לאן אתה, איש צעיר (1952)?

חברי הכנסת. לא אעסוק עתה לא ב"צפור הקטנה" שהפחידה כל כך את חברת־הכנסת פרסיץ, וגם לא בקינתו הדמוקרטית של חבר הכנסת ברמן על "המשטר הקיים". חוששני שלא אדון עתה גם בסעיף שנראה כמרכזי ושעד עתה דיברו עליו: הרכב המועצה [להשכלה גבוהה, ע.מ]. אנסה לברר שני תחומים אחרים: מי הם הלומדים באוניברסיטה ומה לומדים בה היום, ומה לציבור, ולמועצה המוצעת, ולענין זה.
השכלה ומדע אינם דווקא תחומים שהתועלת המעשית, המופקת מהם קובעת ערכם. אין להעדיף, בדרך כלל, סוג מדע על פני מדע אחר, ואין מקצוע יוחסני ממקצוע. אין חקר לרוח האדם ואין גבול לשאיפת הדעת, ולעולם לא תדע מאיזו קרן־זוית עלולה לבקוע קרן־אור. איזה אפיק יוליך לפתע ברכה גנוזה. אינני בא, על כן, בדברי הבאים להגביל או לצמצם את ההשכלה למקצועות ידועים, שכדאי שילמדו אותם בתקופה זו ולחייב רק אותם בגלל נחיצותם לחיי המעשה, או מפאת הסברת פנים שנוהגים בהם בקהל, או שיש להם מהלכים כלשהם בציבור מתוך שרבים נוהרים לשמוע אותם. גם אינני בא להגביל את חירותו של כל אדם לחפש נתיבות כפי שליבו מושכו. במה דברים אמורים: כל עוד אינו תובע מן הכלל לתמוך בחיפושיו או בנהייתו. מאותה שעה ניתנת רשות לאותו כלל לשאול: על מה ולמה, וגם להצביע על נושאים אלה ואלה שהם חיוניים לו יותר, ועל מקצועות אלה ואלה שהוא זקוק להם יותר. מתוך כך, השעה מכתיבה את הצורך – וכפי השתנות הצורך – השתנות התביעה. מהנדסים, חקלאים, רופאים, מורים וכל היוצא באלה, אינם עדיפים ממשכילים אחרים, ומי שאינו מנוי עליהם – אינו פסול או מוקצה מחמת תלישות, רחיקות ובטלנות גרידא, אלא שמי שחפץ בהם, יבוא ויעדור בחלקתו בכוחו, ומי שבא לעסוק במה שהציבור צריך – יסייע עמו הציבור, לפי שהוא צריך לו.
אינני קובל גם על הלומדים מקצועות נדירים או בלתי ניתנים היום לשקילת ערכם, אלא על ריבוי הלומדים מקצועות שלא תמיד אפילו הרחבת הדעת גרידא מונחת ביסודם, אלא תשלום אחר, ממשי יותר, ותכוף יותר. כל הכבוד ללימודי חוק ודין, אך כשמנין הלומדים מגיע למאות מרובות כל כך, והוא בונה חלק נכבד מציבור הלומדים, אומר הדבר דרשני. לשם מה כל אותם לגיונות משפטנים צעירים? וכך גם לנוכח הרבה ממוכתרי תארים למיניהם, מתעוררת לפעמים השאלה אם לא כדי להאדיר את מלאי האינטליגנציה של סרק הם באים – אותה התרברבות בנוצות ובגינונים של חשיבות, אותה משכילות תלושה מקרקע, מורשת גלות, פרי קרתנות ותפארת מפוקפקת להתנאות בה. אותו לימוד מקצוע לתועלתו במובן המצומצם, מקצוע "רזה", נטול ליח, רחוק מקשר לשטחי תרבות ומרקע של הרחבת אופקים, ממש קרדום צר ביותר לחפור בו – וגם אלה באים ותובעים מן הציבור תמיכה ועידוד! וגם ציבור לומדי הספרות, כשהוא כה גדול, לא תמיד הוא סימן דוקא ליפי נפש השומעים, אלא לעתים – דווקא לדלדולם ולאיסטניסיות דילטנטית וקלושת־דם, ופעמים רק עדות לצורך בבילוי זמן בנעימים. ייתכן אפילו שזוהי רעה חולה בכל מקומות העולם. מכל מקום, בתנאים שלנו ובנסיבות שלנו, אין הדבר ניתן להמשך מבלי שיהיה בעוכרינו, ועל כך אני מבקש לעמוד.

משום שכשאתה מעלה על הדעת שהלומדים הללו יש בהם קצת שנטשו מפעלים, ויש בהם קצת שהשתמטו מכל מפעלי התיישבות מלכתחילה, ויש בהם כאלה שעיקר סגולתם היא שהם בני טובים, עוללי טיפוחים שכיסו של אבא ורחמיה של אמא ועידודם של דודים ודודות הכריעו שבאו לבלות שכתישת תרבות, בלא הבדל־מה. וכשאתה מעלה על הדעת כמה הם אלה שבאמת הענין ראוי להם והם ראויים לו, ושוב, כשאתה מעלה על הדעת כמה זכות גדולה היא בתקופה זו לשבת ללמוד, ועוד יותר ממנה כמה כבדות החובות המוטלות על אדם צעיר, חובש ספסל לימודים בתקופה הרת־עולם זו – האם לא מתעורר עתה רצון לשאול: לאן אתה, איש צעיר?

לא רבות הן התקופות בהן זקוק העם למבחר בניו הצעירים, בהן מעשה הבניה משווע כל כך אל כל כוח רענן, משכיל, נבון־מעשה ורב־תנופה – כתקופה הזאת, וקשה למצוא תקופה מאכזבת ממנה. כי היכן הוא הנוער היום, בשנה החמישית למדינת ישראל? היכן הוא ברבבותיו המרובות? מה הוא עושה היום? היכן הוא יושב? מה רובץ על כתפיו ועל אחריותו? מה מעיק על לבו? במה הוא שותף לעניין הגדול? וכן, ממה הוא ניזון לעצמו, מה מפרה את נפשו, מה בינו לבין 12.5 מליון דונם שמדרום לבאר־שבע? לא מוסדות ההשכלה בלעו אותו דור בני ה־ 20־30, לפי שאין בכל אלה בכל הארץ אלא אלפים אחדים בסך־הכל. בוודאי לא תמצאו אותם גם בהתיישבות הצעירה או בתפקידי שליחות קשים אחרים מפני שכאן מספרם עוד מועט מזה. לא תמצאו אותם בגבולות, ולא בכביש לסדום, ולא בדרך לאילת, ולא תראו אותם משנים פני תבל בחולה. לעומת זאת – משק צעיר אחר משק צעיר, ללא הבדל תנועה, השקפה או זרם התיישבותי – אין בו אלא קומץ עשרות אשר ייספרו באצבעות הידיים, וגם יד אחת בלבד. מדוע משק אחר משק רק שליש מאוכלוסייתו הן בנות, ויתר בנותינו רכות הן וענוגות מדי, משכילות מדי, אוהבות תיאטרון ושיחות על אמנות מלשבת לחלוב פרות? או מדוע אין התיישבות חדשה באזורים חדשים, באופקים חדשים, אלא תעודה המוטלת על עולים חדשים זה מקרוב באו, שאת פיהם אין שואלים כלל? מי בא לתפוס את הנוער בציציות ראשו, לנערו ולשאלו: עצור! לאן פניך?

מנין אותה תאוות מרגוע, התלהבות להסתגרות פרטית, יאוש מכל שליחות, בריחה מכל מה שאין שכר בצדו, שכר גבוה, גבוה מאוד (ופטור ממס הכנסה), שכולו רווח ואין בו הפסד, ולא יגיעה, ולא טרחה, ולא ביקורת יתרה, ובקצרה: קל ונעים מאוד. מדוע אץ ככה הנוער ברבבותיו אל הבעל־ביתיות, בעל־ביתיות בחומר וברוח, אל הסתפקות בקב חרובים של יצירה, ובלבד שתהיה לו פינה משלו, מסודרת לפי טעמו, ערוכה לפי הגיונו, ופטורה מחובות וממצוות. כישלונו של מי הוא אם במקום לצאת היום אל המערכה בוחר הנוער לשבת בין המשפתיים בנחת? במקום לרשת מרחבים חדשים ולתת כנפיים לדמיון, ליוזמה, לכוח מעשה, ליצירה אדירה, ליצירה שאין למעלה ממנה לשלום, במקום אלה הוא בוחר לשבת בפינת קפה, להירגן, להשתעמם, לברוח מבילוי אל בילוי, ובמרפקים ובקנאה להידחק עוד דרגה אחת למעלה בדרך אל הכלוב הבעל־ביתי הקטן, המחניק, באחד מרחובות תל אביב?

ודאי יש כאלה שיש להם אשם מסויים לכל אלה, אשם אחד וברור, כתובת נצחית לטענות על כל ירידה שהיא בציבור. אלה פטורים ונקיים ורוחצים ידיהם מכל אשמה. אך האם בית הספר שלנו פטור? האם המורים שלנו פטורים? וההורים? האם מוסדות ההשכלה הגבוהים שלפנינו פטורים? ודאי, לא הם ולא בהם הקולר כולו, אך מה היה פועלם של אלה כמוסדות של חינוך? כלום אין בהם לפעמים מקלט מעגן לעריקים, מקלט לאלה שברחו מעבודה, משמש, מרחיקות, מחברה קטנה הנלחצת אין אונים ועזובה לנפשה? ודאי, מדינה בהתפתחותה רעבה לאנשים, לאנשי מקצוע משכילים. אך האם אין זה ברור שחקלאי ופועל פשוט – צורך קודם הוא לכל משכיל, כאויר לנשימה, כלחם ומים? בלעדיהם אין כל, והכל נופל.

וכשאנו באים אל מוסדות ההשכלה הגבוהה ומניחים כי הכל פתוח לפני הכל ללמוד, ואין מקצוע עדיף על מקצוע, הרי זה טוב ויפה. אך מניין תיקח המדינה את הדרוש לה, מצד אחד, ומי יהיו אלה שתתמוך בלימודיהם מצד שני – זאת בעיה המושמת על המועצה להשכלה המדוברת. לא שעליה לחסום בפני אנשים את לימודיהם כאשר לבם חפץ, אלא שהיא צריכה לעודד את אלה המתכוונים לשירותה, בפרס, בתגמול, בעבודה, בשיכון וכו'. וכל הבא לשכשך להנאתו על שפת ים המדע – יעשה זאת מכוחו שלו, ולא יבקש מן הציבור מה שהוא אינו מוכן לתת לו.

אך אין בזה די. מחובת המועצה להשכלה לתת דעתה על בעיה נוספת, חיונית לא פחות. לא ייתכן הדבר שכל מי שבורר לו דרך חיים של שליחות, מתיישב על הקרקע, מקבל על עצמו כל דחקות שהיא בחומר, יהיה גם מפסיד ברוח, ואליו לא תגיע ההשכלה, ועליו תפסח המדינה. לא ייתכן שרק בעיר הגדולה יוכל למצוא מזון לנפשו. חובה היא על מוסדות ההשכלה הגבוהים לעשות הכל כדי שהם יצאו ויבואו אליו, אל מקומו, לא רק באורח ארעי, חד פעמי, אלא כענין של שיטה וכבנין של קבע, ולזכות אותו בכל הטוב שהמדע וההשכלה יכולים להעניק, בהיותו ראוי לכך.

יש להקים מוסדות השכלה גבוהה ולחייב את הקיימים לקיים שירות של קבע באזורי ההתיישבות החדשה. יש להקיפם באקלים תרבותי חי ומפרה, ולא יקום כל בעל נפש לעזוב הכל וללכת לירושלים משום שרק שם אפשר לו לשבור את צמאו. יש להקים שם ספריה ומעבדה, ושיעורים של קבע – חובתנו היא לגבי המגשימים. ולא רק זאת, אלא שרוח רעננה תבוא מכאן אל כתלי מוסדות ההשכלה, ולא יימצאו המקבלים עליהם שליחות – מפסידים.

ולפיכך אחת ממטרות המועצה להשכלה גבוהה ומדע לדאוג להפצת קניני הדעת עד גבולות המדינה, לא לתת להם להסתפק ולהצטמצם בין ד' כתלי העיר. לעודד את העושים בשליחות זו ולשתף עמהם, להיבנות מהם, לעודד את לימוד המקצועות החיוניים. לפתח בהם הכרת יעוד ושליחות. לחזור ולהדגיש בכוחה של המדינה, שלא כל מי שחפץ בא ונוטל לו ועוד תובע סיוע, אלא שהוא חייב קודם כל להיות ראוי לכך ונכון לשאת בכובדה של המדינה.

דרך ההשכלה אל קצות המדינה ואל תכלית קיומה. והברירה כפולה: מי ומי הלומד, מה ומה ילמד.

יזהר סמילנסקי, דברי הכנסת, ישיבה ק', ז' תמוז תשי"ב (30 יוני 1952) – חוק המועצה למוסדות ההשכלה הגבוהה והמדע.

ללכת בגדולות

מה חסר לו היום לעם בישראל? האם חסר לו, שנחזור כעת ונספר לו השכם והערב בפרטי־פרטים את כל מעללי
ממשלת בגין ואת כל כישלונותיה אחד לאחד? או זה חסר לו, שישמע בפה פעור מה יהיו גבורות מפלגת העבודה כשתעלה לשלטון ולהעלות לו את רמת הציפיות הגבה מעל כל מה שאפשר לקיים, וכך לזרוע את האכזבה עוד בטרם התחיל דבר?
לעם ישראל לא זה חסר ולא זה. חסרה לו היום הידיעה הנאמנה, בי הנה הולכת להתחיל תקופה חדשה, שונה, אחרת. התחלה למודת־ליקחי־העבר, כשמתחת רגליו תימצא לו סוף־סוף ריצפה מוצקה של אמינות מוסרית, ונגד עיניו ייראה סוף סוף אופק מגרה עניין; בשורה חדשה שתזרים בו הרגשה, כי הנה שוב הוא עם, וכי הנה הולכים לעשות כאן דברים שמשנים את פני עולמו שניתקע.
לצאת מן האפור והחלוד, מן המדכדך והמשתרך, מכשלון אל כשלון, ולהתחיל להרים מבט ולהיווכח, כי דברים יכולים להשתנות. מה שחסר הוא הניצוץ המדליק אמון. קרקע מוצקה של אמינות מוסרית מתחת הרגליים, ובשורת חיים מתחדשים באופק – זה מה שחסר לנו כעת, העם בישראל איננו עם רעב, אלא לאמינות, פשוטה כמשמעה.
ואמינות מוסרית היא יותר מאפס שחיתות, האמינות באה מנאמנות, מאמונה ומאמת. והשחיתות מניין היא באה?
קודם כל, מכסף קל. מכסף שלא עובדים עליו בעבודה קשה, מכסף שמחלקים מלמעלה למטה. זה הכלל: כספים שלא עובדים עליהם קשה, מתחילים לעבוד על מקבליהם. ראשית, באשליית השפע ובסינוור. שנית, בחלוקת השלל בין הקרובים לצלחת; שלישית, בתלות המדכאה שתלויים המקבלים בנותנים.
וכך, במקום "על עבודתך תחיה”, פיתחנו לנו את "על לחציך תחיה”. ובמקום: זה שיוצר יותר יש לו יותר, קבענו כי זה שמאיים יותר – מקבל יותר: ושיותר זכויות אינן תלויות כלל ביותר חובות.
לאחר שנות הדכדוך, האכזבה והבושה של ימי ממשלת בגין הזאת, לאחר כל ימי הקטנות שלנו, המדנים והשנאות, המשובות הטיפשויות וכל שיפכי הרוע – צריך כעת להראות לעם, ולהצביע על נימוק של אמת, שיביא אותו להאמין, כי אמנם ייתכן אחרת. וכי דברים בעולמנו אמנם יכולים לזוז ולהשתנות, ושאוצרות לא־מנוצלים של כוח ושל רצון טוב מוכנים להיחשף כעת, תוך כדי מימושם, וכי הכל הנה כאן מחכים למילה הזו של האמת ולהתחלה של בשורה.
כשתעלה מפלגת העבודה לשלטון תמצא עם מתוח וחסר־סבלנות, חשדן ונוטה לדון ברותחים. כל פינה בארץ תהייה משוועת לכל תשומת־הלב ולכל המשאבים וליותר מהם. אף אחת מחורבות האמון החרוכות למחצה, שנישארו לאחר הליכוד אי־אפשר יהיה לתקנה בנקל, ביום אחד, במחי־יד. יותר מדי קלקלה, יותר מדי הזנחה, יותר מדי דברים חצי־גמורים ורבע־עשויים מפוזרים ברחבי המדינה – משיוכל מישהו, ויהיה גיבור בגיבורים, לתקן מחר, לנקות ולהבריק למשעי.
בתקופת הליכוד השיגה ישראל כמה שיאים, שקשה לפלס אחריהם דרך למישור. שיא האינפלציה בעולם. שיא סיחרור הבורסה, שיא הירידה מן הארץ, שיא הבידוד הבין־לאומי, שיא הכלנתריזם והסחר־מכר הממלכתי. שיא הכניעה ללחצי הדתיים וחוקי נסיגה מצפונית, שיא החמצת תהליך השלום, שיא בהתיישבות הסרק, שיא בהתגרויות בשכנים ובשכל הישר, וחטיפת חלקות בלא־צדק בבולמוס שבית־המשפט בקושי בולם. ועל הכל: שיא הלעג של העם לממשלתו, ושל הממשלה לעם, ושל הממשלה לממשלה, ושל כל אחד משריה לכל אחד משריה, שיא בריחת שרי ממשלה מן הממשלה ועד לשיא שפל ערכה של הממשלה הזאת, של מילתה, של הבטחותיה, ושל כבודה בבית ובחוץ. ואילו כל נסיון לטפל בבת־אחת בכל השיאים יפזר מיד את הכוחות לקצת לכל מקום, למעט לכל פינה, ולבלתי מספיק לכל עניין, עד שנימצא עצמנו מהר שוקעים מחדש בכל מה ששקעו הם, והכוונות הטובות עם ההתחלות המובטחות ישחקו מהר, ויעלו בתוהו ויאבדו.
או, אם להתרכז רק בכמה מאמצים מועדפים, ולדחות את האחרים לזמנים אחרים, ולמקד את הכוחות רק בכמה נושאים קודמים־לכל, צריך יהיה אז להצביע על הנושאים הנכונים, הנבחרים, ההכרחיים מכל, ולהכין את העם להאריך רוחו ולא לדחוק את הקץ, שלא יתחיל לתבוע ולהתמרמר ממחרת יום השלטון – על שלא מתחילים מאצלו, מחצרו, משכונתו וממצוקתו הלוחצת שלו – ולרגון כי אם כך, מה הועיל שלטון משלטון, וכי אלה כאלה כולם תמיד רק מוליכים שולל.
ולפיכך – כששואלים היום, לאחר מאה שנות ציונות ושליש מאה שנות המדינה, מהו הנושא הראשון מכולם, שאיתו הכל קם ובלעדיו נופל, ועוברים על התשובות השגורות על סדר־יומנו, כגון: הארץ וגיבוש גבולותיה, השלום וסיכויי מימושו, הפתרון הראוי לתביעה הפלישתינאית, אופני התאוששות המשק והחברה. מוראל העם ועוז רוחו, ועוד שכמותם – אי־אפשר לא להגיע אל מוקד כל הנושאים ואל לב המאמצים, אל סיבת התקוות שהיפוכה הוא סיבת הכשלונות – הלא הוא – העם.
עם ישראל. שאם הוא עם – אנחנו דבר אחד. ואם אינו עם – אנחנו לא רק דבר שונה, אלא דבר שאיננו.
אם העם אינו עם, גם הקרקע משתמטת, הארץ מופסדת, האדמה, מוצקותה, ביטחונה, הכלכלה והמשק מתמוטטים, והחברה והחינוך והתקוות ומה לא: הכל הופך לחולי, לעזובה – והיאוש בבית. העם הוא הנושא. הוא הסיבה. הוא התכלית. העם, איכותו, חסינותו, ליכודו, אמונתו במשותף המאחד. הן העם כאן בארץ והן העם במרחבי תפוצותיו.
ולפיכך – אם מבקשת מפלגת העבודה לתפוס את התקופה בעיקרה; ולכוון את מיטב כוחותיה אל יקוד המוקד,
ולהתחיל בראשון לכל – לפני מדיניות החוץ, לפני מדיניות המשק, לפני הסכמים – כאלה או אחרים – זה הדבר: להתחיל בנושא הפונה אל כל אחד מאפיקים אלה והמזרים בו זרם חיים, באותו נושא המתעל את כל המאמצים ואת כל ריבוי העניינים הניפרדים, לעניין מאחד אחד: העם היהודי.
ומהו הדבר הזה, שיוכל להיות נושא התקופה החדשה שלפתחה אנו עומדים? הנה, זה: ארבעה מיליון יהודים בארץ ישראל בחומש השנים הבא. פשוט ולא יאומן. יאומן ולא קל. ניראה כפחות מדי וניראה כמעבר לכל חלום, אם נצליח לעשות שהמדינה תדע לפעול היטב בכל מה שנחוץ ונלך לעבר היעד – תתחיל זרימת חיים בארץ. הכל ירימו ראש, יהיה לפניהם יעד אחד ומאחד, נאמן על הכל, וסוחף אף כי לא קל. יחושל אז בסיס לתביעה מכל אדם ומכל קבוצה – להכיר כי השלם קודם לחלקים, ובסיס לתביעה מכל אדם ומכל קבוצה להיות שותפים פעילים, בסיס לתביעה להתאפקות מכאן ולהתעוררות מכאן.
לעורר מאות־אלפי יהודים ברוסיה. באירופה, באמריקה הדרומית ובעיקר בצפונית. ולאחוז ולנער רבבות יורדים מן השיבוש שנשתבשו, ולפתוח ולהניע את משק הארץ ואת פעילותו וצמיחתו מ"אין לי" משתק ל"יש לנו" מחייה. להביא מחנות בני־נוער לתקופות שונות, לפתוח את האוניברסיטאות לגלי לומדים בכל מיני שיטות ומשכי זמן, להרחיב את הארץ לפני יוזמות כלכלה נוספות. ובקיצור: לגרום להתעוררות מקצה לקצה.
לא ללכת בקטנות. כבר היו לנו כאן יותר מדי קטנויות. יותר מדי נמיכויות ויותר מדי אין תוצאות. כבר היו לנו כאן יותר מדי התעשרויות פרטיות, חטיפות איש לעצמו וכל קבוצה לעצמה עם בולמוס קניה מטורף של כל מיני צעצועים נוצצים וצבעוניים ונוצות־טװס יקרות על ראווה בכמויות מבהילות ומבחילות, ובקניינים שככל שעלו ועבו ושמנו גם עשו לנו רוח קטנה ונפש נמוכה. ללכת אל יהודי התפוצות בגדולות, בהכרת ערך הדבר להם ולנו. בהזמנה שהיא גם תביעה. להזמין אותם להיקלטות ריאלית, יד ביד איתם, לבוא אליהם כעת כרוח אביב. לבוא אליהם כמציעי יתרון. לקרוא להם להחליף קיום מטושטש זהות בהקמת זהות נושאת באחריות, להיות בין מעצבי ההתחדשות ההיסטורית של העם היהודי.
אין זה כאילו הפלגה אל דברים שמעבר לאפשר הריאלי. ואין זה מעבר למעשה הסביר. שהארץ תקלוט שש־מאות או שבע־מאות אלף יהודים בחומש הבא. ושהם מצידם גם יקשיבו וגם ירצו וגם יבואו, ושאנחנו מצידנו נדע לקבלם היטב: בלי אפוטרופסות עליהם ובלי להפיכתם לחומר גלם לתיכנונינו. מאות־אלפי יהודים מברית־המועצות, מאמריקה הדרומית ובעיקר מצפונה. וקודם כל להחזיר הביתה את רוב היורדים אם לא את כולם. לעודד את החלטתם ואת התפכחותם ולתמוך בהכרעתם לחזור.
מה יפרנס את התנועה הגדולה הזאת? כל מה שיש לנו כבר בעין – בחקלאות, בתעשיה ובמדע – וכל מה שניתן להוסיף עליו בתנופה: בתעשיות חדשניות, בתעשיות המוח, בחשיפת מקורות אנרגיה, במרכזי רפואה לשירות האיזור כולו וביידע סיעודי ומרבה רווחה, במפעלי הימים, בהמתקת הים וב"חקלאות ימית”, במוסדות השכלה ומדע, פתוחים לכל בקנה־מידה בין־לאומי הערוכים, קודם כל, לקליטת הרבה רבבות בני נוער יהודי. בפיתוח אוצרות תבונת האדם, ומשאבי תבונה כפיים. מוקדי אמנות ותרבות ואמנויות, סדנאות של יצירת מובחר מצטיין ושל ייחוד טיב מעולה, וב"תעשיות" תיור ונופש, ובמה לא.
זו ארץ תוססת אפשרויות, לא ארץ "אין לי" מתסכל, אלא ארץ יש לנו מתעורר, ארץ מלאה כוחות ועוז פריצה אל הבלתי־ידוע, אם, רק לא יגררו אותנו שוב אל תחרויות סרק, ואל מלחמות אחים. מריבות יהודים ולהתנגשויות יוקרה, הסוחבות את פגר אתמול לכסות בו את התפעמות המחר.
[לא] לעשות עוד ממשלה שתתחיל לבזבז את הדינר לפרוטות, שתתחיל ללכת אל האינפלציה לחוד, ואל הסכמי השכר לחוד, ואל שיקום השכונות לחוד ואל תקציב הבטחון לחוד, כולם חשובים מכל חשוב – ולא לבוסס בכל שלולית לחוד – אלא ללכת אל עניין גדול אחד, ורק דרכו אל שאר כל העניינים המפורטים: דרך התעוררות עליית היהודים וקליטתם הטובה, אל ארבעה מיליון יהודים בישראל עד סוף חומש הזה.
יש עמנו כוחות בארץ למעלה ממה שמשערים. כוחות גלויים ועוד יותר כוחות גנוזים. יש לנו כוחות משקיים, כוחות ארגון וניהול, כוחות מדעיים וכוחות תרבות, וגם כספים יש לנו, יותר מן הגלוי לכאורה, ואם תהיה בנו גם אמונה גדולה בדבר גדול – ייחשפו גם מיבחר כוחות ומשאבים, שקשה לשער מכשולים שלא יידעו להתגבר עליהם. די לדשדש בנכאים. אינ[נ]ו מסכ[נ]ים. די בדמעות התנין שבכל סלוני יום ששי: אוכלים שם, שותים ובוכים.
די לגנוח בארץ הזו. די לילל. די לחפש אשמים ואשמות. די לבוסס במי אפסיים, לקום כעת ולקרוא קריאה גדולה.
לעם היהודי כאן ולעם בתפוצות. קריאות גדולות מוצאות תשובות גדולות. עשייה גדולה מעוררת תנועה גדולה. אין כאן שום דבר בלתי־אפשרי.
מעשה שיש בו הקיץ ויש בו חלום. שיש בו כעת ועוד יותר אחר־כך. אם בעוד ארבע־חמש שנים יישבו כאן לבטח ארבעה מיליון יהודים – נהיה אנחנו אחרים. תהיה ההיסטוריה של העם היהודי אחרת, ויהיה האזור שאנו יושבים בו אחר. מאזן הסביבה יהיה מאזן חדש, ומאזן השלום יהיה מתייצב מחדש. האם צריך עוד להוסיף דבר? רק זה, כי אמנם נדע, נאמין ונעשה – נוכל להיות גאים: אנחנו עשינו שיהיה.

