מי אחראי על זיתי אחיסמך?

חבר־הכנסת י. סמילנסקי שאל את שר החקלאות ביום כ”א בשבט תשכ"ד (4 בפברואר 1964):

חלקת הזיתים סמוך לאדמות המושב אחיסמך, ממזרח לכביש לוד-רמלה, היא חורשה עתיקת יומין ובעלת מוניטין, ומצויים בה עצים שאומדים גילם בהרבה מאות שנים. לאחרונה נעקרו שם כ־1000 זיתים כבדים בשנים כדי לפנות קרקעם למטרות אחרות, יעילות יותר.

ברצוני לשאול :

1. מי אחראי לעקירה זו?

2. האם היה לפני האחראי. מלבד השיקול המשקי, גם שיקול ייחוסם של זיתים עתיקים אלה, וגם הבנה כי יש בעקירתם משום פגיעה ללא תקנה – במשהו שמשקלו, בחשבון מרחיק ראות, אינו נופל ממשקל הנכס המשקי שיקימו תחתיהם – והוא ערך של שרשיות רצופה ועמוקה, ושל תרבות שדברי ימי הארץ שלובים בה?

3. האם נבדק למדי, קודם עקירה, היכן לעקור, והאם לא השאירו שם את הזיתים המדולדלים ואילו את היפים והעתיקים שבהם בחרו ועקרו?

4. כלום לא יבינו מעקירה במהרה זו מושבי הסביבה, היושבים שם חשופים ודלים, כי הכל אמנם ארעי, הכל בר תלישה, הכל וגם קיומם שם לטווח קצר, ושום קשר של קיימא אין אצלם, לא בשלהם ולא בנוף מחייתם, והכל רק ”צבע טרי"?

5. האינך סבור כי נכון להתקין תקנות שעצים עתיקי יומין אסור יהיה לגעת בהם לרעה, לא לפרט ולא למוסד מיישב, קודם שהרשות לשמורות הטבע תובל להתערב; ולמנוע, עד כדי הענשה, כל עקירת עץ עתיק, בין בתחומי ישוב ובין מחוצה לו?

6. מה אומר השר לעשות כדי שלא תיווצרנה עובדות של עקירה קהת־חושים כזו? וכלום לא יקרא לסדר את האחראים שהרשו לעצמם את שאין להם רשות – עקירת זכרון הארץ ומחיקת מוניטין שלה?

שר־החקלאות מ. דיין:
עקירת עצי זית חייבת על־פי הוראות פקודת היערות בקבלת רשיון מוקדם מפקידי היערות שהם כיום עובדי הקרן הקיימת לישראל. הפעולה הנזכרת בשאילתה נעשתה לפי הוראתם ושיקול דעתם.

דרשה ראשונה (א)

ואתה יודע, יש דרכים שאי־אפשר עוד בהן. לא לעבור לא לראות ולא להריח ריחן. כל הממעך נשמת חי הפריח בהן עלה עד מלא. אין עוד שם כי־אם שלמות האין עוד. אל תשאל כעת מה פירוש שלמות האין עוד. רק תדע שאין זה דבר שבא מחמת מקרה רע שהפסיק, אלא זה שבא מחמת שהגיע ודבר לא יקרה לו עוד. דבר שחדל מהיות קורה לו.

קום איפוא, בוא נצא. הלא אתה רואה. נתחיל ללכת, אם טוב בעיניך. תוכל לזוז? לא יודע אנה. נצא ונראה. כאן לא נוכל כלום. אפילו לא לספר. אני, כשאנוס לעבור כאן, נוטל אויר ועובר עצום וסתום וחתום, עד מחוץ.

נורא שאי־אפשר לקבור דרכים שהעבישו כדרך שקוברים חיים שמתו. הם לירכתי בור והחיים אל חייהם, סֶלָה. חָפשיים מן הכפיה לחיות במה שאין בו עוד חיים. שאם לא הן – אתה מסתתם, שארית חיוּתך, ומוֹתר הרוצֶה שבך. יובש שממון ואבק מלט, כוֹסים כבאפס־משקל על אחרון האיכפתים שעוד בנפשך פנימה. אפילו אי־החשק בא עד חנק. גם לא לרצות לא תוכל עוד. ומה אז? ורק מפני שיום אחד פתאום, ותמיד פתאום בא יום אחד, והרוח מתחילה נושבת, ובנשוב הרוח תתגעש בך פתאום הידיעה שאסור. לעזאזל, אסור ואסור, וגם עדיין לא מאוחר, ושעל־כן קופץ אדם אז ומודיע שהוא, מכל מקום, לא, נאמר: אני, ליתר פשטות, שאני, מכל מקום, לא אוכל עוד, ולא אקח חלק בזה, ולא אלך ולא אעמוד ולא אשב בזה, ולא מוכן עוד לשום ככה־ככה כזה, וגם לא לנשום כלום מכל הכאן הזה, המעובש, לא, לא אני, ולא יכול ולא רוצה, ובשום פנים, ובשום פשרה, לא. ילך כל איש לדרכו ואני – לא. אני קם ויוצא מזה והולך לי. לאן? לשם. אל לא זה, לא כאן ולא ככה. זה הכל. כך אני עומד ומטיח אל מול פני כולם: שתדעו: או – או. בבקשה. או שאני יוצא, או ש– – –

אתה מחייך ? טוב שאתה מחייך. אבל שמת לב בוודאי גם אל תוגתה של היעצרות אחרת, זו של הדברים שחדלו משיר. שהיה להם ואין עוד. לא רק אוהבים שחדלו, כי־אם גם דוממים בכלל: מפעל, למשל, שהיה שוקק ושורק ופועל ויצא לבטלה, משום מה, עזוב לו מחליד באפס־יד, קורע לב בשתיקתו המופסדת. או, למשל, הנה פה, הבט, פרדס אלמנוּת זה שחדלו ממנו ונשאר למנוּטשוּת. לחילף, לדרדר, לַלַנטֶנָה היבשה ולנשירה הגידמת – ראית את ההבָּטה הזו שלהם, ההבטה חסרת האור, הבכיה חסרת העינים, מוטב שלא. ארשת נפוּלה על פניה וריקה. לחינם וזה סך־הכל. בוא נניח לזה, ורק שמע, שלא תקבל ש״מה אפשר היה לעשות”, ולא ש”אם כבר כך אז אולי באמת” – לא כך ולא אולי ולא באמת: סְטֵה מזה, ברח אל תעמוד, מזה והלאה, רוץ לך רוץ, לא לראות ולא לדעת לא להוציא שום פירור של רגשה על זה, לא לבזבז שום עצב ורק לא להיות עוד בזה, ולא כלום, בשם כל היקר, ובזיק אחרון של חיות, אם עוד נותר בך, סור מזה והלאה, ומהר החפז, אל תביט לאחור הימלט ממגע כפיפתם הנאלחה, אל מחוץ למעגל הבזוי המדבק הזה, המטמא במגע ובריח, כל עוד נושאות אותך רגליך, הימלט, נוס, צא, אטום, סתום, עיור, ורק רץ, הרחק ממלכות אוחזנית זו, הימלט מתחת ידו הקרבה של שחין אפור זה, הנופל חרש ובא על כל.

לא? מוגזם? שמע, אם רגע תחדל להגזים – וכבר אתה מתכנע, כבר מתפשר ומתחיל מוצא אפילו חוט של יפה, כביכול יפי השלכת, או תוגת הסתיו, אַדמוּת ימי־הבציר, או מה שיהיה – וחדל מראות כי אין כאן, כלום לא, לא תוגה, לא בציר, לא סתיו ולא שלכת. כלום זו שלכת היא זו? מוּשלכוּת היא זו. מושלכות וזה הכל. אשפת מוּשלכות, מושלכות שאין לה כלום יותר מזה. הנה, זה הדבר, לא מושלכות מפני שמילאה יעוּדה, או מפני שגרמו לה, מפני שהרעו לה, מפני שהביאו עליה באָנסה – אלא מושלכות מפני שהיא היא, שזה כל מה שיש בה, שמעולם לא היה בה יותר מזה, וכל מה שהיה הגיע, כל שהיה חבוי בה לצמוח. ודוקא ככה שלם לה. לא עליבוּת היא זו לה. אלא השגת כל רצונה. ורצון אחר אין לה ולא היה. זה כל טבעה, וחדלת ביקוש לאחרת מזה. כנטל עופרת לא. ממילא. על־פי כל חוקי טבעה. מלוא כעוּרוֹת הממילא. הנה כך.

נשתתקת? לא זה מה שנתכוונת לשמוע היום? גם אני לא שיערתי שזה מה שאומר. כך פרץ פתאום. ואל נא ייחר אפך בי, אם אומר אך עוד דבר או שנים שאינם ממין הסיפור שהיה בדעתנו לספר. כשנצא ונלך מזה, אפילו אם ייראו הדברים בעיניך כמין דרשה רגשנית, דרשה תחת סיפור. מעשה שאסור לעשות, ואין לו כפרה וגם אני מפסיק ממנו, רק זה אומר ואחדל: כי אוצר מלות הרע אין בו כלום אלא קודם־כל הבאות: סתם. ומילא. ולא־חשוב. ומה־זה־משנה. ומה יש. ותלוי מה. ולא נורא. וגם ככה חיים. ולמה דוקא. ועזוב כעת, ובפעם אחרת, וגם כך אפשר, והמון־אנשים־הלא־חיים־כך, ואז מה, ואל תתרגש, ומ'כפת לך, ובינתים, ובהתחלה־אפשר־גם־כך, ומי זה הגיד לך – אלה, ואלף שכמותם, הן המוליכות את העולם תהומה. תהומה? שטות. כי תהומה יש בו הוד. וכאלה אין כי־אם עד מאומה. היעצרות אצל אין עוד. עד כאן. פה נשב ופה נאכל לחם. וגם כך חיים. מה יש, למה לא, לא חיים ככה? הבט סביב: כן חיים. הנה המאוזן לשיטוחו הגמור. כנחל שנתאפס אל הים: תמו הרים תמו מיצרים תמו מעקשים תמו כל הנפתולים: הגענו. הודו לאל חסדו.

אל תחיה באלה, בני. אל תאבה. לעולם לא. אל תחיה בלא חשוּב. אל תגור במה־יש. אל תנשום גם־כך־אפשר. קום צא, רוץ משם, עוּשָה חוּשָה, אוצה נוסה, בן יקר, הימלט כל עוד נמלט לך, כל עוד אתה חש, כל עוד לא נתאחזת גם אתה בקורי העכביש ובחבלי הנוחות ההם. הימלט. נוס על נפשך, בן פורת, ההרה. מהר אל תבט אחורה פן תיספה. נוס כמפני מגפה, יותר: למגפות ולנגעים־רעים יש רפאוּת, מים טהורים ונוצת יונה, אֵזוב ושני־תולעת, ולזו אין כי־אם הימלטות. המנוגע – לא יחיה עוד. לא ייכבס, לא יטוהר, לא יחוטא. ותר על הכל, ערום ויחף ורעב וחסר־כל ואל תשלים עם שום ”סתם”, עם שום ”מה־יש”. יש. יש ויש. יש תמיד הרבה יותר. אינך משער עד כמה תמיד יש. אפילו אם איני יודע לומר לך היכן מה ומתי. תמצית העולם: שיש. שגם כשנראה שאין – יש בו. כל עוד רוצה אדם ואוהב. וכל עוד מתפעם בך – שא רגלים ולך. החָפֵז וצא ממגע כפיפתם. מגע מְנַגֵעַ, מטמא מכל צרעת, מסוכן מכל דֶבֱר.

חדל. אל תנסה להתווכח. עוד אינך יודע. וגם אל תתחיל להיאבק כדי לשנות. לשנות? רק אתה תתגאל ומאום לא תגאָל. אף לא שום קול ענות חלושה כאן, אלא מלוא הקול המשיג. רואה איך? ועל כל צד. היטב מושלך על כל צד. מה יפה משלכת, ומה מכוער ממושלך. לא חולי הוא ויעבור. הוא תכלית הבריאות, משוש תורת אם ומוסר אב, ושכר הטוב תמיד לצידו: שיכון, ריהוט, גִמלה, תחביב וקרן מבוטחת שתישא פירות ותגמול חסד של אמת. ועל זה לקמץ, לחסוך, להונות, לקנא, להדוף, ולדחוף, להזקין בלא עֵת – ולהגיע: הנה הבתים שהגיעו, שגרים בהם האנשים שהגיעו, וחיים בהם החיים שהגיעו. הללויה. עד כאן. תמו התפילות. אין עוד על מה. אין עוד אל מה. בוא, נצא מכאן.

קל להגיד נצא. הנגע פרח וכבר פשט והקיף סביב. תמול־שלשום פסיעתיים וכבר אתה בחוץ. היום יאוץ אדם וייחָפז ויסע חצי יום מחצית הארץ עד שיהיה יוצא סוף־סוף ממאחז הקרישות הגמורה, ההישגית הזו, המנוגעה. כדי שיהיה יכול לנשום לו סוף־סוף לרוחה, במלואו. פטור מכפיפת העובש הבריא ההוא. בן דרור בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא, ובין יציריו שעוד ברכה בהם ותום ההתחלה.

לרוץ לרוץ. זה הטוב שנותר. לרוץ כאיל משולח. לרוץ בלוּם נשימה וחבוש עינים. וכנמלט מתוך עשן, או כמפני מקמוק נבלה סרוחה – היאטם והיחָפז בני, עד שתרחיק למדי ותהיה לך די רוָחה סביבך, ותוכל שם סוף־סוף לפקוח לב לפקוח מבט ולשוב ולקחת מַשַב נשימה עמוקה, להתפקח מן הכליאה הממושכת ולהתחיל להיות, הו, כדג זה שחזר המימה.

סיפרתי לך, כי אך זה לא כבר היה אדם יוצא מן החצר וכבר הוא בין עשבים מנושבים ושיחי קידה ריחניים וכבר בתוך הפרדסים הכהים, המעובדים לעָמקם; שנים אחדות אחר־כך כבר צריך לנדוד, להרחיק, ולהגיע אל פסי־הרכבת ורק מעבר להם להתחיל להיות בתוך האפשר. ואילו עתה יסע אדם חצי ארץ בלא הבט לצדדים, כסוס בין חוֹפוֹת עיניו, כדי שיצא ויתחיל. לפי שאין התחלה בלי יציאה. אתה יודע. וצריך, איפוא, שיהיה סוס לאדם, או אופנוע, או, לפחות, מכונית, כדי שיוכל אדם לקפוץ ולצלוח בחטיפה על־פני המפסיק המפריד הזה, לדלוג מעל הקרוב המעובש הזה, ורק שם, הרחק, לרדת, לשלח רגלים. לפזר אברים, ולהתחיל להיות אדם.

אם אני מוקנט שככה מדבר? כך זה נשמע? צר לי שיצאתי מגדרי. בוא אספר לו דבר שנזכרתי, מעשה במזרן השומרים. הנה, סיפור מימים עברו, אותם שהכל מתמוגגים עליהם. היתה אז עמדה מבוצרה אחת בנויה כמין שובך מגושם, מטופש מכל בחינה שהיא, ובעיקר מבחינה צבאית: בולטת, צועקת למרחוק וחסרת כל מסתור. שני השותפים לשמירת הלילה היו לנים בה איש בתורו על גבי המזרן שבפנים. ביום לא היית מאמין כי אכן היית יכול וגם יכולת ליקרב אליה, לגעת ולא עוד אלא לכרוע ולשטח בשרך, דבק בה גוף בגוף, אשפה ממורחה זו, שנקראה מזרן השומרים, בחשכת הלילה, בתשישות האשמורה הארוכה, כנוּע ליאות היית נסחב מתכנס לך לתוך חיק אוהב זה, מבקש מרגוע וגם מוצא, מכורבל מתעַטף מתרפק אל חיק מרגעה זו, מתעלם מן הריח העפוש, מן המגע המחליא, ומתפנק בקוער הזה הממועך הזה.

לישון בו שנת הצדיק. מוסר־הַשכל? אין. מעשיה נאה בפני עצמה. ומסתגלים, אתה יודע, זה הכל. אלי שבשמים ולמה לא. מסתגלים מסתגלות יסתגל אסתגל תסתגל נסתגל יסתגלו תסתגלנה. הללויה.

ורק שאתה לא. שומע? נתק תתנתק מזה. עטוף ראשך בסודר שלא תיגע ולא תתנגע, שלא תתאלח, שלא תשמע, שלא תתפתה, לא למרגעה ולא למנוחת פוגה, ולא לחנופת קצת־טיפ־טיפה, רק־פעם־אחת מה־יש. וכעובר אֵדי קֶטב מרירי – אל תנשום ורוץ, ושלא תעשה לו שום שייכות שהיא, לכלום לא, לא תקנה לך בית ולא מגרש, אפילו לא שולחן, ושלא יהיה צר לך על כלום – ורק כשתרחיק מאוד, ועד שתרחיק, אל החולות, אל השדות, אל ההרים, או אל הערבות – עד שם לא, ורק משם להפתח, לנשום, לשאוף, להתחיל להיות. שומע?

ושלא תתחיל להיות לי בעל־לב כעת. שומע! לא לחוס ולא למצוא הצדקות וסיבות ונסיבות, ולא לבקש נקודת־חן בלחי החמור, או פירור אור בקרן־זוית אחת, ומשהו תוגות בפינה אחרת: היזהר אתה שלא תחליק ותמעד אל הרקק המכשיל הזה. רבים כשלו בו, טובים וחזקים ממך, ואתה כל עוד אתה יפה, ונחיריך אוהבות נשימת חירות – נוס לך כל עוד קומתך זקופה, ולא ולא, שומע? ולא. זה הכל.

