על ביתא

עברו הרבה ימים מאז מתו בני־אדם ונהרסו הרבה בתים בכפר ביתא. אבל השאלות לא עברו עוד. כעת יודעים בבירור איך נהרגה הנערה תרצה.

האם מודים כעת שכל הטיול ההוא היה משגה־איוולת, שיוזמתו הייתה משגה־איוולת, שמלוויו היו משגה־איוולת, וכל תנועה שלהם היתה משגה־איוולת – האם מישהו לא חייב לתת את הדין (הרס ביתו, גירושו?) על משגי האיוולת העלובים והנוראים האלה?

האם הולכים לקרוא לסדר את חכמי ההריסה והגירוש שקפצו לפייס את המתנחלים ולמצוא חן בעיניהם?

האם הכפר ביתא איננו סמל לכל הטעות ולכל האיוולת ולכל הטירוף שאחז בחלק מן העם הזה?

האם הכפר ביתא אינו קורא לאיזה חשבון הנפש – ומן היסוד?

מי יענה על השאלות? מי יתן את הדין? ומי יעשה חשבון הנפש? למי יש נפש?

דבר 27.4.88

לא לקרקר למוות

כל־כך הרבה מתפתלים לפרש למה באמת התכוון מחמוד דרוויש, כשדבריו ברורים ללא טעות: זו לא אדמתכם. צאו מכאן. הכל שלנו. והכל יוחזר לנו.

המסר לא חדש. גם לא חריג. רבים, ואולי כל הערבים, כולם חושבים כמוהו. וגם רבים רבים מן הצד שלנו חושבים במלים כאלה: הכל שלנו. רק שלנו. רק אנחנו. מאה אחוז. ואין מה לדבר. נסה לגרד קצת גם את ”המתונים” ויקרקר אליך מיד העורב: ערבים החוצה, או יהודים החוצה.

בין שני יריבים כאלה אין שום גשר, אין דיבור. אין פשרה. אין עתיד. וכל מה שנשאר הוא רק כוח המחץ: המנצח יישאר והמנוצח יזרק.

מה יכול לגשר בין חלומות הפוכים? שום דבר.

אלא רק מחצית העם היהודי, ורק קולות, עדיין מעטים מדי, מצד העם הפלשתינאי – אם יחליטו לנסות להחליף את הלשון המיתולוגית הרצחנית, בלשון התבונה האנושית, מאמינים כי על־ידי פשרה ועל־ידי ויתורים הדדיים – ניתן סיכוי לקיום יחד של שכנות.

במה דברים אמורים, אם המחצית היהודית תגדל ותהיה לרוב. ואם הקולות המעטים מצד הפלשתינאים יתחזקו ויעזו ויתרבו ויהיו נשמעים ברור ובפומבי: הולכים לפשרה.

צריך גם שמחמוד דרוויש וקוראי דבריו, יזכרו שיש איזה קו־גבול. קו האיום על קיום עם־ישראל בארץ־ישראל, שמי שמבקש לעבור אותו – מפעיל את כל צופרי אזעקת החירום היהודי – ולא רק שמפסיד אז את חצי היהודים המוכנים כעת לפשרה, אלא הוא מלכד את כולם ומאחדם כנגדו.

הדיבורים השיכורים על לקחת הכל, להחזיר הכל, ועל לזרוק את כולם – הם פיתחו של המוות, והם הודפים את הצדדים ללכת עוד כברת מוות, ולהוסיף עוד מוות.

ועל כן, אם מחמוד דרוויש אוהב עמו – יוריד קולו אל גובה הפשרה; ואם מחצית היהודים מאמינים בפשרה, יוסיפו ויעשו רוב. הם אינם עושים בזה טובה לפלשתינאים אלא לעצמם. טובה פשרה של חיים מנצחון של מוות.

