יום יום במגרש הרוסים

אולי גם זה נשמע כבר ישן ומיושן. ואולי נשמע כדברים קטנים לעומת הדברים הגדולים שקורים סביבנו.

כי למי יש עוד סבלנות לשמוע איך יום יום ב"מגרש הרוסים” בלב ירושלים נחקרים אנשים. איך יש שם צינוק (מטר וחצי על מטר וחצי) ויש שם ”ארון" (תא צר בגובה אדם). ויש שם גם "קבר” (60X80X110 ס”מ). ואיך מכניסים לתוכם את הנחקר לזמן ממושך. ומוציאים אותו שבור ומגואל בצואה, ומלבישים עליו שק ומכים אותו עד הישברו. אז מחתימים אותו על הודאה, כתובה עברית שאיננו מבין.

איך יום יום ולילה לילה נחקרים שם עשרות אנשים, וגם נשים וגם קטינים, מי שאינו מאמין יחפש וימצא ויקרא את חוברת ”בצלם" (יוני – יולי 1990). דו"ח התלונה שלהם הוגש לחקירת המשטרה. וכמו תמיד ”החקירה טרם הסתיימה”.

לא נוכל לומר שלא ידענו. הכל בשמנו ובהסכמתנו. הכל לפי החוק. הכל לשם הביטחון. והכל למען ירושלים ולתפארת מדינת ישראל.

אלמלא ש"הצינוק”, "הארון”, ”הקבר” וגם "השק” – גדלים לבסוף. ואפילו מרחיקים לכת. והמרחק בין חקירות ”השק" בתאי המעצר, ובין התפרעויות ה”מוות לערבים" ברחובות – אינו גדול. והקשר בין שילוח הפחד והשנאה הזאת ובין שילוח טילי הפחד והשנאה – הוא בדיוק הרטוריקה של אספסוף הפחד והשנאה.

כשיגמור העולם למגר את משטר הרודן בעירק – ויחזור אל גבולנו ללחוץ עלינו להתחיל לזוז לעבר פתרון הפחד והשנאה, פתרון שפחדנו ושנאנו לשמוע עליו מרצוננו הגאה.

יזהר סמילנסקי, עתון 77, 23.2.1990

 

למי איכפת הכורדים

כורדים עלובים, אין להם נפש, רק דם. ולא יודעים שדמכם לא חשוב ולא חייהם ולא מותם.

ואילו לאמריקאים יש חשבונות מפוכחים למה לא לנקוף אצבע להצלתם. חשבונות מחושבים היטב לכל צדדיהם. ורק יש רגעים שאם אינך עוזב הכל ופשוט רץ להציל – לא תינקה עוד מן החרפה.

יהיה המבט הפוליטי, הכלכלי, התורכי, האירני, המזרח־תיכוני וגם העולמי מה שיהיה – החופש שנותנים לאותו בריון להתנפל ולרצוח באין מפריעה עם בורח על נפשו ואין לו לאן לברוח – שולל את כל מה שעשתה ארצות־הברית במפרץ, מבטל את תוקף מלחמתה, ומערער את אמינות נשיאה. אם פיקוח נפשו של עם אינו דוחה הכל, אם כל מיני חשבונות חשובים יותר מחייו של עם נרצח – הכל היה רק חרפה צינית.

אי־אפשר שהנשיא אינו יודע. ממש כמו שאי־אפשר היה שלא ידעו בשעתם מה קורה במחנות ההשמדה. גם אז לא היה כדאי להם להתערב.

הוי הכורדים העלובים – אתם חתיכת לא־כדאי. אתם שלושה מליון אנשי לא־כדאי. נשיא מעצמת העולם מצטער, חייכם פשוט לא שווים כלום. קורמורן טובע בנפט חשוב יותר מילד קופא למוות בין גבולות סגורים.

אשרי העם שלא צריך מצילים.

שוב סדרנו את העולם.

“כשיכירו מדינות ערב בישראל, נדון גם בפירוק הנשק", הבטיח ראש הממשלה בגודל לב.

אבל, מכיון שההכרה בישראל איננה צפויה למחר, הרי גם הסוכריה (שהעולם אוהב) “פירוק הנשק" איננה צפויה למחר. ומה שנשאר מכל ההבטחה אין בה יותר מ"כשיבוא המשיח". ושוב הרוויחו דחיית זמן ושוב כלום לא ייקרה. ובחנות המכולת שבמשרד רה"מ, שתמיד מחליפים בה "חכמה" ב"ערמה", כולם מחייכים. שוב הצליחו להוליך שולל את בעלי החוב – ובלי לתת כלום קבלו דחיית פרעון!

ואיזה חיוכים: שוב דפקו את השלום.

הו, בייקר התמים – גם אותך יסדרו.

יזהר סמילנסקי, דבר, 12.4.1991

ושוב, על הסבלנים למוות.

כי אין־סוף סבלנות יש לנו למוות.

לאט לאט, אומרים אצלנו, יעברו שנים, וצעד אחר צעד, הסדר אחר הסדר, מגע אחר מגע, והבהרה אחר הבהרה – עד שלבסוף. בסבלנות ובלי לדחוק, משהו אולי יתחיל לבסוף להסתמן – ואם בכל השנים המתמשכות האלה, כל יום כל יום, יום אחר יום, עוד אנשים מומתים, עוד אנשים נדקרים, עוד אנשים נחבלים – ויום יום עוד מוות מטפטף ועוד מוות

–

אין דבר. אומרים. סבלנות. מוות אינו עושה חשבון בפוליטיקה. לחכות בסבלנות. אומרים. אפילו אם לבסוף, לא נשיג אלא בדיוק את מה שאפשר היה להשיג לפני שלוש שנים – לנו יש סבלנות למוות.

הנה אנחנו, האנשים שיש להם סבלנות למוות. הנה המפלגות שלנו, שיש להן סבלנות למוות. הנה ה”תוכניות” שלנו עם אין־סוף הסבלנות למוות. והנה ה”יוזמות” שלנו שמוות ועוד מוות לא עושה להן כלום.

ונשב כעת ונחכה עד שהמזרח התיכון ישתנה, עד שכל האזור יירגע, ועד שיתברר לכל העולם מי כאן באמת הרשע, ועד שנינצל מאימת הטילים – ואין מה לעשות בינתיים, ושֶיָּמותו.

וככה זה. כאלה אנחנו. סבלנים למוות. מה אפשר לעשות. אין מה לעשות. נחכה בסבלנות.

יזהר סמילנסקי, עתון 77, 23.2.1990

ארץ החד־ממדים

לפני ימים אחדים, לרגלי הבופור, התקרבה נערה אל סיור של צה"ל והפעילה מטען נפץ שהיה צמוד לגופה. היא נהרגה ושני חיילים נפצעו. ארגון המחבלים הפרו־סורי הודיע כי ההתקפה באה כדי לאשר את "זכויות עמנו".

