הנשכח – ג'

לרוץ? לאן לרוץ? לאיזו מרוחות השמים? – להישאר? לשם מה להישאר? לחפש? היכן? ובבת אחת! הפניתי ﬠרפי – והﬠולם נשתנה. קראו לי? – לא הרגישו כי אני אינני! – חלף בי פתאום כﬠת. האמנם? וכולם כאחד? או שמא רק נחבאו להם וצוחקים למשבתי?

הה, הו! – צﬠקתי אז – ההָ הו! – צﬠקתי הרבה יותר גבוה וחנוק מכפי שפיללתי צﬠקה צרוחה הרבה מכפי שהיה לכאורה בכוחיִ אה־הוי!! הי, הו הו! איפה אתם? כולכם! ﬠנו לי! – –

צחוק. אפילו הד לא ﬠנה. וכי מהיכן יﬠנה? מגבﬠה חשופה בﬠולם? כﬠת פתאום התחלתי לתפוש: נותרתי בדד. חפשתי וחדלתי מחפוש. אילם מחפוש. הה. נשכחתי! אבדתי לי!

אם בכיתי? אולי גם בכיתי. לא חשוב. אם צﬠקתי ﬠוד? בוודאי צﬠקתי. גם לימין וגם לשמאל. אם רצתי אנה ואנה, כﬠכבר לכוד, בלא מטרה ובלא דﬠת. וחוזר ﬠל ﬠקבי? – כמדומה שכן. אתה לא היית ﬠושה כך? ואחר־כך הבינותי שאיך לי אלא להושיﬠ לﬠצמי.

קל לומר. הם ﬠתידים לתפוש את הרכבת בתחנה הקטנה, יגיﬠו שמה לשﬠה המיועדת ויסﬠוִ ואניומי מכל השבילים האלה מוליך לתחנה? ואיזה מהם לכפר הﬠרבי דוקא? את מי לשאול? תראה – הכל סביב ריק: הארץ. השמים. האופק – רק כל מיני ירוק וכחול. ואת מי לשאול? והרכבת תבוא הביתה ויחכו בתחנה לבואה, וכולם ירדו ורק לא אני, והו. תמונות נוראות!

המשטרה! הם יצאו לחפש. אבל כבר התן יטרפני, או הצבוﬠ. ואתם, המורים השניים – איך אתם, זוג מורים שכאלה – איך איבדתם ילד, איך זה שוכחים! כולי חימה! כולי תוכחות! כולי פחד. כולי דאגה. אין־אונים. וכי מה אﬠשה?

כל מיני תחבולות. לרוץ ברגל הביתה. באנו לכאן בארבﬠ שﬠות? אחזור וארוץ ארבﬠ שﬠות! לבדי דרך הכפר הﬠרבי. לא יגﬠו בי לרﬠה, סתם ילד ﬠובד דרך

והיכן היו רﬠי? למה שמﬠון החריש. ומה יחיאל לא אמר מלה – לא הרגישו בהיﬠדרי, באבדי להם? יוסי. אתה שכחת! טרוף טורף אחיך – ואתה? וכולם? פשוט קמו והלכו? כל־כך קל לאבד חבר מתוך חברים? לא להרגיש שאיננו? הלא זה

נניח לכל זה. התﬠבתה בי ההכרה: שכוּח. אבוד. דבר אבוד. ונסה רגﬠ וחשוב, לא ﬠל המאבד כי ﬠל האבוד. נסה רגﬠ להיות זה האבוד. אותו דבר אבוד. איך הוא, זה שהיה שייך, שהיה של, וניתק. ונקרﬠ. ונותר לו לא־שייך, מופקר, לא של כלום. הנה אני הייתי כך. פשוט: הדבר שאָבד, והיטב היטב ידעתי אז מהו אבוד.

המתן רגﬠ, קודם שאוכל להמשיך בסיפור, אנחנו מוכרחים לﬠיין רגﬠ במצב הזה.

אי אפשר שלא ראית אדם, ראובן, שהרגיש ברגﬠ זה באבידה שאבדה לו, ומתחיל לחפש. חפש מחופש. בכל מקום אפשרי. הולך וראשו בקרקﬠ, הופך בקצה נﬠלו דברים, ﬠודו מאמין מאוד כי יוכל למצוא, גוחן ומחפש, ﬠוד ﬠולם מלא לפניו, של אפשרויות למצוא ושל מקומות ממתינים לחיפושו. וחוזר וסוקר דרכו לאחור, אל המקום שכבר סקרו. אולי מזוית חדשה יראה נוספות. בודק שבﬠ בדיקות. נזכר מתוך כך כל מיני דברים ששכח, כל מיני חובות שלא מילא. מתחיל חושש. ומתגנב חשש שהפﬠם – לחינם. בודק מחדש. מנסה לזכור היטב היכן היה, מה ﬠשה, אפילו במה הרהר. מנתח כל ﬠברו. מחייה לפניו רגﬠים אבודים. נידחים. מצילם מכליונם ומחזירם לפניו לסקרם מחדש, מתמלא צﬠר וﬠגמה: צללי רפאים ודברים שטוב שכבר בטלו ועברו ואינם – ﬠולים אליו להתפקד. והוא סוקרם בהשתאות וקצת בפחד; רגﬠ אומר נואש וחוזר ומפיח תקוה בלבווחבריו, מחמלה ﬠליו, מצטרפים ﬠמו ללכת לבקש, הופכים דברים, מציצים לכאן ולכאן, אל פינות חבויות. זויות חדלות־ﬠרך מתמלאות משמﬠות וסוד. גוחנים בצללים. נסוגים צﬠד ויוצאים צﬠד, שעה תמימה בלא הרפות, מחבֵרוּת טובה ונאמנה, ובראש מורכן – וככל שמבקשים יותר מסתבר כי לשוא. כל החיפושים לחינם. תקוה אחר תקוה מתכלה ונגוזה. ונעשה ודאי מוחלט כי לא יימצא הדבר ההוא, כי אי־אפשר שיימצא. שנﬠלם ומת מיתה גמורה ולא תחייהו. ומתקשר בך כבר אבל עמוק. קשה לומר עד כמה.

אבל יש שאינם מרפים. אינם נואשים גם בהיואש. למראהו האומלל של אותו ראובן מיודﬠנו, מתﬠודדים בתנופה מחדש, מחיים את כל התקוות, והאבודות ביותר – ומחפשים. מﬠלים השﬠרות שונות, וגם חריפות בכלל. ואחד גם בא וסוקר אותך ולא נרתע ומצוה שתפשפש אתה לנוכח ﬠיניו הבוחנות בכליך שלך – ובכיס הזה. כן. כן. בבקשה. בכיס הפנימי הזה. הפוך וחפש. הוצא נא הכל. נגדה־נא כולנו, רﬠיך – ונראה – ומה? לא?

מדליקים גפרורים בזויות אפלות. מזיזים דברים. בוטשים בחרטומי הנעליים. מסתכלים בדברים מﬠברם השני. הלא ידוﬠ, המוצל תמיד וחבוי, המאובק, מימי דור, מחותל מעטה עכבישים ופגרי זבובים. מנסים שוב לדובב אותך, לא מאמינים למלתך, ולא לשבוﬠתךָ. מטילים ספק בכל. גוזרים ﬠליך שתיזכר. שתשתדל. שתﬠלה בזכרונך, כבﬠלת האוב. נועצים בך מבט מישיר בﬠיניך. לא יהיה לך מפלט. אוחזים בך לאמור: מה מﬠכב בﬠדך מזכור. את האמת? האמת. בחור, כל האמת ורק האמת. ונﬠשה ﬠצוב יותר ויותר.

הו. שם. מצאת? כן? לא? מה זה היה אם כן? לא כלום? אם לא כלום אז למה אמרת? אמרתי כי חשבתי. – מסובּך. מאוד מסובך. מבולבל מאוד. ומה הרמת? – אני? לא הרמתי. חשבתי: אולי.– אה. – היה דומהדומה? הראה! שים פה! זה? – הה – השלך את זה. זרוק לכל הרוחות. זרוק זרוק! הנה. ואגב, האם אתה באמת אתה? וזה באמת זה? ההָ אלי הטוב. צריך להפסיק.

ואולי אינו אלא מונח גלוי לﬠין כל ורק צריך לגחון בחיוך ולקחת? או אולי תפשה הרוח וגלגלהאו שמא כלל לא במקום הזה היה הדבר. אלא הלאה מזה. במקום אחר. הרבה יותר ימינה, אם לא שמאלה? לא? ורגﬠ אחד: אוליהו. אלי הטוב: אולי רק נדמה היה לך? אולי לא איבדת כלל? חלום חלמתבוא. בחור. יד ﬠל לב, וﬠין בﬠין הבט: האמנם איבדת? חשוב היטב! ואל תהתל בנו, פן תדﬠ נחת זרוﬠנו! ואולי מﬠיקרו לא היו דברים מﬠולם? ואתה מבקש דבר שלא היה, שמﬠולם לא היה, שלא יכול היה להיות, שאי אפשר שיימצא – פשוט, הואיל ומﬠולם לא היה. ומה שלא היה איך אפשר שיאבד, ומה שלא אבד איך יימצא? אלהי פחד אברהם יצחק ויﬠקב חוסה ﬠלינו!

אבל מה זה ההוא הבחור האדמדם מצטדד שם לצדדים ואינו נושא ﬠיניו היישר? ואינו מחייך! הוא. הﬠצלן המפורסם. מה הוא כזה חרוץ גדול פתאום. איזו שקידה. איזו התלהבות בחיפושים – מה פשר זה?

הו. נסתבכנו. כבר אין איש יודﬠ הן או לאו. גם אין איש יודﬠ מה הן ומה לאו. מה דמות ומה מראה להן או ללאו. אין איש יודﬠ מה אבד. מחפשים. אם את אשר אבד ולא יימצא; או את אשר־לא־יימצא ולא אבד. מה בﬠצם מחפשים? ולמה דווקא כאן? למה לא אלף פרסה מכאן, אי בזה בﬠולם הגדול? מﬠבר ההרים והים! ברחבי השמים הﬠמוקים והשגיאים בתכלת? ﬠנין שהיה כל כך פשוט מתחילה, הולך ומסתבך ונﬠשה קשה מנשוא. חבל שהתחלנו בזה. כבר למﬠלה מכוחנו. וכלפי מה היה כל זה? מה בﬠצם רצינו לומר? הנה: כלל לא ﬠל זה שמחפש אבדתו דברנו, שחרד לה, שדואג לה, שאוהב אותה, את אבידתו – כי אם דווקא ﬠל מה שאיבד. מה שנשאר לא־נמצא. מה שכבר אין יודﬠים אם הוא אם לא הוא, אם כדאי או לא כדאי, מה שנחרץ ﬠליו להינדח, להאבד. כמו כורים שנלכדו במכרה סתום. שנמנו ﬠליהם מלמﬠלה וגמרו והחליטו שלא כדאי ואין חשבון לטרוח ולפתוח ולהוציא אותם. ומה שנכתב ﬠליו בגורלו להיות אבוד. להיות נשכח – כלום לא אני הייתי הוא?

צר לי שהטרדתי אותך בבלבול הזה. בוא. אנחנו חוזרים לסיפור סחור־סחור זה. צפצף־צפצף לי מלבי. אי אפשר היה לפסוח ﬠליו. ולא פסחנו. ונחזור מהר אל אותו ילד שהיה ﬠומד שם אצל הגבﬠה החשופה ובידו, הלא תזכור, פקﬠת רקפת נאָה, ﬠומד בוהה לרגלי הﬠולם השותק, הגדול, קרוב אצל המקום שאך זה היה הומה ושוקק קולות ודגלים, ושיח ושיג וילדים ומורים ונאומים, וזוטי שתילים שאך זה ניטﬠו ואינם ניכּרים בתוך הכללות הגדולה, הם וההמולה והשירה והכל, מחוקים אל נוכח האדמה הירוקה, השמים הכחולים, שכחלותם היתה כﬠת, משום מה, לא כזו אלא כמדבר אין־קץ, ישימון של כחלות לכל צד, שווה וישר ולא איכפת, אם אתה מבין איך.

חלק ב'.

חלק ד'

ס. יזהר, דבר לילדים, 1.4.1958

הנשכח – ב'

אתה מחייך אלי כאילו שכחתי, כרגיל, שאני בסיפור על הנשכח, איך הייתי פעם גם אני נשכח ואיך שוכחתי והייתי נשכח – אבל תראה: יש מלים שצירופן מעביר אותי תמיד על הסדר הטוב: משעולי־אקציות, נתיבי־חול, פשוש־זנבן, שמי־תכלת, ברכות־מים, משזר־צללים, ואדמה־אדומה – ואני מתחיל לשיר ושוכח הכלמה קודם ולאָן אחר כך. וגם את החשוב שלא צריך לשכוח. אמור, אתה אוהב אדמה אדומה?

ואל תאמר שאינני יודע כי השחורה פוריה יותר, כולם אומרים כן, או שהאפורה מתאימה לגידולים אחדים מאין כמוה. וגם ריחנית לאחר הגשם: וכי החומה מעולה במעלות חשובות משלה – אבל האדומה. הו, הבֵּט בה, הרֵחַ, הקשב לה, הקשב ככה לאט: תלמי־אדמה־אדומים. אדמות־אדמה־אדומהאני מתחיל להתנגן, רגלי כבר מפרכסות ללכת. הו

חביבי. גמרתי. יצאנו. הלכנו הלאה. הפרדסים מאחור, שלום. הזיתים שבאו להלן גם הם נשארים מאחור. שלום (ופעם אספר לך עליהם, על הזיתים הללו, כרמי הזיתים העתיקים, שמימים רבים, המגזיעים ההם, הערביים, שבדרך, שמעבר למשוכות הצבר, ושמעבר לאין־כל־משוכות, עם חמור אחד רועה שם בדד, עם צפרניות סגולות וורודות, עם כובד מנוחה שרועה לכל עבר, ועל חפירת הדרך, מתוך כובד החומר הכהה, המעשיב, פתאום כלנית בודדה אחת, גדושה שכזו, שנעשית פתאום מרכז בלב המרחב, וזה נוטל ומתחיל פתאום מסתחרר סביבה, ארץ ושמים…) – טוב.

הולכים לנו והולכים. פה ושם יש כבר עייפים בינינו, וילדות אחדות הוורידו לחייהן להפליא. אבל עדיין שרים בלא הרפות. אינני זוכר אם כבר בימים ההם היו שרים את הזמר המהולל:

השקריה פורחת

ושמש־פז זורחת

או את הפיוט המופלא האחר:

בטו טו טו־טו

בטו בשבט –

אבל אין ספק שהיינו שרים שירי עוז לא פחותים מאלה, ולא נופלים בכלום. ובבטחון כי טובים אנחנו וקול שירתנו טוב ועז, ומצטרף ונאה לבני־חיל, והולך למרחקי השמים הכחולים הללו

– – יום חופש לנו

יום טיו־ו־ו־ל – –

ובתוך כך כבר היו שבילים שונים מתאספים ומתלקטים ובאים אל הכפר הערבי שעל דרכנו. השירה קצת הומכה, אך הליכתנו, עם כל זה, לא מיעטה רוממותה, ואדרבא, בלא קושי אפשר היה לראות כיצד אנחנו הרבה יותר ממי שיהיה, וכך גם התפלאו אלינו מעברים. נשים אחדות, זקנים וכמה פוחזים שרצו אלינו מעברים, ואשר שניים או שלושה מהם לא הרפו ורצו אחרינו, בלויים ונוטפי חוטם, והרחיקו מעבר למוצאי הכפר, ולבסוף אף ידה מישהו מהם, מרוב חדוה כנראה, אבן קלה אחת בערפנו, שלא פגעה באיש, אך גרמה לשני מורינו לדפוק בנו ולהאיץ, ולהשליך ולחזור ולהשליך מבטים חוששים לאחור, עד שנפטרנו ויצאנו אל השדות הפתוחים הנובטים, שטיחי־המזרע אין־קץ. ירוק שהלך מאתנו ונתרחב ונפתח עד כלות כל העולם הגדול. בגבול רכסי ההרים הרחוקים, אשר מעליהם אחת וגדולה ויוקדת היתה שמש אחת עצומה מלאה וממלאה, מרשיפה ומפיצה. מעל הירקוּת השטוחה לכל עבר – ואל זה העולם הלכנו ובאנו עתה הלוך והבלע אליו, מחוקים וקטנים ומשתתקים והולכים, צבעוני הסוודרים, שותקים ושותים רק חמצן מבושם ירק ומתלקח בשמש.

