5 – עוד דרשה או שתיים ואחריש.

כן כן, אבל לא. בוא, נקום, נלך, נצא, זזנו. רק זה חסר שאתחיל להתייפח או אתה תתחיל לזלוג. נניח לזה. ינוח לו בלתי־מופרע בסיפורי־המעשיות. אין סיפור בלא מרחק, ואני אין לי שום מרחק. מי יודע אם ארחיק פעם. וכידוע, סיפור דברים המעורר דמעות הוא פחות מסיפור, אולי יותר, מכל מקום אינו. יישא נא כל איש מנת חלקו. ואל יבוא להזיד נזיד מעורר נפש, ולא יעשה מזה עסק, ויטרח נא וילביש בגדי אזרח מהוגנים על לבו ועל מבחר רגשיו, יחייך נא חיוך מגנב־דעת, ויהיה כמסיח לפי תומו, בדבר רחוק וצונן, שהיה היה לפני שנים רבות – סיפור ישר דרך לאלהים ולאנשים, סיפור שמספר משהו, שמרצה מהלך דברים, מעשה באדם אחד או באחדים, פותח להשכיל בפעם אחת, ומרחיק ועולה אל ויהי מקץ ימים, ומסיים כשם שיכול לסיים ובמה שיש לו, וסוגרים שומעיו ומהרהרים ופורשים והולכים להם. דברים אחרים זמנים אחרים, כפי שהם וכפי שנשתנו. הה, לעזאזל הזמנים שנשתנו ושלא נשתנו. מי צריך כל זה. מה אני יורד לחייך. אתה רוצה שנחזור כבר הביתה?
מכאן היינו יכולים ללכת עד הגבעה ההיא, שאחריה מתפשק המישור פתוח לגמרי. רשאי מישהו לטעון כי אין שם הרבה יותר מאשר כאן, אלמלא אתה יודע שאין דבר כזה. ועם זה נעשה לנו קפנדריה, נחתוך ונחזור מכאן. יצאתי בוודאי מאפך. נלאית ממני. וכבר מבקש לך לקפוץ מכאן, כמי שנוטש ספינת־ים שעלתה על שרטון. הסיפור המסכן שלנו. הסכמת ובאת עמי לא כדי לשמוע בלבול נטרף, וכפיית השקפות כזו. אדם, כמובן, אוהב מעשה ישר־דרך, שנוטל אותו והולך ומסיע, ופותח לפניו מקומות ושערים שלא שיער, קצת תוגות קצת אורות, ומוריד אותו לבסוף לא הרחק, מניח לו לשלום, נפטר ופורש ואיננו, ורק איזה הד, או נהיית־לב נותרים בו לשעה, ומכל מקום לא מין שבר־כלי, סיפור מתחכם, או מעשיה עם סממנים, כאלה או אחרים, (ומוטב כבר שיהיו אחרים!), יש של יומרנות, יש של אזלת יד, ויש של זה ושל זה כאחד, עם כניסות ויציאות, אתה יודע, עם תפאורות עולות יורדות, עם קולות נראים ובלתי־נראים, עם הפסקות חשכות שאין יודע בהן אם כך זה נגמר או פה ממש האֶמצע, עם מיני עקיפין לא כשרים וכשרים למחצה, צורמים בזיופם, כשלפתע, אי מזה לפתע פתאום, קופץ הדבר עליך כלסטים לאחוז בגרונך, הנפש או הדמעות, ורגע אח"כ, כמין פגע רע, נטפל מעטיף אותך בטרדנות מוגיעה, להסביר לך או למישהו בעולם, ומתוודה לפניך, או לפניו, עד עצם הוורוד הפנימי והנקודה, שרק לצנועים, בלי שום נימוס או התחשבות, קיתוני השקפות של שממון עם קישוּרי תכלת, בהתגלות עירום לראוָה לא מרהיבה, אגב שנזכר פה בעיקר ששכח, ושם בהכרח להספיק מהר הכל, במלה פותרת אחת, מחזיק בגרונך מרגע לרגע בשאגה: אתה מבין? ופתאום ולפתע מדלג, עוזב הכל, מתחיל רץ, רץ וצווח, מתנשם בקושי – כשכל אלה אינם עוד אלא רק מק ורקק, במחילה, טפשות מטופשת, וכבה, דועך, סוגר ועוזב. ולמה אני אומר לך כל אלה, לא רק כדי שתדע, כי אם גם כדי שתראה שאיני רוצה לגנב דעתך, ולעשות לפניך עסק ממה שאינו, או שמחוץ לכוחי. אולי, אגב כך, קצת ייאָספו כל מיני שיירים חוצצים ומפארים ומרגיזים – ישולחו לכל רוח, מזה והלאה, ונהיה לנו יותר נקיים, יותר קלים אולי, יותר נכונים ופנויים למסע הגדול, אֵלי אֵלי, כשסוף־סוף יבוא יומו.
