נחנך בכוח האמת שבחיינו.

שתי טענות הושמעו כנגד סעיף החוק הדן במטרות החינוך הממלכתי. האחת: כי לא נאמרו בחוק כל הדברים היפים שאפשר להכליל במטרות החינוך; והשניה כי מה שנאמר בענין זה בחוק לא יקוים כיון והחוק מחפה כנראה על קנוניות. לח’ ציזלינג היו שלוש טענות נוספות שהחוק מתכוון ליצירת קסרקטין. שהחוק מפרק ערכים, ולבסוף ספק נבואה, ספק איום: שהחוק לא יתקיים. והח’ ציזלינג הוסיף בנימה של לגלוג, כי בעוד שפעם היה מביא את דבר החינוך בשם מפלגת פועלי א"י, ברל כצנלסון ז"ל, הרי היום הדוברת היא שושנה פרסיץ, והיא באה להטיל עלינו את כל מה שברל מחה נגדו בכל כוחו. אולם, עלינו להתווכח בענין זה בלי איש ביניים, ללא אפשרות להלעזה, להסתתרות מאחורי גבו של מישהו. ואם אמנם משמח הדבר שהח’ ציזלינג תומך את יתדותיו בברל, אינני יודע אם ציזלינג מסתמך על ברל רק בענין זה או הוא נוהג להביא ראיות ממנו גם בענינים אחרים.

את הציטטה שהביא ציזלינג מדברי ברל שאב כנראה מתוך מאמרו "בשולי דברים” (כתבי ברל כצנלסון כרך ה’) ואמנם שם אומר ברל בפירוש: "אחדות החינוך במובן הלאומי, אינה מחייבת ביטול זרמים בחינוך” אולם בסיפא של אותה פיסקה עצמה הוא אומר: ”כשם שאני מסתייג משלילת זכות הזרמים בחינוך, כן עלי להסתייג מכמה תופעות לוואי, שנזדווגו לזרמים. אין הוצאת הזרמים מחייבת מרות מפלגה על זרם – לא להזדנבות אחרי רשת מפלגתית. וכל ההתנגדות ב"יחוס" – אם ביחוס אריסטוקרטי או ביחוס פרולטרי – הוא בעצם עצמותה גילוי אנטי־סוציאליסטי”. ובמקום אחר: אומר ברל ”אנו גילינו את כוח היצירה של הפועל על ידי שיתוף לאומי, ולא על ידי התבדלות, כי אם על ידי שיתוף לאומי”. זה מעמיד הדבר באור‏ קצת אחר, וביחוד, מאז תש”א, כאשר נאמרו הדברים, חלו אי אלו התפתחויות והמציאות עומדת מול כמה ערכים חדשים.

כאשר חוק החינוך קובע בתכנית הלימודים חלק משותף לכל בני האומה, וחלק נוסף של השלמות גוונים וטיפוסים שונים, הרי זה מתפרש על־ידי הח’ ציזלינג כקסרקטין ואוניפורמה אחידה וכובל "ואם כן הדבר פסול כמובן מלכתחילה. ומה פירושו של קסרקטין אצל הח’ א. ציזלינג? כלום הקולקטיביות הרעיונית אינה קסרקטין רוחני או אוניפורמיזם, האם היא תכלית רצויה בחינוך? ומה מחייב יותר את ציזלינג – דבריו כי ”בזרם העובדים מותר שתהיינה מגמות, נטיות, שקולים וגם רצון ההורים לבטא את סגולות החינוך שלהם, או הדברים שנאמרו על־ידי הקיבוץ המאוחד: ”ילדינו לא יהיו בשתי תנועות נוער ולא בשני בתי־ספר, ולא בשתי חטיבות בני־הקיבוץ”? בנשימה אחת לדגול בשתי נוסחאות אלו אי־אפשר ומשרוצים לאחד שני דברים נוגדים אלה, הרי סופו של דבר בא פירוד, פיצול ופירוק.

– לנו היתה דרך חינוכית” – מקונן ציזלינג ומספר על הדרך מוולוז’ין עד ל"הרצליה” ועד לבית־החינוך בתל־אביב, ומשום־מה הוא מפסיק כאן. כאן תמה הדיאלקטיקה שלו. ילדיו הגיעו אל סוף הפסוק שלהם. אולם משום־מה לא סיפרת לנו על בית־חינוך אחר, המוכר לך אולי יותר, ושגורלו טראגי פי כמה: על גורלו של בית החינוך בעין־חרוד.

מי בעין־חרוד שומר היום על ערכים חינוכיים – יושבי כותל־מערב או יושבי־מזרח בחדר האוכל? מי הוא נושא לפיד הקידמה, והיכן הקסרקטין המעכב והכובל את הרוח, הרוח הבלתי־מסורה לקיבוץ גלויות, המתכחשת לתיאבון לבטחון המדינה ועצמאותה?

כל אותן מטרות החינוך, שעל חסרונן הצביע הח’ ציזלינג כגון: סולידריות בינלאומית, אחדות מעמד־הפועלים בישראל – כלום טופחו בבית החינוך בעין חרוד? הלא לבני עין־חרוד אין עוד מקום בבית ספר אחד של זרם העובדים, שלא לדבר על בית־ספר אחד לילדי מפ"ם בעין־חרוד ולגבע, לכפר־יחזקאל או אף לילדי עין־חרוד־מפ”ם ולבית־אלפא. מה יועילו כל המטרות הנשגבות ביותר, ואם גם שבע ישגבו מאלו, אם ילדי הפועלים בעין־חרוד אין להם שום בית־ספר שיכול לזהות את רצון הוריהם עם רצון הוריהם של ילדי הפועלים בכל הסביבה כולה? כי על כן נראים כל הפועלים האלה בעיני ציזליגג כבוגדים, ורק הוא לבדו נותר עם צדקתו הגדולה; ציזלינג הוא המאחד ואנו המפרקים, הוא הלוחם לשלימות ולאיחוד מעמד הפועלים, ואנו המפרקים, החותרים תחת כל אחדות שהיא!

ברל אמר דבר מענין, בתקופה שיש לנו איזה פרספקטיבה של זמן לגביה: חברינו מסיעה ב’ שחונכו אתנו שנים רבות על רעיון האחדות, כשרון מיוחד להם לפלג ולדגול באחדות (דבר הדורש באמת סגולה דיאלקטית, שכלית ונפשית מיוחדת) אומרים לנו: אל פחד, אין דבר, עכשיו יש הרבה חטאים במפא"י אבל האיחוד יבוא". ולהלן: "הכשרון הזה, מצד אחר להלהיב את עצמם (להשמצה ולהטחת חטאים ולזלזול), ומצד שני להרגיע את עצמם, שאין דבר, אנחנו עוד חברים, הפירוד הוא לא לתמיד, אנחנו עוד חברים, עוד נתאחד – לי אין לזה כל הסברות תיאורטיות או סוציולוגיות, יש פה משהו של מחלת רוח, לדעתי איזה טרוף רוח אשך חלק מהתנועה שלנו נתפס לו". ולבסוף אומר ברל: ”לצערי הרב סיעה ב’ יש לה הרבה טמפרמנט והרבה מרץ וכשרון מלחמה גדול, אבל הכשרון להודות על טעויות ולחשוב, אולי צריך לבדוק את הענין מחדש – נדמה לי שהכשרון הזה חסר אצלם. גם אינני חושב שהיא החליטה להיפרד מאתנו מתוך שיקול דעת גמור. דבר זה נעשה מתוך דחיפה של אמוציות, מתוך התפרצות גדולה מאד".

ומאז ועד עתה, כל אותה שרשרת מבהילה של הטחות וקריאות התגר "פירקתם", רק מגדילה את הרושם הזה שעליו מרמז ברל. ואולם, הנקודה העיקרית איננה זאת, אלא דווקא הקריאה שהשמיע ברל בשנת 1941, כשאמר לאחר ויכוח מר וממושך עם השומר הצעיר: "אנו חברי מפא”י מוכנים להתאחד כמו שהננו עמ חברי השומר הצעיר כמו שהם”.

גם אני, בשמי אני, פונה לח’ ציזלינג באותם הדברים ממש: להתאחד כמו שהננו, אתכם כמו שאתם, לבנין סמכות עם עובד ולשלטונו על תהליך האומה הנבנית. המוכן לכך, ציזלינג "שונא המפלגות”?!

על חשבונו של השומר הצעיר זוקף ברל הכנסת ”חג משלו" לתוך אוצר החיים של כלל הפועלים בארץ. לא שום חידוש לא בכיבוש עבודה, לא בשמירה ולא בשיכון ולא בתרבות – אלא הוא נושא ברמה את דגל הפיצול בתנועת הפועלים”. ומאז נוספו אליו למצוות עשה זו כוחות חדשים שרוממרת האחדות בגרונם.

מטרות החינוך שלפנינו אינן שיא האידיאל האפשרי גם אינן כולן בדיוק לטעמי אינני אומר שאי־אפשר למצוא הרבה והרבה ניסוחים אחרים יפים פי כמה, חזקים פי כמה, צודקים פי כמה, אלא שכוחם העיקרי של ניסוחים אלה שלפנינו הוא, שמאחוריהם התלכד הרוב הגדול במדינה כפי שהוא, בוויתורים ידועים ופשרות מסויימות, אך במכנה משותף למכסימום אזרחי המדינה, – וזהו צער לאיחוד.

לגבי דידי, בל ניסוח שיש בו מאהבת המדינה והעם, שיש בו ענין של יגיע־כפיים והכשרה חלוצית, של עם עובד בן חורין – הוא העיקר, והשאר יעשו המורים והחיים עצמם בהגשמת המשימות של הדור הזה.

אגר בטוח בכך ואני מאמין בכוחם של המורים ומאמין בכוח האמת שבחיים. שהמציאות והעתיד יחייבו את בית־הספר להיות מה שהוא צריך להיות; הם יולידו את ביתיהספר שממנו יצאו אזרחים בני חורין אשר ידעו להחליט מתוך עמידה על רגליהם מה טוב, מה נכון ומה מוטל עליהם.

יזהר סמילנסקי, ניבים, ספטמבר 1953

(דברים במליאת הכנסת בדיון על ביטול הזרמים בחינוך, 1953)

מכתבים למערכת

מה אמר .

תמהתי למצוא ב"בשולי דברים" ב"דבר" דברי "עדות" כביכול לדברי בתל־יוסף, מלפני כשלושה חדשים, ואשר אין בהם אלא אי־הבנה ועיקום – אקוה כי בשוגג – כל תוכן ונוסח. אמרתי אז, כי לדעתי משימת המדינה העיקרית היום היא בניין העם היהודי שנתאסף בה: ובענין זה סברתי, כי אין לנו כמעט ממי ללמוד ברחבי העולם, בעוד שלענין פיתוח השממה יש דוגמאות לא מעט הניתנות ללימוד ולהשתכללות. וציינתי דוגמאות אחדות כאלה. כשם שהבלטתי השגינו שלנו.

העמדתי עניין "מורים חלוציים” כנושא מרכזי. וקראתי לפעול בו ולא להנזר משליחות זו ולראותה חיונית ביותר, בתקופת מעשה בנין העם המתחדש.

וראו איך נהפכו דברי ונישחתוּ והיו למפלצת – לא ברור לי לצורך מה.
ס. יזהר. דבר, 27.12.1959

*
צר לי שעלי לחזור לענין זה.
"עדות" של ש. ת. מגלה פנים שלא כהלכה גם הפעם בתוכן דברי, בהביאה פרטים אחדים ובהתעלמה מעמודי־התווך במבנה אותה שיחה. הקדמתי אז ונסיתי לתאר מניין צמחה, לסברתי, הפאסיביות של דור הטכנולוגיה ולהלן נסיתי לציין, כי בעוד שקודם הקמת המדינה היתה האדמה, רכישתה, כיבושה וישובה עיקר (וכדוגמה הזכרתי מקומה של הקהק"ל אז) – הרי נוסף עתה תפקיד מיוחד, קשה וחסר־דוגמה: הקמת העם היהודי שהתלקט ובא: איחודו והפעלתו. התקופה שבה היה רק נושא עיקרי אחד לחלוציות – כיבוש האדמה ויישובה – נשתנתה בתוקף הנסיבות, ולפנינו עתה נושא נוסף על הראשון: בניין העם והחברה, ובממדים בלתי־ידועים מקודם, ואי־אפשר לזה בלא זה. ולא יצלח זה בלא זה. הבאתי דוגמאות מעודדות, כשם שהצבעתי על קשיים לא מעטים, ובעיקר על הקושי למצוא מחנכים חלוצים, ורמזתי על הסיכוי לשנות דמות העם – אם יימצאו.

כל השאר, וההטעמות שבדברי ה־"עדות" – אינם, חוששני, אלא מהרהורי לבו של השומע בשולי אותה שיחה, ומוטב להזהר ב"הבאות” מעין אלה, או להביאן בשם אומרן בלבד.
יזהר סמילנסקי, דבר , 17.1.1960

מי יכול לשפוט אם הגיע הזמן למחול

מי שראוי לפרס צריך לקבלו, לא חשוב לאיזה לאום הוא שייך. מי יכול לשפוט אם הגיע הזמן למחול לגרמניה ולקבלה כשווה ביז העמים. זה דבר שמעסיק אותנו כיהודים בארץ, אך ודאי אינו צריך להיות אבן־נגף למתן הפרס.
כל זמן שחיים בארץ אנשים הרגישים לבעיה הגרמנית, מושג הזמן אינו קיים כלל. זה לא עניין של ארבעים ושלוש שנים או מאה שנים או עד שסופר גרמני יזכה בפרס נובל. אם יש רגישויות נוצרת עובדה, שאי־אפשר לשנות אותה.
אני חושב שזאת בחירה טובה. קראתי את ״המוקיון”, הוא טוב לכל הדעות. כאן אנחנו מגיעים לבעיית שיפוט ובחירה אישית. לי אין אפשרות לעשות זאת.

יזהר סמילנסקי, משאל סופרים בעיקבות מתן פרס נובל להיינריך בל, דבר, 27.10.1972

על הנשק לגרמניה

אינני מאושר על מכירת הנשק לגרמניה.
אינני מאושר על מכירת נשק לכל ארץ שהיא, על כל עסקת־נשק שהיא.
אך פחות מכל אני מאושר על קניית נשק; על ההכרח להיות קוני נשק. שאין משמעו אלא ההתכוננות למלחמה שתבוא, אני מתפלל שלא תבוא.
אבל מי שהודה כי חוֹבה להיות מוכן לכל – הוא תובע הצטיידות בנשק; שואף לחדש ביותר, לקולע ביותר, למרתיע ביותר, ומקבל עליו – בין בהרכנת ראש בין בזקיפת ראש – את ההכרח ואת מסקנותיו. מי שמודה כי צרכי הבטחון מתירים כל מאמץ הצטיידות – אינו שואל עוד על מידות הרגש כי אם על מידות הבטחון.
מוסרו של זה אכזרי, ובמצב שאינו מניח לרכישה אלא אך שניים שלשה פתחים דחוקים למדי, חייב המתכונן למחר – בעמדו לפני סכנה גורלית – למהר ולהצטייד, בכל מאדו, בכל דרך אפשרית, ומבעוד מועד, ומידי האחראי ייתבע.
אגי מתקומם כנגד ההכרח הכופה לעסוק בנשק, רואה כל נשק כרע, וכאות לכשלון האדם. אך אין ההכרח שואל כאן את פי. ואין מוצא מגזירת האחריות.

יזהר סמילנסקי, דבר, 3.7.1959

לשמוע את השורשים צומחים

כל תכנון בנוי על שתי הנחות: כי הקיים אינו מספיק, וכי ניתן לתכנן וליצור שינוי רצוי, ומאליו מובן כי הכיוון החדש, המתוכנן, בנוי על כך שהמתכנן חכם: יודע מה לפניו, שוקל את ערכו של הקיים כנגד מחירו של השינוי, חוזה את התוצאות, ובקצרה: רואה את הנולד.

העיװרון שבתכנון.

אבל מסתבר, כי לא היה תיכנון שראה את הנולד ולא סבל גם מעיוורון. המתכנן ראה את הדברים שרצה לראות, השקיע מאמצים לשנות את המצב הקיים בכיוון הרצוי, ובו בזמן גם היה עיוור, ולא חשב מראש על כמה דברים, לא חזה מראש את תוצאותיהם או שהתעלם מהן ביודעין, מאחר שלא היו נוחים לו.
התכנון הוא, איפוא, פיקח ועיוור כאחד. אינני יודע על תכנון גדול שלא היה פיקח ועיוור. תמיד לכשנסתיים המפעל הגדול והמתוכנן להפליא – נתגלה פתאום, או במשך הזמן, שלאחר כל החישובים והתכנונים – לא חשבו על משהו, ומשהו זה יכול גם להיות קריטי. מסתבר, שבני־אדם כפרטים, והחברה האנושית ככלל, ואין מה לומר הטבע במרחביו – גדולים הם וחזקים מכל קבוצת מתכננים חכמים שתשב ותחשב ותתכנן פרטי־פרטים באיזה משרד משוכלל ככל שיהיה. חכמתם של אנשים בכל רגע נתון היא סופית לאותו רגע, ואילו מרחבי הפרוייקט הגדול לעולם אינם סופיים. וכך מתגלה כי חוכמת האנשים אינה כל יכולה, והיא נגמרת לפני שהגיעה עד סוף הדברים.
הנה, למשל, ייבוש החולה. בתחילת ההתיישבות היתה מלחמה בביצה עניין של חיים ומוות. בלי לייבש את הביצה, אין נפטרים מן האנופלס ומן הקדחת, שהפילה חללים כה רבים. במשך הזמן הפכה המלחמה בביצה לסמל, ו"השחלת" כל מקווה מים לצינור־מוליך הגיעה עד שיא היעילות, וגולת־הכותרת ל"נצחון" הציוני היתה ייבוש החולה. לאחר שנים נתגלה, כי ייבוש החולה גרם – מסיבות שלא חשבו עליהן בעת התכנון – סכנה אקולוגית חמורה לכנרת, מלבד שלא תרמה כמצופה, כפו שחזו שתתרום.
טוב, איפוא, לדעת, שבכל תיכנון טמון גם עיוורון, ושבצוע כל תכנון שהוא יכול גם ליצור מעוות, שלעתים הוא מעוות שלא יוכל לתיקון. כשיש לארץ מרחבים גדולים למדי, אפשר לעשות שגיאה במקום אחר ולתקן במקום אחר. אולם כאשר הארץ היא קטנה, כמו ארצנו, שגיאה אחת יכולה לחסל נוף, לחסל אפשרות שיקום, לחסל סיכוי.

להשמיע את קולו של הנוף

לא שיש פסול עקרוני בתכנון, שהרי יש מקומות שפעלו בהם בלי תכנון. וזה לא עשה אותם למוצלחים יותר ממקומות שתוכננו. ולא עוד אלא שהתכנון כולל בו גם תיאומים הכרחיים שונים, ומניעה ככל האפשר של הכשלת יד ימין ביד שמאל. החשש הגדול הוא מתכנון יתר, מעודף תכנון, שבן ברור שהתכנון ניתן להעשות רק עד נקודה מסויימת, ולא מעבר לה. מתוך פיקוח, בקרה ואפשרות תיקון לפי הלקחים המצטברים. כלומר, מתוך דיאלוג ולא במונולוג של המתכננים.
אם בא אדריכל, למשל, ומתכנן לבני־אדם איך יגורו מבלי להיוועץ בהם, והוא מחשב להם את חשבונותיהם איך הם צריכים לגור, ומה הממוצע הראוי של התביעות שלהם, ומה הממוצע הרצוי של הציפיות שלהם, ולבסוף הוא מחייב אותם להיות במקום שתיכנן למענם – בלעדיהם. צומחת תופעה שאני קורא לה "הפתולוגיה של התיכנון", והיא שרשרת של תגובות שליליות המסכלות את רצון המתכנן.
המעונות החדשים הופכים מהר ל"סלאם", והשיכון – לשכונת עוני חדשה. אבל אם בא האדריכל אל בני־האדם שלמענם הוא מתכנן, ומציע להם: "אתם תגורו פעם במה שאני הולך לעצב, בואו נדבר על זה, בואו ניצור דיאלוג" – התוצאה יכולה להיות שונה בתכלית. אין חובה לקבל דעת צד זה או זה, אבל חובה שיידברו זה עם זה לפני ההחלטות. אותו דיאלוג חייב לחול גם על תיכנון חבלי ארץ. חשוב שישתתפו בו אנשים שיוכלו, על פי עיסוקם, מקצועם או חיבתם, להשמיע גם את קולה של האדמה, את קולו של קו הרקיע, את קולו של הנוף, את קולו של מה שאסור לקלקל, וחשוב שהם יידעו לבטא את זה במושגים מוגדרים וברורים. אמנם אין ספק שלשלמות גמורה לא יגיעו גם בדרך זו, אבל הדיאלוג שאקרא לו "הגישה הדמוקרטית", מהווה בכל זאת ערובה כלשהי מפני אותו התכנון הגיבור היודע כל: התכנון העריץ, התכנון הגוזר – "כך ייעשה באיזור הזה, אנחנו קובעים וכך יהיה".
"תכנון עריץ" כזה ידוע מאוד בתחום הכלכלה. לא אחת מופיעים כלכלנים שמודיעים כי רק הם חכמים, והם היודעים, למשל, שצריך "לספוג" את כספי הציבור. כשאני שומע את "סופגי הציבור" האלה אני מתקומם: הציבור אינו שלולית והם אינם מייבשי הציבור. אינני בטוח שאלה שיושבים באוצר הם בהכרח חכמי הדור, ושרק הם היודעים בשביל האזרחים, שחוכמתם שלהם איננה מספיקה. אנחנו מתקרבים במהירות למצב, שבו כמעט שאין שטח חיים שאינו מופקד בידי קבוצת מומחים או כאלה המתיימרים להיות מומחים – כדי לתכנן בשביל אחרים – בלעדיהם, וצריך לשנות זאת. התכנון הוא עניינם של אלה שיחיו בתוצאותיו, והמומחים הללו יכולים להיות רק יועצים.

