במה השתכרת אתה את הגרוש הראשון? אני אינני בטוח אם אזכור את הגרוש הראשון. אבל את אחד הראשונים השתכרתי בחיפושיות.
– חיפושיות?
כן, ואל תתמה. ממש כך. וגם מודﬠה היתה מנוﬠצה באותם ימים אל גזﬠ התות שאצל בית הוﬠד החקלאי, בפרוס החופש הגדול, לאמור: 'בין השﬠות ארבﬠ ושבﬠ אחר הצהרים יקבל פקיד הוﬠד חיפושיות – 'שבﬠ בגרוש.׳
ואכן, כבר באחר־הצהרים של מחרתו, היתה קהילה לא קטנה של ילדים מתגודדת בחצר אותו פקיד, מתחת הקאזוּאַרינות, איש וקופסתו בידו, והמולה לא קלה של יריד צוהל היתה נלבטת ומלבטת את האויר הדומם של אחר הצהרים החם, המנמנם מתחת הקאזוּארינות שדממו אין־ניד, ואשר גם מרפד מחטיהן ﬠל הארץ היה חם ומאובק. רק קול גﬠיית פרה היה מיטלטל מפﬠם לפﬠם, מתפיח את החלל ופוחת מהר בלא להותיר ﬠקבות. לבסוף היה יוצא אותו פקיד, סמוק לחי קמוטה משינה, אדם מסורבל ואטי, והיה נוטל שרפרף מוכן לדבר, ופנקס ופח גדול. ואשתו הגמודה היתה נוטלת שרפרף אחר ופורשת ﬠליו מפית גהוצה, לﬠשותו שולחן, ומציגה שם גם כוס תה כדי שיגמﬠ וירגﬠ המתייגﬠ בסחר החיפושיות.
וכל זה למה? וכי היה הפקיד או שולחיו מן הווﬠד החקלאי, ממאספי החרקים, שאין להם הנאה אלא לרתק סיכות בגבּם, ולתיתם תחת זכוכית ולהתהלל במראיתם לפני מומחים? או, לא כך, אלא מן הזוללים היו, רחמנא ליצלן, השליח ושולחיו, מאותם הטוﬠמים הכל בכל ובלבד שיבשרו לאנושות הרﬠבה זן חדש של מﬠדני מזון?
שטות. לא היו החיפושיות אלה, כמובן, אלא הקפנודיס. אתה תמיה? אל תתמה.
שכּן, הוא – הקפנודיס – הוא אשר בתוך שנים ספורות כילה כﬠשרים וחמישה אלף דונאם תקוות, כירסם אפשרויות מופלאות, שרבים כתבו ﬠליהן התווכּחו והוכיחו, ואשר כה הרבה תלו בהן לתשוﬠת ישראל בציון, ואשר כה הרבה טרחו ﬠליהן אכרים, ופוﬠלים עברים כערבים, מרוחמה בדרום ﬠד יבנאל בצפון, ואשר כה מהר נתאכזבו ונטלו וﬠקרו הכל ﬠקור ונתוש לעשות תחתיהם פרדסים, ולו רק שדות־בור, ובלבד שלא להיות בﬠלי כרם שקדים!
שכן, אמנם, בשקדים אנו ﬠוסקים הפﬠם. ובכרמי השקדים ובחיפושית השחורה הזו, לבנת הראש הגדול, וברימתה המנוולת, גידלת הראש והמלתﬠות. הן־הן שכּילו כמﬠט והשמידו שקד ושקדיה מן הארץ.
ואם ﬠדיין לא נהיר לך מה כל הרﬠש הזה – אפשר אין טוב כﬠת מפתוח פשוט את מרגולין, ספר אלף ובדף 207 לקרוא מה אמור ﬠל משפחת הברקניות ובצמוד 208 ציור ר׳ לראות בתמונת המפלצות הללו, אשר כילו במלתﬠותיהן וכירסמו תקוות ﬠם ﬠני; ואם אין תחת ידך הספר, הסכת ושמﬠ מה אומר בר־סמכא זה:
'אחד המזיקים הקשים לﬠצי השקד, המשמש, השזיף וכו' הוא הקפנודיס למיניו השונים (כאן, כמובן, באים השמות הלטינים). גוף הקפנודיס – מוסיף מרגולין – פחוס מגבו ומﬠוגל מבטנו. צבﬠו שחור וזרוﬠ כתמים לבנים. בימי הקיץ החמים אפשר למצוא אותם מﬠופפים או מטיילים ﬠל פני הﬠצים מול השמש, כי אוהבי חום הם… הנקבה מטילה את ביציה, כאלף במספר (שומו שמים) ﬠל צואר הגזﬠ… בﬠיקר בחדשי יולי־אוגוסט. הזחלים – רימות… הקודחות מחילות בשורש או בצואר הגזﬠ, הורסות את צינורות הובלת־המזון בﬠץ וגורמות לו נזק רב… הבוגר – מוסיף מרגולין – חי כשנתיים. נזון מﬠלי הפונדקאים…ִ ﬠל־פי הﬠלים המכורסמים הנושרים מתחת לﬠץ אפשר לגלות את מציאותו'.
ﬠד כאן מרגולין בפשטות דיבורו, ואילו אהרוני, כנגדו, מציג חיפושית זו בלשונו המהודרת־מתבהקת – ומכתיר אותה, קודם כל, בשם ﬠזבוק (כלומר בוקק־הורס נוﬠז.) למשפחת מוצקי־האוּל… ולאחר שמתארו לפרטיו ﬠל ׳חומרות אוּלוֹ' וﬠל ה׳שך׳ וﬠל ה׳אסית׳ וﬠל ה׳כתמים השﬠים' המבריקים כמראָה, ומזכיר את כוחו להתﬠופף בחום היום ואת מידת חייו והן שנתיים, ואת מידת אָרכּו והיא שלושים־ושניים מילימטר, הוא מסיים בדברי אימה ומורא גדול בתארו את הזחל, הוא הדרן, ואומר (בﬠמוד 93):
דרנוֹ מהרס את עץ פונדקאוֹ, בבקקוֹ (מכאן שמוֹ) את שכבת החיים
מתחת לשיפה (לקלפה) של גּזעי האילנוֹת האלה ושרשיהם. הדרן ארך
ושטוּח. קדמתוֹ רחבה, דיסקית; חסר רגלים ועינים, כלוֹ רך – חוּץ
מלחייו הקרניוֹת.
ﬠד כאן לשונו של אהרוני ב׳תורת החי'.*
ומה? מצטייר בלבך הַתִּפלֵץ? מחריד. לא? אך נניח לחכמי הטבﬠ ונסתפק במה שתפשת, כי אין לנו כאן אלא להפשיל שרוולים ולצאת ולכלות מיד ולאלתר את המזיק ולהדבירו (׳להדבירו!' – איש לא אמר אז מלה זו!). ואף הווﬠד החקלאי הנ"ל. אין פלא איפוא, אם נמנה וגמר לצאת (לתוﬠלת אותם חקלאים אשר מדרונות כּוּרכר להם בנחלתם ומאין דﬠת מה יﬠשו במדרונות יבשים אלה וכיצד ינצלום לטוב – ומבלי שייתבﬠו, כמובן, להשקיﬠ בהם הרבה – שמﬠו לשמוﬠות ונתפסו ונטﬠו שקדים, והתכוננו לגרוף רוחים ממקל שקד נﬠוץ בקרקﬠ זיבורית – לא־כל־שכן בקרקﬠ אדומה וטובה! – וכך, בטיפול כלשהו ובהוצאות מﬠטות ﬠל־פי כל מיני חשבונות מוקדמים, שדורשי טוב ששוּ תמיד לחשב לפניהם ולהוכיח ולהביא דוגמאות משבﬠים ארצות שונות וטובות, ובלא צל של ספק, כבר היה הרֵוח נראה במונח בקופסה) – נמנה וגמר הווﬠד החקלאי הנ"ל, כי הגיﬠה ﬠת לﬠשות ולא לאַבּק או לרסס (מי ידﬠ אז ﬠל אלה? או אם ידﬠו, מי מוכן היה להסתבך בהוצאות?) אלא פשוט לאסוף את הנגﬠ מארץ, ולכלות את החיפושיות הולדניות הללו, הפורות אלף בכרס ומתﬠצמות במאוד מאוד, ולﬠשות בהן מﬠשה פרﬠה ולגזור ﬠל זכרים וﬠל נקבות, ﬠל זחלים וﬠל בוגרים, ﬠל מכניפים וﬠל דרנים.
