הברברים באים

כולנו ראינו שמענו אותם. כעת כולם יודעים.

מחוץ לאלו שהציגו שם את ההצגה – הם בוודאי, כמו תמיד, גיבורי הצדק שכוחם המפליץ הוא כל צדקם.

האם אלה גם פני העם בישראל היום?

האמנם ראינו את פנינו במראה שם בגני התערוכה?

ישמור האל את עמו ישראל.

או, מי ישמור?

יזהר סמילנסקי, דבר, 12.2.1986

שמאל ימין

אנשי "עולם המחר" מגינים על כבודו של יום אתמול, ואנשי מסורת האתמול – קובעים את המחר.

לא כל רעיונות הסוצ[יאליז]ם יתפזרו לריק, ולא כל ההתנגדויות יחזיקו מעמד.

כשלוקחים קיבוץ סוציאליסטי למהדרין בהכרתו, וממולו עיירת פיתוח מסורתית שמרנית בהכרתה – מתקבל עימות פרדוקסלי עד פארסה: הסוציאליסטים הם כאן הקפיטליסטים, והשמרנים כאן הם ממש הפרולטרים, אלה שאין להם מה למכור מחוץ לכוח לעבוד עבודות פשוטות למדי, המעביד הוא מי שבפירוש הוא נגד ניצול, והעובד הוא מי שהוא שואף קניין, מעמד וקניין פרטי (והעובד עובד מחוסר ברירה ולא מרוב אידאליזם). אלה שהיו בעד שוויוניות נמצאים מתנשאים ובעלי נכסים מגוונים ואלה שהם בעד קניין פרטי נמצאים נהדפים אל שיכוני תת־רמה שווה לכל. תרבות אחת סגורה לעצמה מפני סביבתה, ותרבות אחת מנוכרת אל אמנות האחרת. כאן יושבים המובחרים, בעיני עצמם, וכאן יושבים חסרי הבחירה, אלה שבחרו בשבילם, ומחכים לשעת הבחירה שלהם , שלא תוכל להיות אלא ריאקציונית לזו של המובחרים, וראשית הרגשת הכוח של ה[…] – של חסרי הבחירה.

מה התרבה היום לשומרי אתמול: הוגים ב'קפיטל' ו'במבוא לפסיכואנליזה' או הוגים בגמרא, פוסקים תוספות? לא רק בריבוי כמות הלומדים את זה או את זה, אלא בריבוי עוצמת הלימוד, וכוח השפעתו?

שמוליך לשאלה עצובה למדי, בעיני האינטלקטואלים של אתמול: מה מאריך ימים ומאריך כוח יותר, אמונות האדם המודרני, רציונליזם, רלטיביזם, והומאניות – או אמונות מסורתיות שגם כשפה ושם מחליפות את לבושן ואת דרכי ביטויין לאופנתיות יותר – עדיין הן אמונות שכל מערך הכפירה המודרנית והספקנות המדעית לא פגם בהם – עד שצריך להודות שהצורך של האדם, כל אדם, באמונה, במענה לשכלו ולהוכחות האמפיריות – גדול ועמוק יותר מכוחו לעמוד "משוחרר" ובלתי מאמין בכלום שאינו ניתן להוכחה בשכל שפני.

וכמה בעולם עדיין מאמין באמונה הסוציאליסטית ומי וכמה באמונה הפרימיטיבית־שמרנית־מסורתית?

אין דרך נכונה לחילוני. זה תהליך התבגרות –

יזהר סמילנסקי, טיוטא, אחרי בחירות 1988.

