א
“מסע אל גדות הערב" התפרסם ב"גליונות" בסיון תש"א (יוני 1941) ונכתב במהלך במהלך אותה שנה; חודשיים לפני כן נכנע יזהר ללחצה של נעמי ונשא אותה, כמעט בהחבא, לאישה.
בשנת 1947 נכלל הסיפור בקובץ "החורשה בגבעה", מאויר בידי נעמי, אך מאז לא שב ונתפרסם ולא נכלל בשום הוצאה מחדש של סיפורי יזהר. ספק אם מישהו החי כיום קרא אותו, או אפילו שמע עליו – ולוּ מן הסיבה כי אינו נגיש.
העלאתי אותו היום לאתר "ס. יזהר חוזר".
בסטנדרדים של היום זה כמעט ספר (17000 מילים), כתוב בעברית עילית רוויה בקישורים לביאליק ולתנ"ך ולמה לא. אבל זה יזהר חשוף לגמרי, עד העצם, בלי הגנה. קל להבין מדוע גנז אותו למעשה.
*
“אתה חש כיצד אתה פוחת מגעגועים. לא תוּכל עוד לשבת כך גם רגע אחד, אם לא תראה אותה. אתה מתגעגע, פשוט מתגעגע, הרבה ובעוז ומאוד. מתגעגע לכל שערה שלה נוֹשמת ברוך, אל חיוּכה והשקעים המעדנים אותו, אל ניד־אצבעותיה הקל; אתה מתגעגע אל כולה, כָלֶה אל עולם אחר. אל מציאות אחרת. לעבור אל סביבה אחרת. לצאת פעם מכאן. לצאת מכאן, לכל הרוחות, לצאת! לא להירקב בחור דל זה. הכל בך נדרך ונמתח ואין עוד כוח לשאת. וחייבים לצאת אל העולם האחר, שלכאורה נדמה, כה ברור וכה ידוע מקומו. תהי־נא פעם שמש אחרת! יהיו שמים אחרים! לנשום לרוָחה, להיות שש על הזמן כבן־לטאה על החום! להיות משתמש פעם בכל הכוח העצור שישנו, שנצטבר מימים רבים ודורש אין לו. אַיך, אַיך? ועד מתי כך?
ואולי לקום וללכת לקראתך. לצאת עתה, בשעת בין־ערביים זאת, בין משעולי הגבעות וסייגי־הצבר שאצל המקשאות, ואצל הזיתים העוטים פלומת־תפילה מכסיפה המרמזים בזהב כמוס לקראת הנכסף הקוסם, לקראת ניחושי הלב ההומה, והאָפקים שממול פּורחים בארגמן־סתיו ואומרים שירה, ולפרוש זרועות שואגות אל החלל העוצר רגע נשימתו, וללכת, אלוהים, ללכת, עד שלא ידעך היום –"
א
נכון שכדאי להתחיל בשאלה הקלה ביותר? כל ותיק בחינות ומצולק מבחנים יגיד לכם שכן, שבדיוק כך.
אז מה ליזהר ולמחצבה? איך התגלגל אליה ומה לה ולזהותו המעורפלת?
*
המחצבה ב"מגדל צדק" [1] היתה תמיד אחת המחצבות החשובות בארץ. מאבניה נבנתה "העיר הלבנה". החל משנות העשרים היתה המחצבה בבעלות יהודית–ערבית, ועבדו בה מאות ערבים ועשרות יהודים. נוסף לאבן סיפקה המחצבה סיד, חומר בניה חשוב.
בראשית שנות השלושים השקיעו השותפים השקעה מסיבית בציוד חדיש למחצבה. הציוד נרכש מחברת "קרופ" מיודעתנו, גרמניה. בפירסומיה מהתקופה טענה קרופ כי זו המחצבה המשוכללת והמתקדמת בעולם.
עם פרוץ המרד הערבי ב־1936 הסתערו מאות מערביי הסביבה על המחצבה, הרסו והשחיתו את הציוד. חלק מאותו מסע הרס עצמי פלשתינאי הנקרא גם "המאורעות".