כל־כך? כן, כל־כך. אם לא יהיה כל־כך, מיד תתחיל, ולא בלי לב־טוב, לחפש חמישים צדיקים בסדום וגם למצוא ולראות שאולי לא נורא עד כדי כך, וגם שנורא הפרזתי לפניך, ושגם־כך אפשר, ושאולי מישהו אי בזה בָּאַש, אבל לא אתה, ולא משלך, ושגם לאטום קול יבב, מתרפק מעבר לעליבותו, מפתיע כמעט, ובעוד רגע ואתה מתחיל מגלה, שלום־עליכם, את כבוד הנשמה הבוכיה הגנוזה פנימה, וגם כי אין לו דבר שאין לו צד זכות, וכי אין לך עני מכל שאין בו איזה ניצוץ, או שאין לו תקוָה ליום יבוא – אל תתחיל, אוי לך, לא תתחיל לחפש בכיעור נוי, שומע? ולא שמחת עניים. שְֹטֵה מעליו ועבור לך. זה הכל. בטרם תתחיל גם אתה. זו תחבולת ההינגעות: שמתחילים למצוא טעם בחסר־הטעם. שמסכינים עם המסכנות. עם השטיחות. שמניעים ראש, שמושכים כתף, שמוּכים בלי להתאונן. ראה הוזהרת. מרגע שראית כי כך לא – זנוק. פרוץ: אתה לא. ויבוא אשר יבוא.

קל להגיד? אני יודע שקל להגיד. ובכל זאת. למה? ככה. זו שכאן חלקה כבויה היא. כל יצריה האֵזניחו. כל להטה להניב. כל שעשועי ימי פריחתה – כבו כבר נבלו. ומה נשאר? מי אמר שנשאר. לא נשאר. נשאר: ככה זה. הנה זה נשאר. ככה זה, וצא חיה לך בככה זה. רוצה? על חצי דונם של נכזבוּת, חצר ובית ועצי־פרי, מחסן ומשכנתא צמוּדה. וזה וזה ופה ושם.

הנה זו הממלכה שלנו. כאן אדם חי. זה וזה ופה ושם. רואה איך? ונמשך לכאן ונמשך לכאן, וגם ישר לשם, או, מוטב לא, לא לא: אל תביט.

מה יש כאן?

אין. אמרתי לך: הכאן הזה הגיע עד סוף כוחו. יותר מזה אין בו עוד. גם לא היה שיהיה. כל הטמון בו – בא. לא נותר לו אלא להוות. לא כדי ולא בכדי. לא בעד ולא נגד. לא ברכה ולא קללה. רק הווֶה. הווֶה טָפוח מרוּח על כל מה שהוא. ושמיטוּת. שמיטות כל חפץ וכל עיקר וכל יתרון. לא שום יותר ולא שום פחות אלא משטח ככה־זה, כולו שטיחות אחת. סביב. שטיחות מפורקדת עד סוף האופק. איזה אופק. איפה ראית אופק למי חפץ באופק. אם אופק – הרי לא כאן. למה? למה שכאן הכל כאן. כבר הכל בתוך ככה זה. ואפילו לא זה: לא ככה, כי־אם ככה־ככה.

המאבקים עד רגעונם. זכרונות של גבורות במקום גבורות. ושום סוד מעבר שום דלת סגורה. אצל כל אחד כאצל כל אחד. מישור העד־כאן סביב. הנה אטום הפרצוף. שם הלא רוחץ. פה חולה האבק. ולהלן זה שמשוּכתו קרויה גדר־חיה, חושפת שיני יתדוֹת, יבשי צמא בטמטוּם. והכל יפה מרוח־שמש. יפה נטול שום־חסד. יפה מתוּקע בנוולוּת היותו. אילם ולא יהגה, גם כשהרדיו שלהם פעור תמיד בכל כוחו, משלח זרמתו הבואשת אל עולם מצולהב שמש מטורפת. הבט הבט, קח לך בטרם נעבור: הרחוב כולו, צורתו, הבתים, עמידתם, צירופם שבאקראי, באקראי שהפך נצח, השורה הזאת כולה, ואחריה זו השורה, ושתי השורות מזה ומזה, ומראה השלם: כולו לפניך, ולכאן וכאן, וגם ככה: זה מקומי ואנוֵהו: נסיכות החיים. וגם מזה הצד, בבקשה. אל תפסח על כלום, אם כבר. שהכל. ואל תיחפז לומר: וכולי וכולי. כאן כל אחד לעצמו גם כשכל פרטי הפרטים של השונה חוזרים חדגוניים. אין סוף לחילופי הלא־שונה. ואת זה ראית? פרחי הגינה שמעבר. עצי הפרי הללו. הגואבה, הלימון והשזיף. והכלליות שמכאן והלאה. וכל פרט ופרט. אל תאבד אחד. למען תיטיב לרוץ אחר־כך. הה, אלי, אלי הרחמן. הכל בי נובל. מת מיתת צמא. למה עוד לייחל. הכל מלא ”זהו” גדול עבה ושמן. עד אפס מקום. ובלא שום חיוך לרפואה. אף לא קריצה ושום תרמית עינים. ”זהו”, טבוע כולו במה שהוא. כחלום זוָעות, לולא שאין לאן להתפקח ממנו. כגזר־דין סופי. הו, זו הנמיכות של אין־בעד־מה. או, כיקיצה רעה אל מה־כעת, מה־נשאר איפוא. מה נישאר איפוא? אולי רק חיש־מהר להצמיח כאן עצים גבוהים גבוהים, להבליע כל זה מתחתיהם ולכסות, כבבית־עולם. ענין שנגמר. תנצב”ה. או – לברוח. וזה כנראה האפשר.

תבוא? ספקות לך? שאם אמנם כל־כך ככה – איך חיים כוּלם ונראים מרוצים למדי? הו, כן. או האם להם אפשר האי־אפשר? הלא אתה רואה. עובדא שאפשר. הכל דוקא עושים חיים. וכך וכזה הוא הכל? טוב שאתה נרגש. מזמן לא נתרגש כאן אדם. בן, כך וכזה. וכלל לא נורא, מסתבר. ולא כל כך איום. ואפשר ואפשר גם ככה, מה יש, לא? הנה, כן. אחרת ו בוודאי שיש אחרת. הבט, זה, למשל. אחרת: אטום פרצוף אחרת. וזה חולה אבק אחרת. וזה אין לו צל אחרת, פתוח כולו מרום לשמש, כולו מתוקע אחרת בנוולות משלו. או, מה קיוויה לשמוע? הנה, שמע, שירת הרדיו הזה שמתנבא ושר לרחוב וקולו נבוב אחרת.

שר! חביבי שלי. תן לי רגע. איני רוצה לקנטר איש בעולם. אבל שיר? כאן? אלה שהגיעו? להם שיר? שיר על מה? שכבר אין עוד ואין הלאה? שרק עוד ארכת־זמן סגורה, בישימון הככה־זה סביב – זה ושיר? כל דבר שהוא ולא שיר. בית ומגרש וחצר ושער ואבן ופארות עץ ועתונים ומה שתרצה – אבל שגם מן המבט המופנה ביותר, המוסט ביותר, המורכן ואינו רוצה להיוָכח, שמנַסה לפסוח ולעקוף, בגישוש סומא, שגם ממבט מכסה עצמו, ממאן, מצודד – לא תוכל שלא לתפוש את העד־כאן: קצה גג מאובק מוכה שידפת חירבוּן, וחוד של ברוש ניחר מוביש. וזה הכל. סוף פסוק. קץ השיר. סוף־פסוק לא ישיר. עיפושי־עיפושים. גמור. אינך מקבל. אי־אפשר – אתה מוחה – וכי אלה הם חיינו שלנו הם אלה? אסור – אתה נוזף בי – ועיווּת־הדין לראות ככה. בוא, בני, עמוד. מכאן. בית אחד זה, כן. ניצב כולו עומד בזה. בכולו. בקירותיו המתקלפים. בנוכחותו נהרסת השמש, בגמירוּתוֹ לשעבר המתפרקת. נישחת בידי האיטיים שבכוחות, ובידי שפלוּתו, בלי להתגונן, רק בעמוד מולם, עמידה מקבלת דינה, אנוסת בליעל תקיף ולא ירפה. כל מָכוּת מי שהקימו וטעמי למען מה הקימו – מתגלעים חשופים אין בושה. בושה? על מה? מפני מי? כאן? הלא בתוך שלנו אנחנו. מי אינו מסתובב על מרפסתו בתחתוניו. מערומים אינם מבוזים גם בכיעורם. ולא נכלים קטנים שנתפשו. לא אשמוּת בהם ולא נִקלוּת. רק ישנם. זה הכל. והזמן מכלה הכל. ואת המפואר המהודר והממורק שבבתים. הכל ממוטט אותם יותר. השמש, הרוח, האבק, האויר, הדיירים הרשלנים, שכניהם ושכני־שכניהם, העוברים ושבים, בעל־הבית. הממשלה, העיריה. מזג האויר, הקמצנוּת שביסוד היסודות, והקבצנות שברצון הרצונות – הכל עליהם, וגלוי ויחיד יתנשא לו שם למלוך, ה”ככה זה”, בלי שום בושות להתבייש. בושות? על מה? וכי אי־אפשר ככה? עובדא שאפשר. לכאורה רָפוּס כנייר ישן, ממועך תחת מה שיש ומה שאין, שלא יעמוד בו כוחו עד סוף השנה – ועמוד יעמוד גם אחרי ואחריו, חביבי, חזק מכל מה שאנחנו, ועד סוף כל הדורות. עובדא. קיים ומולך. פטור מהצטרך לשוּם טעם מצדיק איזה שיהיה. או מצורך בשום התנצלות שהיא.

מי אמר התנצלות? אתה ואני וכמותנו, אנחנו נתנצל. על שאנחנו כאלה מין פרצופים ואיסטניסים מפונקים. ומי שָֹמנו לדבר מלה. ואילו המציאות – היא מאליה. מוכחה מעצמה. מכוח כבדה. בלתי־צריכה שום ראיה או טעם נוסף. מה פתאום נוסף? הבלים. לא יוסיף ולא נוסף, לא כוסף ולא נכסף ולא כלום שבעולם. לעזאזל, למה? הכל כבר בתוכה. סגור. שום תנועה, שום נטיה, שום צמיחה, שום פריחה. הכל אומר: די לי. והכבר־בנוי, כידוע, אין לפניו עוד מעתה אלא רק ממנו ומטה. הלוך וירוד מן הגמור ומטה. גמירתו – סוף צמיחתו. שלמותו – מותו. מיתה ממושכת ועקשנית שקוראים לה התקיימות. או: גם־כך־אפשר. משלמים ומקבלים שכר דירה. גובים דמי החשמל. בשבת סגור. ובמוצ”ש סינימה. ובסוכות יושבים בסוכות. ובגשם רטוב. וחיים. ואפשר. וזה הכל. טוב. אני עוצר. נסה אתה. פנה כעת ומצא אי־בזה פינה אחת לא כזו. פינה אחת תמימה שתוליך עליך צל, או ריווחת נשימה או חיוך עֶצב או רק צורך להתעכב, לומר אגשה נא אראה, אסורה אראה מקרוב. אל תיגש, לא תמצא. אין. לא כאן. לא סביב סביב. סגור. חסר־בינה ובלתי־יודע. רק שקוע כולו בתוך בוץ שוּחת קיומו. התקיימוּת שאינה נוכחת. קח לך או חדל. אבל רק מזה תוכל לקחת. אם תבחר ואם לא תבחר, רק זה יש. לא שום יותר. המדפים ריקים מיותר ומאחרת. כל השאר – מלים חלולות. אפשר בלעדיהן וגם בריא יותר, אולי. הנה. לכל צד: רחובות שלמים עומדים במלוא פריחת גם־כך־אפשר.

והלא יש גם דבר בעתיקוּת של סמטא נידחת – אתה מזכיר לי – ובמעמד של כתלים דהי עזיבוּת, לא? כן, אבל זו שכאן, כלום זו עתיקות? סתימות היא ולא עתיקות. יָשנות בעודה חדשה. עשרים שנה ועשר שנים או חָמש, והרי לך זקן תשוש, אף כי לא ימות לעולם. לא רק מחמת עצלות ושפלות ידי הבונים, לא רק מחולי אשפה ומאי־טיפוח – אלא מחמת שנולד גמור. גם המהודר והממורק שבבתים. שהשקיעו בו את כל אשר עשקו פרות הבשן – גם זה נולד מת. אין לו לא יותר ולא למעלה ולא רחוק ממה שיש. סתום וגמור במה ששָֹמו בו. דמיון קצר־כנפים ולב זבוב. זה כל שהיה ועד תום. מה כעת? מה עוד? לא. עד כאן. אין עוד. אם עוד אתה מחַפש, לא כאן חביבי. וגם לא את ימיו ואת עצבו של הישן. אם ישו בעיניך הוא הכבד בשנים ובאמת – מה איפוא לו ולמתראה ישן מרוב בְּלוּת; המתגלע בעוד צבעו טרי; נס הלֵיח בעודו ירוק; חסד הגיל; חסר ההליכה; שאינו עוד אלא גל של עליבוּת, מפגע חסר דעת וחסר התנגדות לשמש, לרוח ולחריוני הצפרים המשועממות (ולחינם גם ינסו, מפעם לפעם, לחדש את הצבע על־פי האפנה – לחדש צריך, אילו היה אפשר, את הכוח להתחיל לחיות; אבל זה כבר דבר אחר לגמרי).

והסיפור? מה בא על הסיפור שלנו? הרי היינו אמורים לספר סיפור, כמדומה, לא? כן, ורק לא נוכל להתחיל עד שלא נצא ונרחיק. בוא ניחפז. אינך עיף? כי הסבלנות תמה מהר בדרכים השטוחות האלה. לעולם לא תדע אם כבר הרחק הרחקת למדי. או אם על מקומו אתה מדשדש תחתיו. כולו פה בארץ הלא־איכפת. הנה. זה הדבר: כאן מת האיכפת וחי הלא איכפת. אלה מצבותיו. בתים, עצים, רחוב, עוד רחוב, כולם, הכוללות כולה החוגגת, כל פרט ופרט והסך־הכל: לא־איכפת. נסה־נא, אם טוב בעיניך, אני אמתין, לבוא בחצר זו, לדפוק בדלת הבית. הנה בזו. ושאל נא את הבא לקראתו על אודות האיכפת. אמור בא לו כי הברח וחשוב שיהיה איכפת לאדם. שנורא הוא להיות חי באין איכפת: לא מין מַשֶהוּ־שְמַשהו, אלא כזה איכפת שמקפיץ אדם ממקומו ומריצו כבמכת חשמל. – "מי זה שם ?” – יצעק זה שמבפנים אל זה שיפתח לקראתו. ”משוגע”. ישיבו הלה. ”מה הוא רוצה מה?” – ”רוצה שיהיה איכפת.” – ”איכפת מה !” – ”אני יודע? איכפת כל דבר.” – ”זרוק אותו; שומע? זרוק אותו. אמור לו שבפעם אחרת. שכעת אין. שלא כאן. זרוק אותו.”

אבל מייללים מכל הם האילנות. האלה, שפעם היו במלוא כבודם. אינך זוכר? צויחת יתומים קולם, שַועת אחרוני השבט. כבר קצצו בהם לכאן ולכאן. ופעם אחר פעם, כבר דחקום עד הקצה. והכל חזק מהם. הקיץ חזק מהם, והאבק, והחורב, והרשלנות, והניירות הפורחים, והלא־איכפת מכולם. כבר שכחו שהם־הם, ורגילים שאינם אלא חלק מן ההיינו־הך. מלבד מה שעל פי תכנית אחת עתידים לעקרם בקרוב, עוד השנה, בעוד שנתים, אולי עשר, ויעשו חנויות, או, יש אומרים, תחנה מרכזית לחניית מוניות. אדרבא, כך זה מצטרף היטב לכל הבינתיים של יפי עמודי החשמל, הטלפון, הכלונסאות, הפיגומים הישנים, וכל אותם זיזים יבשים, פה ושם, אחוזי חלזונות שממון, ובריתמוס אחד.

לא. נמאס. לא אמשיך. אבל החצרות הללו. אלי אלי. כואבות האשפה. תמיד. גם כששקד פלוני על חצרו וגרפה על סביביה במגרפה ביום ששי האחרון בין השמשות. השממון זריז ממנו. צחנת הגמור־ומת כוסה על הכל.

אם זה מקבצנות?

לאו־דוקא. מהיינו־הך. מזה שאטום לגמרי בגְמירות שלו. מזה שוה כל עד־כאן שלו וסוף פסוק כי לקבצנוּת, אתה יודע, יש סיכוי: יום אחד אפשר תקום לה רוָחה וניצלה. לא מקכצנות בממון, איפוא; מקכצנות בחיות, מקבצנות קטומת כנפים, כזחל לא יעשה כנף, מקבצנות בנשימה, בנשיפה, מקבצנות בדמיון, ברצון, אני יודע ממה, מקבצנות באהבה אולי – הוי, אלי, עד אנה תוכל להרחיק בכאלה? מה תפגוש בדרך? שממון תקוע. סתם בן סתם אבי סתם יושב על המשפתים, קורא ידיעות, הרדיו באָזניו, רכילוּת שכניו, כל ימות החול, וכל ימיו חול, חולין אין קץ, ערימות־ערימות, לגובה לרוחב ולעומק, ועד מלא. אולי פעם היה לו בלבו, ותם והוֹביש כבאר סתומה ואיננו. הבט – הבט־נא, כלום מלבי אני בודה? חצר אחר חצר. הכל משתמט ממבטך המבקש. חומק מזדחל אל סתרת כל מיני בינתים ערמומיים: מיני ארגזים ולולים וכלובים ופחים ובלוקים. ושני נסרים, וחוט־ברזל, וצפוף ונוגע, להינצל מעמידה בת־חורין, להיבלע ולהיעלם מהבטה זקופה, באלף אלפי הפשרות עם האפשר הראשון המזומן. הקרוב, שאצל סף הבית וכבר מתקבל שגם כך אפשר. וגם אמרנו כך כבר וחזרנו, כמדומה, למדי. מי אמר שהעולם עגול. הוא שטוח, חביבי, שטוח שטוח.