אנחנו כדי לחסום את הטירוף

במקום לעשות הכל שלא תיפול עלינו פתאום המלחמה המתקרבת, במקום שייפגשו נציגי ישראל עם נציגי פלשתין כדי להפריד עם מעם, ולהשתחרר מן הסכסוך; במקום למצוא איך לחבר את יהודי העולם עם יהודי ישראל, ולהשתחרר מן הבידוד; במקום למצוא איך לתת תנופה למהפכה המודרנית עתירת הידע, ולהשתחרר מן המפולת הכלכלית־חברתית – הולכים לעשות הכל להיפך:
לסגור את הארץ מפני קץ הסכסוך; לסגור את הארץ מפני יהודי העולם; לסגור את הארץ מפני פיתוח המדע הידע והדעת; לסגור את הארץ מפני התרבות, האמנות והרוח החפשית – ולקחת את כל הארץ ולעשותה לעדה מופרשת, מנודה מן העולם, סגורה בין החומות, כדמות העיירה הגלותית, או כדמות החצר בברוקלין או בנתיבות, – כל הארץ מאה־שערים אחת, כל הארץ מבצר מלחמתי יורק אש ומוות סביב סביב, ומפריש פנימה דיכוי, צנזורה ויאוש – מדינה כמין בועה של אוטופיה שפניה־לאחור, או בועה על חזון ימי־הביניים – מין פוחלץ היסטורי, או דרקון שחור פולט אש…
– אם אנחנו נשב וניתן להם. אם נשב וניילל כאן. אנחנו כאן כדי לקרוא לאנשים. כדי לגייס למאבק. שלא לתת להם. שלא לוותר על העולם שלנו, ועל טעם החיים.
וכשינסו אלה להעלות התנחלות – נהיה שם באלפים. וכשינסו לשחרר פושעים יהודים, נהיה שם באלפים, וכשינסו לנהוג בברוטאליות שילטונית בנכבשים – נבוא באלפים, וכשיחוקו חוקים בלתי נסבלים נפגין כולנו – אנחנו מאות אלפים, איננו מסולקים הצידה, ואשפי הקואליציות אינם עושים בשמנו.
אנחנו כדי לחסום את הטירוף ואת האיוולת. כדי שלא להניח להם לכסות את השמיים באפר ואת הארץ בדם.
הדגלים אינם יורדים. הם רק מתחילים לעלות.

יזהר סמילנסקי, לקראת הבחירות אוקטובר 1988

הפצרה אחרונה

לא לעלות על הרכבת הזאת של הליכוד. גם לא לנסות.

הכיוון שלנו הפוך בתכלית – גם אם נלך לשם ברגל.

הרכבת שלהם הולכת אל מנהרה חשוכה שבסופה שכול וכשלון.

הכיוון שלנו הוא לעבר סוף הסכסוך וראשית השלום.

כי את הבשורה לכלוא עם שלם בביתו, לכרות להם את החשמל ואת המים, ולהעניש כל מי שיעז להביע שמחה למשמע ההכרה בזהותו – את הבשורה הזאת אפשר להשאיר לגיבור ליכוד ביחד עם הגיבור שלנו.

השאלה היום איננה כלל על השרים, איזה וכמה מהם ישבו היום בממשלת הליכוד – השאלה היא על העם הגדול והרב שתלה בשרים האלה אמונה ותקוות.

מי יוליך כעת עם גדול זה ומי יטפח את כוחו האדיר לקראת המבחנים המכריעים – ומי ישליך אותו ואת תקוותיו לאשפת "הממשלה הרחבה", מקץ כל המקח־והמימכר.

זו היתה יכולה להיות שעה גדולה ומטלטלת עם – וזו יכולה להיות שעת בושה ויאוש.

הרכבת הזו – איננה שלנו.

יזהר סמילנסקי, דצמבר 1988.

 

קול קורא לשפויים בישראל

בהלה אחזה בארץ: חוטפים, ומי שלא יחטוף לו ﬠד הﬠרב יישאר ריקם. אבל לא יחטוף מי שאינו נידחף ומי שאינו מפחיד.

השלם נהפך לחלקים, וכל חלק תובﬠ לﬠצמו הכל כאילו הוא השלם: אחת היא מניין יתנו, ﬠל חשבון מה או מי יתנו, וממה ייקחו כדי לתת – ובלבד שייתנו ﬠוד. תמיד מאותן שתי הסיבות: האחת, למה ההוא קיבל יותר, והשנייה, לי מגיﬠ יותר.

התפרקות האני היא מסימני הטירוף. והכרחי שכל הקבוצות שחטפו שחוטפים ושיחטפו להם בשצף־קצף – פשוטי ﬠם וחכמי הדור, העובדים בכפייהם והתורמים ממומחיותם – שיﬠצרו כעת וישאלו מה קורה לכולנו? איפה אנחנו? ומה מחר?

לא רק שאלות כגון מניין יקחו מחר להחזיר מה שנותנים היום – אלא, קודם כל, שאלות כגון, איזו צורה יש לנו היום?

