על סיפור שלא התחיל

מ"אפרים חוזר לאספסת" ועד "הנמלט" שמרו סיפורי יזהר, מי יותר ומי פחות, על אחדות הזמן והמקום.

"ספור שלא התחיל" (להלן סש"ה) היה הסיפור האחרון שפרסם לפני "השתיקה הגדולה" – ובו חרג, ממש ניפץ, את התבנית הזו.

הסיפור מתרחש, ברובו, בארבעה מקומות וזמנים:

בפרדסי רחובות ובשדות שבקרבתם, בשלהי שנות העשרים ותחילת שנות השלושים (של המאה העשרים);

בכפר המחוק מע’אר (בין גבעת־ברנר לתל־נוף) ובמחצבת הכורכר הנטושה שלרגליו בשנות הששים המוקדמות;

באותה מע’אר, ב־14 למאי 1948, בעת ובעונה אחת עם הכרזת מדינת ישראל, כמפקד בכוח הכובש.

במפגש מסילת הברזל ודרך עפר בקרבת הקיבוץ גברעם שבפאתי אשקלון, בפברואר 1942.

אבל, כמו שנהג ב"ימי צקלג", אלו אינם ארבעה פרקים נפרדים אלא קולאז’ של פסקאות מארבעת הזמנים\מקומות הללו.

לא מעט מאותגרים מאופן כתיבה זה. בסיפורים קודמים ("הנשכח", "ערמת הדשן" ועוד) ניהל יזהר דו־שיח עם קורא חסר סבלנות ודרש בזכות "תיאורי־נוף" השוברים את שטף העלילה.

בסש"ה הוא צועד צעד נוסף: הפעם הוא מנהל דיאלוג עם קורא חסר נסיון אותו הוא מכנה "בני", והדיאלוג אינו בענייני ספרות. את הבן הזה הוא מנסה ללמד לקח ולתרץ באזניו את התנהגותו – כי הסיפור הוא מעין התנצלות.

סש"ה הוא סיפור על בריחה וחיפוש: בריחה מהמקום אליו הגיעו חייו וחיפוש הדרך האבודה לאחיו הגדול, אותו העריץ ותעב, בו קינא ללא גבול וגם, ככפוי שד, ניסה ללכת בדרכו.

  א. אֵם ושני בנים.

01-MZIY-1920

           יזהר על ברכי אביו ~ 1919

מרים סמילנסקי לא ניסתה אפילו, מעולם, להסתיר למי משני בניה נתונה העדפתה: לישראל הבכור, הבריא ויפה־התואר או לאחיו הקטן, הכחוש והחולני. לבכור שאהב את תבשיליה וביקש תמיד עוד או לצעיר שדחה אותם מעל פניו ב"אוי" נגעל, והיא קראה לו "מאוּס" ו"קווטשוש".

תמיד תמיד, כשהייתי מבקר אותה הייתה קודם כל מושכת אותי להתבונן בתמונת בכורה שהייתה תלויה על הקיר מעל מיטתה ואומרת לי: “תראה לולי איזה בחור יפה הוא היה". אף אחד מבני המשפחה לא היה יכול לקרוא לי ישראל; ישראל היה רק אחד.

02

התמונה מעל מיטתה של סבתא.

הבכור היה כדורגלן מצטיין, אופנוען ואהוב הבנות; הצעיר היה תולעת ספרים ביישנית, נחבאת אל הכלים.

אהוב אמא יגדל להיות אהוב הבנות; דחוי אמא יאמין שאין אישה שתאהבנו, ויחזור ויבדוק ויחזור ויבדוק אם אמנם יש כזאת כל ימי חייו.

יזהר חזר ותיאר את אחיו כ"חיה יפה" הפותחת ספר או עיתון ונרדמת מיד; דמות שהוא עצמו היה ניגודה הגמור והמוחלט. ובהפוך מרבקה אימנו העדיפה מרים אמו את עשיו שריחו כריח השדה על פני יעקב יושב האוהלים.

ואז קם זה ונהרג.

04-mikevans4

 ב. אהוב הבנות, החיים הכפולים.

בנות ומחתרת היו שני דברים עליהם לא מדברים בבית, אלא מסתודדים, ובגאווה גדולה. יחסי אחיו עם בנות המין השני והשתייכותו למחתרת (ההגנה) שימשו ליזהר מודל מקטנות, כמין מטרה לשאוף אליה וכסמל להתקבלות.

כך הוא חוזר, מקץ ששים שנה, ב"צלהבים", אל אחיו:

"ופעם אחת בבוקר מוקדם אחד, לאחר שחזרו השניים מאיזו פגישה שלא צריך לדעת עליה והוא גם לא יודע לפי שהם לא שמים לב משום מה שהאח הקטן הזה שוכב לו בפינתו ואיננו ישן, והם מנשפים על הבל הקפה המוקדם, […] ומצחוק לצחוק ומסוד לסוד עברו לצחוקים אחרים ולסודות אחרים, מתוקים יותר וגם משמחים יותר לפי הצחוקים ולפי ההתלחשויות אף על פי שחשבו שהוא ישן, צחוקים וסיפורים על הנחמדות כמובן ועל מה שיש בינם וביניהן, כל מיני סיפורים מפריצי צחוקים ומהוסי לחישות חליפות, הספל המהביל בידיהם והלילה ללא שינה מאחוריהם […] בושה שיורדת כעת על המעמיד פנים של ישן שמכסה פניו בסדין מרוב בושה, ושאינו יודע מה יעשה בכל כך הרבה בושה ואפילו בקצת מכל מה ששמע על איך זה הן הבחורות ומה יודעים ועושים איתן יחד, ולא יוכל לחזור אפילו על קצת ממה שספרו אך זה כעת על הבחורות ההן, ואיך ייתכן שכל כך זה ככה, ובמיני צחוקים טובי לב כאלה וגם בצחוקים גאוותנים כאלה ובגאוות תרנגולים צעירים, ואיך הם יודעים לעשות להן דברים, ואינו יודע מה יעשה בכל מה ששמע טרי ומלהיט כזה, דברים נוראי בושה כאלה, ואיזה עולם מרטיט סודות הוא העולם, איזה מעורר בבת אחת גם רגשה מדגדגת וגם צורך להסתירה, ולכסות בסדין את הפָּנים אבל להרגיש כי בגוף קורים דברים, ולנסות מהר לחשוב על דברים אחרים, מפני שתמיד תמיד הלא יש וגם קורים כל מיני דברים, […] וקמו בשקט, ונעלמו בלא מלה, פעם ישר מן העבודה ופעם ישר מאיזה קן אהבה, ואינם לא של ארגון ולא של חבורה ולא של איש, ובין כך ובין כך וכמו תמיד כבר נבלעו ונעלמו, וכבר חזרו אחר כך, תמיד חזרו, וכבר הלכו להתקלח ולטעום משהו ולהחליף ולהתלבש, וכבר יצאו ברוחב כתפיים ובחיוכים היפים שלהם, וכבר שלובים וכבר חבוקים, חסון זה במתני רכה זו, ודבר לא ייפלט להם מפיהם על כלום מפני שהכל פה כבר משוקע לגמרי מפה לפה בפה אל פה.”

03-Israe4

"כל מיני דברים". כך הוא כותב בסש"ה: “מה אתה יודע. לא הכל אני יכול לספר לך. מאליך תמצא פעם מה עוד אפשר על גבי האדמה הזאת, כל מיני מה שאפשר, כאן, בפתוח, בצל או בשמש, בין שורות התירס העולה,” וביחוד: "ומתוך שיטוט על גבעות, גם קודם כל־מיני גם אחר כל־מיני, דברים שעושים ושאין בהם – פונה לבו לעברך, מאוד, כראש צמח אל השמש, מתמשך בו. נורא. הלא אתה יודע. הו, כן. ועצוב. עד לדעוך כגפרור. את כל אשר יש לו, או יוכל להשיג, אי־כאן אי־כך, שומט, מניח בלא כלום, אילו רק פנית, אילו שעית. מה יעשה בכל ההתפעמות הכלואה. הזו. אליך.”

(כיום יש שם פשוט ל"כל־מיני")

  ג.

לכאורה, בינואר 1958 היה על יזהר להיות המאושר באדם. רק בן 42 וכבר השיג, בלי שיתרפס ובלי שישווק את עצמו, מה שרוב בני האדם אינם משיגים בחיים שלמים: השלים ספר שלא היה כמוהו; סופר מהולל שהעורכים רודפים אחריו; ח"כ מגיל 33 ואילך; מרצה מבוקש בארץ ובחו"ל; בעל משפחה ואב ל3 ילדים; חסר דאגות פרנסה.

אני זוכר מה שאמרה לי אז אמא: “הכל כל־כך טוב, כל־כך מושלם, שאני חוששת כי מעכשיו יתחיל להיות רע".

ואכן, יתכן שכל זה קרה מוקדם מדי.

כי בתחילת 1958 מצא יזהר את עצמו מרוקן, ובחשש נורא שספרו הגדול הוא החמצה, ושהמקום בו הוא נמצא אינו המקום בו הוא רוצה להיות.

הוא רוצה להתחיל מחדש. רוצה איתחול. Reboot.

יותר מעשרים פעם מופיעה המילה "להתחיל" ב’סיפור שלא התחיל’, (ובמקום אחר כתב כי אינו מכיר מילה יפה יותר מ"להתחיל"). לא סתם להתחיל אלא ‘להתחיל להיות’.

"להתפקח מן הכליאה הממושכת ולהתחיל להיות, הו, כדג זה שחזר המימה.”

"להתחיל להיות.”

"לחדש צריך, אילו היה אפשר, את הכוח להתחיל לחיות"

"לא נוכל להתחיל עד שלא נצא ונרחיק"

"ולהתחיל מהתחלה, בהתחלה צומחת. אילו היה אפשר. אבל אי־אפשר.”

"וכי לא צובט בך להתחיל ללכת אל מה שעוד לא. ושלא להחמיץ בעודך מה שעוד יוכל אולי"

"מניין להתחיל, איך להמשיך, מה בשלב ג',”

"צריך להתחיל ללכת לשם. זה הכל. אינני יודע כלום יותר.”

"והרי תמיד אפשר להתחיל. לא? לא נכון שתמיד, כאילו, אפשר להתחיל?”

"חשוב יותר להתחיל משהו. ואם לא להתחיל, לבקש, את הכיוון הנכון, של הדבר הנכון,”

"במה להתחיל? […] אני כאן מלא בכל מה שיש לי ובצפוּן עמי, בכל הזה שהוא מה שאני, כאן, גם בשלא הגיע עוד, בדחוי הזה, ובכל הכבוש הזה, בכל המסולק ליום יבוא, בכל חסר המוצא הזה, והמודחק דחוק הזה"

"יש דרכים שיפה שלא להתחיל בהן. יפה יותר כשיש לך מחילה עמוקה להיעלם בה"

"ושצריך, לקחת יום אחד ולזרוק ולהתנַער את כל אלה השיבושין, ולהתחיל סוף־סוף, משהו.”

"בדיוק מכאן צריך להתחיל, הנה, מכאן: ממה בא אחרי זה. מה בא אחרי שזה לא בא?”

קשה מאד לסיים את החיים הישנים, הקודמים. אולי אפשר גם להמשיך בחיים הישנים וגם להתחיל, בצידם, בחיים חדשים?

והוא נסחף לחיים כפולים, להיות הוא וגם להיות ‘אחיו’.

  ד.

כדי לעזוב הכל מאחוריך: משפחה, עבודה, אורח־חיים – דרושים אומץ־לב, מידה ידועה של רוע, והחלטיות: יכולת לבחור, או בלשונו של יזהר – להכריע. ליזהר לא היה די מאלה כדי שיוכל לעשות זאת בגלוי, לאור יום, והוא ירד למחתרת.

ב־10-9-1962 כותב אליו ידידו המו"ל ד"ר משה שפיצר:

"חזרתי בינתיים בשעה טובה, וקראתי שגם אתה חזרת שנית אחרי נסיעתך לאדינבורג. מאחר שהודעת שאתה עומד לנסוע לשם החלטנו יחד עם אביגדור [אריכא] לא לקנות בשבילך את המשקפת, שקרוב לוודאי אתה תקנה אותה בעצמך באנגליה".

(ב־1962 כבר הלכו וחלפו השנים בהם מבחר הדברים שניתן היה לרכוש בארץ היה דל, ושנסיעה לחו"ל היתה אירוע נדיר ונחשק והזדמנות לרכוש את הנבצר. אבל יזהר לא ממש הפנים זאת והמשיך לבקש מכל נוסע לחו"ל להביא לו דברי חו”ל. ב־1962 היו אלה ספרי צפורים, משקפות ותקליטי ציוצים.)

כי ב־1962 נתקף יזהר בקדחת הצפרות.

מצטייד בילקוט־רועים ובו ספרי צפרות ומשקפת או שתיים, ולאחר התלחשויות אחדות בטלפון, היה יוצא מן הבית ופונה לכוון צפון־מערב, אל פסי הרכבת. שם היה פונה מזרחה לכוון התחנה, שבה כבר המתינה לו מכונית אמריקאית יקרה. אישה צעירה, אלגנטית, פתחה את דלתה בפניו. הוא היה חומק פנימה והמכונית היתה פותחת בנסיעה דרומה.

"סיפרתי לך, כי אך זה לא כבר היה אדם יוצא מן החצר וכבר הוא בין עשבים מנושבים ושיחי קידה ריחניים וכבר בתוך הפרדסים הכהים, המעובדים לעָמקם; שנים אחדות אחר־כך כבר צריך לנדוד, להרחיק, ולהגיע אל פסי־הרכבת ורק מעבר להם להתחיל להיות בתוך האפשר. ואילו עתה יסע אדם חצי ארץ בלא הבט לצדדים, כסוס בין חוֹפוֹת עיניו, כדי שיצא ויתחיל. לפי שאין התחלה בלי יציאה. אתה יודע. וצריך, איפוא, שיהיה סוס לאדם, או אופנוע, או, לפחות, מכונית, כדי שיוכל אדם לקפוץ ולצלוח בחטיפה על־פני המפסיק המפריד הזה, לדלוג מעל הקרוב המעובש הזה, ורק שם, הרחק, לרדת, לשלח רגלים, לפזר אברים, ולהתחיל להיות אדם.”

05-Lady_Hamilton_as_Circe

 ה. אתר הצפרות

מחצבות נטושות הן בין האתרים החביבים על צפרים, כי בקירותיהן מקננות אחדות מן הציפורים המרהיבות ביותר.

הציפורים הללו הן גם משל לחיים החדשים, המקבילים, המחתרתיים, שהמחילות הן מקומם.

"וראית איך אורו צבעיהם כשהתהפכו באוויר? אתה יודע את השרקרקים? זו גבעה מופלאה. עדיין זורם בה הכל כטבעו (חטוף וקח לך מלוא חפניים בטרם יעלו לכאן שיכון). אתה עומד בלב הזרימה העשירה, התאוותנית, השקטה למראית־עין, ורעבה אכזרית בעליל. להיטות חמדה של מי שמוּנוּ לו ימים קצרים.

6

[…] ובכל לוליינות טיוּסוֹ ירדיף השרקרק אחר שרקרקתו המחמיקה בגנדרנות, לבחון כך רוח אבירה במסות עוז ואומץ, […] וכולם מוצלפי שמש, סחופי בוהק, ונשובי רוח־ים, שיכורי שעתם הקוצפת, ואחרים בהם אשר רק הנה עוד מעט הם מתחילים, ויש גם שלא טעמו עוד דבר בחייהם, אפילו לא בקצה היערה, הו, אם אתחיל לספור איזה מין כאלה וכאלה מפליאים יש, עד היכן נגיע.“

ובפירוש:

"מה עוד פשוט וישר ושקט מאשר הודעה כזו: למשפחת הכחליים ארבעה בנים, הכחליים עצמם, השרקרקיים, השלדגיים והדוכיפתיים. היכן הם גרים? הקן שלהם? הה, אינך יודע כי לאלה אין קן. במחילות הם גרים. במחילות העפר. בתוך חומת הקורקר שבגבעה. לא ידעת? אלה החורים המפולשים, עמוקים ויורדים עד אפלה, שם דוקא, במחילות הארוכות, האפלות ההן, שם יש להם מגורים, שם עולמם, והיכן שלנו? מה נתבוננת בי? ובאמת, היכן? אפילו אני בא ומגלה אזניך כי גם החיים שלנו (הה, ה"חיים שלנו!") חלקם מתעלמים במחתרת, דוגרים על לא תראה מה, וחלקם בחוץ, פתוחים לראוה ומתעופפים עטופי צבעונין מתבהק, חוטפים להם ככל שיוכל, ונראים צודקים ביפיים, או בזריזותם, או באומץ לבם לא ידע חת"

06ש-saeed-davariקרדיט: saeed-davari

היכן נמצאת המחצבה הנטושה הזאת בה "מקננים" במחתרת? לא קשה למקם אותה.

הכפר המחוק מע’אר (מערות) היה ידוע בשפע החרסים שבמערותיו.

והמספר מלגלג על זוג חובבי חרסים שבאו בעטיים, כביכול, למקום:

"כפר? רק חורשה נאה של אקליפטוסים ומטע חרובים במדרון. איפה כפר? כשייקלﬠ לכאן יום לא־חשוב אחד התחביבן שלנו לחרסים, ﬠם זוגתו השומﬠת בצמא ﬠם שמכינה את הסנדביצ’ים, ויﬠלה חרס בידו, יוכיח לה בשׂוּם־טﬠם, ﬠד שהיא כבר אוספת ומתנקה מן הפירורים והﬠשבים ומיטיבה נוצותיה, כי הנה ממש כאן, בחביון הגבﬠה הלא־ידוﬠה הזו, שהיו מוצנﬠים בה היא והוא, ﬠד לפני רגﬠ וﬠשו מה שﬠשו, ישבו לפני כך וכך יובלות יצורי־אדם, וגם הם, אולי, ﬠשו כמותם היום כאן, […] אבל שרק לפני תריסר שנים ומשהו היה חי כאן כפר, מוֹשב־אדם חי ושוקק – זה ייראה בוודאי כסיפור־בדים לא־יאומן. הנה, זה כל מה שהוא כﬠת."

בהמשך חייו חזר יזהר עוד פעמיים לסיפור כבוש הכפר הזה והחרבתו, זורע רמזים עבים יותר ויותר.

הפעם הראשונה היתה ב־1980, בסרט שהכין עבור הטלויזיה החינוכית, ובו הוא מצולם עומד על חורבות הכפר, מעל המחצבה, קורא למקום בשמו ומספר את סיפור כיבושו, בו נוכח, ב־14 למאי 1948.

הפעם השניה היתה ב־1992 ברשימה שפרסם בעיתון "חדשות" לרגל יום העצמאות.

עצמאות 48 – 92

כמפורש בוויקיפדיה ומצויין ברשימה שלעיל, מפקד כיבוש הכפר והחרבתו היה איש גבעת ברנר השכנה.

בין גבעת ברנר ומע’אר מפריד שדה ואליו מגיע זוג הצָפַּרים:

"מה אתה יודע. לא הכל אני יכול לספר לך. מאליך תמצא פעם מה עוד אפשר על גבי האדמה הזאת, כל מיני מה שאפשר, כאן, בפתוח, בצל או בשמש, בין שורות התירס העולה, או על־פני החפשי הספוג שמש ושמים, ובנלהב, כששתיקת הכל נעשית שירה, כשחום היום נעשה וילאות מעופפים, כשהשמש פרח חמנית מחייך אף אם לוהט, עולה־עולה בשגעון פריחה, ומה יעשה בשר ודם, פעם תדע גם אתה, ומקווה שלא תחסיר, ובשנַים תבוא לכאן, שנים שיכורי יחד, מעשה בהם ובאדמה עשירת הפיתוי, זו שבוער בה, שלא די צמחים הצמיחה מתוכה, שלא די חיים שוקקו מקרבה, שמיציה עולים פרחיה כגחלים וזהבה המוּם חוֹם, כואב ערגה, ובוֹער בה עוד ועוד, בשם כל האלים, שֹריפה לוחכת שֹורקת מתוכה, לוחשת להצית ולהעלות בלהבה כל הבא בה, ובחיבוק ובעשבים המתמעכים, שלא כדרכם, בהם ועליהם, ובהינגעות מיציהם שנפגעו, ובניזלי זהב לבן, ובפרחים לבנים שלבם זהב, שקלטו ביניהם ולא נודע, והציקדים הללו שאומדים אז הללויה, בדממה הגדולה הסוּמית, בעוד נמלה אחת, נפתלת בריר הזהב השפוך, תתעדן בקריאה שלא תשמע, במשקל הנוצה של הכבד מכל."

שם, במחצבה, בצפרות, יכולים להתחיל החיים החדשים.

 ו. המקום שנגמר, החיים שנגמרו

"ארץ נושבת בלי פרחי בר – מחנק בה. ארץ שאין בה משב־רוח פתוח, בלתי־מופרע, תהיה מלון ולא מולדת. ארץ נושבת שהכל בה כביש ומדרכה והרגשת הכל־גמור־לי־כאן תאכל כל חלקה טובה בלב צעיריה. עיר שכותרות עציה נכרתים מדי שנה בצד אחד של הכביש, כדי שלא להפריע לקווי החשמל, אינה רק מתכערת אלא שלא ייפלא אם ילכו בה בניה בכתף אחת מוגבהת וכתף שניה שפלה. עץ בן שבעים שנכרת – לא יוכל לבוא במקומו שום מבנה מועיל חדש. אין תמורה לעץ עתיק. המשמיד עץ כזה עוקר שורשי אדם. אין שום בנין או חשמל חשוב יותר מעץ אקליפטוס עבות, שיקמה ישנה, חורש אלונים. הם שורשי אדם. בנין תוכל להקים כאן או שם, ולעץ בן מאה אין תמורה. אין זו רק ואנדליות אלא ערעור העתיד. ובאיזו קלות עוקרים אצלנו. תמיד נמצא שעצים מפריעים למישהו או למשהו, לקו הישר של המדרכה או לחוטי החשמל או לאיזה כיכר קטנה שמישהו יזם בדמיונו קצר־הכנפיים." אמר יזהר בדיון בכנסת על תקציב משרד ראש־הממשלה, ב 12-6-62 – זמן חיבור סש"ה.

בהמשך אותו נאום אמר גם "שיכונים מכוערים יולידו אנשים מכוערים. אנשים מכוערים יולידו נשים מכוערות נשים מכוערות תלדנה ילדים מכוערים וילדים מכוערים יולידו עולם מכוער. ועולם מכוער לא יוליד עוד אלא רק יהיה מלא וסתום וחנוק ותם ונשלם." משפט המופיע מילה במילה בשס"ה.

הכל גמור לו כאן?

את הסיפור הוא פותח במנוסה מביתו, בו אינו יכול יותר. זה מה שמספר הסיפור:

"אין זה דבר שבא מחמת מקרה רע אלא מחמת שדבר לא יקרה לו עוד. דבר שחדל מהיות קורה לו. כאן לא נוכל כלום. אפילו לא לספר."

והדיבור הוא, כביכול, לא על המקום ממנו הוא נס, אלא על הדרך שעליו לעבור ממנו ועד החופש. "אני, כשאנוס לעבור כאן, נוטל אויר ועובר עצום וסתום וחתום, עד מִחוּץ."

כמו שעשינו ב"כל־מיני" נחליף, בשורות הבאות את "דרכים שהעבישו" ב"אהבה שנגמרה":

"נורא שאי־אפשר לקבור דרכים שהעבישו כדרך שקוברים חיים שמתו. הם לירכתי בור והחיים אל חייהם, סֶלָה. חָפשיים מן הכפיה לחיות במה שאין בו עוד חיים. שאם לא הן – אתה מסתתם, שארית חיוּתך, ומוֹתר הרוצֶה שבך. יובש שממון ואבק מלט, כוֹסים כבאפס־משקל על אחרון האיכפתים שעוד בנפשך פנימה. אפילו אי־החשק בא עד חנק. גם לא לרצות לא תוכל עוד. ומה אז? ורק מפני שיום אחד פתאום, ותמיד פתאום בא יום אחד, והרוח מתחילה נושבת, ובנשוב הרוח תתגעש בך פתאום הידיעה שאסור. לעזאזל, אסור ואסור, וגם עדיין לא מאוחר, ושעל־כן קופץ אדם אז ומודיע שהוא, מכל מקום, לא, נאמר: אני, ליתר פשטות, שאני, מכל מקום, לא אוכל עוד, ולא אקח חלק בזה, ולא אלך ולא אעמוד ולא אשב בזה, ולא מוכן עוד לשום ככה־ככה כזה, וגם לא לנשום כלום מכל הכאן הזה, המעובש, לא, לא אני, ולא יכול ולא רוצה, ובשום פנים, ובשום פשרה, לא. ילך כל איש לדרכו ואני – לא. אני קם ויוצא מזה והולך לי."