הו, הפעם אי־אפשר שלא שמעת! נכון? אין ספק: שרקרקים, קול זה, חטף שריקה עשירה, כצליל אבובי מלא, בלתי־מוחלף באחר, היכן המשריק? ואם אחד כאן גם בן־צמדו כאן, וחבורה קטנה תתלקט חיש קל, מן הסתם. "קוילפ" שמעת? קטיפתי כזה, רווה כזה, או גם "קוירלפ", וגם ביתר פשטות: "קרופ" או, "קלופ”, גרוני טנורי, הו, משם, שמעת? בבירור מוחלט, נכון? כזו שקוראת למישהו, הו, כאן, אני כאן, אלה! שנַים – ראה! במעוף סנוניות חד, חלק וחמקני, והנה הוא צולל לחטף לו צידו, והשני בא מכאן, כנפים כַּדוֹת ומתחדדות, והצבעים הזורחים ביותר. למקום שירדו לחנוֹת – נלך. רוצה? שם אצל האשל הסכוף ההוא. וראית איך אורו צבעיהם כשהתהפכו באוויר? אתה יודע את השרקרקים? ומספיק להכירם גם מראיית חטף ולהטיית אוזן? זו גבעה מופלאה. עדיין זורם בה הכל כטבעו (חטוף וקח לך מלוא חפנים בטרם יעלו לכאן שיכון). אתה עומד בלב הזרימה העשירה, התאותנית, השקטה למראית־עין, ורעבה אכזרית בעליל. להיטות חמדה של מי שמונו לו ימים קצרים.
ידעת כי צפרי־שיר קטנות אחדות מכה בהן דפקן כאלף פעימות בדקה? וזריזים כבר חשבו ומצאו כי צפורית כזו, כדרור, כירגזי, או כירוקית אחת, על־פי מספר פעימות לבן הזעיר – תהיה שנה שלה כארבע עשרה שנות חיי אדם? אץ־רץ שעונה, ימיה מעטים, להיטותה להספיק דופקת בה, עולם מלא שונאים, כל רגע הופך הטורף טרף, קצת אתה מרפה מחשדיך – והשד חותפך, ובכל לולינות טיוסו ירדיף השרקרק אחר שרקרקתו המחמיקה בגנדרנות, לבחון כך רוח אבירה במסות עוז ואומץ, והוא בנעים שבשירים יבטיח כי נחלותיו הן העשירות בשרצי עוּף, וכל מרהיב להשתדך על פניו יכה, לא ירפה עד אם תיאות לו. וכמותם שם כולם. במדרון הגבעה מתדהרים חגלים אחר חגלותיהם, מתקרקרים ראמות ותרנגוליות. הלטאות שבחבורה נוצצות שמש פושטות פתאום מעליהן תנומתן שכאילו, ושוטפות כזרם עקלקל אחר לטאות חמקניות אחרות, שקוראות כנגדם ומתגרות חמקמקות בצהלת שותקים. מן האפר הרחוק באה צהלת סוס שריחרח וקיפד שלותו, או געיה רחוקה עמומה, כלואה, של מי שכיסופיו העבירוהו על בהמיותו. עם כל אלה הבירחושים הזבוביים, שאתה מוצא על כל קו שמש, נימפאות מוחאות כנף, שהחטפיות עטות לקצות בהן, ודבורי־דבש מעומסות לעייפה, כצרעות חמומות הדורות מחגורות־זהב, וכולם מוצלפי שמש, סחופי בוהק, ונשובי רוח־ים, שיכורי שעתם הקוצפת, נוגעים ולא נוגעים בריח הקורנית החריף, ריח עבה, מתחת פלומת אבק־דרך, שאינו די לעצור קריאת הניחוח לרודפים ולנרדפים הנרגשים, הפוזזים להספיק, ויש בהם כאלה אשר שעות חיי הזכר – עד אם הפרה – כבר ספורות, והנקבה שהופרתה, תוסיף ותחיה עד אם הטילה, תטיל ותתם. ואחרים בהם אשר רק הנה עוד מעט הם מתחילים, ויש גם שלא טעמו עוד דבר בחייהם, אפילו לא בקצה היערה, הו, אם אתחיל לספור איזה מין כאלה וכאלה מפליאים יש, עד היכן נגיע.
