יום אחד כשנמוג ענן האבק הסמיך אצל שער הגדר, נתעכבה מכונית בחצר ובקע מתוכה אחד בחור, רציני למראה. וביקש ממי שעמד על־יד השער לקרוא אליו מיד את צביקי. והלה גם נתן קולו בשאגה מלוא החצר, וזו הלכה עם הרוח וכנגדה, ובשדות הריקים שמסביב, אלה החיוורינים, שאגה אחת טובה שהרחיקה וחזרה והביאה עמה אחר־כך את צביקי המבוקש, והוא עלם צנום ומזורז ושערותיו פרועות לו על מצחו, ולאחר שאותו זר תמהוני סח עמו בפינה בלחישה, חזרה המכונית והעלתה אבק ונבלעה בו, ואף צביקי חזר והוא מחריש על כובד דברים שנודעו לו.
אותה שעה היינו אנחנו נשענים אל דוד המים החדש, האדום, ששרידי החגיגה מלפני שבוע עודם מתגלגלים סביבו – קישורי נייר, פארות־עץ יבשות והד לא־נשמע של השיר ”מים־מים־מים!” – והיינו קצת נסתרים מתמרות האבק, וקצת שואפים צל, וקצת אומרים כל־מיני אמירות שאפילו אם אינן חשובות מאוד הרי גם אינן נעדרות חשיבות מכל־וכל – וכל עניין האוטו הזה, שבא והלך, וכל אותו צביקי שחזר והלך ורגליו ניגפות בהסח דעתו, ודעתו, כנראה, באמת מוסחת – היו לנו כל אלה אז, כאוֹתוֹת שנותן מנצח לתזמורתו כשזו נתעבשה משהו: מיד תיתקע התקיעה הגדולה.
אבל רק לאחר ארוחת הערב טפח צביקי על השולחן וקם וניצב על רגליו, וסילק את שערו מעל מצחו, וגם קומתו הקצרה וגם רזונו וגם חיוכו נשכחו, ונראה אז בעליל איך הוא צביקי אחראי ומיושב בדעתו וכולנו תלויים במוצא־שפתיו. יענקלה, וחצי פרוסה בפיו, וליבקה והפרוסה כולה בפיו – גם הם נדמו ולא העירו הערות. על צו האמת היתה שרה'לה, ועוד מלה לא נאמרה, נכונה לתת קולה בבכי. ואילו כל מה שאמר לנו צביקי שלא היה אלא נאום קצר ולו הקדמה קצרה, שבאה תיכף־סמוך למה שאמר: חברים, אני רוצה לומר משהו.
ואמנם, בסוף דבריו היה ברור לכל, בלי מליצות בלי חכמות ובלי ציונות, ש"המצב מתוח” וש”מחכים למשהו”, וכי על כן אסור להתרגש אלא רק להתכונן ולהיות ערנים, וכי גם תמרון ייערך בעוד־מה, ואסור לא לזלזל ולא לצחוק, ולא להישאר בחדרים עם האזעקה, אלא לרוץ, ולהגיע לעמדות, ולהיות בסדר, ויתר הדברים יבואו בשעתם, לאחר אותו התמרון הנ”ל. יש שאלות?
כן, למאיר יש שאלה צרודה אחת – צרודה עוד מאז ליל חגיגת המים – כשכולם ירוצו לאן הוא צריך לרוץ בעצם? כלום. פטרו אותו אז הכל קול אחד: אתה שב. סתם מבלבל.
וכבר היו רבים שקמו ללכת ועור אחרים שהתכוננו לחזור אל הפרוסות ואל התה (לפי שלאחר שחפרת תעלה ביום לוהט בשדה צרוב, וערמת סוללות עפר, וטלטלת רגליך רצוא ושוב, וכבר אכלת את הקציצה האחת ואת דיסת הכוסמת המעט – לא נשאר אלא להרבות פרוסות־לחם על כל ספל תה), לולא קפצה אז רותי ”הקטנה" (כלל אינה קטנה כל כך) והחטיפה שלוש שאלות בשטף־לשון אחד: ראשית – לבית הבטחון אין מים. שנית – עדיין לא סככו רשתות־מגן לחלונות. שלישית: ידוע שפתח־הבית צר מהכניס אלונקה.