אבל עם פרוץ מלחמת העולם השניה התחוללה בארץ תנופת בניה רבתי – מחנות צבא, שדות תעופה וכיו"ב. לשלטונות המנדט היה חשוב שמחצבה גדולה ויעילה וקרובה למרכז הארץ תפעל במלוא יכולתה. הבעלות על המחצבה עברה לחטיבת "אבן וסיד" של סולל בונה. קרבת המחצבה לפתח תקווה ולגבעת השלושה גרמה לכך שרבים מן העובדים – עכשיו כולם יהודים – הגיעו מהישובים הללו.
עד כדי כך היתה המחצבה חשובה לבריטים שהם הקימו במקום תחנת "גפירים" בת 50 איש. גפיר (נוטר) היה איש בטחון יהודי לבוש מדים וחמוש בנשק ליגלי. תפקידם היה לשמור ולהגן על המחצבה 24/7. לסיורים יצאו רכובים, “יצאו מחוץ לגדר”. מפקד התחנה היה יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח, ובין הגפירים היה גם אליהו בן חור, לימים אלוף בצה"ל, לאומן וברברן.
איכשהו הבריטים לא תפסו איזה גול עצמי היתה תחנת הגפירים הזו עבורם. בין היתר נכלל בה מטווח רשמי לאימון נושאי הנשק לשימוש בו. ההגנה הזרימה את חבריה לסבבי אימונים במטווח הזה. לימים תיאר יזהר בסיפור "גפיר" איך זה נעשה:
“וצריך להתחיל ב"גפיר", (מן הערבית ע'פיר שהוא באמת נוטר או שומר) שהיה כל בחור וטוב שהחבישו על ראשו סיר מצנפת אפורה גבוהה ומתולתלת שקראו לה קולפאק (מן התורכית, מסתבר), ונתנו בידיו רובה אנגלי ליגאלי וניסו לשוות לו צורה של שוטר סדיר. ושיצא מזה בדרך כלל מין שעטנז של דחליל מתחפש לשוטר ושל אזרח רוטן שהורידו אותו מן העבודה בבהילות, וכבר הוא מזנק על ה”טנדר” המפורסם, מעלה יותר מדי אבק באמצע השלווה שמסביב ומדלג לעבר השמועה על איזה כנוף או כנופיה שנתגלו אולי אי שם ב”שטח”, ושעיקר דאגתו של כל גפיר היתה מן ”הגוי”, כלומר מן הסמל הבריטי שיכול ליפול עלינו במפתיע בכל רגע תמיד. לבדוק אם לא לקחו את הרובים הליגאליים ועשו מהם בלתי ליגאליים, בשימוש נלוז שנותן רובים חוקיים בידי בלתי מורשים ושהנה הם ממש כעת, ישר אם תלך ושם כל מיני ברנשים לאו דווקא במיטבם, עייפים ומרוכצים על כרסם בלי כבוד ומתעבים את כל הארצה פול שמפיל עליהם איזה פרחח בדמות מדריך, שכובים באבק מתגוללים בלא נוח ממש מעבר לשדרת הברושים המאובקת ההיא, ומתאמנים בכל הבלתי ליגאליים בכל מיני אימונים אסורים, ורק מחכים לסימן סליק, ועוד יותר לסימן חזור, לחזור כבר לעבודה שנקרעו ממנה בתואנה השחוקה של ”ימי חירום” ושאר מעשיות ההטרדה שהביאו איתם חדשות לבקרים כל אנשי ההגנה שבאו תמיד מן העיר עם מכנסי החאקי הקצרים עד הברכיים שלהם ועם גרבי החאקי הארוכים עד הברכיים שלהם.”
המחצבה היתה מורשה להחזיק בחומרי נפץ אותם גנבו אנשי "אבן וסיד" בכמויות גדולות והעבירו ל"הגנה".
*
הדעת נותנת שיזהר התגלגל למחצבה באחד מן האימונים הללו. הוא נחן בטביעת עין חריגה ביכולותיה וכמו ב"אפרים חוזר לאספסת" הספיקה לו שהות קצרה במקום כדי לקלוט אותו על כל צדדיו.