יזהר סמילנסקי, דבר, 6.2.1981

תשוחרר ההומניסטיקה

המדע וההומניסטיקה הם שניים זה מול זה. שני מבטים, שני אופנים ושני צדדים אנושיים זה כנגד זה, שניהם עונים לטבעו של האדם.

אלמלא שההומניסטיקה נפלה עליה בהלה, ומתוך נמיכות הרוח ומתוך קנאה ביוקרת המדע, באה אל האקדמיה והתקפלה על סיפה, ויתרה על היותה ועל חוכמתה והתחילה מייצרת את כל אותם „מדעי ההומניסטיקה” האלה, ומותחת שרירים כדי להפוך את ההומניסטיקה למדע, ואת לימודיה לדיסציפלינה כמו־מדעית – ובלבד שלא להישאר כחוכמת השוטטות החופשית וכנודדות הרוח. ומייד גם התחילו צצים המדעים שלה מדע אחר מדע, כל אלה ”מדעי הרוח” האבסורדיים, לרבות ”מדעי הספרות”, ”מדעי החברה” ו„מדעי ההתנהגות”, וכל כיוצא באלה המתחזים למדע, שאינם מסתפקים במחקרי החברה, או במחקרי האדם או במחקרי הספרות וכל השאר, אלא בהתבטלות מתרפסת, מדע ורק מדע, וכך ביטלו את מעמדם העצמי ואת מהות חוכמתם המיוחדת, ובחרו להתקיים במעמד כלאיים, מלובשים בכל מיני טלאי דיסציפלינות דמויות מדע, ועל מקומה של המתימטיקה, מלכת המדע, למשל, עשו להם את מעמסי הסטטיסטיקה המשמימה שלהם, והסטטיסטיקה הפכה להיות רגל־העץ של ההומניסטיקה המדלגת שלא לפגר אחד קצב המדע. ובמקום חומרת נהלי המחקר המדעי האמפירי, התמלא האגף ההומניסטי של האקדמיה במישחקי כמעט־מדע ובשאלונים ובטפסים ובז'ארגונים מלומדים ובצפנים מוזרים, שלא בלשון בני־אדם, ובראש הכל בהמצאת „הפייפר”, שהפך מאז לתוכן ולצורה ולסמל לנכס מדעי האדם ולאופן הראוי לביטוי הישגי ממצאיו. וככה נכנס בנו הפייפר.

וככה בגדה ההומניסטיקה במהותה, וחדלה מהיות הומניסטיקה ומהיות הצד השני של המדע, וחדלה מהיות האופן האחר הנוסף של חוכמת השכל האנושי, והתחילה לקרקר במין יצור כלאיים המבקש להחשב מדע, במקום להתגאות שהיא ההומניסטיקה, שהולכת בדרכים הפתוחות שמעבר למדע. ומה השיגה? אם לא את הליכת העורב שבמשל המפורסם, ששכח ללכת באופן שהוא בנוי ללכת בו, והתחיל לקרטע באופן הפאתטי שלו, וככה באו לעולם גם שאר „מדעי הרוח”, הנה הם כאן סביבנו, ואפולו בייחסנות: ראו איך העלינו את ההומניסטיקה לרמת מדע בין המדעים, ואיך אנחנו נראים מוצלחים כעושי מדע.

בלי לחרוץ משפט על הישגיהם המדעיים כן או לא – צריך לראות את ההפסד הוודאי של ההומניסטיקה. לאחר הוויתור שוויתרה על היות „הקונטרה”, כפי שאבא בשעתו היה מבקש ”להחזיק לו קונטרה”, כשהבריג מצד זה ומצד זה צריך היה לעכב את האום שלא ייסחף לסיבוב, ואילו ההומניסטיקה נסחפה, כמעט נתאבדה, ובלבד שגם הרוח תהיה מדע. וזו היתה המעילה הגדולה שמעלה ביכולתה ללכת בשדות החוכמה האנושיים ששום מדע אינו עשוי ללכת בהם, ושאלמלא קומץ שליחי האלים שנשארו מחוץ לאקדמיה, היה העולם נשאר רק בידו המדעית מכאן, ובגדם יד מכאן, והראש האנושי במקום שיהיה מתעצם במכלול תכונותיו, הלך והפך לחצי ראש שכלתני. כשכולנו יודעים, כמה מראשו של אדם הוא באמת מדע, וכמה הוא ראש מעורבב, במדע ובלא מדע, וכמה תמיד הוא, אף על פי כן, עשיר יותר מרק המדע שהוא מתעסק בו, תוסס יותר, טראגי יותר, גם קומי יותר, ומכל מקום רבגוני יותר, לעיתים גם משוגע יותר, ואם לא להיפך, גם עליז יותר ומלא חיים יותר.

כאמור, אין זה עיסקנו לדון כאן בהישגי ההומניסטיקה האקדמית, ולא להעריך את גבורת מחקריה – אבל עיסקנו הוא לראות מה תורמת תורתם כשיורדת ומגיעה אל בתי־הספר, ואיך מתודלקי דלק האקדמיה הטרי, באים המורים הצעירים אל בית־הספר, ומתחילים להפיץ חוכמות שאך זה זכו לאישור ולתואר. ומי שלא ראה שיעור במדע הספרות ובמדע השירה, או במדע החברה או המדינה בבית־הספר, לא ראה מימיו מחזה ההנקה ומחזה הוצאת נשמה, נורא כשם שמגוחך, פארסה כשם שהתעמרות, המתחולל בין צעיר סוכן פייפרים ובין נשמות צעירות המסרבות לשידוליו, ואיך במקום שתהיה זו שעת פגישה במלוא־החיים ובתוסס ובמתסיס, טורחים שליחי מדעי ההומניסטיקה ומכבים נר של סקרנות, אחר נר של התרגשות, אחר נר של חדווה אנושית. ומשאירים אחריהם לוח ריק מלא מלים מוזרות, טבלאות משונות, מיספרים וסטטיסטיקות, מסמנים ומסומנים, דנוטטיבי ורפרנטטיבי, והאני המדבר והאני הכותב והאני המפהק, איזכורים וארמזים, והרמנויטיקה ופרשנות מתקליטי הפסיכולוגיה ומקלטות הסוציולוגיה, ומכל מה שמנגן היום בשוק האופנות המתקדמות של העולם המודרני הפוסט־מודרניסטי.

ומה רע בזה? מלבד שזה נורא לראות, זה חותר תחת הגיון קיומה של ההומניסטיקה. כי אם למדע יש קריטריונים מובהקים למשפטיו ולטענותיו, הרי להומניסטיקה אין אף קריטריון מוצק אחד, אף קנה־מידה אחד מובהק, הכרחי ומספיק. כל הפילוסופים שמעולם, לרבות גדולי הגדולים, ניסו למצוא קנה־מירה כזה, ולא הצליחו אלא להשאיר לבאים אחריהם להתחיל מחדש.

ואין אפוא אף קריטריון להומניסטי, דווקא מפני שהוא חוכמת האנושי, והאנושי הוא תמיד חמקמק והפכפך, לא נמדד באחוזים, לא צפוי ותמיד מפתיע, כשם שגם שמרן ועצלן ונמנמן ואדיש לכל, ואין אף תופעה ואין אף עובדה בתולדות האדם ולא בתיאורי עלילותיו שיש לה רק הבנה אחת יחידה וסופית. כגון התנ”ך הזה, שמפרשים וחוזרים ומפרשים את הכתוב בו כבר אלפי שנים ואין לזה סוף. או כגון כותבי ההיסטוריה, שאינם חדלים מתאר אותן העובדות ותמיד אחרת, ומלבד הערכים של יושר אינטלקטואלי ושל תיעוד אמת, כל שאר ערכי המחקר באים ומתחלפים, וזו גם גאוותה של ההומניסטיקה, שכללי העדפותיה תמיד בוויכוח, תמיר באלטרנטיבות, ושנימוקי העדפותיה תמיד צריכים שפיטה מחדש והסכמה מחדש.

ההומניסטיקה היא בדיוק חופש התנועה של הראש האנושי, היא החופש לריבוי אנטנות הקליטה והשידור, היא החופש לומר אחרת, ושונה, והלאה, וגם החופש לומר יפה יותר, ואפילו להתגנדר ולהתייפות, כשם שהיא החופש להיפתח השמימה או להתהפך תהומה. הסדר האנושי הוא חסר סדר, שואף סדר ופורע סדר, תמיד בדרך אל הסדר ותמיד בבלבול הסדר, הוא הסדר הנרגש והנלהב והמשיחי, וגם הסדר השומם, המשמים והדכאוני, הוא שכל הישר והשכל העקום, השפוי והבריא וגם הסוטה החולה, ולעיתים אף הסותר וההורס עצמו. פעם זה הגיג מתרוצץ, ופעם זה צדף סגור, וזה גם יופיו של האדם וזה גם היפה שבגילויי ההיסטוריון, למשל, כשמגלה את הסיבוב האנושי, איך הנערץ אתמול הופך נקלה, המפואר לבנאלי, ואיך הטריוויה מתלקחת פתאום לחגיגה.

והמופרכות הלא־מדעית הזו, היא בדיוק היתרון האנושי – ואסור להומניסטיקה לפגוע בה, ואסור לחוקר האדם לאבן אותה, ולא להקפיאה כדי שתהיה נמדדת, ואסור לתקעה בנוסחה אחת סופית, ולא למעול בראייה הגדולה הרב צדדית של הדבר והיפוכו, של הדבר וזרימתו, ושל בריחת האדם משום ניסיון להגדירו סופית ומשום קביעה גמורה, ובקצרה: ההומניסטיקה איננה מדע ולא צריכה להיות מדע – ורק צריכה לרדת מן המדע, ולהודות בנבצרות יכולתה להיות מדע, ולהיפתח כולה לאופן הראייה האנושית האחרת, וללכת עם האדם בצד שלו, בצד ההפוך לצד המדע, בקונטרה שלו, באנטארטיקה שלו, וברוגש ער גבה־גלי.

שכלו של האדם, טען פעם קרוצ'ה, עשוי משניים, מן ההגיוני ומן האינטואיטיבי. ואסור לדכא לא את האחד ולא את השני, וצריך לזרוק את מיטת הסדום של הפייפר האקדמי, שהיה גאוות כתיבת מדעי החברה ומדעי ההתנהגות, ומדעי „השיח״, על כל התחכמותם. הביטו רגע על הפייפר, מצוות האקדמיה המלומדת, גולת הכותרת של כתבי־העת הרציניים, וחובת כל מוריה ותלמידיה, ורק הוא המותר לבוא ב„קהילה המדעית”, ואיך זה בדיוק המירשם לבינוניות, לראש הקטן ולקלישאות השטוחות המקובלות, דגם פורמאלי אחיד והומוגני ופטור מנוכחות אדם, כתוב במסגרות כללים מוכתבים בקודקס מרושע אבל מקודש, מעוקר מכל גחמה אנושית, כולו רק נייר, סטרילי, אימפרסונלי, נייטרלי ואינדפרנטי, כביכול רק מדע, רק ממצאים ורק דיון ומסקנות וביבליוגרפיה למהדרין, ובאותם תרגילי סדר רטוריים, באותם מדים אפורים כפויים, המנופקים מאפסנאות הסוציולוגיה והפסיכולוגיה, שמטמטמים כל מחשבה פוריה, ודוחים כל הברקה מקורית, שנאמרת באמירה אישית, ועל כל שלטי האזהרה שעל המדשאות, שאסור לדרוך אלא רק על אדמת המדע ושל נעליך, ומה התוצאה? הלא אתם יודעים, ניידות ניירות ניירות, כל אותה כמות אין־קץ של אותו דבר שומם, אותו דבר מת ודומם, שאין אדם שפוי שירצה לקרוא אם אינו חייב, ושממלא את סדר היום של האקדמיה ואת קדימותיה, סותם את מוחה, ודוחה כל חוכמה חיה וכל אמירה מקורית, וכל חיווי אישי, ורק סולד מכל סימן שיש בו חיים או חן או חיוך או אמפטיה – מחשש שמא אינו מדעי.

וכך זכתה הטריוויאליות בלגיטימציה, וכך הוכנעה המחשבה היוצרת, המתפרצת, האחרת, המורדת בתביעות מתכנתי המחשב הזה שהפך כעת לאשף ולאדון. וזו גם סיבת התרוקנות לימודי ההומניסטיקה, התרחקות התלמידים ממנה: ממה נפשך, אם מדע למה לא מדע אמת, ואם מדע שימושי למה לא כלכלה ומשפטים ומינהל – ולמה ללכת אל כל ההומניסטיקה הזאת, המתחזה כמדע והמתייגעת להראות כמדע, ולמה כל המשחקים בכמו מדע, עם הכתיבה הכמו מדעית עם מחיקת האישי והעדפת הנייטרלי והאנדרוגני והאימפוטנטי. ובעוד שהמדע יש לו הוכחות מן המעבדה, רצה ההומניסטיקה ומביאה את הביבליוגרפיה שלה כהוכחה וכמקור הסמכות. וכשהמדע אומר ראה את ממצאי המעבדה, פותחת ההומניסטיקה את מגילת היוחסין, ראה כתבי פלוני הרב הגאון הגדול, ראה מאמריו וראה פייפריו ועיין שם.

מיטב הדברים שנאמרו פעם כהומניסטיקה, מעולם לא היו פייפרים. ותתקשו להביא אף פייפר אחד שכדאי לקרוא למי שאינו מוכרח. ואילו פרויד, למשל מעולם לא כתב אף פייפר, וגם לא היה מתקבל היום לאקדמיה, ולא ניטשה, ולא בובר, ולא גרשום שלום, ולא וולטר בנימין, אם להזכיר רק אחדים, ששינו את מחשבת הדור, הם כתבו מסות ספרותיות למהדרין, הם כתבו כבני אדם חכמים, שהביטוי המדוייק והביטוי האסתטי מעורים בהם, מאמרים שקלעו בשכנועם, פטורים מכל האבזרים השאולים ממדעי הטבע או המתמטיקה, ושהשכנוע הושג אצלם על ידי היענותו של הקורא לפניית המדבר אל האנושי שבו, מתוך כבוד לאדם הלא מתמטי, ובחיוך פה ושם, ובנוחות אישית, ובלי להירתע מאיזכור שירים, פתגמים או מעשיות־עם, ושום תוכנה ממוחשבת לא פסקה להם את מרחב האמירה או את זרימת האמירה, ולא שוליים כאלה או סעיפי פרקים כאלה, מחשש שמא יברח הכותב ממדעיותו ויתפרע באנושיותו, שמא יהיה נדמה לו שבשדה ההומניסטי מותר להיות אנושי, שמא יעלה בסברתו שכאן אפשר לאדם לדבר בהוויתו, ושההומניסטיקה איננה אלא היא ממש אותה יכולת שהמדע אינו נדרש לה, והיא דוקא הפנייה אל חוכמת האנושי ואל שפיעתו – כתיבת גדולי ההומניסטיקה היתה תמיד אנטי־פייפר, אנטי דפוסי הכתיבה האקדמית המדעית, והיא המופת והדוגמה לכתיבה הפורצת, הלא אובייקטיבית, הלא פורמאלית (פרט לעניינים טכניים), האיכפתית והלא נייטרלית, והתתומה בכתב הכותב, והיא זו שפרצה דרכי אמירה לא סלולות, ועד מעבר לגבולות המוכרים, והיא העדות שאפשר לומר נכון ומדוייק לא על ידי פוחלצים חנוטים, שנראים „אפאראטים״ מדעיים להפליא, והיא העדות היפה לאן אפשר להגיע ברוח האדם, כשם שהיא העדות שאין בעולם הומניסטיקה אובייקטיבית ואין הומניסטיקה מרצית, יאיו הומניסטיקה נייטרלית ואין הומניסטיקה סריסה.

המתח שבין המדע וההומניסטיקה הוא הכרחי אפוא, ויישאר במתח תמיד, ובלבד שלימורי ההומניסטיקה לא תחלש דעתם, ולא ינסו לשווא להתיישר ולהיראות כמרע, ושלא יבגדו בשליחותם להיות האופן האנושי האחר, האלטרנטיבי, למדע. ושאפשר לדון במיטב ענייני האדם בלי להיהפך ל„מדעי ההתנהגות״, אלוהים ישמרנו, או ל„מדעי החברה”, הרחמן ירחמנו, ובלי להיהפך לעוד פייפר מוכה נחיתות המתיימר לדבר מדעית, כשהוא מדבר לא כמו בן אדם על ענייני האדם. ולשחרר את המרצים ואת תלמידיהם ממכה כפוייה זו של כתיבה לא אישית וחסרת נוכחות אדם, ולחדול משימוש במתודות שעוסקות באובייקטים כשההומניסטיקה היא זו שעוסקת בבני־אדם, שלעולם אינם אובייקטים, ולא שום ממוצעים סטטיסטיים – וללכת בדרך השנייה, האלטרנטיבית, ולא, בשם כל היקר, לא להתכחש ולא למחוק את הדרך השנייה הזו, של חוכמת האדם, כי שתיים הן והן שתי דרכים, שני אופנים, שני חלונות אנושיים, ולא לסגור את האתר רק מפני יוקרת השני.

                                                           . . .

 

ולבסוף, אין זה עיסקנו לדאוג למתח שבין שתי הגישות ואיננו נקראים להגדיל או להקטין אותו, לא רק מפני שלא צריך ולא רק מפני שהמתח הזה הוא הכרחי, גם כשאינו סימטרי – אלא מפני שכבר אין זו מדינה שמחליטים בה באיזה „מרכז" פוליטי מעושן אחד, או באיזו ועדת מומחים סגורה אחת, מה צריכים האנשים להיות ובמה לבחור. זו חירותם לבחור להם, לרבות רשותם לטעות. ואין שום הוכחה שיש איזו קבוצת אנשים חכמה שיודעת להחליט מהו הדבר הנכון, או לקבוע מעל ראשי האנשים מה טוב בשבילם ומה צפוי להם במאה הבאה. אין בעולם חכם גדול כזה, לא באקדמיה ולא בממשלה, שיודע מה הולך להיות, וראו למשל את מקרה „מדעי המדינה”, שתמיד הם יודעים הכל במדעיות ותמיד הם נתפשים מופתעים ומסכנים.

ואין לנו מה להתערב ואין לנו כלום בעולם להציע כמוחלטים. והעולם כדרכו, מלא אלטרנטיבות, מלא הפתעות נוראות והפתעות נפלאות, והאנשים והנשים לעולם יהיו הולכים להם כדרכם בכל מיני הדרכים, ויבואו עליהם כל מיני דברים טובים ולא כל כך, וזו זכותם שלהם לבחור בין האלטרנטיבות, וזו חירותם, ורשותם להחליט, וגם זכותם להתבלבל. אפשר כמובן לנסות לשכנע, אבל לעולם לא בביטחון שהעולם עומד בשכנוע שלך.

כל מעשה תכנון באדם הוא תמיד מעשה התעמרות ועריצות – ואילו המתח הזה הוא מיטב סביבתו החיה של האדם ומיטב מלאות חייו ועולמו. יש דברים בעולם שאינם נושאים לתכנון. כשם שיש דברים בעולם שאינם נושא למדע. כגון, רצונו של אדם, כגון טיב זהותו, כגון מוסריותו, או כגון השירה.

וצריך רק לבוא פעם ולראות את „מקרה השירה״ של „מדע השירה״. ואיך מקריאת שירה הופכת זו לקריאה של טקסט, והטקסט הופך לנייר מלא צפנים, והצפנים לשדה צייד, וחמושים ב„כלי פיצוח” ובמילון הז'ארגוניזמים – ולא משוחחים אלא רק „מנהלים שיח״, ולא מדברים אלא רק מפעילים „פעולות מלוליות" (verbal acts), ורק מפרידים את ה„נאראטיווי״ מן ה„היסטורי”, ובבוז לכל מי שבא לשירה כדי ליהנות ממנה, ממלאים אז את „החלל הציבורי של המפגש” בציטוט ממבחר דברי אחרוני הישועים המודרניים, המעצבים היום את הסכולסטיקה האקדמית האופנתית, ובכוחות קוריקולרייים קרים משותפים, הם „מפצחים״ סופית את השיר החי, את האדם החי ואת ההומניסטיקה החיה. המודרני חוגג אז, והפוסט־מודרני והפוסט־פוסט, וגם הקידמה חוגגת, והאקדמיה חוגגת, ורק ההומניסטיקה מתפגרת אז והשירה יוצאת נשמתה. ההומניסטיקה החיה היא פשוט שימחת המגע באנשים. היא שעת ההנאה שלהם, היא שעת דיבורם האנושי, שעת נוכחותו של האדם, כפי שהוא אדם, על מצוקותיו, פחדיו ותפילותיו, ועל הרפתקאות רוחו, דמיונו וסקרנותו, וגם על מציאת האחר המתחבר בו בצדו והשונה ממנו, שעת חמלת האדם ושעת דעת אפסותו. ובלי נמיכות־קומה מפני המדע, ובלי העמדת־פנים מדעית, שעת ההומניסטיקה היא שעת פגישה יפה לאדם אחד עם פרפור דיבורו של אדם אחר ברגע של קשב. רגע שאם יודעים כמוהו – לא מוותרים עוד עליו ולא חדלים עוד מחפש אותו תמיד.

 

ס. יזהר  דברים בכנס מורים באוניברסיטת ת”א, 5.10.93 פורסם בידיעות אחרונות 12.11.1993

 

שלוש התחנות

הרגע שבו אורז בוגר בית-הספר את חפציו והולך לצאת מן השער שבו נכנס לפני כך־וכך שנים, באמונה שהאמין כי משהו חשוב יקרה לו, ובתקווה שקיווה כי כשייצא יהיה שונה במשהו מכפי שניכנס – רגע זה, ראוי שנעצור עליו: רגע עימות הוא בין איזו תמימות שלפני-מעשה ובין איזו בגרות שלאחר-מעשה.
מהו ההפרש בפועל בין התקווה ובין מימושה? האמנם יש לו לבוגר היוצא משהו שהוא בבחינה "יותר"? האם ל"יותר" הזה נתכוון כשנכנס? האם ה"יותר" הזה מצדיק את כל השקעת המאמצים.
האם באמת הוא חשוב, אפשר לעשות בו משהו, אפשר לשנות באמצעותו את החיים, שלו ושל הסובבים אותו? או, רק מעט מכל זה קרה בפועל, ומה שיש בידיו כעת אינו אלא סל קטן עם מעט ידיעות מקצועיות, עם קצת שיכלול של כמה מיומנויות – ובסך־הכל. בשם שניכנס כך הוא יוצא? ובשער היציאה כבר נאבקת האכזבה בתקווה?
הדברים מתחילים להסתבך שם על־יד שער היציאה. והם מסתבכים יותר, כשמוסיפים ותוהים, של מי הן בעצם כל הציפיות האלה? של הלומד? של מוריו? של החברה-תרבות שמתוכה ניכנס ואליה הוא חוזר? האם אלה ציפיות של שומרי הקיים וממשיכיו, או הן ציפיות של מהפכני הקיים שהולכים לשנותו?
כדי להמחיש את האפשרויות השונות הנרמזות כאן, מוטב שאציג לפניכם, כשאתם נחפזים לצאת בשער ולרוץ לדרככם, שלושה דגמים, שלושה מושגים, שמצד אחד הם הביטוי הממוסד של הציפיות המוסמכות, ומצד שני הם גם המוצר של מימושם בפועל. ואל נא תקבלו את הדגמים המוצעים כאן בקנה־מידה של אחד לאחד, אלא יותר כמין מטאפורה, לאמור, כתבניות המייצגות מושגים.

הדגם הראשון: "מגדל השן"

ביסוד הדימוי הזה כמה הנחות. הראשונה, ש"מגדל השן" הזה, אינו פתוח לפני כולם אלא אלא רק לפני מיעוט ניבחר (ו"השן" מרמזת על היוקרה: לא לכל אחד לאליטה בלבד). כדי להיכנס צריך להצטיין, וכדי לסיים צריך להצטיין. וההצטיינות, היא הנורמה: להתנהגות, ליסודיות ולתוצאות. שום דבב שם אינו לשימוש הכל, והכל אינו לפי המידה המשומשת.
הנחה נוספת שנושא ההתענינות ומוקד שימת־הלב – היא התיאוריה ולא שימושיה: עליונות ההלכה על המעשה. ההפרדה בין המחשבה ובין המציאות. ההתנזרות מתביעות ההווה, וההתעלמות מבעיות וממצוקות הסביבה. עוסקים שם בענינים ניצחיים שהזמן אינו נוגע בהם ואינו מחליד אותם. והעיסוק, בתמציתו, איני אלא: בקשת האמת. האמת לעצמה. בלתי קשורה לתנאים. לנסיבות, ולאירועי השעה. רק "המחקר הטהור” שם. בין החוקר ובין נושא מחקרו – משא ומתן מדוייק, המתאכזר למה שאינו במוקד העיון. אין זה דיאלוג של אדם עם שאר בני-אדם, ולא דיאלוג של חבר בחברה עם החברה כולה. הדיאלוג הוא של אדם עם אובייקט. עם אידיאה, עם חוק.
הנחה נוספת היא, כי סוג זה של מחקר הוא המציב לעצמו את מטרותיו. אינו מקבל הזמנות. אינו פתוח למצוקות הסביבה הניצרכת, אינו עונה להם על שאלותיהם כעת ־ והן אינן נחשבות כי־אם כהטרדה וכהפרעה. רופא כזה, למשל, החידק הנחקר חשוב בעיניו לא-פחות מן החולה הסובל ממנו. מהנדס כזה, למשל, הנוסחה האלגנטית שווה בעיניו לא-פחות משימושיה התכליתיים.
חוקר כזה, למומחה כזה, או אדם כזה, מבחוץ הוא נראה כאילו עומד כאן נזיר, מתבודד, "שרוף" על המחקר, או על האידיאה: שתקן, מיזנטרופ, שאובייקטים חשובים לו כבני־אדם. שהאמת המוחלטת יקרה לי מן האמת האפשרית, היחסית. ושהסדר חשוב לו מן החיים.
הנחה מקובלת נוספת, מתארת את שוכן "מגדל השן" כאילו הוא מי שיודע הכל על מעט. ושעל-ידי צימצום המרחב הוא מגיע למיקוד ולתכלית השלימות. מאז ומעולם התווכחו בני-אדם על מידתה הרצויה של הידיעה, אם טוב שיידע אדם הרבה על מעט, או מוטב שיידע מעט על הרבה. (השועל; כפי שמזכיר ישעיה ברלין ויודע לעשות הרבה דברים בשטחיות, והקיפוד יודע לעשות רק דבר אחד ביסודיות). אמרו, למשל, שהדעת הקדם-אוניברסיטאית היא ידיעת מעט על הרבה; וכנגדה. ההתמחות האוניברסיטאית, היא מקסימום למדנות על מינימום נושא. ואילו "במגדל השן" מבקשים לדעת את כל הכל על נקודה אחת.
ידוע החידוד על ההבדל שבין המומחה ובין הפילוסוף, אמרו, שהמומחה הוא זה שיודע הרבה על מעט, וחותר לדעת יותר ויותר על פחות ופחות. עד שלבסוף יצליח לדעת הכל על לא-כלום; ושהפילוסוף, לעומתו, הוא מי שיודע מעט על הרבה, וחותר לדעת פחות ופחות על יותר ויותר, עד שלבסוף הוא מצליח לדעת לא־כלום על הכל.

