לקראת הבחירות ראיין "בית עגנון" את אגי משעול לשיחת זום על יזהר, "הסופר הפוליטיקאי".
משעול, שעברה לאחרונה שיפוץ ברמת הבורג, משתדלת לכוון את השיחה לתחומים בהם היא מתמצאת: יחסי שכנים, פלירטוטים עם גבר שרמנטי והוראת ספרות בתיכון.
בית עגנון מתאמץ להחזיר אותה לנושא השיחה.
מ: “מה שקרה לו עם השנים שהוא נעשה יותר סגור ומאופק; היו לו גם הרבה שאלות: “האם יש משהו שהייתי מוכנה להקריב את חיי למענו? האם הייתי מוכנה להקריב את חיי למען הקולקטיב?
שאלתי אותו למה הכוונה? הוא דיבר על אותם צעירים שחיו עם קום המדינה בקומונות כל מיני, בקיבוצים בעיקר. טובת הכלל כפתה את עצמה על הצרכים של היחיד. בעיקר על המוכשרים. זה נראה לו פ ת א ו ם מעוות, שנבע משרלטנות של ועדה בקיבוץ.”
ב.ע.: “זה קרה רק בערוב ימיו? כי בהתחלה הוא היה חלק מהמערכת הזאת של מפא"י.”
מ: “בוודאי, זה סוג של התפכחות ויכול להיות שדברים שנראו לו פעם שווים הפסיקו להיות כאלה.”
ב.ע.: “האם להתפכחות הזאת היתה השפעה על הכתיבה? עברה לו ההתלהבות מהמפעל הציוני ומא. ד. גורדון?”
מ: "מהממ… חרבת חזעה… גילוי אליהו.”
*
לא גברת משעל. לא ‘לפתע’ ולא ‘פתאום’. השאלה הזו העסיקה את יזהר רוב חייו בה התחבט ועליה כתב במידה זו או אחרת של עצימות החל מ־1938 (ולמרבה הצער מה שהתבהר מהשיחה הזו שפרט אולי, ל’חירבת חיזעה’, לא קראת דבר שיזהר כתב לפני 1991, שלא לדבר על כך שלא זו השאלה בה עוסקים הספרים הללו).
הוא כתב על כך במבוא למכתבי יחיעם ויץ, ספר שיצא לראשונה ב־1948, עוד לפני שקמה המדינה. יחיעם, בן דודו האהוב והמוכשר שתמונתו היתה תמיד על שולחן העבודה שלו, נהרג ב־1946 בפעולת חבלה של הפלמ"ח. יזהר אמר תמיד שזו היתה פעולה מיותרת ומטופשת שערערה לתמיד את אמונו בצדקת ההנהגה. דמותו של יחיעם ואיתה השאלה חוזרת ומופיעה בכתביו.
וכך כתב:
"חשבון נטילת חיי אדם לעולם הוא לאו; אבל טעם ההיאבקות על מה שאתה מאמין בו הוא לעולם הן. מלבד מה שכל חשבון מחשבונות העולם יש והוא מגיע למקום כזה שבו אין חשבונות, ושמי שעושה שם חשבונות – לא רק את חשבונו הוא שולל אלא מפסיד ערך עצמו. והרי זו כנראה דילמה ללא מוצא.
יש דבר מרושע עד לב השמים בכל עקדה שהיא; אבל, דבר עלוב מזה הוא להימלט ולהציל לך את עורך. מכל מקום – זה תמיד נשאר ללא שינוי: שפלוני בן פלוני נעקד וחייו נקרעו, ומהותו החד־פעמית לא הוגשמה, והשאיר אחריו קרע לא ינוחם בעולם ובלב אוהביו, קרע שצועק עוול, עד ששום מאזנים לא יישאו יחד – הפסד יחיד מזה – וזכיית כלל האומה מזה: אין שום שיווי־משקל.”
ב"ימי צקלג", 1958, הוא כותב כך:
“אני שונא את אברהם אבינו ההולך לעקוד את יצחק. מה זכותו שלו על יצחק. שיעקוד את עצמו. את האלוהים ששלח אותו לעקוד וסגר עליו הכל – ורק את דרך העקדה פתח. אני שונא שיצחק אינו אלא חומר־נסיון שבין אברהם לאלוהיו. את ההוכחה הזאת של אהבה. להיות קוטל את הבנים לניסוי של אהבה! לקחת כוח ולהתערב וליטול חיים כדי להוכיח בריב. ועל שהעולם החריש ולא קם ולא שיווע: נבלים, על מה צריכים הבנים למות? שונא את ההכרח להשיג דבר במחיר חורבן. יפה יותר לוותר, לאסוף ידיים ולמשוך מאשר להילחם, לחטוף, אני שונא להילחם יותר מכל דבר אחד שהוא.”