*
אבל אם יש משהו נוקב בסיפור הוא הרג הכלבלב "זוזי" ע"י אנשי המטווח הנתעבים, ועמידת המספר מנגד, משותק, חסר אונים. קדימון ל"חרבת חזעה" ו"השבוי".
כזה היה.
כבר אז יכלו חנן חבר ושלמה צמח לירות בו, לא?
ב
שאלה נוספת שעוררה את סקרנותי היתה – מי היו עובדי המחצבה הללו, עובדי מחצבה יהודים, ומה היה הקשד ביניהם?
“עלון קבוץ עין גב" סיפר על סיום קטיף האשכוליות האדומות בפרדס שהניב 2250 טון (!). כאות הערכה נערכה מסיבה גדולה לקוטפים – מספר העלון – כולם ערבים מג’נין.
היו פעם יהודים עובדי כפיים?
*
לפני כמאה שנה נוסד בקלוסובה אשר בפולין\אוקראינה "קיבוץ חוצבים". מחצבת קלוסובה היתה ידועה כמקום עבודה אכזרי. רוב העובדים בה היו אסירים שנידונו לעבודת פרך. העבודה דרשה כושר גופני גבוה והבטיחה מאמץ רב ועייפות רבה. בחורף שרר במקום קור עז ובקיץ שרב. אנשי הקיבוץ נאלצו להתחנן על מנת שיקבלו אותם לעבודה, חרף השכר הדל. מי שמע על אנשים (ונשים!) הבאים לעבוד מרצונם החופשי בקלוסובה?
בניגוד להנרי דייויד תורו שבנה בקתה ביער, זרע ערוגת שעועית והלך יום יום העירה לאמא לאכול צהריים – התעקשו חברי הקיבוץ להתקיים מיגיע כפייהם בלבד. משכר הרעב שלהם לא יכלו לרכוש בגדי עבודה ונעלי עבודה ולכן עטו סמרטוטים, ונעלי עבודה גזרו מצמיגים בלים מרופדים בסמרטוטים.
מנהיגם היה בני מרשק, לימים "הפוליטרוק של הפלמ"ח".
רק בשנות השלושים הגיע תורם לזכות בסרטיפיקטים ולעלות ארצה. אחרי גלגולים אחדים התיישבו בפאתי פתח–תקווה והקימו את "גבעת השלושה". הם היו הגרעין הראשון של עובדי המחצבה היהודים.
בשנות השלושים והארבעים היו לא מעט קיבוצים חסרי נחלה. לא לחבריהם ולא לקיבוץ ככלל היה כסף כדי לרכוש כזו, והם ציפו שקרן קיימת תרכוש "משבצת קרקע", תעמיד אותה לרשות הסוכנות וזו "תעלה" אותם עליה. עד שזה יקרה יכלו לעבור שנים רבות ובינתיים התגוררו חברי הקיבוץ במאהל בשולי ישוב קיים, מעברה, אם תרצו, ועבדו בעבודות מזדמנות – עבודות כפיים.
עובדי המחצבה המתוארים בסיפור "מסע אל גדות הערב" הם חברי קיבוץ שכזה. בגלל המרחק הם אוכלים במחצבה ובימות החול לנים במחנה אוהלים הנמצא בשוליה. הם חוזרים ל"ביתם" רק בסופי שבוע. גם אז, לא ברכבם הפרטי או באוטובוס, אלא רובצים על החצץ בארגז אחת המשאיות המובילות את תוצרת המחצבה לצרכניה.
יזהר היה בקשר הדוק עם אנשי ‘קיבוץ ג’ ‘ של השומר הצעיר, ששכן ב’עין הקורא’ בעיבורה של ראשון לציון. על חברי קיבוץ ג’ נמנתה גליליה קטינקא היפיפיה, שאחריה חיזר יזהר בחוסר כישרון יוצא דופן, כמתואר בספרו "מלקומיה יפיפיה". חוסר כשרון גדול עד כדי לעורר חשד. דינה שבסיפור היא תואמת גליליה – אם כי לא ברור, וגם לא הכרחי – שאנשי קיבוץ ג’ הם שעבדו במחצבת מגדל צדק.