ואתה יודע, אגב, נורא מדבר שהתחיל פעם לטוב ונעזב באמצע, משפלות ידים ומיובש לב, כבול עץ מוּתקע בנחל שזרמו חרב לו? לחזור אין עוד, להמשיך אין עוד, ונשאר זה שהוא עד כאן: לא תם ולא שלם, לא בור ולא פרא, לא בא ולא יוצא. רק חדוּל, כבוי. ככה. כנר כבוי. כבוי. כבה. כּבה כנר כבוי.

והתחלות שאין להן צמיחה, חביבי שלי, טוב מהן שלא התחיל. שלא נולד. גלָמים אלה של סוף־פתאום. של התפוררות הנדחית בטלאים. בהעמדת פנים כמין אַרכּת־זמן מדומה, שאינה מבטלת שום גזר־דין. אילן אתה אומר? צחוק. כלום זה אילן ? ניסרוהו, גדמוהו, קצו בו למעלו ולמטו, דחפוהו הדפוהו, עד ירכתים, שלא יפריע לאיש, לא לכביש, לא לחוטי החשמל, ולא לקומה ב', ולא לחבלי הכביסה, מה נשאר? מפלצת פרושה זרועות גדמות זועקת דממות. נשאר כמו תמיד, העיקום המתחבט, התחבולות להערים. כל אותן אמצאות פעוטות לתפוש, בלי לטרוח הרבה, בלי לבחול גם בהונאה קטנה מזדמנת, ובלעקוף את הקול הלוחש לעתים אדם־אדם, ובלהינצל מבינתים אל בינתים. ובלהשיג. מה להשיג? רוָחה כדמות דבשת. הפוגה כמוּם קטן. לא נורא. זוהמה קטנה. שלא מתים ממנה. ונשאר לך הרבה לעת־עתה, ולא הרבה ולא־מעט כל־מיני־דברים. ושתי פשרות ושלוש. ונחלק את שעתנו, וקצת מזה וקצת לזה, וככה ככה. ומה מציגים הערב, ויפה יפה, ולא המתים יהללו יה, והכל נכון, וגם צידוק הדין. וסיבות ונסיבות הלא יש תמיד, וגם הרבה לא־פשוט יש, ואפילו די־מסובך, וגם שהכל יותר מדי. ומה סוף סוף? – גמדוּת שמתה בלידתה. לא. לא מתה. שממשיכה למות. תמיד. כעת, ומחר, ולעולם. מוסיפה ומתה אין קץ. אילו מתה! אי מוֹת המתה.

הו, לא, לא. מה להם ולזה שבעיניך לא הם יפים, ולא כל מה שהם־הם. הרשות בידך, אם נא לא מוצא חן בעיניך, הרשות בידך – וכולי. לא כלום בעיניהם כיעוּרם בעיניך. ולא כלום בעיניהם היות מישהו בלתי־יכול עוד ביניהם, וכולי, בלתי־יוצא עוד מפתחו אלא בלילה בלילה, בחשוך, במסותר, תחת גלימה, בצל השחור, רק אז מעז הלז ויוצא, כשכלו כל הקיצין, כשמוכרח ויהי מה – מה להם ולזה. יערב לו. לא מהם ולא מידיהם הוא, ולא מהם ולא מידיהם יידרש עלבונו של רְצֵה, לא כבודו של חשוֹק, ולא כזבו של אהוֹב. מה עוד ? דבר חדש! וכולי וכולי.

במה היינו עומדים? אילן זה. זה? יורד בן נכבדים. קל מדי וקלוש מהיותו שרשים ומרבה על גחונו מהיותו צמרת. ובכך מהו? לא הר ולא ענן. מה כן ? צפרדע. זה כן. אפילו לא. שחוּי מעל הגג המאובק, באותה דמימות כנועה. מעליו תלאובות שמי־תכלת שהם, נלאי ריק, אבק וחוֹם, ומתחתיו – די. כלום. לא: מה־בכך. זה עוד. מלוא האופק מה־בכך. אילו היה אופק. והלא אין. רק אובך קל, לא חשוב וכבד מנטל עופרת, ממעך נשמת כל חי, סוגר כגולל על, ועלי ועליך ועל מה לא. עד שאילו גם נותר צוהר צלול פתוח אל שמי השמים – היה מתכסה קורים שוממים, עתונים ישנים, ידיעות נושנות, ואבק מה־בכך. סתום.

תמיד אילן מפריע. אינך יודע? תמיד רק בינתים הוא כאן. עד שיעשו משהו מועיל יותר. נטלו מן הטבע את רשותו על אילנות. אלמלא שדלוּ הידים והלב משאת, קרסו כּשלו מייד, נשתטחו על אפיהם, קלקל ומעוך מעוד וקלקל. גם הפרדסים הגדולים, העמוקים, הובשו ונמכרו לסרסורי האמות המרובעות. הה ארץ מושב רוכלי המועט שבמועט. גן־עדנם של הסריסים. נוֹים של מפצחי הבטנים. כלום פלא באיזו קלות תפַנה שקמה כבדה בשנים מקומה, או יפנה מקומו אקליפטוס נאדרי הוד, לפני לול ביטון מאפיר של שיכון, מעשה ידי אדריכל סריס, מוכה טחורים נכזב, ואכול כיב הקיבה – אשר בעודו טרי כבר מתקלף ומגלע טמטום ועתוני ערב, מוזנחוּת וכביסה על אדני הגזוזטרה, עם נצנוצי טירוף להעשיר. ועל הקורקר המשותנן, בין הא לדא, פגרי חרדונים עבשים וכרזות־הפיס. לנוּס חביבי, לנוס מזה, או ביתה, להיסגר פנימה, ובינך ובין הכל תריסים, חומות ואילנות עבותים, ולא לשרבב גם עוקצו של חוטם החוצה.

לשנות? את זה? מי? חדל. מה תשנה. דחפור. אלף כוח סוס. ודָחוף ועָקור הכל. החלק והחזר לקדמותו שמלפני. ולבוא ולהתחיל מהתחלה בהתחלה צומחת. אילו היה אפשר. אבל אי־אפשר. ולא עוד אלא שלא חסר לאיש. ניחא לנו בככה־ככה שלנו. וביום ששי וביום ששי נרוץ עם ארבעה הביתה, עם ארבעה עתונים ונקרא כל השבת ונהפוך ונמצוץ איך כל העולם וכל האחרים גם הם רעים ונפסדים, גם הם. והזה, במחילה, שאיננו מוצאים חן בעיניו – הוא יכול לצאת, בבקשה. מה נשאר? אבק. וככה־ככה. ללא רחמים או תקוָה. מתחת שמש בוערת אין רחם. בתוך עזובת מי שחי חי, מי שמת מת. בקוצים המאפירים על המגרשים, בדְהי המעוזב על־פני כל, כאנחה שאין עוד אחריה, בשיירים הפורחים צבעונין של פיתי אשפה, בזמרת כבסים נחבטים באובך, בלא חשוב, בידיעה כי בעוד כלום ואתה כלה תחתיך, משממון, מכלות כל אפשר, מאין צריך לכל אהבתך המבקשת, מנשמת קרבתו המחליאה, הו, אלי אלי, והלא יש עודם זוכרים את המקום הזה צומח, אך תמול שלשום, בעוד הכל כאן קטן ותם – כעת כבר לא קטן וכלל לא תם. אפילו לא קצת תם,

לרפואה. אגב, שמעת מימיך על אחד למשפחת הפרפרניים המצוי לרוב, באביב ובראשית הקיץ יפריח. צמח חיור מצהיב ועליו תלתניים, ושמו מכל השמות שבעולם – צחנן מבאיש. בכפול, דוקא. ואפשר, מסתבר, גם בלי שום סימן תלתניות או פריחת אביב שהיא – להיות צחנן מבאיש, מכל צד שהוא. הרחמן יושיענו.

נניח לזה. מה טעם להזכיר כי זה שאך תמול שלשום עוד המה חיים והווה פתוח ומצמח – הפך מאז ונסגר שיכונים. יזכו יושביהם לרוב נחת, אמן. אבל מלה אחת, כיון שכך, על השיכונים המכוערים ועל צמוקי הנפש שעשו אותם: שיכונים מכוערים יולידו אנשים מכוערים. אנשים מכוערים יולידו נשים מכוערות נשים מכוערות תלדנה ילדים מכוערים וילדים מכוערים יולידו עולם מכוער. ועולם מכוער לא יוליד עוד אלא רק יהיה מלא וסתום וחנוק ותם ונשלם.

מחקר הים, זפת

גברתי היושבת־ראש. מכל פעולות המשרד לחקלאות לא באתי להעיר אלא על פינה אחת, על התחנה לחקר הדיג הימי.
נתעוררתי להתעניין במוסד מחקר זה, כאשר בדקתי את כלל מאמצי המדינה בפיתוח מרחבים חדשים לתנופה משקית, כלכלית וחברתית; כיצד עוקרים מגבולות הקיים ונפתחים אל עתיד מבטיח יותר, הקורא למאמץ, לחיפוש וליציאה אל מה שעוד איננו, אל הטומן בחובו משהו מגרה, שיש בו משום כיבוש עולם. מתוך הנחה שמה שכבר יש בידינו – הוא גבול מעיק, ואילו מה שאין עוד – הוא אופק גונז יכולת חדשה.
הדיבורים על כוחה של האוקיינוגרפיה החלו מנסרים מאד בחלל עולמנו זה מקרוב, בהדגשה יתרה על הערכים הפוליטיים שבהם, אבל פחות מדי, חוששני, על הערכים הממשיים ועל האפשרויות הגנוזות בהם להרחבת תחומי הארץ מן היבש אל הלח, ומן המושגים המקובלים על ים כשדה למרדפת ציידים אחר שללם – אל מושגים חדשים של טיפוח שטחים לאיכרות־ים, לחקלאות ימית, ולחשיפת כוחות לא נודעים באותם שדות ים שעוד צריך להכשירם. העתקת מושגים מקובלים של הכשרת הקרקע, אל שטחים מופלאים של הכשרת מימי הים, להפקת מזון, הן מן החי, הן מן הצומח – ומימי הים, במובן זה, הם ארץ לא נודעת בכל המובנים. בארצות שונות בעולם הוסבה לאחרונה תשומת־הלב אל הים, בהתבוננות גוברת והולכת ובהשקעות שעוד לא היו כמותן. ומחקר הים הוא החלוץ ההכרחי העובר לפני כל נסיון לניצולו החדש. מדברים על אוצרות הים בכל מה שהיה מדובר מקודם על אוצרות האדמה: על מחצבים, על אנרגיה, על ניצול החי והצומח. כשני שלישים של קליטת האדמה הם ימים שהבלתי־ידוע בהם עולה על כל הידוע, אבל ככל שיודעים יותר, מסתבר כמה מעט ידוע על האוצרות המומסים במים ועל החבויים מתחת פניהם, הרבה הרבה מעל כל' מה ששיערו פעם. ותחרות חשיפת מכמני הים ניטשה כעת בין חוקרי הים למען העתיד.
אין זה המקום להרחיב את הדיבור ולתאר את כוחו של הים, זה הכוח העשיר פי כמה מכל הכוחות שכבר נודעו בפועל. אך מכל מקום, הים המלוח כמקור מים מתוקים, הים הזורם כמקור אנרגיה, תהליכי החום והקור שבו, המינרלים המומסים בקרבו והמוסעים בו, חומרי החיים שבו ועולמות עשירים, מעבר כל דמיון, של חי וצומח, ולאחרונה הים כקולט שיירי התהליכים הרדיו־אקטיביים, כביכול ”מזבלת” העולם לפסולת זו, אשר תוצאותיה לחיוב ולשלילה לא נודעו עוד כל צורכם, והמאיים שבהם, או הסיכוי שבהם – הם נושאי התבוננות מרוכזת בהרבה חופים מחופי הימים סביב סביב.
אך גם בקטנות ובקלות מאלה איננו יודעים הרבה, על הקרוב והמצוי ביותר אצלנו, ועל חופינו: מבנה החוף, קרקע הים כמאגר חומרי בנין, (זיפזיף וכיוצא בו), כמסד לבנין נמלים, קרקע הים כאוצֵר אפשרי לנפט, הזרמים הפועלים בו ותוצאותיהם, משבריו, שיאיו, שפלו ודממתו – כל אלה בראשית דרך הכרתם ועוד בטרם בראשית.
בורא העולם, חוששני, חנן אותנו לא רק בנגב יבשתי, אלא גם בים גדול, אך רזה, ואילו בדרום, בים אילת – ים עשיר אך צר. הניתן לשנות משהו? אולי, אך בלי מחקר אין לדעת. בלי התבוננות אתה עיוור ופועל כעיוור, או תלוי בידע זר ורחוק שאינו הולם תמיד את תנאינו.
והדיג הימי לחופינו – מה סיכוייו באמת? הניתן לשנות כאן את ”נגב הים” ו"להפרות שממות” בים? ככל שמוזרים הדברים למשמע – מה ידוע על תנאי ההתחלות שבתוך הים, ראשית התהוות החיים, המאפשרות התפתחות עשירה יותר, בצומח ובחי? כל אלה בראשית איסוף הידע.
והתחנה לחקר הדיג הימי בחיפה – היא היא שלכאורה הופקדה לעסוק בדבר, לחקור, לדעת וללמד. אבל צאו ובקרו את מקום אותה תחנה, גם בספר התקציב וגם ברחוב הבנקים בחיפה, ותמצאו גם כאן וגם כאן, כי זה מוסד נידח מתשומת־לב. אלמלא מענקי חוץ, לא היתה להם תקומה, ואלמלא דבקותם הקנאית של החוקרים, מכבר היתה נסגרת תחנה זו מיאוש ומרפיון־ידיים, מאין בסים ומתקציב קמצני. כל התקציב לפעולה של אותה תחנה – כעשרת אלפי ל”י, זה הכל. השאר, מאות אלפי הל”י, סכומים עושי רושם, למשכורות ולשירותים כמובן. לפעולה הישירה, אם אמנם מדובר בתנופת מחקר להוצאת המדינה משיגרת מושגיה על הים, אם אמנם באוקיינוגרפיה אנו עוסקים – לפעולת המחקר הישירה אין כאן אלא רבבה ל”י דחוקה ומחוקה. אלא, שכאמור, מענקי חוץ של מדינות רחוקות, שעבודת חוקרינו נחשבת בעיניהם יותר משהיא זוכה בעינינו שלנו, הם שעומדים להם; אלא שקשה לבנות צוות של קבע ועבודה של קבע על מענקים של ארעי, שהיום ישנם ומחר אינם, ואימת הארעיות תלויה על ראש כולם. ומאימה זו יש נמלטים, וכבר היו, לצערי, מעשים, שיפה היה שלא יחזרו, שלא יימלטו מאתנו חוקרים, מחמת הרגשת יתמות. ואילו בכל מדרך רגל ובכל שימת יד של חוקרים שלנו – ים זועף ומסע קשה לפניהם. האם ביקר שר החקלאות במעבדות התחנה לחקר הדיג הימי בחיפה ברחוב הבנקים? במעון שיכול היה אולי להתאים, אינני יודע למה – אבל בשום פנים לא למכון מדעי, לא למעבדות לחקר הים. הרי זה בבחינת לא יתורץ בכלום – לדאות היכן חוקרים אצלנו את עתיד הים של חופינו. במה אנחנו מסבירים ונושאים פנינו? זה, ועוד: ידוע כי אין מחקר ים בלי הפלגות לים, והנה גם ענין כה פשוט וקל כרשיונות הפלגה, כאלה שיש בידי כל דייג ודייג, אצלם היא בעיה סבוכה וכמעט שאין מודים בקיומם הליגלי, ועליהם להצטייד בתעודות מסע – כאילו היו נוסעי ספינה היוצאים את הארץ לא בשליחותה, אלא היינו הך לשם מה.
אך הענין העיקרי אינו אלא הקמת צוות מלא וקבוע למחקר בבנין של קבע, מתאים למחקר. חובה ראשונה היא לשלוח צעירים, מעונינים בנושאי הים, להשתלם במקצועם במתוקנים שבבתי־הספר, ולהביא לארץ מומחים ידועי שם שיקנו תורתם כאן. כשם שענין ראשון במעלה הוא הנסיון ללקט את כל העוסקים בחקר הים ולהביאם תחת קורת גג אחת, כשיד אחת מנצחת על מפעליהם. חוקרי ים מצויים זעיר כאן זעיר שם, במשרדים שונים בממשלה, ולא תמיד יודעת יד ימין מה עושה יד שמאל – ואף אם מפגש זה אינו בתחום מעשי משרד החקלאות, טוב שיתעוררו על כך. ואילו בכל השאר – חובה היא שיפתח משרד החקלאות לבו לנידח זה, לכמעט יתום זה, אל חלוץ מחקר הים, בתקופה חדשה של התמודדות האדם עם הים הגדול. גם בתנאים הדחוקים שבהם פועלים חוקרי הים שלנו, כבר תרמו לא מעט, במחקר שימושי ובידע טכנולוגי, ואף במחקר בסיסי, שזיכו אותם בהערכה, בתשומת דעת המומחים וב"תשלום מחיר" קיומם; ואילו בתנאים נאותים יותר, כשייצאו מסימטה למרחב, בתקציב פתוח־יד יותר, בדאגה למעבדות ולמבני מחקר, בהשתלמות אנשים נוספים, בתיאום עם שאר העושים פה ושם – יש ידיים לתקווה, שידע עשיר יותר יקדם אותנו לקראת כיבושים, שהיינו עשויים להתמלא מפירותיהם, אם נהיה יוצאים בניצוץ דמיון יוצר, ביצר הרפתקני ומוּפעמי תחושת המחר.