על התכנון ליצור ולאזן את שיווי המשקל בין האנשים, בין המצב, בין הקיים, בין הטבע הפיזי – ובין השינוי המבוקש.

החוכמות השונות של התכנון
מעולם לא היה שום חיזוי נכון בשלמות. כל חיזוי הוא השערה שדי לה כשהיא מתגשמת בחלקה, ונשאר שהחיזוי הטוב ביותר – הוא החיזוי ממחר על אתמול…
המסקנה, איפוא, היא שוב, שכאשר מתכננים חבלי ארץ, חייב להיות דיאלוג. לא שמישהו ממשתתפי הדיאלוג הזה הוא חכם יותר ומישהו חכם פחות, אלא שבכל תכנון יש חוכמות שונות. אחת מאלה היא החכמה להשאיר תמיד דברים ללא תכנון עד הסוף. כי מחוץ לחוכמת האדם לדעת לתכנן עד הסוף. אדם המתכנן עד הסוף – עלול ליצור את השגיאות ואת המפלצות האיומות ביותר, עד שלא יישארו די משאבים כדי לתקן את המעוות או לפצותו. מוכרחים, איפוא, להשאיר חלק מן הפרוייקט בלתי סגור, בלתי מגובש – ואולי פתוח, זה יאפשר בעת הצורך להיחלץ מעריצות התיכנון שנכפתה על אותו מקום, בשתלטנות חסרת צידוק.
התכנון הוא פרי הדמיון האנושי היוצר, ובו בזמן גם פרי המוגבלות האנושיות. מיגבלה אנושית כזו למשל היא התאווה לראות קווים ישרים, הנובעים מערכי אסתטיקה סימטרית. הסימטריה היא חלק מתפיסת הנוחות של האדם, ומתכנן יכול לבוא עם איזה מושג סרגלי שיש לו ולקבוע: הנה, כך בני אדם צריכים להיות – מפולס, מיושר, זה יהיה קצב החיים שלהם, וזה יהיה הריתמוס.
אבל הסימטריה איננה תמונת העולם. בטבע זו בצד זו הסימטריה מתקיימת ומופרת, האסתטיקה הסימטרית מתנגשת בדיסוננטית, החד־צדדית במרובת הצדדים, ותמיד בשפע הבלתי נילאה והבלתי נגמר של ההתהוות.
לא זו בלבד: החברה המודרנית היא חברה של תמורות מתחלפות. עד שאתה גומר להדפיס חוק אסתטי, כבר יש לבני האדם סגנון אחר, אופנה אחרת, ומדדים שונים. גם בשל כך אסור לסגור את התכנון עד הסוף, אדרבא: התכנון צריך לבטא כל נושא במושגי שלילה ולא בחיוב. כלומר: לא על דרך עשה, פתח, סלול וגו', אלא: על דרך אל תסגור, אל תקפיא, אל תעצב עד התקשחות, השאר תמיד פתח, והרי זה מה שעושה הטבע. בורא העולם תכנן – או הטבע תכנן את עצמו כך, שהוא פתוח תמיד לעוד אפשרויות, כמין טכסט שנקרא באלף משמעויות ומתחדש אין סוף.
הטבע הוא אפשרות פתוחה. ואם יבואו בני־אדם ויקפיאו אותו בתכנונים חד־משמעיים, כתכנונים שייחסלו את הצמיחה האיטית של שיווי המשקל, הנוצר והקורס, הקם ומתבטל אין־קץ, ומתבטל ומתחדש, באיזון מופלא בין דברים שקיימים ובין דברים שעוד לא נולדו, ושבני האדם לא חזו את בואם, ושהם גדולים מאיתנו, ומשכלנו המחוכם – הרי שבני האדם מניחים בתכנון הנוקשה את כל הסיבות שיביאו בסופו של דבר את נקמת המתוכנן על מתכנניו.
ה"סלאם" למשל, הוא נקמת התכנון במתכנניו. השממון של העיר ובריחת תושביה ממנה אל הפרברים גם הם, במידה מסויימת, נקמת המתוכננים במתכנניהם. כל אלה מלמדים שאסור לכבול לצורה אחת, לדפוס אחד, לערוץ אחד, לכיוון אחד, להשקפה אחת, פרט לזו האוסרת להיסגר בה. התכנון הטוב ביותר בעיני הוא "תכנון פרום": תכנון שיש לו מרכז, ואילו גבולותיו אינם חתוכים עד הסוף. כמו אריג שבשוליו, במתכוון, החוטים פרומים. תכנון שאפשר עוד להשלים אותו אחרת, שאפשר עוד לעשות בו משהו נוסף. תכנון כזה יימנע "בכיה לדורות". לכל היותר יגרום בכייה לדור אחד, ואפשר יהיה לצאת ממנה לבסוף.

האנטי-שממה הציונית

הרבה זמן נחשבה הציונות כהצהרה חגיגית כנגד השממה, כאנטי שממה, ככובשת השממה, כ"מפריחת השממה" (ו"שממה" במובן: הלא מתורבת, הנישאר בידי הטבע, ואפילו הניראה כריק, או כמאיים, או דוחה).
הסיסמא החזקה ביותר בימי תחילת המדינה, שחזרה אין־ספור פעמים בפיו של בן־גוריון ובלהט סוחף, היתה: "הפרחת השממה". וגם כאן היו שתי הנחות יסוד: שממה זה רע. הפרחת־השממה זה טוב.
הפרחת השממה התפרשה אז כביטול קיום השממה. כמחיקת הלא־כלום. כניצול כל המשאבים עד תומם. חשבנו אז, שאם נצליח לעשות את הדבר הזה, אם נעלה על השממה, נבטלה, ונעשה אותה פורחת, כלומר מיושבת, כלומר מבוייתת, כלומר לא פראית, לא חסרת ערכי אדם בתוכה – אז גם ייקרו הדברים הטובים ביותר שהציונות חלמה עליהם.

אין יש בלי אין

מבחינה מסויימת – מבחינת בטחון, מבחינת איכלוסה של ישראל, ברור שיש משהו הכרחי בתביעה ליישב כל חלקת אדמה, אפילו אם שוממה. אבל גם כאן חוזר אותו עיוורון התכנון: שממה איננה רק ריק, ואפילו היתה ריק – אי אפשר בלעדיו.
אפילו היתה אפס־דבר – אי־אפשר בלעדיה. יתר על כן: האין הזה חשוב כמו היש. אין יש בלי אין. כמו שאין פתח אם אין סגור. אין קיים בלי לא קיים. רק בעולם בלתי מציאותי, קיים רק יש בלי אין. לפיכך, השמדת האין, כמוה בהשמדת היש: השמדת הסיכוי לשווי־המשקל שהעולם בנוי בו.
מאז ומתמיד הפחידה השממה את בני־האדם. אין בה צל ואין בה צמח ואין בה מים ואין בה מגורים, ואין בה נוחות. אבל יש בה סכנות, ויש בה לא מוכר, ויש בה מפחיד. תמיד נרתעו ממנה ותמיד העדיפו על פניה מקום של נוחות, ועם זה, במקרים רבים נפתח דף חדש בתרבות האדם, דווקא בצידו של איזור ריק, לא נודע, בלתי מיושב, בצידו של מדבר, בצידה של שממה. נביאי ישראל למשל, קמו על הגבול בין ישוב למדבר, ומיניקת השניים. קח מהאדם את המדבר – ואין לך תרבות גם באיזור המיושב.
היו תרבויות שהתנוונו כאשר המרחק מהם אל הטבע, אל הבלתי מבויית, גדל עד למימדים שמנעו מהם את השפעתו הישירה. מצד שני, ידועות דוגמאות רבות של הפריית תרבות על ידי הקירבה הבלתי אמצעית אל הטבע הבלתי מיושב. סופר גדול כפוקנר הגיע ממיסיסיפי, מדינה שמכל מימד תרבות באמריקה נחשבת כשממה. מדינה שעציה מרובים מאנשיה, שהבלתי מתורבת בה מרובה על המתורבת, וזו מכולן הוציאה כח תרבותי אדיר, לא פחות ואולי יותר, מן הכוחות שגדלו בלב תרבות ניו־יורק ותיחכומיה.
אני נזהר מעשות הכללות, ואינני רוצה שדוגמה או שתיים ישמשו כאמת־מידה מכלילה. אני מציע השערה, כי כדי שהאדם יהיה אדם בן־תרבות ותרבותו תהיה תרבות, חייבת תרבותו לעמוד על גבול האין תרבות: במגע הטבע הלא מיושב, הלא מעובד, הלא מבויית, לא צריך להתבייש באין תרבות. האין תרבות איננה ביצה. וגם ביצה, כפי שהזכרתי קודם, אינה תמיד משהו שצריך להשמיד ולגמור. המושגים השליליים על הביצה, או על המדבר שזה לא מקום אנושי, יש בהם הרבה סילוף או מחשבה לא בשלה. כעבור זמן, מגיעה גם שעתה של הטעות לעבור.
יש עוצמה למקומות הריקים. יש הרבה דעת והרבה חוכמה בפתוח הזה. בלא תכנון, בלא מתוכנן, בלא מפולס, בלא ידוע, בלא צפוי, בפגישה עם הבלתי ידוע. אדם לומד בדרך זו מידה של ענווה וצניעות. הוא מתחיל לגלות דברים שקודם לא הקשיב אליהם. הוא רואה דברים במקומם הטבעי, לא במקומות שבהם הכריחו את הטבע להתנהגות מתועלת ומועילה. במקומות שבהם הוא עומד בשיווי משקל עתיק מכל, שנוצר בתהליכי דורות על דורות, ולעיתים בתהליכי תקופות גיאולוגיות. שם, בפתוח הזה, יש נתיב חוכמה העולה בחוכמתו האיטית על חוכמתנו הפזיזה. אותה חוכמה איטית של נטיפים בחשיכה, בשיווי משקל היסטורי. שיש בה על־כן יותר איזון מאשר בדברים שהומצאו אך תמול שלשום, כדי לספק צורך מיידי כלשהו.
מובן שאי־אפשר לתפוס את המרובה: להשאיר אין קץ שממה ליד התרבות, זה אידיאל בלתי אפשרי. עם זאת, אסור למדינה, אסור לעם הבונה את עצמו, לראות את הריק, את השממה, את המדבר, את הישימון – ככוחות של רוע שצריך לסלק אותם. יש בהם עוצמה ויש בהם תרבות.

דור אחד אחרי בן גוריון

כאשר דיבר בן גוריון על "הפרחת השממה", נידמה היה שדיבר על דבר שלעולם לא יקרה. נדמה היה אז שהיהודים לא שומעים לו ואף אחד לא יילך לנגב כדי להפריחו, גם כאשר בן־גוריון עצמו הלך לשדה בוקר, נראה היה שאין ממשיכים אחריו. אבל, הנה לא חלף דור אחד, ובגלל כל מיני סיבות מתמלא והולך עכשיו הנגב במהירות, ולפתע חוששים שעוד מעט יתמלא הכל ויהיה כבר גמור ועשוי, ובחפזון הזה כל מיני שגיאות ייקבעו עולם שאי אפשר לתקנו עוד.
מופתעים מההתפתחות הפתאומית הזאת, באים עכשיו רבים וקוראים: "רגע, השאירו נא חלקים אחדים לא מיושבים, לא מפותחים, תכננו את הלא מתוכנן". כי התפיסה של שמירת הטבע, כוללת בה את שני המובנים: גם שלא יזיקו לטבע, וגם שלא יזיקו לאדם, בהינתקו ממקומות שוממים.
בארץ גדולה שני המובנים האלה הם בלתי משמעותיים. אבל אצלנו, ששמורות הטבע הגדולות והנרחבות ביותר הן כגינת־חצר בכל מדינה אחרת – הם קריטיים. במדינות הגדולות אפשר גם, שגינת החצר תתנהג כגינת חצר: יעשו שבילים ויסללו מדרכות, יסדרו פה ויארגנו שם, וכל מה שייעשה יהיה מתוכנן ומסורגל ומפולס, וידאגו לנוחות המבקרים, ואפילו ייפגעו בשיווי המשקל המופלא שבהוויה הנלחמת על קיומה בכוחותיה הטבעיים. אבל בארץ קטנה כשלנו אי אפשר לעשות זאת.
"גינת שממה" היא לעג, תהיינה הסיבות אשר תהיינה, עובדה היא כי השטחים שבתוך גבולות הארץ הם קטנטנים. עוד מעט נתחיל לבנות בכל מקום בתים רב־קומתיים, כי האדמה נגמרה כמעט. דווקא לכן צריך שיישאר מקום בארץ הקטנה הזאת, לדברים שצריכים להישאר בממדי קטנותם הגדולה או בגודלם הקטן. מקום שבו יוכלו להתהלך קטני הארץ כמו נמלים וחגבים ולטאות, באין מפריע. מקום שלקטנים אלה יהיה עולם מלא, ושלגדולים יותר – כלומר לציבור אנשים ההולך ונחנק בעיר מחוסר אותו המגע עם הטבע והשממה – תהיה אפשרות להתפנות ולפנות אל מקום כפי שהשאירו אלוהים, להתקשר אליו במיטב הקשר, כמו שמתקשרים למקור כוח למלא את המצברים.

התישאר פינה ללא רעש?

שאלה קשה מאוד היא, איך מוצאים בארץ קטנה שיווי משקל שייתן גם מקום לפיתוח, וגם מקום למדבר. לנוכח עוצמת הפיתוח מטרידה מאוד השאלה אם יישאר מקום בארץ שאפשר לשבת בו שעה ולא לשמוע רעש מכונית. לא לשמוע מטוס חולף, לא לראות אופק שעמודי חשמל חותכים בו, או צללית מיתקן קורעת את הרקיע?
מניעת ההצטופפות בכל־מכל כל מהווה אתגר. אבל הסכנה היא, שאתגר זה מזמין בבת אחת את תיכנון היתר, הסוגר את כל הפתוח. ייתכן שאין ברירה: אם לא נתכנן את המדבר ונשאיר לכל ליפול מכוח הכובד העצמי של ההתרחשויות, השטח יתמלא מהר ויתמלא לא טוב.
נוכח כל אלה חוזרת ועולה חשיבותו של הדיאלוג: מול בעלי כוח התיכנון, ומומחיות התוכניות, צריך שתימצאנה קבוצות שתדענה לעמוד על משמר האנטי תיכנון, על תיכנון האנטי־תיכנון, שמשייר את המדבר הלא גמור, הלא עשוי, הלא מתורבת, שחוכמתו נמשכת והולכת יותר מכל קיומנו ההיסטורי.

יזהר סמילנסקי, דברים במועצת החברה להגנת הטבע, חצבה, חנוכה תשמ"א 1981

אין עוד משה דיין בינינו.

יש חכם שחכמתו מוגדרת כראיית הנולד. ויּש חכם שחכמִתו מוגדרת כִראיית הנקודה. חכמתו של משה דיין היתִה ראיית הנקודה בתוך כל המעורבב. מעטים היו כה בהּיּרים כמוהו. אפשר היה שלא להּסכים לדעתו. אבל אי אפִשר היה לטעון שדעתו לאִ היתה בהירה וברורה לחלוטין, או שהגיון דבריו לא היה מסקני, או שהסתתר אחר דיבורים ריּקים.

את דרכו של משה דיין – פרטית כציבורית – קשה למדוד בכל סרגל שמודדים בו קווים ישרים. הוא לא היה קו ישר. וגם לא קו אחד. ועּוד היה בו תמיד קו נוסף, אלאּ שזה היה מצועף, ולא לציבור. אבל, בכל קו שהיה בוִ אותִה שעה, היה בו כולו, שלם ובכל מאודו.
בשיקוליו, בהכרעותיו, בהתנהגותו, היה משה דיין פרגמטיִ, ועד התאכזרות. מה שלא ניתן לעשות – אינו קיים גם כאפשרות. אסור להיסחף למקומוִת שאין להם סיכוי. לא להסִתבך בטעיות שווא, ולא לנפִץ ראש אל הסּתוּם. המופלא שבאפשר קסם לו, המופלא שמעבר לאפשר, דחה אותו.
ועם זה, תמיד התגושש והתגרה בכל סייגי החיים המקובלים.ּ במוות, בִחוקים, במותר, במקובל. ולא מחמת יהירות או בוז, כִפי שנּטו לפִרש וגם להעלב, אלא מחמת טבע משוחרר מתלות, משוחרר ממוסכמות, ואפיּלו מתלות בדעת־הקהל.
ידועה התמונה הישנה שבה חובק יצחק שדה את יגאל אלון מזה ואת משה דִיין מזה, שני עלמים מלבלבים ורובים בידיהם. מן הנקודה ההיא שבה עמד ,,הזקן" יצחק שדה נפתחיםִ שני קווים בתולׂדות ישראלׂ ונפשקים – קו יגאל אלׂון לכאן וקו משה דיין לכאן. ובזווית הזו שנפתחה בינייהם – שם משתרע כל מרחב הפריסה של תנועת העבודה ועד למראיה המביך היום.

בן הארץ. כמוהו כיגאִל אלון וחבריהם. מה שלא היה לו ולׂחבריו, ומה שעשה את מנהיגותם שונה ונבדלת ממנהיגות הדור שִקדם להם – שהם התחילו משטחי האדמה הִריקה של נהלל ומסחה, ולא מדושן התרבות העמוקה, ולא מן המסורת המצטברת של דורי דורות ולא ברצף הווית העם. בקפיצה גדולה מדי, בניתור מעל ההיסטוריה של אלפי שנות עם ישראל, ביקשו משה דיין וחבריו להתחיל ישר מן התנ"ך וּמן הארכיאולוגיה. וכלִ מה שנצטבר בִעם ישראל וביהדות שלאחר התנ”ך היה רחוק מהם וזר להם. אהבת ארץ ישראל היתה אהבת ישראל שלהם. ותִרבות הגולה היתה רחוקה, לא השפיעה כמעט, לא קסמה, אם לא ממש דִחתה. כאילו אפשר היה לקפל את המרחק העצום שִבין התנ"ך ובין ימינו ולעשותו כשני פרקים רצופים. הגלות היתה כמין לילה ארוך שמתעוררים ממנו וממִשיכים את היום שעבר בלי הלילה שביניהם. מבחינה זו, ולא מחוסר לימודים פורמאליים שיטתיים היה איזה חסר בתרבותם, ואיזה פגם בהתייחסם לתרבות. ולעתים כחוסר סבלנות לכל מה שבא מחוץ למרחב שבין שדות נהלל היום ושדות ברק בן אבינועם אז, באותה זירת עולם שהשתרעה משני עברי נחל קישון, צומח משרשיו בשדות אלה, נלחם כשומר כל השדות, וביקש שלום ויחסי שכנות טובים עם בעלי השדות שמעבר.

אומץ ליבו. האומנם היה חסר פחד? או כבש את פחדיו במידה גדושה של שליטה עצמית, כהחלטה שלא לפחד? או, כמחווה שאדם מתחייב לה לאחר שנעשה למוניטין שלו? נראה שלא כל אלה. אומץ ליבו היה פשוט עשוי מאומץ־לב. התנהגות טבעית, שקולה והגיונית ולא הרפתקנית כמי שמתגרה בסכנות בקלות דעת, או כמי שמסתמך בעיוורון על הגורל – או על מזלו־הטוב.
המוות היה קרוב אצלִו ומסביבו תמיד. נושף עליו כעל לוחם השוורים. ברווח הזה שבין קירבת המוות ובין שורת ההגיון האיכרי המקיים את העולם – שם היה איזור החיים שלו. ברווח הזה גילה את חכמתו, את חזונו, את מוזרותו וגם את נימת הפיוּס שהדהדה תמיד בדבריו בלא־קול.

בני העמק שגדלו להיות מנהיגי האומה, אינם מרובים, כידוע. משה דיין היה מיוחד ביניהם. מושך ודוחה, מרגיז ומקסים, מעורר הערצה ומקניט איבה, מקור שלׂ סמכות ודוגמה לאי־דוקטרייּנריות, מקור השראה למאמינים בו, וסמל פריקת־העול לִמבקריו. מנהיג שגדל בׁצל מנהיגיי אתמול, בּלי שדבק בו כלום מִתמולם, אבל שחייב אותם להדביק את צעדִיו. הם שּהִגיעּו־לּארץִ נוחלי תרבות עמוקה ועמוסי אידיאלים מוגדרים, והוא שגדל כסייח שובב במרחּבי העִמק הפתוחים, ושהגיע אליהם כחייל ומן המלחמות הצטרף למדינאים – נשאר זר להם בהוויתו ומוזר בסגנונו, אבל משרה עליהם – הבלתיּ אמונים במלחמות – הקלה. כאילו איתו גם סיוטי הלילה וגם פחדי יומם – נעשו קלים והכל נעשה לפשוט יותר.