למה החליטה הנערה בת ה־19 לפוצץ את עצמה? האם החליטה, או מה עשו לה כדי שתסכים להתפוצץ, מה אמרו לה, או אולי סיממו אותה? ואיך השפיעו עליה להאמין שחייה זולים משווי זכויות עמה, בעוד שחיי שולחיה יקרים מחייה? ממה עשויים האנשים שהחלטות נוראות כאלה יכולות להתקבל על דעתם – אם אמנם הייתה כאן דעת – האם הם אנשים כמוני, כמוכם או שהם זן אחר, שמרגיש אחרת, מבין אחרת ומתפרץ אחרת? איך זה שבעיניהם היא אולי גיבורה ומופת לקידוש השם, ובעיננו היא קרבן לשפלות האדם? האם די שנסביר את התסכול ואת אין המוצא שאליו נקלעו שולחיה, כדי שנוכל להצדיק את הבלתי מתקבל הזה? האם יש בעולם נימוקים פוליטיים, חברתיים, דתיים, לאומיים או אישיים שיכולים להסביר את הבלתי נסבל הזה?

ואמא שלה, וחברותיה ואוהביה, מה הרגישו כשהפכו את הבת לפצצה חיה, או אינם מעזים להרגיש? האמנם לא כל האנשים בעולם מרגישים אנושית? האמנם יש תרבויות שטמטום פראי מתקבל בהן כגבורה עילאית – או רואים בנערה רק עוד חייל התוקף את אויביו בכל נשק אפשרי, ומלחמה היא מלחמה?

אין אלה שאלות רטוריות, אלה הן השאלות שכל המזרח־התיכון חי בהן כעת בעוצמה ובאיום שובר שיאים: התנהגויות זוועה לא יאומנו בצד גינונים המשותפים לכל בני תרבות: רשות להיות מפלצות בצד התביעה לשיקולים הומאניים: היתר לרסס בגאז כפרים שלמים בצד הנמקה ליגאלית לזכויות האדם; האימים שידעה בירות, למשל, בלי שיהיו שם יהודים, או הברבריות החשופה שהתגלעה במילחמת איראן, בלי שיהיו שם יהודים, בצד כל מיני מעשים מפלצתיים שנעשו כנגד יהודים או באמתלא יהודית. מה מותר, מה אסור, מה קדוש, ומה טמא, מה עובר כל גבול ומה אין לו גבול, מתי השיגעון הוא מחלה ומתי השגעון הוא גדולה – ממש במיצר המתערבל הזה אנחנו מסתחררים, ומחפשים לנו מוצא לפני שעצמותינו יוטחו אל הסלעים.

זה מיצר שנימוקים הגיוניים מעורבים בו עם אין נימוקים ועם יצרים פתוחים. מיצר שאינסטינקטים קמאיים משחקים בו עם טענות ראציונאליות, שבתי־משפט מצילים בו את זכויות היסוד, וגרזנים וסכינים חורצים בו דין מהיר, שמקומות קדושים מבעירים בו אש מקוממת עמים, ויערות מצלים לכל עובר־אורח נשרפים בו בלי לחוש שום כאב, כל ויכוח יכול להסתיים בקטטה המונית וכל הגיון יכול להרתיח פתאום את הדם, וכל משא־ומתן, הנשמה תצא והוא לא יתחיל.

מה לא נאמר עוד על הסכסוך הישראלי־פלשתיני ולאחר כל מה שנאמר אין קץ – מי זז מעמדתו הקודמת? חפירות הוויכוח הזה עמוקות, טוטאליות וקבועות במקומן למרות כל תהפוכות הזירה והזמן, כמו פעם על קווי מלחמת העולם הראשונה, הרחמן יצילנו.

אלמלא שהוויכוח הזה אינו ויכוח היסטורי תיאורטי, אלא הוא ויכוח קיומי מעשי: איך יוצאים מן המיצר הזה שבתוכו אנו סגורים, ומטלטלים ונבחשים בו, והזמן כנגדנו. זה ויכוח שבין שאר תכונותיו הקבועות בולטת גם תבונתו ההיסטורית להתפוצץ ולפוצץ, ככל אנרגיה כלואה שאין לה מוצא אפשרי, ודם והרס, וכעס ושנאה, ותסכול ויאוש – מעבירים את הוויכות לעימות של אינסטינקטים, יצרים קדמונים והשתכרות מיתולוגית – שהמוות מתהלך ביניהם כגיבור שחור, המשתחווה לקהל לאחר כל סצנה.

הצדדים הפוליטיים של הסכסוך מוכרים לכל, וכן גם הצדדים הכלכליים, החברתיים והתרבותיים – ידוע גם הדפוס האדריכלי של הסכסוך: תביעה סימטרית כבתמונת ראי – זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, ו"כולה" כוללת הכל, לרבות כל הדוגמאות לפתרון סכסוכים; אלה שנכשלו ואלה שכמעט הצליחו, לרבות הלקח החוזר שלעולם לא תצליח לשכנע את הצד השני, וכל צד רק יילך ויקצין, רק יילך ויישתק את המתונים, עד שלבסוף לא יישארו בזירה אלא רק השניים, רק קין והבל, ואו אתה או אני, ולעולם לא חיי יחד.

עוד סימן יש לוויכוח הסובב סביב עצמו הזה – שלא רק ששני הצדדים האויבים אינם מדברים זה עם זה, אלא שכל צד אינו מדבר עם הצד האחר שבביתו. באופן שתמיד ובכל מקום נפגשים אנשי צד אחד רק עם עצמם, עד שנמאס לבוא לכנסים אלה, שבהם שוב משכנעים המשוכנעים את המשוכנעים. שבהם שוב אותו מונולוג חוצב להבות, או שוב אותם שני מונולוגים בלתי נפגשים שמתחפשים לדיאלוג, ושוב כלום לא בעולם לא משתנה, ורק אין הפתרון משתלט על הכל, ורק פתרון הוואקום הולך למסקנתו: או ששני הצדדים ייהרסו, או שצד שלישי יכריע ביניהם.

לא מפליא אפוא, שבין שאר הטענות החוזרות, חוזרת כעת הטענה על התנהגותם הבלתי נסבלת של הפלשתינאים, ברציחות שהם רוצחים בפראות החוצה ופנימה, בהכרעות הפוליטיות שהם מכריעים כעת במלחמת המפרץ, ובתקוות המשיחיות שהם תולים בסאדאם חוסיין. עם מעשים כאלה, אומרים אצלנו, ועם הכרעות כאלה אי אפשר לשבת לדבר, ואין עם מי לדבר.

