טרזינות

ויום אחד בא אלי מירושלים רעי הטוב יחיעם, ובקוצר רוח חכינו עד שתתם ארוחת הצהריים עם שיחות השולחן המחכימות ונצא לנו ונרוץ אל הפרדסים.

ועליך לדעת כי ים הפרדסים – לפי שאין לך, לאמיתו, קולע מן הדימוי לים – התחיל באותם הימים מיד מעבר לגדר שלנו; רק עוד חלקת קוצים אחת היתה מפסיקה כמין שפת־ים צרה, וכבר משוכת הפרדס הראשון – וממנו והלאה, בגלים גלים, פרדסים פרדסים, כעלות הגבעות וכרדתן. ופסח נא עתה על משעולי חול לא נראים, ועל שדרות ברושים עבותים כדיו שפוכה, שחודיהם השחירו על פני בוהר השמים – ומייד יגאה לפניך הים הנרחב הזה, הקטיפני, העולה ומרחיק ומסתער אל האופק, הצף את הבקעה, טפס במדרונות, גלוש ודלג על סוללת מסילת־הברזל, ורוץ והמשך בה בתנופה ועד מרומי הגבעות אופק המערב – אותן צחיחות וחשופות, היוצאות מתוך הים ההוא כרכסי איים טרשיים, עדות לזיבוריותן הגמורה, לולא שהן גם גבעות שיודעות לעשות מכל גבב גבותיהן מיתאר קו נקי אחד, מדוייק וזך מאין כמוהו, המשורטט כבחוד עפרון מושחז היטב, שאין מלה לתאר חריפות דקותו, וצלילותו הענוגה. ועם זה – את קשיותו, המפורשת יותר מכל דבר שהוא, על פני המערב הרוחץ וצוהל באור הצהרים המבהיק (כביכול בלא קשר הכרחי אל השמש), קו שלעולם תלוי וילון ערפל זהרורי מתחתיו, ולעולם פורחת מעליו נישובת אבקת זהב יבש, ואשר באחד מחמוקי מיתאר מיוחד זה, בימים של קיץ, היתה יורדת לבסוף השמש, כיונה נחבאת אל בין כפותיים אוהבות; לולא שהשמש, כמובן, אינה יונה: שחורה היתה מעוצם יקודה, וסביב גלגלה רישף פזז תבן הזהרורים כביום הדייש, ובתוך דממה נפעמת, כספינה אל נמלה, היתה מגעת אז, סוף סוף כדות מעגלה אל פלס האופק, נקודת מגע לכהרף, שסביבה היה משתהה, כבוש נשימה, רגע מגע יהלומי, חוגג מאוד, כשזו מוסיפה ונותנת עצמה באורך־רוח, בהתמסרות אין־קץ, מתמדת ולא נעצרת, והולכת ובאה כולה, הלוך והינתן, הלוך והימסר, הלוך והיבלע פנימה – כאילו זה באמת כל תכלית הכל.

ואילו הרפתקאות הפרדסים התחילו מיד בפירצה שבמשוכת הפרדס. שכן השורות הראשונות היו של מטע אתרוגים. עצים נמוכים, סרחניים, עם קוצי אימה, שעד עצם הסתיו אינך יודע למי צורך בשכמותם ובפריים שאין בו כלום לאכלה, זולת אם יש לך אולר לפרוס לך נתח מביטנת קליפתם הלבנה הניתנת להילעס (אף כי כלרבי עדיף ממנה); וכנגד זה לעדור תחתיהם – זה מעלל רחוק מן התענוגות, אף כי לעבור ביניהם בריצה חסרת סבלנות; שני פוחזים כבני שתיים־עשרה, נוצצים להרפתקאה, ההופכים כל דבר ומתרגמים אותו כרגע לשפת אותם דפי הספרים אשר אך זה־עתה יצאו מקרבם, ועודם לחים ונפעמים מילדי רב־החובל גראנט, מזאב הים, מגשושי ומפוזמק־העור, ועוד נכונו להם, כבר בערב הזה, לאור מנורת הנפט שאצל המיטה, אלף הדפים של אלף הספרים, אדומי הכריכה כזהובי העטיפה, להיצמד אליהם, בשיפוף ברכיים ובכיבוש הסנטר על גביע הכפות, בראש מציץ מתוך מערת השמיכה, כגור דובים על חלת דבש, ולנטוש הכל־בכל ורק לצחוק לעתים צחוק פראי, שמבהיל את אמא שבחדר השני, ואת אחיך, ורק להגביה ראש לעתים ולשאת עיניים ריקות מזה ומלאות שלא מזה, פטורות מקרוב וטעונות רק רחוק – סעור אש וגפרית, שטוף משברי אוקינוס, ויללת זאב בודד בין קרחי הצפון – נלהבים טסו השניים בין האתרוגים הקוציים ופרצו דרכם במעלה הגבעה. וכבר על רוּמה של זו, מוקפת שורות לימונים גבוהים וסבוכים, היתה הבריכה הקטנה, זו ד' על ד' ועומקה ד', אשר אין בה כלום לשום גיחה של ממש, זולת אם לא על ארבות דמיונך המשתלח; ותחת זאת אין כמוה, צנועה זו, לצלילוֹת. צלול וירוד אל מעמקיה, בעימוּל ידיים ורגליים, ככלב־ים צעיר, והצג על קרקעיתה, מוקף ובלוּע בגוף המים, באור הירקרק־מופלא, העומם בתהום הזגוגית – אבן אחר אבן לצירוף ראשי־תיבות שמך, או ככל העולה על לבך (נערות, כמובן עוד לא עלו אז על הלב – מוקצות כרגיל מחמת ביתיות יתרה. ורדיות, סרטים ובובות).

אלא שיחיעם כאמור, היה ירושלמי. ובריכה לא אמרה לו הרבה, אלא רק הפחידה אותו, אף כי היה מוכן תמיד לקפוץ פנימה ולצלול כגרזן; וצריך היה לבחור בין הקדשת כל מחצית היום הקורנת שלפנינו אם כדי לשכשך בה את בשרו הלבן, הירושלמי, במים ובשמש ובחול, עד שיאולף לשחייה, או כדי החזקה ללא הרפות בתכנית המקורית, המפתה, שאינה כמובן אלא – הטרזינות. עקרנו עצמנו משפתה המחטיאה־מגרה של צלולת־העין, לא בלא הטל בה, לפחות, אבנים מבעבעות, לא בלי הזכר פרקים מהקלברי פין, מן הקפיטן הטרס, ומשלושה בסירה אחת מלבד הכלב – וגם לא בלי התפקע מצחוק רם וגדול, איני זוכר על מה, ולא בלי ללעוג, כבמחי־יד, למורה פלוני, שנזכרים באישיותו המשעשעת, ובלא שום דקדוקים של נימוס – ושוב הטלנו עצמנו לפנים, אל מעבר למשוכה הבאה – ישר אל הפרדס הגדול.

אלא שצריך קודם אולי, שתדע מה הן הטרזינות.

ואל תתמה אם תמצא כעת כי עם שאינן אלא קרוניות פשוטות על מסילת־ברזל צרה – שאין ספק כי גם אתה, לא־פעם, כבר נתלית, אם לא השגיחו בך, והדפת אחת מהן במדרון וקפצת, למרות האיסורים והאזהרות, וטסת ולבך גועש עלילה, אסורה־מפליאה, הפקר למהירות נרהבה ומרהיבה!… הרי, בפרדסים היה כל זה קצת אחרת.

לא אדע מקור השם 'טרזינות', אם בערבית שרשו או שמא מן הרוסית בא; אך כך קראו, מכל מקום, לאותה קרונית נמוכה ושטוחה, המורצת על מסילה צרה, ומובילה תיבות־פרי או שקי־זבל, להבדיל, מהכא להתם. כנגד זה, מה טעם נעלמו כמעט כל הטרזינות מן הפרדסים – לא קשה לשער. בראותך היום אותן כירכרות קלות על צמיגי גומי, אדומות וירקרקות. רתומות לחמור או לסוסון (ויש כבר אפילו שלטרקטורון פעוט וקל), וברווחים הנרחבים שבין השורות הן מוליכות כל הולכה שהיא בשקט, בנקל ובשפע. אז, באותם הימים – ואל נא תכעס כשאני נמשך ואומר 'באותם הימים' מדי רגע – היו הפרדסים צפופים, אף כי רווּחים כמובן מפרדסי הערביים, ולהובלה לא נותרו שם אלא רק אותן מעין המינהרות, שמתחת לעפאי העצים, שלא אחת צריך היה לזחול כמעט כדי להעביר את הטרזינה הנמוכה, ושיש גם וענף סורר נאחז ואף סחף תיבה והפכה על פניה, למרבה החרפה והצער, עד שנצטרכו להוסיף ולסמוך בתומכות את הענפים הסורחים כדי שיוגבהו ויניחו תחתיהם שערים של שיעור־קומה. זה מצד אחד; ומצד אחר – אופני הגומי עוד לא זוֹלוּ אז לרדת מרום שבתם במכונית ולהתגלגל בפחיתות לקרונית דו־אופנית דלה ולהיגרר בחמור. וכדי שלא לרקד עם עומס הפרי היקר, האסור בתנודה, לא נמצאו כשרים וראויים אלא פסי־ברזל מפולסים למישרין. ובסופו של דבר מה יצא? יצאו משעולים בג'ונגלים, ודרכים עלומות, אם רצונך בכך; או מינהרות בסבך למנוסת המורדים, אם רצונך אחרת; או מחבואי סיירי הכובשים בבואם לרשת אדמות רחוקות, אם דווקא כך תרצה. והכל היה אפשר באפלולית הפרדס הצפוף, הסגורה על דממה שרק צרצרים אחדים מזה, וציקצוק לבו של מנוע באר־המים מזה – התפעמו בה כמעבר מרחקים נשכחים, אף כי אך למגע־יד, כל העת.

לא יצאה שעה קלה וכבר היינו שנינו סובבים מרחרחים סחור סחור לבית הבאר, שדבקים היו אליו מזה ומזה מחסני־פח אחדים, ובית אריזה נכבד אבן־כורכר, עם חרדונים מציצים מחרכיהם, שהיה חבוש גג אדמוני שכרע עליו מלוא גופו של תות מכאן וגזיזי אור וצל האקליפטוסים האיתנים מכאן – וכולם כאחד, פח ואבן, גג וצמרת ושמי השמים, היו עונים ומתפעמים עם פריטות ארובת המנוע המשריקה קצובות יומם ולילה, אביב, קיץ וסתיו; ואמת מים אחת, זכה וקרירה היתה מפליגה מזה ונוהרת כל הזמן אל בין האילנות, מרצרצת כסף וזוהרת מילמולים, ומתעלמת באפלולית החופות הצפופות, מכוח אותה פריטה אין־קץ, אשר הידומה, לעתים רחוקות, היה פוער חור בעולם וגורם תדהמה, ומבעית ממירבצו את מוסה המכונן (היום היינו אומרים המכונאי), שהיה אץ לבדוק בבהלה מה התקלה במנוע או בבאר, או שמא רק אותה צנצנת כפויה, מהודקה וכרוכה בחוטי ברזל אל ארובת מפלֵט האדים, הוזחה קצת מסיבת־מה (אם לא מכוח ניתור שוגג של תור פלוני, בקנאו בשריקתה המעימה על פעימותיו שלו העמומות – בין תרדפה ותרדפה אחרי זוגתו המתחנחנת במניפת זנבה, המצויירת קשתות שחור־לבן, פרוש וכנוס, עמוד ופרוח – וחליל העולם הושבת כמעט במשחק האהבים).

מוסה המכונן לא נראה בשום מקום, ובוודאי היה נם את שנתו, שרוע על שקי החמור ועל מרדעתו, כשזה האחרון נותר חלוץ בגד ועל גבי מעגל תילי גללי עצמו ובין זבוביו המתבחשים, קשור לגזע התות שנתכרסם כבר לא מעט – והיה דש מעגל אין קץ, סביב סביב, מעגל מנוקה מעשב, מעלים, מניירות ומכלום, עד קצה תחום מגע שפתיו (אין צורך להזכיר את ריקות תיבת־השדה שלפניו, אשר בה לכאורה אבסו לו בבוקר קצת תבן וקצת ירק קצור). אך מבעד חלון בית־הבאר אפשר היה לראות את המנוע בסיחרור אופניו ובתנופת רצועתו הטסה מחרישה סביב ומטפיחה בתפר־האיחוי, טפיחה אחר טפיחה, בשיגרת הסחרחורת – מנוע סכוי כולו ומשומן וממורח ונוצץ, וגלגלי השיניים הגמלוניות שעל פי הבאר, סובבים כנגדו לאיטם, מעלים ומורידים בגל ארכובתם את מוטות המימסָר, אל תוככי אותה תהום אפלה, המפחידה כלוע חיית טרף, ומפתה כחלקת בריכת מים שוקטה, שסולם ברזל היה צונח לחשכתה ומתעלם בה עם הד פיכפוך ישנוני, עם הד כוח המנוע בתנופתו אין־קץ, עם עוד משהו שעלול היה להיות, והלב רק מנחש במדוּמדם, ובאימה לא מעטה, אף כי לא מוגדת בשפתיים, איזו אפשרות צעקה נוראה של מי שיהיה מועד ונופל פנימה בפירפור ידיים ורגליים להיתפס, צעקה חרדות שאחריתה לא תגיע… מעמקים כאלה, אשר יש ויפרוץ מקרבם, בפועל ממש, מלמטה למעלה, בהמולה ובמטפח כנפיים, עוף מתעופף, כוס או ינשוף, עולה מתוך המאפליה ההיא, מתוך דממת המצולה, מחולחלת הטחב הצונן – מתרעש פתאום, אלוהים יודע מה אות הוא או סימן, נלבט בחלל בית הבאר, ופורץ דרך החלון ונעלם עיוור אל השמש.

נתמלאתי עזוז וגרפתי עמי פנימה את הירושלמי. השותה מי בורות, שמעולם לא ירד ולא ראה באר ומנועה מקרוב – וכאילו משלי היו אלה, ואלוהי התהומות צד שלי הוא, הראה הראיתיו במועל אצבע, וברום קול בטוח הסברתיו, את האיצטוונה ואת גל הארכובה הנפלט ונבלע חליפות, איך חוטף הוא וטוחן בגלגל התנופה, ואיך הבליע זה כל חישוריו מעצמת הסיחרור. ואת אסוכי השמן הראיתיו, שהמכונן מקפיד תמיד שיהיו מלאים עד מלואם, ואיך הוא מציג רגל – תיארתי באזניו – על הקורה שמעל פי התהום, כדי לשמן את גלגלי השיניים שמעל הבאר ברגע עלותם ובטרם יצנחו בסיבובם, בלא לחשוש כלום, או בלא הראות חששותיו הסמויים, לא מן המעמק שלרגליו ולא מן הרצועה המעופפת בסיחרורה מימינו. ולא עוד אלא שנאחזנו שנינו, בגבורה מתאפקת בשלב המעקה, ובהתרגשות בכפות רגלינו, שילחנו מלוא אורך צווארונו פשוט ושלוח, איש בצד אחיו, להציץ בעיניים יוצאות אל אין הסוף ההוא, למוש מגעו הקר של הלא־מזה, שרוח קל־קלה יכולה לבוא מאחורינו ולהמעידנו, אלוהים אדירים – ובעיפוף רגליים וידיים לצנוח אל הבלימה אין־חוק… בכוח צריך היה להיעקר ולהיסוג משם, כשאבן מזדעזעת בלב, ובטרם יתחילו הרהורים אחדים להיקרם למלים גמורות אחדות מעל פי התהום, על אחד שיפול, שיעוף. ורק בחבלים ובשק יאספו ויעלו שאריתו המפורקה, המרוסקה, אם לא תקדים ותחפנו שם למטה נודיקה, זו המכשפה ההיא, האורבת לעולם אי־בזה לכל ילד. ממש בחשוך שבחובה, שבהישג תפיסת ידה, ומעבר לה.

*

טוב, יצאנו משם. עוד רעד כלשהו נמוג בברכיים. שתינו מים, שהד פעמי המנוע היה עונה בהם, נשמנו בשלולית אוויר חם ומזדעזע כזגוגיות רועדות, עד היעצם העיניים, ובאנו אל אפלולית תחת־התותים. פיקפקנו אם לפתוח בהם במעפלי טפסנות, תותים עבותים אלה חשכי הצל, שאין קץ לאפשרויות העליה והירידה שבהם, עד עורר כל קופיותך הגנוזה – או, אם מוטב שלא לאבד זמן ולהתחיל מיד בטרזינות, וכבר ראינו אותן, מקובצות צפופות פה, להקה בת שלוש, ממתינות מן הצד כסירות לעת שפל הים.

הו, הנה באו השייטים להשיטן להפלגה. ורק עוד יבורו להם אחת מן השלוש. ותדע שלא לווחי הטרזינה הם הסימן לטיבה של זו, ולא מוטות המעקה, כאשר היה סבור הירושלמי הלז, שלבו היה פתוח תמיד לנוי, אלא, כמובן, על־פי שימון גלגליה תילקח, הנבחרת, על־פי קלות חוגם חֶרֶש, ואת זו שנמצאה כשרה הדפו והושיבוה למישרין על המסילה ולא עוד אלא שבקופסה נושנה יצקו עוד קצת פסולת שמן אל סרני אופניה להיטיבם עוד יותר, וכבר היו עומדים לצאת ולהפליג – אילו אך נמנו והחליטו מה הם עתה, ועל פי זה כיצד תהא ההפלגה מעתה.

שכן, דרכים שונות, כידוע, להסעת הטרזינה. אחת, כמתבקש מאליו, פשוט להדפה מאחוריה עוד ועוד ולהאיצה, וכשתיטען זו בתאוצה מספקת – לזנק עליה ולהיגרף במסעה עד היעצרה כעבור מה. דרך אחרת אינה, כמובן, אלא ההדיפה בחליפין, זה מוסע וזה מסיע, ובחליפין, גם זו דרך ברורה ומסויימת עד שיממון. נועזת מזו, כמובן, היא הדרך להתיר בחשאי את חמור המכונן ולרתמו, ולהתפקע מצחוק כשהלז יריץ אותנו – אלא שכאן כבר מסתבך הכל מדי, מלבד אשר ייהרס המשחק מראש, מעוצם הפחד והצחוק מכאן, ומרוב הממש וההתעסקות בחמור מכאן.

מה נותר איפוא? נותרת איפוא דרך החתירה במשוטים, – משוטים? – כן. כמובן. – ביבשה? – למה לא? בוודאי ביבשה. ביבשת הים. כיצד? הנה כך: איש איש ומוטו בידו – סמוכה טובה אחת – וניצבים על פני מישטח הטרזינה ומהדיפים לאחור במוטות ונוסעים ומוסעים לפנים, ואם מתגלה פה ושם צורך בהדיפת־יד – הודפים; ואם צורך פה ושם, להיפך, בבלימה – בולמים, במוט המתהדק לאופנים; וכשמשיגה הטרזינה בסיוע כל ההדיפות ובמורד הקל את המהירות הרצויה – אוספים את המוטות וסופגים הנאה שלמה ומזיעה מן ההרצה שממילא, ורק עוד צריך להוסיף קשיים אחדים, כדי שהמשחק יהיה משחק, כגון גשרים פה ושם, כגון התנפלות פה ושם, ומארבי אויבים – כדי שהכל יהיה, ראוי באמת לשמו. וממש כך גם הוָוה. הדיפות נאות אחדות, יחיעם מזה ואני מזה, וכבר היינו מרוחקים לנו בלב מינהרת העפאים, חבויים מעין השמים (זולת אשר לתרומת מטבעות זוהר נושרות אין־קץ), שקועים באפלולית חמה, ומבקיעים בחטמנו חוטי קורים מתוחים מכאן לכאן, רוטטנים שכאלה וכספיים, שיש אולי גם איזה יחס בינם לבין זמזום חרישי, לא נלאה, התלוי בעצלתי החום העמום שבמינהרה הרצה עמנו. ממחים את החוטם ממגע קמחי נאחזני זה, מפטירים: ‘ימח שמו’, לא אל כלום מסויים, ומשייטים לנו בעוז.

קל מהרה הגענו אל פרשת המסילות: היישר, היימן והשמאל, כל סעיף וחינו שלו, סגולותיו שלו וסודותיו ועד שאנו בוררים דרך, משתהה הטרזינה הטובה הזו נחה על מעגל הברזל המשמש להחלפת מסילה במסילה. ואם אינך יודע, הרי זו ריצפת־מעגל, כמין דיסקה עשויה להיות חגה תחתיה, וכשעולה הטרזינה עליה בארבעת אופניה, מסבבים וזו על זו חגות במעגל, עד שמתכוונים האופנים כנגד סעיף המסילה המבוקש – מהדיפים אז, ויוצאים לדרך החדשה, קב ונקי. מעשה כה קל ונאה ונטול שום סיבוך שהוא, אם אך להתגבר על החשק המתדגדג פתאום, להסב את הטרזינה בסיבוב גדול אין־קץ, במעגל חוגה עצום, ותיסוב לה זו ותיסוב לה ותיסוב לה.

לא קשה לשער כי השמנו פנינו אל החלקה העתיקה ביותר בפרדס. שניטעה בימים הרחוקים, ועוד מלפני מלחמת העולם הראשונה, וזכתה לראות הרבה: פועלים, ותמורות, ואַַרבֵּה, ונתנסתה בשיטות גידול שונות, וכך נטעוה צפופה כתורת הערבים (לא בלי צורך עתה להחליף ולהחליף עצים שנדלדלו בשתילים צעירים), ואשר המסילה ברוצה שם חלפה על גבי כמה וכמה גשרונים קטנים, שמתחתיהם היתה זורמת מפכה אמת־המים ביום ההשקאה, ונפתולים נאים לה כה וכה. הנמך ירדה שם קמֶרֶת המינהרה, ואנחנו מצילים ראשינו שוב ושוב מפגיעה רעה בענף תלוי, ואחר־כך על ברכינו השתופפנו ועל ריצפת הטרזינה, מהדיפים אותה בעקשנות ובגבורה כל העת, במוטות שבידינו. ולפתע, ואני התנופפתי, ונתעלמתי בעוֹפי אחד העצים הסבוכים, לתמהונו של הירושלמי, אשר לא ראה מעודו ולא שיער ייתכנות מבצע לולייני כזה, ולפתע והוא משוייר לו בדד בטרזינה הריקה בארץ נֵכר, ורעו נתעופף לו אי־בזה ונתעלם; רגע עוד היה מוסיף ומשיח עם מקומו הריק כשנתחמץ לבו מאוד: בדד. אני כמובן הרביתי אז בצחוקים, על חרדתו ועל גבורתי – ולא מעט צריך היה אז לחזור ולהפליאו בגבורות ובמופתים מעין זה, כדי שיתגבר אף הוא, וינסה כוחו אף הוא בתעלול, כשנתלה כמעט בציצית שער ראשו הערמוני, הגדוש מעל שני מפרצים בשני צדעיו, באותו עץ שמוטי מורכב על לימון־מתוק, דליל מאוד, כאבשלום בן מעכה באלה ביער אפרים – אלא שהפסקה זו הכניסה אותנו, ובדחיפה עזה אחת, אל תוך תוככי המשחק.

הו, משחק. אתה מבקש לדעת מה, ואיני יודע כמה אפתח ומה אומר. משחק? הו, כן. אבל לא שום משחק שישנו ושכלליו ידועים מראש לכל. רק בּדוּת – הכל היה בְּדוּת. פלג זורם גועש במורד. הכל בשטף ובמפל סוער. הכל היה לא זה; הכל רק ב'כאילו”, רק ב”נגיד', רק ב'נניח ש–'. שום דבר לא כפי שהוא: הטרזינה, העצים, הזחילה, המוטות, אנחנו, אמת המים, ניצנוצי השמים מסוערי האור – הכל איננו עוד מה שהוא לפי שהוא, אם הוא עודנו עוד. כמראה העננים המשתנים בתוך היותם – השתנינו אנחנו ולא היינו מדי רגע את אשר כמעט והיינו קודם רגע. ורק פינו לא פסק מלעשות את הכשף – ובמלמולינו החזקנו את הקסם. במאמר שפתיים, כבורא בששת הימים, בראנו עולמות. כל־הזמן כל־הזמן לא פסקנו מברוא בו ברגע, ובו ברגע מעזוב ובטל מה שבראנו, נידף פרח בעשן, והוסף וברוא לנו עוד ועוד אחרת, בעצם אותו הרגע, את כל היש ואת אשר אנחנו בעצם הרגע ההוא, ומה כבר כעת, ואיך מראיתנו הנה זה עתה. הה, דפים שלמים שקראנו, ומן היפים ביותר, מן הבלתי נשכחים, קרמו עתה מפינו חיים וממשות, נתעללו בעליל, נתרחשו כהווייתם, ואנחנו עוטים היינו עלינו כל הזמן, ובזה אחר זה, ובלא שום קושי או פקפוק בגד ויפעה, שריון אבירים ומלמלות דוכסים, נוצה והוד, ומה לא, הה, מה לא, רק כן, רק כן, כל הזמן רק כן.

אל תחייך לך. הו, מי מכל מתרגמי ספרי 'אמנות' ו'שטיבל' העלה על דעתו כי את כל עושר לשונו, ואת כל אשר עמל להבריק באמצעות תרגומו – לתקנת ילדי ישראל – ישננו כאן ויביעו בשטף ובאמונה שלמה, מתחת העצים אגב זחילה וקפיצה, מתוך ריצה וטיפוס, ואף בנאומי מתייצב בשער, כנביא מתנבא, לוחם מלחמת העשוקים, ונושא משא, נאום נמלץ ונרהב – אשר מעולם לא שמעו כמותו עפאי התפוזים האלה; ואף כי כבר הרבה שמעו ושמעו בימיהם – כזה לא שמעו עוד, לא בימי העידור הגדול, לעת ההשקאה, ולא בימי הקטיף ולא בגיזום, לא מפי שכירי הכפר זרנוגה או קוביבה, ולא בימי ריב השפתיים שניטש כאן, מתחת חופות שלוות אלה עצמן, בין יישור גב ויישור גב, בין חסידי 'הפועל הצעיר' מכאן ואחדות העבודה מכאן – כזאת, כאשר שמעו העצים מפינו – מעולם לא שמעו!

הה, דברים כה חסרי שחר ולא שייכים לכלום, כה רחוקים, כה זרים, קולות מקרחי הצפון ומיערות־העד, מערבות הטונדרה וממרחבי הפאמפה, כשם שמסימטאות נמל פלימות וממרומי חודי כנסית נוטר־דאם של פאריז, ממישברי האוקינוס על גיגית־עץ שבורת תרנים ומוצפה כרבלות מים קוצפים, ומבדידות המעפילים בלובן התכול והדומם שעל צלעי האברסט – הו, מה אתה יודע! במיטב הלשון הנמלצת, דבר דבר בשם אומרו, בבקיאות חובקת זרועות עולם, בהתלהבות נוסקת רקיע – הו, עובר אורח, איש הולך לתומו אילו נקלע בזה – פחד! – היה נדהם, היה נפוג, היה מצומת בחרדה, אזניו זקופות ולבו מתפעם, רגע מעלה הרהור רע ונמהר, רגע מחייך נואלות, ושב ונבהל ומבקש בעיניו מישהו לשאלו – מה כל זה כאן ומי המה הללו שם? – ”ונגיד עכשיו שאנחנו,,, ואני… ואתה…” גילגל ברהטה אחד משנינו ורובע הפרדס הזה, הישן, הנמנומי, אשר מאז מלחמת העולם הראשונה, ומימי התקפת הארבה הגדולה, לא שמע קריאות מלחמה וצהלת לוחמים – נתמלא כעת צחצוח חרבות קוזאקים ושריקת חיצי האינדיאנים אשר לא יחטיאו – רהב ונלפת, תמה עד תדהמה, ולא קמה בו רוח. – – ”ונניח שזה, וכאן – – – וככה – – –,” צהל גבוהות אחד משנינו והקיץ ממנוחתם, לרגע, דראגונים אדומים והוסארים לבנים, פרשים כרגלים, ורץ נשלח, פליט אחרון, דחוף על רמכו המיוזע, ובזניקה אחת אל צוק – ובעוד זניקה נועזת ממנה אל מתחת הגשר, ושם לארוב לפלוגת הזרים כשיהיו שועטים להם מעדנות מטירת הצוקים – ובתרועה לעוט אליהם, המקורקף יקורקף המגורזן יגורזן, והניצול יינצל, בודד על אחרון הסוסים ידהר להזעיק עזרה, וכבר לבשה הפריגאטה לקראתו הדר מיפרשיה המנופחים, ומוטה על צלעה תחתוד בדאש השיבולת, כששתוּם־העין ניצב על חרטומה שלוב זרועות, דו־מאוקדח, מוקאסינים לרגליו, ורובה המוסקאט בידיו, לא בלי פגיון, מאכלת וסכין ציידים – ישרוק, והכל יתערבל לחיים ולמוות – הו, ספן אמיץ. הה, לב־הצור, לב־טוב מוסווה קשיחות פראית – – –

וכלום היה הפרדס ריק אז וריקן – כולו בָּמָה מופקרת למשחקינו ואין אדם לומר לנו מלה? אכן. אדם לא היה לומר לנו מלה. וכי מי יאמר?