מלה לא מלה, הסכם לא הסכם, חוזה לא חוזה, פסק־דין לא פסק־דין, הנהגה לא הנהגה, אבל גם ציבור לא ציבור וﬠם לא ﬠם.

איננו חיים בחלל ריק. ובצורה הזו שיש לנו היום – אנו מזמינים ﬠלינו אסון, ﬠל הﬠצמאות שלנו ופשוט ﬠל ﬠצם קיומנו. כל החלקים הנפרדים בתחרות ההידחפות – ייהפכו חלילה לשלם מסכן אחד בפורﬠנות.

אם אין לנו כﬠת הנהגה שיש לה ﬠוז למדי וחכמה למדי לקום ולנהג את הﬠם, ולבטל קודם־כל את מועקת אי־האמון הטוטאלי – שהוא הקשה בחוליי ﬠם, קשה מגרﬠון כספי וקשה כחירום בטחוני, קשה ﬠד כדי שכל אחד נבהל ורץ לחטוף לנפשו – אסור שהשפויים שבﬠם, והם אינם בטלים בששים אלא רק מחרישים, אסור שיחרישוֹ ﬠוד: אין היום איש אחראי אחר, אלא רק אתה ואני, נקראים לבוא כﬠת כל אותם שלא טימאו ﬠצמם בחטיפה, בהפחדה, בסחיטת ובזלילת המחר – לﬠצור ולקרוא התﬠשת, איש לנפשו ואיש לחברו – לחדול, לראות לאן זה הולך, לראות כי שום חלק לא ישיג כלום כשהשלם מתפורר והולך, ולראות שהשלם חייב לבוא ראשון, לפני כל חלק וגם לפני המיוחס שבחלקים החשובים.

אי אפשר ﬠוד לשאת את בוז הפגנת החטפנים: יבול כל השנה – שײרקב, מיטב יצוא האומה שייזרק ויופקר, מאמציו הגדולים של דור לריבונות – שיישרפו, אבל אני, אני, אני, אקבל יותר. ﬠד הﬠרב. כי בוקר מחר אינו מובטח. השפויים בﬠם ובני החורין, שﬠוד ניצוץ בליבם – חייבים להתחיל בגל ההיפוך. לﬠצור את ריצת הטירוף. להתפקח מסינוור הלקיחה. לא לבזבז כלום ﬠל "למה הוא", וﬠל ,,מי אשם", וﬠל שﬠיר לﬠזאזל, ולצאת בגלוי ולא להצטרף לשום חוטפּיםִ או חטיפות. הרחק מﬠבר לﬠסקי שכר, פיצוי, ותשלומים למיניהם – הﬠנין המרכזי של כולנו ﬠומד בסכנה ממשית. והﬠנין המרכזי של כולנו יותר מדי גדול ויפה ויקר מהפקירו לזללנות של חטף.

השפויים בﬠם – התגלו נא.

יזהר סמילנסקי,  מעריב, 28.3.1977

   

לא להצטרף

לא להצטרף. לא לדבר על כך. לא ללכת אליהם. לא לדרוך על ספם. לא להשתלב ביניהם. זה גרוע מכניעה. זו מעילה בזהות. וגרוע מכל: זו התאבדות.

לקום כנגדם. במלוא הקומה. להיאבק בהם, בדרכם, בתוכניותיהם ובמעשיהם: דרך מול דרך. ולא להתפתות בתמימות משונה לאשליה שהליכה איתם תתרום משהו להתיישבות שלא תקרוס תחת חובותיה, למפעלי ההסתדרות שלא ישלחו עובדיהם לרחוב או שיושג "שינוי שיטת הבחירות" או שאפשר יהיה "למתן אותם מבפנים": פתי יאמין.

ולהתגייס כעת ולא להניח להם ליצור "פתרונות" במוח האגרוף המרושע שלהם, ולא לתת להם להשקיע את שארית המשאבים בהתנחלויות, בדיכוי, בגירוש ובכיבוש הדורסני – עד פרוץ המלחמה הנוראה.

ולנשום לרווחה ולהינצל מן הבושה שבקבלת "מיהו יהודי", “ההמרה", ו"ההסכמה" – המשליטים עלינו פתאם את ימי־הביניים – ולהצביע בשתי ידיים נגד ונגד ונגד.