וכאמור, גם לאחר שמנסים להסביר ולתרץ ולהבין למה הגיעו הפלשתינאים עד כדי כך – עדיין מבהיל להיווכח עד כמה יש כאן שתי תרבויות שונות, ושתי רגישויות אנושיות שונות לעניינים כמו נקמה, כבוד ואי־הודאה בערך החיים, ועד כמה יש ספק אם החיים אמנם עליונים מעל כל ההמלצות בעד מה טוב למות. וכאילו התגלה כי מעבר למשותף לכל התרבויות, יש איזה שוליים שהנימוקים התבוניים, המאחדים את הכל, אינם חלים עליהם, מין שוליים ראשוניים כאלה וקמאיים שלא למדו כלום ולא השתנו בכלום ושכעת בתוקף נסיבות קיצוניות, מתקפלים השוליים האלה ומכסים את האמצע הגדול, האמצע המשותף לכל, לכל אדם ולכל תרבות, מתקפלים ומכסים על האמצע של האפשר האפשרי, ואיזו שאגה חנוקה מימי בראשית משתחררת פתאום ועולה ודוחה את כל איסורי התרבות – והדם בא אז לפני התבונה, והכבוד בא לפני ההבנה, והנקמה באה לפני הבינה – והמשוגע בא אז כקדוש, והקדוש כלוחם מלחמת קודש. ולוחם הקודש הופך לגיבור, והגיבור מתנשא אז על הכל, ודברו אחד ופשוט: אין אלוהים מבלעדי אלוהים ולעולם יש רק מימד חיים אחד, ואין בעולם אלא רק מימד אחד, ורק מימד אחד יש לכל. ורק מימד אחד הוא מעל הכל. כאילו ניתנה היום הרשות לאנשי רק־מימד־אחד להתהלך בארץ ולעשות מעשי רק־מימד־אחד, ואנשי רק־מימד־אחד גם הולכים ומתהלכים ועושים דברים כדי להוליך את כולנו לשיגעון ולתוצאות השגעון – כאילו ניתנה הרשות ללכת ולעשות מעשי רק־מימד־אחד, וגם המדיניות הישראלית הולכת ומספחת בכל כוחה את מדיניות הרק־מימד־אחד, וממשלת הרק־מימד־אחד מנהלת היום מדיניות של רק־מימד־אחד ורק מונולוג אחד, במקום ההידברות המבוקשת, והפיכת מרחב ההידברות לסימטא צרה אחת וחד צדדית, ודחיסת הכל אל חוסר־המוצא האחד הזה – מדיניות שמזמינה את העימותים עם כל שאר החד־ממדיים שסביבנו, שדוחפת את החד־ממדיים שלנו קדימה, שמטפחת את החד־ממדיות כתרבות לאומית, ושהולכת וסוגרת עלינו את סיר הלחץ של החד־מימדים ושאם לא נדע להיחלץ מהר – הולכת לקום כאן בין הים והירדן ארץ החד־מימדים – ולהתפוצץ עלינו.

ומכאן כבר לא רחוק מהיות כולנו עומדים כנגד כל הפלשתינאים ובהסתייגות מהם: אם אתם כאלה אין לנו דיבור אתכם, ואם לא תהיו טובים כפי שאנחנו טובים – אין לנו מה לחפש יחד.

כאילו זכאותו של אדם להיות בעל זכויות ניתנת לו מידי מישהו, לאחר שעבר מבחן כשרות. וכאילו בלי אישור להתנהגות שתהיה טובה בעינינו, אין לבני־אדם זכאות להיות בעלי זכויות.

אלא שכל כמה שההתנהגויות הרווחות ברחוב הערבי הנסבלות אולי במסגרת תרבותו – אינן נראות לנו, ואף מקוממות אותנו בשאט־נפש – עדיין אינן עושות אותנו לאדוני התנאי – שאם לא יחדלו הערבים מהיות שוני תרבות לא יקבלו את זכויות האדם הראשוניות. מפני שאין בעולם אף תנאי כזה, שעד שהשונה לא יהפך לדומה, לא ייקבל זכאות לזכויות שוות. אמנם יש בעולם פרקטיקה כזאת, אבל זו פרקטיקה של רשעות, שסובל ממנה כל מיעוט, ושהיהודי עד עתה סבל ממנה יותר מכולם.

פשוט, אין אדם חייב להפסיק להיות שונה, כדי להיות שווה זכויות. ואין אדם חייב להפסיק להיות שחור כדי לקבל זכויות שוות, ואין אשה חייבת להפסיק להיות אשה כדי לקבל זכויות שוות. ואין אדם חייב להפסיק להיות ערבי כדי לקבל זכויות שוות. זכות השונים לקבל זכויות שוות כזכות הדומים. אלא שקשה עד אי־אפשר לדעת־הקהל שלנו לקבל מסקנה כזאת. מפני שאנחנו תמיד שווים יותר ואנחנו ניתן או לא ניתן לפי מידת וויתורו של השונה על שונותו, ועד שלא ייכנע השונה ולא ייחדל מהיות שונה ולא יתחיל להיות דומה לדומה – לא ייקבל כלום. וכאילו רק לאחר שייבטל את זהותו המיחדת אולי יהיה ראוי לקבל זכות להיות אדם שווה, ורק לאחר שיסוג משונותו יוכל אולי לצפות לזכויות שוות.

יחשבו הפלשתינאים מה שיחשבו על סאדם חוסיין, מחשבות נכונות ונבונות או לא, תהא מחשבתם שגיאה או לא, כנגד טובתם שלהם או לא – מחשבתם אינה עילה לביטול זכאותם לזכויות יסוד, לזכות ההגדרה העצמית שלהם, לזכות ההכרה בזהותם, לזכותם לחיים חפשיים, ולזכותם להיות שותפים בכל דיאלוג שייקבע את עתידם. כבעלי זכות להיות שונים, מפני שמעבר לדומה שבכל אדם ואדם יש בו גם שונה – והדיאלוג הוא הקשר שקושר שונים, והוא הדרך למציאת פתרון, שכדרך כל פתרון – אם לא יהיה מוסכם, כאילו לא היה. וכידוע, שום פתרון לא יתקיים אלא רק אם הוא פתרון מוסכם על צדדים שונים בעלי זכויות שוות.

אמרנו כל זה, בלי ששאלנו עדיין אם התנהגות לא אנושית ותגובות פרימיטיביות הן נחלת רק צד אחד בלבד? ואם החזרה אל נהלים מיתולוגיים ואל טקסים ארכאיים מתגלים בכל חרפתם רק אצל בני תרבות אחת, וההשתלהבות הצרחנית ואיבוד השליטה – אם אפשר לצלמה רק מצד זה של הרחוב, ואם התפרעות נחשבת כגילוי של כבוד לאומי רק בשפה אחת? ואם הנאמנות לחצר אל־אקצה, והנאמנות להר־הבית, אינן נאמנות לציווי דומה אבל הפוך? אלה קוראים למקום בשם מה שישנו שם, ואלה קוראים למקום בשם מה שהיה פעם, ושאולי יהיה שם שוב, לאחר שימחקו את הקיים.