לא נותרה עוד לפנינו אלא כשעה הליכה ומשהו, עד הגבעה היעודה, אשר מרחוק, מסתבר, כבר ראינוה, אלא שלא ידענו כי אכן היא היא מאחרות, שכן היער, הודה וסימנה היום, עוד לא ניטע אז; וחישופיה ועיגוליות כל אחיותיה הגבעות הכבשיות המצופפות פה לא יחדו אותה עוד, מלבד עדר צאן נפוץ אחר ורועה אחר משתאה מאוד אלינו.

באנו וצנחנו לפוש מתחת חרוב ענף מאוד, וחביב מאוד, שהזכיר מיד למורנו כל מיני דברים מכל מיני ספרים שהם, ואשר לא מנע טובו ממנו, בקול זמרני וממותק מאוד, אשר נפלא להירדם לשמעו, לולא היינו נוטלים אז ומוציאים מילקוטינו את אשר שמה בהם אמא. כל אותן פרוסות־הלחם, הביצים הקשויות עם התמרים והחלבה.

לא אאריך ולא אספר לך לפרטים. איך היה מעשה הנטיעה, ואיך, מסתבר, באו לשם ילדים רבים ושונים מבתי־ספר רבים ממקומות שונים. ואחדים אף באו עם דגלים מרוקמים, ועם כתובות מחכימות, מעין 'כי תבואו ונטעתם'. ועוד ועוד, וילדות שונות התהלכו וזרי רקפות וכלניות בידיהן ועל ראשיהן, ומישהו, אשר בהיאסף כל עם הילדים הפזורים צבעוני הסוודרים, בתחתית הגבעה, הניף זרוע וגם יד וקרא ואמר אף הוא 'וכי תבואו אל הארץ ונטעתם'. 'ולבנות ולנטוע', אמר האיש 'לבנות ולנטוע'. וגם הזכיר את אבותינו מאז, ואת 'ארצנו־מולדתנו' היום, והרבה דברים חשובים אחרים כהמה, למרות כל מיני זוטי צחוקים פה ושם, של ילדים שלא יכלו להתאפק, משום־מה, על צחיקה שהוצחקו, והדגלים נתלבטו ברוח הקלה והשתילים שהיו בעציצים שבידינו היו שתילי אורן כה פעוטים וגמודים, שביניהם ובין אותו יער ארנים מרשרש זה, אשר בין עבותי צמרתו, ישכון עוף־כנף בסעפותיו, חית השדה תחת פארותיו ואשר בצלו ישבו גויים רבים – אין יותר משהיה לפני עיני ילד אחד מביט ﬠל ﬠולם ריק וﬠצום אין גבול, ﬠם שדות ירוקים איןקץ ושמש גדולה ומרשיפה, מלאה וממלאה.

ולבסוף היינו מהלכים לנו כולנו בשורות, ושוב מזמרים מזמרת הארץ, כל מיני ללל שהם, וגוחנים וחופרים, ונוטﬠים, ומהדקים הדק היטב, ואני אף הקימותי אצל שתילי הפﬠוט, המצחיק מרוב לא־יאָמן כי זה יהיה ﬠץ, גל אבנים, שיהיה לסימן, ואדﬠ בבואי ליﬠר בשנים שיבואו, להכירו מרבים, בין דובּים וזאבים ואילני הוד.

קשה להגיד כי בצאתנו היתה הגבﬠה פחות נכלמה, פחות חשופה או פחות מﬠוגלה משהיתה בבואנו אליה לﬠשות מﬠשה. כל היﬠר שלנו היה ﬠודו מחוק כולו בין גוצי הﬠשבים, זולת ﬠציצים מנופצים אחדים שהתגלגלו פזורים, פיסות נייר שהוסרו מﬠל הלחמניות, ואיזו כתובת, שהרוח שהתגברה משהו ניתקה וביתקה והפריחה במדרון ﬠל כרזתה מהודרת־האותיות האומרת דבר נכון כי האדם ﬠץ השדה, או דבר נכון בדומה לזה.

וכך, היינו יושבים, אחר הדברים האלה, מﬠגלים מﬠגלים פזורים איש ﬠל דגלו, איש ﬠל ביתספרו, ומוריו בתווך, ותולשים מן הילקוטים את הבקבוקים שאמא מזגה בהם תה בחלב, ושותים, ומסיבה זו או אחרת גם מתפקﬠים מצחוקים, אבל גם חשים יפה כי ברגליים ובגב הצטברה כבר איזו ﬠייפות מייבּבת שהיא, כמין כמיהה להיות משוﬠנים ומסבים מאוזנים לרוחה, ויפה אם ייזכר המורה ﬠתה בסיפור נאה לספרו.

אלא שאני הבטחתי לאמא פקﬠות רקפות, שאביא לה לגינת הבית, ואספתי כוחי ויצאתי חרש, שלא להשבית את הסיפור, לתור לי מתחת הסלﬠים אחר רקפת ראויה לדבר. נכבדה. כבדה. ﬠגולה ככיכר. ומצמיחה מﬠליה אותם ﬠלים מﬠוגלים, כתובי גוונים סגולים וורודים וירוקים וחומים, וכתמים משויישים, וﬠם אותם פרחים, אשר מה נאה משניים שלושה מהם יחד ומניחוחם, ואשר מי אינו משחיתם היום מﬠל אדמת הארץ, למכרם חבוקים בצרור פגרים דחוק ומגודש בראש כל חוצות, חמישים פרוטה ופרוטה הצרור האחד?

הרחקתי לכת? או רק ﬠד אחרי אחד הסלﬠים הגדולים, ושם נחבאתי? או הוזה הייתי לי יחיד ובוהה בﬠשבים ובשמי הכחול? מי יוכל לזכור כﬠת. זמן רב נשתהיתי שם? אך כדי ﬠקירת פקﬠת מחגבי סלﬠ בלא סיוﬠ כלום, אלא באצבﬠות ובצפרניים בלבד, ובלא להזיקה כלום אלא להוציאה שלמה? או שמא גם כדי חביקת ברכיים וחלימת חלום בהקיץ? מי יוכל לומר כﬠת?

ﬠשר דקות? שﬠה תמימה? מכל מקום, כשהיתה הפקﬠת ההיא בידי והיא אמנם פקﬠת של ממש, אף כי פה ושם מצולקת, כביכול חרבה כלפי חוץ, אגודת ﬠלים בראשה ושניים שלושה פרחים זקופים ﬠל ﬠוקציהם החמודים, וכמה זוטי פרחים קצרים, גלולים ושזורים אל תוכם כמפרשים קודם הפלגה, מבטיחים פריחה לﬠתיד כשיצאתי והפקﬠת בידי אל המקום אשר בו היתה החבורה שלנו נטושה־שכוּבה אך זה קודם, ולכאורה אך ﬠשר דקות בלבד קידמני מוזרות שקט גדול ויסודי וירוק וכחול לגמרי, והכל, ורק איש לא נראה שם. מה זה? לא זה המקום? והילדים, והדגלים, וההמולה, והמורים, והרﬠש, והשירים וט'׳ו בשבט אנה באו כולם?

אנה באו? נבלﬠו? כקורח וכל ﬠדתו? פנו מזה? אנה? מתי? האמנם? או רק מהתלה היא, או זה חלום ותיכף אתנﬠר? הו, מה כל הדבר הזה?

ס. יזהר, דבר לילדים, 25.3.1958

פרק א'

פרק ג'

משעולים בשדות – ד'.

אחר כך כשתהה אבנר וחקר לדעת מי היה יצחק הלז והיכן הוא, נתעורר זלמן ובחיוך מזיד וחוקק חריצים סביב פיו ועיניו ובתנועת־יד של ,,מה אומר ומה אדבר” פתח, ומיד אזל חיוכו וקולו נתרהט, כאילו לא ניחא לו לדבר בכך, ואמר שנהרג הלה באחד מפרברי העיר, דוקא בעיר ולא כאן, והוסיף, שבזמנו כתבו הצהובים על זה הרבה – כלום לא קרא? – ואת הרוצחים, כמדומה, לא תפסו עד היום, אך זה אינו מן הענין, והנה שם היו שדותיו. ופה, מעבר ערוץ־הנחל – חלקת נטיעותיו. וביתו (הנה שם, מאחורי האקליפטוסים ההם, ברוש וגג־רפת, מימין, ליד הדקלים – כן זה ביתו), ניכר לפי הורדים המרובים שלפניו (כל ימיו חבב הלה פרחים… ידע את שמות כל פרחי הבר…), ועתה נסתלק, הלך ואיננו ו… ונגמר…

שועטים הסוסים לאורך ערוץ נחל גוזר בנפתוליו מאדמת השדות התחוחה, מעמיק חתור עד הִגָלוֹת מחשוף הבזלת האפורה והחלודה מבין קָלִיקֵי עשב מטוּיט וצוקי כפים חברברי כתמים דהים וצפופים. ריח מדבר חרב ואכזריות ערבה נדף מצחיחותו. העשבים ההינו לרדת רק עד שולי שפתו ונעצרו, ורק טַיוּן אחד בודד הצהיב וקמל בתחתיתו. ולנוכח חום היום היה זהב־השדות היבש והקשי בולט ביותר וצובע את עין הסביבה. שורות הזיתים שהתקרבו אליהם עתה הפכו לעומת הרוח את צדם הלבנוני של עליהם, קמצו בצלם והקפידו לבל יבצבצו מחוץ לחוג נופם. גם אקליפטוסים בודדים מדולדלי־אמיר ומצהיבים, נצבו קלפיים בשתיקת מסתגפים. קול לא השבית את הדממה.

– תתפלא אם אומַר שכולנו כאילו ידענו מראש את הבאות, ואף הוא עצמו, נדמה, ידע מה צפוי לו, ובעינים פקוחות הלך לקראת סופו וכל כך בולט היה הדבר, עד שלא נדהמנו כלל כאשר הודיעונו על כך, לא הופתענו, כאילו טבעי הדבר ומובן – נגמר הכל… מוזר, האין זאת? וגם לא הגיוני… אך עתה, יש ותוקפת חרטה, מדוע לא התערבנו בעוד מועד, מדוע לא עכבנו, לא הזהרנו ולא עשינו מאומה… ברם, כמובן, זוהי חכמה לאחר מעשה – חייך בזוית שפתיו – מכל מקום אני מטפל כעת בחלקת מטעיו, מעבדה. חורש, משקה, עושה הכל, ובזה כאילו אני פורע איזה חוב… רצונך שנדהר לראותה. בוא! –

מתחילה פרץ הערמוני ושטף בששון ובצהלה, ואחריו הפשיל השרוק אזניו ונסחף אחריו, נתלהט בדהרה, כשהוא פוזל בכל זאת לעבר הזדמנויות־לַעַט מוחמצות. הרוח טפחה בפנים, צלולה וקרירה, ושרה עליזה באזנים, והלב עלץ והתרפק על הדהירה, והכל נעשה קל ונוח כאילו הוקל הנטל והתפרק. הם התעכבו ליד פרדס צעיר מצהיר בטרפיו הרחבים לאור השמש. גוניו, הָחל מצהבהב־בהיר ותכלת קלה שבראשוני ציצים מלבלבים ער הכְּחול שבקפלי עלים קשישים, היו פתוכים ומרוססים בצמרות הללו שבאִבָּן, והגזעים הדקים והמסוידים נצטרפו לשורות מצטפפות במרחק, ועוגיות־אדמה המכילות שרטונות־סחף מההשקאה האחרונה עוטרות להן, ותלמים רכיכים ממלאים את רווחי השורות. הכפר נראה מכאן זעיר – טפות־אודם וגבשושי־ירק. ואילו ההר היה שגיא וגרום וחריצי־ערוציו כגידי־שרירים עבותים.

וזלמן כבר ירד מסוסו, מטייל בין הנטיעות, קוטם באגב עלה יבש, קושר בד רופף לסומכתו, ומפטפט מקוטעות, מפנה עיניו לאבנר ומראה בידיו על בני־טיפוחיו:

”יפים, לא כך? וכשמשקים אין המים פורצים כלל!" ונובר ברגלו באדמה, ומהרהר בקול: ”אצטרך לחרוש בסוף השבוע…" וחוזר ונאחז באוכף, ומספיק לשלוח אגודל אל מאחורי כתפו – ,,את אלה כבר יהיה קשה יותר לעקור, לזה אדאג אנכי…" וקופץ בזריזות על האוכף – ,,לא ספרתי לך שחלקה זו נטועה מחדש, בפעם שניה, לאחר שבליל־חושך אחד נעקרו הראשונים…" והפנה את הסוס שנית לעבר תחומי השדות. ”טוב שלא ראית את המראה הזה של הפרדס, העקור!"

אי־מזה, מחיק הבקעה עלה קול־שירה עבה ומונוטוני, מתבהר ומתעכר חליפות, ועשן קוצים כסוחים ומוצתים תִמֵר ונמוג. זיוָונים בשרו על מציאותם הסגולה בתוך הקמה. ולאורך הפרדסים החרושים היו אבחות־חום מפזזות באד הרגבים עם ניחוח אדמה חמה. בפנים השתרך חורש אחד אחרי מחרשתו, מתנער ומפטיר הברה צרורה, ספק כלפי הסוס ספק כלפי הרהוריו, ופוסק וממשיך בתלם.

– זוכרני – פתח זלמן מחדש והחזיר את רעו ממקום רחוק, – באותו לילה שמרתי עם יצחק ליד הגורן. היו ימים לא שקטים. שמועות שונות התהלכו. היינו מתוחים. ובחצות הלילה הוארו השמים מפאת מערב, מעבר להר, שדות רחוקים בערו. ראית פעם שדות בוערים? מסביב היו שמים שחורים ושקטים, ומפוחית של פה מנגנת בכפר, ובפינה אחת אור אדמדם מבשר רעה, ואף הוא רחוק ושקט… לא נוח היה לשבת בחפירה ולא לעשות מאומה, בעוד שם עמל שנה שלמה עולה באש…

אך מה אפשר היה לעשות? עד שחר ישבנו, ואז הלכנו לחלוב וחזרנו ורתמנו ונסענו לחרוש ב,,זוג" את הפרדס. עוד אפשר היה לראות בדמדומי־הבוקר את נוגה האש במערב. ישבנו ושתקנו. עד שאחר־כך, איני זוכר איך, היינו מסיחים בפרדס, – והוא אמר, זה אני זוכר, שמעתה ועד חודש ימים אין פרדסו צריך לכלום אלא לצמיחה בלבד. (היית צריך לשמוע כיצד היה מדבר בפרדס זה, לראות את פניו בשעה שדבר בו, כאילו, נו, מה אומר, כאילו בבנו הרך דבר… אתה מבין.") ליד החורשה שלפני המטעים (הנה זו), עמדה חבורת אנשים. ,,מה שוב? – שאל – עוד צנור פקע?" משכתי בכתפי. ככל שהתקרבנו הרגשנו שיש דבר בעמידתם שם. כשעצרנו הוסיפו לשתוק. וכאילו הסתירו את מבטיהם. איזו שתיקה כבדה. ,,אין לכם לאן לנסוע!" אמר אחד בניגון משונה. משהו לא־טוב עמד באויר. השתדלנו לא להבין "וכי מה?" חקר יצחק. ,,הלילה… נעקרו הפרדסים". – כאן בלע זלמן רוקו. – חשבתי שלבי קפא בי רגע. יצחק קם ונצב שחוח כסימן־שאלה. הביט נכחו בעינים מוזרות. פתאום נחלץ, קפץ ורץ קדימה. ,,איך זה היה?" שאלתי אחד מהם. ”מאי נפקא מינא" ענה זה כמעט בכעס. ,,את שלוֹ עקרו לגמרי" – לחש אחר והסב את עיניו. עליתי על העגלה ורדפתי אחריו. אולם שקלתי בדעתי ועצרתי. התקרבתי סחור־סחור, מרחוק. חשבתי: אולי טעו, אולי… ונחפזתי ללכת… כן, היו עקורים, עקורים… אתה מבין, עם השרשים למעלה, שרשים אלה שזה עתה נדבקו לרגבים… זה היה דומה ל… למה… מה אומר לך… עקרו, כרתו בגרזן, מעכו ברגלים, דרוס ורמוס. ואיזה שקט היה מסביב. ומה נשאר לאמור? לא כלום. לא כלום”. לרגלי היה מוטל שתיל אחד שבותק בגרזן, פעם הכו בו ורק הקליפה נפצלה, בשניה כרתוהו, וריח־שרף היה נודף קלושות. והשמים היו כחולים כל־כך… יצחק התנהל לאטו. נרתע מפני מבטי, השפיל ראשו כאשם וצעד אל העגלה. חשתי שמיד, שאני תיכף… הלכתי בעקבותיו. על יד העגלה נפנה אלי. הביט בי. היה לו מין מבט, מין מבט… איני יודע… וכך אמר: ,,צריך יהיה, זלמן, להתחיל הכל מבראשית" – ומהר להסתלק ממני, כדי שלא נהיה כמו ילדים, כדי שלא נגיע… מפני שאי־אפשר היה יותר, והוא, ואני…