משה דיין לא נעשה מנהיג שבא מבּעיות החברה, או מן הדוקטרינוִת החברתיות. באלה מעולםׁ לא היה אּזרח. הוא היה מנהיגִ שידע לפתור. שידע להציב יעד מוגדר. שידע להתמקד בהתקפה. ולׂא זה שמתחיל מאיזה בשורה אידיאולוגית והולך ליישמה כתכנית פעולה.

עלינו לדעת לחיות עם הערביּם, אמר. אנחנו נדונים כאןִ לחיות עימם תמיד, אמר. לא הם יוכלו לסלק אותנו ולא אנחִנו אותם. ומוכרחים אפוא למצוא איך לחיות יחד. לא מתוך הומאניזם, לא מתוך אמונה תמימה בנצחון הִצדק ואחוות העמים, אלא כמסקנה מעשית מן המציאות, וּכציות פרגמטי לכורח המציאות, ובהליכת צעד אחר צעד. במקום ששינוי מהפכני אינו צפוי.

הערבים בארץ־ישראל היו מרכז עניינו. עניינו בהם היה מדיניּ, צבאי ואישי־רגשי, עניינו בארצות ערב היה מדיני צבאי ומרוחק. פתרון השאלה הערבית היה “השדה שלו”, קרקע הבנת המולדת שלׂו, וגם כלי נגינתו. בהגזמה אפשר לאמר ששכם, חברון ועזה היו מרתקות את דימיונו ואת ליבו של שר הבטחון דאז, יותר מסיני ומגבולות ארצות־ערב.

יום הכיפורים השאיר אותִו בתודעת העם, כנאשם שלא השיב על אשמתו. נאשם במה שבתודעת העם נחרת כגדול בכשלונות ישראל וּשעוד לא נתאוששו ממנו. מבחינה זו התהלּך בשנים האחרַונות בין כמה מעריציםּ שלא חדלו מהאמין בו וללכת אחריו, ובין הרבה מתנגדים שבעיניהם היה “שרוף" ללא תקנה.

לא מכבּר ראינוּ אותו בטלוויזיה. מראהו היה מבהיל. סופו הקרוב כבר היה חתום בו. ניצוץ הבהיק בעינו. דבריו הִיו הגיוניים, בהירים כרגיל ותכליתייּם, על־אף הצרידות והעייפות. ורק הניצוץ ההוא בעינו היה נורא. כאילו כבר הבהב מעבר מזה.

מותו תפשו הערב באחר צהריו. רוחו עוד היתה לבלי חת, אבל גּופו היה שבור. ואנשיו פחתו, נאחזו ספיקות. איש הבטחון רב הסתירות, האפלה לקחה אותו. ואין עוד בינינו משה דיין.

יזהר סמילנסקי, דבר, 19.10.1981

'הוא היה סבור שהסופרים יעניקו לעם את המבט ההיסטורי…'

לא הכינותי עצמי לשיחה הזאת ולא התכוננתי ולא אספתי ספרים ולא פתקים, מה שאני הולך לומר זה רק התרשמויות, דברים של בוננות.

העניין הראשון שאדבר עליו הוא, איך פגשתי את בן־גוריון, אלא שלא פגשתי את בן־גוריון, אלא עד ימי "הפרשה”. אף על פי שלכאורה נפגשנו עוד קודם, אלא שלא לשיחה ולא מקרוב ולא עמדתי על טיבו, אלא משמיעה מכלי שני־שלישי או כעד מהצד.

יום אחד, כשעוד הייתי בצבא ובסתיו 1948 בישרו לי חברים מסביבי שהוכנסתי לרשימת המועמדים של מפא"י לכנסת. זה עורר בי מיָד זעם רב. אמרתי: "מה זה? בלעדיּ? בלי ששאלו את פי?" ומיד שלחתי מברק התובע למחוק אותי מן הרשימה.

כתוצאה מן המברק הזה הופיע בביתי זיאמה ארן ואמר שהוא לא יחזור לביתו (וגם בן־גוריון לא הרשה לו…) עד שאסכים. ואפילו ישב כאן כל הלילה, כל היום, שבוע ימים, פה הוא יושב ולא יחזור עד אם הסכמתי. והוא אמנם דיבר ודיבר ודיבר, ואני טענתי כנגדו שאינני איש מפלגתי, ואינני חבר מפא"י וגם איני רוצה להיות חבר מפלגה, שאני שומר על העצמאות שלי, ועוד ועוד אמרתי, ככל הדברים שאמרתי לו. לבסוף הוא שבר אותי, כמובן. ובשני נימוקים גדולים: אחד גדול ואחד קטן. אבל גדול בשבילי. הנימוק הגדול היה: "יש לך הזדמנות לשבת על היציע כשמייסדים מדינה. אתה תראה הכל, לא כמי שיושב למטה מן הצד, אלא תשב למעלה באמצע ממול המקום שבו קורים הדבריס הגדולים'.

זה היה נימוק שלא עלה על דעתי, להיות עד המלך בשעת הקמת המדינה. הדבר השני שאמר הוא כי שני ימים בכל שבוע אהיה חופשי, והיו לי כל מיני מזימות לכתוב כל מיני כתיבות דחויות – במקום לשבת לילות ולתקן את מבחני בית־הספר התיכון שעסוק הייתי בהם עד אז.

בקיצור, באתי והסתבר להם מהר מאד שהם טעו בי טעות גדולה. הם לא חשבו שאני מה שאני באמת. הם חשבו שאני מייצג דברים אחרים לגמרי, כששמו אותי ברשימה חשבו שצדו להם באיש אחד שלושה־ארבעה אנשים בבת־אחת: צעיר, חייל. סופר, מחנך, ועוד כהנה. הם לא ידעו שהם תפסו טיפוס אינדיבידואליסטן אחד, בלתי שייך לשום קבוצה, בגלל טבעו הפגום, מן הסתם, שלא הולך לשום בית קפה, שלא מעורב ולא נפגש עם אף אחד מן האנשים שמדברים בהם. שהוא חולה בושה, התכנסות עצמית ומין עכבר ספרים, שספרים אצלו באים קודם לאנשים. הם חשבו שתפסו להם טיפוס קל־תנועה ומרובה קשרים, מלהיב נוער ומושך אנשים, שהוא ידבר ויחנך ויתרום ויוסיף – וכן הלאה וכן הלאה.

אלא שעבר די הרבה זמן עד שידעו איזה מיקח טעות עשו, הם כולם היו שקועים אז בעבודתם ובעסקיהם והוא היה 'אאוטסיידר', זר, חיצוני, ושונה מהם. כל־כך שונה, שני דורות לפחות היו מבדילים בינו ובין האנשים. לא דיברתי בשפתם, לא חשבתי כמותם. מן הבדיחות שלהם לא צחקתי. נדמה לי שבשנים הראשונות כלל לא הוצאתי מלה מפי, ורק התהלכתי בעקבות ההרצפלדים למיניהם, כל אלה מבני המעלה, מן העלייה השנייה והשלישית, שלא ידעתי מה עושים אתם, לא היה לי מדריך איך ללכת אתם. הם היו בעיני מוזרים למדי, די מבדחים, אע"פ שאסור היה להגיד שהם בדיחה. לא הבינותי את היידיש שלהם, ואת מארג היחסים שלהם, ויחד עם זה, זו היתה תקופה שבה הם עשו את הדברים, וגם דברים גדולים. ראיתי את הדברים האלה, ואת האנשים האלה, ובתוכם כמובן גם את בן־גוריון, מרחוק. לא נדחקתי אליו, לא הייתי 'מאנשי שלומו'. וכשלא קראו לי – לא באתי, הריחוק הזה הלך ונמשך עד לתקופת 'הפרשה'.

וגם בימי 'הפרשה' בתחילה הייתי מבחוץ ולא ידעתי כלל מי צודק כאן בריבו, ומה בדיוק קרה כאן. אבל כשהתברר לי נכנסתי בכל רמ"ח ושס"ה. אני חושב שמבני כל הדורות ההם אולי אני האחרון שנשאר עם ההכרה שבן־גוריון אכן צדק בריבו. נשארתי כמין מוהיקני אחרון במלחמה אבודה.

ראיתי אז שיש פה עניין עקרוני, ועל זה אני רוצה לדבר. כידוע, כל אדם ואדם תמיד הוא גם קצת עיוור למשהו וקצת חירש. וכשהוא אדם גדול עיורונו וחירשותו נעשים לעתים מסוכנים. גם בספקטרום של ראייתו הגדולה של בן־גוריון היו כתמים שחורים שהוא לא הבחין בהם. ואת החירשות והעיורון האלה ניצלו יריביו הפוליטיים, אלא שחשבו שהוא מלך. ומלך עקרונית לא יכול להיות הצודק. או מלך או צודק. ושהוא באותו הזמן כבר לא היה מלך, לא ראו רבים, וכך הוא נשאר צודק אבל לא מלך. חשבו שהוא, מכוח מעמדו, מכוח מעשיו מכוח הכריזמה העצומה שהיתה לו – הולך לעשות כעת דבר בלתי צודק, ושאינו אלא רק מתעמר באמת ובמשפט כשהוא תובע מהם לעשות משפט אמת – עמד אז לפניהם אדם במדרון, שגם הכריזמה שלו הייתה הולכת ונגמרת. והם לא האמינו לו שהעניין שלו היה באמת התביעה לצדק, ואז, דווקא ברגע הזה, נקשרו פתאום בינינו קשרים. דווקא כשהיה מלך נרדף, המלך ליר הבודד, בודד בין חבריו, התחלתי להכיר אותו אז יותר מקרוב. התחלתי להתעניין בו מקרוב, אבל גם אז – לא יותר מדי. לא נדחקתי אליו. לא הייתי קרוב מדי, ורק כשהזמינו אותי באתי, ורק לפעמים, אבל נדמה לי שבחושים מחודדים ראיתי אז דברים שאחרים אולי לא שמו לב אליהם.

ואגב, בתקופהּ ההיא גם התברר לי, לאט לאט, עיוורונו של בן־גוריון או חירשותו לספרות. 'ספרות יפה' לא אמרה לו שום דבר (מחוץ לספרות נעוריו: אהבת ציון או הרומנים של המאה הי"ט). ספרות לא הייתה בתפריט שלו, חוץ מאשר כשהיה בסיפורים ובשירים משהו פוליטי: קריאה כגון 'לעזרת העם', כאשר שימשו כשופר, כאמצעי גיוס. או כמעידים בעדות חיה על המעשים הגדולים. מבין הסופרים והמשוררים, שדיבר עליהם, כגון ביאליק או אלתרמן, הדגיש תמיד את האידיאולוגיה ואת הרטוריקה המגייסת שלהם, אבל גם לאלה לא התייחס הרבה כי לא הבין בהם הרבה. הם לא היו בתפריט יומו. אני מצטער. לבו לא ענה להם. יש האומרים שהיה לו גם איזה עיוורון כבני אדם. ולפעמים טעה וקירב אליו אנשים לא ראויים או ריחק אנשים ראויים, עד שכעבור זמן היתה לו מחשבה חדשה, חשבון שני, על יחסו אליהם ועל יחסם אליו. אבל את יחסו לספרות אני ראיתי. ואזכיר כאן מן הניסיון המועט שלי.

כשיצא ספרי ימי ציקלג קרא בן־גוריון את הספר (אני מעולם לא שלחתי אלׂיו את ספרי. כפי שלׂא שלחתי ספרים ל'גדולי העולם': לא רציתי לחייב אותם). הוא קרא מרצונו את הספר. ויום אחד, בכנסת, שלח אלי פתּק: 'הגעתי עד עמוּד מּאה שבעים ומשהו' (היתה אז איזו תחרות מי הצליח לקרוא יותר…). אני מצטער. הפתק הזה נעלׂם ממני, אולי תמצאו אותו פה בארכיון. 'אבל אני רוצה להגיד לך'. כתב שם, 'כי החיילים שבמציאות יותר יפים מאלה שאתה מתאר אותם…' (ואני יודע שהוא האמין בזה בכל לבו – אל זה עוד אחזור מיָד – ההערצה שלו, כמעט עד ביטול עצמו, אל הנוער לׂא ידעה גבולׂ. אולי בפני שרבים כל־כך מתוּ צעירים והוא היה זה ששלחם לקרב?…)

זמן רב ייחסו לבן־גוריון השפעה מאגית על בני שיחו. ורבים חשבו שבבואו אל הנוער יתפוס אותם מיָד בלׂבם ויסחוף אותם לעבר היעדים הגדולים. לא כך היה בשיח־מוניס. רבים נאספו ורּבים שמעו את המשפט הראשון: 'נוער, קריירה או שליחות?' אלּא שאחר־כך הוסיף ודיבר עוד שעתיים ולא נשמע מהם דבר. המולׂה כלׂלׂית, רמקולׂ עלׂוב, רוח נגדית, ריחוק לבבות – וזה היה מעמד קומי־טרגי ביותר. ומה שהוא חשב על הנוער לא הוכח במציאוּת. הוא האמין שהנוער הוא כוח ממשי. הוא לׂא נתן לעצמו לרׂאות שיש בנוער גם אופי אחר. הוא לא נתן לעצמו להבחין, הוא לא הרשה שיגיעו לתודעתו עדויות סותרות שאומרות: יש בעיות. הוא דחה אותם: אתם לא־רואים טוב. אתם מסתכלים במבט קטן ואתם קטנוניים. ואילו אם תביטו במבט גדולׂ, במבט היסטורי תראו שהנוער הזה לא היה עוּד כמוהו, ולא יהיה כמוהו. ועוד תיווכחו וכו'. אין קץ לסופרלׂטיביםִ שהעניק לנוער. לצעירים שהעולׂם עודנו לפניהם, ושגורלם לׂא יהיה כגורל משה שלׂא נכנס לארץ הנבחרת – אלא הם יבואו והם יעשו אותה לׂארץ המובחרת.

בעיניו סופר, עד כמה שהבינותי, היה שופר. שופר לגיוס, שופרּ להתריע, שופר לׂהלהיב, שופר לניצחון. בוודאי, רבים כמוהו חושבים שזה אמנם מה שעושה הסופרּ. ובעוד שבעיני הסופר – הסיפורים והשירים נעשים לשם עצמם, בעיני בן־גוריון, כמו בעיני כל בני־דורו, סופר הוא מי שייצר תעמולה עקיפה. מגייסת, כשהוא מנצל את כוח הרטוריקה שלו, שמקשיבים לה רבים, ושדרכה אפשר להעביר דברים, כדי שישכנעו את האנשים לטוב, לׂיפה, לׂצודק, לבונה, לציונות, לסוציאליזם ולמה לא.

וביתר תוקף בתקופה שבונים עם חדש. הנה כאן העם החדש הזה הולך ונבנה, והנה כאן אנשים טובים בתקיעת השופר וגם מקשיבים להם: הם יזעיקו לטוב והשומעים ייענו להם ויפנו לעבר הטוב. גם הוא, גם כל ציבור יוצאי העלייה השניה והשלישית – הסכימו לאפיון הספרות הזו: ספרות היא ספרות מגוייסת ומגייסת. אגב, לבן־גוריון לא היתה מעולם 'חצר משוררים' או 'שבט סופרים'. ואם מישהו חושב שאלתרמן, מאיזו בחינה שהיא, היה נועץ בבן־גוריון או מקבל ממנו הזמנה ישירה או עקיפה – הרי להד”ם. אלתרמן הזדהה אתו. ובן־גוריון הזדהה עם אלתרמן. ובעיקר הזדהה עם ספרים כמו עיר היונה או שירים כמו "הטור השביעי", בעוד שעיר היונה נחשבה בין "המומחים" של ביקורת הספרות ככישלון. אינני בטוח אם בן־גוריון קרא או ידע מה יש בכוכבים בחוץ – שהם תפארתו של אלתרמן – אם קרא שירי ספר זה ועלעל בו. ואילו התיאור ההיסטורי איך חוזרים היהודים לארץ ומה קורה להם כאן, עם ההתפעלות העצומה מן המפעל הציוני, עם התמונות מן העלייה ומראשית ההתנחלות – זה היה בעיניו משהו שאין גדול ממנו, ואלתרמן גם הסכים אתו. היו כאלה שאמרו שאלתרמן שבר את הנבל הלירי שלו על מנת ליצור את העוגב ה'חיובי' הזה, ואילו בן־גוריון קיבל את האפוס הזה, האמין בו, ועודד כל מי שתרם לו, ולכן נכון היה מצדו להגיד לסופרים 'לכו אל המעברות', אבל לא כדי שימתחו ביקורת על הממשלה, אלא כדי שיעודדו את יושביהן ויהיו להם לפה. כשהאדם במצוקה הוא רואה עד גובה נעלו המבוססת בבוץ. בעוד שסופר רואה את המצוקה בפרספקטיבה ומעודד אותם, 'שאו מבט גבוה יותר', וזה המבט ההיסטורי. הוא היה סבור שהסופרים יהיו אלו שיעניקו לעם את המבט ההיסטורי, את הממד ההיסטורי, ואת הגדולה של השעה. וזו גם הייתה תכונתו המיוחדת של בן־גוריון: ראיית הממד ההיסטורי, מעבר לקונקרטי המידי, מפני שבממד המרחק הקונקרטי, אין הרבה מעבר להרבה תלאות ומצוקה.

הממד ההיסטורי הזה מתבלט במכתבים שכתב בן־גוריון להורים שכולים. הוא הלא היה כותב להם מכתבים במו ידיו. לכל משפחה ששכלה את בנה כתב מכתב מיוחד. ובכל מכתב כתב משהו שנדמה לי שגם תפס את לב ההורים. בעצם שני משפטים: האחד, כי לבן שנפל אין תמורה, ולאהבתם את הבן הזה אין חילופין ולצער הזה אין ניחומים. והשני, שהבן היה שותף חשוב ומוכר לעשיית ההיסטוריה, וכשכולם ישכחו את כל המאורעות הקרובים, יזכרו רק את המאורע הגדול ביותר בהיסטוריה – איך קמה מדינת היהודים – והבן שלכם עשה את ההיסטוריה הגדולה הזאת. הוא שייך למבט הגדול, לתנופה הגדולה, הוא שייך למה ששינה את היהדות ושינה את העולם. ולכן אף על פי שאין ניחומים ליקר לנו, הוא השאיר אחריו גדלות של אמת מתקיימת ושל גאווה מתקיימת – והורים רבים, אני יודע, קיבלו את זה. ובייחוד הורים לא־דתיים, והיה להם אז כמין פתחון פה טרנסצנדנטלי, שותפות במעבר למקומי, היאחזות במעבר למוגבל, מעבר לחולף. המכתבים האלה, מבחינה זו, מזעזעים, אף־כי בלתי מובנים לנו. איך אפשר כך לדבר אל בני־אדם כשהם בוכים על הבן היקר להם – שידעו להרים ולשאת עיניים אל ההיסטורי? כאילו איזה קשיות־לב, כאילו היה הבן אמצעי למטרה, כאילו חייו שלו היו רק פירור בתהליך – מי יודע רוח אדם. לפני זמן מה דפדפתי בכרכים הישנים של הפועל הצעיר שהשאיר לי אבא. ומצאתי, בין היתר, ברכה לזוג שהתחתן: 'תחיו חיי יושר', לא אושר אלא יושר… יאכל האדם קדחת, יחיה קדחת, אבל יחיה חיי יושר! הכוח הזה לראות ממד היסטורי גדול, ממד ערכי גדול, ולהתעלם ממצוקות היום־יום, הוא גם היה כוחו של בן־גוריון. ובעוד הסופרים, כרגיל, עסקו בנכאים פרטיים, במצוקות אישיות, ובדכדוך מקומי – הוא עסק במבט הגבוה וביקש, ואפילו דרש, שגם הם ירימו מבט, יהיו נושאי המבט הגבוה אל היעד הרחוק.

כבר אמרתי שלא מעט אנשים סבורים כבן־גוריון שתפקיר השירה הוא: לגייס, להפיץ רעיונות נכוחים, ולהרים ככה את המוראל. המשורר הוא כדי לצאת לפני המחנה ולהרים דגל. ואילו הספרות כסוג של נוכחות מיוחדת שרק הספרות יוצרת, היתה מעבר לתפיסתו. לזה לא היו לו עיניים לראות תמונות, כמו שלא היו לו אוזניים להומור. הוא ידע קצת, הוא קרא בילדותו את ספרות התקופה, עברית ורוסית – את מה שהתאים להשקפת עולמו קיבל ואת כל השאר דחה הצדה. והוא דחה כך את המיסטי, את ההוזה, את "התלוש", את המדוכדך, ואת המתייסר. ובעיקר, את פורק עול השייכות.

בשהותי בין הפוליטיקאים הייתי שומע שוב ושוב את המשפט: "אם זה לא מעשי זה לא קיים', בעוד שאם זה לא מעשי – למשורר זה רק מתחיל להיות יפה. 'אם אין לזה פתרון – תוריד את זה'. בעוד שאם אין לזה פתרון מתחילים המשוררים לטפס על הקירות החלקים. הפוליטיקאים המעשיים לא יכלו להבין, הם לא תפסו את זה.