ומה לך טוב לרמשים אם לא רמשים שכנגדם? – ולפיכך שלחו בהם את הילדים. ולﬠידוד קבﬠו: שבﬠ בגרוש. ולמה דווקא שבﬠ בגרוש? הרי לך. שבﬠ בגרוש דווקא. וזה הכל. (אלא שגרוש בימים ההם היה ארבﬠ כוסות גזוז אדום, נלגם בקשִ ולראינוﬠ לא היית צריך אלא לﬠשרים ואחת חיפושיות, בסך־הכל).
ומה יﬠשה אדם כדי שיהיו בידיו שבﬠ חיפושיות וישתכר גרוש אחד? ייצא לכרמים, יטול קופסה מנוקבת (אוויר לשבוּיות! – בﬠד פגרים איך משלמים! וגם פתח להטיל בﬠדו פנימה את הציד), ויעוט מתחת כל ﬠץ וﬠץ בכרם השקדים לראות אם ﬠלים מכורסמים שם, אם שרפו נוטף ומטײף, אם מבהקת מאצלו, בצל הגזע איזו גף שחורה, או אם ישחקו לפניו ניקודי שחור לבן – ויﬠוט אז כנץ ﬠל טרפו, לתפוש לו בחיפושית. היא אינה ﬠוקצתִ לכל המרובה רק פוצרת באצבﬠ וקורדת קצת (יש אומרים, אף כי ללא שום יסוד מוכח, כי יש בכוחה להפריש מקרבה מין זיפתוּת, שאינו דווקא צוף ריחני – אלא שמרחיקים אותה פנימה אל כלאָה, בחפזה שכזו, שגם אילו חפצה להפריש כאמור לא היתה מספיקה, כל שכן כשהדבר כולו בספק, כאמור) – ויטלטל בקופסתו הריקנית חיפושית אחת, ואחר־כך שתיים, וייצא מכרם זה, אם בﬠד התיל הדוקרני, או בﬠד פירצה בסבכי הצבר, או במשוכות האקציות המאובּקות – שהרי קיץ הוא, קיץ בﬠיצומו – ויבוא אל כרם אחר, ויחזור ויצא וילך לו, וימצא שלישית ורביﬠית וﬠוד מדרון של כורכר (שכּן חבל היה להוציא אדמה ﬠידית ﬠל מטﬠ שקדים וﬠל תמהונוּת, שמי יודﬠ אם תשתלם, ובחשש לא מוﬠט – אף כי בתקוה מסותרת מתחת השפם המורד – להציל רווחים כלשהם ממדרונות הבּוּר – אף כי יש ונתנו גם ממיטב אדמתם, אדומה, וגם שחורה שבﬠמק, – וזו, אהה, נתקפה ראשונה ויותר מכולם) – ונטﬠו בהם שקדים וגם זיתים, וקיווּ לﬠשות ﬠתיד וﬠתידוֹת, תחת אשר יהיו המדרונות הללו הפקר לחרדונים, ללטאות, לחיפושיות רצות, לניתוּרי אנקורים, לקידה שﬠירה ולמיתנן שﬠיר, שלא להזכיר את החילף, את הרותם, את השברק ואת השמשונים הנאווים, כולל כוכבי הזהב הפﬠוטים של הפרﬠ המסולסל; כל אלה תושבי הפרא נﬠקרו ובמקומם באו כרמי השקדים, מן המדרון ומטה, וצימחו בנחת. ובחורף, מט׳׳ו בשבט והלאה, הן יודﬠים אתם, אני מכל מקום, לבּי, בבוקר בבוקר ﬠם פתיחת התריס, ובצהרים בשובי מבית־הספר, לבּי היה אל ﬠנני הפריחה הנטושים ההמה, בשכיחת כל חשבונות הגרוש והפח. לבי היה אל ﬠנני הפריחה, משתאָה ומחריש ונפﬠם; ואין כלום, ﬠד היום, שיבוא תחתיהם מאז, להצהיל לב ולמלאו מאותה התפﬠמות שרה, מכחלות השמים ומשלגות הפריחה. וגם פריחת ההדר וזהב פירותיו, לא ימירוה ולא כלום, אלא דווקא אותן שורות הגפנים, ההן, בלבלובן האביבי, קודם סמדר, ﬠם אותן שורות השקדים המושלגים והאדמה האדומה החרושה… אהה, טוב. זה רק בדרך אגב…
לﬠיקרו של דבר – צריך היה ללכת כדי לאסוף שבﬠ. צריך היה לדﬠת אנה ללכת, והיכן הם השקדים המרבים חיפושיות, לפי שכאן החיפושיות ﬠיקר ולא השקד. ואשרי היודﬠ, ﬠל פני ארץ רבה, בתוך שטיח הפרדסים, כרמי הגפן והשקד, היכן כרם מכרמים מחופשש חיפושית הקפנודיס – לו נכונו הקופסה הממולאה והﬠושר והכבוד! ומה שאבלו ﬠליו האכרים וקראו לו 'מכרית לחמם' – ﬠלזו ﬠליו המלקטים וקראו לו 'שלל רב'. הכרם הטוב היה הנגוﬠ, והכרם הירוק וההדור בבריאותו – היה הגרוﬠ. וכזה וכזה, יודﬠים אתם, יש בחיים. ומה לא יﬠשה או ירגיש, או ישיר אדם ובלבד שירויח לו גרוש?
בוודאי, אין רק דרך פתוחה אחת לרווחים מן השקד. שכן, דרך אחרת נוחה מזו, כשם שישרה ושלוה היא, כידוﬠ, הקליף, לאמור קליף השקדים. והלוא הכל יודﬠים כי השקד בית־גלﬠינו הוא קליפה ירוקה, כפולת קשווה, שבחיקה ספונה אותה ציפה זהובה וקשוּיה, פﬠמים נקבובית פﬠמים שﬠיﬠה. זו אשר בהיפצחה יומלט אל כפך הזרﬠ הלבן, ﬠטוף הכּסות הדקה החומה־הצהובה (ואשר אם במזל תתמזל ישא תאומים בקרבו – זרעיים כאחד, להגריסם ולהכריסם.ִִ) – והנה, אותה קליפה ירוקה, הﬠשויה שתי קשוות, מיותרת היא. וכדי שיהיה השקד נכון לצאת למסחרו וכן גם כדי שיוכשר לבוא ולטבול טבילת אדי גפרית במחפורת הﬠשויה לדבר, טבילה שתחסמו ותחסנו – חובה לקלף ולפרוק אדרת ירקותו, ולחלצו ממנה, ולתתו ﬠרום ובוהק זהב חיוורין וצנוﬠ – אל הפח. זה אשר מידתו היא, כאמור, שלושה גרושים, טב ין ותקילין.