כאן נשתהתה רגע איזו מציאות אחרת, שכבר היתה נשכחת, וחזרה והביטה בנו בכובד ראש כדי שהות־מה.
החלטנו לעשות מחר הכל, גם לרַשֵת את החלונות וגם להעלות את מיכל המים הישן, זה שהיה לנו בטרם קיבלנו את הדוד האדום החדש, על גג בית־הבטחון להיות שם לשעת הדחק. ורק מה שנוגע לאלונקות – משכנו בכתפינו, לפי שלא נוח להרהר במה שלא נוח.
ועד שתתריע האזעקה הלכנו איש לחדרו, והחצר היתה מוצפת נגוהות ירח לוחכים חֶרֶש מן החיוַריָנות שבאדמת הלֶס החיוורת וחוזרים וגומלים מחיוורינוּתם הלימונית לאדמה החיוורת־צהבהבה, שאין יודע עד היכן היא נמשכת שטופת אור ירח. ואילו, בינתיים, בחדר אחד מן החדרים, ממול הרדיו הזעיר של חיה'לה היה אותו צביקי עצמו, האחראי והמרכזי, עומד, חוטר של עפרון לו בידו זו ושתי אצבעות של ידו זו, ובשערות צנוחות פרע על מצחו, היה מנצח באיתערוּת רבה ובהדגשת הקצב – על ”המארש הגדול” מתוך "אָאידה” לוֶרדי.
ואחרי זה היו צלצולי האזעקה. מיד גחן צביקי על־יד קרן אור אחת של הירח להציץ בשעונו לקבוע בכמה זמן תופשים עמדות. אף בחורי ”המחץ” ניצבו בפינת הבית קשובים ודרוכים מאוד, שלא יתפשם צביקי כשהם מציתים סיגריות במתגנב, ורק בחורות ”העזרה הראשונה” נשתרכו בירכתי החצר בכנופיה משתרכת כדרך בנות כשלעצמן, עד שהיה צורך להטיל בהן כמה אבנים כדי שאלה תפוצנה ותשאנה רגליהן בריצה של בנות כשהן רצות, ותבואנה חדר בחדר אל הבית, ותחזורנה ותדבקנה זו בזו בלחישה רוחשת של בנות.
אז היתה המתנה כבושה, אשר התרחשו בה, בדממת הלילה, דברים שונים ולא ידועים. אחד רץ, אחד אמר ש־ש־ש ממושך, והיתה עוד התרחשות עוממת וגם נרגשת. עד שלסוף שרק צביקי שריקת ”כָּנוס” – והכל נתלקטו לשמוע נאום קצר ורציני שלו, כשהוא עומד לפניהם שטוף ירח ומסלק שערו מעל מצחו, משתדל שלא להיות נרגש, כשאמר שאין צורך להיות נרגשים בבוא השעה והעת, וכי הבנות – צריכות להבין, וכי אסור לעשן – משמעו: אסור לעשן, ועוד אמר כי בבוא היום ההוא והשעה ההיא – אנחנו נדע לעמוד. דברים מאוד נכבדים וחשובים מאוד, עד שבלע צביקי רוקו, ויענקלה הודיע שבבוקר יקומו בחמש כדי לסיים מה שיש לסיים לפני שיתחילו העניינים.
שכבנו לישון והשארנו את השאר, את הלילה, ואת העניינים, ואת הכל על השומרים ועל הירח, את כל היישוב שלנו, אשר אם תרחיק ממנו במלוא צעדים עשרים־שלושים, מיד מתכווץ הוא היישוב הלז על הצריפַיים שבו, ועל בית־הבטחון והמחסן וחדר־האוכל והמקלחת והדוד האדום, וחצי תריסר האהלים, לרבות שני תריסרי העצים – רכי שורש כאלה, ורטיטי נוף, כמתייראים לנפשם – ואפילו הוסיף את צינור המים החדש, ואת המים שבאו לפני שבוע, ואת התירס שכבר נובט למטה בערוגות, ואת כל כולו של היישוב שלנו עם שלוש עשרות האנשים אשר בו – מצטמצם לאיזוֹ נקודה אחת פעוטה ובטלה בחלל המחוויר, בתוך אלפי הדונם של שממה, של מרחק, של לבנונית־פראית, של שתיקה לועזת, של בדידות חדגונית, של מרחבים, ומרחבי־מרחבים, ושל קליפת אגוז על־פני תוהו־ים, והכל נעשה אז כל־כך זקוק לרחמי־אם ולאבא חזק, שיבוא ויושיע בידו הבטוחה – עד ש… האל יודע עד היכן, ובלבד ששומר ישראל לא ינום ולא יישן – אנחנו, לפי שעה שכבנו לישון.
