איך בכלל מתחילה פתאום מלחמה

איך בכלל מתחילה פתאום מלחמה. איך פתאום יודﬠים שכל הדרכים נגמרו ואין ברירה אלא רק דרך המלחמה. כי הלוא בין מלחמה למלחמה יש אין מלחמה, איך זה פתאום נגמר האין מלחמה והופך להיות יש מלחמה? אבל זה לא אנחנו התחלנו, זה הם התחילו. אנחנו לא ﬠשינו להם שום דבר. ואנחנו רצנו למלחמה בשבת יום כיפור רק כדי שלא להישמד במלחמה הפתאומית הזאת שכפו ﬠלינו ככה לפתﬠ פתאום. כי הלוא היא לא התחממה מﬠט מﬠט אלא היא פתאום ובבת אחת לפתﬠ נפלה ﬠלינו בכל כוחה. ורק בנס לא התרסקנו לגמרי. כמו תאונת דרכים מחרידה נפלה ﬠלינו בבת אחת. אבל לא, מתמרמר כﬠת מישהו, מלחמות אינן נופלות מן השמים, מלחמות הן החלטות. מלחמות אינן כמו נד שיטפון הרים פתאומי, ולא כמו רﬠש אדמה פתאומי, שאי אפשר לשﬠר מראש, מלחמות הן החלטות מחושבות של בני אדם. מסתירים את שﬠת הפתיחה אבל אפשר לדﬠת שהיא קרובה. וכמו שהחלטות ﬠושות את המלחמה החלטות גם גומרות אותה. מה פתאום. את המלחמות גומרות רק ההצלחות, כשהצד החזק יותר מנצח את הצד החלש יותר. רק הכוח שאסף צד אחד לקראת המלחמה ורק החוכמה להשתמש בו – רק אלה גומרים את המלחמה. מה פתאום, שום מלחמה לא גמרה שום מלחמה מתמרמר אחר, מלחמה אחת ﬠושה את השנייה שאחריה, וזו ﬠושה את זו שאחריה ואת שאחרי אחריה. אלא אם כן השמיד צד אחד ﬠד כלות את הצד השני. גם אז לא. כמו קין שאחרי שהרג את הבל וחשב שסוף סוף נשאר בלי השני. ופתאום ירד ﬠליו קול שאחז בו ושינה את כל חייו. אי הבל אחיך, אמר לו הקול, והתברר לו שלשווא, ושהוא לא נפטר ממנו. איפה שמעת? מעולם שום מלחמה לא גמרה כלום. בשום מקום בשום זמן. גם כשהכחידו את השני לגמרי. מלחמה רק ﬠושה ﬠוד מלחמה, ושום מלחמה לא מנﬠה שום מלחמה. תראו, ﬠל מה בﬠצם המלחמה הזאת? לא ﬠל של מי אדמת סיני? אנחנו לקחנו את סיני במלחמה וכﬠת הם מנסים להחזיר אותה במלחמה. אנחנו לא הצלחנו במלחמה והם לא יצליחו במלחמה. מה נשאר? שלא במלחמה. ושצריך להיפגש בלי מלחמה. כן. ושזו טﬠות נוראה לﬠשות מלחמה, שמשלמים ﬠליה בהכי יקר ביותר שבﬠולם. ולא משיגים כלום. מפני ששום מלחמה מﬠולם לא השיגה כלום אלא רק את המלחמה שאחריה.

גילוי אליהו,  עמ' 89, 1999

חשיבה מיתולוגית וחשיבה תבונית.

כידוע חשיבתו של אדם היא כל מיני חשיבות, ורק לעיתים רחוקות היא "המחשבה הטהורה", כלומר, ההגיון החד כתער: או נכון – או לא־נכון.
החשיבה הרגילה, האנושית, המצוייה, זו שכולנו משתמשים בה להבנה, להכרעה, לקבלה או לדחיה, היא חשיבה מעורבבת, טבולת רגש ואמפתיה, עקוצת עוינות וחשד, לעתים מתבהרת ולעתים מתערפלת, ככל הידוע לכל, בין שאר החשיבות האפשריות ניתן להבחין בשני טיפוסים שכיחים למדי.
לטיפוס האחד ניקרא החשיבה המיתולוגית, ולטיפוס האחר ניקרא החשיבה התבונית (ואולי האנושית?) גם אם כל לוגיקן היה פורץ בצחוק למקרא מיון זה.
החשיבה המיתולוגית היא אותה חשיבה שמקצה לאדם – בין היתר – קיום בין מוחלטים, קיום מתוח בין "הכל" שהוא מאה אחוז ולא פחות, ובין לא־כלום, שהוא אפס אחוזים, וכלום לא יותר. זו תפיסה גדולה מן המציאות, והיא אותה תפישה שבה מדברים, למשל, על האלוהים ועל האין־סוף, או על המוות ועל הסוף הגמור.
ואילו החשיבה התבונית היא בגבולות האפשר המצוי במציאות, היחסי, שאין בו שום "או הכל – או לא־כלום", אלא יש בו משטר של "פחות או יותר", של "כזה או אחר", בתחומים שהשכל־הישר פועל בהם, בגובה האנושי המצוי, לא מעבר מזה ולא מעבר מזה.
החשיבה המיתולוגית אינה זרה לטבע האנושי, והוא גם מתפרץ מפעם לפעם וניסחף אליה; לעומתה החשיבה התבונית נראית כמין קריאה להרגע וכאילו מציבה את "הרע במיעוטו", כש"הטוב במילואו" (“הכל" או "השלם") אינו ניתן להשגה – ומה שניתן להשגה הוא המקום שבאמצע; פחות מהכל ויותר מלא־כלום.
והנה, ממש "השלם" הזה, הוא אחד המושגים המיתולוגיים שהמציאות אינה מצמיחה אותם ואף אינה נושאת אותם, אלא הוא ניכפה עליה וניפרט אז למיני הצהרות גדולות, כגון: “עד החייל האחרון", “עד השעל האחרון", וביתר פתוס: “עד טיפת הדם האחרונה" ו"עד כלות הנשימה" וכל שכמותם.
וכך, לפי טיבעה, קרובה החשיבה המיתולוגית להאיץ בבני־אדם לצאת להילחם כדי להשיג את הלא־מושג (את הכל, את השלם, עד הסוף, וכו’), והלא־מושג אינו מושג בדיוק מפני שאינו ניתן להיות מושג, ומה שניתן להיות מושג הוא פחות מן השלם, והפחות מן השלם לא ייתכן מפני שהוא פחות ממאה אחוז; באופן שאלה שמתעקשים על המלחמה למען השגת השלם, מכריזים על מלחמת עולם: מלחמה עד הסוף, ולא ינוחו עד שמן ה"הכל" לא ישאר לבסוף לא־כלום.
החשיבה המיתולוגית היא חשיבה אכזרית. לא רק מפני שהיא כופה על המציאות מה שלא יכול להיות בה אלא רק באגדות, כי־אם, מפני שבין מוחלטים אין משא־ומתן, אין פשרות, ואין הידברות. הצדדים הם קטבים בלי קו־משוה. קודש לעולם לא יתפשר עם קודש, אלא יבקש לנצח אותו. אין פשרות בין קודש לקודש. מה נישאר איפוא? נישאר או אתה או אני; או שאני אמלא את כל המרחב שבין אופק לאופק ובין שמיים לארץ – או לא־כלום.
ואילו החשיבה התבונית היא חשיבה וותרנית, והיא מתחילה בהנחה שאין בעולם שום "הכל" ושום "שלם", ושגם חלק מן הכל הוא מנה יפה. והיא גם יודעת שממול כל אני יש אני אחר, שווה־ערך, ושכנגד כל טענה שלי יש גם להלז טענה משלו, ושייצטרכו על־כן להיפגש לבסוף באיזה אמצע הדרך.
כשיוצא אדם לבקש את המוחלט, הוא מבקש לו מעמד אלהי; אלקים הוא לעולם לא יהיה ואת האדם שבו הוא מפסיד. כל אלה דברים ידועים, ורק כמה דוגמאות מוכרות לחשיבה זו ולחשיבה זו.
כשבא סאדאת לירושלים בשעתו, קרא לכל אדמת סיני "אדמת קודש", וכך החיל עליה את מעמדה כבלתי ניתנת למשא־ומתן. הוא תבע לו את "הכל", את "השלם" ואת "הסופי", את "מאה האחוז" ולא פחות, וכך השליט על השיחות את הצופן המיתולוגי, ואת כללי התביעה המיתולוגית, כלומר את כללי העולם שאינו במציאות האנושית. לא היה לו די התשעים ותשעה פסיק תשעה אחוזים. שהם יותר מכל הישג שיכול היה לחלום עליו אילו ניסה בכל כוחו לקחת בכוח. הוא הצליח לכפות על הצדדים את מיתוס השלם שלו כאילו היה ממשות. וממש כך הדבר גם עתה, כשהמצרים תובעים להם את טאבה ושאר התיקונים, כדי שיהיה להם הכל "שלם" ו"מאה אחוז" – וכשהם ממוטטים כך את החשיבה האנושית שבגבולות התבונה המעשית.
מצד שני, גם הקולות שבתוכנו התובעים להם את "הכל", או את "השלם" ואת "מאה האחוז" – גם הם שומטים את בסיס החשיבה התבונית ומשליטים את צופן החשיבה המיתולוגית, את כלליה ואת אי־סובלנותה ואת אכזריותה: הכל ולא פחות. ואז יוצר מצב המוחלטות מצב של אין־הידברות, ואין־ההידברות יוצרת מצב של מוחלטות. ומה נישאר אז? מלחמה.
לקחת הכל, להחזיר הכל, לתבוע הכל, להסכים לכל, להתנגד לכל, לדחות על הסף, בשום פנים ואופן, בגאווה ובראש מורם, וכו’ וכו’, כידוע: כולם ביטויים של חשיבה מיתולוגית – ואילו כשמסכימים למשא־ומתן, כבר יורדים לגובה התביעות האפשריות, ומודים בזכויות של שני הצדדים, ובחובות שלהם, והלא־מוחלטות ניתנת למשא־ומתן, ואומרת שבני־אדם לא הם מוחלטים ולא יחסיהם מוחלטים, ושלהתעלם מכך פירושו להיתקע לפינה אין־מוצא, שכדי להיחלץ ממנה לא יהיה עוד מנוס, אלא להכריז שחיי אדם זולים יותר מקיום המוחלט, ושעל־כן מוטב לצאת ולהרוג ולהיהרג ובלבד שלא לקבל את מרות התבונה האפשרית.
צריך להכיר בכך שלישראל אין אף "הדונם האחרון" שאם הוא לא בידינו אין לנו קיום ומוטב להילחם. כשם שאסור לקבל שלמצרים או למישהו יש איזה "הדונם האחרון" שאם לא יחזיר להם – מוטב להילחם. חובה על כולם להשתחרר מהצגה כזו של טיעונים.
שני הצדדים חייבים על־כן, ואפילו ישתהו השיחות בגלל כך ויתמשכו, לקבל על עצמם דיני חשיבה תבונית, ולהתגבר על פיתויי החשיבה המיתולוגית.
אסור לתת לאף אחד מן הצדדים את ההסכמה שכאילו יש מצב ויש מקום ויש נושאים שבהם מטפלים כמו במיתוס ולא כמו במציאות הריאלית. לנו אין חיים אלא במציאות הריאלית ובתחומי הכרעותיה התבוניות. ואילו במקום שבו שולטים המוחלטים – שם אין חיים לבני־אדם, והם הופכים לדומן.
ממלכת מאה־האחוז היא אחיזת עיניים מטורפת. והתביעה לקבל לא פחות ממאה אחוז היא תביעה להוליך למוות. כשם שההסכמה לתת מאה אחוז היא הסכמה להתאבדות. המוות ממתין הן במאה אחוז והן באפס אחוז. ובני־אדם, להם אין חיים אלא בריחוק משני המוחלטים הסופיים האלה. על הקוטב לא גר אדם. ורק מזה ומזה לקו המשווה. ולאותה הדיעה "שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שווה, ואינה קרובה לא לקצה הזה ולא לקצה הזה" – קרא הרמב"ם בשם "הדרך האמצעית", והיא דרך החשיבה התבונית, כלומר האנושית, כלומר, האפשרית.
ואילו שימוש במילים הגדולות כמו "רק כך", כמו "לעולם לא", כמו "לקחת או למות", כמו "לנצח נצחים", וכל כיוצא בהם מלות נאומי הגבורה – כולן הן מלות ההזמנה למות. צידוק המוות וקידוש המוות – מלים של כזב ושל אימה, מפני שהן מעמידות אפשרות שיש משהו שהוא כביכול יותר ומעל חיי אדם, אםשרות שאם מניחים לה היא לא תנוח עד שתביא את האסון.
במקום שיש בו מוחלטות אין שם מקום לחיי אדם. נשאיר את המוחלטות לאלי השמיים וכאן על האדמה נסתפק ביחסי, ונברך אותו. ממנו ובו נפתחים החיים.
איך להסביר את הדבר הזה למדינאים, משני הצדדים? איך להסביר זאת להמוני התבענים ולהשקיט את הבולמוס לא ידע שבעה? איך להסביר להם לכל הקנאים הדוחפים את כולנו להזרק לאש? לולא שאילו אפשר היה להסביר להם – הם לא היו קנאים. איך להסביר שמאה אחוז חסר אחד, הם יותר ממאה אחוז אם הם מצילים חיי אדם?
ואיך לא להניח להפוך את המחשבה האנושית לעווית של היסטריה? כאילו החיים הם עולם של אש או עולם של כפור, או שמי השמיים או תחתיות שאול – כשהכל סביבנו תמיד רק נע ונד בגבולות אפשריים כלשהם – במידות יחסיות של הדדיות, ובאמיתות הניתנות לאישור או להפרכה, לחיזוק או לשינוי למחשבה שניה, ולפשרה אחת מכל הפשרות האפשריות.
ואיך להזכיר לכולם שאין בעולם "לגמרי", ואין בעולם "בשלמות", ואין בעולם "הכל" ואין בו רק אני, או רק שלי, המיתוסים האלה וגיבוריהם אינם אנחנו ואינם מספרים עלינו, לבני האדם יש שעתם הקצרה, החולפת הזו, שיכולה להיות יפה יותר, ושאסור לנו לפספס אותה ואת הקצת שיש לנו בידינו, כל עוד ישנו, ושאסור מכל מיני תואנות להילחם למען איזה "הכל" מטורף, שבסופו לא ישאר ממנו אלא רק מותם של המתים והפסד עולמים שאין לו תיקון.
כשרואים את אלהת האויב כמוחלט, כנצחי, ולא כהתארגנות ריאלית מנימוקים ריאליים, כפותים לחוקים ריאליים ולממדים ריאליים – ואיך עושים אותו לכוח על־אנושי ועל־טבעי, ובעיקר איך טורחים שיהיה האוייב מתקיים כיסוד קיום נצחי, שבלעדיו אין לנו מטרה ובלעדיו אין לנו צידוק למעשים, עד שצריך לעשות הכל כדי שלא נישאר פתאום בלי האויב, שלא יבטלו לנו את האויב שלנו, את כוחו המלכד ואת כוחו המוליך אותנו קדימה – ולהוסיף לראותו כדמות מיתולוגית המכונה בכינויים מיתולוגיים, במקום להתעשת ולהתפקח ולראות את האוייב בעיניים תבוניות, ולנסות להקטין ולהמעיט ולצמצם את אויבותו של האויב על ידי דרכים נבונות, כהידברות למשל, וכהיפגשות למשל סביב שולחן דיונים, וכל כיוצא בזה – ולהשליט תבונה ריאלית במקום מיתוס על טבעי.
חובה עלינו, ובהקדם, להשתחרר מהיגדי המיתולוגיה המשתרגים עלינו.
מחה תמחה הוא היגד מיתולוגי, וכמוהו מות תמית, וכמוהו עד סוף כל הדורות, כן לנצח נצחים, וכל שאר הלעולמי עולמים. בני־אדם זמנם אינו ההיסטוריה, ואינו תולדות האומה, ואינם חיים כדי לכתוב בחייהם דף מזהיר, אין להם זמנים כאלה, לבני־אדם, לכל היותר יש להם אעשה כמיטב יכולתי, ככל הניתן, ככל שתשיג היד, וכל מיני אשתדל שהם.
וכך שעה שצד אחד מדבר מן האפשרי וצד אחד מדבר מן ההיסטוריה, או אף מן המיתולוגיה – נישאר ביניהם האבסורד הנורא הזה, הפורח היום סביבנו בכל האזור הזה. צד אחד יקרים לו שלושה שבויים כאלף אסירים אויבים, וצד אחד לא יקרים לו לא אלף ולא הרבה אלפים מלוחמיו ואינם בעיניו אלא כעצמים בשחמט הפוליטי שלו, צד אחד שוחט את בני הצד השני, כמו לפני התרבות, צד אחד האלוהים קרוב אליו יותר, צד אחד הוא פחות בן‎־אדם, ועד פלצות.
במחשבה המיתולוגית אין זמני ביניים, אין מצבי ביניים, אין צבעי ביניים: הכל עומד בחריף, בקצה, בסוף, צרוד מצעקות לחוץ באין־מוצא, בכלו־כל־הקיצים, בלהרוג או ליהרג: כבוד זה סכין, גאווה זה רובה, גדולה זה מוקש, ומטרת חיי אדם – למות על מזבח. במיתולוגיה יש דברים שהם יקרים מן החיים עצמם. יש דברים שלמענם כדאי למות לא מאין ברירה, תוך כדי הגנה עליהם, אלא בריצה מטורפת כדי להשיגם. הקדושה אז היא צידוק המוות, והאידיאה היא טעם המוות, והשייכות היא מוות בזכות.
בעולם סגור במיתוסים, חייה עכשיו זה בגידה, קח לך את חייך וחייה זו עריקה, ועשה כמיטב שיפוטך, הוא פשוט שיפלות. בגידה במה? עריקה ממה? שיפלות כלפי מה? איזה חוק חשוב יותר מן האדם ומחייו, חשוב עד שלא שואל את פיו, אבל מחייב את חייו עד הסוף?
כנגד חוקים יהירים ומתנשאים אלה – עומדת תבונת האפשר, חכמת השכל־הישר, ועצת המתקבל על הדעת. כנגדם יש אדם רואה, חושב, בוחר, שופט. משתכנע ולא משתכנע, יש מידה אנושית שאינה מעל וויכוח וביקורת, כשכך הזמן מוסכם על הכל שחיי אדם הם יסוד הכל והם תכלית הכל. ושאין שום דבר קודם לחיי אדם, כל אדם ואדם, תמיד.
ובקצרה: כל האידאות שבעולם – וחיי אדם אחד קודמים.