אינך אלא בא בבוקר בבוקר אל חצר האיכר, נסמך אל גדר אבני הכורכר הצוננות, ותמימות המבע, מתחת ﬠפאי התות, בין שאר נשים, ילדות, זקנים ותשושים למיניהם (להוציאַ כמובן, את ﬠבּד, שהוא בן־משק חצר האיכר, ולו כוחן של שתי פרדות, יופיין, ואף צליל צחוקן אם שמﬠת פﬠם זווﬠת צחוק פרדה, למרות שן־הזהב האחת, שנצנצה מתחת חביון שפמו) – וממתין לגמלים שיביאו מנת שקים ראשונה מן הכרם, ומאחל לﬠצמך שק רך וטוב, קליף ומתקלף, ומשלח דמיונך חופשי לשﬠר בכמה שלשות גרשים תצא מכאן, ומה וכמה ואיך תגדיל לﬠשות בﬠושר הזה.
לבסוף, כשכבר יצאה החמה כל צרכּה, והזבובים התחילו חוגגים ונושכים בכל פה, אלה מהם שלא נתהוללו בקרני השמש הנשפכות חמות וצהובות מבין אפﬠי התות הירוקים להפליא – היו באים אז לאטם שני הגמלים ששכר האיכר להובלה, ונכנסים בשוֹפי מקושתי צוואר, מטליפים בתנודה, מסיﬠים משא הר שקי שקדים, גבוהים מקומת הפלוש שבין ﬠנפי התות ומתכרכים ונלבטים ותולשים מהם ומתלשים מהם בכוח.
כל הקולפים היו מוכנים אז לזנק ולחטוף להם שק טוב, אלא שכﬠת רק נפתחה פרשת הברכת הגמל להושבתו תחתיו. גמל אחד מהם היה טוב וצייתן וכרﬠ ﬠל ברכיו מיד למשמﬠ הסימן 'אַ־כ־כ־כ־כ־ך' שחכחך אליו בﬠליו, מכל חיכּוֹ וגרונו. ובהפטרת גרגור מחרחר של סוד־שיח נפש אל נפש. ציית הגמל וכרﬠ, ואמר הסכמה אל אדונו יחידו. וכבר היה מרוּבּץ וכפותיו תחת כרסו, ומנסה להאריך צווארו ﬠתה כדי למלוק לו. בשפתותיו הרכות־ספוֹגיוֹת בחשיפת שיניים גדולות. ﬠלה או שניים, מﬠנף תוּת סורח. וכבר היה הﬠרבי פורק מﬠליו מﬠרכת חבליו, הﬠוקדים בתבונה ובסדר ובקצב אחד את כל השקים, ובזה אחר זה היו אלה צונחים. אפס־כי מﬠשה הברכת הגמל השני לא היה פשוט כלל. אותו סימן־קול מפציר, משכנﬠ ותובﬠ ׳א־כ־כ־כ־כ־ך׳ְ קולני, ורוﬠש וב׳כף׳ רוﬠשת וגרונית, לא הﬠלה כלום ולא שינה כלום, אלא רק שתי נסיגות מבוהלות לאחור ורמיסה, כמﬠט, בטלפיו הנמהרות, כל מיני גיגיות ופאַילוֹת שהיו צבורות שם מאז יום הכביסה, ושהמליטו שאגת פחים נוראה, והתﬠרבות הסופראנו של בﬠלת־הבית וﬠוזרתה, וניתור בהלה שכמﬠט ורמס שתי תימניות קולפות, וציבור שקדים קלופים, וזﬠקת שבר וצריחת האיכּרית שאת רכושה רומסים. והיו נזﬠקים בריצה ובאים קרובים ורחוקים, ונﬠשה הכל אבוּד סיכוי ישוﬠה, והﬠרבי כבר היה מקל ﬠל לבּו בחרפות נוראות ובמכות שהיכה ביותרת החבל שבידו, לקול תרוﬠות־פחדים וצהלה מפי כל הקולפים השוממים. – ׳א־כ־כ־כ־כ־ך…׳ – חרק וחירף הגמל את גמלוֹ בלא חוּס ﬠליו, בנקמת כבודו הנﬠלב כאן לﬠיני רבים. והגמל רק סירב, רק מרד, רק מחה, רק נסוג, רק רמס, רק לא ידﬠ לאן להימלט, וﬠיניו הגדולות, היפות, שיש בהן משל אילת־בר, אף כי זולגניותְ ﬠם ריסיו הדהוניים־המקוﬠרים – היו מביטות מבט תינוק מפוחד. לבסוף לא היתה ברירה לפניו ונכנﬠ וכרﬠ בפחד ובכﬠס ﬠל קדמותיו, וגירגר וחירחר נוראות והוסיף וכרﬠ ﬠל אחוריותיו והצהיר מרדוּת, וחירחר וגירגר מחאות, תלונות ובני תלונות, ונהגוֹ לא חס ﬠליו וטפח בכפו ﬠל צווארו הממרה, המכווץ, ולא הניחו אלא להוסיף ולרדת ולישב ﬠל כרסו וﬠל ברכיו וﬠל היבלת הקשורה ושטוחה שבחזהו, ולשקוט להפיץ סביבו צחנת גמלים שמנוּנית – ﬠר שיפורקו ששת השקים מﬠליו, בגלגול חד וחלק של החבל הﬠוקד, מﬠשה ידי אמן, והלה לא נח מגרגוריו, ולא מהנﬠ מחרוזת הכחולים שלצוואריו, ﬠם פﬠמון חסר ﬠנבל, לסגולה טובה, מסתמא, ולישׁוﬠה.
אתה רואה, כי הﬠסק היה גדול למדי, וﬠתה היה הכל תלוי בטיבו של השק שתזכה לקלפו. שכן כל מיני שקדים יש. טובים שבהם נקלפים למגﬠ בוהן. אחרים ﬠקשנים המה, שכן קליפתם מבוּסרה ﬠוד וירוקה, או, להיפך, טחובה כאילו, מדובקה שרף קרוש, ﬠד להרﬠיץ צפרניים מאצבﬠות: אך רﬠים מכולם וﬠקשנים מﬠוקשים היו דקי הקליפה, ששפתיהם חרוזות וקשוותם מיקשה אחת ﬠם הציפה ואין להפריד; בשיניים ובצפרניים פצלות פצלות אתה תולש תלישים קטנים ﬠד שמתגלה, לבסוף, הציפה החלקה, האטומה כולה, ולא ﬠוד אלא שחזקה ﬠל שקד כזה כי מר הוא, מר כלﬠנה, ימח שמו – פח־שקדים כזה תﬠשה ביום תמים ולא יוﬠיל לך כלום, שכן אם תﬠזבהו לא תקבל אחר – והרי לך מפח־נפש בשלושה גרוש!
ואילו השק הטוב ריחו הולך לפניו ואומר טוב! כמקרן־השפﬠ נשפך ממנו גל שקדים מכורכמי קליפה בשלה, פﬠורת קשווֹתיה למחצה, מאליהן, מבשלות בלבד; גל ריחני שיש בו גמילוּת קיצית, ורידוּת בהירה, צהיבוּת ירוקה, אכימוּת חומה, אפורות אדומה, ואשר למגﬠ קל, באפס דחיקה, היא נפﬠרת כמאליה וממליטה אליך שקד כה ﬠנוג, כה אפרוחי בצהבונו וכה מﬠורר בניחוחו, ﬠד שלא פﬠם ולא שתיים, תחת להטﬠין בו את הפח הריקן למחצה – אתה מפצח אותו באפס־שן וזולל את גלﬠינו המלבין, המופיﬠ כירח בן יומו, ﬠל טﬠמו המיוחד, החלבי משהו, המביא כאחת צורך הן בבליﬠה והן ברקיקה.
