אין כיבוש לחצאין

או שאנחנו כובשים – ואז לנהוג ברגל רומסת של כובשים ובלא רתיעה. או שאנחנו לא־כובשים – ואז לנהוג בדרך המוליכה למשא־ומתן, ובלא רתיעה.
אבל אנחנו לא זה ולא זה, ואנחנו גם זה וגם זה. אנחנו משחקים לא־כובשים כשאנחנו כן־כובשים, ורק לא מעזים לדרוס, בגלוי ועד הסוף, ככובשים. ואנחנו לא־כובשים שלא מעזים להסיק מסקנות וללכת גלוי לקראת משא־ומתן.
אנחנו משחקים כן־כובשים שמעמידים פנים כאילו הם לא־כובשים. מנסים להטעות את עצמנו. את הערבים ואת העולם: חצי כובשים וחצי לא־כובשים.
ולא עוד, אלא שמבקשים להיראות בעיני עצמנו ובעיני העולם ככובשים הגונים: כובשים מאוד הומאניים, כובשים ליבראליים; כובשים רחמנים בני רחמנים.
והתוצאה: גם כובשים רעים, וגם לא־כובשים רעים. והתוצאה: הרע שבשני העולמות. והתוצאה: ההיתקעות בחולירע.  באי־הכרעה מתמשכת.
דבר, 14.2.88

שני מכתבים

הגבורה של היום

לא קל לך היום חייל בסימטה בעזה, ברוח בגשם בקור. אבל לא הקור, אלא התפקיד שלך שם הוא לא קל. להשליט כיבוש על המסרבים להיות נכבשים.
לא אתה הקובע את המדיניות, ולא אתה הבוחר בשיטת הפעולה – אתה הוא החייל הממלא פקודות, וממולך שם, בטווח־יד, אם אין עוצר, מתגוררים הנכבשים. משתמשים בשיטת "המלחמה הנמוכה” וגם בהתגרויות גלויות ובהרגזות שמזמינות להשיב במעשים קשוחים, ולהחזיר להם במלוא הכוח כדי לגמור מצב לא־נוח ואפילו בלתי־נסבל.
חייל צעיר, ככל שקשה ומרגיז שם – הישאר נא בלתי מתפתה להיות קשוח. הישאר נא בלתי מתפתה לפתוח בכאסח.
לא כוח יוכל לפתור כאן את המצב ללא־נשוא. ואת היעד הזה לא כובשים בהסתערות ובאש. ולא מנצחים בו בהשתלטות ובהשמדה. כאן צריך להתאפק. לנצור אש, ולראות שהסיכוי לפתרון יימצא רק בתנועה לקראת הידברות יחד – הידברות שעל הנהגת העם ליזום מהר, ושרק דרכה תוכל לצאת מן הבוץ שנתקעת בו. אתה וכולנו.
ואם קר וגשם, ואם אנשים זועמים זוממים כל רגע לעלות עליך בכלי חבלה, בקללות ובשנאה פתוחה – הדוף את הגל  והישאר לא קשוח. הישאר על המשמר, הישאר רואה, הישאר חושב והישאר מתאפק.
זה לא קל, אבל זו הגבורה של היום.

הוי ערביי השטחים!

הגיעה עת לדבר. את מי מכם אתם שולחים?
אבל, או שיבואו ויקחו את שליחיכם ויזרקו אותם בכל מיני תואנות לכלא, למעצר, לגירוש, ויסתמו כל פה כמסית,  כלאומני, כקנאי. כעושה צרות, לפני שיגיע לדבר –
או, שאנשי־חושך שלכם יבואו ויחסלו את אלה מכם שיקומו לבוא, עוד לפני שיפצו פה – משאירים אחריהם מודעה נוטפת דם: ככה ייעשה לאיש וכו' –
ועם כל זה ולמרות כל זה, שעת הדיבור הנה באה – וכמעט אין עוד איש שלא אמר כך – ורק קולכם לא עולה עוד ולא נשמע ברבים.
מחכים לקולכם, ומאוד, לא לקול האומר כתמיד: לעולם־לא, כי לעולם־לא עושה רק לעולם־לא ונשאר לעולם־לא –  לשברכם אתם ולאסונכם קודם־כל.
מחכים להכרה המשותפת שתכירו איתנו – שיש פתרון, וששם הפתרון: ויתור הדדי, כלומר, פשרה.
מחכים לשמוע דברים מעין: לנו לא יהיה הכל ולכם לא יהיה הכל. אבל יש מרחב למדי לכם ולנו – לא מרחב גדול כגודל החלום, אבל גם לא מרחב קטן שלא נשאר ממנו אלא רק הוויתור.
הגיע הזמן לדבר, הגיע גם הגיע, מי מכם קם ובא בשמכם לדבר איתנו – ויהיה הבא מי שיהיה ובלבד שבשמכם – ולדבר, סוף סוף, על המוכרח ועל המספיק, ועל די להכות ועל להתחיל לחיות.

דבר, 22.1.88

עונשים ממחסן הגרוטאות

אפשר להתחיל בשאלה הנדושה, אם יעיל הגירוש.

אפשר להביא דוגמאות אין־ספור מכל הזמנים ומכל המקומות וגם ממה שקרה וחזר וקרה אצלנו – איך גירשו וגירשו וגירשו ועוד גירשו והתנועה שקמה נמשכה והמרי שהתעורר נמשך ופעולות ההתנגדות פסחו בלא קושי על הגירושים וגם התגברו. העניין היה גדול וסוחף והכרחי מכדי חסום אותו במעצור רעוע זה.

לא עוצרים עם בגירושי תשעה ולא בגירושי תשעים וגם לא בגירושי תשע־מאות. דפדפו בזכרונות ארץ־ישראל בחמישים השנים האחרונות ותיווכחו. ועוד קודם, מימי התורכים, ועוד קודם.

וגם, לא הולכים ומגייסים את כל המחשבה ואת כל המרץ ואת כל דעת־הקהל רק אל אמצעי הענישה. כל זה רק מסיח את הדעת ואת המרץ ואת דעת־הקהל מן העיקר – ומסתפק שוב בהסחות־דעת ובהשתמטות נפשעת מן הנושא: קידום פתרון.

לגרש ולהעניש זה לברוח מן העניין. לגרש ולהעניש זה להסתפק בהונאה עצמית.

במקום כל בולמוס הענישה הזה, אילו רק היה נודע כעת רמז של התחלה חדשה, רק שמיעה על אפשרות להתחלה, רק בשורה על תזוזה מקדמת – אילו רק נשמע כעת קול אומר שהנה הולכים, שאפשר, שיש סיכוי – וכבר היתה עוברת נשימה חדשה בארץ והקלה במתח הזה העומד להתפוצץ והמוסיף לחץ והתגרויות להתפוצץ מיום ליום; אילו נודעה היום הצעה אמיתית שהנה הולכים למצוא יחד מוצא של אפשרות מאין־המוצא ומן האי־אפשר.