הדגם השני: תחנת הדלק

עברנו בבת־אחת ממיבנה מעולה למצטיינים אל מיתקן שימושי לכל ופתוח לכולם. עשוי לרבים, דומה לרבים, שכולם בדיוק כמוהו. מקום שנכנסים אליו מנסיעה, לשם הצטיידות, מצטיידים ויוצאים ממנו מיד להמשך הנסיעה.
תחנת הדלק אינה מקום לגור בו. אלא מקום לעמידת רגע. לבדוק את כלי הנסיעה, (אוויר, מים, שמן, נקיון השמשות, חילוץ עצמות הנהג, וכו') ולמלא את מחסורו באנרגיה.
תחנת הדלק, כידוע, פתוחה תמיד ולכל (התנאי המגביל היחיד: התשלום), לכל סוגי הרכב, לכל סוגי הנוסעים, לכל מטרות הנסיעה. לא שואלים איש מניין ולא שואלים איש לאן. ממלאים את מחסורך במה שהצטרכת ובכמות שביקשת. תחנה היושבת בין שני המשכי הנסיעה, כלומר היא ההווה. אין חובה להיכנס, אין חובה למלא עד הסוף, אין חובה לדבר עם המפעילים, אין חובה למשהו או למישהו. הכנס כשאתה צריך. קח וסע – זו הסיסמא.
יש מוסדות לימוד למבוגרים וזה בדיוק איפיונם: למלא את צרכי הווה של הניזקקים להם, ויש בהם כדי לספק את בקשות הלקוחות. ההתמחויות במוסד השכלה כזה מוגדרות הישג, מתפקדות לשימושו במירב היעילות. באים כדי לקבל דבר מוגדר ויוצאים לאחר שקיבלו אותו: כלום לא משתנה במקביל השירות מלבד תוספת האנרגיה שקיבל, ותוספת הטיפול שביקש: הכל שימושי ולשם השימוש.
הלימודים, ההרצאות, המעבדות, יחסי-אנוש, הבחינות – הכל שימושי ותכליתי. אין חוקרים אלא את מה שמסייע לצורך שהוגדר. חוקרים בדפוסים מוכנים ובמתכוני שימוש מנוסים. לא מחפשים מעבר מזה. אין זה מקום לגלות דברים. אלא לבוא, לקבל, לטפל, להצטייד, לקחת ולצאת ולשנות את המקום. מקום נישכח בדרך הנימש[…] מי שמצטייד שם נעשה בעלים למידע נחוץ, נעשה מיומן יותר, לכמה ביצועים מוגדרים. משתכלל בכמה טיפולים מוגדרים הניתנים מידי מומחים לדבר. ולומד מהם לעשות כמותם. ורושם עצמו כמה פתרונות מופת. וכשם שהתחנה שירתה אותו – כך הוא ישרת אחרים.
הרי זה לימוד לשם שירות. להשתמש במה שכבר נתגלה ונודע – וליישמו באמצעים שימושיים לשירות הציבור; בעל המקצוע מצידו אינו מקדם כלום ואינו מגלה כלום אלא מחבר את הידוע לנו עם צרכי ההווה, ביעילות המירבית.
מוסד לימוד כזה אינו שואל שאלות על ההמשך. גם לא מתעניין מניין באו לקוחותיו ולאן ימשיכו. הוא מטפל בהם תוך-כדי שהותם בתחומיו, בכל מה שיש בידיו לתת להם: אנרגיה, כיוונים, נוחות ונוחיות – שלם וסע לשלום.
השינוי שמוסד זה משנה בתלמידיו הוא: ידיעה מה־לעשות־איך. ידיעה טובה ככל האפשר. תיאוריה קצרה ברקע והרבה הדרכה מעשית כתוכן. וכשם שהנוסע אינו מתעניין בדרך-כלל מניין בא הדלק או מה נוסחתו הכימית, אלא רק ביעילות תיפקודו המיידי כך גם הלימוד, גם המלמד וגם גופי-הדעת הנלמדים – כולם באים באותם היחסים הנהוגים בתחנת הדלק: תורה מן המוכן, הוראות מן המוכן, ושימוש מומלץ מן המוכן – הניתן לכל דורש, לשימוש מיידי.

הדגם השלישי: מיצפה הספר

"מיצפה-סְפָר” אצלנו אינו צריך, כמדומה, לפירושים. מקום על גבול הארץ הנושבת, הרחק ממרכזי האוכלוסיה. באים לשם בעיקר מתנדבים, ממניעים אידיאולוגייים, מדחפי הרפתקנות, ולעתים אף ככשליחות אם לא רק כהעדפה לזמן־מה.
אוכלוסיית המיצפה מעטה, ועמוסת תפקידים. כל מה שבידיהם הובא ממרחקים. החל במוטיבציה להיות שם וכלה בכלי העבודה. ההתנהגות, הלבוש, סדר-היום, היחסים הבין-אישיים, כולם מוכתבים ע"י תנאי המקום, וע"י ההודאה בהכרחיותם. הגרים שם משיגים בחייהם שם סיפוק אישי (הקשור גם בהוקרת שולחיהם), סיפוק שבלעדיו לא היו מאריכים שבת שם, במקום הקשה והרחוק ההוא.
ישיבה בסְפָר היא ישיבה במקום שהידוע והמוכר שבו – מאחור; ושהנעלם והלא־מוגדר – מלפנים.
עד לכאן, כולם יודעים. מכאן והלאה, אין איש יודע. איש לא היה כאן מקודם. איש לא מדד כאן מדידות. איש לא יודע יותר מהם. כל הידיעות של עד־כאן בידיהם והם כאן כדי לדעת מן המכאן והלאה. וכשהם יודעים יותר. גם העולם זז איתם ויודע קצת יותר. קו הגבול בין הידוע ללא־ידוע, זז איתם, כשמצליחים. הם חיים על ה"תפר" שבין היש לאין. והאין הולך כל הזמן והופך ליש – באותה מידה שמעשיהם מצליחים בידיהם.
מוסד המחקר, תוכן המחקר, ותכונות החוקרים, יש בהם מיסוד ההרפתקה, מיסוד ההימור ,והוא שבנוי על הנחת־יסוד אחת: כי אכן יש יותר. וכי היותר הזה חשוב מן הקיים. וכי אם מתעקשים מאד שלא-לוותר, ואם משתחררים מכבלי ההרגל. ואם מוצאים מעבר למוסכמות דרך בלתי־מנוסה עוד – פורצים אז אל "היותר" הזה, כלומר, אל תחום דעת חדש, שמקדם ומעשיר ומייעל את הדעת הקודמת, ועושה אותה ל"יותר" מקודם.
מיצפה הספר חי בדחקות. יותר על הבטחות שייתמכו בו מאשר על תמיכות בטוחות. דוחקים בו, שיוכיח כל הזמן הצלחה והישגים מרשימים. לא מבינים לכל לבטיו, וגם מבריחים חלק מן המתישבים, שחוזרים בפחי־נפש אל העורף השקט והמבוסס, וגורמים לנישארים להיות בודדים יותר, קנאים יותר ומוזרים יותר. לעתים לא נישארים שם לבסוף אלא יחידים כשרופים על אמונתם.
אבל מצפה-הספר הוא מקום המופלא, הפֶלֶא והניפלא. הכל שם תמיד בחידוש. האנשים שם מוקסמי הבלתי־ידוע־עוד. קסם הלא פתור, הפתוח, המשתנה. הכל שם במיבחן כל יום. מה שאתה יודע, מה שאתה מאמין בו. אתה חי בדוחק. אבל יש לך שקיעות ויש לך זריחות ניפלאות. וכשאתה צועד קדימה, לא רק אתה צועד אלא גם העולם זז צעד אחד איתך.
איש לא קובע ולא יכול לקבוע לך מראש את טווח החיפוש ואת כל מטרותיו. לא במוסד הלימוד ולא במוסד המחקר. הלא־ידוע אינו גר במקום ידוע ואין מגיעים אליו לפי כיוונים ידועים. מלכתחילה ביקשו ממצפה־הספר לדעת יותר על מים, על אקלים, על אדמה, וכו' – אבל בדיעבד ייתכן שיתגלה נפט, מינרלים, או תופעות חיים וטבע שלא חשבו עליהם.
המתיישבים נישלחו לשם מטרות מוגדרות, אבל הם מוסיפים ומגדירים לעצמם מטרות מעבר למוגדר – אם כך נתבקש להם תוך כדי שהותם שם. הם חלוצים, אולי גם מוזרים, לעתים יחפנים כאלה, קצח משוררים אולי. שותקים הרבה אבל מלאים דיבור מתאסף. מתאסף ונילחץ ומתגבש.
האובייקט ”הם מחפשים קשור אל בני־האדם שמאחור, וכל הזמן יש שידורים של דיווחים חוזרים מן החזית אל העורף ולהיפך. אי-אפשר להיות שם בלי לחיות בהרגשה של שליחות: שליחות מטעם הציבור, או מטעמה של איזו אידיאה, או גם מטעם אישי כלשהו.
לחיות במקום שאתה אחראי להיותו. שכולו וקיומו עליך. שאתה אחראי לפיתוחו, לקידומו לערכו.
הרפתקנות ואחריות, אלה שתי תכונות יסוד של החלוץ. ידיעה וסקרנות, הן קווי־אופי יסודיים, רגישות ונועזות – הם קווי התנהגות נחוצים – אבל דחף יצירתי עם עצמאות מחשבתית – הן תכונות הכרחיות. שהרי עצמאות מחשבתית כוללת בה תמיד שלושה: את הספקנות בתשובות הקיימות,
את אי שקט כלפי ההוכחות המצויות, ואת החובה לאשר ביושר חסר־פשרות את מה שעל הפרק, ולהפריך ללא וויתור את מה שאי־אפשר לאשר. ובקצרה: החובה שלא לומר לעולם כן על מה שאינו כן, ושלעולם לא לומר לא על מה שאינו לא.
                                                                   *
שלושה דגמים אלה, שנישמעים אולי בחלל אולם מדעי זה ספרותיים מדי – (אף־כי לכן אולי גם כוחם להשמיע מחדש דברים שניסוחם השגרתי לא ניקלט), הם שלושה משלים אפשריים לשלושה הגורמים המעורבים: למוסד הלימוד. לנושא הלימוד (המחקר) ולאופיו של הלומד. כשתצאו מכאן, ובידיכם המטען שהצלחתם לאסוף כאן לעצמכם. מה תעשו בו? האם תיסגרו ב"מגדל השן" כדי לחקור את האמת הצרופה לבדה, בלי לשאול לשם מה ובשביל מי – ולעמוד בדיאלוג רק עם האובייקט הנחקר; לא בשליחות איש ולא לשם ניצול שימושי, אלא תורה לשמה. והאמת בטהרתה –
האם תצאו מכאן, ותפתחו לכם תחנת-דלק על אם-הדרך, בלי לשאול הרבה על הניזקקים לשירותיכם, אלא רק לשמש אותם בשווה במנות המדודות והמוכנות שיש בידיכם לכולם, ולסייע לפוניםי! אליכם בתשובות מוכנות וברורות, מדויקות ככל הידוע, בידע של ההווה המעודכן ככל-הידוע, לשרת את כל הפונה אליכם ומשלם, וכידוע, מי שתופש מקום בכביש הומה יותר – גם הצליח יותר –
או, שמא תצאו מכאן אל הרפתקה מיצפה־הספר, לחפש את הלא־ידוע שמעבר לדעת שקיבלתם מן המוכן, ולהעיז ולצעוד עוד צעד מעבר לדרך הנדושה – בשליחות אל ה"יותר" ממה שהיה ידוע עד־כאן?
לי ניראה, מכל־מקום, שאסור שלא להתנסות, לפחות לזמן-מה, בכל שלוש התחנות, לפני שמתקשרים, לפני שמתקשחים, לפני שמאבדים גמישות. לפני שהופכים מאדם יוצר למוצר-מוגמר בכל אחד מאיתנו, ביחסי גודל שונים, יש מן־הסתם כל השלושה: המתבודד החותר אל האמת הצרופה היושב באמצע ומחלק שירותי-עזר ממוסדים לציבור ניזקקים, והחלוץ העובר לפני המחנה, שעם כל צעד שלו צועד גם העולם צעד נוסף קדימה.
אבל, ברגע מסוים צריך להכריע:
• עולם בלי האמת הקודמת־לכל, הוא עולם מטומטם.
• עולם בלי שרות הכלל לפני שרות עצמך – הוא עולם מרושע.
• עולם בלי הרפתקת החריגה החלוצית אל מעבר לאופק המוכר – הוא עולם שלא־כדאי.
במה אתם בוחרים?

יזהר סמילנסקי, דברים בטכס חלוקת תעודות "בוגר" בפקולטה לחקלאות ברחובות 5.1.81

מחקר הים, זפת

גברתי היושבת־ראש. מכל פעולות המשרד לחקלאות לא באתי להעיר אלא על פינה אחת, על התחנה לחקר הדיג הימי.
נתעוררתי להתעניין במוסד מחקר זה, כאשר בדקתי את כלל מאמצי המדינה בפיתוח מרחבים חדשים לתנופה משקית, כלכלית וחברתית; כיצד עוקרים מגבולות הקיים ונפתחים אל עתיד מבטיח יותר, הקורא למאמץ, לחיפוש וליציאה אל מה שעוד איננו, אל הטומן בחובו משהו מגרה, שיש בו משום כיבוש עולם. מתוך הנחה שמה שכבר יש בידינו – הוא גבול מעיק, ואילו מה שאין עוד – הוא אופק גונז יכולת חדשה.
הדיבורים על כוחה של האוקיינוגרפיה החלו מנסרים מאד בחלל עולמנו זה מקרוב, בהדגשה יתרה על הערכים הפוליטיים שבהם, אבל פחות מדי, חוששני, על הערכים הממשיים ועל האפשרויות הגנוזות בהם להרחבת תחומי הארץ מן היבש אל הלח, ומן המושגים המקובלים על ים כשדה למרדפת ציידים אחר שללם – אל מושגים חדשים של טיפוח שטחים לאיכרות־ים, לחקלאות ימית, ולחשיפת כוחות לא נודעים באותם שדות ים שעוד צריך להכשירם. העתקת מושגים מקובלים של הכשרת הקרקע, אל שטחים מופלאים של הכשרת מימי הים, להפקת מזון, הן מן החי, הן מן הצומח – ומימי הים, במובן זה, הם ארץ לא נודעת בכל המובנים. בארצות שונות בעולם הוסבה לאחרונה תשומת־הלב אל הים, בהתבוננות גוברת והולכת ובהשקעות שעוד לא היו כמותן. ומחקר הים הוא החלוץ ההכרחי העובר לפני כל נסיון לניצולו החדש. מדברים על אוצרות הים בכל מה שהיה מדובר מקודם על אוצרות האדמה: על מחצבים, על אנרגיה, על ניצול החי והצומח. כשני שלישים של קליטת האדמה הם ימים שהבלתי־ידוע בהם עולה על כל הידוע, אבל ככל שיודעים יותר, מסתבר כמה מעט ידוע על האוצרות המומסים במים ועל החבויים מתחת פניהם, הרבה הרבה מעל כל' מה ששיערו פעם. ותחרות חשיפת מכמני הים ניטשה כעת בין חוקרי הים למען העתיד.
אין זה המקום להרחיב את הדיבור ולתאר את כוחו של הים, זה הכוח העשיר פי כמה מכל הכוחות שכבר נודעו בפועל. אך מכל מקום, הים המלוח כמקור מים מתוקים, הים הזורם כמקור אנרגיה, תהליכי החום והקור שבו, המינרלים המומסים בקרבו והמוסעים בו, חומרי החיים שבו ועולמות עשירים, מעבר כל דמיון, של חי וצומח, ולאחרונה הים כקולט שיירי התהליכים הרדיו־אקטיביים, כביכול ”מזבלת” העולם לפסולת זו, אשר תוצאותיה לחיוב ולשלילה לא נודעו עוד כל צורכם, והמאיים שבהם, או הסיכוי שבהם – הם נושאי התבוננות מרוכזת בהרבה חופים מחופי הימים סביב סביב.
אך גם בקטנות ובקלות מאלה איננו יודעים הרבה, על הקרוב והמצוי ביותר אצלנו, ועל חופינו: מבנה החוף, קרקע הים כמאגר חומרי בנין, (זיפזיף וכיוצא בו), כמסד לבנין נמלים, קרקע הים כאוצֵר אפשרי לנפט, הזרמים הפועלים בו ותוצאותיהם, משבריו, שיאיו, שפלו ודממתו – כל אלה בראשית דרך הכרתם ועוד בטרם בראשית.
בורא העולם, חוששני, חנן אותנו לא רק בנגב יבשתי, אלא גם בים גדול, אך רזה, ואילו בדרום, בים אילת – ים עשיר אך צר. הניתן לשנות משהו? אולי, אך בלי מחקר אין לדעת. בלי התבוננות אתה עיוור ופועל כעיוור, או תלוי בידע זר ורחוק שאינו הולם תמיד את תנאינו.
והדיג הימי לחופינו – מה סיכוייו באמת? הניתן לשנות כאן את ”נגב הים” ו"להפרות שממות” בים? ככל שמוזרים הדברים למשמע – מה ידוע על תנאי ההתחלות שבתוך הים, ראשית התהוות החיים, המאפשרות התפתחות עשירה יותר, בצומח ובחי? כל אלה בראשית איסוף הידע.
והתחנה לחקר הדיג הימי בחיפה – היא היא שלכאורה הופקדה לעסוק בדבר, לחקור, לדעת וללמד. אבל צאו ובקרו את מקום אותה תחנה, גם בספר התקציב וגם ברחוב הבנקים בחיפה, ותמצאו גם כאן וגם כאן, כי זה מוסד נידח מתשומת־לב. אלמלא מענקי חוץ, לא היתה להם תקומה, ואלמלא דבקותם הקנאית של החוקרים, מכבר היתה נסגרת תחנה זו מיאוש ומרפיון־ידיים, מאין בסים ומתקציב קמצני. כל התקציב לפעולה של אותה תחנה – כעשרת אלפי ל”י, זה הכל. השאר, מאות אלפי הל”י, סכומים עושי רושם, למשכורות ולשירותים כמובן. לפעולה הישירה, אם אמנם מדובר בתנופת מחקר להוצאת המדינה משיגרת מושגיה על הים, אם אמנם באוקיינוגרפיה אנו עוסקים – לפעולת המחקר הישירה אין כאן אלא רבבה ל”י דחוקה ומחוקה. אלא, שכאמור, מענקי חוץ של מדינות רחוקות, שעבודת חוקרינו נחשבת בעיניהם יותר משהיא זוכה בעינינו שלנו, הם שעומדים להם; אלא שקשה לבנות צוות של קבע ועבודה של קבע על מענקים של ארעי, שהיום ישנם ומחר אינם, ואימת הארעיות תלויה על ראש כולם. ומאימה זו יש נמלטים, וכבר היו, לצערי, מעשים, שיפה היה שלא יחזרו, שלא יימלטו מאתנו חוקרים, מחמת הרגשת יתמות. ואילו בכל מדרך רגל ובכל שימת יד של חוקרים שלנו – ים זועף ומסע קשה לפניהם. האם ביקר שר החקלאות במעבדות התחנה לחקר הדיג הימי בחיפה ברחוב הבנקים? במעון שיכול היה אולי להתאים, אינני יודע למה – אבל בשום פנים לא למכון מדעי, לא למעבדות לחקר הים. הרי זה בבחינת לא יתורץ בכלום – לדאות היכן חוקרים אצלנו את עתיד הים של חופינו. במה אנחנו מסבירים ונושאים פנינו? זה, ועוד: ידוע כי אין מחקר ים בלי הפלגות לים, והנה גם ענין כה פשוט וקל כרשיונות הפלגה, כאלה שיש בידי כל דייג ודייג, אצלם היא בעיה סבוכה וכמעט שאין מודים בקיומם הליגלי, ועליהם להצטייד בתעודות מסע – כאילו היו נוסעי ספינה היוצאים את הארץ לא בשליחותה, אלא היינו הך לשם מה.
אך הענין העיקרי אינו אלא הקמת צוות מלא וקבוע למחקר בבנין של קבע, מתאים למחקר. חובה ראשונה היא לשלוח צעירים, מעונינים בנושאי הים, להשתלם במקצועם במתוקנים שבבתי־הספר, ולהביא לארץ מומחים ידועי שם שיקנו תורתם כאן. כשם שענין ראשון במעלה הוא הנסיון ללקט את כל העוסקים בחקר הים ולהביאם תחת קורת גג אחת, כשיד אחת מנצחת על מפעליהם. חוקרי ים מצויים זעיר כאן זעיר שם, במשרדים שונים בממשלה, ולא תמיד יודעת יד ימין מה עושה יד שמאל – ואף אם מפגש זה אינו בתחום מעשי משרד החקלאות, טוב שיתעוררו על כך. ואילו בכל השאר – חובה היא שיפתח משרד החקלאות לבו לנידח זה, לכמעט יתום זה, אל חלוץ מחקר הים, בתקופה חדשה של התמודדות האדם עם הים הגדול. גם בתנאים הדחוקים שבהם פועלים חוקרי הים שלנו, כבר תרמו לא מעט, במחקר שימושי ובידע טכנולוגי, ואף במחקר בסיסי, שזיכו אותם בהערכה, בתשומת דעת המומחים וב"תשלום מחיר" קיומם; ואילו בתנאים נאותים יותר, כשייצאו מסימטה למרחב, בתקציב פתוח־יד יותר, בדאגה למעבדות ולמבני מחקר, בהשתלמות אנשים נוספים, בתיאום עם שאר העושים פה ושם – יש ידיים לתקווה, שידע עשיר יותר יקדם אותנו לקראת כיבושים, שהיינו עשויים להתמלא מפירותיהם, אם נהיה יוצאים בניצוץ דמיון יוצר, ביצר הרפתקני ומוּפעמי תחושת המחר.

 יזהר סמילנסקי (מפא"י) 12-2-65 דיון על תקציב משרד החקלאות

 

גברתי היושב־ראש, חברי הכנסת. כל מי שחזר מן הים ברגליים מוכתמות זפת וחירף וגידף וביקש לדעת מניין מחרוזות הנפט הללו המעטרות את חופי הארץ ומוסיפות נופך משלהן על תענוגות הרחצה בים – יברך הצעת חוק זו המנסה, באיום של קנס גבוה, להרחיק מקור זיהום עיקרי של הים בנפט.

אולם סבל זה של רגליים מזוהמות בזפת הוא רק טרדה מרגיזה, בעוד שלבעלי חיים מרובים הוא כליה גמורה והשמדה המונית. ביחוד בולט הדבר במפרץ אילת. השמן הנפלט אל הים מתקרם כמין צעיף דק על פני המים, ומטולטל בגלים וברוח; הוא אוטם את פני המים מחדירת החמצן אל תוכם, מקצת נפט מתמוסס במים והשפעת תמיסה זו רעילה והרסנית גם כשריכוזה נמוך. רצועות חוף ייאלחו בשכבת הנפט, ואבנים ואלמוגים יתכסו בשמן ובחומרי רעל וייהפבו כך לקרקע ממית, אם ממגע ישיר ואם ממגע עקיפין. והמוות יתפשט מהר. את אלה יחניק, את אלה ירעיל, ואחרים ימותו מטרף מורעל.

גם קיומם של האלמוגים עצמם מסתכן בים מזוהם שהתפתחותם בו מתעכבת, ועודף החיים על המתים – שהוא סדר הטבע התקין – יתהפך. עולמות שלמים ייהרסו כך ממגע הנפט, ייכחדו, וחדשים לא ימלאו את מקומם. יוצא איפוא שמניעת זיהום הים על־ידי פליטת שמני אניות, מיכליות השוטפות קרבן ואחרות, היא הכרח דחוף, וחבל שאיחרו עד עתה בנסיון למנעו ולצמצמו.

הדרך המוצעת לפנינו היא דרך הקנס על האחראי לשפיכת השמנים. אלא שקנס זה כוחו עמו אם נעשתה שפיכה זו בתחומי המים הטריטוריאליים שלנו. ואילו שמנים שנשפכו מעבר לתחום זה – יכולים בתנאים מסויימים של זרמים ורוחות לחזור ולהגיע לחוף, אף כי, כמובן, בכמויות פחות אפקטיביות. כך הוא בים־התיכון, ואילו במפרץ אילת הענין מסובך ומסוכן יותר. הרוח המצויה שם היא רוח צפונית, ולעתים קרובות צפונית־מזרחית, באופן שמה שנפלט בעקבה – מוסע לחוף אילת. יוצא איפוא שרק אמנה בין־לאומית למניעת זיהום הים על־ידי שפכי שמן תוכל לסייע, ואין מקום שבו אמנה כזו היא יותר דבר למקומו. חשוב על כן שנעיין באמנה זו ונראה כיצד תוכל לפעול על שכנינו למפרץ הצר, כדי שיימנעו אף הם ממעשה השחתה זה, שאין בו הכרח, אלא רשלנות בלבד. אילו מצאנו דרך לשיתוף פעולה אתם בענין זה – ונשם כל מפרץ אילת לרווחה.

אולם שפיכת השמנים אינה מתרחשת רק אם שופכים שמנים במתכוון, אלא גם אגב פריקה וטעינה מתוך צינורות רעועים או שילובים דולפים, או גם שיטות הזרמה בלתי־משוכללות. חשוב הדבר לפקח על שיטות אלו, שתהיינה נכונות ומדוייקות. שיתוף פעולה בין חברות אספקת הנפט, חברות האניות ומינהלות הנמלים, עשוי לעורר חיפוש משותף של דרכים משופרות לפריקה ללא דליפה ושל שטיפת המיכליות הרחק ככל האפשר ממגע עם החוף.

ומכל מקום, הצעת חוק זו היא צעד נכון, שתוצאותיו יהיו לברכה לבעלי חיים אלמים ולבני־אדם שיוכלו להודות על כך. וחשוב לזרז תהליכי החקיקה, כדי שלא לדחות תחולתו וברכתו.

 

יזהר סמילנסקי (רפ”י)  הישיבה הרביעית של הכנסת הששית, 30.11.1965

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מחקר ופיתוח 1964

 

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת. פריט אחד בתקציב משרד ראש הממשלה הוא זה המפרנס את המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח ורשומים בו השנה כ-5 מיליון לירות לעומת קצת למעלה מ-3 מיליון ל"י אשתקד ולעומת קרוב ל-2 מיליון ל"י שהוצאו למעשה בשנת 62/63, הרי שיש כאן גידול לא מוכחש כלל, אלמלא שגם הסכום הגדול האחרון הוא נכס כחוש, אם אמנם מתכוונים לﬠרך של ממש.

שכן, אם אין במועצה לאומית זו אלא רק פריעת מס לקיומה ולרוח הזמן – היא מחווה יקרה מדי; אבל אם מבקשים כאן אות למדיניות ולתפיסה חדשה המבינה למהפכה הזמן שלנו — הרי אין הזול שבה אלא, חוששני, קוצר השגה ואזלת-יד.