בן־גוריון היה אדם פרגמטי. וגם האוטופיה שלו, המבט למרחוק, לא היתה אוטופיה מטפיסית, ולא חזון מיסטי, אלא תכנית פרגמטית, אפשרית וריאלית. הנה עוד מעט יקום כאן אדם חדש. יהודי חדש בארץ־ישראל החדשה. פעם אמר שאצלו לא הציונות ראשונה אלא היהדות – אבל יהדות של שני צעדים: הצעד הראשון היה לפני אלפיים שנה, והצעד השני מתרחש היום, ואין גשר מעל התהום העצומה שבין הצעדים האלה, אלא רק חשיכה. רק השואה נשארה אולי כמין מובלעת בתוך החשיכה הזו שבין שני הצעדים, בין בית ראשון ובין מדינת ישראל לא קרה ליהודים שום דבר חשוב, לא נוצר שום סמל גדול, ולא שום מודל לחיקוי.

ומכאן גם אי ההבנה שנתגלתה ביחס אליו בתקופת 'הפרשה'. אנשים ידעו אותו כאדם פרגמטי. וכשאדם פרגמטי מדבר על צדק מטאפיסי ועל מוסר אוטופי – הוא נחשד כחורש מזימה. וכשהוא טוען 'צדק' הוא בוודאי מתכוון לדבר אחר. ונוצר אז הדיסוננס, שמיד ארחיב את הדיבור עליו, אבל לא לפני שאומר משהו על הרטוריקה של בן־גוריון.

הרטוריקה של בן־גוריון היתה דומה לאגרוף קשוח: בכל הכוח, ישר קדימה, ובלא הומור, בלא איגופים, והיה מוסיף ומנחית את המכות הישירות שלו. כשבא לכנסת היו מחכים תמיד לדו־קרב. והתשובה שהשיב ליריביו הייתה כזאת עד שאמות הספים רעדו, והנוגעים בדבר ידעו שהנה הולך ונופל עליהם רעם גדול. ואילו הרטוריקה שלו בדברו אל העם היתה בשיטת 'הפטיש והמסמר'. מסמר כידוע אינו חודר פנימה במכה אחת, ולפיכך מורידים עליו מכה אחר מכה. הוא נסע בארץ לאורכה ולרוחבה והלם בפטישו טח־טח־טח, על ראש המסמר שלו האחד עד הסוף. הוא לא סמך על כך שאפשר להבין גם בשמיעה אחת את העניין. ואילו לי, כשנדמה שיש בין השומעים מישהו שכבר שמע את דברי – אני מיד משתבש ונכשל בלשוני. והוא – לא: שוב ושוב אמר אותו הדבר. הוא היה לוחם, וללוחם אגרוֹף, ואת האגרוֹף הטיח והטיח והטיח. בטענות ברורות, בתביעות חדות, ובהגיון ברזל. הלך והכה את המסמר שלו עד שחדר זה ללִבם או לראשם, וזה מה שעשה את הרטוריקה שלו למיוחדת במינה. בלי מטפורות פיוטיות או סמליות אלא כלוגיקה של הכרח – ואם אתה אדם רציונאלי לא תוכל להימלט ממחויבותה. ואחר־כך היה נושא ומרים את מבט הקהל אל הרחוק, וכאילו גם המבט הזה הגיוני ככל טענותיו הקודמות: לא מבט של הוזה אלא מבט של איש ההיגיון. ומי שנִשבה להגיונו נִשבה גם לחזונו. ואנשים הודו לו על הסדר ההגיוני שעשה להם בערבוביית עולמם בשעות מצוקה ועל הרמת העיניים מן המקומי המדכדך.

הרבה דיברו בשעתו על בן־גוריון כעל 'המלך הפילוסוף' של אפלטון, ורמזו על כפל איש הרוח והמושל הפוליטי. כבר היתה לי פעם הזדמנות להעיר בעניין זה. ואילו כאן רק אעיר שהוא בוודאי לא היה "מלך משורר", הוא לא היה דוד הלוחם ודוד המשורר. הוא גם לא קירב אליו אף משורר להשלים את המלך. הוא היה רציונאליסט, אף כי סנטימנטלי (וסנטימנטליות אצל רציונאליסט נראית כמשהו מפתיע, ועל־כן גם אמיתי ומזעזע). הוא היה אדריכל לבניין ערים, הוא לא היה אדריכל פנים. ובוודאי לא משפץ דירות ישנות. לא אכפת היו לו קישוטים, ולא שאל איך זה יהיה נראה, ולא איך זה ימצא חן, או איזה צבע יהיה הולם – כל זה לא עניין אותו: עניין אותו הכיוון אל המרחב הגדול, ואת כל השאר הניח לאחרים. הוא התווה את קווי האורך והרוחב, ואחרים ימלאו בפרטי ניווט. לפרטים לא היתה לו סבלנות, ולא ידע תמיד לכסות את אי־סבלנותו, וייפגעו הנפגעים כמה שייפגעו. הוא לא הסתיר את אי־הסבלנות לטיפשים, למשל… כל אחד מאתנו לפעמים טיפש או נפגש עם כאלה – אבל אנחנו משתדלים להתנהג – והוא רק מחץ במבטו את מי שנראה לו טיפש והלה נמחק. 'טיפשים', לרבות רטוריקנים, פראזיולוגים, טרדנים שחוזרים על דברים מצוצים, נבובים שמדברים בקלישאות, או שאינם מוכשרים לדבר בקיצור ולעניין – מהם הפך והסיר את קשבו מיד. ואילו הספרות – היא הלא תמיד מתפתלת בייסודי האמירה, אמירה, חזרה ואמירה ואמירה מחדש, ואמירה במלים אחרות, והסופרים הללו נלחמים תמיד בייאוש על המשפט שלהם, מוחקים וכותבים, ועל התחביר שלהם שיהיה מתפתל עם הדבר הזה שלכאורה בלתי ניתן להיאמר…

לא הרבה שוחחתי עם בן־גוריון. בתחילה היה לנו דו־שיח בכתב, ובעיקר בתקופת הממשל הצבאי, כשאני טענתי כנגדו שצריך לבטל את המּמשל הצבאי, והטיעונים שלי היו מוסריים בעיקרם. הוא ענה לי שאסור לבטל את הממשל הצבאי והטיעונים שלו היו בטחוניים פרגמנטיים: אי־אפשר לסמוך על הערבים, ובענייני ביטחון אסור להסתכן. לימים, כשהחליף אותו אשכול לקח וביטל מיד את המּמשל הצבאי. ואילו בן־גוריון טען אז אלי: זה מסוכן, ואני אחראי לתוצאות. ואני טענתי אליו זה לא מוסרי ולפיכך חסר צידוק. כל הטענות האלה חזרו והופיעו אחר־כך, בזמן 'הפרשה', בהיפוכן של הטענות: שאין זה מן הדין לחקור אדם על־ידי האנשים הנוגעים בדבר. ואילו באותה חליפת המכתבים שהיתה אז בינינו, טען שכל זמן שהוא אחראי לביטחון לא יהמר על הסתכנות. הנימוק העקרוני שלי כבודו במקומו, אבל הנימוק הבטחוני המעשי מכריע. וכאילו אמר: אבא לא עושה דברים מוסריים עקרונית, אלא דברים מעשיים ששומרים על חיי המשפחה.

ועוד נקודה. לא כל אחד יכול להיות המפקד ששולח את האחרים למוות. לא קל לחיות בזה. אמנם, יש אנשים שבנויים לכך היטב (אני לא הייתי מחזיק מעמד בזה). ובן־גוריון, ששלח אנשים לקרב, היה אסיר תודה, והביע את הוקרת ההיסטוריה לנוער שעשה את המלחמה, וגם חשב שצריך להציב את הנוער כמדרגה הגבוהה ביותר. לימים ציפה גם שהנוער יוסיף תמיד ויצא ב'משימות הדור' – שילך, למשל, ליישב את הנגב ואת הגליל, ולכל שאר התפקידים המתאכזרים לנוחות הפרט. ואם הנוער נשאר לא משוכנע ולא נלהב ולא נרכש, צריך יהיה להלהיב אותו, צריך יהיה להדביק אותי באותו הפאתוס הגדול. והנוער עדיין לא בא. מצד אחד הקשר המתרפק הזה על הנוער, ומצד שני, חוסר המגע שלו אתם או חוסר הבנה לנפשם. הוא מיאן לקרוא את המפה האמיתית של הנוער – ככל שהבאתי לפניו דוגמאות סותרות לתמונת האידאל שלו מיד הייתי לוקה מידו. אחדים אולי זוכרים את 'דור האספרסו'? ‘מה פתאום דור האספרסו?' זעם עלי – 'הלא זה הנוער הנפלא: תפארת האדם. אתה אינך מכיר אותו. אתה אינך יודע עליו, הוא הרבה יותר טוב, הוא נהדר, והוא גם יעשה את כל הדברים הנפלאים, ועוד תראה'. ההרגשה שלו הייתה שדווקא אני ובני דורי איננו קוראים נכון את הנוער ומנמיכים אותו, ואילו אם רק נעניק לנוער את ההכרה שהוא מוקד חיי האומה, ושהוא יכול לעשות נכון ושהוא יהיה משוחרר מכל נגעי הגלות ומכל פסולת החינוך הקלוקל שהיה בעבר הגלותי – והכל יהיה אז נגאל. גלותיות – היתה מלה של גנאי, הגלות – זה החושך, וכל תקופת הגלות זו תקופת החושך.

בעיר היונה של אלתרמן, יש שיר אחד 'כביד סוּפָה', המספר איך היתה הארץ לפני שכיסו אותה במטעי ההתיישבות, ואיך נראתה עוד הארץ הערומה, כשעוד הסלע היה סלע חשוף, והעפר היה עפר לא מכוסה, לפני שפיתחו אותה בכל ה'פיתוחים'. ויש בשיר מין הקשבה לסטיכיה הראשונית הזאת, לפני היות ההיסטוריה. אלה שני מבטים עצומים: המבט המיתולוגי והמבט ההיסטורי. בן־גוריון היה שייך לנושאי המבט ההיסטורי. ובתוך ההיסטוריה הזאת, היתה לו סלקציה: ההיסטוריה שלו היתה היסטוריה בררנית ומכווצת בצורה מכאיבה ביותר, כל כולה. כפי שאמרתי, השתרעה בין יהושע בן־נון ובין ישעיהו (לפעמים כללה גם את ספר תהלים) מכאן, ובין היום הציוני מכאן, ובין ימי בית ראשון ובין ימי "בית שלישי" לא קרה כלום. כשניסו להציע לו שמות גבורים ונושאי גבורה מתקופת בר־כוכבא, למשל, ולהעטיר בהם  את האלופים, לא קיבל. גם את הכתבים שלאחר התנ"ך, המשנה והתלמוד וכו' – לא קיבל. הם לא נוצרו בארץ־ישראל, ואסור שיהיה אפשר שיצירה יהודית בעלת ערך תהה נוצרת מחוץ לאדמת ארץ־ישראל. ואם התלמוד נוצר בבבל – אז התלמוד לא.

הרי זאת הסתלקות מההיסטוריה וכפייתה להיות ציונית. מוזר העניין איך התגנבה הכנעניות אליו, בלתי־משוערת מראש, ובלתי־ידועה. אבל מי שיקרא בכתבי משה דיין ויגאל אלון, למשל, יראה שגם הם ראו בהשקפה דומה. בן־גוריון ידע את ההיסטוריה ולא הסכים לה, והם פשוט לא למדו מספיק ולא ידעו. משולם הלוי בנהלל לא לימד את דיין כלום מעבר לתנ"ך. וגם בתנ"ך לימד רק את ספר יהושע, שופטים ומלכים וכל השאר כלום. לוח חלק. ולא היה להם כלום. את המעט שידעו ידעו היטב. והשתמשו וגם הרבו לצטט מזה, ולהביא דוגמאות, ואילו בין ימי ישעיהו ובין ימי אלתרמן לא קרה בהיסטוריה היהודית כלום – ביאליק אולי היה מעין מבשר. קשה להודות איך דורם של דיין ואלון – גדל בבורות תרבותית גמורה. סף בית־ספר יסודי נמוך עיצב את השכלתם היהודית הבסיסית, ולכן, כשהוא סמך ואישר את בורותם ברום סמכותו, אמר להם שזה לא חשוב, אין צורך לדעת יותר מזה, ושגם הסופרים לא צריכים להתעסק בכל נטל מורשת היהדות הגלותית – וכך נוצרה אווירה 'כנענית', שהעדיפה את המיתולוגיה העברית מכאן ואת ההיסטוריה הציונית מכאן, וראתה רק את אלה מעל הכל. לחטט בעתיקות ישראל מכאן, ולשאת מבט רחוק אל עתיד ישראל מכאן – זה היה התוכן החי של היהדות.

את הסיפור הבא שמעתי פעם מפי חיים גורי, אינני יודע אם הוא מתועד ואינני יודע אם אינו אגדה, אבל כך שמעתי מפיו. וכאילו אמנם כאלה היו הדברים, יושבים כאן חוקרי בן־גוריון והם יוכלו לאשר אם אמנם נכון הדבר או לא (הערה: יש פה גם חוקרי גורי). בעיני – הסיפור נכון.

וכך הוא הסיפור: בעיצומה של מלחמת השחרור, בתוך התהדקות המצור על הנגב, ניתק הקשר. ואי אפשר היה להעביר עוד שיירות. גם האווירונים הגיעי בקושי, והמצב הלך והחמיר והידרדר עד שנעשה לבלתי־נסבל. האנשים בנגב התחילו סובלים עייפות. תופעות חולניות, ממחסור בוויטמינים, ממחסור באוכל טרי, מחסור בירקות ובפירות, ועוד פעם שמירה ועוד פעם שמירה, ועוד פעם יריות ועוד פעם צינור המים התפוצץ ועוד פעם אין אוכל. וקשה היה להם ונורא ואיום. מה לעשות? מחליטים לשלוח משלחת לבן־גוריון, קשה לעבור את השטח המפריד בין הנגב הנצור ובין תל־אביב, ובהרבה תלאות ובמאמצים הם זחלו ועברו מן הצד הזה לצד הזה. עד שלבסוף הגיעו לקריה וסוף סוף הנה הם יושבים לפני בן־גוריון, ובן־גוריון כמו בתמונה המפורסמת, יושב וסנטרו נתמך בשני אגרופיו. ושומע להם ושומע ושומע – והם זועקים לפניו זעקות כאב: מה אין, ומה קשה, וכמה זמן עוד, שאי אפשר ככה, ואנחנו בסך הכל בני־אדם, ומה יהיה מה יהיה? והוא שומע ושומע עד שהאחרון בהם גומר ואמר הכול, מפעם לפעם הוא רושם לעצמו מה שהוא. וכשהאחרון גומר לדבר נופל הס, והשקט מתמשך ומתמשך, אנשים מתחילים להסתכל זה בזה מה קורה. ואולי הוא לא הקשיב כלל. ואולי אין לו מה לענות?… ופתאום פותח בן־גוריון ואומר להם ככה: 'באילת יהיה נמל עמוק מים!' הוא אומר לתדהמתם, 'לאילת תבואנה אניות מאפריקה ומאסיה!' הוא אומר – "אילת תהיה נמל בינלאומי…' הוא אומר להם והם מסתכלים זה בזה. האם לא שמע? מה זה? נתק תקשורת? על מה הוא מדבר? והוא ממשיך בשלו, ומספר להם בביטחון עצום מה הולך להיות באילת. ואז. פתאום תפסו האנשים מה הדבר. ואת מה שהם שכחו מרוב צרות ועבודה קשה, ואיך שכחו את המבט הגדול, את המבט ההיסטורי, את המהלך הגדול, ואיך נתכווצו לתוך המבט הקטן המקומי והמסכן, לאט–לאט נתיישרו בהם הקמטים. מכנסי החאקי שלהם נתגהצו, ופתאום הרגישו עצמם כאנשים חדשים, ושהם עומדים כעת, כפי שאמרו, "על השפיץ של ההיסטוריה", ואיך זה המקום הנפלא ביותר בעולם, המרתק ביותר. הוא לא דיבר אתם לא על הקשיים ולא על הויטמינים ולא על הצרות הצרורות, ולא על המים עם החלודה, ולא על כלום, ולא על שום דבר. 'באילת יהיה נמל עמוק מים' אמר להם. זה הסיפור. אם היה או לא היה אינני יודע. זה מה שסיפרו על בן–גוריון. ואני בטוח שהסיפור נכון.

ס. יזהר
דברים שנאמרו ביום עיון על ‘בן–גוריון והספרות’, שנערך במרכז למורשת בן־גוריון, 1990, ופורסמו ב’עיונים בתקומת ישראל’, 3, 1993 1 – 9.

דברים בערב זכרון למשה דיין 19.11.1981.

לא כולם הסכימו תמיד לכל מה שﬠשה, לא כולם ליוו כל דרכו במחנה אחד איתו, ולא כולם נרתﬠו ממנו ברגﬠ מן הרגﬠים – אבל כל אלה שנכחו באזכרה באו מפני שמשה דיין היה נוגﬠ בהם, ומבחינה כלשהי, היה חלק מהם, ומחייהם, ואולי אפילו, לﬠתים, איש כלבבם.

בנוף הישראלי, מכל מקום, גם אלה שהוקסמו ממנו וגם אלה שרתחו ﬠליו, לא יכלו להתﬠלם ממנו. ניכר היה משכמו ומﬠלה בשורת המנהיגים. לא מתﬠרב בהם, ולא דומה להם, אלא, כדרכו, תמיד שונה, תמיד מקורי, תמיד קורא לקשב.

*

תכונה אחת שׁייחדה אותו – ואף זו נתפרשה באופנים קוטביים – היתה יכולת ההכרﬠה המוחצת שלו (בצד רגﬠי ההססנות). בתוך מצב מסוכסך כיוונים, ידﬠ להצביﬠ על שתי הנקודות הﬠיקריות שבסבך, ועל הקו הקצר והישר שביניהן.

ב"יומן מﬠרכח סיני׳׳ שלו, מספר משה דיין ﬠל פגישה ﬠם נספח צבאי צרפתי שבא להיװﬠץ בו ולתאם פﬠולה – משה דיין הציﬠ לו דרך קצרה ופשוטה, הקצרה והישרה מכל מה שﬠלה ﬠל דﬠת הצבא הצרפתי, ואיך נידהם אז אותו צרפתי ו"לא יכול היה להחליט אם מוצﬠ לו אבסורד או ביצת קולומבוס” (עמוד 142).

הרי זה הימור ﬠל חודו של סכין, בין תהום אפלה ובין הפתרון המבריק, כשבודקים מוצאים שלא היה כאן משחק קוביה, לא היסמכות ﬠל האינטואיציה, ולא הפקרות של נפש חסרת מﬠצורים – אלא, חשיבה מהירה ושיטתית, שיקול קר ומפוכח, לא בלי קשב לפחדים ולאתר אות הסכנה – והקצאת הקו הישר כמסקנה הכרחית, בין נקודות המוקד.

לשם כך, צריך להיות יודﬠ להתפקח מייד מן האי־אפשר. לאי־אפשר יש כוח מהפנט שאוחז באנשים כבקסם, אצלו נמחק האי־אפשר בו־ברגﬠ שהוא אי־אפשר. אם לא מﬠשי – לא קיים.

לשם כך צריך גם לדﬠת את תכונת הקו הישר והקצר, ואת מחירו. קו שהוסיף לו תמיד מﬠריצים, ושונאים ﬠוד יותר. ראשית, צריך לקבוﬠ את שתי הנקודות הקריטיות, בתוך ﬠרפּל הנקודות המרצדות והמתﬠתﬠות בשטח, ולסמן החלטית את השתיים המכריﬠות – ואז להנחית את קו הפﬠולה, כקו ישר, קצר ויחיד. קו ,,דייני“ נטול ,,או־או“.

מבצﬠ "קדש" היה כמין הגשמת קו קצר כזה. שתי הנקודות היו נקודות של זמן. נקודת הפתיחה ונקודת הסיום. וקו הפﬠולה היה חיבורן בישר הקצר ביותר, כשׂהסוף סוגר אל ההתחלה, והמצביא דוחף כנגד הזמן.

הליכה בקו הישר־קצר, קו "ביצת קולומבוס׳׳, לﬠתים היא אכזרית מאין כמוה.

למתוח קו ﬠל גבי אנשים וﬠל גבי רﬠיונות, אינו תמיד דבר המﬠורר אהדה דווקא. קו כזה יכול להתפרש גם כמין "השתמש וזרוק". ולא מﬠט אנשים לא יסלחו לו ﬠל כך.

*

יתר ﬠל כן, מתנגדיו הﬠקרוניים של משה דיין, ﬠם שהם מתפעלים מכשרונו הפרגמטי המופלא למצוא את שתי הנקודות ההכרחיות ולחברן לקו הישר וההכרחי – טוﬠנים כנגדו כי תמיד היו אלה שחי נקודות קרובות, ולא שתי נקודות רחוקות. שתי נקודות של טקטיקה ולא של אסטרטגיה, פוליטיות ולא היסטוריות. כפתרונות אד־הוק ולא כמבט־של־חזון, הרואה למרחוק. כאיּלו מצפים תמיד ממנהיג שיהיה איש בשורה, הגבה מכל הראשים השקועים בצרות ההווה. ושנקודת המבט ההיא […] לאחר מותו הוא משאיר צוואה של יעוד.

משה דיין לא היה כזה. ומי שילך למדוד אותו בבחנים כאלה, יחטיא את האיש, או ישאל שיהיה מה שאיננו. מוטב למדוד אדם במה שהיה ובמה שניסה לﬠשות כפי שהוא, ולא במה שלא היה ולא ניסה להיות.