את כל העצות הידועות על הכבדת היד ועל יד־הברזל ועל "שידעו להם" – כבר ניסינו וניסינו, וכבר חזרנו וניסינו, כבר גירשנו, כבר הרסנו, כבר אטמנו, כבר הפחדנו, וכבר רמסנו. ורק את העצה היחידה הנכונה – אותה עוד לא העזנו לנסות.

הענישה היא תגובת שיגרה מורגלת, ואולי גם מס כניעה לצרחנים שבינינו. זו תגובה שאיננה תופסת כי אנחנו כבר במערכה ג’ ולא עוד כבמערכה ב’ של אתמול. המרי המתגבר בינתיים, והשלב של דיכוי על־ידי ענישה עדיין מכאיב אבל כבר לא יעיל, לא במקומו.

שוב מחליטי ההחלטות אינם קוראים את מפת התהליכים שמתחת לחוטמם. שוב עונשים ממחסן הגרוטאות המשומשות, שוב עונשים חלודים ובלתי־יעילים, שוב הרג וכאב וחוזר חלילה.

אלא שהגרוטאה הנוראה מכל והחלודה מכל היא מחשבתו של מחליט ההחלטות שם למעלה, שמתעסק כולו בענישה במקום לחשוב על פתרון.

חבל שעוד בני־אדם ישלמו בחייהם על הסירוב הזה לראות ולהבין. לראות שמעולם לא פתר הכוח שאלות שבין עמים. שהכוח רק דוחף לברוח מן השאלות שצריכות פתרון. בכוח שאין גדול ממנו הלכנו ללבנון, ובפיספוס שאין גדול ממנו חזרנו. עד שלבסוף, תמיד מאוחר מדי, מתחילים לראות, לחשוב ולהבין. חבל שימות גם איש אחד – רק כדי לברוח מן השאלות.

פגיעות טובות.

טייסנו דיווחו על פגיעות טובות (ברדיו). מה זה פגיעות טובות? פגיעות מדוייקות? קטלניות? כאלה שעשו גמול טוב על מעשים רעים? או כאלה שדייקו ופגעו רק במחבלים ולא עירבו דם נקיים, נשים וילדים, וכל אותם המכונים "חפים מפשע"?

ומה עשו הפגיעות המדויקות? איזה הליך נקטו כדי לוודא מי ומי ייפגע שם, ומה טיבם של כל הנפגעים הללו שדמם היה בראשם?

הנה, היום בירושלים הולך ונמשך משפט גדול אחד, ויושבים שופטים וקטיגורים וסניגורים ועדים והופכים לעיני האומה כבר חודשים רבים בעניינו של אדם אחד, רשע מרושע, עד כדי שגם על שווה מהדק־חלוד אחד ישבו ושקלו וטרו בדקדוק מפורט כשהכל תלוי בשערה.

איך זה, מצד אחד, אם אמנם הוא הצורר והרשע מרושע, לא חוסכים שם עמל וזמן ודיונים ומתייגעים כדי לדייק בחקירה ולאמת כל פרט קל כחמור – ושלא לעשות לא־אשם – לאשם. ומצד שני, בלי לבדוק הרבה, ובמכה אדירה אחת, שיא שכלול לוחמת לילה, במכה עיוורת אחת, בתוך שניות ספורות – והכל נגמר: החשד, המשפט, הדיון, וגזר־הדין עד לדיווח הסופי: היו פגיעות טובות.

לא נשאל כעת אם התגמול הוא מיטב החכמה שלנו – או אולי היה טוב ממנו איזה נסיון של אמת לפתור את סיבת כל מחזורי החבלה תגמול, חבלה תגמול, ןעוד חבלה תגמול, וחוזר חלילה, כבר ארבעים שנה – ואם נסיון כזה לא היה מועיל יותר –

כי לא על הטייסים שפגעו פגיעות מדוייקות נלין – התלונה והטענה והקובלנה הן רק אל החכם הגדול שלנו, ששלח את הטייסים לפגוע פגיעות טובות.

נשאל רק מה עוד צריך שיקרה כאן לפני שהחכם הגדול ימצא שהכל סביב בוער באש.

יזהר סמילנסקי, דבר, 7.1.1988

השטחים שואלים: “שח!”

כבר כמה שבועות שואלים השטחים "שח!” – ואנחנו עדיין לא יודעים במה להשיב. ניסו אש, ניסו גאז מדמיע, ניסו מכות, ניסו עוצר, ניסו הסגר, ניסו הרגעת הרוחות, ניסו גירוש המסיתים, ניסו דיבור עם הנכבדים וניסו הפעלת זקני העדה – ועדיין ה"שח" בתוקפו.

יש אולי דברים שעוד צריך לנסות כדי להקטין את החיכוך, ויש דברים שצריך לחדול מעשות, יש דברים שעוד לא עלו על הדעת לעשות, ויש דברים שאסור להעז לעשות – ועדיין ה"שח" בתוקפו.

אש המהומות עלתה מלמטה, ההתפרצות היתה ספונטנית, ממוקד עמוק שחיכה וחיכה, ובעיקרה כתגובת דור צעיר על כיבוש מתמשך, מתמשך עד בלי תקווה – וכעת כאילו סר מעליהם פחד הכובש עד שנוכחותו האלימה, וגם האלימה מאד, אינה מרתיעה אותם עוד – וכך עדיין ה"שח" בתוקפו.

יתר־על־כן, לאחר שחשו הערבים בכוח הגדול שיש בידיהם לא ימהרו להניח אותו ולא ירפו ולא ישקטו, אלא – או, עד שתימצא התשובה האלימה שתחסל אותו בכוח – או, עד שתימצא התשובה האחרת שתבטל את סיבת ההיזקקות לכוח – ועד אז, יהיה ה"שח" בתוקפו.

מה נשאר איפוא?

נשאר שצריך לראות בכל האומץ והיושר את הגורם הבסיסי להתלקחות הזו – ואם הגורם הבסיסי הזה אינו אלא הכיבוש המתמשך – לדעת מה מתחייב לעשות עם הכיבוש המתמשך הזה, ומיד.

יזהר סמילנסקי, דבר, 12.2.1988

לזכור ולא לשכוח

מי הוא זה התובע בתוקף לזכור ולא לשכוח? אנחנו, כמובן. אבל הארמנים? הם? מה פתאום?

מה יש להם לזכור? איפה הם ואיפה אנחנו? ולמה לנו להפסיד את התורכים בגללם?

כי התועלת קודמת לכל זיכרון. והחזירות לפני הכל.