שק של 'קלים' היה מﬠורר מיד בהגלותו, לא קולף אחד ולא שניים. וﬠל צד האמת, את מי לא היה מﬠורר, לנטוש את שקו שלו, הירוק, הקשה, הסרבני, הדבוק או הצפוד, ולﬠוט ולתפוס לו 'קלים', לﬠשות מהם במחי־יד פח שלם ושלושה גרוש! – אלא שזו היתה שﬠתו של ﬠבּד משגיחו של בﬠל־הבית ובן־משק־ביתו: לא! – היה פורץ הלה בשן־זהבו ובשפמו – גמור תגמור את שקך שלך הזה, כן, זה שבגורלך – ולא תקפוץ לך לנוﬠ מזה אל זה. דברים חדשים! לא יגמרו את האחד וירוצו אל השני? – אה, אשרי מי שיﬠלה בחלקו השק הטוב! (אכן, יש אומרים כי לא כך הוא, אלא כי לא בלא ﬠקבה יﬠשה ﬠבּד המשגיח, וכוון יכוון לידי מי יפול השק הטוב. ואל ידי מי אם לא אל ידי מזל, בורקת הﬠינים השחורות וﬠטופת השביס המרוקם. והטה נא אך רבﬠ אוזן לשיג־שיח הקולפות, היושבות בצל תיתורת הבית ותדﬠ לאשורו: מזל ולא אחרת; אה, מה לא סיפרו ומה לא קרצו הקולפות, ﬠל מה שבין שפמו ושן־הזהב של בן־משק־הבית לבין שחור־ﬠיניה הבורקות של המאושרת בבנות – מזל!)
אבל נניח לזה. לפי שאנו, כפי שאתה זוכר, בחפיש החיפושיות אנו ולא בקליף. והולכים לנו הלוך אל הכרמים שבצלﬠי הגבﬠות, בחמרה שבﬠמק ובכּורכּר שבמדרון, ויוצאים מהרה אל מﬠבר לבתים וכבר מטפסים בגבﬠה הקרובה, המלבינה בשמש ﬠד סנוורים, מדדים ופוסחים ﬠל פני השקדיה הזקנה והﬠבותה ההיא, זו אשר פﬠם במשחק צופי אחד, כשנתפסתי להיות שבוי, נטלו יריבי, מקבוצת 'סנונית' (או שמא היתה זו קבוצת ׳נמלה׳?) וﬠקדוני אל גזﬠה המﬠוקש, כדין שבוי ומלקוח. אבל לא בחבלים, מﬠשה גברים, כי אם באלף חוטי משיחה דקים, כמﬠשי הגמדים לגוליבר, חוטים דקים, מאותם המכונים ׳שפוּגאט׳ְ וכרכו בהם אותי הדק היטב, רגלי וידי וגופי אל אותו גזﬠ, ﬠד לחתוך בשרי. ולא הוﬠילו כל מחאותי שכך 'זה לא משחק', שכך 'זה לא נקרא' – לא זו בלבד, אלא שאחר־כךָ כשהסתלקו וכתום המשחק – שכחו אותי; פשוט נשתכחתי כתום המשחק, ורד הﬠרב ואני הייתי קשור הדק היטב אל השקדיה, והייתי יכול להישאר שם ﬠד היום הזה, שלד קשור לשקדיה, מגורם בפי תני כל הﬠולם ומכורסם במקורי כל הﬠורבים, אלמלא שבר בקבוק שנפתלתי להשיגו בשבﬠים ושבﬠ תחבולות־שווא ומאמצי־חינם, ובבכי לא מﬠט, ﬠל הﬠלבון יותר מאשר ﬠל מכאוב החוטים שחתכו בבשרי הדל. ואלמלא ﬠבר לבסוף מי שﬠבר ושמﬠ קולי, וניתק אסורי, תמיה וזוﬠף ﬠל הדבר הרﬠ שﬠשו לי; שלא הוא דווקא היה שהגדיש את הסאה אותו יום ﬠלוב, אלא כשבאתי לבסוף אל המחנה שלנו לפנות ﬠרב, כששמש יורדת האדימה פני כל המישור הרחוק, ﬠד גבﬠות האופק, וראיתי שם את כל הﬠם מסובים סביב מדורה, ידידים כאויבים, סנוניות כנמלים, אוכלים ושותים ושמחים ומספרים בﬠלילות היום, וטוב להם מאוד בלﬠדי, וגם לא הﬠלו כלל בדﬠתם כי אינני, או כי נשתכחתי, וגם לא היה איש אחד שיראה באצבﬠ כשיביט בי: אה, תראו מי בא? איפה זה היית? – שקדיה ישנה ומﬠוקמה וסבוכה אחת, שרידה משרידי כרם נטוש אחד, כרם מכורסם המכרסמים שכבר הוצף כבימים מקדם, קוֹרניות, שמשונים ולוֹטם. קפיצה אחת או שתיים, ופריצה דרך משוכות האקציה, משמאל לכּוורוֹת התכולות – ואתה כבר מלך בודד במלכות כרם־שקדים ריק, שרק רוח אחר־הצהרים, זמזום דבורים, ומטליות כרמי גפנים פרדסים וזיתים רחוקים, רק הם ממלאים את הבקﬠה השטוחה שלהן, זו שבין רגליך מכאן ובין ההרים הרחוקים שם, הוורודים מרוֹחק, ואשר מﬠליה מפכּים היו אין־גבול השמים ופתיחותם אין־קץ.
אני הייתי הולך לחפש חיפושיות ﬠל פי ניחושי לב – אבל היו כמובן, שהלכו לחפש ﬠל פי דﬠת וחשבונות של טﬠם, היכן מוטב, היכן קודם, ומתי טוב, ומתי קודם. אחד קראו לו ׳תוּתי' היה גאון. למה נקרא 'תותי' איני זוכר. אך אין לך שם כ׳תותי׳ לטפול לו חרוזים לרוב. והיה הלה מתהלך בארץ וזנב־חרוזים, לא כולם מהוגנים מאוד נגרר אחריו כשוֹבל – תותי זה, למשל, היה יודﬠ הכל ואף שפניו לא הﬠידו ﬠל הרבה יותר ממה שיש בכוח פנים בזוקי סובּין להﬠיד (מכוסים ﬠד שסכנה כי פרה תושיט לשונה ותלקקו בחשבה אותם לנתח כוספה), או לפרסם יותר ממה שיש בﬠיניים תכולות מימיות מתחת לציצית־שﬠר דהוי שמוטה ﬠליהן – מאז ל׳׳ג בﬠומר האחרון – תותי היה בא אל בית הווﬠד החקלאי לא בחמש־ﬠשרה חיפושיות, או בשתיים־ﬠשרה (ולך, ﬠשה חשבונות כמה משלמים בﬠד שתיים־ﬠשרה כששבﬠ בגרוש! ולﬠתים אף לא בשבﬠ, אלא בחמש מאתמול ובשתיים־שלוש מהיום) ותותי זה היה בא בקופסה מלאה ולא אחת אלא שתים־שלוש. קופסותיו שלו היו מלאות ﬠל גדותיהן, דבר שלם ויסודי וממולא, שלמות יפה אחת, אף כי רוחשת ומגרישה מין גל ﬠמום וחרקני בדפנות הקופסה. מראה שהיה בו כבוד וגם, משום־מה, איזו אימה. תוּתי זה יש והיה יוצא בחצי לירה משיטוטיו! (ופוﬠל בפרדס, ביום תמים ומפרך, היה משתכר רק שבﬠה־ﬠשר גרוש וחצי!).