תזכור מי ומי הֵמה בפרדס בימות הקייץ! מוסה המכונן – נם אל נכון, שרוע על המרדעת והאוכף למראשותיו, ואזנו לא תתעורר אלא אם אך יצריד משהו בקול השריקה הזה, המהמה אין־קץ ופוסק מעל הראש קצב לכל, הוא וקול תור זה או אחר עמו, על אמיר עץ זה או אחר, אולי קרוב אולי רחוק, קול חליל מעובה, בן שלוש פעמות חוזרות חלילה. מי עוד? שניים שלושה המשקים, שחילקו בשעת צהריים זו את חמישים מעוקבי המים בשעה (מצא: כמה ביום? בחודש? נורא!) – ופילגו להם איש אמת מימיו הצלולים לכמה בורות כאחד, ועד כה ועד כה ועד שילכו אלה לאט, יחטפו להם תנומות בכיבוש ראש בין ידיים, כחום היום. מי עוד מבלעדיהם? הה, אולי אותו מטליא תיבות־השדה מאשתקד, אותו זקן הרועד על כל מסמר שקובעו בפטיש; נוספים אולי עוד שניים־שלושה המופרשים להם בין צללים ומטבעות־אור ובין ציוצים חריפים של ציפורים נעלמות, הגוזמים בחלקה המרוחקת, והם גוזמים חרש, כאילו נרדמו הם ועולמם בצלהבי הצהרים, זולת איזו פציחה כה ופציחה כה, שהמזמרה מפצחת לעתים בהתגברה על גזם יבש; אולי רק עוד שניים שלושה, לכל המרובה, אבודים להם בהוצאת יבלית נצחית במרחקים כסוּיים, מטושטשים בהמיית התור ובהרתקת קול המנוע, והם כולם והכל הכל טובעים בתוך מאות דונאם, מוצלים בצללים בעצם הצהריים, בשלוות פיכפוך ובהֶמיה רכה, כעטופי קטיפה חמה – מי עוד איפוא ישית לבו לשניים נערים מתלהלהים מתחת חופות עצי התפוז הצפופים, הקיציים, כשהם מתפרצפים להם בכל מיני פרצופים זרים ומוזרים, בקולות שונים ומשונים – מלבד, אולי, אותם ניצנוצי שמים שמתבהקים ונושרים לכאן בכוכבי סנוורים? או אותם קולות התור הרחוק המחזר במילמול אין־קץ אחר התורית שלו, בלב צהרי הצהריים, בלי שים־לב לשום צהריים אלא רק אליה ואל חמודותיה, אם אך לא נרדם ומתוך שינה הוא מתמיד לפעום שָלוַות תנומות בכל עמקה: שלוש קצרות ושלוש קצרות ושלוש קצרות, בלי די ואין־קץ, ומלבד אותו תיקתוק הלב הגדול של הכל – משרוקית המנוע הרחוק?

והכל היה אפשר. וגם אמנם היה. וכי יש עוד דבר מן הנמנע? אין. אמור מלה, – ויש. בקש – ויהיה לך. עודו על שפתיך – והוא זה. פשוט. אין לך פשוט מזה. וכי יש? לא רחוק ולא קרוב. לא קודם ולא אחר־כך. וכבר לא היינו מה שהיינו פעם, לא היינו של מישהו, וחסרי כל שייכות אל שום שייך שהיה אי־מתי אי־פעם. כשם שהיינו מחוץ לסנדלינו, מחוץ לבגדינו, מחוץ לקליפתנו, לא שום גשמיות עוד, לא כלום – רק במאמר פינו היינו. פורצים וממשיכים, עוברים מזה אל זה, שומעים את השני אבל יותר מזה משמיעים אותו, נכנסים לדבריו, מפליגים מהם והלאה, יוצאים אתו לעלילות, מדברים עמו כאחד, ומדברים עליו ועל פניו והלאה, טסים קלים אחר משב רוחנו, או מה יכול היה לעצור או למנוע? יכול? כלום. אבד כל חשבון. המקום אינו כאן. והזמן אינו. זמן? מה זה? לא היה כאן שום זמן כלל. עתה, בהשקפה לאחור, נקל להיות ידעני ולחשב ולמצוא כי משתיים אחר־הצהריים ועד לצלצול פעמון סיום העבודה בארבע – אין אלא, כאילו רק שתי שעות, בחשבון יושר שאין כאילו קל ממנו – לולא שלא היו כך דברים מעולם. לא היה דבר כזה. לא כמוהו ולא כמותו. לא שעה ולא שעתיים. הזמן כלל לא היה. ומה היה? מלוא העולם היה. זה הכל. כולו היה. ומבלעדיו לא כלום. ונבלענו בו ונתבלענו. שלמים ולא הותרנו החוצה לא ציצית־ראש ולא פאת־זנב. הכל. ואפילו לא ידענו שכך הוא. וכלום לא. והכל. הו, הכל הכל. רק הכל היה שם, כל ההכל השלם והעגול והגדול כולו. נכון.

והטרזינה? כלום ניטשה עלובה זו, שוממה לבטלה ועגונה להעצב? הה. מה עולה על דעתך? כל הזמן תמיד היא במרכז, כמובן. הכל רץ סביבה, כל הזמן אנחנו ממנה והיא מאיתנו. הפלגנו בה. הדהרנו אותה. רצוא ושוב. מטרים ספורים שכל העולם מקופל בהם. פרצנו מתוכה וחזרנו אליה בקפיצה. היינו מדקלמים סביבה השבעותינו מה אנו ומי, ידו אחת אוחזת בה והאחרת פנויה להסביר מה הכל. פעם הוא אחרון הלוחמים שבה, צפוי לתיגרת ידו של אחרון הליסטים האורב בעפי העץ; ופעם הם שניהם כאחד, רֵעים לא ייפרדו, צמודים כאחד להביא פדות לנדכאים שבמצור; ובעוד רגע יתפלגו; זה לעקוף מכאן וזה להשליך נפשו מנגד, ולהתנפל ולנגח במצחו חומה וחֵל, ופנים אל פנים, אל תוך מעגל הזֵדים הנדהמים רגע והופכים ונמלטים לכל רוחות השמים. והכל, כמובן, רק בהגדה לא פוסקת, מסוערת כנחיל דבורים, אשר אם תיפסק – יפלו השמים על הארץ והכל יתפקע בבועה, והכל כחלום יעוף, כי על כן המְתה החלקה ההיא מילמולי חֵפֶז אצים להספיק, להגיד, לאחוז בדבר המתהווה והולך, הנמוג כמעט, לאמרו עד היותו כולו, ולו אך ברמז, זר לא יבינו, בחצי דיבור, ברבע, בפחות, בניד אצבעות דובבות. הה, רק קורא ספרים נאמן, רק תולע דפים אחד, רק הוא לבדו היה יודע להכיר כי לא דברי טירוף חסרי־שחר לפניו, וכרגע היה יודע מה לפניו ומי לפניו, מחצית הרמז יספוק לו ורביעיתו, הֵד מָשָל או זֵכר מליצה או ניב – וכבר הוא בתוך תוככי הדבר ההוא, והכל כבר נהיר לו ומפורש, מה כאן ואנה כל זה שלפניו – ואף היה נשטף, אין ספק, מוסחף בעזמת זרם המשחק הרותח!

הה. עזמת הזרם! אגב, היכן מוצאים ילדי שאר מקומות מקום לשחק? ברחוב? על המדרכה? בין קיר לקיר? או שמא יערות של ממש להם על סביבם, ובמרחק־מה הולך שוטף להם נהר מים אמיתי מפליג בין אילנות וסבך? אולי. אנחנו – בפרדסים. לפי שמחוץ לפרדסים מה היה? לא היה. רק חשיפות פתוחה אין חנינה, אל ארבע רוחות השמים, ואל השמים. אלה גלויים לארץ והארץ גלויה אליהם. ולא היה כלל שום מפסיק שהוא ביניהם, רק שדות גלוחי קציר ומלוחכי למשעי, ריקים להם ונכריים למדי, עד אפקי האופק, והרחק מעבר לכל אופק והלאה, אשר רק השמש לבדה היתה שם ורק אבקי רוחות הבר לבדם, ורק השטחים הפרושים לבדם – רק המה היו שם לבדם. שטחים יפים מאין כמותם לגמל מאריך־לכת בלי עד, ויפים מזה לדהרת סוס ערבות מנפנף רעמה ומדגיל זנב וטס, שועט באבק מי יודע אל אָן ועד אנה.

זוטרי פירות הבוסר שנשרו מן העצים, כזיתים לגודל, נעשו בידינו, כמובן לכדורי נפץ ולברד ריגום, אף כי לא היינו צריכים להם, שכן באמירה עשינו יותר, מהר יותר, הרבה יותר ואמיתי יותר. רק מעט גיאלנו ידינו בעשיות של ממש ולפיכך רק הגדנו, רק דיברנו, רק אמרנו, רק כאילו, רק שיחקנו. אף אַמת המים שנשתכשכה לא הרחק ושימשה אלף תפקידים ואחד, בלא שום קושי – והכל בדיבור בלבד – נתגדלה ונתרחבה והיתה לאמאזונס ולוולגה ולנילוס־הכחול בואכה ארץ אופיר ואל הררי סהר.

וכעת מה? כעת היינו אמורים לפרוץ אל הגשר האחרון. תמצא זאת בכמה וכמה ספרים. אלא ששם זה תמיד אחרת, וכאן היה אחרת. מתחת לגשר היתה כאמור, אַמת המים, ואצל אַמת המים היתה אותה דיסקה סובבת וצומת מסילות־הברזל לכאן ולכאן. לא יהיה לך הגשר אם לא תשלוט על הצומת. ולא תשלוט על הצומת אם לא יהיה בידיך הגשר. ואיך זוממים מזימה כה חסרת פתרונים אך כה גורלית לחיים ולמוות? – הנה זו השאלה. מאליו מסתבר כי לא יסכון שום פתרון אחר – אלא דינאמיט.

*

הטרזינה תשטוף במרוצתה, בחריצות יישמט מעליה הרעם, ובחפז מחופז והיישר למטה אל הגשר – ועד שזה יעלה בסערה מעיב עין השמים – וכבר זו על הדיסקה – ובריתוק נאמן של מאות רימונים (מתוך כרי נֶשֶר הפירות שצברנו לנו). תחוג, תסתער ימינה ותטוס לה לישועה, בעוד מחצית החבורה מתנפלת שם ארצה, לחסום כל דרכי הסיוע ולנתק גישת התגבורת. והכל על חוט השערה. איחור בשנייה וטרזינת הישע, מעוז הצדק, מתפקעת על יושבי בה – מעטים, אך מחרפים נפשם! – החטאה בהסבת הדיסקה והיא יורדת מן הפסים והכל לטמיון. כל הידיעות מסרו על כוננות חירום אצלם. הגשר הושם לפיקוח משמרות, ורשת אזעקה מעולה פרושה להם. חשד כלשהו – והכל נגדנו, והטרזינה בשטפה לא תיעצר עוד, ותהומה, הה, הכל תהומה, ממרומי הצוקים אל תוך הים. אל תוך קצף המישברים שבין הצוקים – פירשו זרועות, אחים. ומלטו נפשכם…

וככה היו פני הדברים. ואילו רק היה פנאי צריך היה להתכונן בדקדקנות – אלא שאין עוד גם רגע אחד פנוי. לדרך! שיקענו על־כן מהר את השמש. עשינו חושך, וכבר ערב, וזה לילה. ואך יעלה הירח ונצא. באחת עשרה. זה מזלנו. כך נכתב עלינו הגורל, בחסות החשכה נתקרב. וצאת הירח זו תהא 'שעת האפס’. אורו יזרח בעיני השומרים להכהות ראייתם, ולנו יהיה האור מאחורי גבנו – ונפרוץ לנו, רִכבנו יפרוץ לעשות המזימה – מלאכי עליון, התעמדו לישענו?

כולנו נרגשים. אף כי מעלימים. גברים כגבורתם. סעודת קודם יציאה. לא נבלעת. עישון סיגריה אחרונה (פתותי עלים יבשים לפופים בפיסת עלה ירוק). אנחה מתמלטת לא צפויה. דיבורי לחישה. הלב בגרון. אמור – הכל מוכן? מוכן תמיד. המקלעים? הרכב? לא תצא תקלה ברגע האחרון להשחית? וחומר הנפץ? כאן. ארוז בשקיות. ארבע מאות קילו! – כל־כך? – הה, כן, הנה כאן ארוז בשקיות. פתילים קצרים. החלטיים. אתה כאן? אתה הוא שתטיל! – אני? – עיני האומה בך. ולִבָּה. – כן – וחזק ונתחזק, – ואתה תאבטח. מכאן ומכאן. ואתה הוא הסייר. שאלות? – אין. כל אחד מאתנו עשרה. כן. עשרה קולות. עשרה מבעים לאיש. ומרגע לרגע אחרת. בזאת נבטח: איש לא יכזיב. ורק שהמקלע לא יכזיב. ושאנחנו נפתיע אותם ולא הם אותנו. ושאלוהי הצדק שיהיה אתנו ולא אִתם (שאם לא כן – הצדק מהו?) מוכנים? הכל, חברים, במקומו? ה'חומר', הרימונים, המקלעים התחמושת? ומצב־הרוח? לעילא ולעילא. נהג ולך. קדימה!

זה לילה. גם עשר פסיעות לפניך לא תראה. הטרזינה לאיטה. חרש חרש. גם אינה טרזינה עוד. היא משהו. הרבה כאחד. דבר שהוא־הוא ושצריך ושלא חשוב כלל מהו. כזאת היא. שלושה ארבעה הצעדים שלפנינו הם כל העולם וכל מלואו. בתוכם יהיה הכל. ורק בלאט. שום רעש ולא נפץ. קשב רב קשב. שמים וארץ ולב העם קושבים. בנחת בנחת המשוטים. אל נא עוד בכנפי הרעש, הה, נשר צעיר! פיכפוך המים? זה כאן? כעת? אתם שם – כבר רואים מה?

כל זיע עלול לגלות. על כרסנו שטוחים ושקט. הכוכבים מרמזים. רמזי רמזים. הנשוב עוד חיים אל ארץ החיים? הה. אמא. אמא. נפץ? לא. רק בוסר תפוח אחד נפל. נבהלת? הו! שומר מצונן השתעל שם!… הם שלווים. בוטחים להם. אנחנו נפרוץ. כן. אני מכאן. ואתה. כן כן. מכונסים. אחד פתאום מצטחק. רק כדי להסתיר נרגשותו. נרגשים. והאמת: הלב בגרון. וכבר אין שום מקום לשום אחרת שהיא בעולם. הכל מושם כזה. אין אחרת. אי־אפשר. גם אילו רצית. גם אילו בקשת – אין עוד. ואינך רוצה ולא תבקש.

– מה זה כעת? –

הה, לא זה כבר הירח – הירח עולה…

– הו!

מוט נתקל בענף. והכל נתרעש פתאום.

– גילו אותנו!…

בריצה. בקפיצה. קפוץ!

זיקוק! זיקוק בשמים – הכל אור! ניצוצות!

– ארצה! ארצה חברים! דבקו ארצה! הכל אש ועשן! המקלע!… – הי אתה! – יריות חזקות. מכל צד. פוצו! התפזרו! בקבוצות קטנות! ואתם – חפו! ושמרו שמרו על חומר הנפץ! זיק אחד ו… – אתה כעת! – אני פה!

אני קופץ לים! – הים? היכן כאן הים? – – ישר לים! – אל תקפוץ, ירושלמי, אל!… בשחייה, אני שוחה שוחה. כבד לי. הבגדים מעכבים, מכבידים, ספוגי מים. כבד לי. אני נמשך למטה – הו הו – איני יכול עוד – באר של עומק – – הים הענק. הה – למטה למטה – כאן, חברים. אני עודי כאן! – דפיקות איומות – ראשי ראשי… כוחי כלה! הו, הו, חברים! – לא אעלה עוד – אני צועק. צולל, בעופרת. למטה למטה – אני… די.

הה. לא די! חכה. אל תשבית את המשחק בעיצומו! לא. אל תצלול, אתה לא תצלול. אני אחיך. וקופץ אחריך – ואני אמשה אותך: הושט יד, בוא! כלום לא אבוד!… ואל הים אל תקפוץ כשאינך יודע לשחות!

הטרזינה! הי. הו הרכב! – אתם! – הגיעה השעה – שעתכם – החומר! – כעת רוצו. בריצה, הוי אנשים: יחד! בריצה בריצה בריצה!

– חפו עלינו חפו! אש מכל צד! הניפו, הו, בטיסה, הי אנחנו, בטיס־טיסה. – והשלך!… ה–ה–ה!… כולנו? כאן? ובטיסה – עופי עוף!

רעם אדיר. חושך ואור וחושך.

*

– מה קרה?

משהו התנופף. משהו התעופף. משהו התהפך, משהו לא זה: מה קרה?

– נפלת? אתה? למה אתה ככה? – גונח? מה קרה?

תראה תראה!…

וכבר הוא כולו בהילפתות, נלפת בהילפתות, וביד זו לופת את יד זו – הה…

– תראה!

– אתה? באמת? רגע. זה באמת? – ספר מהר: מה? הטרזינה שבמעופה, על הדיסקה הסובבת, ואצבעו נתחבה אי־בזה – במקום רע – הה – נקטעה? – הו, אלי! – הצפורן? – כולה? – ודם מן הפצע, הכל דם, בגדיו דם. ועל הפסים ארצה דם, ועל הגשר, הו, דם…

וזה פה. וזה יום. וזה אמת, וזה הוא, וזה ככה, ואנחנו… ופניו מחווירים, וצריך לעשות, וכל הפרדסים סביב סביב, ואנחנו לבד רק שנינו – ומה?

אל תבכה, אל… בוא נשטוף, אני אצלך, אתך, סמוך אתך. נרוץ לבאר, נקשור בחולצה שלי – ככה. בוא. אני אשמור עליך. הישען עלי. תוכל תוכל?

– כל הפרדסים האלה… המרחקים… תוכל תוכל?

– בוא. הישען ככה – – – –

הנה. ככה. עלי, כן. ואל־נא… הישמר אתה מן הגשרים, הו!… אני. נפשי תחתיך. אני תמיד אילו רק יכולתי… ואל־נא תרוץ שמה – אַל! אל תלך אל הגשר ההוא. בוא. ככה. בוא. על חמורו של מוּּסה נרכב הביתה, רוצה? חייך אלי – בוא חייך טיפה, הישען ככה. אני כּולי – ואתה… חייך אלי חביבי…

כעת בוא, בוא נרוץ לנו הביתה!

– או זה רק בסיפור? או רק בחלום? הו, לא, זה בממש. בדיוק בממש. אלי, אלי, למה? בדיוק בדיוק ככה. וזה הכל. למה? למה? בוא. אחי, אני תחתיך… יחיעם. אל תשבור כעת את הסיפור… לא. לא! לא! בוא

– – – בוא – – –

מאזניים, ז, 6 (חשון תשי"ט נובמבר 1958): 401- 411.

הדוד יחיאל צד גנבים

האם לא שמעתם עדיין איך צד דודנו יחיאל את הגנבים? באמת?! ואולי גם אינכם יודעים מיהו הדוד יחיאל זה? איך אפשר? הלא הוא הדוד יחיאל, הגדול שבדודים, הגבוה שבכולם, שמוניטין יצאו לו זה כבר: סלט שהדוד יחיאל מכין – שם־דבר הוא, מעשה אמנות הוא: כיצד הוא מנתח את העגבניות לקוביות זעירות, כיצד הוא פולח בצל עד דק, כיצד הוא מרבך בשמן, כיצד בוזק מלח, כיצד טועם בקצה הסכין, כיצד מעקם את חוטמו ותר אחרי פלפל ואחרי לימון, ומקנב חסה ("מקנב" פירושו: חותך ירק!) ועוד הוא מוסיף ונותן קורטוב מכאן וקורטוב מכאן, מעשה רוקח, מעשה פיטום־הקטורת: וכל אותה שעה הוא שורק, הדוד יחיאל, בבת־אחת שרוק וסלסל, וגם משורר בקול־באס מעובה ובקול דק חליפות, והודף את גבותיו הקשתניות אל מרומי מצחו, ומנפח שפתיו, עד שלבסוף הוא אומר "נא!", וקורא לדודה רנה לטעום.

yehiam
דיוקנו של יחיעם, שהיה מוצב בצד שולחן הכתיבה של יזהר כל ימיו

גם על דודתנו רנה לא שמעתם? האומנם? גם לא את שירה "דוד ירח בשמים", או "ילד אחד, ילד שובב, תפש לטאה בזנב !"? –

rema
רמה סמסונוב-ויץ

אם כך, החמצתם מעשה־אמנות העולה גם על הסלטים של דודנו יחיאל, כי הדודה רנה אינה שרה סתם, כמוני־כמוך, אלא היא שרה ממש עד שאי־אפשר שלא לאהוב את שיריה, וכשהיא גומרת אחד, כולנו מפצירים בה: עוד ועוד, והדוד יחיאל מתנדב אז לשיר קול שני בקולו העבה, והוא כבר הודף גבותיו למרומי מצחו וכבר פותח ושולח חפשי מלוא האוויר שבריאותיו התפוחות, אלא שמיד יוצא כל זה לבטלה: "אתה מזייף. ירחמיאל." וכשהדודה רנה כועסת על דודנו היא קוראת לו "ירחמיאל" (כשהוא רצוי בעיניה היא קוראת לו "ימיק" – אז קורן דודנו ומצהיב מנחת, עוצם עיניו ומגרגר ואין בקשה שתיפלא אז ממנו!). לאחר זה צולחים שניהם יחדיו בשירה, ואין פיסגה שלא יעפילו אליה. ואין תהום שלא יירדו בה. בשניים קולות יחד, שהלב המושקע בהם קורא גם קורא ללבך, ובדמעות בעיניים אתה מקיש להם ברגלך קצב !

אנחנו חברים מצוינים לדודה רנה ולדוד יחיאל. ואין אנו יחידים. בערב־בערב מתאספת כל החבורה בביתם, כולם הומים, כולם נכונים לשיר, לצחוק, לשמוע ולהשמיע, ומיד כשמתמלא החדר כפליים ממספר הכסאות, מוציא דודנו יחיאל ספר גדול, גדוש סימנים מופלאים וציורים שוממים ורובץ בספה על כרסו, ראשו בקיר מכאן ורגליו בקיר מעבר מזה, והן תלויות שם גדולות, וקורא בשקידה למופת בספר הזה וכל־כך טוב לו, עד שדודתנו רנה נוזפת בו: "ירחמיאל, אורחים בבית. עזוב את הכימיה." מרוב יגון מושך דודנו כל ארבעת גפיו, שתי ידיו ושתי רגליו, ומתקפל בפאת הספה, צנוף כפתן כשחונק טרפו, מקיף דודנו את ספרו ורוטן לו ברטן; "עוד רגע אחד!" ושותה במבט פרידה עוד לגימה ארוכה ומחלחלת מן הנוסחה המסובכת שבספר שלו, ויוצא לטגן תפוחי־אדמה לארוחת־הערב – ומתנחם אולי בכך שדומה טירחה במטבח לעבודה במעבדה, כדמות הכוהן הקטן לכוהן הגדול.

ככה שמחנו ימים רבים. וחבל שאין זמני אתי לספר כה וכה, אפס כי זאת לדעת; באותו לילה גדול שהוליד את אותו היום הגדול, איחרנו שבת במסיבת־רעים עד חצות. ועד שנפרדנו, ודווקא אז, נמצאו לפתע הלצות חדשות, ומצב־רוח רענן, ובולמוס של צחוק, עד שלא ייפלא אם רק בשעה מאוחרת לאחר חצות כשגמרו להדיח את הכלים ולהציע את המיטות ודודנו יחיאל כבר שכב לבסוף, ודודתנו רנה פנתה לומר לו מלה – נבעתה למראהו של אלוף־ראשה, שהיה מוטל במיטה וממלמל מילמולים אין שחר ופניו מעוותות.

"ירחמיאל, מה אתה ככה?"

"היטש־שניים־הו!" ענה לה דודנו יחיאל ועיניו עצומות. "מה? – נלפתה דודתנו – כאב שיניים? כואבות השיניים, ימיק?" ודודנו יחיאל אינו עונה לה ורק גונח גניחה.

"אולי תשתה מעט מים, ימיק?" מציעה לו דודתנו רנה בדאגה ובמסירות.

"צא־או־שניים!" – עונה לה דודנו יחיאל תשובה נמרצת ועוטף ראשו בשמיכה.

"מי ייצא, לאן ייצא, מה אתה סח?"? חוקרת בחיפזון ובחרדה מתגברת דודתנו רנה, ומחפשת כה וכה ישועה, ורואה כי השעה שתיים אחר־חצות, וכי בבית שקט, וכי אצל השכנים שקט וחושך, וגם בחוץ לא רואים כלום (שהרי התריסיס מוגפים…), והיא לבדה בעולם הגדול הזה, ודודנו יחיאל חולה אנוש ואנה אנו באים?' דודתנו רנה הלכה למטבח. ובדרך היו אלף צללים רוטטים, אילמים, זוחלים, ולפעמים גם מרשרשים. הגפרור לא רצה להידלק, וכשנדלק הביטה אליה עצבות מכל הקירות, ואפילו הכיור היה עצוב וזולג דמעות. משהו ריטט. דודתנו רנה היתה נכונה לצעוק, דודתנו רנה נסוגה לאחור, ובמסדרון האפל לא העזה לנשום, כושלת ויגעה חזרה דודתנו רנה ובידה הרטובה כוס־מים רוטטת.

הדוד יחיאל היה ישן מכורבל מתחת השמיכה ולבה של דודתנו רנה זע־נע. משכה את הכורסה מול מיטתו של דודנו, הצטנפה בה לאחר שמיששה מצחו, ושקעה בהירהורי זוועות, סרט ארוך רב־תלאות, רצוף אימה וחשיכה, ואין בו קרן אור אחת. שוב היו רשרושים אי־כאן אי־שם. אפשר האורנים בחוץ, אפשר משהו על הגג, אפשר רוחות דוממות בפתח הבית ואולי עכבר? נעשה קר לדודתנו רנה. עייפות כבדה כעופרת תפשה רגליה. ורחמים גאו בגרונה של דודתנו, רחמים רבים, בכלל, על הכל, וגם על עצמה. משכה באגב בגד כלשהו או שמיכה, ועטפה רגליה, ופקחה עיניה ועצרה נשימתה והביטה נכחה, מכווצת, נכונה לצעוק, לברוח, או להפוך לנציב־קרח, לפי הנסיבות והתנאים, וככה לא העזה להסתובב בכורסתה, עד שסבב־סבב הרוח, וסבבו על צירן שמורות עיניה, וראשה על צוארה סבב־נרכן, ודודתנו רנה סבבה־נרדמה תחתיה.

אינני יודע מי קם ראשון בבוקר, אותו בוקר שטוף־שמש, שהיה ראשיתו של אותו יום גדול, שהוליד סיפורנו זה – אך זאת אני יודע: החדר היה שטוף שמש וריבוע החלון היה מצויר כזהב־אור על הרצפה והאורנים שטופי זהב וירוק קרצו אל החדר והשמים מאחוריהם קרצו גם אל האור וגם אל השמש וגם אל האורנים וגם אל מה שבכלל לא רואים מכאן.

ye-rema
אולם יודע אני שלאחר שהתפלא דודנו יחיאל על דודתנו רנה, למה היא ישנה מקופלת בשבע זוויות חדות על הכורסה העגולה, ולאחר שגם זו, דודתנו רנה, חזרה ונזכרה, והתפלאה לדעת מה שלומו של דודנו יחיאל, נטלו שניהם והתפלאו מנין האור הרב בחדר, ומה כל הדבר הזה, ואיכה נשתלשלו העניינים, עד שבשנייה מסוימת אחת חזרו והשקיפו זה על זו בבת־אחת ובבת־ראש ובנקיפת־לב: התריס פתוח! מי פתחו?!