באמת.

ביומנו של יזהר מאותה תקופה מוצאים את השורות הללו:

"חש איבוד שיווי משקל כשחושב ללכת עם ח. […] צ' זה בית. […] ח. אולי בגלל האשמה ומוסר הכליות, זמני, יפה, ומְפחד ומתגבר על פחד הן ביתר חשק ויצר, הן ביתר הדחקת אשמה. […]

ומה זה להצליח במבחן? להשאר – או ללכת? למה להתפלל? ככה העולם ואין לי מנוס. מבחן חיי כעת. לא המלחמה לא דברים שכה היטב החבאתי אותם מעיני כל, בכל מה שלמדתי מני., כמו חיים כפולים, ונפרדים לשני זרמים. […] המבחן האמיתי שלי כעת: מוכן לצאת אל הידוע, המסוכן, חסר שיווי המשקל, המתחיל, עם אשה כזו שאינה מתחת לפואנציאנה שלך – או לדבר על כך לשיר על כך ולהשאר בחסות הבית."

כאמור, הדרך אל החופש – נוראה. רצופה בעצי ילדותו שנכרתו, ברחובות מוזנחים ובשיכונים מכוערים.

"גם הפרדסים הגדולים, העמוקים, הובשו ונמכרו לסרסורי האמות המרובעות.* הה ארץ מושב רוכלי המועט שבמועט. גן־עדנם של הסריסים. נוֹים של מפצחי הבטנים. כלום פלא באיזו קלות תפַנה שקמה כבדה בשנים מקומה, או יפנה מקומו אקליפטוס נאדרי הוד, לפני לול ביטון מאפיר של שיכון, מעשה ידי אדריכל סריס, מוכה טחורים נכזב, ואכול כיב הקיבה – אשר בעודו טרי כבר מתקלף ומגלע טמטום ועתוני ערב, מוזנחוּת וכביסה על אדני הגזוזטרה, עם נצנוצי טירוף להעשיר. ועל הקורקר המשותנן, בין הא לדא, פגרי חרדונים עבשים וכרזות־הפיס. לנוּס חביבי, לנוס מזה, או ביתה, להיסגר פנימה, ובינך ובין הכל תריסים, חומות ואילנות עבותים, ולא לשרבב גם עוקצו של חוטם החוצה. לשנות? את זה? מי? חדל. מה תשנה. דחפור. אלף כוח סוס. ודָחוף ועָקור הכל. החלק והחזר לקדמותו שמלפני. ולבוא ולהתחיל מהתחלה בהתחלה צומחת. אילו היה אפשר. אבל אי־אפשר. ולא עוד אלא שלא חסר לאיש. ניחא לנו בככה־ככה שלנו. וביום ששי נרוץ עם ארבעה הביתה, עם ארבעה עתונים ונקרא כל השבת ונהפוך ונמצוץ איך כל העולם וכל האחרים גם הם רעים ונפסדים, גם הם"

  ז. להצליח על חשבון חורבן האחר.

ובעודו מתענג על חמודות אהובתו הצעירה במחצבה שלרגלי הכפר המחוק אינו יכול להשתחרר מן המחשבה על גורלם של יושבי הכפר הזה, שבאו אחרים לתפוס את מקומם. כמו זו שבאה עכשיו לתפוס את מקום קודמתה.

"האם אמרתי כאילו היה כפר זה מושב צדיקים שמדדו להם שלא כגמולם? לא אמרתי, כלל לא. ולא היו צדיקים כלל. אף כי מה אני יודע עליהם. אולי היו. ומן־הסתם היו כל דבר כמו כל אחד. ואל יהיה צל של ספק בלבך כי מנעו הללו עצמם מכל־וכל ולא פנו אלא אל הטוב והמיטיב תמיד. רשאי אתה לומר עליהם, ויהי לבך סמוך ובטוח, כי גם הונו גם ליסטמו גם רצחו, איש את אחיו ואיש את יריבו, וגאלו דם דחופי שגעון, וכרתו בריתות סליחה, וחמסו אלמנה ויתום, ושפכו דמי נקיים וירשו גבולות לא להם ומה לא, כשם שעשו צדקה ולבם היה חומל על דך ועל מסכן. אבל כלום אנחנו שופטי כל הארץ לשפוט אם טוב ואם רע ומידינו ייחתך גורלם? אני איני אלא איש רואה וכואב לבו מראות. והנה זה כך: מקום שיצא ממקומו ואיננו. לא אויבים עוד, לא לא־אויבים, רק סיפור בלשון עבר. חיי אנוש. עם ציון למוסר־השכל, למי שיחפש."

עולמם של הללו נהרס, כפי שיהרס עולמה של אישתו לכשיאזור אומץ ויעזוב.

והוא פונה לעיין בחיים הללו שנידונו לעבור מן העולם, חיים שלמרות כל מגרעותיהם ונחשלותם הוא בעדם.

"רבים אצלנו, אמנם, עודם זוכרים כל דבר כפי שהיה אז, תמול־שלשום. בטרם. בנקל תמצא אצלנו אחדים שיוכלו להראות לך אם תשאל היכן היה דר פלוני עבדול־עזיז,"**

והנה "סחוף נסחף הכל, נסחף והלך. החרובים הצומחים הללו, הם כבר לא יחששו כלל לשן עִזִים."

"הכל אבד: המען עם המוֹען, הייחוס, שמות הקנין, השייכוּת, כל שלי שלך שלנו שלהם, שכל־כך היו איכפת וראשון־לכל, סותמים את העולם ויקרים מדם־אדם, נעשו לא של איש, חסרי שום של שהוא, ליעוגו של כל של, מופרכים וחסרי ממשות, מחוקים לארכם, לרחבם ולאלכסונם. כל הנפקא־מינא, כל הזה קודם וזה אחר־כך, כל הלא־כדאי כן־כדאי – היו להיינו־הך, מיושר לכל צדדיו, נקי מכל, חסר שם, סתמי, אלוהים, סתמי שאין עוד סתמי מזה. עד החרובים השתולים האלה. מוזר שאפשר כך. אבל אפשר. עובדה."

הרס כזה אינו נסלח, לא יכול להיסלח, אשתו, האמא־אדמה שלו, לא תסלח: “ולא ילוו אותך קולות בלכתך, ולא שום התייפחות כבושה, רק אדמה, זו שממנה מתחילים ואליה חוזרים, חרושה ונעבדה. אף־כי אולי, לא שוכחת. נדמה לי לפעמים שאדמה, במעמקיה, אינה שוכחת. אינך חש כך? שם, בתוכה, לא. ושמתוך כל היפה והטוב, פתאום, בשעות שונות, שומעים איך נוהמת שתיקה ואינה שוכחת. ולא תוכל לשכוח גם כשכבר חרשוהָ והניבה יבולים חדשים ויפים להלל. משהו בה יודע ולא שוכח. לא יוכל לשכוח.”

ואחרי שהוא שוקל בפרטי־פרטים את שבחי (החקלאות) החדשה, הצעירה, המעודכנת הוא מבין מדוע נפשו קשורה בישנה:

"מהו זה שמפסידים כשהולכים משם והלאה, ודוחפים את המקום הזה ואת הליכותיו למדחפות ולעולם התוהו, ומיישרים על פניו ומחליקים, ועושים שם שדה חדש, יעיל פי־אלף?

קבלת־דין והלוך לאט. בלתי־עשוי לחתחתי צוקים או לתהפוכות ימי סער ופרץ, אבל עשוי לשבילים הארוכים ביותר. לארוכים אין־קץ ואפילו במעגלים החוזרים אין־קץ, להליכות יום מלא וארוך, ללילות ארוכי הליכה, הרווים להם געגועים סתומים, בנישובים העצובים כשהם משיאים ומנשבים זהב־קיץ. נגיעה תמימה בנכון ביותר. בחכם ביותר. ובעיקר בנוגן ביותר, ולפי תומם. צר שטיחו של המאמין המשתחווה עליו, אין בו אלא כשעל, אבל מלא הוא את כל מידות ההשתחוויה. צר כמידות אשרי האיש. ואולי צרות זו דווקא, אולי רחבות היא זו? אף כי לעולם לא ארצה לי את מנת ה”אשרי” הזה, ואין לי דרך אליו.”

ולמי הייתה דרך אליו? לאחיו?

  ח. אופנוע, אח.

(‏אגב, אילו היה אחי הססן… בלתי יודע־להכריע (‏אהה, כמו מישהו) – הלא היה היום אתנו (‏איש מקריח ומבוגר, אבל עדיין יפה ורחב גב).***

07-Sunbeam_1932-G03

לא היו ליזהר ימים טובים כמו אותם בהם דהר עם אחיו על אופנועו בדרכי העפר שבין הפרדסים, חובק אותו מגבו. עדיין הם שניים שונים, אבל עוד מעט הוא יהיה כמוהו:
"תמיד היה אחי גדול ממני בחמש שנים. גם כשהייתי קטן וגם כשגדלתי. אלא שאינן דומות חמש שנים לחמש שנים. פעם היו חמש השנים שבינינו הפרד אין גשר. וככל שגדלנו צמקו והלכו חמש השנים הללו, ההפרד נתמלא והמרחק נתמעט. עד כי הלך וקרב היום שלא יהיה עוד שום מרחק בינינו ורק נהיה אחים שווים, פנים־אל־פנים, להיות זה עם זה, כתף־אל־כתף, וריעות־אל־ריעות – כשנטל בוקר אחד אחי את האופנוע ונסע אל השביל החוצה את הרכבת, ונשארתי בלא אחי, ואין לי אח.”
והרי כשהוא יהיה כמו אחיו יוכל לעשות בלב קל כל מה שהוא עושה כיום ביסורי־מצפון ובמחתרת. יוכל להיגאל מן החיים הכפולים.
לא היה ליזהר דבר שסימל גבריות יותר מאופנוע. הוא הקדיש לכך שני סיפורים וגם הבליע זאת בחיבורים אחדים ואף הביא זאת עד אבסורד וגיחוך בסיפור "דהרות אבירים".
המידרג הוא אופניים, חמור, סוס – אופנוע. ואופנוע=בכור.
"סוס למשל. סוסת בדווים אצילה, זרזיר מתנים. אבל אפילו בחמור מרקד. ריצת דוהרים מישרין. וגם באופניים, למשל, למה לא. גָחוּן טוֹחן וטס. […] ותאר לך באופנוע. אלהים, איך! בכל מלוא כוח הדהירה שבמעיו. מה אתה יודע. טסתי כאן לא אחת, דבק באחי הייתי מאחוריו, אז, חרד מאוד ומתרונן מאוד, והרוח נתשוררה נתרוננה שרקה השריקה עלינו, ובנו, ומעלינו, והפרצנו את שאריתה הבורחת לעמודי אבק, רץ מתהולל. שהקיץ כולו השתעשע בו, […]. אלהים, כמה הייתי מחכה ליום שאף אני.”
08 Israe_Jachish

               ישראל סמילנסקי על החמור השחור ג'אחיש. גדול מכולם.

יזהר אוהב את האופנוע והאופנוע אוהב את אחיו:
" כשאחי היה בא אל אופנועו, וסוקרו ומקיפו במבט שלם אחד, כבר היה זה נענה; וכאילו רעד של התמתחות קשובה נפרט בכולו. מגע קל אחד בדוושה, כמשחיל נימה מחלב, וכבר זה מפכפך ומפכה חיים, פיכויים קלים, בועתיים, מדויקים, סכויי שמן מתרוננים, שאחי היה עונה כנגדם ברינון משלו, משהו מעין ”ולנסיה”, ועולה ורוכב ומרעישו, וכבר מעופפים בתנופה סחפנית אחת, אחת היא כביש, חול, מעלה או מורד, ורק ריח שרוף־יבש שויר לו מאחור.
לעולם לא היה רכובו של אחי מרעים בשצף טחטוחים המוניים כדרך הרבה פוחזים בני בליעל, לעולם היה רכובו מחונך יפה, כסוס מאולף, וכך גם היו נראים דבקים לבשר אחד הפרש ורמכו, כזה שכוחו בו ואיננו מפגינו, שעליזות כוח מתרוננת בו בלי להתבזבז על פחותות, אבל שדי לו במגע אצבע נכונה אחת והוא טס, פורץ ומגמא ארץ, יפה ומתנפנף וחולף, ומותיר רק חריכה יבשה, הד פוחת והשתאות מעריצה, לו דומיה תהילה****.”
09-sunbeam-model-9-1932"מגע קל אחד בדוושה"
ולא היו ימים טובים ליזהר מהימים בהם היה אחיו מתפרע על האופנוע, והוא איתו, חובק אותו מגבו, מתגרים יחד בגורל, חודרים יחד למשוכת האקציות האפלה: “מתרוננים ומרננים ככה, אחי על אוכפו ואני דבק בגבו. היינו טסים במהירות מבעיתה, וחודרים בה בטיסה אל מנהרת האקציה האפלולה כירויי תותח, מיד היו החולות, האפלולית, תקרת המנהרה הנמוכה וארוגה אור וצל, טסים לאחור, מסונוורים ומוצלפים קווי בזיקה שביטיים, אלמלא שגם העצומה שבעצומות הטיסה, אף היא נבלעת אל מצולות החול, ונרגעת בהכרח, אף כי אחי לא יוותר, ופותח עתה בנפנופי רגלים באוויר, הוא מלפנים ואני מאחור, נפנף ובעט להכא ולהתם, להציל את שיווי־המשקל, ואת המהירות שלא תירגע להתהפכות מבישה, היזרק והישפך והאופנוע על ראשנו, ובמומחיות ובזריזות מצוינה היה אחי, ואני מאחוריו, מבעטים בתלוליות החול הסוחפני, הבולע להשקיענו, ניצלים כל הזמן ממפולת, ונושעים בתחבולות מבריקות לסטות מכל קמח טובעני, מתפרצים אל כל סימן מתראה כאדמה קשוחה וקשויה יותר, ונזהרים ברגע האחרון, שלא להיערף בשוכת אקציה סרוחה, שלא להיתלות בה כאבשלום בן מעכה, ולצאת רק פה ושם בתילוש תלתל־מה למזכרת, ונפתלים בעווית מצד לצד, מתוך קיפוץ וניתור מצחיק לולא היה מחריד, מקיצים ענני חול זהוב, ולעתים מרדפים איזה גמל אבוד עשתונות, שיפרוץ את כל קשריו וכל תנומותיו וכל המשאוי שעליו ומשמעת בעליו, ויצא בצריחה צורמת קורעת־לב, ובשרבוט זנב ינוס ישר הישר לפניו כנשרף, עד שתזדמן לו סמטא יוצאת לנטות בה, או עד שיתמחק כולו ורובו אל תוך חובי קיר האקציה הקעור, מרקעֵ במחץ גופו כל ענפיה לרבות אותו שרביטן שדיפן צלעיה, עד שיתרדד עמה פנימה כמי שמודפס עליה".”

(כמו תמיד ההערצה מתפתחת לגרוטסקה, ל’מיקי מאוס’)

הנסיון לתפוס את מקום אחיו אצל האופנוע, להשתלט עליו, הכרחי אבל מסתיים בכשלון, בבזיון, ובכוויה צורבת: “ובהסתר, בהיחבא, בחרדה שרק לא אתפש […] על יד בית הבאר, בצל הגנוגנת, השאיר אחי את אופנועו, כרגיל, חפוי, ומוצל, […] ונותרתי אני לבדי עם שעתי. תופש מה? לא אאריך: מתחילה אפילו היה הכל כשורה. כפורחת עלה הדבר, כבטוב שבחלומות, הלה פיכפך מיד נכונה ובמדויק, כאילו הייתי אחי, וגם לא ידע שלא להיות מדויק, כך הוא וזה טיבו, ואני כבר על האוכף, מלפנים, על מושב אחי, לבי בגרוני, מושך ומרפה כהלכה והדבר זז, קצת התפרץ התקפץ מדי, אך מיד נשמע והצלחתי לכבשו, וכבר פורץ מתוכי הרנן הנכון ולנסיה, שלא האריך מדי, לפי שזה כבר גמור, בו־ברגע־ההוא, לא יודע איך, או מה קודם למה, והכל כבר הוא ממורס בתעלת ההשקאה המעושבת ההיא, הרנן ולנסיה, האח הצעיר, שבא על מקום אחיו הבכור, האופנוע הכבד, שלא סבל זר, האימה, הדלק השפוך, וכויה אחת נוראה על גבי שוק דלה אחת. טוב. אתה צוחק. כיביתי בעודני הפוך את המנוע. לא בכיתי. בעשתונות נכונים אף כי בלב מת. כויית אש במצפוני המתעלף ומקיץ חליפות. כבד כשאול היה לחזור. לחזור ולהפוך את האופנוע, לחזור ולהשיבו על כנו. כה קל וכה עליז היה בעמדו, ופגר כה כבד ומסורבל בדוממו על צידו. כולי הייתי כואב. ולא היה ממי ליטול עזרה. מלובש כולי ולבדי בכל העומס. וגם אסור היה שיידע מישהו. הכל במחתרת מעיני אחי הגדול. לטשטש ולהניס עקבות. אבל עיני אלהים, כנראה, היו פקוחות עלי, אולי. וכבר הוחזר האופנוע אל מתחת לגנוגנת. וכבר אני מטאט מן החול, ברגלי ובענף את חותם עקבות החטא. וכבר הולך לרחוץ עצמי בחול ובמים מחלאה עכורה. כבר מראה שוקי מחריד, אף כי כאילו רק ממרחק, וגם כאילו כך דווקא יאה לי, והנה בא אחי. סקירת עין. וכבר ידע. ניזלי השמן על חלקת האופנוע הנוצץ? מבע פני? רגלי? – ”א ת ה! –” זעק אחי אלי, ושלח אצבעו אלי, לעבר ויצא ובא לתפוש אותי – – – "
לב מת. כווית אש במצפון. לבד בכל העומס. הכל במחתרת. אסור שמישהו ידע.
כי מה דינו של זה המרשה לעצמו ללכת אחרי ליבו בלא חשבון?
למחבר "סיפור שלא התחיל" אין ספקות בעניין. המשפט הבא אומר כך:
"(אם זה היה די כדי להניאני מנסות שנית? כך אתה חושב? אתה היית נמנע? הבלים. הכי יש בעולם נסיון פסקני כזה שחדלים אחריו?) – לא יצא זמן רב ורכבתי. רכבתי ורכבתי (רכוב הייתי גם בעצם אותו אחר הצהרים, יום שלישי, כעבור שנים, כשבא מישהו מן המשרד לעצור אותי: טלפנו אליך; קוראים לך מן הבית; שתחזור הביתה מיד; לא יודע מה; קרה משהו כמדומה. לאחיך. באפנים? או משהו? מוטב שתחזור מיד. […]).”
10-ofanoaרשיון הנהיגה באופנוע של יזהר ("טיסת קרן שמש"). תוקפו פג ביום שאחיו נהרג ואמו השביעה אותו לא לחדש אותו.

 ט. המורד ועונשו.

"אגב, אילו היה אחי הססן… בלתי יודע־להכריע (‏אהה, כמו מישהו) – הלא היה היום אתנו […] והיינו מוּרוְוחֵי כל הסיפור המעוקש והלא־מתחיל הזה, – אבל הוא היה החלטי: זוכה בכל או מפסיד הכל"
וההחלטי הפסיד הכל.
יזהר מאריך מאד בתיאור מותו של אחיו, ועושה זאת בכעין slow motion קולנועי.
אפסח על קטע זה בסיפור ואפנה את הקוראים ל"אורי, קווים לדמותו".  בו מסופר בפירוט מה יעשה לאיש שהמלך לא חפץ ביקרו.

* מכירת הפרדס שנטעו זאב אביו וישראל אחיו עמדה אז (1962) על הפרק, עקב הצעה מפתה של קבלני בניין.
** עבדול־עזיז הוא הערבי הטוב והאהוב ששב ומופיע בסיפורי יזהר החל ב"גילגוליה של מירי" מ־1946 דרך "הצניחה מן הצמרת" 1958 ועד "הכרכרה של הדוד משה" 1959, שעליו נאמר שם "עבדול עזיז היה מגיש את הפרד, ששפתיו עוד היו מטייפות מימי השוקת, ורותמו בין היצוליים, בשיגרת יד בוטחת, לא חסרת עצבות מה, (האל הרואה למרחוק כבר ידע מניין ומה צפון לו, לביתו ולכל כפרו זארנוגה ועל־מה.)
*** גם כשהוא מחמיא לאחיו אינו יכול שלא לשלוח בו חץ: יזהר ראה באובדן שיער הראש סימן לאובדן האון, כשימשון כשהוסר שערו מראשו.
**** "לך דומיה תהילה אלוהים בציון ולך ישולם נדר" (תהילים ס"ה, ב’) – ולא פחות.

על הצניחה מן הצמרת.

שני הכרכים של ‘ימי־צקלג’ יצאו לחנויות בתחילת יוני 1958. התגובות והביקורות התמהמהו – לרבים היה קשה להתמודד עם שני הכרכים העבים שהונחו לפניהם [1]. ספקותיו של יזהר בטיב יצירתו הלכו והתגברו.

אבל הפור נפל בסוף יולי, במסיבת יום־ההולדת ה־70 של עגנון.

למסיבה זו הוזמנו כמה וכמה מנכבדי עולם התרבות של אותם ימים: הפרופ’ בן־ציון דינור שהיה שר החינוך ומורהו האהוב של יזהר בסמינר, אחדים מבכירי האוניברסיטה העברית (האוניברסיטה היחידה באותם ימים) ונכבדיה, וכמובן ש"י עגנון, השֶמֶש בשמי הספרות. יזהר היה צעיר הנוכחים.

והיה ביניהם גם ברוך קורצוויל, פרופסור וראש החוג לספרות באוניברסיטת בר־אילן – איש מדנים ידוע, מרושע, חד־לשון ובעל חשבון ארוך עם יזהר [2]. לקורצוויל היתה זו הזדמנות לערוך זוּבּוּר פומבי ליזהר, להשפילו עד עפר לעיני כל מי שדעתו נחשבת, וראש וראשון בהם – עגנון.

‘שתיקה היא האמירה הטובה ביותר’ טען קורצוויל, תוך שהוא מצטט בגרמנית – שפה שהיתה מובנת לכל הנוכחים פרט ליזהר – סופרים גרמניים החביבים עליו; אוי למאריך בדברים, אמר, אוי לשוקע בפטפטת תפלה.

קורצוויל כבר גיבש את דעתו על הספר וכבר היה שקוע בכתיבת מאמר הביקורת הקטלני בו כינה את הספר ‘האפופיאה של האפס’; מאמר אשר נמסר לדפוס זמן קצר לאחר אותה מסיבה.

לדבריו של קורצוויל ניתן להאזין כאן

שיא עולמי – פרק שישי.

כשהגיע תורו של יזהר לדבר לא נותר לו אלא להתנצל בנוסח אותם דברים שאמר חודשים אחדים קודם לכן בכנס אגודת הסופרים [3]:

“[…] אנחנו דור שאינו יודע עם. אין בנו מדשנות הישגי העבר. […] ואל תתפלאו איפוא, אם תמצאו בשדה הספרות הצעירה צמחים לא מעט ששרשיהם אינם אלא מתפשטים לרוחב מאין להם שהות ודעת להעמיק תחתיהם. רצפת סלע בינינו ובין מה שקדם לעליית אבא. [….] אבד מידינו המפתח אל אוצרות עם־הספר עשיר התולדות, וכל מה שנאגר מאז ימי בית שני ועד תמול שלשום – זר לנו ושותק ואפל מפנינו.”