המתות נתעבות

את ההמתות הנוראות שממיתים ערבים את ערבים, אפשר להסביר בכל מיני הסברים. כל ההסברים כולם נשרפים: הנתעב והבלתי־נסבל שבהמתות אלה – דוחה כל הסבר.

מה שנותר לנו לעשות, כאן, זה לא להטיף להם, ולא לנסות לשנות אותם, ולא לומר להם מה כן ומה לא, ומה מכוער מכל כיעור –

אלא רק להיפרד מעליהם. הם לכאן ואנחנו לכאן. ויעשו מה שיעשו לפי המיתולוגיות שלהם, המסורות שלהם, “הכבוד" שלהם והקנאות שלהם – ואנחנו לא מעורבים בהם. הם לעצמם ואנחנו לעצמנו. וזה גם טעם השיחות על השלום שצריך לפתוח בהן: כדי להיפרד מהר, מהר ככל האפשר.

בית סחור

מה עשינו בשבועות האחרונים בבית־סחור? האם הוכחנו שם את כוחו הבלתי־מתפשר של החוק? האם הוכחנו שהטרטור הוא הכוח המובחר שבידי השליט? או הראינו איך היד האזרחית והיד הצבאית עושות יד אחת, כדי להוכיח "הצלחה" שאיש לא התכוון אליה?

אבל, קודם כל, שוב הוכחנו, ולעיני כל, מה קורה כשמפעילים מעט מדי שכל עם יותר מדי אגרוף.

וכי האגרוף הגדול והשכל הקטן – זה אנחנו.

כלום לא יעזור

כלום לא יעזור לכם, סרבני השלום, ואתם תשבו עם אש"ף.

כלום לא יעזור לכם ואתם תנהלו אתם שיחות, נציגי עם אחד עם נציגי עם שני, ותדברו על פשרות ועל קח־ותן, ותפתחו מוצא לפיתרון, סוף סוף.

אז למה לחכות, למה להמית בינתיים ולמות? למה להשחית, למה להישחת?

הלא כל זה בהכרח יקרה – אין דרך אחרת – אז למה לא היום, למה לא מיד, למה לא כבר?

יזהר סמילנסקי, דבר, 3.11.89

אזעקה שאומרת: כעת

גם אני בין הקוראים היום למפלגת העבודה לצאת מן הממשלה יציאה של אזעקה.

צריך שהעם יידע שכך אי־אפשר עוד, ששעת המבחן הגדולה מאז קמה המדינה הנה הגיעה.

צריך שהעם יידע שזה רציני ושעליו להכריע כעת בין שתי דרכים שונות. דרך אחת של העבודה, ודרך אחת של הליכוד. שתי דרכים – או לכאן – או לכאן. ושאי־אפשר עוד באחדות מזוייפת, שמתקיימים בתוכה שני כיוונים הפוכים.

צריך שהעם ירגיש עד־בני מעיו שהגיעה שעת ההכרעה. שאי־אפשר עוד לטשטש או לחמוק או לדחות: דרך אחת הולכת אל שלום דרך פשרות וויתורים, ודרך אחת הולכת דרך אי־ויתור ואפילו אם במלחמה.

צריך שתורגש האזעקה בכל חיינו. וככל הבהירות ובכל האכזריות. מצבנו אכזרי, הברירה אכזרית, וההכרעה אכזרית: או כך או כך.

מי יהיה שר הבטחון? מי יהיו שרי הקבינט? הם יהיו של הדרך האחת, והעבודה תהיה של הדרך החילופית: פיתרון של חיים במקום היסתמות לאסון.

הגענו עד הקו שכל השיקולים הטקטיים הרגילים מתרוקנים בו, הגענו עד הקו שכל שיקולי אתמול נמסים בו, ומוכרחים להתחלף באחרים, בשיקולי חירום.

כעת אזעקה. כעת לעצור אנשים. כעת להביאם להתבונן. לחפש מוצא. אזעקה שאומרת: כעת. אזעקה שאומרת: לקום. אזעקה שאומרת: הכל כעת על כפות המאזניים, ושעל היהודים האחריות.

יזהר סמילנסקי, דבר, 5.3.1988

“קומו שותי הקפה"

“זועק בשם הנערים ששלחתם… נסו
 להסביר לי… לא מוצא בכם את הגב
 שאני כה זקוק לו כעת". 
(קיבוץ, שבועון התק"מ).

ישר לנקודה: מי הם אלה ששלחו אותך ושאתה תובע מהם? מי הם אלה שבשמם יצאת לשטחים? מי הם אלה שצריכים לבוא ולהסביר לך משהו?

בן כמה אתה? את מלחמתו של מי אתה נלחם?

אתה איש גדול. אתה משתתף בבחירות. איש לא מתעלל בך כאילו היית חפץ שעושים בו מה שרוצים. איש לא שולח אותך. אתה שותף להחלטות: אם לשלוח או לא לשלוח.

אתה נוטל חלק במערכה ציבורית שקובעת מה יהיה במדינה הזאת. ובמקום להשתפך בהאשמות – עשה משהו שהמדיניות תשתנה. אתה כעת האחראי למה שקורה. ממש כמו הוריך וכמו מוריך שאתה מיילל על ראשם. אינך תלוי עוד בהם, ולא בסיפורי העבר שלהם. ההווה הוא שלך ואתה יכול להשפיע.

מה פתאום אתה צריך שיתנו לך גב. אתה צריך לתת גב. מה פתאום אתה צריך הסברים ושכנועים והצדקות מבחוץ. אתה הוא המסביר, אתה הוא המשכנע. אינך עוד הילד הבכיין שמשפחתו מרחמת עליו. אתה הוא בעל האחריות ובעל המעשה ובעל האמצעים. ובעל הכוח ובעל הבחירה. עשה משהו.

אינך נמצא בשטחים וחובט אנשים באלה שבידיך, בגלל החינוך שלך או בגלל מופת הוריך או כנגד מופת הוריך – אלא מפני שזו החלטה של הדרג המדיני שהיית שותף לבחירתו ושאתה בעל זכות לתבוע ממנו דין־וחשבון.

אתה בעל הבית. אתה אחראי לעינינים.

ואיש לא צריך להסביר לך. אתה יודע הכל. יותר מרבים אחרים. ואינך הולך בשם איש. אתה הולך בשמך. ואינך צריך לא לאהדה ולא לגב תומך, ולא לעינים דומעות על צערך. אתה הוא הנושא בצער הקיום הזה. ואתה גם בעל היכולת למצוא עצה.

אתה כבר גדול. אתה חזק ובעל יכולת. ואל תהיה כעת בכיין ונותן פתחון־פה לעוד בכיינים מאשימי זולתם. אין אחרים. זה אתה. לא תמלט מזה. זה קיומך. אלה החיים שלך. וזה גם עתידך.