הוא לא היה איש תיאוריות. ולא איש אידאולוגיות. ולא איש של הזמן שמﬠבר לזמנים. הוא היה של כעת־כאן. הוא היה בן־הארץ. בכל המובנים המﬠשיים והרוחניים שיש במושג זה. בן ההווה, בן הבﬠיות שצריך לפתור עד שתשקﬠ השמש, בגובה קומת מצוקות היום־הזה. והוא היה בן־הארץ יותר משהיה בן־הﬠם. הﬠם היהודי לא היה לו, כלרבים מבני דורו, אלא כמין הפשטה. הארץ היתה להם ממשות והﬠם היה כמשל בלי נימשל. אהבת ארץ־ישראל, נתפרשה להם גם כאהבת ﬠם־ישראל.

אבל, מניין יכול היה לדﬠת? ﬠל העם אפשר לדﬠת או מהחיים בו, או מלימוד מפורט ומﬠמיק של מורשתו. ושניהם לא היו לו. בן הארץ שנולד בה לפני ששה […] אז עם סביבו. ילדותו היתה בהסגר תחומי כפר קטן ומבודד. והﬠם היה רק בשמוﬠות מפי הוריו, שמרדו בחוויית הﬠם שﬠזבו מאחוריהם.

ובן הארץ, ואפילו למד אצל מורה כמשולם הלוי המהולל, לא למד ולא ידע הרבה ﬠל המורשה היהודית. מלבד התנ"ך. התנ"ך היה הכל ולתוכו נספג כל הילד. התנ"ך, לא כהפשׂטה ﬠיונית, לא כדﬠות ואמונות, ולא כתורה ומצוות – אלא כהמחשה ישירה של הקשר אל הארץ. הנה נחל קישון. הנה גיבורי התנ"ך. והנה הוא וחבריו, וגם הערבים, כמותם כאבותיו הקדומים, כך ניראו, כך חרשו, כך רכבו וכך נלחמו – הם בני הארץ והוא בן הארץ.

ואילו אלפי השנים שבין ימי התנ׳׳ך ובין ימי נהלל, – הוא וחבריו לא ידעו ﬠליהן הרבה ולא התﬠניינו בהן. המרחק הﬠצום והמכביד הזה, כאילו נסגר ולא היה. כאילו כל תמולם של היהודים וכל אלפי שנות הגולה, לא היו אלא ליל חושך ארוך ומיותר, וכﬠת מתﬠוררים ממנו ישר אלִ הבוקר הﬠולה הזה.

בית חילוני. מושב חילוני. הורים שאינם מנחילים לבניהם כלום ממורשת אבותיהם, אם מהתנכרות מכוונת, ואם מקוצר־רוח וﬠבודה קשה. ילדות של בן־כפר ששדותיו החדשים ממלאים את אופקיו ואת סדר־יומו. ונﬠרות ובגרות של בן־הארץ – שסוס ורובה ומסﬠות מילאוהו בסﬠר נﬠורים שהכל בו: אהבה ראשונה, הבנה מדינית ושליחות לכל החיים.

*

לולא, שאדם אינו יכול לחיות כך לאורך זמן. חיי הקו הקצר והישר – מכלים ﬠצמם מהר. זהותו של אדם אינה מתמצת בפתרונות קצרים. ואת החסר במימד ִהרוחני – מצאו, הוא ורבים מחבריו, במימד העתיקות, כפיצוי לﬠומק, לגובה ולרוחב החסרים. הן המימד הדתי, והן המימד האידיאולוגי, והן המימד החזון האוטופי לﬠתיד לבוא, מצאו אצלם ביטוי – ובצמא לא ירווּה – באיסוף שרידי הﬠבר, בהתרפֿקות ﬠד הזדהות מכאן, ובתוויית יצירה מכאן.

כשמספר משה דיין ב,,חיי ﬠם התנ"ך" שלו, ﬠל פסל נדיר שרכש לוֹ – ראשו של דוד המלך בﬠטרת מלך ﬠמוני – הוא מוסיף ומספר איך הציב אותו "ﬠל כן של ﬠץ שחור, בארון הספרים. תחתיו ולצידו ﬠומדים כרכי התנ׳׳ך, כתבי דוד בן־גוריון, ספרים בידיעת הארץ" (ﬠמ' 193). הפינה הזאת בארון הספרים והצירוף המיוחד הזה של אליל אמוני, התנ׳׳ך, ב.ג., ומדﬠ הארץ הם התיאולוגיה הפרטית של משה דיין; אולי גם של חבריו מבני הארץ.

הארכיאולוגיה לא היתה איפוא רק […] ביטוי הדתיות של החילוני הזה. היא המיתולוֹגיה שלו. דרכה גם ניסח לו את ה"אניּ מאמין", ﬠשוי ממיתוסים ומתמימות גם יחד, כי הﬠם הניבחר (אבותינו העתיקים) והארץ הניבחרת (נחל קישון נחל קדומים), והחוק האלוהי (לזרﬠך נתתי את הארץ) – חוברים יחד בליבו לאקסיומה אחת, פטורה מהוכחות ומחײבת. כך, שהאיש הפורק כל עול־מצוות – האיש היבש מכל מיסטיות – מרכין ראשו האפיקורסי, ומקבל ﬠליו את החוק המיסטי – כאותו ,,הכוזרי׳׳, שאולי גם לא ידﬠ ﬠליוֹ הרבה.

,,חיי ﬠם התנ׳׳ך׳׳ אינו, איפוא, רק שם לספר אלבומי, אלא זו הגדרת תוכן חיים. ומﬠבר לחיים שהכל בהם בבחינת קווים קצרים וישרים ﬠד שיﬠמום, נפתחים במחפורת הﬠתיקות חיים במימד אחר, חיים שנושמים אחרת, שם, אדם לנפשו, בריכוז מלווה עשיית־ידיים, באותן ידיים דיייניות מיוחדות. עם אצבﬠות האיכר המעוקמות והמסוקסות כשרשיּ אלון, בודד בחיטוטיו, בודד בספקותיו, בודד בגילוײו, בודד וכמﬠט נירדף. שﬠה של שתיקה היא, ומבט לﬠומק אפל.

*

ואמנם הﬠולם, כידוﬠ, אינו בנוי בקווים ישרים בלבד. אדרבא, הﬠולם האנושי הזה, מתﬠוות כשדנים אותו להיחתך בקווים ישרים בלבד. הﬠולם הוא שפﬠ, הומה ישרים וﬠקומים, מתﬠגלים ואף ניפתלים ומפותלים. ולחיות בעולם רק לפי מידת הקו הקצר, זה להפסיד את הﬠולם. כל מי שהכיר את מ.ד. אי־אפשר שאינו זוכר את שﬠות המלנכוליה שלו, השיﬠמום והפסימיות, אותה ,,הישיבה ﬠל הגדר", ואותם היסוסים מפתיﬠים וﬠרפלים לא צפויים – אצל איש “ביצת קולומבוס" הפורץ מﬠל כל המﬠצורים – כשכל המון הטירחה הקטנה מדכא אותו, מנדנד לו, וממאיס הכל.

כשמתחילה הביורוקרטיה הוא נימלט. כשמתחילה תסבוכת הסעיפים הקטנים, כשמתחילה כל הניירת, כשמתחילים כל חוקי התנוﬠה והרמזורים האלה, וכל כללי המשחק הקבוﬠים, כשמתחילים אלה להשתרג ﬠל האדם, ﬠליו וﬠל חרותו, ﬠליו וﬠל פרטיותו, כשהמחזה המוצג לא לפי טﬠמו, השחקנים לא כוכביו, וכשרונותיו שלו לא לשימוש הראוי להם – אז היה נﬠשה רע. רע לﬠצמו ורﬠ לאחרים. ותקופה רﬠה באה ﬠליו. הוא כותב:

"הייתי קצר רוח" – הוא כותב "לא היתה לי סבֿלנות לשמוע את הטענות, הבﬠיות והקשיים, שהעלתה מיפקדת החטיבה. אנשׂיהם ﬠייפים, האספקה אינה מגיעה בﬠיתה. בלילה קר, ביום חם. הרובים אינם יורים בגלל ְהאבק, והמכוניות אינן נוסעות בגלל החול. ידעתי ש […] האלה. את הנגב לא נשנה, ואתה צריך לפרוץ.” (יומן סיני, 103)

הנה אמן הקו הקצר והישר. כאן לא המשורר הנפﬠם מן המצוקה האנושית לפרטיה. כאן המצביא הדוחף קדימה.

נקודה ראשונה: אין פתרון אחר. נקודה שנייה: צריך לפרוץ. וביניהן הקו הישר. את הבלתי משתנה לא נשנה. ובכן – איננו. נישאר המשתנה האחר: אנחנו. והחובה האחת: לפרוץ. וזה הכל. המשרד יירצה להטביﬠ את נחרצות ההחלטה בהמון נקודות וסﬠיפים. צריך לבﬠוט בו ולהמלט, כדי להציל את הקו הגיאומטרי ההחלטי, מן השיבוש האנושי הניפתל.

*

יש אנשים שכמוהם כפלוגת סיור. הם רק בשביל לפרוץ. לא בשביל להתבסס. לא בשביל ניצוּל הפירצה. ולא בשביל יום שני ושאר ימות השבוﬠ. ומוטב להמשיל ככה: כשנסתגררה שﬠת ﬠרפל לאומית, ואנשים הסתובבו נבוכים, משותקים באבדן עצות, וסומים בלא לדﬠת מה ולאן – נמצא להם מישהו שידﬠ להדליק גפרור, בתוך הטחב הכללי, ופתאום נﬠשה אור וכיוון. הגפרור ייכבה בﬠוד רגﬠ. אם לא יימצאו לו מייד ﬠצים להבﬠירם ממנו.

משה דיין הוא מבﬠיר הגפרור, אבל צריך שיימצאו שם אחרים שיקוששו עצים. הוא לא בשביל לקושש ﬠצים. הוא בשביל להצית אש. ואם רוצה הציבור באש גדולה לזמן רב, שייצאו מקוששי העצים ויתﬠסקו ויטרחו ויביאו, ויפרנסו את האש הזו, שהוצתה בגפרור המושיﬠ.

להצית אש ישוﬠה ולהסתלק – ממש ﬠל תכונה זו ﬠצמה, שילם משה דיין, ושילמנו כולנו, ביוקר. לא ביוקר, ביקר מכל. הﬠובדה שהיו רגﬠים קריטיים ושﬠליו היה הדבר לעשות, והוא לא קם בהם, ולא התﬠקש להמשיך ﬠד שיאחיז גפרורו הבוﬠר את האש בﬠרימת הﬠצים, הﬠובדה שלא נחלץ משיגרתו ולא טרח ולא כפף גבו שלו ﬠל קישוש הﬠצים המייגﬠ, ושלא הפך ﬠולמות ולא הזﬠיק שמים וארץ ﬠד שיקשיבו לו ולאזהרותיו, ויﬠשו כדי למנוﬠ את הרﬠה הצפויה – היתה הרת אסון.

משפט מפתח היה לו למשה דיין. זכור לכל יודﬠיו: "כן כן, לא לא”; אם תרצו, מוטב; לא תרצו – לא צריך. אני את שלי אמרתי. "כן כן, לא לא", פסוק זה אינו רק סגנון, אינו רק ספקנות כזו, וכלל לא נון־שאלנטיות, אלא הוא ממש השקפת־עולם. תקבלו – מוטב, לא תקבלו – ﬠנינכם וזז הצידה. ה,,זז הצידה" הזה, היה נורא. היה חולשה שקשה גם לאוהביו להצדיקה. בלתי נסלחת. וכולנו יודﬠים את המשל ואת הנימשל.

*

משה דײן, הוא ﬠצמו לא היה כלל בן מימד אחד, ולא שום קו ישר אחד, ולא שום קו קצר אחד. נפש מורכבת, אפלה, ובתנוﬠת גילוי נבלמת ההתאפקות. רק קצתו נודﬠה החוצה. אפילו אומץ ליבו המהולל, לא היה שום קו קצר, אלא מאבק חבוי והחלטת התאפקות. מחשבתו היתה מהירה, דוחה מדוחי שווא, נמלטת מסתירות ומהסתבכויות, שואפת בהירות, שואפת מסקנה, בלתי סנטימנטלית, אף כי רגישה ומתרשמת ﬠד דק. וגם מה שנראה היה לﬠתים כאילתור מן היד אל הפה, היה לﬠתים כאילתור מנתוח מדוקדק, אף כי מהיר מאוד, ופסקני ﬠוד יותר.

ראו למשל את יחסו אל בן־גוריון (או אל נתן אלתרמן). אהבה ביותר מקו אחד. בחיזורים סובבים, מתקרבים ומתרחקים. הﬠריץ אותו וגם הסתייג ממנו. יצא בשליחותו וגם חלק ﬠליו. התפﬠל מחכמתו, מראיית־הנולד שלו, מﬠליונות שיקוליו המדיניים – וגם התווכח ﬠימו ﬠל דרכיו וﬠל תכניו. תמך בו ונטש אותו. יש אנשים שטוב להם כשיש להם דמות־אב על ראשם. ויש אנשים שדמות־אב כזו מחניקה אותם. משה דיין רצה להיות פטור־אב. חשבון האב שלו לא היה מן הקלים. וכך נמצא כרוך ונכרך אחר ב.ג., וניתק ומתנתק ממנו, באהבה גדולה וﬠמוקה, ובדחיה שלא להשתﬠבד לחסידות של קו אחד.

*

כאלה הם גם תיאורי ירושלים שלו: מﬠגלים מורכבים, ﬠשירי תנוﬠה וגיוון, ואפילו משהו מיסתוריים:

בשוקי ירושלים העתיקה ––– אווירת דמיון, מציאות של ﬠולמות רחוקים. רחוקים בזמן אך קרובים ללב. חוויות מלפני שלושת אלפי שנה. הנﬠר המוכר כעך. הסבל וחמורו הﬠמוס… הפלחיות בשמלות גדושות ריקמה… והליכותיהם של הﬠרבים בכלל וסגנון דיבורם – וביחוד של הכפריים והבדווים… בכל אלה אני מוצא איזו קירבה… (חיי עם התנ"ך, 195)

שימו לב, שבירושלים הזאת, אין יהודים, ובוודאי שלא קפוטות ושטריימלים, לא ﬠירוניים ולא סממני מודרניות – אלא כולה כגלוית־דואר רומנטית־אכזוטית, שהזדהה איתה עד קירבה. אולי, כמין אוטופיה שלמפרﬠ, אוטופיה־ריטרואקטיבית, כגﬠגוﬠים אל ﬠבר – שהוא תמונת הﬠתיד.

*

משה דיין הלך לפני הﬠם וסביבו, אבל לא בתוכו. תמיד בצידי תנועות ציבור או מﬠליהן, אבל לא בקירבן. ,,קציני המטה – רשם ביומנו – טוﬠנים כי היﬠדרי מן המטה משבש את הסדר התקין של העבודה. אפשר שהם צודקים, אלא שאני אינני מסוגל, או שאינני רוצה, לנהוג אחרת" (יומן סיני, 108). אמר בן־התפנוקים של הﬠם. ﬠכבישי הבירוקרטיה לא ישתרגו ﬠליו. ואת הרוכב האביר לא יהפכו לפקיד תקין.

בסוף ימיו הטיף בשקידה לא תילאה להגשים מה שנשא בליבו כל ימיו. להכיר כי בארץ חיים שני ﬠמים שונים, שנגזר ﬠליהם לחיות יחד. לא זה יסלק את זה ולא זה את זה. ובדרך מן הדרכים ובזמן מן הזמנים, לא יהיה מנוס והשניים ילמדו לחיות יחד. לא בגלל שום אידאולוגיה, אלא ככורח המציאות מזה (כוחות שקולים), וכהחיאת מושג היסוד: בן הארץ. יהודי כﬠרבי. ולא פﬠם קם ואמר, אילו אני ﬠרבי והיו ﬠושים לי מה שאנחנו ﬠושים – אני הייתי שותק? די במﬠשים כאלה. מוכרחים לחיות יחד.

ויום אחד, טס מ.ד. מן הגבול ובחזרה לביתו. הארץ למטה היתה כולה חתוכה ומבותרת לאזורים נפרדים, משוסﬠת ניגודים ואינטרסים ﬠוינים. בכל מקום היו קווי ביצורים, ﬠמדות תצפית, חשדות ופחדים. כך על פני האדמה. אולם מן המסוק רואים טוב יותר, רחוק יותר. וכל ההפרדות והניגודים – נשכחים:

למטה נישקפת ארץ אחת, ללא חלוקה בין יהודים לﬠרבים. ארץ זרוﬠה כפרים וﬠרים, שדות וגנים, ארץ אשר גבולה במזרח הוא הירדן, ובמﬠרב הים הגדול, בצפון מתנשא החרמון ראשו מעוטר שלגים, ובדרום סוגר ﬠליה המדבר הצחיח" (חיי ﬠם התנ"ך, 202).

ומה כל זה ביחד? כל זה ביחד, אמר משח דיין וחתם, הוא: ארץ ישראל. אמר כמי שאומר הכל בכל. באמונה שלמה. כולו שלם בדבר האחד שהוא הכל.

ארץ ישראל.

אמר משה דיין. אמר וסגר דבריו.

יזהר סמילנסקי – דברים שׂנאמרו בﬠרב הזכרון למשה דיין, במלאת חודש למותו, בהיכל התרבות, ת"א. כ"ב חשון, תשׂמ"ב (19.11.81).

פורסם גם במעריב.
 

"ההגנה" – כנﬠורי המדינה

ב"יומן המלחמה" שלו מספר בן־גוריון ﬠל קבוצת סופרים שכינס (26.11.48) ואמר להם בין השאר, ככה: "מאה אלף לוחמים ﬠל חירות ﬠמם זוהי היצירה האנושית הגדולה ביותר בימינו שתשמש מקור לספרות ולאומנות במשך דורות. זוהי הפואמה ההיסטורית שכותבים מאה אלף מתפארת הנוער, והכל מרוכז בה ﬠכשו ויהיה מרוכז כל זמן שתﬠמוד סכנה לקיומנו וﬠצמאותנו.”

כדאי לחזור ולהקשיב לדבריוֵ. המלחמה, אמר, מלחמת הﬠצמאות, לא היתה רק אמצﬠי להרחקת האויב ולמיגור כוחו הפיסי – המלחמה היתה גם, לא יאומן, יצירה: יצירת תרבות בין שאר יצירות רוחו של האדם, בספרות, בשירה, בהגות או במפﬠלי האדריכלות הﬠומדים לדורות.

מאה אלף הלוחמים ﬠל חירות עמם יצרו לדבריו יצירת תרבות גדולה, ובﬠצם את היצירה האנושית הגדולה ביותר. זו לא היתה ﬠוד מלחמה אחת בין המלחמות אלא מלחמה שהפכה להיות יצירה הומנית, יצירה שאינה כתובה בﬠט ﬠל נייר אלא בﬠובדות ﬠל פני הארץ, מרוכז בה הכל, כל ﬠניני האדם והﬠם, כל מרחבי הﬠם ודברי ימיו. מי שירצה אפוא להיווכח, לא ילך אצל שאר הספרים, השירים והאנדרטאות – אלא ילך אצל תולדות המלחמה הזאת.

גיבור היצירה הוא הנוﬠר היהודי ונושא הﬠלילה חירות הﬠם. פּﬠם נבנו פירמידות גדולות בידי אלפי בני־אדם במשך מאות שנים, פﬠם נבנו קתדרלות גדולות ﬠל ידי אלפי בני־אדם במשך מאות שנים, וכﬠת מאה אלף לוחמים יהודים בשנה גדולה ונוראה אחת, הקימו את פאר היצירה האנושית, את הפואמה ההיסטורית הגדולה מכל.

ארבﬠ הנחות גדולות יש כאן. האחת, שהמלחמה איננה בהכרח אמצעי אלא בבחינת יצירה; השנייה, שהיא יצירת תרבות הומאנית המכילה בתוכה הכל; והשלישית, שהנוﬠר שﬠשה את המלחמה, תפארת הנוﬠר, היה קולקטיב גאוני שכתב את הפואמהִ ההיסטורית, הגדולה מכולן; והרביﬠית, שזו היתה מלחמה למניﬠת הסכנה לקיום.

לא היתה בדבריו כמין היסחפות של נואם נרגש ביום הזכרון; אדרבא, בן גוריון הזמין אליו את בחירי הסופרים כדי להציג לפניהם את הפואמה ההיסטורית הזו.

וגם לא היתה זו כמין מטאפורה רטורית להאדרת שם הנופלים, ולא כהתפעלות בן הגולה המעריץ את יופיו של הנוער שגדל כאן, או כתודת זקן שחייו היו תלויים בכוחם של הצעירים, או במי שראה את התממשות מורשת היהדות הרוחנית במעשים ארציים הפותחים היסטוריה חדשה, ובעצם כהתפעמותו של יהודי שחיכה לגאולה המשיחית והנה היא מתקיימת בדרך היסטורית – בן־גוריון האמין באמונה שלימה במה שאמר, כי נﬠרי "מגש הכסף” אמנם ﬠשו את הגדול שבמﬠשי האדם: במלחמתם הם יצרו את היצירה ההומאנית מכולן.