יזהר סמילנסקי, דבר, 13.6.1985

כולנו בשותפות אחת

יש רעה שנופלת פעם ומכסה את עין העולם ומחשיכה הכל, ואחר־כך סובב העולם לאיטו ומגיח, והכאב מרחיק קצת, ומרפה, והאור מהסס ומתחדש, ומנסים להמשיך. ויש רעה, שלאחר שנפלה פעם, שוב אינה מרפה. העולם אינו סובב עוד הלאה, האור אינו חוזר, והבוקר החדש אינו יכול להגיח.

בנים שלא יחזרו עוד הביתה. כאב ההכרה לבלתי־אפשרי שנעשה כאילו אפשרי, הלא יתכן והלא־יאומן הפך עובדה סופית שאין עוד כלום אחריה. לא לתקן, לא להשיב, לא לקוות. איך אפשר לעמוד בזה. ויש בנים שלא רק שלא חזרו הביתה, אלא גם מקום מנוחה לא נמצא להם, הבלתי־אפשרי נשאר פתוח, רחוק, לא נגמר, חסר צורה, סוף שאין לו סוף, נורא שאין לו מוצא. שלעיתים הופך לפתע לתקווה שמעבר לכל ההוכחות וחוזר ונופל ליאוש מכבה הכל ולאכזרי שבעלבונות. איך יכול העולם להוסיף ולהתקיים ככה.

כעת הוחזרו עוד ארונות חללים מגבולות מצרים. “פקוד יפקוד אלוהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה". קול ממעמקי הזכרון ההיסטורי. לא להשאר שם לבד ורחוק, ולא להשאיר את הבית רחוק ולבד.

מחזירים הביתה, יש לעולם נקודה אחת אז. מרכזית. הביתה.

עמים שכנים אנחנו, ושתי תרבויות כל־כך רחוקות. באחת – נותנים אלה הכל שבעולם ולפני הכל, כדי להציל נפגעים, לפדות שבויים, ולהחזיר הביתה חללים. ובאחת – מין קהות מדהימה, קשיחות שבה הפוליטיקה וחישובים עיסקיים באים לפני חיי בני־אדם, לפני כבוד מותם ולפני אהבת ביתם.

כעת, בבוא שלושים ותשעה הארונות, שוב נופל רגע מיוחד, שוב הס כללי מושלך, דברים שכל ימות השנה נדחים לרגע, מפנים מקום להרגשה אחת, שפתאום הכל כאן וכולם כאן כעת ופעם ופעמים רחוקות של דורות נשכחים עד, שלא רק הורים ורעיות ובנים, אחיות ואחים נוכחים, אלא גם כאלה שאינם קרובים ולא ידעו את הנופלים האלה. כולם פתאום כאן, עוצמים רגע, ויודעים בשתיקה הרגשה זו, שאף־על־פי שאין כואב ממנה, יש בה גם ידיעת מגע יחד, קשר של יחד, היות יחד, שפתאום הנה כולם כאן, כולם בשותפות אחת. כל העם, מעבר לפרט זה או לפרט אחר, ומעבר לכל ניסוחי מילים קבועות, ומעבר לידיעה כזו או אחרת. מעגל שותפות מקיפה שבבת־אחת מתפקדים בה זכרונות מעומק זהות עתיקה, לא מוגדת כמעט, יחד עם הווה נוכח, סוער, מודאג ונלבט, כפי שהוא ופונה אל איזה הלאה, שיהיה מה שיהיה – כעת הוא נראה כממשות. יודעים על דבר שלרוב הוא נשכח, שתמיד הוא נטרד, שבדרך־כלל הוא חסר, וכעת הוא כאן. הכרה עצמית בהירה, כזו שמעבר לכל הנימוקים ומחוץ לכל הפקפוקים, משהו שהתחיל עוד לפני שהיינו ושיימשך גם לאחר שלא נהיה, ושתמציתו במילים הפשוטות מכל המילים: אחינו אתה. כאב יחיד – כאב כולנו, בכי יחיד – נאסף אל כולנו, כי אילו רק היו מעתה חיי־אדם באים קודם ולפני כל הפוליטיקות והזמנים, מן הצד ההוא של הגבול, כשם שהם מן הצד הזה – אולי היינו יודעים שלא נצטרך עוד לעמוד שוב במורא הזה, לוא תהא מנוחתם מעתה שלום.

יזהר סמילנסקי, מעריב, 15.4.1975 (יום הזכרון לחללי צה"ל)

מאה או אפס

האנושי, כידוע, מתרוצץ באמצע בין המאה ובין האפס. מעבר למאה ומעבר לאפס נגמר האפשרי ומתחילה המיתולוגיה.

טענות כמו ביטחון, מים, התיישנות, הן טענות רציונליות ואפשר להתווכח עליהן ולשאת ולתת עד הסכמה. ואילו טענות כמו כבוד, קדושה וגאווה הן מיתולוגיות, אינן סובלות ויכוח ולא תיתכן עליהן פשרה, אלא מאה או אפס.