ואם כל זה היה עד כאן בשובה ובנחת, הרי מעתה השתנה הכל לסערה: דודנו יחיאל זינק, דודתנו רנה התפרצה אחריו כחץ ירוי, והיו דוהרים בחדר, ונתקלים, ומטלטלים חפצים, וממלמלים מלים חצויות, פתחו את הארון, הציצו אל המיטה ולמטה מן המיטה. ובכורסה, ומעבר לכורסה. ודודנו יחיאל סקר גם את התקרה במבט של זרקור, ורצו אל החלון, ומיצמצו אל השמש הזורחת אל תוך פרצופיהם, ודודתנו רנה אספה כל כוחותיה וישבה רגע בפאת־כורסה מוטרדת בהירהור ובעיון דק שהובע בלשון תמיהה: "גנבים ?.."

אכן, אחר־כך היו כמה רגעים שדודנו יחיאל נשבע שבועות מיספר, והתבטא ביטויים מיספר, והוא חוזר כחית־שבי בחדר, ולוטש עיניו ומעגלן, ומפרש ידיים, פרוש והצנח בטפיחה אל ירכיו הארוכות, ובמחזור שאין לו סוף התלבט אל המיטה ואל הארון ולתוך הארון, ולמעלה, ולמטה, ולימין ולשמאל ושוב אל המיטה ואל הארון וגומר וגומר וחוזר וחוזר חלילה. ואילו קולה של דודתנו, קול כה ערב בשוררו, היה משבץ עתה בהגיי קינה וחרדה את הרווחים שבין טפיחות כפיו הסואנות: "הוי הצהובה… הוי השמלה הצהובה… הוי היפה הכחולה… והוי זו עם הצווארון. והוי זו שבלי צוארון וההיא עם הפרחים, ואותה החלקה, והחמה, ושאינה חמה, והנעליים, והגרביים והמעיל של יחיאל, הוי, המעיל העלוב של יחיאל האומלל, שקנו לו לפני שבוע ושלושה ימים בדיוק, והנעליים של יחיאל (מי הגנב שרגליו תשוטטנה בסירות הללו!…), והוי, ואויה־אלוהים…" וכאן התערב דודנו יחיאל ואמר חמש מלים בקול עבה כל־כך, שלולא האימה כפולת הזוועה שבו היינו מחמיצים ארבע מהן (שכן האמצעית נאמרה בקול דק) "גם ספר הכימיה שלי איננו!"

ונפלה אימת־אלם עד בוש. מה אאריך והדברים עצובים. אחר־כך התעטף דודנו יחיאל במגבת הגדולה האדומה מעל בגד־השינה שלו, ודודתנו רנה כשם שישנה בכורסה, בחלוקה המצויץ, ויצאו אל החצר לקרוא חמס. וכבר מיד התברר כי גם בחצר השנייה וגם בשלישית מכאן, וברביעית ובחמישית למטה – הסתובבו יצורים עטופי שלל בלואים מנומרים ומצויצים וכולם אומללים. מה לא גנבו אותו לילה? מגירות שלימות על בלען ועל פרשן: בגדים וכסף. ורע מכל היה כשהשכן מר פלוני, נכבד וגדול בשנים ובנוי, שהילוכו מתון וחיוכו קוסם ושיניו בוהקות בלובן ו"שלום" מהודר לכל ובכל עת, בא ולחש לחש מוזר: "גנבו לי את השיניים!" ופניו לא היו לו עוד.

קהל רב נתלקט, והצעות שונות התחרו בהגיונן – ומכולן נבחרה אחת. ותהלוכה קודרת ורצינית התנהלה אל הטלפון: משטרה! דודנו יחיאל טרח כל הזמן להזהיר: אל תסתובבו – אל תטשטשו את העקבות! והוא בראש כולם יצא לנוע בגנים ולשוט אחר עקבות. ומגבתו האדומה של דודנו משכה שובל צבעה על פני הגנים. אודם שלכת, אודם מרי, אודם "נשרפים" שיצאו ערומים ונפשם להם לשלל. חבל כל־כך שאין בידינו לחזור ולספר איך אירעה הגניבה בביתו של כל אחד מן הנגנבים ועל גניבות בכלל. שהיו בזמן מן הזמנים במקום מן המקומות מיום טעום האדם טעם חטא, בעוונותינו המרובים, ועד היום.

השמש הגביהה ועלתה, הזמן דחק, וההמון נע נמוג איש־איש לעבודתו, חוץ מן העלובים עטופי המגבות, החלוקים המצויצים וסנדלי הבית – שנתקפח עולמם וקצרה רוחם ועיניהם עששו מהציץ אל מורד הרחוב: מתי תבוא המשטרה, וכבר פורנסו עד זרא בסיפורים ובקינות ובאויים ובאויות. דודנו יחיאל כבר רעב כהוגן. כתפוח־בוסר כך היא נפשו עתה. על דודתנו רנה מוטב שלא נספר, לפי שצפויים אנו לדמעות. בוקר היה, והיה לפני הצהריים, ושעת־צהריים. ובשעות אחר־הצהריים לפתע צפרה מכונית למטה ברחוב, ומיד בזקה־עברה הרינה: המשטרה.

בראש הלך שוטר גבוה ועישן סיגריה קטנה, ואחריו בא שוטר גוץ ועישן מקטרת ארוכה, ואחריהם יצא שוטר בינוני ומאחריו כלב ולשונו שותתת מפאת החום הרב. אלא שדווקא כלב זה היה מרכז העניין: כלב משטרה! מי לא שמע מי לא יודע, מי יחמיץ הזדמנות לראות חית־פלא זו עין־בעין; כלב שחור, ולו ארבע רגליים, וזנב קצר שחור, ראש כלבי שחור, וחוטם של אשמדאי שחור. ומיד כשראה הלה את דודנו יחיאל חמוץ־המגבת וחמוץ־הנשמה נתרתח משום־מה ופתח בנביחות סדום ועמורה. עד שהחלו הכל סוקרים את דודנו במבט מאפיל והולך, מרשיע והולך, כמעט נטל דודנו להתנצל על משהו או להסביר משהו, לולא פרצה אז אחת הנגנבות בשוועה קשה והחלה מונה לפני השוטרים את הפסדיה ואת קשי גורלה, ועוד היא מקוננת ואלה ואלה התערבו, ואחרים, וכולם, וכולנו, ודובר ומולל והובע ותהום הארץ.

ובקיצור נמרץ: לא יצאה שעה אחת והתחילו השוטרים במלאכה – הכלב בראש (ולשונו עוד לפניו, אהה כי חם היה כל־כך!), השוטר הבינוני עם החבל אחריו, הגוץ ומקטרתו אחריו, הגבוה מכולם בלי סיגריה ובלא חיוך אחריהם, ושכני ידידיהם אחריהם, וסקרני השכונה, וקוראי הבלשים למיניהם ואזניהם כמפרשים – סובבים במעגל ורוחשים לכל עבר. מיד התברר כי כל מה שסופר היה אמת לאמיתה: היו עקבות, והעקבות הובילו מבית אל בית, ומגן אל גן ואל ביתו של דודנו יחיאל האחרון במעגל הגיעו – ובו כילו. ובכן?

טוב. הרי שהוכחנו כי בבתים שגנבו באמת גנבו. ואז הפכו השוטרים פניהם, והכלב השחור ריחרח כמה וכמה פעמים, ושילח לשונו האדומה, והרכין ראשו ויצא החוצה באותה תהלוכה בכיוון הפוך ושוב חזרו והגיעו לכאן מן הצד השני. הגוץ, בעל המקטרת הארוכה, אמר דבר ורקק. הבינוני אמר גם הוא ולא רקק. והארוך לא אמר ולא רקק, אלא מחה את זיעתו במטפחת גדולה וירד וסבב בגן, ויצא בשער וטיפס ונכנם למכונית, וחבריו עם הכלב אחריו, ורטן מחוטמו כמה מלים ועקרו והפליגו בשפי ובחפזון. מיד נמצאו כמה מפרשים שומעי אנגלית שפירשו מה שספק שמעו ספק לא שמעו – ולא באו לעמק־השווה במה ששמעו, אלא שאנו, לאחר בירורים, מצאנו כי זאת הואיל השוטר ואמר; "או־קי. העניין פשוט ורגיל. המשטרה תחקור. שלום!"

והסדינים והשמלות והמעילים והכסף וגומר וגומר – מה יהיה עליהם? נטלו המגבות והחלוקים המצויצים והטלאים והבלאים ופרשו רוטנים איש לביתו העשוק, ונמוג הקהל, ואלה מהם סקרו במבט מוזר את דודנו יחיאל ענוד המגבת המהפכנית, ולא נותר איש בחוץ, פרט אולי לאותם רודפי־הרפתקאות וקוראי־הבלשים שנשארו לדון ולהפוך בדבר כפי עושר דעתם.

ומה יהיה? ובאמת מה יהיה? מורדף שאלה זו שעלתה מתוך לבו של עצמו, ומתוך קולה המבכה של רנה – יצא דודנו יחיאל אל הגן והשקיף סביבו. שהה כלשהו וירד לרחוב, ונטל בפיזור דעת ויצא לרחוב. ומיד נזכר לבושתו בלבושו המביש, וגם היו צעדים מתקרבים ויצטרך לדבר ולהסביר וכבר היה לו כל זה לזרא, קפץ ועבר לאידך־גיסא, מעבר הרחוב מזה, פסיעה אחת או שתיים, והריהו בשדה מחוץ לשכונה. כאן מצא דודנו אבן אחת ועליה ישב צופה נכחו ומהרהר.

הנה כי כן, הרהר דודנו יחיאל. מצב ביש. הרהורי־עצב. ידו נשלחה אל קופסת־הסיגריות ונתקלה בחסרון־כיס. עצות של הבאי היו בלבו וריקם הושבו. זבובים ודבורים זימזמו בשדה. שעות אחר־הצהריים. ומה יהיה? הנה כך וכך בא עליהם. ומחר לעבודה, כיצד? וככלל, העבודה שהוא עובד. לא יארך הזמן ותרד החשיכה. צריך לשוב. קצת למטה היו צומחות פעם חלמוניות: פרחים כתומים שרק ילדי בית־הספר מוצאים אותם. היש עוד חלמוניות שם?

אחוז מחשבות נדד לו הלאה דודנו יחיאל. וכשכבר החליט לחזור ניצנץ בלבו רעיון צובטני להקיף קצת סביב עד לאותה מערה שבמעלה ההר, ומשם לעלות ישר אל הרחוב הצדדי והביתה. כי קשה לחזור הביתה מיד. למה? עצבות ירדה עליו, עצבות של אנשים מבוגרים, לא עליכם. לא אוכל להגיד מה הדבר, אבל גם אני יודע שיש דבר כזה, לפי שאחרת לא הייתי משיח בזה. טיול קטן, פשוט מאוד, וקצת מוזר. במגבת אדומה ובסנדלי־בית לפנות־ערב. אל סף מחוז רך ושוקט. שמעבר־לו הכל חולין־שואן. והנה כבר המערה. מערונת קטנה. כתם שחור בסלע ותו לא. נקיק של לא־כלום. וכל־כך הרבה הוא אומר למי ששיחק כאן בילדותו. עצור! מחשבה ניצנצה.

דודנו יחיאל מחשב קל מהר חשבון קטן ומוצא בסופו שכמוהו כשאול בן קיש בשעתו, שחיפש אתונות ומצא מלוכה, אם רק לא נפלה כאן טעות. מתי ארעה הגנבה? לפנות בוקר. לאן ברח הגנב, לאור היום, והרכוש על שכמו? אל מקום סמוך וקרוב. ומה יעשה במקלטו? פשוט: ימתין עד שיחשיך, ומיד כשיחשיך ייצא לחמוק עם אוצרו: ואיה מקלטו? – כאן במערה, ובכן, כאן גם יושב הגנב עתה, בונה לו מגדלים באוויר ואינו יודע כי יום הדין הגדול הגיע לפתחו, ודודנו יחיאל הוא שליחו.

דודנו יחיאל אינו פחדן. לא, כלל לא. ושאלו את פי הדודה רנה! אינו חושש אפילו להיות גיבור! דודנו יחיאל טוען אוויר מלוא ריאותיו ושואג מלוא רוחב העמק: "צא נבל!"

יודע אני שמה שאספר לכם עתה ייראה אולי בעיני אחדים מכם כמעשה־בדיה, פשוט: בלוף. ואני מוכן לכך. באמת אין מתרחשים כדברים האלו בכל יום. וגם איני אומר כזאת. אני איני אומר אלא כך: מתחילה ענה הד גדול מלוא רוחב כל העמק. ודודנו יחיאל שעמד נאפד עוז והמגבת גלולה בידו כרצועה, משל לעלי־בבא לפני דלת הסלע, אלא שאחרי־כן לא אירע דבר, והיה שקט רב. מותר לאמור: שקט חשוד מאוד. אז חזר דודנו ושאג :

"צא משם, אמרתי!" וגם זה לא שינה דבר. ואז פסע דודנו פסיעה, וגם עשה בעורמה וקרא אל קהל גדול שכאילו חש ובא מאחוריו. וכך קרא להם:

"בואו בואו – הנה הוא כאן!" ותכסיס ערמומי זה, ערמומי ביותר, היה יכול לשלוף ממקומו גם את בכור־השטן; לולא שמפתח מערה זו, אל מתחת לאלת המגבת המונפת תנופה ומוכנה לחבוט – לא יצא איש ולא כלום. ובכן מה?

ושוב: יימצאו אחרי כן כמה להוטי־דמיון שראו חלום באספמיה, כאילי אותה מהלומה שחלק דודנו במגבת הבקיעה את הגנב באחת, אחרים יטענו שרק היממה אותו, ועוד אחרים, שרק כלבו של הגנב היה שם ולקה על שוקיו המצומקות – ואין אלה אלא דברים ללא שחר. ומה שנכון – נכון: דודנו יחיאל התאזר עוז, עצם עיניו, התפלל מה־שיהיה־יהיה והציץ לתוך המערה, באופן שראשו לתוכה ורגליו החוצה, מוכן לכל התפתחות שהיא.

הבה ניכנם פנימה – אמר דודנו אל לבו הסקרני ונרגש. לאט ובזהירות, ככה. אכן: לא כלום, מערה נמוכה וטחובה, קרירות לא־נעימה בה, צפרדעית. מבחוץ נשקפים מעמקי שמים שלווים. ממש כאן הבחין דודנו בשקע שבדופן המערה והנהו סתום ברגבי אבנים מגובבות. אבנים עלובות, אבנים שאין להן הופכין. וקול לחש אז בתוכי דודנו יחיאל; מה יש שם מעבר לאבנים הללו? ובסקרנות, אותה סקרנות פורייה – של אנשי־המדע ומגלי־הארצות – שירבב צוארו והציץ בחרכים ואגב גישוש זה נשמטה אז אבן אחת קטנה, לא־חשובה, ומעבר לאותה אבן ניצנץ דבר אחד, מוזר למדי, אה?

שלח דודנו יחיאל ידו אל אותו דבר מגובב שניצנץ כדבר עמום, ולש בידו חפץ רכרך. חזר ומשך אליו את היד, בתמהון שהגביה גביניו עד אמצע מצחו, מעין אותו תימהון נרגש של פאסטר כשגילה את החידק, ושלח ידו עם מה שיש בה לעומת פתח המערה המואר, לידע מה יש בה, ו…נו מה? – סנדל של דודתנו רנה! כן, דודנו יחיאל יצא במחול קצר ותוקפני על ארבעותיו בתוך הנקיק הצר והנמוך. ומיד לאחר המחולות פתח בעבודת מחקר מזורזת וגילה שלושה שקים טעונים וגדושים. ומיד אחר־כך חידש את המחולות, ואגב מחולות גח־יצא בטפיפה כשהוא מושך את השקים וגוררם אחריו, ומזמר זמר פרוע מאוד, והניף על כתפו השמאלית שק אחד, על הימנית שק אחד, על ראשו את השלישי. כרך־עקד כל זה במגבת. ואיני יודע באיזה כוח ובאיזה תחבולות ובאיזה מאמץ דילג עם הכבודה אל השכונה. כשהמגבת מתפרעת מלמעלה – כדגל של שודדי־ים מקץ המסע הגדול!

כל־כך הארכתי עד שאין בידי להאריך עוד ולתאר מה אירע כשחזר לשכונה, וכשקרא בקול, וכשהתאספו הכל, הם ושכניהם וקרוביהם ורחוקיהם, ומה אמרו ומה שאלו ומה השיב וענה. ואיך הריעו לדודנו תרועה, והניפוהו תנופה, וניבאו לו עתידות גדולות. ואיך צהלו ואיך צחקו ואיך סיפרו דברים מעניינים, בכלל ובפרט. ואיך גם היה מי־שהוא שהביט בדודנו במבט עקום ורטן: "כך ממש חשבתי – הרי אליו חזרו הכלבים שוב ושוב…" ואיך דודנו קיפל אותה

מגבת אדומה. לעשותה אלה ולעשות עמו כלה, בן־הבליעל, ואיך מי יודע מה היה פורץ לולא דודתנו רנה שהתערבה בפרץ, ואיך חזרו בתהלוכה הביתה, ובשירה של שני קולות ושל שלושה ושל שבעה ועשרה, ושל הרבה יותר מזה, הרבה הרבה יותר, באמונה, לא אוכל לספר לכם כל זה.

ואולי רק עוד זה, שלמחרת, כשיצא דודנו יחיאל לעבודתו, ובעודו ממתין לאוטובוס ההולך העירה, אצל הספסל הירוק שמתחת לאורנים המאובקים – יצא מן הסימטה אותו זקן נכבד ומהודר המקדים שלום לכל – ועיין בדודנו עיון מרובה, מכל עבריו, והציץ גם אל תוך פיו של דודנו, עד שיבש רוקו של זה בפיו. ואיך לבסוף, כשהתקרב האוטובוס ונעצר בחריקה ועמד – רק אז רטן ואמר, אותו נכבד, בלי כל ברכת "שלום" או "בוקר טוב" או "צפרא טבא" או כל כיוצא בזה – כנאה וכראוי לו ולכולנו, אלא רק רטן ואמר: "והשיניים שלי? מה עשית בשיניים שלי?"

 דבר לילדים, כרך י"ז, 7-10-1946  וגם ב"ששה סיפורי קיץ, 1950 ואילך.

אורי, קווים לדמותו

שנים רבות הייתה ארוחת הצהריים הארוחה העיקרית בביתנו. ואז, ביחוד אז, אם הייתה נחה על אבא הרוח, היה מספר לנו משהו. משהו שראה, משהו שקרא, משהו ששמע, משהו שעבר עליו. כולנו מחרישים והוא מהפנט אותנו בסיפוריו.

באחד הימים הגיע לשולחן נרגש ונסער במיוחד וסיפר על סירנו דה־ברז’ראק. לסירנו זה, אמר, היה האף הכי ארוך בעולם – ולפיכך גם היה הגבר הכי מכוער בעולם. ולכן, הסביר, למרות שהיה משורר נפלא וסייף מחונן ופולמוסן שאין כמוהו לא היה שום סיכוי שאישה יפה תאהבנו, או איזו שהיא אישה בכלל.

לפני שאמשיך, אזכיר כי כשאבא היה בן שנה, בבית אשר בחורשה בגבעה (שאז הייתה רק חורשת שתילים גמדים, או חורשת גומות לשתילה בלבד) הוא נפל מן המרפסת חסרת המעקה שבקומה הראשונה ושבר את האף. מאז היה אפו מעוקם במקצת ובעיניו מאוס למראה. הוא נעשה רגיש קיצונית לאפים, ותמיד השגיח קודם כל באפו של אדם ורק אחר־כך בשאר סגולותיו. וכמעט תמיד כשראה אותי היה הדבר הראשון שאמר "מאין צמח לך השופר הארוך הזה?”.

saloni-94d-part

ולסירנו היה האף הארוך ביותר בעולם וברור שהיה אבוד לו. למרבה הכאב, סיפר אבא, התאהב סירנו ברוקסן היפה, החכמה וטובת־הטעם (וגם העשירה כנראה – כי היא גרה בבית גדול בן שתי קומות מוקף בגן פורח המדיף ריחות בשמים).

אחד יפהפה בשם אנטואן חשק ברוקסן וביקש מסירנו שיעזור לו לפתוח את ליבה בפניו. היא רוצה שאשכנע אותה, טען, במילים, ואתה, סירנו, איש המילים.

סירנו, שידע כי הוא עצמו חסר סיכוי, התנדב לעזור לאנטואן העילג. הוא הסתתר בין השיחים מתחת למרפסת ולחש לו מה לומר. רוקסן עמדה למעלה על המרפסת והאזינה לדבריו.

אבא ציטט כל משפט, כל מילה שנאמרה באותו דו־שיח, כל דבר שירה שלחש סירנו, כל אנחת התפעלות וגניחת תשוקה שגנחה רוקסן – כשלאלה נלווים תיאור הבושם העולה מפרחי הלילה וקולות מקהלת הצרצרים.

רוקסן נעתרה, וקראה לאנטואן לעלות אליה ופתחה את דלתה וליבה לפניו – וסירנו מת מכאב.

כולנו הבנו על מה אבא מדבר והדברים נחרתו בלב.

*

עברו שנים רבות והתגלגלתי ללונדון, שם הציגו ב"ברביזון" את סירנו דה־ברז’רק בכיכובו של דרק יעקובי שאין משלו.

והיתה סצנת המרפסת, והיו עוד, ואז הגיעה המערכה האחרונה.

היא מתרחשת במנזר שאליו פרשה רוקסן לאחר שאנטואן נהרג. על ליבה מתדפק המכתב האחרון שקיבלה ממנו – מכתב אהבה שאין יפה ממנו – ושגם אותו כתב סירנו, כמובן. סירנו פצוע פצעי מוות, והוא שואל את רוקסן מה אהבה באנטואן. “את המילים" אומרת רוקסאן, "את המילים שאמר ואת המילים שכתב, רק את המילים אהבתי, רק מהמילים איכפת לי, ולא דבר זולתן".

“אתה," אמרתי לאבא, "איך זה שדווקא את זה לא סיפרת? אתה?!”

אבא הביט בי מופתע ואמר "באמת? לא ידעתי. מעולם לא קראתי את הספר ולא ראיתי את המחזה וגם לא את הסרט. בסך הכול קראתי קרע עיתון ובו חצי מהביקורת על הסרט. זה כל מה שידעתי".

ויהיו הדברים הללו מעין מבוא להבדל בין ההיסטוריה המדוקדקת של קרבות חירבת מאחז, בין התחקיר שערך יזהר עליהם – ובין הספר ימי צקלג.

*

דוגמא נוספת, חשובה יותר אולי, לקשר בין תחקיר והיקפו, וסיפור ומשקלו, היא חרבת חזעה. בזמן שערוריית־חרבת־חזעה ב־1978 אמר יזהר לרמי ליבנה, עיתונאי ואיש ‘מצפ"ן’: "הייתי קצין מודיעין, לא המפקד בפעולה: הייתי במקום דקות ספורות כדי לבדוק משהו". יזהר היה, כמובן, מודע היטב לפקודת המבצע: לגרש מסתננים, לפוצץ ולשרוף את הכפר הריק ברובו. כקצין המודיעין החטיבתי היה בין המכותבים על פקודת המבצע. הוא גם ידע למה הכוונה ב"מסתננים" – תפקידו היה להתחקות אחרי עיקבותיהם ולכן הגיע למקום – והוא גם ידע שרוב תושבי הכפר עזבו אותו עם הצבא המצרי הנסוג, כחודש לפני האירועים המתוארים בסיפור.

זה לא מנע ממנו לכתוב סיפור בגוף ראשון, סיפור של חייל פשוט, שותף למעשה ועֵד לו, אשר רואה במגורשים את אבותיו התנכ"יים היוצאים לגולה, ואף על פי כן אינו מסוגל להתקומם בפועל כנגד הגלייתם.

בשכבה עמוקה יותר, זה היה סיפור של אדם שאינו מסוגל להכריע. וכל היודע משהו על יזהר – זה היה סיפורו.

כי המעשים שהתרחשו בשטח היו הקולב שעליהם נתלה הסיפור – הם אינם הסיפור. הסיפור נבע מיזהר, מתוך תוכו.

*

התחקיר שיזהר ערך לקראת כתיבת ימי צקלג מתועד בפרטי פרטים, והמסמכים נמצאים בארכיון שלו בספריה הלאומית. התחקיר נסמך על המקורות הבאים: מאמרים וסקירות בנות התקופה (ראשית שנות החמישים) על הקרבות בחרבת מאחז; ראיונות עם ארבעה מהלוחמים שהשתתפו בקרבות; סיורים בחברתם או לבדו במקום, ביום ובלילה; עיון במפות טופוגרפיות; התייעצות עם מומחה על מצב הכוכבים בסוף אלול וראשית תשרי תש"ח; ספרי גיאולוגיה וכימיה המפרטים את המחצבים וסוגי האדמה במקום; המגדיר לצמחי ארץ ישראל.

שניים מהמרואיינים היו תלמידיו לשעבר ברחובות, תלמידים אהובים, מושבניקים, יוסי קבצן (היום צפריר) ועובד לדיז’נסקי, השלישי היה צביקה כסה מקבוצת שילר והרביעי פנחס זוסמן (סיקו). שלושת הראשונים היו תלמידי כדורי בעברם והרביעי איש הפקולטה לחקלאות. שלושת הראשונים זוטרים והרביעי מ"פ, כולם היו תושבי רחובות או סביבתה הצמודה ונגישים לו. יזהר חש אליהם חיבה ורחש אימון לדבריהם. הסיפור מסופר מפיהם ומנקודת התצפית שלהם.

מפתח השיוך של דמות ממשית לדמות ספרותית נמצא ב־Fig1, והיא טבלה שהכין יזהר לשם כך בטרם החל בכתיבה. רואים בה כי יזהר קרא ל"טוטו" – הוא יהונתן לוינסון – בשם אורי, ולמפקד המחלקה "מוטה".

1-sadak
Fig 1 – סד"ק

אבל לפני שנמשיך חובה להעיר כבר כאן כי "ההיסטוריה של הקרבות בחרבת מאחז" היא נושא מעורפל ושרוי במחלוקת. אפילו על התאריכים שבהם התחוללו הקרבות הללו אין הסכמה: בעוד הפלמ"ח גורס שהם התחילו ב־30 בספטמבר 1948 (יום חמישי), גורס מערכות (ו"ויקיפדיה" בעיקבותיו) שהם התחילו ב־29 בו. כפי שנראה, פוצ’ו, איש הפלמ"ח שהשתתף בקרב הראשון, שהסתיים במנוסה, ותיאר אותו בספרו אני פחדן אני אוחז בשתי הגרסאות גם יחד, וכך מוסיף מבוכה לערפל הקרב.

העד של יזהר להתרחשויות ביממה הראשונה הוא יוסי הנקרא בספר גידי, ונראה שיזהר העדיף את הדברים ששמע מפיו על פני כל מקור אחר – אם כי בבירור ומראש יוסי היה מקור חלקי בלבד.

פוצ’ו היה חבר ההכשרה וחייל המחלקה של טוטו. ספרו יצא לאור ב־1966, 8 שנים לאחר ימי צקלג. גם הוא קורא לטוטו "אורי" וליוסי “גידי" (או גדליה וגם גד).

אליבא דימי צקלג, היממה הראשונה התחילה בצהרי יום חמישי, בכיבוש הגבעה. היא הסתיימה למחרת, יום שישי, ה־1 באוקטובר, לפנות ערב, בבריחת המחלקה מהגבעה.

פוצ’ו מתאר את הבריחה בפרק שכותרתו "קבלת שבת", דהיינו יום שישי לפנות ערב.

בשני הספרים, אם כן, נכתב כי אורי נהרג ביום שישי לפנות ערב, וגופתו הושארה במקום על־ידי הבורחים.

אבל פוצ’ו מצטט את מערכות הטוען כי הכיבוש מחדש התרחש בלילה של ה 1/10, כלומר ביום שישי (מה שסותר את הדברים שכתב ב"קבלת שבת", וגם את אלו שכתב על היום שלאחריו, “שבת”).