יותר מדי פעמים מצאנו עצמנו, מתגודדים באותו אבדן חושים, שיכורי יצרים שלוחי רסן, ומבוסמים עד בהלה ב"לנו מותר הכל" – והצריחות מוות מוות, הדהדו גם אצלנו באין מכלים, ואלה שאך זה עתה שמעו וטעמו את ה"מוות ליהודים", משחררים כעת מתוכם את ה"מוות לערבים", עד שכל נסיון לעצור נבלע בקולות המתהוללים לא לא לא, ואנחנו אנחנו אנחנו, ומוות מוות מוות – קולות שאינם עוד קולותיו של מיעוט שחטף לו רגע, אלא קולות של מיעוט שיש לו סביבו רוב בטוח, מיעוט שיש לו סביבו ממשלה ששומעת ומקבלת, ממשלה שאם אין לה לא כוח ולא שליטה ולא הישגים בשום דבר, בחזון הזה של אנחנו אנחנו, ולא לא, ומוות מוות – אין גבול ליזמתה, לעוצמתה ולהתרברבותה. זו הממשלה שיש לה היום רוב בארץ, וכנגדה יש רק מיעוט, מיעוט אציל מאד, רב זכויות מאוד, ומתהלך כצל שותק מאוד.

והנה כך, בשעה המיוחדת הזאת, גם השמאל איבד פתאום את עשתונותיו. וכאילו איכזבו אותנו הפלשתינאים, כשהתברר שהם חושבים אחרת מה טוב להם, וכמתוך חולשת הדעת נתפש גם השמאל והודה שהזכאות לזכויות תלויה בהתנהגות לפי טעמנו, ושגם הם אינם סובלים את השונה אלא רק כשהוא נעשה לדומה. אין בדברים אלה אף מילת זכות לפלשתינאים כשהם עושים את מעשי הזוועות שלהם. ואין כאן הצדקה להעדפותיהם הפוליטיות ברגע זה – אבל יש כאן קריאה שלא להיעצר לפני המשוכה הזאת, ושאף על פי שמחשבתם שונה ושאף על פי שערכיהם אולי שונים – אין לנו רשות להתנות בכלום את זכאותם לזכויות יסוד שוות. יחיו להם הם כפי שהם ואנחנו נחייה לנו כפי שאנחנו. אף אחד אינו כליל השלמות, ואף אחד אינו חסר מעלות, מלבד שהם כעת בידינו וזכויותיהם כעת עצורות בידינו. באופן ששונותם, ואפילו היא שונות מעוררת דחיה – אינה עילה לעכב את זכויותיהם. זכויות אדם אינן ניתנות מידי מישהו כגמול על משהו, אלא הן קנויות לאדם מטבע האנושי שבו.

ולבסוף, אילו היה לנו שכל להתחיל בהידברות לפני שלוש־ארבע שנים, הלא כבר היינו נראים אחרת מקצה לקצה, בין אם כבר היה איזה סיכום ובין אם התהליך עוד היה בעיצומו – וגם מה שניתן היה אז להשגה, היום הוא כמעט נבצר – ואילו ידענו אז להתחיל, לא היינו היום המגנט המרכזי לשנאת כל המזרח־התיכון, ולא היינו המטרה הבאה לאחר מלחמת המפרץ. ההתעקשות הלאומנית שלנו הולכת ובונה כעת את המצור הנסגר עלינו, והופכת את ישראל לבועה מוקפת כוחות פיצוץ, שהולכים ומתממשים בסדר כוחות אזורי, במארבי טרור, ברציחות ברחוב, בגיחות מן הים ובהתאבדות יחידים – אילו התחלנו אז גם לא היינו היום נמאסים והולכים על העולם, והולכים ונמאסים גם על עצמנו.

אילו, אילו… אילו לסבתא…

צריך על־כן, שנהיה מבינים, כעת, לאחר מאה שנות נפתולי הדחיה שהשאלה הפלשתינאית אינה אלא שאלה יהודית. שהשאלה הפלשתינית היא הדבשת שעל גב היהודי, ושהיהודי הכובש הוא הדבשת על גב היהודים ועל גב היהדות. ושאם לא נרפא ממנה, היא תכריע אותנו ואת יהדותנו ואנחנו ניכרע תחתיה. אי אפשר להם ליהודים שיהיו יהודים כשהם יהודים כובשים. היהודים כשהם אדונים כובשים – הם ויהדותם בשאלה גדולה.

להכרח זה לצאת מן הכובשות, יש נימוקים גדולים מכל צד, נימוקים בטחוניים, מדיניים, כלכליים, חברתיים ותרבותיים, אבל מעל הכל ובראש כל הנימוקים – הנימוק הקיומי, כלומר המוסרי. לא נתקיים כיהודים ולא יתנו לנו להתקיים כיהודים, אם נמשיך להיות יהודים כובשים.

להשתחרר מן הכיבוש – זה היום להיות יהודי.

יזהר סמילנסקי, דבר, 10.11.1991

במלכודת הזה מה שיש

עשירה ברעיונות טריים מבית מדרשה, מעודכנת במלה האחרונה של "מדעי ההתנהגות", שופעת רצון טוב, נרגשת וקצת מפוחדת. מטופחת ובשמלה חדשה – נכנסת הטירונית שלנו אל יום הלימודים הראשון.

ומי בא לקראתה שם? המוני ילדים מצווחים בחדווה, ומתוכם מתכנסים ארבעים בכיתה שלה. ארבעים זוגות עיני גמדים נוצצות, מסורקי יד אמא ולבושי יד אמא, מזוותים בספרים ובמחברות וגם בקלמר חדש – ומחכים סקרניים לתחילת המסע המשותף.

מכל העברים הרבה כיתות מלאות ארבעים, הרבה ארבעים דרדקים, הרבה מורות ואף לא מורה, מעליהם המנהלת שלא מספיקה לענות לכולם, ומעליה, סמויה מעין, כל "המערכת" כולה, ומעליה כמובן המשרד, ובראשה כבוד השר – ומעבר להם, סביב־סביב, כל הארץ היום כאן, עומדים ומציצים אל החצר שבלעה לתוכה את הזאטוטים הביתיים שלהם, ונרגש להם לראות אותם נעלמים בדרכם להיות גדולים.

ועד שהיום הראשון עומד להסתיים וכבר זה היום השני, וכבר עבר שבוע, ותוך כדי כך ולפני שמישהו יודע, כבר הכל שגרה, וכבר רץ מאליו, והכל כאילו מעולם היה כך.