אבל למחרת, כלחוך דמדומי זריחה את מערומי השדות הלבנבנים, בעוד הצינה צבטנית, וריח טרי לעולם, כבר היינו עומדים בין הדוּד־האדום ובין בית־הבטחון הלבן, ידינו בכיסינו וכתפינו זקורות מקור, ואומדים במבינות את הגובה ואת הרוחק ואת הדרך בה יוּרם המיכל – הוא מיכל־המים הישן – אל מרומי הגג של בית־הבטחון.
ולכאורה אין לך פשוט מזה: הנה המיכל הישן, בחור מלבני ובלבוֹ פה עגול (שני מעוקבי מים נפחו, ומשקלו, ביני לבינך, ככה בערך, לא רע), מכאן, והנה לך רום קומת בית־הבטחון הלבן – שתי קומות ומשהו – מכאן, וזה הכל. טול את זה והלבש על גבי זה, ונער כפיך זו בזו – והמעשה עשוי.
עמדנו ואמדנו. אויר צונן. איש אינו סח. טוב מזה היה להמשיך עוד לישון. מכל עבריך היקף חיוור של אדמה בהירה, או מוטב: צהבהבת, קמחית. ואולי לא כן אלא כחקי דהה, או, טוב מכל, נאמר: כגון הקש בשדות השלף, אדמה רחבת ידיים, קעורה עד לגבעות האופק, עמומה, רוגעת, גוהרת אפרקדן, חשופה ולא תתבושש, ועל פני המרחקים כולם, הן של הרקיע והן של הארץ, שם, במקום שהם משיקים זה בזה, משוח כעת פס סגול אחד, חישוק שלם, והוא מַווריד והולך ומחוויר הן מלמעלה והן מלמטה. אז פתח יענקלה ואמר: ”נו, טוב, נגמור עד ארוחת הבוקר.”
נענה לֵיבקה ואמר: ”נשעין צינורות אל הקיר."
וחזר יענקלה ואמר: "ונמשוך בחבל.”
ואילו אריה דיבר אז ככה: "אתם רק את העצים שלא תמשכו.” שכן היו כאן עצים רכים, זה להם כלום שנתאחזו בחול, זו פוּנציאַנה סכוכת־ראש, וזה פיקוס מרשרש עליו, וברוש הכא וברוש הָתָם – עצים כאלה שצומחים ותמהים על עצמם ועל עולמם, ואינם בוכים ואינם מתאוננים, לא על סופות חול ולא על יוֹבש ולא על כלום – אלא רק מקשיבים וצומחים בציונות.
אלא שפתאום דיבר מוסה, שלעולם יהלך יחף, ולעולם ראשו מדוּבלל וזקנו משוחס, והתלהב, ועג אצבע אחת למעלה ומשך בידו האחת למטה לאמור:
"ושמא נגלגל בגלגלת – משוך נמשוך לנו?”
קוֹבּי הוציא אז יד אחת מכיסו כדי לחרוץ בה: "אתה בעצמך גלגלת!"