אדרבא, זו הזדמנות לכל השמאל הציוני להתנער מן ההלם ולקום על רגליו, לתת לכוחות חדשים בתוכו להתגלות, רעננים וששים לקרב, ולהזעיק למאבק הגדול של לב החיים ועל טעם החיים.

לא להצטרף. למשוך אל ההיפך, לגייס התנגדות אדירה. ושתהיה כאן תקווה לראות אור באופק.

יזהר סמילנסקי, דבר, 18.11.1988

קריאה אל הרב יוסף

דבר אל בני ישראל וישמעו

דבריך בטלוויזיה היו כרוח משיבת נפש. סוף־סוף שמענו מפי רב נכבד, כי טוב שלום משטחים, כי חיי אדם קודמים לעפר הארץ וכי פיקוח הנפש דוחה אף־שעל.

דבריך היו אמיצים, פותחים פתח־תקווה ומחזירים אמון.

התגלגלו הדברים כפי שהתגלגלו וקולך נדם. והבשורה שבישרת – נתייתמה. למה? כבוד הרב, האם חזרת מדעותיך? האם השתיקו אותך? האם נשארת בודד?

והלא כל לוחם לאמת – תחילתו בודד, והלא רק דבקותו באמונתו – מפלסת דרכו, ולמה נשתתקת לעת כזו?

דבר אל העם. אל תהיה חושש. האמת גדולה מתככי המפחידים אותך. אל תהיה נסוג כעת. אמרת דברים גדולים. אל תשאיר את העולם לחומדי הבצע, לקנאים החשוכים ולמכבי התקווה.

הרב עובדיה יוסף – דבר אל בני ישראל וישמעו.

ס. יזהר, דבר, 15.4.1990

אזעקה שאומרת: כעת

גם אני בין הקוראים היום למפלגת העבודה לצאת מן הממשלה יציאה של אזעקה.

צריך שהעם יידע שכך אי־אפשר עוד, ששעת המבחן הגדולה מאז קמה המדינה הנה הגיעה.

צריך שהעם יידע שזה רציני ושעליו להכריע כעת בין שתי דרכים שונות. דרך אחת של העבודה, ודרך אחת של הליכוד. שתי דרכים – או לכאן – או לכאן. ושאי־אפשר עוד באחדות מזוייפת, שמתקיימים בתוכה שני כיוונים הפוכים.

צריך שהעם ירגיש עד־בני מעיו שהגיעה שעת ההכרעה. שאי־אפשר עוד לטשטש או לחמוק או לדחות: דרך אחת הולכת אל שלום דרך פשרות וויתורים, ודרך אחת הולכת דרך אי־ויתור ואפילו אם במלחמה.

צריך שתורגש האזעקה בכל חיינו. וככל הבהירות ובכל האכזריות. מצבנו אכזרי, הברירה אכזרית, וההכרעה אכזרית: או כך או כך.

מי יהיה שר הבטחון? מי יהיו שרי הקבינט? הם יהיו של הדרך האחת, והעבודה תהיה של הדרך החילופית: פיתרון של חיים במקום היסתמות לאסון.

הגענו עד הקו שכל השיקולים הטקטיים הרגילים מתרוקנים בו, הגענו עד הקו שכל שיקולי אתמול נמסים בו, ומוכרחים להתחלף באחרים, בשיקולי חירום.

כעת אזעקה. כעת לעצור אנשים. כעת להביאם להתבונן. לחפש מוצא. אזעקה שאומרת: כעת. אזעקה שאומרת: לקום. אזעקה שאומרת: הכל כעת על כפות המאזניים, ושעל היהודים האחריות.

יזהר סמילנסקי, דבר, 5.3.1988

דמוקרטיה ציונות אויב.

מצד תנועתו של הרב כהנא לא צפויה לדמוקרטיה הישראלית שום סכנה – מבטיח ישראל אלדד (“הארץ", 21.3.85) בלי לפרט מנין לו שכך הדבר. אלמלא שתנועה זו, של כהנא וחסידיו, אינה רק איזו קבוצה קטנה אחת, אלא נראים הדברים שמאחוריה עומדים תומכים וסובבים מרובים פי כמה, מהם בהסכמה קולנית, מהם ברמיזות ובקריצות, ומהם בשתיקה אוהדת. כאילו מה שאומר ועושה אותו ברנש היו גם הם עושים כמוהו, אולי בפחות גסות. החל מאלה שנהנים בפומבי מתעלוליו, וכאלה באלה מחברי הכנסת שמונעים גדירת גדר של חוק כנגדו, עד שאין היום רוב בכנסת כנגד כהנא.