 יזהר סמילנסקי (מפא"י) 12-2-65 דיון על תקציב משרד החקלאות

 

גברתי היושב־ראש, חברי הכנסת. כל מי שחזר מן הים ברגליים מוכתמות זפת וחירף וגידף וביקש לדעת מניין מחרוזות הנפט הללו המעטרות את חופי הארץ ומוסיפות נופך משלהן על תענוגות הרחצה בים – יברך הצעת חוק זו המנסה, באיום של קנס גבוה, להרחיק מקור זיהום עיקרי של הים בנפט.

אולם סבל זה של רגליים מזוהמות בזפת הוא רק טרדה מרגיזה, בעוד שלבעלי חיים מרובים הוא כליה גמורה והשמדה המונית. ביחוד בולט הדבר במפרץ אילת. השמן הנפלט אל הים מתקרם כמין צעיף דק על פני המים, ומטולטל בגלים וברוח; הוא אוטם את פני המים מחדירת החמצן אל תוכם, מקצת נפט מתמוסס במים והשפעת תמיסה זו רעילה והרסנית גם כשריכוזה נמוך. רצועות חוף ייאלחו בשכבת הנפט, ואבנים ואלמוגים יתכסו בשמן ובחומרי רעל וייהפבו כך לקרקע ממית, אם ממגע ישיר ואם ממגע עקיפין. והמוות יתפשט מהר. את אלה יחניק, את אלה ירעיל, ואחרים ימותו מטרף מורעל.

גם קיומם של האלמוגים עצמם מסתכן בים מזוהם שהתפתחותם בו מתעכבת, ועודף החיים על המתים – שהוא סדר הטבע התקין – יתהפך. עולמות שלמים ייהרסו כך ממגע הנפט, ייכחדו, וחדשים לא ימלאו את מקומם. יוצא איפוא שמניעת זיהום הים על־ידי פליטת שמני אניות, מיכליות השוטפות קרבן ואחרות, היא הכרח דחוף, וחבל שאיחרו עד עתה בנסיון למנעו ולצמצמו.

הדרך המוצעת לפנינו היא דרך הקנס על האחראי לשפיכת השמנים. אלא שקנס זה כוחו עמו אם נעשתה שפיכה זו בתחומי המים הטריטוריאליים שלנו. ואילו שמנים שנשפכו מעבר לתחום זה – יכולים בתנאים מסויימים של זרמים ורוחות לחזור ולהגיע לחוף, אף כי, כמובן, בכמויות פחות אפקטיביות. כך הוא בים־התיכון, ואילו במפרץ אילת הענין מסובך ומסוכן יותר. הרוח המצויה שם היא רוח צפונית, ולעתים קרובות צפונית־מזרחית, באופן שמה שנפלט בעקבה – מוסע לחוף אילת. יוצא איפוא שרק אמנה בין־לאומית למניעת זיהום הים על־ידי שפכי שמן תוכל לסייע, ואין מקום שבו אמנה כזו היא יותר דבר למקומו. חשוב על כן שנעיין באמנה זו ונראה כיצד תוכל לפעול על שכנינו למפרץ הצר, כדי שיימנעו אף הם ממעשה השחתה זה, שאין בו הכרח, אלא רשלנות בלבד. אילו מצאנו דרך לשיתוף פעולה אתם בענין זה – ונשם כל מפרץ אילת לרווחה.

אולם שפיכת השמנים אינה מתרחשת רק אם שופכים שמנים במתכוון, אלא גם אגב פריקה וטעינה מתוך צינורות רעועים או שילובים דולפים, או גם שיטות הזרמה בלתי־משוכללות. חשוב הדבר לפקח על שיטות אלו, שתהיינה נכונות ומדוייקות. שיתוף פעולה בין חברות אספקת הנפט, חברות האניות ומינהלות הנמלים, עשוי לעורר חיפוש משותף של דרכים משופרות לפריקה ללא דליפה ושל שטיפת המיכליות הרחק ככל האפשר ממגע עם החוף.

ומכל מקום, הצעת חוק זו היא צעד נכון, שתוצאותיו יהיו לברכה לבעלי חיים אלמים ולבני־אדם שיוכלו להודות על כך. וחשוב לזרז תהליכי החקיקה, כדי שלא לדחות תחולתו וברכתו.

 

יזהר סמילנסקי (רפ”י)  הישיבה הרביעית של הכנסת הששית, 30.11.1965

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חוק גנים לאומיים ושמורות טבע

גברתי היושבת־ראש, חברי הכנסת. דומני כי לא אטעה אם אומר כי חוק זה בשלה שעתו לבוא וכמעט ואיחר.

מידותיה של הארץ מזה, קצב פיתוחה מזה וייחוד טבעה מזה – הגיעו עד מקום שקשה להמשיך בו במעשים כרגיל.

ארץ מכוערת תוליד אנשים מכוערים; אנשים מכוערים יולידו עולם מכוער, ועולם מכוער לא יוליד עוד, אלא יחנוק.

הרי זה מושכל ראשון שחוק זה בא להרחיק מקצת חזות קשה זו ואשר התפתחות בלתי־מרוסנת מאוּימת בו.

שני צדדים צריכים לחוק הזה: צד הציבור מזה, וצד הטבע מזה, אלא שהאחרון אילם. קל יותר לנסח משאלות הציבור, והן גם אמורות יפה בדכרי ההסבר: נוף, בידור, לימוד וקצת שלווה. ומי שמשרת את הציבור בכל השאר, ישרתנו גם באלה. אולם מי יהיה צד הטבע? מי יהיה לו לפה? מי יבטא כאבו של חוף ים מופסד בשיטתיות, כמובן לטובת הציבור המשתכן ומפעלי הפיתוח, אך לרעת הציבור המייחל לים משלו, ים מסביר פנים. מי יעמיד, על פי חוק זה, בקשה זו וצורך זה מול צרכים דחופים ודוחקים, שהכל מסכימים להם, ואף כי לא הוכח לאיש שרק בדרך הרס אפשר לספקם?

מי יעכב פיתוח פזיז שלא יהיה מחבל לבלי תקן? מי יהיו על פי חוק זה אלה שיילחמו על כבודו של אילן כבד בשנים ועל יחוסו כנגד חשבונות וצרכים שמשרתי הציבור בשליחותם רואים כחובה קודמת וכערך בעל משקל יתר?

יתר על כן, מי יהיה במועצה הזאת לוחם לזכויותיהן, שאולי נראות כמגוחכות, של לטאות, חיפושיות שכמעט וכבר נשמדו, או מי על־פי חוק זה אמור להיות קשור יותר לצורך דוחק של רשות ציבורית פלונית כמקור הכנסה רב פיתוי ועוצמה. רק דונמים אחדים למכירה, ומצוקה מדכאה נפתרת, ויוצאים למרחב, מי יעמוד בפני פיתוי זה – השליחי אותה רשות ציבורית, או שכניהם למצוקה מימין או משמאל? מי יהיה על פי חוק וה רואה למרחוק, צופה לבאות, פטור משקול הכרח של רגע לוחץ ומיבלת מטרידה בנעלו?

זה איפוא לדעתי הפגם הראשי בחוק רצוי זה, כשערכי נוף וטבע כה רבים כבר קולקלו. שכן גם המועצה המוצעת פה. וגם רשות הגנים העתידה למשול בו, אין בהן פתחון פה לצד זה, שהוא למעשה רוח אפיו של החוק, מלבד משהו לצאת ידי חובה. שישה־עשר נציגי מוסדות נוגעים בדבר, מול ארבעה, אשר שר הפנים יחשוב כי יש להם ענין בחובבות טבע. ורבות מחשבות בלב השר על חובבים ועל טבע. הרי זה עיוות כל מאזן.

מועצה כגון זו המוצעת יפה היתה אילו היה מושם עליה רק לשמור מה שכבר נגדר, ולקיים מסורת שמירה נאותה שנקבעה לאחר נסיון רב, לימור והקשבה מדוקדקת. ואילו כאן – שהכל בחינת מעשי בראשית, כשהיא נקראת להתחיל ולייעד שטחים, ווה למעשה כל תפקידה המוצע לה – אין למועצה הזאת בני פלוגתה, אין להם עם מי להתווכח, אין גם מי שיגן, בלא שום טובת הנאה אישית או חוּגית, על זה שאותו באים לשמור ועליו מתכוונים להגן. להגן על מה? כל אלה כוחם יפה יותר לענות כיצד להגן. כל אחד מהם יודע את פרקו: בטחון, בריאות, חקלאות, עתיקות וכו', ולשם כך הוא מצוי שם, אך מי מהם קרוב אל הדבר מצד עצמו, מצד מהותו, שאם היא מעיקרה אינה נכונה – לשם מה לשמור ולהגן עליה?

חסרים, ובאופן בולט, ולא כזוכים מן ההפקר, שימצאו חן בעיני שר שיקבע אם אמנם יש להם ענין בחובבות הטבע – חסרים כאן אנשים שהטבע להם חזות הכל, שליבם פתוח לזה קודם כל ויותר מכל, חבורות אזרחים העוסקים בכל מאודם ואפילו מאורגנים לשם כך באגודות ובחברות, כגון החברה לשמירת הטבע, ההברה לבוטניקה, החברה לזואולוגיה, החברה לגיאוגרפיה, החברה לגיאולוגיה, החברה לארכיאולוגיה. כשם שאזרחים שהכשרתם ועיסוקם מעניקים להם כוח ראייה יקר לענין זה: אדריכלים, ציירים, פסלים, ואולי גם משוררים, ולא אחרונים בשורה – אנשי מדע שהטבע הוא ספר יומם. בלי כל אלה אין המועצה מועצה, שכן במי תתייעץ? בכל אותם נציגים ונבחרים שנשלחו והוראות חשובות ונחוצות בידיהם מה לשמור ואיך לשמור את הנורמות המוקצבות על־ידי שולחיהם? מעשה זה של ייעוד שטחים, או ביטול שטחים אחרים שלא ישאו שם גן לאומי לשווא – הוא מעשה קובע עתיד. מקום בו למומחים ולחובבים, לבעלי השקפות פורחות באװיר כלבעלי השקפות מאוששות על מהו יפה ומה ערכו של קו מיתאר, של אופקכנגד כל משקל ההון והנכסים האחרים, ולבעלי השקפות מסויימות במה מתחילין בהתחלה ובמה ממשיכים לעתיד לבוא.

אין במועצה המוצעת אנשים שסימנם היחיד הוא: טעם ליפה, ושאינם משלימים עם כיעורו של שיכון; או שיפי הארץ יהיה נכס לשיקול כלכלי בלבד, או שייחשב בנכסם הלבדי של יושבי אותו מקום או של פרנסיהם, אין בה אותם אנשים שהשקפתם איתנה כי נוף אינו דבר מותנה ברשות כניסה, אלא שזכותו של כל אזרח, – ולשם כך קיימת לו מדינה – לתיתו נשימת רווחה דרך חירות.

חוששני שמציעי הצעה זו לא דקו בהבדל שבין שתי גישות: האחת – שיפור נוף הארץ; והשניה – שמירת נוף הארץ. כאן הדגש שיפור, וכאן – שמירה. זו באה להציל את שיווי המשקל השורר בפיסת עולם קטנה אחת, וזו באה בראש מורם לשכלל, לייעל ולמסחר את הקיים, לתת לו ”צורה" ו"טעם". מכאן חרדה לקיים, שאין לו תמורה, וליתן זכות חיים גם לנמושות שבחיות; ומכאן יודעים יותר טוב איך הטבע צריך להיראות כדי שימצא חן, יהנה. בכל מקום שנושא השמור הוא מעשי אדם, כמצוי לרוב בארכיאולוגיה, יש מקום לטפל ולשפר, ואדם יכול ללכת, על אף הרבה הסתייגויות, בעקבות אדם אחר, קודם לו. אך רעיון שיפור הנוף, אם לטבע הכוונה – הרבה פליאות יש בו, נוסף על היהירות, ורבה החכמה הנדרשת מתי להרים יד ולא לגעת. כביש תמים ונחוץ שסוללים אל תוך תחומי הר נידח – משהו מרוויחים בו ומשהו מפסידים. או אנטנה של אלחוט שתוקעים על שיא הר, משהו מרוויחים בה ומשהו מפסידים.

היכן ישקלו זה כנגד זה? ויכוח זה עיקר נחוץ הוא. וצריך שיהיה אפשר לשני המחנות להתנצח דרך חירות ומתוך שווי ערך, שיחה בשני קולות בעלי זכות שווה, לא אלה בפנים ואלה צועקים "חי־וקיים” מבחוץ, אלא אלה לומדים לכבד עקרונותיהם וגישותיהם של אלה ככל שניתן.

זה ועוד זה: כמובן, שמורות טבע, גנים לאומיים וכו' יהיו אבן שואבת לתיירים. אבל תכונה זו הרי היא כה מובנה וגלויה עד כי מעמידה לפעמים בצל, חוששני, כי לא רק הם וטעמם הקובעים – אלא גם צרכיו של כל דכפין, ואולי האחרון ראשון. והכל כדאי בעיני למען משוטט שתרמילו על גבו. והנה בעור שתיירות תשמש תמיר גורם מדרבן לקום ולעשות; הרי אותו נודד סתמי, אותו סתם הלך משוטט – מי יהיה לו לפה? שיהיו ערכים בארץ, כנוף, כים, כמרחבכמצפורים בראשי הרים, או כהשתרכות בגיא נעלם – שאין בצדם שום עסקת חליפין, (ולפחות לא תמיד ולא בכל מקוםלא שלם וקח, אלא קח משלך מלוא חופניך. גם נושא זה שנוי במחלוקת. ומי במועצה המוצעת, ויותר מזה ברשות הגנים המוצעת – יטען טענות אלה? ומה יהיה משקלו של מי שדעתו אחרת, בטל בששה־עשר במועצה, וכלל לא מובטח ברשות הגנים.

אם יתוקן מעוות המועצה, בדין הוא שגם רשות הגנים תהיה מותקנת, ובפירוש, לא בלי מחצית אנשי ציבור. שלא מישהו יחליט על חובבותם, אלא שכל אחד מהם מכוחו הוא שם, ונקרא בשמו, שכן הוא בא מן החברה לבוטניקה, או מן הציירים, או שהוא חוקר טבע ידוע, שבלעדיו מחקר זה מתרוקן.

הרי זה חוק לבלימת היצר הפזיז לקבוע עובדות גמורות, ששכרו בצדו, בחינת מתנה מן השמים. הרי זה חוק שלא תעשה כל רשות מקומית בערכי יפי הארץ שבגבוליה כבתוך שלה. שתקשה על כל עסקת רווח, שבסיבתה יתכער העולם או שיישלל מן הציבור עולם של יפה.

כל מערכת היחסים בין מועצת הגנים הלאומיים ובין רשות הגנים אינה נהירה. כלום אין שום יחס ותלות בין השתים, והראשונה באה רק לייעד שטחים או לבטלם, והאחרונה תשלוט בשטחים בלי למסור אפילו דין־וחשבון לאיזו מועצה ציבורית, אלא לשר הנוגע בדבר או לשליחיו? או שמא נכון יותר שיהיו יחסי גומלין בין השתיים, ושהרכב הרשות לגנים יהיה כדוגמת הרכב המועצה, או שתנאי יהיה כי המועצה תציע למי שימנה את חברי הרשות רשימה שמתוכה ימנה? או שמראש נקבל סייג, כי לפחות מחצית חבריה יבואו מן הציבור?

מנסיוני למדתי כי לענין זה יש הקשבה רבה ורחבה ואמיתית, עולה על מה ששיערתי. נכונות מרובה מתגלה להתייצב ולסייע כדי להצליח במעשה גדול זה, שיציל לנו פינות לנשימה רווחה יותר. לאחרונה שמענו כי בעין־גדי, שנפתחה לרשות טיילים משנסתיימה סלילת הכביש, שוקק אדם רב – ובחג הסוכות האחרון ביקרו בעין־גדי כ־25,000 מטיילים, וכל העם הרב הזה נוהל והודרך בעיקר על־ידי מתנדבים, חובבי טבע ואוהבים לעין־גדי. האין בזה אות נוסף כי חוק זה צריך להיות פתוח ככל האפשר לשיתוף הציבור, מטפח ככל האפשר זיקת גומלין זו, שיהיו אזרחי הארץ עושים באהבה כל דבר שחוק זה בא להטיל עליהם?

אני מקווה כי הוועדה שתדון בחוק זה – ולפי טעמי היא צריכה להיות ועדת החינוך והתרבות – תתקן את הנחוץ כדי שיהיה חוק זה עושה נאמנה בשליחותו.

יזהר סמילנסקי (מפא”י), קריאה ראשונה של חוק הגנים הלאומיים ושמורות הטבע.
ישיבה 191 של הכנסת החמישית 11-12-1962

חוק גנים לאומיים ושמורות טבע

3. חוק גנים לאומיים ושמורות טבע (תיקון), תשכ"ד – 1964.

היו”ר י. ישעיהו־שרעבי:

אנו עוברים להצעת החוק של חבר־הכנסת סמילנסקי – חוק גנים לאומיים ושמורות טבע (תיקון), תשכ”ד – 1964.