אותו פקיד של הווﬠד החקלאי היה נוטל מידך קופסה ושופכה, כמתוך בוז (כאילו הוא ליקט מימיו אפילו חיפושית אחת! הלא גם לגחון לא יוכל מחמת כרסו!) ובידיים זריזות של בעל־מקצוﬠ, שכבר ראה בחייו הרבה יותר מקצת חיפושיות מנומרות, הטיל הכל אל תוך קﬠרת פח, ששרידי כרמי השקדים ניכרו בה, בפתותי קש, בזרﬠוני קוץ ובפרורי אדמה אדומה – והיתה לו יד רחבה ושﬠירה מגבה, ומן הקﬠרה היה חופן ונוטל ומונה אחת אחת אל כפו האחרת במהירות. ואת המנויות היה מטיל בביטחה שבﬠ שבﬠ, אל פי הפח שמן הצד ולא החטיא – זה הפח שפﬠם ﬠלה בדﬠתי כי בﬠצם אינו אלא מרﬠלה גדולה אחת ובה מומתות חיפושיות הכרמים, מיתה משונה בפח הרﬠל, ותקפה אותי חולשת־דﬠת וכמﬠט חרטה, ﬠד שגם הצדקת הצלתם של כרמי השקדים ובניין הארץ היתה מתﬠרﬠרת, ומוטב שלא להתחיל בזה, ובואו נﬠבור לדברים אחרים.
חברי יוסי, למשל, חשב מחשבה פﬠם כשהיינו משוטטים בﬠצלתיים בצל תות אחד, אם לא מתﬠורר בי הדמיון לסחוב את פח הפקיד ולחזור ולמכור לו למחרת את פגריו כסחורה חדשה? הצﬠה מפתﬠת במקוריותה, לולא שהלה היה משלם גרוש רק בעד חיות: בוודאי, שכן המתות לא ישחיתו ﬠוד בכרמים.
תותי ידﬠ לאָן לפנות ולאָן ללכת. הוא היה המומחה בדורו, ואחריו לא היינו כולנו אלא חובבנים דרדקים. תותי ידﬠ היכן כל כרם, כיצד מראהו ומי בﬠליו, איך מﬠבדים כל דונם, מתי הרכיבו כּנתו וﬠל מה, ואם זיבּלוהו בסתיו, ואם חרשוהו באביב, או אם נואשו כבר ממנו, ומתי שﬠת היום הנכונה ללקט בכל מדרון, ולא חשש להרחיק, וגם לא פחד מﬠרבים, הוא הכיר את כולם, וכולם הכירו אותו, וגם חייכו כשהזכירו שמו (ואולי אף ﬠגו במﬠוג־אצבﬠ ממול מצחם לאמור: ככה־ככה), וכזה וכזה היה תותי; ונוסף ﬠל כל אלה לא היה חייב ליתן דין וחשבון ﬠל מﬠשהו או ﬠל הליכותיו, ואיש מאנשי ביתו לא היה איכפת לו מתי תותי והיכן תותי כל היום, ובחיוכו הנוצץ היה בא בﬠרב ומצלצל במטבﬠות מרובות אצל הקיוסק, שותה גזוז אדום והולך פﬠמיים בשבוﬠ לראות בראינוﬠ (אם אך לא נתפגם המנוﬠ והחשמל כבה) – אדם שהכל ברשותו ובידיו.
ואילו אנו לא יצאנו אלא ברשות, או בﬠקיפת רשות. ותמיד יותר חמקנו משיצאנו. ובצאתנו הלכנו בלא דﬠת אנה. אל אשר נשאוּנו רגלינו. שוקדים היינו בכרם בריא ורﬠנן ﬠץ אחר ﬠץ, שורה אחר שורה ופוסחים דווקא ﬠל כרם חולני, כחדל סיכויים. שכן מה ﬠשוי ﬠלוב זה להניב? יוצאים היינו, ממהרים איש וקופסתו החדשה בידו, ﬠירוניים מדי, נקיים מדי, וﬠול שיﬠורי החופש ﬠל ראשינו, וחשבונות שונים של חובות לﬠדור להשקות, לנגן, לרחוץ ולקרוא – ואנוסים היינו אגב הליכה בכרמים לבדות ולהרהר ﬠל סיפור־המﬠשה שניבדה בשביל אמא כשתשאל, וגם נלאים היינו, מתﬠייפים קל מהרה מן הטיפוס בגבﬠות־הכּוּרכּר, בין הקוצים, ﬠל גבי אדמה חרושה משכבר, וﬠלה ורדת בשורות אין־קץְ ונבור ﬠץ אחר ﬠץ בצווארי השורש, וראה צל חיפושית כחיפושית, ויש אשר היינו מנתרים שניים כאחד ﬠל ספק אחת. לפﬠמים אפילו חסים ﬠל איזו מהן, ומחליטים כי זו מסכנה וחבל ולא יפה ללקטה, פשוט לא הוגן. כלום יפלא אם היינו חוזרים תכופות כשבקופסה שלנו נלבטו חיפושיות בודדות, כפרוטות ﬠלובות בקופת־צדקה ריקה?
כרמי שקדים אינם מצטיינים בצל רב, ולפי ששוק השקדים לא היה מביא מחירים ראויים, גם האיכּר לא היה משקיﬠ בכרמו לא חריש מיותר ולא ﬠידור מיותר, ולא כל טיפול של כלום, ויתﬠסק לו זה מﬠצמו ובﬠצמו. ומה שחרשו באביב, לכלות את ﬠשבי החורף – וﬠד תפארת מחשופי אדמוּת האדמה – צריך היה, למﬠשה, להספיק ﬠד הסתיו. והקיץ התקייץ לו דרך חירות ﬠל פני אדמת הכרם, וזו נתקרמה בלבוש נוקשה, חרוך שמש וזלﬠף רוחות, וקוצים שונים מאפירים וﬠשבים לא מﬠטים נתרﬠדו שם ברוח־אחר־הצהרים של חודש תמוז, והרגבים החדודיים וצרורות הכורכר היו רוצﬠים יחפותנו בין גלדי סוליות־הסנדל וﬠקדי רצוﬠותיהם, והﬠנין היה לﬠתים נﬠשה שומם למדי, מייגﬠ, ובכמה כרמים מרוחקים אף ﬠצוב למדי – אלמלא מה שנתגלה בﬠד הגזﬠים המפותלים ובﬠד הצמרות המרשרשות ירוק – כחול־שמים בראשונה, כחול שרק אז, כמדומהְ היו שמים מכחילים כמותו, ואחריו הוסיפה ובאה ירקות חוג האופק סביב, אופק שלם מבליח רטיטות לחות, מﬠל הפרדסים ומﬠל שחור הברושים; ובין זה לזה, מפל להט שמש מכסיף וזוהר ﬠד כהות וﬠד סנוורים, והמﬠרב היה כולו זוהרים־רטובים שכאלו, מפרפרים ונרהבים, ובמדרונות האדמוניים, ובחלקות המרחיקות, הן שדות והן כרמי גפנים, משבצות משבצות, שﬠשו בך פנימה דבר המשתורר מאליו, באפס מלה, בהישﬠנות אל גזﬠ ובשתיקה, כשכפות הרגלים פצוﬠות קוצים ומחוצות מחי צבורת רגבים חדודים ונוקשים.
ﬠבור בין השקדים, גחון פה וכפוף שם, וחיפּושיות אין. הﬠבר תותי לפנינו וחטף הכל? או נחבאו הללו מפנינו? או רק מזלנו בגד בנו, או שמא לא כך, אלא האיר המזל פניו להן? ובﬠנין זה, אגב, וכי ﬠדיף אלוהי החיפושיות מאלוהי השקדים? ואלה ייכלוּ באין מכלים את ﬠוֹרקי אלה?
אם כה ואם כה, והברכה אינה שורה במﬠשינו, ואולי לחזור כבר הביתה בקופסה ריקנית ובﬠצבות מה, ובהרהורים כאלה ואחרים? הרי, לא – פתאום אתה מזנק: יש! כנף שחורה הבהיקה מתחתית הגזﬠְ סוף סוף! אכן, חיפושית! אלא שפּגוּרה היא – אצבﬠ השטן – ובﬠד פגרים אין משלמים!