באתר "יזכור" של הפלמ"ח כתוב כי יהונתן (=אורי) נהרג ב־2 באוקטובר (שבת) והובא למנוחות למחרת, יום א’.

פוצ’ו כתב כי גופתו של אורי הוחזרה מהמשלט, מרוטשת ומעורבת בחלקי מתכת, על גבי קומנדקר, ביום א’ בבוקר, והובאה לקבורה בו ביום אחרי הצהריים.

בימי צקלג כתוב כי גופתו של אורי נמצאה ביום א’, מרקיבה, אכולת רימה, כרותת ראש ועליה סימני התעללות, ופונתה מהמקום בג’יפ.

בימי צקלג שני האחראים לבריחה הם "אורי" עצמו, סמל המחלקה, ו"מוטה" המ"מ. הטענות נגדם נכתבות בימי צקלג בסרקזם ובמרירות. על הראשון, אורי, ארחיב את הדיבור בהמשך. על השני, המ"מ, מסופר כי בתואנה של פינוי פצוע והבאה דחופה של תחמושת הוא לוקח את הג’יפ מהמוצב, נוסע – ולא שב. האויב מתקיף, התחמושת אוזלת וללוחמים לא נותרת ברירה אלא לנוס מנוסת בהלה על נפשם. בו בערב מוטה שב ונפגש עם הכוח ומנסה לתרץ באוזני חייליו מדוע נעלם בשעתם הקשה ולא חזר אליהם עם התחמושת המובטחת.

אצל פוצ’ו נעלם "מוטל", המ"מ, לאחר שעזב את המשלט – ומתפוגג.

בסקירה שסקר מערכות את הקרב נכתב כי המ"מ נפצע בעיניו כשנסע להביא תחמושת, ולכן לא היה יכול לחזור. סיקו המ"פ מצוטט שם כמי שפגש במ"מ הפצוע ולקח אותו לשובל, לבית־החולים. פרטים אלה היו ידועים ליזהר. הוא קרא את הקטע, הדגיש אותו וכתב בצידו: “ברח". Fig2. האם ידע את "האמת" והחליט במודע להתכחש לה? או שה"אמת" כפי שרצה לספר אותה היתה שונה?

2-barach
Fig2 – גזיר מ"מערכות" הנמצא בין ניירות ההכנה של יזהר בספריה הלאומית. ההערות בעיפרון הן בכתב ידו.

כעבור כ־50 שנה נערך כנס של לוחמי חרבת מאחז. יזהר אמר באוזניהם כי התיעוד ההיסטורי של הקרב לוקה בסילופים ובשגיאות. אבל מנגד הזהיר מלהתייחס לספרו כאל האמת ההיסטורית כהוויתה. אדרבא, אמר, הספר הוא המרת ההיסטוריה במיתוס. במיתוס הפרטים נגזרים מרעיון ואינם מחוייבים לשום עובדה היסטורית.

ובאותו כנס פגש יזהר את מי שכינה בספר "מוטה”, הוא "המ"מ שברח”, וזה סיפר לו על פציעתו ועל החודשים הרבים שבילה בבית־החולים עד שמאור עיניו ניצל.

לאחר מכן סיפר לי יזהר על הפגישה עם "מוטה" ואמר כי כשכתב את הספר כלל לא ידע על כך שהלה נפצע, ומזל ששינה את שמו כך שלא ניתן לזהותו וכך ניצל הוא, יזהר, מגרימת עוול איום.

והנה, העובדות מלמדות כי היה יכול לדעת אבל לא רצה. הסיפור שלו לא התיישב איתן. ויזהר לא אמר אחרי כנס הלוחמים כי (נוכח התגלית) עליו לשנות או לתקן את הסיפור. הסיפור מתכחש ל"אמת ההיסטורית" אך בהגיונו הפנימי, בדרך שנבע ממחברו, בבטאו את קולו – הסיפור נכון.

*

כאמור, “מפתח השמות" שלמעלה מזהה את הדמות "אורי" עם טוטו, הוא יהונתן לוינסון.

האם הדמות "אורי" משקפת במשהו את אותו יהונתן לוינסון שהתהלך 19 שנים קצרות על פני האדמה? מה משותף בין "אורי" הבדוי לבין יהונתן המת פרט לכך ששניהם מילאו אותו תפקיד בכוח?

יהונתן לוינסון נולד בקריית־חיים להוריו מינה ויוסף. הייתה לו אחות צעירה ממנו ושמה מרים ובפי כול מירוּש. היא חייתה שנים רבות בקיבוץ בנגב, והוריה הצטרפו אליה בזקנתם.

יהונתן היה עמוד התווך של הכשרת מעוז־חיים: מזכיר ההכשרה ודוברה. הוא גם היה בעל הדרגה הצבאית הבכירה שבין אנשי ההכשרה: סמל. והייתה לו חברה: לא סתם אחת אלא נהגת הג’יפ החטיבתי (שבספר הותמרה ל"קובצ’יק" – הנהג היודע להסתדר).

“אורי" של יזהר הוא גם בן יחיד, וגם יתום מאם.

כך מתאר אותו יזהר, יוצא הישר משיר השירים:

“אורי, […] הגבוה, רחב־הכתפיים, ויפה־התואר […], בחור חסון, ששוקיו עמודי־שחם, וידיו גלילי־פז, […] בחור תימור ורחב־שכם, חטוב שפתיים קפוצות, כזה אחד שיודע מה לפניו ומה חפצו, ואפשר לסמוך עליו והוא עצמו סומך על עצמו, ואשרי חוסה בצל כנפיו המאבירות, בחור שיאה לו אופנוע, שיאה לו סוס רותח, […], שיאה לו בחורה יפה שכזאת – מאותן שלא בשבילך נועדו, ושאתה יכול רק למות לרגליהן" (עמ’ 174)

רגע – מי היה בחייו של יזהר גבר “רחב שכם”? הגבר?

“(‏אגב, אילו היה אחי הססן… בלתי יודע־להכריע (‏אהה, כמו מישהו) – הלא היה היום אתנו (‏איש מקריח ומבוגר, אבל עדיין יפה ורחב גב), והיינו מוּרוְחֵי כל הסיפור המעוקש והלא־מתחיל הזה, – אבל הוא היה החלטי: זוכה בכול או מפסיד הכול)” (סיפור שלא התחיל, "ספורי מישור”, 1963, עמ’ 193)

Israe4c
ישראל, האח הבכור

יזהר מסכם כאן במשפט אחד את יחסו לאחיו הבכור, את הפצע שמעולם לא הגליד, את אחיו שלתפיסתו היה ההפך ממנו: יפה, רחב־גב, החלטי ומקריח. יזהר, לעומתו, היה מכוער, שדוף, חסר יכולת להכריע – ובעל בלורית מפוארת.

ולמי היה יאה אופנוע?

“ומי יודע עד היכן היינו מגיעים בתפארת, לולא הקיץ הקץ, כעבור מה, על ימי החמורים ועונת האופנועים הגיעה, ולא יצאו ימים רבּים ולאחי, אהה, כבר היה אופנוע. ישן בתחילה, וחדיש וכבד ונורא, בסופו.“ ("דהרות אבירים”, 1958).

יותר מזה, לא רק לאופנוע יאה האח הבכור, אלא האח יאה לאופנוע:

"כשהיה אחי בא אל אופנועו כבר היה זה נענה, וכאילו רעד של התמתחות קשובה נפרט בכולו. מגע קל אחד בדושה, כמשחיל נימה מחלב, וכבר זה מפכפך ומפנה חיים, פיכויים קלים, בועתיים, מדויקים, סכויי שמן מתרוננים, שאחי היה עונה כנגדם ברינון משלו" ("סיפור שלא התחיל”, 1963). לעומת זאת את האח הצעיר משליך האופנוע מעל גבו.

DSC_6628
רשיון הנהיגה של יזהר באופנוע. תוקפו פג ביום שאחיו הבכור נהרג בתאונת אופנוע, ואימו אסרה עליו לחדש אותו.

 

מאז ימי צקלג – אבל לא לפני כן – חזר יזהר וסיפר סיפורי אופנוע: רוכב אופנוע מצילו מאבדון ולוקחו לתוככי האקסטזה ("הנשכח”, 1958): “אחוז בי. בחורצ'יק. חבּק אותי חזק – שלא תיפול! ככה צﬠק אלי וחבוּקים יחד טסנו לנו יחדיו כﬠל כנפי נשרים. ישר אל תוך תוכי השמש הגדולה הזוֹ מנגד.”

ואחרי שתיים בצהריים, אז "כשהמורים מתחילים להיות בני אדם", בוחר המורֵה להיסטוריה לוי סקונדה דווקא בו להיות לו מורה לנהיגת אופנוע, ("טיסת קרן־שמש”, 1995), וגם המורָה לאנגלית ג’ודי רוצה שיקח אותה לסיבוב פרוע על האופנוע; ואפילו התגלות אלוהית מתרחשת על האופנוע בלילה אפל אחד (“מבילו לתל־נוף", 1995).

*

יזהר הבן הצעיר גדל בצילו של האח הבכור, היפה, אהוב אימו שהקנתה לו זכויות יתר:

“האח הגדול כבר דאג לעצמו, כדרכו, ובריכוז פניו היפים ושערו החום השופע ויורד על מצחו, […] וממלא לו כוס רחוצה למשעי בשארית החלב, […] ויפה לו והוא יפה ושמחת אימו, […] ואמא מעבירה כף ידה פרושת אצבעות בשערו הגולש כאילו לסרקו באצבעותיה. כל כך חרדה אמא עליו. שלא יתקנאו האלים ויעשו משהו, חרדה חסרת שום בסיס לכאורה, ואף על פי כן חרד לה בעומק ליבה לנער היפה הזה. ותזכרו שהוא נולד בי"ז בתמוז. ביום שהובקעה ירושלים, […], ושכדי להיוולד בי”ז בתמוז ברור שראשית ההריון היתה ביום הכיפורים, ובו במקום גם התחילה לבכות אז לפני אבא, שהם עשו דבר שאסור לעשות ושהאלים הלואי שלא יענישו. ושאסור היה להם להיסחף ולעשות את זה ביום הקדוש ההוא.” (מיקדמות, 80-1)

כי בעיני האח הצעיר, האח הבכור ראוי לא רק לאופנוע: הוא ראוי לעונשם של האלים.

פעם אחר פעם חוזר יזהר לקין והבל [דברים בכנס ל־70 שנות 'ההגנה' בכפר גלעדי, 21.6.1990; פורסמו גם במעריב, 6.7.1990. יזהר נהג לחזור על דברים אלה]:

“חשבו רגﬠ ﬠל הסכסוך הראשון שהיה מﬠולם. קין והבל. ﬠם כל ההבדלים. סכסוך ﬠל טריטוריה וﬠל זהות. או אתה או אני. או שלך או שלי. ואלהים, או יאהב אותך או אותי. הﬠולם אינו ﬠשוי להכיל שניים ﬠל פני אותו שטח מחייה. או אתה או אני. אם אתה כאן אני בסכנה, אם אני כאן אתה בסכנה. אתה שונה ממני ואני שונה ממך. ואין מקום לשונים ﬠל שטח אחד. וכשאני חזק ממך, או ﬠרמומי ממך, או חסר מﬠצורים ממך – הנה אני קופץ ﬠליך ומחסל אותך, את המתחרה בי. מי נשאר?

אני, רק אני, שלי, רק שלי, לבדי, רק אני. ומה קורה אז? קול קורא אז, מﬠל השדה שנשאר רק של קין לבדו ורק הוא ורק שלו, קול קורא פתאום, קול שילווה מﬠתה את ההיסטוריה של כל המדוכאים ושל ﬠם ישראל, קול תובﬠ פתאום – אי הבל אחיך? לא אי הבל, אלא אי הבל אחיך? ושוב הבל כאן. לא נפטרת מהבל. הוא ﬠדיין כאן. אתה רצחת והוא נשאר. והוא חי. והוא אחיך.”

את סופו של אחיו מתאר יזהר כך (סיפורי מישור, ע"מ 182):

“הייתי שם לא מכבר. אין־השקט טילטל אותי לחזור ולבוא עד שם לראות. הרבה נשתנה סביב אותו מקום. חרוש, מעובד ומטופח. כפרים אחרים שהיו אי־כאן אי־שם אינם עוד, ואחרים נשתלו, עודם מתאחזים ומשתדלים לצמוח, אבל הגבעות לא נשתנו, ולא משוכות השיזף, אותן שבהן נתחבא אז בעל החרמש אלף־העינים, וגם לא פסי־הרכבת המתעקלים שם על־פני שביל דומם ולא משומש, וגם הרכבת אינה עוברת שם עוד, מאז נכרתה הריצה מצרימה. הכל עומד בעינו, וגם אותה חלקה קטנה אשר אליה הוטחו אז, לא ברור באשמת מה או אם היתה כאן אשמת מי, וממנה נלקטו אז השנים אשר בקשת מתקמרת שנתהפכה מהר ונפלה. בכרוּת, ראש לפני גוף, שטופי מהירות אצו נרומו אז שני רוכבים עורגים להספיק, והכל, כל כוח המהירות הצבורה בהם, כפול כָּבדם, ניחת בהולם אחד על רפיפות הקשר הענוג של חוליות הצוואר אל הראש, נתפרק, ופרצו מתוכו, כזיקי אור, נישאות מתעלמות תוך כך, מתוך נאקה או צפצוף היחלצות, נצטפצפו שתי נשמות ויצאו כזיק אור ירוי למעלה, ושנים ריקים לגמרי היו שכובים במעוות זה בכה וזה בכה, חובקים עפר וזה הכל." מפרקתו, אותו חלק גוף המחבר את הראש לגוף, נשברה.

*

יהונתן לוינסון נהרג מפגיעת פצמ"ר 81 מ"מ ב־2 באוקטובר 1948. גופתו המרוסקת הושארה בשטח כשהמחלקה שהיתה בפיקודו נסה על נפשה. בליל המחרת, מוצאי שבת, כבשו לוחמי פלמ"ח אחרים את המקום. למחרת, יום ראשון, הם מצאו את הגוויה והביאו אותה בו בערב לקבורה במשמר־הנגב. פוצ’ו מתאר את הקבורה לפרטיה.

גם הכוח השני הזה ברח למחרת ממאחז, והשאיר אחריו שלושה הרוגים ושני פצועים. כן, השאיר פצועים וחללים בשטח.

כשהמקום נכבש מחדש התברר כי האויב רצח את הפצועים והתעלל בגוויות החללים. ראשי חמישתם נכרתו. הגוויות התגלו רק עם הכיבוש השלישי, ב־5 לאוקטובר.

*

אחיו הבכור של יזהר נהרג בדרך לגברעם, לא רחוק מחרבת חצאץ, אחד מאותם כפרים "שהיו אי־כאן אי־שם ואינם עוד", וגם לא רחוק מחרבת מאחז. כולם ב"ברצועת יזהר" שם התרחשו הדרמות הגדולות שעליהן כתב.

אלוהים, אותו זה ש"יֵרד אל הבקעה" ההיא העניש אותו ושבר את מפרקתו – כך סתם? או על חטאי הוריו? או שמא משום שנענה לתפילת אחיו הצעיר?

אלו שאלות שלא הפסיקו להעסיק את יזהר כל חייו. האירוע היחיד בימי צקלג בו לוקח אורי חלק הוא מאבק על מעמדו מול גידי, הזוטר ממנו: השאלה היא אם אורי ירד אל גידי, במשלט הקדמי, כפי ששומה על מפקד טוב לעשות או גידי יעלה אל אורי? מהספר עולה כי אורי לא ירד ל"קדמי". הוא אילץ את גידי לעלות אליו כדי להראות לו מי כאן הבכיר. כתוצאה מכך לא ידע את המצב בשטח לאשורו. כשמגיע מוטה המ"מ הוא מאלץ את אורי לרדת איתו בכל זאת ל"קדמי". ולאורי חורה הדבר שמוטה מדבר עם גידי הזוטר וקשוב לדעתו, ולא פועל ב"צינורות המקובלים", כלומר מדבר עם גידי דרכו. ואי לכך אורי מתעלם מכל מה שסוכם בין מוטה וגידי. במילים אחרות: התרחש שם מאבק על הבכורה, שהיה חשוב מהמאבק באויב.

*

המספר סוגר את החשבון עם "אורי" בכור ההכשרה: הוא מפוצץ אותו, עוזב אותו בשטח, מתעלל בגוויתו, כורת את ראשו ומניח לו להירקב ולשרוץ רימה.

אחרי פגיעת הפצמ"ר: “הה, הה, מחכה כאן עוד דבר זוועות. […] – זה… אוּרי? כנראה. אמא שלי. מרוטש. קרוע, בשר אדם פעור. רק התלתלים הערמוניים בהירים, כמו תמיד, מעל־פני החורבן. דם סביב. חזה חשוף, ערום, מחוטב. גוויה שמוטה ונופלת. רפש דם צמיג בעפר. טיט דם. קחו אותי מפה.” (עמ’ 256).

יזהר אינו יכול שלא לציין את ה<תלתלים הערמוניים בהירים>.

“ 'עד פה עף לו הדם שלו.' מראה מי, על קיר הבקתה. […] אורי. אי־אפשר להביט. למה לא מכסים אותו (עלם צעיר ומפואר).” (עמ’ 258)

והמספר עובר אל מחשבותיו של מוטה, כאשר הוא נפגש עם הנמלטים: “[גידי] אינו מגיד דבר רק משום שהוא מרשיע אותך. ברחת. ערקת, הסתלקת. זה דברו. וכל־כך שותקים גם כל השאר. שותקים כאילו רק אתה לבדך נותרת. חימה מצטברת בלבו של מוטה. מה רוצים ממנו? […] מה עוד יכול היה לעשות? יום שלם התרוצץ להשיג זחל. וארגזי תחמושת. וכל דבר ודבר! מה לא עשה! ואורי! הה! אורי. אנחנו כל־כך שקועים בשלנו. מי פה זוכר את אורי. מי מדבר עליו. אילו אני זה – גם אותי בתוך שעה היו שוכחים. אם יינצל הבחור ההוא, מיכיק, – המהירות הצילה אותו. טוב בעיניכם שימות, ובלבד שאני אתכם לברוח יחד אחר־כך. שטות נמרצת! אילו רק רבע שעה החזקתם מעמד – הייתי חוזר בידיים מלאות! ולא אצטדק לפניכם. לא מפיכם אני חי. ואיש לא חש בהעדרו. אני אצטרך לכתוב לאביו. לעזאזל. לא מתקבל על הלב. הוא היה רואה ומבין. הכל היה נמהר. ובן־רגע נגמר.” (עמ’ 277).

(נזכור כי אלה מחשבותיה של הדמות מוטה, פגישה כזו לא התקיימה ב"מציאות".)

אפילו את אימו האוהבת (את הבכור, לא את הצעיר) הוא קוטל. גם היא באה על עונשה:

“אורי. אבא שלו. יכול להתחיל לבכות. אין לו אמא ולא אחים ולא אחיות. רק אבא אחד. בעוד שבוע, אולי, יידע, ואנחנו כבר יודעים. אין לו עוד אורי.” (עמ’ 278)

את דפי "ימי צקלג" העוסקים בגילוי גוויית אורי, הוצאתה מהקבר הזמני ושליחתה לקבורה ניתן לקרוא כאן. והם אינם חוסכים מהקורא אף פרט מן הזוועה.

אורי מחוסל – פרט לכף היד שלו, על אצבעותיה הארוכות והצפרניים המאורכות, הוורודות. היה היה אח יפה, ורק זה נשאר.

זכרו של אורי ממשיך לעלות, בכל פעם שנזכרים במוטה. שני המפקדים זכורים יחד, ולא לטובה:

“וכיון שזכרו את גידי, זכרו את מוטה, ובדעה אחת ויחידה רקקו לזכרו. – אה, מוטה, – והחרישו רגע משום שאורי בא בינינו. ואורי היה פתאום מתהלך כאן. יפה ועצוב. אף כי מוחרב עד גמירא. ומיד התפרצו והפרו את השקט, כדי שלא יהיה עוד לא שקט ולא אורי.” (עמ’ 496).

“שוב השמים. זהב עמום מאיר. עצוב עד עמקי הנשמה. אצבעותיו היפות, הארוכות וצרות של אורי והצפרניים הקמורות (לאן, בכל־זאת, הולכים לאחר שהגוף נחרב?), שֹיער ערמוני. בדיוק כזה, ובלי ראש. גידמה בין־כתפיים פעורה, תחוחת־בשר ועורקים פעורים. אימה. (וגועל!)” ונשארת הרגשה שאורי עדיין חייב משהו לנשארים, שהחשבון איתו טרם נסגר: “הג’יפ הנורא בודאי הגיע. באים סביבו ומתאספים. השמיכה כולה דבוקה וסרחון. ועוד מחכה ויתפשט לו הסיפור שאין לו ראש. בשתיקה תפשוט השמועה, כעשן. לא נוח ולא יודעים בדיוק מה. סקרנות פתוחה ורתיעה סוגרת. מתמלאים דמעות ומסתירים. ועם זה, גם הרגשה דומה לחגיגית. האם אפשר שהוא ישנו עוד והוא מסתכל בנו מן הצד, לא־נראה, מעבר לצעד ההוא שצעד לו מאתנו? מה רואים משם? ומה רואים אצלם, מה הם מכינים עלינו – ספר גלה לנו! הלא אתה שייך לצד שלנו!” (עמ’ 514-5).

*

בהפוך ליעקב אבינו, חש יזהר כי אחיו הבכור, בעורמתו, גזל ממנו את אהבת אימו. עורמת האח, שיזהר מתעב אותה, באה לביטוי בשני סיפורים: “ערמת הדשן" (1958) ו"סעודה בפלוג’ה" (1995). לא רק עורמתו, אלא גם אטימותו לסבל הזולת. בשני הסיפורים המספר נלווה לאחיו הבכור היוצא לערוך עסקים עם ערבים, ובשני הסיפורים האח מצליח, בעורמתו, ומתוך שליטתו בערבית, הכרת מנהגי הערבים והבנת נפשם – לתעתע בהם ולגרום לכך שהוא ירוויח והם יפסידו. האח הצעיר מתקומם בליבו אך, לכל היותר, מוחה בקול רפה:

“[…] השפלתי עיני וגימגמתי אליו ככה:

"הלא זה נורא מה שעושים פה…”

”מה נורא כאן?” נפתע אלי אחי, וגם שלח סביב מבט פתוע.
”כל הרמאות הזאת – התאוננתי לפני אחי הגדול, העומד גבוה – כל השקרים האלה, כל ה…"
”אה, חדל. מה אתה יודע. ככה זה העולם". אמר אחי ונפנה אל פנקסו שבידו. ”עולם מחורבן”. – הוסיף ואמר עוד.
”לא נכון!” – הרהבתי עוז ואמרתי לאחי – ”לא מוכרח שככה יהיה!”
”לא יודע אם מוכרח אם לא, אבל ככה הוא". – אמר אחי.
”ומה יצא מזה ?” – לא הרפיתי ממנו.
"יזבלו את הפרדס ויהיה יופי של יבול". – אמר וחייך אלי כחייך אח אל אחיו, וטיפס ועלה אל ראש הערימה, והתייצב שם בשתי רגליו […]" ("ערמת הדשן" 1958)

“[…] והמום מלחץ המעגלים החיצוניים שלא הוציאו הגה ורק הרעב שלהם צעק חזק מכאן ועד הים ועם הרוח עד ההרים, כזה רעב אחד ממש גדול ורעב, ולא יכול להכניס דבר לפיו ולא יודע אלא רק מחייך אל אחיו הגדול שגם הוא מחייך אליו פתאום וגם אומר, אכול חביבי אכול, אומר ולועס בכל פה ובעסק גדול.

[…] והיה שם גם יעקב אבינו שחייך ואמר הנה מה טוב שבת יחד לכירה עם כל עובדי האדמה, האלה עם הידיים הגדולות שלהם, ידי פלחים שמעולם, והיה פה גם אחיו הגדול שגמר עסקה וקנה את האדמה מן השיח' שמכר לו את האדמה שהיתה של הזורע שלא יזרע עוד ושל הקוצר שלא יקצור,” ("סעודה בפלוג’ה”, 1995)

*

החיילים שכבשו את המשלט בפעם השניה יודעים שגווייתו של אורי נמצאת לא רחוק, ושצריך למצוא אותה – אך הם משתדלים להתחמק מכך, בתרוצים מתרוצים שונים. עודד זוכר כי "היכן שהוא שוכב אורי רצוץ. כבר הוא בוודאי נפוח ומסריח.” אך מיד מחשבתו מוסחת אל איזה כלב הנובח במרחק (416).

גוויתו של אורי מהבהבת בשולי תודעתם. מעצבנת. “מי ביקש ממך סיפורים עצובים? ביקשו סיפורים סתם. מצחיקים קצת או רחוקים ולא נוגעים בך. […] בחור טוב היה אורי, שנדפק פה לפני לילותיים, בעצם המקום הזה שאנו שוכבים. קצת בטוח בעצמו מדי, אבל עלם־חמודות. אבא שלו רופא. אבל הוא היה איש־צבא, ואיזו קומה וכתפיים" (דויד, 428). וכך גם יאקוש, וקובי וכו’ זוכרים כי לא רחוק מהם מוטלת גוויתו של אורי אבל חוששים ממציאתה ודוחים זאת ככל האפשר.

מאז שנהרג אחיו הבכור בפברואר 1942 לא כתב עליו יזהר מילה (“בפאתי נגב" נכתב "לזכר נשמתו" של ישראל, אך קשור יותר לעיסוקי האח מאשר אליו עצמו).

וסיפור על אחיו הוא ההפך מסיפור סתם.

מיקי הוא אחד מחיילי הכוח שכבש את המשלט בשנית, והוא "ילד הצוחק כדי שלא יבכה”, והוא "אח של אחיו" (422) והוא זה שגילה את הגוויה.

העוול דורש נקמה. יזהר לא העז להודות בתשוקה האינפנטילית לנקום באחיו. אבל עכשיו הילד מיקי עושה זאת עבורו. מיקי מסיע אבן בשוחתו ועושה בוּוּוּוּוּ… ואינו יכול להרגע, "ואמר לו בלי להגביה לא ריסים ולא קול, ככה: 'אתה ראית כשמצאו את אורי!" – 'אה.' תמה הלז מתוך התיששון ומתוך הסירוב להיות ניסוֹח. 'היה נורא, לא?” – אמר מיקי. 'הו.' גימגם ברזילי ולבו נפל בו. – ‘בלי ראש?’ – לא נעתר מיקי ולא הרפה. – 'בלי.' אמר ברזילי ופישט אורך רגליו כמתחנן להפסיק, וחש כי מזווית עין אחת גולשת תמוהה מאד דמעה לא צפויה. ומיקי הירהר ואמר: 'זה איום בלי ראש. נורא, לא?' – 'ה' – ”לעזאזל. אמר מיקי. כלבים. ימח שמם.' – ושתקו. – 'הייתי שוחט אותם. – אמר מיקי – הייתי חונק אותם. לעזאזל. שיזכרו. שיידעו להם. בידיים הייתי חונק אותם. ארורים!'

ברזילי פניו השמימה. די, תפסיק, בחייך. ומיקי התנשם: 'ולאנוס להם את נשיהם!..' ועיניו אל הגבעות. 'הבט, הי, תראה: לא כאילו עולה שם אבק!’ – אמר פתאום מיקי בקול אחר והצביע צפונה. – 'איפה?' נבהל ברזילי. – 'שם!’ – 'זה?' – 'לא, שם! ימינה ימינה. רואה? יקח אותם השד. רואה? אין לי כבר סבלנות,' מישהו נתגנח. וברזילי חזר ונפל לאחוריו בלי להכריע. וגם מיקי החזיר ראשו וידיו אל נתיבות החול. וככה זה.”

*

רק אחרי שאורי הושמד ונקמת ילד קטן ננקמה, נפרץ הסכר. אורי של יזהר אינו יהונתן לוינסון המנוח, ההוא מההיסטוריה. אורי של יזהר הוא ההוא מהסיפור שעוד לא התחיל, מהסיפור שלא "נוכל להתחיל עד שלא נצא ונרחיק" (סיפורי מישור, 110).

וכך הוא אומר בפתחו (1963): “אוצר מילות הרע אין בו כלום אלא קודם כל: סתם. […] ותר על הכל, ערום ויחף ורעב וחסר־כל ואל תשלים עם שום "סתם" (103).