על דברים אלה יחזור בעתיד וכשחזר הביתה ישב וכתב את "הצניחה מן הצמרת" המספר כיצד חירף את נפשו כדי להגיע לצמרת – ואף כי לכאורה הצליח, נותר ריק ונגזרה עליו שתיקה.

*

במרכז הסיפור עומד האקליפטוס הגדול שעמד בקצה חצרו של הדוד משה, קצת בצד, נבדל משאר האקליפטוסים שהקיפו את ביתו.

לימים יתאר יזהר כך את ההבדל בין סתם סופר ובין סופר גדול, בין בן־דור ובין סופר על דורי:

“באותם תנאי גדילה של כולם גדל רק מוצארט אחד, ורק גיתה אחד, רק שקספיר אחד ורק דנטה אחד […] למה ﬠל קרקﬠ היﬠר צומחים באותו מדרון, מתחת אותה שמש ואותו גשם, שיחים וﬠצים רבים, ופתאום, בלי אתראה, מבין כולם פורץ לו אחד מתנשא, בלי קשר לכלום, ומרקיﬠ מצמרותיהם ומﬠלה – שﬠד לאופק הרחוק הוא סימן המקום, וﬠד לקצה הﬠולם הוא הכיוון.”

לא דור ולא בני דור

והאקליפטוס ההוא:

“מכולם עלה […] המצודד הזה ויהי לענק. […] רם ונישא ונשקף אל הפרדסים, ועוד הרחק מהם, אל הכרמים, ועוד הרחק מהם אל הזיתים, ועוד הרחק מהם אל המישורים, ועוד הרחק מהם אל ההרים הרחוקים שבאופק הרחוק, ועוד הרחק מהם אל יסודי השמים הרחוקים ועוד הרחק הלאה. […] מכל המקומות היו רואים אותו והוא היה רואה את כל המקומות. ומכל מקום ומקום היית מכיר על־פיו היכן אתה ולאן אתה.”

אין ספק – כתיבת יצירת ענק משולה לטיפוס, הבלתי אפשרי לכאורה, על האקליפטוס של הדוד משה.

*

כאן המקום לתת את הדעת על יוסי. “חברי יוסי" הוא התגלמות הבינוניות, זו שלעולם לא תנסה להעפיל לפסגה, לא תנסה לטפס לצמרת.

“לך הסת את יוסי לטפס! גם על הנוקשה והמישורית שבאדמות יתעצל לפסוע!”

“ואותו יצור, […] בריצה על רעפי הגג […] פרח אל צמרת הקזוארינה […] ויוסי רק אז פקח עיניו להביט, לאחר שלא שמע כל התפצחות עצמות קלה על סביבותיו”

גם ב"דהרות אבירים" לא מפליא יוסי לעשות יותר מזה.

*

ומה עם השרשים החסרים לכאורה לילידי הארץ, השרשים מן הנאום ההוא, בועידת הסופרים, "הצטברות רקב דורות, דֶשֶן”?

לאקליפטוס של הדוד משה הם ישנם:

בתחילת הסיפור:

“הבט־נא בקורת הגזע היפה הזה, […] ארבע חמש רמזי צלעות […] אשר מפני האדמה ומטה פנימה, הן נהפכות […] לזרועות מאחז ענקיות, הצוברות אליהן כל אותה הסתעפות פנימית, […] הסבוכה והמסונפת: השורשים, השרשנים ועד שיער הידבקות הרך, כל אותה הצטברות של היקף ועומק תהומי רב יניקה ועצמה"

ובסופו:

“השרשים הענקיים, הנאחזניים הללו, שנתבלטו בעוזם רגע קודם שנבלעו תהומה אל תוך בית האדמה האפלה פנימה"

*

דמות חשובה בסיפור הוא עבדול־עזיז. הוא האהובה בדמויות. כן, יזהר אוהב ערבים. ומכולם עבדול־עזיז הוא האהוב ביותר.

אבל חובה לציין כי עבדול־עזיז הוא ערבי ג’נרי, הצץ ומופיע במקומות שונים ובזמנים שונים.

הנה הוא ב"גלגוליה של מירי" משנת 1947, סיפור המתרחש בחדרה שנות השלושים ומסתיים ב־1945 (כשאוריאל משתחרר מהצבא הבריטי):

“– יודעים אתם מה? – אמר לבסוף עבדול עזיז – מי הביא לכאן את האתון? – אנו. מי גידל אותה ועשה ממנה חמור ממש – אנו. ומי יגאל אותה עכשיו מנוולותה – גם הפעם אנו. לא ישקצו את חניכתו הנאה של עבדול עזיז לכדי קוף של קרקס. ועל פי יושר מגיעה לה שיבה נאה יותר! נאפד זעם וגבורה עמד עבדול עזיז כנביא אשר זאת הפעם יעשה מעשה בטרם ירגע ואיננו.

ובאמת עוד באותו שבוע גופו, ובדרך היורדת אל בין הפרדסים מסוגרי המשוכות הסגולות וחומות ולבנות ששמץ ירוק מלבלב בהן, אפשר היה לראות איך ערבי זקן אחד, כמוש וצפוד, רכוב על אתון ישישה, מצהיבה מרוב זוקן. ושניהם בדלים מן הכל בחשיבות חגיגית וברצינות של טכס עושים דרכם חרש"

ב"כרכרה של הדוד משה" וב"הצניחה מן הצמרת" עבדול־עזיז הוא עובד משק ביתו של הדוד משה, ובן זרנוגה, הכפר הערבי השכן לרחובות, וכבר בתחילת שנות השלושים הוא יודע מה צפוי לו ולכל כפרו.

ב"שתיקת הכפרים" הוא איש מע’אר, קן העורבים:

“בנקל תמצא אצלנו אחדים שיוכלו להראות לך אם תשאל היכן היה דר פלוני עבדול־עזיז"

*

הדין נחרץ, יודע יזהר כשהוא מאזין לתליינו (הסיפרותי). האקליפטוס הגדול נגדע, ומעתה תהיה שתיקה.

כך מסתיים הסיפור:

“זה מקרוב, לפני שבועיים או שלושה, עברתי לתומי במקום שמכבר לא הגעתי אליו, על יד ביתו הישן של הדוד משה. […] העצים שסביב הבית נכרתו. סיבות חשובות היו לכך, הסביר לי ישי, ותוגה בעיניו. ואולי אימת היותר־מדי היתה עליו. השורשים העמוקים יותר מדי והצמרת הגבוהה יותר מדי הפריעו […].

ואילו הגדול שבגדולים, אותו שקצת סיפרתי לך עליו, זה אשר ממרחקים היה נשקף ולמרחקים היה משקיף, אות וסימן לכל מה שיש כאן: הוא – היה כרות […] עד מסדו. קבוצה מיוחדת של דרוזים – הסביר לי ישי – הובאה לכאן, והם באלף תחבולות גמדים, ובתושיה וביוזמה ובגבורה, ובחבלים ובמוטות ובגלגלות, היטוהו וכפפוהו וניסרוהו וחטבוהו דחפוהו והדפוהו והוסיפו וכוונו מפלתו שלא תתערער על גג הבית הישן. וכל מאמציהם עלו יפה – והענק הוכרע ארצה ונפל, ונעשה לעץ נפול. סדן מיכרתו שלו לא הצמיח אף עלעל אחד. ורק חתך לא מישורי נותר תחתיו. עיגול לא שלם, עם זיזי שרידי שן המשור, וצלקות מכות הגרזן. וגם גידמות ורכסים חדים. משוסעי המפולת הקורעת. – וכל אותן צלעות כמעט, שנבלעו אז בהיקף המעגל השלם ואל תוך התמירות הנאה, נותרו עתה כמין מפרצים אכזבים, וחטוטרות גב השרשים הענקיים, הנאחזניים הללו, שנתבלטו בעוזם רגע קודם שנבלעו תהומה אל תוך בית האדמה האפלה פנימה – בלתי מובילים כלום, ובלתי מעגנים דבר. וזה הכל. איננו עוד העץ ולא תוכל עוד לראותו. כי איננו. גמור. האם זה סימן למשהו? או סתם ככה? מה אני יודע. מה אוכל לומר. מוטב ואחריש.”

*

את הסיפור שלח יזהר ל"משמר לילדים".

הקטילה הנוראית של קורצוויל הופיעה ב"דבר", בשני המשכים, ב־22 וב־29 לאוגוסט 1958 (גם קורצוויל, למרבה האירוניה, לא חסך במילים). ב־31 לאוגוסט שלח עורך "משמר לילדים" מכתב דחיה ליזהר, בו הודיע לו כי לא יפרסם את "הצניחה מן הצמרת".

ובספטמבר כתב יזהר את "ערמת הדשן".

[1] יוסי בן־ברוך, עיתון 77, 50-49, עמ' 56-59.
[2] ס. יזהר: על אפס ועל…
[3] כאן

על "דהרות אבירים"

א.

יולי 1958. חודש מאז יצא "ימי צקלג" לחנויות ועדיין אין תגובה. כלום. את מה שהולך ליפול עליו ילמד יזהר רק בסוף החודש, במסיבת יום ההולדת של עגנון.

אובייקטיבית הדממה הזו מובנת – יזהר הניח לפני הקוראים שני כרכים עבים כתובים בשפה המובנת רק למעטים, במבנה חדשני ללא תקדים, והעוסקים בדברים קשים ולא נעימים. תגובה רצינית לא יכולה להופיע בבוקר שאחרי. אבל ההסבר הרציונלי הזה אינו מרגיע את מי שיצא לשבור את השיא העולמי.

אולי כל המבצע ההרואי שלו בן שמונה השנים לא היה אלא נפל מטופש?

אחד ממשלי קרילוב מספר על נמלה גיבורה (חומית?) שלא רק שהרימה גרגר כבד נורא אלא אפילו קנה קש שלם. חברותיה לקן מעודדות אותה לצאת לככר השוק ולהראות את יכולותיה. ושם, בצידו של גברתן המנפץ שרשרות ברזל בשיניו ומניף סוס מעל ראשו – איש אינו משגיח בנמלה המרימה קנה קש.

הוא חש שכל העניין, כולל תקוותו שלו, היה מגוחך, מופרך, דון קישוטי. שהוא סתם חמור. והוא נזכר באירוע המופרך של מרוץ החמורים בו השתתף בנערותו, ויושב לכתוב את "דהרות אבירים".

הסיפור נפתח ומסתיים בחמור שמנסה להגיד משהו לעולם – לוּ רק היה זה מקשיב – ומה שיוצא לו היא נעירה.

כך בהתחלה: “מלים אחדות מתבקשות על נעירתו, כוונתי לקול נעירתו. לא רק על עצמת קול נעירתו הקורעת את חשכת הלילה החשוך ביותר ואת כל שטניו, אלא, ובעיקר, על מה שהיה אמור בה מכל הלב ובכל הדעת – כזאת, שכל העולם היה מפסיק וקושב לה, ולא יכול היה שלא להודות ולהסכים בחשאי, עד הימוג אחרון־הדי־הקול האומר ואומר הזה, ואומר לבטח.”

אבל העולם לא מקשיב. את העולם זה לא מעניין. וכך גם מסתיים הסיפור:

בעוד שאילו החרישו עד תום אותו רגע, היו עשויים לשמוע קול אחד, קול ממרחק, הד נעירת חמור שעמד בחצר רחוקה אחת ונער גדולות ואומרות מאוד, על דברים שישנם ועל דברים שאינם, ושהעולם חייב פעם לעצור ולקשוב אליהם. לקשוב עד תומם, עד הימוג אחרון הדי הקול האומר הזה, האומר ואומר הזה”

ב

לא רק יזהר שואף לגדולות. אחיו הבכור ישראל הולך בגדולות לא פחות ממנו, ושואף – לחמור גדול:

ולמה היה לו אחי חמור גדול כל־כך ומקושט כל־כך, כשכּל חבריו נסתפקו כרגיל בחמור קטן ועכברי? צריך שתדע משהו על אחי. לב טוב ורחב היה לו, וגם דמיון מרקיע שחקים.” (‘אחי חמור גדול’ אינו שגיאת הקלדה, כך במקור). “שכּן מתחילה היה לאחי חמור אחר, סתם חמור, אלא שהלה הובא לחצר רק מטעם אחד בלבד יען כי לא נמצא בו ביום חמור גדול ממנו. וכשנמצא פוטר הקטן וסולק ממקומו, נמכּר בחצי־חינם, הוחלף בחצי שק תבן אם לא בקליפת־השום. ואז הובא אלינו הלה, הגדול (שרק שמו מימי קטנותו נשאר לו), ויהי לנו חמור גדול, מהולל בחצרות הבתים, ובפתחי הקיוסק לעת־ערב, בהאַסף העם לדון על כל הנכבד והחשוב. לא יצא זמן רב וכל עדייו של חמור, המתחייבים ממעמדו ומערכו נוספו עליו, אוכּף ושקיים ואפסר מצויץ, ומי יודע עד היכן היינו מגיעים בתפארת, לולא הקיץ הקץ, כעבור מה, על ימי החמורים ועונת האופנועים הגיעה, ולא יצאו ימים רבים ולאחי, אהה, כבר היה אופנוע, ישן בתחילה, וחדיש וכבד ונורא, בסופו.”

שאיפת הגדוּלה מביאה על האח את סופו כשהוא מתחרה ברכבת; ועוד לפני כן מביאה עליו כשלונות מפוארים פחות כגון "מעשה כביר שנגמר כעבור שלושה חודשים כשהשוק היה מלא ירקות וממולא בחלקת עשבים גבוהה מקומת אדם, בתירס לא נקלף, באשפת פלפלים רקבים ועגבניות ממוּיחוֹת, סלט לעורבים ולתני הלילה, ולמשיכת כתף דוחה, לאמור אַל תזכירו ואל תזכּרו… “ או לרכש האבטיחים הגרנדיוזי ש"בסופו היו כתריסר אבטיחים מושלכים בליל חשיכה אחד, ליל קטב מרירי, בעיווּי פנים ובבלימת אף מנשום, נישאים בבחילה להיזרק הרחק, להיקבר מהרה, לבל יצחינו בעיפושם כל חלקה טובה".

ג

עוד ראיה לחמוריתו מוצא יזהר בטבעת. “בלא טבעת, תדע אין חמור. לא יועילו לך הכתלים, הגג, הדלת, המנעול הכבד, אם טבעת אין לך. ואילו אם טבעת כאן הכל כאן. כמובן: זו הטבעת שאליה מרתקים את שרשרת אפסר־החמור, המלובש על ראשו ועל צווארו.” וד"ל.

ד.

חמור מסוג נוסף הוא שמעון, בן דודו של יזהר מצד אביו.

בניגוד ליחיעם, בן דודו מצד אימו, שכמו יזהר חי בעולם הספרים – שמעון הוא איש הקולנוע (ובאותם ימים הראינוע): “שמעון ידע דברים שאנחנו רק שמועה שמענו מרחוק. שהרי הוא מתל־אביכ הוא בא. והוא ראה סינימות בשבוע אחד כאשר אנחנו לא נראה בחצי שנה.” (סינימה=סרט).

וכשהוא רוכב על החמור הגדול גם הוא בעולם הגדולה והתפארת. הוא “גדול מן הגדול ההוא ומפואָר ממנו, בשבתו על אוכף החמור כאילו היה סוס אביר, כאילו היה אציל זרזיר מתניים; וכל גינוניו של שמעון, שם בשדרת האקציות, גם נשתנו לפיכך והיו כגון אלה: כולו עֶדנה מובלגת, אצילות וגבורה מתאַפּקת.”

ועוד מעט יכה שמעון מכה גדולה ברעים: “שטף דהרתו כחניבעל, כיוליוס קיסר, כג’ינגיסׁ־חאן, כצלאח אֶל־דין, או כאברהם שפירא – […] היכה שמעון באלפיו"

גם גדולת הנצחון הזה מתנפצת אל קרקע המציאות כששמעון נופל מן החמור ושובר את ידו. ואז באה ההכרה הכואבת כי הגדוּלה לא נועדה לו, וכמה שלא יהיה גדול – רק חמור גדול יהיה:

בחור נחמד וטוב שמעון, רק לא נולד לרכּב על חמורים. גם לא על חמור דמוי סוס, כאילו זה באמת סוס, כאילו הוא פרש מהולל. אפילו היה זה חמור מעוטר שקיים מופלאי צבעים וגדילים מתנפנפים ופניני זכוכית כחולה למזל – לא.”

והרע מכל הוא ההחמצה של הרגע בו יכול היה לזכות לקשב, לקשבן של זהבה ודוידה האהובות: “ כשהכל נגמר ושמעון חזר והופיע יום אחד […] וידו מגובסה לה ומצהירה בלבנה החגיגי, ושרוול אחד מרושל וריקן על חולצתו עד קנאָה וזהבה ענובת הצמות היתה שם, ודוידה ירוקת העיניים עמדה שם מוקפת דבּרנים, ועל לוח־המודעות שממול היו נשקפים כל השמות של שחקני הסינימה החשובים באותיות רבתי כל אלה נשתתקו אז אליו בבואו, והכל השיאו והביטו בו ובשרװלו הריק ובזהב רעמתו – ביראת כבוד מיוחדת, שכדאי לזכות ולנקוע למענה גם שתי ידיים ושתי רגליים – והיתה הרגשה גדולה וחשובה ומרוממת, ונכון היה וטוב להתחיל להרהר במיטב הדברים המהוללים, שהלכו הלוך וצוף מעלה מעלה, כראוי להם, קודם שיפתח שמעון ויתחיל בסיפור עלילותיו בכפר כשבּיתק את הרגע המיוחס הזה, בגסות לא תכופּר, אותו גזוזן שמן ומזיע, אשר פתח וקירקר בקולו המיושן, מימי אודיסה וקודם, ואמר כדרכו פזמונו האחד בנוסחו הקבוע: 'למי גזוז?' – כאילו הכל כבר ראינו, כאילו מעולם כבר היה כך, וכאילו אין שום חדש תחת השמש"

ה.

אז לא ללכת בגדולות? כמה חמור הוא השמח בחלקו?

יוסי רעי נסתפח לחבורה על גבי חמור שאין בו שום סימן גדולה שהוא, מחוץ לאוכף־קש גדול ויָשָן, שתיבנו השיפודי בּיצבץ דרך השק הבלה ורצע כל חלקה טובה בבשר ירכיו"

לא משמח ביותר, כנראה.

הנה יוסי, שום דבר. הכל כתמיד.”

לא רק לנצח לא שואפים הצמד הזה, יוסי וחמורו, עצם השתתפותם במירוץ נלעגת: “הרחק נותר הלה נפתל עם חמורו, שאחת גזר כי לא ירוץ ויעבור עליו מה וכי מתעב הוא מירוצים, תחרויות, מכות, צװיחות, והכל; וכי אם עוד יוסיפו להרגיזו הריהו פונה וחוזר ישר הביתה. אל אבוס בעליו!” “עכברו של יוסי […] עבר פשוט להליכה, כן, כשיוסי מערה עליו כל חמתו בקול צורח, בדרבּון עקבי סנדליו, בצליפות עקומות ונוקמות בשרשרת האפסר, ובחרפות שבושה לחזור עליהן, ואשר חמורו נפטר מכולן בעיקומי עכוזו לצדדין, בשימוטי ראשו לכאן ולכאן, עד עורר סכנה כי אמנם פתוח יפתח עתה בריצה – אלא שלכיוון ההפוך”

ו.

אבל אם חמור – אז חמור עד הסוף. ותמיד לכתוב נכון ו"לאמור נכון עד זוב דם", ובלי לוותר.

תמהני עד כמה אנשים צעירים מסוגלים לקרוא את המסופר, להבין אותו, ובפרט לקלוט את כל משחקי האסוציאציות שישנן בו – כיום כשחדלו ללמוד תנ"ך.

דווקא סיפור זה מצטיין בריכוז ובכמות הגדולה של מילים נדירות, יחידאיות שבו, ובהטיות סהרוריות של שמות ופעלים. מין התרסה כנגד אלו שקשה להם לקרוא סיפור של חמור.

תיבנו השיפודי’ (האוכף ממולא בתבן שגבעוליו מבצבצים מתוכו ודוקרים את ישבנו של הרוכב); מִסְבך רשתות העפאים’ (ענפים צעירים סבוכים זה בזה) ‘כידודי השמש’ (הבהקי השמש) ‘מטליפים’ ‘נטליף’ (ההליכה האופיינית לחמור, על טלפיו(רגליו)) ‘נֶקש’ (נקישת) שפלנים (כפופי ראש, מכונסי זנב) נבוּק ובקוּק (ריק ומרוקן) זרבובו (חטמו) עקודות פסי לובן (מוקפות בפסים לבנים) ליל קטב מרירי (לילה של שדים ורוחות [איוב]) קרבול (חומר חיטוי) חרורה (מחוררת) הערינו (שפכנו בנדיבות) תומר מקשה (צלמית של תמר) סינימות (סרטי קולנוע) צפורי נחמדי (באידיש: אינגלע פייגלע [וגם ביאליר]) גביניה (גבותיה) יבבת ניכפים (קולות שמשמיע אדם בהתקף פסיכוטי\ מחלת הנפילה) מדחפות (נדחף חזור והדחף) דלוע (דלעת) גזוזן (מוזג הגזוז בקיוסק) משציפם (גורם להם להעלות קצף) מטוייף (זרוע טיפות) לטאין חמקמקין (לטאות חומקות) רהטה (דהירה מתונה) באין מכלים (ללא התנגדות ועלבונות) חוטט (מחטט, בפראות) סילוּד (בחילה, אי־נעימות) אפסר (חלק מריתמת החמור) משעטים (שועטים) בוצין (סוג של קוץ) נפרעים (מקבלים מקדמה, “לוקחים פור"), מהוה בהוה (משומש, עייף, חסר תוקף) ערוד (‘זברה’) רכבותיו (הארכופים שלו) נתהלם (לקה בהלם) צבה (מתנפחת) איבזמו (רכס את האבזם) דרדקיו (תלמידיו הקטינים)

ז.

דהרות אבירים" כתוב ברוחם של "שלשה בסירה אחת" ו"מועדון הפיקוויקים" – הומור אנגלי. חלקים ממנו הם פרפרזה על קטעים מספרים אלה.

כך או כך – "דהרות אבירים" זרוע פנינים נפלאות. מרגישים איך נחה עליו הרוח כשכתב.

הנה אחדות.

גם חמור יכול לרוץ שם, כמובן, אם רק ירצה או אם רק היטב תזרזהו לרוץ, במדקרות מסמר ובחוד מקל ובקריאות מעוררות שונות, המתישות את הצועק יותר משמריצות את הנצעק ארך־האזניים.”

לא תוליך חמור שולל. עד מהרה יודע מבוהם זה כי כל הרעש אין בו שום הכרח מוכרח, וגם לרוץ אין שום הכרח, וכי אפשר פשוט גם לחדול ופשוט להלך כ’בני־אדם', הליכה שפויה כחום היום"

אותו בּרוש בודד, זה המדולדל התקוע שם, האל יודע לצורך איזו תכנית שנתבטלה, גלמוד וערירי בערבה (אם אך לא לחפצם של מליון השבלולים הלבנים, שנאחזו בקורתו השדופה, כניצלים ממימי המבול)”

חמור זה או אחר, משום מה, ואולי מעוצם ההמתנה ומגודש ההתרגשות, נטה לו פתאום צוואר ושלח ראש, בניגוד לכל הצפוי, וליחך לו איזו יבלית סרוחה ומטופשת אחת, שנראתה לו ירוקה קצת מיבלית אחרת, והרי זו מציאה גדולה והכרחית!”

השקיים הצבעוניים, אשר האבטיחים במעיהם, מתבדרים לצדדים, פקעת המשי שעל ראש בחיר דרדקיו של 'רבּנו הנבון' מתפרחת, והכל מופלא מאוד וחגיגי מאוד. (לו נזדמן עתה לכאן רבו הנבון, היה מבטל לאלתר כל דעותיו הקודמות, מוחק כחצי־תריסר 'בלתי־מספיקים', מזומנים לו עמו מראש, ורק נשטף הערצה לדמות מקסימה זו)”

כל קוער האדמה מלא שמים. כל השמים מלאים תכלת. והתכלת כולה שמש. והולכים לנו ומהלכים. ריח החמורים עולה. על מה מספרים כעת? היינו הך מה. למה כבר שותקים? היינו הך מה. חירות נרחבה ונרהבה. הפשוט ביותר צוהל ומצטהל. התמים ביותר, הנמשך ונמשך לו, ונמשך עוד ועוד, מלוא השמים ושמש מישור, ועוד הלאה. וככה. ועוד. ועוד.”