וכך, כשהיה מעשה ונכנס אותו ברנש ופנה אל תומכיו היהודים והערבים ב"שלום יהודים וכלבים" – לא חרדה הכנסת ולא נתנערה ממנו מיד לדחות אותו מקרבה, והחוק נגד הגזענות לא מצא די תומכים לחקיקתו, וגם הרבנות לא נזדעקה כנגד מי שנושא שם רב לשוא: הם אינם ב"פחד היסטרי" מפניו.

יוצא, שברנש זה לא רק שאינו מין שובב קיצוני אחד, מטורף ולא שקול אלא הוא ממש חודה הנוקשה של אהדה ציבורית, מעין ציפורן סורטת בקצה ידו של רצון ציבורי. בלי הרצון הציבורי התומך הזה, בין עמום ובין מפורש, היתה הציפורן העקומה הזאת נגזזת מזמן.

בדרך זו גם מומלצת לפנינו באותו מאמר "הדמוקרטיה הציונית", כנושא חינוכי לבתי־הספר. לכאורה, למה לא "דמוקרטיה ציונית", אלמלא שכל תואר נוסף על המושג "דמוקרטיה" רק ממעט אותה והופך ל"מקרה פרטי", ועל דרך "צדק ישראלי" או "צדק מוסלמי", או "צדק קומוניסטי" ושכמותם, גם "דמוקרטיה ציונית" היא התניית בהגבלות פרטיות. כגון "הדמוקרטיה הסוציאליסטית" או "הדמוקרטיה הלאומית" ושכמותן.

וכדרך שב"דמוקרטיה הסוציאליסטית" נעלמה הדמוקרטיה וגם הסוציאליסטית נסתלפה מהר למה שנסתלפה – כך, מן הסתם, יהיה על ה"דמוקרטיה הציונית". הדמוקרטיה תתנדף ותישאר הציונות לבדה, לפי תפיסה פרטית מסויימת מאד, שמי שלא יקבלה חשש גדול הוא שלא יהיה ראוי גם ליהנות מן הדמוקרטיה: זו דמוקרטיה לטובים בלבד, ולרעים, הם – דינם כדין כלבים.

עיקרה של הדמוקרטיה הוא ההודאה בזכות השווה שיש לשונים. ושאין חובה על השונה לחדול קודם מהיות שונה כדי שיהיה זוכה בזכות השווה. שרק לאחר שיחדל הכושי מהיות כושי יוכל לקבל את זכויות הלבן, ושרק לאחר שתחדל האישה מהיות אישה תוכל לקבל זכויות האיש, ושרק אם יחדל הערבי מהיות ערבי יוכל לקבל את זכויות היהודי.

הכוח לא פתר

“מי שמתנגד ואין צורך לומר לוחם בציונות אינו רשאי ליהנות מדמוקרטיה", פוסק ישראל אלדד בסוף מאמרו. וראוי לעמוד על טיבו של המתנגד הזה הלוחם בציונות.

יש תפיסה שהציונות נולדה ואויביה איתה, היא תתקיים לעולם ואויביה יתקיימו לעולם. האויב הוא חלק מהכרת עצמנו. על כן נגזר על הציונות גם להתקיים וגם להילחם באויביה – להילחם לעולם כדי להתקיים לעולם.

ויש תפיסה אחרת, שמי שאתמול היה אויב לא בהכרח גם מחר יהיה אויב. על כן, מיטב החוכמה המדינית הוא הניסיון העקשני להמעיט את אויבותו של האויב, להקטין את טעמי אויבותו, ולהגדיל את טעמי ההתקרבות וההודאה ההדדית.

מאה שנות ציונות ניסו הצדדים לבטל ולהשמיד זה את זה. הנסיון האחרון והגדול מכולם היה בלבנון, ואמור היה להכות בכוח המחץ מכה שתחסל את האויב הפלשתיני ותגמור אותו סופית. אמרו ועשו, והאויב לא נגמר סופית. אין כוח אדיר יותר מכוח המחץ שהופעל בלבנון, והכוח לא פתר.