מה קורה כשטענות מיתולוגיות עומדות מול טענות רציונליות? נכנסים לאין מוצא: קבל אותו ויהיה לך שלום, דחה אותו ותהיה לך מלחמה. במקום שעומדים מאה או אפס – נגמרים שיקול הדעת, המשא ומתן, הוכחות, ההיגיון וחשבון הרווח וההפסד. טענות מיתולוגיות גדולות מן החיים, ובצדן המוות.

לא בגלל קדושה זו היתה שגיאה בהסכם השלום עם מצרים להחזיר עד האינטש האחרון, מפני שזו אדמת קודש. מפני שזה הכבוד הלאומי, ומפני שזו גאװת הערבי. ההסכמה לטענות אלה נתנה לגיטימציה לערכים מיתולוגיים במשא ומתן הרציונלי על השלום.

אילו התעקשה ישראל לא להחזיר ולהשאיר בידיה רק דונם אחד, רק אינטש אחד, כבר היה נשבר עקרון המיתולוגיה, והיה מתקיים ﬠקרון ההודאה האנושית ההדדית בהיגיון האנושי המתרוצץ בין מאה לאפס, ובהסכמה על פשרה.

אסור לחזור על השגיאה העקרונית הזאת בחוזה המיועד עם סוריה. ובלי לדבר על מפת הנסיגה, אם ייסוגו וכמה ייסוגו, צריך לראות שההסכם יהיה עומד על טענות רציונליות, על שיקולים פוליטיים, ביטחונײם וכלכליים, על עקרונות משפטיים ועל ויתורים הדדיים, ובלי רשות כניעה לשום תביעות מיתולוגיות, בנוסח אפס או מאה. כשמתחילים בהסכמה, או בשתיקה, על תביעות כאלה, נשמטת הקרקע תחת תקפות הטענות האפשריות ונכנעים ומקבלים את מרות הטענות האבסולוטיות, כאילו הן אפשריות.

הטענות של סוריה על רמת הגולן יכולות להיות איפוא משפטיות, ביטחוניות, כלכליות, פוליטיות וכל שכמותן, אבל לא טﬠנות של כבוד, או קדושה, או גאווה. ודי בהחסרה סמלית, פחות דונם אחד או פחות אינטש אחד, כדי שלא להיכנﬠ לקדושת הכל או אפס. ולא כבודו של אסד ולא גאוות צבאו ולא קדושת אדמת הרמה – אסור שיהיו נמנים בין השיקולים לנסיגה מן הגולן.

כיוצא בהן גם הטענות הנשמﬠות אצלנו בשם כבוד העם, קדושת הארץ וגאוות היהודים, שאף הן תובנות מאה או אפס. ואף הן שואפות לחמוק מסייגי ההיגיון הרציונלי אל אין סופיות ההשתוקקות המיתולוגית שהחײם בﬠיניהם פחותים תמיד, ותמיד טוב המוות מן הפשרה.

המזרח התיכון המשוגﬠ מלא בקבוצות משוגעות כאלה, אנשי ג׳יהאד ואללה אכבר, אנשי רק כך, אנשי בדם ובדם, שלוחי הכבוד, שליחי הקודש, נושאי הגאווה, המתרוצצים ומפילים חיתתם על הכל, עם דגלי המאה או אפס שלהם, ושלטי הכל בשלמות או מוות.

הכרﬠת המוות

חוזים הנﬠשים בקבלת דין מאה או אפס הם מתן הרשות למוות להכריﬠ. כל מיני המחה תמחה, החרם תחרים, ההשמד תשמיד, הגרש תגרש, המוֹת יומת, וכל שאר שדי השחת הבזים לחײ אדם יוצאים אז לטרף בשר אדם. וכשהכבוד נﬠשה גדול מן החיים, קם אז אדם על אדם ורוצח אותו בשם הכבוד, וקם אח על אחותו ורוצח אותה בשם הכבוד, וקם ﬠם על ﬠם בשם הכבוד, הגאווה והקודש – ומתחיל הרצח הגדול, והאש שאי אפשר עוד לכבותה בשום אש.

כבוד, גאװה, קודש, מלים נﬠלות – אבל קניבליות. ההיסטוריה מלאה באיװלתן האכזרית. ﬠם הקריאות לנקמה, להשמדה, לגירוש, מזות קצף טירוף, כצﬠקות הצרודות ההן, דם תחת דם, לא תחיה נשמה, מות תמות, ומאה או אפס.

כל המיתוסים הנוראים האלה חײבים לפנות דרך, להסתלק מעלינו, ללכת לאוצר הזיכרונות, ללכת לאגדות, ללכת אל פולחנים תיאטרוניים, אל תחליפי טקסים עממיים, או אל ספתו של פרויד, ובלבד שיירדו מﬠלינו ויניחו את הזירה הפוליטית לאנושי.

שניים יחלוקו

אסור לתת לאסד מאה אחוז. אסור היה לתת לסאדאת מאה אחוז. כשם שאסור להיכנﬠ לתביﬠות הנשמﬠות אצלנו בנוסח מאה או אפס. צריך להפקיﬠ מידי המיתולוגיות את רשותן ﬠל החיים וללמוד להסתפק בחוכמה הישנה של שנײם אוחזים בטלית יחלוקו, ובחוכמה השפויה של מה ששנוא ﬠליך לא תﬠשה לחברך.

ושלא תיכנס המיתולוגיה אל חוזי השלום. גם סירוב כלשהו ומיאון מזערי די בהם לבטל את חזקת כוחה הטוטלי להכתיב פסקי מאה או אפס. ולרדת מﬠל גג האבסולוטײם אל רצפת האפשריים. וחוזי שלום יהיו נחתמים בין אנשים לאנשים ובין ﬠמים לﬠמים, ולא בין דרקונים מיתולוגיים למפלצות אגדיות.

יזהר סמילנסקי, הארץ, 13.2.94

כנס כיתות י"ב של בני קיבוצים 12.3.74

שאלות והﬠרות אלה נרשמו מפי יחידים. הרוב היה שׂותק. רק לﬠיתים הגיבו באי־הסכמה, או ברטינה. הדברים נאמרו מתוך מתח מחאה והתרגשות רבה. השיחה נמשכה כארבﬠ ולא נסתיימה בהרגשה של פורקן. המתח, הפחד, הדאגה הדיסאוריינטציה, אוזלת–היד והציפײה להארה היו יותר ממופגנים.

– המדינה הזאת – היא מדינה שנגמרה.

– כל שנות החינוך שלי היו ברדק גדול אחד. טמטמו אותנו.

– לנו אין כﬠת שום אידיאולוגיה ושום משאת נפש.

– אין ﬠל מי לסמוך, לא בממשלה לא בצבא ולא בשום מקום.

– היכן, מה שגינו, איפה ﬠשינו טﬠות נוראה – שﬠדיין אין שלום ולא רואים באופק

– אני לא חי בשביל הﬠבר אלא רק בשביל ההווה שלי ובשביל הﬠתיד שלי.

– הם רוצים שאהיה חייל, כלומר – רוצח די מקצוﬠי.

– מאז קין והבל אנשים הורגים זה את זה, וכנראה שכך יהיה לﬠולם, וצריך להתרגל; למה אי־אפשר שלא יהרגו? שיחדלו?

– לאמי יש שלוש אחיות בחוץ־לארץ ולהן הרבה בנים ובנות; מאז קום המדינה לא נהרג להן איש – ואצלנו?

– המלחמה שלנו? – הכל שטויות, ואין בה שום טﬠם.

– אני מפּקפק בזכות שלנו ﬠל הארץ הזאת.

– למה קוראים לי כﬠת למות, וזה כמﬠט בטוח שאמות.

– כולם מחכים שאלך למלחמה ואמות.

– יהודים? בסך הכל ﬠם רגיל! מה כל כך חשוב להילחם ﬠל קיומו?

– למה אנחנו קיימים פה – פה לא יכולים לחיות; ואיזה ﬠתיד יש? שום ﬠתיד! ושלא תספרו לנו מﬠשיות.

– מה פתאום התחילו דוקא כﬠת לשאול שאלות כאלו – הלא בﬠצם הכל היה כך תמיד.

– אני שואל ﬠצמי למה לא לנטוש את הארץ – מה קושר אותי לכאן? החברים? המשפחה? הקבוץ? נורא קצת.

– ההיסטוריה היהודית לא מדברת אלי כלום.

– ששת המליונים לא כואבים לי.

– יום השואה נקרא אצל החברה שלנו "חג השואה".

– האם ארץ־ישראל היא האפשרות היחידה הקיימת בשבילי?

– קוראים לנו כמו לכולם לצבא, ללכת בﬠיניים ﬠצומות.

– אבל למﬠן מה למות ? מה יש?

– (נﬠרה בבכי) אתם אוהבים מלחמה, ואתם לוקחים אליה את הבחורים שלנו שימותו. אתם אינכם אוהבים שלום. נחמד לכם במלחמות. וזו נבזות: הארץ כולה בית קברות.

– אסור למות בשביל שום דבר, מי שמת מפסיד את החיים ואת הכל.

– למה אני צריך לשבת בארץ־ישראל? התשובה שלי היא בינתיים חצי ﬠל חצי.

– הקיבוץ? זה רק קצת. האם באמת אני קשור אליו?

– תאמר: האם זה לא רק מזלי הרﬠ שאני יהודי?

– אם לההרג אז ﬠל דבר צודק – וכאן?

– אנשי הרוח אצלנו מחרישים – שיצﬠקו, שיזﬠזﬠו!

רשם: יזהר סמילנסקי   גבﬠת חביבה    12.3.74  פורסם ב"שדמות" וב"דבר־השבוע" (ע"י חיים גורי)

למה גידף אל־תוהאמי?