על טרזינות, א'.

“טרזינות" נכתב באפריל־מאי 1958, בעוד יזהר ממתין ליציאת ימי צקלג לאור.

זו היתה תקופה של יסורי נפש קשים. לא רק משום החרדה מה יגידו המבקרים והקוראים אלא גם מחשש שהחמיץ, שטעה, שיכול היה לעשות אחרת. הוא כתב, באותה שנה, בזה אחר זה, תשעה סיפורים – וזאת פרט לנאומים והרצאות שהעסיקו את הציבור; התראיין, הרצה בסמינרים וכו’. עיינו רוברט שומן, 1840.

חלק מאותם סיפורים ניתן לשייך לסוגת ה’ארס־פואטיקה’: כיצד לספר נכון? איך לקרוא סיפור? ומה קורה לסופר שכתב יצירת ענק?

יזהר התייחס לסיפורי 1958 כ’סיפורים לבני הנעורים’ – כאילו סיווג יצירות אלה (במונחים הוליוודיים) כקטגוריה G ולא PG או חלילה R – וככאלה סבר שמקומם בעתוני ילדים.

(איזה רעיון מופרך, וכל כך מתאים לו.)

הראשון בשרשרת, זה שנכתב בו־זמנית עם מסירת כתב היד להוצאה, היה "עלילות חומית" שבו נמלה גיבורה פורקת מעל עצמה את משאה הכביר. ומה קורה אז? "אין עוד חומית".

אחריו בא "הנשכח". השם מתמצת. כמעט מחצית הסיפור עוסקת במיקוח בין מאזין קצר רוח הרוצה להגיע לעלילה, ל־action, ומספר שכל רצונו הוא לאמור את יפי פריחת כרמי השקדים על האדמה האדומה.1

את ‘הנשכח’, ואת ‘ציידי העזבוק’ שבא אחריו שלח יזהר לפרסום בדבר לילדים. כבר היה לו בעברו רומן עם עיתון הילדים הזה; רומן שפרח כל עוד יצחק יציב היה העורך ונבל אחרי מותו.

יציב לא נרתע מן הסגנון החריג, מן המילים הנדירות ומאורכם של הסיפורים, ואף הבהיר ליזהר בלא להצטעצע מדוע: שמך, שמך הספרותי, ידרבן סופרים נוספים לתרום לעיתון שלי! (יזהר סמילנסקי היה אז בן 30, ודרש מיציב לפרסם את סיפוריו בפסדונים. יציב סירב: “אפרסם בשמך המלא, האמיתי – ס. יזהר. כך אשיג את מטרתי”). לשם השגת מטרתו היה יציב מוכן לא רק לפרסם את הסיפורים מילה במילה בכל אורכם אלא אף לצרף לגיליון "מאמר מערכת" המסביר את הסיפור למתקשים בקריאתו ומפציר בהם לגלות אורך־רוח.

מחליפו של יציב ניסה לקצר את הסיפורים, לערוך אותם, ופיצל אותם לשניים ושלשה המשכים. בכך הסתיימו יחסי יזהר ודבר לילדים לשנים רבות.

בדבר לילדים התחלף עורך בעורך ואלו שבו וביקשו עוד סיפורים – והנה, יש, "הנשכח"! אבל החריקות חוזרות. הם מנסים לערוך, לשנות, בעיקר לקצר. השם “ציידי העזבוק" מבהיל אותם והם דורשים לשנות אותו לפחות ל"ציידי העזבוק בכרם" שיציל, לדעתם, את המצב.

וכותב אפרים תלמי, העורך, ליזהר: “הבעת חשש, שמא אנו מעקמים חוטם עם קבלת סיפוריך וממלמלים בלבבנו כי זה יוצא דופן וכו’ וכו’.

יזהר נכבדי, אגיד לך בגילוי־לב גמור, כפי שאתה מבקשני במכתבך. אכן, יוצאי־דופן הם סיפוריך. לא שגורים ולא קלים לקריאה. […].

ודאי! הקריאה בסיפוריך […] דורשת מאמץ […] אך אנו איננו מעוניים בקוראים שטחיים.

[…] אנו מחכים לסיפורך החדש. ואם אהיה סבור כי הוא איננו בשביל קוראינו; או שקטע זה או אחר מן הראוי שיושמט, להקלת הקריאה על קוראינו הצעירים, לא אהסס להציע לך זאת“.

אוי.

הדוד שמעיה נהג לספר כי מוצרט התינוק בכה בעריסה כל פעם שמישהו זייף. נגינה נכונה, צלולת הרמוניות, היתה שורש הוויתו. יזהר, שלו "שמות כבירים של אישים אבירים" עושים את העולם, והנהנה הנאה עצומה לחקור ולגלות את מקור השם העקום הזה, עזבוק, חש שהוא מנגן לאזניים ערלות.

ואז נכתב "טרזינות".

טרזינות מספר על חיים כפולים; על הפער בין העולם המרהיב ורחב־הידיים שבספרי הוצאות אמנות ושטיבל, ובין העולם הקטן שבו הוא חי למעשה; על קסם "המילים הלא שגורות בלשון" של הספרים הללו; בפלא היצירה האפשרי רק כשאתה כאן ולא כאן גם יחד; ובפצע המחזיר אותך בעל כורחך לעולמך הדל.

יזהר קיווה שעורך אחר יבין יותר לליבו ושלח את "טרזינות" לבנימין תמוז עורך הארץ שלנו – המתחרה הראשי של דבר לילדים.

בנימין תמוז היה ידידו הקרוב של שמעיה (בן דודו וחברו של יזהר) מימי לימודיהם בגימנסיה הרצליה; שנות ילדותם המעצבות של שמעיה, בנימין ויזהר עברו יחד בתל־אביב. היה איפוא סיכוי ש"טרזינות" יתקבל אצלו באהדה.

אבל התגובה היתה מקפיאת דם:

“קוראי ‘הארץ שלנו’ לא ירוצו בסיפורך, לא יקראהו כלל, לאחר פתיחה של שורותיים־שלוש, ויהיו תמהים על טיב הירך שהנחת בצלחתם.” תמוז החזיר ליזהר את הסיפור כלא מתאים.

(בסופו של דבר, ובהשתדלותו של ישראל זמורה פורסם הסיפור במאזניים, עתון ספרותי למבוגרים (וספק אם קראו בו גם שם)).

הבא בתור היה דהרות אבירים המספר בקריצה ובלגלוג על מרוץ חמורים, ועל סיפור נפלא שאפשר לספר עליו, אלא שאיש אינו מאזין לסיפור הזה, לא לו ולא לחמור הנוער אותו במרחקים "בעוד ש[…]היו עשויים לשמוע קול אחד, קול ממרחק, הד נעירת חמור שעמד בחצר רחוקה אחת ונער גדולות ואומרות מאוד, על דברים שישנם ועל דברים שאינם, ושהעולם חייב פעם לעצור ולקשוב אליהם. לקשוב עד תומם, עד הימוג אחרון הדי הקול האומר הזה, האומר ואומר הזה, ולהרהר הרהור אחד, שתמיד היינו מתחילים בו ולעולם לא גומרים.

וזה הכל.“

והמבין יבין.

את "דהרות אבירים" דווקא קיבל אפרים תלמי, בהתלהבות: “ ‘דהרות אבירים’ שלך הדהירוני והיקפיצוני ומילאוני רוב הנאה עד להתפקע. ויישר כוחך! ויגבר חילך. […] ולסיפורים נוספים אני ממתין.” גם אוריאל אופק, (עורך המשנה?) כתב ליזהר: “זה חודשים לא נהניתי כל־כך למקרא סיפור".

אבל בינתיים כבר כתב יזהר סיפור נוסף, סיפור על השתתקות ומפלה מוחצת של מי שלכאורה הגיע לצמרת: “הצניחה מן הצמרת". הוא חושד שדברי תלמי ואופק הם דברי חנופה בעלמא, ומנסה עתון ילדים אחר: משמר לילדים.

תשובת העורך, בנימין טנא, נשלחה יום אחרי שהתפרסמה הביקורת הקטלנית של קורצוויל על ימי צקלג:

“סיפורך אינו סיפור לילדים אלא סיפור על ילדים. סיפורך יכול וראוי להיות פרק בתוך כל ספר למבוגרים – כפרק זכרונות על הילדות אולם בשום פנים ואופן אין להביאו לקורא הצעיר משום שקריאה בו, נכון יותר נסיון קריאה בו – רק ירפה את ידיו ויעורר בו ניגוד פנימי. כי סגנונו מפותל וכולו מסורבל ולא אטעה אם אגיד שלא ימצא לו אפילו קורא אחד (קורא עיתון הילדים) שיקראנו עד תומו.“

יזהר עדיין אינו נשבר ובספטמבר, ראשית הסתיו, ראש השנה ויום הולדתו ה־42 הוא כותב את "ערמת הדשן", המתאר מאבק איתנים שמנהל אחיו הבכור, בפרדס כמובן, על קניית – זבל. האח מנצח ומתייצב בגאון על ערמת זבל.

והמבין יבין.

גם בסיפור זה, כפי שהראה עמית עסיס יש קטעים ‘ארס־פואטיים’ מפורשים, בהם מנסה המספר להאיר עיני מאזין קצר־רוח כי סיפור ערב סתיו מחריש הכרח שיסופר; לאט. ולפרטיו.

דבר לילדים חרק שיניים במסתרים אבל פירסם, בהמשכים, את ‘ערמת הדשן’ ואחריו, את "הכרכרה של הדוד משה" – שהוא גרסה משוכללת ומפויסת של "טרזינות".

אבל את הסיפור הבא, ״חבקוק״, כבר סירב תלמי לפרסם:

“קראתי וחזרתי וקראתי סיפורך הנאה "חבקוק". דמות מופלאה היא ושובת־לב, אבל דומני שצדקת באמרך במכתבך (מ 6.7.60) “שעלי להודות כי פקפקתי אם הולם הוא את קוראי דבר לילדים“. במגינת לב אני מחזיר לך, כבקשתך, את הסיפור ומצפה באמת ובתמים לסיפור חדש, שביחס אליו גם לך לא יהיו פקפוקים.”

התחסדות לחוד ורגשות לחוד. יזהר נפגע עמוקות ולא חזר עוד לכתוב "סיפורים לבני הנעורים" ולשלחם לעיתון ילדים.

את סיפורי G הבאים שלו, שנים רבות אחר־כך, כבר פרסם בדבר גופו וכינסם כ"צדדיים".

1 עמית עסיס "לנוכח ערב סתיו מחריש" מכון בן־גוריון לחקר הציונות, 2007, עמ’ 70.

(בתמונה: ירמיהו סמילנסקי, בנימין תמוז ויזהר ביום הולדתו ה־16 של יזהר. צילם שמעיה סמילנסקי).

פוליפוניה

גוויה נרקבת, כדור־עף ושמש גדולה

בכתבה עיתונאית, או במחקר על פרק בהיסטוריה עוסקים לרוב בדמויות אחדות כשלכל אחת מהן סיפור משלה. מקובל לספר סיפורים אלה בפרקים נפרדים, ומוקד הסיפור עובר בהם מדמות לדמות. אקרא לסיפורים כאלה "מונופוניים".

את סיפוריו של יזהר ניתן לחלק לסיפורים "מונופוניים" (שאותם נהג לשלוח לפירסום בעיתוני ילדים או הגדיר אותם כ"צדדיים") – ולסיפורים "פוליפוניים”, בהם שאף לספר את הסיפורים השונים בעת ובעונה אחת, לספר אותם סימולטנית.

זו תוצאה ישירה של ההחלטה שהסיפור יהיה צמוד לציר הזמן ויתקדם איתו דקה אחר דקה, כשלעולם לא יהיה בו “לפני כן” או "אחרי כן”, אלא תמיד עכשיו. החלטה זו גררה תוצאה נוספת [מגישה זו] והיא העדר היררכיה, ועל כן הטרגי, המגוחך, הנשגב והמטופש מעורבים זה בזה בלי סדרי עדיפויות כלשהם. אם במוסיקה מנוגנים קולות שונים במקביל, בהרמוניה או בדיסהרמוניה, הרי בסיפורת שילוב הסיפורים זה בזה, במקביל, קשה יותר. יובל שמעוני (הרבה יותר מאוחר) בחר לספר בצידו האחד של הדף סיפור אחד ובצידו השני סיפור שני. יזהר בחר לספר את הסיפורים השונים באותו פרק, באותה פיסקה ואפילו באותו משפט.

יש לזהות את ההבדל בין כתיבה כזאת ל"זרם התודעה". נזכור שיזהר לא קרא בתקופה זו את ג’ויס או את וירג’יניה וולף, ודאי שלא את אלפרד דבלין. לאו דווקא התודעות השונות של הדמויות נשזרות זו בזו, ובוודאי שאין מדובר ב"תודעה קולקטיבית", כמו שטענו מבקרים אחדים שהתקשו בקריאת הכתיבה החדשנית והתובענית הזו. מדובר בסיפוריהן של דמויות אחדות, מהם מתוך הרהוריהם וחלומותיהם ומהם לגמרי מבחוץ, בתיווכו של מספר כלשהו, ולפעמים אלה סיפורים של דמויות חסרות תודעה, כגון השמש השמיים והארץ. אולי מוטב להשתמש בהגדרות מודרניסטיות אחרות, כמו "קולאז", במקום להיתלות בזרם התודעה דווקא, ואולי כדאי פשוט לקרוא.

מטבע הדברים שקריאה בסיפורים המסופרים כך היא תובענית, ודורשת קורא מיומן ובעל זכרון טוב. (הזכרון של יזהר ויכולתו להבחין בפרטים היו פנומנליים, בנוסח ‘קים’ של רודיארד קיפלינג). אם אצל צ’כוב האקדח התלוי על הקיר במערכה הראשונה יורה בשלישית, הרי ב"ימי צקלג" יש אקדחים רבים, חלקם על הקיר במערכה הראשונה וחלקם תחת הכסא במערכה העשירית אלו יורים במערכה החמישים ואלו בשמונים ושבע, והמספר נותן הרבה קרדיט לקורא שיזכור איזה אקדח היה איפה ומה פתאום הוא יורה. חוסר ההיררכיות יכול להקשות על הבנת הנקרא; כך למשל רק בדיעבד נתפסת חומרת המחדל שבהפקדת נשק הנ"ט היחיד בידי צוות שלא אומן בו, נוכח התקפת שיריון המתרגשת ובאה, או בכך שהפגזים רובצים במחסן במקום שיהיו בידי התותחנים. כשהתוצאות לכך מתבררות, הקורא כבר נמצא במקום אחר ועלול להחמיץ את משמעותם הגורלית.

כדי להבהיר במה מדובר אסתפק בדוגמה, בשבריר של דוגמה. היא לקוחה מפרשת הכיבוש השני של המשלט "חרבת מאחז– צקלג", ומדגימה את דרך הסיפור הפוליפוני־סימולטני של כאן ועכשיו. לצורך ההקשר, אפרק בתחילה את הפרשה לסיפורי הדמויות השונות המסופרים בה, ואחר־כך אעבור לשבריר הנ"ל בו מתקיים איחודם.

*

הכיבוש הראשון של "צקלג" הסתיים במנוסה מבוהלת של "מחלקת מוטה". ראשוני הנסים היו מוטה המ"מ ושמואליק הטבח (ראש ה"מערכת" ותחתיתה) – בתואנה שהם מסיעים פצוע למרפאה, ויחזרו ממנה עם תחמושת.

בערב המחרת יצא כוח גדול יותר לשוב ולכבוש את "צקלג". גם הכיתה של גידי, ממחלקת מוטה, שבה ונכללה בו. הכוח לא נתקל בהתנגדות, ואחרי הכיבוש הוסע רובו חזרה לבסיס; רק המחלקה של זאביק ובה המ"כ יאקוש נשארה והתחילה להתחפר. עם הנשארים נמנו גם אנשי "המסייעת": קובי החבלן ושני עוזריו, שלשה רגמים וטווח (ברזילי), ואנשי המפקדה: עמיחי החובש, שמואליק הטבח, שייקה הקשר.

רפי ודויד, מאנשי גידי, נרדמו מותשים על גל זבל שנמצא במקום ופספסו את ההסעה חזרה לבסיס.

גוויתו של אורי, סמל המחלקה של מוטה, זרוקה אי־שם בשטח והידיעה על כך מהבהבת כל הזמן בשולי התודעה.

המספר אינו ניטרלי ביחסו לדמויות. לחלק מהן, בעיקר מפקדים, הוא מתיחס באירוניה, אם לא בלעג ובבוז. עמן נמנים מישקה מ"פ המסייעת, המיטיב לדאוג לעצמו, זאביק המ"מ, הפראזיולוג הממסדי, ספי הקמ"ן הנלעג, וקצין התותחנים שלא מסתיר את פחדו. לחלק אחר מהדמויות הוא מתיחס בהזדהות ובחמלה: קובי החבלן המשורר, המבקר קשות את הדרך בה חונך בקיבוץ, יאקוש המ"כ הקשוח, המורד ב"התיישבות העובדת", בברנר ובגורדון גם יחד. יש דמויות שהוא פשוט אוהב, כגון עודד אמיץ הלב, ויש דמויות שאינן אלא קריקטורה, כגון שמואליק הטבח או פמפיק ה‘גוצון השמנמון’.

ומעל כל אלה ישנה עוד דמות אדירה, רבת נוכחות: השמש, שסיפור תנועתה בשמיים ועוצם כוחה על הארץ מסופר רגע אחר רגע.

ואלה הסיפורים המתארים את פרשת ההשתלטות השניה על "צקלג", מאז הושלמה ועד הנסיגה השניה ממנה [ואלה כמה מהגיבורים המשתתפים בה].

1 נתן הפיאטניק מתלונן על כאבים ומוחזר לבסיס. עודד, הרץ המחלקתי, עז השרירים והרוח מתמנה ללא שום הכשרה מוקדמת לפיאטניק ופמפיק – לעוזרו. מעתה שני ההפכים הללו הם צוות הנ"ט. “סמוך".

2 קובי חולם להתמזג עם הטבע אך התפקיד קודם והוא הולך להתיעץ עם זאביק המ"מ בעניין הזמן המתאים למיקוש נגד השיריון העתיד להתקיף. זאביק פוסק כי המיקוש צריך להיערך בחשכה, ומציע לקובי שעד אז ישוטט סביב ויחפש את גוויתו של אורי.

3 רפי ודויד מתעוררים על גל הזבל לקול צלצול המזמין לארוחת בוקר (אחד מקטעים מצחיקים רבים מאד השזורים בסיפור). המצלצל הוא שמואליק הטבח ודויד מתנפל עליו (קל יותר מאשר להתנפל על מוטה המ"מ).

4 רפי ויאקוש הם בני מושבים. רפי הוא מושבניק־ממשיך, המכבד את אביו ומתכונן לשכלל וליעל את המשק; יאקוש לעומתו מתכוון לעזוב את המושב ומבקר בחריפות את הוריו ואת החיים צרי־האופק ב"התיישבות העובדת". רפי ויאקוש אינם חדלים להתנצח, וזאת תוך שרפי אינו מרפה ומנסה עוד ועוד למצוא הסעה חזרה לבסיס ואיכשהו תמיד מוצא את עצמו אחרון בתור.

5 זאביק המ"מ מטיף לקונפורמיזם, ונתקל בהתנגדותו החריפה של יאקוש.

6 כמו גוויתו של אורי גם הצליפות נוכחות במקום, וגם לסיפורן מקום בין הסיפורים. צליפות הן עניין מפחיד ביותר, וביחוד כשמקורן אינו ידוע. המכוּנה ‘יוחאי־של־בתיה’ קונה את עולמו כשהוא פוגע בצלף.

7 סיפור שלושת הרגמים המתעקשים להשאר בבור בו נהרגו קודמיהם מסופר בנוסח של טרגדיה יוונית שסופה המר ידוע מראש ואין דרך למנעו. ברזילי הוא המקהלה המתריעה ומקוננת על כך.

8 עמיחי החובש מתגעגע לחברתו והגעגועים מכנפים אותה למלאכית רבת יופי.

9. השמש משלימה מהלך שלם ממזרח למערב, מתקווה בבוקר לזועה בצהריים ולתפארת שאין משלה בשקיעה. בקטע לדוגמא שלהלן השמיים מתוארים כאילו צויירו בזיפי מכחולו הקשה של ואן־גוך.

10 בהמשך לצליפות, וּ“לפי הספר", מתחילה הפגזה על המשלט. זו ההקדמה ההכרחית להסתערות שריון האויב. בדיוק אז מופיע במקום קצין תותחנים כדי לטווח הפגזת נגד. זה איש הבריגדה שהתחנך בצבא הבריטי והוא אנטי־תזה ארכיטיפית לפלמחניק (עיינו בספריה של נתיבה בן־יהודה). המספר שופך עליו קיתונות של לעג אך מעשיו אפקטיביים ביותר – יותר מכל מה שעשו או יכולים לעשות הפלמחניקים – עד שאוזלים הפגזים

11 אחרי השתמטות ממושכת של כל אנשי המשלט מחיפוש הגוויה, מופיע במקום אבי הסמג"ד הנמרץ ובפיקודו ובהשתתפותו נמצאת הגוויה המחוללת ומונחת בג’יפ על השמיכה של רפי, שהכין אותה שם בקפידה רבה לקראת נסיעתו הוא לבסיס

12 פמפיק, בתפקיד שדר ספורט כביכול, מדווח על משחק הכדור־עף בין נבחרות פלוגה א’ וד’.

13 שריון האויב מתקדם בחיפוי אש מרגמותיו. אין מה שיעצור אותו. יאקוש נהרג. אלו שנשארים בחיים – בורחים.

(כדאי להשוות ל"אנשי פאנפילוב" בן התקופה המתאר סצנה דומה – שריון מתקיף כוח של רובאים – ובו רובאי הצבא האדום נהרגים עד האחרון אך אינם בורחים; באחת השיחות בפרק טוען גידי כי "אנשי פאנפילוב" הוא הספר היחיד הראוי להקרא).