אבל, כשאתה מודיע פתאום בקול רם ובפומבי שאין עוד אמונה בך, שבנך יזכה לשבת תחת גפנו – אתה אב מסכן. אתה בורח לילדותיות. לאין אונות. או מעמיד פנים כאלה כדי לזכות ברחמנות עליך.

אל תרחם על עצמך. אתה יכול לשנות. עשה משהו. קרא לאחרים לעשות. יש לך כוח אדיר לשנות דברים בארץ. אתה וחבריך. ותפסיקו לילל. והיו עושים מעשים שמשנים את המדיניות, שמשנים פני הארץ. שנותנים סיכוי לך ולבניך. זו האחריות שלך. ויש סיכוי – אם ירבו הנאבקים לשמו. וברצינות, ובדבקות, ובהסתייגות, ובכל נפשם ובכל מאודם.

למה לא שומעים מצדכם

למה לא שומעים מצדכם הפלשתינאים קול ברור המדבר על הכרחיות הפשרה ועל הנכונות להסכמה – מתוך הכרה במחירה – כפי שקולות כה מרובים, נשמעים הן הצד הזה – מחצית העם ואולי יותר?

למה אתם כולבם תקועים, כמו המחצית האחרת אצלנו, בעמדות מיתולוגיות קשוחות, של "רק מאה אחוז", של רק "לעולם לא", של "רק להחזיר הכל" ושל רק דמוניזציה של היריב – למה רק קולות המשלהבים ציפיות מרומות ושירים המציתים הזיות שווא, נשמעים מצידכם ושומטים את הסיכוי הריאליה האחד שיש לפנינו: להודות זה בזה, לוותר זה לזה ולהשיג פשרה הגיונית ומכובדת?

זאת שעה קשה, אבל גם מאוד רגישה ומאוד פתוחה – אם מספיק אנשים משני צדי הסכסוך יבינו, כי נוצר כעת סיכוי אמיתי, וכי הסיכוי הזה הוא בגדר האפשר הממשי, למה אין שומעים מצדכם קולות – שהכאב, הסבל והחרדה זיקקו אותם – שהנה זו הזדמנות כעת לצאת מן הגזירה, שכאילו לא נשאר לנו אלא רק לדרוס זה את זה, כל אחד לפי יכולתו, ורק להפסיד את מה שניתן עדיין להציל – כשיש סיכוי גדול, שהטרגדיה שבה שני צדדים צודקים מכלים זה את זה, תשתנה לדרמה שבה פשרה ווויתור הדדי יהיו פותחים מוצא לחיים ולשלום.

סירוב נוקשה יביא עליכם ועלינו מעשי יאוש טוטאליים – והחזק בכוח יגבר על החלש ממנו, ובכל הנוקשות המבהילה.

אין הכרח להגיע עד כך, מכאן, לפחות חצי העם מוכן לשבת יחד אתכם ולמצוא עצה משותפת – ואצלכם? לפחות קול ברור אחד שיישמע, ועוד אחד, ועוד אחדים?

שתיקתכם מחזקת כאן את המחצית האחרת. אמירתכם תהיה מחזקת את כל הצדדים.

בשם אלוהים, אל תפחדו כעת להרים קולכם. מה שיקרה כאן אם לא נתחיל בתהליך ההידברות – מפחיד עוד יותר. והפחד מה יקרה לכלל, לעם כולו, ולשני העמים האלה – צריך לגבור על הפחד הפרטי המונע אמירה אמיצה.

מחצית יהודי ישראל קוראים כעת לקולות אמיצים מן הצד הפלשתינאי – התעוררו, השמיעו קולכם – אין יותר מדי זמן להסס.

ואם יש אמיצים במחנה הערבי – יתכלו עכשיו. הכל עומד כעת על "הננו כאן" שלכם. קומו, דברו, כעת־עכשיו.

יזהר סמילנסקי, דבר, 25.3.1988

על גירוש ועל הרס.

למה נהרסו בתים בכפר ביתא? אם הסיבות הן כל־כך ברורות והכרחיות – למה לא בבית־המשפט בפומבי, שיהיה הצדק גם נראה? למה צריך לסמוך על שיפוטם של מחליטים חשאיים ועל צדק המסתיר פניו?

אם הרס הבתים הוא רק נקמה – לאיזה תוצאות מצפים? אם הרס הבתים הוא עונש – מה היחס בין החטא והעונש? ואם הרס הבתים הוא גמול הסתה, התגרות וחרחור מעשי איבה – מה עושים למסיתים יהודים ולמחרחרי מעשי איבה יהודים? או די שיהיה האיש ערבי כדי שייפלו בין דין לדין? לפורעים יהודים בכוח ובפועל, בהסתה ובמעשה? האם מתכוננים לגרש גם אותם?

מדוע לא רואים שאין כאן רק יהודים וערבים המכים זה את זה – אלא יש כאן בני־אדם משני צדי בעיה קשה – ששום אש ושום כוח ושום הרס בתים ושום גירוש אנשים לא יפתור אותה. הכוח הגדול לא פתר כלום בלבנון, והכוח הגדול לא יפתור כלום גם כאן ובשטחים.

האם כבר אין אצלנו אנשים חכמים, ואין לנו אנשים שהם בני־אדם? כי חכמי הגירוש אינם חכמים ופוקדי ההרס אינם בני־אדם.

על הראשים המלאים דם.

איך צמחו אצלנו אנשים שראשם מלא דם – ובידיהם ההיסטריות כלי נשק רועדים?

מניין באו קשי־המצח הללו המחרפים את צה"ל והמחציפים פנים כלפי תקוות ישראל לחיים, והגוררים אותנו יום־יום מאש אל אש ולא ינוחו עד למלחמת היאוש הגדולה?

למה מעודדים קבוצות שוליים להיות מנווטי המדיניות? למה אין מרסנים את המתפרצים האלה? למה אין יד קשה על מסיתים ועל מתפרעים יהודים, ממש כשם שהם תובעים יד קשה כנגד כל מסיתים ומתפרעים – למה אין מסתייגים מהם ומכל צעקותיהם?

למה קוראים להם לדבר איתם – אלה החושפים שרירים של רשע, של רוע ושל שנאה תאוותנית, במקום שלבני־אדם יש לב־אדם – אלה הממריצים כאחוזי תזזית להרוס את תקוות ישראל, למה נותנים לקוראים למוות – לשלוט על חיינו?

יזהר סמילנסקי, דבר, 15.4.1988

על מילים אלימות

הסמל המובהק ביותר לאלימות הוא האגרוף. האגרוף איננו בשביל לקבל או לתת, ולא בשביל לעבוד או ללטף, האגרוף הוא בשביל להכות: כל האצבעות מלוכדות בו אז לגולה אחת של אלה חובטת. האגרוף הוא בשביל לאיים, בשביל לפגוע, בשביל לקצר תהליכי שכנוע, בשביל להוכיח בלי להוכיח, ובשביל להשיג מיד. אז מה עוד אפשר לעשות באגרוף הזה שבורא האדם עשה כדי שיהיה לו אגרוף?