פתאום אתה חדל, ומשתאה אחר פרפר אחד, צהוב וגדול, פורח לו ﬠלה ורדת במחיאות כנף שתוקות. ומﬠורר בך רגﬠ יצר צייד לקפוץ ﬠליו בכובﬠ, ומשנהו אתה מניח לכוחך להבליג ולהתגבר ומתירו לﬠוף בשלום כחפצו (לא בלי לזקוף זאת מיד לזכותך, ושיזכור אלוהי הﬠולם כי חייב הוא לך גמול־מה ﬠל צדקותך היתרה. – ﬠין רואָה, הראית?). אבל יש גם, ולפתﬠ מזדמנת לך חיפושית של ממש. פשוט זו המבוקשת, הנה היא החיפושית, בלי שום קושי, היא היא, וכתמיה השחורים ﬠל ראשה הלבן, הגדול – ומיד אחריה ﬠוד צמד בﬠץ הבא, וכבר שלוש מקשקשות מחריקות בחלל הקופסה הריקנית, ואולי תוך כדי כך אתה מוצא ארבﬠ נוספות ﬠליהןְ וגרוש ראשון בכיסך?
אולי, ﬠוד מחצית שﬠה נודדים בכרם הריק. ﬠוד חיפושית אחת וﬠוד אחת. כמה הן כבר? להציץ פנימה ולראות? מקשקש ומקשקש בקופסה, כצדקה תציל ממוות. יושבים לפוּש ﬠל אחד הרגבים. מכרסמים שקד אלמן של שיכחה. אלא שתוכו כבר מלא ﬠובש יבש, כקורי ﬠכביש, לﬠזאזל! מתפרקדים. משכּלים ידיים תחת הראש. והשמים מתהבהבים בתכלת פורחת ומתﬠרסלת הלום ואילך. מבול נﬠ של תכלת ולובן, ﬠד שמתהפכים ריסיך ואתה נוטה לﬠצום ולצלול לתנומה ואולי אף נרדם לכלום. לא הרחק מתקתק מנוﬠ של באר. ורחוק יותר ﬠוד מנוﬠ. ורחוק ﬠוד, ורחוק ﬠוד אחד, מפעים ופוﬠם. וכולם מצטרפים במﬠובה ובמדוקדק, כפריטות מיתרים, בחלל הדומם, הכחול, החם, הקייצני, הרוגﬠ כתרדמת ישרים, והמﬠורר ﬠם זאת כיין המשומר. ﬠולה ﬠל הדﬠת כﬠת בריכת־המים שמﬠבר לפרדס השני. ואולי ללכת לטבול טבילה, לצלול צלילה, בטרם נמשיך בביקוש פרנסת החיפושיות? חברך יוסי, שחיבש זרוﬠו ﬠל ﬠיניו, מﬠוצם התכלת הלבנונית הזוהרת בצהלה, מניד בין שניו קנה־שבולת, לאות כי ﬠוד לא נרדם וכי מזימות הוא זומם. אבל תיכף יירדם, וגם אתה. גם החיפושיות. גם ציוצי הצפרים שמﬠל הראש, גם ניתוריהן יירדמו. הכל יירדם, ונישן, שבﬠי מרחב תכלת שאננה.
ניחוח מריר של מרוה ריחנית.
ואחר כך ירדנו, יוסי רﬠי ואני, והלכנו במשﬠול־החול־החם הזוהב, שבין משוכות צבּר ואקציות, ואחר־כך באנו בפירצה וﬠלינו בכרם הבא וקצת היינו מתנדנדים כשיכּוֹרים, מפתיחוּת, מחום, מדממות, והצצנו ﬠינינו בלא איכפת אל גזﬠי השקדים פה ושם, ואולי גם גחנו להרים חיפושית או שתיים, ולא חרדנו ולא רגזנו גם כשהתרוממה אחת או שתיים מתחת ידינו וניתרה ופרחה לה בזמזום טרחני גדול, ולא נצטﬠרנו ﬠל שנשתמטה מידינו, אולי רק חייכנו אליה והﬠולם חייך אלינו. בראש הגבﬠה הבאה שוב ישבנו, ושוב הבהיק אלינו המרחק הרווה צהריים ﬠד מﬠל גדותיו. יוסי התלקק כה וכה. ואולי נסור אל המקשה הסמוכה, ואם השומר נם את שנתו – ומי לא נם את שנתו בצהרי תמוז שכזה? – נﬠוט לנו ﬠל פלוני מכדורי אבטיחיו הגמלוניים, או ﬠל פלוני מאבטיחיו מן הסוג הדלﬠוני – הגדלים להם בﬠנוה אצל גדר הכרם השני, ויש להתגנב סביב כדי לבוא ולבדוק מקרוב אם אָמנם אדמוּ כבר ומתקוּ, כאשר אומרת השמוﬠה הרחוקה; או מוטב שנקצר, ודרך הבריכה נלך. ואם אך לא קשור שם חמור המשגיח – יהיה הכל לטובה וﬠשה נﬠשה ויכול נוכל. כך זמם לו יוסי מצד זה, ואילו הרוח מצד זה לא זממה דבר, אלא רק היתה קלה ושטה וריחוּפית וממלאָת אותך בנישומיוּת של משי רפרופי, ומﬠצימה ﬠיניך מגודש מתיקות של הפקר. להשתרﬠ בזרוﬠות הﬠולם.
צרצר צירצר מקרוב בשקידה רצופה.
וכמדומה שהלכנו לﬠשות כמזימות יוסי רﬠי. אמרתי כמדומה? לפי שאל האבטיחים, כמדומה, לא הגﬠנו כלל. גם איני זוכר אם הקפדנו אז בלכתנו לבלוש אחר חיפושיות. הﬠולם היה ממוזמז כולו, זמזומי כולו, כעדת־דבורים מרחישה אל צוּף. צפרים אחדות הצוויצו חדות, ובﬠוז כזה שהאויר הכחול היה מוצלף דממות וציוצים פורחים, נוצצים וכבים, כשברי זכוכית צבﬠונין; ואפשר היה להבחין גם בקולו הרווה של בּוּלבּול אחר, קול ﬠשיר כרינת פﬠמונים; וﬠוד קול אחד היה של הגדה לא פוסקת ולא נלאיתְ מﬠל אמירי גרביליאה אחת, ﬠשירת כתום דשן וחוּם לוהב, קולו של תור שהמה כקלרינט, מﬠובּה, ותוּר־תוּריו הקצובים, בשיגרת סירוגין שקﬠו לאיטם בﬠולם החם, כהלך דבש.
יצאנו בעד פירצה צרה במשוכת צבר ﬠבותה, אל המשﬠול לוהט החול. חיפושיות רצות ﬠינבו ﬠינבותיהן הדקיקות בחול, ובצל הﬠמוק, שבחוּבּי המשוכות, ניתרו פשושים פﬠוטים, וקורי־ﬠכּביש שהם נצנצו כספיים, ולקראתנו מי בא? מי אם לא ﬠבד מיודﬠנו, רכוב ﬠל אתונו האפורה, ובראותו אותנו קיבּץ פתﬠ ﬠיניו ושפמו והבהיק אלינו בשן־זהבו, וגם המליט צחוק חרישי, מﬠין צניפת פרדה חשאית, וחלף המשיך דרכו בחול הטובﬠני, צוֹבת ומפרש רגליו כמטוטלת מתחת האוכף של אתונו, המטליפה פﬠוטי צﬠדים צפופים ולא נלאים. ולא ידﬠנו מה פשר כל זה ואל איזה מזל ממזלות מרמז הצחוק הסתום הזה.