דבר 1.4.88

מטורפים עם רובים

יותר מדי מטורפים מתרוצצים שם על ההרים בשטחים;

יותר מדי מטורפים נושאים שם רובים בידיהם;

יותר מדי רובים יורים שם אש קטלנית;

יותר מדי מהר לוחצים שם על ההדק וקודם־כל הורגים;

יותר מדי מוות נופל שם על ראש כולנו – ועוד נשלם, שלם נשלם כולנו על הטירוף שם.

מי זה המטורף שנותן רובים לכל המטורפים שם?

"הם מרחו משחת נעליים על הרצפה ופזרו עליה סוכר – הם דרשו מאחד הערבים לזחול על ארבע וללקק – ומאחר הם דרשו לאונן ולשיר – "

(דבר, 21.5.88)

“צעירים ערבים שעברו בשער שכם בירושלים הועמדו ליד אחד הקירות ברחוב סואן –

נצטוו לפשוט מכנסיים, לפשוט תחתונים –

ובמשך 20 דקות הועמדו וערוותם גלויה –

אח"כ נתבקשו להתלבש, לא נדרשו להזדהות –

לא נחקרו ונשלחו לנפשם.”

(“הארץ", 11.5.88)

הנה, לא ינום ולא יישן שומר ישראל.

יזהר סמילנסקי, דבר, 15.5.1988

אין כיבוש לחצאין

או שאנחנו כובשים – ואז לנהוג ברגל רומסת של כובשים ובלא רתיעה. או שאנחנו לא־כובשים – ואז לנהוג בדרך המוליכה למשא־ומתן, ובלא רתיעה.
אבל אנחנו לא זה ולא זה, ואנחנו גם זה וגם זה. אנחנו משחקים לא־כובשים כשאנחנו כן־כובשים, ורק לא מעזים לדרוס, בגלוי ועד הסוף, ככובשים. ואנחנו לא־כובשים שלא מעזים להסיק מסקנות וללכת גלוי לקראת משא־ומתן.
אנחנו משחקים כן־כובשים שמעמידים פנים כאילו הם לא־כובשים. מנסים להטעות את עצמנו. את הערבים ואת העולם: חצי כובשים וחצי לא־כובשים.
ולא עוד, אלא שמבקשים להיראות בעיני עצמנו ובעיני העולם ככובשים הגונים: כובשים מאוד הומאניים, כובשים ליבראליים; כובשים רחמנים בני רחמנים.
והתוצאה: גם כובשים רעים, וגם לא־כובשים רעים. והתוצאה: הרע שבשני העולמות. והתוצאה: ההיתקעות בחולירע.  באי־הכרעה מתמשכת.
דבר, 14.2.88

על היהודי

הוויכוח היום אינו על השטחים. אף־על־פי שהוא על השטחים; ולא על הבטחון, אף־על־פי שהוא על הבטחון; ולא על השלום, אף־על־פי שהוא על השלום.
על מה הוויכוח?
הוויכוח הנוקב היום הוא על היהודי. אם יש דברים בעולם שליהודי אסור לעשות. אם יש דברים שכולם בעולם עושים והיהודי לא יעשה. דברים שכולם יכולים לעשות וגם עושים בלי הגבלה, וכל מיני איסורים שאחרים יכולים לדרוס ולא לדרוס; – והיהודי לא. מפני שהוא יהודי.
מפני שהיות היהודי יהודי, אינו מלה ריקה. ויש עליו הגבלות ויש איסורים. ויש דברים שמבדילים בינו ובין השאר, לאו־דווקא דברים שעושים הנאה או עושים קל, או נוח, או פשוט – אלא ממש להיפך: שעושים קשה יותר, ומגבילים את הנוחות ומפחיתים את הקלות ומסבכים את הפשוט.
כגון, כל מה שנוגע למיעוט נרדף, כגון, כל מה שנוגע לעוול ולרשע. כגון, כל מה שנוגע לשימוש הכוח ולכיבוש הכוח. כגון, כבשת הרש. כגון, הרצחת וגם ירשת. וכגון, צדק צדק תרדוף.
כי אם כל אלה הן רק תביעות מצחיקות, וליהודי מותר הכל כמו ללא־יהודי, ובלבד שיהיה מקיים את מלקוח כוחו - נשמט אז מתחת רגלינו איזה איכפת גדול, יסודי, ראשוני, איכפת חסר הגדרה פשוטה, אבל איכפת שכמוהו כמו הקרקע: אם איננו – הכל נופל.
להתקיים, להישרד, לא להישמד, כן, בוודאי. אין שאלה.
אבל במאבק על הקיום, גם במאבק על הקיום – יש דברים שליהודי אסור לעשות ושיהודי לא יוכל לעשות. מעצם היותו יהודי. גם כשקשה.
כגון, לרשת מה שאינו שלו.
כגון, להתעלם מדמעת העשוקים.
כגון, לגרש את שכניו.
כגון, לדכא בזולת את מה שהוא שונא שידכאו בו.