במכתבים אין־ספור שכתב במו ידיו להורים השכולים שוב ושוב אמר להם כי בניהם לא רק תפארת האדם היו, אלא שהם לא אבדו ולא חדלו, אלא נספגו אל תוך החיים של כל הדורות. "חיי בנך”, כתב לאם חייל שמת, "לא באו אל קיצם, הם נשתלבו בארג חיי האומה, כל עוד האומה קיימת, והם יחיו בה עד סוף כל הדורות.” “לא הקיץ הקץ לקיומו של הבן שמת,” כתב לאם אחרת "מפני שיש גם קיום עליון, לא במובן הדתי", כתב, "אלא קיום עליון היסטורי, וכל איש שחייו לא עברו לריק – גם לא יקיץ עליו קץ, חייו עומדים וקיימים, ומפרים את החיים הבאים, ומעלים ומאירים אותם.”

הישרדות היסטורית מעבר להישרדות הפרטית, כמין גאולה למאמין חילוני.

מﬠבר לשלוש ההנחות האמורות, אסור לשכוח את ההנחה הרביﬠית שהזכרנו – כי היצירה ְההומאנית שהמלחמה יכולה ליצור אינה נוצרת אלא רק במלחמה המונﬠת סכנה לקיומנו ולﬠצמאותנו – שאומר שאין שום מלחמה מוצדקת אלא רק אם היא מלחמת הגנה, מלחמה אם אין מוצא. ובין אם נקבל את כל דבריו של ב.גֵ ﬠל היצירה הנוצרת מן המלחמה ובין אם נחלוק ﬠליהם תמצית דבריו אינה אלא זו: מלחמה רק אם אין ברירה, רק אם היא הגנה.

וכאן הגﬠנו אל ההגנה.

*

לא באתי לכאן כדי לספר לכם את סיפורי תולדות ההגנה לדורותיה, ולא לגלגל בכמה זכרונות עצובים־מתוקים – טובים ממני ויודﬠים ממני יספרו לבלתי יודﬠים. ולא באתי כדי לגלגל בנוסטאלגיה ולהתרפק ﬠל "היו ימים" ולהיאנח איך היה פﬠם ואיך היום, גם לא כדי לספוד לנופלים במלחמות, וגם לא כדי להזכיר אחדים מהם שידעתי מקרוב, ושמותם ﬠדיין שחור בקרבי ולא מנוחם. באתי כדי לדבר עקרונות מלחמת ההגנה.

מלחמה רק אם אין ברירה. ועל איך עושים ומה עושים כדי שתהיה הברירה, כדי שלא נגיע עד סף האין ברירה. ועל איך במאת שנות הציונות התחלפו המלחמות הקטנות בגדולות, והגדולות בגדולות מהן, ואלה בגדולות ונוראות מכולן – תמיד כדי למנוע את הסכנה לקיומנו ולעצמאותנו – עד שנעשה ברור כי הטובה שבמלחמות המגן – היא המלחמה לביטול הצורך במלחמה. המלחמה לביטול אויבותו של האויב. ושאפילו אם נכון הדבר שהמלחמה יצרה פעם את היצירה ההומנית הגדולה מכולן – הרי השלום הוא היוצר את הגדול מכל יצירה הומנית אפשרית.

*

בואו נסקור רגﬠ במﬠוף את מאה שנות הציונות ואת תולדות ההכרח החוזר לאחוז במלחמה. נתחיל בתקופת התינוקות, בימי "בר גיורא" ו"השומר" ונחייך אל התמונות שבידינו, ואל האנשים שבתמונות, אנשים יפים וﬠשויים ללא חת, עזי נפש, כבירי שפם, ועטויים מדי פרש בדואי, חגורי מחגורת כדורים, רובה נורא הוד בידיהם, אקדח באבנטם וגם המאכלת היא השיבריה. הם שׂהיו סובבים סביב הקיר במושבות הגליל והם השומרים בכרמי יהודה, והם שהיו מצילי כבוד האדם היהודי החדש.

קשים ובודדים היו חיי השומר, קשים יותר ובודדים יותר היו חיי אשת השומר, וקשים מכל היו אין־סוף התיגרות, בטווח אורך הזרוﬠ, שלא היה להן סוף, וגם אי ההבנות שׂלא היה להן סוף בין השומרים ובין הנשמרים, גם כשכל הישובים כולם לא היו אלא כמה נקודות בודדות מפוזרות ﬠל מפת הארץ הריקה מיהודים.

תקופת הילדות נמשכה בין מאורﬠות 1921 ובין 1929, בין תל־חי ובין חברון, צפת, חולדה והשאר. ההגנהֵ עוד אינֵהֵ ארגון ארצי. בודאי שﬠוד איננה ארגון צבאי. מחסור בכל ובנשק יותר מכל. התפרצויות הערבים בנקודות שﬠל הספר ובשכונות שﬠל התפר, ההישמרות מﬠינם הרﬠה של הבריטים, התגבשות גושי הישובים למחוזות רצופים יותר – ואליהו גולומב ודוב הוז ושאול מאירוב (אביגור) מתרוצצים ﬠל פני כל הדרכים, וגדודי הﬠבודה וההגנה, "הפוﬠל הצﬠיר" המתונים ו"אחדות הﬠבודה" התקיפים, והאכרים ב"הגוש האזרחי" המתקרבים ומתרחקים. והכל כל הזמן קטן מאד, כבד מאד, וקשה מאד, ואין כסף, ואין נשק, ואין ואין, ותמיד אין – ומתחילה להתממש הלאומנות הﬠרבית, וטווח המגﬠ ְבין ההמונים הגוﬠשים ובין היהודים הנלחצים, כטווח האקדח.

שנות השלושים היו שנות נﬠורי ההגנה. ה"שורה" הלכה ונעשתה לארגון. מחציתן הראשונה ראתה ﬠלייה גדולה ומחציתן השנייה נתאזרה להתמודד עם המאורﬠות שקדמו למלחמת הﬠולם השנייה. וכאן אפילו אני יכול להﬠיד מﬠצמי איך בשבת בבוקר בדרך אל הבקﬠה שבין בית־הכרם וגבﬠת־רם, מתחמקים כל מיני טיפוסים ומתלקטים בה אחד אחד, לבושי גרבי חקי ﬠד הברכיים ומכנסי חקי ﬠד הברכיים, ושוקדים להתיישר בשורות ולהתהלך בשורות כשהאחד שלפניהם שואג ﬠליהם הברות קצרות שמריצות אותם הלוך ושוב, אלוהים יודﬠ לטובת מה, או בﬠרב סגריר וקר, בשכונת "משכנות", מﬠבר לגדר בית־ספר חשוך סובבים שניים קפואים להשגיח אם אין עין בריטים בולשת ולהתריﬠ אז בפﬠמון חשמלי חבוי את המתאמנים במרתף אותו בניין ולהשביתם ממלאכתם הקפדנית לשלוף אקדח מחגורתם בששה מספרים ולהחזירו בששה מספרים ולספוג נזיפה של ﬠוכר ישראל ובטחונה למי שלא דייק כחוט השﬠרה, או לרוץ כשד ולהﬠביר פתקים של ”סודי־ביותר" מאת יﬠקב פת אל אלמוני שצריך לגלות את מﬠנו בלי לשאול אדם, או מאוחר יותר, בקריית ﬠנבים, במתבן שמﬠל הרפת הגדורה, להתאמן בﬠשרים ניבחרי כל האומה, בחורים אחד אחד, שנשבﬠו וקבלו ﬠל ﬠצמם בחומרה לﬠמוד ישרים בשורה ההיא ולשלוף כולם יחד כאיש אחד מן החגורה את האקדח בששה מספרים מדויקים בקפידה ולהחזירו בלא פחות מספרים, וגם לפרק ולהרכיב בחושך מוחלט חלקים של שור ושלִ פר ושל משור שﬠורבבו יחד, לאקדח אחד בלתי יורה וחסר כדורים, ולשמור הכל בסודי סודותִ ואפילו מן החברה ﬠנובת הצמות, שמתנשקים איתה פה מתחת לברושים והיא יודﬠת הכל אבל לא מגלים לה. וﬠוד אחר־כך, בבן שמן, ﬠל הגבﬠות, בכוח ﬠצום של מחלקה שהיא ממש שלוש כיתות מלאות, שבגבורתן אפשר לכבוש כל כפר וכל הר קרח, ושם הם גם מקפצים בין הקוצים, מאיימים מאד ﬠל הפורﬠים האפשריים במיני רובים שבינתיים הם רק מקלות ובשאגות אדירים של מסתﬠרים ללא חת, שאיש לא יﬠמוד כנגדם חוץ ממפקדם החושד תמיד שכשאינו רואה הם סתם משתטחים להם ﬠל הקרקﬠ החמה, כלטאות צﬠירות, שמה להן מלחמה ומי להן מלחמה איזה שתהיה. או שהם סביב שולחן החול מפתיﬠים ביוזמות קרב חריפות ﬠוז ובאמצאות תושיה נועזת, ובﬠזרת מקלות וחוטי ברזל, איך לעקוף ואיך לאגוף ואיך לחטוף תנומה בלי שהמפקד חד העין יתפוש.

*

ברל ובן גוריון היו שוקדים מלמעלה, ויצחק שדה היה אץ בשדות, והאצ״ל מתארגן, והתלבטו אם הבלגה או פעולת גמול, או נקמה או המתנה, ("בין נקמה ובין הבלגה" – נאם טבנקין בפני הבחורים – "יש ﬠוד תחנה אחת – והיא ההגנה”), והנוטרים והנודדת, והטנדר, וחומה ומגדל, וקאוקג'י בא, וספינות המﬠפילים הראשונות, ווינגייט ופלוגות הלילה, וההגנה שמחוץ לגדר, והמרד הﬠרבי, והמופתי, והכנופיות – והנוער העברי נקרא ונותן כל מעייניו לבטחון: אנשי העליה השניה והשלישית תפשו את כל קשת תפקידי ההנהגה ולא הניחו לאיש מבלﬠדיהם להכנס, מוכשר ויﬠיל כאשר יהיה, ורק הבטחון נשאר לצברינו החמודים. והבטחון כחזות הכל: כביטוי עצמי, כפריצת אפיקים […] , כנטילת אחריות, כחישול מנהיגות וכעיצוב מדיניות. וגם כרומנטיקה והגשמה עצמית. כל בחור וטוב לנשק. לרבות השירה, הספרות, ההגות, לרבות התנזרות משפע החיים, ומפיתויי קריירות מעשירות, כל ההכל, ובמין מובן מאליו: ההיסטוריה קודמת לביוגרפיה.

את הסיפור על תקופת הבגרות, ﬠד שנות הארבﬠים, אין צורך לספר כאן, לא ﬠל מלחמת הﬠולם ולא ﬠל השואה שﬠוד לא נודעה אז וגם לא ﬠל התארגנות כוח המגן, ולא ﬠל הקמת הפו"ש והפלמח, ולא ﬠל הלחי שמנה בשיאו כמה מאות, וגם ﬠל האצל שמנה בשיאו כמה אלפים וגם ﬠל ההגנה שמנתה אז ﬠשרות אלפים (כולם נקראים היום בשווה "ארגוני המחתרת" כאילו באמת היו שווים), ולא ﬠל ריב האחים, וגם לא ﬠל המאבק שנוסף כﬠת – המאבק ﬠם הבריטים: הכל ידוﬠ. הלא התקופה רק מﬠבר כתלנו ואין מה להאריך – הביוגרפיות של רובנו כבר טבולות בהיסטוריה הזאת. ורק ﬠוד להדגיש כי הצבא שבדרך, של המדינה שבדרך, קיבל ﬠל ﬠצמו לא בלי הרבה פולמוסים פנימיים, להיות צבא הגנה בﬠיקרו, אין ברירה. דיברו אז ﬠל "טוהר הנשק", וﬠל "נצירת ההדק", ולומר את האמת, דיברו גם ﬠל "ﬠרבי טוב הוא ﬠרבי מת" וגם ﬠל "לראות את השאלה הﬠרבית דרך כוונת הרובה". כי גם בתוך שורות "ההגנה", כידוﬠ, היו יותר משני קולות.

ﬠל התקופה הבאה, בודאי אין צורך לספר כאן, תקופת ﬠרב המדינה, הקמת המדינה וראשית צﬠדיה הﬠצמאיים. וגם ﬠל המﬠבר מן "ההגנה" לצבא הגנה לישראל, או ﬠל פירוק הפלמח וﬠל הטמﬠת האצל והלחי בצהל – ואנו פטורים כאן מהרבות דברים.

מאז וﬠד היום ﬠברו, לאט ומהר, ארבﬠים שנה וﬠוד שנתיים, שנמנות, כמו הכל כאן, בספירה לפני או אחרי איזו מלחמה, והלא הכל ﬠבר ﬠלינו וﬠל בשרנו וﬠד צוואר. ורק זה, שכל המלחמות כולן היו מלחמות מגן1 – מלחמה אם אין ברירה – חוץ ממלחמת לבנון שגם היתה כשלון, כשלון ﬠם לקח: שכוח, וגם הגדול שבכוחות, אינו ﬠושה פתרון מדיני, שﬠושה שלום.

ובין כך ובין כך אנחנו תקוﬠים. הסכסוך בין היהודים והﬠרבים ﬠדיין תקוﬠ בלא פתרון.

וכבר ניסינו את מלוא כוחנו, הפיסי והנפשי, ופעם אחר פעם הצלחנו ונצחנו במלחמה אחר מלחמה. אבל המלחמה היא לא נוצחה והיא עדיין כאן, תלוייה מנגד. כוחנו הצבאי הולך וגדל, צהל הולך ומשתכלל, אבל לאחר מאה שנות ציונות וארבﬠים ושתיים שנות מדינה – והבﬠיה לא רק שלא נפתרה, אלא שהתברר מﬠל כל ספק, שהיא כזו שאיננה ניתנת לפתרון על ידי כוח, גם כשיעמוד כל הכוח שבעולם לרשותנו. הנה, הגענו כעת אל המקום ששום מלחמה לא תוכל לפתור. וברור כעת לגמרי שלא יותר כוח, ולא יותר דם, לא יפתרו עוד את הסכסוך הזה ולא עוד מוות. וחבל על כל מת. משני הצדדים. ההסכם ﬠם מצרים היה בינתיים האות המﬠודד ביותר. שלום שאינו מלא ﬠדיין,ְ אבל עד כדי עדות שיש ﬠם מי לדבר ויש ﬠל מה לדבר – ושגם הגרוע בהסכמי השלום טוב מן הטובה שבמלחמות.

ולאחר שעברנו מתקופת כח המגן הפרימיטיבי לתקופת כוח המגן המשוכלל ואולי הוא מן המשוכללים שבﬠולם – […] כי שום תוספת כוח לא תוכל לפתור את הסכסוך, מפני ששאלות מדיניות אינן נפתרות בכוח, אלא נפתרות במשא ומתן.

יש דרכים שונות להשיג בטחון. אפשר להקים מבצרים, אפשר לחפור קווי מﬠוזים, אפשר להשכים ולהכות את האויב המתכונן, אפשר להשמיד את מﬠרכיו ואת מחסניו ואת מצבוריו, אפשר להפתיﬠ אותו בטרם היה מוכן, ולכאורה אפשר גם להשמיד או להגלות ולגרש את כל אוכלוסית האויב ﬠד האיש האחרון כמו ב"הפתרון הסופי” – ישמרנו האל – ולﬠומת זה, אפשר שבמקום לסכל את כוחו של האויב ﬠל ידי הפﬠלת כוח – לנסות לבטל את אויבותו של האויב. לא במלחמה כנגד מלחמה אלא במלחמה כנגד הצורך במלחמה. ﬠל־ידי היפגשות וﬠל־ידי הידברות וﬠל־ידי משא־ומתן ﬠל פשרות הדדיות, וﬠל־ידי הסכמה הדדית לכל מיני קח ותן – ואין זה ﬠניין לימות המשיח אלא ﬠניין שבכל פינה בﬠולם הולך כﬠת ולובש ממשות.

אל תﬠלו בדﬠתכם גם לרגﬠ שאני ﬠושה ﬠניין קשה וכמﬠט בלתי אפשרי כאילו הוא קל ופשוט. ﬠניין קשה מכל צד.

גם מצד הﬠרבים שﬠדיין אינם רצים להסכים, וגם מצד היהודים שﬠדיין אינם רצים להסכים. ושגם אלה וגם ﬠדיין סבורים, ברובם, שהסכסוךְ לאִ ייפתר אלא בכוח, ושצריך לכן לאגור ﬠוד כוח ולאים ביותר כוח ולנפנף ביותר כוח, ולהכין את זירת מיפגש הכוח –– כשהקושיֵ העיקרי איננו בכוחות אלא במוחות. במוחות המסרבים להודות במציאות, ומסרבים להודות שנגמרה תקופת הכוח והתחילה תקופת מניﬠת הכוח, מניﬠת ההגﬠה לשימוש בכוח, ושמוכרחים לﬠשות כﬠת הכל, בכל הכוח, לפני שיבוא הכוח הנורא ויהרוס הכל לכולם. ואם ﬠד ﬠכשיו היתה ההגנה שיטת השימוש בכוח רק אם אין ברירה – הרי כﬠת שיטת ההגנה היא, למנוﬠ את האין־ברירה מהגיﬠ. מתוך ידיﬠה שﬠל כל ברירה וברירה צריך לשלם. אלמלא שכנגד התשלום שגובה גם הטובה שבמלחמות – שאר התשלומים הם כאין וכאפס.

*

חשבו רגﬠ ﬠל הסכסוך הראשון שהיה מﬠולם. קין והבל. ﬠם כל ההבדלים. סכסוך ﬠל טריטוריה וﬠל זהות. או אתה או אני. או שלך או שלי. ואלהים, או יאהב אותך או אותי. הﬠולם אינו ﬠשוי להכיל שניים ﬠל פני אותו שטח מחייה. או אתה או אני. אם אתה כאן אני בסכנה, אם אני כאן אתה בסכנה. אתה שונה ממני ואני שונה ממך. ואין מקום לשונים ﬠל שטח אחד. וכשאני חזק ממך, או ﬠרמומי ממך, או חסר מﬠצורים ממך – הנה אני קופץ ﬠליך ומחסל אותך, את המתחרה בי. מי נשאר?

אני, רק אני, שלי, רק שלי, לבדי, רק אני. ומה קורה אז? קול קורא אז, מﬠל השדה שנשאר רק של קין לבדו ורק הוא ורק שלו, קול קורא פתאום, קול שילווה מﬠתה את ההיסטוריה של כל המדוכאים ושל ﬠם ישראל, קול תובﬠ פתאום – אי הבל אחיך? לא אי הבל, אלא אי הבל אחיך? ושוב הבל כאן. לא נפטרת מהבל. הוא ﬠדיין כאן. אתה רצחת והוא נשאר. והוא חי. והוא אחיך.

וחי אחיך ﬠימך. ולא מת אחיך מידך. וכך, לא מתנחלים ﬠל גבו של ﬠם אחר, ולא מגרשים ﬠם מתוך ארצו, ולא מגלים עם מתוך ﬠם, כשם שלא משמידים ﬠם מתוך העולם. לא. אנחנו הﬠם ששמﬠ את הקול. אנחנו הﬠם שמוליך את הקול. את קול צעקת דם החינם.

הגﬠנו כעת בארץ עד גבול המלחמות. ﬠוד מלחמה לא תשנה כלום. גם אם ננצח במלחמה הבאה, שורש הבעיה יישאר. והוא יצמח ויכין עוד מלחמה, את המלחמה שאחריה, תמיד נוראה מן הקודמת והרסנית עד שמי יודﬠ מה ﬠוד יישאר אחריה. אין לנו עוד מקום בארץ לעוד מלחמות. וההגנה כﬠת היא רק אחת – ביטול סיבת המלחמה, ביטול אויבות האויב. אני כאן ואתה אויבי כאן, וזכותך לחיות כזכותי לחיות, והודאה הדדית, זה מודה בזה, הודאה שאין קשה מהשיגה – אבל הודאה שאפשר להשיגה, והדוגמאות בעולם הולכות ומתרבות.

הסכסוך של חצר תל־חי שבטווח סביבתה, או של חצר חולדה עם הﬠרבים שבטווח סביבתה – נעשה כעת לסכסוך עולמי בטווח ﬠנינן של המﬠצמות. וזירת המלחמה שלנו איננה זירה מקומית ומוגבלת. ומניﬠת המלחמה שווה תשלום מחיר. וזה אפשרי. וזה ניתן. ואסור לשבת ולהמתין. המלחמה הבאה צריך שתהיה רק אחת: המלחמה למניﬠת המלחמה.

‎במלחמת לבנון שׂהזכרתי ראינו במבהיל איך אפשר להפﬠיל את הכוח הגדול ביותר ולהיכשל לגמרי: הבﬠייה נשארה בלתי דרוסה, גם לאחר שאלפי אנשים נדרסו לבלי קום.

*

ראינו, אפוא, איך משלב הינקות של ההגנה, כשלחם השומר בטווחִ אורך הזרוﬠ, בא שלב הילדות של אנשי בטחון ששמרו בטווח האקדח, ואחריו שלב הנעורים של ההגנה ככוח קדם צבאי בטווח הרובים, שלב הבגרות שקדם להקמת המדינה, והוא כבר בטווח ההגנה הניידת ומגייס אליו את מרבית הנוער למחנותיו ולפלגותיו – וﬠד שלב הבגרות המלאה, הנושא בﬠול האחריות לחיי המדינה הצﬠירה, וכבר בטווחי מטוסים וטילים – וﬠד השלב הזה שבו אנחנו, שלב הבשלות: צבא מודרני אדיר, בתוך המזרח התיכון המחומש מחוץ לכל הגיון כלכלי או חברתי והלחוץ להתפרץ – כשבארץ קם העם הפלשתינאי בצד העם הישראלי ומודיﬠ על זכותו לשחרור – והעולם כולו נושף עלינו בזעף ומנסה להתﬠרב, וצופים בנו כאילו היינו עומדים בחלון הראווה של העולם, וכתמיד הדרכים שלפנינו הן אותן השתיים, דרך ההגנה ודרך ההתקפה.