אך כיוון שהלך לו ﬠבּד, נותרה חצר בית הבאר ריקה והבריכה שמאחוריה אין משגיח ﬠליה, ונוכל איפוא, בלב קל לטבול טבילות צוננים, ורﬠננים לקפוץ משם אל מקשת האבטיחים המזומנים, ומדושני עונג לחזור משם, לסקור ﬠוד כרם שקדים או שניים, ומלאים וﬠשירים לסיים ככה שיטוטי אחר־צהרים זה.
כך היינו סבורים, וכך גם היה יכול להיות, אלא שלא כך היה. כי בﬠוד אנו גוחנים בפירצה אחת, ופוסחים אל אמת־מים קרה, בנויה אבני כּורכּר, ומוליכה מימיה הרחק אל חוּבּי הפרדס האפלים (ופועל ההשקייה, מן הסתם, פתח בשﬠה חמה זו ארבﬠ־חמש גומות כאחת, מניח לאמת המים למשוך מימיה, מאליה כדי מחצית השעה – והוא יישן לו, המﬠדר מזה ופכפוך המים מזה), ורק ﬠוד לפנינו כרם הגפנים ﬠליז הירק, שורת הברושים הﬠבותים, האפלים, כאילו רוחצו בדיו, וכרם השקדים הגובל בבית־האריזה האמור, כשראינו פתאום מה שראינו.
הה, מה שראינו שם פתאום! – בקרן זוית, בצל הברושים הכבד, כלוּא בין כרם לכרם ובין כרם לפרדס, שכוב טבוﬠ ברפידת הברושים הﬠבה, מוטל היה ﬠל גבו, גוף אדם מוּשלך– – –
הה, אלהים אדירים! מה זה?
שבﬠים ושבﬠ מחשבות אימה, בתוך שנייה קטנה אחת! פחדים, חשדות, חששות ואימה – ואוּלי רק לשאת רגלים ולנוּס מזה, ולא להיות מﬠורב בכלום בזווﬠה שהיתה פה ובזווﬠה שﬠוד תהיה פה ולרחוץ בנקיון כפּיך…
ומי הוא זה? ולמה? ואיך זה היה? (ומה היה פשר חיוכו המרמז של ﬠבּד כשﬠבר קודם ﬠל פנינו?) ולמה כל־כך שקט בﬠולם? –
יוסי התחזק והפסיﬠ פסיﬠה קדימה. רגלי שלי היו כמדומה לאבן. המתנתי לאיזה צﬠקה נוראה שצריכה להיצﬠק, כאילו: הוֹי, אנשים, בואו בואוּ! –
אבל כנגד זה הניף אז יוסי זה שתי כפותיו, ונפנה אלי, ומיליון בהרות־הקיץ שﬠל חטמו נתקבצו לסימן אחד: פּלאי־פלאים! ובאין מלה רמז חרש: בוא!
באתי, במורך ובהיסוס, אל קרבת הפגר המפוזר ארצה, וﬠל קצה בהונותי קרבתי, ואתם יודﬠים מה? לא כלום. פשוט לא כלום. לא היה כלום. אלא מה? זה היה תותי! תותי? רק הוא ולא אחר. ובכן מה? לא כלום. תותי ישן לו בפישוט אברים באַמת הצל הברוכה והכבדה של הבּרוֹשים האפלים, שנת צהריים עמוקה וכבדה כפגר בפגרים. ולא ﬠוד אלא שפיו היה פﬠוּר ומזיל הלך־ריר דק, שזבוב אחד כחול התﬠדן בו בשקידה וזבובים אחרים וקטנים ממנו, לא מנﬠו חדקם מן הטוּב המופקר ﬠל סנטרו של הלה, ולא מן הטוּב שנותר ﬠל קליפות אבטיח אחד, שנותרו שם מכורסמות ﬠד בטנת קליפתן הלבנה. ואילו יוסי רמז אלי פתאום דבר אחר לגמרי.
הקופסאות!
שלוש הקופסאות היו שם אצלו ברפידת הברושים הכבדה – אוצרו הגדול. אלא שאחת מהן היתה הפוכה, מסיבת מה, ונחיל חיפושיות שחור (כזה ששנינו, יוסי ואני, היינו צריכים לטרוח באיסופו שבוﬠיים ימים) זחל הלך ממנו בﬠצלתײם ובכובד זפת, אף כי אחדות מהן היו מתאזרות לפתﬠ ומתיישרות ומתיזות ﬠצמן לחלל בזמזום גדול ובﬠסק מרﬠיש… ארבﬠים היו שם ואולי חמישים, או שמא הן מאָה?
מחשבה נצנצה בﬠיני יוסי, ולא קשה היה לקראָה. אלא שלא הייתי פנוי לזה, לא רק מחמת הבהלה הגדולה שמלפני רגﬠ וﬠוד לא נפוגה – אלא בﬠיקר מוקסם הייתי למראה הזה, למראה אותו נחיל חיפושיות נוהר זורם כבדות ובלא הרף, בהתמדה חתרנית, ולאן? – לא תאמינו! – אל ﬠץ השקד הקרוב, הקיצוני שככּרם הזה! חיפושיות כל הכרמים – ﬠליו! מה שנאסף מגזﬠי אלף שקדים – נשתלח בו באחד הזה! נחיל מטפס ובא ואחרים אף מתﬠופפים וכולם, בזה אחר זה, בשורה שחורה, בשקידה שחורה, מכל השקדים אל השקד הקיצוני הזה…
אבל יוסי היה ﬠוד במזימותיו, להﬠשיר בבת־אחת, ביוזמת קפיצת הדרך, וﬠיניו אמרו, ובהרות חטמו הגידו: לחטוף… לזכות!… ולהרים רגליים ולהימלט – להתמזל במזל הממוזל מכל המזלות – ולהימלט!
לולא קרה או דבר נורא… ואני, אני האשם כן בﬠטיי היה זה…
ﬠודני מוקסם למראה הפרץ השחור הﬠולה מן הקופסה ההפוכה, ומחשבה נמהרת דגדגה בלבי: ומה היה לו גם השתיים האחרות נתהפכו והכל, פתאום, היה חוזר לפראותו שמקודם הליקוט, כאילו לא היה ליקוט מﬠולם, שמקודם כל המﬠשה, שמקודם לחשבונות השקדים והשקדאים, שמקודם לפח התרﬠלה המזומן ﬠם ﬠרב, ולהשאיר את כל הדבר הזה להכרﬠ שיוכרﬠ בין אלוהי השקדים לאלוהי החיפושיות, בין אלהים לאלהים. והיה בכל זה משהו מדהים שכזה, נוﬠז שכזה – שלא יכולתי, ופתאום פרצתי בצחוק. צחוק מצוחקק שכזה, צחוק איום ונורא, צחוק מתיר קרביים ולב. – שיוסי נתבהל לשמﬠו כאילו מי יודﬠ מה ﬠוללתי וﬠוד ניסה להסותני ברמז־יד ובמרקﬠי־רגל, אלא שכבר אי־אפשר היה – –
אה, צחקתי, אני שאגתי, אני צרחתי, ﬠד כי יוסי נתבלבל לגמרי, ונמלך ונסוג לאָחור נסיגה של ביטחון. ואולם זה הפּגר המפוגר נזדﬠזﬠ אז, ופקח ﬠיניו, ותהה ﬠל סביביו בﬠיניים ריקות ולבנות. ופתאום זינק כנכוה; מה יש? – צווח הלה במטופש – מה קרה?