דבר 29.1.88 

שני מכתבים

הגבורה של היום

לא קל לך היום חייל בסימטה בעזה, ברוח בגשם בקור. אבל לא הקור, אלא התפקיד שלך שם הוא לא קל. להשליט כיבוש על המסרבים להיות נכבשים.
לא אתה הקובע את המדיניות, ולא אתה הבוחר בשיטת הפעולה – אתה הוא החייל הממלא פקודות, וממולך שם, בטווח־יד, אם אין עוצר, מתגוררים הנכבשים. משתמשים בשיטת "המלחמה הנמוכה” וגם בהתגרויות גלויות ובהרגזות שמזמינות להשיב במעשים קשוחים, ולהחזיר להם במלוא הכוח כדי לגמור מצב לא־נוח ואפילו בלתי־נסבל.
חייל צעיר, ככל שקשה ומרגיז שם – הישאר נא בלתי מתפתה להיות קשוח. הישאר נא בלתי מתפתה לפתוח בכאסח.
לא כוח יוכל לפתור כאן את המצב ללא־נשוא. ואת היעד הזה לא כובשים בהסתערות ובאש. ולא מנצחים בו בהשתלטות ובהשמדה. כאן צריך להתאפק. לנצור אש, ולראות שהסיכוי לפתרון יימצא רק בתנועה לקראת הידברות יחד – הידברות שעל הנהגת העם ליזום מהר, ושרק דרכה תוכל לצאת מן הבוץ שנתקעת בו. אתה וכולנו.
ואם קר וגשם, ואם אנשים זועמים זוממים כל רגע לעלות עליך בכלי חבלה, בקללות ובשנאה פתוחה – הדוף את הגל  והישאר לא קשוח. הישאר על המשמר, הישאר רואה, הישאר חושב והישאר מתאפק.
זה לא קל, אבל זו הגבורה של היום.

הוי ערביי השטחים!

הגיעה עת לדבר. את מי מכם אתם שולחים?
אבל, או שיבואו ויקחו את שליחיכם ויזרקו אותם בכל מיני תואנות לכלא, למעצר, לגירוש, ויסתמו כל פה כמסית,  כלאומני, כקנאי. כעושה צרות, לפני שיגיע לדבר –
או, שאנשי־חושך שלכם יבואו ויחסלו את אלה מכם שיקומו לבוא, עוד לפני שיפצו פה – משאירים אחריהם מודעה נוטפת דם: ככה ייעשה לאיש וכו' –
ועם כל זה ולמרות כל זה, שעת הדיבור הנה באה – וכמעט אין עוד איש שלא אמר כך – ורק קולכם לא עולה עוד ולא נשמע ברבים.
מחכים לקולכם, ומאוד, לא לקול האומר כתמיד: לעולם־לא, כי לעולם־לא עושה רק לעולם־לא ונשאר לעולם־לא –  לשברכם אתם ולאסונכם קודם־כל.
מחכים להכרה המשותפת שתכירו איתנו – שיש פתרון, וששם הפתרון: ויתור הדדי, כלומר, פשרה.
מחכים לשמוע דברים מעין: לנו לא יהיה הכל ולכם לא יהיה הכל. אבל יש מרחב למדי לכם ולנו – לא מרחב גדול כגודל החלום, אבל גם לא מרחב קטן שלא נשאר ממנו אלא רק הוויתור.
הגיע הזמן לדבר, הגיע גם הגיע, מי מכם קם ובא בשמכם לדבר איתנו – ויהיה הבא מי שיהיה ובלבד שבשמכם – ולדבר, סוף סוף, על המוכרח ועל המספיק, ועל די להכות ועל להתחיל לחיות.