ביטוי זה "מהפכת הזמן שלנו" ריח מליצה בו; אחת מן המצויות בשפע בזבזני אצלנו – מליצות תחת אמונות – אילמלא שהוא שאול כמות שהוא מכתב שנתפרסם זה לא מכבר בידי תנועה שסגנונה המתעב כל דבר-מליצה הוא מוניטין שלה ושל אישיה; הריהו לקוח ממשפט הפתיחה של מצע מפלגת הלייבור הבריטית, לאחר ועידתה השנתית בסקארבורו השנה, הפותח ואומר כזאת: "סימן ההיכר המובהק לעולם שלאחר מלחמת-העולם השניה היא המהפכה המדעית. אם בקצב מהלכה ואם בתחומי התפשטותה, הרי עלתה זו ועברה הרבה את מיטב חלומות דורות שעברו, תגליות חדשות ואמצאות" — הם אומרים שם – "הניפו, תוך כדי חמש או עשר שנים, תנופה שקודם-לכן נדרשו לה שנות מאה. מהפיכה מדעית וו מתגשמת לראשונה בתולדות האדם, כדי להדביר מחסור וחולי, לקדם דעת בעולם ולהשיג לכל העמים רמות מחיה שעד עתה לא היו אלא נחלת יחידי סגולה".

עד כאן דבריהם, ונוח לי שיהיו הם האומרים דברים אלה ואני רק מניﬠ ראש ומציע לכל לקרוא בעיון קול קורא זה, להתעכב על הפסוקים האומרים כי בכל העולם חדל הנושא: כיצד יחולק עושר העולם בין האומות, מהיות נושא מרכזי, ובמקומו צף ועולה הנושא איך יפוקחו ויבוקרו אותם כוחות ששיחרר המדע החדיש, על מנת שיהיו מופעלים לטוב, לתעסוקה מלאה, לניצול שעות הפנאי שיתרבו, ואיך תהיה החברה המתועשת יותר מסייעת עם זו הנופלת ממנה. לפקוח לב כי השינוײם המואצים שחלו בתעשיה וכי דרכיה תובעים תפיסה חדשה גם מן ההון, גם מן העובדים, גם מן החברה בכללה. כל אלה מולידים שאלות לא ידועות בעוצמתן על אודות סמכות המומחה והמיקצוען ומציגים בעיות לא מנוסות עדיין לפני החברה הדמוקרטית. להטות אוזן לביקורת ולתרעומת – המובעת שם – כי בריטניה של שנות החמישים החמיצה בבורות את המהפכה ואת האתגר שבה, לא שיערה כוחה של מהפכה זו ולא ניחשה כוחן של הבעיות שיצוצו עמה. כי השמרנים – לדעתם – הניחו כוחות חדשים אלה בלתי-מתוכננים וכו', ופחות מדי תעשיינים הבינו מה מתרחש סביבם במדע ובטכנולוגיה, ואיחרו את המועד הן בפיתוח מקורות-ייצור חדשים, הן בהליכים חדשים בייצור, והן בדרכים משופרות יותר לניהול עסקיהם – עד שמגּיעים בעלי המצע האמור לקריאה המסכמת: ככל שהמהפכה המדעית תלך ותתקדם, כן תעלה עמה עוצמת המדינה ועושרה, וכן תוכל המדינה לא רק להיטיב לעצמה אלא לתרום מכוחה לכל נצרך בכל מקום, וכי הסיכוי שפותחת לפנינו המהפבה המדעית הוא סיכוי לחיים של עמלנות מעניינים יותר ומוגנים יותר בתחומי חברה, שמכונות משרתות בה את האדם. ולפיכך: קודם כל, החלטה נחושה של הממשלה לעשות הכל ולהפשיר את האומה מקפאונה על שמריה.

מי שמדבר איפוא על מחר והוא מפגר במהלך המהפכה הזו, נושא עליו אחריות חמורה. ואם התקציב הוא הביטוי למדיניות, הרי התקציב לפנינו חוששני אין בו עדיין בשורת שׂינוי-ערכין, ולא הד שופרה של מהפכה, אמנם יש בו תרומה גדלה והולכת, אלא שהיא בשולי כל השאר, ואין בה כדי כוח בונה עולם.

רגיל אצלנו שסוחרים יכול שייהפכו לתעשיינים בנקיפת אצבע, ולפיכך, סבורים כי בבוא היום יהיו אלה ﬠושים ומתﬠסקים בנקל בפירות המהפכה המדעית, אלמלא שזה מעבר לכוחם, לא לפי מושׁגיהם, לא לפי אופק ﬠולמם, הרוחני והמשקי, ולא ערך העולה מנסיון חייהם. וקרוב יותר שיביטו הללו בחשש ובחשד, ואף ינסו לﬠכב, ובלבד שלא יעמדו פתאום במבוכה, ושמרנותם המיטיבה להם תימצא נכזבה.

ואם אמנם מהפכה משמﬠה סיום פרק וראשית פרק, מסתבר כי את האופקים הנרחבים ביותר לפרק הבא, לבניה כשם שלהרס, פותח היום המדע, בין במחקר ﬠיוני, בין בפיתוח מﬠשי, בין בהגשמה טכנולוגית, ומי שאינו מכשיר ﬠצמו מבעוד מועד, יימצא במהרה מפגר, ניזון משײרי אחרים כיתום המחיה נפשו בפאה, בשכחה ובלקט בשדות לא לו.

איני מתעלם כלל מכך שסכומים ניכרים פזורים בכל סﬠיפי התקציב שלפנינו למדע, מחקר ופיתוח, ומהם גם סעיפים נכבדים שמשקלם הכללי כמעט 21 מיליון לירות, שאיננו כלל סכום של מה-בכך (וזה מלבד מה שיש בתקציב הבטחון), אך גם סך-הכל הזה הוא רב-רושם כל ימות השנה, אבל כמוהו כשוליים בתיכנון מדיניות חדשה למחר. אין בו אלא משום — “מהיכא תיתי", ולא משום "דווקא” ו"קודם כל". והוא מתעלם מן המהפכה הסוערת המתדפקת לפתחנו.

לקמץ כאן – משמﬠ לא להתחיל. משמﬠ – לא בתנופה. כלומר לפגר, לסגת ולהפסיד מקום וזמן – מפני שעסק זה אין פירותיו באים אלא לאחר שנים רבות של צמיחה, ומי שאינו רואה את הנולד ולא ישתדל היום, לא יקטוף בבוא העת, וישלם תשלומי כפל, שבת ובושת.

יותר מדי ידועים בתוכנו מדריכי-עם המנסים לעשות להם קפנדריה ולקבל החלטות ולקבוע להם מדיניות בלי שיהיה בידיהם מכשיר מדעי מוסמך להחלטה, וקיצורי דרך אלה גורמים לארוכות שבדרכים; ואילו הנושא שלפנינו הוא שינוי מדיניות מעיקרה, לא תרומה כלשהי למחקר ולפיתוח, אלא שינוי מדיניות מעיקרה. מדיניות חדשה שמהפכת המושגים שנתחוללה תעצב דמותה. ואילו האמת היא כי בתכנון מדעי וטכנולוגי אנו עדיין בלתי-מוכנים. ובשטחים אחדים אפילו פחות מזה: עוד לא התחלנו דבר, אפילו לא לחשוב. עוד לא סיגלנו לעצמנו "מוח” שיחשוב. והרי זו דרגה מדאיגה ביותר. לא רק שתהיה לנו בשל כך תעשיה מונוטונית ומדשדשת על מקומה, כשהכל סביבה תוסס שינוי, פורה רעיונות ומעשים מתחדשים בעוצמה, לא רק שהחקלאות לא תהא בת התחרות כל עוד לא תדע את סוד הזינוק קדימה, אלא שגם עצם המימשל, המשטר ופני החברה, חברת עמלים בני-חורין, העושים במלוא יכולתם הגנוזה בהם, גם זה נעשה אז מסופק – כי מדינה שאינה צריכה לשינוי המרכזי שאירע בדור האחרון, מוטלת עליה אחריות מרה להתנהלות בעוורון ובהפסד זמן, וממחישה סכנת אבדן חירותה, אבדן מחייתה, ואבדן חיותה של אותה חברה.

הייתי מﬠז אפילו לומר כי ממדי ההוצאות שמוכנה מדינה להוציא על מחקר, פיתוח וקידום – יהיו כממדי האמונה שמדינת זו מאמינה בעתיד האומה, בחירותה ובאושרה, ויבוא עלי אם חטאתי בשפתי.

אני מדבר איפוא על התחלה חדשה, על תפיסה חדשה, על אופקי חײם חדשים, והדגש אינו על חדשים, אלא על חײם.

כלל לא על איזו השבחה או הטבה פה ושם, של סעיף זה או זה בתקציב, אלא על זווית-ראות אחרת. אני חש כי קצב גידול ﬠוצמתה היצירתית של מדינה הוא פוﬠל יוצא היום מפﬠולתה החינוכית, המדﬠית והטכנולוגית, והוא הקובע את כושרה להתנהל במירוץ ההתחדשות והשינויים.

גם הסתכלות שטחית של חובב תוכל להעיד כי השינויים שנתחוללו לאחרונה בכימיה, בפיסיקה ובביולוגיה – הולידו בﬠולם כוחות כה ﬠצומים, שכל שנוצר ושוכלל בידי כל האמנויות האחרות, ההנדסות המיכניות והתﬠשיות השונות למיניהן – לא עלה גם בחלומם.

ואם נכון הדבר כי שום תﬠשיה לא פתחה לפניה אופקי קיומה כל עוד לא ﬠמד לפניה ובראשה מדע משגשג – באה מיד השאלה כמה תורמת היום התﬠשיה הישראלית למחקר ולפיתוח? משהו סביב אפס-ואין – בעוד שבכל מקום ומקום שתﬠשיה ראויה לשמה שוקקת בו, היא תורמת ממיטב כוחה והונה וﬠד כדי 10% ממחזורה השנתי, ובכמה מקצועות, כגון האלקטרוניקה, גם למﬠלה מזה. התﬠשיה רודפת שם אחרי המדﬠ ומחזרת אחר המדענים, ואילו כאן היא בורחת מפניהם ודוחה אותם. ארצות-הברית הקציבה בשנת 1962 10 ביליון דולר למחקר ולפיתוח; ב-1963 – 12 ביליון; ל-1964 – 15 ביליון. איני נדהם כאן רק מגובה הסכומים אלא מצביﬠ על ההתקדמות הקופצת בהתמדה מדרגה לדרגה, משנה לשנה: 10, 12, 15, ועוד ידם נטויה.

אבל, כאמור, אין זו רק שאלה של ייצור מתקדם, של חקלאות רבת-תנופה ושל תעשיה שתחדל מהיות מוצר קל של סוחרים שﬠושים כשהשוק מפנק אותם השאלה נוקבת מזה; שכן, אי-אפשר, לדעתי, לנהל כיום חברה בלי שלימין מנהיגיה יכונו קבוצות בעלי דﬠת וידע להימלך בהם, קודם הכרﬠה, בשﬠתה ולאחריה, לנסח ﬠמהם את השאלות הנכונות ולהתוות מכוחם את התשובות. לא שהמומחה יבוא, חלילה, במקום רצון החברה שׁהמנהיג מבטא אותה, אלא שמי שיודע יותר את פרקו, יהא מסייﬠ לעשות נכונה בשליחות רצון הציבור.

הנהגת המדינה וחברה בתנאי המהירות של ימינו, בסבך המורכב של ההתרחשויות, בתלות המורכבת בגורמים שונים וסותרים זה את זה לעתים, ובהיצﬠ המסחרר של פתרונות – כמוה כניהוג בלא מכשירי עזר, כמוה בטיסה עיוורת: מהר אל מסוכן.

נדמה לעתים קרובות כי לתﬠשיה שלנו אין חפץ רב במחקר ובפיתוח. פשוט אינם זקוקים לסחורה זו ולא לרﬠיונות מחדשים. ולפי שהם מﬠרבבים חכמה בידﬠ, דומה עליהם כי יש להם כל צורכם, מלבד שאפשר, לדﬠתם, – תﬠשײנים, חקלאים, ופקידים – לייבא ידﬠ מן החוץ מוגמר, בזול ובשפﬠ, ארוז ומוכן לצריכה. די להם בטכנאים ובתוקﬠי מסמרים בארונות גמורים. ובכן, מי צריך כאן אצלנו לחילם של מדענים ולכוחם? אפשר כמﬠט בלﬠדיהם, והמסקנה: לאװירונים אנשי המדﬠ. אל מעבר לים. יקומו ויפוצו לאוניברסיטאות, למכונים ולמשק המחכה להם שם: מחקר ופיתוח – שם, משכורות משופﬠות – שם, גם מעבדות, ציוד – שם. ושם גם יימצא לבסוף מקום לגאון היהודי – ואת אשר יצליחו שם נקבל כאן אולי כתרומת נדבות.

וכי לא ידוע הוא כי המדען הישראלי, כמו המוסיקאי, כמו הצײר, אין לו הרבה מקום בביתו אלא רק לאחר שכיבדוהו מעבר לים, אז תפוג קצת האדישות, אבל גם אז לא תינתן לו אחיזה של ממש בביתו, אם לא איחרו כבר את המועד. וביתו של אותו מדﬠן או אמן כבר הוקם מעבר לים, מחוץ לכאן, ומחוץ לחכמת חכמי הכאן. ורק מוניטין של ישראל ײקבﬠ על מזוזתו, לצדקה. ורעיונות חדשים נדחים בלך ושוב, וגם בלך ואל תשוב – ובלבד שהשמרנות הנהנית ממה שיש לה, תחוג את עולמה, ותראה בצרוּת-הדעת מין דגל של שמירת הערכים. אבל כשמתברר שהעולם חולק כבוד או הודה ביכולתו של זה שנדחה מפנינו – אז נבוא לחקות את שכבר קיבל גושפנקה בחוץ. דוגמות? למותר. בכל פינה. בכל מקצוﬠ. ולעתים – עד יאוש.

קונים, איפוא, ידע בחוץ ומכװצים את כוח-היצירה שלנו. ויותר ידע כשמובא מבחוץ, הוא כמוכן פחות יצירה מבפנים, ופחות יצירה שלנו. זה יותר היפוכה: לא שלנו. מה לא דחו כבר אצלנו, ומי לא נדחה? וחסרון בדמיון-יוצר נעשה לעתים ציון-לשבח אצלנו. ועושר בקטנות-מוחין – עדות לחכמת מעשה מחוכמת.

נסו נא לעשות רשימה מה קירבה ומה ריחקה התעשיה הישראלית, אמונה על שמרנות ועל חשד במה שהוא חוץ לאופקיה, ועל סוגי ײצור מסולקי חזון, הנה הם תלויים כמלוא חבל הכביסה אצל עקרת-הבית בירכתי החצר, מסתבר עוד, כי גם אותם אנשי מעשה מתקדמים שחשים בפרוס מהפכה זו, הריהם מודים בה ואינם מודים, הן ולאו ורפיא בידיהם, סומכים ואינם סומכים, ורק מוסיפים ותובעים השכם ותבוע עוד הוכחות כי אמנם כוחו של המדע גדול ושימושי הטכנולוגיה בידיו לאלתר; מנסים אותו: אם יוכל בתוך כדי השעה הזאת להוכיח נפּלאותיו — מוטב, ואם לאו – אין צורך בו. חכמת אנשי המעשה אינה זקוקה כלל לתוספת חשודה זו של מדע, מידי תמהוני המעבדות. וכשם שכבר ﬠשו גדולות בימיהם, כן יﬠשו וכן יוסיפו מכוחם, בלי מדענים, גם להבא.

צריך לדעת גם זה: כי ידﬠ מדעי צריך ידע מדעי כדי להפעילו. מי שבא להיעזר במחשב אלקטרוני צריך ידע כדי לשאול, וידﬠ כדי להיﬠנות, וכן כל הפונה אל מחשבה מדﬠית צריך שיהיה מחונן בידﬠ די הצורך כדי לשאול וכדי להיﬠנות.

ומכשירי-ביניים אלה שבהם שואלים ומהם נענים, הם סוג מיוחד של מדענים אשר אינם מרובים אצלנו כלל. ולפי שהסבלנות לדרך המדע קצרה, הרי יש ממליצים לנהג את הספינה לא ﬠל-פי מכשירי ניװט כי אם ﬠל-פי מסורת וחוש הריח.

אנשי רצון טוב לﬠולם רצויים, אך בלא ידע והכשרה יהלכו ברצונם הטוב ערומים ויחפים. ואילו מטרת כל חינוך היא לחשל כוחות ולהפﬠילם. ואותה הסבלנות שמראים כשמחכים חמש שנים ﬠד שיניב ﬠץ הדר פריו, מתבטלת כמעט כשבוחנים לתנובת מעבדות המחקר ומכוני הפיתוח. מחקר ופיתוח הם כצנוניות בעיניהם, שהיום אדם זורﬠ ולכמה שבוﬠות מחתכן לסלט. זאת ועוד: מהפכת המדע אין פירושה שנצביע בסיפוק כי פה ושם, בירכתי משרד זה או אחר, הנה יושבים כבר אנשים טובים ומנסים במﬠט אמצעים להצדיק קיומם, ﬠיניהם כלות לתקציב, והממונים ﬠליהם ﬠינם צרה גם בלחם חסד זה. מהפכה זו משמעה, בתכלית הקיצור: כי לפני כל עשיה וﬠשיה שﬠושה הממשלה, בכל תחומי החיים, יצא חלוץ של מחקר וסוללים של ידﬠ. ומחקר ופיתוח אין פירושו חקירה מה שכבר ידוﬠ וניצול שימושים שכבר הוכרו, בתיקון ובהגהה כלשהי, אלא מחקר ופיתוח של הלא-נודﬠ, הלא-מוכר, שגם מחר לא תדא עליו הרבה ואולי רק מחרתיים. וכדאי להשקיﬠ ולהוסיף כוחות שברוח ועמל שבגוף, ברי לעמוד בחזית זו שממול הלא-ידוﬠ, ולקשוב על ימין וﬠל שמאל בעולם, כדי שיום אחד יבוא גם פרי ישווה לשקידה ממושכת זו. לחפש ולחפש ולחפש, בדרך המלך, ובעיקר מחוץ לכל הדרכים הסלולות: זה טﬠם כל הדבר.

כי התמדה בדרכים של תמול שלשום היא היא המוליכה אל סוף הדרך. אופקים חדשים נקרﬠים לפני המשק היוצר ואנחנו עדיין בטכסטיל, ביהלומים, ובצמיגים, נוסף ﬠל תפוחי הזהב – בלא לזלזל בכל אחד מאלה – כלום לא בשלה הﬠת לנסות, נוסף על הצרכים האמורים, לתהות ולהשקיﬠ כל מה שאפשר ויותר מזה ﬠל מנת להﬠמיק חריש בשדות שהיום נראים בלתי מצמיחים כלום ולמחר הם אולי מרכז היצירה הלאומית. ואילו מחקרים כגון אלה המנויים להלן, כלום אין בהם בשורה חדשה לארץ קטנה שאמצﬠיה הגולמיים וכוחה היוצר חנוק?

מה ﬠשינו למשל בתחום המחקר בפיסיקה של המצב המוצק ובכימיה של המצב המוצק? מחקר שהוא אבי הרﬠיונות ﬠל אנרגיה שתופק אולי מן האור, ושבשולי גלימתו כבר משובצים כל אותם טרנזיסטורים, ידוﬠים ולא ידועים, שנﬠשו כמﬠט חזוּת פני הדור וסיסמתו? כמה השקﬠנו והיכן פﬠלנו ומתי בשׂדה זה? או כמה מדﬠתנו ומכוחנו נתנו למחקרים המתקדמים בביולוגיה, ובﬠיקר בשדה התורשה – שדה פורה רﬠיונות נוﬠזים ביותר לא רק ברפואה אלא גם, ובדחילו ורחימו, בנסיון להשתלט ולכװן את התורשה הטבﬠית, מתחילה בצמחים ובחיידקים, ואחריתו מי ישורנה?

או, למשל ﬠנין כזה: מחקר החקלאות הימית: מחזור החיים בים; פוריותו, הצמחית דווקא, ושימושה כאוצר לא נחקר ולא מנוצל בﬠיקרו ﬠד היום, אם למזון, אם לחומר גלם, ואם למי יודﬠ מה, כלום אמנה כאן כל מחקר מגשש שהוא לעומק ולגינה ולמרחב, גישושים תוהים כאלה, המגלים לעתים מטמון, אבל שגם בעצם היותם גישושים — הם מקנים עושר: קליטת האינפורמציה המדעית מרחבי העולם לשירות תהליכים כלכליים, לייעוץ משקי בכל השטחים, קליטת רעיונות מקו החזית של התקדמות המדע, ותרגומם לשימוש המעשי, רעיונות שלא ײמסרו אלא למי שהוא ﬠצמו תורם בהם, ושגם שם אין ,,קח" בלי ,,תן׳׳. ומי שלא יפתח היום, בעוד עשר שנים ידיו ריקות, והוא בחוץ. מחקרים הﬠשויים להיהפך לתעשיות, אשר איש בינינו אינו משער עוד אופקיהן. מדענים לא לקישוט או לפריעת כבוד, אלא להרפתקאות רוחניות ומחשבתיות, ואמונה בהם, וציודם בכל הדרוש. בכל האומץ, הנמרצות וההחלטיות, ואפילו באותו זיק של הרפתקנות אל המופלא, לצאת אל מחוזות לא נודעים. להאדיר כל אותם מחקרים שיש להם כבר כמה התחלות צנועות, כחקר התסיסה, שהיא אם לתהליכי ײצור ברוקחות ובמזון, או כחקר הסיבים, או בחקר אנרגיית השמש, ומה לא. בקצרה צריך שתהיה לנו, בהקדם הקרוב ביותר, הצעה למדיניות חדשה לרשות מרכזית למחקר ולפיתוח. השהייה או אי-ניצול נכון ֵ- הם בחזקת איבוד סיכוי.

חלילה לי למעט כלום מזה שכבר עושים אצלנו בשטחים אלה, הן במשק הבטחון והן במשק השלום, וחס לי לזלזל בכל התחלה שהיא, אף-על-פי-כן מידת היושר לומר כי בדרך כלל אנו מפגרים פיגור מדאיג, וכי התעשיה שלנו לא כל-כך איכפת לה, ידיה קמוצות וליבה לא פנוי לקידומה. בעיניהם טוב המדע רק בדי לרפא יבלותיהם המציקות להם מתמול.

אם לא נעמוד בהקדם בין שאר חוקרי סודות הבריאה – ואני בטוח כי יש לנו כוחות לכך ֲ-, נהיה מחוקים במהרה מתודעת העולם, זכות אבות לא תסײע כאן. ויש לנו כוחות לא מבוטלים להיות דווקא בין חלוצי החיפוש הזה. ואסור שדווקא כאן, בדיוק במקום שם "הגניוס" היהודי מתגלה בייחוד הבונה – דװקא כאן נקפוץ יד ולב. אנחנו עם קטן בארץ קטנה ולא עשׁירה, ורק זכות היותנו כוח יוצר ובורא – מקנה לנו ערך, ולא עוד אלא שמשום-מה מחכים מצדדים שונים ומצפים שבשׁדה-אדם זה נתגלה מחר, וצריך להתחיל היום.

צריך שנרגיש מועקת מעילה בשליחות, כל עוד לא שלחנו חלוץ זה ליום מחר. וﬠיני הדור הצעיר בנו. ואילו במדיניות האומרת כי אפשר לייבא מחקר מוגמר במקום לפתחו על קרקﬠנו – קוטלים את הצמיחה בעודה באיבה. אילו קיבלנו שיטה זו, כי אז דבר לא היה נוצר במדינה דלה זו, לא החקלאות, לא התﬠשיה ולא כל דבר שיש.

מחלקות מחקר ופיתוח בכל משרד ומשרד אינן איפוא מותרות אלא סימן חיות. ורשות מרכזית כזו, שתﬠמוד בראש כלל מפעלי המחקר והפיתוח והידﬠ, היא כורח שדחיפותו נעשית קריטית משנה לשנה וכמﬠט מחמיצים את השעה.

מופלא נראה הדבר כי אפילו אחוז אחר למאה אינו מוקדש מתקציבנו, במרוכז ובמגובש למטרה אחת זו – 26 מיליון מתוך 3,500 מיליון, (מלבד הוצאות משרד הבטחון) – ליצירת גרעין מדעי לכלל מפעלי המדינה, התﬠשיה ותכנון, והקמתם מהיום למחר.

וצריך לזכור כי מדענים משמﬠ מעבדות, ומﬠבדות פירושן תקציבים, ולא קלים כי אם כבדים דווקא ומאד. אפשר כמובן לחסוך כאן – כדאי אז לחסוך יותר ולא להתחיל. חוששני, כי לﬠתים קרובות מדי היה אצלנו התואר "אקדמאי" שם נרדף לתביﬠות שכר, לרדיפה אחר ﬠמדה וכבוד והתחרות על ראש התור, ואילו אני כלל אינני מדבר לא על משכורות ולא על זכויות. אני מדבר על חובות ועל שליחות, קודם כל.

לעתים תוהים הבריות: כיצד להעריך הישגי מדענים אם אין הללו באים מדי בוקר וחידוש גאוני נוסף בידיהם – וקשה עליהם אורך-הרוח להמתין שנים לא מונחות עד שיביאו טרף ﬠלה זית, ומתבקש לפיכך קצת לדגדג להם לאותם “ﬠכברי מעבדה", להפעיל עליהם קצת לחץ, וקצת תרעומות וקצת טיפול המינהִלה לאמור: תוצאות, תוצאות, תוצאות, כל בוקר עוד תוצאות, ורשום בכרטסת, והוכח לעיני כל – הספקים על הספקים, ובלעדי אלה – עפרון המחיקה של הגזבר. חובה להציל את המדע מלחץ נבﬠר זה של השגות שווה פרוטה.

אגב כך, יפה שיזכור כל אחד מאתנו זכור היטב, כי הילד שנכנס היום לבית-הספר היסודי לא ימצא בצאתו מבית-הספר התיכון אף אחד מן המקצועות המשקיים הידועים היום, כשם שחברו שנכנס לבית-הספר בשלהי מלחמת-העולם לא שיער הוא ולא שיערו הוריו ומדריכיו לטוב-ולהועיל – כי הפלאסטיקה, האלקטרוניקה, ומנגנוני האוטומאציה – יהיו עמודי השורה למשק של היום. ואילו המשק שלקראתו טרחו לחנכו נמצא כבר מיושן וחסר משמעות כמעט, ולפיכך אופקי הידע של החברה הם שיהיו גבול בעור עשר ﬠשרים שנה לעוצמת הציבור וליחידים שבו, והם שיתנו מחנק או מרחב חיים. די להזכיר כאן שליטה באנרגיה גרעינית, ואפילו שליטה יחסית, כדי לראות עד היכן הדברים מגיעים וצפויים לשינוי.

מוכרחים איפוא להתחיל היום להוציא את המדע ואת המחקר משכונות העוני בתקציב ומפרברי תשומת-הלב. לקחת דוגמה מטובים וחזקים מאתנו, שנוכחו ולמדו והסיקו מסקנות. אין ממשל נאור יכול להתקיים כיום בלי צװת מוחות מתחומי מדעי הטבﬠ והחברה, נוסף על משרתי הציבור ונבחריו, נושאי רצונו החופשי. מראש הממשלה וﬠד מנהלי האגפים השונים – כוחם לﬠמוד במבחני העתיד הקרוב מותנה כולו בהכנות הממשיות שיﬠשו היום להפעיל כוח גדול זה, שאינו קל כלל להפﬠלה, שאינו פשוט ולא פשטני, אך שבלﬠדיו הכל יהיה מפושט טעם, פרימיטיבי, אם לא מחטיא את המטרה מכל וכל. לא קל להפעיל צװת מדעי. והוא גם אינו בר-ציות. אלא שבזה דװקא כוחו. מדע הוא בלתי-תלוי, בלתי-כפוף. לא לשר, לא למפלגתו ולא להשקפות יפות מסוג זה או זה ולא לסדרי המנגנון הרגילים.