את מי חרפת וגדפת ועל מי הרימות קול
ישע’, לז, 23

למה גידף אל־תוהאמי?
פשוט, מפני שכעת אפשר. והאפשר מזמין. וגם מפני שבדיוק כך הוא חושב. או, מוטב: כך חשב תמיד וכעת מצא כי גם אפשר לומר בקול.
כל שני צדדים מתמודדים מודדים תמיד זה את זה, וכשממשש האחד את חולשת האחר מיד הוא מממש את יתרונו. כך בין יחידים, כך בין קבוצות וכך ביז עמים. שיווי המשקל שבין הצדדים אינו אלא גבול הלחץ שבין כוחות מתגוששים תמיד.
אל־תוהאמי לא היה פוצה פיו היום אילו כיבד את מעמד ישראל ואת כוחה לעמוד על מעמדה. ובין אם דיבר רק בשמו, ובין אם דיבר גם בשם רבים שחשבו כך אבל החרישו – נראה כי עתה כשאפשר לפרש את עמדת ישראל כעמדת התגוננות מתמדת בכל, במעשים, בדיבורים ובמחוות, פצה פיו לגדף.
שהרי גלוי וידוע מבית ומחוץ, כי ישראל אין לה היום עמדה ברורה בכלום, ולא דעה ברורה בכלום. ולא עצה מעשית ברורה בכלום, איש אינו ידוע ברור מה זו, למשל, האוטונומיה הזו שישראל נסתבכה בה, אם לא רק כדי להרוויח זמן: לא ברור לאיש מה לדעת ישראל יהיה ביהודה ובשומרון כעבור הזמן; לא ברור מה יהיה שם עד עבור הזמן; כשם שלא ברור מה זה באמת לחיות עם הערבים בבוא הזמן: ולא איך תהיה ואיך תיראה ישראל בין שכנותיה בעוד זמן: הכל רק
חיוור, רק חסר אמינות, רק חסר אחריות.
בממשלת ישראל אין סוף דיבורים אבל כלום לא נחשב שם עד הסוף. הכל הובטח ולא הובטח, נאמר ונסוג, הכל חסר אומץ. חסר הגיון, מתנפח רגע ומתרוקן מפחד ברגע הבא – ורק דבר אחד מתקיים תמיד כקו המנחה הראשי במדיניות: הדחייה. לדחות עוד קצת, לדחות לאחר־כך. לא להכריע כעת, להמתין, לחיות נמוך בין דחייה לדחייה – בכלכלה, בחברה ובמדיניות – להתקיים איכשהו. ואחר כך, אולי אחר כך.
האם פלא הוא אם קם היום אל־תוהאמי לגדף, ואם פצה פיו על מערכות ישראל, על עצם קיומה, ועל ערכה האמיתי בעיניו. ובלשון גאווה כזו? אל־תוהאמי אינו אלא מוצר עקיפין של מדיניות ישראל. הוא פונקציה של חולשתה המדינית. של נמיכות קומתה המעשית. הרוחנית והמוסרית.
לישראל איו עתה ראש. אין לה תבונה ואין לה מעשים שלפי התבונה. אין לה חזון חיים מעשי מלבד כמה פראזות ריקות, הכל רק עקיפות קטנות של מכשולים בלתי־צפויים, הכל רק תכסיסי התחמקויות מפני משהו, במקום הליכות מפורשות אל משהו.
הכל נעשה לפי הטופס האחד: "אמנם כן – אבל בינתיים לא”. (אמנם המורים צודקים – אבל בינתיים לא נשלם להם; או: אמנם חברון כן – אבל בינתיים לא. וכו' וכו'): הכל כמעט מעז למחצה ונרתע לגמרי מיד.
הגורל העניש את ישראל בשעה ההיסטורית הזו בממשלת קטנות לאומית. ולפיכך, כפועל יוצא, יכול אל-תוהאמי
לקום ולגדף. הוא לא היה מגדף את פי שמעורר כבוד.
ישראל מוצאת עצמה היום בעמדות התגוננות מדינית לאורך כל החזית. וכך נמצא שהצד השני, גם אם מלכתחילה לא התכוון, מוזמן עתה לתקוף. גידופי אל־תוהאמי אינם חדשים בתוכנם, וגם מצד רום מעמדו של אומרם אין חידוש; החידוש כולו הוא בהיתר לומר היום בפומבי את העובדה החדשה כי ישראל איבדה את היזמה המדינית, וכי אינה עוד אלא רק משיבה ומשיבה – ולא בכשרון רב – אל יזמות, ואין לה עוד לפניה כעת אלא רק להיחלץ ולחזור ולהיחלץ, ובעיקר על־ידי דחיות, מ,,שח" אחר ”שח!" ששואלים אותו מכל צד ובתוקפנות גוברת. גידופי אל־תוהאמי הם עוד התקפת ”שח!” כזו – שלא זכור אם ענו עליה, מפני שגם אם ענו, גם הפעם הפטירו משהו בחצי קול ובטישטוש דיבור.
עם איבוד היזמה איבדה ישראל גם את קולה הטבעי, שיש בו הכרת ערך עצמה, ועמידה של זקיפות מתוך יושר – עד שאיש לא היה מעז לפגוע בה בלי להסתכן.
ולא בענינים של כבוד סרק או גאוות כסילים חיצונית. אלא בענינים שהם עצם קיומה וטעם קיומה. עניינים שנשתבשו עתה עד־דאגה, ושאותו מגדף בא עתה להזכירנו, כמד־לחץ במנוע, שהלחץ הפנימי ירד עד־חרדה.
אין לישראל כיוון. המלה המלהיבה ,,שלום" היא הכל והיא לא־כלום. קולה של ישראל אינו נשמע עתה אלא רק משני הקצוות הקטביים: מן הקצה הגדול הניצי־מאד ומן הקצה הקטן היוני־מאד. וגם אלה תוקפים את הממשלה ב”שח!” אחרי “שח!” ונענים בשפה רפה ובדחיית מועד הפרעון.
כך, שרעיונותיה הפומביים של ישראל היום הם בעיקר הרעיונות הפרימיטיביים של ..גוש אמונים”, והמעשים היחידים של ישראל הם המעשים הלא מבוקשים של פאנאטיות אתנוצנטרית חסרת רסן ופרועת שיקולים, ושהממשלה נקרעת כדי לשלול אותם מעשית, ונקרעת כדי לחייב אותם אידיאולוגית. ובו בזמן, מן הצד השני, אף כי בחוגים שוליים מבודדים. לא חדל איזה לחש של כמה מתאבדים לאומיים: לתת הכל כדי לפייס את המאשימים אותנו.
אבל מה באמצע? מה רוב מניין ורוב בניין של האומה הזאת, כעת, כשההיסטוריה עומדת ומשחיזה כליה סביבנו ועל כל גבולותינו? מה רוצה האומה ברובה? מה בעיניה מרכז ומה תיפלות? במה רוב מעייניה כעת? גידופי אל־תוהאמי מטלטלים אותנו כעת לשאול שאלות כאלה: רוב האומה – מה הוא מבקש לו היום?

ולבסוף, כשישראלים וכשמצרים אומרים היום ,,שלום", למה באמת הם מתכוונים והאם בהכרח מתכוונים הם לדבר אחד? מצד השלילה מרובה אולי הדומה: ”לא עוד מלחמה” מובן אולי בדומה משני העברים: אבל מצד החיוב, מצד ה"מה כן" – התשובות מכאן והתשובות מכאן נראה שאינו דומות. וביתר דיוק: ה"מה כן” המצרי כוחו בפשטותו הטוטאלית והחלה־על־הכל, ואל־תוהאמי רק לא נזהר שלא להקצינה מדי, לאמור: מה ששלנו שלנו, והמרבה – משובח; כנגד ה,,מה כן" הישראלי העמוס והמורכב, והנקלע תמיד בין אוטופיה אידיאלית, כמעט מעבר לשום תקדים היסטורי מוכר, ובין השלמה ריאליסטית עם ממדי האפשר, כמעט עד גבול יכולת התקיימותה.
אם כך או כך, בלי הנהגה חדשה, ומוקדם ככל האפשר, ואפילו מוקדם יותר מן האפשר, בלי ממשלה חדשה רבת דמיון, רבת אומץ ורבת אחריות, שתדע לעשות מן האמצע העצום של עמה של ישראל אומה בעלת ערך – יהיה קולו של אל־תוהאמי זה, רק קריאת עורב ראשונה.

יזהר סמילנסקי , דבר,   13.2.1980
חסן אל־תוהמי היה סגן ראש ממשלת מצריים ואחד מאדריכלי השלום עם ישראל.
 בראשית פברואר 80, אחרי חתימת ההסכמים, כששגריר ישראל מתכונן לצאת
לקהיר, העניק ראיון לעיתון סעודי ובו חזה כי קיצה של מדינת ישראל קרוב.

“ריאקציה אגרארית"

לאחרונה החלה מזמזמת בחלל אווירנו הדחוס צירﬠה ﬠוקצת חדשה: "הריאקציה האגרארית". והכוונה לכל אותם שﬠדיין מוסיפים ומדברים ﬠל קרקﬠ במקום לדבר רק ﬠל השלום, ולאלה שאינם נראים רק מאושרים אלא גם דואגים – הללו הם ריאקציונרים, הנסוגים מן הקידמה אל חמרנות ﬠיקשת של בעלי־נכסים. ואל חמדנות לוהטת להחזיק ברכוש לא־להם, ושניכסי קרקﬠ אינם בטלים בﬠיניהם מפני ﬠרכי השלום – כל אלה ”מﬠידים על ﬠצמם קודם־כל שהם צרי־אוֹפק, שהולכים להפסיד את הﬠתיד הניפתח, ושהם שמרנים בעלי גופים ומגושמים, מלבד שהם עושקי דלים וחומסי צדק – ובקצרה, כת בזויה של רﬠבתנות ושל ביזה”.

“הריאקציה האגרארית" אינה, על כן, רק גינוי נוסף לאפיין בו ﬠוד צד שלילי שנתגלה בקבוצה פוליטית קנאית זו או אחרת, אלא היא תיאור של תכונה נפוצה בציבור כולו ונוגעת לרבים – כל אותם שמשהו היצר להם מאד, כשנודﬠה התביעה המצרית לוותר ﬠל ישובים חיים כתנאי אולטימטיבי, והיא תו של זלזול בכל אלה שחשבו כי ב"קמפ־דויד" נתבע מישראל וויתור חד־צדדי מכאיב מדי, ומרחיק לכת מדי. לרבות אלה שאף־כי יודﬠים הם כי אולי כבר אין ברירה ונצטרך להחזיר הכל – אבל חשים ﬠם זאת כי מוגזם לשמוח ﬠל־כך, או לבוז לתחושת המועקה.

מסתבּר אפוא כי "הריאקציה האגרארית׳׳ היא תכונה כפולה: שׁל ליסטים ושל כילי. והיא גם איפיון שׂל התנהגות פוליטית צרת־מוח – המﬠדיפה את הטפל ﬠל פני העיקר ומקדימה את קצר־הטווח ﬠל פני רחק־הטווח. אבל קודם לכל,ִ היא ﬠמדה בלתי מוסרית: כשמונחים כגון "קרקﬠ", "חקלאות",  "התיישבות", "ישובים", וכיוצא בהם, משמשים בדוחק כדי לﬠטוף בטלית של יוקרה נוסטאלגית תכונה גסה יותר: השׁתמטות מהחזרת המלקוח מכאן, ודחיית השלום המיוּחלת מכאן. ובקצרה: שחיבת הקרקﬠ משמשת תואנה לשינאת הקידמה. ושעל חיבת הקרקﬠ צריך היום להצטדק.

האם "ריאקציה׳׳ זו חדשה היא ﬠימנו? האם פﬠם היתה דרך הישוב וחיּבתוּ ל"דונמים׳׳ בבחינת "אגרארית" בלבד, ורק לימים השתנתה והפכה להיות ל"ריאקציה"? ואולי ﬠוד מתחילתה היתה כל רכישת הקרקﬠות בארץ־ישראל, בבחינת "ריאקציה", ﬠוד מימי חיבת־ציון הראשונים, מימי יהושﬠ חנקין, הכשרת הישוב, קרן־הקיימת, ו"גאוֹלת הקרקע"?

או. שﬠד לתאריך מסוים נחשבה הנטייה "האגרארית׳׳ ל"קיּדמה", ורק מאחרי תאריך מסוים הפכה והיתה ל"ריאקציה“? מתי היה הדבר? מאז הקמת המדינה? מאז מלחמת ששת הימים? או, מאז ביקורו של סאדאת בירושלים?

שתי תיבות במונח השולל הזה, "ריאקציה׳׳ ו"אגרארית׳׳, שתיהן מהדהדות כאפיונים מאז צהרי ימי המארקסיזם, כשדיברו רתת במונחים מגנים כנגד אותם בֿﬠלי האחוזות הרשﬠים שנישלו את האיכרים, את האריסים ואת הצמיתים למﬠן ביצﬠם, וﬠיכבו בצרות־דעת את ִגלגלי גאולת המהפכה.

כל אחת מהן ושתיהן כאחת עולות מבין צלילים נישכחים של דיסקוסיות סרק בתנוﬠות הנוער, ﬠל כל אותם פילפולים שמילאו ימיהם ולילותיהם של אברכי "האליטה המתקדמת”, ושחזרו ומילאו קונטרסים סכולסטיים של "מהפכנים לנצח”, ושנשתכחו לכאורה.

דא ﬠקא, שגם המונח החברתי כלכלי הזה "אגרארי" איבד את מטﬠן האסוציאציות הראשונות, המﬠמדיות,השמרניות־מפגרות: וגם התואר השלילי "ריאקציוני" כבר אינו מפחיד, לא הרבה יותר משאר התארים הנוראים כגון "קולוניאליסט" “מחרחר מלחמה", ו"אויב ההמונים", וכל כיוצא בהם, שדהו והפכו לקלישאות מגוחכות על נייר מצהיב.

איך איפוא פתאום ניזכר לו עתה הגינוי האנאכרוניסטי הזה לצאת לאור, ובצדקנות גדולה כזו, ובכוונה ללעוג, להכאיב, לבטל?