דבר, 22.1.88

חוק וסדר

כשדורשים מאוכלוסיה לחזור ל”חוק וסדר" – למה בעצם מתכוונים?
מתכוונים לומר להם: שתקו והמשיכו לקבל עליכם את הכיבוש בלי להתנגד.
אבל מי בעולם קיבל עליו מעולם עול כיבוש בלי להתנגד – כל עוד הוא אדם חי?
הנה. יש בארץ תנועה פוליטית אחת הנקראת ”חירות”. פעם, לפני לא־הרבה שנים, כדי להתנגד לכיבוש הבריטי, הם הפעילו אמצעי טרור. הרס, הרג, ואפילו תלייה. כלומר, הפרו חוק וסדר. וכשחזרו הבריטים ותבעו מהם לקיים "חוק וסדר” – השיבו הם מיד בדם ואש. כאילו נתבעו לוותר על החשוב ועל הקדוש שבערכי האדם והתרבות – לוותר על החירות.
כעת, כשהנכבשים הם ערבים ובחוצפתם הם תובעים להם חירות – לא ירשו להם כלום אלא רק לקיים ”חוק וסדר”. כלומר לשכוח את החירות. ומי שלא מוצא־חן בעיניו – שיעוף מכאן.
אין כוונת הדברים האלה להצביע בתמימות על איפה ואיפה: תנועת החירות היא תנועה פוליטית מחוסנת מרגשות, ומאי־צדק כזה – שהרי בסך־הכל זה אי־צדק כלפי ערבים (ואם לא מוצא־חן בעיניהם – שיעופו מכאן).
כל הכוונה כאן אינה אלא כדי להזכיר, שבין עוצמת התביעה לחזור ולקיים ”חוק וסדר", ובין הציפיה שהנכבש אמנם יוותר על החופש וייכנע לכיבוש – שבין זה לזה עומר אדם חי. אפילו אם קוראים לו ערבי.
ואדם חי – לחופש יולד.

דבר, 12.1.88

דיוודנדים

ד"ר יהודה היס, ראש המכון לרפואה משפטית באבו־כביר, סיפר לעיתונאים (“מעריב", 1.12.89), כי בשבוע שעבר הובאה למכון גופת ערבי מהשטחים.

“הגופה היתה במצב של ריקבון והיו בה תולעים. אמו של ההרוג התעקשה לזהות בעצמה את הגופה. שני חיילים ליוו אותה למכון. היא לקחה זוג כפפות והחלה לשה בעיסת הבשרים והתולעים. החיילים עמדו לידה בלי להניע עפעף".

“בחלומות שלי – סיפר הפאתולוג – לא תארתי לעצמי שאחזה בשני חיילים בני עשרים העומדים בשלווה ליד גופה רקובה כשאישה זקנה מחטטת בה”.

והיה אם תשאל האומה, מי אתם השניים? וענו לה: אנחנו הדיוודנדים של עזה.

שירים וריקודים

ב 15.11.89 לקחו שני חיילים את תעודת הזהות (שבלעדיה נעשה ערבי בשטחים להפקר) של חמדאללה, תושב מחנה הפליטים עסכר (על־יד עזה), וציוו עליו ועל כ־30 תושבים לחגוג לפי הוראותיהם את ההכרזה על עצמאות פלשתין. (“הארץ", 8.12.89).