כאן נשתתק זלמן באחת. אותו חריץ העמיק במצחו. שפתיו הדוקות, עקשניות. והמושכות נתמעכו בכפו הסדוקה, הגדולה. זהרורים כחולים נשרו מלמעלה ופזזו במרחב. נשיבה קלה באה ממערב, לואטת וחדלה. אחר־כך הפנה זלמן ראשו וחייך קלות אל אבנר והעתיק מבטו ממנו והלאה וחיוכו הולך ואוזל לאטו. ובאמת – פתח וסח חרש – כך היה. מיד למחרת יצא יצחק להתחיל שוב, היה משונה. כאילו נזדקן בהרבה שנים, ומראה לו כלאם שכולה. היה רציני. נמנע מפגוע בעיני חבריו. אבל עבד בעקשנות. לא חכה, כאחרים, עד שיהיו האמצעים והבטחון למטע החדש, אלא עשה זאת מיד. במין השתקעות והסתגרות. הראה פנים זועמות לכל מי שנכנס עמו בשיחה. חרש את החלקה. פתח בורות. זבֵּל. השיג שתילים. שתל. השקה. ורק אחר־כך כשעמדו אלה במקום הקודמים, והכל כאילו נתאחה והושלם, קם באחד הימים ועזב את הכל – והלך. הלך לו יצחק… 

הגיעו אל שדה־ספיח ירוק־מצהיב וחרציות בשלות וזוהרות צוחקות בפאתו. עוזרָד זקן וסבוך היה גדֵל מן הצד. שם ירדו, כפתו את רגלי הסוסים ושלחום לרעות, והסבו בצל העץ לסעוד מה ולפוש. ומשלגמו מצפחתם גהרו לרווחה בין הרגבים שרק עתה כוסו בצל ועקבות חום השמש עוד שרדו בחביונם. הד דבריו של זלמן עוד צלל באזנים ונצטרפה אליו שירת־הלב החנוקה. יגון זה שעוד לא פורק מאז, מימים רבים. ומצטבר הכל לענן כבד הממלא את חלל הגוף ודוחק כל שיור של נחמה, של תקוה, הלאה, לחוץ, לאשר טובל באור־השמש. ומועקת־סיוט דחוסה היתה רובצת באמצע ומיבבת מרות: מה יהיה הסוף, הסוף מה יהיה? – עד שנבאש הכל סביב, ואין טעם עוד לחזור ולנשום אויר, אין סיבה למאום, אין ערך לדבר, הכל בטֵל, מיותר ומרוקן! מה ערך להתנגדות, מה היא התחשלות – אם אדם נסער כמוץ בכל רוח, פורח בנָשבה ונחבט ארצה בחדלה. איך אפשר להמשיך כך? ועד מתי? יוקד אדם בתוכו, נאכל בשלהבות עצמו, מפלל, משווע, אף משפיל עצמו ומתיסר, גם את לבבו הכניע וכבל – והאות המקווה איננו. איננו. ושתיקת יתמות סוחטת לו חיוך של עוגבת מזקינה. אין צורך ביסוריך, ולחנם קרבנותיך. ברם, את עיניך לא תוכל להסב, הבט, בן־אדם, גלויות הבט, ראה כל יפי תבל, כל מתעדן וטובל בים של אור, כל שלֵו רוקם רקמתו בנחת – ראה כל אלה, ודום. אין זה מן ההכרח שנפשך תכלה ורירך יזל – הבט, סתם, כדי ללמוד ולהחכים. אולם גם זה אינו אלא אחיזת עינים. כלום אין מלת־אמת פשוטה ונוקבת ליסורים כה הומים, לכיסופים ללא מוצא, לגעגועים המבריחים אדם מעולם אל עולם, מענים בצמא תמיד, היודעים מקום כל מעינות מים זכים – ופיהם חסום וחשוק?

– למה הלך מכאן יצחק? פנה בשאלת־פתאום נמרצה אל זלמן, שהיה פורט גרגירי־שבולת ומכוססם.

הקטע הבא

הקטע הקודם

הכרכרה של הדוד משה א.

א. במה נזכרתי היום?

במה נזכרתי היום? בכרכרה של הדוד משה.

קודם שהיתה לו מכונית (אותו "אולדסמוביל" כחול עם הנהג גרוס), ולאחר שהאתון הזקנה לא הספיקה עוד כדי רוץ והקף את כל הפרדסים החדשים שניטעו זה מקרוב מעבר לגבעות המערב, התחיל הדוד משה יוצא יום־יום למסעו בכרכרה רתומה לפרד.

וצריך שתדע כי עבודה גדולה נעשתה אז בפרדסים החדשים של אגודת הנוטעים (בעלי־בתים היושבים מעבר לים ומקנת כספם על האדמה הזאת); וכי הדוד משה הוא־הוא שטרח במטע בכל: לעשותו, להקימו ולקיימו; הוא שנסע אל מעבר לים והשפיע עליהם לקום ולנחול נחלה, הוא שבחר למענם את האדמה הטובה, אשר ימים רבים חמדה בלבו, אך קצרה ידו, והוא שרכשה עתה בתנופה מידי הבק הגדול של ואדי־חנין, אותו עבדול רחמן אל־תאג'י הידוע, אשר לאיש בעולם לא היה מוכרה, קל וחומר לאיש יהודי בארץ, אלא רק לידידו־למכובדו לדוד משה. ולשמו בלבד נעתר וקיבל כסף רב עובר־לסוחר בעבור האחוזה ההיא בקצה שדהו, על כל גבולו המערבי סביב, כולל אותן גבעות־קורקר צחיחות, שלא היה עליהן כלום אלא אוהלי־קדר אחדים, ורק השיך אבו־חטב הזקןורק סוסתו הידועה בסיפורים, ועוד כל מיני נשים וטף בידואים מסתובבים להם, מלבד המון רשרושי קש־עשבים רדופי רוח וזהב.

והוא, הדוד משה, הוא גם שטרח ותיכן ועשה מבעוד מועד משתלות חושחש ולימון־מתוק לכנות, הוא שנתן את רכב השמוטי הטוב להרכבתם, מן המובחר שברובע זארנוגה שבפרדסו הישן (היום הכל שם שיכונים, שיכונים), והוא ששם עינו ולבו לכל פרט מפרטי נטיעתם ועל כל קטנה וגדולה בסדרי עיבודם, אף הפקיד אנשים נאמנים לפקח איש־איש על חלקתו, לעבדה ולשמרה תמיד ולעשות כל מצווותיו.

טוב ויפה. אין פלא איפוא שלא הספיקה עוד האתון הזקנה לא למהירות ולא לנוחיות, ושהדוד משה חדל אז ממנה והתחיל, כאמור, יוצא למסעיו באותה כרכרה רתומה לפרד (ואילו האתון ההיא נותרה לה מהורהרה על בדלי עשבי פה־ושם בחצר ואיש לא שעה עוד אליה, אלא אחת או שתיים ביום, כשהיה הנער השליח מדהירה בעל־כרחה, ואפילו בלא שתיחבש באוכף, עד החנות של טוביה הלוך ושוב, ובשבט־עָנַף היה חובטה ברוע, וחוזר ומפקירה, וזו היתה מצטדדת לה אז ונסוגה עד מתחת התות, ושם עומדת לה נאלמה דום).

איני יודע איזו תמונה מצטיירת בלבך כשאני חוזר ואומר לפניך "כרכרה". חוששני כי אתה טועה ורואה אחת מאותן כרכרות עירוניות, שיש עוד פה ושם, זכר לימים טובים שהיו, מאותן חצאי־קליפות האגוז הממורטות, דקות אופן גנדרני וגבוה. נרגשות על קפיצים ורפודות רוך־כרים, שסוכך להן מתקפל מגבן, דוכן גבוה להן מפניהן למושב העראבנג'י, הוא הרכב, עב־השפם ומנופף השוט, שהיום, עזוב עד הידרשו, תמיד הוא ישן, שמוט לו על דוכנו, מזה, וראש סוסו הזקן שמוט לו מזה, ותרמילו הריקן תלוי על חטמו. ובכן – לא כזו.

או אם אתה רואה אותה כדמות כרכרה שטוחת דפנות, מאותן המיושבות להן בין צמיגי גומי, צבועות חזק באדום, בירוק, או בצהוב, ויש אף שמכלכלות שלשה צבעים לוהטים כאחד, ועוד נשאר שם מקום וגם סבלנות לפסי תכלת, לרצועות לובן ולציורי פרחים פה ושם, עם פרסות־מזל ושאר קישוטי נוי, צדפים, פסיסים וסרטים, עוצבות ומרדעות, רתמות וסמלונים, נוצצים כולם, מרוקעים פח־נוצץ, מעשה ידי אמן – ובכן גם לא כזו, אף לא דבר מאותן דו־אופניות זולות; הללו חסרות התואר, פח צבוע, שלושה נסרי קרש על מסגרת ברזל מולחמה בחפזה, המיטלטלות להן היום המוניות־המוניות בכל מקום שיד הסוכנות הגיעה אליו, נעות־נדות כה וכה, מעלה־מטה, ימינה־שמאלה, בכרכור שוטה ומגושם ועודף על המבוקש, כשהעגלון, והוא אנוש חדש בארץ, מסוער בה מכורכם חוטם, כדי החלב מתרעשים באנסם, ואף הסוס לא ניחא לו בטלטלה זו, המתקצפת אנה ואנה על ראשו ועל צווארו ועל כל סביביו להחריד – גם לא כזו. אל יעלה על דעתך.

אלא מה?

הנה. תיבה פשוטה. שחורה, חזקה ורבועה. עשויה להאריך ימים ולעמוד דורות. מלאכת חרשים איתנה, שהיום לא עושים עוד כמותה. מוגבהת על ארבעה אופנים קשיחים, שחורים וחשוּקים ברזל. מושב אחד לרחבה נוכח הרמך המכשכש זנבו ישר לתוכה, ושני מושבים מאחור לאורך דפנותיה, דיים לשניים־שניים, אלה מול פני אלה, ומעליה גנוגנת פשוטה ושחורה, עם וילאות חפותים וקשורים בשרוך־עור, שלב ברזל למידרך מאחור, ואחד־אחד לצדי מושב הרכב, ושם גם צמיד להשחיל בו את השוט בנוחו. ואסור לשכוח את השופר עם כדור־הגומי לנפוח בו, אותו שאנחנו היינו קוראים לו פשוט, במובן מאליו, ובהא הידיעה: "הפא־פם", בתוספת כיווץ כף היד, לניפוח של דוגמה.

זה תארו וזה הודו של הרכב ההוא. כלי רציני, פשוט ומותקן לאשורו, לתכליתו ולפרטיו. אף כי אינך צריך לתמוה כלום כשתשמע איך עם כל זאת היינו אנחנו שנינו, ישי ואני, מצליחים באפס־יד וכבמגע־קסם להפוך מכשיר־עבודה נכבד זה, אך רגע אחד לאחר שהדוד משה ירד מעליו ופנה והרחיק לעברו – להפכו כהרף לענן פורח, לקרן־אור מתבהקת ולמרבד צבעונין ברוח.

*

והנה, יום־יום בשעה שתים־עשרה, היה הדוד משה יושב אל לחם־הצהריים במרפסת ביתו הישן. לבדו היה יושב לשולחן הגדול, כאריה. שקט היה סביבו. זבוב לא פרח ודרור לא נקרה, ורק משב הרוח הוליך צללים ומנוד אקליפטוסים בהילוך דממות. לבסוף, היה מקנח בפירות ושותה מים מכד־החרס, אז היה מוסיף ויושב מחריש רגע ארוך. ואחר־כך היה מתנשם ואומר מלבו "אח־ויי", מעומקו אל העולם, והיה קם ופורש לישון שנת הצהריים, והס עז הופל אז על הבית, ואיש לא פצה רעש ולא העז, עד שתיים ומחצה, מועד צאתו למסע אחר־הצהריים, למען יספיק לסובב בפרדסים קודם "צלצול ארבע", של סיום העבודה, ולא יצאו להם העובדים בטרם ראה מעשיהם, ולא יעשו עבודתם בלא לדעת כי יש עין פקוחה צופיה תמיד הליכותיהם, ממש עד עצם השעה ארבע.

אבל אז, וכאותם הדרורים שהיו פורצים ממחבואיהם אל המרפסת שנתפנתה, לעוט בצהלה על שיירי הלחם, הם וסיעות זבובים נרגשים עמם, ולעתים אף שתיים שלוש דבורים חמדניות שתזזו בקהל חוגג זה עוד בטרם תבוא קדיה, שבוסת הצניף על צמותיה, יחפה וס־ס־ס משתיקה, לפנות את שולחן־האוכל ולנפנף במפית להבריח את הפוזזים הללו – כדרורים כבר היינו שנינו פורצים אז, אל זו הנטושה מתחת התות הגדול ומשתלטים עליה, מראשה עד עפר רגליה, מגגה ועד חישוקי ברזלה, כולל יצוליה (ורק, חלילה, לא להרעיש בכלום ובשם אלהים לא בפא־פם!) וקל מהרה, וכבמעוף חלום, כבר היינו שניני בטאסמאניה, מול אוסטרליה, מציגים כף־רגל שניה בפאטגוניה אצל ארץ־האש, וחולפים ביעף את טאנגאניקה, את איי שלמה ואת סאמואה, בביטול כל המרחקים, ועד לחופי פאו־פאו, אי־שם במרחביה.

רשרושי האקליפטוסים מעלינו, שהיו תחילה משברי האוקינוס וקול דכיו, המיית גלים ברוץ גלגלים, נתהפכו כעבור רגע והיו רוחות הרים נשגבות, ונהפכו עם זה ונעשו למלמול מעיינות נעלמים, לשקיקת זרמים, וגם היו כל הזמן חיפוי רב־תנודה אין־קץ, טלטלת אור וצל, גרוֹש שמש וסנן ירוק, חוסה עלינו ומפריד מכל האחרת שמבחוץ, חופה עלינו מכל המציאות שנותרה לה, אולי, מעבר לתחום, שכוחה ככלב נידח מעבר לגדר, מעבר כל אופק, ואין עוד כלום עמנו ומסביבנו, אלא רק אלה ברואינו שלנו, אשר אנחנו גם ברואיהם.

תבין, איפוא, כי בכל יום, בשתיים ומחצה, לאחר בית־הספר ופת־הצהריים, כבר היינו ישובים שנינו במושבים האחוריים, מצייתים שותקים ומייחלים כעשב, ועבדול עזיז היה מגיש את הפרד, ששפתיו עוד היו מטייפות מימי השוקת, ורותמו בין היצוליים, בשיגרת יד בוטחת, לא חסרת עצבות מה, (האל הרואה למרחוק כבר ידע מניין ומה צפון לו, לביתו ולכל כפרו זארנוגה ועל־מה) והדוד משה, כובע־פקק לראשו, היה יורד שותק ממעלות הבית ובא ועולה מחריש בכרכרה, שנרכנה משהו לקראתו, והיה מתנשם עמוקות ואומר בינו לבינו "אח־ויי" שכזה, ומתנשם נוספות היה נוטל את המושכות ובלא מלה נוספת כבר היינו יוצאים, ומרהטים במשיכה אחת ולא פוסקת ורצים קלות עד הפרדס הישן, אל בין בניניו הישנים הטבולים בצמרות האקליפטוסים הגדולים, ער שני אדירי התותים השפוכים זה על זה (ואשר בעפאיהם אפשר להתעלם יום שלם, לעלות ולא לרדת).