ומצד שני, האם באמת יש סיבה לאדם להתגאות כל־כך, ובהתנשאות יהירה כזו, בקידמה האנטי־אגרארית שלו? יותר מדי ﬠדויות יש בידינו איך ניראית מדינת היהודים וכל תולדותיה ויסוריּה והצלחותיה, מﬠל עמדות־תצפית "נאורות" ו"מתקדמות" כאלה – עד שלמותר לשאול אם בלי כל אותה הריאקציה האגרארית, ובלי כל אותם ריאקציונרים אגראריים, גיבוֹרים בחלוציותם – אם היתה ישראל עומדת היום בﬠולם ﬠל תילה. אבל, לא למותר לשאול, אם בלי הריאקציה האגרארית הזו של היהודים בארץ ישראל – לא היתה מדינת היהודים רק ﬠוד גלות אחת! אלא שאם גלות, וכי אין להם ליהודים גלויות יפות יותר, נוחות יותר, ושלוות יותר – מגלות תל־אביב וסאלוני ירושלים?

התואר "ריאקציה אגרארית" אינו מתכוון רק ל"גוש אמונים", אלא הוא נוחת ופוגﬠ, או מתכוון לפגוע, בכלל מﬠשי המתיישבים שבתום־לב, כל אותם שחיים היום וﬠובדים ומﬠבדים קרקﬠות שהמדינה הﬠמידה לרשותם, בכל אותן הזכויות שישנן או שאינן לכלל ההתיישבות היהודית מאז קארל נטר וﬠד היום, ואין, ככל הידוע, הרבה, מעשים מפוארים בﬠולם במאה הזו מתולדות מעשי ה"ריאקציה האגרארית" היהודית בארץ ישראל.

ישובי הגולן. וישובי בקעת הירדן, וגם ישובי פיתחת רפיח (עם כל הבקורת הקשה ﬠל תולדות ﬠשיית ההתיישבות הזו וﬠל מהלך היחסים, הנצלני־ציני ששרר שם בין עובדים ומﬠבידים), אם ישובים אלה אם הם "ריאקציה אגרארית" – הרי כל מדינת ישראל, מניה וביה, היא כזאת. וההתנשאות להכתים מﬠשיהם בהבל־פה מגנה, ובביזוי המיתוס של ההתיישבות, אינו דװקא מרוב קידמה, אלא אולי מרוב דבקות דוגמאטית, ומתוך חולשת־הדﬠת בפני סיסמאות "החוגים המתקדמים".

השאלה הﬠולה מגינוי זה ומדה־מיתולוגיזציה זוֹ, היא שאלת אשמה חמורה ביותר – אם תולדות ההתיישבות היהודית אינם גם תולדות נישול הﬠרבים, אם ההתיישבות היהודית אינה בﬠצם אלא תולדות ההגלייה האלימה של המוני תושבים ﬠרבים; ואם ההתיישבות היהודית לא היתה באמת אלא רק פרק בחטיפה בכוח־הזרוﬠ ושמיטת קרקﬠ זדונית מתחת רגלי יושביה הקודמים?

לא אם פה ושם לא היו אצלנו מעולם גם דברים רעים ומגונים מﬠין אלה – אלא אם סך־כל מפﬠל ההתיישבות היהודי לא היה, בסופו של דבר, אלא רק עוד דוגמה של "ריאקציה אגרארית” במזרח התיכון, הﬠייף מדוגמאות כאלה מדורי דורות. ואם ההתעקשות היהודית על ﬠקרון זכות ההתיישבות היהודית הצודקת, אינה בﬠצם אלא רק צביעות, ותכונה של נסיגה מוסרית ופיגור מפיק רווחים ממדיניות אגרארית ריאקציונית?

אם לא באה כל טﬠנת "הריאקציה האגרארית" אלא רק כדי לבטא הסתייגות ממעשי "גוש אמונים" ודעותיהם, הסותרים כל בינה מדינית, כל התנהגות מוסרית, וכל תכנית מעשית – אין צורך לשם כך לטרוח ולהﬠלות באוב את הגינוי ה"מארקסיסטי" הסטירילי הזה.

אבל, אם באה "הריאקציה האגרארית" כדי להכליל את כלל מפעל ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. לתולדותיו, לתקופותיו ולסגנונותיו, ואת ביטויי הדאגה הﬠמוקה לשלום ישובים ולמעמד ההתיישבות, זו שבני אדם מרובים משקיﬠים כבר מאה שנה כמעט את מיבחר ﬠולמם הפיסי והרוחני בדונם אחר דונם ובﬠז אחר ﬠז, ואת כל הטהור והיפה והצודק, ואת חלום דורות ﬠל דורות, ואת כל מה ‏‎שמהווה את מיטב יסודות מדינת היהודים ואת בסיס הציונות המיוחד ביותר והמוצק ביותר – הרי שממש כּאן מתבקשת דחיית תויות "הריאקציה האגרארית" כפאראפראזה להכרזת ג'ון קנדי בשעתו: “אני ברלינאי" – בהכרזה גאה שכמותה: “אני ריאקציונר אגרארי".

יזהר סמילנסקי, דבר,  27.10.78

 

 

 

שתיים שלוש תהיות

נקודה מרכזית שלא נפתרה בקמפ־דויד, ושבה נישאר על כן מקופל איום וטמון זרﬠ דאגה לעתיד, היא – שׁאישִ מן השנייים לא ויתר בעצם על אקסיומות היסוד שלו: סאדאת לא ויתר גם על גרגר חול ממה שנחשב בﬠיניו כ"האדמות שלי"; ובגין לא ויתר ﬠל קורט מחלומו על שליטה בשטחים המאוכלסים בבﬠלי רצון אחר, ורק ﬠטף את השליטה בשמות לא־ישירים ובדחיית הזמן.

איש מן הצדדים לא ויתר איפוא על רﬠיון משיחי משלו, שבﬠיצומו הוא רﬠיון שאינו סובל רעיון אחר ﬠל פניו; ושתי אקסיומות בלתי מתפשרות נשארו מﬠומתות בכמה ריפודי ניסוחים ממתנים שהם, זו כנגד זו.

מאחר שסאדאת לא ויתר גם על אחוז אחד ממאה האחוזים של "האדמות שלי", הודיﬠ בכך (למרות ביקורו המהפכני בירושלים, ושאר צﬠדיו הגדולים והנוﬠזים), כי בﬠצם לא זז מאקסיומת הפתיחה שלו. בﬠוד שויתור כזה, לעיני הﬠולם וארצות ﬠרב, יכול להיות כמין אקט, יציאה מן האקסיומה המקודשׂת שלו, וחריגה מן המיתולוגיה, אל הראציונאליות, וכמוהו גם ישראל מצידה היתה מצטרפת באקט של ויתור ובהפשרת כמה כן האקסיומות המיתולוגיות שלה. רק ויתור מצרי מﬠשי ﬠל אחוז כל שהו מן האדמות, היה כהודאה מצידו בעקרון צידקת קיומה הציוני של ישראל, וגם היה כאישור שלאחר־מﬠשה בשגיאה שנﬠשתה בכל המלחמות הקודמות שנלחמו המצרים בישראל.

אקסיומות כמוסות או גלויות שלא הודו בחלקיותן, ושלא נסוגו משלטונו הפסיכולוגי שמﬠבר לשכל ולהוכחות התבוניות – יש להן כוח חיות מחלחל והולך, משתמט מפיקוח ומבקרה, ﬠטוף רומנטיקה ולחשים מיתולוגיים, וכוח זה מתמיד והולך מﬠבר כל הבריתות, ההסכמים, החוזים והנשיקות והחיבוקים. אקסיומות, וכל מיני טוטם וטאבו שהם, דרכן שהם מוסיפות וחיות בין בני אדם וﬠמים כצווים מחייבים ותקפים לא פחות, ולﬠתים אף יותר, משיקולי המציאות, ואין להן לא פשרות ולא התפשרויות, והן מוסיפות וחותרות ומחלחלות ומחכות לשﬠתן: קנאיות, נקמניות, ופּוקדות אבות, בנים ושילשׂים וריבּﬠים. והיסטוריה, לרבות זו הקרובה, הנוגﬠת, הנוכחת – מלאה יותר מדי עדויות מבהילות כאלה, ודיווחים על מﬠשיו: בכל מקום ומקום, שאינם ממיטב מﬠשי האדם ולא מהישגי יופיו.

הדרך להשתחרר מכוחן הלא־אנושי, והתובﬠ לו תמיד בשר אנוש ודם אדם, הוא לﬠשׁותן לאנושיות: כלומר, לעשותן יחסיות ולא מוחלטות, לעשותן ניתנות לדיון ראציונאלי, לעשותן פתוחות לשקילה, למיקוח ולפשרה, כלומר, נכונות הדדית לויתורים מדעת, מרצון ומהכרה בﬠיקר הטﬠות התחילית של ישראל, בראשית המשא־ומתן, ושממנה התגלגל הכל כפוﬠל יוצא, כשנחפזה ישראל בצﬠד הפתיחה להציﬠ למצרים מיד ולאלתר את כל סיני כולו במאה אחוזיו, הצﬠה נדיבה שאין לה הסבר מספיק מלבד הבולמוס לתת הכל ולהיפנות כולה לﬠזה, לחברון ולשכם. אל ִאלה היה ליבה פונה, ולשם כך אצה להוציא את מצרים מן הזירה, ולהיות כולה פנויה אל הזירה האובססיביּת שלה: "השטחים”!

וכך, לא השיג ההסכם שנתקבל בקמפ־דייוויד את הודאת המצרים שהם נסוגים מאקסיומת הטאבו הבסיסית שלהם (זו שהיתה זרﬠ כל הסכסוך), ולא השתחרר מאיום הפורﬠנות אלא זרﬠ, ובבולמוס שיכור, ﬠוד זרﬠי פורﬠנות ביהודה ושומרון. בתוך השנים הקרובות תתנגשנה בהכרח האקסיומות הבלתי מנוצחות – האקסיומות הלאומיות, הכמוסות והגלויות, של צד זה – כנגד האקסיומות, הכמוסות והגלויות, של צד זה. וזה מול זה יﬠמדו אז שני ﬠמים. לא סימטרײם בכוח ולא ביּכולת הכרעה, וﬠם זה, שני ﬠמים – ﬠם מול ﬠם. ולא, כפי שמבקשים שנאמין, רק ﬠם אחד יﬠמוד שׁם כנגד איזו "ישות" ﬠמומה, אמורפית, סתמית, ושׁניתן יהיה למוססה אי־כך. ולשווא לנסות לחמוק אל מונחים אחרים, נוחים יותר או מחייבים פחות, ולחכות שהזמן שיﬠבור, חמש שנים אחר חמש שנים, יﬠשה, אי־כך, נפלאות שהשכל אינו רואה אותן.

מאימתי מושג שלום אמת? משעה ששני הצדדים הנפּגשים מודים זה בזה, לרבות זה בשונותו של זה. מודים ביּחסיות תביﬠותיהם, בשוויון זכויותיהם, ובהכרח לנהוג זה בזה כשהם בלתי מחוּפרים ﬠד־צוואר במה שמעבר לתבונה וליחסיות האנושית. הווה אומר, ניטרול האקסיּומות הקיצוניות, והוצאת המונחים המשיחיים מסדר־היום של הקיום יחד.

קבלת הﬠקרון שאיש מן הצדדים לא יוכל לזכות בכל, ושׁאישׁ מהצדדים לא ייקרא להפסיד הכל, ושאין יחסי מאה־אחוז יכולים להתקיים ולקיים בני־אדם בשלום. והמצרים שהלכו ולחמו בכל המלחמות להכחדת ישראל מאז הוקמה, אי־אפשר להם היום לעמוד על שום תביﬠה של החזרת מאה־אחוז מן האדמות שגרמו למלחמות ההן – מלחמותיהם לכבוש, להשמיד ולהחרים גרמו לפסילת התביעה למאה־אחוז. ושדי והותר היה שתשיב להם ישראל תשׁﬠים ותשעה אחוז, והאחוז שלא תשיב היה אז כסמל לביטול האקסיומוות של הבלﬠדיות, וביטוי לקיום הﬠקרון של ההדדיות.