ואילו המילה המובהקת ביותר לאלימות היא ה"ארור", שהיא קללה על קיומו של המקולל, השבעה לשלילת קיומו, והכרזה על מחיקת זכותו להימצא חי, קללה על מי שמאיים עלי, על מי שלא נותן לי, על מי שמפריע לי להשיג, כדי שבבת־אחת ייעלם, ייכנע ויימחק, ואילו נעשתה המלה לגוף היתה הופכת מיד לאותו האגרוף או לאותה אלת החובטים או לכל מה שבכוחו לכסח סופית.

עוד לא תמו ימי גן־העדן וכבר נשמע ה"ארור" מפי בוראו של עולם, ועדיין כולו טרי, לרבות "ארורה האדמה" שזה עתה בראה מן התוהו. ועוד הוא מצווה בתכלית הקיצור ובלא לנמק "יהיה אור" וכבר הוא ניחם על העולם שברא ומצווה, עם נימוקים, על המבול שיבוא וימחה את הכל, מלבד את קצת הטובים, שמהם, כידוע, אנחנו כולנו, כל הטובים וכל הלא־כל־כך יושבים כאן היום. הכל במילים אלימות.

מילים אלימות אינן באות אפוא רק מחוסר מלים הולמות, או רק ממיעוט מילים רכות, ואינן רק פרי כעס, אכזבה, או רוע מלידה, ואינן רק מלים נמהרות, המוטחות בחומו של רגע – מלים אלימות גם בונות עולם, גם עושות תרבות וגם קובעות את תחזית מזג האוויר. הפקודה החד־הברתית "אש!” עושה דברים בעולם ובחיים והפקודה "חדלו" עושה דברים בעולם ובחיים, כדרך שגם פקודת האלוהים אל עם ישראל בעודו במדבר "קום רש!” עשתה דברים וגם הרחיקה לכת יותר מן המשוער, ומכל מקום, לא פחות מן הביטול שביטלה איזבל את המלך אחאב, כשהיסס אם מותר לו לרשת את כרם נבות – "קום רש!” נבחה אשת הברזל על לב הדונג של המלך, שירד מהר לכרם לרשתו, אלמלא עוכר ישראל, שליח אלוהים, הנביא אליהו, שבמילים האלימות שתכפו ובאו לאחר המילים "הרצחת וגם ירשת" – הובטח לו למלך להכרית ממנו משתין בקיר ולמלכה הובטחו הכלבים ללוק את דמה, והמילים גם נתקיימו במעשים שם בברכת שומרון, כשבאו הכלבים ללוק והזונות רחצו בדם המלך, וראו בספר מלכים א’.

מה זה "קום ורש", או מה זה "בוא רש"? – זה, קח לך בלי רשות מה ששייך לאחר. אתה היורש, אף־על־פי שאינך היורש. אלא שכעת יש לך הכוח ואם לא תהסס תיקח. מסתבר שמי שחי כאן לפניך לא היה די צודק והסימן – שלא היה די חזק. ואין צורך להיות אָלים במיוחד כדי להודות שרק הכוח הוא הצדק, ושבעל הכוח איננו צריך לשום צדק נוסף, ושמסכן הוא מי שאין לו הרבה יותר אלא רק צדק. על שלט המלוכה הבריטי כתוב צרפתית "אלוהים וימיני", לאמור, זרוע ימיני היא זרוע הצדק. אגרופי הוא צדקי וצדקי באגרופי וכך גם נבנתה האימפריה: באגרוף ברזל, ולא בצדק תירש ארץ כי אם באגרוף, וב"רק כך"!

אלימות היא גם המנוסה מן הפחד, היא גם פחדנותו של הפוחד, אבל קודם־כל היא ביטול האחר עד לאינותו, והיא חיסול ה"אני" של האחר והפיכתו ל"הלז" בטל ומבוטל, והיא שלילת היוולדו על־ידי שלילת מולידיו, בהוקעת ערוות אימו ופרסום קלון אביו, והיא דם ה־סְ־סְ־סְ המשתק של לחישת הנחש המופתע, והיא גם הטראח הגדול של מפץ מטען החבלה ו"מכונית התופת" שמן החדשות, ויותר מכל היא ההשבעה המאגית המזעיקה את הכוחות הדרקוניים ממעבה הזמנים והמעיזה אותם מחשכת השאול, לבוא מיד לסגור חשבון.

אבל אלימות היא גם שעת הלקיחה בלי לשלם, שעת ההזדמנות לחטוף בלי להיענש, שעתם הטובה של אוספי השלל, שעת הכושר לאנסים לאנוס, שעת בוזזי כל מלקוח חסר־כוח, ושעת המכים את הקשור, והדורכים על הרמוס. אבל אלימות היא גם שעת היציאה לשטח ההפקר מעבר לסייגים הבנויים, ופתאום והיא נעשית גם לשעת אמירת השחרור הגדולה, לשעת ההתנשפות של המרי, ולשעת דברי המחאה הגדולה.

מלים אלימות מחפשות להן קשב מהיר, מיידי, על המקום וכרגע. הן התפוצצות שעוצרת על המקום, והן הפנייה הקצרה להקשבה מיידית, בכל החושים, במין קשב אחר, חדש, מיוחד, לא נודע עוד, הן עיקוף כל הדיבור הרגיל, השכיח, המצוי, השתוק, והן אזניים חדשה, מבוהלת לעיתים, אל מה שכמוהו עוד לא נשמע, והן גיוס התבוננות חדשה, שחיכתה זה כבר לתגובה חדשה, אחרת, מיידית, כדי שלא יוכלו עוד לדלג ולפסוח על ההודעה החדשה הזו, ולא לחמוק מן המוכרחות של ההודעה הזאת, שיש בה דברים לא כתמול שלשום, ושהפעם הזאת ייאמרו הדברים וזאת הפעם בלי שיינצלו מהן ומתביעתן, ולא מילים כדרבנות נמלצות, אלא פשוט מלים כהפיכת השולחן, מילים כטריקת הדלת, מלים כפיצוץ הנימוסים, מלים שאי־אפשר עוד שלא לשמוע להן ולא להימלט מהן. מלים הקוראות שם למכוסה, החושפות את כל מה שמוסתר לא שזוף, ובזות לנשמר בצינעה. מילים הטוענות כח האמת הבוטה קודמת לכל – והנה, האמת על פניך.