*

"פער אחד שבשמים נסגר. חזר ונאטם. ואילו השני נתעגל ונשתנה והבהובי־השיש מסביבו החריפו, ונידמו כהלכי־מים זוחלים, בהינף מעגלים לולייניים גדולים, עם קוים גדולים משוחים בזיפי מכחול קשה יבש ונטול־צבע כמעט. ומהלאה היו נטושות נוצות־נוצות מפוספסות בראשן, תלושות ומושלכות, פורחות. ואילו ממעל, ישר ממעל, הודגשה, אפור על־פני אפרפר, שיזרת גזיזים כמחרוזות פנינים, קטנות וקטני־קטנות, ורבות אחרות, מיטשטשות מהלאה, שזורות חלומות ודואות בדממות הרחוקות. ומאופק עד אופק היתה מתוחה קשיבות עד דק. אחדים אפילו נזדקפו והתישבו. כורים אוזן וקופאים לקשוב, האומנם לא־כלום? לא היה איזה רעש, או קול צעקות שהן? מניין איפוא, אם הכל שלום, הצל שחלף? טפשוּת. הלב הכסיל הזה, איך שצלל פתע! חוזרים וצונחים לאחור, ומתרווחים על האדמה. מתאַדשים. אחד מכעכע בגרונו. נבהלים להביט אליו. לא, אין זה אלא פמפיק. נזכר בדבר ומספר מה שנזכר בקול מיושן. לא שום דבר מיוחד. איזו תחרות בכדור־עף שהיתה לא מכבר. נבחרת פלוגה ד' כנגד נבחרת פלוגה א'. מעשה שאירע לפני חמישה שבועות, ושהוא גופו היה צד חי למאורע לא נשכח זה. (חמישה? וכמה מתו מאז?) אבל טוב לשמוע דבר שאין בו לא מריבות ולא חכמות ולא פוליטיקה ולא שאר מיני חיבוטי־נשמה ממורטטים. מחזיקים טובה לפמפיק על קולו המיושן ועל סיפורו הפשוט, הלא־כלומי, כמי שמספר מעשה־אגדה. אחר־כך משתנה גם הפער הזה, הנותר, שבשמים, ונהפך כמין חיוך כבוש, מתעגל ואובד, בתוך רסקי אפרפר קצפי מבליח, וזהוב חלבי מועם, בלי זכר לתכלת שהיא, רוחש כולו ריצודי־לובן פעוטים, במיליוני מיליונים, כפזז זבובונים. גוָנים חמים מסתלסלים כקנוקנות על חלקת הבהט. כפות־הרגליים נאפות בהחליקן לבטלה בעפר החם. משוטטים בשמיים ונזכרים ברעמת שיער יפה מעל צואר נאה. בגדשי־שיער נפלאים כאלה. שיער ערמוני ונופל אל כתפיים צחות, עשיר גוונים שבין חום לשעוָה, ובין זהב לשחור, שלהבות נלהבות אצל כהות, אביב־תבואות מלבלב רוגש. חבּובָּה שלי. צביטת געגועים. נערה שלי. חלום שלי. אהבה שלי. בהירת־זוך שלי, מאירה שלי. הה. כן. רכה אַת, חברה טובה, לטיפה להילחץ אל הלב, לחוש את פעם ליבך החם, שעיניך נעצמות מרוך המגע, שהכל מתפשט את גשמותו המסורבלת, הלא־מגולחת, הלא־רחוצה, העייפה, דלוחת־העיניים המוּאדמות, גרוסת האבק, ורק מה שלוחשים לך באזניך, האֵל יודע מה, ומתפנקים אצלך, ומפנקים, חונף, ודברי אהבה וזמר, ואוהבים כל מה שיש בך ואתך, ואת חולצתך הרכה, ואת צחות גרונך הלבן, ואת מבע עיניך הלחות אליך, ואת הבוהק החוזר משיניך, בריא ומעודן מצוחצח, ואת גומות החן, ואת שקעי לחייך, ואת הסרט שענדת לך פתאום בראשך, שעושה שבת בהוויה, את ששבת אַת כולך, יום חג לעולם, שאוהבים אותך ואת האויר שסביב כל הליכותיך, שמתחככים אצלך, ומתוַדים לפניך, בהגיים ובלחישה, ובנשיקה ובנשיקי־נשיקות, ובהתחטאות, חבּוּבּה, חבּוּבּה, חבּוּבּה שלי, ומתרגשים להחזיק בך ולקרוב אליך, ולהיות מתגוששים עם קצת מיאוּנך הלא־דוחה, שלפי שעה, שמבקש כי אחר־כך ולא ממש כעת, אחהו, אלי אלי. (מניין אי־המנוחה? מה מתארע כאן?) – 'אלא מה? – מספר פמפיק – מי קילקל את המשחק? השופט. אליהו. חמור בן בקר. לא די לו זוג המשקפים על עיניו הסרוחות. עשרים פעם צעקו לו שיביט. זינוק פסול אחר זינוק פסול. החבריה נתלים ברשת. הרשת נקרעת כמעט מרביצות עליה. והוא כלום. עד שמישהו ריחם על המשחק ותקע לו כדור בפרצוף שעשה לו חושך בעיניים. זהו.' שוב השמים. זהב עמום מאיר. עצוב עד עמקי הנשמה. אצבעותיו היפות. הארוכות וצרות של אורי והצפרניים הקמורות (לאן. בכל־זאת. הולכים לאחר שהגוף נחרב?), שיער ערמוני, בדיוק כזה, ובלי ראש, גידמת בין־כתפיים פעורה, תחוחת־בשר ועורקים פעורים. אימה. (וגועל!) לא. משהו אחרת. לשכב עצלים ומסולקים. עייפות שכזו. גם לא עייפות. אלאככה. הס. אין עוד – 'ההוא התחיל לצעוק ולצווח – ממשיך פמפיק בנחת – נשברו לו המשקפים. לא רואה כלום. – אז אל תהיה שופט, בהמה! – אמרו לו – אחד שלא רואה! וקראו לי, שאני אשפוט. וזהו' – היש כאן אדם דואג לארוחת־הערב? עוצמים עיניים. שמא באה שינה ומאחזת עד מעבר לזמן החולה, הרבוץ הזה. הנה ככה. אדם ערום בין אדמה ושמים. ולישון. הג'יפ הנורא בודאי הגיע. באים סביבו ומתאספים. השמיכה כולה דבוקה וסרחון. ועוד מחכה ויתפשט לו הסיפור שאין לו ראש. בשתיקה תפשוט השמועה, כעשן. לא נוח ולא יודעים בדיוק מה. סקרנות פתוחה ורתיעה סוגרת. מתמלאים דמעות ומסתירים. ועם זה, גם הרגשה דומה לחגיגית. האם אפשר שהוא ישנו עוד והוא מסתכל בנו מן הצד, לא־נראה, מעבר לצעד ההוא שצעד לו מאתנו? מה רואים משם? ומה רואים אצלם, מה הם מכינים עלינו – ספר גלה לנו! הלא אתה שייך לצד שלנו! – 'עשר – שבע לטובת פלוגה ד' – ממתיק פמפיק סיפורו – החברה מתחממים. עמוס יוצא להגיש. מכה אדירה. שלמה מזנק עליה ומנחית אותה. כמו ברק. לא מנסים גם לעצור. אי־אפשר. כל אחד צועק שזו היתה חובת השני לעצור. אחת־עשרה – שבע. מתחלפים. מתחילים למתוח אותם: א־נוּ! תראו משהו! איפה הדם שלכם!' – צפור מטלטלת זנבה עלה ורדת על דופן הבקתה. מצייצת. דרורית קטנה אחת. (אני מכיר עלמה אחת בשם דרורה. דרורה מעין־חרוד.) אחר־כך בא ומתישב על־ידה הזכר שחור־הגרון. נרגש ומרקד קצת. מצייצים יחדיו ומניעים זנב. וקופצים פתאום ופורחים זה אחר זה. (דרורה וגם שתי צמות, ועם מתניים כינוריים.) האומנם לא יקרה כלום? ומה היה פשר הצלף מקודם? הם עוד כאן. אל תשלה נפשך. ועוד יופיעו. אַל תשגה בתקוות. בכל עצמתם. ברעם ובאש. ומי יודע עוד מה. ובאיזו רשימה אתה. למה לסובב בכחש: משהו מתרחש ובא. איש אינו רואה, אבל זה כאן. פחד חושק את הלב. לשוא תלך סחור־סחור: פחד מקיף וסוגר. (קו עירום חמוקי המתניים.)“

(ימי צקלג, זב”מ 1989, עמ’ 513 - 515)

חרבת חזעה ושלילת הגולה

החצר של מוסקוביץ' 14, רחובות, היתה מחולקת בימים הרחוקים ההם לשניים: החצי הקדמי והחצי האחורי.

בחצי הקדמי היתה הגינה של אבא, ובה שלט חוק הג'ונגל, או חוקו של דרווין.

בחצי האחורי היתה הגינה של אמא, ובה שררו משטר וסדר מדוקדקים, חוקיה שלה.

בחצי של אבא, בצל הז'קורנדה, האורקריה והפונציאנה האדירים הזריע (עם כל יריקה) השסק את עצמו ברבבותיו; גם תות נועז אחד התעקש לצמוח שם, רזה, דקיק אך בלתי־נואש; חרוב גלותי שחפן וחיוור התגעגע שם לאור ולחום; וברוש אחד גדל שם עקום לתפארה ולתמיד, כידוע.

והיתה שורת ההדסים ולאחריה שרד "הפרדס", מקריח, מתייבש והולך – אך הווה. והיבלית חגגה.

בחצי של אמא הסתדרו שורות־שורות ערוגות מתוחחות ומתולמות, מוּדלות וגזומות, ממיטב פרחי העונה, עונה כעונתה. אצלה שום יבלית לא החציפה פנים. אמא בחרה, סיננה בקפידה ולא השאירה שום מקום למקרה.

*

כתמיד גם מעל הגינה של אבא ריחפה אידאולוגיה: תנו לטובים לנצח – ואל תערבו אותי. survival of the fittest דרווינאי. בלעדי. שיפתרו את הקונפליקטים ביניהם בכוחות עצמם. ובלחש, כמעט בינו לבין עצמו היה מוסיף כי אינו מסוגל להכאיב, לקטוף, לגזום, לבחור, לעקור. לא לשוא היה הוא זה אשר חוקק את החוקים להגנת הצומח ולאיסור קטיפת פרחי הבר.

בסיפור שאיש כמעט לא קרא או שמע עליו אפילו בשם "ציידי העזבוק" (1958) הוא כותב על מבצע שערכה המועצה המקומית רחובות לביעור הקפנודיס, חיפושית שעשתה שמות בכרמי השקדים. על כל שבע חיפושיות חיות תשלם המועצה גרוש, הבטיחה, שליש מחיר כרטיס כניסה נכסף ל"סינמה", שלנער יזהר לא היה (או ארבע כוסות גזוז אדום!). הוא יוצא ללכוד חיפושיות ומתאמץ ומשתדל, אבל בשלב מסויים מבין שהוא נוקט צד במאבק שבין אלוהי השקדים לאלוהי החיפושיות: "ובﬠנין זה, אגב, וכי ﬠדיף אלוהי החיפושיות מאלוהי השקדים? ואלה ייכלוּ באין מכלים את ﬠוֹרקי אלה? […] ומחשבה נמהרת דגדגה בלבי: ומה היה לוּ […] הכל, פתאום, היה חוזר לפראותו שמקודם הליקוט, כאילו לא היה ליקוט מﬠולם, שמקודם כל המﬠשה, שמקודם לחשבונות השקדים והשקדאים, שמקודם לפח התרﬠלה המזומן ﬠם ﬠרב, ולהשאיר את כל הדבר הזה להכרﬠ שיוכרﬠ בין אלוהי השקדים לאלוהי החיפושיות, בין אלהים לאלהים. והיה בכל זה משהו מדהים שכזה, נוﬠז שכזה – ". והוא אכן זורק את הפחית עם מעט החיפושיות שאסף, פורש מהמאבק בין האלוהים של אלוּ לאלוהים של ההם, ושלווה באה עליו.

*

מתי הכיר בכך שהוא מהנבחרים ולא מן הבוחרים, שהוא אינו יכול להכריע בין אלטרנטיבות, הכרעה שללא ספק תגרום לכאב לצד מן הצדדים?

האם כבר אז ב"אפרים חוזר לאספסת”, כשאפרים אינו מסוגל לעמוד על דעתו ולתבוע בכל תוקף את הטוב לו, גם אם הטוב לו אינו מקובל על "הכלל"?

*

הרי קטע יומן שכתב יזהר באחד הרגעים הקשים בחייו, רגע שדרש הכרעה חמורה. ביקורת נוקבת מכך (עליו) אפילו עידן לנדאו לא היה יכול לכתוב.

23.5

“ההתקעות בין אלטרנטיבות – […] היא מהות האיש. התקעות באי הכרעה. אין בי הכרעה. […] שוב כבש מובל.

המטוטלת תחדל מנוע. לא באחד הקצוות מלאי המתח, אלא בנקודת האפס, בשיתוק דומם. כבד ממני האפשר, או החופש, לבחור. מחפש כוח מבחוץ שיחלץ. מחוץ למערכת שבה אני תפוס. ולא יודע להתיר עצמי. נס. מקרה. מאורע – שיבעט את ההכרעה.”

*

יזהר כתב סיפורים. סיפורים ולא היסטוריה, סיפורים ולא כתבות, סיפורים ולא דו"חות מבצע.

מי שמגיב עליהם ב"אז למה לא ירית?” אינו יותר חכם מהילד הצועק בקולנוע "מאחוריך!”.

*

הבעיה שהעסיקה ב 1949 את הציבור לא הייתה מדוע נוצרה בעית הפליטים; מי שהיה לו לאן ואיך לברוח – ברח. כל תושבי איזורי הספר של תל־אביב ויפו נמלטו מבתיהם; היהודים לצפון והערבים לדרום. אל לאזרחים להיות באזורי קרבות. בריחת היהודים הללו לא הייתה עקב "טיהור אתני" ערבי, ויפו לא נכללה בתכנית ד'. וכזכור, מיליוני צרפתים נמלטו מבתיהם דרומה באביב 1940 כשפלש הצבא הנאצי לארצם, מבלי שהתקיימה שם כוונה לטיהור אתני.

הבעיה נוצרת לאחר סיום הקרבות: האם יוכלו הנמלטים לחזור לבתיהם ולרכושם – או לא. אחת השאלות שהעסיקו את היהודים אחרי המלחמה, ב 1949, הייתה אם להתיר לפליטים הערבים לשוב. רוב הציבור היהודי בארץ התנגד לחזרתם – רק מיעוט מבוטל חשב שיש להסכים לכך. משה שרת, היונה, ביטא זאת כך: “בריחת הערבים היא הנס הגדול שקרה לנו; יותר גדול מהקמת המדינה".

יזהר כתב את הסיפור בתחילת 1949, זמן קצר לאחר האירועים. הוא סיים את הכתיבה במאי 1949. כל אותו זמן התנהלו דיונים אם להתיר את שובם של הפליטים, והסיפור הזה היה יכול להיות אחד הקולות הנשמעים בהם. אבל הסיפור יצא לאור רק בספטמבר 1949, אחרי שנפלה ההכרעה.

*

עם הכרזת המדינה, מאי 1948, השתלט הצבא המצרי על רצועת החוף הדרומית, מרפיח ועד אשדוד, ובאוקטובר 48 נסוג עד לבית־חנון. רוב ערביי השפלה הדרומית והנגב הצפוני עזבו איתו. פרטים נוספים כאן. בשבועות שלאחר מכן החלו חלק מהפליטים הללו להסתנן חזרה לכפרים עזובים. הדבר הטריד את פיקוד הדרום ואחת השיטות בהן נקטו מפקדים בשטח למנוע את ההסתננות הזו הייתה לגרש כל מי שנמצא בכפר העזוב ולהרוס אותו. “חרבת חזעה" הוא סיפורו של אחד ש"הצטרף" לכוח שזו משימתו.

בתחילת הסיפור מצוין כי רוב תושבי הכפר עזבו אותו עוד בטרם הגיעו אליו החיילים:

"בועטים בערבי הזקן שנשתייר כאן לפליטה לשמש את מעשה השאיבה" (ח־ח עמ' 15; כל הציטוטים מהמהדורה הראשונה)

"וכל הערבים המזוהמים האלה, המסתננים להחיות את נפשם השדופה בכפרים הריקים שִלהם, נמאסו, נמאסו עד חימה, מה לנו ולהם, מה לנו, לחיינו הצעירים ולימינו החולפים, ולכפריהם המפורעשים, השוממים, המחניקים. אם נשאר עוד להלחם בואו נילחם ונגמור להלחם. ואם נגמרו המלחמות תנו לנו ללכת הביתה. אין עוד לשאת לא הנה ולא הנה. הכפרים הריקים האלה כבר עולים על העצבים.” (ח־ח, עמ' 24)

"נראִה שבבקתות הללו לא ישב איש כבר זמן מרובה מאשר מתמול־שלשום. תנובת פּחד ויבול שמועות רעות קצרו חפּזון בלא־עת, ופרכוסי תולעה שאצה להקדים את גורלה.” (ח־ח, עמ' 34) כלומר רוב התושבים עזבו זה מכבר בגלל שמועות מפחידות אבל לא מבוססות ששמעו.

וכך גם בהמשכו:

"מיד בחצר השנייה […], מצאנו זקן אחד שכאילו המתין לבואנו […] ומיד היה […] – הולך ומרצה לפנינו בסדר, כיצד אין אף צעיר בכפר, כיצד כולם כאן רק זקנים נשים וטף, וכיצד דיבר על לבם של אותם שנסו בבוקר לבל ינוסו, לפי שהיהודים אינם עושים רע, לפי שהיהודים אינם לא כמו האנגלים ילען־אבוהם, ולא ככלבים המצריים וכו' וכו' – נידבק וסח לכל מי שנראה לו כמקשיב או עשוי להקשיב, ולבסוף דחפהו מישהו באמצע שטפו ואמר לו בקיצור שילך לו שם וישתוק.” (ח־ח עמ' 60)

"שכן מי בעצם היה שם, זולת איזה נשים ותינוקות על זרוען […] ועוד היו שם כמה זקנים הולכים דומם […] ואחרים היו שם, בגיל העמידה, שחשו עצמם לא־די ישישים כדי היות בטוחים מקצף גדול שייצא עליהם, […] והיה שם עיוור, […] וכל אלה העוורים והפסחים, והזקנים והכושלים והנשים והטף הללו […]” (ח־ח עמ' 60)

החיילים יודעים שמשימתם היא למנוע הסתננות ולגרש את המסתננים. הם יושביו לשעבר של המשלט מ"השבוי", אלו "הכשדים" שיזהר סולד מהתבהמותם ההולכת ונמשכת:

"וכשהיו אז הצהריים […] רותחים להם בתענוג של יום תמוז […] היו שעות, היו שעות שכאלה, משתרכות ומשתרכות, ומתייבשות, […] ויהיה אז הכל היינו־הך, לגמרי; […] וכל שמושם עלינו בזה המבצע – חשוב כקליפת השום, הוא הכפר שֶשָמָה והמסתננים שבו וכל מה שהשד טפל כאן יחד. איננו חייבים לכלום, איננו דואגים לכלום ולא איכפת לנו כלום.” (ח־ח 15,16)

תמוז, זמן התרחשותו של "השבוי"i . ואומר מוישה המ.כ.:

""אנְ’־דֵעַ! החליטו להיות צמחונים. להוציא אותם לגבעות וזה הכל. מחר שוב יחזרו. מחרתיים, שוב נגרש. בסוף נעשה הסכם: שלושה ימים הם כאן, שלושה ימים הם בגבעות, ותלוי למי יימאס המשחק קודם.” (ח־ח 20,21)

*

המספר יוצא לפעולה מתוך התנגדות פנימית ההולכת וגוברת, אבל עמומה, לא מפורשת גם לו. הפקודה להרוס ולפוצץ מעצבנת אותו, אבל ברור לו כי הוא אינו הולך להשתתף לא בטבח וגם לא ב"טיהור אתני". הרי מדובר ב״גירוש מסתננים". הצדקות מסוג "מגיע להם" ו"הם התחילו" לא מקילות עליו:

" לא ניחא לי. מנין זה צצה בי הכרה כי נאשם אני. ומה שם התחיל לוחץ עלי לבקש דבר התנצִלות? שלוַת הליכות חברי רק הגבירה אׁת המועקה. […] גם לא יאמינו לי אּם אומר, מחוץ למה שאמנם איני יודע מה לומר, ולו רק ידעתי מה בי. אי־מנוחה פושה. ביקשתי דבר, הישג־יד, כדי להיאחז בו. דבקתי באותם "שליחים־במשימות־אויבות'ּ' מהוּללים שבפקודת המבצע; העברתי נגד עיני עד־תומם כל הרעות והפורענויות שהביאו עלינו הערבים, שיננתי שמות חברון וצפת ובאר־טוביה וחולדה ii; נאחזתי בהכרח, זה הכרח־שלפי־שעה, אשר במרוצת הימים, כשהכל יסתדר – יבוא גם הוא על תיקונו, וחזרתי והבטתי בקהל הרוחש כאן לרגלי רחישה עמומה, תמימה ונוגה – ולא מצאתי מנוח. ביקשתי אז שיקרה משהו שיאחז ויטלטלני מזה ולא אראה עוד איך הלאה.”

הוא מתייסר על־כך שעליו להכאיב.

זו אולי סיבה להשאיר את הדבר בידי אחרים, (כמו רובנו, למשל, המשאירים את עשיית הצדק בידי סוהרים, אף כי עשייתו מכאיבה לאסירים ואינה עושה את מוציאיו לפועל נחמדים.) אבל לכך אינו מוכן.

בהדרגה מתחוור לו מה מעורר את התנגדותו:

ראשית – גזילת האדמות הממשמשת ובאה. ברכישת אדמות מערבים עסקו דודיו ואחִיו של יזהר והשאלה היתה תמיד מה וכמה הוא העוול הכרוך בכך. בכל מקרה הכלל היה כי אדמה קונים – לא מפקיעים, ולא זוכים בה מן ההפקר.

והנה:

”השד יקח אותם,” אמר גבי, “איזה מקומות יפים בחרו להם!” ”שכח!” ענה לו האלחוטאי, ”זה כבר שלנו.” […] הזקנים שלנו היו משברים פעם את הראש בשביל חתיכת אדמה – היום אנחנו לוקחים אותה כמו־כלום!” (עמ' 23) בדפים הבאים מתנהגים החיילים באלימות ובגסות כלפי חסרי־ישע, אף כי ברור שהם אינם המסתננים המסוכנים. ההתנהגות השחצנית, האלימה והמעליבה של החיילים מוסיפה מרירות במספר, בין היתר כי אינו מסוגל להתקומם אפקטיבית נגדה: "אמרתי לו למוישה: ,,זה, מוכרחים לגרש אותם? מה הם יכולים עוד לעשות אלה: למי ירעו? הצעירים הלא ממילא… מה טעם?…” ”אה!” אמר לי מוישה בחיבה: ,,זה כך כתוב בפקודת המבצע.” ”אבל זה לא־בסדר,” טענתי: ולא ידעתי איזה מכל הטענות והנאומים שמתרוצצים בי אביא לפניו עוד כהוכחה מכריעה, ולפיכך גם חזרתי ואמרתי: ,,זה באמת לא־בסדר!” ”אז מה אתה רוצה?” אמר מוישה ומשך כתפיו ועזב אותי. בוחר הייתי, מטעמים שונים, לא כולם של עוז־נפש, להחריש גם אני, אך כיון שפתחתי, וכיון שעל־ידי הלך יהודה, נטפלתי אליו ואמרתי לו ככה: ”איזה צורך לגרש אותם?” ”בטח,” אמר יהודה, ,,מה תעשה בהם? תעמיד עליהם פלוגת שומרים?” "מה הם כבר יכולים להזיק אלה?” ”יכולים ועוד איך. כשיתחילו לדחוף לך מוקשים בדרכים, ולגנוב במשקים, ולרַגֵל כל דבר – כבר תרגיש בהם ועוד איך.” אי האמון המוחלט הזה – של כולם מלבדו – באפשרות לחיות עם ערבים בשכנות טובה הוא המשתק את המספר. הוא אינו יכול אפילו להציע זאת כאפשרות, לניסיון, לאנשים ביניהם הוא נמצא.

*

אבל הכבד מכול, הדרמטי מכל, זה זה: "נתברר לי פתאום משהו כברק. הכל בבת־אחת כאילו נשמע אחרת, נכון יותר: – גלות. זוהי גלות. כך זה גלות. כך נראית גלות.” (ח־ח עמ' 84)

יזהר גדל על שלילת הגולה.

בעולמו הייתה למילים "להוליך לגולה" משמעות אחרת מאשר ל"טיהור אתני". לא התופעה האוניברסלית אלא משהו יחודי לקיומו ולחייו.

הוא היה בן להורים נחושים לגדל יהודי חדש, בעברית ובעברית בלבד, לאם שספרה את ימי חייה מהיום בו עלתה ארצה, שהתגאתה כל חייה שמאז לא יצאה מגבולותיה, בן להורים מגדוד מגיני השפה, הבזים לאידיש ונרתעים ממנה כמפני מגפה – ובעיקר, רואים בברנר את רבם.

אותו ברנר שראה ביהודי הגלותי, בגלותיות, את שפל המדרגה, ואת החיים בגולה כחיים ברע שבכל העולמות.

ברנר שאותו ציטט יזהר (בהרצאה בגבעת ברנר שנערכה בעת משפט אייכמן) אומר על היהדות הגלותית:

"כל דברי האנטישמיים ביחס אליה, הינם אמת וצדק, אם נאבה להודות, ואם לא נאבה." (אני מקווה שקטﬠ זה לא יפול לידי סרווציוס [סנגורו של אייכמן]).”

זה היה גם יחסו שלו לגלותיים. הנה מה הוא כותב ב־1964 מסמינר ציוני באנגליה:

"ואחר כך התחילו להתגלות היהודים. אלוהי הטובים. כאלה המעוררים אנטישמיות, את יודעת. כל מיני מוכרי סידקית ופרצופים […] שאכלו בתיאבון אוכל שמעורר בי תיעוב ושירצו מחר ממני פיוט של ריה"ל וכו’.