בינתיים כבר היו שתי ידיו של ליבקה מוכנות לתפוש דבר ולעשות מעשה. זה ליבקה וזה כוחו. בחור־זהב ליבקה. מהי מיטב שעתו – אם לא כשהוא בצהרי יום, כחום השמש, ערום למחצה, בלב השדות, שאין להם סוף, בזיעה ובאבק, גוחן אל ערוגה אחת, שטעמה רק פעם אחת טעמם של מים, והשתאתה, והצמיחה תלתלים אחדים של ראשוני נבטי תירס, והוא, הזורע, ניצב עליהם, משיב באצבע ובהבל־פיו אבק מעל עלה כאן ועלה שם, ותוחב באצבע גרגיר זה שלא נתכסה די עפר, משגיח בדאגה בצפורים שחשו בפלא והתלקטו לכאן – ומתרתח מזעם, נותן אצבע מעופרת לפיו ושורק, וסופק כפיו, ומטיל בהן רגב, וחוזר וגוחן במבט מלקק אל התירס שלו הנובט – כך היה ליבקה סופק עתה כף אל כף נכון להתחיל, וככה גם אמר:
”אז, סוחבים אותו שמה."
וכבר הוא אצל הגרוטאות, זכר למניחי הצינורות, כשעוד היו מניחים את ”הקו” לכאן, אותן הגרוטאות שהתגבבו עוד על־יד הקיר, שק וארגז, ועוד שק אחד וארגז אחיו, ונחלצנו כולנו לעבודה ופינינו הכבודה, ויחד חזרנו ונטפלנו אל המיכל הישן הזה, והופלה הרמנוהו, וברגלייס כורעות ומפושקות ובניצוחו של יענקלה הבאנוהו לאמור:
"הופ! הרימו. עכשיו: יחד. ככה. אל תמהר. שם העץ! עוד טיפה. כאן העץ! העץ! אתם הורידו לאט. לאט, ועוד לאט. טוב. זה כבר לא־רע. אתם שם: הורידו לאט. לא לזרוק. לא. כן. טוב. טוב־מאוד."
וגם המיכל אמר מפיו התקוע בלבו מין ”מאוד” שכזה עמום, ודשן, ובריא מאוד, וטוב היה לחוש בנעליים המאובקות והכבדות בהליכה הנכשלת, מרוב המאמץ, את הקרקע שלמטה, המאובקת, הנרמסת, שכשם שנעשתה נוחה וצייתנית להצמיח כאן, כך עוד תהא נוחה גם שם, על כל מרחבי פראותה הערומה.
”עכשיו יתחיל הדבר – אמר קובי, והוא כבד־ראש ושזוף, וארוך חוטם, ועיניו נוצצות וידיו תלויות לו – אחד יעלה, נכרוך את החבל סביב, ונמשוך מלמעלה.”
"והוא יעלה?” פיקפק אריה, שבעצם אינו אלא נוטר וקראו לו לא לחוות דעוֹת, אלא למשוך בידיו – מיד הוא בא ומפקפק בפיקפוקיו.
”לא תהיה לו ברירה,” – ענה קובי, והרצין שבעתיים, ועד שהוא אומר כך כבר היה ליבקה מניף צינור כפול־ארבע מקומתו שלו, ונאבק על שיווי־המשקל, שלא יארע והצינור יניפו הוא למעלה והצינור למטה, וכרוקד על חבל הקריב לקיר וסמך עליו את הציבור בנפתולים שלולא היו כה נכבדים היו אפילו מגחיכים למדי, ואחריו ובאותם פירכוסים התפתל יענקלה בנוסח משלו, וכמעט, במחי צינור אחד, סטר לקובי על חוטמו, לאריה על ארכובותיו ולברוש אחד על מיטב כותרתו, עד שהתמוטט באמת לבסוף, אלא שכבר הגיע אל הקיר, וכל־כל זה לא נתראה אז אלא כאילו היה תחבולה טובה מכוונת מראש.
עתה השחיל מוסה ראשו ורובו לתוך תוכו של המיכל ומברשת ברזל בידו, ורגליו זקורות למעלה, וקרצף קירצף לו בבטנו, לטהרו בטרם יעלה למרומיו, וכל כך שקד עד שעקר שם היכן־שהוא אביזר כלשהו או מה, ונסתאב בירוקה ובפס אדום, ובאבק לרוב, וגח לבסוף ויצא מתנשם ודמו בראשו ואמר: ”השד יקח אותו!"