מלים אלימות אינן טענות הזקוקות להסברים, לנימוקים או להתנצלות. הן הצמדת האקדח לרקה, הן פריעת הסדר, הן הנסיעה באדום, הן דיבורו של הילד הרע, של הדווקא, של תדעו לכם, ושל לא איכפת לי, ושתתפוצצו – אבל תשמעו. הן חילול הקודש במכוון, והן הכפירה ביקר לכולם ובמכובד על כולם. והן החזרה אל דלות האמירה ואל הפרימיטיבי, שכאילו כבר גדלנו והרחקנו ממנו, ואל החומר הראשוני ואולי גם הקמאי שכאילו כבר השתכללנו וחכמנו ממנו והלאה, ופתאום והן גם דגל המהפכה והן הקריאה למרד, כשם שהן הרשות לקחת בלי לשאול רשות, כשם הן הכפייה על הזולת להפוך מאדם ולהיות לאובייקט, ולהיות לרק מכשיר, לרק מביא סיפוק, לרק נותן שירות, ורק משמש מה שאסור לאדם לשמש.

הנה, עצור, כזה עוד לא שמעת, אלימות אדם כנגד עצמו סוערת כזו:

ארור היום אשר יוּלדתי בו

ארור האיש אשר בישר את אבי

לאמור: יוּלד לך בן זכר

או מילים מתאבדות, כעקרבים ההורגים את עצמם –

יאבד יום איוָלד בו

והלילה אמר הורה גבר

היום ההוא יהיה חושך

הלילה ההוא יקחהו אופל

או כל אותן מלים מפתיעות, המדהימות בלא יאומן ובאי־אפשר שבהן, נאמר כאילו דווקא הכל כרגיל, כמצוי כאילו וכאפשר:

במפתח שוודי לוטָה מסתרקת

שערותיה קפיצים

לובשת שמלת קורים

ויוצאת לה –

וכעת לא תוכל שלא לשמוע ולא תוכל לומר לא ידעתי כשתשמע אוהבת אחת פרועה כזאת:

עשה בי מעשים

למרות רצוני

הפוך אותי על בטני

משוך את ראשי לאחור

עד שאצווח מכאב

ולא תיפטר מזה במלים ידעניות ולא תחמוק מהר מדי אל ההסברים ההם הכמו אמיתיים, כאילו זה רק סאדו־מאזוכיזם מוּכר ושאר ברבורי הפסיכולוגיה – ולא תשתחרר מצפרני הפנייה הישירה והלא מתחנחנת הזאת הנאחזת בך –

אמשוך ואמשוך

עד שתצא נשמתך

עד שאחנוק אותך

שרה האוהבת באזניך הנדהמות, ומוסיפה ושרה בהתפעלות:

אם היו גדלים בך צימוקים מכף רגל ועד ראש הייתי תולשת אותם אחד אחד בשיני ומותירה עירום

את גופך הלבן והחלק והיית עירום,

או אוהבת אחרת ששרה ועד כלות כוחה לאהוב:

אני אשאיר אותך מֵת אצלי במיטה

ולא אתן שיקחו אותך ממני

ומבטיחה –

אני אגרום לך להתאהב בי

עד שלא תיוותר עוד אהבה

ובמילים הכי ישירות ובלי צביעות:

צבוט את הפטמות שלי, צבוט אותן חזק,

תסטור לי, תמזמז אותי

תלחץ אותי על הרצפה, תרכב עלי,

פתח אותי חזק

שבור לי את המשקפיים

עם ריר חזק ומדמיע

הו אלוף איגרוף שלי

על מין אהבה אחת כזאת לא פוסחים, לא קוראים עליה בנחת לאור הרך של הערב, ותשמע כעת כל עצמת המוכרחות סוף סוף, חזק, ישיר לגמרי ובמפגיע –

קח שירים ולא תקרא

עשה אלימות בספר הזה:

ירק עליו מעך אותו

בעט אותו וצבוט אותו

ובלבד שלא תהיה עוד קורא בוהה אחד נים ולא נים. ולא ברבע הרגש, ולא במחצית הקשב, ולא עוד דבר בין שאר כל מיני הדברים, אלא דבר כגרזן הקרח, כבשורת אסון, ולפחות כשמיעת אותה אמירה ראשונה ששמע העולם ביום הראשון כשנאמר יהי אור והיה אור, ובאותה עוצמה של ראשוניות הדיבור הראשון: אומר ונעשים דברים, מדבר ונעשה הדבר, אומר ויש.

אבל מילים אלימות, כדרך שפותחות דברים הן גם נועלות בהטחה אחת. אין להן כבוד לשומע, ולא שום התחשבות בו, יש להן כבוד רק למשמיע ולדבר שהוא הולך להשמיע. כאילו דברו חשוב לו מבני האדם ומרגשותיהם. כאילו דברו הוא מרכז העולם וההכרח לאמור נותן לו את כל הרשות לומר – אתם תשמעו ולא יעזור לכם כלום. אני וכאבי, אני ועלבוני, אני וכעסי – חשובים מכולכם. ואני אומר הפעם ואתם תשמעו.

האזינו השמיים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. כשבני האדם ממאנים, השמיים והארץ יישמעו ויכריחו אותם לשמוע ללא מפלט. הדבר ייאמר, וכשייאמר גם ייעשה. האלימות פעם היא כמין S.O.S, פעם כמין תוף גדול, אבל פעם גם כמו החוֹלד של קפקא, שסיפר איך הלך יום אחד עם כלבו כשאת הכביש חצה חולד והכלב התנפל עליו ולא היה לחולד לאן להימלט, הכביש היה אטום וחסום מכל צד והכלב כבר מעליו – קס־ס־ס עשה אז החולד קס־ס־ס־ס עשה אז החולד, קריאת הנואש לאחר יאוש. אחרון המעשים שנשארו.

אלא שבעוד שהמילים האלימות יוצאות ומתפוצצות ונגמרות, הרי המלים הרכות הן הולכות נמוך ונמשכות להן, מושכות מלמטה ונמשכות, מושכות ונמשכות להן ובלתי כלות, ויש גם מילים אלימות רק לשחרור הקיטור, רק לשם בריאות הנפש שלא תתפוצץ, לחרף ולגדף ולנשום עמוק – ולהישאר ולהישרד עד הפעם הלא־נסבלת הבאה. וגם זה, שלמפקפקים ולמהססים להם אין מלים אלימות, ולא להמלט המתלבט יש מלים בוטות בנאומיו, אלא למלך ליר ההחלטי יש כל הנאומים שוצפי האלימות על בנותיו, על השמיים והארץ ועל עצמו. רק להחלטיים יש בוטוּת, ולמהרהרים אין אלא האולי, אולי ועוד אולי ועוד אולי, והרבה שלוש נקודות והרבה התחשבות בכל ובשומעים, ואלה, אפילו כשהם בטוחים בטענתם, הם פותחים ב"הנה נא הואלתי לדבר אל אדוני ואנכי עפר ואפר, אולי….” וב"אל נא ייחר לאדוני ואדברה, אולי…” ושוב: ב"אל נא ייחר לאדוני ואדברה אך הפעם, אולי…” – זו שיחה של זה עם זה, זו הודאה בשניים, זה אומר וזה אומר, ויש אולי ועוד אולי, והעולם מתקיים בזכות האולי, גם כשהעניין הוא פיקוח נפשות.