תחת עצי הפרדם הישן, כבד הצל, היה מסענו מתנהל בנחת שוקטה, מופעמים שריקות המנוע הלא־חדלות לעולם בלא להשבית אפילו אחת מן הצפרים, אשר החוחיות מכולן היו עולות מתבהקות בבזבוז מרגליות מתנוצצות אין קול, כצדפים מלאים מים, עד שהיינו יוצאים ויורדים בשער הישן, העשוי סורגי ברזל קלועים ענפים קוצניים, ונישא על עמודי אבן מעלי טחב, וכבר אנו בחובי־חוביה של משוכת האקציות שסגרו עלינו מלמעלה, טובעים מלמטה בחול הרך – נושמים לתוכנו אותו כמעט־מחנק איטי, שהיה מפיח אלינו קצתו בושם וקצתו צחנת־רקב, אך עשיר כולו בטפטופי אור וצל, בהבהובי זוהר נושר וצוהלני, ובפטפוטי צפרים לא נראות. שם היה הדוד משה יורד כדי להקל על הפרד, בלא שהלה יבקש, אלא אך באלם מיתוח שריריו, בקימור גבו ובאימוץ כוחו להתגבר ולא להיכנע לטובענות החול, זה אשר מלבד היותו חם, זהוב, מחריש ומנומר מטבעות שמש גם היה רופס מאד ומכשיל; ואף אנחנו כמובן ניתרנו אז מן הכרכרה, משפיכים עצמנו אל מרפד החול הרך וקמים מיד, קצת כדי לסייע בהדיפה מאחור, קצת כדי לסנן משך זהב דגדגני אל בין סוליית הסנדל והכף היחפה, קצת כדי לצהול אל ציוץ קרוב של צפור עלומה, וקצת, עם כל זה, כדי להיתלות בחשאי על מדרך הכרכרה מאחוריה, ולהתכווץ שם מצחוק בלום, צחוק שלא שכך כלל, אלא אדרבא, נצטהל כפליים ובצלצל גדול, כשהיה הפרד נעצר תמיד במקום קבוע אחד, והכרכרה נעצרה עמו, והדוד משה נעצר ואנחנו שנינו נעצרנו מאחור, והלה, הפרד, לא בוש, אלא אסף מתניו, ריוח רגליו, וקילח תחתיו סילון צהוב ושמנוני, אל תוך גומה שהוקוותה בחול, ושלא מיהרה לקלוט ככל שהלה גידשה במעובה, והדוד משה מתוך הרהור־הרהוריו היה משריק לו חרש, כל אותה שעה, לעודדו עד אם כילה. לבסוף היה הפרד כונס רגליו מתוך רעדת־מה ונוטל ואוסף את הכרכרה ואותנו, והיינו חוזרים לשעוט בשופי ובנקל, לצלע פרדסי הערבים, שהדרך שם כבר היתה קשויה משהו, די שני האופנים משמאל, והוספנו ורהטנו יותר, ומיד פנינו ימינה, ועברנו בטלטלה ובפסיחה חורקת את מסילת־הברזל, אשר פסיה לכאן ולכאן רצו־רצו אידוו־אידוו, וצימדו מירווחם במרחקים, קודם שאבדו אי־שם בעיקול, ודבר כלשהו, לא ידוע מה, אבל טוב ויפה בלא ספק, ולא גמור לעולם, עוד הוסיף ורץ שם עמהם, רץ למקום שרצו.

על־יד בית באר אחד, מיד אחר כך, באפלולה שמתחת לקזוארינות העבותות, ובצל תיתורת אותו בית, שם לעולם היתה קמה לקראתו להקה שלמה של יושבי הצל ההוא, לעמוד ולומר דברי שלום וברכה לדוד משה, ולזכות במנוד־ראשו.

ואל יהא הדבר קל בעיניך. הדוד משה היה עושה מסעו בשתיקה, אבל הכל היו רואים בעברו, אינם מרפים ומלווים אותו במבט ובניע־ראש, לא נקרה אדם על דרכו שלא נחפז להגביה מגבעתו לקראתו, לשאתה ולהמתין בכובד־ראש עד אם עבר. מוכרים בחנותם היו חדלים רגע ונשקפים איש מפתחו עד אם חלף, ערבי בדרך עוד מרחוק היה נעצר ומקדים "מרחבה" ברוב דרך־ארץ, ורוכב החמור היה טורח ויורד ומקדים "נהרך סעיד". גם שובבי הכפר היו לובשים אז חשיבות ושקט, והיה ילד פלוני מתמהמה מקום ממרבצו שבצל מדי חלוף הכרכרה על פניו, היה זה שאצלו סוטרו על ערפו: עמוד, לץ קוצץ, עמוד על רגליך, פרא־אדם, קום ואמור ברכה: הלא עיניך רואות מי ומי! והלה היה בולם מיץ חטמו, רירו ודמעותיו ומשתחווה וממלמל פסוקי ברכה, מן הראשונים שנקרו אצל שפתיו, בקול זמרני. זקנים שבהם, כשהיה בא, קמו על רגליהם מעל מחצלותיהם ומזרוניהם, ומכל שריעותם ושכיבותיהם התשושות, ופצחו ברכה קול אחד ודברים אחדים, והדוד משה רק היה מניע ראשו ונחפז למשוך ולאסוף מהם ידיו, לבל תנושקנה בכל חומרת דקדוקי הטקס והדין. מי כאן, בין יפו לעזה, לא ידע את הדוד משה, מי לא ביקש, בין רמלה למגדל אשקלון, לאצול לו ברכה ולהיאצל ממנו?

בקצרה, רוהטים היינו בשביל הנוקשה, ושוב בא עלינו חול רך וחם, ועוד שדה פתוח מיד להלן, ובתי המושבה שנתגלו פתע מאחור, כמין גבב אילנות וגגות, מרחוק, צבעוני ומנומר כבתמונה. מוסיפים וממשיכים בשביל האדמדם, ושוב אל תוך מעמקי חול טובעני, ונושמים תנודות חלל העולם, הרפוד כולו המיית תורים, רפידה מעובה, צמירה וחמה, פרושה למנוחות מתחת כל אותם ריצודי־ציוצי החוחיות הפעוטות, ופיעומי המנועים ושריקותיהם, כמין שמיכה עבה מוצעת, שעליה מתנשבים פרחי צבעונין פזורים.

ומיד השער הגדול, החדש, המבורזל, הצבוע ירוק, המטע החדש המרווח, שגזעיו סוּדים לבן ועליו גדולים ונוצצים, כהים מאד ומתכתיים כלשהו, מתבהקים מן הנופים המטופחים, מעידים על בריאות, על זבל, על השקייה, על טיפול, על אדמת החול־חומר ועל עתיד רויי כולו תקוות.

הדוד משה היה יורד שם, ועד שפנה אל אשר פנה, היה בא סבא זאב, שחיוך רפוי כבוש לו תמיד מתחת לשפמו המלבין, ותוגה גלויה מביטה מקמטי מצחו, לא אומר דבר, אלא רק מורה בידו למודת־העמל, היכן זה פתוח עתה צינור ההשקייה, כדי שנחטוף ונרוץ שמה, עד שהדוד משה יסיים מעשהו, ונטבול ראשינו בזרם השואג, הלבן, הספוגי וגדוש הקצף, ונלגום לנו לוגמות מים שיש בהן תכלת השמים, בריאות הפרדס, זהב החול החם, קלות הרוח המפפה, המיית התורים, ובעיקר קצב פיעומי המנוע, רווי כולו ציפיות מחלחלות, קרירות תהומות כסויים, ורחש הערב ההולך כל הזמן וקרב ובא.

פרק ב'
ס. יזהר, דבר לילדים, כרך ל', 29.9.1959

לשמוע את השורשים צומחים

כל תכנון בנוי על שתי הנחות: כי הקיים אינו מספיק, וכי ניתן לתכנן וליצור שינוי רצוי, ומאליו מובן כי הכיוון החדש, המתוכנן, בנוי על כך שהמתכנן חכם: יודע מה לפניו, שוקל את ערכו של הקיים כנגד מחירו של השינוי, חוזה את התוצאות, ובקצרה: רואה את הנולד.

העיװרון שבתכנון.

אבל מסתבר, כי לא היה תיכנון שראה את הנולד ולא סבל גם מעיוורון. המתכנן ראה את הדברים שרצה לראות, השקיע מאמצים לשנות את המצב הקיים בכיוון הרצוי, ובו בזמן גם היה עיוור, ולא חשב מראש על כמה דברים, לא חזה מראש את תוצאותיהם או שהתעלם מהן ביודעין, מאחר שלא היו נוחים לו.
התכנון הוא, איפוא, פיקח ועיוור כאחד. אינני יודע על תכנון גדול שלא היה פיקח ועיוור. תמיד לכשנסתיים המפעל הגדול והמתוכנן להפליא – נתגלה פתאום, או במשך הזמן, שלאחר כל החישובים והתכנונים – לא חשבו על משהו, ומשהו זה יכול גם להיות קריטי. מסתבר, שבני־אדם כפרטים, והחברה האנושית ככלל, ואין מה לומר הטבע במרחביו – גדולים הם וחזקים מכל קבוצת מתכננים חכמים שתשב ותחשב ותתכנן פרטי־פרטים באיזה משרד משוכלל ככל שיהיה. חכמתם של אנשים בכל רגע נתון היא סופית לאותו רגע, ואילו מרחבי הפרוייקט הגדול לעולם אינם סופיים. וכך מתגלה כי חוכמת האנשים אינה כל יכולה, והיא נגמרת לפני שהגיעה עד סוף הדברים.
הנה, למשל, ייבוש החולה. בתחילת ההתיישבות היתה מלחמה בביצה עניין של חיים ומוות. בלי לייבש את הביצה, אין נפטרים מן האנופלס ומן הקדחת, שהפילה חללים כה רבים. במשך הזמן הפכה המלחמה בביצה לסמל, ו"השחלת" כל מקווה מים לצינור־מוליך הגיעה עד שיא היעילות, וגולת־הכותרת ל"נצחון" הציוני היתה ייבוש החולה. לאחר שנים נתגלה, כי ייבוש החולה גרם – מסיבות שלא חשבו עליהן בעת התכנון – סכנה אקולוגית חמורה לכנרת, מלבד שלא תרמה כמצופה, כפו שחזו שתתרום.
טוב, איפוא, לדעת, שבכל תיכנון טמון גם עיוורון, ושבצוע כל תכנון שהוא יכול גם ליצור מעוות, שלעתים הוא מעוות שלא יוכל לתיקון. כשיש לארץ מרחבים גדולים למדי, אפשר לעשות שגיאה במקום אחר ולתקן במקום אחר. אולם כאשר הארץ היא קטנה, כמו ארצנו, שגיאה אחת יכולה לחסל נוף, לחסל אפשרות שיקום, לחסל סיכוי.

להשמיע את קולו של הנוף

לא שיש פסול עקרוני בתכנון, שהרי יש מקומות שפעלו בהם בלי תכנון. וזה לא עשה אותם למוצלחים יותר ממקומות שתוכננו. ולא עוד אלא שהתכנון כולל בו גם תיאומים הכרחיים שונים, ומניעה ככל האפשר של הכשלת יד ימין ביד שמאל. החשש הגדול הוא מתכנון יתר, מעודף תכנון, שבן ברור שהתכנון ניתן להעשות רק עד נקודה מסויימת, ולא מעבר לה. מתוך פיקוח, בקרה ואפשרות תיקון לפי הלקחים המצטברים. כלומר, מתוך דיאלוג ולא במונולוג של המתכננים.
אם בא אדריכל, למשל, ומתכנן לבני־אדם איך יגורו מבלי להיוועץ בהם, והוא מחשב להם את חשבונותיהם איך הם צריכים לגור, ומה הממוצע הראוי של התביעות שלהם, ומה הממוצע הרצוי של הציפיות שלהם, ולבסוף הוא מחייב אותם להיות במקום שתיכנן למענם – בלעדיהם. צומחת תופעה שאני קורא לה "הפתולוגיה של התיכנון", והיא שרשרת של תגובות שליליות המסכלות את רצון המתכנן.
המעונות החדשים הופכים מהר ל"סלאם", והשיכון – לשכונת עוני חדשה. אבל אם בא האדריכל אל בני־האדם שלמענם הוא מתכנן, ומציע להם: "אתם תגורו פעם במה שאני הולך לעצב, בואו נדבר על זה, בואו ניצור דיאלוג" – התוצאה יכולה להיות שונה בתכלית. אין חובה לקבל דעת צד זה או זה, אבל חובה שיידברו זה עם זה לפני ההחלטות. אותו דיאלוג חייב לחול גם על תיכנון חבלי ארץ. חשוב שישתתפו בו אנשים שיוכלו, על פי עיסוקם, מקצועם או חיבתם, להשמיע גם את קולה של האדמה, את קולו של קו הרקיע, את קולו של הנוף, את קולו של מה שאסור לקלקל, וחשוב שהם יידעו לבטא את זה במושגים מוגדרים וברורים. אמנם אין ספק שלשלמות גמורה לא יגיעו גם בדרך זו, אבל הדיאלוג שאקרא לו "הגישה הדמוקרטית", מהווה בכל זאת ערובה כלשהי מפני אותו התכנון הגיבור היודע כל: התכנון העריץ, התכנון הגוזר – "כך ייעשה באיזור הזה, אנחנו קובעים וכך יהיה".
"תכנון עריץ" כזה ידוע מאוד בתחום הכלכלה. לא אחת מופיעים כלכלנים שמודיעים כי רק הם חכמים, והם היודעים, למשל, שצריך "לספוג" את כספי הציבור. כשאני שומע את "סופגי הציבור" האלה אני מתקומם: הציבור אינו שלולית והם אינם מייבשי הציבור. אינני בטוח שאלה שיושבים באוצר הם בהכרח חכמי הדור, ושרק הם היודעים בשביל האזרחים, שחוכמתם שלהם איננה מספיקה. אנחנו מתקרבים במהירות למצב, שבו כמעט שאין שטח חיים שאינו מופקד בידי קבוצת מומחים או כאלה המתיימרים להיות מומחים – כדי לתכנן בשביל אחרים – בלעדיהם, וצריך לשנות זאת. התכנון הוא עניינם של אלה שיחיו בתוצאותיו, והמומחים הללו יכולים להיות רק יועצים.

על התכנון ליצור ולאזן את שיווי המשקל בין האנשים, בין המצב, בין הקיים, בין הטבע הפיזי – ובין השינוי המבוקש.