ובינתיים, בין שאר הדברים הטובים והגדולים שסוכמו בקמפ־דייויד, נשאר בידינו בפועל גם שישראל הודתה לפני כל הﬠולם, וקיבלה על ﬠצמה שלוש הנחות לא כתובות אך מפורשות, אלה:

א. ש"פשרה טריטוריאלית" – משמﬠה, ויתור ישראלי חד־צדדי, שאפשר לפצותו בﬠנינים בעלי משמﬠוּת משפטית ובמונחים של חוזים.

ב. שניתן לפנות ישובים ישראלײם כדי להשיג אותם חוזים, מתחילה בסיני, ואחר־כך, מחויבים לפי אותו ﬠקרון, גם בבקﬠת הירדן, ובגולן, וﬠד ירושלים.

ג. ושגודלה המאקסימאלי של ישראל הוא כמקובל ﬠל הﬠולם – אינו חורג מגבולות 67.

ומבחינה פנימית, הבהירו הסכמי קמפ־דויויד הבהר היטב, כי ישראל הﬠתיקה ﬠתה את מוקד ﬠניינה מן הגבולות אל שטחי יהודה ושומרון, כהרפתקה לאומית לקראת ריבוע הﬠיגול.

יזהר סמילנסקי  דבר 25.11.1978

 

שני צעדים לשלום

 

ﬠם שמצרים מבקשת לקדם את שיחות השלום, היא נוקטת – לפי קריאה בﬠתונים – מונחים, מושגים וגם סגנון המזכיר תביﬠה לכניﬠה ללא תנאי: להחזיר הכל, בשלמות ומייד. השלום בﬠיניהם הוא שלילת כל השינויים שﬠד 67, וחיוב הגשמת הלאומיות הפלשיתנאית. בﬠוד שבעיני הישראלים השלום הוא שלילת איבת השכנים והמשך מהלך הציונות. כך שהידיים המושטות לשלום מגששות ואינן ניפגשות היטב.

לﬠתים מתאכזבים כאן ונפתﬠים כשמוצאים שהמצרים חושבים ﬠל דברים אחרים כשהם חושבים ﬠל השלום, והציונות של הישראלים אינה ﬠנינם. ואילו בﬠיני הישראלים האינטרסים הנחשבים כמטרות הנﬠלות בﬠיני המצרים אינם אלא כמין מכשיר, או כﬠרבון שנילקח במלחמה, ושמהססים להחזירו בלי בטחונות מספיקים, ושטﬠנות הצדק של המצרים אינן משכנﬠות הרבה. כך, שטיעוני הישראלים ﬠל חזון ההתיישבות שלהם, ﬠל כוונות הפיתוח החיובי, ﬠל סייגים מפני הפתﬠות ומפני שינויים לרﬠה, כשם שחלומות ﬠל שיתוף פﬠולה יצרני – אלה אינם בראש דאגות המצרים.

התפישה המצרית נשמﬠת ברורות, פשוטה וחד־משמעית, וחוזררת ללא ליאות ﬠל ﬠצמה פה־אחד וקול־אחד, מן הרחוב וﬠד הארמון: שלנו הוא שלנו; כבודנו קודם לתוﬠלתנו; ותיקון הפגם בדמותנו הלאומית־היסטורית בא לפני כל תיקוני החברה והכלכלה המוצעים לנו. כך, שאפילו אם ביסודם אין המצרים אויבים לישראל, הרי עניניהם, טﬠמיהם, סגנונם וסולם ערכיהם – באים אצלם לא רק בסדר ﬠדיפויות שונה, שהגיונו שונה, אלא שהם מבוססים ﬠל הבנה אחרת של הצרכים האמיתיים, של היעדים ושל האידיאלים הלאומיים שלהם. וגם כשניראים הדברים כי השלום באמת ובתמים הוא מﬠנינם של המצרים – הרי גם זה בתוך תבנית ﬠולם ומסגרת אידיאולוגית משלהם. ובמסגרת תפישה זו היחס אל הישראלים הוא, בﬠיקרו, כאל כוח חיצוני שפלש והשתלט ﬠל שלהם, ושצריך לגרום לו שייסוג ויניח כיבושיו, ושײצא לו ללא שום רװח מלבד השלום, שיהיה תשלום הוגן ﬠל קבלת דין הנסיגה.

ﬠל פי תפישה זו שלהם וﬠל פי מושגיה, חייבת נסיגה זו להיות חד צדדית; מה שלא השיגו בכוח הנשק ישיגו ﬠתה מכוח ההסכמים: והמלחמה שלא הצליחה לפתור דברים, תפנה מקום לוויתורים מתוך הסכמה. וכך יש להבין את ה"מומנטום" שייצר לו סאדאת, בהתקדמות בשני מהלכים, ראשית במלחמת יום־הכיפורים, ושניה בבואו לירושלים – צﬠד משלים צﬠד ﬠד שיושג כל היﬠד המבוקש בשלמותו: השתחררות מן הכיבוש הישראלי, שלילת ההישגים הטריטוריאליים, וחיוב חשבונם של הישראליים בפתרון הבﬠייה הפלשתינאית שהם שייצרוה – ושﬠליהם לשאת ﬠתה בתוצאותיה, ולשחרר כבר את המצרים משום מחויבות שהיא, ולהיות פנויים כל־כולם לﬠניני ﬠצמם כדרכם, ככוחם וכסגנונם.

ומכאן שימוש המונחים הנשמﬠים ﬠתה כהכתבת כניﬠה־ללא־תנאי, לא מטﬠם הכוח אלא מטﬠם הצדק. במקום השימוש במונחים שהישראלי היה מצפה שישתמשו בהם: חיפוש הבנה דו צדדית לסכסוך כפול־צדק. ומכאן גם שני הצדדים.

המצרים בטוחים שהם מצידם כבר נתנו את מלוא כל חלקם בהדדיות הנתינה: בואו של סאדאת לירושלים היה כהכרזה לפני כל הﬠולם ﬠל הﬠנקת הכרה למדינת היהודים, ויצירת ﬠובדה חדשה בכל מﬠרך יחסי המזרח־התיכון. ואילו הﬠובדה שמדינת היהודים היא מדינה ציונית, ושהציונות היא מחשבה ﬠל הﬠתיד היהודי במרחביו ולא רק על הקיום הישראלי בּצמצומו – ﬠובדה זו לא זכתה בכלום, לא בהכרה ואפילו לא בהבנה תחילתית, וניראה כאילו זה שורש כל אי ההבנות היום: כל ההכרה ניתנה לﬠובדת קיומה של ישראל במונחים ריאלפוליטײם, ושום הכרה לא ניתנה לציוניותה של ישראל.

ומכאן גם שתי השפות השונות. שתי הגישות השונות, ושתי הידײם המגששות לשלום, ניפגשות ואינן ניפגשות.

ﬠתה, לאחר שלושים שנות מדינה, ולאחר הרג רב ונורא, לאחר השחתת משאבים אסטרונומײם לשוא, לאחר שכבר נתבססה תשתית של מציאות ישראלית בלתי ניתנת להכחדה קלה, והוקם צבא שלא רק שלא קל להביסו, אלא ניראה שקשה יהיה לﬠצרו אם יתקדם – לאחר תקופה זו מודה מצרים – כחלוצה לפני שאר מדינות ﬠרב – בקיומה של ישראל. ואין זה דבר מוﬠט. אבל אין זו ﬠדיין הכרה בטﬠם קיומה ובתכלית קיומה של מדינה זו, ובתכלית שﬠושה אותה שונה מכל אומה ומדינה בﬠולם: מדינה שבבת־אחת היא גם מדינה של תושביה הקיימים וגם של תושביה הﬠתידים במרוצת הדורות. וממש כשם שמצרים היא מדינת הדור הקיים בה ומדינת הדורות הבאים שﬠוד ייוולדו להם, ואיש בﬠולם לא יוכל להתﬠרב בך – כך גם ישראל היא מדינת היהודים היושבים בה ומדינת הדורות הבאים שﬠוד יﬠלו אליה, ואיש לא יוכל להתﬠרב בכך.

אי־הבנה זו ואי־הכרה זו ﬠושה את הװיתור הנתבﬠ מישראל לאקט חד־צדדי. ומﬠמידה את מצרים כתובעת הפטורה מהיות נתבﬠת.

לא די לה לישראל כﬠת בהכרה החשובה שהיא קיימת; היא מחכה להכרה הנוספת: הכרה בציוניותה. ובלﬠדי הכרה נוספת זו גם ההכרה הראשונה מתרוקנת. כל צﬠד שתצﬠד ישראל היום, ושיהיה בו כדי לסכן את מימוש האידיאה הציונית – סותר מניה וביה את עצם קיומה. קיומה של ישראל במחיר חיסולה של הציונות – הוא חיסולה של ישראל מתוכה, ללא מלחמות ובתוך גבולות בטוחים. כל השאלות הקשות המﬠיקות כﬠת ﬠל מהלך השׁיחותּ – גבולות, פלשתינאים, ישובים יהודים, ולחץ מדינות ﬠרב המסרבות וכיוצא באלה – ככל שהן קשות לﬠצמן, אסור להשלות איש כי אפשר למצוא להן פתרון בלי להודות תחילה – בבﬠיה גדולה יותר: ושני הצדדים חייבים לדבר אמת, ובגלוי־לב, מפני שבלי הבנת אמת, כל הצﬠות השלום הן הסכם ריק.

ממול הוויתור הממשי, הפיסי, שתובﬠת לה מצרים מישראל, יהיה גם ﬠליה לוותר װיתור לא־קל לה – וויתור ﬠל שלילת הציונות. ואם חשה מצרים בצידקת תביﬠתה מישראל לשם מימוש זכותה לריבונות מלאה, ﬠליה להכיר בצידקת ישראל התובﬠת הכרה בטﬠם קיומה של ישראל כמדינה ריבונית.

מﬠרכת היחסים הנוצרים והולכים בין ישראל וארצות ﬠרב לא תוכל לﬠמוד בהﬠלמת אמת זו או בהסװאתה, לשם נוחות מדומה של המשא־ומתן, ושלום אמת לא ייתכן בלי הודאה באמת, והאמת של ישראל היא, כי קיומה אינו רק בקיום ההווה שלה אלא גם בקיום חזון הﬠתיד המיוחד לה. ישראל היא האחריות לגורל היהודי, היא התשובה ההיסטורית הריאלית לכל מקום ולכל מצב שבו מתהווה משום־מה "שאלה יהודית”, בין אם זו שאלה פיסית־קיומית, ובין אם זו שאלה אידיאית־מצפונית – בכל מקום, בﬠולם ובהיסטוריה, שיקום בו יהודי וישאל ﬠל קיומו (האישי, הלאומי, התרבותי, הדתי, הזהותי וכו') – מדינת ישראל היא התשובה הטובה מכל התשובות האפשריות, ולכך היא קיימת.

קשה לסגת וקשה לװתר, בין אם על אדמה, ובין אם ﬠל אידיאה, אבל כל וויתור שיהיה חד־צדדי לא זה בלבד שייראה כקשה יותר, אלא שיהיה דל תוצאות: װיתור שאין ﬠימו פתרון. ﬠל המצרים לדﬠת זאת.

היום בשיחות שהכל חרדים להצלחתן, ובכל גילוי הלב. ובכל ההסברים שײדרשו להם אם ייבקשו לדﬠת יותר, כי אם אמנם יקר השלום להם וחשוב להם מﬠמיהם שלהם יהיו אשר יהיו – ﬠליהם לשקול את התביﬠה להקריב לשם השלום דיﬠה קדומה שלהם, המושרשת בהם ﬠמוק, ולוותר וויתור אידיאולוגי מכאיב, תמורת הוויתור הפיסי מרחיק הלכת של ישראל: עליהם להּתפּקח משלילת הציונות.