כאילו רוַח בי דבר ונתיישר. מה עוד פשוט וישר ושקט מאשר הודעה כזו: למשפחת הכחליים ארבעה בנים, הכחליים עצמם, השרקרקיים, השלדגיים והדוכיפתיים. ומי אינו יודע כי בשלושה הם ניכרים: במקורם הבוֹטה, בקולם הגועה (הדוכיפת מקרקשת), ובלבושם הגאה. ונניח לידענים לדעת כי שלוש האצבעות הקדמיות מאוחות להם לצורך מה, או כי דרבן הנוצה החורג מזנב השרקרק, סימן יקר הוא להתברך בו – לנו די בראוַת יפים המפריחה כל עמוד, כל חוטי חשמל, כל עץ רם, דליל למדי ורם למדי, לעמוד על ראשו ולצפות בכובד־ראש, ולעוט בבת־ראש, בצליחה מפתיעה שהיתה מרהיבה להלל, לולא היתה רצחנית להשחית, ישר על אחד חוגג שמש שלא היה זהיר או זריז כל צרכו. פעם אחרת אספר, או תקרא, וטוב מכל תיטול ותשקיף לפניך, על הליכות הדוכיפת המתהדר, או על שלושת השלדגים, לבן־החזה, הגמדי, ואותו שקוראים פרפור עקוד, (לפי שוויתר על המחלצות הזוהרות של כחול, חום ולבן־מכובס, והתעטף בטלית שחור ולבן, תלוי לו מרפרף מעל חלקת מים לבור לו צידו וכבר נחרץ גורל המסכן ולא יימלט), תוכל להבחין אז, בלא ניד עפעף, בין הכחל ובין השרקרק (אהה, שולי השחור בכנפיו של הכחל, שזַמָר לא יהיה לעולם, משוררות את טיב כחול כנפיו), הנה לפניך על הענף, שרקרק זה, אמץ עיניך ותראה בפיו את הטרף, דבורה חטופה באמצע מסע דבשה, כעת ממחץ ממנה את עוקצה, יהדיפה בניקוש על סדן הענף עורכה נכון בפיו, ומבלע באחת, אותה ואת מתיקותה, בלי מאמץ, ולא ניכר דבר על פניו, לוהט כל עושר צבעיו העזים, הדור ורוחץ בתום חום היום ובשלוַת יפיו. מוטב אולי לא לדעת מה עשה לדבורה – אבל כבר הוא עט לחטוף לו אחרת, ולא ישוב ריקם – חיטף, סיבב, מזהיר כחול, זהב, וירוק זורח, ובצליחת סנונית חדה שוב הנהו על הענף, קרבנו הממותק במקורו,  ניקוש בענף לערכו נכון ולבלעו, ושוב ניצב לו שלוו ויפה ותמים כעשב. שום רצח, כידוע, או רצחנות, לא פרעו מעולם שום שלוה או יופי.