ואמנם כך הוא בית הספר. תמיד הוא כמי שכבר היה תמיד. משנים בו ומשנים, תכנים וצורות, נוהלים ונוהגים, והכל ממשיך שם כפי שכבר היה מעולם. עד שכל החידושים שמחדשים כאילו אינם אלא רק כדי לקיים את מה שהיה, ולא רק בצביעה ובסיוד אלא גם ברעיונות ובמעשים מוסיפים ומחדשים בבית הספר כדי שיוסיף ויישאר מה שהיה.

מפני שבית הספר בנוי על האינרציה, וכוחות הכובד הבסיסיים – הם שמוליכים אותו תמיד, שקטים וחרישיים כאלה ומכסים על הכל כמו פיח אפור. הנה הילדים, עם סוער ומתפרץ, שמרסנים אותו תמיד בנועם ובזעף, הנה המורות מלאות כוונות טובות, ידיעות וערכים, שקצת מהם לוקחים הילדים וקצת עף לו אי־כך ומתנדף לכל רוח, והנה כל שנת הלימודים הנגמרת, לאחר שנת הלימודים הקודמת ולפני שנת הלימודים הבאה, והנה גם כל החידושים המתקדמים – והכל נשאר כפי שהיה מעולם, עוד שנה כבדה ואפורה ובלתי משתנה.

כזו היא האינרציה. בלי דבר מלה ובלי הכשרה ובלי השתלמויות, היא יודעת הכל, ויורדת לה בשקט על הכל, ומכניעה הכול בלי לומר דבר, כל היוזמות, החידושים, ההשתדלות, ההכרח בקידמה – בלי להתווכח אתם, היא עוטפת הכל במשי האפור שלה, כעטוף הקיסוס את העץ הפורח, עד שאלמלא המבחנים והבחנים והבחינות – איש בבית־הספר לא היה לומד ואיש לא היה מלמד, גם כשכולם יודעים את הנימוקים נגד כל שיטת המבחנים.

ומה קורה למורה הטירונית שלנו? אכן, מלאה התלהבות ונכונות היא עושה בנאמנות ובמסירות כל מה שהיא יודעת, ועוד מתייעצת וגם שואלת ומנסה נסיונות, איך להזיז דברים ואיך לקדם את היפה – עד שחדר הלימודים היום־יומי, וחדר המורים בהפסקות, עושים את שלהם, ומלמדים אותה טפח אחר טפח, איך לא להיות תמימה, ואיך לא להיות פראיירית, וכך גם אומרים לה בבית כשהיא חוזרת סחוטה, וכך אומר לה כל העולם שמסביבה, שלא מה שרצוי הוא מה שיש אלא יש רק זה מה שיש. וש"זה מה שיש" הוא כל מה שיש, וכל מה שיוכל להיות. ושאנחנו כידוע חיים במדינה שכל מה שיש לה היום הוא "זה מה שיש", ושאין מפלט מזה ויש רק "זה מה שיש"; זו קללת התבוסה שלנו וזו ברכת היאוש.

והלא לכאורה היה מצופה שבית הספר יהיה מקום שונה. היתה אמונה שבבית־הספר בין הבוקר לאחר־הצהריים יקרה מה שקורה לניצן שבצמח: הולך ונפתח לקראת פריחה. ושהילד ומורתו הולכים ועושים כל יום, שכל יום ילך היפה ויתרבה, וילך הטוב ויתרבה, וגם האמונה תלך ותתחזק, האמונה באמת ובצדק ובשלום – עד שמהר מסתבר, ללא טעות, שבית־הספר אינו אלא זעיר אנפין של העולם הסובב אותו, ושמגוזל העורב ייצא עורב ולא יונה, ושאת גוזל היונה יטרוף הנץ.

מסתבר מהר כי חברה המסוייגת משלום, למשל, אינה מעודדת רודפי שלום דווקא. ומסתבר שכל מה שמדווחים עליו יום־יום בחדשות אינו בא עד גדר בית־הספר ושם נעצר. ושאם הילדים הגדלים לא יתעקשו בכל כוחם שלא לקבל את דוגמת העולם שסביבם – עוד מעט וגם הם יצטרפו לאותה גניחה לאומית גדולה: מה לעשות, זה מה שיש. ומחוץ ומבית תעשה האינרציה את שלה, ואין מה לעשות וכלום לא ישתנה, ואין כלום אלא יש רק זה מה שיש, מותש כזה ואפור כזה וכבד מכל כבד, ומה יכולה המורה שלנו הטירונית לעשות? בקושי היא שורדת לאחר הארבעים שבכיתתה, ולאחר חובותיה למשפחתה, ולאחר אלף דפי המבחנים שתיקנה בלילה. וכך, בעודה צעירה ויפה ומלאה אמונה וכבר היא שחוקה, מורה שחוקה בין חברים שחוקים בתוך מערכת שחוקה בהסתדרות מורים שחוקים תובעי שכר שחוק וזה לזה גונחים בעייפות שחוקה מה לעשות שחוק, זה מה שיש.

למורה הזאת, לטירונית הזאת, שעודנה לא שחוקה, שעודנה יפה בנפשה ולא עייפה מהתעקש לחפש, שעודנה מאמינה שיש גם יפה בעולם, ושיש גם יותר יפה, ושאסור לוותר על היפה – למורה הקטנה הזאת צריך ללחוש כעת, שלא תכנע, ושלא תוותר על רצונה, שלא תוותר על עולם יפה יותר, ושלא תשבר מפני בדידותה, ושלא תתפתה ללחשים מרפי הידים, ושלא תמעל באמונתה היפה, ושלא תתבייש בה, ושלא תרשה לאינרציה לעטוף אותה במשי האפור שלה ותלחש לה: למה לך? הלא כלום לא יצא מזה ורק את עצמך את מכלה לשוא. שלא תפחד להיות בודדה, שלא תפחד להיות בלתי מקובלת, שלא תרשה לשום "זה מה שיש" לכבות לה את התקווה לטוב ממה שיש, וליותר ממה שיש, וליפה יותר ממה שיש, וכנאחזת בקרש־הצלה בים סוער שלא תרפה ידה מן האף־על־פי־כן.

כמובן, זה נשמע יפה, אבל כולם יודעים שזה לא מעשי, שזה לא ילך, והכל סתם דיבורים, ושמורה יפה אחת לא תוכל לעצור את השטפון, ושמדון־קישוט לא ייצא אלא רק ריסוק עצמות ומפח־נפש, וחבל.