החוכמות השונות של התכנון
מעולם לא היה שום חיזוי נכון בשלמות. כל חיזוי הוא השערה שדי לה כשהיא מתגשמת בחלקה, ונשאר שהחיזוי הטוב ביותר – הוא החיזוי ממחר על אתמול…
המסקנה, איפוא, היא שוב, שכאשר מתכננים חבלי ארץ, חייב להיות דיאלוג. לא שמישהו ממשתתפי הדיאלוג הזה הוא חכם יותר ומישהו חכם פחות, אלא שבכל תכנון יש חוכמות שונות. אחת מאלה היא החכמה להשאיר תמיד דברים ללא תכנון עד הסוף. כי מחוץ לחוכמת האדם לדעת לתכנן עד הסוף. אדם המתכנן עד הסוף – עלול ליצור את השגיאות ואת המפלצות האיומות ביותר, עד שלא יישארו די משאבים כדי לתקן את המעוות או לפצותו. מוכרחים, איפוא, להשאיר חלק מן הפרוייקט בלתי סגור, בלתי מגובש – ואולי פתוח, זה יאפשר בעת הצורך להיחלץ מעריצות התיכנון שנכפתה על אותו מקום, בשתלטנות חסרת צידוק.
התכנון הוא פרי הדמיון האנושי היוצר, ובו בזמן גם פרי המוגבלות האנושיות. מיגבלה אנושית כזו למשל היא התאווה לראות קווים ישרים, הנובעים מערכי אסתטיקה סימטרית. הסימטריה היא חלק מתפיסת הנוחות של האדם, ומתכנן יכול לבוא עם איזה מושג סרגלי שיש לו ולקבוע: הנה, כך בני אדם צריכים להיות – מפולס, מיושר, זה יהיה קצב החיים שלהם, וזה יהיה הריתמוס.
אבל הסימטריה איננה תמונת העולם. בטבע זו בצד זו הסימטריה מתקיימת ומופרת, האסתטיקה הסימטרית מתנגשת בדיסוננטית, החד־צדדית במרובת הצדדים, ותמיד בשפע הבלתי נילאה והבלתי נגמר של ההתהוות.
לא זו בלבד: החברה המודרנית היא חברה של תמורות מתחלפות. עד שאתה גומר להדפיס חוק אסתטי, כבר יש לבני האדם סגנון אחר, אופנה אחרת, ומדדים שונים. גם בשל כך אסור לסגור את התכנון עד הסוף, אדרבא: התכנון צריך לבטא כל נושא במושגי שלילה ולא בחיוב. כלומר: לא על דרך עשה, פתח, סלול וגו', אלא: על דרך אל תסגור, אל תקפיא, אל תעצב עד התקשחות, השאר תמיד פתח, והרי זה מה שעושה הטבע. בורא העולם תכנן – או הטבע תכנן את עצמו כך, שהוא פתוח תמיד לעוד אפשרויות, כמין טכסט שנקרא באלף משמעויות ומתחדש אין סוף.
הטבע הוא אפשרות פתוחה. ואם יבואו בני־אדם ויקפיאו אותו בתכנונים חד־משמעיים, כתכנונים שייחסלו את הצמיחה האיטית של שיווי המשקל, הנוצר והקורס, הקם ומתבטל אין־קץ, ומתבטל ומתחדש, באיזון מופלא בין דברים שקיימים ובין דברים שעוד לא נולדו, ושבני האדם לא חזו את בואם, ושהם גדולים מאיתנו, ומשכלנו המחוכם – הרי שבני האדם מניחים בתכנון הנוקשה את כל הסיבות שיביאו בסופו של דבר את נקמת המתוכנן על מתכנניו.
ה"סלאם" למשל, הוא נקמת התכנון במתכנניו. השממון של העיר ובריחת תושביה ממנה אל הפרברים גם הם, במידה מסויימת, נקמת המתוכננים במתכנניהם. כל אלה מלמדים שאסור לכבול לצורה אחת, לדפוס אחד, לערוץ אחד, לכיוון אחד, להשקפה אחת, פרט לזו האוסרת להיסגר בה. התכנון הטוב ביותר בעיני הוא "תכנון פרום": תכנון שיש לו מרכז, ואילו גבולותיו אינם חתוכים עד הסוף. כמו אריג שבשוליו, במתכוון, החוטים פרומים. תכנון שאפשר עוד להשלים אותו אחרת, שאפשר עוד לעשות בו משהו נוסף. תכנון כזה יימנע "בכיה לדורות". לכל היותר יגרום בכייה לדור אחד, ואפשר יהיה לצאת ממנה לבסוף.

האנטי-שממה הציונית

הרבה זמן נחשבה הציונות כהצהרה חגיגית כנגד השממה, כאנטי שממה, ככובשת השממה, כ"מפריחת השממה" (ו"שממה" במובן: הלא מתורבת, הנישאר בידי הטבע, ואפילו הניראה כריק, או כמאיים, או דוחה).
הסיסמא החזקה ביותר בימי תחילת המדינה, שחזרה אין־ספור פעמים בפיו של בן־גוריון ובלהט סוחף, היתה: "הפרחת השממה". וגם כאן היו שתי הנחות יסוד: שממה זה רע. הפרחת־השממה זה טוב.
הפרחת השממה התפרשה אז כביטול קיום השממה. כמחיקת הלא־כלום. כניצול כל המשאבים עד תומם. חשבנו אז, שאם נצליח לעשות את הדבר הזה, אם נעלה על השממה, נבטלה, ונעשה אותה פורחת, כלומר מיושבת, כלומר מבוייתת, כלומר לא פראית, לא חסרת ערכי אדם בתוכה – אז גם ייקרו הדברים הטובים ביותר שהציונות חלמה עליהם.

אין יש בלי אין

מבחינה מסויימת – מבחינת בטחון, מבחינת איכלוסה של ישראל, ברור שיש משהו הכרחי בתביעה ליישב כל חלקת אדמה, אפילו אם שוממה. אבל גם כאן חוזר אותו עיוורון התכנון: שממה איננה רק ריק, ואפילו היתה ריק – אי אפשר בלעדיו.
אפילו היתה אפס־דבר – אי־אפשר בלעדיה. יתר על כן: האין הזה חשוב כמו היש. אין יש בלי אין. כמו שאין פתח אם אין סגור. אין קיים בלי לא קיים. רק בעולם בלתי מציאותי, קיים רק יש בלי אין. לפיכך, השמדת האין, כמוה בהשמדת היש: השמדת הסיכוי לשווי־המשקל שהעולם בנוי בו.
מאז ומתמיד הפחידה השממה את בני־האדם. אין בה צל ואין בה צמח ואין בה מים ואין בה מגורים, ואין בה נוחות. אבל יש בה סכנות, ויש בה לא מוכר, ויש בה מפחיד. תמיד נרתעו ממנה ותמיד העדיפו על פניה מקום של נוחות, ועם זה, במקרים רבים נפתח דף חדש בתרבות האדם, דווקא בצידו של איזור ריק, לא נודע, בלתי מיושב, בצידו של מדבר, בצידה של שממה. נביאי ישראל למשל, קמו על הגבול בין ישוב למדבר, ומיניקת השניים. קח מהאדם את המדבר – ואין לך תרבות גם באיזור המיושב.
היו תרבויות שהתנוונו כאשר המרחק מהם אל הטבע, אל הבלתי מבויית, גדל עד למימדים שמנעו מהם את השפעתו הישירה. מצד שני, ידועות דוגמאות רבות של הפריית תרבות על ידי הקירבה הבלתי אמצעית אל הטבע הבלתי מיושב. סופר גדול כפוקנר הגיע ממיסיסיפי, מדינה שמכל מימד תרבות באמריקה נחשבת כשממה. מדינה שעציה מרובים מאנשיה, שהבלתי מתורבת בה מרובה על המתורבת, וזו מכולן הוציאה כח תרבותי אדיר, לא פחות ואולי יותר, מן הכוחות שגדלו בלב תרבות ניו־יורק ותיחכומיה.
אני נזהר מעשות הכללות, ואינני רוצה שדוגמה או שתיים ישמשו כאמת־מידה מכלילה. אני מציע השערה, כי כדי שהאדם יהיה אדם בן־תרבות ותרבותו תהיה תרבות, חייבת תרבותו לעמוד על גבול האין תרבות: במגע הטבע הלא מיושב, הלא מעובד, הלא מבויית, לא צריך להתבייש באין תרבות. האין תרבות איננה ביצה. וגם ביצה, כפי שהזכרתי קודם, אינה תמיד משהו שצריך להשמיד ולגמור. המושגים השליליים על הביצה, או על המדבר שזה לא מקום אנושי, יש בהם הרבה סילוף או מחשבה לא בשלה. כעבור זמן, מגיעה גם שעתה של הטעות לעבור.
יש עוצמה למקומות הריקים. יש הרבה דעת והרבה חוכמה בפתוח הזה. בלא תכנון, בלא מתוכנן, בלא מפולס, בלא ידוע, בלא צפוי, בפגישה עם הבלתי ידוע. אדם לומד בדרך זו מידה של ענווה וצניעות. הוא מתחיל לגלות דברים שקודם לא הקשיב אליהם. הוא רואה דברים במקומם הטבעי, לא במקומות שבהם הכריחו את הטבע להתנהגות מתועלת ומועילה. במקומות שבהם הוא עומד בשיווי משקל עתיק מכל, שנוצר בתהליכי דורות על דורות, ולעיתים בתהליכי תקופות גיאולוגיות. שם, בפתוח הזה, יש נתיב חוכמה העולה בחוכמתו האיטית על חוכמתנו הפזיזה. אותה חוכמה איטית של נטיפים בחשיכה, בשיווי משקל היסטורי. שיש בה על־כן יותר איזון מאשר בדברים שהומצאו אך תמול שלשום, כדי לספק צורך מיידי כלשהו.
מובן שאי־אפשר לתפוס את המרובה: להשאיר אין קץ שממה ליד התרבות, זה אידיאל בלתי אפשרי. עם זאת, אסור למדינה, אסור לעם הבונה את עצמו, לראות את הריק, את השממה, את המדבר, את הישימון – ככוחות של רוע שצריך לסלק אותם. יש בהם עוצמה ויש בהם תרבות.

דור אחד אחרי בן גוריון

כאשר דיבר בן גוריון על "הפרחת השממה", נידמה היה שדיבר על דבר שלעולם לא יקרה. נדמה היה אז שהיהודים לא שומעים לו ואף אחד לא יילך לנגב כדי להפריחו, גם כאשר בן־גוריון עצמו הלך לשדה בוקר, נראה היה שאין ממשיכים אחריו. אבל, הנה לא חלף דור אחד, ובגלל כל מיני סיבות מתמלא והולך עכשיו הנגב במהירות, ולפתע חוששים שעוד מעט יתמלא הכל ויהיה כבר גמור ועשוי, ובחפזון הזה כל מיני שגיאות ייקבעו עולם שאי אפשר לתקנו עוד.
מופתעים מההתפתחות הפתאומית הזאת, באים עכשיו רבים וקוראים: "רגע, השאירו נא חלקים אחדים לא מיושבים, לא מפותחים, תכננו את הלא מתוכנן". כי התפיסה של שמירת הטבע, כוללת בה את שני המובנים: גם שלא יזיקו לטבע, וגם שלא יזיקו לאדם, בהינתקו ממקומות שוממים.
בארץ גדולה שני המובנים האלה הם בלתי משמעותיים. אבל אצלנו, ששמורות הטבע הגדולות והנרחבות ביותר הן כגינת־חצר בכל מדינה אחרת – הם קריטיים. במדינות הגדולות אפשר גם, שגינת החצר תתנהג כגינת חצר: יעשו שבילים ויסללו מדרכות, יסדרו פה ויארגנו שם, וכל מה שייעשה יהיה מתוכנן ומסורגל ומפולס, וידאגו לנוחות המבקרים, ואפילו ייפגעו בשיווי המשקל המופלא שבהוויה הנלחמת על קיומה בכוחותיה הטבעיים. אבל בארץ קטנה כשלנו אי אפשר לעשות זאת.
"גינת שממה" היא לעג, תהיינה הסיבות אשר תהיינה, עובדה היא כי השטחים שבתוך גבולות הארץ הם קטנטנים. עוד מעט נתחיל לבנות בכל מקום בתים רב־קומתיים, כי האדמה נגמרה כמעט. דווקא לכן צריך שיישאר מקום בארץ הקטנה הזאת, לדברים שצריכים להישאר בממדי קטנותם הגדולה או בגודלם הקטן. מקום שבו יוכלו להתהלך קטני הארץ כמו נמלים וחגבים ולטאות, באין מפריע. מקום שלקטנים אלה יהיה עולם מלא, ושלגדולים יותר – כלומר לציבור אנשים ההולך ונחנק בעיר מחוסר אותו המגע עם הטבע והשממה – תהיה אפשרות להתפנות ולפנות אל מקום כפי שהשאירו אלוהים, להתקשר אליו במיטב הקשר, כמו שמתקשרים למקור כוח למלא את המצברים.

התישאר פינה ללא רעש?

שאלה קשה מאוד היא, איך מוצאים בארץ קטנה שיווי משקל שייתן גם מקום לפיתוח, וגם מקום למדבר. לנוכח עוצמת הפיתוח מטרידה מאוד השאלה אם יישאר מקום בארץ שאפשר לשבת בו שעה ולא לשמוע רעש מכונית. לא לשמוע מטוס חולף, לא לראות אופק שעמודי חשמל חותכים בו, או צללית מיתקן קורעת את הרקיע?
מניעת ההצטופפות בכל־מכל כל מהווה אתגר. אבל הסכנה היא, שאתגר זה מזמין בבת אחת את תיכנון היתר, הסוגר את כל הפתוח. ייתכן שאין ברירה: אם לא נתכנן את המדבר ונשאיר לכל ליפול מכוח הכובד העצמי של ההתרחשויות, השטח יתמלא מהר ויתמלא לא טוב.
נוכח כל אלה חוזרת ועולה חשיבותו של הדיאלוג: מול בעלי כוח התיכנון, ומומחיות התוכניות, צריך שתימצאנה קבוצות שתדענה לעמוד על משמר האנטי תיכנון, על תיכנון האנטי־תיכנון, שמשייר את המדבר הלא גמור, הלא עשוי, הלא מתורבת, שחוכמתו נמשכת והולכת יותר מכל קיומנו ההיסטורי.