ועדיין קשה לו לספר את הלא־סתם: “לא נספר שום דבר מסתחב ונפסח על מה שכמעט ובא לפי ובוא נימנע משום דברים קורעי לב. טוב? מוחק ולא אספר מה שכמעט והתחלתי, ממה שממתין בתחתית הלב ימים כה רבים. […] כי על הנחוץ ביותר, על האוכל ביותר – לא אוכל לספר. […] הדבר ההוא, הדבר עצמו, שאיני יכול לספר, וגם לא יודע איך אוכל, כבד ממני, ובעיקר מכאיב (שם, 129 – 130).

לאט לאט, במשך שנים ארוכות, מ 1958 ועד 1995 הוא משחרר סיפורים מצחיקים או לא, על אחיו, האח שאותו הוא מעריץ ומתעב, שבו הוא מקנא ומתחרה, שלו הוא בז – ונואש להיות כמוהו.

רק אחרי שאורי חוסל, אחרי שחוסל ועוד איך, רק אחרי ימי צקלג, הסיפורים הללו יכלו סוף־סוף להכתב.

חרבת חזעה ושלילת הגולה

החצר של מוסקוביץ' 14, רחובות, היתה מחולקת בימים הרחוקים ההם לשניים: החצי הקדמי והחצי האחורי.

בחצי הקדמי היתה הגינה של אבא, ובה שלט חוק הג'ונגל, או חוקו של דרווין.

בחצי האחורי היתה הגינה של אמא, ובה שררו משטר וסדר מדוקדקים, חוקיה שלה.

בחצי של אבא, בצל הז'קורנדה, האורקריה והפונציאנה האדירים הזריע (עם כל יריקה) השסק את עצמו ברבבותיו; גם תות נועז אחד התעקש לצמוח שם, רזה, דקיק אך בלתי־נואש; חרוב גלותי שחפן וחיוור התגעגע שם לאור ולחום; וברוש אחד גדל שם עקום לתפארה ולתמיד, כידוע.

והיתה שורת ההדסים ולאחריה שרד "הפרדס", מקריח, מתייבש והולך – אך הווה. והיבלית חגגה.

בחצי של אמא הסתדרו שורות־שורות ערוגות מתוחחות ומתולמות, מוּדלות וגזומות, ממיטב פרחי העונה, עונה כעונתה. אצלה שום יבלית לא החציפה פנים. אמא בחרה, סיננה בקפידה ולא השאירה שום מקום למקרה.

*

כתמיד גם מעל הגינה של אבא ריחפה אידאולוגיה: תנו לטובים לנצח – ואל תערבו אותי. survival of the fittest דרווינאי. בלעדי. שיפתרו את הקונפליקטים ביניהם בכוחות עצמם. ובלחש, כמעט בינו לבין עצמו היה מוסיף כי אינו מסוגל להכאיב, לקטוף, לגזום, לבחור, לעקור. לא לשוא היה הוא זה אשר חוקק את החוקים להגנת הצומח ולאיסור קטיפת פרחי הבר.

בסיפור שאיש כמעט לא קרא או שמע עליו אפילו בשם "ציידי העזבוק" (1958) הוא כותב על מבצע שערכה המועצה המקומית רחובות לביעור הקפנודיס, חיפושית שעשתה שמות בכרמי השקדים. על כל שבע חיפושיות חיות תשלם המועצה גרוש, הבטיחה, שליש מחיר כרטיס כניסה נכסף ל"סינמה", שלנער יזהר לא היה (או ארבע כוסות גזוז אדום!). הוא יוצא ללכוד חיפושיות ומתאמץ ומשתדל, אבל בשלב מסויים מבין שהוא נוקט צד במאבק שבין אלוהי השקדים לאלוהי החיפושיות: "ובﬠנין זה, אגב, וכי ﬠדיף אלוהי החיפושיות מאלוהי השקדים? ואלה ייכלוּ באין מכלים את ﬠוֹרקי אלה? […] ומחשבה נמהרת דגדגה בלבי: ומה היה לוּ […] הכל, פתאום, היה חוזר לפראותו שמקודם הליקוט, כאילו לא היה ליקוט מﬠולם, שמקודם כל המﬠשה, שמקודם לחשבונות השקדים והשקדאים, שמקודם לפח התרﬠלה המזומן ﬠם ﬠרב, ולהשאיר את כל הדבר הזה להכרﬠ שיוכרﬠ בין אלוהי השקדים לאלוהי החיפושיות, בין אלהים לאלהים. והיה בכל זה משהו מדהים שכזה, נוﬠז שכזה – ". והוא אכן זורק את הפחית עם מעט החיפושיות שאסף, פורש מהמאבק בין האלוהים של אלוּ לאלוהים של ההם, ושלווה באה עליו.

*

מתי הכיר בכך שהוא מהנבחרים ולא מן הבוחרים, שהוא אינו יכול להכריע בין אלטרנטיבות, הכרעה שללא ספק תגרום לכאב לצד מן הצדדים?

האם כבר אז ב"אפרים חוזר לאספסת”, כשאפרים אינו מסוגל לעמוד על דעתו ולתבוע בכל תוקף את הטוב לו, גם אם הטוב לו אינו מקובל על "הכלל"?

*

הרי קטע יומן שכתב יזהר באחד הרגעים הקשים בחייו, רגע שדרש הכרעה חמורה. ביקורת נוקבת מכך (עליו) אפילו עידן לנדאו לא היה יכול לכתוב.

23.5

“ההתקעות בין אלטרנטיבות – […] היא מהות האיש. התקעות באי הכרעה. אין בי הכרעה. […] שוב כבש מובל.

המטוטלת תחדל מנוע. לא באחד הקצוות מלאי המתח, אלא בנקודת האפס, בשיתוק דומם. כבד ממני האפשר, או החופש, לבחור. מחפש כוח מבחוץ שיחלץ. מחוץ למערכת שבה אני תפוס. ולא יודע להתיר עצמי. נס. מקרה. מאורע – שיבעט את ההכרעה.”

*

יזהר כתב סיפורים. סיפורים ולא היסטוריה, סיפורים ולא כתבות, סיפורים ולא דו"חות מבצע.

מי שמגיב עליהם ב"אז למה לא ירית?” אינו יותר חכם מהילד הצועק בקולנוע "מאחוריך!”.

*

הבעיה שהעסיקה ב 1949 את הציבור לא הייתה מדוע נוצרה בעית הפליטים; מי שהיה לו לאן ואיך לברוח – ברח. כל תושבי איזורי הספר של תל־אביב ויפו נמלטו מבתיהם; היהודים לצפון והערבים לדרום. אל לאזרחים להיות באזורי קרבות. בריחת היהודים הללו לא הייתה עקב "טיהור אתני" ערבי, ויפו לא נכללה בתכנית ד'. וכזכור, מיליוני צרפתים נמלטו מבתיהם דרומה באביב 1940 כשפלש הצבא הנאצי לארצם, מבלי שהתקיימה שם כוונה לטיהור אתני.

הבעיה נוצרת לאחר סיום הקרבות: האם יוכלו הנמלטים לחזור לבתיהם ולרכושם – או לא. אחת השאלות שהעסיקו את היהודים אחרי המלחמה, ב 1949, הייתה אם להתיר לפליטים הערבים לשוב. רוב הציבור היהודי בארץ התנגד לחזרתם – רק מיעוט מבוטל חשב שיש להסכים לכך. משה שרת, היונה, ביטא זאת כך: “בריחת הערבים היא הנס הגדול שקרה לנו; יותר גדול מהקמת המדינה".

יזהר כתב את הסיפור בתחילת 1949, זמן קצר לאחר האירועים. הוא סיים את הכתיבה במאי 1949. כל אותו זמן התנהלו דיונים אם להתיר את שובם של הפליטים, והסיפור הזה היה יכול להיות אחד הקולות הנשמעים בהם. אבל הסיפור יצא לאור רק בספטמבר 1949, אחרי שנפלה ההכרעה.

*

עם הכרזת המדינה, מאי 1948, השתלט הצבא המצרי על רצועת החוף הדרומית, מרפיח ועד אשדוד, ובאוקטובר 48 נסוג עד לבית־חנון. רוב ערביי השפלה הדרומית והנגב הצפוני עזבו איתו. פרטים נוספים כאן. בשבועות שלאחר מכן החלו חלק מהפליטים הללו להסתנן חזרה לכפרים עזובים. הדבר הטריד את פיקוד הדרום ואחת השיטות בהן נקטו מפקדים בשטח למנוע את ההסתננות הזו הייתה לגרש כל מי שנמצא בכפר העזוב ולהרוס אותו. “חרבת חזעה" הוא סיפורו של אחד ש"הצטרף" לכוח שזו משימתו.

בתחילת הסיפור מצוין כי רוב תושבי הכפר עזבו אותו עוד בטרם הגיעו אליו החיילים:

"בועטים בערבי הזקן שנשתייר כאן לפליטה לשמש את מעשה השאיבה" (ח־ח עמ' 15; כל הציטוטים מהמהדורה הראשונה)

"וכל הערבים המזוהמים האלה, המסתננים להחיות את נפשם השדופה בכפרים הריקים שִלהם, נמאסו, נמאסו עד חימה, מה לנו ולהם, מה לנו, לחיינו הצעירים ולימינו החולפים, ולכפריהם המפורעשים, השוממים, המחניקים. אם נשאר עוד להלחם בואו נילחם ונגמור להלחם. ואם נגמרו המלחמות תנו לנו ללכת הביתה. אין עוד לשאת לא הנה ולא הנה. הכפרים הריקים האלה כבר עולים על העצבים.” (ח־ח, עמ' 24)

"נראִה שבבקתות הללו לא ישב איש כבר זמן מרובה מאשר מתמול־שלשום. תנובת פּחד ויבול שמועות רעות קצרו חפּזון בלא־עת, ופרכוסי תולעה שאצה להקדים את גורלה.” (ח־ח, עמ' 34) כלומר רוב התושבים עזבו זה מכבר בגלל שמועות מפחידות אבל לא מבוססות ששמעו.

וכך גם בהמשכו:

"מיד בחצר השנייה […], מצאנו זקן אחד שכאילו המתין לבואנו […] ומיד היה […] – הולך ומרצה לפנינו בסדר, כיצד אין אף צעיר בכפר, כיצד כולם כאן רק זקנים נשים וטף, וכיצד דיבר על לבם של אותם שנסו בבוקר לבל ינוסו, לפי שהיהודים אינם עושים רע, לפי שהיהודים אינם לא כמו האנגלים ילען־אבוהם, ולא ככלבים המצריים וכו' וכו' – נידבק וסח לכל מי שנראה לו כמקשיב או עשוי להקשיב, ולבסוף דחפהו מישהו באמצע שטפו ואמר לו בקיצור שילך לו שם וישתוק.” (ח־ח עמ' 60)

"שכן מי בעצם היה שם, זולת איזה נשים ותינוקות על זרוען […] ועוד היו שם כמה זקנים הולכים דומם […] ואחרים היו שם, בגיל העמידה, שחשו עצמם לא־די ישישים כדי היות בטוחים מקצף גדול שייצא עליהם, […] והיה שם עיוור, […] וכל אלה העוורים והפסחים, והזקנים והכושלים והנשים והטף הללו […]” (ח־ח עמ' 60)

החיילים יודעים שמשימתם היא למנוע הסתננות ולגרש את המסתננים. הם יושביו לשעבר של המשלט מ"השבוי", אלו "הכשדים" שיזהר סולד מהתבהמותם ההולכת ונמשכת:

"וכשהיו אז הצהריים […] רותחים להם בתענוג של יום תמוז […] היו שעות, היו שעות שכאלה, משתרכות ומשתרכות, ומתייבשות, […] ויהיה אז הכל היינו־הך, לגמרי; […] וכל שמושם עלינו בזה המבצע – חשוב כקליפת השום, הוא הכפר שֶשָמָה והמסתננים שבו וכל מה שהשד טפל כאן יחד. איננו חייבים לכלום, איננו דואגים לכלום ולא איכפת לנו כלום.” (ח־ח 15,16)

תמוז, זמן התרחשותו של "השבוי"i . ואומר מוישה המ.כ.:

""אנְ’־דֵעַ! החליטו להיות צמחונים. להוציא אותם לגבעות וזה הכל. מחר שוב יחזרו. מחרתיים, שוב נגרש. בסוף נעשה הסכם: שלושה ימים הם כאן, שלושה ימים הם בגבעות, ותלוי למי יימאס המשחק קודם.” (ח־ח 20,21)

*

המספר יוצא לפעולה מתוך התנגדות פנימית ההולכת וגוברת, אבל עמומה, לא מפורשת גם לו. הפקודה להרוס ולפוצץ מעצבנת אותו, אבל ברור לו כי הוא אינו הולך להשתתף לא בטבח וגם לא ב"טיהור אתני". הרי מדובר ב״גירוש מסתננים". הצדקות מסוג "מגיע להם" ו"הם התחילו" לא מקילות עליו:

" לא ניחא לי. מנין זה צצה בי הכרה כי נאשם אני. ומה שם התחיל לוחץ עלי לבקש דבר התנצִלות? שלוַת הליכות חברי רק הגבירה אׁת המועקה. […] גם לא יאמינו לי אּם אומר, מחוץ למה שאמנם איני יודע מה לומר, ולו רק ידעתי מה בי. אי־מנוחה פושה. ביקשתי דבר, הישג־יד, כדי להיאחז בו. דבקתי באותם "שליחים־במשימות־אויבות'ּ' מהוּללים שבפקודת המבצע; העברתי נגד עיני עד־תומם כל הרעות והפורענויות שהביאו עלינו הערבים, שיננתי שמות חברון וצפת ובאר־טוביה וחולדה ii; נאחזתי בהכרח, זה הכרח־שלפי־שעה, אשר במרוצת הימים, כשהכל יסתדר – יבוא גם הוא על תיקונו, וחזרתי והבטתי בקהל הרוחש כאן לרגלי רחישה עמומה, תמימה ונוגה – ולא מצאתי מנוח. ביקשתי אז שיקרה משהו שיאחז ויטלטלני מזה ולא אראה עוד איך הלאה.”

הוא מתייסר על־כך שעליו להכאיב.

זו אולי סיבה להשאיר את הדבר בידי אחרים, (כמו רובנו, למשל, המשאירים את עשיית הצדק בידי סוהרים, אף כי עשייתו מכאיבה לאסירים ואינה עושה את מוציאיו לפועל נחמדים.) אבל לכך אינו מוכן.

בהדרגה מתחוור לו מה מעורר את התנגדותו:

ראשית – גזילת האדמות הממשמשת ובאה. ברכישת אדמות מערבים עסקו דודיו ואחִיו של יזהר והשאלה היתה תמיד מה וכמה הוא העוול הכרוך בכך. בכל מקרה הכלל היה כי אדמה קונים – לא מפקיעים, ולא זוכים בה מן ההפקר.

והנה:

”השד יקח אותם,” אמר גבי, “איזה מקומות יפים בחרו להם!” ”שכח!” ענה לו האלחוטאי, ”זה כבר שלנו.” […] הזקנים שלנו היו משברים פעם את הראש בשביל חתיכת אדמה – היום אנחנו לוקחים אותה כמו־כלום!” (עמ' 23) בדפים הבאים מתנהגים החיילים באלימות ובגסות כלפי חסרי־ישע, אף כי ברור שהם אינם המסתננים המסוכנים. ההתנהגות השחצנית, האלימה והמעליבה של החיילים מוסיפה מרירות במספר, בין היתר כי אינו מסוגל להתקומם אפקטיבית נגדה: "אמרתי לו למוישה: ,,זה, מוכרחים לגרש אותם? מה הם יכולים עוד לעשות אלה: למי ירעו? הצעירים הלא ממילא… מה טעם?…” ”אה!” אמר לי מוישה בחיבה: ,,זה כך כתוב בפקודת המבצע.” ”אבל זה לא־בסדר,” טענתי: ולא ידעתי איזה מכל הטענות והנאומים שמתרוצצים בי אביא לפניו עוד כהוכחה מכריעה, ולפיכך גם חזרתי ואמרתי: ,,זה באמת לא־בסדר!” ”אז מה אתה רוצה?” אמר מוישה ומשך כתפיו ועזב אותי. בוחר הייתי, מטעמים שונים, לא כולם של עוז־נפש, להחריש גם אני, אך כיון שפתחתי, וכיון שעל־ידי הלך יהודה, נטפלתי אליו ואמרתי לו ככה: ”איזה צורך לגרש אותם?” ”בטח,” אמר יהודה, ,,מה תעשה בהם? תעמיד עליהם פלוגת שומרים?” "מה הם כבר יכולים להזיק אלה?” ”יכולים ועוד איך. כשיתחילו לדחוף לך מוקשים בדרכים, ולגנוב במשקים, ולרַגֵל כל דבר – כבר תרגיש בהם ועוד איך.” אי האמון המוחלט הזה – של כולם מלבדו – באפשרות לחיות עם ערבים בשכנות טובה הוא המשתק את המספר. הוא אינו יכול אפילו להציע זאת כאפשרות, לניסיון, לאנשים ביניהם הוא נמצא.

*

אבל הכבד מכול, הדרמטי מכל, זה זה: "נתברר לי פתאום משהו כברק. הכל בבת־אחת כאילו נשמע אחרת, נכון יותר: – גלות. זוהי גלות. כך זה גלות. כך נראית גלות.” (ח־ח עמ' 84)

יזהר גדל על שלילת הגולה.

בעולמו הייתה למילים "להוליך לגולה" משמעות אחרת מאשר ל"טיהור אתני". לא התופעה האוניברסלית אלא משהו יחודי לקיומו ולחייו.

הוא היה בן להורים נחושים לגדל יהודי חדש, בעברית ובעברית בלבד, לאם שספרה את ימי חייה מהיום בו עלתה ארצה, שהתגאתה כל חייה שמאז לא יצאה מגבולותיה, בן להורים מגדוד מגיני השפה, הבזים לאידיש ונרתעים ממנה כמפני מגפה – ובעיקר, רואים בברנר את רבם.

אותו ברנר שראה ביהודי הגלותי, בגלותיות, את שפל המדרגה, ואת החיים בגולה כחיים ברע שבכל העולמות.

ברנר שאותו ציטט יזהר (בהרצאה בגבעת ברנר שנערכה בעת משפט אייכמן) אומר על היהדות הגלותית:

"כל דברי האנטישמיים ביחס אליה, הינם אמת וצדק, אם נאבה להודות, ואם לא נאבה." (אני מקווה שקטﬠ זה לא יפול לידי סרווציוס [סנגורו של אייכמן]).”

זה היה גם יחסו שלו לגלותיים. הנה מה הוא כותב ב־1964 מסמינר ציוני באנגליה:

"ואחר כך התחילו להתגלות היהודים. אלוהי הטובים. כאלה המעוררים אנטישמיות, את יודעת. כל מיני מוכרי סידקית ופרצופים […] שאכלו בתיאבון אוכל שמעורר בי תיעוב ושירצו מחר ממני פיוט של ריה"ל וכו’.

“עוד מעט ארוחת בוקר. […] אכבוש פנימה כל התנגדותי לאנשים, למראיהם, וכל תחושת הכבד והזרות, וכל האיבה לצורך להיות שלהם, ואנסה לראות אם אוכל להפוך כל זה לצבירה של שלום שדות ריקים […] מעבר לכל ההתעסקויות של סמינר וככל שאוכל אסע ללונדון,

30-7-64

,כבר ראיתי את הבריות מגולדרס גרין, כבר אכלתי את הזוועות המבחילות, […] ומנסה להנצל מחיבוק השממון ע"י פסיחה עליו, כמי שמגביה מבטו מעל גדר."

על כן אין רע מלהוציא אנשים לגלוּת. ואין רע מיהודים המגלים את זוּלתם.

“מעולם לא הייתי בגולה – דיברתי אל עצמי – מעולם לא ידעתי כיצד זה… אבל דיברו אלי, וסיפרו, ולימדו, וחזרו ושיננו באזני, בכל פינה, בספר ובעיתון, ובכל מקום: גלות. על כל מיתרַי ניגנו. וזה היה בי, כנראה, עוד עם חלב אמי. מה, בעצם, עוללנו כאן היום? […] ביקשתי פשר חלחלות רצות בי, ומנין זה הד, הד פסיעות, עולה באזני הד פסיעות גולים אחרים, עמום, רחוק, כמעט אגדי אבל זעוּף, ענתוֹתי, מתגלגל כרעמים, רחוקים ומאיימים, מבשרי־קדרות, שמעבר מזה, הד מביא חרדה – לא אוכל עוד… – “ (ח־ח עמ' 6-85)

*

לקראת סופו, אחרי אותו ברק, מתחוללת תמורה בסיפור.

שוב אין זה סיפור על כפר כמעט ריק, כפר שרוב תושביו עזבוהו, ושמגרשים מסתננים ממנו – אלא כפר שהשפנדאו כבשהו:

“אבל הנה הם כבר שם בקרונות ומיד לא יהיו אלא כדף שנסתיים ונהפך על פניו. בודאי, לא זכותנו היא? וכי לא כבשנוה היום?

הרגשתי שאני על־פי חלקלקות. התגברתי לשלוט בעצמי. כל קרבי צעקו. קולוניזאטורים, צעקו קרבי. שקר, צעקו קרבי. חרבת־חזעה אינה שלנו. מעולם לא הקנה השפנדאו זכות כלשהי […] “ (ח־ח עמ' 87)

הזכות שקנה השפנדאו היא זכות ההגליה.

"אלפּיים שנוּת גלות. מה לא. הורגים יהודים. אירופּה. עתה אנחנו האדונים.

[…] הייתה בי ידִיעה אחת, כמסמר תקוע, שאי־אפשר להשלים עם כלום. כל עוד מנצנצות דמעות ילד בוכה ההולך עם אמו המאופקת בזעם של דמעות אין־קול, ויוצא לגולה, נושא עמו שאגת עוול, וצווחה כזאת שלא־יתכן שאין בעולם מי שיאספנה לעת־מצוא – "

*

המספר, חייל פשוט, חוזר ומדגיש כי הוא היחיד בין כל החיילים הרואה כך את המתרחש, וחש כי אין סיכוי שיוכל למצוא אוזן קשבת בין האחרים ולהשפיע על מעשיהם. אבל הוא יודע כי ההיסטוריה אינה מסתיימת ברגע ההוא. “לא־יתכן שאין בעולם מי שיאספנה לעת־מצוא" – ולוּ לאחר 2000 שנה: הנה, הביטו בנו, אחרי 2000 שנה. חזרנו. והוא יודע כי יהיה מי שיספר ולא יתן להגלייה הזו להשכח. כך גם נפתח הסיפור: “מוטב אפתח ואספר".

*

זה המקום לחזור למאבק בין אלוהים לאלוהים, הנוכח בסיפור מתחילתו ועד סופו.

"ואם יש למישהו לחשוש משהו – לא לנו הוא, יהיה אלוהיו עמו, לנו זה יום טיול". (ח־ח עמ' 11).

"חפצתי לגלות בין כל אלה אחד שיהיה קודר וגם יוקד, שיחשל פה בתוך עצמו זעם, ויקרא חנוקות לאל־הזקן, מעל קרונות הגולה…" (ח־ח עמ' 85)

"וכשתסגור השתיקה על הכל, ואיש לא יפר את הדממה, ותהא זו הומה חרש במה שמעבר לשתיקה – ייצא אז אלוהים וירד אל הבקעה לשוטט ולראות הכצעקתה.”

*

בניגוד לכל השגור והמקובל ב"שיח" על הסיפור הזה הרוח המפעמת במספר היא הרוח הציונית השורשית, בטהרתה: שלילת הגולה.

שלילת הגולה, שלילת הגלותיים, והתרפקות על אידאל היהודי החדש, ההוא ממושבי העובדים: הרי הוא הפלח הערבי ש"גלגל לו במתינות, בידיו הכבדות, השחומות, סיגריה".

i ההיזכרות הזו אינה מקרית. באותם ימים עצמם בהם מתרחש הסיפור התפרסמו שני סיפורים של יזהר: הראשון, “השבוי" עוסק באירוע שהתרחש בתמוז ונטלו בו חלק אותם חיילים עצמם המופיעים ב"חרבת־חזעה", כשהם מתבהמים במשלט. השני הוא "בטרם יציאה" העוסק בסוג שונה של אירוע וחיילים. לא לחינם מופיע כאן המשפט "יש המתנה במשלטים, יש המתנה שבהתקפה, יש המתנה שבטרם יציאה" ואחריו הרהורים נוגים על אחד (יחיעם) שגורלו בגד בו והוא הולך ונשכח.

ii על ההתקפה הערבית על חולדה, במאורעות תרפ"ט, כתב יזהר את הסיפור "החורשה בגבעה" שהתפרסם כשנתיים לפני כן, ב 1947.

האהבה השורפת (מכתב לחבקין)

חבובקין זקן קרח!
מכתבך זעזע אותי. קראתי אותו בנשימה עצורה כמי שקורא פרק מחריד אצל דוסטויבסקי – והלא אצלך זה חיים, חיים ממש ולא ספרות! לרגעים נדמה לי שכל מה שהאנושות מחפשת ומשברת ראשה כדי למצוא ולהשיג, כל מה שבני אדם רודפים אחריו, מוכרים כתנתם האחרונה, שארית כבודם – כדי להגיע אליו, כל תהום היסורים וההשפלה במנת החיפוש הזאת, כל אוקינוס העלבון לאהבה השורפת, וקטנונית הסיבות שבהן תלוי הכל, כל הלהט של הארוס האוכל אדם בעולם ודוחפו לצאת ממעגלו של עצמו להשליך את כל קרבו ולוותר על כל שלו כדי להגיע אל הזולת הנכסף, כל עצם המשיכה, הערגה, המתקדשת בדם עלבונה – עולה וזועק מתוך מכתבך שלך, מתוך מה שאתה חי, ומקבל כמנת יום־יום, וכופף ראשך ומברכהו, ומקבלו!
אל תחייך אם אומר שהקטע: "אתה מעונין בתקון יחסינו?” – לא! – "ובכן תסלח לי?” – סלחתי! – "שלום…” – שלום. – הריהו משהו שאין בכל האונגליון החנף והמתוק שיכול לעמוד כנגדו – בחֹם, בהתלהבות, בהכנעה, בדבקות, ובאנושות!

יזהר סמילנסקי, בן שמן, 25.2.1940

ערב אחד

כשירד הערב התקרבתי לביתו, אך טרם עוד העזתי להיכנס. הקף הקפתי גדרותיו, ואלך בסער על הכביש. ורע היה לי. רע. דיכאון־צלמוות רבץ בי, פחד־אימים כרוך בכאב, וידיעה מטרדת נוקבת שכל זה – לשווא. וכשהרהרתי מה עתיד יהיה לעלות אם יפתח לי את הדלת ה ו א – עמד לבי מפעום: הוא! דגדוג רתת באיבר רגיש שבתוכי – ואנו נעמוד פנים מול פנים?… לא יאומן! כיצד אמר לאחיו הקטן, זה א. הטוב: "כשיבוא – זרוק אותו מן הבית". הנה כך. אותי. היאחזני עתה בערפי לטלטלני דרך כל המעלות? ואגב, כמה חדשים כבר לא ראיתיו? אם במידת הגעגועים ימודו – חלוף חלפו כבר שנים ארוכות. – ועתה הנה הוא כאן. והכל נתכנס למשך זמן מועט זה שעודנו שוהה כאן, וזמן זה גופו, נותר לי בלבד כדי לעשות, לעשות ויהיה מה, בכה או בכה, שלא להשאיר את הדברים כמות שהם. ובתוכי רק לאות ותשישות מוגיעה מעצב תקוות מפרפרות… אך יש לחסל. לגמור ולסיים. מוכרחים לסיים. איני יכול לשאת… כלו כל הקיצין, עד מתי? ומחר צריך שוב להשכים ולצאת לעבודה, רבש"ע, איך אפשר לצאת, לעשות מה, לדבר מילה אל פלוני אדם?! הלא הכל ריק, מעוות, מרוקן מתוכו, פחות כ"כ וחסר טעם עד לייאוש… לא, אבל עלי להתעודד. האעלה אליו? ודווקא עכשיו לבוא ולהרגיזו בהופעתי – והכל ירד לטמיון. לטמיון עולם. הפעם כבר לעולם. לא ולא. אי־אפשר! מה אעשה אפוא? איך אני אל ע. הבכור אלך, לדרוש בשלומו, הוא ששב למשך החופש ממקום מגוריו אל אימו… כן… כך. ומהו פחד זה הכוסס בי? והריני מתוח ונרגש ביותר. רע, רע. לעלות, או לסוב ולפנות הביתה?… ועד אן אתלבט כך: מחר להחליט!.. הן ייתכן גם שלא הוא שיפתח – – –

צלצלתי. היה חושך. ה ו א פתח לי את הדלת. עמדנו. היבטנו זה בזה. באור הנופל עליו מן החדר שמעבר לחדר הביאה ראיתי כיצד נמרחו ושטפו על פניו בבואי פרצופים, וכיצד לבסוף, מתח את שפתיו לחיוך מעט, ועיוון בהעוויה קלה, מקצתה של העוויה, באמת רק מקצת, כך, לא הרבה, חיוך שמשמעו, כביכול, בוז, לומר: "נא, אתה? ר ק  א ת ה ! ?" ובלא להוציא הגה נסב וחזר לחדר המואר. אך את הדלת השאיר פתוחה. פתוחה. ונכנסתי. ואגב, כעבור כמה ימים, סיפר לי אחיו, זה א. הקטן (עדות נוספת למידת הבנתו את אחיו ולתפישה שלו הדקה כ"כ, הבוגרת עד להפליא), הוא ספר: כשנכנס אחי החדרה, ועל פניו הבעה שלווה כל כך כאילו לא אירע מאומה (דבריו ממש!) – הבינותי שאתה שם!" – כך אמר לי זה הקטן. ונכנסתי לחדר המואר. אל השולחן, מתחת לנברשת הקורנת, ישבו כולם, ועל ידם ניצב התנור הקטן עם הקומקום המבהיק, מהביל ומתאבך עליו, והם סועדים פת ערב.