ושעה שליבקה היה מפקיע כריכת־חבלים כדי להכין לו שני ראשי־חבל שיעלו לגג, והוא מזרז ידיו וכורך כריכות חדשות, היה אריה מצית סיגריה ומספר לו מעשה בחברו שעל שפת ים־כנרת כיצד הוא הלה כורך כריכות חבלים קב־ונקי, במהירות ובנוי, והוא מפורסם בזה, ובעוד כמה דברים, הכוללים כשרון לקוּמזיץ של דגים, העלאת מעפילים, והפחת כזבים.
ביניים ובינתיים נודע כי השמש עלתה באין משגיח. והיא צלחת גדולה, ועוטרות לה טבעות של הילות הילות כפקע־פרח שנפתחו טרפיו ונשתפעו בהדר סביבו, והעולם כולו עצר נשימתו כדי־מה והיתה שהות של יפעה: הדר שמש זורחת במרחב. ואם היה העולם חסר עד כה דבר אחד מרכזי, מודגש – היתה לו השמש עתה עדי מזהיר ופורח, אולם רק עדי־רגע, מיד התגבהה ונעשתה כתמול־שלשום ואין עוד בה מאום זולת חוּמה.
כבר הוצבו שלושה צינורות משופעים אל הקיר. והמיכל, ענוּב שתי עניבות סביב כרסו מעברי פיו האדום, אָמוּר היה להיגרר על פניהם ולעלות, ואילו יענקלה, כגאוּצ'וֹ בפְּרֶירות הטיל פקעת חבל אל הגג כדי שליבקה, שכבר שם הוא, יקלטנה, וזו היתה צונחת וחוזרת ומתמוטטת חמקמקה על ראשו ואין ברכה. עד שלבסוף בעזרת פקעת חוטים דקים התחכמו ודגו את החבל ושָלוּ אותו למרום: והכל היה נכון למפעל.
עתה ביקשנו ידיים נוספות לעזרה. שוטטנו בעינינו ברחבי החצר. אין איש ואין אשה, להוציא את הסינור שהתלבט בין המכבסה למטבח (וכלל גדול הוא: לא תגע בכובסת. לפתע, עד שאתה מראה פרצופו, קמה זו ומעמידה אותך לתלות כבסים), וכן היינו מבקשים ושומעים מרחוק את הטרקטור שכבר ירד לשדות, ורואים מקרוב את החצר שעוד תהיה פעם נאה מאוד, ונתקלנו באקראי במוטלה תוך מרוצתו.
מוטלה הוא החצרן, הוא המשקאי, הוא האפסנאי – אבל עד שהוא מאביס לחמור, ומשקה את הפרדות השתיים, מקרצף את הסוסה האחת, ומפזר גרגירים לתרנגולות החמישים שבמצודה, וטופח על ערפה של הפרה היחידה, ובין הא לדא, הוא רץ ומפריח להנאתו, ברוח הגדולה, את העפיפון האדום והכחול שלו, ומקבל הנאה בריאה ושלימה מפריסת שלום זו ששלח למרחקים, ועד לאותם המקומות שאתה כאן לא תראה אפילו תציץ כל היום כולו – את מוטלה זה הזעקנו.
עוד דלינו ממחבואו את הנוטר מן התחנה, אף שלדבריו אסור ואסור לגעת בו: א. יש לנקות רובים; ב. ה”גוי" עלול לבוא; ג. יש לרשום ב”יומן”; ד. יש…
”שמע חביבי” ניגנו באזניו ניגון כזה עד שנשתתק ונעלב, נטל משקפיו מחוטמו וטמנם בכיסו.
אחרי כן גילינו בחצר עוד אחד. מין אורח־פורח, שנשר בדרכו אצלנו, ולא נסתייע לו עדיין לתפוש אוטו ולצאת מכאן, והיה יושב אצל השער ומביט בכליון אל אבק הדרכים – גם את הלז הבאנו ורתמנוהו למפעל.
למטה נשאר אריה. וכולנו טיפסנו ועלינו למעלה. עברנו את העלייה המשמשת ספרייה (בפעם האלף נזכרנו אז שעדיין לא קראנו מה שכבר החלטנו מכבר לקרוא. וכי נוסף לאי־סדר השורר כאן, גם, פשוט, מזוהם!), והסענו את הדלת המוברחת שבמקרה. וביצבצנו בזה אחר זה למעלהי האחרון יצא קובי, מלקק את אצבעותיו, לפי שקודמו דש אותן קצת בפרסת־עקבו.