דרך ההגנה שהביאה אותנו עד הלום ודרך ההתקפה שבכל פעם שנוסתה הכשילה. אלא שדרך ההגנה איננה מעתה אלא היא – הדרך לבטול הצורך במלחמה והמוכנות הלאומית לעשות שלום, ולשלם מחיר סביר שתמיד יהיה זול מן האלטרנטיבה המלחמתית.

*

לא ניסחף כאן לפוליטיקה קצרת טווח, אלא נישאר בתוך התביעה ההיסטורית של ההגנה: “מלחמה רק אם אין ברירה" זה ממש אפשרי. וזה ממש על סף ביתנו. ממש במגע ידינו המושטת. אם נהיה ישרים, אם נהיה אמיצים, אם נהיה אוהבים את ילדינו.

הוי אנשי ההגנה – אל תשבו כעת להתרפק על עלילות העבר – היו אתם בראש המובילים לשלום.

יזהר סמילנסקי דברים בכנס ל־70 שנות 'ההגנה' בכפר גלעדי, 21.6.1990; פורסם גם במעריב, 6.7.1990

1לא הכל יסכימו עם קביעה זו, כמובן.

קורה נבובה

לשם מה לשוב ולחטט עתה ולנבור ב"פרשה" ההיא?

היסטוריונים ישׁיבו אולי, כדי להבין את טﬠמי חילוף המשמרות בתולדות המימשל בישראל ובקורות היערכות קבוצות הכוח שבו; חוקרי מדיניות החוץ יﬠסקו אולי בﬠנינים שבאוריינטציה האירופית, בקשירת היחסים ﬠם גרמניה וצרפת, לרבות היחס לשילומים, לרבות מקורות ההצטיידות הביטחונית, לרבות הפולמוס החסוי ﬠל הקמת הכור האטומי; חוקרי מדיניות פנים ייבדקו, את תהליכי הביגור של המפלגות בישראל, את חבלי השתנותן והתאמתן לתנאים החדשים ולתביﬠות המודרניזציה והכשרתן לתפישות המתחלפות בﬠניני החברה, הכלכלה, לרבות ביטויי הכוחות החדשים התובﬠים להם הגדרה ﬠצמיּת; אחרים אולי ייסקרו את דרכי הפﬠלת מנגנוני גיבוש דﬠת־הקהל, את הקואליציות שהוקמו לשם השגת מטרות אד־הוק, את הﬠתונות והרדיו במישחק הכוחות שﬠיצבו את עמדות הציבור בתחרות שׁניטשה אז בין "אויבי המשטר" הקודם וֹסמליו, וּבין תומכיו ומקיימי כוחו וסמליו, את משחק ההתארגנות של קבוצות סביב השליט המודח וסביב השליטים המסלקים אותו, ﬠל הצדדים הראציונאליים וﬠל הצדדים האמוציונאליים הכרוכים בהסטת מוקדי הכוח; פסיכולוגים אולי ייבדקו את התיאוריות של פרויד (בטוטם וטאבו) המסבירות איך מסולקת דמות האב בידי קבוצת האחים הקמים עליו, הורגים אותו ואוכלים מבשרו, ושמים קץ לשלטונו ולחבורתו הקרובה ﬠד שכﬠבור זמן מתﬠרﬠרת התאגדותם ואף מתגלים סימני חרטה ומצפון מייסר.

גם חוקרייּ המיתוסים המודרניים יש לפניהם חזיון מרתק: החלפת דיוקנו שׁל מנהיג – מדיוקן המנהיג בצהרי כוחו – בדמות האב המייסד המורם מﬠם – בדמות העריץ המזדקן, השתלטן הנוכל ורב־המזימות, וﬠד לדמות הדספוט המקייאבליסטי, שאינו בורר עוד באמצﬠים ו"דורך ﬠל גוויות", ובלבד שיקיים את שלטונו ﬠם קבוצת מקורביו – זמירות הצדק והמוסר בגרונו ושבﬠ תוﬠבות בליבו.

חוקרי הביוגראפיות יתמהו הרבה ﬠל ביש־מזלו, ואיך כאילו במו ידיו ﬠשה בן־גוריון כל שאפשר כדי ליפול בנופלים, ונימנﬠ או לא ידﬠ לﬠשות מה שצריך היה לכאורה לעשות כדי להתחזק ולﬠלות – ואיך אירﬠ שׂמדינאי מנוסה ומשׂופשׁף, פּיּקח וערום – נכנס למלכודת אחר מלכודת, ונתפּש באי הבחנה ובﬠיוררון, ולקהּ במין תמימות לא תאומן על גבול הפתיות – או, שככה הצליחו יריביו להוליכו עד שגברו עליו: הם, צידקם נראה לציבור ואילו הוא, צידקו, או מה שטﬠן לו, ניראה רק כמין גחמנות לא מוסברת, כטרדנות בטענות שוא, וכהתאנות סרק מרגיזה – שרק הגבירה את החשד באשמתו ולא את התמיכה בּהאשׁמותיו. או, שמא צדק מיּ שסבר כי לא הוא היה תמים ולא יריבֿיו צדיקים, ובזירה גובר מי שׁהוא שנון יותר, מוכשר יותר ובוחל פחות ב"מכות מתחת לחגורה”.

עולם הפוליטיקה – אומרים כולם – ידוﬠ שאינו גן וורדים, אלא ג׳ונגל; ובג׳ונגל מתנהגים כמו בג'ונגל: מלחמת קיום אלמנטרית כדי להישרד – והשוכח או הנירפה – ישלם מיד ובהכל. וקשה לספקנים להניח שבן גוריון שכח או לא ידע.

דעת־קהל גם אינה סובלת ריבוי גוונים בדמות האחת: מי שהוא פיקח הוא פיקח ומי שהוא תמים – תמים. המיתוס תובﬠ מגיבוריו להיות שלמים ואחידים בסטריוטיפ שהם מציגים: הפיקח תמיד פיקח והתמים תמיד תמים. הציבור לא יילך שולל ולא יקבל כי אדם מנוסה וגדול וחכם יכול להיות בו בזמן גם תמים ופתי מאמין, ולפיכך כשבורחת דמות מן הדגם הקבוע לה – אות הוא לא למורכבותה אלא רק לחולשתה וגרוﬠ מזה: רמז להונאה.

כשם שיתהו אל דמותו ואל התנהגותו של הגיבור האחד בפרשה יתהו גם אל דמותו ואל התנהגותו של הגיבור שכנגד. מיהו פנחס לבון? מה יודﬠים ﬠליו? מה אין יודﬠים, מה מסרבים לדﬠת ומה מתקנים את הידיﬠות ומשפרים אותן? מי היה האיש – קדוש מﬠונה שנירדף בזדון והוכפֿש ﬠ"י רשעים תקיפים ממנו או, שמא, אם נמשיך במיּתוס של ניגודי שׁחור לבן, היה נבל ובן־בליﬠל ששׁרטוט קרימינלי מובהק באופיו, לדﬠת כל יודﬠיו, (ואולי אף מושׂך בכך את היצר הפרוורטי שׂל כמה אינטלקטואלים) – ושׂככל שׂהיּה מוכשר יותר וחריף יותר כן היו שימושי חריפותו נלוזיםֵ יותר? או לא כך ולא כך, וגם הוא וגם בן ריבו לא היו אלא כלי שרת, כביכול, לכוחות גדולים מהם ששיחקו בהם, והשתמשו בעניינם ובתכונותיהם כדי לקדם תהליכים שמעבר לשׂליטתם הישירה?

חשוב לא פחות גם לבדוק מי היו חסידי כל אחד מן השניים. מי, לרבות מפני מה, לרבות אם לשם שמיים או לשם שימושים אחרים, ארציים יותר וﬠכורים יותר? סביבתם המיידית והקרובה של שניהם היתה מאוכלסת פוליטיקאים, אבל לא רק פוליטיקאים.

זו היתה אחת הפﬠמים הראשונות והגדולות שהשתתפו בהן, ולא במקום אחרון ונידח, גם לא־פוליטיּקאים, לרבות מה שמכנים בשם "אנשי הרוח" – ואכן, מה עשתה שם הרוח? כל אחד מן הצדדים טﬠן כי אינו נילחם לנפשו אלא לשם ﬠקרונות מעולים ומקודשים ולמﬠן סולם מﬠולה של ﬠרכים מﬠולים (וזו גם, כמדומה, היתה שﬠת הפריחה לאותו מושג מרומם "הﬠרכים“ לעומת "הנכסים“, שרוצה לומר כי ﬠרכי הצדק והיושר והטוב הוצגו אז לעומת תאװת השלטון, ﬠיוות המידות והדחת הצדיק בידי הרשﬠ, וכל כיוצא באלה), ועם זה, כל צד ﬠורר חשד כי אינו משתמש בשם כל הﬠקרונות המﬠולים והﬠרכים הרוממים אלא לשם אינטרסים ניכסיים מאד, אינטרסים חלודים ﬠטופים טליתות של תכלת.

מה היתה התﬠרבותם של ההוגים, והמלומדים, והמשוררים והסופרים, והאקדמאיים, במאמרים, בשידורים, בפרשנות, בקול קורא ובמינשרים, מה היו המניﬠים להם, או מי אירגן אותם לגוף אחד, מי גייס אותם ומה ביקשו להשיג לאחר התﬠרבותם, וﬠד כמה הרחיקה תרומתם המﬠשית בקידום מהלך הדברים? האם דיברו על המימד "הרוחני׳׳ של האירוﬠים או שאף הם נסתפקו במימד "הגשמי" והפוליטי? ולא פחות חשוב מזה לבדוק, אם קולם בפולמוס זה, היה כקולם הזהיר וּהשקול והמאופּק והספקני בדיסציפלינה שﬠליה הם אמונים כחוקרים, או שאף קולם היה כקול ההמון וכקול ﬠתוני הﬠרב, אותם עתונים שהיו למעשה גיבורים בין גיבורי הּחזיון, לעתים כמקהלת הגורל בטרגדיה, ולﬠיתים אף כטריבונאל "ﬠממי" החורץ דיני נפשות, וֹמכתיב במשפטי ראווה קולניים פסק־דין לפני היות דין.

*

במה דשו אז הכל? מה היתה שאלת המוקד בשﬠת הפולמוס ובתוך ריתחתו? האם ביקשו לאמת את דיוק הפרטים ולבדוק את תקינות ההליכים שלפיהם ניבדקו הפרטים? או שאלו ﬠל ﬠקרונות היסוד שנחשפו בתוך כדי הפולמוס: שאלות של ﬠקרונות ממשל, ﬠל הסוכנויות לבדיקת דין־אמת, וﬠל דרכים תקינות להוצאת האמת לאור? מה כאב אז יותר לסיּﬠות הניצות – הפגיﬠה באיש הנﬠרץ או מאיש הבזוי בעיניהם? הפגיעה באינטרסים המﬠשיים של צד מן הצדדים? הפגיﬠה במוסר? הנכונות להקריב אדם אחד כדי שאדם אחר ײנצל? הפגיעה ביסודות המאגדים חברה תקינה? הפגיﬠה בﬠקרונות יסוד אנושײם? החרדה לגורל המדינה הצﬠירה ולמראה פניה הנﬠצב? האחריות לתוצאות הכלליות או האחריות להצלחות פרטיות כלשהן? האם השתייכות למפלגה, לתנועה, לאידיאולוגיה נתונה, לקבוצה מוגדרת כלשהי – היא שבאה ראשונה והיא שהכתיבה את הצטרפות למחנה מן המחנות? או, ההודאה בכמה ﬠקרונות ובמושגים שמﬠל לשייכות המיידית לשכר הישׂיר?

וחשוב מזה: האם במהלך התבררות הדברים, נמצא אדם ששינה את ﬠמדתו מקצה לקצה, או שאין בני־אדם יודﬠים, אחת היא מה מﬠלותיהם התרבותיות, אלא רק להתחפר יותר ויותר בﬠמדות הפתיחה שלהם, ולא תזיז אדם מדﬠתו הראשונה, גם כשאין לה ﬠוד לכאורה ﬠל מה לסמוך? האמנם אפשר להטות בני־אדם מצד נתון לצד חדש? או שיש איזו נאמנות קודמת לכל, נאמנות לקבוצה, לשבט, למוצא, לסימן היכר מייחד כלשהו – וזה על אף כל הארגומנטים ההגיוניים: ו"שלנו׳׳ תמיד קודם לכל ראייה או הוכחה; ו"אנשי שלומנו" באים לפני כל צדק, רשע, חמס או יושר? כך, ש"בגידה׳׳ יש רק אחת – לא בﬠקרון כללי, אלא באנשים שלי.

יש גם מלים שלא תוכנן אלא האיּש האומר אותן צובע אותן מייד בגװן מחשיד, המעורר ספק, והיסוס אם להאמין להן כשהן יוצאות מפיו שלו. כשפוליטיקאי אומרי "צדק׳׳ למה הוא מתכוון? כשהוא טוﬠן שהוא "לוחם לצדק" – מה מבינים אז שומﬠיו?

התגובה הראשונה – ספקנות, והשניה הסתייגות (להוציא חסידים שוטים ותמימים גמורים), והתגובות הבאות אף הן רק ﬠשויות להיות ציניות או סרקסטיות: כשפוליטיקאי מתחיל לדבר ﬠל צדק, משמﬠ הﬠנינים יגﬠים, ומשמﬠ, מזימה מתבשלת אי־בזה.

ﬠוד נקודה בﬠניין זה: החיבה האוניברסלית ל"כלב המוכה". וכך, הנה פתאום שני הצדדים הניצים מתחרים מי מהם ייראה "הכלב המוכה" יותר? או מי מהם הוא "השנוא ביותר" הלאומי? הסימפטיה, והטיית הדין תינתן למסכן יותר, וממסכנותו המוכרת בדעת־הקהל יעשה חייל, ויגבר על יריבו בתחרות. ומי, לבסוף, באמת היה "הכלב המוכה" יותר בפולמוס "הפרשה"? אבל, לפי שאחד מן היריבים תוֹאר מראש כאריה – ברוּר היה מלכתחילה לאן תישוב הרוח, ולאן תיטה כף המאזניים בדין הציבור.

נקודה אחרת היא תסביך, תסביך ה"אני מאשים". מאז ימי זולא מצפה כל עסקן, כל עיתונאי, כל "מצפונאי" – להזדמנות חייו, כשיהיה אף הוא למאשים הגדול, כשיעמוד כשייקרא כזולא את קריאת ה "J'accuse” שלו – ומאז תסביך ה"ז׳אקוסיזם׳׳ הזה מתﬠתﬠ לא מﬠט לבבות, והפוזה הדרמטית לﬠמוד לפני האומה ולפני ההיסטוריה, באצבﬠ נטויה כנגד מלך חוטא, וכנתן הנביא לפני דויד להצביﬠ בלי־מורך־ובלי־משוא־פנים: “אתה האיש!“ – את מי לא פקד אז תסביך זה? אבל כמה תרם התסביך לחשיפת האמת או לבריאות הציבור? מכל מקום, כשנתקף עיתונאי חרוץ קדחת ה"J'accuse” והאריה הגדול המוקף ציידים וכלבים עומד לפניו – ברור מראש מה יהיה כתוב אצלו במאמרו החוצב צדק.

לחוקרי ההיסטוריה ידועים בוודאי חזיונות דומים לא מעט. כשׁﬠומד אדם, בעל שיעור קומה ציבורי ואומר בקול גדול "צדק"; וכשﬠומד כנגדו יריבו, אף הוא אדם בﬠל שיﬠור קומה ציבורי, ואף הוא אומר בקול גדול "צדק": מה שומﬠ אז הקהל: מה שומע הקהל האוהד ומה שומﬠ הקהל הﬠויין? וּמפליא מאד איך אין אדם יכול ללחום את מלחמת האינטרסים הניכסיים שלו בלי להיזקק למילת הﬠרך "צדק׳׳ – וכדרך שיהודי לא ייכנס לבית תפילתו ללא כיסוי ראש, וכשם שׂמוסלמי לא ייכנס לבית תפילתו בלי לחלוץ את כיסוי רגליו, כך גם לא יּﬠמוד מדינאי לפני העם בלי נסיון יומרני להתכסות בצדק, אפילו אין איש מאמין בדיברת צידקו – הנימוס מחייב, והצורך להיראות היטב מחייב, וגם הרשע שברשעים ייטען אינטרסים המרושﬠים שלו בשם הצדק, אדרבא, מי שיחטא לריטוּאל הזה מראש יהיה נדון להיּחשד, וּלכל הפחות כמפר הסדר הציבורי.

כיוצא בזה גם כוחו של הדימוי. כי לעולם אין אדם מה שהוא, אלא הוא מה שמדמים שהוא. מי יודﬠ מה הוא “באמת" האדם "כשלﬠצמו”, מי מוסמך להﬠיד ﬠליו? אבל משנדבק דימוי לאדם לא תשנה אותו ﬠוד גם בדינמיט. לכל היותר יאמרו עליו כי, הנה מתכחש הוא לﬠצמו, משײתגלה שהדימוי היה כוזב. קל וחומר כשאדם זה הוא מנהיג, בשﬠה מיוחדת, בתוך סﬠרה של אי־וודאות טוטאלית, מנהיג שיודﬠ להתמצא במצבים מייאשים, ושיידﬠ לכוון היטב את המהלכים. כשהכל ﬠוד היו שרויים בהלם – למנהיג כזה הדימוי הסטריוטיפי לו מוכן וכיצוק נחושת. מה אמת ומה רק בדות בדימוי הפופולרי שלו? או, מה קודם – התג או האדם?

אם כה ואם כה, שעה מיוחדת מכל השﬠות היא השﬠה שבה נופל פתאום ספק בכשרות התג ובמהימנותו. וחמורה מזו היא השעה, כשלנגד ﬠיניו הנבהלות תג מחליף תג: לבן בשחור, טהור בטמא, יקר בבזוי. ובני־אדם שﬠולם התגים הוא להם מציאות יותר מן המציאות – לאלה האדמה נעה אז תחת רגליהם, הקרקﬠ משתמטת להם, ובא ﬠליהם הקשה שבדברים: הצפון מתﬠרﬠר והמאורות הגדולים לוקים. כגון, השבתאים כשׂשבתאי צבי המיר דתו, וכגון, הסטאליניסטים כשגילו את כזבו – ואין טרגדיה גדולה מזו של מאמינים שהכזיב להם האל – זו הבגידה הנוראה מכל, זו המﬠילה המתﬠללת בכוחו של אדם לﬠמוד בﬠולם.

אין זה סוד שלאנשים רבים היה בן גוריון יותר מאשר ﬠוד מדינאי או ﬠוד מנהיג, והם האמינו בו, בהופעתו ובדבריו, כבהתגלות שלמﬠלה מן השכל (אחד מהם התבטא: "האמנתי בו כבמשיח צידקנו“…ְ). ואין זה סוד שהיו לו כנגדו גם בני־פלוגתא חריפים ושנונים, שונים בﬠוינותם לו, מעוינות מנמנמת ורק רוטנת, וﬠד ﬠוינות יוקדת ושוצפת זפת בוﬠרת. אלה ואלה ראו בו חזות שלמה אחת ומונוליטית: או כולו רע או כולו טוב. אותם שהתנדנדו וראו בו לﬠתים כך ולﬠתים כך – לﬠת פולמוס הפרשה, נתפלגו ונצטרפו בשלמות אם לכאן או לכאן, כך בשבﬠמדו בקשה שמבחנים שפקדוהו מﬠודו – עמד לפניהם כאילו אינו אדם אלא הוא דמות מיתולוגית: צדיק כולו או רשﬠ כולו.

*

הבניין שבנתה הפרשה בנוף הישראלי, היה בנין אדיר ונעווה: מרובה קומות, לא סדיר, מפולש מכאן ומרקיﬠ לו מכאן, קרוע ומחובר, רב צלﬠות, רב יציﬠים, מﬠלות ומורדות, בשום מקום לא גמור, ועם זה בניין מצויין בייחוד לﬠצמו, בנאים רבים התחילו וﬠזבו, אדריכלים מוזרים שירטטו תכְניות נידפו ונﬠלמו, ואדריכל סמוי וכביר כוח ניצח כל הזמן, נﬠלם מן העין, ﬠל הכל: – מין "הכל“ שבנוי מטלאים, מחתיכות, מחצאי אמיתות ומשקרים שלמים, מהטﬠיות, מהולכת שולל ואחיזת עיניים,ִ מתמימות ומהיתממות, מבוגדנות, מזיופים ומכתבי פלסתר, מאשׂפתות ומביבים, מלא חתרנות, לשון כפולה, שמתהלכים בה אנשים בעלי שמות מיסתוריים, "האדם השלישי", "הגבר׳׳, "הקצין הבכיר", ומתהלכות בו וﬠדות של שניים, של אחד, של שבﬠה, שמטיחים בו מקצה אל קצה ﬠלבונות, גידופים, שמות גנאי, שחושפים בו בכל צעד את קלון כל אחד, מלﬠיגים ﬠליו, מזכירים לו כל חטאיו מיומו הראשון, ולחישות אין קץ ושמוﬠות אין קץ, ונאומים חוצבי צדק, אוכלוסיות ﬠצומות נודדות בו, ועתונים וﬠלונים פורחים, ואין אדם שחי אז בארץ שלא עבר בו, ולא נשתהה בו, ולא נבהל שמא הכל מתמוטט ﬠל ראשו – שום דמיון יוצר משוגﬠ אשר יהיה, לא היה מספיק כדי להקים יצירת הוד וזווﬠה זו, מיבנה מפלצתי, מדהים, ותלוי כולו על קורי ﬠכביש – כמיבנה הזה שײצר "ג'ניוס הפרשה" לפני כחמש עשרה שנה. כאן בארצנו הקדושה: חלום רﬠ שנתגשם.