“עוד מעט ארוחת בוקר. […] אכבוש פנימה כל התנגדותי לאנשים, למראיהם, וכל תחושת הכבד והזרות, וכל האיבה לצורך להיות שלהם, ואנסה לראות אם אוכל להפוך כל זה לצבירה של שלום שדות ריקים […] מעבר לכל ההתעסקויות של סמינר וככל שאוכל אסע ללונדון,

30-7-64

,כבר ראיתי את הבריות מגולדרס גרין, כבר אכלתי את הזוועות המבחילות, […] ומנסה להנצל מחיבוק השממון ע"י פסיחה עליו, כמי שמגביה מבטו מעל גדר."

על כן אין רע מלהוציא אנשים לגלוּת. ואין רע מיהודים המגלים את זוּלתם.

“מעולם לא הייתי בגולה – דיברתי אל עצמי – מעולם לא ידעתי כיצד זה… אבל דיברו אלי, וסיפרו, ולימדו, וחזרו ושיננו באזני, בכל פינה, בספר ובעיתון, ובכל מקום: גלות. על כל מיתרַי ניגנו. וזה היה בי, כנראה, עוד עם חלב אמי. מה, בעצם, עוללנו כאן היום? […] ביקשתי פשר חלחלות רצות בי, ומנין זה הד, הד פסיעות, עולה באזני הד פסיעות גולים אחרים, עמום, רחוק, כמעט אגדי אבל זעוּף, ענתוֹתי, מתגלגל כרעמים, רחוקים ומאיימים, מבשרי־קדרות, שמעבר מזה, הד מביא חרדה – לא אוכל עוד… – “ (ח־ח עמ' 6-85)

*

לקראת סופו, אחרי אותו ברק, מתחוללת תמורה בסיפור.

שוב אין זה סיפור על כפר כמעט ריק, כפר שרוב תושביו עזבוהו, ושמגרשים מסתננים ממנו – אלא כפר שהשפנדאו כבשהו:

“אבל הנה הם כבר שם בקרונות ומיד לא יהיו אלא כדף שנסתיים ונהפך על פניו. בודאי, לא זכותנו היא? וכי לא כבשנוה היום?

הרגשתי שאני על־פי חלקלקות. התגברתי לשלוט בעצמי. כל קרבי צעקו. קולוניזאטורים, צעקו קרבי. שקר, צעקו קרבי. חרבת־חזעה אינה שלנו. מעולם לא הקנה השפנדאו זכות כלשהי […] “ (ח־ח עמ' 87)

הזכות שקנה השפנדאו היא זכות ההגליה.

"אלפּיים שנוּת גלות. מה לא. הורגים יהודים. אירופּה. עתה אנחנו האדונים.

[…] הייתה בי ידִיעה אחת, כמסמר תקוע, שאי־אפשר להשלים עם כלום. כל עוד מנצנצות דמעות ילד בוכה ההולך עם אמו המאופקת בזעם של דמעות אין־קול, ויוצא לגולה, נושא עמו שאגת עוול, וצווחה כזאת שלא־יתכן שאין בעולם מי שיאספנה לעת־מצוא – "

*

המספר, חייל פשוט, חוזר ומדגיש כי הוא היחיד בין כל החיילים הרואה כך את המתרחש, וחש כי אין סיכוי שיוכל למצוא אוזן קשבת בין האחרים ולהשפיע על מעשיהם. אבל הוא יודע כי ההיסטוריה אינה מסתיימת ברגע ההוא. “לא־יתכן שאין בעולם מי שיאספנה לעת־מצוא" – ולוּ לאחר 2000 שנה: הנה, הביטו בנו, אחרי 2000 שנה. חזרנו. והוא יודע כי יהיה מי שיספר ולא יתן להגלייה הזו להשכח. כך גם נפתח הסיפור: “מוטב אפתח ואספר".

*

זה המקום לחזור למאבק בין אלוהים לאלוהים, הנוכח בסיפור מתחילתו ועד סופו.

"ואם יש למישהו לחשוש משהו – לא לנו הוא, יהיה אלוהיו עמו, לנו זה יום טיול". (ח־ח עמ' 11).

"חפצתי לגלות בין כל אלה אחד שיהיה קודר וגם יוקד, שיחשל פה בתוך עצמו זעם, ויקרא חנוקות לאל־הזקן, מעל קרונות הגולה…" (ח־ח עמ' 85)

"וכשתסגור השתיקה על הכל, ואיש לא יפר את הדממה, ותהא זו הומה חרש במה שמעבר לשתיקה – ייצא אז אלוהים וירד אל הבקעה לשוטט ולראות הכצעקתה.”

*

בניגוד לכל השגור והמקובל ב"שיח" על הסיפור הזה הרוח המפעמת במספר היא הרוח הציונית השורשית, בטהרתה: שלילת הגולה.

שלילת הגולה, שלילת הגלותיים, והתרפקות על אידאל היהודי החדש, ההוא ממושבי העובדים: הרי הוא הפלח הערבי ש"גלגל לו במתינות, בידיו הכבדות, השחומות, סיגריה".

i ההיזכרות הזו אינה מקרית. באותם ימים עצמם בהם מתרחש הסיפור התפרסמו שני סיפורים של יזהר: הראשון, “השבוי" עוסק באירוע שהתרחש בתמוז ונטלו בו חלק אותם חיילים עצמם המופיעים ב"חרבת־חזעה", כשהם מתבהמים במשלט. השני הוא "בטרם יציאה" העוסק בסוג שונה של אירוע וחיילים. לא לחינם מופיע כאן המשפט "יש המתנה במשלטים, יש המתנה שבהתקפה, יש המתנה שבטרם יציאה" ואחריו הרהורים נוגים על אחד (יחיעם) שגורלו בגד בו והוא הולך ונשכח.

ii על ההתקפה הערבית על חולדה, במאורעות תרפ"ט, כתב יזהר את הסיפור "החורשה בגבעה" שהתפרסם כשנתיים לפני כן, ב 1947.

הווה, עבר, ו"ימי צקלג"

שתי שאלות:

האם ניתן לכתוב, בעברית, ספור של הווה מתמשך, הכולל כל פרט ממנו ולא מדלג מ’פעולה’ ל’פעולה’?

האם יהיו לסיפור כזה קוראים – אלו המתעניינים ב’עכשיו’ ולא ב’מה קרה אחר־כך’?

ב-1921 כתב ח. נ. ביאליק לתאטרון ‘הבימה’ מכתב ובו הדברים הבאיםi:

"השפה העברית – רְאי העם – אף היא בעיקרה אך שפת העלילה והמפעל. מן השם והתאר, היסוד העומד והנח, אין בה בלתי אם מעט. רוּבה "פועל". מן השם, תאר־השם ותאר־הפעל איננה תופסת אלא את המועט, זה שהמפעל והעלילה זקוקים לו. מרחבת היא בפעלים ומצמצמת בשמות ותארים.

ללשון העברית אין אפילו זמן הֹוה – זמן המנוחה והעמידה. אותו לא תדע ולא תכיר. לה רק זמני התנועה התמידית – העבר והעתיד. ה"הוה" שלה הוא אך מדומה: חציו עבר וחציו עתיד. משיִקָרש ל"הֹוֶה" – מיד יעשה תֹאר ונפסל להוראת זמן. ואולם גם העבר והעתיד בה אינם קרושים ועומדים. שוטפים הם, מתנועעים, מתחלפים. ו' אחת מהפכתם על פניהם. העבר יהי לעתיד והעתיד לעבר. "וַיהי" "והיה". מתנועעת היא מבפנים ואין לה מנוחה.

ובצורת ההרצאה – כולה תנועה ועלילה, כולה ספור מעשים, ורק מעשים. כל פסוק קטן שבה היא פסיעה לפנים, תנודה ועקירה ממקום זה לשלאחריו. אין עמידה ושהִיָה במקום אחד לשם הסתכלות בטלה. התאור כמעט שאינו תופס בה מקום ולעולם אינו בה "לשמו", אלא בתור חוליה מוכרחת של גלגולי המאורעות ושלשלת העלילות, וכשאין להמשיך את סיפור המעשה בלעדיו.“

המכתב פורסם ב"תיאטרון" רק לאחרונה, וספק אם יזהר הכיר אותו. האם המטרה שניסח לעצמו בעת כתיבת “ימי צקלג” הייתה להציב לו דוגמה נגדית? ספק אם כך ניסח אותה לעצמו. אבל זה מה שעשה כאשר ביקש לכתוב ספר שכמוהו עוד לא נכתב בעברית, ספר עברי מהפכני, הקם על מוסכמות הכתיבה העברית. ספר שבו יגבר התיאור על העלילה, שההרהור יגבר בו על הפעולה, שלא ידלג ממעשה למעשה, ולא יפסח על הזמן שבין המעשים – ספר שיהיה כולו הווה רצוף.

בשיחה (מוסרטת) עם יצחק לבני, 40 שנה ויותר לאחר ש"ימי צקלג" התפרסם התנהל ביניהם הדיאלוג הבא:

יזהר: לכן היה לי חשוב שזה יהיה זמן קצר. שבעה ימים. על כן זה יהיה זמן אינטנסיבי, שכל שעה בו היא יחידה חשובה: אם היא צהריים, אם היא ערב, אם היא לילה, אם היא עם אבק אם היא עם שמש, והתנועות האלה של יחידות הזמן הן המבנה שמקסים…

ליבני: אחדות המקום הזו, אחדות הזמן (אינני יודע אם אפשר לומר אחדות העלילה) – אחדות המילים, אם אתה רוצה – היא מאפשרת לך להגיע לקצה הפרט האחרון?

יזהר: […] אתה יכול להגיד ‘עלה הירח’ ולגמור. אבל ‘עלה הירח’ עם כל שפע האסוציאציות והמצב והתיאורים והמקום, […]

ליבני: במאה התשע־עשרה זה היה עוד יותר קל… "חלפו שלושים שנה" … אין בעיה.

יזהר: נכון. יש סופרים כאלה. ולי קשה להגיד "חלפה השעה" כי אני צריך לספר עליה כל שניה.

*

זמן רב אחרי יציאת ימי צקלג לאור עוד המשיך יזהר לעסוק [או אולי להתייסר] בשאלה מהו סיפור ומה הדרך הנכונה לקרוא אותו. בשיחה הנ"ל עם לבני הביא את ספורי גנסין כדוגמה:

גנסין היה משורר, ידע לכתוב ספרות. […] השורה היתה כתובה יפה. מעט סופרים יודעים לכתוב שורה יפה. כולם הולכים לספר את התוכן, את העלילה, מה היה אחר כך. ומי שקורא לדעת מה היה אחר כך הוא או ילד או לא יודע לקרוא. מה שיפה לקרוא הוא מה שכאן. איך זה כתוב.

בחודשים הסמוכים למסירת כתב־היד של ימי צקלג להוצאה ותוך ציפייה מתוחה לביקורות המשיך יזהר לכתוב באינטנסיביות, ללא הרף, סיפור אחר סיפור, ואת הסיפורים שכתב הפנה לעיתוני ילדים דווקא. עד ש"ימי צקלג" התפרסם עסקו הסיפורים הללו בעיקר בהתרוקנות ובחידלון שאחרי השגת מטרה (עלילות חומית, הצניחה מן הצמרת, הנשכח), בתקוות גדולות המסתיימות באכזבה ובאסון (דהרות אבירים, טרזינות) ואפילו בהשלמה וכניעה לגורלו (ציידי העזבוק).

*

אחרי חצי שנה של הכנה לדפוס יצא "ימי צקלג" לאור (יוני 58) והחלו להגיע תגובות הקוראים. עד סוף הקיץ היו ביניהן כמה ארסיות והרסניות במיוחד. ניכר היה כי חלק לא מבוטל מן הקוראים התעלם מהמיוחד והחד־פעמי שבספר וחיפש בו – לשוא – את מה שהיה רגיל אליו ומה שציפה לו: אפוס, סיפור דור תש"ח, סיפור מלחמת היהודים בערבים והמסקנות הפוליטיות ממנה. אלא שהמלחמה היתה הרקע לסיפור, היא לא היתה הנושא שלו. היא היתה החומר שממנו נוצר הסיפור, אבל לא הסיפור (הכד נוצר מטיט אבל לא הטיט הוא עניינו). המלחמה היא שזימנה יחד את הדמויות על אותה גבעה, ונתנה למחבר הזדמנות לעצב את הסיפור שרצה לספר.

לבני: זה היה הנושא של הספר מלכתחילה – לא מלחמת השחרור אלא אנשים, וחוויה של יחד ולבד, בתוך מקום סגור. זה היה העניין.

יזהר: כן, אבל מה שידעתי לספר עליו כרקע היה מלחמת השחרור, משם באתי. זו היתה החוויה הכי גדולה, הכי מסעירה, שם הייתי, וחוויות כאלה, או אירועים נותנים הזדמנות לכל מיני אפשרויות שונות. זו לא רק הזדמנות לכתוב משהו מלחמתי, איסטרטגי, משהו פוליטי אלא חוויות שונות אחרות על בני אדם שנמצאים שם ומה עבר עליהם ומה קורה להם ואיך יצאו מזה והחיים בסכנה ומה זה מוות – כל הדברים האלה מתאספים שמה לפינה די מוגדרת וכשעולם מלא נכנס לתוך קליפת אגוז כביכול – זהו הדבר שאותו מחפשים…

בפרק נפלא (פרק ב – סיפורי מישור כעדות מטא־פואטית על יצירת יזהר) עוסק עמית עסיס ב"קונפליקט בדבר הדרך לספר סיפור ב’ערימת הדשן’.“ עסיס מתייחס לדיאלוג המתרחש בסיפור בין מאזין קצר רוח למספר. “המאזין פותח בפסקה קצרה של פרודיה על התיאור היזהרי הטיפוסי שאותו הוא איננו מעוניין לשמוע שוב, תיאור נוסטלגי במילים מוגבהות של עולם שכבר איננו. בחירת הנושא, היווצרותה של ערמת זבל צאן, מאפשרת ליזהר לנקוט אירוניה גם כלפי המספר, המייצג כאן את יזהר עצמו. המספר מסתכן, בדומה לשחרזדה, אלא שהוא אינו נלחם כמוה על חייו אלא על עצם הסיפור, המוותר על ההגנה שמספקת המעטפת של ה"ספרותיות” שהקנה לו הממסד הספרותיii ומעמיד את הסיפור למבחן שיפוטה של הדמות הספקנית […]: כדי לשכנע את המאזין להקשיב לו, יצטרך המספר להשתמש בפעולת הסִפֵּר כטיעון בוויכוח בעד המשך פעולת הסִפֵּר עצמה.”

אוסיף על כך כי כדאי לזכור מתי נכתב הסיפור “ערימת הדשן”, אליו מתיחס עסיס: ספטמבר 1958, מיד לאחר ביקורתו הקטלנית של קורצוויל על "ימי צקלג" שהתפרסמה בסוף אוגוסט 58. כל הוויתו של יזהר אז (וימים רבים מאד לאחר מכן) אמרה "הוא לא יודע לקרוא" “הוא לא קורא נכון" “הוא לא מבחין בין עיקר לטפל". אכן, באנלוגיה לשחרזדה יזהר נלחם ב’סיפורים לבני הנעורים’ על חייו הספרותיים, אבל עדיין עושה זאת בעדינות רבה, ובין השורות בלבד.

(האם כדאי להוסיף ולציין כי הסיפור נכתב בדיוק במלאת עשור לקרבות על ’חרבת מאחז’, אותה ערמת זבל, סליחה, אותה גבעה נידחת בצפון הנגב?)  כותב עסיס:

"ברגעים אחדים בסיפור מתגלה הקונפליקט בין המספר והמאזין כקונפליקט פנימי של המספר עצמו. כך עולה מן הפתיחה שבה המספר מודע לבעייתיות של האופן שבו הוא מספר סיפורים, והוא מכין את עצמו לעימות על עצם האפשרות לספר סיפור וצופה את הסתייגותו של המאזין ("תשתומם, אולי תעקם חוטמך") לפני שזו הופיעה בפועל. הסתייגויות שהמספר צופה קשורות לאופיו של סיפורו, אופיו של הסיפור היזהרי: מרובה מתח תיאורי ומועט עלילה, כמו תיאורי הסתיו שבהם פותח המספר:

ימי סתיו. שאולי אפשר ואין מלה קצרה אחת שתסכון כאן, אלא אולי רק זאת. ימים חרישיים. ומוטב: ימים נוסעים. מאליהם. מכוחם הכמוס. החרישי. מעל כל הדברים.”

המספר עומד על הקושי לייצג, מחפש "מלה קצרה אחת שתסכון”, והמילים שנמצאות מתאימות לבסוף מעידות על כך שהקושי לייצג הוא מהותי משום שהמציאות היא סודית, לא ניתן לתאר אותה במילה פשוטה: לימים יש כוח ”כמוס" ו"חרישי". והם יוצרים "קשיבות" אצל מי שמעוניין לדעת את הסוד. אלא שתיאור סוד העולם מתארך והמספר חושש שהמאזין מאבד את סבלנותו.”

עד כאן עמית עסיס על “ערמת הדשן”. “הנשכח" הקדים את "ערמת הדשן" ונכתב בתחילת ההכנה של "ימי צקלג" לדפוס. כבר בו ניסה יזהר לומר לקורא חסר־הסבלנות מה חשוב לו לספר, בטרם יישכח:

– אינך מתכוון לתאר כעת את משוכות האקציות ואת הפרדסים ואיך היה כל זה נראה פעם?

– הו, לא. אף כי אינני יודע למה לא. שכן, מה שהיה אז איננו עוד היום. […] שלא להזכיר (כדי שלא להזיק לסיפור שלנו) את בועי הזהב של פרחי השיטה. […] אבל קצרה רוחך ונניח ונמשיך בסיפור, ורק אל יחר אפך בי אם אגנח גניחה אחת זו לזכר אותם פרדסים ואותן משוכות אפלות…

[…] טוב, נניח לזה. רק עוד זה: לא רק פרדסי תפוזים היו מעברי המשוכות. גם כרמי שקדים היו אז. ותדע כי בטוּ בשבט, אמנם, התחל התחילו השקדיות להפריח פה ושם מחשופי ענפיהן המעוּקשים, ולתת ריח דבש. […] הו, אני מפסיק. תמיד מחדש, אני חוזר ומתחיל. כי טוב היה ומעי הומות ל… ונניח לזה מהר. פעם אחרת לא אניח לך. ואולי גם נצא ונלך הלוך לשם, ואם עקרו את השקדים, על שלא השתלמו – האדמה האדומה נשארה שם. היא תמיד נשארת ולא תוכל היעקר, אפילו מתחת כל מיני השיכונים מטומטמי־הפרצוף שכפו עליה מלמעלה.

וכך היינו מבוססים לנו – ואנו חוזרים לסיפור – והולכים כולנו בין משוכות האקציה המאפילות, באור הבוקר המפויס, מטוּפטפים ירוק וניפצי קרינות שמש־לא־נראית, ומזרזים פעמינו על החול הטחוב, הנוקשה, שבקיץ הוא אחר לגמרי, זהב נמס וחם, וכשהיינו הולכים לנו לרחוץ בבריכות – אה, שוב אני נסחף הצידה – ולא אוכל לספר לך על החול החם, הרך, הזהוב, הלח קצת, מתחת שכבתו העליונה, […]

אבל פעם (רק זה ודי!) היה כל העולם, כמדומה, נטוע פרדסים וכרמים במלוא היותם. […]

אתה מחייך אלי כאילו שכחתי, כרגיל, שאני בסיפור על הנשכח, […] – אבל תראה: יש מלים שצירופן מעביר אותי תמיד על הסדר הטוב: […] – ואני מתחיל לשיר ושוכח הכל. מה קודם ולאָן אחר כך. וגם את החשוב שלא צריך לשכוח.

הו, הבֵּט בה, הרֵחַ, הקשב לה, הקשב ככה לאט: תלמי־אדמה־אדומים. אדמות־אדמה־אדומה… אני מתחיל להתנגן, רגלי כבר מפרכסות ללכת. הו…

חביבי. גמרתי. יצאנו. הלכנו הלאה. הפרדסים מאחור, שלום. הזיתים שבאו להלן גם הם נשארים מאחור. שלום (ופעם אספר לך עליהם, ) […] – טוב.

בסיפורו של יזהר "הנמלט" כלולה השורה הבאה: "לימים, כשﬠברתי יום אחד נישא במטוס נמוך מﬠל הפרדסים הללו והצצתי למטה אל המקום המוכר הזה, לא האמנתי ﬠד כמה דקה היתה מחגוֹרת ירוקה זו, כמה שחופה־דלילה, כמה חסרת שום ﬠרך, היא זו שהיתה אז, מבפנים, נראית לא רק כﬠולם מלא, אלא כסופו של ﬠולם: הﬠולם נגמר בפרדס!…“

ב"הנשכח" נמשך המעבר דרך הפרדס כמחצית השעה או פחות, מתוך כארבע שעות מסע אל נטיעות ט”ו בשבט, אבל תיאורו משתרע על כמחצית הסיפור והמספר מדגיש חזור והדגש כי עוד לא מיצה, ועוד יש לו המון מה לספר עליו אבל החשש לאבד את המאזין־הקורא הוא המונע ממנו לספר את כל שיש לספר.

המתח בין מה שהוא רוצה לספר ובין מה שהקורא מתעניין בו לא הרפה מיזהר כל שלושים השנים שעברו בין יציאת המהדורה הראשונה של "ימי צקלג" למהדורה השניה (1988).

עם צאתה העניק יזהר ראיון לזיסי סתוי:

*ׁ האם מלכתחילה תּיכננת ש"ימי צקלג" יגיע להיקף כזה?
[…] ידעתי רק דבר אחד:ִ שאני אומר את הדברים עד הסוף.
* מה פירוש עד הסוף?
עד הסוף פירושו, שאִם ארגיש שיש עוד משהו לומר, לא אוותר.ּ גם אם זה יהיה ארוך, גם אם זה יקלקל את העלילה, גׁם אם זה יקלקל את האימפקט המגרִה אִנשים לקרוא. אני אומר עד הׂסוף.