מצד שני אסור לתת לשום מומחה שבעולם בשום מקצוﬠ מן המקצוﬠות לנהג את רצון החברה ולהכתיב לה מטרות ויעדים. ﬠליו לﬠשות בשליחות החברה ולשרתה במיטב ידיעותיו, ונבחרי כלל הציבור המה גם שליחיו שלו. במה דברים אמורים? כשניתן לו, בשטח שלו, לﬠשות במלוא כל כוחו, בלתי-תלוי, ﬠצמאי, ופתוח-מוח-ודמיון, לחשוב, לפקפק, לאשר, לערער, לנסות ולהסיק ביושר ובאומץ, ובﬠיקר דרך חירות, ככל שיימצא נכון לפניו, ואולי המיוחד לנו שנוכל לתרום כאן משהו אופײני לנו, והוא – תחושת שותפות לﬠובד בשדה ולעובד במעבדה. (אף בי המדﬠן לﬠולם משהו של בדידות ﬠוטף אותו). לא כשתי דרכים, אלא כדרך רחבה לצﬠידות שונות. שום נסיון לקידום החברה לא יוכל היום לﬠצום ﬠיניו מפני האמת, כי ההזדמנות היפה ביותר לקידמה (כמו להרס) נתונה היום בידי המדע והטכנולוגיה, שﬠה שהם עולים בקנה אחד ﬠם רצון האדם החופשי ומאוויי החברה בת-החורין.

כוחה של הארץ הגיע, כמדומני, עד הגבול שרק ידע חדש ותנופה לא שיערנו יוכלו לקרוע לפנינו אופקים להמשיך מעשה היצירה, וﬠלינו לשמוﬠ ולﬠשות. אחד מנכסי היסוד לעושר העמים כיום, בדומה למקום שהיה תופש תמיד ההון, חומר הגלם, או מכשירי הייצור ֵ-נעשה בזמננו הידע המדעי. וככל שיהיה הידע עמוק יותר, משוכלל יותר ומקיף יותר – יהיה מעשיר יותר את החברה בכוחות משקיים ובנכסי חיים. יתר על כן, כל היודע יותר מחברו להיות יוצר הידע – ולא צרכנו -, יהא בן-חורין מחברו ומאושר ממנו, וכל שקיימו תלוי בידע חברו – חשש הוא שגם יהיה תלוי בידיו וחירותו בידיו והדברים ידועים ומוכחים יום יום. ולפיכך חינוך והקניית ידע הם במרכז. רבבות בני נוער מוכשר, מזה, ואוצרות פתוחים בידע, מזה – קוראים לתנופה שורשיה ויסודית כדי ליתן בפרוס השליש השלישי למאה הזאת את כוחנו ואח חיובנו לטוב, ולהשקיע כל מה שאפשר כדי ליצור התחלות שרק להן סיכוי של קיימא לעצמאות, ולעולם של ערך.

על הממשלה להיות כאן מופת וחלוץ לכל האחרים שיבואו ויעשו בשלהם – פרטים, ארגונים, תעשײנים כחקלאים, מוסדות כלכלה כמפﬠלי פיתוח – כשמחקר, מדע וחינוך בראש דאגתם. בלעדי זה הכל לא רק קופא על מקומו, אלא נסוג מפיגור לפגור, מנחשלותּ ברעיונות עד נבערות העובדים, ואילו התנופה סחוף תסחוף עמה אדם ועם. וצריך להתחיל מיד.

בשטחי הייצור העיקריים של העתיד הקרוב עוד לא נגﬠנו. עוד לא התחלנו להתכונן, כמﬠט לא נקפנו בהם אצבע. הכרח הוא שהגוף המרכזי שליד משרד ראש הממשלה יהיה גוף חסון ורב עוצמה לעשות, ושלא יהא משרד במשרדי הממשלה שלא יהיו בו קבוצות מדענים לשירותו. כדי שידע להיות בן זמנו ולא מפגר מאחור ונחשל. בערות בשימוש הכוח המדעי היא לרועץ לא רק למשק ולביטחון אלא לעצם הקיום.

אולי לא למותר יהיה להצביע כאן על מאמצי עמים אחרים, ובעיקר על מאמצי עמים שכנים לצאת למרחב בסיוﬠ המדע, בין לצורכי שלום ובין – מה שקרוב יותר – שלא לצורכי שלום. כדאי שנעיף מבט, במספר אחד מן המספרים הרבים שנתפרסמו בﬠנין זה, במצרים, בכל הנוגﬠ לﬠידוד המערך המחקרי באסיה. בתכנית החומש האחרונה הקציבו כ־60 מיליון דולר לסעיף אהד, והוא – מילגות ומﬠנקים ללימוד של מצרים במצרים, של מצרים בחוץ-לארץ, ושל לא מצרים שילמדו במצרים למצרים. ואצלנו? כמה הוקצב אצלנו למיּלגות ולמﬠנקי לימוד גבוה, בין בארץ ובין בחוץ-לארץ? וזה רק פרט וסﬠיף אחד ממערך שלם הבא לקדם מדינה ולתת לה תנופה שתשנה מחר פניה ללא הכר. או כלום צריך כאן להוכיח כי רמת חיי מדינה תואמת את רמת הישגיה החינוכײם ואת שיעורי פיתוח יצירתה? אנחנו כאן אומה קטנה, אבל אומה שסיכוייה כאן יפים למדי, שקשרים לה שאין כדוגמתם אל אישי מדע ואל מוסדות מדע, וגם יכולת אינטלקטואלית מוכחה וחוזרת ומוכחה, ואסור שנחמיץ שﬠתנו. אסור שנדחה, אסור שנקמץ דװקא בסיכוי מרהיב זה. או נבﬠרוּת תהא דו אם לא נדﬠ להפﬠיל את המובחר שיש בכוחנו ולאלתר, בלי לדחות למחר.

ויהי רצון שלא נצטרך להתפלל ליום אשר מישהו מכל שכנינו יצליח בו ויפריח משהו לחלל – כדי שניװכח ונתחיל לספוק כף אל ירך, ונפתח אז בבהלה, כביום מר ונמהר, את כל אוצרות הארץ ויפוזר הכל כדי להספיק לעשות משהו מיניה וביה, או לחטוף ולקנות מחר מבחוץ ובכל מחיר ובלבד שנינצל מהרגשת הסתחפות הקרקﬠ שתיפול עלינו משמיים בהירים.

אבל אינני רוצה להעמיד כל זה רק בצל התחרות-איבה זו ובלהט קנאת יריבים, השואפים לכלות זה את זה. הענין שלפנינו הוא יסודי ומﬠמיק מכל זה. הוא תנאי להתקדמות ולﬠיצוב דמות החברה בימות השלום וככל הימים. הוא גונז בו מרחב להשתמש בתנופה בידע באמצﬠות הכוחות הגנוזים בקרבנו.

האם צריכה היום הממשלה והמדינה להשתמש במדﬠ ובמחקר בהחלטיות, בנמרצות ובאומץ, כדי להרבות יצירה ולהרחיב עולם, ולהינשא בכוח זה, שאם אינך אדון לו אתה נרמס תחתיו? ויפה שנתחיל היום.

‬יזהר סמילנסקי (מפא“י)   דיון בכנסת על תקציב משרד ראש הממשלה 13-1-1964

בעיות המחקר התעשייתי

פיתוח המחקר התעשייתי נראה, לכאורה, כענין שכולו משקי וכלכלי; אבל לאמיתו הריהו לא פחות מכך ענין חברתי ותרבותי. ומתוך חרדה לאחרון אני נוטל רשות לדבר בראשון, ולחרוג אל נושא שאינני מתיימר להיות מן הבקיאים ביותר בו.
אבל, כי המדינה תקועה כעת במיצר כלכלי ומשקי, אין צורך בעזרתם של בקיאים דװקא; וכי במיצר זה תקועה לא רק הספינה המשקית שלנו, אלא, בין אם כפועל יוצא, ובין אם כסיבה ראשונה, שהיתה מתעלמת, אולי, מתחת פני השטח – גם כוחה היוצר של החברה, באופן ששיתוק החיות ברקמה אחת עלול להתפשט ולחדור לכל שאר הרקמות, ולהשפיע הרגשת סכלון, חוגים אחר חוגים, לערער את המוראל הכללי ולהגיע במהרה ולעבור את סף בית־הספר.
חברה המפסידה מכוח דחף היוצר שלה, מיצר הרפתקה המגרה את הציבור להתאזרות ולחיפושים – קשה לייחל כי המחנכים הם שיוכלו אז לעשות משהו, יותר מאשר לקונן, או להטיף מוסר, ולנסות ברוח נמוכה כזו ללבות גחלת דועכת של משאות־נפש. המחנכים וחניכיהם, המשפחה ובניה, והחברה כולה עשויים להיות מופעלים על־ידי מצב של התעוררות, כשם שעל־ידי היפוכה של התעוררות, על־ידי מצב עייפות כללית והרגשת אזלת־יד. והכל משתנה מקצה לקצה אם רוח רעננה עוברת פתאום, כמחלון שנפתח, שעה שמרגישים בעם כי אכן הולכים לקראת שינוי רצוי ולקראת תמורה שתוליד סיכוי טוב. הצורך לצאת ממיצר זה הוא איפוא המניע להציג הצעה זו על סדר יומה של הכנסת, ולבקשה לבוא ולדון בקול רם, ולשתף גם את הציבור בדיון הזה: אין יוצאים מן המיצר שנתקענו בו והלאה.
והנה, מכל ענפי הפעילות היוצרת שלנו, בין המפגרות היא, חוששני, התעשיה הישראלית. לא מפני שאיננה יודעת לעתים לייצר דברים, אף כי לא ברמה אחידה, ולא מפני שאין לה מכשירים ומיתקנים חדישים, ואפילו על פי המלה האחרונה של האופנה הטכנולוגית – אלא מפני שאין לה הכרת הדבר, מפני שלא נשתכנעה למעלה מכל ספק, כי מי שאינו יוצר את הידע לתעשיה שלו, ולו רק בחלק, ממילא גוזר על עצמו פיגור, גם כשהוא רץ בחדישה שבמכונות המהירות.
אינני מתכוון לכך שנוכל להתיימר ליצור ידע חובק זרועות עולם, כל־יודע וכל־יכול, אלא לאותו שיעור ידע הנותן לנוצר בארץ סימן עצמי וחותם אישי, מזה, ודי ידע שישמש כוח מיקוח בשוק הידע בחליפי קח־ותן, מזה. מתנות אפשר לקבל מכל שיעור־קומה שהוא, אבל ידע אי־אפשר לקלוט בלי שיעור־קומה של גובה. ומי שאינו מתעסק בייצור הידע, מן המופשט לעולם לא ידע די צורכו.
מתברר. כי התעשיה שלנו, להוציא סעיף או שניים, כמעט שאינה נזקקת למחקר עצמי משלה. ענין זה נראה בעיני התעשיה, בין פרטית ובין ציבורית, כתביעה סתמית, רחוקה ולא נוגעת, כשאפשר להניח את הדעת גם ביבוא ידע, ארוז וצרור ושלוח ממדינות רחוקות. ולא נשאר לנו כאן אלא קצת לשפר וקצת לשנות סחורת ידע מוגמרת, אם לא להעתיק פטנטים בשינוי כלשהו ובגניבת דעת קלה. ואילו למעט המחקר התעשייתי המקורי נענים באי־חשק, בדוחק, בדלות ובחוסר אמון לא מוסתר, בחוקרים, בתביעותיהם למעבדות, וגם בכוחם לתרום כל תרומה של ערך לייצור.
סיבת הנחשלות במחקר התעשייתי שלנו אינה רק בהיקפו המצומצם, ולא רק בהשקעה הקמוצה שמודדים לו, אלא בעיקר בהעדר תפישה רחקת־טווח לתעשיה המודרנית, מפני שאין די הבנה מה היא תעשיה מודרנית, ומה תביעותיה של תעשיה כזו. עיקר הנחשלות שלנו הוא באין התודעה, ובאין ההכרה, כי אמנם צריך מישהו מחקר תעשייתי, או כי שאלה זו היא שאלת חיים להתפתחותנו.
הרי לפניכם עדותו של בר־הכי, נשיא הטכניון. בדברו בפני ועדת החינוך של הכנסת סיפר, כי הטכניון ערך אשתקד מחקרים למזמינים שונים כדי 8 מיליון ל"י, רובם לשואלים מבחוץ וחלקם לשואלים ממוסדות ממשלתיים, או למחקרים יזומים משל עצמם; ואילו התעשיה הישראלית, על כל מפעליה, לאחר שזירזו אותה לעשות כן, לא פנתה בשנה האחרונה אל חוקרי הטכניון אלא בשװי של 21 אלף ל”י בלבד. וכשנשאל לסיבת הדבר, השיב לאקונית: ”התעשיה שלנו עוד אינה יודעת לשאול”. הרי זו תעודת־עניות חתומה ומוסמכת על־ידי המכון הטכנולוגי לישראל, 18 שנה לאחר השגת עצמאותנו, כשהסיסמה ”יצוא או מוות" על לשוננו, בכנסים ובימי מועד.
ועומדים בדרגה אחרונה זו של "שאינו יודע לשאול” – אנחנו יוצאים בעוז להתחרות עם העולם, או למװת. במה נתחרה איפוא, אם לא בהעמדת פני מסכנות, וברחמנות אנשים טובים, רחמו?
אבל נסו לשאול את פי התעשיינים שלנו אם לא ניחא להם במצב המחקר התעשייתי אצלם – אם לא ישיבו לכם במשיכת כתף, ויגלגלו הכל לטענות על גורמים שמחוץ להם, ולתלונות שגורות מכל מין שהוא. פנו מעליהם ושאלו את הממונים על התעשיה במשרדי הממשלה מה הם אומרים, וקודם כל שאלו את כי אנשי האוצר – וישיבו לכם בדיוק ככתוב בספר התקציב: אחוז התקציב המוקדש למחקר התעשייתי בישראל, הוא, בממוצע, רק חמישית מן הממוצע הנמוך הידוע במדינה תעשייתית בת־זמננו (0.2%‏ – במקום 1% מנפח הפדיון התעשייתי). וגם מעט זה ניתן בלי חמדה, ורק לאחר השתדלויות וריצות הלוך ושוב, ורק בנדנוד מתמאס על עצמו, ובהטרדות של כל מיני תמהונים, שאינם מרפים ואינם מתייאשים, אף על פי שצריכים היו מכבר להשליך הכל לכל רוח, ואשר בלעדי דבקותם היינו כולנו היום נשארים בפחות מלא־כלום. צוואר הבקבוק לקידום המחקר התעשייתי בארץ נמצא איפוא באטימות משרדי הממשלה, אשר רק מאחר שהטכנולוגיה נעשתה אופנה מקובלת בעולם, ומאחר שקשה לסרב לאופנה, אינם יכולים שלא לתת משהו, בעין צרה, בלי להכריז כי הנה הם ”שורפים” בזה ”פונטים” יקרים על "אקספרימנטים” מפוקפקים, לצורך שכולו פרחים ולא פירות.
הרגשה לא נוחה היא לחזור ולאמור דברים ידועים, ואף־על־פי־כן צריך אולי לומר כאן שוב בקול רם, כי תעשיה שאין בצידה היום מחקר ראוי לשמו, נדונה לאינפנטיליות ללא תקנה; ושמי שדוחה את ההתחלות ואת השקעות היסוד, מתעלל בזדון במה שצפוי לנו בעוד שנים אחדות. עד כדי כך שלעתים נראה כי מדיניות הממשלה בכל הנוגע למחקר התעשייתי היא, יותר מכל, התחמקות מכל מדיניות. מעין: נחכה ונראה; ימים יגידו; לאט לאט; ומן השמים ירחמו. ואם יש בממשלה גם כאלה שעיניהם פקוחות ויודעים את ערך הדבר, ואף מנסים לקדם משהו, הרי הם נראים לעתים כאילו עושים בחשאי, ומסכימים במחתרת, מתחכמים להעביר מסעיף לסעיף ולהבריח מעיני האוצר, ולתת מתן בסתר לקידום פרט זה או אחר, ובלבד שלא יגיע הקול לאוצר, החושד כי כל אותם מדענים ומהנדסים במעבדות שבצד מפעלי התעשיה אינם אלא מסתירים שם איזה קשר. דור שלם כאילו חושד כאן בדור הבא, כאילו היה זה מתנכל לו.
הנה, בדקו, למשל, מה קרה למעבדות של חברת דשנים וחומרים כימיים, ואיך קיצצו בהן לאחרונה, מאחר שברור היה למנהלי המפעל, כי מפעל שמחזורו כדי 35 מיליון לירות, די לו במעבדות שהיקפן כדי 200 אלף לירות בלבד, לאחר ששנה קודם לכן פעלו במיליון לירות. זה קיצוץ שאומר הכל: כי בעצם אין צורך למפעל גדול כזה במעבדות. הכל ידוע, הכל גמור, הכל טוב.
והתוצאה? שאנחנו נוטלים חכמה שאתמול מכרו לנו משום ששלשום כבר חדלה לשמש, ובה נבוא מחר להציעה לפניהם.
תעשיה חסרת אופי מאבדת מקומה במאזן משק המדינה, ומה שחשוב לא פחות – מפסידה מקומה הראוי לה בעיצוב פני החברה. התעשיה שלנו כיום אינה גורם המושך אליה כוח חושב, מפני שבצד ייצורה החומרי אינה מייצרת רעיונות. וזה החמור מכל. כי יתרון המחשבה העצמית, שבכל מקום ומקום היא היתרון האנושי הראשון, כאן, כמקום שכל השאר חסר, ואין לנו יותר מדי חומרי־גלם ולא הון ולא כוח עבודה מאומן – כאן נעשה יתרון הידע העצמי ליתרון המכריע
ולנותן הטעם. ודווקא בזה אנו מפגרים ומסרבים לעשות.
מראש נתון כי לא נוכל להתחרות באחרים בכלום, אלא רק אם נדע להציע יתרון אנושי ומחשבתי. זה ייחוד הידע המקורי. זה יתרון המחקר, ההמצאה, ההברקה, ההעמקה, השכלול, הפיתוח, כוח קליטת הידע העולמי מזה והכוח לתרום לו כפי כוחנו מזה. ובזה ממש אנתנו מקמצים. יוצא איפוא שלתעשיה שלנו יש הכל ורק אין לה ראש חושב.
הנה, למשל, התעשיה ההסתדרותית, תעשיה שמחזור הפדיון שלה, שכוחה הכלכלי, התעסוקתי והשפעתה החברתית אינם צריכים לראיה, היא אחד הענקים בארץ – כמה מוציאה כלל תעשיה זו על מחקר ופיתוח? לא האמנתי לדבר ועודני מוכן להודות לכל מי שיוכיח כי לא כך הוא – כמעט ואין לה מחקר תעשייתי. לתעשיה ההסתדרותית אין כמעט מחקר תעשייתי. אין לה כמעט מעבדות. אין ל"כור” מעבדות למחקר תעשייתי. ואם נזכור כי מדען ומעבדתו עולים סביב 50 אלף לירות לשנה, הכל לפי נושא מחקרו, נבין כי כל אותם סכומים קטנים שתמצאו רשומים בכל מיני תקציבים, אין בהם אלא כדי אחזקת איש או שניים, אבודים במפעל עצום ומסורבל.
וגם כאן לעתים משבשים את ניצול כוחם כמהנדסים או כטכנאים. נצרף את כל המעט שיש לנו – ונמצא לפנינו אחוז עלוב, שבושה להזכירו, ושיש בו כדי להרשיע את כל האחראים לתעשיה עצומה זו: המתקדמת בעיניים עװרות במסלול ריצה שרק החריפים שבין הפיקחים יוכלו לו.
וכי אין זה מוזר כי תעשיות כה רחבות־נפח בארץ תהיינה פטורות ממחקר? לחקלאות הישראלית יש רמת מחקר ופיתוח ידועים לשם בעולם כולו, ואילו התעשיה – פטורה. אין לה אוריגינליות. ואין לה צורה של עצמה. החקלאות צמחה כאן על רעיונות חברתיים והפריחה תנועה חברתית; ואילו התעשיה אצלנו גדלה בכמותה על גבי דלות רעיונית, ואין לה זיקה להתעוררות חברתית. אין לה דבר משל עצמה מלבד אשר להרוויח ולסחור, בלי תודעת הדבר שבו היא עוסקת.
מה גרם לכך? לא מחסור בכוח אדם. אלפי סטודנטים ישראליים ומדענים רק ישמחו לחזור הביתה אם יידרשו ואם יוצע להם משהו שבאמונה שבהם. גם אין מחסור בידע יהודי בעולם, שהיה נענה ברצון לשתף פעולה אתנו, אילו היינו עושים משהו שיעשה אותנו מוכשרים לקבל מאשראי עצום ופתוח זה. אין מחסור גם בממון, אילו כוון בהעדפה נכונה ומכוונת. המחסור העיקרי הוא בהכרה: הממשלה לא הכירה בדבר; התעשיינים לא הכירו בדבר. המחסור הוא בתודעה.
תודעה כתנאי ראשון, כי בלי מחקר לא תהיה תעשיה מודרנית. צוואר־הבקבוק אינו אלא קוצר תודעה כללי – בממשלה, בשלוחותיה ובמשק על רוב ענפיו. ובקוצר תודעה זה נדון הכל להתיישן ולהסתרבל, ודחף החיים בחברה להצטמק. ובית־הספר לא יהיה מכין לדרך חיים, אלא נדון למליצות שדופות בעולם חסר תזוזה ואפאתי.
ובינתיים, מושגים אלה עצמם: מחקר ופיתוח, ייצור, ידע, מדע והשכלה מדעית – עדיין הם הירוגליפים בעיני הנהגת התעשיה שלנו. ומישהו צריך לתופף על גביהם כדי שיחדלו מאי־סקרנותם ויתחילו וירצו להתאמץ לפענחם.
עצלות המחשבה, השיגרה השמרנית, עשיית כלים בלי ליצור ערכי דעת, הייתכנות לעבוד בלי מעבדות מחקר, בלי להבין ערכן, להיות שקועים בדפוסים ישנים, מפונקים בשוק פנימי שיקנה תמיד הכל ויבלע הכל, פטורים מחשש תחרות מבחוץ, עד כדי כך שגם אפשר לשגשג זמן־מה בלי להבין דבר בתעשיה מודרנית, ושתיתכן תעשיה כזו, שאיננה תורמת הרבה לקידום המשק, לא כל שכן לקידום האדם והחברה הזקוקים לה – כל אלה מכבר היו צריכים שיקרה בהם משהו. ואף כי מאוחר למדי להתחיל כעת באלף־בית של תינוקות, הכרח הוא.
אחוז ההשקעות למחקר ולפיתוח הוא אינדיקטור המורה על רמת תעשיה פחות מנמוכה. וצריך שחברי הכנסת יידעו כי האינדיקטור הזה נוטה והולך בזמן האחרון למטה ויורד משנה לשנה. ואנחנו עומדים כעת במצב שנראה גרוע מפיגור – בעוורון.
בדין־וחשבון המועצה הלאומית למחקר ופיתוח שעל־יד משרד ראש הממשלה, לשנים 1963 ו־1964, תוכלו למצוא בזו אחר זו הערות מחזקות תיאור זה של מצב המחקר התעשייתי, בשינוי האחד, כי מאז נכתב אותו דין־וחשבון השתנה המצב לרעה וירד לשפל נמוך יותר.
ושמא תבוא היום הממשלה ותודיע ברבים מה היא הקונצפציה שלה? מה תפיסתה שלה בנוגע לתעשיה מודרנית? מה צריך לעשות ואיך מתקדמים לקראת תעשיה כזאת? מה דעתה על מנהלים שלא למדו דיים ואינם יודעים פרק במדע ובטכנולוגיה מודרנית? מה מכינים בממשלה כדי שלא לפגר, כדי שנוכל להתחרות בשוקי העולם המפונקים והשבעים? מה עושים כדי להפיח רוח חיים בתעשיה חסרת העצמיות? שלא נחזור כאן על אותו אבסורד ציורי, שיש כדוגמתו כל כך הרבה בארצות שמסביבנו, שעה שמפעילים מכשירים מודרניים במנטאליות פרימיטיבית, והרינו בחברה טובה, מזרח־ים־תיכונית.
מראה פני התעשיה של מדינה צעירה הוא כמראה פני המדינה. ותעשיה שאיננה יודעת לשאול, שמעיזה לייצר בלי מחקר, בלי מעבדות, בלי פיתוח, בלי השקעות לקידום הידע, בלי חסכון בכל עסק אחר, והשקעות פזרניות ורחבות־סבלנות רק בעסק הזה, בלי גיוס מיטב האנשים שאפשר להשיג, קודם שיפוצו לכל רוח ומאתנו והלאה, תעשיה סתמית כזו בלי מחשבה מקורית, בלי דמיון יוצר – ובכן, מה יש לה להציע? חומר גלם זול? כוח עבודה משוכלל? מקורות אנרגיה עשירים וקלי ניצול? או שרק להוסיף ולהעתיק תהליכי ייצור ישנים ולייצאם אל אותם מקומות שבהם כבר נפסלו מחמת יושן, ונמכרו אז לנו – האם זו תמימות עד יאוש או שזו עזות פנים עד הלקאה?
כאן חייבת הממשלה להיות מופת, בכל הנוגע לה ובכל התלוי בה. כך עושים בכל מקום ומקום בעולם. הממשלה עושה צעדים של ממש – במקום שאחרים מהססים. ואילו מכוני המחקר הממשלתיים היום, לא בכולם אפשר להתגאות – לא בהיקפם, לא בציודם, לא בשיכונם, לא בכוחם למשוך אנשים נכונים ובעלי ערך, ובעיקר לא בכוחם להחזיק בהם שלא ינוסו. לולא נמצאו בינינו דון־קישוטים שנלחמים בחירוף־נפש ובבזבוז־נפש באותה שיגרה ובאותה ביורוקרטיה, היה מצבנו בתחתית השפל. וכל מי שקצת שררה לו, נראה בעיניו כאילו עיקר תפקידו להדפם מעליו ולייאש אותם – מכס כבד על חומרי מחקר, סרבול ניירות בעסקי יבוא ויצוא מדעי, הרצה ממדור למדור והעדר שום מדור לנושא מיוחד זה של מחקר ופיתוח בתעשיה – זה לחם חוקם של המעטים שרוצים לפתח משהו על אף כל אבני הנגף.
כלום צריך עוד להמתין שיקרה משהו, כדי שנתחיל, ונתחיל בתנופה? ראשון לכל צריך להשליט בחוגי הממשלה עצמה תודעת הצורך החיוני במחקר ובפיתוח לתעשיה המודרנית, אם מתכוונים באמת לתעשיה של ממש, בעולם שבו בזה אחר זה מתיישן כל מוצר במהירות ונהפך לגרוטאה. בשעה שמי שאין לו כושר ליצור ידע עצמי, נדון מראש להפסיד ריבונותו. ואין זה דיבור בעלמא או סכנה דמיונית.
חוששני כי המשבר שבו אנו נתונים כעת אינו רק משבר חומרי, אלא בעיקרו משבר בתפישה ובהשקפת עולם. והמשברים המעשיים הם תוצאה של היתקעות במיצר אינטלקטואלי. יש לפנינו הזדמנות מיוחדת, שבה חיפוש אנושי עומד בבת אחת בחזית קידמה מעשית ובחזית קידמה חברתית, כשם שבחזית חיפושים תרבותיים וחינוכיים. וזו שעה להחליף שיטות מיושנות, תפישות מאובנות, ואנשי מפתח שחדלו לדעת כיצד פותחים.
אני מציע איפוא, אדוני היושב־ראש, שהכנסת תדון בנושא זה של המחקר התעשייתי, ושדיון זה יהיה תרומה להנחלת תודעת התמורה, ודרך לעורר תשומת־לב הציבור לנושא מיוחד זה, וכי הממשלה תוכל להשתמש בהזדמנות זו, כדי להביא המלצות משלה לתיקון המצב הקיים, לתת לפנינו תכנית רב־שנתית לפיתוח המחקר התעשייתי, הן במכוני הממשלה והן בגופים תעשייתיים שמחוץ לה. ולהציע משהו ממבט של חזון, שכה נתמעט בקרבנו.