איך איפוא מאמצים את לבה? או איך נוטשים אותה לעמוד יחידה במערכה? וכמה זמן היא תוכל? מהר למדי או שתברח לה, או שתכנע גם היא ל"זה מה שיש". זה הרעל המשתק שפושה בנו כעת, עוד לפני שיגור טילי הרעל מעיראק, הרעל הזה המשתק את רצוננו לשנות דברים, המשחית לנו את הדור הצעיר, המרפה ידיים להיכנע לאין שלום, להמשיך במעשי הכיבוש, להמשיך בהתרגלות שאין מה לעשות ושצריך להיכנע למה שנמאס, וגם נכנעים ומקבלים שחייבים להכות, ושחייבים להרוג ולהרוס, ולהמשיך לאטום אוזניים לדיכוי ולעינויים, ושייללת המוכים מידינו לא תגרום אצלנו אלא שוב רק לאותה משיכת כתף: מה אפשר לעשות, זה מה שיש.

מורה קטנה, אל תמהרי למשוך כתף ולהיכנע, אם תחפשי תמצאי שאינך לבדך ויש עוד כמוך, ויחידים קוראים ליחידים כמו מגדלור למגדלור, כמו משואת הרים למשואת הרים, ואולי סיפור קטן וישן יחזק את רוחך – איך רק לפני כמאה שנים ברוסיה, קמה תנועת יהודים צעירים שתבעה לצאת משם וללכת לארץ־ישראל.

קראו להם "בית יעקב לכו ונלכה", ואמנם כעשרת אלפים הרשומים בתנועה הזאת הלכו, ועד נמל אודיסה הגיעו אלף, ועד נמל יפו הגיעו מאה, ולגדרה אפילו לא עשרה: ובדיוק תשעה בנו את גדרה. ומה התברר, התברר שכאשר אפילו רק תשעה עושים את המעשה ההיסטורי הנכון – העולם כולו משתנה אז והופך לישראל בת ארבעה מיליון.

אבל אם לא די קשה למורה הקטנה שלנו שתהיה עומדת יחידה מול כל כוחות השחיקה – בא כעת העולם ומוסיף עליה קשה על גבי קשה. מפני שהיא מתחילה לעבוד ממש בשעה שיסודות העולם מזדעזעים. כשכל העולם עומד בעצירת נשימה מול חומות מתמוטטות ואמונות קורסות. ממש בשעה שהמוני אדם שהאמינו כי עולם חדש יקום, בלי מנצלים ובלי מנוצלים, בלי חוטפים ובלי נחטפים – והנה מגיחים ההמונים מתחת המפולת, וגואלי העולם שלהם מתגלים כעריצים לא אנושיים, וגאולי העולם מתגלים כמדוכאי עולם. וכך נשארים כולם פתאום חשופים לאכזבה, ויותר מכולם נחשף האדם החילוני שהאמין כי הנה ההומניות החילונית תוכל לבנות עולם חדש, עולם של יפה, של צדק ושל שלום, ומה עלתה לו.

לא זו בלבד, מפני שלא רק המשטרים "המשחררים" הנה הם קורסים, אלא גם האמונה בהימצאות אמת אחת משותפת לכל, אמת שתוכל להוליך ליותר דעת וליותר הבנה של אדם לאדם ושל אדם לעצמו – הנה היא מתחלפת להכרה שאין עוד בעולם שום מוחלטים, והכול הוא עולם של יחסיים ואין עוד עולם של אמת אחת, אלא הכול הוא עולם של אלטרנטיבות, אתמול, למשל, היתה הפסיכואנליזה מלכת הבנת האדם, והיום היא נחבאת בפינה, מתגוננת מפני המורדים בה, אתמול היה הפסיכולוג מגדל־עוז לכושלים ולנכשלים, והיום חוקרי המוח וההורמונים פוסחים עליו כפסוח על תחנת דלק ישנה שהכביש המהיר עקף אותה. אתמול היו אולמי "מדעי הרוח" באוניברסיטאות מלאים על גדותיהם, והיום גם מעט חדריהם כמעט שוממים מאדם, והכול נדחפים ונדחקים ומצטופפים במשפטים ובביזנס, וכך עומדת לה מורתנו המתחילה ואין לפניה אף תורה אחת שלמה, יציבה ואמינה, וכך היא עומדת לפני תלמידיה ומה תאמר להם? בשם מה או בשם מי תדבר? על כל אמת ואמת פשטו ספקות, ועד שהיא מרימה משהו כבר צריכה לזרוק אותו לגרוטאות. ועד שגמרה לרשום משפט על הלוח כבר צריכה לא רק למחוק אותו אלא גם להתנצל עליו. ופתאום היא עומדת בידיים ריקות לפני ארבעים הסקרנים הקטנים תאבי־הדעת והתמימים להאמין לדבריה.

ופתאום וחוק שהיה מקובל כחוק עולם, כגון, שהאידאות קודמות לאדם, ושעל האדם להתכופף לפני האידאות המצוות עליו עשה ואל תעשה – מתברר שאין לו עוד תוקף של חוק ושצריך כעת להפוך את הסדר, ושהאדם קודם לאידאות, ושבלי הסכמתו אין לאף אידיאה רשות לומר לו מה יעשה, ושהאדם הוא בורא האידאות ולא שהאידאות בוראות את האדם, וכאדם מותר לו לכן להחליף, לשנות לקבל ולדחות כל אידאה, רוממה ככל שתהיה, עד שבלי שיקבל האדם את האחריות לאידיאות אין להן תקומה, ופירוש ההכרה הזאת הוא, כי גם בבית־הספר האדם קודם לניירות, והאדם קודם לספרים, והאדם קודם לתורות ולמדעים ולאמונות ולהוראות במה להאמין ובמה לא, ושלא נכון להתחיל לבחור מרחוק, בשביל הילד בלי להכיר אותו, אלא צריך בכל מקום להתחיל ממש בילד הזה וביכולתו שלו ובאופי זמנו, ודחיית התכתיב הסיטוני, שעוד אתמול נראתה אולי כמעשה של הפקרות וכהתרת שרירות לב – אינו לאמיתו של דבר, אלא הוא המצב האנושי, שבו קם אדם ובוחר לו את דרכו ולוקח אחריות על בחירתו. ורק זה כל התנאי: שיקח אחריות על בחירתו, כי בחירה ללא אחריות היא ילדותיות מתמשכת, ומישהו אחר יבחר לו בשבילו, בלעדיו.

ופעם, ולמעשה רק אתמול, הלא היו לה למורה תורות שלמות וגמורות, וכל מה שהיה עליה לעשות לא היה אלא לקחת את הילד ולהפנים לתוכו את האמת הברורה, זו הכתובה יפה בספרים שלה ובמחברות שהביאה אתה ונבחנה עליהם. ואמנם תהליך "ההפנמה" היה מרכז "העניין החינוכי". איך עושים כדי "להפנים" עמוק ככל האפשר להרבה ככל האפשר, ב"הפנמה" בלתי הפיכה, אחת ולתמיד, והיו מתעלמים משאלות כגון, מה ההבדל בין "להפנים" ובין להאביס, ואיך זה "להפנים" ולא לרדת על הבלתי־מפנים, ואיך זה "להפנים" לבלתי רוצים להפנים? ל"מערכות החינוך" היו תמיד אמצאות גדולות איך להפעיל אינקוויזיציות חינוך מתוקות, ומעצרי רוח שוחקים, כדי להפנים הָפְנֵם היטב.