הכל היו שם: האם, ע. הבכור, א. הצעיר והוא – ועל ארבעתם אור הנברשת, ומצב רוחם כנראה משופר ביותר, אינטימי ולבבי. בייחוד קרן מנחת האח הגדול ע. והוא שפנה אליי: "שלום אדוני, בוא ותהנה גם אתה, כמה שתוכל, מן החום", ופניו המבהיקים אמרו: "התפשת, הירדת לעמקם של דברים?"… והאם, אותה אם נפלאה, נערצה, פנתה אליי בעדינות פלאים זו שלה, הקוסמת לי תמיד: "ייתלה את מעילו וכובעו בחדר הלז", כך אמרה לי בקול חרישי, כמעט עצב. אחזתי בידי את המעיל והכובע, ונשאתים שמה מציית. אלא שאת הדרך חסם הוא. ישוב ישב לו בחזקה, כנעוץ ברצפה, רגליו פשוקות מעברי הכסא, ופניו, והיופי שנגה מהם שכרוני, שכרוני, הלמוני. והוא כלא חש, כמדגיש את העובדה שאינו חש בי: "איני חש במה שאיני רוצה, והריני יושב בהרווחה הנעימה ביותר, למרות מציאותך שלך כאן, והנה גם אגחך לעומת בכורי המתבדח, והריני גוחך". ובהרהרי זאת עמדתי אובד עצות – האיך אעבור לחדר הלז ולא אתנגש בו, ולא אפגע באמו שביקשה זאת ממני בבקשה שהיה בה משום דרישה, כמעט במפגיע. נבוכותי. ובבואי בין המיצרים, שכור ונרגש מיופיו שלו, מחדוות מציאותו, שפרצה ורננה בשפע, ללא מעצור, ונסכה עליו הילת אור, גמגמתי: "הנה כאן אניחם, גם כאן יהיה טוב להם" ואמרתי לחפז ולהניחם על הכיסא שלנוכח, ולהימנע בכך מריב, אך אימו חזרה והורתה: "אה לא, הנח בחדר הלז, על הקולב", נטלתים שנית עם ידי, מעילי וכובעי, ומיואש, ומטושטש, ונבוך, ונרעש הבטתי במעצור נהר זה שעכבני ממלא רצון האם הנערצה. (הייאמן? זו עזותו החצופה והיהירה גרמה לי גם, נוסף לצער, מעין הנאת סתר וכמין תענוג אסור מעצם השפלתי ושלטונו המתעמר). מה אוכל לעשות? האינך מוותר לי? האינך מוותרת לי את, אני – אני מוותר – ניחא – אין בכך כלום, אך העוד כה רבה משטמתך אליי, נערי היפה? דומם נבטתי בו. ואירע שדווקא אז, קם הוא, לא בעבורי, אלא ליטול שם מה, והדרך הייתה פנויה, נטלתי ועברתי ועד מהרה חזרתי והצטנפתי דומם על אותו נקליש חום הניצב בפינה, כשרגליי רכובות להן וכולי דרוך־דרוך עד לגבול האחרון. ונראה היה כאילו לא נאמרו כאן דברים ולא היו פה עצמים, אלא חולם אני, ומתוך חלום אני רואה ושומע, וביחד עם זה הריני ער, וקשוב ותפישתי רגישה וחדה ביותר.

ע. הבכור הגביר חילים. פטפט בחריצות, בהנאה מדברי עצמו, ובכוונה להיטיב עמנו ולהשיח בקלות ראש, בנתוזי הומור שופע ונוצץ, וקורן כולו, כשהוא מושך וטובל ידו חליפות באדי הקומקום, סיפר על מלך אנגליה זה שהלך, בימים אלה, אחרי האישה ונטש את כס מלכותו: "אומרים שהאנגלים קרי־מזג הם, לא רגשנים, וקשה לזעזעם – הרי לכם קור מזג", וזה היה אקורד ראשון שגרם לו להתלהט, לגרוף כיסאו תחתיו, ולשיח על "הלב האנושי", על "האדם שאינו ניתן להיכבל באשר הוא אדם", על ש"הרגש עודנו מניע, גם במאה הזאת, את הגלגלים" מבלי פרש גלגלים אלה מה הם, ואחר שהינה ליבו ולבנו ב"כאב האנושיות", חזר לטון הקודם, של ניחותא מבודחת, לאמור: "אל־נא, אל־נא, הריני, חרף היותי מה שראיתם לעיל, כאחד מאתכם, נתבדח נא בצוותא" – "מה אתה אומר לכל זה?" פנה אליי לבסוף בשאלת נצחון, כשהוא מבטיח במבטו לכל: "לא לחינם, לא לחינם, שמעו, שמעו!", וכשנבהלתי, וגמגמתי משהו מקוטע, שהביאם לכלל חיוך, ואת ע' אפילו לצחוק: "חה חה חה – וכי לא כך אמרתי?" – גדלה התרגשותי והתעבה בי הערפל עד לסחרחורת. והוא, זה הכביר, נשען מתפרקד אל מסעד כסאו, פרט באצבעותיו בשולחן, ומולל פתי־לחם, כאחד שזחיחותו והתחשבותו בכלל גורמים לו לישב ולגחך, הגם שהוא אדיש ושווה נפש לכל. ואיני יודע מה בדיוק היה בו, שכל זיז וכל קפל וכל תו – היו יפים בו כל כך ומזעזעים כל כך – – אפשר שערותיו שהתקרזלו להן קווצים קווצים, בברק רך, ובשפע, וכלאחר־יד, משכו זיו זה, אולי מתוך שלבש היום בגדים חדשים, חמודים, וענד עניבה לצווארו – היה נאה כל כך, אך לא, לא פרטים אלה, אלה היו רק בולטים ביותר, כולו שלו, ויותר מזה – לבי שפעם כל כך, רעד זה שרעדתי, אותה סמרמורת שחלחלה בי, ולא אדע שחרה, ומציאותו בסמוך לי, הוא, הוא, והחרדה לנערי זה שהתגעגעתי אחריו, ושנאסר עליי גם לזון בו עיניי גלויות – זה עם זה, התרגשותי המוכנה לקבל – ויופיו שזנק ופרץ בפועל – הדהימוני, עברו עליי, סחפוני ואהי כמשוגע ואני הרי ידעתי, אני ידעתי, ולא שכחתי גם אותה שעה, שכך אמר עליי לפני פלוני חברנו: "אדם זה (אליי נתכוון), היודע אתה עכביש, מאוס ונאלח, התוכל לקטלהו בידיך, בכל הבא ליד, בנעל תרמסהו, ולי – סיפר אותו חבר, – קרא בחימה – לי אין נעל זו להשליכה בראשו" – ונערי היפה הלז, יושב וגוחך. אדיש לכל. אף גם אינו חש בעכביש אדם זה הסמוך לו. ע. הבכור היה במרומים. הארוחה נסתיימה והם הסבו ליד כוס תה חמה, שהקיפוה בכל כף היד כדי להתחמם וגמעו בזהירות, מפעם לפעם, כאילו שתו אשכר־עדנים־זך, אף אותי כיבדו בתה. הקומקום המבריק על התנור, ההביל ושפע חום, והנברשת נשתקפה בכל הרהיטים משוחי הלכה, ובתמונת האב שמת לפני שנים רבות, ועתה אינו אלא רהיט מצוחצח. באו אורחים. זה תושב השכונה הגוץ – המוחזק לליצן חריף, ועל־כך כבודו, – עם רעייתו הדשנה, שידיה האדומות מעסקי מטבח עם האצבעות הקצרות ועבות נחו דוממות, כעיניים־לאחר־בכי, בחיקה; עוד חבר של ע. שפניו צהובות תמיד ומגחך ברצון על הכל; זו השכנה שמחלים את פניה, והיא גונחת מטוב־לב ושפע־הרהורים, ומבדרת גדילי סודרה הנאה, ועוד אנוש אחד, קרוב־רחוק, שנסתבך משום מה ברתוקי שרווליו, ומתוך שנטפל להם, התלבט והתלבט סביבם, כשהוא נושא עיניו וסוקר מפעם לפעם את הכל, ופולט לעצמו "כזאת לא נשמע עוד" וחוזר להתלבט ברתוקי שרווליו.

תושב השכונה הביא את כולם לכלל צחוק אדיר, והכל הביטו אל השכנה שמהדרים את פניה, ושמחו, ואושרו לראות גם אותה מחייכת, מה שהגביר את טיב ההלצה יותר, ואותו בעל רתוקים קרא אליי: "השמע, השמע מימיו כזאת?" א. הטוב, הקטן, פרש ונתכנס לכורסא ממול והגה בעיתון ילדים מצויר ופרץ בקריאות מפעם לפעם – ניגשתי אליו, אל הילד, והלה, נהנה כולו, קרא לפני אי־מה מתוך עיתונו, קטע שבפזור נפשי לא שמעתי ממנו אלא הד בלבד, בעודי חש כיצד פועם לבי בתוקף. נענעתי ראשי וחייכתי אליו וכך היה קורא ונענה ונענה אליי, מבאר, טורח ומסביר, ועלץ לראותני שוחק אף אני, מה שעשיתי בחפץ לב, בעודי שיכור ונדהם. וכמו בחלום, וברור־ברור, מוחשי־מוחשי, ידעתי לפתע שקם הוא, הנהדר, מן השולחן – קם. ומה יעשה עתה? כולי קשב. לא כלום. הוא התפרקד לו על אותו נקליט עצמו שאני עזבתיו עתה. הסבתי ראשי, בעוד א. הטוב ממשיך בהסבריו הטובלים בנחת, וספגתי, וגמעתי, כהרף עין, את זיק מבטו שכבר חלף, ועוד הוספתי וליטפתי את כל דמותו מופנית המבט, וערגתי אל קווצותיו הזהובות, אל אור זה שפכה ממנו אל תוכי, אל תוכי המתכווץ לו, הרוטט כבחלום, כבחלום.

ואז צלצל פעמון הבית, וכעין קור חדר, קור שהקיצני כליל, והעכיר בעיניי את כל המסיבה ליד התנור המהביל, כאילו ניבא לבי מה, ועוד טרם ראיתי, עוד לא שמעתי קול – קפאתי רגע ואדע כי שנסקי הבא. זה הבזוי בעיני, השנוא, המכונה מאחורי גבו – "הזקן". ואותו "ערב־טוב" הדק והרהוט שנשמע מייד אישר נבואתי, ומבלי הבט בו ראיתי בעליל את לחייו המגולחות למשעי, את שפמו הדק, הקצר, הנאלח, ואת זקן שפתו התחתונה, הקלוש, כמו מודבק, את ידיו, ששף בחירות של בן בית, ואת העוויותיו המהירות, החלקות, הצלופחיות – הוא נתערב מייד בשטף השיחה, שמשום מה החלה דועכת מעתה, עוממת, מתלהבת רגע ושוקעת שניים. משהו לא־נעים לכל נכנס. אף כי הכל כיבדו את שנסקי, ידעו את ערכו, וששו לשאת חן בעיניו – שכן היה מקורב לחוגים הנכספים, רבי־התקף, מאליה דעכה, סתם כביכול נכנסה קרירות כלשהי. אפס כי שמועה זו שספר עתה שנסקי בשטף לשונו הפזיזה – חלקה, הניעה את כולם, וחידשה את השיחה בכל התלהבותה ועוזה, עד כדי כך שקפץ רעו של ע. שפניו צהובות תמיד וקרא בחום, ובהתרגשות כנה: "לא רבותיי! אינני מבקש מאומה מן האדם. במצב זה אין הוא אלא קש ברוח!" אף בעל הרתוקים החרה החזיק אחריו: "השמעתם? קש ברוח! קש ותו־לא!" והזניח בהתרגשותו את רתוקיו בנעצו עיניו, כתובע תשובה, ויהא גם ריב דברים, מפי השכנה, שאחזה בולמוס שיעול באותו רגע. "הזקן" החל מצפצף ברהיטות בקולו הדק. ואני הרכנתי ראשי אל ספרו של א. ושאלתיו לפשרו של ציור בעיתונו. על שום מה אני מתעב זקן זה? הוי, לא רק משום שסובבת הולכת שמועה שהלז מכרכר יתר על המידה סביב האם הנערצה ונוטש את ביתו של עצמו, זה – זה לא כך… האם נערצה מדי בשל כך… אם הבנים השלושה. אמו שלו, של הנהדר. שנואלה עליי צלופחיותו, חליקותו, רהיטותו, ובעיקר, גלוי אמרתי לו פעם אף כתבתי אליו: יניח את הנער. אל ימשכהו אחריו. אל יילחם בי בכך! א. עמד מהקראתו ושאלני: "השומע אתה? אתה שומע?" וכשחייכתי אליו המשיך הלאה שטוף התלהבות לאחר שהעיק ברוגז פנוק: "היה נדמה לי שלא שמעת מאומה, ואפילו לא היית כאן!" לא. לא טוב. אולי לקום וללכת. מה לי כאן. לקום וללכת. אפס על מה לוהט גבי כל כך? אכן. ללכת. עתה ללכת?! כשכאן אני סמוך לו, כשהוא – מאחוריי, מחייך באדישות: "היש לי ברירה אחרת, אשב ואחייך", כשהוא הרחוק תמיד – קרוב כל כך. מה קרוב הוא! הלא אין בינינו גם מרצפות ארבע, ארבע מרצפות בינינו, לא לא, רק שתיים, וגם לא אלה – ואני אלך! ההיה קרוב אליי כל כך, זה כמה? (היכן אותם ימי הקרבה המזהירים שבעבר?) על מה אלך? אותו זקן מנוון – יימק לו שם. מה לי ולו. אחריי נמשך – נוהה הנער. אחרי ולא אחריו. שלי הוא. הוא לי. ככה סמוך אליי. הנה אני, שמע זקן, הנה אני כאב לנער, כאילו אביו הייתי, אני, ולא אתה, בני הוא. לא. לא בן. אי־אפשר בן: הכל הוא. כל בו. תבל ומלואה. הבריאה כולה. יופיו זה האדיר, לא מעלמא הדין, יפי עולמות נאצלים, של אלים, יפי אל, יפי מזעזע וכבירות עילאה, שאין לי אלא לכרוע בדבקות פולחנית לפניו, ולנשק כל אשר בו, נשק ושנה ושלוש – ועשות כל אשר יצווה עליי. באהבתי גדל. באהבתי עלה יופיו ויקרן. ובאהבתי לי הוא. התדמה אתה, זקן, אליי? היש בך שמץ מאותו אוקיינוס של נהיה, של להיטה, של תאוות חמד, תאוות הערצה והאללה, תאוות יופיו, וחמדת עדנה, ושל אהבה, אהבה כפשוטה, כרוב גדלה – השמעת? – אהבה לנער זה, לאל צעיר זה? אתה שכולך תככים ומזימות, ועגבים, ועיניים נבובות עם זקנקן קלוש שלא לצורך! נער שלי! אלי שלי. כה קרוב הוא אליי… ארבע שנים להתגעגע אליו, לייקוד מגעגועים, לחלום עליו בלילות, ולכלות לדמותו יומם… למוד הכל על פי מידתו שלו, על פי מידת אהבתי אליו… לראותו לפרקים ולפרנס יקוד להבתי ברגעי־מספר רצופי עלבון, למוץ את העלבון, לעכלו, ולהותיר את האהבה, להיאחז בגבעול־קש מועט של אהבה, בתוך ים גדול של שנאה והשפלה – ולברך גם ברך גבעול זה כאילו היה הכל. ולשפוך חצי דמי ולהיות מוטל בספק בקיומו, גם בקיומו של הגבעול.

אף על פי כן! חום ללא פשר פשה והתפקע בקרבי, צובט ומלטף, ומהמם. ערפל חם הקיפני. כל מעשיי נראו לי, לא כמעשים, אלא כנבואות לב, כל תנועות המסובים ושאונם, הגיעו ממרחקים. ואני שרוי באמבטי של חום והתרגשות – כעין הקדחת. כה קרוב הוא… וכמו למשש את המרחק, שרבבתי שלא מדעת רגלי אחורנית, והתכוונתי לפשקה כדי שתי מרצפות, אלמלא נתחשמלה מייד, ונצבט לבי, ונעצרה בהזיעי אותה כמעט־קמעא בלבד… אה! על ידי הוא. נוגע הוא בי. נגעה רגלי בו. בן אובד זה השוטם ככה אותי. נגעה רגל העכביש באלהים. ואלהים לא בעט! ולא ידה נעלו בי, ולא זרק אותי מן הבית. נער זה שכמה העליב בי, התעלל והתקלס, וכמה מיחש, וכמה מרד והטריד, ובזה, ולעג, וחירף וקילל – ודחה, תמיד דחה, תדיר השיב אחור – ועתה הוא יושב על ידי, מה קרוב – קרוב. כמו באותם הימים שעברו כבר. ימי הזהר. רגלי כמעט נוגעת בשלו. חלל מצער של אוויר רווה התרגשות ביניהן. עצרתי רגע לבי ובעטתי ברגלי אחורנית, ובהיפגע רגלו – ברגלי המייסרת הודעותיו כי נסלח לו. ס ל ח ת י בני. הכל מחול. הנה ייסרתיך, הנה הודעתיך כי סלחתי. ולי תהיה עתה. שובה, בוא אליי. בני הטוב – אלי הנערץ. נמס הרוגז בלב. כולי אושר. אליי תשוב. אליי שבת. קץ המשטמה. קץ לרדיפות. התפייסנו. כמה חם בחדר. "ואני איני חוזר בי, לא, תנו לגמור, תנו לי לגמור: זוהי חובה ולא רשות, חובה, השמעתם?" "מדוע אתה רועד כל כך – והרי אינך מקשיב לגמרי" – "מה? לא, לא הקשבתי, אני, א… הידעת – הכל נגמר – סלחנו… אני… אני באמת שמח – ואתה, על אודות הכושים – המשך, המשך הלאה, בבקשה ממך, הריני מקשיב"…

"חבל, חבל, ערב נעים כל כך, אולם אני, רבותיי, נאלץ לעזבכם, וחבל, באמת, הרי זה ערב בלתי רגיל" – נשמע קולו המצפצף – רהוט של הזקן – שנפרד משום מה ופרש לו. והרי גם זה. נוצחת זקן. הנך נס מן המערכה. נוטש. אני ניצחתי. אני ניצחתי. הס. מה מתרחש מאחוריי? אח לא כלום! עצם הנער עיניו. ההרגיש? החש במה שהיה? הנער! והרי אינו נער כל עיקר. ראה את שרירי פניו. את סנטרו המופשל לו, את ההוד הפושט ובוקע ממנו. זה הגבר החזק. האיתן. היצוק להפליא. שהואיל לשבת כאן ולדמום. שבכוחו לטלטל את כולם, את כולכם רבותיי, תוך שאגות איתנות, ובידו לצבוט בכוח את הלב, להניפו ולהורידו, ולזרקו על הארץ כאשר תיזרק הנעל על הכביש. ואצבעותיו עוד מוזזות פורטות על דופן הכסא. במה אני נזכר כעת? כך. שוב נתקע בי קטע זה מתוך האלגרטו של הסונטה אופוס 53 לבטהובן, אותה מנגינה של צעדת־הכורח, שמפלט אין ממנה, והריהי נופלת על הנפש, על מעמקי נפשי לזעזעם… מנסר, מנסר לו, קטע משגע זה… "נו מה היה לך – אינך מקשיב כלל!?" "הריני זוכרתהו, כמו שהוא, כך ראיתיו, גם אז, עוד לפני המלחמה, היום הוא בוודאי כבן ארבעים"… "ובתכסיס כזה מתנהגים? השמעת מימיך, והיכן נאומיהם, אותם הנאומים היפים שנשאו?" "התתכבד בכוס תה?" – "תודה" עניתי לה לאם הנערצה. היא מזגה והגישה לי. ואני שתיתי ואת לשוני הכוותי. אך עמוד. הריהו קם. התנודד קלות וצועד אל הפתח. גבוה ורחב. ואליי גם לא הביט. ואליי לא שם לב כלל. ואני עם כוס התה ביד. ובו ברגע, בעמדו על סף החדר, הפנה לפתע את ראשו, וסקר אותי במבט חולף בן אלף פרושים, ושב והרכין את ראשו ויצא.

יצא? וזה הכל? ולאחר כל מה שהיה? עזבני לנפשי? ומבטו מה אמר? מה דובב? למה התכוון? – שוב לבטלני כעפרא דארעא, או לומר כי מאום לא קרה ואל אתגדל בלבי? כך אמר? איזה חום תופת, למה חיממו כל כך את החדר?! מה אמר אליי? הרמז לי מה? אכן – תדיר ירמז לי – ואני, תדיר, לא דיה לי ברמיזתו. אלף פירושים, השערות, סברות, יישובים, ותירוצים, ולבטים קשים ביניהם – איני מבין. והרי עליי להבין! מדוע לא תדבר גלויות? וכך תמיד: הלה שתקן הוא, דל במילים ועני בנאומים – אח, כמה נאומים נשאתי לכבודו אני, כמה מכתבים שיגרתי אליו, לשווא כמובן, כמה מלים העתרתי עליו ועל חבריו, מלים, רעיונות השערות הצעות פורחות־אוויר, אלו ארבע שנים ארוכות – והוא כחרש לא יבין. כאילו אין למילה ולרעיון ערך בעיניו. הדבר הוא המעשה. והמעשה בצמצומו הגדול ביותר והנוקב ביותר: רמז קל. "הנזקק לי – יעשה. אף אני עושה". ורמז משמעו צווה – היינו עשה. עשה ויהי מה. ומה אעשה? מה אפעל? שוב רעיונות, שוב השערות – מה עליי לעשות? מה צוותני אתה ברמזך? אך לאט־לאט, יש לשקול יפה שלא אקלקל, ואמרוד בצו. אך מהר־מהר – פן אאחר. איזה פשטות פרימיטיבית: לא הוגה, כי אם עושה! הגם כי, נערי הטוב, לא תמיד תדע, את זה כבר אדע אני, בטיב מעשיך, ויש שמעשיך יגידו תוכך הרוגש באפלה באופן אי אמצעי ותת ידיעתי. אולם הרף. הוא מחכה. הן אם גם זאת הפעם לא ארד לסוף רמזו המצווח במפגיע – ייעלב, כתמיד, יכעס וייגמל בנקם. מה אעשה אפוא עתה? קם פתאום. הלך. הביט בי. והמשיך ללכת: הו – נערי הטוב – ההבינותי? – כמה נסכל אנוכי – הן הזמן הזמינני לבוא אחריו – רמוז רמז לי לצאת אליו – מהר איפוא, מהר אחריו – ואני כוס התה בידי. נתערבלו כל המראות וההבילו עם אד הקומקום המבהיק. אני – אחריו. ללכת אחריו. חש שסלחתי לו. פגעה הבעיטה בליבו הגא. הנה אקום ואלך אחריו. ועוד הריני שוהה. ואפשר לא לזה כיוון – אלא למה? אך מה – הרי הכל ראו שהלך. הרי הכל יראו שאני אחריו. וראה תראה גם האם הטובה. ויראו נא! מה מני הלוך. והאם? לפניה שפכתי לעתים את כל געגועיי לנער, את צערי, את עלבוני, את דרישותיי, את קובלנותיי, צעקתי שאין היא דואגת לו כראוי – התחננתי שתחזירהו למוטב – ושמעתי מפוייס או רותח, פעמים מורד ופעמים כובש עצמי, את שאמרה: "מה אעשה אם הוא אינו רוצה?" – "בך הוא תלוי" "עשי למעני" "מדוע אינך אוחזת באמצעים?!" "עזרי לי" – והיא כמעט שלא נקפה אצבע. ונהפוך הוא: רצתה להשקיטני, נתכוונה להסיר ממני את אהבתי (– אוולתי – לדעתה), לאלפני דעת, לעשותני כאחד האדם – אותי – הזהירה, הטיפה למתינות, הצביעה על העובדות "כמו שהן", ופרשה ידיה לאות שלא תוכל עשות מאומה – ועתה האצא אצא אחרי הנער, כך, לעיני כל, לעיניה, למחוץ ליבה – כמה שמועות נצטברו על רדיפתי אחר הנער, על געגועיי אליו ומעשיי למענו, (מה שחיזק בו את המרד כנגדי), – אמרו הכל, קראו שם ל"תופעה הפסיכולוגית" הזאת, יעצו, התרחקו בבואי, הצטופפו אחרי והתלחשו – וכל אלה על ראשה תהיינה ושוב לא אוכל לשאת עיניי אליה – והוא, הנער, מחכה לי. הביט בי. קראני למען השמיעני את אשר נסלח, את אשר תשוב ותתחיל תקופת זוהר מעתה, כמו שהייתה. כאשר היה בעבר, בטרם נפרדנו. ואני כאן וכוס התה בידי. ולזוז לא אוכל למען לא אפגע באם. למען לא יצטער ע. הבכור ידידי, שלשמו באתי, כביכול. למען היות הכל כשורה. וכל זה על חשבון הנער. על חשבוני, במחיר יסוריי. ניחא. יהיה הכל בשקט. כשם שלא חש איש בבעיטת הסליחה, לא יחוש איש בסליחה עצמה. לבדי, לי לבדי יהיה הדבר. ולכולם רק כנהוג, כנהוג. אף אצא כנהוג. כרגיל. בשקט. בחיוך. בתודה: "ערב נעים היה הערב". ואחריו ארוץ למען שנינו. רק שנינו. אנחנו בלבד. גחלים הוצעו על כסאי. או אולי עקצים. "האמרת מה, א. הטוב?" "לא כלום. ראה תמונה זו, הריהי…" "חה-חה-חה – גם הוא נפל בנופלים, ספר ספר מראשית, היאך, היאך אירע הדבר…" ומעילי בחדר הלז. וכוס התה בידי. כמה זמן עבר? היכן הוא? ואולי יצא מחמת שהתרגש כל כך, מחמת שהשתכר כמוני ולא יכול עוד לשבת עם הכל ורץ לצנן את חומו. ומשיצטנן שוב לא יחוש בי, ויעווה פניו אל העכביש הרומש, וישכח הכל, וכדרכו ירמוס וירמוס, וימשיך למרוד. כמה זמן עבר? עשר דקות, עשרים? לא, רק חמש. עוד קמעא. ואני אחריו. לרוץ לרוץ. "ומה כאן משמאל, בתמונה זו?" "זה? – הרי סיפרתי לך כבר – זהו אחד מן הפראים אוכלי אדם". פראים אוכלי־אדם. הלאה כוס תה מזוהמת זו. "תודה רבה". ועכשיו החוצה: "אני כבר עייף, גברתי, מאוד. הריני הולך ע." "מה, כבר? אך כרצונך. היכן מעילך? בוא בוא ואלווך החוצה". – למה היה ע. הלז כה חביב וטוב ומנומס. תושב השכונה הגוץ שקע חטמו בכוס התה ושאב מתוכה נוזלים בקול שקשוק כשהוא כוסס את פלח הסוכר. "הרי שלך לפניך – מדוע שתקת כל העת – אבל הרי אתה עייף בוודאי – גם אני כך לפעמים, ואז איני יודע את הנעשה בי – נדמה לי אותה שעה, שאני שט ולא הולך – מוזר? לא כך? – היזהר, אל תדרוך על יבלותיה של שכנתנו – חי־חי, אדליק לך את האור כאן, ואת אחי לא ראית? בוודאי הלך אל חבריו – שלום, שלום". כבה האור. חושך סביב. היכן הוא. היכן הנער. נערי. שהביט בי. שהזמינני. שרצה להתפייס לאחר עינויי ארבע שנים. ארבע שנים אל־אלהים. וכעת יהיה האות. היכן? איננו. אולי ישב שם בחדר הביאה בחושך, והצטנף לו בדממה כשיצאנו שנינו? לחזור ולראות? ואולי מחכה הוא ליד הבית השני. אולי ליד הגדר. הלאה בכביש. שחור מתעקל הכביש בין עצי הגנים. היכן הוא? היכן אתה? האבדת שנית? ההכל נמס? לא. לא. שלי הוא. חזרנו ונתפייסנו. הכל כתיקונו. בוודאי אשוב ואמצאנו. לילה בהיר. היכן הוא? – אין איש. לחזור – מאוחר. אי־אפשר. איננו.