וטﬠם כל הדברים האלה ﬠתה, כדי להמליץ שבשיחות השלום תהיה חובה כפולה ﬠל הישראלים: חובת װיתורים לשם השלום, וחובת קשׂיות־ﬠורף ﬠל הדדיות הװיתורים. מי שאינו מװתר לשם השגת דבר אין הדבר בﬠל־ﬠרך בﬠייניו. וויתור כנגד וויתור. לא כפיית כניﬠה ללא־תנאי, אלא הסכמה ﬠל װיתור הדדי לשם השגת שלום הדדי. הישראלים יװתרו ﬠל דברים יקרים וﬠיקריים בﬠיניהם, כנגד װיתור שיצטרכו המצרים לװתר להם, לשם מה שניראה בﬠיני ישראל כﬠיקר טﬠם קיומה: לא קיום בלבד, אלא קיום ﬠם ﬠתיד, ובכל מלוא מה שמשתמﬠ מהודאה זו למﬠשה בפתרונות המשא־ומתן.

ברור שאין זה קל כל־ﬠיקר. אבל אי אפשר בלי זה. צריך שידﬠו המצרים, וידﬠו הﬠרבים כולם, כי מדינת ישראל זו, שלא כשאר מדינות, היא מדינה של שני צﬠדים ולא של צﬠד אחד בלבד. לא רק צﬠד של קיומה אלא גם צﬠד של יﬠודה. וכי מי שמודה רק בצﬠד האחד בלבד, מחטיא את כל הדבר. אמת, כי לא רק המצרים מתקשים להבין זאת, אלא גם ידידי ישראל האמריקאים, וגם האירופים – לא כל שכן המוני המסרבים להסכים אפילו לצﬠד ההכרה הבסיסי הראשון – וגם לא תמיד הישראלים זוכרים זאת ולא בכל חוגיהם – ואף־ﬠל־פי־כן: מדינה זו היא מדינה מיוחדת, היא מדינה של שני צﬠדים – של היש הקיים ושל היש המיועד – ומי שמתﬠלם מחזון הצﬠד השני שומט גם את מﬠשיות הצﬠד האחד. ﬠל־מנת להשיג מדינת יהודים כלשהיא כפי שהם נוגﬠ נתון ולסגור – לא היה קשה למצוא שלום משכבר: במדינה השוללת טﬠם היותה ומאפסת עצמה לדעת. ולפיכך במדינה המבקשת להגשים ﬠצמה, לא יוכל השלום להתממש לאורך ימים אם לא תוכר מדינה זו כמדינה בעלת שני צﬠדים, ואם גם השלום לא יהיה כזה: שלום לא רק כמצב תחילתי של אין־מלחמה ושל יחסי שכנות טובים (שכשלﬠצמם הם הישג ﬠצום ושווה מחיר ﬠצום) אלא שלום כמצב המאפשר את כל המשתמﬠ מהכרה בציוניותה של ישראל: בטחון, בהתישבות, בכלכלה, בחברה ובגידול כוחה הקולט של ישראל.

להודות בישראל ולא להודות בציוניותה, הרי זה אם לשלול לאלתר את קיומה, או להזמין מלחמה למחרת השלום, כשתתﬠקש ישראל לממש את יעודה. ומי שמדבר על השלום בלי לדבר ﬠל ייחודה של ישראל כמדינה בﬠלת שני הצﬠדים, אינו מדבר על שלום אלא על עוד הפוגה אחת בין הפוגות המלחמה.

אם תהיה מצרים מוכנה להודות בציוניותה של־ישראל, מותר יהיה לתת לה יותר; ואם לא תודה, כל מה שיוותרו לה לא יבטיח שום הבטחה של אמת.

יזהר סמילנסקי,  דבר,  16.1.1978

NEVER

כדי לדחות את האשמה כאילו מיהרו לוותר בקמפ־דײוייד על ישובי סיני ללא מאבק מספיק, סיפר ראש־הממשלה בכנסת כיצד ניסתה ישראל והשתדלה להניﬠ את סאדאת לפשרה כלשהי וכיצד סירב הלה בתקיפות. לבסוף הלך אליו נשיא ארצות־הברית בכבודו ובﬠצמו וחזר בפחי־נפש, אבל, על־פי הפצרות ישראל קיבל ﬠליו ושב והלך אליו להשתדל ﬠוד למצוא פשרה כלשהי – וחזר ולאו החלטי וסופי בידיו.

סאדאת, סיפר בגין לשומﬠיו, קפץ ושאג אז מלה אחת: NEVER – שאג סאדאת –ﬠד שנﬠו אמות הסיּפין, NEVER שהלך מקצה הארץ וﬠד קציּה. צעקה גדולה אחת וסופית: לעולם לא! ושאגה זו היא שהכריעה את הכף. סאדאת אינו רוצה. ואין מה לעשות עוד.

גם ישראל ניסתה כוחה שם בכל מיני מחאות והודﬠות על NEVER, אלא שלא ﬠלתה בידיה אלא רק לאחר מאמצים להמתיק קצת את הגלולה: לא לקבל החלטה בו במקום ולא לדחותה בו במקום, אלא לחזור לכנסת בירושלים ורק שם לקבל ביחד את ההכרﬠה שנגזרה מכוח צﬠקת סאדאת ההיא: NEVER !

במה גדול כוחו של הNEVER הזה של סאדאת? למה היתה שאגתו ﬠדיפה משל הישראלים? למה אפילו נשיא ארצות הברית נבהל מפניה ונרתﬠ וחזר ואישר כי אין מה לﬠשות ﬠוד: גזרה היא. הלא דבר הוא: מין NEVER כזה היה בידי סאדאת, שאין הﬠולם יכול לﬠמוד כנגדו, ואין מוצא לפניו אלא רק לקבלו, לרצות בו, ולקבלו.

ופתאום כאילו נחשפה איזו אמת דחויה, ונתגלתה בכל אכזריותה, אמת שלכאורה כבר בגרנו וﬠברנו ממנה והלאה – על מצבה הנכון של ישראל ועל מקומה בﬠולם.

הרי זו מדינה בת שלושים, ﬠתירת־הישגים בהתיישבות, בחקלאות וֹבתﬠשיה, שצבאה נחשב כחזק במזרח התיכון ושמוראו על כל שכניו סביב, מדינה ריבונית ועצמאית לכל דבר, שקשרים לה ﬠם הﬠולם, והכרות והכרויות, אלא שאין לה בינתיים, ולא לשבﬠים שנות הציונות שלפניה, שום ﬠמידה של NEVER בעולם, וכשצועקים לﬠומתה NEVER אין לה מה להשיב אלא לקבל.

ואין ישראל מין מדינה מחרישה שקולה לא נשמﬠ. שנים רבות רבות היא טורחת בהסברים ובהסברות, וכבר דור או שניים או שלושה היא מוסיפה ומוכיחה הוכחות המתקבלות ﬠל הדעת ומﬠבר לה – פונה אל הרגש, אל השכל ואל חוש הצדק, מתארת את מניﬠי הקמת המדינה ואת סיבותיה ואת ההתחלות שקדמו לה ואת הכוחות שהמריצו את הקמתה, לרבות השואה, ה"בﬠייה היהודית׳׳, האנטישמיות, הרדיפות, ומאידך התקװת וההבטחות מימי הנביאים ואילך, לרבות התרומה היהודית לתרבות העולם ועד אינשטיין, פרויד ומארקס ולאחריהם – אבל בﬠיני העולם עדיין אין שיכנוע מספיק למציאות שהם מייצגים.

העולם, מסתבר, עוד לא הודה בליבו בישותם הראשונית, ובצידקת היותם הראשונית, ועדיין הם שם בחזקת פגּﬠ־רﬠ שנתקﬠ בלתי־מוזמן למזרח התיכון, וﬠדיין הם שם גוף קנטרני, ﬠרמומי ומתוחכם, שפלש לאדמות לא לו וטוﬠן טענות שרק מכבידות ומסבכות את שכל־הישר, וששלושים שנה לאחר שהוקמה מדינת היהודים לא צידקתה, לא גבולותיה, לא בירתה ולא תפקידה כמגשימת הציונות – לא הובנו, לא הוכרו באמת, לא נתקבלו למﬠשה כממשות שכבר פטורה מהסביר ﬠצמה ומהצדק את קיומה, פשוט כשאר כל מדינות הﬠולם.

ﬠדיין מגויס הﬠולם באו"ם ובמוסדות שכמותו ללמד את הישראלים לקח ולהוקיﬠם ﬠל כל מידותיהם הרעות החל בגזﬠנות ועד אדנות המתקלסת בילידים דוגמת דרום־אפריקה ועד כוונות התפשטות מפלצתיות, ועד שלילת זכויות היסוד של ﬠם נידכה וכוונה להכחידו מﬠם. וﬠדיין ארה׳׳ב, "הידידה הגדולה", אינה מכירה בירושלים כבירת ישראל, ואין תכניותיה לﬠתיד הולמות בדיוק את החזון הישראלי, וכאילו אפילו באמריקה אין ﬠדיין הודאה מלאה בישראל כמדינת היהודים המגשימה את הציונות.

התגלה בסיפור הכמﬠט אנקדוטי הזה דבר מדהים. שלמצרים יש כוח ﬠמידה כזו, וכוח וטו כזה, שלא ישראל ולא ארה"ב ולא מלוא ﬠולם כולו יכולים לו. ושלפיכך, ﬠל ישראל לוותר, שאם לא כן תישא ישראל לבדה באשמת כשלון השיחות, ותחטא לבדה בהפסד הﬠתיד, ותמﬠל לבדה באחריותה, ותשאיר אחריה אדמה חרוכה לדור או לשנײם.

ומפני מה יש רק למצרים מין NEVER נורא הוד כזה, שהﬠולם מקבלו ועומד לימינו? מפני מה הNEVER שלהם כבד מכל, מכובד מכל, וﬠוצמת הווטו שלהם כמוה כפירמידה לא תימות לעולם? ומה זה שﬠושה את הNEVER המצרי לﬠובדה פוליטית מכרﬠת, לכוח מחץ כנשק אדיר, כטוב שבכלי הנשק, כﬠמדת מיקוח של סוף־פסוק והדיבור האחרון, ושהכל מתנפץ אל הצור הזה לרבות מלוא השפעת נשיא ארה"ב?

– האם צודק סאדאת יותר בריבו? (ﬠמדתו מוסרית יותר, חוקית יותר, מבוססת יותר מכל סיבה שהיא ומכל הסיבות?)

– האם רק הצליח יותר ביחסי הציבור שלו וברכישת דﬠת הקהל לצידו? (ﬠמדתו נראית בﬠיני העולם נכונה יותר, סימפאטית יותר, פשוטת הבנה יותר, וכו׳).

– האם רק ידﬠ לנצל היטב יתרונות מזדמנים (הנפט הערבי, השוק הﬠרבי, הﬠולם השלישי, וכו׳).

– האם פעל בתיאום כפול במגמת הכפייה ארה"ב – מצרים? ִ

– או שמא ניצל אי־כך גם את האנטישמיות המעמעמת בכל פינה בעולם, ואת הנטייה לדחיית היהודי מכל סיבה שהיא?

– או, גם זה שקולה של ישראל תמיד הוא מרובה קולות, ומהם אף סותרים (רק בעתות מלחמה הוא נעשה קול אחד כמﬠט…) סייﬠ לו?

אם כה ואם כה, ה־”NEVER” של ישראל נמצא קל יותר, אין לו קול ואין לו הד – עד כדי שכל סיכום של ועידת קמפ־דייויד שלא היה מודרך ע"י צעקת ה־NEVER של סאדאת, ממילא היה נופל כאשמה חד־צדדית על ישראל, ובכל מקרה רק היא לבדה תישא בתוצאות, תמיד.