מתחנו את החבלים. ויענקלה בא והסביר: ”כופפים את החבל על המעקה והוא 'נשבר', במצב כזה אפשר לנוח.” ואנחנו ארבעה ארבעה נטלנו את החבלים.
”זה לא יזוז," אמר מוסה.
”אתה לא תזוז,” אמר לו קובי.
משכנו, והחבל נמתח ופתאום, לפני שנודע מה, כבר היו ידינו משורגות וכובד עצום נתלה באצבעותינו, עד שנוח מכל היה לעזוב הכל־בכל וללכת מזה. אלא שדווקא כעת צווה יענקלה ואנחנו התאזרנו למשוך, הופ ומשכנו הופ ומשכנו, וזה אריה שנשאר למטה אף הוא שאג: "יחד, חבר'ה, אני אעזור לכם!"
”אתה תסתלק אתה! לפני שיעוף לך משהו על הראש.” כך אמרנו לו בקיצור.
הופ ומשכנו. הופ ומשכנו. שורה אחת כורעת ומושכת, בכיווץ בטן, בקימור ברכיים, בהטיית עורף לאחור, ובמין דמות כזו של מי שעומד לקפוץ בזה הרגע אל מעבר המעקה; ומיד שורה אחרת כורעת ומושכת,
”שַבּרו!"
גזר יענקלה, ואנו הרכנו את החבל והנחנו למעקה לשאת קצת בטירחת המפעל, הלב הקיש, גידי הידיים נמתחו והרגשנו עצמנו חזקים, ובחורים הגונים מאוד.
ושוב משכנו עד שחרק החבל, ושוב שלחנו נעל אחת לפנים לשאוב הנף. ושוב ”שברנו", ויענקלה גחן להציץ מעבר המעקה לדעת כיצד הם הדברים, וכמעט שעזבנו כולנו את החבל ללכת אחריו ולראות גם אנו כיצד הם הדברים.
נשמנו לסירוגין, ומשבנו לסירוגין, ויענקלה אמר ”יופי” לסירוגין, והמיכל כבר היה תלוי בין שמים וארץ, נגרר על־פני הצינורות המשופעים והוא כבד, תיפח־רוחו, עד שכל־כך יפה היה לראות כל זה, דרך־משל, לוּ היו אחרים מושכים ואתה רק מביט – אלא, שאפילו כך, אפילו כך, אני אומר, יש בזה, ככה, משהו יש בזה, איך לומר, יותר מאשר סתם סחיבת־מיכל, אלא, באמת, יותר מזה!
מעל המעקה כבר היינו רואים את מרחקי השדות מצהיבים יותר, ואיך עלעול אחד שם, עמוד אבק גבוה מפותל כבורג, מתהולל ורוקד על רגלו האחת, סביב עצמו, ודץ ומרצד בשדות, כונף כל נישובת, כל שאינו מחובר חזק, כל שֶקַל לדַדֵה ולִטְפוף, ולִצעון ולנדוד, ובוחש בהם במעוג, ועושה בחלל הריק רושם של דבר־ממש, משהו שאפשר לראותו בעין, פעם כרסו תופחת וראשו מתנמך, ופעם טבורו מצטמק וגוו נלפת בסילוד, והריהו מתמוטט קצת, ומחעשת ומתגבה, חג לו, חג ושר ככה:
בין כה וכה לא ייצא כלום,
אז למה לך כל זה הזפת,
בוא, שלא יהיה כה עצוב,
ננוע, נזרע, נזוז, נפזז
ונצפצף על הכל – – –
וגם מימין במרחק, וגם משמאל במרחק, עמודי עלעולים של כלום, סובבים ושרים־טוחנים אותו השיר אותו הזמר.
זרוק וצפצף על הכל,
נחיה רגע, נשמח, ונפול, –
אלא שבינתיים היה בידינו החבל, ובחבל היה עקוד המיכל והוא היה כבד כל־כך שאין לך זמן לרינת עלעולים במרחק, ולא לרטינת מוסה שרטן: ”החבלים לא 'יחזיקו'!”
”אתה לא תחזיק!" אמר לו קובי.