 

יזהר סמילנסקי (רפ"י):  הצעה לסדר היום 27-7-66

 

 

ים, נגב ומדע

גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת. אני בא לפניכם היום לגלות אמריקות אחדות:
האחת, כי עומדים אנו בפרוס השליש השלישי למאה העשרים, אשר אחד מסמני זהותו: המהפכה המדעית.
השניה, כי בעיקר, אם על פי מצבנו ואם על פי עולם מושגינו ומקורות ההשראה – עודנו יושבים בשלהי המאה הקודמת עד ראשית הנוכחית; ולא זזנו משם הרבה בעקרונות מדיניות המשק והחברה, ועודנו משתהים, על כן, במקום שהוא קודם ההתחלה.
השלישית, כי לא רק שאין היום בידינו די ידע להיות משק מתוקן וחברה בת זמנה, לא די הון, לא די חומרים, לא די מכשירים, ולא די ידי־אדם מאומנות לכך – אלא עדיין לפני כל אלה: עוד אין לנו ראש פקוח לחשוב על הדבר, לא לב נכון לרצות בו, וגם לא הנהגה שתדע לקרוא למאמץ הגדול הזה, להיקפו, לעומקו ולגובהו.
אופקי המשק הישראלי, חוששני, חסומים היום בתפוזים, יהלומים ומיני אריג. כבודם במקומם הראוי, אך מתחייב מזה כי מראה החברה שלנו, משאבי כוחנו ואף יעדי החינוך שלנו – יהיו נגזרים ומוכתבים על ידי תפוזים, יהלומים וטכסטיל, ככוחם יהיה כוחנו ועל גבולם גבולנו.
שנים רבות היו אלה כמין יעוד של הישג נכסף, ויום אחד הפך קו ההישג הזה והיה קו של הסגר בולם, שחובה לפרוץ ממנו והלאה, להתאזר ולא להישאר עוד בגומת מה שיש – יש. ועם זאת, כבר נעשינו, כאילו מאליו, צרכני אותם שינויים נמרצים, מבלי להסיק מסקנה מחייבת, כי מוטב ליצור שינוי שמרצון ומבחירה, תחת ליפול מעוך תחתיו, כשיירד כמהלומה על עורפנו.
אפשר, כמובן, לוותר מכל וכל על מאמץ ההשתנות – אם גם מוכנים לװתר ולחיות בלי פירות השינויים; וכן אפשר גם, כידוע, לא ליצור, אלא רק לקנות ידע מן המוכן – לולא שפירות קנויים עד שמגיעים לשוק הם כבר נובלות שלאחר זמנן. ואילו ידע שכוחו עמו – זה אינו נמכר כלל, אלא דווקא נשמר; וגם כשנמכר, אם אין הקונה בר־הכי, לא ידע להשתמש בו; לפי שגם הכשרון לקלוט ידע מותנה ברמת המחקר והפיתוח שבידי הלוקח. בלעדי ידע זה נדונה מדינה לצרוך מוצרים מוגמרים ולבלוע ערכים מוגמרים הבאים כרוכים בהם, ולשלם עליהם הרבה, כמעט הכל, כולל עצמאותה. כלל ידוע הוא: כל שאינו אדון כאן, יהא משרתו של אדון. כלומר, שאם לא נתאזר למאמץ קפיצת הדרך – נצטרך להזדנב וללקט מעמל אחרים, פאה ושיכחה, כיתומים וכנמושות.
שאלות אלה, גם כשמנסים לדחותן – נאחזות ונושכות עקב. ומשעה לשעה נעשות טורדניות יותר. ובכל זאת אין רואים בהן אצלנו סימן אתראה למצב כולו, אלא רק צרה־צרה לבדה, כמין צרור שבנעל, שאם אך ייפטרו ממנו, ישוב הכל למוטב, בלי להכיר כי הפעם גבול לפנינו: מהות אחרת, ומקום שהתחבולות שהיו מקובלות בידינו לא תצלחנה עוד.
אבל מראייה שלמה ואכזרית מתרחקים הכל ובכל מקום: ידוע המיאון להיגמל מהרגלים נושנים, החשד והחשש מפני כל מפנה של חידוש, ורבים בינינו עדיין בפירוש אין כל עסקי המדע בעיניהם אלא אך מותרות, הוצאות המחקר בזבוז, ומחיר הפיתוח – ”שריפת כסף" על הזיות.
ואילו מה שעומד לפנינו כבר אינו יכול להיות בשום פנים בקשת עוד תרופה אחת לעוד מצוקה אחת, אלא חיפוש מהלך אחד מעיקרו, ופילוס מדיניות של שינוי ערכין. נסיון להתמודד עם שאלות החברה בכלכלה, עם המשק בכלל, עם מגמות החינוך, ועם מראה פני המדינה בכלל – זה הנושא שלפנינו, ובשום פנים לא עוד תיקון אחד, אד־הוק, לעוד קושי אחד שנזדמן וצף לפתע על־פני מצב שלכאורה שאנן הוא ובריא.
הכל סביבנו נערך והולך מחדש ובקצב סוער למדי, בעוד אנחנו בלתי־מוכנים לתמורה, לא התחלנו לקמט מצח, לא להחליט החלטות, ורחוקים מהפשל שרוולים לעשיה. ולא משום שאין עמנו די כוחות לכך, ולא משום שאין פוטנציאל מוכן בחוגים שונים בתוכנו, וגם לא משום שאין ציפיה מעומעמת מלחשת וממתינה בכל פינה לשינוי שיבוא – אלא בעיקר משום שלא הגענו עוד אל הכרת הכרח המפנה הזה. לא נתעוררנו עוד, לא עברה בנו עוד רוח אחרת, ולא התפרקנו עוד את מושגי ה"עד כאן” שלנו, הבולמים והמאכזבים.
הלא אך זה לפני כעשרים שנה עוד היו מושגי האוטומאציה, מוצרי הפלסטיק או שגשוג האלקטרוניקה – בחזקת ארץ לא נודעת; ותוך כדי כך החליפו צעדי תינוקות במצעדי ענקים, וכבר צר להם עולמנו והם פושטים ידם אל מעבר לכוכבים. לא היו מדינאים רבים שראו, בשעתם, כתום מלחמת העולם השניה, תוקף התפתחות זו ועוצמתה, – ומוגבלות ראייתם היתה בעוכרי מדינות לא מעטות, – להוציא אותן שראו להבין, והתנערו בעוד מועד מהרגליהן הישנים, והתמודדו עם האתגרים החדשים, ומתוך שקיבלו על עצמן הסתכנות בנועז – זכו בהתנערות כל כלית, ובטלטול נמרץ של המושגים הקבועים מאז, על ממדים ועל מידות, על האדם ועל כוחו, על עבודתו, על אופקיו הפרטיים והרוחניים, כשם שעל מצוקותיו, על פחדיו ועל תקוותיו.
גם אצלנו, קודם שנתנו דעתנו, כבר אנחנו סחופים, וכבר תפוסים בגלגלי התמורות. מצד אחד, באמצע תנופת ההתרחבות שלנו – נגמרו לנו המים והאדמות הפוריות, ונתקצרה נשימת התעשיה שמתמול; וכשהשלום עודו מאתנו והלאה, נתרגשו ובאו עד אזורנו מכשירי השמדה אימתניים, שהקפיצו למצוא מיד מענה שכנגדם – ומצד שני, נתגלו על סיפנו כוחות חדשים, עשויים להירתם לצורכי האדם ומעשהו, ובראש כולם כוחות הגרעין; וכשכל אלה נזדמנו עלינו כך, מן הנמנע עוד לנהוג כאילו לא אירע כלום ועולם כמנהגו.
בין שאר אותות התמורה שנתדפקו לאחרונה על פתחנו, הופנתה שימת־לב מיוחדת אל ענינים חדשים אחרים, כגון:
ענין האוקיינוגרפיה, ענין האזורים הצחיחים, או ענין המחקר התעשייתי, ובשלושה אלה אני מבקש להעיר משהו, ולתיתם כדוגמה, למה אפשר היה לכאורה לקװת מהם, למה לכאורה אפשר היה לקוות מאתנו, ומה למעשה עשינו, וכיצד עשינו או לא עשינו בהם, ועל הלקח הטוב שבצידם: מה קורה כשמנסים לקדם דבר נכון, בשיטות שלפיהן אין לנו לאמיתו שום צורך בדבר ההוא.
והנה האל הטוב שבירך אותנו בארץ שרובה נגוב ממים ומישוב – חנן אותנו גם בים גדול, אבל רזה, מין ים ”צחיח", ככל שמוזר לומר כך, וכנגדו ניתן לנו ים דרומי עשיר באמת ומבורך בחיוּת – אלא שממנו לא זיכה אותנו אלא באצבע קטנה, אף כי אצבע יוצאת למרחקים ומרמזת על אפשרויות יפות, זה הים שלנו, לפתחנו הוא רובץ, ואין לנו מנוס אלא לנסות אליו דבר, ולראות איזה מתוק יש במלוח הזה.
התוודעות מחדש מתוודע עתה האדם אל האוקיינוסים כשאוצרות שלוש עשיריות פני הכדור היבש כבר נלמדו בעיקרם, ואילו מכמני שבע עשיריות פניו הלחים עודם חתומים בתהומות וכסויים מצולות. האוקיינוס, כירח – בלתי־ידוע עוד בעיקרו, אלא על פי השערות מרחוק, אף־על־פי שבמגע־יד הוא, מתכונתו הכימית, הגיאולוגית, הביולוגית, ההידרוגרפית, מחזור חומריו, זרמיו, ומטמוני כוחו – השאלות עודפות כאן על התשובות; אבל כבר ניטשה תחרות מי ילמד ראשון את כוחו הגנוז, לנצלו כמקור אנרגיה, כמחסן חומרים אין־קץ וכאסם מזון, אשר יבוליו לא יינתנו עוד רק לציידים מרדפים על פני משבריו, כנהוג עד כה, אלא ייפתח יותר ויותר לחקלאים, לאיכרי הים היושבים קבע ועובדים את שדות הים. התברר כי חלקות ים מוגבלות ניתן לטייב, לדשן, ולהפריח שממות הים.
בארצות־הברית חישבו ומצאו כי אם ישקיעו בעשר שנים מאות מיליוני דולר למחקר הים – יפיקו כנגדם, כעבור אותו עשור, ביליוני דולר, כפרי ניצולו. וכבר למעלה ממאה מכוני מחקר פועלים שם היום בחקר־ים, עיוני כשימושי. ביפאן חידשו כמה חידושים שפתחו לפניהם אפיק גועש צמיחה וחיים. בקרבתנו עושה צרפת מאמצים ניכרים בחקר הים וקרקעו, ושאלות כגון: מה ייעשה לים זיבורית כדי שייעשה ים עידית, וכיצד מעודדים צמחים שבים ובעלי־חיים, לפרות ורבות בו שבעתיים, או אילו הם הכוחות שבים שניתן לרסנם ולהטיל עליהם עול – באות ביחד עם שאלות כגון: ניצול הים לפינוי שיירי השימוש הרדיו־אקטיבי והשפעת תפזורת זו.
זה מכאן, וכמה פעולות שכבר עמדנו והכרזנו עליהן בקול גדול מכאן. ואיני מתכוון כעת לענין המתקת מי־הים, כי אם לענין האוקיינוגרפיה בכללו – כולנו היינו עדים זה מקרוב לצלצל פעמונים גדול סביב השם החדש הזה, והעתונות היתה משופעת בשורות ואתחלתות גאולה, ונחמות וישועות כבר הוכרזו כאילו הן כבר בכפנו, ולא מעט קשקשו במלים זרות ומוזרות.
בביקורו בצרפת היה ענין האוקיינוגרפיה נושא לדיון בין ראש הממשלה שלנו ובין עמיתיו שם. הודעות רדפו ידיעות, וכולן חזרו והבטיחו כי הנה יקום שיתוף פעולה בחקר אוצרות הים, מפעל שיתבע טיפול רב והון לא מבוטל: ורבתה התקווה כי הנה הפעם יקום ויבוא דבר גדול, וכי הפעם לא יוליד ההר עכבר. ואילו באמת, ניצלנו מבושה גדולה. כי מה היינו עושים אילו אמנם באו שותפינו הצרפתים לעבוד היום עמנו כאן – במה היינו משתפים עמהם? מי כאן היה משלב ידו בידם לעבודת מחקר? והלא, לאמיתו, אין לנו אף גוף מדעי שלם אחד שיוכל להיראות בן־זוג לכל צוות מדעי שיבוא אלינו, לא משום שפה ושם אין אצלנו אישים אחדים שהם חוקרי־ים טובים וחלוצי מחקר טובים – אלא משום שהכל לא בנוי, לא מוכן, לא מתואם, ורק מועט ורק דל, וכמעט נשכח מלב.
פתחו־נא את ספר התקציב ודפדפו כה וכה, חפשו בין סעיפי ההוצאה של המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח אגורה אחת לענין האוקיינוגרפיה רב־הרושם הזה. לשווא. אין. ואם התקציב הוא עדות לעשיה – אין עשיה כזאת: ואם התקציב הוא עדות ליחס הממשלה לנושא מסויים – אין יחס, אין נושא, והדבר מסויים.
נכון כי מחלקות שונות עוסקות בנושאי הים בין כל משרדי הממשלה: לתה”ל ולמקורות עסק באגמים; התחנה לחקר המדגה עושה כפי כוחה בדור; התחנה לחקר הדיג הימי בחיפה עושה למעלה מכוחה והיא המפותחה בין חלוצי הים שלנו; המכון הגיאולוגי במשרד הפיתוח חוקר את החופים ואת קרקע הים הקרוב, ורשות הנמלים במשרד התחבורה סוקרת אח החופים. הווה אומר, כי כ־700 אלף ל"י מאוצר המדינה מוקדשים אם כה ואם כה לחקר הים, מפוצלים בין משרדים שונים, באצבעות נפרדות שאינן עושות שום כף יד אחת, ובתנאים שקשה לצייר עלובים מהם, ודי שתבקר חוקרים אלה במעבדותיהם כדי שתנוד לנו לעצמנו, אבל תעריך אומץ־ליבם של אישים בלתי־מתייאשים אלה, הרחוקים מתשומת-לב שלנו, יתומים בחלוקת תקציב עבודתם הנשכחת, ואין שר משרי אותם משרדים, אף לא ראש הממשלה בכפיפתו – שיטרח לבקרם, להתעניין בהם, בפעלם, בצרותיהם ובהצלחותיהם.
ואילו אם באמת מתכוונים לחקר הים, הרי צעדים אחדים חובה עלינו שיינקטו עוד היום. הראשון, שיקום מרכז לאחד את כל חוקרי הים לענפיהם ולמחלקותיהם אל תחת הנהגה אחת. השני, שיוקם, פטור מהגבלות הבנין, מבנה מתאים על חוף הים במקום הנכון, שיוכלו לעבוד בו במלוא כוחם. השלישי, שישוגרו אנשים מתאימים, בתחילה אחדים ורבים אחריהם, להשתלם מעבר לים במדעי הים, ויובאו אלינו מומחי ים משם – וזה צעד מכריע שבלעדיו לא תהא התקדמות של ממש – והרביעי, שנקצה תקציב נדיב יותר ומאמין יותר, להרחבת הפעולה ולציודה.
ועדה שחקרה בקיץ 1964, למדה והציעה לממשלה מה לעשות כדי לקדם את חקר הים, המליצה על סעיפים כגון אלה שנזכרו למעלה, ולמימוש צעדים ראשונים אלה רשמה הקצבה בת 650 אלף לירות. סכום זה, כאמור, לא תמצאו בםפר התקציב, אבל הבטחה שבעל־פה ניתנה כי ישדלו את שר האוצר למצוא משהו בין קפלי שרווליו, בעוד שבקשה זו עצמה כבר היתה קצוצה מראשיתה, מרוב התחשבויות שנתחשבו בעלי ההצעה, ומרוב משמעת שיש להם והסתפקות ענווה במועט, ומעצמם ירדו ממיליון וחצי שרשמו בתחילה עד אותה המחצית שביקשו, דבר המעיד אמנם על צניעות, אבל שיש עמו, אף־על־פי־כן, הפקרת יום מחר – שכן אין עוד זמן רב להכנות, והפיגור הופך מהר להפסד הזדמנות. לאחר הרבה עסק, שתדלנות והטרדה קיבלו עתה חוקרי־הים חלק ממבוקשם, והונח משהו, בכף קמוצה, על קלף הסיכוי.
עומדים אנו איפוא בענין הים במדרגה התחתונה, כדי שלא לומר פחות מזה, ובעיקר לנוכח הדיבורים היומרניים שדיברנו בקול רם. במה איפוא הלכנו לעשות צוות, אם לא בתקװה שידי עשיו תעשינה, וקול יעקב רק יעודד? מאכזב הדבר כי רעיון גדול ופותח אופקים ככיבוש הים והרחבתו לא יהיה לו כנגדו בספר התקציב השנה יותר ממה שכתוב בו, ולא כתוב בו כלום, ומה שקיבלו הוא תוספת מבין כל השולחנות, ומתחתיהם, לא רק שדיברתנו נמצאת אז ריקה, אלא – שמחמיצים במו ידינו מפתח גדול.
ומן הים אל החרבה, אל הנגב, אל האדמות הצחיחות, אל כל מה שכל־כך הרבה דובר ונכתב והושר בשירים והוצהר בהצהרות על "הפרחת השממות” הזכורה לטוב, בבאר־שבע הוקם ״המכון לחקר הנגב", מטעם משרד ראש הממשלה. סקירה קלה בנושאי עבודתם תגלה כי טורחים שם על ענינים שהנגב בעצם הווייתו מגיש, נושאים שממרחק הם עיוניים ומקרוב הם בשר מבשר החוקרים, אזרחי אותו אזור: המתקת מי התהום, קרינת השמש וניצולה, חקר הקרקע, האקלים וגורמי הסביבה, סיגול צמחים לתנאים המיוחדים, וכיוצא באלה, והכל היה יכול להיות טובויפה וגם ראוי פה ושם לשבח, ומצויין לטובה בפי אורחים, אלמלא, שוב, תחושת היתמות של אותם חוקרים שלנו, וריחוק אותו מכון מלב שולחיו. אחדים מהם הם אנשי מדע העומדים ודוחים כסדר הצעות מפתות לבוא ולקחת שכר מרובה יותר ובעיקר תנאי עבודה ומעבדות העולים פי כמה על כל המצוי בבאר־שבע רבתי, וכל אחד מהם, אילו נענה ובא לירושלים או לרחובות, היה קופץ שם מיד קפיצה של ממש בכל היתרונות המקצועיים שמדען עשוי להביא במנין – בה בשעה שהסכמתו ללכת מטעם ראש הממשלה לעבוד בבאר־שבע גוזרת עליו מראש התנזרות. והנה, אם יש התנזרות שמתקבלת בלב נכון, הרי לעולם לא תהה זו התנזרות מעצם הכרת ערך פועלך: לעבוד מתוך תחושה שוללת, כי בעצם אינך איכפת לאיש, ולאחר שאתה כבר כאן, אם תעשה או לא תעשה לא יסוער בשל כך לב שולחיך בירושלים. מתקבל כי כימאי של שר הבטחון שם נהנה משיכון, ממשכורת, מתנאי עבודה, ובעיקר ממעבדות יפות לאין שיעור מכל מה שזוכה הכימאי של ראש הממשלה בבאר־שבע. כאילו נאמר לו: ההוא ראשון ואתה אחריו. למה איפוא לא יעבור הכימאי הלז למקום הראשון – מי יאשימו ובמה? או, לו ישב בירושלים, ומשם חקר את הנגב בהצצות שבועיות, היה שכרו גבוה יותר, היה זוכה בתואר פרופסור ובמעמדו, והיו מעבדותיו משוכללות יותר – וכולנו היינו מתברכים בו ובחלוציותו; עתה, כששמע בקולנו ובא לבאר־שבע, אנחנו מלקים אותו מכל צד, כדי שיתעשת מהר ויודה באיוולתו, ויחזור לירושלים, לרחובות, או אולי לקליפורניה, – ואל אחטא בשפתי.
אין לך כמעט שימת־יד ומדרך־רגל שאינו טעון אצלם אישור מירושלים, וירושלים, מסתבר, רחוקה הרבה יותר ממרחקה, ורחוק מן העין – רחוק מן הלב. תלות זו של יום־יום באישור מיוחד לכל נקיפת אצבע, לא רק שאינה לפי כבוד החוקרים, כי אם גם סיכול עבודתם וביטול מהלכה – עד כי מי יודע עד היכן יעמוד להם, ולנו שולחיהם, אורך רוחם.
אחת מהעבודות נעשית שם עכשיו אצל נחל צאלים: המתקה מי התהום בשיטת אלקטרודיאליזה, ולרשת כך אוצרות מים בלתי־מנוצלים עד עתה, הישג שאינו כלכלי־משקי בלבד. אלא גם ישובי־חברתי לא פחות. עבודה אחרת מנסה למצוא הבנה חדשה לצמא הצמחים, ולדחות קמילת שדות בין גשם לגשם מתמהמה, שלא בהשקיה – רעיון אשר עם פרסומו מצא הערכה נלהבת בין חוקרים ידועי שם בעולם.
ואם נזכור כי בתשכ"ב שולמו פיצויי בצורת כ־7 מיליון ל"י, ובתשכ"ג הגיעו ל־12.3 מיליון (מלבד הפיצוי על אבדן המרעה, ומלבד התוספת להשקייה) – אי־אפשר שלא נחוש איזו מהפכה טמונה לכאורה כאן, לא רק משקית־כלכלית, אלא גם תמורה מרחיקת לכת במושגינו על האזורים הצחיחים – אם אך יוכל אותו חוקר להשלים שליחותו, ולא יריק ימיו על מלחמות עם פקידים רחוקים ועם הגבלות מינהליות של קוצר־דעת, ויוכל לשבת בחממת צמחיו ובמעבדתו ולפתח שם מפעלו, שהוא מיטב שליחותנו. הרי זה סיפור לועג לכל נאומינו, ואפילו לא סיפור יוצא דופן.
ענין אחר באותו ענין הוא סיפור תולדות "המרכז לחקר תעשייתי”, שיזמה המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח במשרד ראש הממשלה. כדאי היה להאריך בזה ולספר כל סיפור המעשה לפרטיו. במה צריך היה להילחם ובמי, כדי שרעיון נכון ומועיל ימצא מהלכים נכונים, ואיך צריך היה להפוך עולמות ולהגיע עד סף היאוש, כדי שמה שהוא טובת הציבור, יעניין את מנהיגי הציבור, ויפלס דרך יסורים בעד כל החששות, החשדות, האדישות, ריפיון הידיים החובקות שמרנות ונוחות – ויזכה להסכמה זהירה ומסוייגת. לבסוף, לאחר שסבב הלך הרעיון וחזר מדי פעם ונדחה. כשכבר הוסכם והודו בנחיצותו, והגיעה שעמו להתממש, ולאחר שגם ממון ליסודו הושג מעבר לים, וחוזה נכרת עם מוסדות האו”ם, והכל לכאורה כבר היה מוכן וטוב ויפה – נסתבר אז כי בעצם אולי לא כדאי, או, לפחות, שמא נדחה קצת, עד ימים יבואו. יותר מכולם היה האוצר תקוף פחדים, שמא אין כל זה אלא בזבוז, או הרפתקנות פזיזה, רחמנא ליצלן – וכדי להישאר על הצד הבטוח הפסיד הן ולאו יחד, גם כעת וגם אחר־כך, או אולי באמת יתגלה שאפשר לקנות אי־בזה, או שאחרים יתנו לנו ואנחנו רק נקבל במתנה את הידע ההוא, שסוף סוף מי יודע באמת מה ערכו בממש, ואם לא מוצק יותר שנישאר במה שכבר נוסה שלשום, ואשר מידותיו, כידוע, כמלוא חבל הכביסה של עקרת־הבית בירכתי החצר.
אחד מחוקרי היחס שבין "מדע, מחקר ופיתוח מדעי בישראל" מצא כי מצב המחקר התעשייתי (בישראל) גרוע; כי חסר המנגנון המקשר בין המדע והתעשיה, וכי התעשיה אינה יודעת להיות "צד מקבל", ואינה בנויה לקלוט מחקר, וכי אם לא ישתנה הדבר, צפויה לתעשיה שלנו סכנת פיגור. והוא מוסיף ומזהיר: "לא יהיה קיום (לתעשיה שלנו) בעוד עשר שנים, אלא אם תסגל לעצמה את הכושר להשתמש במחקר; היום אין התעשיה מסוגלת לכך. יוצאים מן הכלל קיימים, אבל זהו המצב הכללי". – והמרכז שהוצע צריך היה לקדם פני חזות קשה זו ולהבטיח לתעשיה קיום גם מעבר אותה תקופת ארכה קצרה, בתנאי שעוד היום יתחילו במחקר. ולחדול מאותו כעין־מחקר, כמעט־פיתוח, המתלבט בשוליים, מתעסק בצרות מזדמנות, וחי מעת לעת, – ולצאת למרחב ולחקור לטווח רחוק, על מנת שתצא התעשיה מדשדושה ביוון ברכיים, ותלמד לבסוף לשוט במים עמוקים.
אמור היה מכון זה לקום בשכנות לטכניון בחיפה, להיות מופרה מרעיונותיו ונעזר באישיו ובמיתקניו מכאן, וצמוד למפעלי התעשיה הגדולים שבאזור מכאן. וכבר סומנו ענפי המחקר לצעדיו הראשונים, כגון חקר הסיבים, הפלסטיקה, המזון, וכן חקר מדע התרופות, או פיתוח הכימיה התעשייתית שתטפל בחומרי הגלם שלנו, כגון אלה שבים המלח. כאלה וכיוצא באלה היו צריכים להיות נושאי אותו מרכז אילו קם, כשנגזדה עליו הגזירה: יעמוד. למה כך נגזר? מראיית הנולד, כמובן. אמנם לאחרונה נפתחה קצת היו הקפוצה בזהירי זהירות, לאחר רוב השתדלות ושתדלנות. לא בלי דאגה, לא בלי הן ולאו ורפיא. כלום לא מרזון בחזון? לאוצר ולשלוחותיו הכלכליות המרחיקות־ראות ענין הקמת המרכז למחקר תעשייתי אינו דוחק מאד. יש קודמים לו. ולא בוער. ימתין בינתיים. לאט לאט במחקר ובפיתוח. יש פנאי.
אשתקד עמדתי כאן ודיברתי לפני ראש הממשלה באותו נושא עצמו, ואחת מהערות תשובתו רמזה על הכרה שבדרך כלל בנחיצות השינוי ועל מחשבה להקים בממשלה משרד מיוחד לעניני המדע. עודנו עומדים קודם הקמתו. עודו מצריך עיון. אלא שבינתיים, תוך כדי הזמן הקצר שחלף, ספק מה יהיה עוד בכוחו של המשרד שלא הוקם לעשות לכשיקום. יפה היה אתמול. ואילו היום שוב אינו הולם את הזמן. במה דברים אמורים, אם מתבװנים ברצינות להתמודדות עם השאלות הגדולות, עם שאלות החברה, מבנה המשק, מגמת החינוך. ופני המדינה כולה, ולא רק לקצת פתרונות כאן וקצת פתרונות שם, ועוד קצת תיאום הכא וקצת זירוז התם, מתובלים בהרהורים על ימים יבואו – בכאלה אין שום פתיחה לשום שינוי של ממש.
כשעלה הלייבור השנה לשלטון, נחפז לתקן את שעיוותו השמרנים לפניו, והקים מיד שלושה מוסדות בממשלה, כדי שתוכל לרדוף ולהדביק את ההישגים שהחמיצו קודמיהם. המוסד האחד – הוא המשרד לחינוך ולמדע (בראשו קרוסלנד), ובתחומיו מוסדות החינוך הגבוה, וכן המחקר הרפואי, החקלאי וכו'. השני הוא המשרד לטכנולוגיה (ובראשו קאזינס) – ועיסוקו בשימושי המדע למעשה, ניצול האנרגיה האטומית, התעשיה האווירית וכו', ודחיפת כלל התעשיה לתקופה החדשה. והמוסד השלישי הוא היועץ המדעי לממשלה (סיר סול צוקרמן) – שתפקידו לייעץ לממשלה בעיצוב מדיניותה ובגירוי מחשבתה לנושאי הזמן. לפי שאין מהפכה כללית של מדינה יכולה להיפתר במשרד זוטר אחד, לא כל שכן באגף אחד בירכתי משרד אחר – אלא רק בשינוי כללי וכולל של הממשלה כולה, בתמורת מושגים מהפכנית, בנכונות לעצב מדיניות כל־כוללת, שתאחז בציצית ראש המדינה, ותנער אותה היטב מהרגליה המקובלים, ממסורת חינוכה, ממנהגי מחשבתה הישנים: ולדחפה עד אמצע הים, אל רוח הפרצים הנושבת בעולם, ובמפרשים מתנפחים
סוף סוף, שתשתנה הממשלה כל כולה, משרדיה הכלכליים כחינוכיים, העוסקים בפיתוח, כדואגים לבטחון – על כולם חובת ההשתנות, ההתפקחות, והמאמץ לנתב מדיניות חדשה ונועזת ולנווט את המדינה להשגתה.
ענין זה מסובך הוא מאין כמוהו; חדש מאד ומשתנה לבקרים, בתמורות קפצניות; תובע רגישות הקשבה, מומחיות וכושר אבחנה בענינים שלאו כל אדם מוכן להם, גם כשניחן בשכל טוב ובנסיון חיים עשיר.
יוצא איפוא כי משרד אחד לבדו לא ישנה היום הרבה, ורק ישתחק בין הבלתי־משתנים שסביבו, החזקים ממנו; אלא אם כן ייהפך אותו משרד ראשון למתכנן השינוי הכולל, כאדריכל זה שמקים פיגום לשינוי המבנה ההנהגתי; משרד שיהא עליו לערער, בלי חסך, על הקיים, לפי שהקיים לא רק שאינו מספיק, אלא הוא חנק.
וחובה לצאת אחרת אל מכאן ולהבא. ומשרד למדע בממשלה בלתי־משתנית כולה, לא ישנה איפוא הרבה. סכנה היא שלא יהיה אלא כאופן חמישי למרכבה, בעוד שצריך שהמרכבה תחליף כל אופניה בשכמותו. המעשים השתנו וגם העושים. הפועל של היום אינו עוד כפי שהיה. מתמעט במהירות הצורך בעובד שאין לו כי אם עשר אצבעותיו וכושרו להתכופף ולהתיישר. דרך עשייתו השתנתה. הספק עשייתו. ההכשרה לעשייתו, הזמן שהוא עושה, והזמן שנותר לו לאחריה: עובדים חדשים ובעיות חדשות. אסור לנו להיות סגורים במושגי תפוזים, יהלומים, גרביים. והרינו היום במה שהוא גרוע מפיגור – באי־אבחנה, או בדחיית גזר־הדין.
ובינתיים אין לך כמעט מדור במשרדי הממשלה שאינו פוזל בחשש אל כל עסק חשוד זה של מדע–מחקר–פיתוח. ובין משרדי הממשלה ובין אנשי המדע לא תמיד נמצאת לשון משותפת.
אדוני ראש הממשלה, כלום לא הגיעה השעה להתנער מכל זה, ולהתחיל באופן אחר, נכון יותר: גדול יותר, ובמבט רואה יותר למרחוק? כלום אין זו חובתנו לדור הצעיר הגדל כאן, חובתנו לחזות פני החברה הישדאלית – לפתוח לפניהם אופקים נרחבים יותר, עשירים יותר, מעניינים יותר ומלאי תוכן ופעולה? לצאת משיגרת היש־לנו, אל העזת האין־לנו, לזנוח דעות ושיטות מסויידות־עורקים – ולפנות אל הבלתי־ידוע, ובאומץ, ובהחלטיות. הלא גם הסוציאליזם שלנו הולך ונעשה אנכרוניסטי במהירות, וצריך לפנות דרך למחשבה סוציאליסטית נבונה, הפתוחה אל הבעיות האמיתיות של העם האמיתי ושל האדם האמיתי, ומדברת ממש אל המציק לו.
זה מפנה רוחני קודם כל של הכרה ושל התוודעות, זה שינוי, זה נסיון נועז, זה טיפול אחר באדם. אין עוד לדחות ולדחות את ההתחלה שלנו כאן, ורק להתפשר בכמעט אחר כמעט, עד בזבוז אוצר האמון. אין בכוחנו לעסוק בהרבה מנושאי הפיתוח המדעי, לא בחלל, לא בקוסמוס, לא במצולות עמוקות. אבל הים שסביבנו, הנגב שלנו, המים, התעשיה, הרפואה, החינוך – אלה מחכים גם לכוחנו הגנוז שמשמעו הרחבה בלי החרבה, כיבוש בלי שפך־דם.