ואם בין אדם לאדם האלימות היא לקיצור הדרך, והיא כפיית הקשב, והיא בטול האחר ביחד עם ביטול סדרי השיחה, הרי בין דעות ואמונות האלימות היא כמעט סוד הנצחון – והאינקוויזיציה היא המצאת אנשי הרוח האידאולוגיים, וגלגל העינויים ומרתפי החקירות נוסדו והשתוללו לשם שמיים ולכבודו של האל האמיתי שאין בלעדיו, הרחמן והרחום, כשבחוץ הולכים ומערימים את עצי המוקד לשריפת עוד כופר חי.

וכשנמצא פתאם מישהו שאומר בקול את מה שרבים חושבים בשקט או רק מלחשים באפלה – רואים אותו כפורץ גדר וכמלעיז על ביתו וכמוציא דיבת משפחתו החוצה. פתאום ומושגים מיוחסים וחסיני ביקורת מתגלים מרוטי נוצות. פתאום וערכים מקודשים נחשפים ללשון השוק, […] אלימות רואה צד זה כמעשים במלחמת השחרור, ומה שצד זה רואה כמעשים במלחמתו נגד כיבושו, רואה צד זה כמעשים של איזה חיות טרף פרימיטיביות.

מטען החבלה, כידוע, אינו מכוון כנגד אדם מסויים אחד אלא כנגד שייכותו, והאלימות אינה באה אלא כדי לבטל את הלא שלנו, את הלא שייך לנו, ולמחוק את קיומו ואת זכות קיומו. האם האלימות הזו היא רק של צד אלים אחד כנגד הצד השני הבלתי אלים? או יש סימטריה באלימות אף כי לא באמצעיה? אלה נלחמים בסיסמאות על הקירות, ובטרור העושה שימוש קטלני בכל הנמצא להם תחת היד, ואלה נלחמים באמצעות כיבוש צבאי מקיף וכל־יכול כמעט. בין כך ובין כך, בין שני הצדדים האלימים המתנגשים כל הזמן זה בזה, יש תמיד עוד צד אלים שלישי שכל מה שהוא עושה – הוא שאינו עושה, שרואה ושותק, שיודע ואינו אומר, שמקבל את הדברים ואינו מתקומם, לא אם כן ביום שנפגע אישית, זה הצד הנצחי הרואה אלימות ומחריש, הצד השומע שוועות ושותק, הצד הקולט זעקות חמס ואינו זז. וזו אולי האלימות הקשה מכל, והיא זו שבגללה יכולה האלימות לחיות חופשי, והיא זו שעושה את השדה והיא זו שזורעת את נשדה ועושה את המימטרים עליו, ובדיוק היא זו שעושה שהאלימות תהא לא רק נסבלת אלא גם צומחת ומבשילה ועושה את הקמח המר.

כמובן, לא קשה להיות בין המגנים את אלימות הצד השני, וביתר שאט־נפש את כל מעשי הרצח בגרזן, בקילשון ובסכין ובחרב, ואת אח קם על אחיו ואת רצח אח את אחיו או את אחותו בגלל אבק חשדות, ולא קשה להסתייג מכל מעשי הקנאות העיוורת, ומכל האללה־הוא־אכבר והסכין הננעצת, ומכל מעשי הטירוף שטוּף הדם בידי איזה רעוּל פנים ונצור לב – אך קשה יותר ונדיר יותר לגנות אלימות אחרת, את האלימות המוסתרת במרתפים, האלימות שהכל יודעים עליה ומקבלים אותה גם כשהם יודעים שהיא חורגת מכל מה שמותר לה, אותה אלימות פרועה כלפי מי שכבר עצור ותפוש ונחקר, אותה אכזריות גסה בשם החוק ובידיעת החוק, מחוץ לעיני הציבור אבל במרכז העיר, ולא בלי ידיעת כולם וכנראה גם לא בלי הסכמתם.

מי כאן לא שמע על "הארון",

betselem

תא בגודל מטר על מטר וחשוך, סגור כמעט לחלוטין, שמכניסים לתוכו אדם וסוגרים אותו שם לשעות מרובות, כשאי־אפשר לא לעמוד ולא לשבת ולא לשכב, מסריח משתן וזוהם בצואת העצורים הקודמים. גברים נערים ונשים נסגרים בו; או מי לא שמע על "השק" שכופים לשעות ארוכות על העצור ועל הנער ועל העצורה, שק אטום ומסריח, כשידיהם כפותות לאחור; או מי לא שמע על "הפריג’ידר" החשוך והקר והמסריח שכולאים בו בין מכות למכות; ומי לא שמע על "הקשירות" שהחוקרים מומחים להן והנקשר הולך ומתמחה בהן, “קשר הבננה" וקשר הידיים למעלה, וקשר הכסא, והמכות נופלות כל הזמן, מכות מכל קטלוג המכות שהיכו מכים מעולם, וההרעבה וההצמאה וההשפלה – כשלעתים קרובות למדי, נשלח הנחקר מקץ הרבה ימי חקירה למעצר במחנות המפורסמים מחוסר ראיות קבילות למשפט, או לעתים אפילו משוחרר לביתו, כשלכל מרתפי העינויים האלה כולנו שותפים, ובשם בטחון המדינה אנחנו מרשים שיעשו שם את כל מה שעושים באין מכלים, ואנחנו שותפים שותקים כי ככה מבטיחים לנו את בטחוננו, וככה יש לכל חזירות אכזרית אשראי מובטח של שתיקה. וככה האלימות שהכל מדברים בגנותה – נעשתה מקובלת בהכרח לא יגונה.

כי מה בסך־הכל – "מוות לערבים" אלה רק מלים, ו"אללה־הוא־אכבר" אלה רק מלים, ו"בדם ואש" הם רק מלים, וגם "רק כך" הן רק מלים – עד שהמלים הופכות לדברים והדברים הופכים אנשים לדומן, והדומן הולך וממלא את חוצותינו, ומלים אלימות מתערבבות במעשים אלימים, והרשות להיות אלים, פרוע, והרשות למחוק את השני, ולמחוק את אפשרות הדיבור בין השניים ורק לכפות את האחד על השני, או שתקבל מרות או שתימחק – לא משאיר שום מגע דיבור בין השניים אלא רק מגע אגרופים ורק דיבור של אגרופים – עד שהעולם שלנו הולך והופך להיות עולם של רק נמצא אחד, רק אחד יש כאן, רק אחד רשאי להכות, רק אחד קובע תנאים, רק הכל כאן שלו, רק של אנשי שלומו, רק של השבט שלו – ואין עוד בעולם מקום לאף שני, אלא רק אני והדומים לי ורק אני והמשתייכים לי, ורק אני חי כאן ורק אני אחייה כאן, ומי שלא איתי – הוא נגדי.