ושוב משכנו, ועוד איך משכנו, פעם אנחנו, פעם הם, שמונה זוגות של ידיים טובות. וכבר נראה היה כל זה כאילו לעולם לא נעשה אחרת אלא רק נמשוך ונמשוך, כשלפתע הציץ אלינו פה אדום מעבר לכותל המעקה: וראינו – הגיע המיכל!
"חכו, אל תשמחוּ עוד!” אמר ליבקה.
ופירוש דבריו הוא כזה: כיצד תמשוך למעלה דבר כשאינך למעלה מן הדבר הנמשך? משכנו כה ומשכנו כה, ואין זיע, זולת מה שנראה היה פתאום שהמיכל נוטה אל צדו האחד ועוד מעט יישמט ברעם עמום. אוף, לו נזדמן לכאן איזה מנוף שכזה, מדלה הנוטל בראשי־אצבעות זרועו הפלדית ומרים ומניח כל כובד שהוא בשפי ובנחת. או לו היתה כאן איזו מעלית כזו שמספרים עליה דברים כה וכה, או אילו היה כאן משהו, לעזאזל, שיבוא במקום ידיך שלך, הנה הן ניתקות מן הכתף, הנה המעקה נופל תחתיו, הנה החבל נקרע, ועד מתי נחזיק מעמד ככה?
”זפת – אומר מוסה – לא ידעתי שזה מין עסק כזה!”
”לו ידענו מקודם… – רטן מישהו מאחור – לא היינו מתחילים.”
"עכשיו שתקו והחזיקו.” יעץ יענקלה.
”אבל זה מתחלק לי,” רטן אותו קול מאחור, נושם ונושף.
וליבקה – הראשון בשורה שלנו – לא אמר כלום. אלא רק נעץ רגל אחת בקיר המעקה וממש נהפך אחורנית וידיו מלאו דם ופניו סמקו והזיעו, וחרק שיניים ושתק.
כי באמת זה ככה. אולי לא כך מעלים מיכל על גג, אולי אנחנו עוד ילדים לא מנוסים, אך צריך שיהיה מיכל על הגג. אז מה? האם יש לך מעלית, או מדלה, או אלוהים יודע מה? לא. רק אתה כאן ושתי ידיך כאן. ומיכל המים עלה יעלה, כי פשוט אין לו ברירה. וגם לך אין ברירה. מי יעשה במקומך? וככה זה. חֶבל לא משמיטים. ותמשוך, תמשוך, חביבי.
פתאום התנודד המיכל. והחבל שלנו רפה קצת. נבהלנו לחזור ולמשוך. מוסה, האחרון בשורתנו, עקד את החבל סביב עצמו וסינן בין שיניו דבר אחד שאסור לחזור עליו ודבר אחר שהוא ככה: "שאעוף אני – אם יעוף הוא!”
חישקנו שיניים. אחזנו בחבלים. נחזיק שעה. נחזיק שעתיים. נחזיק כל היום נחזיק כל הלילה. כל השנה, אלא ש… לומר את האמת? – הידיים נתרופפו לגמרי. והשרירים בצקו. נתרפטו.
אותו רגע ביצבץ בחוֹר הגג שיער צנוח על מצח, ומיד. כחתול, קפץ יצא אלינו צבילי, כולו, כמוֹת שהוא, וככה גם ראה אותנו קופאים ותלויים בחבל. זה אינו נמשך ואלה אינם מושכים.
”אה, מה אצלכם כאן?" אמר צביקי, והוא זריז וממולח, וזה עתה נעור משנתו, שנת שומר לילה.
”לא זז," ענה לו יענקלה בלא להסב ראש.
”אולי נוריד,” נשף מוסה בדרך הצעה.
”אתה בעצמך שתרד,” אמר לו או קובי.
"רגע אחד,” אמר צביקי, וכבר היה דם חדש בידיים. ובטחון שכבר נחלצנו והנה תבוא הרוָחה. ”תנו למשש את הדבר” – גחן והציץ מעבר למעקה. ושם למטה נתגלה אריה כשהוא מסב בצל הדוד האדום ותולה עיניו למעלה בנחת־רוח מהולה בסקרנות – וקרא לו לקפוץ מיד לכאן. וחזר והציץ סביב ואמר: ”אתם תקעתם את האף בחבל ואינכם רואים כלום. הנה כאן קורָה!”