מה כעת? להעצים את הכול עוד יותר ולהכריח את האויב להיות אויב עוד יותר? או, לנסות להמעיט, ככל האפשר, את אויבות האויב, על ידי פגישה, משא ומתן, הכרה הדדית ופשרה אפשרית, גם כשזו דרך קוצים לא קלה ולא קצרה? את דרך ה"הכל או לא כלום" כבר ניסינו ומיצינו עד זוב דם. האם לא צריך כעת להתעשת ולנסות את הדרך האחרת, את דרך האפשר האפשרי, שתביא אולי לבסוף לפשרה ולשלום?

כאמור, יש ציונים שעולמם מושתת על הימצאותו האין־סופית של האויב: תמיד יהיה אויב ותמיד נילחם בו, אלה ציונים של פחד נצחי, של גיוס נצחי, של מצב חירום נצחי ושל יאוש נצחי משום תקווה לשום שכנות טובה ושלום. בתי הקברות מחכים לשעת שלטונם של ציונים אלה.

ויש ציונים אחרים, ציונים של תקווה. תקווה להוריד את המתח, להמעיט את טעמי הסכסוך, ולקדם הדדיות, ככל שהיא קשה, סרבנית ועיקשת. מפני שהברירה האחרת מחרידה מדי.

בעיני הציונים של היאוש, מיתוס האויב הנצחי נראה כעצם המציאות הריאלית. וכל נסיון לפגוע בעקרוון נצחיות האויב נראה להם כבגידה, כהחלשת המוראל הלאומי, וכתבוסתנות בפועל. עולמם בנוי מיקשה אחת על או – או, או אתם או אנחנו: הארץ לא תישא את שנינו ביחד, וכוח יכריע בינינו.

ובעיני הציונים האחרים, הגיע מיתוס האויב הנצחי עד התפכחותו. לאחר סאדאת ראינו שאפשר גם אחרת. צריך להפריד איפוא מחיבוק־הנצח של האויב, ומדיבוק המוות ההכרחי. צריך להסתלק מראיית האויב כמקור הצידוק העליון לכל מעשינו ולכל מחדלינו בארץ, ומהפיכת האויב לתוכן המרכזי של חיינו, ולפוסק האחרון של חיינו. תפישת עולם זו, לאחר לבנון, צריך לסייע שתקרוס תחתיה, מהר ככל האפשר.

במקום לקדש את קיום האויב הנצחי, צריך לפרק את טעמי היותו אויב. לא ממצב של חולשה. לא ממצב של התנצלות ולא ממצב של יאוש – אלא מעמדה של בטחון עצמי – קיומי, היסטורי ואידאי – ולעשות כך, שבמקום להוסיף ולרוץ אל עוד מכות ואל עוד מכות־נגד ועד למכה הסופית – להתחיל ללכת על עוד פגישות יחד, ואל עוד הדברות יחד, ןאל עוד פשרות אפשריות, ולחזק את תקוות השכנות הטובה האפשרית, כדי שתתחיל ספירה חדשה לציונות, ציונות המבקשת להשתלב באזור כשכנה בין שכנות, במקום ציונות שגורלה להיות תקועה לה כאן כמבצר במצור.

יזהר סמילנסקי, הארץ, 27.3.1985

מבחיל

שמו יעקב אליאבהוא ציחק אלינו מן הטלוויזיה ביום שישי האחרון. הוא היה מאושר: ניזכר לפרטים איך קטל בהצלחה אנשים בקולנוע, בשבתם בו ובנוסם ממנו. תוכו היה כברו: הוא קטל למען רעיון טוב. עיניו הדלוחות נצצו: הנה לוחם חירות ישראל. הוא נשאל על ידי מנחה מחייך והתקבל בתשואות קהל מחייך. גבור שלנו. חברו של שר החוץ. הוא תפארת ישראל. הוא אחד שלמד את לקח השואה. הוא גיבור ההיסטוריה של התחייה היהודית.

עלילות גבורתו הן מיטב חזון ממשלת ישראל. ראוי להוציא בול לכבודו: עם החיוך, עם הסיפוק.

אך אני לא אובה בשורת גאולה

 אם מפי מצורע היא תבוא.

(רחל)

נ. ב. האם אינו גר בקריית־ארבע או בבית־אל?

נ. ב. האם בין יושבי מחנה אנצאר אין צדיקים לעומתו?

יזהר סמילנסקי, דבר, 14.6.1983