כל הספר הענק הזה סובב סביב השאלה: האם יש משהו ששווה למות בעדו? שתרצה למות בעדו?
“למי מונו ימי־תשרי חולמים על הגבול, הבהובי שלכת ראשונה, אדמוּת אשכלות תמרים, והבחלת זיתים בשפעיהם, והדוכיפת והשרקרק ייצאו, וכתובת־הכסיל בשמים הלוהטת אהבה –
אנחנו לא נהיה עוד. עם ישראל ירוויח הרבה ויפסיד רק מעטים, רק את קצת אותנו.
וכהידחה גרגר מעל כף־היד, בככה, בנישוב – נידחה מעל פני היותנו כאן.”
וב"סיפור שלא התחיל" (1963): “וגם לא על יחיעם אצל הגשר, כשהלך עם רעיו, אלוהים יודע למה דוקא, והלא היה יכול ללכת לקונצרט ולשמוע את מוצארט אשר אהב, גבוה מכולם, רוטט כמיתר, ועד הכדור הראשון אשר ספג בטרם עוד אמר מלה: ועוד רצו נושאי חומר הנפץ אל מסד הגשר והתפוצצו עמו והפכו אבק־אור ועלו אל הירח שזרח אותה שעה במלואו, כפרח מלא מעל צמרות הבוסתנים וההרים. ואיננו. ולא תראה אותו. ולא תוכל להכירו. ולא תשמע שריקתו הולך ובא קרב מעומק הרחוב לקראתנו, לבוש כמו שהיה יודע, מיוחד לעצמו, תמיר, יפה, עצוב, אבל מחייך, מתרונן מאהבה, חי כאן ורחוק מכאן, הולך בינינו, וכבר איננו. נכון, שלא נפתח בכלום כזה?”
*
יזהר לא היה איש של תשובות ולא איש של הכרעות. אפס בפוליטיקה. והשאלה הזאת לא צצה בעקבות "התפכחות". הוא התלבט בה כל חייו.
לעומת זאת לא עברה לו ההתלהבות מהציונות ומא. ד. גורדון עד סוף ימיו. התלהבות מהם כפי שהוא הבין אותם, וכפי שאביו עשה והבין. ב.ע. ומ. לא יודעים על מה הם מדברים.
לא ארחיב כי ברצוני לקשר את השאלה הזו למה שקורה איתנו ממש עכשיו.
*
נבחרה עכשיו ממשלה המתכוונת להשליט בכוח את בעלות היהודים על הארץ, ולחסל באש כל התנגדות לכך.
כדי להשליט בכוח ובאש צריך חיילים.
לא סתם מגוייסי חובה אלא מתנדבים: כאלה שמאמינים במה שהם נאבקים ומוכנים למסור עליו את נפשם.
העומד בראש הצועקים לא שירת בצבא כלל ושותפו ג’ובניק ששירת שירות מקוצר.
דוגמא אישית חד־משמעית.
ומי הפרייר שיקריב את נפשו למען ממשלה ששלשה מראשיה הורשעו בפלילים וראשה עומד למשפט על שוחד והפרת אמונים?
לא. זו לא סתם התגרות. וזה לא סתם שבלעדי תמיכתם של כמיליון בוחרים המתנגדים עקרונית לשרות בצבא – ואינם משרתים בו – אין לממשלה הזו רוב.
ססמתם היא "שימותו אחרים בעד ארצנו".
משאל העם על השאלה "האם יש משהו שהיית מוכנה להקריב את חייך בעבורו?” נערך בפרשת גלעד שליט. אז זעק רוב מוחץ של העם שיש לשלם כל מחיר כדי לחלץ חטוף בפיגוע סחיטה.
כל מחיר.
הלוחם הגדול בטרור, התיאורטיקן של הלחימה בטרור, בנימין נתניהו, נעתר. מי כמוהו יודע שבישראל של היום אין כאלה המוכנים לשלם בחייהם למען מדיניותו.
*
נו, ואם כך מה שנותר להישען עליו הם חסדי השם, לא? יהודים, העיירה בוערת! עשו משהו! אמרו תהילים!
ס. יזהר חוזר 