הצרה היא, שהטכניקות של "ההפנמה" השתכללו, אבל התכנים שצריך היה להפנימם נהפכו מאמיתות לבעיות. כמי שהתמחה במכירת סחורה ופתאום סחורתו אינה סחורה. מה שאתמול נחשב כציונות אחת, למשל, אין עוד הסכמה אחת עליה, מה שנחשב אתמול כסוציאליזם אחד, למשל, משטתח ארצה עייף מלכת, מה שנחשב אתמול כיהדות אחת, אפילו אצל החרדים, הוא מתגלה כהרבה מפלגות וכיתות הנלחמות זו בזו בחצרות האדמו"רים ובעלי הסגולות שליט"א.

ומה תעשה המורה שלנו? תתפטר ותלך לה הביתה? תלך ותסגור את הילדים בחצר מופרדת מן העולם המלוכלך, ויגדלו אצלה בעולם של מדומה, נקי וצוחק ופסטורלית? תגדל אותם כדגי־זהב באקווריום מקושט בכאילו צדפים ובכאילו צמחי־ים ומחומם ומואר, וכולו מחמדים? או תחשוף אותם לרחוב ולמלכותו הצינית של "זה מה שיש", ותתוודה לפניהם שהיא מבולבלת ולא יודעת מה לעשות, או – וזה מה שעושים – פשוט תתעלם מכל אלה כאילו אינם, ותלמד את אתמול כאילו הוא היום?

אלמלא שאי־אפשר לברוח ואין לאן. תלמידיה הקטנים בגמגום והגדולים בוטים יותר ישאלו אותה ובלי להרפות, שאלות מן היסוד שאין להן תשובות מן המוכן, וביניהן גם שאלות נוראות כגון: מורתי, למה להישאר בארץ? או, מורתי, למה להישאר יהודי? או, מורתי, למה לשרת בצבא? או, מורתי, למה לא להיות סרבן? וגם, מורתי, מי צריך את כל מה שאנחנו לומדים פה, בשביל מה זה טוב? ושאלות אלה, מלבד שאלות שאולי מראש לא ישאלו אותה, על מין, על סמים, על חארקות, על התאבדויות, ובעיקר לא על השאלה המרכזית, החוזרת סחור־סחור, בעלגי לשון ובחצופי לשון, ולעיתים, אויה, גם בדמעות אמת: מורתי, במה עוד נשאר להאמין?

וכשתתחזק ותנסה להשיב לשאלות, משום שהיא כאן על משמרתה והיא כעת הזקיף התורן, מיד יהיו נקבצים סביבה רבים, גם כשאינם נראים, ההורים כאן, החברים שלה כאן, גם סקרנים נטויי אזניים, ואולי אפילו גם ההיסטוריה מציצה להקשיב – דברי מורתי, מה את יכולה להגיד להם? מה את יודעת שאנחנו כולנו לא יודעים ולא הצלחנו להשיב, תשובה אחת וגואלת – דברי כעת, הלא את היא המורה "מורתי"!

כמובן, מיד, לעזרתה, יבואו אליה כל התשובות המוכנות שיש למורים, להורים ולחברים תמיד ומימי עולם. תשובות על המשמעות שיש בחיים, כן או לא, הרבה או מעט, ועל הנכון שיש בחיים, כן או לא, ועל הנורא שיש בחיים, הרבה או מעט, ועל מה אפשר לבטוח ברגעים קשים, אפשר או אי־אפשר, וגם תשובות לשאלה המתייסרת: במה עלי להאמין ומה עלי לעשות? ובין כל המשיבים הנכבדים כבדיי ההגות או ההשתמטות, הנה גם היא שם, צעיף המשי האפור בידיה, ארוך מכל ארוך, ובלי לומר מילה ובלי שום מלומדות, בשתיקה היא מתחילה לעטוף את הכל, והכול באים אליה ונעטפים בצעיפה זה, ב"זה מה שיש", בני־אדם, זה כל מה שיש. חיו במה שיש. אל תצפו ליותר. אין יותר. וכל עוד אתם יכולים היו חוטפים לכם, חיטפו לכם כמה שתוכלו, ובידור תחטפו לכם, בידור במקום כל השאלות המתלבטות. שזה מה שיש. ויותר מזה אין. זה הכול, זה מה שיש.

וכך, אם כל השאלות קשות, הרי קשה פי כמה, קשה עד מוות, אם מותר לומר כל־כך, היא השאלה שהולכים לשאול כעת, ישירות או עקיפות, בצעקה או בגניחה, ומה, מורתי, מה יהיה עם השלום? שואלים, האם נגדל כאן ילדים – שואלת אותה אמא חרדה אחת, ואולי את עצמה היא שואלת – כדי שיום אחד לא יקח אותם מטורף פוליטי אחד, ויזרוק אותם למלחמה משוגעת? הלא משוגעים צצים כאן כל יום ותראו מה הם עושים לנו – מה אפוא עושים מורתי, שלא יגדלו הילדים שלך לעולם מאויים טילי זוועה והרס מפלצתי?

ומה עשית מורתי למען השלום, שואלת האמא אותה, ומה את עשית, מחזירה ושואלת המורה את האמא, ושתיהן שואלות על הילד הזה שלפניהן, מה יהיה עליו כשיגדל? האם לחטוף בעוד מועד ולהסתלק מכאן אל חוף מבטחים או לקחת ולהטרידו מעתה שיהיה סרבן מלחמה? או לקחת את שתינו וללכת להפגנה ולקרוא אליה את כל מי שנוכל להזעיק, ולצעוק שם בקולי קולות מה יהיה על השלום, ולא להניח להם, לפוליטיקאים, או שהשלום כולו עניין של הפוליטיקאים, כולו עניין של עושי החדשות – הנחמדות ושאינן נחמדות – ומה לבית־הספר ולמדיניות השלום?

עניינו של מי הוא אפוא השלום, מורתי הקטנה? ולאחר כל מבחני האמונות שמתקיימות ושקורסות תחתיהן, מבחנו של מי הוא השלום? ומי צריך להצליח במבחן הזה?

מורתי הקטנה, האם אני מבהיל אותך? האם אני מעמיס על כתפייך הדקות את כל כובד העולם ומחכה שאת תסחבי את מה שגדולים וחזקים ממך לא סוחבים? ולמה דווקא אני, את מוחה, מה פתאום אני? אני והילדים הקטנים האלה – אנחנו נעשה את השלום?