אפשר כמובן שלא לפרוש כנפיים רחבות, ויש אפילו מידה של יופי בהסתפקות במועט, ואדמת הקודש כבר חזרה והוכיחה כי עד כדי פיתה, בצל וביקתת־חומר – כוחה תמיד עמה, ובעצלתיים, ובלא להבריח זבובים. להיות נשקפים אל סיבוב השמש סביב הארץ, ואל מה שיהיה יהיה, ולהזות על גדולה ועל גאולה, ולחכות שמישהו יתן משהו כדי שנאריך ימים עד אז, עד שיקרה, עד קץ הפלאות – כשם שהוכח כי יש באדמה זו שבעים־ושבעה יותר, אם יחפוץ האדם מאד ויטרח מאד על כך. מה שדרוש לנו עתה הוא דמיון יוצר, לימוד יסודי, סחף התלהבות, רוח עזה, נכונות לסכן, ולב פתוח לתמורות. משהו נגמר אצלנו. אי־אפשר שלא לראות זאת. ומה שנגמר לא יוכל לחזור ולהיות, ולא צריך. צריך להתחיל אחרת ולשנות ולשנות. צריך להתחיל אחרת. והיום. להתחיל, ולהתחיל. ולהתחיל.

יזהר סמילנסקי (רפ"י): דיון בכנסת על תקציב משרד ראש הממשלה,  25.5.1965

כאן זה מדע, כאן הטקסט הספרותי.

על ספרו של מרדכי גלדמן 'מראה אפלה'.

עודך הופך בדפים הראשונים וכבר אתה במעבה "התשוקה הכפייתית הסאדיסטית־נקרופילית אל האם המתה”, ומתברר לך כי "הפין של האם, לו היה קיים, היה תלוי מעל הפות׳׳, וכי צריך על כן להציל “את הפין האמהי מידי האב הסרסן”, ולהביא "לניתוקו הדמיוני של הפין הדמיוני מגוף האם מתוך הזדהות עם האב הרע, ולהשבתו של הפין אל האם מתוך יחסו של הבן הטוב”.

אתה מביט מבוהל כה וכה לדעת לאן נפלת והיכן אתה, ומסתבר כי נפלת אל נוף מיוחד, למדני ומודרני לעילא, מודרני פוסט־מודרני, שעשוי לא מעצים ושיחים ולא מגבעות ועמקים, אלא מפין ופות שהפכו פות ופין ונהפכו לפין ופות וסורסו בידי האב שסרס את האם, והכל בכוחה הבלתי מתיישן של הפסיכואנליזה אשר דמות האשה שלה "איננה בעלת פות אלא בעיקר נעדרת פיןואשר שדיה זכו להכרה הראויה, אודות להמשגה המתייחסת לשלב האוראלי". נפלא.

מי אומר את כל זה? האם הוא רציני? כן, רציני עד הדהמה. ולא רק הוא רציני אלא הוא דוברם של רציניים ממנו, אנשי שם ואדמו"רים ידועי עולם, הנה כאן ז'אק לאקאן והנה כאן ז'אק דרידה, כאן מארי בונאפרטה וכאן שושנה פולמן ואתה ברברה ג'ונסון, מן האוניברסיטאות הגדולות בצרפת ובארה”ב, ולא איזה להקת מקובלים ההופכת אותיות לשם הגאולה, ולא סכולסטיקנים מימי הביניים, המשערים כמה מלאכים יכולים לשבת על חוד התער, ולא חלילה איזה אסטרולוגים הקוראים בכוכבים, וגם לא סתם מניאקים מיוחמים שלוחי רסן. כאן זה המדע, כאן זה הטקסט הספרותי והדרכים הראויות איך לקרוא בו כאדם מודרני, סליחה, פוסט־מודרני.

מה כעת? כעת מדבר לאקאן הגדול, בסמינרים שלו המתפוצצים מרוב שומעים בוערי קשב, ומציע לנו משולש אדיפלי, ותלמידו הנאמן מפחיד בסמינר שלו את אחת המשתתפות, כשהטקסט שבידיו נהפך פתאום לפאלוס אבהי מאיים, ולעומתם הנה דרידה החולק עליהם, וטוען כי הטקסט מצטייר לו, אמנם, כפאלוס, אלא שהוא מסמנו של האב כאלוהות, ועד כדי כך ש"נראה בעליל כי זהו תאורו של הפאלוס האמהי המנותק־מסורס ממקומו בגוף האם ואף מוחזר לבסוף למקומו”. ואשר לפות עצמה, צריך שנזכור כי בסך הכל "הפותהיא איבר שאיננו מסומן בשפה, היא מעין חור בתוך השפה.׳׳ הו, הפות המסכנה.

ואיך הגענו לכל ההבהרות המופלאות האלה? פשוט, קראנו טקסט של א. א. פו, בסיפורו הידוע "המכתב”, ונועצנו איך צריך להבין מה כתב בו המספר ההוא, הגאון האלכוהוליסטן, ואז מראים לנו איך גדול בתורה אחד קרא ומסרה לגדול האחר, עד שבאו תלמידיהם, ותמיד יש תלמידים שמוכנים לא רק לבלוﬠ חיים דברי רבותיהם אלא גם לצאת מדﬠתם מהתפﬠלות, שיכורים ﬠד איתﬠרותא רבא, ואולי מתמימות ואולי מאיבוד ﬠשתונות, יוצאים אז להיות מסבירי האמנות, השירה והחיים בכללם, ובﬠיקר מסבירי החדשנות היותר חדישה והפוסט־מודרנית, הפוסט פוסט.

וכך, בשם המדע, סליחה, ה"מדﬠ המרדני החדש”, הפסיכואנליזה, נצא למצוא “את מציאותה של הדרך בה הולך האדם אל ﬠצמו”, ואגב נמצא אז גם דת חדשה "שתעשה את הרציונליזם לאלוהות חילונית׳׳, באופן שנוכל לשחרר סוף סוף את "הדיבור האמיתי" שלנו, כלומר, את "שיחו של הסובייקט שהשתחרר מנוסחיו הנתונים מראש של האחר הגדול׳׳, ולא החסרנו, כמדומה, כלום: דיבור יש, שיח יש, שחרור יש וגם האחר יש. וגם מצאנו "שהשיר נﬠשהדיבור אמיתי הודות לפנייתו לידיﬠה שאיננה תלויה בדיבור… (ושיהיה) משמיﬠ לנו את האמת הזו שאין לנסחה, את האמת שצריך לשוב ולנסחה שוב ושוב”, מפני ש׳׳מהי השירה אם לא בראש ובראשונהשיחו של הסובייקט שהשתחרר מניסוחיו של האחר הגדול". ושימו לב לדיבור, לשיח, ולאחר, הגדול. ועד כאן ואין מה להוסיף.

לא. כי הדברים אינם פשוטים כלל. כי הנה מכאן קורא השיר והנה מכאן השיר הכתוב: מה הולך ביניהם? שמﬠו: "מבטו של הצופה (ביצירות האמנות) הוא זכריכי הוא חודר ובוﬠל אותם" ומצד שני, הטקסט הכתוב הלא הוא חודר לתודעתו של הקורא, הרי שהכתוב הוא זכרי והקורא נקבי. והואיל והסיפור של פו הוא על אודות מכתב, צריך לﬠצור ולהבין תחילה מה זה מכתב, ומיד יש לפנינו פירוט האפשרויות להבין מה זה מכתב: מכתב זה מסמך שﬠניינו מין, מכתב זה שדה מפגש בין הפאלוס לנרתיקו, המכתב מיועד לחלציים, המכתב הוא פנטסיה מינית אדיפלית, הוא גם משאלה טרום אדיפלית, המכתב הופך למלכה, כשבמודע הוא מתכוון להיות המלך הסודי, ועם זאת, המכתב הוא בראש ובראשונה מכתב. כן, ובכן הוא טקסט, ובכן הוא ספרות, ובכן הוא אמצﬠי להשגת שלטון, ואמצעי לתקשורת של התמזגות, והוא יחסים של השתקפות. והכותב גם נשקף לתוך הנכתב, וגם נכפל לתוך הטקסט והטקסט כמובן הוא כפילו של הכותב (וראה ﬠמי 23) – ונפסיק כאן, לא לפני שנזהיר שלא להקל ראש בﬠניינים כמו הכפיל, המראה, (שם הספר) הפנים לכאן ולכאן, וכמובן האחר. הו, האחר.

יש אפוא טקסט ויש כתוב ויש דיבור ויש שירים. ולא סתם אלא רק שירי המשוררים מסדר הגדולה, החל מאליוט, סטיבנס ורילקה, ועד לפנקס, פגיס, וזלדה שלנו, והם כמובן בצד גדולי האמנות, כדושאן, בויס, וורהול, כמובן, ולא בלי ג'ף קונס וצ׳יצ׳ולינה ומייפלתורפ, הלז ש"זהותו נקבעת בעיקר על־ידי הטכניקות שבהן הוא משיג את סיפוקו המיני, שהן אוטוארוטיות, כלומר, אינן נזקקות לאחר של ממשדמות שטוחה של מציג האחורייםדיוקן המצלם אוננות אנאלית באמצעות פטיש פאלסאדיסטי". האחר. האחוריים. האנאלי. הללויה.

כמובן, סיפוקיו ודמיונותיו המיניים של המחבר הם עיסקו בלבד. מה שמטריד את הקורא הוא הלא־יאמן שיש בכל הדייסה הפוסט פוסט הזו. כשנדמה היה לכאורה שכבר לא צריך להיות ציני כרי להיבהל ממי שעדיין מתלקק בה. אמנם יש בני אדם לא מעטים, שדברים שנתגלו להם פעם יישארו אצלם בעוצמתם הראשונה לנצח, ואידיאות כידוע אינן מתות, ואי לכך תמיד נמצא מישהו שחי ומרקד לפני אש אתמול שכבר כבתה. ראו כמה רבים מאמינים באמת שהרבי לא מת גם לאחר שמת ונקבר. וכמה רבים הם שהמארקסיזם בעיניהם לא קרס, אלא רק הפראקסיס היה שגוי. וכמה מרובים עדיין בני האדם שהפסיכואנליזה בעיניהם היא עדיין בתוקפה, ולא רואים שמן האדיפוס הנוראי כבר לא נשאר אלא כמין בובת סמרטוטים ממורטטת. ויש מאמינים שהפסיכואנליזה עדיין היא מלכת "החדשנות המהפכנית”, והיא מפתח הפלא להבין הכל ולהסביר הכל, והמאה הזאת, שכמעט עוברת, והפרקטיקה של הפסיכואנליזה, שכבר זרחה וכבר היתה בצהריה וכבר הולכת ושוקעת, וגאולה עוד לא הביאה לנפש האדם, ורק הפלפולים והמתפלפלים בסכולסטיקה הנהדרת שלהם, שאין לפניהם מעצור, וממשיכים לאחוז בזנבה גם כשהוא כבר כזנב לטאה מפרפר לאחר שניתק. אלה שיירי חסידיה האחרונים שלא יאמרו נואשועדיין נמשכים אליה, ובדבקות ובתמימות מתפלפלים בכל הרצינות בלי לראות כמה הם מבדחים בפטפוטי הפות והפין שלהם, בלאקאן שלהם ובדרידה שלהם ובתלמידיהם החסידים הללו, שאינך יודע אם מרוב אינרציה, אם מסירוב להתבגר, אם ממורך להביט ניכחם, או מאין יכולת להתקיים בעולם בלי איזו אידיאולוגיה דתית או תחליפה, או אולי מפני שכך יאה להם, לשבת ולנבור פעם במוחם המחומם ופעם בחיקם המיוחם.

הספר הוא מבוא מצוין לתערוכות, לשירה, לחדשנות, לפריצה מן השמרנות הקפואה והמסרסת, פתיחה לפמיניזם מכאן ולאוננות מכאן, לשחרור רוח האדם ולחשיפת העצמי שלו והאחר שלו, והכפיל במראה, והזמנה לבוא להשתתף בסמינרים ולקרוא מאמרים, לקחת חלק ב"שיח" שלהם החדש והמתחדש, בלי להיבהל ממה שמתגלה כאילו אינו אלא רק איזו אחיזת עיניים ומה שקוראים לו במקומותינו "חנטריש׳׳. והכל, כמו כן, כדי להבין סוף־סוף מהי הדרך שיבור לו אדם מודרני, וגם כדי שלא יפחד האדם שלנו לא מן הקידמה ולא מן הסאדומזוכיזם ההכרחי להבנת הפוסט פוסט.

אלוהים, כמה עצוב כל זה, וכמה פאתטי. מכל הים העמוק של תורות המעמקים לא נשארו עוד בעוונותינו אלא כמה שלוליות שטוחות ומתייבשות על חוף המציאות, וילד משחק בהן כאילו עדיין הן הים וגליו.

יזהר סמילנסקי    מעריב, 19.5.1995

מהפכת הזמן שלנו

אדוני היושבראש, חברי הכנסת. פריט אחד בתקציב משרד ראש הממשלה הוא זה המפרנס את המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח ורשומים בו השנה כ-5 מיליון לירות לעומת קצת למעלה מ-3 מיליון ל"י אשתקד ולעומת קרוב ל-2 מיליון ל"י שהוצאו למעשה בשנת 62/63, הרי שיש כאן גידול לא מוכחש כלל, אלמלא שגם הסכום הגדול האחרון הוא נכס כחוש, אם אמנם מתכוונים לﬠרך של ממש.

שכן, אם אין במועצה לאומית זו אלא רק פריעת מס לקיומה ולרוח הזמן היא מחווה יקרה מדי; אבל אם מבקשים כאן אות למדיניות ולתפיסה חדשה המבינה למהפכת הזמן שלנו הרי אין הזול שבה אלא, חוששני, קוצר השנה ואזלתיד.

ביטוי זה "מהפכת הזמן שלנו" ריח מליצה בו; אחת מן המצויות בשפע בזבוני אצלנו מליצות תחת אמונות אילמלא שהוא שאול כמות שהוא מכתב שנתפרסם זה לא מכבר בידי תנועה שסגנונה המתעב כל דברמליצה הוא מוניטין שלה ושל אישיה; הריהו לקוח ממשפט הפתיחה של מצע מפלגת הלייבור הבריטית, לאחר ועידתה השנתית בסקארבורו השנה, הפותח ואומר כזאת: "סימן ההיכר המובהק לעולם שלאחר מלחמתהעולם השניה היא המהפכה המדעית. אם בקצב מהלכה ואם בתחומי התפשטותה, הרי עלתה זו ועברה הרבה את מיטב חלומות דורות שעברו, תגליות חדשות ואמצאות" — הם אומרים שם – "הניפו, תוך כדי חמש או עשר שנים, תנופה שקודםלכן נדרשו לה שנות מאה. מהפיכה מדעית וו מתגשמת לראשונה בתולדות האדם, כדי להדביר מחסור וחולי, לקדם דעת בעולם ולהשיג לכל העמים רמות מחיה שעד עתה לא היו אלא נחלת יחידי סגולה".

עד כאן דבריהם, ונוח לי שיהיו הם האומרים דברים אלה ואני רק מניﬠ ראש ומציע לכל לקרוא בעיון קול קורא זה, להתעכב על הפסוקים האומרים כי בכל העולם חדל הנושא: כיצד יחולק עושר העולם בין האומות, מהיות נושא מרכזי, ובמקומו צף ועולה הנושא איך יפוקחו ויבוקרו אותם כוחות ששיחרר המדע החדיש, על מנת שיהיו מופעלים לטוב, לתעסוקה מלאה, לניצול שעות הפנאי שיתרבו, ואיך תהיה החברה המתועשת יותר מסייעת עם זו הנופלת ממנה. לפקוח לב כי השינוײם המואצים שחלו בתעשיה וכי דרכיה תובעים תפיסה חדשה גם מן ההון, גם מן העובדים, גם מן החברה בכללה. כל אלה מולידים שאלות לא ידועות בעוצמתן על אודות סמכות המומחה והמיקצוען ומציגים בעיות לא מנוסות עדיין לפני החברה הדמוקרטית. להטות אוזן לביקורת ולתרעומת המובעת שם כי בריטניה של שנות החמישים החמיצה בבורות את המהפכה ואת האתגר שבה, לא שיערה כוחה של מהפכה זו ולא ניחשה כוחן של הבעיות שיצוצו עמה. כי השמרנים לדעתם – הניחו כוחות חדשים אלה בלתימתוכננים וכו', ופחות מדי תעשיינים הבינו מה מתרחש סביבם במדע ובטכנולוגיה, ואיחרו את המועד הן בפיתוח מקורותייצור חדשים, הן בהליכים חדשים בייצור, והן בדרכים משופרות יותר לניהול עסקיהם עד שמגּיעים בעלי המצע האמור לקריאה המסכמת: ככל שהמהפכה המדעית תלך ותתקדם, כן תעלה עמה עוצמת המדינה ועושרה, וכן תוכל המדינה לא רק להיטיב לעצמה אלא לתרום מכוחה לכל נצרך בכל מקום, וכי הסיכוי שפותחת לפנינו המהפבה המדעית הוא סיכוי לחיים של עמלנות מעניינים יותר ומוגנים יותר בתחומי חברה, שמכונות משרתות בה את האדם. ולפיכך: קודם כל, החלטה נחושה של הממשלה לעשות הכל ולהפשיר את האומה מקפאונה על שמריה.

מי שמדבר איפוא על מחר והוא מפגר במהלך המהפכה הזו, נושא עליו אחריות חמורה. ואם התקציב הוא הביטוי למדיניות, הרי התקציב לפנינו חוששני אין בו עדיין בשורת שׂינויערכין, ולא הד שופרה של מהפכה, אמנם יש בו תרומה גדלה והולכת, אלא שהיא בשולי כל השאר, ואין בה כדי כוח בונה עולם.

רגיל אצלנו שסוחרים יכול שייהפכו לתעשיינים בנקיפת אצבע, ולפיכך, סבורים כי בבוא היום יהיו אלה ﬠושים ומתﬠסקים בנקל בפירות המהפכה המדעית, אלמלא שזה מעבר לכוחם, לא לפי מושׁגיהם, לא לפי אופק ﬠולמם, הרוחני והמשקי, ולא ערך העולה מנסיון חייהם. וקרוב יותר שיביטו הללו בחשש ובחשד, ואף ינסו לﬠכב, ובלבד שלא יעמדו פתאום במבוכה, ושמרנותם המיטיבה להם תימצא נכזבה.

ואם אמנם מהפכה משמﬠה סיום פרק וראשית פרק, מסתבר כי את האופקים הנרחבים ביותר לפרק הבא, לבניה כשם שלהרס, פותח היום המדע, בין במחקר ﬠיוני, בין בפיתוח מﬠשי, בין בהגשמה טכנולוגית, ומי שאינו מכשיר ﬠצמו מבעוד מועד, יימצא במהרה מפגר, ניזון משײרי אחרים כיתום המחיה נפשו בפאה, בשכחה ובלקט בשדות לא לו.

איני מתעלם כלל מכך שסכומים ניכרים פזורים בכל סﬠיפי התקציב שלפנינו למדע, מחקר ופיתוח, ומהם גם סעיפים נכבדים שמשקלם הכללי כמעט 21 מיליון לירות, שאיננו כלל סכום של מהבכך (וזה מלבד מה שיש בתקציב הבטחון), אך גם סךהכל הזה הוא רברושם כל ימות השנה, אבל כמוהו כשוליים בתיכנון מדיניות חדשה למחר. אין בו אלא משום — “מהיכא תיתי", ולא משום "דווקא” ו"קודם כל". והוא מתעלם מן המהפכה הסוערת המתדפקת לפתחנו.

לקמץ כאן משמﬠ לא להתחיל. משמﬠ לא בתנופה. כלומר לפגר, לסגת ולהפסיד מקום וזמן מפני שעסק זה אין פירותיו באים אלא לאחר שנים רבות של צמיחה, ומי שאינו רואה את הנולד ולא ישתדל היום, לא יקטוף בבוא העת, וישלם תשלומי כפל, שבת ובושת.

יותר מדי ידועים בתוכנו מדריכיעם המנסים לעשות להם קפנדריה ולקבל החלטות ולקבוע להם מדיניות בלי שיהיה בידיהם מכשיר מדעי מוסמך להחלטה, וקיצורי דרך אלה גורמים לארוכות שבדרכים; ואילו הנושא שלפנינו הוא שינוי מדיניות מעיקרה, לא תרומה כלשהי למחקר ולפיתוח, אלא שינוי מדיניות מעיקרה. מדיניות חדשה שמהפכת המושגים שנתחוללה תעצב דמותה. ואילו האמת היא כי בתכנון מדעי וטכנולוגי אנו עדיין בלתימוכנים. ובשטחים אחדים אפילו פחות מזה: עוד לא התחלנו דבר, אפילו לא לחשוב. עוד לא סיגלנו לעצמנו "מוח” שיחשוב. והרי זו דרגה מדאיגה ביותר. לא רק שתהיה לנו בשל כך תעשיה מונוטונית ומדשדשת על מקומה, כשהכל סביבה תוסס שינוי, פורה רעיונות ומעשים מתחדשים בעוצמה, לא רק שהחקלאות לא תהא בת התחרות כל עוד לא תדע את סוד הזינוק קדימה, אלא שגם עצם המימשל, המשטר ופני החברה, חברת עמלים בניחורין, העושים במלוא יכולתם הגנוזה בהם, גם זה נעשה אז מסופק כי מדינה שאינה צריכה לשינוי המרכזי שאירע בדור האחרון, מוטלת עליה אחריות מרה להתנהלות בעוורון ובהפסד זמן, וממחישה סכנת אבדן חירותה, אבדן מחייתה, ואבדן חיותה של אותה חברה.