יזהר סמילנסקי (מפא"י):

אדוני היושב־ראש. אני בא לדבר בפרחים וביצורים קלים שכמותם. חוק זה שאני מציעו לפניכם, חברי הכנסת, מבקש לגדור פרצה בחוק גנים לאומיים ושמורות טבע, תשכ"ג – 1963, ולתת סמכות חוקית, מקיפה וגם גמישה, למי שיוסמך לכך. לעצור ולמנוע כליית פרחי־בר וערכי טבע מוגנים אחרים מאדמת הארץ.

צמח שפרחיו חוזרים ונקטפים שנה אחר שנה, ילך הלוך והיעלם עד שייכחד. ולא רק בפרחים הנזרעים שנה שנה מאליהם המדובר, אלא גם בפרחים העולים מצמחי בצל ופקעת. צמחים אחרונים אלה אמנם רב־שנתיים הם, אבל כוח חיותם מוגבל לשנים מעטות, ואם לא יינתן להם להיזרע – יכלו. ואילו זרעי צמח כזה עד שייקלטו וייעשו פרח, צריכים הרבה רחמים, שנות ברכה ושנות הישמרות מאלף המזיקים השונים והמשונים.

לעתים תחלופנה שנתיים־שלוש עד שמזרע נפוץ כזה ייעשה פרח. ומעטים עד חמלה הזרעים שיזכו להפריה לעומת ההמונים שלא יעלו ולא יבואו, יקמלו באיבם ויעלו בתוהו. והנה, כל עוד לא הפר האדם שיווי־המשקל שבטבע, יהא שיעור הזרעים שינבטו מתאזן עם שיעור הבצלים והפקעות שמחזור חייהם יגיע עד תומו. אך משהפר האדם שיװי־משקל רופף זה, ילכו אלה הלוך ופחות במהירות ולבלי הינצל עוד. באופן שכל קטיף משולח־רסן גוזר בהכרח דין־כליה על הצמחייה הנקטפת, תהליך שאינו ניכר תמיד בראשיתו, אך הולך הלוך והתעצם, וכשיורגש לבסוף – כבר יהיה לבלי השב.

משמידים שונים לפרחי הבר; כולם, מסתבר, מכוונות טובות ונעלות. יש קוטף להנאתו, יש נותן להנאתו, ויש הסוחר בהם להנאת מי שלא קטף ומספק לקוחותיו כתגובת "רצח המוני" שעשה למענם ולמען אהבתם את היפה.

רבים יותר מדי בינינו אשר לא די בעיניהם לשוב מטיולם בפרח או בשנייםשלושה, ותאוותם לא תנוח עד שימלקו ויתלשו מלוא חופניים ומלוא זרועות, ועמוסי נובלים ונובלות, חנוקים באגרוף יחזרו לביתם; ומי לא ראה את המטיילים היקרים הללו, במשפחות וביחידים, בהטילם שללם המעיק עד בואם למקומם, אלומות אלומות של בזוזים ומתים. ובמיטב ימי החורף, וביפות שבשבתות תוכלו לראות מחזות השמדה כאלה, לקיטה זו בחטפנות ובתאווה, והשלכה זו בעייפות ובלא איכפת עוד כלום.

אבל יש בינינו גם בעלי דבר ובקיאים בסתרים, היודעים מחבואי כל פרח ופרח ולא יניחו גם ליקריי המציאות, ונוצר ציד גדול והם לא יירגעו עד שיתלשו את האחרונים שבהם. ואף זה תמיד למטרות יפות וכדי להצטיין לפני מישהו. הנה כי כן נעלם ואיננו תורמוס ההרים הכחול, שכיסה לפני שנים אחדות שטחים נרחבים במבואות הרי יהודה – סוחרי הפרחים גילוהו, עטו עליו ואיננו. נרקיסי הביצה לא יאריכו ימים בארץ, לאחר כל פשיטות הרצח שקטנים כגדולים פשטו בהם בשנים האחרונות, עקור וזנב ותלוש וקצה ביסודיות – והרי זו עתה אתראה מאוחרת למדי לגורל פרח ריחני לבן ולבו זהב, שהיה פעם בשר מבשר החורף, ועומד להישאר כשרידים מדולדלים.

או צבעוני השרון, שאינו מכסה עוד באותם מרבדים פרושים. הנדירים להפליא לראשונים – עברה עליו הכוס, וכמעט ונמחה.

גם לאיריס הארגמן, כמעט ולא נותר שריד, וצריך לחפשו בתמונות, ולולא משוגעי איריס הגלבוע – גם אותו.

את מקום אדמונית־החורש מסתירים יודעיה בקנאות של אוהבים ובלחש של קושרים. והחלמוניות של סביבות ירושלים הן זכרון מתרחק של היה־היה.

אבל הכלניות הללו הידועות, הנפוצות, שהיכן לא האדימו ומי לא שר עליהן – גם הן נמלטו מפנינו לפאתי הישובוהרחק עד שטחים נידחים וגם משם הן נקטפות ונחפרות ונתלשות ומושמדות בהמון.

או שיחי הרותם שהיו פורחים בשלום בואכה נתניה – קוצצו ונמרטו באכזריות וביד סוחרים גסה, ומי יודע אם עוד יירפא להם.

ולעומת כל זה, אם אך במידה נכונה, ובאזורים מותרים – אין כל סיבה שלא לקטוף, קצת כה וקצת כה, ואין בכך כלום מן הרעות הנזכרות, ולא שום צורך בהרבה איסורים – אם אמנם במידה, אם אמנם במועד, ואם אמנם שלא בבולמוס. וגם לא צריך לעכב אדם מגחון ומלקט לו פרח או שניים להנאתו, מכאן או מכאן. הרעה מתחילה כשהסוחר בא לשטח. הוא ושלוחיו ושלוחי שלוחיו – חורבן בא אז בהמון, אז תכלה הרעה.

ואילו דווקא אותו, את המשחית בהמון הזה, דווקא אותו לא קשה להגביל. קשה פי כמה להגביל המון בני־אדם, ולא קשה כל־כך לרסן יחידים המשחיתים בלי גבול באופן שסעיף מוסף זה לחוק, כל עוקצו כנגד מכירה פרועה, הבאה מכוח קטיפה פרועה, הבאה מכוח הרגשת הפקר, ולפיכך מושם עלינו להגביל מכירה זו, ולהגביל קטיפת הפקר זו, ולהטיל ביקורת והגבלות על קטיף מינים מסויימים של פרחים, באזורים מסויימים ובעונות ידועות. להקל או להכביד לפי השעה, להרחיב או להצר לפי הנגע, ולתת פעם כה ופעם כה, שבת מנוחה לתחומי צמיחה שהם, ועונות שבתון לצמחים מותחמים שהם.

ואולם מובן שלא רק מכוח כפיית החוק ייעשה הדבר. הרבה הסברה מתבקשת, הרבה חינוך, הרבה הבנה, הרבה עידוד וטיפול חיובי, צריכים כאן. בדרכים שונות, ובקולות קוראים שונים; בבית־הספר וברחוב, בעתונות ובאולמות, על מסך הקולנוע ועל גלי האתר, בפתחי תחנות ועל בתי־נתיבות.

אך בלא חוק מגביל – ייעשו כל אלה רופסים וחסרי הרתעה. ואולי לא למותר להזכיר כאן, אותם ילדים הנטפלים בעונות הפרחים למכוניות הרצות בכביש הסואן למכור להם צרור ולסכן לא פעם נפשם על שווי פרוטה. לא מצרורם ולא מפרוטתם ולא מסיכונם. להסביר ולאסור קניה ומכירה חטפנית כזו, וכיוצא בה.

ושוב, אין בהצעת חוק זה משום איסור מכל וכל על שום מכירה של שום פרחי־בר בכל זמן – אלא אך הגבלה והכוונה, לאמור: כמה, מתי והיכן. שכן זו ארץ קטנה, שהמיושב מתרבה בה במהירות, והבר מתמעט ונסוג בחפזון גדול עוד יותר.

וגם ראוי לשים לב כי איסור זה אינו חל על פרחי הבר לבדם, אלא על כל מה שנכנס בגדר ”ערך טבע מוגן" – שכולל בו גם דוממים כאלמוגים, גם חיים כטריטונים או כצבים רכים, וכל יצור שסכנת כלייה מרחפת על מינו – אם לא יישמר בהגבלות ויינצל מגסות־לב החמסנים ומידיהם.

וראוי שייכנס החוק הזה לתוקפו במהרה, עוד קודם ימות הגשמים. כדי שהנוגעים בדבר יספיקו להתקין כל התקנות הנוגעות לדבר, ולהכין כל אותם עזרים, שלטים וחוברות וכל אותן הוראות שבכתב ובעל־פה ובשידור, כל אותם דפי היכר לפרחים ולוחות ציורי הנדירים שבהם – שצריך לחוס עליהם במיוחד, וכל חומר ההדרכה וההסברה כבמתוקנות שבארצות על מנת שלא יבוא החוק בלעדיהם. ושתהא לשון רכה מקדימה שיני החוק ועושה אותו מיותר.

אני מציע איפוא לקבל הצעת חוק זו, להעבירה לוועדה נאותה (ואולי לוועדת הפנים, שטיפלה בשעתה בחוק העיקריולקדם בדרך זו הצלת דבר קל לכאורה, אבל הזורע מאליו את מה שאינו אלא אהבת המולדת.

שר־החקלאות מ. דיין:

אדוני היושב־ראש, חברי הכנסת. אני מתנצל מראש על חוסר הפרופורציה בין עושר ההצעה לבין דלות התשובה.

אני מסכים להצעת החוק – ככתבה, כרוחה וכריחה.

היו"ר י. ישעיהו־שרעבי:

האם המציע רוצה להשיב?

יזהר סמילנסקי (מפא"י):

לא.

היו”ר י. ישעיהו־שרעבי:

לפנינו רק הצעה אחת: להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדת הפנים. אני מעמיד אותה להצבעה.

הצבעה

ההצעה להעביר את הצעת החוק של חבר־הכנסת י. סמילנסקי לוועדת הפנים נתקבלה.

מתוך פרוטוקול הישיבה ה-377 של הכנסת החמישית, 30.6.1964

פני הארץ

רבותי חברי הכנסת. נטלתי רשות־הדיבור, להעיר הערות אחדות שאינן אולי מתחומי משרד ראש הממשלה לבדואבל הן בכלל תחומיו. שאין הוא לבדו מופקד על פתרון כל השאלות שאשאל; אבל הוא בין העוסקים בשאלות אלה, ומכל מקום כשאחרים אינם פנויים להן, מידיו יידרש ועליו לפתוח ולנצח על מלאכה זאת.

חוששני כי הנושא שאני מבקש להסב תשומת־לבכם אליו, ייראה תמוה, וכאילו שלא מן הענין, ואף־על־פי־כן אינו אלא: מראה פני הארץ מחר. רצונכם: הנושא הוא: השחתת נוף הארץ; רצונכם, הוא: פיתוחה של הארץ.

הרי זו ארץ כה קטנה שדי בשתיים־שלוש שגיאות גסות, וקלסתר־פניה מושחת – אלה השגיאות שהן מן המעוות אשר לא יוכל לתקון. וגם אם בתום־לב, או מחפזון להושיע, עשו מה שעשו – לא רק שחכמה לא היתה בהן, אלא סכנת ניוול פני הארץ נשקפת מהן, ואם לא נדע לעצור, סכנה של ממש היא שיגדל כאן דור אזרחים צעירים בלא חיבה יתרה לארץובלא מגע הזדהות בלתי־אמצעית עם הווייתה.

אין אני מתכוון כאן לאותו עיסוק חשוב בטיפוח אתרים שונים בארץ או בשיפור פינות נאות שונות להנאת בני הארץ ולהנאת תייריה, כי אם לעיוות מראה פניה ולבזבוז אוצרות יופיה כפי שהיא, כפי כוחה להיות וכפי ייחוד טבעהעד שאנו באים לשפר פינה זו או זה משתמט נוף הארץ מידינו, עד שאנו נותנים דעתנו, כבר לקח מישהו ונטה ידו ו"פיתח” אזור מסויים, פתח והשמד, הכה ופצוע: ללא מתום. עד שבאים להוסיף פינת נוי אחת, מקדים ”מתכנן” זה או בעל־גוף אחר ומשחית את יסוד הארץ במחי־יד, חבלי ארץ, הר שלם, מעיין או יער, בלי לדבר על צמחים וחיות־ברבהשחתה כה גורלית שלא רק שקשה לתקן, אלא שתיקון כזה רק ירבה קלקול. צריך איפוא להציל אוצרות טבע אלה קודם שיבוא בעל־מלון זריז ויקנה נוף בפרוטות, ונמצא הציבור מרומה.

כלום צריך להוסיף כי אי־אפשר לאדם בלי שיישאר לו מרחב בלתי מתוקן בידי אדם, שאי־אפשר להתקיים במקום שהכל כבר אורגן ותוכנן עד גמירתו, עד מחיקת כל צלם דמות הווייתו הראשונה, הטבעית, האורגנית של מסד הארץ? הכרח שיהיה לאדם מקום ללכת ולהתנער ולהתרענן מן העיר, מן הבנוי, מן הסגור והשגור, ולאגור לו מגע מרענן עם הראשוני, עם הפתוח, עם הטבעי, עם לפני היות האדם.

ארץ נושבת בלי פרחי בר מחנק בה. ארץ שאין בה משב־רוח פתוח, בלתי־מופרע, תהיה מלון ולא מולדת. ארץ נושבת שהכל בה כביש ומדרכה והרגשת הכל־גמור־לי־כאן תאכל כל חלקה טובה בלב צעיריה. ואילו חורף חורף הולכים ומושמדים פרחי הבר בארץ ביד גסה ורחבה – לא יארכו הימים וכלנית ורקפת ונרקיס, מן הרגילים והנפוצים והאופייניים ביותר לארץ – ייעלמו ויישארו רק כמוצגי מוזיאון. כמה מיני אירוס כבר נשמרו. צבעוני הגבעות מושמד והולך. עיר שכותרות עציה נכרתים מדי שנה בצד אחד של הכביש, כדי שלא להפריע לקווי החשמל, אינה רק מתכערת אלא שלא ייפלא אם ילכו בה בניה בכתף אחת מוגבהת וכתף שניה שפלה. עץ בן שבעים שנכרת – לא יוכל לבוא במקומו שום מבנה מועיל חדש. אין תמורה לעץ עתיק. המשמיד עץ כזה עוקר שורשי אדם. אין שום בנין או חשמל חשוב יותר מעץ אקליפטוס עבות, שיקמה ישנה, חורש אלונים. הם שורשי אדם. בנין תוכל להקים כאן או שם, ולעץ בן מאה אין תמורה. אין זו רק ואנדליות אלא ערעור העתיד. ובאיזו קלות עוקרים אצלנו. תמיד נמצא שעצים מפריעים למישהו או למשהו, לקו הישר של המדרכה או לחוטי החשמל או לאיזה כיכר קטנה שמישהו יזם בדמיונו קצר־הכנפיים. הרי זה בוז גמור לכל מה שאינו ”סעיף הכנסה”.

יש המתרצים עקרות־ראייה זו וסירוס־לב זה בחסרון כיס. כל שיכון מבוהל וקבצני מוסבר תמיד בנימוקים קצרי נשימה, ואילו האמת שלא תמיד חסרון־כיס כאן. לעתים חסרון דמיון כאן או חסרון לב. לא קבצנות בממון אלא קבצנות האנושיות, או תלישות מעפר הארץ.

כלום רק מקבצנות נטלו והשחיתו בקוביות של כיעור חלק מפניה של צפת? כלום אין את מי לתבוע לסדר להבטיח לבל יניפו תנופות ”פיתוח” כאלה שאין אחריהן חרטה? כלום יש עוד צפת אחרת? או הר מירון שני? כלום יש שני הרי הכרמל בארץ: שאפשר לקחת אחד מהם ולתיתו הפקר לכל קונה קרקעות משלם במזומנים, או לכל מתכנן עשוק חכמה, ולעשות מטבע כליל ייחוד שכונות מכוערות או ארמונות פרטיים הגוזלים מן הציבור רשות בן חורין על הר הכרמל שלו? את מיטב הפסגות, את הנאות שבחורשות, את החבויים שבגיאיות – להפוך לסחורת קרקע נמכרת כאמה מרובעתולצאת ידי חובה בשיפור סביבת מעיין קטן אחד?

או חוף הים? למי הוא חוף הים בארץ זאת? לכורי הזיפזיף המשחיתים את קו החוף הקצר שלנו לבלי רחם ולבלי תקן? לפרטים או לחברות הסוגרים נתח אחר נתח ורואים רשות הים כרשות הפרט וגובים מס על חופש הכניסה לים? קו ים כה קצר אצלנו – ורובו כבר סגור או מושחת או בלתי־כשר לרחיצה מעיקרו? האין זה עיקור הרגשת חירות האזרח – רשותו לבוא ולצאת כרצונו ולטבול בים, לשחק ולבלות על שפתו בלי לשאול פי איש? מחובתו של מי לפתוח בפני האזרח כברות ים משופרות, מתוקנות, מבוטחות ולכל דכפין? האם אין זה מיסוד שמחת החיים הראשונה המכפרת על הרבה רגשות טרוניה?

תקצר השעה מלפרט כל המקומות שהושחתו בעבר ושעומדים להיות מופסדים מחר־מחרתיים, עם כל תכנית פיתוח נפסדת, עם כל העברת קרקעות. אם לא ייעשה בעוד מועד, יתברר שהרוצה ליהנות מיפי יער בהר – יסע לחוץ־לארץ. הרוצה לרחוץ בים מסביר פנים – יסע לחוץ־לארץ. הרוצה לנשום נשימת רווחה וירוקה בארץ רעננה – יסע לחוץ־לארץ.