יזהר סמילנסקי, דברים במועצת החברה להגנת הטבע, חצבה, חנוכה תשמ"א 1981

הנדלן הארסי

הטבע והבנוי אינם סובלים זה זה. הנח לי, אומר הטבע לבנוי, אטרוף אותך אומר הבנוי לטבע, זוז ממני, לך סביב, אומר הטבע, אקח אותך את כולך, אומרת העיר אשדוד לחולה הזהובה האחרונה מכל חולות שפת הים, אייבש אותך אומרת הקרן הקיימת לימת החולה, האחת והאחרונה מכל ימות הארץ, אחצה אותך אומר החוצה הגדול הגאוותן לרצועה הצרה שעוד נותרה לפליטה לאורך השרון, אקלקל אותך, אומרים הקבלנים כשמכסים את נרקיסי השפלה ואת סביוניה בנרקיסי הנדלן ובסביוני הקבלנים.
הארץ קטנה והישוב גדול והולך וגדל כל הזמן, גדרה נוגעת בחדרה והבנוי מכאן כבר עולה על הבנוי מכאן. ומה שהיה שם ביניהם מעולם, הוכה ונימחק במכה אחת וכבר נתכסה ואיננו. הארץ קטנה כל כך ששגיאה אחת גומרת הכל לתמיד.
שגיאה בבנוי אפשר תמיד לתקן, שכונה עלובה אפשר עוד לחדש, שגיאה בטבע עושה אבדן גמור, שאין לו חזרה. חולות אשדוד לא יהיו עוד, אפילו אם ישאירו פינת חול מגודרת למשחק ילדים, ולא ימת החולה, אפילו אם יחזירו לה את כל המים. השינוי שבטבע הולך ונעשה באלפי שנים לאט לאט ובהכי לאט, בכוחות היותר בסיסיים, ברוח בגשם ובשמש וברעידות האדמה, ומה שיוצר הטבע אינו גינה ואינו גן ולא חורש ולא מידשאה, אפילו אם יקשטו אותה ויתקעו בה אדריכלי הנוף דקלים עקורים וזיתים חנוקים, כי מה שהטבע יודע לעשות רק הטבע האיטי והכוחות האיטיים יודעים לעשות, בשינוי המתמשך לאיטו בכל החליפות.
הזית שהיה כאן פעם על הגבעות ובא הדחפור ועקר וטלטל ותקע אותו קצוץ ומסויד במגרשו של האדריכל, אינו זית, אלא הוא דחליל מעוצב ואביזר דקורוטיבי, גדם קרוע של יופי אבוד, כמין "ענתיקה” בחצרו של העשיר ועל שפת שביליו. כדי שהזית יהיה זית הוא צריך חמש מאות שנה או אלף, פתוח לפני הכוחות הבסיסיים של העולם והם יעקמו אותו יפתלו גזעו ויבריקו בכסף אפור ובכסף לבן את שני צידי עליו. והדקלים שנעקרו חבושי פלסטיק וקצוצים הוצבו חנוקים במירווחים דקרוטיביים, והם אינם דקלים ולא תמרים אלא שבויים המנגנים את בכיים על נהרות בבל: איך נשיר על אדמת נכר.
יש אדריכלים שהאיזון בין הטבע הקיים ובין הבנוי החדש, חשוב בעיניהם והם מנסים למצוא פתרונות ליותר איזון אפשרי. ויש אדריכלים שהעולם בעיניהם הוא כולו רק העיר הגלובלית, והם רואים בעיר את חזות הכל, ומי שחסר לו ורוצה גם טבע שיישלם וייסע לחו”ל. הבנוי בעיניהם הוא התרבות, הוא הקידמה, הוא זירת האדם והוא מרכז העניין האנושי. להסביר להם מה זה הטבע ולמה אי אפשר בלי הטבע הראשוני והלא פגוע, זה כמו להסביר לחרש מה זו מוסיקה ולמה אי אפשר בלעדיה. או לעיוור צבעים מה זה צהוב ומה ערך ייחודו, או להסביר לחרדון צחיח למה הדגים צריכים ים.
אבל נוראים מכולם הם האדריכלים עבדי הקבלנים. כאן אין שדה ואין אדמה ואין נוף ואין טבע אלא הכל רק דונמים של כסף. כאן המשכנתא, והחוזה ואחוזי הבנייה עושים את יפעת סביבת חייו של אדם, והדחפורים שלהם הם האכזריים, האדישים ורבי הכוח יותר מכל מה שאפשר להעמיד כנגדם, ובודאי שהם אדירים מכל קצת ציוצי קצת המתנגדים יפי הנפש. ועד שאתה צועק כבר אין על מה לצעוק, כבר באו וכבר יישרו וכבר סתמו וכבר חמסו את העולם, ובקרוב בית דומה יהיה נוגע בבית דומה, ומאופק שאיננו עד אופק שאיננו גגות אדומים.
מי יכול להתנגד? בודאי שלא הטבע. הוא שתקן ואין לו דיבור. שלטי הקבלנים הגדולים, כאן יבנה בעזרת השם, וכאן תקום שכונת יוקרה, וכאן מוכרים לוקסוס גדול בזיל הזול, אין להם מענה. וגם על הפניה לפרטים נא לפנות – השדה לא יקום לפנות, והפרדס לא יבוא לאמור, ולא הגבעות ולא החולות, אין להם פה ולא דיבור, והים ששופכים בו ערמות אבנים להיות למרינה אין לו דיבור, והמדרון ההררי שחוצים אותו כאילו חתכו בגבינה ומשאירים במקומו פצע פעור וצועק – צעקתו אין לה דיבור, וגם קו האופק העדין שנשבר והפך כולו לקוביות ישר משולחן המהנדס – אין לו דיבור, וכל האילמים הללו, כל מיני צמחי בר קטנים וכל מיני לטאות מפוחדות קטנות, וכמה ציפורים מנתרות קטנות – מי יישמע להן אפילו אם יצעקו עד לב השמים. וגם האלהים שאומרים עליו שעשה את הכל לא יירד ולא ישמע את הצעקה שבשתיקת הנירמסים שלו.
ובכן. כי יעצור את הנדלנים מי יקום לדבר עם הקבלנים, מי יקרא לציבור להפגין, מי ישמור על השותקים הנכחדים? תמיד נמצאו כמה תמהונים שהיה איכפת להם. אחר כך עשו אגודה וחברה ועמותה כדי לדבר את דברי השותקים, כדי לשמור על הוויתם ולהצילם מידי המשמידים, בין משמידים מכוונות טובות כייבוש ביצות וכסלילת כבישים ובין אם משמידים מכוונות לא במיוחד טובות, כעשיית הון וכשליטה בנכסי דלא ניידי. אלה כנגד אלה. אלה שרוצים לשמר את הטבע עד כמה שאפשר, ואלה שרוצים לבטל את השמירה כדי שינדלנו אותו באין מפריע. וולהכניס נדלנים להגנת הטבע, זה כמו להכניס קצב לאגודת צמחונים. כמו להכניס ציד אל שומרי האילות. כמו להכניס שועל לשובך יונים.
החברה להגנת הטבע היא כנגד מפקיעי השטחים לשום מטרה שהיא, והיא רק לשם שמירת תומתו, עד כמה שאפשר. קשה הדבר מפני שאי אפשר לעצור את התפשטות הבנייה בארץ קטנה מרובת תושבים שעוד הולכים ומתרבים. קשה הדבר מפני שהתערבות לא מחושבת אחת בגוף או בסביבה הטבעית די בה כדי להמיט כליה על עולם מלא. וקשה הדבר מפני שהאינטרסים המיידים חזקים תמיד מכל ראיית האינטרסים של העתיד. קשה הדבר מפני שהשומרים הללו המנסים לדבר במקום השותקים נראים בקהל כמין טרדנים וכמין מפריעים לא רציניים לפרויקטים רציניים, בשם איזה גחמות של מתבגרים. וכמובן, שקשה מפני שערכו של הכסף עולה תמיד על כל הערכים ועל כל ערך שהוא, ומצחיק להביא טענות של לטאה כנגד התביעות של המשק.
מה יישאר מן הארץ כשתהיה כולה מכוסה? כשהכל כולו כבר יהיה רק בנוי? ואם כך, מדוע להישאר דוקא בבנוי הזה שכאן, ולא בכל בנוי שהוא ומדוע לא גם בבנוי ששם מעבר לים? ולמה גינה מטופחת עם מדשאות ואילנות לא תוכל לבוא במקום שדה פרא מופקר לכוחות הראשוניים של הטבע? ולמה אסור לפגוע בזית עתיק או בשקמה מעוקמת, בפרחי בר ובצפורי שדה או בקו אופק תמים או בשלולית קצרת חיים?
על השאלון שהוגש בשעתו למשוררת לאה גולדברג ”לשם מה נכתבים שירים ליריים?” השיבה:

ומה לעשות בסוסים במאה העשרים?
ובאילות?
ובאבנים הגדולות
שבהרי ירושלים?

ולנו יש שאלון על אנשים שרוצים לחסל לא רק את הסוסים, ולהשמיד לא רק את האיילות ולסלק לא רק את האבנים הגדולות שבהרי ירושלים – אלא גם את כל שדות החיים, ולעשות במקומם ולכסות הכל בבטון חוצה־ישראל ולאטום הכל
ולהרוויח מנדלן חופשי פטורים מנדנוד החברה להגנת הטבע – מה הם עושים כאן? ולמה הם יושבים כאן ורק מחכים שנדחה אותם מעלינו?
אותם משוגעים אנשי הרוח שהגו וקמו לפני הרבה שנים ועשו לעובדה את שמירת הטבע. בתקופה שהכל הלך נגדם, אינם מן המוותרים בנקל. הם לא רק שליחים של שתיקת שתקני הטבע, צמחים בעלי חיים גבעות וזרמי מיים, הם גם שליחי השירים הליריים, הם שליחי הענווה, הם שליחי רוח האדם המתפעלת, הם שליחי מה שעוד נשאר כאן יפה שעושה שעוד יהיה יפה כאן, ושקולו התמים של זה שאינו מדבר מחייב אותם לדבר בשמו, ואין כוח שישתיק אותם, ויהיה זה גם כוחו
של הנדל הגדול עם ארבעים הרגליים שלו ועם בלוטות הארס שלו, ועם שקי הכסף, ושום נדל ושום נדלן לא ישתיק אותם, ולא כל חישובי הבצע.
כי פירוש הגנת הטבע פשוט: לשמר אותו. לשמור אותו, לא להניח לפגוע בו, לא להתערב במהלכיו. לבלום כניסה פעלתנית, למנוע עשייה מבחוץ, ולא לשנות ולא לגעת, ולא ליפות ולא לתכנן, ולא לשכלל ולא לקשט, ורק להשאיר אותו, כפי שהוא, כפי שהלך והגיע אלינו לאיטו, ולא לשלוח יד ולא לפגוע, ורק לכבד את התום חסר הההגנה, כפי שהוא, תמים מימות עולם, ולאא לאלץ ולא להאיץ, ולשם כך צריך שיהיו לצידו אנשי לא תיגע ואנשי לא תפגע, ורק לשמור, ורק לכבד את טבעו, כי אין לו ידיים ואין לו רגליים ואין לו כוח לעשות לעצמו את כל ההגנה עליו, לא קול לזעוק ולא פה לצעוק ולא צמיגים להבעיר, ואינו יכול אלא רק למות עם כל שאר דרוסי בעלי הכוח, וצריך לשמור עליו ולעצור שום התערבות כדי שיהיה מצליח להישאר איתנו כפי שהוא.
ואת מה שעשה האלהים כשאמר יהי אור, וכשאמר תראה האדמה, וכשאמר תדשא האדמה, וכשאמר ישרצו המים, וכשברא את כל הנפש החייה ואת כל עוף למינהו, וראה כי טוב – בכל הצניעות ובכל המסירות ובכל הנחישות צריך שיהיו אנשים מסורים בכל כוחם להגנת הטבע, לשמור ולהגן שלא ייתם הכל אל מתחת לבטון הנדלן הגדול, בארץ הקטנה והמתמלאת מהר, ושאפילו שתיקת השורשים שבתוך האדמה פנימה, עדיין תוכל לשמור יכולת דיבורם כשתבוא להם עונת היציאה המופלאה וההיפתחות של יפעת הפריחה הגדולה.

יזהר סמילנסקי – דברים באסיפת החברה להגנת הטבע נוכח חשש לניסיון השתלטות של עו"ד דרור חוטר ישי על הוועד המנהל של החברה להגנת הטבע, 1998.