לומר עד הסוף או לוותר כדי לא לאבד את הקורא? על מה צריך לספר: על מה קרה אחר־כך או על יפי האדמה האדומה? הדיון על כך, בינו לבין עצמו, התחיל ברגע שכתיבת הספר הסתיימה והוא עבר לכתוב "סיפורי ילדים".
ב־20 השנים הראשונות שלאחר "ימי צקלג" העסיק יזהר את עצמו בשאלה איך אפשר, ואיך צריך לקרוא סיפור שלא עוסק ב"מה היה אחר־כך". משסיים לכתוב דוקטורט בסוגיה, נפנה לכתוב מאמרים אחדים בעניין. באחד מהם חזר אל דמות שהעניקה לו השראה מראשית דרכו כסופר והביא קטע מן הסיפור "הצידה" כדוגמה של כתיבה נכונה, לטעמו.
כותב יזהר:

“כל סיפּור וסיפור מתייחס לזמן, חותר ﬠם הזמן, או כנגד הזמן, והזמן, כל־הזמן, עובד בו ואיתו ומעליו, פﬠם בתנופה קווית מתמדת ורציפה כתנועת הזמן,‏ כנהר של זמן, ופﬠם בתנוﬠה קצוצה, בזמן נחדל, גמור וניגמר. פּﬠם זה הזמן של השעון השימושי של כולם, ופﬠם זה הזמן האוזל של שעון החול הפרטי. כך, שאין לך סיפור שלא התרחשה בו המרת זמן, כדי שיהפוך ויהיה לסיפור, ולא רק לכרוניקה־של־דברים. נעיז איפוא ונאמר כי תנאי להיות סיפור לסיפור הוא המרת שﬠון בשﬠון.”
והוא ממשיך ומפרט: "בין שאר אמצﬠי הלשון של הסיפור נבליט כעת את משחק הלשון בפּעלים ובלא־פﬠלים: פﬠלים המקדמים את הסיפור בזמן, ולא־פעלים המשהים אותו ﬠל מקומו, שהזמן ﬠובר והסיפור אינו מתקדם, וכך יש לנו מכניזם של הנﬠה ושל השהיה, של התקדמות דמויית קו, ושל השתהות דמויית כתם, ובאלה משתמש המספר כדי להקים את המיבנה ממש כדרך שבונה הצייר את התמונה מקוים וכתמים. הנה משפט אחד בקטﬠ [מ"הצידה"] שלנו:
הכל מסביב שותק שתיקה גדולה, כזו שבבתי המקדש האפלוליים, וכיפת השמיים הרחוקה מאהילה כשהיא מלאה הרהורים, והאדמה הרחבה שמתחת שטוחה כשהיא מפוייסה, וכו' וכו'…”

יזהר נשא את הדברים באזני קהל והוא המשיך ואמר:

"הדגשנו ארבﬠה פﬠלים, הראשון שבהם "שותק", ונתלים בו שמונה לא־פﬠלים, ﬠל "מאהילה" תלויים ששה לא־פﬠלים, וﬠל "שטוחה" וﬠל "מפויסה" ﬠוד ארבﬠה. נדגיש כאן, כי הפﬠלים האלה אינם שווי ﬠוצמה, וכי "שטוחה” ו"מפויסה" הם יותר בינונים פﬠוּלים מאשר פﬠלים בﬠלי משקל וכוח קידום (וכן גם "מלאה"). כוח קידומו של משפט (דמוי קו או דמוי כתם) הוא תוצאת היחס בין הפוﬠל והלא־פעלים, והמידﬠ המכונס במלים משתנה לפי ﬠוצמת המשפט ותנוּפתו. משפט זה שלפנינו אינו אץ להתקדם, את "תוכנו" אפשר היה להפיק במלים שימושיות ספורות, ובזמן עבר: הכל שתק שם, השמיים מלאו הרהורים והאדמה היתה מפויסה… או כל כיוצא בזה, אבל מה שכתוב בטקסט, אינו זה. הוא כתוב בהווה, בהווה בבניין פעל, ובהווה מתמשׁך: "כשׁהיא מלאה", והוא מאייך כל שם עצם בדימויים ובהאנשה, ובהרחבה, שיוצרת את המוסיקה הרחבה, השוקטה, את ההשתהות הטוﬠמת לאיטה, ואת הפיּרוט היוצא מן "הכל מסביב" בשלושה מבטים, אחד אל השׁמים הרחוקים, אחד אל האדמה הרחבה, ואחד אל המחשבות – שמעצבים את הטיב המיוחד של הגדת הסיפור שלנו.“
ובלי שהכיר, אולי, את מכתבו של ביאליק ל"הבימה" עונה לו יזהר: אפשר, אפשר לספר בעברית סיפור של הווה מתמשך. ראה: גנסין עשה זאת (ובלי מילים הוא מוסיף: וגם אני).

הערות:
i  תיאטרון 46, 106

ii באותו פרק זמן בחייו בו
 נכתב ‘ערמת הדשן’ היתה
 "ההגנה שהקנה לו הממסד
 הספרותי"  מפוקפקת ביותר.
 ראש הממסד, ברוך קורצוויל,
 התקיף את הספר בחריפות
 ללא תקדים. ועדת  ‘פרס
 ביאליק’, לא מצאה אותו ראוי
 לפרס. היש ממסדי מאלו?

הגירוש מחירבת חצאץ.

ב־12 במאי 1948, שלשה ימים לפני תום המנדט, פוצצה פלוגה ב', גדוד 53 של חטיבת גבעתי (לימים גדוד 152 של "מחוז השפלה", לימים חטיבה 11) את ג'סר איסדוד – הלא הוא גשר "עד הלום”. החבלה בגשר נועדה לעכב את תנועת המצרים המשוערת לכיוון תל אביב, שתתרחש ברגע שהשלטון הבריטי יתם.

יזהר היה הקמ”ן של אותו גדוד, השתתף בפעולה, וכתב עליה את הסיפור "המחסום האחרון" – מחסום שנבנה בלילה ההוא באותו מקום.

השורה "אין מה שיעצור אותם ומכאן ועד תל־אביב הכל פתוח" חוזרת בסיפור 16 פעם, וחותמת כל פסקה בו. וגם כתוב שם "ועד שהבטון יתייבש יעברו לפחות שלשה ימים".

וכעבור שלשה ימים הוכרזה המדינה והצבא המצרי פלש ארצה. הפחד ממנו היה אמיתי וממשי – המצרים היו האיום המפחיד ביותר ב־48. הצבא המצרי השתלט, בין היתר, על כל רצועת החוף הדרומית של א”י (שעל פי החלטת האו”ם השתייכה למדינה הערבית), מרפיח ועד אשדוד – וביתר אותה בקו אשקלון חברון. הנגב נותק ממרכז הארץ.

ביולי 48, תוך איומים בסנקציות על שני הצדדים, כפתה מועצת הבטחון הפוגה בקרבות, הפוגה שנמשכה עד סוף ספטמבר 48.

הרוזן ברנדוט, המתווך מטעם האו"ם גיבש טיוטת חוזה שלום שבו תמסור ישראל את הנגב כולו לידי המצרים.

בן גוריון היה האחרון שהיה יכול להסכים להצעה כזאת. הוא הטיל על יגאל אלון את התפקיד לגרש את הצבא המצרי מהארץ, וכך לסכל את מסירת הנגב לידי מצרים. ב־15 לאוקטובר פתח צה”ל ב"מבצע יואב" והדף את הצבא המצרי עד בית חנון. רוב האוכלוסיה הערבית הצטרף לצבא המצרי בנסיגתו, רגלית, והצטופף בבית חנון בתנאים מחרידים. לא כל הצבא המצרי נסוג: חלקו נותר במובלעת נצורה ליד קריית גת של היום, שנקראה "כיס פאלוג’ה". גם לא כל הפלשתינאים עזבו את בתיהם: בעיקר נשארו זקנים, חולים או אימהות לילדים קטנים – אנשים שלא יכלו ללכת.

יזהר היה אז קמ"ן חטיבת "מחוז השפלה" ותפקידו כלל התחקוּת אחר מסתננים, משני סוגים: אלו שניסו להבריח אספקה למצרים הנצורים ב"כיס"; ואלו שניסו לעזור לבני משפחתם, בין אם הם פליטים בבית חנון ובין אם הם חסרי ישע בביתם. אלו ואלו נשארו ללא מקורות מחיה, ובבית נשארו בעלי חיים, מטעים שדות וגינות מניבים.

חלק מהמסתננים לעזרת ה"כיס" היו הולכים בלילות וביום מוצאים מחסה בכפרים הנטושים, הריקים ברובם. יצחק רבין, סגנו של אלון והקמב"ץ שלו נתן הוראה ל"מחוז השפלה" לתפוש את המסתננים הללו ולגרשם.

קמב"ץ "מחוז השפלה" החמיר את הפקודה, לא ברור אם ביוזמתו או לפי הוראה מגבוה. יזהר, הקמ"ן, (“קציני מטה") היה בין המכותבים לפקודה שהפיץ ב־26 לנובמבר 1948.

IMG-20150107-WA0003
פקודת מבצע הגירוש. "לגרש מסתננים, לפוצץ ולשרוף, להעלות לאוטובוסים" על החתום סרן יהודה בארי.

יזהר נלווה לכוח כקמ"ן ולפי עדותו שהה במקום זמן קצר. בהזדמנות אחרת אמר כי למחרת הפעולה שוחח עליה עם אנשיו ואת שהתרחש שמע מפיהם.

הסיפור "חרבת חזעה" נפתח באותה פקודת מבצע:

"אולם, אפשר, מוטב לפתוח אחרת ולהזכיר מיד אִת זו אשר מלכתחילה היתה תכלית כל אותו היום, אותה "פקודת־המבצע'ּ' מספר כך־וכך, בכך־וכך לחודש, ואשר בשוליה, בסעיף אחרון, המכוּנה סתמית ,,שונות”, היה אמוּר ע"פּ שורה וחצי, שאם־כי יש לבצע את המשימה בהחלטיות ובדייקנות, הרי, מכל מקום, "אין להרשות התפרצויות – כך היה כתוב – והתנהגות פרועה'ּ', וזה בא ללמדך מיד, כי יש דברים בגו, ושהכל יתכן (ושהִכל, עם זאּת, מתוּכן וצפוי מראש). ואין להעריך נכונה סיפא נכוחה זו אלא לאחר שתחזור אל הרישא, ותסקור גם את הסעיף הנכבד שהתריע מיד על סכנה מתעצמת של ,,מסתננים" ושל ,,גרעיני כנופיות“, ושל (וזה יופי של ביטוי) ,,שליחים במשׂימות אויבות"; וגם את הסעיף שלאחריו, הנכבד ממנו, שהיה מדבר בפירוש על כך שיש ,,לאסוף את התושבים החל מנקודה פּלונית (עיין במפּה המצורפת) ועד לנקודה פּלונית (עיין אותה מפּה) – להעמיסם על המכוניות ולהעבירם מעבר לקווינו; לפוצץ את בתי־האבן ולשרוף את בקתות החומר; לאסור את הצעירים ואת החשודים, ולטהר את השטח מ״כוחות עוֹינים" וגומר וגומר שכן עתה יסתבר בכמה הרבה תקוות טובות ונכוחות נטִעַנו היוצאים כשהושּם עליהם כל ה,,לשרוףלפוצץ-לאִׂסור-להעמיס-ולשלח" הזה שיקומו וישרפו ויפוצצו ויאסרו וישלחו ברוב דרך־ארץ ומתוך מתינות שבתרבות דווקא, וזה לך אות לרוחות מנשבות, לחינוך טוב ושמא גם לנשמה היהודית, זו הגדולה.”

יזהר הצטיין בטביעת עין מהירה ורואה הכול, כמו "קים" של קיפלינג (מפעם לפעם היה מאמן אותי ב"קים" ללא הצלחה יתרה).

הכפר ברובו ריק:

"הכפרים הריקים האלה כבר עולים על העצבים. פעם היו כפרים משהו שעולים וכובשים אותו, בהסתערות. היום אינם אלא ריקנות פעורה וצועקת צעקות של שתיקה עלובה ורעה כאחת. […]. דממת שאִיה נטושה. […] הכפרים הריקים הללו.”

ואמנם המגורשים מהכפר שעליהם מדבר הסיפור הם נשים עם ילדים קטנים, זקנים ונכים בלבד – כי האחרים, קומץ, נמלטים מידי החילים ואינם בין המועלים על המשאיות.

20-48-jora1
הכפר ג'ורה, נובמבר 1948. מאלבומו של יזהר.

יזהר, שחצי שנה לפני כן עוד היה מורה לתנ"ך, ושידע את התנ"ך על פה, רואה את המתרחש ראיה כפולה: לא רק את האיוולת והעוול המתרחשים בפועל הוא רואה, אלא גם את ירמיהו היוצא עם עמו לגלות, ושומע את תוכחות הזעם של חבקוק: “הנני מקים את הכשדים הגוי המר והנמהר ההולך למרחבי־ארץ לרשת משכנות לא־לו" וכו’ וכו’. לימים סיפר יזהר כי ימים אחדים קודם לכן ביקר בניצנים, אחרי שנסוג ממנה הצבא המצרי. באחד הבתים הריקים התגולל ספר תנ"ך, פתוח על ספר חבקוק.

המהפך המהיר שהתחולל בעם, בצבא, באותה חצי שנה – מקרבן למקרבן, לא נתן לו מנוחה. מיהודים לכשדים. כבר בספטמבר, עוד לפני מבצע יואב כתב יזהר את "השבוי" ובו ביטא את תסכולו מהתבהמות החייל היהודי. הסיפור התפרסם בסוף נובמבר 48, בעצם הימים שבהם נערך הגירוש מחירבת חזאז ובתי הכפר פוצצו, ויזהר הרגיש במהלכו כנביא דחוי שאין שומע לקולו.

במובן מסויים זה לא היה המצב: דווקא בעורף, במזכירות מפא"י, התקבל ה"שבוי" בחיוב – בין היתר כי שמעו בו קול שונה מהקולות שעלו אז ממפ"ם, המתחרה משמאל, בה בלטו אנשי ארץ ישראל השלמה והטרנספר.

עד כדי כך התקבל "השבוי" בחיוב שמפא"י, לפי הוראה מפורשת מבן־גוריון, העמידה את יזהר (בלי לבקש את הסכמתו) כמועמד במקום ריאלי ברשימתה לכנסת. יזהר התנגד אך שוכנע אחרי מו"מ, ואחרי שהובטח לו כי יהיה חייב לעבוד בכנסת רק שלשה ימים בשבוע, וביתר יוכל לכתוב.

יזהר נהיה ח"כ בסוף ינואר 49, אך שוחרר מן הצבא רק בסוף מאי 49. באותם ארבעה חודשים כתב את "חרבת חזעה". את הכתיבה סיים בחופשת השיחרור שלו.

את שני הסיפורים, "השבוי" ו"חרבת חזעה" החליט יזהר לפרסם ב"ספריית פועלים", הוצאת הספרים של מפ"ם. לכתבי היד צירף הקדמה, או הצעה להקדמה – שבסופו של דבר לא נכללה בספר. בהקדמה מפרט ומנמק יזהר את תכניותיו לכתיבה על מלחמת השחרור: קודם כל יכתוב על החושך, ורק אחרי כן יכתוב על האור.

לכשפורסם התקבל הסיפור בדרך כלל בחיוב, עד כדי כך שנכלל בתכנית הלימודים של משרד החינוך.

היו כמובן גם שוללים, ביניהם היתה חיה'לה (הלפרין) אז חברת קיבוץ חצרים ובילדותה תלמידה של יזהר ביבנאל. באתר של חצרים כתוב שיזהר בא לבקר את חיה'לה באפריל 48 ובעיקבות ביקור זה כתב את ספורו "העלאת המיכל". זו כמובן טעות כי הסיפור פורסם בנובמבר 1947… בין הטיוטות ל"חרבת חזעה" נמצאות ההקדמה לספר, ומכתב לחיה'לה.

שלושים שנה חלפו. קם דור שלא רק "לא זכר את יוסף" אלא אף התכחש לקיומו. רם לוי יצר סרט על פי הסיפור. הסרטתו החלה לפני המהפך בו עלה הימין לשלטון והסתיימה לאחר מכן. שר החינוך החדש ניסה למנוע את הקרנתו.

הסרט הוציא לא מעט אנשים מכליהם, ואז נזכרו בסיפור: הימין ראה בו הוצאת דיבה, שקר, סיפור דמיוני. השמאל ראה בו "יורים ובוכים" מתיפיף. אלה גם אלה לא הבחינו בין סיפור לבין פמפלט, בין ספרות לתעמולה, וסברו כי על סיפור טוב לסלף את המציאות כדי לתקנה.

אלמנט חשוב בסיפור, ובסיסי אצל יזהר, הוא המחאה והקינה על הרס נוף ארץ ישראל בה גדל, ושהערבים וכפריהם היו חלק מהותי ממנו.

תרומתו של יזהר לאותו פולמוס ניתנה במאמרו "בטרם אחריש" ומן הראוי לשוב ולקרוא בו.

18-48-ashkelon-2
יזהר ואנשיו במבצע יואב, מבואות אשקלון (מג'דל), סוף נובמבר 1948

 

שיא עולמי – פרק שישי.

יזהר לא היה צנוע ולא מהמסתפקים במועט. לא, אין הדבר אמור באוכל – סלט ירקות וחביתה היו קצה האופק הקולינרי שלו – ואין הדבר אמור בכוח או בכסף. הוא לא רדף אחריהם ולא דחה אותם – מה שבא בא.

ההליכה שלו בגדולות, שיא העולם שביקש להשיג היה לכתוב ספר שלא היה כמוהו.

מגיל צעיר ידע מה ייעודו. הוא ידע בבירור שיהיה סופר, ולא סתם סופר אלא מי שיכתוב יצירת מופת, יצירת ענק. בשנת 1940, והוא בן 24, כבר כתב לנעמי: "אינני יכול להגיע אל חפצי ‘בינתיים’– אני חייב להגיע אליו מתוך כל הדברים, מתוך מה שזה וזה כך פרצופו ולא אחר, מתוך מה שהגעתי אל מה שרציתי, שהשגתי את ייעודי, את ייעודי שלי, ויש לי ייעוד – אני חש בו יותר מאשר אחוש את הרעב והצמא ואת הבדידות – אני לא אסתפק אם בבוקר בהיר אחד אמצא את ה"מים אשר במדבר", אלא חייב אני למצוא את אשר אחפש, את מקור כיסופי, להגיע למקום שרצוני בו ולא במקום אשר זומן לי, ולו גם גדול הוא ונישא. אני נסוג מפני רטט יד של תאווה לכתוב. לא. איני יכול להסתפק במשהו. אני רוצה הרבה. אני חייב הרבה. אני עבד לתאווה זדונית לעשות בפועל את מה שההזיה והחלום מרמזים ומנחשים."

ב"מקדמות" – ספר על ילדותו שכתב בזקנתו – חזר פעמיים על הבטחתו זו לעצמו, עוד כשהיה קטן.

פעם כששמע – חבוי בין ענפי התות – את מיכאלה בת כיתתו מנגנת את "אור הירח" של בטהובן וידע "ברור, שגם אני, תראו שגם אני, שגם אני אעשה, מין יפה גדול כזה. חכו, גם אני אהיה עושה ככה, אולי לא בפסנתר, אבל אומר כמוהו נכון ככה, גדול […] חכו תראו.”

ופעם, ויותר מדוייק, כשנכנס מוכה הלם לספריה של אדון מילר ברחובות. ש"עושה פתאום מעין החלטה שגם ספרים משלו יהיו עומדים פעם כאן כאן בספריה, וגם הוא יהיה שייך פעם לנכנסים לכונניות האלה, […] ו"בדפים שהוא יהיה עושה שיהיו, שיהיו כתובים יפה והכרחי, לא פחות יפה והכרחי מכל היפה וההכרחי שיש כאן".

בחגים היה הולך עם אביו לבית הכנסת ושם תפסו את ליבו המילים הנדירות והמסתוריות שבסידור. הוא ביקש אותן רדף אחריהן והתענג עליהן כעל צעצועים וממתקים, סבור משום מה שכולם כמוהו, זוללי מילים נדירות, ושכזה הוא “הנכון”.

וכבר אז, בבית, ילד, היה עולה על שרפרף ונואם, בהתרגשות ומעומק הלב כנגד פרות הבשן אשר בהר שומרון, העושקות דלים ורוצצות אביון בעבור נעליים (ביטוי זה היה חביב עליו כל ימי חייו).

תחושת הייעוד הזאת הייתה כרוכה בבדידות גדולה, בהכרה שהוא שונה, בקנאה עזה באחיו הגדול, שהיה אהוב על הכול ולא שונה מכולם, בהתבוננות באחרים מן הצד, בעצם מגבוה, מגובה העץ שטיפס עליו.

לא רק מתיעוב הקולקטיביות התנגד לכל נסיון לשייכו ל"דור" – לא לפלמ"ח, לא למדינה ולא לשום דור – אלא בעיקר מתוך ידיעת החד־פעמיות שבשיא ובפסגה.

" באותם תנאי גדילה של כולם גדל רק מוצארט אחד, ורק גיתה אחד, רק שקספיר אחד ורק דנטה אחד " "דוסטוײבסקי וטולסטוי אינם דור, ואינם קבוצה ואינם אסכולה, ולא בני־זוג לכלום, גם כשהכל סביבם היה היסטוריה אחת. וגם צ'כוב היה אחד בלבד, וכל הדומים לו ושהיו כמﬠט כמוהו, […] – היו רק השדה שהאילן התנשא מﬠליו, מנצל את כל דשנות הסביבה לﬠצמו ﬠל חשבון כולם.”

"כבר אמרנו כי במקום ובזמן מוגדר כלשהו, לא נולדו שני באך, ולא יצרו שני בטהובן, ולא ציירו שני רמברנדטים ולא שני ולאסקזים. ושאם היו פרי המקום והזמן, למה לא גדלו שם יותר מאשר אחד – למה כל כוחו של הזמן והמקום לא הספיק כדי יותר מאחד, ומפﬠם אחת, ואין שני לו להמשילו ולהחבירו […] או, למה ﬠל קרקﬠ היﬠר צומחים באותו מדרון, מתחת אותה שמש ואותו גשם, שיחים וﬠצים רבים, ופתאום, בלי אתראה, מבין כולם פורץ לו אחד מתנשא, בלי קשר לכלום, ומרקיﬠ מצמרותיהם ומﬠלה – שﬠד לאופק הרחוק הוא סימן המקום, וﬠד לקצה הﬠולם הוא הכיוון.”

מילים אחרונות אלו נכתבו ב־1982, חצי יובל לאחר שיצא "ימי צקלג" לאור, וגם חצי יובל לאחר שנכתב "הצניחה מן הצמרת" בו מתואר האקליפטוס הגדול בחצר הדוד משה ממש באותן מילים: “ומכל מקום ומקום היית מכיר על־פיו היכן אתה ולאן אתה. ואף ממקומות רחוקים ביותר, […] ראית צמרת זו ממרחקים ככל שיהיו – וכבר אתה יודע: שם ביתו של הדוד משה".

ומי, לדעתכם, הוא ורק הוא, טיפס והגיע לצמרתו של אותו אקליפטוס?

בדפי הסיום של "צלהבים" נפרד יזהר מן העולם, ואומר מה הדריך תמיד את צעדיו: “זוג רגלי אדם הדוחה מעליו הכל כדי לעשותו נכון".

ב 1989 הוציאה זב"ם מהדורה חדשה של ימי צקלג, ספרו הגדול. במסגרת היח"ץ לספר העניק יזהר ראיון לזיסי סתווי, ראיון ששודר בגלי צה"ל ונדפס בידיעות אחרונות (9.12.88). הרי קטע מן הראיון:

ש: האם מלכתחילה תּיכננת ש"ימי צקלג" יגיע להיקף כזה?

ת: לא, לא ידעתי. […] יּדעתי רק דבר אחד:ִ שאני אומר את הדברים עד הסוף.

ש: מה פיֹרוש עד הסוףּ?

ת: עד הסוף פירושו, שאִם ארגיש שִיש עוד משהו לומר, לא אוותר.ּ גם אם זֹה יהיה ארוך, גם אם זה יקלקל את העלּילה, גׁם אם זה יקלקל את האימפקט המגרִה אִנשים לקרוא. אני אוֹמָר עד הׂסוף. אני כותב כדי שזה ישביע את רצוני. וכל זמן שיש לי עוד משהו לומר בתוך מוחי, בתוך בטני, משהו מכווץ שעוד לא הצליח להיאמר, או משהו מופשט שעדיין לא התגבש, אני אומר את זה עד הסוף. אני לא אוותר, לא אכנע, לא למישהו שיאמר כן יימכר או לא יימכר, יקראו את זה או לא יקראו, יהיו רק חמישה אנשים שיקראו את זה, שיקראו רק חמישה אנשים […]

במלקומיה יפהפיה’, ארבעים שנה אחרי “ימי צקלג”, הדגיש עוד יותר את המחויבות לנכון. מילות המפתח הושחזו, והן כבר "חובה", ו"עד זוב דם", ו"למות ולא לזוז" (עמ’ 100): "כאילו הוטלה עליך חובה, לדעת לאמור נכון, מדויק עד זוב דם, בלי לטייח ובלי להונות, את כל האמת, עם כל משחקי האור והצל, ולא סתם במלים ריקות, רק כדי להיפטר […]".

והיומרה העצומה (עמ’ 165):

"לא לאמור את מה שאתה יודע, או את מה שאתה מדמה שאתה יודע, או את מה שאולי כולם יודעים, אלא את היותר ממה שאף אחד בעולם יודע ואת היותר משאמר מישהו בעולם, לאמור סוף סוף היטב ונכון, כפי שצריך לאמור, במוכרח ובנכון וביותר נכון מכול, בלתי מסתפק רק בדומה ובכמעט, ולא במועט שקל לאמור אותו וללכת הלאה, אלא לא ללכת ממקומך עד שתהיה יודע לאמור היטב ונכון, ולמות ולא לזוז עד שתהיה יודע, יותר מכל מה שנאמר או אמר או ידע מישהו לאמור אי פעם.”

יזהר נכנס לכנסת בעיקבות "השבוי" שפורסם תוך כדי קרבות תש"ח; משרה זו אפשרה לו (הבטחה מפורשת של מזכיר מפא"י) להתפנות שלשה ימים בשבוע ל"כתיבה עד הסוף" של ספר שיקסום לחמישה קוראים אולי, ספר שיא שלגבהיו יוכלו להעפיל רק יחידי סגולה.