*
עובדי המחצבה אינם מתוארים מתוך יחס של הערצה או התבטלות, אלא מתוך “לגלוג אוהד”. תיאור עבודת הצוות שלהם הוא אטיוד, תרגיל לקראת "ימי צקלג" שיכתב עשור אחר־כך. אדגאר הממושקף, האינטלקטואל, “מזיח בקמיצתו את ארכובת משקפיו הצונחים אל סילוד חטמו, מתנשם ויגע, מה שנותן לפניו הדוקטוריים, הנוחים תדיר, סבר משונה וזעֵף; ואילו משהוסטה הקרונית ועלתה על סעיף־המסילה הרצוי נחה דעתו וחיוך ניצנץ בזיעתו: טוב מאוד, זה היה טוב! – והוא נוטל כובעו ומניח לבריזת הערב לרדת על פשתן שערו הקלוש ולצנן רקותיו החיורוֹת שוורידים של שאר־רוח מכחילים בהן". לעומתו זוכה שלמה, מנהל העבודה ליחס צונן יותר (יזהר מעדיף תמיד את החפ"שים על המפקדים). שלמה התברגן ובקרוב לא ימנה יותר על עובדי־הכפיים: “אותו שלמה עצמו, עם העיניים שמשום־מה כחולות הן – אתה יודע מיד, כל מה שאפשר לדעת עליו ועל שכמותו. כלום לא כך היה שיחד ”עלו ארצה” עוד באותם הימים של "חמסין וקדחת” של אז, ושרו נרגשות ”אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה” וכעבור מה, בהיותם בקיבוץ, היו מקשיבים לויכוחים, נזכרים ב"אצלנו” ו"בעיירתנו”, מתלבטים במקומות הומים, ושרים נלהבות ”עמק עמק עבודה” מבלי לותר על כל צירה שהוא, ומשנתאקלמו, והחלו נעשים חברמנים, ופיטפטו מעט ערבית, ונשאו אשה, את החברה מאניה או פאניה, וכשאותן הצטרפו למשאלתם הכמוסה של עצמם, קמו ועברו למושבה, ודרך עבודה לסירוגין הגיעו למעלת "פועל קבוע” והקימו צריף, ודשדשו בחשיבות להרצאות ביום ששי, והשתרכו בידיים משולבות לאחור במוצאי שבת לאורך הרחוב, וזרעונים לא פיצחו, ולבנם הנולד קראו לא אורי אף לא עמוס אלא יעקב בלבד, ורק הטעימוהו מלרע כיאות, וראו זכות גדולה לעצמם בכל אלה, וב"מצב המסודר” וב"עמדה” שהם ”תופסים”, עד שנאחזו באופני הגדולה והיו שבעי־רצון מעצמם עוד יותר: האחד ”מנהל עבודה" ורעהו ”משגיח”, ולו רק ”פועל אחראי” – ואף זה בהגיון, בסדר ובהתאמה.”
*
דמות חשובה בסיפור היא דמותו של חיים־זליג, בעצם חיים זלעוג, תימני, המכונאי הראשי של המחצבה. יזהר רחש תמיד כבוד לנהגים מקצועיים ולמכונאים.
בשנים 37 – 38 היתה עבודת יומו פועל בפרדס ובערבים כתב את "אפרים". עמו עבד שלמה מ. , תימני משעריים. בעונת הקטיף היה שלמה נגר תיבות האריזה, התפקיד הבכיר ביותר בבית־האריזה, ואותו דימה יזהר לכהן במקדש. התפתחה ביניהם חיבה ארוכת שנים שנמשכה עד למותם. שלמה זה הוא המודל לחיים זלעוג על אורחו ורבעו.
חיים זלעוג לא היה חבר הקיבוץ.