אל תבהלי מורתי הקטנה והחרדה, לא רק את. גם אני, גם הוא, גם היא, אבל גם את. את וכולנו, כל מי שאינו יכול שלא. כל מי שיודע מה בא עלינו אם לא. אנחנו שהילדים האלה לפנינו, אנחנו שהוריהם שלחו אותם אלינו כדי שנהיה אתם וכדי שנלווה אותם בגדילתם, ונלווה לטוב. לנו השלום הוא בראש הכול והוא התנאי לכל. שלא יגדלו הילדים האלה לעוד מלחמה. שלא יגדלו לשנאה. שלא לדכוי. שלא לכיבוש. שלא לעוול. שלא יגדלו חלילה לבתי־הקברות, שיהיה נפתח לבסוף פתח לתקוות אמת. שלא רק שיהיה אפשר שיבוא, אלא שיהיה מחוייב לבוא השלום. שיהיה לנו שלום, שיהיה לנו יותר, יותר ממה שמוצאים בלי להתאמץ, יותר ממה שמוגש לנו ב"זה מה שיש", תמיד, הרבה יותר, שיהיה לנו, יותר מכל מה שיש.

יזהר סמילנסקי, דבר השבוע, 08.06.1990

על הסקאד ועל תל-אביב

 שום מחשבה לא חשבה הממשלה הזאת לא על סקאד לא על תל־אביב. היא לא ידעה כלום לא על הסקאד לא על תל־אביב. וכשנפל הסקאד על תל־אביב גם הופתעה וגם שותקה.

אלא שלא כמות ההרס ולא חומרת ההיפגעות עשו את ההפתעה הלאומית מן הסקאד – אלא ההיחשפות המדהימה של הפחד הכללי ושל עומק הבהלה הקיומית. איש בממשלה לא העלה על דעתו שבירה כזו של רוח העורף. איש לא חזה את מימדי בהלת הבריחה ואת התפרקות הציבור האחד להמוני יחידים נמלטים על נפשם.

הימלטו – זה כל מה שאמרה הממשלה לאזרחים המבוהלים – גם אנחנו עוצמים עיניים עד יעבור זעם.

מה שלא עשה השכל

ואילו התחלנו בשיחות עם הפלשתינים לפני שלוש־ארבע שנים – הלא כבר היינו בעיצומו של התהליך והיינו יוצאים מסדר־היום של "הסדר החדש” הזה, שהולך לשנות את פני המזרח־התיכון בתום מלחמת המפרץ.

כעת, כל מה שלא עשינו מרצון, מחכמה ומיזמה שלנו – נלך לעשות כשיד המנצחים במפרץ בעורפנו.

ואותם עיוורים שהוליכו עד כאן והופתעו כל יום ממהלכי המלחמה הצפויה הזו – הם בדיוק אותם עיוורים שלא ראו ולא הבינו את השאלה הפלשתינית ומה יהיו תוצאות סירובם לראות ולהבין.

ועוד מעט, ומי שעמד בראש ורק דחה כל הזמן, ורק אמר אין דבר, ורק הכל בסדר, ורק לא לעשות כלום, ורק לשבת, ורק לחכות, ורק הכל יבוא מאליו ויסתדר מעצמו – הוא יצטרך לראות במאוחר, כי מה שלא עשה השכל – יעשו כעת הבעיטות באחוריו.

בית פתוח

פתאום ולא מרצון הנהו עומד כאן פתוח, חסר פנים, וחשוף תוך. פתאום וכל מה שהעמידו בו בטרחה אין־קץ ובמסירות ובחריצות ובניקוי אבק ובצחצוח ובשכלול פרט לפרט ובכל תשומת הלב – הנהו עומד חסר פרצוף, לא יאומן.

על מה סמכו יושבי הבית? על קירות של קרטון, על תריסים של קש ועל מעוז של אבק? על ההבטחה שהנה משמידים את כל הטילים בנשיפה אחת? שטיל אינו מזיק יותר מעטישה קולנית?

מארבע קירות הבית חסר הקיר האחד שבלעדיו הכל חסר ממשות. חלל פעור יותר מדי, גידמי קירות שלא עמדו במבחן ואותה צעקה אילמת: אין על מה לסמוך.

מכל מה שרק לפני יום היה נראה כבנוי ויציב ומציע ריפוד של נוחות ביתית, נשארה ריקות המומה. וכל ”סוד הבית” פנימה נחשף כשימלה שהופשלה בכוח. וכאילו הכל כאן היה אלא רק העמדת פנים ורק יומרה משובשת.

אלמלא שטילים אינם באים מאליהם. טילים אינם מזג־אוויר או רעש־אדמה שאינם שואלים את פי האנשים. טילים הם מסקנות של מצבים שאנשים יוצרים כשחכמתם נגמרת לפני שנגמרת יהירותם. ”כבודנו”, "נחלתנו" ו”כוחנו” – הם שעושים טילים.

הגיהנום

איך נראה גיהנום?

מאז ומעולם שיערו אותו. מסורות עממיות וגדולי האמנים. אין דת שאין לה גיהנום ואין פחד שאינו בורא גיהנום.

אבל, ערב ערב על מסך הטלוויזיה רואים כעת את ממשותו של הגיהנום מעשה ידי אדם. התלקחויות זריחה מזוויעה, התפלצות פרצי להבות, גיצים בזנבות מתעקלים, רעמים קורעי ארץ, ירוק איום זורח, וחושך אימים נופל, ועוד ועוד התפוצצויות עד אי־אפשר עוד המתפוצץ מייד לעוד סנוורים ועשן.

מלמטה מתחת כל זה יש אנשים. נכתשים ונקרעים ונקברים ונחנקים אולי גם מתפללים ואמהות חובקות ילדים ואבודים. דבר אין להם עם סיבות ההרס, ודבר אין להם עם התוצאות. איש לא מכיר אותם. והיותם או חידלונם אינם בשום חשבון.

לטייסים שלמעלה הם רק מטרה, ורק הצלחה בדיוק הפגיעה, ורק דיווח על קליעה טובה, ורק סימון על כמה מפות בכמה מטות, ורק הודעה על מטרות שהושמדו.

הם הרוחשים שמתחת להריסות, אלה שלא אדוניהם ולא הלוחמים בו אינם נעצרים עליהם, הם הרמץ שמתחת לאש. לא בני אדם לא בני לאום ולא בעלי שם פרטי. הם רק הדפוקים לנצח.

כי מה זה גיהנום?

תפאורה אש העשן והרעם שעד השמיים?

או למטה, בני האדם האלה שאינם אלא זבל?

יזהר סמילנסקי, דבר, 1.3.91