איזה עולם אלים. בוקר בוקר איזה עיתון אלים איזה חדשות אלימות. סביב סביב ובוקר בוקר. מה עושים כנגד האלימות? מה אפשר לעשות? אבל עוד קודם: האמנם צריך לעשות משהו? והאם גם אנחנו? האמנם גם אנחנו אלימים ולא רק כל העולם שכנגדנו? והלא אנחנו לשלום, והלא ידנו כידוע מושטת כל הזמן לשלום – ומה פתאום אנחנו אלימים?

ובאמת, מה פתאום אלימים, אנחנו אלימים? כל מה שאנחנו עושים איננו אלא רק שאנחנו מושכים את הקרקע מתחת רגלי הפלסטינים שיושבים כאן, ורק מחכים מהם שיקבלו זאת ברוח טובה ולא יגיבו בכעס ובאבן ובסכינים, כי מה אנחנו עושים להם מלבד שמצפים שיקבלו בהכנעה את מה שלא היינו סובלים כאילו עשו לנו, ושאילו חכמו וקיבלו ברוח טובה את משיכת הקרקע מתחת רגליהם הלא מזמן היה כאן שלום ורעות ואחווה, למה לא, שואל השועל, כשידו מושטת לשלום ובפיו עדיין התרנגולת הטרופה, למה לא? מה כבר עשיתי – השיב קין לאל השואל אי הבל אחיך, מה כבר עשיתי, השיב אחאב לאליהו הכועס, והלא אני אעבד את כרמו באופן הטוב ביותר והכרם יפרח ויששום מדבר וציה.

ואם אמנם יש את נפשך לדעת את המעין ממנו שואבת הארץ הזאת העייפה למלחמות את כל האלימות אין קץ המתמשכת אין קץ, ול[מ]ה הארץ כמהה בכולה לשלום והוא לא בא – צא ושאל מי כאן העם המושך את שאריות הקרקע מתחת רגלי העם השני? ואיזה עם בעולם היה מניח לקרקע שלו שתהיה נמשכת מתחת רגליו? ואם לא הגיעה העת, הגיעה גם הגיעה, לחדול סוף סוף ממשוך באלימות צינית את שארית הקרקע מתחת רגליהם, ובמקום שלא להודות בזכותו של השני לחיות כמוך – כן לבוא לקראתו ובוא נא נשב לדבר, בוא נמצא פשרה, ממש באותה לשון שרק היא, כמים השקטים היורדים למעמקים, תהיה עושה דברים שיהיו מתקיימים זה על יד זה ולא זה במקום זה.

אתה כמוני ומה ששנוא עלי לא אעשה לך. ובמקום אגרופי האלימות – בואו ותיפגשנה כפות ידי בני־אדם למגע אנושי.

יזהר סמילנסקי, דבר, 3.4.1992
(מתוך דברים שנישאו במוזיאון תל־אביב, ב 27.3.92)

 

גילוי מחנות הפליטים

בימים אלה אלפי ישראלים צעירים רואים פתאום את מחנות הפליטים.

פתאום נזדמן להם, בנסיבות קשות ומרות, לראות איך האנשים חיים. איך חיים ככה כבר עשרות שנים. רואים הדוחק והצפוף, את העזובה והלכלוך, ואת מי הביוב הזוחלים בסמטאות. רואים את קופסת המגורים שכמה דורות מצופפים בה יחד. רואים ילדים ערומים ויחפים, רואים זקנים עלובים בשיבה רעה, רואים פרולטריון בדכדוכו. ורואים את היאוש, את היאוש בדרגה שלאחריה בהכרח – ההתפוצצות.

כעת ראו הישראלים הצעירים מקרוב איך חיים האנשים הללו ששירתו אותם כל הזמן. בתחנות הדלק, במסעדות, באתרי הבניין ובניקוי הרחובות. ראו איך הם חיים כל הזמן, ולאן הם שבים הביתה, ופתאום ראו את השאלה הפלשתינאית לפניהם, בהוויתה, כפי שהיא.

מעבר למעשי האיבה, מעבר לאבנים ולאלות, מעבר לדיאלוג ההתכתשות האלימה – פתאום מתגלה עולם, שמעולם לא היה רחוק מבית הישראלי, ושמעולם כלום לא היה רחוק יותר ממנו: רחוק מן העין רחוק מן הלב רחוק מן השכל.

אבל, השאלה הדוחקת היום איננה ההיסטוריה של תולדות מחנות הפליטים. השאלה הדוחקת היום היא איך פותרים אותה: מה עושים כעת? והשאלה פונה ממש אל כל הישראלים הצעירים שנתגלגלו וראו כעת מה שראו: מה הם מבינים כעת יותר? מה לעשות מכאן ולהבא?

מפני שלפני שנים לא רבות, היה היות פליט כמעט שם נרדף להיות יהודי. וכעת היות פליט הוא עניין הפונה אליכם, אתם היהודים הצעירים. מה אנחנו צריכים לעשות בעניין הפליטים, לאחר שראינו, לאחר שנוכחנו, לאחר שכבר לא נוכל לומר לא ידענו ולא שמענו.

מעבר לכל מחיצות האיבה והמכות והמעצרים והשנאה – במבט אל הימים הבאים: מה צריך לעשות? מה נכון לעשות? מה צודק לעשות?

בסופו של דבר

והלא בסופו של דבר תשבו עם הפלשתינאים לדבר, הלא הכל הולך לקראת זה, למרות כל ההתפתלויות להתחמק, לדחות, להרוויח זמן, ליצור עובדות בשטח, וכל שאר ההתחכמויות – בסופו של דבר הלא תשבו איתם, כי אין שום מנוס מזה, בסופו של דבר הלא תוכרחו להכיר במה שאפשר היה להבין מתחילה –

ואם כך, למה היה צריך בכל הסבל והכאב, בכל המתים והפצועים, בכל המכים והמוכים, בכל ההתכתשויות המעצבנות האלה, ולהתבזות לפני כל העולם, ולשחרר בפנים יצרים אפלים, למה צריך היה לסבך את הנוער באלימות, למה צריך היה להתבהם עד כדי כך –

איפה היה השכל של אלה שנתנו לדברים להתדרדר ולהסתאב, במקום לתת להם מתחילה לזרום באפיקם הנכון: לשבת יחד ויחד למצוא עצה?

למה היה צריך להוסיף כל־כך הרבה כאב, למה צריך עדיין להוסיף כאב, למה לא מיד, למה לא להתחיל היום?

יזהר סמילנסקי, דבר, 4.3.1988