כנימות ונמטודות

יה, כמה שאנחנו זרים כאן. כמה שלא רוצים אותנו בארץ הזאת. וגם היא עצמה הארץ לא רוצה בנו. ואנחנו רק עוד חבורת פולשים אחת שנדחקה לכאן לאחרונה, אחרי כל הפולשים לדורותיהם שהלכו ובאו הנה בזה אחר זה לרשת ארץ לא להם, בכל אלפי תולדות הארץ מעולם, תמיד באו עוד כובשים ותמיד הלכו, תמיד נשארו זמן מה ותמיד הלכו ואחרים באו, כבשו לרגע והתיישבו לזמן מה ונהדפו, ואחרים באו תחתיהם, מתיישבים אחר מתיישבים, באים חורשים זורעים ונהדפים באמצע התלם, ואחרים באים כעבור עשר שנים או מאה, וממשיכים מאותו התלם מן המקום שהפסיקו קודמיהם, ואם לא די בהם ובהמונם, באים גם דודיהם איתם ובני דודיהם ניגררים אחריהם, ובזה אחר זה הם באים כל הרעבים כי כבד עליהם הרעב לחיות נפשם ולשבור שבר, מאלצים את האדמה לעשות להם עוד לחם, ולא איכפת להם ממנה, העתיקה העקשניה המנוצלת עד תום הזאת והלא משתנה לעולם, וכבר הם חורצים בה תלמים וזורעים בה ומבתקים בה את כל סדר טיבעה השקט שהיה בה מעולם, אלא שהאדמה וכל יסודות הארץ הללו שידועים מעולם כאילמים וחרשים ונכנעים לכל חורש, אינם כלל כאלה ואינם מוותרים ואינם שותקים וקמים ורק דוחים בכל כוחם ורק לא רוצים אותנו. ומה הם יודעים לעשות? להילחם, כן, להילחם לפי דרכם השקטה ארוכת הזמנים, ותראה פה מה עשו ומה נשאר, לאחר שהכל כבר היה נטוע לגמרי ושתול לגמרי וירוק לגמרי ומושקה ומנובב להפליא ועושה פרי והדר ותפארת, ותראה מה נשאר לבסוף אם לא רק איזה שדה אחרון נטוש, שדה ספיח אחד שכבר שנים לא נזרע, אחרון כל השדות שהולך כעת להיות נימכר למגרשים, כשיעלו המחירים, וכל מיני צמחים שנעקרו מזמן ואבות צמחים שדוכאו מימים רבים בכל הברזלים ואחר כך גם בכל הריסוסים, והדיסקוסים, והסיקסוקים, וכעת הם קמים לבסוף, באורך רוחם האינסופי, וחוזרים וצצים כאן בשקט האינסופי המתון שלהם, והולכים ומנצחים בשקט שלהם האכזרי והאורב של התנין ההוא המונח כוזב כמו בול עץ מת, עד בוא הטרף, ותראה מה זה זינוק המחץ וכבר טריפה כהרף ובבת אחת והיזהר, כן, ועוד מעט יוודע היטב למי הארץ באמת, ומי מכולם יהיה נשאר כאן לעשות הלאה את הפוטוסינתיזה הנצחית של הצמחים שעושים חיים מכלורופיל ומשמש, תראה את הפרדסים שעד אתמול היו מלאים חיים תראה אותם, ואת הברושים שהיו עד אתמול תראה אותם, ואת השביל הזה תראה שהיה עד אתמול תראה אותו, ופתאום וגם אנחנו נדחקים, זרים בתוך חלקת האדמה הזאת תוך כדי שהיא חוזרת אל עצמה העתיק, לאחר שפרצו בה בקלות דעת ופצעו בה בעזות מצח ופיצחו את הגבול השקט והלא משתנה שמימות עולם, וחשבו להתהלך להם כאן מדושני עונג כמו בכרם אביהם.
אבל לא. תראה מה היא עשתה הארץ הזאת לכל צמח חדש שהזידו ‏להביא הנה ולתקוע לתוכה בכוח עם מים ועם זבל ועם דשן, ואיך הכריחו אותה להיאנס ואיך משתיקים צעקתה, בא אדם חדש בארץ ולא איכפת לו כל האזהרות, וכבר הוא רץ מהר ומוסיף וטורח ומביא עוד איזה שקד חדש, זן מופלא, או רץ מהר ונוטע פה איזה תפוח אדום תמים שמעולם לא היה כאן, או גוחן וחופר בורות ומהדק היטב ברגלו סביב איזה זרד גפן חדש מזן צרפתי מעודן שטרח בזהירות והביא ונטע בזהירות, ואיך קמה עליהם בשקט הארץ העיקשת, ובלי מילה לוקחת ודוחה את כל האלה החדשים הזרים הללו, המובאים, ומשסה בהם את מיליון שליחיה הגמדים, אתה יודע, כל אותם רשעים אלימים, קטני קטנים רעים כפי שהם, פתאום הם כולם מתעוררים משנת אלף או מאה אלף השנה שהיו שכוחים פגורים בין כל קפליה פתאום הריחו ריחם של חדשים טריים בארץ, וכטורף עט על טרפו יעטו כל השתקנים האלה לעשות בהם כלה בחדשים, בלי פקודה מגבוה ובלי אות ניתן ובלי הברת קול, פתאום והם כולם כל אותם פחותים ונחותים שאיש לא ידע עליהם ולא חשב עליהם ולא ראה אותם מימיו גם לא שמע שימעם, פתאום וכל המוני ההמונים החבויים להם האלה לא חיים ולא מתים, מליון מליוני קטני קטנים שלא ייראו מקוטן, פתאום הריחו צמח חדש בא לשכונה, וכמו אותו טורף גדול שאך זה הריח ריחו של שה תמים אחד שניגש טיפש רק לשתות טיפה שקטה מן הנחל השלוו, ובבת אחת והוא כבר אחוז בעורפו בטפרי הטורף וכבר המלתעות סוגרות היטב חותכות באבי עורקיו ואבוד, כך גם ההם אחזו כל הפיצפונים האלה אחזו בו בחדש הזה אחוז היטב, זינקו בלי תנופה וכיסו אותו, עטו עליו עטפו אותו, תפשו גרונו תפשו ליבו מצצו חלבו דמו ובשרו, ובכל המון המוני הטטרים הנוראים האלה או ההונים בבת אחת עטו על זרד השקד המסכן שנשתל, ועל מקל התפוח שהובא ועל שורגת הגפן שניטעה, כל ההן מה שמן, כל האקריות והחידקוניות, ימח שמן, והחילדוניות והקימחוניות, מגפה בהן, והכנימות והנמטודות, והנאלחות הפטריות, והעבשים העשים, והכשותית והשית, והשיט והמייט, והפרפרים והרפרפים, עם כל הנמלים והנמלות והצרעים והצרעות, ועם כל החיפושים והחיפושיות שמעולם לא שיערת, והשבלולים והשבלולות שבאו בריצת המונים ובן לילה כיסו הכל לבן ממאיר, וססי־הנמר, ונמרי הסס, וזבובי הים־התיכון, ויתושי הביצות, וספחת הקרחת וכולירת הקדחת, ומי לא, כולם חיות טרף רעבות מותשות רעב דורות, פיצפונות שהנה הגיחו מן הלא כלום ובלי רגליים ובלי ידיים רצו ודילגו בלי כרעיים והתעופפו בלי כנפיים, אלה נישאו ברוח, ואלה התרוצצו באויר דחופים במחץ כוח הרעב, ואלה אצים רצים בשש ובשמונה רגליים חוטיות על האדמה הסבלנית הזאת אין קץ וכלום לא יימנע אותם מהגיע, ואלה זוחלים ומנתרים ומדלגים, עד האחרון בהם, ותוכל לרסס לגפר ולהרעיל והם רק עוד ועוד ורק גל אחר גל, וככל שזעירי ארץ כולם טורפים בני שחץ, חכמים להפוך עמילנים לחלבונים, וטוב להם, עושים חיים מחצי טיפה ומרבע ליקלוק אחד, וקופצים זה על זה בתוך כל הדוחק והמהומה מוצאים את הנקב לטעון בו דור חדש וגם מטמינים לו בצד רבב או שמץ מזון כשיצאו הממזרים לחיים, וכל שפעת החיים התוססת הזאת עם נעורי הנצח שלהם שוב תיפול כספחת על הצמחים המתים, והם גם שיפסקו לבסוף בסדרי האדמה, מי יחיה בה ומי ייספה, עד שלא יוכל עוד ולא ייגדל בה ולא תישאר פליטת ירוק ורק שרידי היסודות הדוממים של העולם הבלתי משתנה, נצחון יצור עיוור חירש ומטומטם שיודע רק ידיעה אחת, למצוץ, לעלוק, לקרצץ, וחסר מוח ובלתי רואה ובלתי שומע ובלתי מבין כלום, ורק בפה הפיצפוני מצצן שלו, ניצמד יונק מכסס ומקמח ומפייח ומסריח ומה לא, וחי לו ושמח לו, וכבר שוב קופץ זה על זה ועושה שיהיו עוד נוספים, כדי שתגדל השמחה ותקיף את הכל־בכל, חוץ מן הנאכלים האלה כל השקדים והגפנים והתפוחים המופלאים ושאר כל הזרים שיהיו מובישים פה ומתייבשים מקליפה עד לב.
קטנים ואפסיים הם יוצאים צפים מתוך שאול האדמה ומבין היסודות הדוממים הם קופצים ועטים על כל ירוק בגינה, בדונמים, במטע ובמרחבי השדות, עולים ישר מן התרדמה הגדולה, מאלף שנות שינה סופית, מתוך שתיקת האדמה הנצחית, ומתנפלים ככלבים עזים על כל מסיג גבול, כאילו שרקו להם מקצווי ארץ והם שמעו ובדילוג אחד כבר הם כאן בהמוני המוניהם ככל שוסי עולם שמעולם שאך שמעו כי הוריק בעולם שדה אחד בירוק וכבר הם בו בכל גמליהם וסוסיהם וחמוריהם וביחפותיהם הקשוחות ובנשיהם בשחור, נחפזות להן נלבטות בהיסחבות אורך השמלות השחורות שלהן שעוטפות בין קפליהן השחורים גם עוד שוסה קטן על ליבן יונק זב רר אחד זבובים כולו, ועד שיחזרו וכבר עוד אחד נירקם להן בבטן הבלולה מליל השמחה שבין ימי המשיסה, כולם כולם באו. הללויה.
אתם, נואם כעת חסר הקול, אתם אינכם החיות של המקום הזה. וכאן זה לא שלכם, נאום מלך השוסים האפסיים הללו שיצאו משאול האדמה. אתם לא ילידי קפלי הגבעות האלה, הוא נואם, אתם לא דבר אחד עם השיחים האחדים האלה, שמימות עולם, עם השיזף הקפוח ומלוחך הגמלים, ועם גידמת שרידי האלה המעוקשת, לא בדמכם מיצי עשבי הבר של כאן, ולא מזרעכם הופרתה נאקת השתוקקות הפרא, ואין לכם כוח חיים עם הלא קורה כלום הזה שתמיד ונצחי כאן סביב סביב, בכל המרחבים הענקיים האלה הריקים תומם מלבד משובות הרוח והאבק, לא אתם יצאתם מכתמי בוץ האדמה האדומה קודם שהיתה נחרשת, ולא אתם המלקטים עוללות מן הגפן הזוחלת בר, לא אתם יודעים איפה הנץ סמדר הבר, ולא שבעתם מן התאנה העומדת בחצי כדור עיגולה הענק והעיקש מלאה כולה שופעת דדיה הפקר לכל כמה שיבואו עוד, כל אורי התאנים, ואתם לא של השקמים פה ושם עם גדודי גומזיהם החיוורים ווורודים, אתם אינכם מכאן, אתם זרים מרחוק באתם ודחפתם בה באונס כל מיני שתילי עצים זרים ונטעי חוץ שלכם אל תוך תומת מהות הארץ, ואתם כרעתם על פתחי הארץ כאילו נבעלה לכם ואתם אינכם שלה, אתם אחרים אתם לבושים אחרת מדברים אחרת עושים אחרת שותים מים אחרים מאיזה נהרות שקטים שהולכים לאט, שייכים ליער אשוחים שחור צפוף שחור אדמה ושלג, לאדמה אחרת ולא זו שכאן, זאת, הנה זאת, הגדולה הזאת אין סוף, חול חמרה וכורכר בין אם תצליחו לגדל בה או לא – ובינתיים כבר קלקלתם, ביתקתם בכל חוזקכם את תומת ואת התמה היפה, האיטית, האמיתית, שגמרה כבר מזמן להשתנות ונשאר לה רק להתקיים בשלימות הזאת שלה שהשיגה לה בדרך שידעה מעולם להשיג לאט לאט במיליון שנה ושנה, והיא מיטב השלימות והיופי וגם האמת, תמיד.
כי הלא תמיד מתברר ללא הכחש שאין לך מקום בעולם שלא היו בו קודמים לך. איפה הם? איפה הקודמים ההם? סתם פשוט התאדו להם ואינם? או, מה עשית להם לקודמים ההם שהיו כאן כדי שיסתלקו מכאן ולא יהיו עוד כאן? רק הרעב הרג בהם, רק מפני הצמא ברחו? או למה אינם עוד כאן? באמת לא בגללך, אתה לא הצקת להם, לא דחקת, לא דחפת, לא משכת אדמה מתחת רגליהם? אז איך זה שהם אינם עוד כאן? לא העשבים הקדמונים, אלא האנשים, איפה הם האנשים שהיו כאן לפניך, איפה הם?

ס. יזהר.
נשלח לתלמה אדמון, מעריב, ונכלל מאוחר יותר ב"מלקומיה יפיפיה",
 1998, עמ' 178- 180.

לא להפריח את השממה.

 

עד אתמול עוד היינו עומדים, פנינו אל הﬠתיד ונשבﬠים להפריח את השממה. היום אנחנו ﬠומדים ופנינו אל ההווה ומפצירים לחדול ולהשאיר את השממה. ﬠוד תנופה אחת או שתיים ולא תישאר לנו אף שממה אחת, לא להפריח ולא לשמור. הפרדסים של פﬠם הפכו מזמן לשכונות, הכרמים והבוסתנים הפכו לשיכונים, והשדות, שטחי הבור והטרשים הפכו לﬠרים, עיר נוגﬠת בﬠיר ברצף בנוי אחד מלוא אורך הארץ הצרה הזו – ואדם שירצה פעם לנשום נשימה עמוקה יהיה צריך לקום ולברוח הרחק, לטוס הרחק, להפליג אל לב הים.

התברר גם כי שממה איננה שם גנאי שמﬠורר מיד פﬠלתנות חלוצית לקחת ולהפריחה בו במקום ובכל ﬠוז. שממה היא, למשל, הדיונה האחרונה שﬠוד נותרה לפליטה, גﬠ בה ואיננה. שממה היא גם מדרונות ההר האחרונים רגע לפני שיכוסו בקוביות הלבנות עם הגגות האדומים. שממה היא המקום הגדול שנותר ﬠדיין כמקום אחד שלם וגדול יותר מגן העיר, ואינו מצמיח אלא רק מה שצמח ﬠליו אלפי שנים, או מכוסה ﬠדיין כפי שהיה מﬠולם, בחמדות אבנים כהות מאופק אל אופק, ושלﬠומת קריית המבנים הללו שמקימים בריצה בשנה או בשנתיים – השממה מﬠולם לא נﬠשתה ואיש לא ﬠשה אותה.

לאט לאט וביותר מלאט לאט, ביותר ממיליון שנה, בידי הכוחות הכי פשוטים, הכי בסיסיים שהיו מעולם, הרוח, השמש, הגשם, הקור והחום, ששום אדם, חכם מתחכם ורב כוח ומפוצץ סלﬠים ככל שיהיה – לא יודﬠ לﬠשות כזה, אם לא רק לקלקל.

שממה זו, שהיתה ﬠד אתמול מגונה, צריכה כﬠת להגנה, פשוט, בלי שממה אין ארץ.

וכשהיא נגמרת וﬠוד מﬠט ואיננה – לא תהיה ﬠוד ארץ לאדם, ומה שיישאר במקומה יהיה רק לא־מקום, אותו רצף מרוצף של אתרי דיור נטולי זהות, מראה אחיד פחות או יותר, צפוף, פקוק, מיטגן במיצים הסוציואקונומײם של ﬠצמו, ﬠד שהיושב בו אינו יודע אם הוא גר בעיר א' או ב־ב', אם זה הוא או שכנו, סגור כמו כולם בטווח הדירה ובאופק התריסונים, חי בין נקודת הﬠבודה יומם ובין ריבוﬠ מרקﬠ הטלוויזיה בלילה, מנומנם כמו שאר יגﬠי החיים, כשהﬠולם סביבו הולך כל הזמן ורק מתמלא ונדחס בﬠוד דיורים צפופים שהולבשו אך זה תמול ﬠל שארית השממה, ﬠד שכשהם צריכים לפﬠמים קצת חוץ־פתוח, אין להם אלא רק אותן חורשות נטוﬠות, פארקים מאורגנים ומדשאות ככף־היד, ﬠם או בלי ﬠשן צליית הבשר ההכרחית.

ואילו השממה, איננה הישימון, לא צייה או מדבר תלאובות, ולא ציחחון ﬠקרבי שונא אדם, אלא היא נשימת המרחב השלם הפתוח מאופק ﬠד אופק, הפתוח הלא פגוﬠ, הלא נגוﬠ, הלא מתוקן, הלא משוכלל והלא מוחזק, שהולך לו בקצב ﬠונות השנה האטיות, בלתי ממהר לשום מקום – כי הוא המקום. המקום שהבאים בו מחליפים את הקצב, את דופק הנשימה, את הלחץ להספיק, את הכיוון המייאש להיות מספיקים כל הזמן, הוא המקום שתופשים בו את המהלכים הגדולים של החיים, שכבר השיגו את שלמותם ורק שיניחו להם ולא יפגﬠו בהם.

בין אם זו שממת מישור חדגוני, או מצוקי גיר חשופים, מלבד זית פה ושם, או תאנה אמיתית אחת שיכולה להיניק בדבשה גדוד יגﬠים, או סתם שזיף ﬠוקמני, או נטש סירה קוצנית סבוכה, או מישורי חמרה וכורכר, או אותם מדרונות ה"טררה רוססה׳׳, זו האדמה האדומה שממנה נברא האדם והכדים וריח האדמה. את השממה הזאת הולכים לנגוס בה ולכלות, צפוף לנו וצריך לבנות בתים, הארץ קטנה והאוכלוסייה בה גדלה, ובקוצר דﬠת ובפתרונות חפוזים, שאין חזרה מהם, הולכים לקלקל קלקול שאין חזרה ממנו ולא תיקון, ואילו, דווקא מפני שהארץ קטנה ולא נשארה בה כמﬠט שממה צריך לראות שאסור ﬠוד לגﬠת בה.

לא נשארה ﬠוד הרבה שממה. מתכנני האכלוס צריכים להתﬠלות ﬠל ﬠצמם ולמצוא דרכים איך לא לגﬠת, איך להיות זהירים, איך ללכת סחור סחור, איך להקיף אזורים גדולים ולא לגﬠת בהם לﬠולם, לﬠצור את מרוץ הﬠרים השולחות זו לקראת זו גלי בנייה אדירים שמציפים וﬠולים זה לקראת זה וכבר קרובים לסגור הכל בציפוי אטום אחד, כולו בטון אספלט ואבן, ולהﬠמיד ﬠוד אתר אחד חסר זהות וחסר מקומיות – צריך לﬠצור ולהשאיר שטחים גדולים ונרחבים ככל האפשר בכל אזורי הארץ, ככל שﬠוד נותרו שטחים שלמים גדולים, ולהניח להם להישאר במלוא ﬠוצמת כוחם, חופשיים, פתוחים, מנושבי רוחות, חשופים לשמש ולגשם, גם מתאר שלם וﬠנוג של עירום גב גבﬠה, ותוואי היכר נקי של מקומיות…

ושלא יקום אדם בבוקר וישאל – אם הכל רק קוביות, למה דווקא כאן, ולמה דווקא קוביית הדירה הזאת, ולמה דווקא הרחוב חסר הפנים הזה, ולמה בארץ הזאת חסרת התואר – מפני שהאנשים, הולך ונמחק להם פרצופם במשך הזמן, והחיים בצפוף הולכים כל הזמן וﬠושים דברים באדם, ובילדיו עוד יותר. לא בבת אחת, אלא במחיקה אטית ורציפה של פוריות אנושיותם, ומשהו הולך ונכמש בהם, כמין חוסר תבלין או חוסר ויטמינים, כמין צפדת מחוסר חומרי צמיחה, מאלה שאינם מסופקים אפילו במרכול הגדול, ובאיזה אבדן מתממש יותר ויותר של משהו אנושי חסר הגדרה אבל ממשי, מין חיוורון, מין חוסר בטבﬠי שבאדם, כמו לגדל את הכל בﬠציצים ובאדניות ובמטר המרובﬠ של הדשא, דשא המחמד הקטן שלנו עם כלב המחמד הקטן שלנו, כי "אדם הדירות" הזה וכל המוני שכניו מכל הﬠברים, צפויים, שלא באשמתםְ להצטמצמות מצטברת של שיﬠור קומתם האנושית ולניוון משהו שהיה להם בטבﬠם. כי השממה היא קודם כל קנה־המידה לפשוט ולהכרחי, ולשורד למרות הכל, שמיליון שנים עיצבו את חכמת היותו הזאת, שבלﬠדיה הכל נשאר רק ערב־רב של חלקים ושל מקרים.