הייתי מﬠז אפילו לומר כי ממדי ההוצאות שמוכנה מדינה להוציא על מחקר, פיתוח וקידום יהיו כממדי האמונה שמדינת זו מאמינה בעתיד האומה, בחירותה ובאושרה, ויבוא עלי אם חטאתי בשפתיאני מדבר איפוא על התחלה חדשה, על תפיסה חדשה, על אופקי חײם חדשים, והדגש אינו על חדשים, אלא על חײם.

כלל לא על איזו השבחה או הטבה פה ושם, של סעיף זה או זה בתקציב, אלא על זוויתראות אחרת. אני חש כי קצב גידול ﬠוצמתה היצירתית של מדינה הוא פוﬠל יוצא היום מפﬠולתה החינוכית, המדﬠית והטכנולוגית, והוא הקובע את כושרה להתנהל במירוץ ההתחדשות והשינויים.

גם הסתכלות שטחית של חובב תוכל להעיד כי השינויים שנתחוללו לאחרונה בכימיה, בפיסיקה ובביולוגיה הולידו בﬠולם כוחות כה ﬠצומים, שכל שנוצר ושוכלל בידי כל האמנויות האחרות, ההנדסות המיכניות והתﬠשיות השונות למיניהן לא עלה גם בחלומם.

ואם נכון הדבר כי שום תﬠשיה לא פתחה לפניה אופקי קיומה כל עוד לא ﬠמד לפניה ובראשה מדע משגשג – באה מיד השאלה כמה תורמת היום התﬠשיה הישראלית למחקר ולפיתוח? משהו סביב אפסואין בעוד שבכל מקום ומקום שתﬠשיה ראויה לשמה שוקקת בו, היא תורמת ממיטב כוחה והונה וﬠד כדי 10% ממחזורה השנתי, ובכמה מקצועות, כגון האלקטרוניקה, גם למﬠלה מזה. התﬠשיה רודפת שם אחרי המדﬠ ומחזרת אחר המדענים, ואילו כאן היא בורחת מפניהם ודוחה אותם. ארצותהברית הקציבה בשנת 1962 10 ביליון דולר למחקר ולפיתוח; ב-1963 – 12 ביליון; ל-1964 – 15 ביליון. איני נדהם כאן רק מגובה הסכומים אלא מצביﬠ על ההתקדמות הקופצת בהתמדה מדרגה לדרגה, משנה לשנה: 10, 12, 15, ועוד ידם נטויה.

אבל, כאמור, אין זו רק שאלה של ייצור מתקדם, של חקלאות רבתתנופה ושל תעשיה שתחדל מהיות מוצר קל של סוחרים שﬠושים כשהשוק מפנק אותם השאלה נוקבת מזה; שכן, איאפשר, לדעתי, לנהל כיום חברה בלי שלימין מנהיגיה יכונו קבוצות בעלי דﬠת וידע להימלך בהם, קודם הכרﬠה, בשﬠתה ולאחריה, לנסח ﬠמהם את השאלות הנכונות ולהתוות מכוחם את התשובות. לא שהמומחה יבוא, חלילה, במקום רצון החברה שׁהמנהיג מבטא אותה, אלא שמי שיודע יותר את פרקו, יהא מסייﬠ לעשות נכונה בשליחות רצון הציבור.

הנהגת המדינה וחברה בתנאי המהירות של ימינו, בסבך המורכב של ההתרחשויות, בתלות המורכבת בגורמים שונים וסותרים זה את זה לעתים, ובהיצﬠ המסחרר של פתרונות כמוה כניהוג בלא מכשירי עזר, כמוה בטיסה עיוורת: מהר אל מסוכן.

נדמה לעתים קרובות כי לתﬠשיה שלנו אין חפץ רב במחקר ובפיתוח. פשוט אינם זקוקים לסחורה זו ולא לרﬠיונות מחדשים. ולפי שהם מﬠרבבים חכמה בידﬠ, דומה עליהם כי יש להם כל צורכם, מלבד שאפשר, לדﬠתם, – תﬠשײנים, חקלאים, ופקידים לייבא ידﬠ מן החוץ מוגמר, בזול ובשפﬠ, ארוז ומוכן לצריכה. די להם בטכנאים ובתוקﬠי מסמרים בארונות גמורים. ובכן, מי צריך כאן אצלנו לחילם של מדענים ולכוחם? אפשר כמﬠט בלﬠדיהם, והמסקנה: לאװירונים אנשי המדﬠ. אל מעבר לים. יקומו ויפוצו לאוניברסיטאות, למכונים ולמשק המחכה להם שם: מחקר ופיתוח – שם, משכורות משופﬠות – שם, גם מעבדות, ציוד שם. ושם גם יימצא לבסוף מקום לגאון היהודי ואת אשר יצליחו שם נקבל כאן אולי כתרומת נדבות.

וכי לא ידוע הוא כי המדען הישראלי, כמו המוסיקאי, כמו הצײר, אין לו הרבה מקום בביתו אלא רק לאחר שכיבדוהו מעבר לים, אז תפוג קצת האדישות, אבל גם אז לא תינתן לו אחיזה של ממש בביתו, אם לא איחרו כבר את המועד. וביתו של אותו מדﬠן או אמן כבר הוקם מעבר לים, מחוץ לכאן, ומחוץ לחכמת חכמי הכאן. ורק מוניטין של ישראל ײקבﬠ על מזוזתו, לצדקה. ורעיונות חדשים נדחים בלך ושוב, וגם בלך ואל תשוב ובלבד שהשמרנות הנהנית ממה שיש לה, תחוג את עולמה, ותראה בצרוּתהדעת מין דגל של שמירת הערכים. אבל כשמתברר שהעולם חולק כבוד או הודה ביכולתו של זה שנדחה מפנינו אז נבוא לחקות את שכבר קיבל גושפנקה בחוץ. דוגמות? למותר. בכל פינה. בכל מקצוﬠ. ולעתים עד יאוש.

קונים, איפוא, ידע בחוץ ומכװצים את כוחהיצירה שלנו. ויותר ידע כשמובא מבחוץ, הוא כמוכן פחות יצירה מבפניםופחות יצירה שלנו. זה יותר היפוכה: לא שלנו. מה לא דחו כבר אצלנו, ומי לא נדחה? וחסרון בדמיוןיוצר נעשה לעתים ציוןלשבח אצלנו. ועושר בקטנותמוחין עדות לחכמת מעשה מחוכמת.

נסו נא לעשות רשימה מה קירבה ומה ריחקה התעשיה הישראלית, אמונה על שמרנות ועל חשד במה שהוא חוץ לאופקיה, ועל סוגי ײצור מסולקי חזון, הנה הם תלויים כמלוא חבל הכביסה אצל עקרתהבית בירכתי החצר, מסתבר עוד, כי גם אותם אנשי מעשה מתקדמים שחשים בפרוס מהפכה זו, הריהם מודים בה ואינם מודים, הן ולאו ורפיא בידיהם, סומכים ואינם סומכים, ורק מוסיפים ותובעים השכם ותבוע עוד הוכחות כי אמנם כוחו של המדע גדול ושימושי הטכנולוגיה בידיו לאלתר; מנסים אותו: אם יוכל בתוך כדי השעה הזאת להוכיח נפּלאותיו מוטב, ואם לאו אין צורך בו. חכמת אנשי המעשה אינה זקוקה כלל לתוספת חשודה זו של מדע, מידי תמהוני המעבדות. וכשם שכבר ﬠשו גדולות בימיהם, כן יﬠשו וכן יוסיפו מכוחם, בלי מדענים, גם להבא.

צריך לדעת גם זה: כי ידﬠ מדעי צריך ידע מדעי כדי להפעילו. מי שבא להיעזר במחשב אלקטרוני צריך ידע כדי לשאול, וידﬠ כדי להיﬠנות, וכן כל הפונה אל מחשבה מדﬠית צריך שיהיה מחונן בידﬠ די הצורך כדי לשאול וכדי להיﬠנות.

ומכשיריביניים אלה שבהם שואלים ומהם נענים, הם סוג מיוחד של מדענים אשר אינם מרובים אצלנו כלל. ולפי שהסבלנות לדרך המדע קצרה, הרי יש ממליצים לנהג את הספינה לא ﬠלפי מכשירי ניװט כי אם ﬠלפי מסורת וחוש הריח.

אנשי רצון טוב לﬠולם רצויים, אך בלא ידע והכשרה יהלכו ברצונם הטוב ערומים ויחפים. ואילו מטרת כל חינוך היא לחשל כוחות ולהפﬠילם. ואותה הסבלנות שמראים כשמחכים חמש שנים ﬠד שיניב ﬠץ הדר פריו, מתבטלת כמעט כשבוחנים לתנובת מעבדות המחקר ומכוני הפיתוח. מחקר ופיתוח הם כצנוניות בעיניהם, שהיום אדם זורﬠ ולכמה שבוﬠות מחתכן לסלט. זאת ועוד: מהפכת המדע אין פירושה שנצביע בסיפוק כי פה ושם, בירכתי משרד זה או אחר, הנה יושבים כבר אנשים טובים ומנסים במﬠט אמצעים להצדיק קיומם, ﬠיניהם כלות לתקציב, והממונים ﬠליהם ﬠינם צרה גם בלחם חסד זה. מהפכה זו משמעה, בתכלית הקיצור: כי לפני כל עשיה וﬠשיה שﬠושה הממשלה, בכל תחומי החיים, יצא חלוץ של מחקר וסוללים של ידﬠ. ומחקר ופיתוח אין פירושו חקירה מה שכבר ידוﬠ וניצול שימושים שכבר הוכרו, בתיקון ובהגהה כלשהי, אלא מחקר ופיתוח של הלאנודﬠ, הלאמוכר, שגם מחר לא תדא עליו הרבה ואולי רק מחרתיים. וכדאי להשקיﬠ ולהוסיף כוחות שברוח ועמל שבגוף, ברי לעמוד בחזית זו שממול הלאידוﬠ, ולקשוב על ימין וﬠל שמאל בעולם, כדי שיום אחד יבוא גם פרי ישווה לשקידה ממושכת זו. לחפש ולחפש ולחפש, בדרך המלך, ובעיקר מחוץ לכל הדרכים הסלולות: זה טﬠם כל הדבר.

כי התמדה בדרכים של תמול שלשום היא היא המוליכה אל סוף הדרך. אופקים חדשים נקרﬠים לפני המשק היוצר ואנחנו עדיין בטכסטיל, ביהלומים, ובצמיגים, נוסף ﬠל תפוחי הזהב בלא לזלזל בכל אחד מאלה כלום לא בשלה הﬠת לנסות, נוסף על הצרכים האמורים, לתהות ולהשקיﬠ כל מה שאפשר ויותר מזה ﬠל מנת להﬠמיק חריש בשדות שהיום נראים בלתי מצמיחים כלום ולמחר הם אולי מרכז היצירה הלאומית. ואילו מחקרים כגון אלה המנויים להלן, כלום אין בהם בשורה חדשה לארץ קטנה שאמצﬠיה הגולמיים וכוחה היוצר חנוק?

מה ﬠשינו למשל בתחום המחקר בפיסיקה של המצב המוצק ובכימיה של המצב המוצק? מחקר שהוא אבי הרﬠיונות ﬠל אנרגיה שתופק אולי מן האור, ושבשולי גלימתו כבר משובצים כל אותם טרנזיסטורים, ידוﬠים ולא ידועים, שנﬠשו כמﬠט חזוּת פני הדור וסיסמתו? כמה השקﬠנו והיכן פﬠלנו ומתי בשׂדה זה? או כמה מדﬠתנו ומכוחנו נתנו למחקרים המתקדמים בביולוגיה, ובﬠיקר בשדה התורשה שדה פורה רﬠיונות נוﬠזים ביותר לא רק ברפואה אלא גם, ובדחילו ורחימו, בנסיון להשתלט ולכװן את התורשה הטבﬠית, מתחילה בצמחים ובחיידקים, ואחריתו מי ישורנה?

או, למשל ﬠנין כזה: מחקר החקלאות הימית: מחזור החיים בים; פוריותו, הצמחית דווקא, ושימושה כאוצר לא נחקר ולא מנוצל בﬠיקרו ﬠד היום, אם למזון, אם לחומר גלם, ואם למי יודﬠ מה, כלום אמנה כאן כל מחקר מגשש שהוא לעומק ולגינה ולמרחב, גישושים תוהים כאלה, המגלים לעתים מטמון, אבל שגם בעצם היותם גישושים הם מקנים עושר: קליטת האינפורמציה המדעית מרחבי העולם לשירות תהליכים כלכליים, לייעוץ משקי בכל השטחים, קליטת רעיונות מקו החזית של התקדמות המדע, ותרגומם לשימוש המעשי, רעיונות שלא ײמסרו אלא למי שהוא ﬠצמו תורם בהם, ושגם שם אין ,,קח" בלי ,,תן׳׳. ומי שלא יפתח היום, בעוד עשר שנים ידיו ריקות, והוא בחוץ. מחקרים הﬠשויים להיהפך לתעשיות, אשר איש בינינו אינו משער עוד אופקיהן. מדענים לא לקישוט או לפריעת כבוד, אלא להרפתקאות רוחניות ומחשבתיות, ואמונה בהם, וציודם בכל הדרוש. בכל האומץ, הנמרצות וההחלטיות, ואפילו באותו זיק של הרפתקנות אל המופלא, לצאת אל מחוזות לא נודעים. להאדיר כל אותם מחקרים שיש להם כבר כמה התחלות צנועות, כחקר התסיסה, שהיא אם לתהליכי ײצור ברוקחות ובמזון, או כחקר הסיבים, או בחקר אנרגיית השמש, ומה לא. בקצרה צריך שתהיה לנו, בהקדם הקרוב ביותר, הצעה למדיניות חדשה לרשות מרכזית למחקר ולפיתוח. השהייה או איניצול נכון ֵהם בחזקת איבוד סיכוי.

חלילה לי למעט כלום מזה שכבר עושים אצלנו בשטחים אלה, הן במשק הבטחון והן במשק השלום, וחס לי לזלזל בכל התחלה שהיא, אףעלפיכן מידת היושר לומר כי בדרך כלל אנו מפגרים פיגור מדאיג, וכי התעשיה שלנו לא כלכך איכפת לה, ידיה קמוצות וליבה לא פנוי לקידומה. בעיניהם טוב המדע רק בדי לרפא יבלותיהם המציקות להם מתמול.

אם לא נעמוד בהקדם בין שאר חוקרי סודות הבריאה ואני בטוח כי יש לנו כוחות לכך ֲ-, נהיה מחוקים במהרה מתודעת העולם, זכות אבות לא תסײע כאן. ויש לנו כוחות לא מבוטלים להיות דווקא בין חלוצי החיפוש הזה. ואסור שדווקא כאן, בדיוק במקום שם "הגניוס" היהודי מתגלה בייחוד הבונה דװקא כאן נקפוץ יד ולב. אנחנו עם קטן בארץ קטנה ולא עשׁירה, ורק זכות היותנו כוח יוצר ובורא מקנה לנו ערך, ולא עוד אלא שמשוםמה מחכים מצדדים שונים ומצפים שבשׁדהאדם זה נתגלה מחר, וצריך להתחיל היום.

צריך שנרגיש מועקת מעילה בשליחות, כל עוד לא שלחנו חלוץ זה ליום מחר. וﬠיני הדור הצעיר בנו. ואילו במדיניות האומרת כי אפשר לייבא מחקר מוגמר במקום לפתחו על קרקﬠנו קוטלים את הצמיחה בעודה באיבה. אילו קיבלנו שיטה זו, כי אז דבר לא היה נוצר במדינה דלה זו, לא החקלאות, לא התﬠשיה ולא כל דבר שיש.

מחלקות מחקר ופיתוח בכל משרד ומשרד אינן איפוא מותרות אלא סימן חיות. ורשות מרכזית כזו, שתﬠמוד בראש כלל מפעלי המחקר והפיתוח והידﬠ, היא כורח שדחיפותו נעשית קריטית משנה לשנה וכמﬠט מחמיצים את השעה.

מופלא נראה הדבר כי אפילו אחוז אחר למאה אינו מוקדש מתקציבנו, במרוכז ובמגובש למטרה אחת זו – 26 מיליון מתוך 3,500 מיליון, (מלבד הוצאות משרד הבטחון) – ליצירת גרעין מדעי לכלל מפעלי המדינה, התﬠשיה ותכנון, והקמתם מהיום למחר.

וצריך לזכור כי מדענים משמﬠ מעבדות, ומﬠבדות פירושן תקציבים, ולא קלים כי אם כבדים דווקא ומאד. אפשר כמובן לחסוך כאן כדאי אז לחסוך יותר ולא להתחיל. חוששני, כי לﬠתים קרובות מדי היה אצלנו התואר "אקדמאי" שם נרדף לתביﬠות שכר, לרדיפה אחר ﬠמדה וכבוד והתחרות על ראש התור, ואילו אני כלל אינני מדבר לא על משכורות ולא על זכויות. אני מדבר על חובות ועל שליחות, קודם כל.

לעתים תוהים הבריות: כיצד להעריך הישגי מדענים אם אין הללו באים מדי בוקר וחידוש גאוני נוסף בידיהם וקשה עליהם אורךהרוח להמתין שנים לא מונחות עד שיביאו טרף ﬠלה זית, ומתבקש לפיכך קצת לדגדג להם לאותם “ﬠכברי מעבדה", להפעיל עליהם קצת לחץ, וקצת תרעומות וקצת טיפול המינהִלה לאמור: תוצאות, תוצאות, תוצאות, כל בוקר עוד תוצאות, ורשום בכרטסת, והוכח לעיני כל – הספקים על הספקים, ובלעדי אלה עפרון המחיקה של הגזבר. חובה להציל את המדע מלחץ נבﬠר זה של השגות שווה פרוטה.

אגב כך, יפה שיזכור כל אחד מאתנו זכור היטב, כי הילד שנכנס היום לביתהספר היסודי לא ימצא בצאתו מביתהספר התיכון אף אחד מן המקצועות המשקיים הידועים היום, כשם שחברו שנכנס לביתהספר בשלהי מלחמתהעולם לא שיער הוא ולא שיערו הוריו ומדריכיו לטובולהועיל כי הפלאסטיקה, האלקטרוניקה, ומנגנוני האוטומאציה יהיו עמודי השורה למשק של היום. ואילו המשק שלקראתו טרחו לחנכו נמצא כבר מיושן וחסר משמעות כמעט, ולפיכך אופקי הידע של החברה הם שיהיו גבול בעור עשר ﬠשרים שנה לעוצמת הציבור וליחידים שבו, והם שיתנו מחנק או מרחב חיים. די להזכיר כאן שליטה באנרגיה גרעינית, ואפילו שליטה יחסית, כדי לראות עד היכן הדברים מגיעים וצפויים לשינוי.

מוכרחים איפוא להתחיל היום להוציא את המדע ואת המחקר משכונות העוני בתקציב ומפרברי תשומתהלב. לקחת דוגמה מטובים וחזקים מאתנו, שנוכחו ולמדו והסיקו מסקנות. אין ממשל נאור יכול להתקיים כיום בלי צװת מוחות מתחומי מדעי הטבﬠ והחברה, נוסף על משרתי הציבור ונבחריו, נושאי רצונו החופשי. מראש הממשלה וﬠד מנהלי האגפים השונים כוחם לﬠמוד במבחני העתיד הקרוב מותנה כולו בהכנות הממשיות שיﬠשו היום להפעיל כוח גדול זה, שאינו קל כלל להפﬠלה, שאינו פשוט ולא פשטני, אך שבלﬠדיו הכל יהיה מפושט טעם, פרימיטיבי, אם לא מחטיא את המטרה מכל וכל. לא קל להפעיל צװת מדעי. והוא גם אינו ברציות. אלא שבזה דװקא כוחו. מדע הוא בלתיתלוי, בלתיכפוף. לא לשרלא למפלגתו ולא להשקפות יפות מסוג זה או זה ולא לסדרי המנגנון הרגילים.

מצד שני אסור לתת לשום מומחה שבעולם בשום מקצוﬠ מן המקצוﬠות לנהג את רצון החברה ולהכתיב לה מטרות ויעדים. ﬠליו לﬠשות בשליחות החברה ולשרתה במיטב ידיעותיו, ונבחרי כלל הציבור המה גם שליחיו שלו. במה דברים אמורים? כשניתן לו, בשטח שלו, לﬠשות במלוא כל כוחו, בלתיתלוי, ﬠצמאי, ופתוחמוחודמיון, לחשוב, לפקפק, לאשר, לערער, לנסות ולהסיק ביושר ובאומץ, ובﬠיקר דרך חירות, ככל שיימצא נכון לפניו, ואולי המיוחד לנו שנוכל לתרום כאן משהו אופײני לנו, והוא תחושת שותפות לﬠובד בשדה ולעובד במעבדה. (אף כי המדﬠן לﬠולם משהו של בדידות ﬠוטף אותו). לא כשתי דרכים, אלא כדרך רחבה לצﬠידות שונות. שום נסיון לקידום החברה לא יוכל היום לﬠצום ﬠיניו מפני האמת, כי ההזדמנות היפה ביותר לקידמה (כמו להרס) נתונה היום בידי המדע והטכנולוגיה, שﬠה שהם עולים בקנה אחד ﬠם רצון האדם החופשי ומאוויי החברה בתהחורין.

כוחה של הארץ הגיע, כמדומני, עד הגבול שרק ידע חדש ותנופה לא שיערנו יוכלו לקרוע לפנינו אופקים להמשיך מעשה היצירה, וﬠלינו לשמוﬠ ולﬠשות. אחד מנכסי היסוד לעושר העמים כיום, בדומה למקום שהיה תופש תמיד ההון, חומר הגלם, או מכשירי הייצור ֵנעשה בזמננו הידע המדעי. וככל שיהיה הידע עמוק יותר, משוכלל יותר ומקיף יותר יהיה מעשיר יותר את החברה בכוחות משקיים ובנכסי חיים. יתר על כן, כל היודע יותר מחברו להיות יוצר הידע ולא צרכנו -, יהא בןחורין מחברו ומאושר ממנו, וכל שקיימו תלוי בידע חברו – חשש הוא שגם יהיה תלוי בידיו וחירותו בידיו והדברים ידועים ומוכחים יום יום. ולפיכך חינוך והקניית ידע הם במרכז. רבבות בני נוער מוכשר, מזה, ואוצרות פתוחים בידע, מזה קוראים לתנופה שורשיה ויסודית כדי ליתן בפרוס השליש השלישי למאה הזאת את כוחנו ואח חיובנו לטוב, ולהשקיע כל מה שאפשר כדי ליצור התחלות שרק להן סיכוי של קיימא לעצמאות, ולעולם של ערך.

על הממשלה להיות כאן מופת וחלוץ לכל האחרים שיבואו ויעשו בשלהם פרטים, ארגונים, תעשײנים כחקלאים, מוסדות כלכלה כמפﬠלי פיתוח כשמחקר, מדע וחינוך בראש דאגתם. בלעדי זה הכל לא רק קופא על מקומו, אלא נסוג מפיגור לפגור, מנחשלותּ ברעיונות עד נבערות העובדים, ואילו התנופה סחוף תסחוף עמה אדם ועם. וצריך להתחיל מיד.

בשטחי הייצור העיקריים של העתיד הקרוב עוד לא נגﬠנו. עוד לא התחלנו להתכונן, כמﬠט לא נקפנו בהם אצבע. הכרח הוא שהגוף המרכזי שליד משרד ראש הממשלה יהיה גוף חסון ורב עוצמה לעשות, ושלא יהא משרד במשרדי הממשלה שלא יהיו בו קבוצות מדענים לשירותו. כדי שידע להיות בן זמנו ולא מפגר מאחור ונחשל. בערות בשימוש הכוח המדעי היא לרועץ לא רק למשק ולביטחון אלא לעצם הקיום.

אולי לא למותר יהיה להצביע כאן על מאמצי עמים אחרים, ובעיקר על מאמצי עמים שכנים לצאת למרחב בסיוﬠ המדע, בין לצורכי שלום ובין מה שקרוב יותר – שלא לצורכי שלום. כדאי שנעיף מבט, במספר אחד מן המספרים הרבים שנתפרסמו בﬠנין זה, במצרים, בכל הנוגﬠ לﬠידוד המערך המחקרי באסיה. בתכנית החומש האחרונה הקציבו כ־60 מיליון דולר לסעיף אהד, והוא מילגות ומﬠנקים ללימוד של מצרים במצרים, של מצרים בחוץלארץ, ושל לא מצרים שילמדו במצרים למצרים. ואצלנו? כמה הוקצב אצלנו למיּלגות ולמﬠנקי לימוד גבוה, בין בארץ ובין בחוץלארץ? וזה רק פרט וסﬠיף אחד ממערך שלם הבא לקדם מדינה ולתת לה תנופה שתשנה מחר פניה ללא הכר. או כלום צריך כאן להוכיח כי רמת חיי מדינה תואמת את רמת הישגיה החינוכײם ואת שיעורי פיתוח יצירתה? אנחנו כאן אומה קטנה, אבל אומה שסיכוייה כאן יפים למדי, שקשרים לה שאין כדוגמתם אל אישי מדע ואל מוסדות מדע, וגם יכולת אינטלקטואלית מוכחה וחוזרת ומוכחה, ואסור שנחמיץ שﬠתנו. אסור שנדחה, אסור שנקמץ דװקא בסיכוי מרהיב זה. או נבﬠרוּת תהא דו אם לא נדﬠ להפﬠיל את המובחר שיש בכוחנו ולאלתר, בלי לדחות למחר.

ויהי רצון שלא נצטרך להתפלל ליום אשר מישהו מכל שכנינו יצליח בו ויפריח משהו לחלל כדי שניװכח ונתחיל לספוק כף אל ירך, ונפתח אז בבהלה, כביום מר ונמהר, את כל אוצרות הארץ ויפוזר הכל כדי להספיק לעשות משהו מיניה וביה, או לחטוף ולקנות מחר מבחוץ ובכל מחיר ובלבד שנינצל מהרגשת הסתחפות הקרקﬠ שתיפול עלינו משמיים בהירים.

אבל אינני רוצה להעמיד כל זה רק בצל התחרותאיבה זו ובלהט קנאת יריבים, השואפים לכלות זה את זה. הענין שלפנינו הוא יסודי ומﬠמיק מכל זה. הוא תנאי להתקדמות ולﬠיצוב דמות החברה בימות השלום וככל הימים. הוא גונז בו מרחב להשתמש בתנופה בידע באמצﬠות הכוחות הגנוזים בקרבנו.

האם צריכה היום הממשלה והמדינה להשתמש במדﬠ ובמחקר בהחלטיות, בנמרצות ובאומץ, כדי להרבות יצירה ולהרחיב עולם, ולהינשא בכוח זה, שאם אינך אדון לו אתה נרמס תחתיו? ויפה שנתחיל היום.

יזהר סמילנסקי (מפא“י) דיון בכנסת בתקציב משרד ראש הממשלה, ינואר 1864.