לא היה ברור עוד מה תושיענו איזו שהיא קורה וכיצד ניפטר מן המיכל הבהמי הזה שתלוי ככה בידינו – אך כבר היה ברור ללא ספק שמים יהיו על גג בית־הבטחון לשעת צרה, ושיש עתיד ליישוב הזה, ולא עוד אלא שהנגב כולו – ראה תראה מה יהיה על זה הנגב כולו – כל־כך היה בטחון אז, כשהרים צביקי הרזה את הקורה הבריאה. ועזרנו לו כולנו במבט־עין ובמלה של אחווה.
הגביה צביקי את הקורה ונעצה – לאחד שקצת נפתל בה כה וכה – אל פיו האדום של המיכל הזה, ועוד הספיק גם להטיל שק חול, מאלה שצבורים כאן. על גבי המעקה מתחת לקורה. וניקה כפות ידיו במכנסיו, וככה דיבר לאמור:
”החזיקו אתם בחבלים!”
וחפז הוא ונתלה, זה, הרזה והדל, ששערו שמוט על מצחו, בקצה הקורה המוגבהת מאחורינו, ו… הופס! עלה המיכל ונרום ועד מעבר למעקה!
"פסס – אמר אז מוסה – כך זה לא חכמה!”
"אתה לא חכמה," השיב לו קובי.
ואילו יענקלה חזר ותפש ברסן: ”אתה ואתה (אמר והביט אל פלוני ואל רעהו) החזיקו אתם כאן ואתם 'שברו' חזק, ואנחנו כולנו כאן – כשאומר הופ – נתפוש בידיים בפה של המיכל, הופ!"
”הופ” אמר יענקלה ואנחנו הושטנו ידיים והחזקנו באדמוני, והחבלים נמתחו והקורה חרקה, אז נטה המיכל קצת, מיד השפענו עליו שייטה עוד טיפה, וזה הפך פיו המטופש כלפינו ופיהק אלינו פיהוק שומם.
”ועכשיו היזהרו בחבלים, ואת הקורה הוציאו!”
עשינו ממש כך: נזהרנו והוצאנו. והמיכל ירד וישב על המעקה.
”חה־חה – אמר מוסה – יושב אצלנו, מה?"
"נוּ־נו – אמר מוטלה – מתיחת ידיים שכזו!”
”מיכל מיכלוביץ'," אמר או ליבקה, וטפח על כרסו של הלה שחזר וענה לו קול הברה של בהמות־יאור כשהוא מגהק.
ורק יענקלה לא אמר כלום, אלא טילטל שקים אחדים וערך אותם במרובע, וטפח עליהם, והעלה אבק, ופרצופו השתבש בעפר, כמין מסיכה מפויחת, והשתעל קצת, ואמר לנו ככה: ”בואו נקח ונושיב אותו כאן. מחר כבר נמלא אותו מים. ”
זקפנו גוונו. לא אמרנו כלום. ורק לקחנו אותו והושבנו אותו כאן, על מקומו. השמש כבר היתה חמה. המרחבים היו רבים. ולנו, על גג בית הבטחון, ברחבי השממה, יש מים. השעה רק שמונה. ועוד היום כולו נכון לפנינו.
התפרסם לראשונה ב"דבר לילדים", כ"ט בנובמבר 1947.
איורים: נעמי סמילנסקי
מיד עשינו שורה אחת. ראש זה בזנב זה, כדי לצלוח את המנהרה הצרה מתחת למשוכות האקציות שבין הפרדסים, וקול חדוָתנו החריש בלא קושי כל קול זולתו, קולות ענוגים כולם וחרישיים לפי דרכם, מהם צפצוף ציפורים, מהם צרצור צרצרים, מהם טרטור מנועי הבאֵרות הלא־פוסק ושריקותיהם שמקרוב ומרחוק. ואַך קולנו מילא הכל, פטפט בצהלה, אגב הרכנות־ראש מפני צליפות עפאים נמוכים וקוציים, אף כי פורחים.
ס. יזהר חוזר 