כאן זה מרחב בלי גיאומטריה, בלי סימטריה ובלי קווים ישרים. ורק כאן יש פטור מחוקים שﬠשו אנשים בשביל אנשים, ואין כלום אלא רק חוקי בראשית ראשוניים, כמו הזורם מלמעלה למטה, כמן היפוך הקשוח לפירורים, כמו מצמיחים מה שהצמיחו מﬠולם ומרחישים יצורי טבﬠ חופשי שאסור להכחיד, ומה שמקפץ שם שיקפץ, ומה ששורד ישרוד, פתוחים למשב הרוח ולאבק הּמתאבק, עם כל אותה שפעת חיים פורייה, גלויה כסמויה, באותה תמימות ובאותה אמיתיות, באותה הוויה שאינה צריכה שום הצטדקות, שיופייה הוא במה שהיא כמו שהיא, ללא תיקון, הגהה, הסבה או שיפור, ובלי שום יוזמות חוץ, ובלי ﬠמודי חשמל או קווי דרכים, ותישאר נא זו שממה שלימה בין השממות האחרונות שﬠוד נותרו לנו לפליטה, ויישארו כמו שהן בﬠתיקותן, ובלא־יעיל שבהן, בלא־מﬠובד, בלא־מנוצל, ושאדם יהיה עוצר ﬠל ספן את התכנונים ואת האמצאות ואת הניצולים, ורואה את היפוכו של נוף הדירות הכובש ומכסה את הארץ בתרבות הקוביה, קוביה אצל קוביה על גבי קוביה, וכל גבב הקוביות הללו מוסיף וחוטף לﬠצמו עוד שדות וﬠוד מרחבים ריקים בריקוּת היפה שלהם, והולך וכובש את האדמה – שיישאר מקום אחד, שכל בﬠלי היוזמות והכוחות והמשאבים וההון ותאוות הכיבוש לא יוכלו להיכנס לתוכו, ושיﬠצרו על סף השממות האחרונות האלה, בארץ הקטנה הזאת שהתמלאה בבהילות, שיישאר לו קצת מקום בארץ, במרחב חופשי גדול, ככל האפשר, עם חוג אופק שלם שעוד נשאר בו מלמﬠלה למטה, כמן היפוך הקשוח לפירורים, כמו המוביש שהולך אל המוריק, שחוזר אל המוביש וחוזר חלילה, במﬠגלים דומים ולא חוזרים ﬠל ﬠצמם, באותו הסוד הצפון בין המינרלים ובין החיים, בין מלחי אדמה טמירים ובין תסיסת מיצים סמויה, חף מכל אדמה טמירים ובין תסיסת מיצים סמויה, חף מכל תכנון, ואין בו אף טיפשות, ושום תחבולות תככנים ואדם אינו נתבﬠ בבואו לכלום, מלבד שפשוט יהיה.

לא תהיה זו הגזמה כי השממה היא כאוויר לנשימה, שאסור עוד לגﬠת בה כלום, ושאסור להפריח עוד אף שממה אחת – לא לגעת בה בכלל, ורק להשאיר אותה פה, אחת גדולה וריקה, ואחת גדולה וריקה שם, ושתהיה זו חיה לה באופן שלה ובקצב שלה, בפרא שבה ובחכם שבה, בﬠצוב שבה ובפשוט הזה ובמופלא הזה, החרישי והנצחי שבה – ושיהיה בה די מרחב לאבקים להתאסף ולרוץ וליפול, ולירבוﬠ לדלג ולדרבן להסתמר, ולצבוﬠ להפחיד, ולחיפושיות לחפשש, ולנמלים לנמלל – ושלא ייכלה הﬠתיק הזה שהגיﬠ ﬠד הנה בחכמת הטבﬠ הסבלני והמקציב חיים לכל ברואיו בשממה היפה הזאת, ואנשים שיבואו לא יצטרכו עוד להספיק, וימצאו שבאמת אין שום חובה להספיק, ושלא יצטרכו אלא פשוט להיות, ורק לנשום איך הכל מתמשך לו, באותו שיווי משקל קדום ורגיש, שבין הישרדות להתכלות, שבאמת לא צריך שם אלא להיות הווה באינסוף ההוויה הפשוטה, ולא להיות מחכה לכלום מﬠבר לזה שישנו וניתן בשפﬠ הזה המאוזן יפה ובשקט הפורה הזה הפרוש מלא לפניו.

בשם כל היקר הּניחו לשממה – השאירו אותה שממה.

 

יזהר סמילנסקי, “ארץ וטבע", ינואר־פברואר 1995

על מע'אר ועל סביביה

לפנות ﬠרב ב־15 במאי 1948, ﬠמדתי על הגבﬠה הזאת ושמעתי מפי רדיו מצומק וצרוד את בשורתִ הקמת מדינת ישראל.

הגבﬠה הזאת, שנראית לכם אולי כסתם־איזו־גבעה לא־חשובה אחת, עם קצת שיחים וקצת עצים, היתה אז כפר ﬠרבי שזה עתה ניכבש. ﬠמדו כאן בתים קטנים וגדולים וחיו כאן מאות אנשים. כמה מהם שזה עתה נהרגו בסערת קרב־הכיבוש ועדיין היו מוטלים פה ושם; ומעבר מזה ניראו תושבים רבים מתרחקים במנוסתם מערבה, ונידמו כנמלים קטנות המשתרכות אבודות במרחב הגדול הזה. גורן אחת בﬠרה באש גדולה ביציאה מן הכפר.

קשה לשﬠר היום כמה גדול היה פﬠם שם הכפר הזה שנימחק והשאיר את הגבﬠה הזאת חשופה כפי שהיא, כגוף שהופשטו בגדיו כמה מפחיד היה פעם הכפר הזה, לא יאומן: שמו היה מע'אר, שפירושו המערות, אבל כינו אותו מסיבות ממשיות גם בכינויים ציוריים יותר "קן הנשרים", "כפר המרצחים”, "מערות השודדים", ושאר כינויים מחרידים.

הכביש הזה שלמרגלותיו מסוכן היה לעברו בעתות מתח ואומנם עוברי־אורח גם נרצחו בדרכם. על כל סביבותיו שלט הכפר הזה ואימתו נודעה מאז נשתרכו כאן רגלי ראשוני גדרה בדאגה, ועד ימי המאורﬠות 1936 – 1939 כשנסעו כאן במהירות ובדאגה לרגלי מע'אר הנוראית הזאת.

מעבר לכבישׁ, בצל האשלים העבותים האלה, היו נערמים גרנות הכפר בקייץ, והלאה וימינה חרץ לו הואדי הגדול את ערוצו בדרכו הימה, במﬠלהו נקרא "ואדי סארר" (נחל שורק) ובמדרונו כינוהו ואדי רובין במקום שנטל ופנה במפתיע צפונה, ונשׂפך לים אצל פלמחים של היום.

הכביש הזה ניסלל על־גבי דרך־עפר שקדמה לו, ודורות על דורות, אלפי שנים, משכו הלכו נוסעים צמודים לכורכר היבשׂ של הגבעה מכאן ומתחמקים מטיט השדות הטובﬠני בחורף מכאן, ומוסיפים ומושׂכים דרומה עד שׂתתחבר הדרך אל שם במﬠרב, אם אותו "הנתיב הבינלאומי" העתיק, זו "דרך הים" הנודעת (שׂעל גבי התוואי שׂלה רץ היום הכבישׁ אשדוד אשׂקלון ומסילת הברזל בואכה מצרימה) ושׂעמים וצבאות צעדו עליה בסך, במהלכים היסטוריים ﬠתיקי־ימים ובלתי־נשכחים.

באותו לפנות ﬠרב של היום ההוא, יום הקמת המדינה נפל עליה על הגבעה הזאת רﬠם משׂמיים, לא רק רﬠם מטחי יריות ופגזים, אלא רﬠם מהפכה גדולה, מהפכת אדמה ואדם; שׂטילטלה מן היסוד את כל העולם שׂהיה: כל מה שׂהיה עד אז נגמרומשהו חדש ולא ידוע התחיל.

החקלאות כמﬠט כולה תלויית חסדי הגשם. החרישה בשור ובחמור, הזריעה בתנופות הזרוע, הקצירה כפופה על המגל, והגורן והבהמות הסובבות דשות במורג ולזרות ולהבר ברוח כשׂהכפר כולו היהֵ יוצא וגר בחוץ ולן בגורן, ככתוב בספרים וכמו שר בשירים. שנות ברכה מעטות ושנות בצורת קשות חזרו על ﬠצמן ורוששׂו עד אפס את האיכרים הדלים ושׂמטו אותם מבעלותם על הקרקע, שעברה ככה רובה־ככולה לידי כמה אפנדים ברמלה, ביפו ובﬠזה.

כל מרחבי האדמה הזאת היו ריקים, תושׂביה היו מעטים ועניים, וצר היה ﬠולמם כעולם נמלה: גרגר החיטה בפיה ומרחב מהלכה משדה זה ועד שדה זהשיירות גמלים עברו כאן למטה, בדרכם מעזה לרמלה או בחזרה, ולעתים היו נופלים עליהם בפשיטה לשׁסות אותם, לשׂלול שׂלל ולחטוף הרבה בבת־אחת. פרשׂים היו דוהרים שם בפתוח הגדול הזה, על סוסות ﬠרב האצילות: כל המרחבים לפניהם לדהירה היפהפיה; ועטוף בﬠבאייה, חרב ורובה באוכפו, דהר לו הפרש המיוחס על פני השדות שאין כלום בהם אלא זו איוושׂת עישׁבת הקייץ היבשׂה, שׂלוח לו כחץ כהה ואבק דק מלבין אחריוהמﬠרות האלה במצוק הגבעה שׂימשו כממגורות לתבואה וכאורוות ורפתות. וגם פה ושם למגורי דחק ולמסתור כעת הן פוﬠרות פה ריקני, אבל שוקק חיי עופות־בר, חגיגת בזים מתקוטטים, וגם תפארת שׂרקרקים מקננים בﬠונתם, עם הכחלים וחבריהם וחברי חבריהם.

00003360

כל אלה היו סיפור ﬠתיק ומתמשך, חוזר ﬠל ﬠצמו במונוטוניות דור אחר דור, אלפי שנים כאורך כל שנות ההיסטוריה כולה, מימות עולם ועד לאותו יום של רﬠם גדול שנפל כאן ﬠל הגבעה הזאת ﬠם קום המדינה.

היום מﬠ׳אר איננה ﬠוד. מחוקה כל כולה, מחוקה מכפר ומחוקה מכלום. צמחי־בר וחרובים שניטעו ﬠליה לאחר חורבנה, תפשו מקום בתי־החומר והחושות (מלבד בית המוכתר, שהיה בית מידות בנוי וכפול קומות) – אבל, עוד בסוף מלחמת העולם הראשונה, נתפשה הגבעה הזאת להציב ﬠליה את תותחי התורכים בנסיון לעכב את התקדמות הצבא הבריטי. קרב מר ניטש כאן שהותיר אחריו מאות חללים: חיילים זרים שבאו מרחוק אל זירת קרב נידחת ולא חזרו ﬠוד אל בתיהם. כמוהם כחיילים מצרים ואשורים ובבלים ויוונים ורומאים וﬠרבים ומי לא עבר כאן ודגליו מתחבטים ברוח, בא ממקום רחוק והולך אל מקום רחוק ונﬠלם באבק.

מלחמת השיחרור חתכה את הסיפור העצלני הזה, האיטי הזה, הלא משתנה הזה, אלף שנים אחר אלף שנים, שהשאיר את האדמה הטובה הזאת חשופה ויבשה, ואת קצת איכריה המסכנים בעולם קטן ומוגבל, מוצלף מפעם לפעם בשעטות צבאות זרים ממהרים בדרכם מהכא להתם ונעלמים באבק ובספרי ההיסטוריה.

עולם קטן, שׂלם ותמים בגבולותיו הצרים היה חי כאן, בלתי יכול לעמוד בפני לחץ הﬠולם החדש שהסתער ﬠליו וחבט בו וניערו והפכו כברעידת אדמה אדירהשדות הפלחה העתיקים הנה הפכו לשדות כותנה, שלא גודלה כאן מעולם. ולפרדסים, שרק מקצתם ניטﬠו בימי הﬠרבים ורובם לאחר קום המדינה, כשחלקם כבר הספיק להיות נעקר ומפנה מקומו לגידולים מכניסים יותר. כרמי הענבים הנה שםליד גדרה, והחממות חממות הנה הן רובצות כאן, נוצצות באפור הפלסטיק המבהיק כאילו היו בריכות. והמטעים הירוקים בירוק כבד כזה, הם מטﬠי המאנגו, האבוקדו, ואפילו הליצ׳י, אותו מעדן סיני שאוקלם וטופח לצמוח כאן, בנוף לא מוכר לו, וכולו בתחילתו, מנסה לקום לעשות פרי, ודולאריםקבוצות הכמו־מיבנים צבעוניים המסודרות שם כמו שכונה צבעונית, אינם אלא חבילות ﬠנק, מכולות שׂל כותנה ארוזה וממתינה להילקח לתעשׂייהוהכבישׂ השׂוקק הזה בתנועה מהירה והמטוסים האלה הממריאים כל הזמן משדה תעופה סמוך (כמﬠט כל מישׂורי מוצא הנחלים מן הגבעות, הפכו והיו לשׂדות־תﬠופה), והבנינים־ההם ששם, מיבני תעשׂיה ומסחר, וכל אותם הבתים הצפופים של המושבים האלה המקיפים כחגורות את הערים שבמרכזם, כולם שוקקי חיים, מדﬠ ופעולה – עד שכל כמות האוכלוסיה שחייתה כאן לפני קום המדינה ובקושי מילאה את המרחב הגדול שבין ﬠזה יפו ורמלה תוכל להיכנס ﬠתה כל־כולה לאחת משכונות הערים החדשות האלה ולא יוודע כי באה אל קירבה. מאות אלפי אדם באו לכאן וחיים ﬠתה ﬠל מקומם של כמה אלפים דלים וממועכים שחיו כאן אלפי שנים.

00025057

בשנים 1981 – 1984 הופיע יזהר בסרטים אחדים שהפיקה הטלויזיה החינוכית. הוא כתב את התמליל שהיה הבסיס לתסריט וגם "כיכב" בסרט עצמו. באחד הסרטים חוזר יזהר לגבעה עליה עמד הכפר מע'אר עד מאי 1948, ושלט על הדרך בין רחובות לגדרה.
הגבעה הזאת היא גבעת־החזיון של "שתיקת הכפרים". ו"סיפור שלא התחיל " היא הגבעה שבקירות המחצבה הנטושה שבה מקננים השרקרקים, הגבעה שבמערותיה נמצאים חרסים עתיקים, אותם חרסים שחופרים "התחביבן־לחרסיםוזוגתו, הגבעה שהכפר שהיה עליה השתתק.

על יגאל אלון

כשהיה יגאל אלון מפקד פיקוד הדרום והוא אך בן שלושים, היה אז הצﬠיר המבריק ביותר, היפה ביותר והמבטיח ביותר, במדינה שהלכה וקמה.

ואחר־כך, תמיד, רגﬠ לפני שנתקיימה ההבטחה, נימנﬠ משׂהו או היה חסר איזה שלב – ויגאל בא שׁני. ההבטחה נדחתה והדבר נחרת בו.

החמרים שמהם קורץ היו מן הטובים ביותר לﬠשיית בן הארץ היפה: הגליל התחתון, אדמתו ותולדותיו, והתחנות – כדורי, הפּלמ"ח, צפת והנגב, גינוסר –– ﬠל תוכן משמעותן.

צירוף מיוחד זה של פלחה, של ההגנה ושל תנוﬠת הﬠבודה – ﬠשו את לשונו, את דיﬠותו, ואת רﬠיונותיו למיוחדים כאלה: שרשיים כאלה ושואפּי שלימות כאלה.

בן למייסדי הארץ באדמת הבזלת, בן לﬠדת המיוחדים בארץ, וראש לשבט נאמנים לו, – ﬠד שאי אפשר שלא לחוש בקסם מיוחסותו זו. אילו קם וקרא את הנוﬠר קריאה גדולה – רבים היו קמים והּולכּים לקולו אל טובֿ יוֹתר ואל מרחבי החיים – משום־מה נידחה הדבר.

רבים, יהודים כﬠרבים, מכרים וותיקים וזרים מזדמנים, חשו בו מקרוב בדבר המיוחד הזה, הנאמן הזה, שלחש בו, ושהלך ובﬠר בחביוני תוכו, ﬠד שנישרף פתאום ואוּכּל בבת אחת ואיננו. מהר מדי נישרף. לא ידﬠנו ﬠד כמה, קודם זמנוֹ, קודם הזמן, רגﬠ לפני שﬠת המבחן.

האיש הקורא שצריך היה לבוא, שהנה אמור היה כﬠת להתרומם לﬠינינו, מﬠל כל הנוף המשמים שׁאנו בו כﬠת, להתרומם ולהרים – צנח פתאום. נישבר ליבו. וחבל. וכואב.

הדור השני של בני־הארץ – איבד נסיך. אבל, הנישארים, אם לא יתﬠוררו כﬠת בהלם הזה, להתﬠשת ולגלות גדלות וחברות ולא קטנות ויריבות בהנהגת תנוﬠת הﬠבודה – מפסידים מדינה.

יזהר סמילנסקי  דבר ‎1-3-1980 ‏‎