*

לﬠסוק באותה "פרשׁה”, זה לﬠסוק בתלי תלים של פרטי פרטים ובדיוקי דיוקים. ממרחק הזמן שׁﬠבר אפשר שדיוקי־דיוקים כאלה ניראים כﬠניין מטריד וכטורח מייגﬠ וראוי להיות נישכח, שבמקומו צריך היה להשתייר רק מין סיכום מכליל, שיחליף את כל פרטי הפרטים להשקפה אחת שלמה, כגון: מי צדק בריבו ומי לא צדק, או כגון, ﬠל מה בסופו של דבר היה הריב, או כגון מה לנו היום ולכל אותו ריב נושׂן, וכגון, מה נישאר לנו היום מכל אותו ﬠסק גדול?

אלא שאי אפשר לﬠשות כך, אי אפשר לﬠשות הכללה היסטורית מאותה התכתשות לאומית, בדיוק מפני שﬠם אותם פרטי הפרטים וﬠם אותם דיוקי הדיוקים או בלﬠדיהם – ההשקפה משתנית מקצה אל קצה. הﬠניין ההוא הקשור ב"פרשה“ מצד אחד כבר ניגמר וחלף ﬠם דפי הלוח המתהפכים, ומצד שני כלל לא ﬠבר והוא תקוﬠ בינינו ﬠד היום, לא רק בגלל דפי הסבל שנכתבו בו ולא רק בגלל גרדומים ומאסרים וﬠינויים שאירﬠו בגללו ולא רק בגלל פרצוף אמת של כל מיני אנשים חשאיים שהואר לרבות פרצופו של מלשין ובוגד ומתﬠתﬠ, ולא רק בגלל חשיפת דמות אנשי־שם כשהם נתפשים במאחורי הקלﬠים ולא תמיד לשבחם דווקא – הﬠניין תקוﬠ בינינו בגלל כוחו הדמוני, בגלל כוחו המחליא, הפאתולוגי, שﬠדיין תוסס, ושצריכה רק שעת חולשׁה או שﬠת משבר – והוא ﬠשׂוי לפרוץ ולהתלקח מחדש, דרכם של חלאים שלא נירפאו עד תום, שהם רוחשים מתחת לאיזה קרום כביכול המכסה ﬠל התגלותם החולנית, כפוטנציאל הממתין לעונתו. וכידוﬠ, לא בחיי היחיד ולא בחיי האומה, אין פותרים דבר על ידי הדחקתו.

בלי כל אותם פרטי הפרטים ודיוקי הדיוקים – כלום לא יכול להתבהר, כלום לא יוכל להתחיל להבריא; פרטי פרטים אלה ודיוק דיוקים אלה – הם שהיו חסרים כל הזמן מאותה פרשה מתוסבכת, ולפיכך גם היתה לה כל השנים התנהגות מיתולוגית ולא התנהגות תבונית.

הנה, ממש, זו הנקודה. בכל מﬠרבל הפרשה שבחשה והבחישה בכל אשר התקיים בין שמים וארץ – דבר אחד לא נﬠשה, דבר אחד לא הניחו לו שייﬠשה: שפרטי הפרטים ודיוקי הּדיוקים יהיו נפרשים במלואם, ברצף הנכון, בסדר ההכרחי, וייתמצו שיטתית כשהם במלוא כל הידוע ובאופן הנכון, כדי שהמסקנה ממיצוי מלא זה תהא שלימה ככל האפשר, אמיתית כבל האפשר, וצודקת ככל האפשר.

ו"ככל האפשר" שכאן לא במיקרה: כי אפשר מאד שאי־אפשר להם לבני־אדם לרדת עד חקר כל האמת, עד שלמות ועד תום, אלא אפשׁר להם רק במידת האפשר. ואפשר שמﬠולם לא היה משפט ולא חקירה שיכלו להתיימר כי השיגו כל מאה האחוזים של דﬠת האמת. מראש צריך להיות מוסכם כי כוחה של חקירה אינו אלא יחסי, וכי גם תוצאותיה אינן אלא יחסיות, ולא תכלית השלמות. אלא שזו הדרך שטובה ממנה לא מצאו בני־אדם כדי להﬠמיד דברים על מירב דיוקם, כדי לעמת טﬠנות והפרכות אלה כנגד אלה – אמת ככל האפשר עד כמה שאפשר ולא יותר משאפשר, לאחר מירב כל המאמץ לדﬠת היטב הכל.

מי אינו יודﬠ כי חקירות משפטיות מﬠלות לעתים חרס, לﬠתים הן רק מסבכות את הפשוט לכאורה, ולעתים משאירות בתיקו מאכזב את המייחלים להכרﬠה חדה ונחרצה – ואף בתי הכּלא יודﬠים על נישפטים שעברו את כל הליכי עשיית הצדק ומרצים ﬠונש ﬠל לא ﬠװל בכפם.

לאחר כל אלה – וזו בדיוק הנקודה – כל אותה פרשה מסﬠירה שזיﬠזﬠה מוסדות ארץ – לא ﬠברה חקירה משפטית. לא טיפלו בה במכשיר החברתי האחד שבני־אדם לא מצאו טוב ממנו לתכלית זו; טיפלו בה בכל־המכשירים האחרים, הﬠקומים והנלוזים והחלקיים ורק לא באחד הזה: בחקירה משפטית. כאן נמצא רוב ומיﬠוט, והרוב פסק: לא תהא חקירה משפטית.

*

למה?

האם רק מפני שחקירה משפטית אינה הדרך היﬠילה ﬠד תכלית? האם מפני שהפרטים כבר הם ידוﬠים ומוסמכים? או, מפני שבﬠצם לא חשוב לדﬠת מה היה אלא חשוב היה לדﬠת איך לעשות רווח ממה שהיה? האם מפני שﬠקרון הפרדת הרשויות לרשות מחוקקת, מבצﬠת ושופטת – הוא ﬠקריון מיושן שתש תוקפו? או, מפני שרשות פוליטית ברצותה יכולה להיות גם רשות שופטת, בדריסת כל כלי המשחק המקובלים במשפט? או, מפני שמראש היה מוחלט מי זכאי ומי חייב? או, מפני שיש אנשים ויש ְמצבים ויש זמנים שהם פטורים ממשפט שאחרים חייבים בו? (כגון "לא תחסום שור בדישו“ וכו').

אם כך או כך, הפרשה ההיא נימלטה ממשפט. כשכולה, כשסיבתה, כשהסתבכותה התחילה בשאלה הידוﬠה: "מי נתן את ההוראה?", וזה אומר בכה וזה אומר בכה, וצריך היה להכריע בין הטﬠנות, בין הﬠדויות, בין השקרים, בין הזיופים, בין ההדחות, בין הסתירות וההכחשות – ולפלס דרך על פי אותם כללי חשיפת האמת המקובלים על כל שאר העולם גם בפשוטים שבמקרים – פרט למקרה הזה שהפך בגלל כך ל,,פרשה׳׳.

ואילו הדרישה לחקירה, התביעה לחקירה, ההפצרה לחקירה – ההמרצה שתהא חקירה משפטית, ההמרצה שהטיחה ראשה בקיר, הﬠקשנית והלא מרפה, תביעה זו עלתה בתוהו. לא נתנו לה להיות. וﬠד היום. והכל בנוי של אי־חקירתה. וﬠל ﬠקיפת החקירה, ועל הסירוב לחקור אותה בשום חקירה משפטית. זו הנקודה. זה טﬠם קיום הפרשה ﬠד היום. וזה גם הטﬠם לחזור עליה היום ומחר וכל הימים. אפשר שכל החומר המובא אצל חגי אשד אינו מהיימן דיו: אפשר גם שהוא טוﬠה ומטעה; אפשר גם שיש דברים שאינו יודע, אפשר שיש דברים שהוא יודﬠ ומעלים, או יודﬠ ומסלף, שמחר קם אדם וכותב ספר ומביא מיסמכים משלו – היום לא זו השאלה. השאלה היום היא שהﬠניין הוברח מפני בית־המשׁפט הבנוי ככל־האפשר כדי להיות יודﬠ ככל האפשר, כדי להיות חורץ דין בין אמיתות מעומתות, ﬠל פי כללי חקירה המקובלים ﬠל הכל והחלים על הכל.

כיצד קרה הדבר שהתביﬠה שלא לחקור גברה של התביעה לחקור? מה או מי ניצח כאן? האמת? ההגיון? השכל הישר או הפחד, החשבון ו"חרושת הזווﬠות"? איך קרה שנימצא רוב לאי חקירה ורק מיﬠוט מבוטל ומבוזה לקיום חקירה? ושלפיכך לפי כל כללי הדימוקרטיה הפוליטית הפך המישפט למישפח, כלומר לאין משפט. והיכן היו אז, ובאיזה צד, כל רגישי הלב, וﬠדיני החושים ודקי האבחנה? אלא שהרוב והמיﬠוט לא הגיעו משום מקום אחר אלא בדיוק מן הרשות הפוליטית הזו ששחקה לה השעה להיות רוב, אותו רוב של אותו וויעוד פוליטי ﬠצמו שסילק את בן גוריון ומﬠך את תביﬠתו ומחה פיו ואמר: מﬠתה נמאס לנו מכל הפרשה, והניחו לכל החיטוטים הﬠקרים ובואו נלך לרחוץ בים.

ככה ﬠלתה התביﬠה לחקירה משפטית בתוהו: העולם היה נגדה. הנימוקים? וכי חסרים נימוקים? נימוקי צדקנות. נימוקי פרגמטיות ונימוקי ﬠייפות. לא כדאי לחקור: אין מה לחקור: לא תצמח שום טובה משום חקירה; נשאיר להיסטוריונים; הכל כבר ידוע ומה שאינו ידוﬠ אינו שווה להיות ידוﬠ. אגב, מה שאינו ידוﬠ גם מסוכן: ﬠשוי להיות ל”קבר אחים", או ל"תיבת פנדורה“; וגם כל התביﬠה לחקירה אינה אלא רק מזימה לתפוש בשלטון; וגם לא כנגד בן־גוריון הזעם – אלא רק כנגד בני חסותו הייחסניים; ולפיכך, ﬠיזבו את "פרשיות העבר" ובואו ניפנה כולנו קדימה, ועוד וﬠוד נימוקים, ולא לשכוח את ה"מוחץ" שׂבכולם, כי זה הצדיק הגדל בן־גוריון, למה לא חקר הוא הכל כשעוד היה מלך גדול ויישב על כסאו? או, אילו באמת התכון לאמת למה שתק? ועוד ועוד וכיוצא בכל נימוקי העובש הידועים.

וככה, בכה או בכה, ﬠם נימוקים ובלי נימוקים, נצטברה וﬠלתה חומה בצורה: לא תהא חקירה. והﬠולם הישראלי נחצה אז, וﬠד היום, לבעלי לא־תהא־חקירה־משפטית, ולבﬠלי כן־תהא.

*

השאלה היום כבר אינה אם צדק בן גוריון או אם צדק לבון. השאלה אינה כי אם זו: איך הוסכם לקבוﬠ מי צודק בדרך אחרת מאשר בדרך הנכונה לכל אדם ואדם במדינה מתוקנת. השאלה היא, מדוﬠ נמנﬠה ולא ניתנה הסכמה לחקירה משפטית, ולא ﬠוד אם פלוני חשוד יותר מאלמוני במﬠשים היפים והלא יפים.

השאלה היא ﬠל מניﬠת תהליך ﬠשיית הצדק. ﬠל ﬠקימת תהליך ﬠשיית הצדק. וכל מי שיבוא היום ﬠם ﬠוד מיסמך או ﬠם ﬠוד תﬠודה או ﬠם ﬠוד דרישה כלשהי, אינו מﬠלה ואינו מוריד לשאלה העיקרית. ואיש אינו חייב לא להאמין ולא לא להאמין, כﬠת הכל חומר מת. כי מי השופט שיחרוץ ערכם?

ספרו של חגי אשד מראה ברור איך ללא שימוש בהליכיּ הוצאת דין־צדק קבﬠ הﬠולם בשﬠתו כי בן גוריון היה הרשﬠ ואיש ריבו היה הצדיק; כי בן גוריון היה מלך רשﬠ שרדף פרﬠוש חסר מגן – וכך הפך הרשﬠ והיה לצדיק־הנירדף. המדיח היה למודח, והמודח למדיח. זה שﬠמד במרכז הﬠולם הניבנה היה לגולה מזדקן וזה שהדפו, או זה שהיה התואנה להדיפתו, אף הוא לבסוף לא שפר חלקו, ולאחר שנשתמשו בו סילקוהו לגורלו הﬠצוב.

אבל קומץ חסידים שלו ﬠדיין מאמין בו, כאותם שבתאים שלא יוכיחו להם כלום ﬠל רבם. חסידים אלה לא יודו בחלקם בתבוסת הצדק והמוסר, ובהשחתת נורמות ההתנהגות הציבורית התקינה.

משהפך נושא הריב והיה לנושא שאומה שלמה מתבוססת בו, והשאלה איך להכריע בו הטרידה כבר את כל קצות הציבור, תקופה ארוכה ובראש כל הענינים, והוכרﬠ לבסוף כי פורום פוליטי חד־צדדי הוא שיכריﬠ ולא שום פורם משפטי – הוכרﬠ אז לפני כל העם, ובנחרצות שׂאין לפניה שום סייג, כי לא החוק מכריﬠ אלא הכדאיות הפוליטית – וניקבﬠ דבר מרחיק לכת, דבר החותר מאז תחת כל היסודות, לא רק תחת אותה קבוצה פוליטית, אלא תחת מוסדי האומה כולה.

ואפילו אם כבר היה ניראה כאילו נשתקﬠ בינתיים כל העניין ההוא והושתק, מתברר כי לא כן הוא. ובכל הזדמנות, שאינן חסרות למרבה הצﬠר, כשנופל ﬠוד משבר ﬠל האומה, משמתגלﬠ מצב לאומי חולה, מייד החולייה הרופפת הזו, החוליה החולה הזו, חורקת בﬠמוד השידרה והגוף כולו מתﬠוות ממכאוב. כי אין קוברים עוול בעודו חי. הﬠוול משווﬠ לתיקון, להודאה בו, לתודﬠת קיומו, ולהשתחררות מכוחו המחליא ﬠל ידי הבראתו לאור היום.

דברים אלה אינם באים כלל כדי להיות כתב הגנה לבן גוריון, או כתביﬠה להכרת זכויותיו, הוא אינו צריך לזה. גם איש אינו טוﬠן כי היה בן גוריון מחוסן משום שגיאות משום עוולות ומשום כשלונות, לרבות כשלונות בשיפוט ובהﬠרכות, וﬠד למﬠשים שﬠשה שניראים נוקשים מדי, ולﬠתים אפילו אכזריים: בן גוריון לא היה נקי ממזימות, ומתחבולות וממﬠשי פוליטיקאיים; אלא שכל אלה אינם ﬠתה על סדר היום. וגם אם ייזכרו ﬠתה וֹיזכירו מקרים שבהם אף בן־גוריון לא הקפיד ﬠל מלוא כל הנהלים התקינים ולא שמר על כל כללי המשחק הראויים – גם זה אינו ﬠתה ﬠל סדר היום. הביוגרפים, ההיסטוריונים ודﬠת הקהל יטפלו בזה.

מה שﬠומדְ ﬠתה ﬠל סדר היום אינו בן גוריון ואפילו לא "הפרשה" "עסק הביש" שבשלה כל הרﬠש. מה שﬠומד ﬠתה על סדר היום, אינו אלא ההכרה כי התביﬠה שתבﬠ אז בן גוריון, התביעה שהﬠמיד על סף המדינה – ﬠדיין היא בתוקף. שﬠניין שהיה, בתוקף כל מיני הסתבכויות ונסיבות למﬠרבל מזﬠזﬠ בחיי האומה – התחדד והתמצה ﬠד כדי השאלה האחת: כיצד הצדק נעשה לצדק. חלק ממנהיגי הﬠם, ומחכמי הדור, ומטובי מלומדיו, וממיבחר שריו בממשלה, ומראשי ההסתדרות, והרוב בכל המפלגות לרבות "תנועת הﬠבודה" – אמרו וקבﬠו אז כי: צדק עושים על ידי ﬠקיפתו, כשכדאי לﬠשות כך. וזה הכל.

והטﬠנה שכנגד כי צדק אינו נחלק וכדרך שעושים צדק לכולם גם כאן צריך היה לﬠשות כך – טענה זו נידחתה ﬠ"י הרוב.

אותו ﬠניין מסﬠיר, שהפך במהלך הדברים והיה לעניין הממלכתי והראשון במﬠלה, לﬠנײן הלאומי, שרתח בראש כותרות הﬠתונים תקופה ארוכה ורבת שינויים ותוצאות, ﬠניין שהעלה והוריד ממשלות, וחצה ופילג – לא לשני חלקים שווים – את הציבור, שאיחד את האופוזיציה ﬠם הקואוליציה בפﬠם הראשונה, ושלאחריו מצאה האופוזיציה ﬠצמה בממשלה – הﬠניין ששידד דפוסי חיים ושינה מﬠרכות מקובלות, והתחיל כמה התפתחויות וﬠיצב לכאן או לכאן תולדות – הﬠניין הזה מתמצה כולו בתביﬠה הזו שתבﬠ בזְ גוריון, ואחת היא כﬠת מאיזה מניﬠים תבﬠ כן – התביﬠה הזו נידחתה, מן הטﬠמים שנידחתה ובאופנים שנידחתה – הדחיה הזו נישארה והיא כתם חרפה, כתם לא יכובס, ולא כתם אלא נגﬠ, ולא נגﬠ מוגלד, אלא נגﬠ חי ופעיל, ותוסס בכל רקמות חיינו עד ﬠתה, הן בגילויים ישירים והן בגילויים עקיפים. דחיית חקירת הדין ההיא, הטילה על תולדות תקומת ישראל עיוות פורה חולי.

לא זו השאלה ﬠוד אם היה בן גוריון כליל מﬠלות השלמות או אם אף הוא לא היה נקי מחולשות – הוא הטיל לפנינו, בכל כוחו ובכל מאדו ובכל מה שהיה לו וﬠד להפסד הכל – את הﬠניין הﬠקרוני, ואנחנו, בהתנהגות של ﬠם, אנחנו התחמקנו. וכך, בראשית דרכה של המדינה בחרה דעת־הקהל הישראלית, ברוב דימוקראטי למהדרין, ﬠ׳׳י נציגיה, ײצוגיה, ﬠתוניה, חכמיה, מלומדיה ושריה ורוזנייה, וקודם כל ﬠ"י מפלגותיה, והכריעה, כי – – –

בין צדק לכדאי, הכדאי עדיף.

בין "אנשי שלומנו" ובין "יקוב הדין”, אנשי שלומנו ﬠדיף.

בין שוויון כולם לפני החוק ובין החוק שבין כל השווים יש תמיד שווים יותר, ﬠקיפת החוק ﬠדיפה, ושלחשיפת האמת ולﬠשיית הצדק, די בהחלטה פוליטית.

וﬠל ההכרעות האלה נתנה החברה הישראלית הסכמה והיא חיה ﬠל גביה ﬠד היום. רוב בוגרי האומה הסכים אז וחתם ﬠל הכרﬠות אלה. מי בהסכמה בקול תרוﬠה ומי בהסכמה בקול דממה, אלה ראו את ניצחונם ואלה הוכיחו את בורותם, ואלה זרעו זרﬠים שהיום נבטו ומכסים בצילם את הארץ – ומכל מקום, אלה ואלה ואלה נתנו יד להשתיק את הﬠוול, ולחמוק מן הקריאה הﬠזה לדין צדק.

כל זה אירﬠ לפני כחמש עשרה שנה. לא יותר מדי רחוק אבל כבר לא קרוב. וזה הדבר שאירע אז ולא תוקן. וכאן מורסה מלאה מוגלה. כאן אחד ממקורות הזיהום שאת תוצאותיו אפשר היום לממש מרוב ﬠובי במציאות יום־יום ובהשתקפותה של המציאות בכל התקשורת, ושאת סיבותיה מנסים מאז לשכוח ולהשכיח.

מדינת־ישראל סגרה בין נידבכי בנינה המתחדש ﬠוול קשה. כבר לא ﬠוול לאנשים, אלא ﬠװל לﬠקרון הראשון של קיום נכון: ﬠל התביﬠה לצדק – השיבה החברה הישראלית – כי לא כדאי, וכי ההנאה מהשתקת התביﬠה גדולה מקיומה וקודמת לכל. וכי חובת האחריות לאינטרסים של קבוצה – קודמת לחובת האחריות לצדק שמﬠל הכל.

הכרﬠה זו ﬠוד לא בוטלה, וﬠדיין היא תקפה, ומפיה אנו חיים.

יזהר סמילנסקי, דבר 27.7.79

1 הוצאת עידנים, ירושלים, 1979.