הם ציוו עליו לשיר שיר של פאריד אל־אטרש, ובהמרצת מכות אגרוף ציוו על כולם לרקוד. “שרנו ורקדנו – מספר אותו תושב – אני לא רציתי לשיר. הרגשתי מבוייש ומושפל". אבל הוא חשש מפני מכות נוספות.

אחר כך ציוו עליהם לצעוק "צעקות חזקות מספיק כדי להוריד גשם", ואחר־כך נצטווה האיש לקלל חייל אחד, שכתגובה בעט בו, ואחר־כך הוכה בבטנו עד שנפל ממכאובים. לבסוף החזירו להם את תעודות הזהות והם שוחררו לביתם.

נוער טוב, בסך הכל לימדו את הערבים לחוג את חג העצמאות.

מבצע ניקיון

בסופי שבוע עושים עכשיו ברצועה מבצעי ניקיון – מספר תת־אלוף פולג, מפקד רצועת עזה, לכתב "הארץ" (8.12.89): סוגרים מחנה פליטים, מוציאים את כל הגברים לרחוב ומורים להם לנקות. במחנה שאטי – הוסיף המפקד – ממש שמחו בשבת לפני שבועיים, לא זרקו אבן אחת, וזה היה ממש כמו "מסדר המפקד"…

איפוא כבר שמענו על מבצעי ניקיון וטיהור? איפה כבר שמענו על "העבודה היא שמחה?”

משתדלים

“אנחנו משתדלים לשמור על הנוער שלנו – הסביר מפקד הרצועה למראיינו – כדי שחלק מן התחושות שלהם פה לא יחלחל לתוכם ויקלקל אותם כאזרחים".

מפקד טוב. נוער טוב. כמובן, כלום לא יחלחל לתוכם. וכלום לא יתקלקל, בפקודה. וכמובן, גם אותו "חלק מן התחושות שלהם" יוחזר עם הציוד וישאר פה, בפקודה.

סבלנות, אורך־נשימה ונחישות

שר הביטחון אמר (“דבר", 8.12.89):

“בהתמודדות כזאת מצליח מי שיש לו סבלנות, אורך־נשימה ונחישות. ואם נתמיד, גם אם זה ימשך עוד שנה או שנתיים, וגם אם לא ימצא פתרון מדיני – נוכל להתמודד".

חזק וברור. עוד שנה או שנתיים. וגם יותר. הכל רק עניין של סבלנות. לא עניין של מוות. לא עניין של דיכוי ולא עניין של השחתה.

סבלנות למוות, שימותו. סבלנות לדיכוי, שיכנעו. וסבלנות להשחתת הנוער, שיתבהמו.

ואם נתמיד ככה גם נצליח. גם אם נפסיד חיים. גם אם נפסיד את השלום. גם אם נפסיד את נפשנו.

בשם מי מדבר המתמודד המצליח הזה?

יזהר סמילנסקי, דבר, 14.12.1989

שלום של רמאות

כשהם אומרים "שלום" למה הם מתכוונים? האם לשלום?

האם מתכוונים לשני צדדים שמסכימים דרך פשרות וקח־ותן, על מצב חדש שממנו והלאה אין עוד סכסוך?

להיכנע, לתת הכל ולא לקבל כלום?

או דם ומוות וסבל ובזבוז, כל המשאבים אינם מבהילים אותם, ויש להם סבלנות לסרב ולהתעקש עד שהכל סביבם יהיה חורבן?

האם שלום זה מלחמה באמצעים אחרים? האם שלום זו תביעת כניעה לא בשדה הקרב? האם "שלום" זה פשוט מירמה?

ארץ אומללה. כשאומרים כאן "שלום" מתכווץ השלום ויורד החושך.

כי ה"שלום" הזה שעליו מדברים הוא הונאה. ו"יזמת השלום" היא הטעייה, ו"תכנית השלום" הסחת הדעת, וה"בחירות בשטחים" אחיזת עיניים – כולן מילים כוזבות שאין גם פתי אחד שיאמין להן, כולן עורמה שקופה.