אינני מדבר היום על שגיאות ומשוגות בשיכונים ובערים, בגלל דלות ראיית מתכנניהם. זו שאלה קשה בפני עצמה וראויה לדיון ממצה. אבל ימי המדינה הקצרים הספיקו כבר לשתי נפלאות, של פיתוח יפה שיש להתגאות בו ושל עיוות וקלקול מרובה במקומות אחרים. דומה כאילו אי־אפשר עוד בלי התערבות, בלי חוק מתאים שיגביל ויאסור על כל תקיף מקומי לעשות בטבע הארץ כבתוך שלו, שלא יהיה זה דן יחיד בענין הנוגע לרבים והפונה אל זמנים רחוקים. יש למנוע ריבוי נורא זה של רשויות מתרוצצות, כשזו סותרת מה שזו בונה – יש לעכב בנייה בהולה. אין להביא יד אדם במקום מה שעשה ריבון העולם מימות עולם, בידי אותם כוחות הבונים עולם כדרכם.

אבל חוק לבדו לא יספיק כאן. פעולת הסברה רחבה, ענפה ויסודית צריכה להיעשות בכל מקום ומקום, ובכל דרך חינוכית; בבתי־הספר, ברדיו, בעתון, בקולנוע ובכל פנייה שהיא. שלא יוכל איש לקטוף פרח בלי נקיפת הרהור. שלא יוכל כל מיישר חלקת אדמה להרוס, לעקור ולהשחית מה שקוצר־דמיונו אינו משיג, ולקלקל בתנופת דחפור אחת מה שנוצר קו לקו כל ימות עולם, זו ארץ קטנה, חלקה הגדול שומם ושרוף־שמש. עודה מתפתחת וגדלה – אם לא נדע לכלכל מעשינו בזהירות, באהבה ובראייה למרחוק – נשאיר אחרינו מעוות מרחיק כל לב־צעיר. מי יאהב ארץ לא־יפה? ארץ דוחה בקוצר נשימתה, בפזיזות תכנון ובמועקת ארגון כפוי מתוך קבצנות של דמיון?

איני בא לגרוע ממעשי המחלקה לשיפור נוף הארץ ולא לחסוך דברי שבח על כמה וכמה מפעלי שיחזור אתרים היסטוריים והקמת גנים ציבוריים. אלא שלא זה נושא דברי. נושא דברי אינו ”שיפור” כי אם ”קיום". עד שאנו באים לשפר, צריך לשמור שהקיים לא יאבד, לא יופסד ולא יוצא לבטלה. אין שיפור בידי אדם יכול להתחרות בקיום היפה שבא מידי בורא העולם, בבריאתו, בדרך חירותו, בהפקרו או בסדריו, ובאותו שיווי־משקל אורגני, מופלא ורב־הוד. לא על שיפור פינה בכרמל אני מדבר, אלא קודם כל על שמירת הכרמל ככרמל. קודם שייהפך כולו, על פינותיו המקסימות ביותר, לסגור מפני כלל הבריות, או לשפוך־שיכונים בהולים על מיטב חלקותיו. כלום צריך לומר  שאינני כנגד בניית שיכונים? אבל אין זה הכרח שבניית שיכון תהא ממילא למחריבת עולם או למשחיתת צורתו הטבעית. פינות של ייחוד בארץ, שהתמידו דורי דורות, נהפכות על־פיהן להיות גרוטאות של תכנון פגום. באיזו קלות נוטלים אילן בן מאות ומדחיפים אותו למדחפות כדי לעשות שם משהו נוצץ שאפשר בלעדיו, או שיוכל לעמוד לו ימינה או שמאלה מזה.

כבל שהארץ מצטופפת – שאלת המרחבים הפתוחים, הפראיים, התמימים, נסוכי־השקט, שלא נוגעו בידי אדם – שאלה זו נעשית דוחקת יותר. צריך לזכור ששום מגרש־משחקים עירוני, משופר ככל שיהיה, לא יוכל לבוא במקום יציאה למרחב. צריך לפנות אל טובי נותני הטעם: ציירים, משוררים, אדריכלים, אנשי מדע, חובבי טבע, אגודות אזרחיות, שלבם פתוח לכך, כדי שיסייעו למצוא דרכים לעשות שיער־הבר בהר מירון יישאר שלם בהווייתו התמימה, שנאות־מדבר, או ציבור חולות או מעיין נידח, לא יישמדו באין חל ובאין מרגיש. לקיים כפי שהם – אזורים שלמים, שאפשר לעבור בהם מבלי לראות ומבלי להיתקל לא במיתקני אדם ולא בפליטת עסקנותו. מקומות שהטבע שבהם נאמן עד כדי כך שיהיה דולה את הנאמן שבאדם. שיהיה לו מגע טבעי ותמים עם החי והצומח במקום היותו הנכון.

השאלה שאני שואל, אפשר תיראה תמימה מדי או צדדית מאד. ואף־על־פי־בן היא נראית בעיני נכבדה ביותר: איך ייראה קו־האופק שבתחומיו חי האדם? מה יראה האדם כשיפתח בבוקר את חלונו? איך תהא נושבת רוח הים על פניו? מה משקל הירוק במערכת בית גידולו? מה תחושת חירותו לנוע ולקלוט כחפצו במגע ראשוני ובלתי־אמצעי? לאן יוכל להיפלט כשחיי העיר הסגורה יכלו בו כל חלקה טובה?

ובקצרה: מה מוטל על מדריכי העם לעשות כשאיכפת להם שיהיו בני הארץ אוהבים את ארצם

יזהר סמילנסקי  דיון  בכנסת על  חוק התקציב, משרד ראש הממשלה,  12-6-62
פורסם גם בהארץ, 

בגנות השיכון

אדוני היושב־ראש, חברי הכנסת. מעשה השיכון והדיור הציבורי בארץ שלושה פרקים לו: קודם, בשעת ולאחר. בכל אחד מאלה, הכל מודים בהתקדמות יפה, לעתים מהפכנית ולטובה, אף כי שום התקדמות לא תוכל לבוא ולכפר על כל החטאים והמשוגות שכבר נעשו בכל אחד מפרקים אלה אך זה תמול שלשום. שכן עדיין גרים בהם.

דומני כי אני פטור מלפרט כאן את הסיבות שדחפו בשעתן לעשות כפי שעשו ולהשיג מה שהשיגו. כולנו זוכרים יפה למה נעשו השיכונים בבהילות; מה הוא שלחץ ועד כמה לחץ זה לפתור בחפזה, ומה הוא שעיכב אז מהרבות בשאלות ספקניות ובהקדמת הרהורים גדולים למעשה הנחרץ, ואיך חסרון פנאי וחסרון כיס הפכו אותן שאלות להרהורי סרק נבובים, בטלים בפני גזירת המציאות: בחינת מעשה הצלה. וגם אין אנו עוסקים היום במה שכבר נעווה, אלא במה שעתידים לתקן מכאן ולהבא, לאחר שלמדו לקח טוב מן העבר, שעוד לא עבר כולו. אף על פי כן אין כל זה מקל מעל ממשות התוצאה שנקבעה ברוב כוח והוטחה על מפת הארץ ונופה, ולא עושה תוצאה זו פחות חמורה ולא מסלק אותה מסדר היום. שיכוני קבע לא מעטים, גדולים וקטנים, בכל רחבי הארץ, שהוקמו בשעתם, נראים היום – ואל אחטא בשפתי – כמין מפלצות של דלות בכל מובן שהוא, לרואה אותן מרחוק, לעובר בתוכן מקרוב, ויותר מכל לגר בהן פנימה, גם כשאינו יודע לומר, ושאי־אפשר להשלים עם הווייתו הזאת. לא במובן החברתי, לא במובן התרבותי ולא במובן הפשוט מכל: כמשכנות לגור בהם, לאורך ימים ולמורשה. נבראו אצלנו שיכונים – ואני אומר: שיכונים ולא מעברות, כי למעברות יש תקווה – שיכונים אשר בבואך אליהם אתה נוכח כי הרעיון המבוטא בהם אינו אחר אלא: אכזבה ושממון. קוביות בטון של בינתיים. בינתיים נצחי ומלך מלכי המלכים על כל הליכות אדם וחייו. בינתיים כחותם היכר וכתעודת זהות דבק בכל: במראה, בלבוש, בשפה, במנהג; בקשרים, באיכפת ובלא־איכפת ובשמחת החיים. בינתיים של מה לנו כאן, מי לנו כאן. הכל זמני, ארעי, עוד מעט אשוב, או עוד מעט אצא. מציאות שככל שניכרים בה יותר הצבעים החדישים והמרהיבים, סימני ההנדסה, התכנון, הסרגל הישר וקווי האנך של מחשבת יוצריה – הרי היא נעשית חסרת חנינה יותר, עירומה בעליבותה וריקותה מפהקת מכל זווית. ובתוך אווירת האדישות – לא שלנו, לא אנחנו, ואיננו אשמים בכלום – השפוכה שם על הכל, מתבלטת אז ביתר שאת הבהילות האחת, שהדריכה בשעתה את מנוחת יוצרי אותו שיכון, והיא: לא לעבור על התקציב. והצלחה אחת זו, המבוטאת שם בחומר ובלבנים, היא הצלחה עד כדי שצריך היום למצוא עצה כיצד להעבירה מהעולם ולפטור עצמנו מכיעור שאין לו תקווה, שהושלך פעם, בצוק העתים, על מדרון גבוה אחד או אל אמצע מישור אחד, כמין: הרי לכם, כאן תעשו חיים!

ככל שהארץ נעשית נושבת יותר: מלאה יותר, הרי שאלת המשך הבניה; איתורה, אופיה, תכנונה, יחסה אל סביבתה ופתרונותיה החברתיים והאישיים – שאלה זו נעשית דוחקת יותר ומכבידה יותר. מעתה כל שגיאה שתיעשה קודם שיונחו היסודות, תהיה מעוות חסר כפרה. שכונה כעורה, זרה לסביבתה, עויינת ליושביה, רומסת כל מאמץ של כל חינוך שהוא, ושום בית־ספר טוב שהוא לא יוכל לעשות בתחומיו כל כך כדי ליישר מה שהשכונה בהווייתה היום־יומית רומסת תחתיה; מה גם שכלל איננו כה גיבור ונצחני, בית־הספר שבאותה שכונה.

ולפיכך כה חיונית ההקפדה למסור את ביקוש הפתרונות לשאלות יסוד אלה בידי הטובים ביותר שאפשר למצוא בינינו, ושאינם רק אנשי בנין בלבד. והציבור יכיר טובה אם יציגו לפניו את האחראים לתכנון השיכונים, אותם מניחי יסוד למראה הארץ ולרווחת האדם בה. והייתי מציע לפרסם בראש כל שיכון ושכונה את שם האדריכל אשר יצרה. למען ייזכר וייפקד לדורות. מברכיו יברכוהו, ולאחרים תהיה כתובת.

ואינני בא היום לחזור אל מעשים שהיו כשהקימו שיכונים על אדמה עידית טובענית כשמנגדה גבעות חול או זיבורית של כורכר. את אדמת הפלחה השמנה כיסו בטון עבה ואת החולות יזבלו וידשנו היטב כדי שיפרחו. ואילו צד הזכות היחיד ליצירות בנאות עלובות אלה – הוא התפוררותן המהירה, מחמת בניה דלה ורשלנית – לו יתפוררו! – וגם היינו־הך להתחקות על עקבות אותם אדריכלים רזי דמיון ושונאי אדם שזו יצירתם. חשוב מזה לשאול על העתידמכאן ולהבא.

עתה, כשמלאה סאת האפשרות לשגיאות נוספות ואין עוד מקום פנוי בארץ לנסיונות נפל, ובהבטה כזו לעתיד שני נושאים לפנינו: החדש שעוד לא נבנה, ואותו חלק מן הישן שחבל שנבנה ככה, ושאסור שיהיה סוף פסוק.

אזרחים פרטיים, שכספם וטעמם להם, גם הם נכשלים לעתים ומשיגים במחיר רב קלקלה גדולה למגוריהם; אך שיכון ציבורי גדול אינו נושא ונותן עם נקודה אחת ולא בא להטיל כתם אחד בתמונה גדולה. שיכון הוא התמונה כולה.

הוא שינוי בנוף בבת אחת, במרחב שמאופק עד אופק, ולעתים הוא שינוי סדרי בראשית, הוא קביעת עובדה חומריתכלכלית וחברתית, כשם שהוא קביעת עובדה ניצחת בטעם, בסגנון, בהליכות חיים מכוח מעשה חד־פעמי שהוליד מיד עובדות נוספות בהמון, ושינה פני האזור, קבע אמות־מידה ונעשה, מדעת או שלא מדעת – הוא והתעסוקה – לגורם החינוך העז ביותר: שבית־הספר בצידו אינו אלא פרט אחד ממנו.

שיכון, על כן, אינו שוליים במציאות שלנו, הוא האמצע, הוא מסכת האריג שעליה נרקמים פרטי החיים. אין הוא חישובי תקציב וכמויות חומרי בנין, ולא בסיס מרובע לרצפת מגורי משפחה, הוא מסר להשקפת עולם ולהליכות חיים, ובו בזמן שיכון הוא בחינת בגד אחיד ומחוייב לבישה לאנשים שונים בצעדיהם הראשונים בחברה ובארץ.

ולפיכך אין התנופה הממלכתית העצומה במעשה השיכון יכולה להסתפק בפתרון חלוקת שטח מוגבל פלוני ליחידות כאלה או אחרות, אלא היא שקובעת את פרצוף כל הבניינים, את מערכת היחסים בין מבנים אלה לבין מבנים אחרים, את חלוקת האוויר והאור, הגובה והרוחב, החלל כולו, השקט והרעש וגדלי היסוד שעליהם ילד גדל. היא היא המעמידה את יסוד המגע והקשר בין אדם לאדם במסלולים, בכבישים, במדרכות. היא המציבה ומייסדת את מוסדות הציבור ואת מקומם, את חזותם ואת כושר שימושם. בקצרה, אין זה תא שנבנה שם, כי אם הגוף כולו, ולא לשעה קלה, כי אם לדור ולדורות. אין זה דבר־מה בין דברים אחרים: זה ממש יסוד מוסד.

ולפיכך הרי זו קריאה לא רק לכשרונם הטוב של אדריכלים מובחרים, אנשי בנין ולבנים, אלא לנסיון הסוציולוגים ולראיית המחנכים, ולראייתם למרחוק של אנשי רוח שונים. שכן מתמעטים המקום והיכולת לעשות שגיאות של בהילות, והעדרם של אלה האחרונים עלול להיות גורלי. וגם אין זה ענין של תקציב בלבד, אף כי כמובן הרי זה ענין של תקציב כבד שבלעדיו דבר לא יזוז. אך יותר מאשר ענין של תקציב, זה ענין של אנושיות. בו, בתקציב, אפשר לעשות כיעור ואפשר לעשות אחרת. זה נקבע לדורות וזה נקבע לדורות. למה לא להתאמץ איפוא ולהטות לצד היפה יותר? וצריך, על־כן, שיהיה מישהו ער וקשוב ורגיש, שלא יניח ולא ישלים עם פתרונות של אץ־קוצץ. ופרטים של מה בכך, כביכול, כגון צבע הכתלים או צבע הפתחים אלה מול אלה, או מראה הכניסה וחבלי הכביסה, והכבסים שבלי חבל, מעל חזית הבית, ושל דודי השמש על הגגות, והפתרונות או אי הפתרונות לפחי האשפה – הופכים כשהם נכפלים פי מאות, ובמתכונת דומה, לערכים מכבידים מנשוא, שאילו פרעו האחראים להם תחת נטל עולם, לא היו יכולים לא לנוח ולא לשקוט ולא לקבל עליהם שום דבר שבראיה ראשונה, או בנגישת הממונים עליהם, נראה כפתרון קל. אל הקל הזה מתנפצים ערכים כבדים וחמורי תוצאות. וקודם כל: יחס אדם אל בית חיותו.

ויפה אולי גם שידע הציבור ויכיר את מי שקובע לו את כל אלה. ושיהיו אלה טורחים ובאים ומגינים ברבים על הכרעותיהם ביחס שבין ציבורבתים ובין קו האופק הטבעי, והיחס שבין אוויר פתוח ובין חלל סגור וכבוש, ושיהיה שיתוף פורה בין אלה שמתכננים את החיים כמקום שמכינים למענם, לבין אלה שיהיו חיים באותם מקומות מגורים, כשיוכנו.

כדאי להרחיב רגע בנקודה זו. שתי דרכים הן: לתת הכל בידי מומחים לדבר, הם יחליטו ואנחנו נחיה בפרי הכרעתם; או לבקש מן המומחים שיעשו לנו כיד חכמתם כפי שאנו רוצים לחיות. בדרך האחת אנו נותנים הכל בידי אלה, שגזירה שהם באמת חכמים מאתנו, מנוסים מאתנו ויודעים יותר מכל מה יפה לנו. ולפיכך אנחנו בעיניהם איננו כי אם קליינטים, צרכנים דוממים, שחושבים תחתיהם, מחליטים במקומם ופותרים למענם, בלי להיזקק לחיווי דעתם. משל היה המשתכן כמין חפץ חי לשבצו פנימה, חסר ערך להישאל ולהשיב. חובה עלינו ככל האפשר וככל שניתן לשתף את המשתכנים בכוח, גם כשהם מגמגמים, בדיון על רעיונות היסוד וההכרעה על הפתרונות שמציעים לשיכון שהם יגורו בו. חובה לא לקבוע להם מחוץ לכוחם לבחור יותר מדי. חוששני, שאנו נוטים בחברה המודרנית לתכנן כדרך שעושה רופא החיות: מרפא בלי לשאול, חותך בלי להסביר, וגוזר בלי להתנצל, כמובן לטובת החיה המסכנה. דרך זו לא רק עזות פנים בה, אלא שתוצאותיה, הישירות והעקיפות, מרחיקות לכת יותר מן המשוער והרסניות.