כ־8 שנים כתב. כל עוד כתב הרגיש שהוא כותב נכון: שהמילים "יושבות טוב על הדף" וכל פסקה היא "אבן גזית", חלק ממבנה עצום (ראיון ליצחק לבני, 2000).

אבל אחרי שמסר את כתב־היד להוצאה נתקף ספקות וחרטה.

“כשכתבתי את הספר הזה, הוא נכנס לׂתוך חיי והייתי מנותק ממש מהעולם. נכנסתי למצב פסיּכי חולניּ כִמעט. הרגשתי לפעמים, ואולי זה יישמע מוזר, שאחריִ הספר הזה אני לא אחיה יותר. שהספר יגמר ואני לא אהיה. […] כשגמרתי את "ימי צׂקלג", איש אחד מת וּבקושי הוא חזר למשהו שחי אחרת.” אמר לזיסי סתווי.

הסיפור הראשון שכתב אחרי מסירת כתב היד להוצאה היה על נמלה הנושאת גרגר גדול בהרבה ממנה, והמייחד אותה מכל יתר הנמלים. ברגע שהיא פורקת אותו מעליה היא חדלה להיות: “ואין עוד חומית".

ביומן שנכתב באותה תקופה פתקים־פתקים, בכתב יד נורא, ובכל רגע שנצטללה בו מחשבה, שירבט:

"כשאני חוזר וקורא אני מוצא בכל שורה לא מה כתוב בה – אלא מה הוחטא בה מה [לא נ]אמר. כשלונה של כל שורה. של משפט. של סימני ההפסק. כל הזמן האלטרנטיבה מתלבטת לרגלי, ומפריעה כל הליכה למישרין. חבל. איש לא ישער עד כמה אחרת זה צריך להיות. כמה מקרי שנשאר ככה דווקא.”

"לעיתים, כתוב פחדני, בלי אומץ להתאכזר ולוותר: כולם כאן כושלים וחזקים. לא נעשה כאן המעשה ההוא: להטיל מצוק ההר למטה את הילודים הרפים" (“כולם” כאן הם הקטעים, הם "אבני הגזית" – ולא הדמויות המופיעות בספר.)

"ואולי צריך היה לבדות גם את השלד. זה שאינו בדוי הוא פגם: ממשות של אמת בתוך עולם מעוצב, חיים שלא נעצבו בתוך חיים שנעצבו, סביבה משוכללת ואבן גלמית בה, או להיפך.”

"שם יש גדולה בכחנלית. אבותיו, כנראה, הרגו לא פעם, היו ציידים, שתו לשכרה, ונשבעו לצלב. אצלי – איפה! צדיקים [….] “

"סיפר לי על איך היה בלוד. כשהוציא מן המיסגד מאה ערבים, כשהודיעו הנה התקפת הנגד באה בשריון וכו’ – וכשהיו הללו נושאים שקים לביצור הלוך ושוב והם מלפנים, כשומריהם על הגגות – ראה פתאום את אושוונצים.”

"ולעתים: ואולי צריך לקנא בכל מי שיודע להגיד לפי תומו בשורה אחת פשוטה לאמור: – עברו שבועות אחדים. או: כעבור שמונה ימים. או: הייתה שעה קשה, ולבסוף עברה. איך אומרים, פשוט, דבר כזה?”

"אינני סבור שהוא טוב. אילו ניתן היה להמתין עשר שנים ולבנות אז ממה שיש היום. או אילו היה לי מקסוול של ת. וולף – "

"… נועד לכשלון הוא הבא לתאר לכל פרטיו וכמוּתו את הים. לעולם לא יוכל.”

שימו לב שבכל דברי הביקורת האכזריים הללו השיפוט הוא ספרותי בלבד. הספר לא נכתב כמניפסט פוליטי \ היסטורי \ אידיאולגי. הכותב אדיש לכך. הביקורת העצמית היא עד כמה הצליח לספר נכון את חלוף הזמן באותם שבעה ימים על הגבעה.

"ימי צקלג" נמסר להוצאה בינואר ויצא לאור ביוני.

עכשיו נותר ליזהר מלא הספקות להמתין למשפט הביקורת. הוא לא ציפה לטוב:

"השופטים הללו – – והלא ספר החוקים שלפיהם ישפטו – הוא כשלונם. לבוא עם ספר חוקים כתוב ליצירה שהיא חוק חדש ושונה…”

אבל למבקרים לקח הרבה זמן לקרוא את הספר הענק וביקורות החלו להופיע רק בסוף אוגוסט.

לפני כן, בסוף יולי מלאו לעגנון 70 שנה והוצאת שוקן ערכה מסיבה לכבודו, אליה הוזמנו בין היתר המבקר ד"ר קורצוויל, ויזהר.

קורצוויל לא היה כוכב הביקורת באותו זמן – הוא היה שמש הביקורת, מאירה ושורפת. עם דוקטורט על גטה ופאוסט מאוניברסיטה גרמנית מכובדת, בקי בכל שיאי הספרות הגרמנית, פרופסור ודיקן ובעל לשון חריפה ופוגענית שאינו מהסס להעליב ולהתעמר, נוקם ונוטר ונוטה לחיסול חשבונות אישיים (וחשבון אישי עם יזהר היה לו גם היה)

הוא פתח את דבריו כך:

ואז הכריז כי ההישג הטוב ביותר בפרוזה הוא שתיקה, ועבר לדבר בגרמנית.

את כל זה הפנה לאיש שזה עתה פירסם ספר בעל 1143 עמודים, ולקהל הנוכחים (עגנון ועוד) עמו.  יזהר ידע שדינו נחרץ.

כשחזר הביתה ישב וכתב את "הצניחה מן הצמרת". את הסיפור שלח ל"משמר לילדים" שלא הסכים לפרסמו. מכתב הדחיה הגיע בד־בבד עם הביקורת הקטלנית של קורצוויל על "ימי צקלג".  והסיפור מסתיים כך:

"עוד זה רציתי לספר לך ואחדל.

זה מקרוב, לפני שבועיים או שלושה, עברתי לתומי במקום שמכבר לא הגעתי אליו. על יד ביתו הישן של הדוד משה. הדוד משה כבר איננו. […] ואילו העצים שסביב הבית נכרתו. סיבות חשובות היו לכך, הסביר לי ישי, ותוגה בעיניו. ואולי אימת היותר־מדי היתה עליו. השורשים העמוקים יותר מדי והצמרת הגבוהה יותר מדי הפריעו לנוות ביתו ונכרתו. על מצבתו של אחד או שניים מהם כבר התכדרה עלעלת עלעלים צעירים, מאותם שאקליפטוסים מחליפים בהיכרתם, אדמוניים ורכים, כמין תספורת נערה נאה. ואילו הגדול שבגדולים, אותו שקצת סיפרתי לך עליו, זה אשר ממרחקים היה נשקף ולמרחקים היה משקיף, אות וסימן לכל מה שיש כאן: הוא – היה כרות. ואף כי מצודד היה ולא היה בטבעת המגפפת את הבית הישן שמגרדת בגגו עם כל רוח, ולא סיכן לכאורה את מסד הבית – לא ניצל. והיה כרות עד מסדו. קבוצה מיוחדת של דרוזים – הסביר לי ישי – הובאה לכאן, והם באלף תחבולות גמדים, ובתושיה וביוזמה ובגבורה, ובחבלים ובמוטות ובגלגלות, היטוהו וכפפוהו וניסרוהו וחטבוהו דחפוהו והדפוהו והוסיפו וכוונו מפלתו שלא תתערער על גג הבית הישן. וכל מאמציהם עלו יפה – והענק הוכרע ארצה ונפל, ונעשה לעץ נפול. סדן מיכרתו שלו לא הצמיח אף עלעל אחד. ורק חתך לא מישורי נותר תחתיו. […] וחטוטרות גב השרשים הענקיים, הנאחזניים הללו, שנתבלטו בעוזם רגע קודם שנבלעו תהומה אל תוך בית האדמה האפלה פנימה – בלתי מובילים כלום, ובלתי מעגנים דבר. וזה הכל. איננו עוד העץ ולא תוכל עוד לראותו. כי איננו. גמור. האם זה סימן למשהו? או סתם ככה?

מה אני יודע. מה אוכל לומר. מוטב ואחריש.”

הפרק הקודם PREV

 

 

נוצחנו אבל גם ניצחנו

כך, זקוף קומה, מכריז צ. ש. ב"דואר היום", 24.4.1931 , בסקרו את משחק העונה – נבחרת המשטרה המצרית נגד נבחרת ירושלים: 1 – 0 (1 – 0) , בכדורגל, כמובן.
באפריל־מאי 1931 הגיעו לארץ קבוצות כדורגל מצריות אחדות לתחרויות כנגד "החשמונאים", אירגון ספורט מקומי ממנו הזדקק אירגון "המכבי".
הקבוצות המצריות לא היו קבוצות אורגניות, אלא קבוצות אד־הוק שהורכבו לשם התחרויות – נבחרות, אם תרצו, או "מורכבות" כפי שמכנה אותן דואר היום במקום אחר. את תיאור המשחק מקדימות המילים הללו:
"סוף סוף הגיעה אלינו אחת הקבוצות המצריות החזקות ביותר שחכינו לה בכליון עינים. יום השבת בתל אביב ויום הראשון בירושלים היו ימי חג לספורטאי ארץ־ישראל.
ההתאחדות הארץ־ישראלית לכדור־רגל, הצליחה אחרי עבודה מאומצת ומשא ומתן ממושך להזמין את טובי הקבוצות המצריות ולהעמיד ע"י כך למבחן יותר קשה את קבוצות המכבי שהתחרו בזמן האחרון רק בינן ולבין עצמן.
הפעם זכינו לראות שחקנים ממדרגה ראשונה שהשתתפו באולימפיאדות האחרונות בנבחרת המצרית ונחלו שם נצחונות גם על נבחרות מרכז אירופה (באולימפיאדה בפריס שבשנת 1924 נצחו את נבחרת הונגריה) ונתפרסמו פתאם בעולם הכדור־רגל.
ימי הביקור של הקבוצה המצרית השאירו רושם כל ימחה על אלפי המסתכלים מכל קצות הארץ. הצעירים שלנו למדו הרבה לא כ"כ בשטח המשחק כמו בעניני התנהגות ספורטיבית הגונה, המצרים כפי שנוכחנו הפעם ובבקור הקודם של מכללת קהיר הם אנשי ספורט נאמנים ובמשחקם העדין עשו רושם מצוין על קהל המסתכלים.
כבר שעה לפני המשחק נהרו המונים למגרש החשמונאים שבו שרר סדר מופתי, גם טריבונה חדשה חונכה למאורע ספורטיבי זה. בקהל הרבגוני נוכחו עשרות מהפקידות הממשלתית, קונסולים, באי כח כל האגודות הספורטיביות בירושלים ועד ההתאחדות הא”י לכדור־רגל, מאות ערבים ואנשי צבא. על הטריבונה נפנפו הדגלים: עברי. המצרי והבריטי.
הקבוצה המצרית נתקבלה בזמן הופעתה במחיאות כפים סוערות.”
בהמשך מפרט העיתון את גדולתם ורום־ערכם של אחדים מהשחקנים המצריים האורחים: “את סלים המגן מכירים מתוך הבקורות שנכתבו עליו בעתוני אירופה אחרי ששחק באולימפיאדה. […] עלי קף מגן קבוצת ”ארסנל" הצ'מפיון של מצרים עמד על הגובה הדרוש.” ועל השוער המצרי הוא אומר "בעל בעיטות משחררות שבשנים האחרונות לא ראינו דוגמתן בארץ, אותו הדבר בנוגע למשחק ראשו שבו הציל כדורים יריות תותח ממש קלועים לגובה.” והוא מוסיף: “ביצאם למגרש נדמה היה שאחד עשר ענקים יתחרו עם הקבוצה המעורבת שלנו שביניהם בחורים צעירים דלי־בשר"
"דואר היום" השתחרר זה עתה משליטת הימין הקיצוני והתנער מטורים כגון "מיומנו של פשיסטן" שבין יתר הנזקים שגרמו דירדרו את תפוצתו מכ 7000 עותקים ליום לכ1000 בלבד. הוא חזר מעריכתו (הפורמלית) של ז’בוטינסקי לידיו של איתמר בן־אב"י ועתה הוא שוב בסך הכל "עיתון יומי עממי מצויר". הקהל אליו הוא פונה הוא הקהל הבורגני בערים ובמושבות. אבל המורשת הז’בוטינסקאית עדיין ניכרת בו ובכתבה מופיעים משפטים כגון: “ההגנה הירושלמית בכללה עמדה איתן כקיר ברזל בפני המשחקים הזריזים של היריב.”
כעבור שבוע מופיעה קבוצה מצרית נוספת בארץ, וגם עליה מדווח "דואר היום" (1.5.1931):
"מיד אחרי שנבחרת המשטרה המצרית עזבה את ארצנו בנצחה בתוצאות מינימליות את הקבוצות העבריות ונחלה נצחון גדול על הנבחרת הארצית של המשטרה הבריטית, הגיעה אלינו נבחרת בתי הספר בקהיר. צריך אמנם לציין שרוב המשחקים הם משתתפים קבועים לנבחרת קהיר. ההתחרות הראשונה נערכה נגד מכבי תל אביב בשבת האחרונה.”
למחרת התחרתה הקבוצה נגד "החשמונאים" בירושלים: "שוער: ברגר. מגינים: צובנר, פידלר. רצים: גולדברג, לומק ומישקה. חלוצים: שמואל לוי, עובדיה לפקין, איצילה, גולדשטין, ונחמיה.”
תיאור המשחק (החליפו את "מעביר שער" הארכאי ב"מבקיע שער" העכשווי):
"אחרי ההתחלה מתקדמים החשמונאים, וגולדשטיין הוא הבועט ראשונה לשער המצרים. אולם מיד משתערים המצרים וברגר מוכיח כבר שהוא השוער היותר טוב בארץ. ברגע החמישי מעבירים המצרים את השער היחידי שלהם ע”י מוסטפה קמל. חלוצי המצרים אוחזים גם הלאה ברסן ההתקפה והמשחק מתנהל על חצי המגרש של הירושלמיים. גולדברג צובנר ופידלר הדפו אחורנית את החלוצים הזריזים של המצרים. כל הזמן של המחצית הראשונה מתנהלת מלחמה עקשנית בין ההגנה המקומית וחלוצי האורחים. ברוב המקרים הקשים נושא באחריות ההגנה ברגר שמלבד כשרונותיו הרבים היה לו גם יום מוצלח.
ברגע ה31 מתקדם האגף השמאלי של הירושלמיים. נחמיה מוסר לגולדשטין ממנו עובר הכדור לאיצילה הער הנמצא במקום הדרוש ומעביר שער גומלין שהיה גם האחרון במשחק. בינתיים היו ארבע בעיטות קרן לשתי הקבוצות אבל ללא כל תוצאות.
חלוצי הקבוצה האורחת שולטים גם הלאה על המגרש. ההגנה הירושלמית משקיע[ה] את כל כחותיה וברגר מראה נפלאות ממש. בקפיצה אומנותית מוריד הוא את הכדורים הקלועים לגובה כאילו היה טס באויר. הוא משתטח יפה גם בקבלו בעיטות נמוכות ומציל בכל מקרה של סכנה רצינית.
במחצית השניה […] חלוצי המצרים ניסו פעמים אחדות להתקדם אבל נעצר[ו]ה בהגנה העברית שעמדה איתן. רגעים לפני גמר המשחק מוריד ברגר כדור מעל רגל מוסטפה שהתכונן לבעוט צעדים אחדים לפני השער, אלמלא זריזותו של ברגר במקרה זה היו המצרים יוצאים גם כאן בנצחון.“ והעיתון מסכם: “התוצאות שבתל אביב וירושלים הוכיחו למצרים שאין להתיחס אלינו בביטול. בקבוצה נבחרת יכולים אנו לצאת גם בנצחון. […] במשחק שבין החשמונאים והמצרים היה ברגר הכי טוב על המגרש. אלמלא הוא היה נצחון המצרים בטוח. מעלותיו ידועות ומספיק שנגיד ששוער כמוהו לא היה בארץ ובקושי יכשירו כח דומה לו. […] המצרים היו ראויים אמנם לנצחון אבל ברגר עמד להם לשטן בזה.”
ומנגד מדווח שמעון סאמט, הוא ולא אחר, ב"דבר":
"הקבוצה הנבחרת מקהיר שביקרה השבת בת"א וניצחה את המכבי ב 4:3 (1:2) הציגה לפנינו שורת חלוצים שמזמן לא ראינו כמותה בארץ. טכניקה מופלאה, זריזות – אלה הם הקווים העיקריים המציינים את החמישיה המרכזית המלוכדת. משחק של טעם, הבנה מעולה ויופי חיצוני הראה המקשר השמאלי. במשחקו רב התוכן הצליח לרכז סביבו את ההתענינות הרבה של קהל האלפים. כמעט כל נגיעה בכדור, העמדתו והפעולה המשותפת בינו לבין הקיצוני השמאלי העידו עדות נאמנה, כי אכן לפנינו משחק רב כשרון. לא כן הגנת האורחים. בראשית המשחק לא הצליחה זו לעצור בעד ההתקפות התדירות של המכבים אשר ידעו יפה לנצל את חולשת היריב וכבשו כבר ברגע השני ע"י חרש שער ראשון. שגיאת המגינים בלטה ביחוד בזה שהתקדמו, ללא צורך, למרכז המגרש בהשאירם את שדה העונשין חפשי לגמרי לפני היריב התוקף. המכבים לא הזניחו את המוזנח מצד האורחים אלא המטירו יריות רחוקות וחדות מהמרכז או הרבו בהע[ברות]. אחת מהן הוכתרה בשביל המכבי ע”י ורשבסקי. רק לאחר זה הכירו האורחים, כי עליהם לאזור את חלציהם, שאם לא כן נשקפת להם סכנה גדולה. בפרט למדו דעת, כי יש לשמור – שמירה מעולה – את השער. וכן עשו. לאט לאט הם כובשים עמדה אחרי עמדה ועונים לתוקפי המכבי ביתר שאת ועוז – ברגע ה־29 הם כובשים שער ראשון לאחר שלשלת מסירות מופלאה ומרהיבת עין. להתלהבות מאות הערבים שנוכחו במגרש לא היה קץ. הקריאות ,,מרחה מרחה" הרעישו את הסביבה. כיבוש השער הוסיף אומץ. בשעה שהקבוצה הביתית התרכזה לשם שמירת הנצחון עבדו האורחים – עבודת פרך – כדי לכבוש שער שני ולסיים את המחצית הראשונה בתוצאות שוות, אך על אף הגברת הטמפו ודיוק במסירות לא השיגו מאומה והמחצית הראשונה נסתיימה ב־1:2 לטובת המכבי.
את כוחם וכשרונם הראו האורחים בהידור רב בראשית המחצית השניה של המשחק, בעברם להתקפה נמרצת שלא ידעה מעצור. ,,ביריית תותח" כבשו מיד את השער השני. במשך רבע שעה לחצו את המכבים והכריחום לוותר על נסיונות ההתקפה המסכנת את עמדתם ולתפוס עמדת הגנה עצמית בלבד. ברגע ה־15 מתפרצים פתאום תוקפי המכבי, עוברים בהצלחה את העוזרים וההגנה של היריב – ושער נצחון שלישי באמתחתם. המצרים משיבים מיד וברגעים מעטים אחרי זה מצליח אחד האורחים לכבוש ע”י מכת ראש מצויינת שער רביעי. מאז מכה לכאן, מכה לשם. אך ללא תוצאות ממשיות. ברגע ה־90 מסיימת שריקת השופט את ההתחרות בהעמידה את התוצאה הסופית על 3:4 לטובת הקבוצה האורחת שלוותה מהמגרש עד חדר ההלבשה בקריאות הידד מצד קהל הערבים הנלהב.”
ששים שנה אחרי המאורעות המסעירים הללו ישב אחד יזהר ס. לכתוב על אחר צהריים אחד בשלהי החופש הגדול של שנת 1931. הוא מספר, מזכרון, מה באמת מעניין את בן דודו שמעון, זה שלומד בגימנסיה הרצליה וגר בפינת הרצל בן־יהודה:
"קח את המורה שלי. קופץ שמעון נרגש, קח את רבנו הנבון הזה, מה הוא יודע בעולם, למה הביאו אותו עלינו, אני נשבע שהוא בחיים שלו לא היה בסינימה, וכמובן שלא במגרש הכדורגל, ולא שמע את השביעית של בטהובן ולא אכפת לו, ואפילו לא מבדיל בין ברטונוב ובין מסקין […] ואיזו טובׂה תצמח לו ממילוי מוחו בזיבורית הזו, או בשמות כל נהגי האוטובוסים של המעביר, כל מיני היאשה. גרישה וסאשה ההם, איש איש ומספר ריכבו שלו, או אם את הגול המכריע בין נציונל קהיר מצרים ובין מכבי תל אביב, לאחר שהשחקן המצרי לטיף בעט משלושים וחמישה מטר ולא החטיא, תקע אחד בנצי חרש או דוקא נודלמן, כי זה אכפת לו, או מי היה מאמין איך בחור מן הגימנסיה בלכתו הביתה בתוֹם שִממון כל הלימודים ההם, בוחר לו אבן קטנה אחת, באחד-העם פינת הרצל. מתחת הגימנסיה שכאילו המתינה לו, ומתחיל לבעֵט בה ולהדפּה לפניו, ממדרכה לכביש ומכביש למדרכה, בסגנון מיטב שחקני העולם. הולך ומבעט בה, מכדרר בה, תאוה לעיניים ואוי לנעלים, ובמסירות קצרות נמרצות ויפהפיות, ועד לשער השכנים ביהודה הלוי, שיהפוך לשער הבינלאומי ואליו, בדיוק רצחני, הוא מכניס גול בלתי ניתן להיעצר בידי שום שוער, ומקפיץ את ההמונים – […] די עם היהודים, טוען קמר המורד, להתחיל עם העברים. ולכדורגל אינו הולך המרדן הזה, שעשוע של המעמד המנצל הזורק לעם המנוצל לחם ושעשועים, כדי להסיח דעתו משאלות הסהר הפורה ומזרמי התעוררות העמים השמיים, […] לכן הולך שמעון בלעדיו שבת בשבת למגרש הכדורגל, תענוג לנפש, ושם הוא אחד מגדולי האסטרטגים למרות צעירותו, ואילו ראה אותו רבנו הנבון בגדולתו כאן, מסביר לכל דורש את ההבדל בין בעיטת חרטום הנעל ובין ההדחקה בצידה, עם רעיו שיש לו שם שיכורי כדורגל גם הם. אחד מכבי, ואחד זוהר, אחים תאומים, ואחד מוֹז, קצת מבוגר מהם, וכולם מחכים למוצא פיו של הידען בחכמת המערכה, ולציוניו הקולעים לגדולי השחקנים, גדולים כהאחים זליבנסקי, לייבלה ויענקלה, חברו קמר היה מקיא, ומורמים מעַם האחים פוליאקוב, והמוכשר כשֵד, נודלמן, חברו קמר היה מקיא, וייזכר לטוב הבחור היפה בהפועל שנקרא אמנון, והוא דווקא מרחובות, ובא מכל המרחקים כדי לנצח את הבורגנים, אבל את שער הכבוד במשחק כנגד מצרים, שנגמר בשלוש שתיים, לטובת מכבי, מי הבקיע, אם לא בן ציון המכונה בנצי, בנצי חרָש, וכל הכבוד, אבל מה כל אלה אם לא רק עפר ואפר, לעומת תפארת ישראל עמוד הימיני ופטיש החזק, השוער ברגר, לו יאתה תהילה, […]”
(ס. יזהר, צלהבים, 1993)
והרי לנו שוב ההבדל בין מסמכים בני התקופה וזכרון לאחר ששים שנה…                                     ולא אצא ידי חובתי אם לא אציין כי באותם גיליונות של דואר היום בהם סוקרו משחקי הקבוצות המצריות מופיעה גם מודעת פרסומת ל"המלאך הכחול" המככב גם הוא ב"צלהבים"

ba