חושך. די קריר.

ס. יזהר , בכתובים, דצמבר 1936

אינטלקטואל במידבר

בﬠרב חם, בשנת תרס״ח, הגיﬠו מווהלין שבפולין לרחובות, אח ואחות: יוסף ומרים וייץ.
משאת נפשם היתה ברורה: קרקﬠ, שדות, כרמים, פרדסים, יישוב הארץ. כלומר, ﬠבודה בשדות, ﬠבודה בכרמים, ﬠבודה בפרדסים, ﬠבודה בשמירה. כלומר, ﬠבודה במחרשה, עבודה במזמרה, ﬠבודה במﬠדר, וגם ברובה.
הכל הלך למישרין, וכבר ביום השלישי לבואו כותב יוסף וייץ אל אביו: “היה לי סיפוק גמור: ﬠליתי מﬠל מיכסת הﬠרבים בחמש גומות; המה חפרו שבﬠים וחמש גומות, ואני שמונים גומות, ואף בנו של בﬠל הנחלה לא יכול שלא להללני בפני חברי".
שמתם לב לתיבה ,,כותב׳׳ – יוסף וייץ ﬠבד קשה, סבל קשה, לחם קשה – וכתב, כתב וכתב, תמיד כתב, הוא כתב וחבריו כתבו, הﬠלייה השנייה כולה כתבה, היתה שטופה בכתיבה; מכתבים הביתה, כתבות לכתבי־הﬠת, כתבי הסבר וכתבי התﬠוררות וכתבי פולמוס, וﬠוד כתבו מכתבי גﬠגוﬠים ﬠם דברי התפייטות.
תוצאות ﬠבודתו של וייץ הלא הן כתובות היישר ﬠל פני אדמת הארץ, ותוצאות כתיבתו של וייץ הלא הן כתובות ﬠל פני אלפי ﬠמודי ספרים. אי־אפשר היום לדבר ﬠל אדמת ארץ־ישראל בלי לדבר ﬠל יוסף וייץ. אי־אפשר לדבר ﬠל ישוב הנגב, ﬠל ישוב הגליל, על ישוב ההר, בלי לדבר ﬠל יוסף וייץ. אי־אפשר לדבר ﬠל תולדות היער בארץ ישראל, ﬠל תולדות הכרם, ﬠל הזית, ﬠל התמר, ﬠל החרוב או האגבה – בלי לדבר ﬠל יוסף וייץ. כשם שאי־אפשר לדבר ﬠל חבלי ארץ בארץ־ישראל, כגון השרון, כגון ﬠמק־חפר, כגון ﬠמק החולה וייבוש החולה, בלי לדבר עליו. וכך גם אי־אפשר לדבר על תולדות תורות חקלאיות כגון שיטות הטיפול בכרם, או שיטות הטיפול ביﬠר, או שיטות גידול זיתים או כרמים בארצות קרובות ורחוקות, בלי לפנות אל כתביו. ולבסוף, אי־אפשר לדﬠת ﬠל תולדות גידולה של המדינה ועל תולדות התﬠצמותה מן המצפות בנגב וﬠד ההיאחזות בחניתה, ובהר כולו, בתולדות השיטה דונם־וﬠוד־דונם, ובתולדות השיטה קוב־מים וﬠוד קוב־מים, ובתולדות השיטה ﬠוד מתיישב וﬠוד מתיישב – בלי לפנות אל כתביו המרובים, ולהחכים.
מקובל היה פﬠם כי אדם נולד פﬠמיים. פﬠם ביום היוולדו ופﬠם ביום ﬠלותו ארצה. יוסף וייץ, מיום ﬠלותו ארצה ﬠבד ולא חדל לﬠבוד. סדר־יומו תמיד היה כבד עמלנות, גדוש עשיות, נסיﬠות, פגישות, החלטות. לכל מקום רחוק טרח ובא, במקלו, בקומתו הגבוהה, ובשﬠרו המתנופף ברוח. שום ﬠצלות, מﬠולם לא, שום דחייה או בטלה, מעולם לא, ורק אותה חריצות תמיד, שמﬠל כל חובה ומﬠבר לכל מסגרת תפקיד, ﬠד שקשה לשער דונם אחד בארץ שיוסף וייץ לא מישש ﬠפרו, לא הריח ריחו, ולא נשתהה מﬠליו כדי לראות שילובו במרחב.
זה היה יומו. ואילו לילו היה ליל כתיבה. ספרים מסביבו, מנורה ﬠל שולחנו, וכתב־ידו הצלול והרהוט – רץ ללא מחיקה כמﬠט: מאמר, וסיפור, ומונוגרפיה, ורשימה, ומכתב, ויומן שביקש שלא להחמיץ דבר.
צירוף מיוחד זה של ﬠשייה ושל כתיבה מקובל היה לכנותן ﬠל דרך המליצה "סיפא וספרא", פﬠם ביקשו גם לכנותו בשם "המזמרה והﬠט", או "המחרשה והתרבות", וכיוצא באלה כינויים שהיו מבקשים לקשור כאחד שתי תכונות שבנוהג־שבﬠולם הן מובדלות זו מזו.
מצד אחד ידוﬠ טיפוס האיכר, הפלח, הﬠובד הכבד, המוצק, המפלס יומו בשריריו, בﬠקשנותו, ובהתמדתו המנצחת את פגﬠי הטבע, המתעלה מעל הפכפכות אנשי העיר הריאליזם והשירה. כנגד כל התלישות, הגלותיות, הﬠיירה, החנות, הבטלנות, לרבות הדוקטורים וﬠורכי הדין.
"האח עדרתי!”,"הידד קצרתי!”, "אני כבר חורש!", “אתמול מסרו לידי את המושכות!", ,,היום חפרתי כמו הﬠרבי ויותר ממנו!” – היו מיטב הבשורות שהריצו בני הטיפוחים אל הוריהם שבגולה – והבשורה נפוצה שם מייד, בשמוﬠות, בעתונות ובדרשות השבת.
אלא מה? אלא שמהר התברר שגם המצטיינים בגבורת כיבוש הﬠבודה, ואנשי המופת שהשתלטו ﬠל המעדר וﬠל המזמרה וﬠל הרובה וכבר היה "הכלי מנגן בידיהם", והם כבני הראשונים בשורת הפלחים, הכורמים והרוכבים, כבר זיו הארץ החדשה היה קורן מפניהם, ותמצית הזהות החדשה והפשוטה ניכר בהם כאילו היה מﬠצם טיבﬠם – וﬠם זאת, משהו בכל־זאת היה מיילל בהם, משהו היה חסר ומפרכס, וממאן לוותר: האינטלקטואלי שבהם.
שלמה צמח מספר ﬠל שנתו הראשונה בארץ (1904). איך – בﬠודו "כובש את הﬠבודה", בתוך כדי מרוץ ההתמחות בטוריה, ﬠם שהוא מכתים בבוץ החמרה האדומה את בגדו השחור והטוב שהביא מבית הוריו, ובﬠוד הוא משתכלל בהוכחת ﬠצמו כיהודי החדש, ומצליח לזמור להפליא את גפניו של מר דרובין, מוקף גבﬠות אדמדמות וֹסביונים, ונושם את ניחוח מוהל הגפנים הניזמרות כבושם דק, והﬠולם מﬠרבב סביבו חמסין ﬠם ﬠרפילי בוקר – איך "צפה וﬠלתה בו – הוא מספר – כמו מתוך מים ﬠמוקים… מסכת ﬠירובין, הווילנאית הגדולה, – – – גמרא זו שﬠזבתיה פתוחה ויתומה… באותו יום ד' לאחר הצהרים, כשנשתמטתי בחשאי מבית מדרשי וברחתי והפלגתי לארצות רחוקות. ואיך באותו ﬠרב הלך לו לבקש גמרא, משתמט ממבטים מלגלגים, וחזר לחדרו: ,,מיד הדלקתי את המנורה ופתחתי את הגמרא בפרק ,כיצד מﬠברין׳ בדף נ"ה, במקום שהפסקתי תלמודי לפני שבעה, שבוﬠות. ישבתי על התיבה ונענעתי עצמי פנים ואחור…
משקﬠ ﬠצמי בתוך הסוגיה… מנגן בניגון הלימוד, מקשה כשיש קושיא, מתרץ כשיש תירוץ, ואם אסמכתא סומך, ואם מחלוקת חולק, מתﬠמק ומשתכח בתלמודו…”
הרﬠב ללימוד, לﬠיסוק שברוח, האינטלקט שנישאר דחוי ובלתי מתרווה מﬠבודת השרירים – לא היה בלתי ידוﬠ לרבים מהם, ולﬠתים ﬠד מכאוב וﬠד משבר. יוסף וייץ מוסיף ומספר ב"דפים ראשונים" שלו, ﬠל אותו שלמה צמח ﬠצמו ארבﬠ שנים אחר כך וﬠל ,,נאומו׳׳ בליל הוודוי שלו, מפני מה הוא הולך לﬠזוב את הארץ, ואיך לאחר כל מאבקיו ההירואיים ומאמציו "לכבוש את הﬠבודה׳׳ בלי לחוס ﬠל כלום ובלי לשאול שאלות, ,,פתאום נפקחו ﬠיניו וירא כי זו לא הדרך". שום דבר לא היה כשם שציפו שיהיה. הﬠם אינו רוצה להיגאל. תנוﬠת התחייה נישארה קטנה ומוגבלת. ויחידים לא ישנו דבר. והוא ﬠצמו ֵכיחיד אחד, ﬠומד ומבכה את ארבﬠ שנות בחרותו שנתבזבזו ﬠל אידיאה שכל גודלה הוא: ,,השתוות ﬠם הﬠרבי, ולﬠמוד איתו יחד בשורת ה’ניר׳ ב,בחר׳ ולדﬠת לאחוז במﬠדר כמוהו, כדי להפיק רצון מבﬠל ,החנות־הכרם', הדואג לרווחיו בלי שיﬠבוד בﬠצמו, וכו' וכו'. ושלפיכך הוא משליך כﬠת את הטוריה הזאת, והולך לﬠזוב את הארץ".
א.ד. גורדון היה שם בלילה ההוא. ,,נו, פריצים, אולי תתנו גם לי להגיד מלים אחדות?" אמר, והמשיך ודיבר ﬠל האדם וﬠל הטבﬠ, ﬠל האדם וﬠל גילוי ﬠצמו, ﬠל היהודי וﬠל גאולתו, ﬠל התﬠלות היהודי וﬠל האלהים – וﬠל שלחינם בורח צמח ו,,אתה שוב תשוב אלינו ובשורת הﬠובדים כאן תמצא את מבוקשך". אמר לו א.ד. גורדון.
לא מה קרה אחר־כך מﬠנין, אלא התגלות הקונפליקט הזה בכל ﬠוצמתו. הדילמה גוף או רוח. לימוד ﬠבודה או לימוד דﬠת. האם העבודה עונה גם לרוחני שבאדם, האם השניים: יום עבודה מפרך בחוץ וליל ﬠבודה גדוש אצל השולחן, יום עבודה ﬠמלני בשדות הארץ וליל ﬠבודה עמלה בשדות הרוח, חוקר שלא למד במוסד אקדמאי, חוקר שׁלימד עצמו מיומנותו, אקסטרן שהקים לו מאליו "אפאראט אקדמאי”, שלימד ﬠצמו ללמוד וללמד על הכרמים, וﬠל הקרקﬠ, ועל היﬠר, וﬠל תולדות הארץ – לא כﬠבודת חובב שיטחית, או לקטנית בשולי הדברים, או רגשנית סביב הדברים – אלא כﬠיסוק בדברים ﬠצמם ובכל חומרתם, כפוף לנוהלי מחקר מדﬠיים, ככל שמצאה ידו.
מﬠצמו ישב ולמד, הﬠנײן היה בוער בﬠצמותיו, ולא כתרגיל אבסטרקטי או כחובה מבחוץ. למד שפות, הפך דפי ספרים כבדים כﬠכבר אקדמאי, וערך טבלאות מספרים כמודד אמפירי מובהק, ופירסם מימצאים שחומרת דיוקם בדוקה וﬠומדת בכל בקורת. רשימת פירסומיו ארוכה ומכובדת. טבﬠ וחקלאות, גיאוגרפיה והיסטוריה, ﬠניני השﬠה ופּולמוס הדור, מלבד כל אותם מכתבים, מכתבים מכתבים.
היום אולי קשה למצוא הרבה אנשים כאלה. המאה התשﬠ ﬠשרה ידﬠה מהם יותר: אנשים שﬠשו את ﬠצמם, ושתרבותם היתה חובקת זרועות ﬠולם ולא סימטא צרה וסגורה. ואילו בין אנשי הﬠלײה השנייה, זן מיוחד של אנשים כאלה לא היה נדיר כלל. מלומדים עובדים, תלמידי חכמים מיובלי ידיים. פרופסורים שלא הוסמכו. חוקרים שלימדו ﬠצמם לחקור. ובקצרה: אינטלקטואלים במדבר.
זכרו רגﬠ, אינטלקטואל כברל כצנלסון, או חוקר ﬠשוי־בידי־ﬠצמו כיצחק בן־צבי, אם להזכיּר בולטים שבהם, אבל גם אנשים גדושים ומדגישים ﬠצמם כמשה כרמי המורה מﬠין־חרוד, או טוביה מילר הפרדסן מרחובות, או יצחק וולקני, או ז״ס, או יוסף ברסלבי, אליﬠזר שמאלי ויהושﬠ מרגולין שגילו את טבﬠ הארץ ותולדותיה לפני כל החוקרים, או שמא נוח נפתוּלסקי, וﬠוד וﬠוד, ברשימה מרשימה מאוד, ומפוארת בﬠנווי עולם, מאותם שביאליק ביקש שיהיה חלקו ﬠמהם.
הללו מעולם לא הפסיקו ﬠבודת יומם ומעולם לא ניבטלו מﬠבודת לילם. ואפילו אם פיגרו פה ושם במידﬠ בלתי מספיק או בהכשרה לא מתקדמת דייה, מחמת ריחוק ממקורות הדﬠת וממכשירי קנייתה – הרי ערנותם וﬠרגתם לדﬠת, וכושרם המבריק לקלוט, לﬠכל ולהסיק – ואחריותם ויושרם וספקנותם הטבﬠית – סייﬠו בידם להשיב, באמצﬠים המוגבלים שﬠמדו לרשותם, השגים שרבים מן המוסמכים בכל ההסמכות לא היו מתביישים בהם.
יהודים חריפי מוח, ﬠמלנים לא יידﬠו בטלה, תאבי דﬠת ולא מיובשים ﬠל צימוקי דעת. נושא החקר ועבודת יומם – ינקו זה מזה. כושרם המעשי חידד את כושרם החקרני, ולהיפך. מנורת שולחן משוככת, ﬠמוק ﬠמוק בתוך הלילה, שקט פורה עיון, וﬠט רץ ﬠל הנײר, ומצח גבוה, ודברים ניפתחים וניגלים, כולם, אם כה ואם כה, מגלגלים בחזון היהודי החדש בארץ המתחדשת. ִ
יוסף וייץ וחבריו, לא היו מן המתנזרים מן הﬠולם ב"מגדל השן", ולא היו מן הניסגרים מן הﬠולם ב"חצר המשק", הם פתרו את החצוי ﬠל ידי כפל ﬠבודה, ובמקום מגדלי השן או חצר־המשק – הביאו מופת של גם וגם. אדם אינו יכול בלי שאר רוח. ואדם אינו יכול בלי יסוד עולם מﬠשי. אומלל הוא האדם שנדון לדכא את מחציתו, ולחוש עצמו במעצר אם מן הרוח ואם מן העשייה. ההם, אנשי העליה השנײה ההם, הראו בעליל כי ניתן הדבר, בלא תנאים ובלא הקלות ובלא זכויות יתר, לאחד את הכפל: איש רוח ואיש ﬠשײה באדם אחד. ﬠד כדי כך, שבכל מקום ומקום בארץ ישראל, שאיחוד הכפל הזה נתממש – קרה שם מן המשובחים שבדברים ופרחו שם הישגים שמהם אנו לוקחים וניזונים ﬠד היום. התחוללו שם מיטב דברים שעליהם ובגללם אנו מתקיימים עד היום. וכבר לקחנו מהם בהקפה הרבה, וכמעט יותר מדי.
אריסטו הגדיר מה בין עבד ובין אדון. "כל מי שתפקידם השימוש בגופם וששימוש זה הריהו הדבר היותר טוב שיוצא מהם – אלו על־פי הטבﬠ עבדים׳׳, ואילו האדון, כמובן, הוא מי שחושב. איך לא להבדיל לשני ניפרדים את החושב מן הﬠושה? איך מבטלים את האדון ואת הﬠבד? איך עושׁיּם ﬠולם חדש ויפה וצודק, מﬠשי ורוחני כאחד, חזק ומוסרי כאחד?
ורק עוד דבר אחד צריך להזכיר כאן לבסוף, שנוגﬠ למסכת חייו של יוסף וייץ, ולמסכת מﬠשי כל בני דורו, וגם נוגﬠ לשעה המיוחדת הזו שאנו עומדים בה כעת בארץ.
בשנות חײו האחרונות של יוסף וייץ, מררה את ליבו ירידת קרנה של הקרן הקיימת. מעשיה של הקרן הזו עד קום המדינה לא ניקראו בשמות קטנים: היא לא קנתה אדמה, היא לא רכשה קרקﬠ, היא לא העבירה בעלות על נכסים – היא עסקה ב,,גאולת הארץ", ולא פחות. ואילו לאחר קום המדינה לא כמות הקרקע היתה עוד השאלה ולא השיטות להשבחתה. השאלה הקשה, הקשה מכל, חסרת התשובה מכל – היתה איך עושים מן היהודים עם.
מוקדי הקשב הלאומי נעתק מדונמים ליחסי אדם, מהפרחת שממות הנגב וצחיח ההר וביצות החולה – ליחסי עדות, שבטים, כוחות מתﬠוררים ותחרות על עמדות המפתח, על שליטה ועל שוויון ערכם של שונים במוצאם, ובקצרה: הקרן הקיימת נידחתה לצל, מפני ששאלות כמות ואיכות הגיאוגרפיה הפיסית פינו מקום לשאלות כיוון והעדפות ההיסטוריה היהודית.
איך לעשות אדמה טובה מלא־אדמה – כבר יודעים. אבל איך לﬠשות מן היהודים שבאו לכאן את עם ישראל – ﬠוד אין יודעים. מה הופך ﬠם, לﬠם ישראל, ואיזה מין עם יהיה עם ישראל? וﬠד ששואלים על היערות ועל החולות ועל ההרים – עומדות השאלות איך לעשות שעוד יהודים יירצו לבוא לכאן, איך לﬠשות שפחות מבני ישראל יירדו מישראל? איך לעשות שלא יהיו כאן מנצלים ומנוצלים, יהודים המנצלים עבודת זולתם? איך לﬠשות שלא יעשה עם ישראל לזולתו מה שששנוא עליו שעושים לו? איך מחזקים את ההכרה שיש דברים שאסור לﬠשות, ושאסור בתכלית האיסור להיות להוטים לקחת מעבר למותר ולראוי; ובקצרה: איך מתגברים שלא לפתור בכוח מה שצריך לפתור במוח בלב ובאנושות? ועוד שאלות גדולות כיוצא באלה.
וכאן אנו עומדים היום. והדור מצפה לתשובה.

ס. יזהר הדאר, סב, 8 (יז כסלו תשמ"ג 3.12.1982): 69 – 70.
הדברים נשאו ﬠ"י הסופר בﬠת אזכרה שנﬠרכה במרכז לחקר ההתיישבות ברחובות במלאות 10 שנים לפטירתו של יוסף וייץ.

 

 

 

דרך גשומה (קטע)

אתמול, כשחלפנו בשטיפה על פני הזיתים, הבאים החל מברך הכביש שלמעלה וכלה אצל ברכו בחול שלמטה, אותם המתגלים עליך מיד, מעבר התלוליות הרמות שלשפתיו, בכל בגרות הגותם הגברית, גלומים אל תוכם בקפידה, כסף יחוֹף אפור, בבריאות נוקשת סיקוסים, ברוב ימים הנישא בנקל, ועם זאת בחגיגיות של עושה בקודש – נתערערה גבורתי וחזרתי ונדחפתי אצל זיתים אחרים, הזיתים ההם, הרחוקים, ונפשי התעטפה.

ואם היתה כבר בינתים איזו התאחות כלשהי, נבתק לפתע הקרום שנשתלוו והיה בבת אחת למעצבה. החלו אז שני קולות קוראים ואחר עשרה קולות צועקים ולסוף בליל צריחות רעות הקוטלות ומסיימות כל העזה, כל הזדה, כל עווית של החלצות.

ואותו קול אחד אמר אז מפוכח, מפוכח ורציני ומבוגר מאד, מעיק על הקיבה ורחוק מהיות חביב בכלום, ענה ואמר אז כי אין כל זה אלא ככה. וכי באמת זה ככה. ולחמוק לא צריך. וגם אי־אפשר. ויש כאב גדול ותרופה אין לו. ויש אימה והיא במלואה. אימת נגוע היא, שהכל נשמרים מפניה בקדחתנות, ואימת הממתינים היא, החרדים וממתינים אל מי שכבר לא יוכל לבוא, אימת יקיצות שאין אחריהן לא שינה ולא שכחה, עם כל אותן המחשבות שלא תותרנה אחריהן דבר לפליטה, זולת בדידות, כמסמר תקוע, בדידות שלא תסוף גם בקרב רעים שוקקים.

ועוד זה רוגש ואחר התערב, והוא נלהב יותר, צעיר, שרוצה בכל מחיר לחיות הלאה, ורוצה וחושק באלף הדברים, ומרים קולו ושואג שכלל וכלל אין זה כך, ודוקא אין זה כך, וביחוד אין זה כך, ואיכפת שאין זה כך. ועוד שחייבים להאמין, וראשית כל להיתלות בכל כדי שיהיה בטחון, להבריא ויהי מה, להיאחז בכל סימן של החלמה ובנעירת־חמור שבחצי הלילה האומרת: עוד ייטב, ייטב בן־אדם, או בשריקת רכבת רחוקה המפייסת לאמור: יעבור, הכל יעבור, גם זה יעבור – להיאחז בכל, בכל אות, להיאחז באלוהים שבשמים, להידבק ולומר ולעצום עינים: יש, יש, חי וקיים, חי האלוהים שבשמים!

ומיד אחרי כאלה וכיוצא באלה לא נותרה עוד ברירה לאדם אלא להיחנק. והואיל ולא נחנקים אין ברירה גם כאן אלא פשוט ליטול ולחמוק מכל זה. פשוט לחמוק מן המכאיב ולפזול אל הנוח, לפתות עצמך ולהסיח לבך, להיאחז בכל מה שנוח ובלבד שלא להתייסר לשוא.

וכבר תיכף פוחתים הנפתולים החיתיים, הנסערים, חורקי השן – ומוצרים לתחומים יותר מסוימים, מתמתנים, ונדחפים מעבר לעבר יפרצו לבסוף דרך אפיק של זיתים אחרים – לא הזיתים של הדרך כאן, שכבר הם בוחרים ונעלמים מאחורי הרבה נפתולי־דרך וטלטולים, ולא, ובעיקר לא, הזיתים ההם, שם, אותם זיתי הלילה, הזיתים הללו שבסופם הגשר והדרך שצפוּן בה, בתוך כדי המשכה, סיומה התכוף, המוחלט, וגם, אגב, הטפשי, במחילה מכל מי שיש לבקש ממנו מחילה – שכן אם זיתים דוקא, למה לא להרהר באחרים?

הנה למשל אתם הזיתים, באותם אחרי הצהרים, שכבר נטו כמעט לביךערביים, בעולם הגשוּם, בין ענן לענן, על פני כברת ארץ נאה, כיצד נסתיימה אז הנסיעה באוטובוס הנחפז ולא היתה דרך זולת אשר להרים רגלים וללכת בענף הכביש הלז, המסויג זיתים, ועולם חום ירוק ואפור, ואספלט כחלחל ובוהק. ובעוד אנו מיטיבים עלינו מעילינו ומכייסים בהם ידינו ופוצחים בשריקה ברורה – כבר היינו בתוך תוכם של כרמי הזיתים הרווחים, אשר בין אחד לאחד שדות, ובין אחד לאחד כרובית מטופחת עלים, כדורית, רעננה, בריאה ולא תוכל להצניע בחבוקי טרפיה האפורים, קריאות פוֹריות חזה הפורח, או חצילים ופלפלים במשבצות־ערוגות בשלהי ארגמן־סגול ימיהם, וגם סתם שדות גדולים ורחבים תפוחים מבוץ רווה ומוליכים שלוליות זה עתה נולדו, ונותנים ריח עזואין לשכוח את העננים. אותם גופות לחים ורעננים עתירי בשר־תחוח כבדי כרס וסורחי עטינים, אותם שהשיבו אלינו אור מפוּלם, לח, אפור וצח, כזכרונות של כפור רחוק ונשכח, שנטה לחוּם ולתרוג לפאתי־מערב, ולכחול עמוק וירוק־עשיר נוכח פנינו והלאה, ככל שירחיק, והתעבו לחומה שחורה ונוטפת מים שאין בה פרץ ואין בה רווח ואין לה אופק. אפס כי מיד מעל ראשינו היה רווח בהיר שצריך היה להספיק ולחפוז בטרם תכבּה זו התכלת ותמטיר.

בתוך כך יובן מדוע לא היה צריך לפתוח פה ולדבר ואפשר היה ללכת חרש ונפשך בך רוחצת מעדנות בתוכך בצהלה כזו שהיא אמת ושהיא חרש ושהיא צהלה, ופרט לאיזו קריאות של חדוה ושל רעות ושל זכוך המתעצמים והולכים – לא היה קול, חוץ מקולה השתוקי של הבריאה.

,,אה!” – אמר רעי מעומק ריאותיו ואני הסכמתי עמו מיד. בשלוליות הגדולות, הנעלמות, היתה צפרדע פלונית מכוונת קולה ומכינה עצמה לשקיעת החמה, לעת פרוץ המקהלה הגדולה, מקהלת הצפרדעים בשלולית השדה בליל חורף גשום, והיתה נטרדת מתוך שפע שבלב, ומבטיחה מפורשות שרק שוטים טחו עיניהם מראות, וכי הכל ישנו בעין לא נגרע דבר, וכי יש שלום ויש עולם עשיר ויש הכל.

לבסוף התמלט גם משפתי, לאחר שהקדמתי גחוך בעלמא וסברתי סתומות: ,,בכל זאת, פתאום נעשה הכל איכפת, ודוקא איכפת! מה?” – והלה העמיק לסוף דעתי מיד, ונענה לי בשתיקה יפה. והלכנו ושתקנו אז יחדיו. שתיקת רעים פוריה, זה בצד זה, הולכים והולכים, והכל בנו, כעשב השדה, צומח ברווחה.