כל זה נוגע למה שעוד יבוא, ושקיצורו הוא כי יפה שיקום גוף ציבורי בעל ערך, שיראה את התמונה בשלימותה, שלא יפסח על האדם שבה, ושיהיה עשוי לפתור מתוך עושר דעת, אף על פי שיעלה, ככל הצפוי, על כושר היכולת שתעמוד לרשותנו, לעשות הכל, אבל שימנע רעות חולות.

אבל מכולם נוראים הם השיכונים ה"זקנים" כני עשר השנים. די להתהלך בכמה רחובות מאותם שיכונים, או שכונות ש"בגרו” מהר מאד וכמשו בעודם באיבם, ולהיווכח איך שכונות חדישות חזרו ונעשו ואדי־סליב ומוצררה, בעוד צבען טרי עליהן (ואדרבא, הדיסוננס רק צוחק למשובתנו), מראה עלוב של התמוטטות, של מוזנחות ושל אזלת יד, ומה שגרוע מכל: של התרגלות למצב מעורער ודל זה, כאילו כך הוא ואין להשיב. לא יצאו שנה או שנתיים וכל המבנה החדש, שכה שקדו עליו בוניו, נראה כמין חורבה, שהכבסים על החזית המטופחת ועל מיטב חלונותיה ומרפסותיה מפרסמים הרבה דלות בכל מיני צבעונין. כלום אין פתרון אחר לכך? או אילו דר המתכנן עמהם, כלום היה משלים עם זאת, אם נניח כי רק שוגג או פליטת־שכחה היה זה?

או שמא יפה שבכל שכונה יישאר עם הבתים הנגמרים, הנמסרים לבעליהם החדשים, גם מדריך או חצרן, שלא יניח לדיירים הללו להזיק, וסמכויות יהיו בידו להקפיד ולקרוא לסדר מי שאינו יודע חובה כנגד זכות.

או עצים. בתים שאין צל עצים עליהם – הם מעברה, גם כשבנויים בטון קשוח ובקומות גבוהות. כעומק שרשי העצים שסביב הבתים וביניהם – עומק קשר האזרחים לחצרם, לביתם, למקומם ולארצם. ואולי אפשר שלא לסיים בית ולמוסרו לבעליו בלי לתת עמו לפחות ארבעה עצים מצלים בכל פינות הבית?

ונקיון החצר על מי? או דודי־השמש, כלום חובה שיהיו תקועים פרע בראש כל גג, או אפשר שיהיו מתוכננים שם שלא כמין שיניים תותבות.

אבל מסתבר כי שברון מראה הבית החדש בלא עת אינו פועל יצר־הרס, אלא בעיקר פרי חוסר־דעת; אין הרגלים, אין אכפת מחייב ואולי גם תוצאת רכישת הדירה בחצי חינם? קופסה נאה שאין יודעים איך לקיימה האם על־ידי פריטה על נימי הבעלות: זה שלך? או על־ידי פריטה על נימי האזרח: זה שלנו? או על־ידי קריאה לחוש היפה: אל תשחית? או על־ידי הטלת מרות ביד זועמת? ומכל מקום לא להשאירם לבדם בתיבות הנוצצות החדשות שקיבלו. מישהו צריך להישאר עמהם להדרכה, לחינוך ולטיפוח.

עד שבונים שיכונים נוספים, חובה להציל את השיכונים הקודמים מכלימתם, לנסות להצילם מחובת ההתכערות בלא עת והחזרה המבישה על שכונות עוני. שלא יהיו עוד שיכונים בני עשר שמראיתם כגרוטאות מחלידות, אין חפץ. ככל שבונים שיכונים נוספים, יפים ומשופרים כל צרכם, חובה לחזור אל אותם שנבנו אז בחפזה ובבהילות, ולהיות נכונים לשאת בקצת מן ההוצאות, שרובן כמובן על התושבים עצמם, ולתכנן חידוש פניהם על־ידי נטיעות שיכסו מומים פה ושם, על־ידי שיפורי מבנה, תוספות ושינויים, בין במגע קל ובין במגע יותר מקל, על־ידי הדרכה, על־ידי עמידה על המשמר, ולא לתיתם להתרגל לעזובה, שהיא אם כל חטאת.

מכוח עצמם לא יוכלו להיוושע יושבי שכונות שהוזנחו. וחובה לסייע עמהם, לא בהטפת מוסר, אלא במציאת דרכים מעשיות שתבאנה בהדרגה גם את ההתחלות הראשונות ההן להטבה. גם מה שבא באשמת קוצר ידם וקוצר רוחם של מייסדי אותו שיכון, וגם מה שבא באשמת רשלנותם ושמיטות ידיהם של הדיירים. יחזרו נא הבונים והמתכננים המנוסים אל השיכונים שבחזקת גמורים, ולא יניחו להם לחזור אל מיטמוט מגורי עוני. לא תמיד עוני כלכלי הוא. לעתים קרובות הוא עוני חברתי, עוני חינוכי, עוני במושגי יסוד של אזרח בן־חורין. לפיכך גם בית־ספר מעשי זה של אי־ההשלמה עם עזיבות ושממון – חיוני הוא ומוטל עלינו, כאותו הכרח של חינוך חובה לתינוקות של בית רבן. אף כי כאן אולי לא לחינם, ורק כחובה הדדית. שום רשות מקומית לא תעמוד בזה לבדה, כשעודנה כורעת תחת כל צעד וצעד, אלא יש להוסיף נטל על האחראים למעשי השיכון: תיקון מעוות החיפזון של ימי החירום, ככל שניתן.

כי לא נצא ידו חובתנו אם לא נאשים מישהו בהזנחה זו ונעזבו לנפשו. פה ושם הרי זו שפלות ידיים, אבל בדרך כלל הרי זה קוצר דעת: או אולי קוצר המצע? דירה שאינה מכילה את יושביה, ולפיכך הם פורצים את מה שגבל המתכנן ויוצאים מגדרם כפי מעט כוחם: בקרש ישן, בפח מחליד, בארגז נוסף, בבלויים על החדש, או שמנסים למתוח הרגלים ישנים על פני מציאות חדשה ושונה בתכלית, והכל מתבלבל בידיהם, הישן עם החדש, וזה גם מראיתם.

אם כה ואם כה הילדים הגדלים ברחובות המזוהמים, בבתים שנתמרטטו, בחצרות השוממות, ובעירום חסר הצל של השכונה – הם ודאי זכאים ליותר מזה.

מלה על צפת, על צפת העתיקה. בעוד שמשליכים על הרי צפת המופלאים קוביות שיכונים חורגות לאלוהים, הרי צפת העתיקה מתמוטטת. מבנים בזה אחר זה, והשכונה כולה, נפסדים והולכים, ואין להם תמורה. בתי כנסת, מסגדים, מעונות מגורים, שחותם כבוד שנים ודורות עליהם, ויפי התואם בין מעשי אדם לקורות העתים – מתמוטט. נכון שצפת בכללה צריכה לתעסוקה, לתעשיה, למסחר ולכל פיתוח שהוא, אך צפת העתיקה, עם אלה ובלי אלה, בתיה נופלים תחתיהם. אם לא יעשו מעשה עתה, מיד, יאבד ערך שאין לו חילופין. היש מישהו שיתעורר לעשות מהר שצפת העתיקה לא תימחה?

יזהר סמילנסקי (מפא"י) דיון בכנסת על תקציב משרד השיכון   5-3-1963

חוק הדרכים (שילוט)

 גברתי היושבת־ראש. חוק זה מכבר הגיע שעתו. נחיצותו נזכרה לא אחת בעתונים וגם כאן בכנסת. ואילו העדרו הוסיף עוד עובדות של פגם בארץ קטנה זו, שקצב פיתוחה הדוהר השאיר אחריו עובדות פגם רודפות עובדות פגם, עד שאין עוד מקום להוסיף. והנה, בעוד שהבנוי מתפשט מהר, הרי הפתוח כנגדו מסולק במהירות גדולה פי כמה, שכן פגם אחד בראש גבעה מקלקל סביבו עולם מלא מאופק עד אופק. לא זו בלבד, אלא שבאים אז המוכרים וממהרים לרדוף במרכולתם אחר הקונה על פני כבישי הארץ.

מוצאי הערים שלנו כבר התחילו וקושטו בכרזות פרסומת המתחרות זו בזו, משני צדי הדרך בגודל, בצעקנות ובכובד מכת השפעתם, עד שאדם יוצא היום ובא במסדרון של שלטים, ולא יארכו הימים ויסע מעיר לעיר לכוד בתוך שורת צעקות פיתוי לקנות.

הצעת החוק שלפנינו מדברת בעיקר על הסחת דעת הנהג שיש בשלטי הפרסומת. זה לבדו, כמובן, טעם מספיק לסלק את השלטים הקיימים ולמנוע הקמת אחרים. אבל טעם לא פחות חיוני הוא טעם הפגם: טעם קלקול העולם שעוד נשאר פתוח. חוק זה נקרא, איפואלשים גבול להפקרת הפתוח לפני הכיעור, שלא יהיו גם השדות והגבעות מוכתמים בחפצים תותבים להם, ובצעקות סחר־מכר, ושיהיה אפשר סוף סוף להימלט מפיתויי קולי הקולות וממבטיחי ההבטחות למיניהם ולהשאירם מאחור; שיהיה מותר לאדם למצוא סביבו רק קו אופק נקי כפי שהוא, שדות נקיים כפי שהם, חורשות כפי שהן וכל מה שיש שם בפתוח ההוא נקי כפי שהוא וכפי טיבו המאוזן.

שני עברי הכביש הם בעצם גנו הגדול והחופשי של כל אדם ואדם. הן סבר הפנים הנגלה של הארץ. מה שיש בהם ומה שאין בהם, נקיונם או קלקולם – נדבק בעוברי הדרך, גם כשחולפים במרוצה במכוניתם, אפילו כשהם מנומנמים ואינם משגיחים בנעשה בחוץ, אלא בכאגב זווית העין. היפה שבחוץ נדבק, ואילו גם היפוכו, הכיעור, נדבק אלא שעוד יותר. ולצאת מערים חסרות צורה ומגובבות כפי שהן, ולנסוע בפתוח מושחת צורה ומופסד דמותו הראשונה, כשממדי ארץ הפתוחה, שמעולם לא היו גדולים, מתמעטים לפני מבצעי הפיתוח המזורז, הבינוי המזורז והקלקול הזריז מכולם; כשהמאולץ מסלק את שארית הטבעי, או הקדום, כשדי בעמודי חשמל אחדים שלא במקומם שמרחב שלם ישתבש בגללם; שדי במחפורת כביש שלא נזהרו במידותיה ולא טיפלו להצניעה כראוי, כדי שאזור שלם ייקרע בגסות כמין צלקת של מום; כשראיית ייחודו של מעשה אחד שעושים במקום אחד מכסה תמיד על ראיית המרחב השלם והמקום בהיקפו המלא, ואיך תתאזן לבסוף השפעת אותו מעשה אחד על המעשה הכללי; כשראייה קצרת טווח באה במקום מבט רחוק יותר; כשהשאלה האם אפשר היה למעט בנזק שכל הפרת שיווי־משקל טבעי גוררת עמה – כמעט שאינה נשאלת, וממילא תשובה לה אינה מבוקשת; אלא כל אחד לעצמו עודר בחלקתו ומצליח או לא מצליח בה, אפילו אם שאר החלקות תסתחפנה בשל כך, כשכל אלה מתרחשים במהירות לפנינו, במעשה של כל יום, בתחומי ארץ קטנה וצרה, ששדותיה הפתוחים מתכווצים, כלום לא צריך שיהיה למישהו איכפת בשעה מאוחרת כל־כך לעשות משהו כדי לעצור ולעכב – לא רק כדי שלא ירבה המכוער אלא אדרבה, כדי שיעלה וייראה יותר ויותר, ככל הניתן, היפה, הנקי יותר והמאוזן מטבעו, מתקיים בשלום כפי שהוא דרך חירות.

היום נתמעטו הולכי הרגל, והכל חולפים ברכבם ביעף, ומה שמתגלה לפניהם משני עברי הדרך נתפס להם מתוך המרוצה במרופרף ובמעומעם, ואף־על־פי־כן הוא דבר שנתפס, דבר שנקלט ומצטבר קו לקו מנסיעה לנסיעה. ולמה לא יהיה זה דבר מצטבר של יפה, של מרחב נקי ושל שקט ופתיחות, במקום שיהא מצטבר ונקלט הקלוקל, המשתלט מאליו מכוח כובדו ובאין מעצור? כוח מחצו של הקלוקל עצום פי כמה, והוא מתעצם על־פי טיבו כסחף במורד ועושה לבלתי השב מעוות שאין לו תקנה.

לפיכך, כל מה שכתוב בהצעת החוק שלפנינו על סילוק אותם שלטים שאין בהם הכרח לנוסע ולבטיחותו עד מהלאה למאה מטר מן הכביש, אין בו אלא ראייה קצרה של צד הבטיחות בלבו, בלי לראות את צד הכיעור המשחית. כאילו ענין זה להיות יפה או לא יפה הוא לאמיתו רק טפל וחסר משקל של ממש. וזה גם אולי המקור לאותם פגמים שנעשו בכל מקום בארץ. אותו היינו־הך מרושל ואטום לכל מה שמעבר לביצוע המושם עליך לבצע. אחת היא איך ייראה, איך ישפיע ומה בינו לבין העולם שבו יוצב.

מאה מטר אינם מספיקים, גם לא מאתיים מטר. אלא פתוח ומפונה עד כמה שניתן לראות, עד מעבר לרכס הגבעה. כדי שיהיו שני עברי הדרך נקיים משום כתמים זרים ועוינים לטיבם של השדות הפתוחים. בלי כרזות, בלי שלטים, בלי שום חפצים תותבים ואפילו, ככל האפשר, בלי עמודי חשמל וטלפון. במאמץ מסויים ניתן הדבר, – וכבר הוכח כי ניתןבכל מקום שבאמת רצו בדבר – הרחק עד מעבר לקו האופק.

מעבר למאה מטר תמיד עוד יהיה כדאי למישהו לבנות לו כרזת ענק שתהיה גדולה למדי וצועקת למדי, עד שקולה יגיע עד הכביש ולתוך עיני הנוסעים. אסור שאלה יימצאו בכל מרחק שהוא. שלא יהיו נראים כלל באזורים הפתוחים הבין־עירוניים. שיהיה שם מקום חסין פרסומת, ולשוק יהיה גבול על תחומי העיר. ועל חוט עירובה.

צריך, איפוא, שיהיה החוק מחמיר ביותר, ובמקום סעיף 2 שבהצעת החוק האומר: ,,לא יתקין ארם שלט בתוך מאה מטר מצידה של דרך וכו'”, יתוקן וייכתב כך: "לא יתקין אדם שלט בתוך תחומי ראייה מצידה של דרך וכו'”. ועוד צריך שכבר עתה, ועד שתיקבע הצעת החוק כחוק, תצא תקנה כהוראת שעה שאסור יהיה לפיה להוסיף כבר מעתה אף שלם אחד משני עברי הכביש הבין־עירוגי, בשום מרחק שהוא, ולא יהיה צריך אחר־כך לא לסלק, ולא לקנוס, ומראש יידעו כי השלט אסור, ואלה שכבר הקימו, מוטב שיקפלו כרזותיהם ויחזרו לעירם מבעוד מועד. או אולי כדאי להציע לציבור להחרים מוצרי חברות המפרסמות על הכביש?

הצעת החוק מקילה גם בדרכים העוברות באזורי מהירות מוגבלת ומתירה שם שלטי פרסומת בתנאים מסויימים, גם כאשר דרכים אלה הן מחוץ לתחומי רשות עירונית. זהו פגם גדול שצריך לתקנו. כלל אחד חייב להתקיים: לא תותר פרסומת אלא בתחומי הדרכים העירוניות בלבד, אחת היא מה מהירות הנסיעה המותרת. שכן אמת־המידה אינה רק בטיחות והסחת דעת הנהג, אלא לא פחות מזה – קלקול הארץ. ולפיכך רק בתוך תחומי רשות עירונית (ולדידי אפילו לא שם). ומחוץ לדרכים העירוניות – שום שלט, שום פרסומת. חופשי מכרזות, חופשי ממכירה, מפיתוי, מהיצע, מביקוש, ומכל עסקי השוק.

זה ועוד זה: גם אותם שלטים שהם הכרח, כגון תמרורי דרך ואזהרות שונות – אסור להרבות בהם, גם מטעמי בטיחות וגם מטעמי מראה הדרך. צריך להקפיד שלא יחרגו ממידות מוגבלות וסטנדרטיות החלות על כל השלטים המותרים בצידי הדרך ושלא יעברו מידה של טעם בגובהם, בצבעם ובהתבלטותם. וכל הממעט – ייטיב.