“השלום" הזה הוא טכסיס לעקוף רצונו של עם לבטא את עצמו. הוא עיסקה עם צד שלא מודים שיש לו רצון עצמי. והחלטה לדכא כל נסיון לביטוי רצון עצמי. “שלום" שכמוהו כנצחונו של האונס הכופה עצמו כאילו מהסכמה.

וכך הם מבטיחים ל"סדר" את הערבים שיתפתו למין מרמת "שיחות שלום", ומבטיחים לערוך "בחירות" בשטחים, לבחור את הנציגים הרצויים ליהודים, ומבטיחים שלאחר "יזמת השלום" יסכימו הערבים וישלימו עם תכניות היהודים, ומבטיחים שלאחר שיתישו את העולם בתעתועי דחיה, עיקשות וסירוב – יבוא ממילא השלום כלומר, הפלשתינאים ייכנעו ללא תנאי.

זה גם מה שמבטיחים לנו. ובזה גם תומך רוב העם בישראל: שלום עם הפלשתינאים בלעדי הפלשתינים.

מין שלום נפלא, שבו מסכימים הפלשתינים, מרצון, לא לקבל כלום ורק לתת הכל. מין שלום שיהיה המלחמה הקרובה, מלחמת המזרח־התיכון בישראל.

הזהרו בני־אדם, הזהרו מכל האומרים היום "שלום", “יזמת שלום", “תכנית שלום" או "בחירות בשטחים" – רמאות לפניכם.

נורא מזה: דם ומוות. וחורבן.

יזהר סמילנסקי, דבר, 6.10.1989

כוח מוח ולב

מי שיער שהמהומות יתעצמו עד כדי־כך שישראל תעמוד מודאגת ונבוכה: ידיה מלאות כוח־מלחמה אדיר ואינן יודעות איך לגבור על אבנים ובקבוקים. אפשר, כמובן, לפתוח באש מכסחת ולדכא במטח־הרג את ההמון הסוער. אבל את זה לא נעשה. לא עוד כוח חסר לנו שם – אלא מוח, מוח ולב. כוח כדי להחזיק מעמד, מוח כדי לזרז לקראת פתרון השאלה, ולב כדי לתת רמז של תקווה.

כי למה פתאום כולם מופתעים, שוב מופתעים, כשהכל היה צפוי כל־כך? איך אפשר היה שלא לראות מה הולך לפרוץ במחנות הפליטים ובערים הנצורות באין מוצא, ובאין תקווה? איך אפשר היה להיות מופתע כל־כך לולא קוצר הראות הזה וללא שיתוק המוחין הזה?

כעת עומדים שם בסימטאות עזה ובמחנותיה ילדינו הלבושים מדים והם צריכים להשיב מלחמה, שאיש משולחיהם לא שיער שהיא תהיה "זירת המלחמה העתידית" המדוברת, ושלקראתה שוב לא התכוננו ואין לה עדיין מענה.

מאין ברירה יצטרך הנוער שלנו להוסיף על הביוגרפיה הצעירה שלו מיכוות מגע עם היסטוריה מכוערת, היסטוריה של כיבוש מיותר ושל דיכוי נפסד, ושל עוד היתקעות בביצה, עוד פעם ביצה, הפעם בתוך ביצת השטחים, מאין ברירה גם אי־אפשר לסגת משם – מפני שהשאלה הלא־פתורה תהיה מזדנבת אחריהם והולכת מרחובות עזה אל רחובות הארץ.

כעת אוספים את תוצאות החמדנות המשיחית המופקרת, את קוצר הראות הנפשע, ואת יבול הבלבול הנורא הזה של כל מושגי הטוב והרע המותר והאסור כעת, כשכולנו הולכים ושוקעים בה בביצה הזאת.

מה עוד צריך שיקרה כאן לפני שתיפקחנה עיני רבים, לראות שצריך להתחיל לחשוב אחרת, כדי שלא יוליכו אותנו שוב אל יוון הביצה, ולפני שזו תתפשט ואל תוך עצם חיינו?

יזהר סמילנסקי, דבר, 15.1.1988