*
הספור הבא שכתב אחרי "מסע" היה ב"פאתי נגב". גם בו מתוארת קבוצת פועלים יהודים העוסקים בקידוח, וגם בו מתאר יזהר בהנאה רבה, ולחרדת הקוראים, את חלקי מגדל הקידוח לפרטיהם, כולם במונחים עבריים שהמציא והיו מובנים בעיקר לו עצמו. “פאתי" מסתיים בחזון, בתמונה מן העתיד, על העתיד לקרות לאחד הקיבוצים חסרי הקרקע הללו:
“אם זה הקידוח לא יצלח, יוסיפוּ ישובוּ ויקדחוּ אחר, ושני וּשלישי. עד יּמצאוּ מים. כי אין בּרירה. ושמש תיקד, ואבק יתחולל, וִבדידוּת תהיה, בּין כּרעי המגדל, בּדידות גלמית, פּשוּטה כמשמעה, ומי יודע מה עוד. ובמחנה אחד רחוק
שממתינים בּו כִּמה בּחוּרים וּבחוּרות, יוֹם בּהיר אחד תעִבור רינה: עולים על הקרקע!”
ג
ועכשיו, אחרי שעניתי על השאלות הקלות, אני מגיע לשאלה הקשה.
מה היא דינה ליהודה? מה הוא רוצה מחייה? ומדוע אין הידברות ביניהם?
בחלקו הראשון של הסיפור עומדים דינה ויהודה יחד, ממתינים למשאית האחרונה העומדת לעזוב את המחצבה. על מטענה יסעו האחרונים. דינה מדברת אליו בחביבות והוא מגיב בנאום ארוך ומבולבל ומרגיש – בצדק – נודניק. משום מה הוא סבור שדינה תשאר הלילה גם היא במחצבה והמחשבה הזו מסעירה אותו. כשמסתבר לו כי דינה לא נשארה הוא חש נבגד. דפוק. התעוזה הזו – לבגוד בו! – מעלה פלאים את ערכה בעיניו. ואז הוא משער מה היה מתרחש ביניהם אם הייתה נשארת:
“הן לו נשארה, כלום לא היית צריך להשחיז ולכוון עצמך למלא משבצת זו שפלונית התאוותה לראותך ממלא אותה – אותה תשוקה נואלת, מנת חלקן של נאוות אלה, לראותך גיבור־אביר בעוד שבך אין כוח בשביל זה. אין לך מה לתת ואינך רוצה גם לקבל.”
ואף כי כולם קראו את פרויד ואת ד. ה. לורנס לא היה מקובל בספרות העברית של אותם ימים לקרוא לדברים בשמם, לא לפרש מה היא רוצה לקבל ומה הוא לא רוצה לתת. ימי טרום רוזנפלד.
כדי למנוע ספק הוא מוסיף:
“מלבד גב צר ומסתורין גם בשר ודם לה, וגם מה שקראה בספרים ושמעה מספרים בדבר ”דמים סוערים” ובדבר ”ימי אביב קודחים ומדיחים”, ואפילו אם בקלחת עורקיה משתכשך נוזל רגיל וקלוש, והיא דוקא גאה ברכושה זו ורואה בו חמדה גנוזה, אלא שאתה מתעב את דמיה ואת בשריה. עד כדי שאינך יודע כיצד לבטא את שביעות רצונך שנסעה לה, ואתה נשארת. וטוב מכל הוא שלא נטלת ידיה להחזיקה כאן ולרעוף באזניה אמרי־שפר, ולנפנף לפניה זנב־צבעונין; אשריך שאירע מזלך וניצלת ממלמולי רגש חנוקים, ולא אהוּבה ולא עסקי־אהבה מפויטי ”אביב־ירח” נסערים לקצב "תוף־לבב”. “
ועד כדי כך.