– ומיד ראה את קופסותיו, ואת זו ההפוכה ﬠל פיה, ואת הנחל השחור הזורם נרגש ופוזז, ושוב נתבהל אלינו במבט חיוור, ושוב חזר ונדלק למראה הזרם הזורם…
וכבר היה בידו כורת ﬠנף אדיר למחוץ ולהכות ולהאביד – ויוסי אמנם כבר הדהיר רגליו כאיילה שלוחה במﬠלה השביל שבין כרם לכרם, ואילו אני וצחוקי שלי ﬠמדנו נפוגים ומחכים לדﬠת מה.
– רציתם לסחוב! – צרח תותי והאלה בידו. אבל, ﬠם זה, בﬠודו כך, זנח הכל, את אלתו ואותי, והשפיך ﬠצמו ארצה, ﬠל ארבﬠותיו ללקוט את שבויותיו הפדויות, בחפניים ובכפּיים ובﬠשר אצבﬠות, ﬠם חול וﬠם רפידת הברושים – מהר מהר לתפוס ולהציל. מהר מהר. אה, ובכל זריזותו, אלא שבחפזו נגף ברגלו, אהה, את הקופסות השתיים השכוחות מן הצד. וזה שהיה רק כחלום־בּלהות פתאום הפך והיה ממש – נתפﬠרו הקופסות ונשתפכו ארצה, ומﬠיהן שהיו ﬠמוסות רחישה סמוּאָה וגורדת, הפריצו מתוכן דיסת זחילה בﬠרבּל גדוש וזﬠזוﬠי – הה, אלוהים. מהומת הבריחה, שהיתה שם… תבחשת ההתמלטות, הצﬠקה החנוקה, הכתישה־דישה המהירה… החטף לחטוף לו מהן, והן לא נחטפות… מַכֶּה מכאן, סוגר משם, והן מתפּזרות מתברחוֹת, מתמלטות… מהן אל תוך הרפידה הﬠמוקה, מהן אל תוך האויר הדומם והחם, ובזמזום טורדני, ומהן בדחק ובלחץ דחקו ופרצו קדימה, כמין זרם לבּה, היישר פרצו להן, הזחל לפניהן כאילו כך מוכרח ואין אחרת! תותי היה כמשתולל. היכּה וחיבט וקיפץ ותיפש וקילל וייללָ והללו נתﬠרבלו, נתפשו, וברחו, ורמשו ופרצו להן. כמין קוף שבסוגר – כך היה תותי מקפץ פה ושם, ודלו ידיו מהשג: אלף החיפושיות שהיו שם במדוחק – נתפרצו, מוכרחות היו לפרוץ, לשרוץ להן ויפרצו…
– ימח שמכם! – זﬠק תותי בלי לפרש אל מי – מנוולים! נבלות! – צﬠק – הו – צﬠק – הוי, ﬠמדו רגﬠ, אני ﬠוד אַראה לכם. חכו, חכו, הה, הו, – צﬠק וצרח והיכּה בידיו וזחל בלב המהומה המתפרצת־שחורה סביבו – כמו בגרוﬠ שבחלומות־הזווﬠה! נורא, נורא מספר!
אם היתה זו קריאתו של יוסי רﬠי או כי מאלי נתﬠשתתי – איני זוכר, מכל מקום, שנינו ברגﬠ אחד היינו דוהרים אז ומתמלטים במﬠלה הגבﬠה, במדרון הבא, ובמﬠלה שלאחריו, נטולי נשימה ונוחרים, ﬠד כי רק שם למﬠלה, כשכבר הבתים הראשונים נתגלו מבין האקליפּטוסים, – רק שם נתנו ללבנו להשתהות רגﬠ, ורגלינו לא נשאו ﬠוד אותנו, אפיים ארצה נפלנו אל הﬠפר, נושמים אותו אל קרבנו, שוכבים ולבנו מכה אל האדמה, והיא מכּה אל לבנו, ומי יודﬠ ﬠד כמה היינו ככה, כשנשאתי לבסוף ראשי, מתנשם ﬠדיין ומבליﬠ בקושי – ומנגד היו השמים מכסיפים משמש נוטה לאופק. ובינינו לבין האופק הזה רצד ריצד אוקינוס־פזוזים, מחולות חידקים לבנים אין קצה, ונרחבות כזו היתה, גבהוּת כזו, ורחקות כזו – ﬠד כי הגבﬠות שלמטה, וגגות הבתים ואמירי האקליפטוסים היו מחוקים וממוחקים למטה, בשוליים, בלתי תופסים שום מקום; וכן גם איזו קופסה שכוּחה שהיתה חבוקה בכפי שבתוכה היו צורדות כמה חיפושיות וגוררות – גם זו היתה פתאום זרה ומוזרה מאוד, ﬠד כי פתאום, ואל תשאלוני למה, או אם טוב הדבר אם לא, כשראיתי והנה יוסי אינו משגיח, הפכתי אותה ﬠל פיה וניﬠרתי מתוכה לאחורי אותן מﬠטות ﬠלובות שהיו בה מאז הצהריים. לא מהן ולא משלהן. ולא תהיה בה ﬠוד אותה גרידה־צרידה של רגליהן בפח האטום.
– לא צריך! – אמרתי פתאום.
ויוסי נבהל אלי: – מה אָמרת?
אבל לא אמרתי ﬠוד. קמתי. השמים היו כבר מחווירי תכלת. וישר מלפנים, מנוכח פנינו, היה הכל חוגג זהב, אבקת זהב בלא שום סייג. והﬠולם היה כזה מפתה להאמין כי הכל בו טוב.
אבל יוסי רﬠי פרץ אז: – למה? – זﬠק יוסי וזינק לתפוש: – אינך רוצה בהן? אז תן לי!
אמר וזינק וגחן לתפוס וצד לו קל מהרה את כל השש או השבﬠ הﬠלובות שלי. שהיו שלי. והשחילן בזו אחר זו, דרך נקב קופסתו שלו, ופניו צהבוּ לו. ולא אמרנו ﬠוד דבר. רק השמים היו אורים מלפנים. קמנו והלכנו לנו. הוא בקופסתו, בפניו הצהובות ובגרוש המזומן לו. ואני ריקן ופטור מן השקדים וממזיקיהם. והלכנו. דבר לא דבּרנו. וכי מה ﬠוד לדבר? וישר הלך לו השביל לפנינו ונפתח ונכנס אל בין הבתים הראשונים.
שתקנו והלכנו יחדיו. רﬠי יוסי ואני, וכמדומה כי לא היה בי כלום, אלא רק מלמול אחד כזה שנטחן בלבּי, חזור והתהפך, הלוך ואמור ככה:
– כן. כן. הו אלי. כן כן!
ס. יזהר, דבר לילדים, כרך כ"ח, חוברות 39, 40, 41, יוני 1958
* ולאחרונה ב׳׳ספר החרקים בישראל" (מאת פנחס אמיתי. הוצ'
׳כתר׳׳ָ ירושלים 1987) מתואר "קפנוֹדים השקדים" ככה (בהשמטות):
"גדלו של קפנודים־השקדים כגודל פרי שדוף (שדוף דוקא!) של
שקד־בר. הרגליים הכנפיים והראש שחורים. החזה אפור. בקדמתו כתם
גדול שחור ובכל צד שני כתמים קטנים. ﬠל הכנפיים השחורות פזורים
כתמים קטנים לבנים אפרפרים ־ ־ ־ מזונו ﬠלים של השקד וקרוביו.
הנקבה... מסוגלת להטיל כי2000 ביצים (שומו שמיים!..) והזחלים
נוברים (בוקקים!) בקליפת הﬠץ... וקודחים (בוקקים!) בלסתותיהם
החזקות מחילות... ואת נסוֹרת הﬠץ אשר גירדו (בוֹקקוּ!) ־ הם
אוכלים... וכשנה ﬠד שנה וחצי נובר (בוקק!) הזחל בﬠץ..."
ס. יזהר חוזר 