ומכאן צריך שסעיף 4 בהצעת החוק הקובע ועדת־משנה מוסמכת להתיר הקמת שלטים הכרחיים בצידי הדרכים – יתוקן על־ידי תוספת נציגים על אלה המוזכרים בו; נציגים שאינם רק שליחי הבטיחות, הכבישים, התכנון והחקלאותאלא גם כאלה שיהיו שליחי המבט הכולל של הנוף, של שרידי עבר, של קבוצת עצים, של אילן בודד, של שדות, ושל האיזון שבין כולם, כגון נציג רשות הגנים הלאומיים ונציג רשות שמורות הטבע, וכן נציג יערות הקרן הקיימת לישראל, אדריכלי נוף, וכיוצא בהם נציגים שהם בו בזמן שליחי הציבור הנוסע, ושליחי הנוף שנוסעים בתוכו.

כדאי להתעכב רגע וליטול דוגמה מארצות שבהן לא נמנע קלקול זה בעוד מועד ובראשיתו, כדי להירתע ולא לחוס על כל מאמץ כדי למנוע את הקלקול אצלנו. מי שעבר כבישים אלה באותן ארצות שהניחו לשלטים לפרוח, יודע עד היכן עשוי הדבר להגיע. וחובה לעכב, כדי שתהא הארץ, שעוד נותרה פתוחה לפי טיבה ולפי איזונה הטבעי, או הכפריולפי מהלכה הנקי, בלתי־מאולצת לצאת מגדרה, בלתי־מושחתת, ולא יוכל עוד הכיעור הצעקני לרדוף אחר אדם אל כל אשר יפנה: בבית, ברחוב, ברדיו ובעתון, בעיר ומחוץ לעיר ועל פני כל השדות, חיים שלמים בצעקה. צריך לזכור כי רוב האוכלוסין רואה את הארץ בעד חלון המכונית. ומה שרואה – זו דמות מולדתו וזה המושג הממשי שלו על ארצו. כלום לא כדאי שנטרח מאד כדי שזה שהוא רואה וסופג יביא הנאה, שלווה, ואולי גם גאווה?

יזהר סמילנסקי   
הישיבה הרביעית של הכנסת השישית 30.11.1965   מציעי החוק:  סמילנסקי, סנהדראי, טובי, שערי, טיאר, גרוס

על ﬠצי זית ﬠתיקים שׁנכרתו והופלו בצד הדרך

הﬠולה היום בדרך לירושלים משער הגיא שם לב בוודאי לﬠשרות עצי זית עתיקים שנכרתו והופלו בצד הדרך בידי מישהו קודם שניתן היה לומר מלה, לשם איזה צורך ידוﬠ לכרות ובסמכות כוחו לכרות.

אולי אינני טוﬠה בסברתי כי מחלקת הﬠבודות הציבוריות במשרד הﬠבודה היא האחראית למבצﬠ מיוחד זה, אגב תוכניותיה להרחבת כביש הבירה. הזיתים כבר נכרתו, בין אם לצורך ההרחבה עצמה ובין אם רק כדי לסלק כמה ענפים שהפריﬠו למודדים, או אולי גם כדי לנסות רﬠיון טיוטה שﬠלה בדﬠת מי שעלה וחלף.

אולם מאחר שציר תנוﬠה מיוחד זה, שﬠל ייחודו ועל יופיו למותר לדבר כאן – עומד עכשיו לפני מעשה התקנתו מחדש, ומי יודע מה עוד יקומו בעלי מﬠ"ץ ויﬠשו בתנופה הכבדה והמוחצת שלהם. וקודם שנדﬠ מה ומי כבר תהיינה עובדות מוגמרות – לפיכך כדאי לדון בדבר.

הצעת החוק שלפנינו עיקרה אמנם הרחבת אזור הפקעת הקרקﬠ לצמתי דרכים, אך כיוון שכך הרי זו צומת נכונה לדיון לא בקטﬠ אחד ממסכת דרכים אלא במדיניות הדרכים בכללה.

מﬠשי מﬠ“ץ נראים בכל פינה בארץ, רבים ממפﬠליה ראויים למוניטין ולשבח, לא בלי שצדדים אחדים, כגון זה שהוזכר למﬠלה, טﬠונים בירור וביקורת.

הנה למשל קטﬠ הדרך שכבר הושלם בין הבירה ובין מוצא. הבל משבחים ומשׁתבחים בהקלה שניתנה לנוסﬠים משעה שהורחב הכביש והמכונית יכולה לשׂטוף לה שם למישﬠי, בבטחה ובנוחות. אולם משׁהושלמה המלאכה מתרבים יותר ויותר הקולות, שבתחילה היו בודדים ואף ניסו להזהיר מראש, והם שואלים על מראהו של הכביש הגמור, ומה עוללה כרייתו לכלל חזות הכניסה לירושלים ולמרחב שבו הונחת כמין פצﬠ עמוק חתוך בצלﬠ ההר מזה ושפך עצום של גושים ואבנים גלמיות מדורדר על צלﬠו מזה, עד שכללות הכביש המהודר הזה ניכרת כצלקת כפויה על חלל המבוא לירושלים.

*

האם היה הכרח שכך יתוכנן וכך ייעשה? האם לא היו פתרונות אחרים כדי לצמצם את הצלקת או אף למנﬠה מﬠיקרה? ואולי כביש בן שני מפלסים היה עושׂה שליחותו לתחבורה ולבטיחות בלי לפגוע בתואר ההר ובלב הנוף? מי החליט ומה היו השׂיקולים, שהכבישׁ יהיה בן מפלס אחד ומונוטוני, שיחצוב בהר, כבנתח גבינה קיר ערום וחסר אחיזה לכסותו ואת מﬠיו השפוכות יגלגּל במדרון? מי קבﬠ שכך טוב יותר וכדאי יותר מכביש דו־קומה החובק את ההר באותה נוחות לנהג ולנוסﬠ בלי לכﬠר עד כדי כך? האמנם רק שיקולי תקציב היו כאן – ומה היּה ההבדל הכספּי? – או גם קוצר דמיון, כובד שגרה ומיﬠוט איכפת ליפה ולמכוﬠר, כשהכביש עצמו הוא כביכול מרכז העולם והיינו־הך מה יקרה לעולם שמﬠבריו?

או מיהו ששלח את הדחפורים על יד מכמורת, בואכה חדרה, לﬠקור עצי חרוב מפוארים בצורה ובשנים כדי שתוואי הכביש יקפוץ שם ישר מן המפה אל אמצﬠ גזעם ויחצה, בלי לשקול הצעה לכלול אֵת החרובים ההם ביו הכבישים, בלי לﬠקרם, ולא עוד אלא שברגע שנמצא מי שביקש לחון את הﬠצים ההם, נזדרזו בעלי הדבר והשכימו להוציּאם להורג.

אין אלה שאלות של מה בכך. אלה שאלות יסוד. כביש היום אינו רק עורק תנוﬠה. הוא אלמנט בסיסי בﬠיצוב פני הנוף. סימן אב בפרצוף הארץ. וחלון המכונית החולפת על פני הכביש נﬠשה יותר ויותר הזדמנות ראיית האזרח את ארצו. יותר ויותר נוסﬠים שוהים זמן רב יותר על הכבישים. ומה שמגיש להם הכביש, ובאופן שמגיּש להם – הוא ממש תמונת מולדתם.

ואף הוא עצמו, הכביש, צורתו, מקומו, שכלולו, אופן גמירתו ויחס האיזון בינו ובין הסביבה שאותה הוא חוצה – הוא גורם יסוד בזיקת האדם אל מקומו. לכאורה כל אלה דברים ידוﬠים, ורק אינם משׂפיﬠים כמﬠט על המנצחים על מלאכת הכבישים.

למﬠ"ץ יש כמובן מהנדסים טובים ומוכשרים, יש פוﬠלים טובים ומסורים יש כלים גדולים ורבי־ﬠצמה – אבל אין להם חוששני אדריכל שיידﬠ לייﬠץ אותם. או אם ישנו – אין קולו נשמﬠ כאילו נתמﬠך חס וחלילה אי־שם מתחת מכבש הדרכים.

מכל שאר שיקולי הנדסת הכבישים, שיקול הבטיחות לבדו נראה כמובא במנין. אבל הקשר שבין בטיחות הנסיﬠה לבין צורת הכביש ואיזונו עם סביבתו הוא קשר גומלין אורגני מוכח מעצמו. אדריכלות אינה איפוא בחינת קישוט המותרות, אלא בחינת לחם ומים. בלﬠדי הרמוניה אמיתית בין הסביבה והכביש הכביש יהיה זה זר למקומו, קשה להקמה ופוגﬠ ביﬠודו.

*

צאו וראו עתה בכבישי הארץ – ואיני דן כﬠת בטיבם ההנדסי ובכושרם הפיסי לתנועה סדירה – אלא בטיבם כאבר ראשי בפרצוף הנוף שהם עוברים בו, בצורתם ובשילובם בסביבתם, באופן שטרחו לﬠשׂותם עד גמירא ממﬠטה האספלט וﬠד מﬠבר לתﬠלה – ואיך יותר מדי כבישׂים מגובבים להם משני עבריהם. ערימות פסולת; איך שוליהם אינם גמורים בדקדוק עד תום, ותלי אבנים וגלי אשפה, קוצים ושלטי פרסומת, דוכני מכירה ושיירי עזובה, עצים נטושים וחורבות מתמוטטות, תמרורים שונים ומשונים וחביות נצחיות, בשעה שבמאמץ לא גדול – בהשוואה להשקעה שהושקעה בו – היה הופך עקוב למישור.

בימים עברו היו הכבישים כמין מהדורה מורחבת של שבילים, והיו מתמזגים בדרך עשייתם האיטית עם תוארו של הנוף. כיום הכבישים החדשים, הרחבים, המפולסים למהירות ולעומס, נופלים על הנוף בכוח אכזרי, ומכשירי עשׂייתם כה עצומי אונים הם, שקודם שאתה יודﬠ, כבר גמרו לעשות את הקל ביותר: ישר וחוצה ומוחץ קדימה, מונוטוני וסימטרי ומתעלם ומתנכר לכל מה שסביבו, כאילו המכונית שתסﬠ עליו היא יסודו של עולם. או כאילו היה הכביש מנהרה סגורה, אדישה לﬠולם, ורקאצים בה לתכלית תיפּקודה הישיר.

אין שום הכרח שבﬠולם שיהיה כך; שיהיה הכביש כמין פצﬠ בנוף המשחית תוארו. ניתן ואפשר אחרת. גם בארץ וגם בחוץ־לארץ הוכח וחזר והוכח כי אפשר כביש לתנוﬠה מודרנית בלי לפגוע בﬠרכי סביבתו. במֶה דברים אמורים? אם אמנם רוצים בכך, אם אמנם מתכוונים לכך, אם אמנם חושבים זאת למאמץ ראוי, אם לא דוחים את אדריכל הנוף כטרדן ואת רﬠיונותיו כאיזו קוסמטיקה של מותרות; אם לומדים להבין עצותיו ובכובד־ראש, אם מחייבים את ראשי העובדים לראות פﬠולה זו כתנאי חובה לעבודתם, אם מקציבים לכך אחוז מסויים ממחיר הכביש כדי להשלימו, לשׂכללו ולהחזיקו נכון.

דרך כדרך הﬠולה לירושלים יש בה נתונים להיות דרך המﬠניקה שﬠה יפה לנוסﬠיה, ומישהו צריך שיהיה דואג ועושה כמיטב כוחו שלא לפגום בה ושלא לבנותה כהורסת ומטילה מום, שתהיה מותווית נכון ופטורה מהשחתה, נקייה משלטי פרסומת, מאשפה, מחביות, מקוצים, מערמות גבבה, מﬠמודי חשמל חורגים, מבני סרק התקוﬠים עליה ומתחככים בה, ושלא תחפש תמיד רק את הקו הקצר, הישר והקל לפתרון קצר־טווח.

ולפיכך, צריך שיקום איזה גוף שמע"ץ תהיה חייבת – על פי חוק – להיווﬠץ בו קודם שתﬠשה מעשה. לא ברצותם ייּשמעו, וברצותם יסרבו, וקודם ששאלו איש, כבר כרתו, כבר פוצצו, כבר גמרו, אלא שיהוייבו בחוק לשמוﬠ, לשאול ולנמק כל סירוב, ולﬠמוד בביקורת הציבור. שלא יוחלט על כביש חדש, או על חידוש ישן, בלי שייקבﬠ מראש הטיפול בו ובצידיו כשלמות אחת.

*

המדינה מסרה חמישים מטר מציר הכביש לידי מﬠ"ץ – הם אחראים לפקדון, לאחזקתו, לנקיונו ולמראהו התקין. חמישים מטר אלה לאורך מאות קילומטרים הם אחוזה עצומה ביותר, ונחלת מﬠ"ץ היא אולי הגדולה שבנחלות, ויש עליהם איפוא אחריות כבדה וחשׂוּבה, לﬠשׂות כמיטב כוחם להחזיקה כראוי ולמופת, שכן, כל אזרחי הארץ הם אושפיזין שלהם, בהצליחם – יקנו להם ארץ יפה, בהכשלם – יישאו בﬠוון כיﬠור והכﬠרה. חמישים מטר אלה פוגﬠים בדרכם באתרים קדושים, באילנות מיוחדים, במצפות הפתוחות למרחב – וצריך, לפיכך, שׂפס הכביש יהיה גמיש למדי ונכון למדי לקלוט ברכה זו ולא להשׂחיתה: פﬠם להקיף משהו, לסטות כלשהו, להתﬠקם לﬠתים, וכשצריך לרוץ בשני מפלסים, כאן להתקרב ושם להתרחק, פה לכלול איים של ירק, ופה לפקוח מבט למרחק, ופה לכסות ולצﬠף חומות עלובות, ובקצרה: להסלל מתוך ראיית האדם שיסﬠ בו, מתוך דמיון, מתוך אהבת היפה, והמאוזן שבין הטבﬠי והמלאכותי. אין זה כביש לאבטומטים. אלא כביש לבני–אדם נוסﬠים, שאינם עװרים ולא חרשים ולא אטומים, אלא רגישים ליפה ולמכוﬠר ומיחלים לטוב.

לﬠתים קרובות יקרה כי גם כשהיו הכוונות טובות ונכוחות, הסתיים הכביש ותם תקציבו, ואף עבר בינתים על גדותיו, ולﬠנין הטיפול בצד הכביש, בשוליו, בנקיונו ובתאומו לסביבה – לא נותרה אז אלא אנחה בליבך: מה לﬠשות. אבל הכרח לﬠשות, אין מנוס מﬠשות, אם לא תﬠשה – הﬠזובה תﬠשה. אם לא אתה – הממילא יﬠשה במקומך. והקלוקל ינצח. וכל המיליונים שהשקﬠת בכביש לא יצמיחו בסופו אלא עורק של כיעור וזהומה שיצﬠק סביב, כשׂיּסﬠו על מסלול האספלט היקר שלך.

כביש אינו רק נוחות נסיﬠה, אינו רק נסיעה בטוחה. הוא גם – ואולי בﬠיקר – חלון אל ארצו של אדם (מלבד מה שכבישׂ מונוטוני הוא סכנת היּרדמות). חיוני על כן שיסתייﬠו עושי הכביש במומחים לדבר כדי שתקום הרמוניה נאותה בין הכביש וסביבתו, כדי שינוצלו נכונה העצמים המיוחדם לסביבה זו והאופייּניים לה, כדי שיטפלו היטב ובמדוקדק בצדי הכביש, כדי שישמרו שם ערכי הטבﬠ, ההיסטוריה והנוף, ושישמר תקציב לכלכלת טיפול זה.

*

וצריך לראות שלא יוכל כל מי שכוחו במותניו וכל "נפוליון" איזורי של מﬠ׳׳ץ, להפﬠיל את מכשׂיריו האדירים ולכרות עצים כחפצו, או לדחוף גבﬠה, או לסתום עמק, אלא יוכרח לשאול קודם אם מותר לכרות, אם מותר לחפור פצﬠים בהר, רק משום שכך קל לו יותר, בלי להתחשב בכלום, אלא בקלות הזו, ושלא ירוץ אחרי התוואי הישר ביותר, אם כלשהו עקום עשוי לקיים דבר שהפסדו הוא אבידה שאיך לה כפרה. אסור שיקומו פה ושם בנחלות מﬠ"ץ כל אותם גיבורים שאינם שואלים איש אלא רק קמים וﬠושׂים ויוצרים בכל בוקר עובדות על פי מה שנראה להם כמוﬠיל, והם אדוני הארץ.

וקודם שניתן רשות להרחיב את איזור הצומת בכביש, רבותי חברי הכנסת, מעבר למה שמותר היום – מותר לנו לשאול מה עתיד להיעשות שם, מי יהיה אחראי לצורת המרחב הגדול שיקבלו, ומי יסמיך אותם לפסוק הלכות של טﬠם טוב, מי ידאג למראהו של אי נרחב ומלאכותי כזה, שׂיוטל פתאום אל אמצﬠ סביבה מסויימת, כדי שלא יפול שם זר ומוזר, כדי שלא יﬠקור לשם כך מה שאין הכרח לﬠקור, שלא יצבﬠ אײ תנוﬠה בירוק כדי לאחז עיני הבריות כאילו דשא צמח שם; שלא ישחית משהו שאפשר גם שלא לגﬠת בו כלל, או רק בקצה האצבﬠ, כדי שלא יפﬠיל קודם כל כוח, אלא בינה ודמיון ואהבת הארץ – כברות הארץ שהמדינה מפקידה בידי בוני הכביש, מותר לאזרחים לשאול: מה צפוי להן? אם פצﬠ מכאיב בטבﬠ הארץ, או חלון נאה פתוח אל הרגשת מולדת יפה?

זאת השאלה הנכונה בבואנו לתקן את הדרכים.

יזהר סמילנסקי
דברים שנאמרו במליאת הכנסת ב-27.12.1965, והופיעו שנית במאמר בשם "על נופים ודרכים" מבט חדש, 23, 19.1.66