ועוד איך איכפת – ענה ואמר רעי פתאום כשכבר עשינו כברת דרך והגענו אצל קבוצה אחרת של זיתים עדויים וחטובים וירכם טובלת בטיט־נַרוֹק, וריטוטים של זהרורים ירוקים ואורים משתכשכים לרגליהם בין צל לבוץ, אמר והתווה במלוא ידו תנועה קשתית, רחבה, כוללת, מקיפה וכונסת, וחזר ונפנה אלי: ,,חה־חה – אמר – אתה מביןיש נורא חשק כעת להכל, ובמיוחד לאיזה דבר אחר, חריף, מודגש, מיוחד”.

״אני יודע”, אמרתי לו, והייתי נכון לשיר. והיה גם שיר נכון על שפתי. ואמור היה בכולו כך: ,,אור גשום על בוץ” ושרים את זה בשאון ובהתזה, וברוחב לב, ובהבטה גלויה וישרה, ואגב כך מתגלות גבעות־מה מעבר לגבשושי הצמרות האפורות, וגם בהן איזו נחת שקוייה, לחה, כדמעות בעין מפויסת, כמי שידע רעב וחנה אל נאות־דשא, ומתגלים גם מחרוזות מלים, פרט אצל פרט, מחרוזות שלמות וסגורות למשעי, דברים הרבה, כבושים שהגיעה שעתם, ועצורים שדרור קורא להם – ואין יפה להם מאשר שירה פראית ושואגת ונואקת או שתיקה, או, אפשר, קשקוש על כל מה שיהא ובלבד שלא לאמור עליהם מלה.

– ”ואתה יודע – המשיך רעי בשלו, תופש לפתע כיצד נמשך חוט שהמשכו אבד ממנו מאז – בושה על שככה זה. מסתבר כמה החמצנו, כמה בוזבז לריק, כמה לא נכון, ואיזה טפשות ואיזה עקשות ימים רבים כל כך. זכור על מה ימים עברו!” – ואני ידעתי היטב, שמח על שנפתח פה לומר דברי־לב אלה, כי אין כל זה אלא אחרת, משמע פשוט: טוב לחיות, וטוב ליהנות, ויפה ליהנות, ואין כמו סתם הנאה, הנאה מן הכל.

שכן כאן אולי מקום לספר כיצד הנאתן הוא רעי. לא אותם הממתינים, נקיי־כפיים, עד שתושיט להם תבל־רבה ותחוננם בשמץ אחוז יסורים מן הטוב שבה, אלא, מסתבר, דווקא מאותם המעטים הוא שידם נוטלת בבטחה, מושטת וכבר דולה לה, ובכל מקום מיטב טובו של אותו מקום אץ לבוא לפניו בקידה, עד שלכאורה אין לך נוי שלא יזמן עצמו לקראתו, ונראה לפעמים כאילו לא כך הם הדברים, אלא שבאמת אצבעותיו שלו משתגענה בדבר – יתפרץ זה לחייך ולהאיר ככל שיוכל, כפי מנת זהבו, ואולי עוד למעלה מזה, ולא זו בלבד אלא שנראה כאילו לא הוא שצריך להם, אלא, כביכול, חסד יגמול עמהם כשיהיה משגיח בהם, ונוטלם באפס־יד.

כך הוא הדבר במאכל ובמשתה שטעם חדש להם משתטפלנה להם ידיו הארכניות, הגרמיות, רגישות האצבעות, וכך הם הדברים כשיזדמן לפניו איש, אחד קישח וקשה־יום, ואחד טרחן ישאהו השד, מיד יחושו הללו ויחפזו לגלות בקרבם דבר אחד נאה להעניקו לו, דבר שביום־טוב, נאצל, או לפחות יפשטו קלסתרם וילבשו איזה גחוך שמצפה למשהו.

ואולם, אל יהא נשמע הדבר אף בכלום כאילו מאותם שנטפלים לדבר, הוא רעי, כדי לפצחו, למצותו ולזרותו כיון שנמוץ – שכן מעולם אינו פוצח ואינו ממצה ורק, אולי, עובר ושורק הוא בתוככי הדברים שסביבו והללו נרמזים להיות שבתיים, להיות מאירים, לעלות שלב אחד למעלה, בקצרה: הרי אין לך חפץ שלא יעלוז אם תאיר עליו מזוית פלוניתורעי היה חכם למצוא אותה זוית אחת שממנה מאירים ומעליזים דברים. והיא חכמת ההנאה ממה שיש. קח לדוגמא פלפלת של ניב־שפתיים, כזו המשתלחת מסוגננת לחלל העולם, והיא יוצאת ופורחת ואומרת שירה, ומולידה חדוה ועסיס־דשן בנשמת העולם או זו הידיעה כיצד להלוך עם דברים, כיצד לצאת ולבוא עם דברים כמות שהם, ולהוליד בהם סומק של רגשה, חשק להיות נאים, מחייכים יותר, להפיק במגע קל ונטול צפרניים את ההגות הפנימית שתבקע אל הסבר החיצוני, ומהות של תוך שתלבלב לבר קליפה נוקשה – כיצד איפוא אחד שמהלך לצדו יוכל ויקשיח לבו מזיו העולם, מעונן ככל שיהא?

וכלום סוד הוא מה שמוצאים בגרעינו של דבר? וכמה וכיצד היא התוגה שמה, ואיך היא שמה תוגה אחת ויחידה, תוגה אחת אמיצה ושותקה. מחרישה ולא תגיד דבר. ועוד יבוא יומה, והיא תצא ממארבה, ואף אם זעוק לא תזעק, תחתף באחת וגמרנו. וחרש חרש בן־אדם. תחושה היא ואמת היא: לא נסור ממה שאנו. או ככה: אינני יודע דבר זולת אשר ככה הם הדברים. ומה רציתי לומר? אפשר ככה ואפשר ככה. ואני אמרתי:

מה זה אתה שורק?

ואילו רעי זקף אצבע לאמור: רד לסופו, והתווה בה באצבע מעלות סמויות, רמות ועולות, זו למעלה מזו, והשריק ביניהן את הדברים האמורים והציץ בי והחטיף בסוגריים – "כאן נכנס לו הפסנתר” – וחזר לצייץ הלאה עד שתשה נשימתו, ונטל אז ואמר: ,,נו, וככה זה נמשך…” ומיד התבררו דברים אחדים. התברר אז כי מה שהיה נראה קודם כחלקת תכלת בשמים היה באמת רדיד דק של צמר מבודר ופורח בנשיבה חשאית, זך מאד, באותה זכּות המוצצת את הנפש, כשל צחות לחיו של ילד רך, כשל אותה זכות ענווה של נתור צפור בכביש הלח, נתר וצחצח חרטום, ועוד נתברר כי נוסעים הם הללו המבודרים ונדחפים באפס־רוח למטה מתהום פעורה של עננים כבדים וכפויים, והם משתעשעים בקלות בכל מה שאותם שלמעלה רואים דוקא כדברים רציניים ועיקריים, ועוד נתברר כי האמת, האמת לאמתה, שים־לב, זו שעליה אמרנו תמיד: תהא־נא־פעם־אחת־אמת, ועוד אמרנו צריך להביט גלויות, כי אמת זו אינה דוקא אותה, שאכפת ידה, לכאורה, הכבידה עלינו, אלא, משמע, אחרת ומלכתחילה לא כך היה הדבר.

שכן, אנחנו כולנו שקועים בבוץ של עובדות, איננו רואים מעבר לקצה חרטום הנעל. טובלים אנו בים של חיים, ורואים את הרפש סילונות סילונות של אחרת, ים של אחרת שוקק בין ארץ לשמים, נוטף מן העצים ומן העננים ומן הכתמים האדומים שבמרחק (אלה אולי גגות אולי כתמים אדומים שבגבעות), ומן האויר ומן החורף ומן החום שמתחת לבגדומן הגעגועים שבלב, ומן הניחוח שבעשבים הרטובים והאדמה השקויה, וממה לא – ורק את אלה, ממש את כל אלה, לא נביא בחשבון, כשנבוא חשבון ‏(אח, כן, ימי חשבון !..), מה לא נעריך ונזכור ונשקול בלבנו, ואת זה נשכח, נעבור עליונפסח, נעלים מלבנו.

פלגי חיים שוקקים על פני חוצות, אלינו לא יגיעו. אנו בעובדות אנו שקועים, במעשה. במעשים. בהרכה. בחכוכים ובחנוּכים. בדמעות על שפל מצבנו. אכן ואכן צער לב מלא צער. כליות לנו עמוסות אבל. נשמה משתוחחת. ולא כדאי מאום. אכן ואכן, אולם מעבר כל אלה יש עצב אחר. דבר שבסתיו. דבר שבעלים נושרים. של כמישת זהב ומחול שלכת. של הרגשה אחת האומרת: זהב שלכת אינו סוף־פסוק. מזהב שלכת שוזרים המשך.

הרי זה רעי שכאן, בחור וגבוה, רחב כתף, אחד שעומד על הקרקע, אחד שמשתבחין בו – וחולשה תמה לו לשרוק בתוך דרך גשומה, שריקה אחרת, הכופרת ב,,כך הם הדברים” ומעמידה אותם אחרת, לאמור: כך הם הדברים! ודוקא! שריקה הנוהה אל איני יודע מה, אפשר אל אפרורית יום סתיו, ואל תפארת עמומה של כרך מעורפל, או אילנות מול שקיעה, ואל נוי מתאפק של יפת־תואר חולפת במדרכה שממול, ואל פכפוכים רופפים של לב רוגש ונלהב המתפלל וקולו לא יישמע, שריקה כזו האומרת שכל השאר, חוץ מנכאי־אדם והוא עצמו, אינם נוגעים, אינם חשובים ולא איכפתיים עד זרא, שריקה כזו המדמה על הלב אחד שידיו בכיסיו וכתפיו יוצאות זקורות ואוזניו מכונפות לצדי בלוריתו, והוא הולך מסונװר, וממולו דברים השייכים לעצמו, רגיש ודקיק כמיתר דרוך, נרגש ככלב אוהב בעונתו, תמים וזך וצנוע ונכלם, ונכון לעמוד בפאת גדר, בין ברוש וברוש ולארוב אל קרן אור אחת מחלון שאינו סגור כל צרכו.

פתח רעי ואמר:

משתקעים בעבודה, עושים ימים בלילות, טורחים להצליח ולהצליח ולעשות ולעשות, ואין לך מעליב מכשלון, ויש אשר פסיעה אחת הצדה שפוסע אדם לתומו תגלה לו, מן הצד, כי דוקא כל אותו הרעש וכל אותה טרחה אינם ולא כלום, אינם עיקר, ואינם אמת, ואינם הוא־הוא אשר לשמו כדאי הכל, ואינם שקולים כלום כנגד המעט שיש לאדם כשהוא עומד צעד אחד הצדה, באותו שפע שבלב, אותה ידיעה ודאית ואוכלת שאין מנוס מו התוגה, מן הסוף המתקרב, מן האפור שישחיר לבסוף ויהי תם ונשלם.

חה־חה – אמר בשטף – פתאום תוקף אותך דבר ואתה מצטדד אי־כה ומצית סיגריה בזנבה של אחרת, ויושב ויונקומתכווץ אל קרבך, ומתקפל, ואוטם עצמך לכל, ותופש איזה רוח אחרת, אל תצחק, של דבר אחר יותר נעלה, של מהשל אינני יודע מה, ואני זוכר עדיין איך בחדר האמבטיה, פעם, משכבר הימים, כשהיו מחממים את המים בפרימוס הגדול, והיה חושך בחדר והחלל מלא רעש מופלא, ופכפוך המים והלהבה, מקצתה כחולה־צחה, ומקצתה צהבהבה־אדומה, והייתי יושב על הרצפה לעומתה, ברגלים משולבות, ונדמה לי שהייתי מתפלל למשהו, לאלוהים, או למה, ולוחש לי על דבר תמוה, דבר שאין להסביר, איזה דבר שכזהאו ככהחה־חהנצחאבל מה, אני מקשקש ואתה שומע, ואחר כך ירד גשם ויהיה לילה, ויהיה, אינני יודע מה, והכל יעבורולבסוף מה מתברר – שכל זה אינו אלא, מסתמא, הבהוב חיוכה של נערה אחת, וזה העיקר. ולכאן נוהה הכל.

היתה שקיפות לחה ובוהקת במרחב, השדות היו מפויסים, הזיתים היו מנמנמים בתוך יניקתם, וקרירות שלפנות־ערב היתה מהלכת ומעוררת יותר את הצורך לומר ולומר ולומר. פתע חולף רתת בגווך. נפקחות עיניך ואתה רואה ברור מה שכבר אין להשיב. מה שהוחמץ עד הנה ולא יתוקן. מה שהוחסר, מה שחבל שלא בא עד תומו. וכדי להימלט ממדוּשה זו, היינו אז אגב הליכתנו בכביש הרטוב, היינו נזכרים איש איש בנערתו, והיינו רואים בעליל כיצד בבואתה קיימת וחיה סביבנו, בצביונה שלה, בבושם ישותה החריף, החדש, הדק, ככל מה שנוח לאדם, ככל מה שנאה לו, ככל מה שהוא חומד בה, נערה באביב נערותה, ואוהב בה, ומתאווה לה, והרבה יותר מזה, עד שאין עוד אלא לשתוק הרבה יותר כדי שלא לזעוק הרבה יותר, והלכנו הלאה.

ומיד היה חבל שישתנה משהו. חבל היה שיהיה אחר־כך. וחבל היה גם שאין אנו יודעים בדיוק מה זה בדיוק כאן ואיך זה בדיוק, ומה זה אותה רתחה מטושטשת, דוחה ומושכת, מבחילה וקוראת כאחת, שמפרפרת עמנו ומעברינו וטווה חוטים ומנתקת חוטים, ומה היא זו ההרגשה שכל זה רץ אל סופו, וכי אמנם מיד ירד הגשם, וירד הלילה, ונגיע למקום שנגיע, ויתם הכל.

והיה כל זה עד כדי כך, עד שהציקתני תשוקה עזה ליטול ולחדול אחת ולתמיד, לולא הספקתי קצת קודם לכן, כרגיל, לקחת ולצחוק ולומר: ,,מוזר שטוב כל כך אנחנו איננו רגילים להוויה שקויה כזאת, בתוך היבושת שתמיד – הרי לך זרמי מים!”

שכן עתה יצאנו אל השדה הפתוח, זה שהיה מעולם מאובק וסדוק וחרב, שהיה אחוז צהובת מסנוורת עינים, מקץ חורשת הזיתים הכבודה, ונתרחבו עלינו הגבעות, ומלוא חזותם נשימה בריאה וברזלית, ורוח קרה היתה מרגשת צמרמורות חולפות, במפרקת ובכתפים, ובתעלות שמעברי הכביש, ובשלוליות שבשדות המוריקים והמשתחממים, ומריצה בהם תלמים קלים ורדופים, ובהמולת מים מבקבקת נשאו התרגשות בגלילים העכורים שקרעי עננים צחקו בהם והד ירוק ונחת שקויה, ערבה, מיוחדת, וקצת זרה, וחריפה בזרותה זו, עד כלות הנפש, ואדם לא נראה, והכל היה טרוד ועסוק בשתיה ובשקיקה רבת־אד, ועם זה עדיין אותה צביטה מגדת כי נערה אחת, פלונית, חמודה כל כך, מגרה כל כך בתום נערותה, בבוסר רכותה, באושר המבטיח הגנוז בכל אשר לה, עדיין מחייכת זו לעומתנו – וטוב לעזאזל בעולם הזה!

ידעתי כי תוגה היא, ואמרתי להביאו לידי חיוך, לומר מלה קלילה וחביבה, להשכיח מה שצפוי ובא ולהורות על אורים־זהרורים שהיו נתלים בפאתי עננים, כנזמים שהלכו וגדלו עד שהיו למכתות אורה, ולשטחי סומק, שבקרבו אופל אחר, ולא ידעתי מה אומר, ונשאתי אז קולי המשובש ופתחתי בשיר: לה־לה־ל־ה־ה – – לי־לי־לה־ה־ה! וחדלתי והגנבתי מבט אליו. ואף הוא הגביה גביניו וליכסן בי מבט ופרץ בצחוק:

"חה־חה, קר!”

אלא שבינתים קמץ ארבע אצבעות אל אגודלו ליתן טעם לדברים הבאים, ולהסביר וללכת במחוגי זרוע: – הם אומרים אלי שכל אלה אינם אלא קטנות ותלישות ומק־רקק; אדרבא – הם אומרים אלי – הרי לך עבודה לאדם כערכך. לכאן הם אומרים יצוק הכל. ואני מתלהב וקופץ וטובל טבילה מעבר לראש – ומחר־מחרתיים מתרחש ובא עליך יום אחד, ושעה אחת בו, וחסרה לך אז שעה אחרת, שעה קטנטנה אחרת – ונראה אז הכל חסר־דמות וערך, נבוב ופעוט, כה חיצוני ותוכו ריקן, ומפיח מליצות־סרק, עד שמתעורר בך מרי ומבקש להחלץ מכאן מיד וכרגע. לבוא אל מקום אחר שאין אתה חייב בו לאיש, לא דבר ולא חציו. לסור מעל כל אלה שיש להם דעה עליך. לסטות מפני כל הקפריזות השנונות או הקהות של כל אלה שמקיפים אותך. להקלע אל מקום שבו ההתחלות אין סופן מטפח על פניהן, ולקחת דברים אחרים, באופן אחר, ולצאת ולבוא אחרת, בדיוק כאשר ינהה חפצך.

הצפרדעים בשלוליות החלו כבר מרתיעות וזזות ומקרטעות ומכינות עצמו לפתיחה הגדולה, ורעי התלהב יותר: קופצת עליך שעת חולשת־דעת. רצון להתמוגג. להתעדן. לעסוק בדבר שאין לו קול. להספג אל חשאיות פורה. לפשוט רגלים ולעשן סיגריה. לקטוף פרח ולהטמין בספר. לשמוע צלילי פסנתר רחוק. ללכת לישון מכוסה היטב. ועצבות, רבונו־של־עולם, עצבות של כלב מוּדח. אומרים הם אז אלי: עזוב, שוטה,אזור חלציך ועזוב כל אלה! למי בעולמנו זכות לשבת ולחפש לו שעה עדינה? למי בכלל זכות לשבת בבית? ישיבה שאדם יושב לתפוש את הסתויות שביחס הדברים הנאים אלה לאלה, דברים ללא משקל לעומת כל המשקל כולו של הדברים כולם? יוצאים ומעכסים את הלשון עם אחד בחור זה או אחר, יוצאים ויושבים בצוותא ופולטים גחוכים מצחינים ושאינם מצחינים. יוצאים ושרים עם מישהו שיר בשני קולות. יוצאים ומתגעגעים אל נערה אחת שלא תבוא, שרחוקה היא, ושאף שלא תבוא, חבל שלא תבוא, שרחוקה היא, ושקסם מיוחד ברחיקות הזאת, ומייחדים את הלב למצוא אלף דברים שאפשר היה להראות לה כאן, ולהתפעל באזניה לו באה. אותה שהיא תמוּרה ושהיא נבונה לשמוע; או שיוצאים ומטיחים באויר קללות עבות ודשנות ומריצים את הבחורים אל השדה.

העולם התחיל מתקדר. הגבעות שמעברים לבשו גאות והחומה הכבדה החושקת לאופק היתה זזה כבדות ובטוחות,  מקרה וסוככת והולכת מעל ראשינו וצבעיה הכבדים עמה, כחול וחום וירוק, ועוד מעט תבוא אותה שעה שבה העולם מתלקח בהתלקחות שבטרם שקיעה, אם רק לא יתכסו השמים קודם לכן, וכל אותה התלקחות לא יבוא ממנה ולא יצא דבר ותתחולל לה אי־שם ממעל לעבים.

מועקה מועקה – החרה המשיך רעי אפשר להחשות יום אפשר להחשות ימים רבים, אבל מה בצע בכל זה – לאן זה מוליך, זה הדכדוך הבלתי־פוסק, זה הטעם העיקרי החסר, אותו זה שעושה את העיקר לעיקר, זה שבלעדיו אינו אלא היינו־הך מה יעשה אדם בלי הזה הלז? פתאום לא איכפת לך אם תזרח השמש אם תשקע. אם ירד גשם אם יחדל, אם יבוא מישהו, אם ישאר במקומו – נעשה לך מין היינו־הך ארור, מוכה גרב צהוב, אתה נפחד למחשבה שכך זה עלול להמשך מי־יודע עד אנה, אתה נרתע מפני הסכוי הרובץ לפתחך: להעלות פימה ולהשלים עם הטנופת, שמא ימלט פעם מפיך ריב לך עם כל הסובב, אין הם יודעים מה לך – ואין אתה יודע מה להם ולך, ומדוע תחת כל הדבורים האלה אין פשוט בועטים ונושכים ושולפים סכינים.

אתה אוסף אגרופים. ואתה ממשיך לעבוד, אתה מתפרק שם ומתפרק כאן. פתאום בא יום אחד יפה והשמש זורחת. פתאום בא מכתב והנפש מלבלבת. פתאום אתה נוסע ורואה הרים רחוקים, פתאום צוחקים הרבה – אולם אין אלה יותר מניצוצות, או שלפוחיות של הבל. ביסודו של דבר השחור הוא שחור, והיגון הוא יגון והקרביים מוצצות מוצצות מוצצות: לאן אתה, לאן בן־אדם! התזכור את הסימפוניה ב־G-Moll – הנה הפירוש ג' מוליות שבחיים. להיות בתחום האור, בלב התכונה, לראות הרים, לראות אנשים, להיות יפה, לאהוב יפה, ולהכיל למטה מכל אלה מאורה של צפעונים מפרישים יגון. יגון אוכל, אותו יגון חשאי, הכורך וכורך כל מה שיש ומשחילו על חוט אחד של יגון. מין איסטניסיות היא. מין דקות של עמידה בין דברים שבעולם. מין השקפה היא על העולם ועל החיים, על נערה אהובה. על ימים יבואו וימים עברו, ועל חבר, ועל ספל־קפה, ועל אני־יודע־מה, מין השראה מופשטת המרחפת סביב הכל ועוטפתו במשי משלה, בקורים מיוחדים ־ אותה ג' מוליות שבזוית הראיה, שבמידה ההנאה, שבדחף הדוחף להאמין ולרצות במשהו. אמור, לאו כל זה מוביל?

אותה התלקחות שבעננים, באמת לא יצאה ולא באה, והתחוללה מסתמא שם ממעל לעבים, וכל אותם הגוונים הלוהטים, החגיגיים השועים למרומי־נצח ולאהבה רותחת, והסגול המכביד והולך כיין, והאדום המכחיל והולך, והחום העשיר המזהיב וקורן – כל אלה לא יצאו ולא באו, וחשכה וריח גשם קרוב, ולילה ממהר ורמזים שקופים שרמזו השדות הנלהבים שהגיעה לזרים עת להסתלק ושאנא יותירו אותם לבדם עם הגשם הלילי הלכו וגברו בחלל הרטוב והמוצן.

לאן כל זה מוביל? כלום יכול אתה לתאר שדה אחד כזה, שיש בו מקום לכל־כולך, על תהפוכותיך, להספג בו ולצמוח ממנו, ולהוסיף ולתת כל מה שיש בך וכל מה שמתרחש והולך בך, בכוח מעשה, בתחבולה, בחריפות מזימה, ובלצון קורץ יש ובעקשות ויש ובאהבה, ופעמים בשקידת נמלים, או בהעזה ובדמיון, בהרפתקאה וביום־יום, אפשר לתאר מין שדה כזה שבו ייטב לאדם האחד, ולחבריו סביבואו אולי נאמר אחרת: אתה מוליך מכונה וחש פתאום באיזה זרימה עוורת של כוחותיה רצד וחלחל ובוא אל דמיך, דרך כל רמ”ח ושס”ה שלך, רטט של עצמה בשלה, נוהרת במלואה, משומנת וסכויה, גמלה כל צרכה, מותאמת עד גמירא, עד שאין כמלוא זרת בגופך שאינו נפעם ושוקק עם זרם חי זה של און, הנוטל ומכפיל כוחך כך וכך מונים, וקורא לחג חרישי אגב אחיזה במוסרות הכוח הזה, המרצרץ ורוהט מתחתיו ונשלט נכנע בידיו, ואתה מתאפק ובנחת אוחז בהגה, גם יהיר וגם צנוע, וגברי כל־כך, וככה, הנה תראה חיים!

ממש הרגשנו איך האדמה מתייחמת והולכת ורגשתה מתעצמת, ואיך ממהר העולם ומחשיך ואיך ממהרים מסכי העננים להסגר מעלינו ואיך פתאום בדידות וזרות וקור ואימת־מבול ירדו עלינו ומיתר לא־נוח החל נפרט, לולא שעדיין לא החל הגשם, ועדיין לא כבה האור, ועדיין היתה הדרך נמשכת לפנינו ואיש את אחיו לא יטוש, לא יטוש, לא יניחנו להוותר בודד.

שכן כך יפה לו לאדם – הוסיף רעי לאחר שעיין בדבר – להיות נמשך ובא אל מקום שכל־כולו כה שוקק ורוצה בוומוכן אליו, ונועד אליו, והריהו מאושר כל־כך, מוקף חדוה של שירה, של יופי, של התאמה כזו העושה את העולם רחב יותר, חפשי יותר, נשימתו קלה יותר, וחיוניות מפעפעת באשר תפנה, משל לאותו שוט זעיר ופעוט ושמח הצף למלא יעודו מוקסם בתוך הריר, אלה ימים של פלא, לקראת זו הביצית הממתינה לו נרגשת, מאושר למלא צו חייו, כל תוכן חייו, לבוא ולהביא מחייו קרבן מפרה, ונפעם ונפוג עומד על גביו העולם כולו, גוחך, מאושר ונעשה יפה לשעה אחת קלה!

– ”כך” – אמרתי אז, חש כי התחום היבש הולך ומוּצר סביבנו ונדיפת גשם רודפת ובאה, ועוד רגע תדביקנו־תשטפנו – ,,השמש כבר שוקעת”. הדבר שאינו־נוח גבר ונתעצב וחרדה מיותמת פתחה תאניה, וגם תן בשדה קונן אי־כה, ואיש לא נענה לו. ורק הצפרדעים היו רוננות והולכות, מהללות והולכות, מגבירות ועולות, ומקימות בהבל קרקורים־לחים אלף בניני פלא, צצים ושוקעים ואינם יכולים להסתיר את הניחושים הללו, ניחושי זעקת אב־שכול, ניחושי לב – דואג, מתפלל, מתחנן, ושערי שמים נעולים, ועוד אמרתי: "וכלום כל זה מן ההכרח?”

על מה אתה שואל? – נענה רעי אלי במאור פנים שזרח גם באפלה המתכווצת והולכת – כלום תוכל להשיע עין מן הדברים? אולם השד יקח אותם. יאללה – אני אומר – אם תהא טנופת היה־תהיה זו בין בה וכה. נשים אותה איפוא למטה, ונרכב עליה. חה־הה! אתה אינך מאמין לי, מה?

בוא אסביר לך דבר: אם מחר יצאו החבריה – לא אוכל אני לשבת בבית. אם הם לא יקראו לי – אלך אני אצלם. אם הם ידחו אותי – אחזור ואבוא שנית. אם יאמרו לי שאינני צריך ללכת – אומר שאין זה עסקם. ואם גם אדע ידוע אני לי בתוכי שאינני חפץ ללכת – אשוב אומר שאין זה עסקי. כי באמת אינני צריך, ובאמת אינני חפץ ללכת, ובאמת כך – אלא שאני אלך. ואלך.

מדוע? פשוט: לכאן נושבים הדברים. וזה הכל.

ואם תשאל אומר לך עוד: כשנלך כולנו, באותו ערב ובאותו לילה, ובאותה דרך שנלך – אני, מסתבר, לא אחזור. מנין לי? ברור. לכאן נושבים הדברים אלא שאל תהא חושש – אתה שומע – ולא צריך! – – –

לפי שכבר התחזקה בינתים הרוח נצטרך בסוף דבריו לצעוק כדי שישיגו דבריו את אוזני, ואולי גם נטרפו דברים אחדים ברוח, אולם אני, מסוער בכנף הרוח, היה בלבי לומר לו, והתפרץ מלבי לומר לו, וגם כמעט שאמרתי לו – לולא בהתלהבות אפלה פתח אותה שעה הגשם והתחיל קולח שוטף ואנחנו נדחפנו לרוץ. –

 

ס. יזהר, שנתון דבר תש"ו עמ' 107 – 118.