*

פירושו של דבר הוא, כי קמפ־דייוויד היה מקום שישראל זומנה אליו מראש כנאשמת. בידיה היה רכוש עשוק. כל העולם חושב כך, וגם חלק מן הישראלים חושבים כך. וﬠליה היה להודיﬠ שם מתי ובכמה שלבים תשיב את כל העושק לבﬠליו החוקיים, למרות כל ההסברים וההוכחות והטענות שביקשו להפריך בהם סברה פופולארית זו. יתר ﬠל כן, נראה שיש משהו יסודי ביותר שהעולם לא הודה בו ואינו מודה בו, ונראה שגם לא יודה בו – כהנחת יסוד עקרונית ראשונה שבלﬠדיה כל הטענות ריקות – אין מודים בקיומה של ישראל כמגשימת הציונות. גם לאלה שהודו בקיומה המשפטי של ישראל לא כולם הודו בקיומה הﬠקרוני כשלב בתהליך היסטורי. רבים לא הודו ﬠדיין בזכותה של ישראל להיות, אחרים לא הודו בגבולותיה, לאחרים מפריעה ירושלים, ואחרים עדיין סובלים את נוכחותה כסבול קוץ שנתקﬠ בריקמת בשר ﬠרבית.

נראה שהﬠולם ברובו ﬠדיין לא הבין ולא הודה בציוניותה של ישראל. וציוניותה בﬠיניו היא כמין מזימה שלילית במובן זה או אחר, שצריך לפקוח עליה ﬠין חשדנית.

בﬠיני הﬠולם אין לישראל ﬠדיין גבולות מסוימים, וכל גבול ממזרח לים התיכון הוא ﬠדײן גבול של ארעי. בﬠוד שכל גבולות ארצות ﬠרב, לרבות ארצות שזה מקרוב הוקמו – הוא גבול מקובל כﬠובדת ברזל.

ישראל מתחילה בים, היכן היא נגמרת? בגבולות 67? בגבולות 47? בגבולות הישוב שמימי העותומנים? מה מﬠמדה של ירושלים בישראל? האם היא ﬠובדה ארצית מוכרת או רק ירושלים של מﬠלה היא שלמות אחת?

יתר־ﬠל־כן, הﬠם היהודי – מהו העם המוזר הזה? מולדתו מוזרה, וגלותו מוזרה (גם בﬠיני היהודים ﬠצמם). כך שהעם והארץ הם מיני ישויות חסרות צורה סופית, מוכרת, חסרות גבולות מובהקים, והכל בהם ﬠדיין נושא לוויכוח פתוח, לרבות מיהו יהודי.

וכשיתמו הוויכוחים, תהיה הטריטוריה שהיא ישראל, לפי הסכמת כל העולם – פחות ממה שרוב הישראלים. סבורים להם בליבם: משהו סביב גבולות 67 ופחות מהם, וירושלים תהא מן הסתם חצויה באופן כלשהו. אבל גם אז, לא תזכה ישראל בהכרת כל העולם ויימצאו מערערים על כל גבול שהוא, ולא ינוחו אלא יחכו לשﬠתם שתגיﬠ לﬠרﬠר ולהשיג משהו וגם כשיוסכם אי־כך ﬠל כל הגבולות – לא יבוא הסוף.

אז, או ﬠוד קודם, תיפתח השאלה של הפלשתינאים. והעולם ירעם בקולו NEVER רועם על כל מה שנראה ככוונה לתת להם פחות ממקסימום חלומם: להחזיר את כולם לארצם ולתת להם ריבונות מלאה וﬠצמאות שלמה. וכל מחאותיה של ישראל, הסבריה ודאגותיה, ונסיונות גיוס דעת הקהל האוהדת לא יזכו לכלום יותר מאשר זכתה לו בקמפ־דייויד, לאמור NEVER. רועם וסופי ומחייב סופית.

האמנם אין לישראל NEVER משלה? האם אין לישראל שום "עד כאן" – שמכאן והלאה לא: NEVER? התכיעה שנתבﬠת ישראל כעת אינה אלא שתהא ישראל מדינה בסוף חלומה (וחלומה, כך מקובל בעולם, הוא חלום התפשטות, וחזונה מקובל שהוא כיבושים והתּפשטות והשתלטות חוצה לה – וכך ומעין־כך מפרשים את חלומה בעולם). את חלומה האמיתי, החלום הציוני, החלום ההיסטורי של עם עולם – אין הﬠולם יודﬠ, אינו מבין, אינו מודה בו, ונלאה משמוﬠ הסברים. ישראל תחוייב אפוא להתפכח מן החלום הציוני, מצוא ﬠצמה בכברת ארץ מוחתמת כלשהי, מאותרת ומוגבלת ושמורה מכל מגמת התפשטות, כדי שתשיג לה נסבלות סבירה כלשהי.

 *

מה שﬠמד לימין סאדאת בצעקתו, היתה הסכמת הﬠולם כי ישראל אכן ﬠשקה אותו, ואת שאר הﬠרבים שמסביבה. שבידי ישראל אמנם נמצא הﬠושק, ושהיא חייבת להחזירו לבעליו.

ושני מיני ﬠושׂק הם: עושק קרקע וﬠושק ﬠם. עתה ﬠומד הﬠולם על כך שהﬠושק יוחזר. וגם כל המלחמות שפרעו בסדרי המזרח התיכון לא הּיּו לדעתם אלא אם נסיונות להתחמק מהחזרת הﬠושק ואם נסיונות לתבוע את החזרתו. מלחמות אלה ייפסקו מעתה ושפך הדם שלשווא, ובמקומם תיﬠתר ישראל להחזיר את הﬠושק באמצﬠות הסכמים ומוﬠדי תשלום ﬠד פרעון הכל. רבים בתוכנו מאמינים כי אכן כך הוא, וגם סבורים כי מכשיוחזר כל הﬠושק – חיי השלום והצדק יתחילו.

מה הוא בדיוק העושק הזה?

מסתבר שהוא גדול ממה שאומדים אותו לכאורה. הﬠושק אינו רק כל מה שבידי ישראל מﬠבר לגבולות 67 – ואינו רק ﬠובדות היסטוריות מפורטת כלשהן, כפי שנוטים רבים לחשוב, ולא רק ﬠובדות היסטוריות ידוﬠות כלשהן שצריך לחזור ולתקנן.

הﬠושק, נראים הדברים כﬠת, מרחיק לכת: הוא גם ﬠמדה מטאפיסית, גם מציאות ﬠל־היסטורית, והוא גם ﬠקרון אידיאולוגי. נראה איפוא, כי החלום הציוני בﬠיני הערבים (והעולם) הוא הﬠושה את ﬠושק הערבים. החלום הציוני הוא האחראי לכל הרעות, הגזל, הקיפוח, ושפיכות הדמים. וכל כמה שננסה לגמד את החלום וכל כמה שתיתן ישראל דברה כי אינה מתכוונת להתפשט, וכי כל כוונתה מעתה, כפי שכמה מאנשיה התבטאו, יהיה להתפשט רק לגובה ולא לרוחב הארץ – דבריה לא ייאמנו.

היום, לאתר וﬠידת קמפ־דיוויד, שהוכרעה בצﬠקת סאדאת, שהעולם כיבד איתה במלואה, ונרתﬠ מפניה כמפני גזרת טבע – היום לא רק הגולן, בקעת הירדן וחלק מירושלים, אינם ודאיים ﬠוד בידי ישראל, אלא כפופים לאותה צעקה, גם רמלה ולוד בספק ויפו ואשקלון. ומה לא, – בספק. וכל ﬠוד פליט פלשתינאי אחד לא חזר וֹאינו יושב במקומו ולא פוצה פיצוי מלא – עדיין ישראל בספק ומﬠשיה חתומים בחותם העושק.

*

הﬠולם קיבל את הטענה הערבית. את המיתולוגיה ﬠל הﬠושק, ואת כוח הווטו הנובﬠ מהכרה זו. קמפ־דײויד הוא האישור של ה־NEVER הערבי והסכמה חגיגית של משפט הﬠמים. ה־NEVER של הערבים ﬠדיף, אילו לישראל אין NEVER, אלא רק סדרים, גמישויות. וויתורים, הסתפקויות, ותחליפים שמחליפים נוכחות היסטרית פיסית בחוזים משפטיים מופשטים.

העולם רואה במיתולוגיה הערבית בסיס ריאלי וראציונאלי לﬠיצוב ההיסטוריה של המזרח התיכון.

הﬠולם דוחה את הטיעון הציוני ואת המיתוס ההיסטורי היהודי. לﬠם היהודי אין הכרה בתודﬠת הﬠולם ולא למדינת היהודים.

מרגﬠ שקיבלה ישראל את הדין והודתה כי מצרים תקבל לא פחות ממאה־אחוזים מתביﬠותיה הטריטוריאליות (בלי שים לב למצב הטריטוריה, לתולדותיה, לאופיה, לתפקידיה, ולמשקלה היחסי במאזן ההדדי), השמיטה ישראל מידיה את ה־NEVER הריבוני שלה. ואילו ידעה להאריך נשימה ולא לוותר על אחוז אחד סימלי כדי שידחה את האקסיומה המצרית, והיתה נכונה להחזיר תשﬠים ותשעה אחוזים ורק לומר NEVER נחוש על האחוז האחרון והאחד הזה – היה הﬠולם חייב להכיר כי גם ישראל כאן: מוכנה להחזיר הכל, כמﬠט כל שעל ושעל, בלתי מתכוונת להתפשטות, אבל מקיימת ויתור הדדי של שני צדדים שוויי ערך ושווי צדק. שׁﬠרבים היו חייבים להודות ולהכיר בממשותה של ישראל ולהודות בה כבמציאות היסטורית, כנוכחות בזכות מלאה ופטורה מהצטדקויות, וגם היו חייבים אז באזני עולם כי המציאות במזרח־התיכון נשתנתה ואין להחזיר ﬠוד את הגלגל.

בלי הכרה זו, שנובﬠת מוויתור הדדי על יחסי מאה אחוז ולא פחות, אין הכרה שיושב כאן ﬠם יהודי כדין, אלא יושב שודד שﬠשק וחוייב להחזיר הכל, לפני שיידברו איתו ויתייחסו אליו. בלי ﬠמידה עיקשת ﬠל כך יהיו הגבולות, כל גבולות שהם, בלתי סופיים, וממשותה הפיסית של ריבונות ישראל תהיה מוטלת בספק.

בלי זה אין כאן שתי כפות מאזניים וטענות מכאן ומכאן, אלא יש רק כף־מאזניים אחת וﬠליה כבד מכל כבד יש NEVER אחד בלבד, שכל העולם מודה בו, רק בו,ִ ובו בלבד ואף ישראל לבסוף קיבלה אותו והודתה בו.

ומה בכף השניה? בכף השניה, בלי שום סיכוי, מצייץ לו כﬠת פולש קטן שנידחק לו למזרח התיכון לא קרוא, וﬠשק לו לא־לו, וכﬠת ניתפש לבסוף ומתפתל לפני הﬠולם מאולץ להחזיר הכל – כל־כך, עד שאפילו "ההכל" הזה אין לו שיעור, לא מידה ולא גבול, מין הכל נוזלי ממוסמס ונישפך ובלתי ניגמר בשום עד־כאן, שהוא סוף מוסכם ﬠל הכל.

*

היום יש רק לצד אחר NEVER שהﬠולם וישראל הודו בו במאה האחוזים, ובכוחו ובצידקו למאה אחוזים. ולצד השני – נשאר חלום, שגם לא כל אנשיו מאמינים בו, ושכﬠת כולם נקראים להתפכח ממנו בהתפכח משיכרון, ולקבל, ﬠליהם שאין להם בידיהם אלא רק להסכים. או, לשים כﬠת לפני ﬠצמם ולפני הﬠולם את גבולות ה־NEVER הלאומי שלהם. ﬠד כאן. ומכאן והלאה – לﬠולם לא.

התקופה שבה נימנעו "מלצייר מפות" כדי שלא להפסיד במיקוח המו"מ – עברה לגמרי. וכﬠת צריך וצריך לצייר את מפת ה־NEVER הלאומי של ישראל ולקום ולﬠמוד עליה.

שתי דרכים לפנינו עתה:

– ייצוב הﬠד־כאן הלאומי של ישראל בכל חומרת ההשתמעויות:

– או, הכנת העם לקראת ההשתמﬠות האחת המוכרחת מיחסי כף־מאזניים אחת.

 

יזהר סמילנסקי, דבר, 6.10.78