*
למחרת, יקיצה מאוחרת. יהודה מפנטז שילך לטייל ובמקרה יפגוש בדרך את דינה ובאיזה קסם הכל ביניהם יסתדר. ואז הוא נזכר בחלום שחלם: “היה גם איזה בית, שיש בו אולי קשר לבית אחר שמימות הילדות… ואחר כך, באורח לא־מובן, נתגלגלה והופיעה זו, מדרך רחוקה, כנראה, ומשום־מה היתה גזוזת־שיער ואדמונית משהו, ואתה נטפלת אליה בסבר פנים של מכניס אורחים, וחיבקת גזרתה אגב הליכה, ומוזר: היא היתה נמוכת־קומה לפתע, ובחיוך פיטפטת באזניה לאמור: ”פעם אהבתי אותך כל כך”, ואז הכרזת לפני הנאספים: ”הנה דינה באה!” בחגיגיות ובדממה שקמה, והכל השתאו להדרה, לזיוָה, לאשרכם, ואתה דץ ומתרונן סוף סוף, חפשי ובן־חורין על־ידה, מהדס ומקרטע כה וכה, מאושר, שבע־רצון, וחוזר ומציץ בה, בחיוכה הטוב, הנאה, ושמח בה, בקיומה, בישותה, במציאותה על ידך, באבן שהוסרה לבסוף בדרך כה פשוטה וקלה. "ראו,” מחניק אתה זעקה בבית־בליעתך. ”ראו אותה, הנה, ראו!” והיה טוב כל־כך… הה, מה לומר… מרוב חדוָה, חדוָה כבדה מנשוא, הקיצות". לא יתכן שנעמי, חודשיים אחרי החתונה, לא ידעה מי היא כאן הנמוכה עליה הוכרז בפני הנאספים ומי היא "התימורה".
*
רגליו מוליכות אותו לכוון מגורי הנוטרים. "ואצבע אלוהים”! בדרך הוא פוגש את בנימין.
“הנה זה שליח־אלים רצתה נפשו! אַלים וארוך, פרוע־שיער, גידים ארוכים בידיו המארכות, מכנסיים קצרים וקווּצים שחורים מסובכים על רגליו ועל פתח־חזהו בעד כותנתו הלבנה חפותת־השרוולים – הנה האיש! עתה יצחקו יחדיו, ואיש ורעהו יפליאו אחוָה; לא מַקמקת של נשים, ולא חלומות ירח.” “ובנימין, בחסינותו ובצחוקו, היה כה נאה וכה בן־דרור, ויודע להקשיב יפה כל כך, וכי אין זה ישועה ופלא שאדם כזה קיים, נמצא, ישנו, והוא על ידך, בתחום התלהבותך, ורגליו צועדות ארוכות עם שלך, יחדיו!”
אבל עד מהרה מסתבר שיהודה ובנימין אינם בראש אחד. אכזבה מרה נוספת.
“אין־מפלט. דווקא עתה נראה במוחש כל היקר שבאדם זה, כל החמוד והזקוף והחסון שבו, עד שדגדוג־קנאה עובר בגווך, ואתה רואה עצמך פעוט ושחוף ומבוטל לחלוטין. והרהור עובר בך, כי אילו בשכזה היתה פוגשת היא, – בלא תכסיסים ובלא כרכורים היתה נופלת אל בין זרועותיו!”
*
אני נזכר עכשיו ביומי הראשון באוניברסיטה. הייתי בקושי בן 17 ונסעתי עם אבא באוטובוס לירושלים – הוא לעבודתו בכנסת ואני ללימודים שאולי לא לפי גילי.
אבא שאל איך אני מרגיש ואני עניתי שאני לא נרגש אף כי אני אמור להתרגש. רק קצת עצוב, רק לא יודע אם אני רוצה או לא רוצה.
ואבא אמר שהוא מכיר את זה. זה מין סוג של נכות, אמר. שככה זה. ושאין תרופה וצריך ללמוד לחיות עם זה.
קרדיט: saeed-davari
"מגע קל אחד בדוושה"
רשיון הנהיגה באופנוע של יזהר ("טיסת קרן שמש"). תוקפו פג ביום שאחיו נהרג ואמו השביעה אותו לא לחדש אותו.
ס. יזהר חוזר 