היכן הם גרים? הקן שלהם? הה, אינך יודע כי לאלה אין קן. במחילות הם גרים. במחילות העפר. בתוך חומת הקורקר שבגבעה. לא ידעת? אלה החורים המפולשים עמוקים ויורדים עד אפלה, שם. יודעי דבר, שאין להם מנוחה עד שבודקים, עד ששולחים יד אוחזת אמת־מידה לתוך מעי העמוקה שבמחילות, גוששים ומאירים ומוצאים שם כחצי תריסר ביצים מוצנעות, בוהקות מלבינות באפלה, ואין דעתם מתקררת עד שלומדים כי משקל האחת תריסר גרמים! שם דוקא, במחילות הארוכות, האפלות ההן, שם יש להם מגורים, במעי המערות הערומות, על קצת ריפוד בָטֵל של כנפי הדבורים והצרעות, שיירי סעודת הצאצאים, שם עולמם, והיכן שלנו? מה נתבוננת בי? ובאמת, היכן? טוב, נניח לזה. לא הבאתי לך מעשה השרקרקים, כדי שיהיה לנו כמין משל להמשילו. השרקרקים לעצמם, עוטי הדר, וקולם האבובי פוכה, הובר הברות צלולות – וכל הנמשלים לעצמם, כה מסוימים שאין להם צורך בשום משל, גם לא מחיי עופות וצמחים. אפילו אני בא ומגלה אזניך כי גם החיים שלנו (הה, ה"חיים שלנו!") חלקם מתעלמים במחתרת, דוגרים על לא תראה מה, וחלקם בחוץ, פתוחים לראוה ומתעופפים עטופי צבעונין מתבהק, חוטפים להם ככל שיוכל, ונראים צודקים ביפיים, או בזריזותם, או באומץ לבם לא ידע חת, אלה מהם שיפֵי־, שזריזֵי־, ושאמיצֵי־לב, ללא חת, והאחרים… כן, אלא שאיננו משחקים במשלים ובנמשלים להשכיל, תפשת את "הקוילפ" הזה, את כל הזוך שבו, כשלבוק צלול, או פקע נפתח. דברים ידועים: מי שהוא יפה, אמיץ וכל השאר, פטור הוא מצורך במשלים. די לו במה שהוא. וכוחו יפה. מה אתה אומר? כן, אני מקשיב. בוודאי. לא הלכנו יחדיו כדי שאתפוש לעצמי את כל הדברנות. ואני מצטער : דברתי דיי. דבר אתה. האמן, כה צר לי שהייתי עליך טרחן ברוב דברים.

ככה. אתה צודק. כמובן. שֵכֶל ישר לך ולב נכון. איני יודע מה אוכל להשיב על דבריך, או מה יש בידי להוסיף כהוא זה. וגם, אולי, כבר עייפת ורוצה הביתה? בוא, לא נתעכב. אם לא מוטב, אתה שואל, שבמקום בעקיפי שרקרקים מוטב שנספר באנשים, ובי, ובך, שהרי אלה נוגעים קצת יותר, ושיש גבול למה שאפשר למתוח ריחה של קורנית, לכסות בו עולם ומלואו, עולם כה רועש, ומלואו כה תובע – ומגוחך לברוח אל צלה הדק של מקורקפת ריחנית אחת, אם אין בזה פשוט ("כמו שאומרים אצלנו"), שתמטנות, תבוסנוּת, או אפילו פחדנוּניוּת אחת. בקצרה: בריחה (הקשב רגע, שמעת? לא? לא כאילו פתאום, משם…), מה היינו אומרים? בריחה. כלומר ריצת מנוסה מבוהלת לאחור. ומה אם לא כזאת, אלא בריחה לפנים דוקא? לא עולה על דעתך? לא מנוהלת לאחור, כי אם מלוהטת לפנים, קדימה, או קרא לזה כרצונך, למקום אחד, למקום אחר, ששם אולי סוף־סוף ריחה של קוּרָנית מלא וממלא? ניחא. כלום איני יודע שיש כה רבים, ולפיכך מן הסתם, הצודקים, שלעולם לא יוכלו לקבל, כי משקלו של פשוש (שבעה גרם!) ואפילו של שרקרק הדור (שבעים גרם!) אין בו, בעצם, שום רצינות ראויה, וכולו אינו אלא בין שטות לקצת קישוט, לכל היותר, ובחיוך סלחנות, בידור, לאמור: תחביב. וכל הבא לאמור יותר, מעלה על עצמו כי הוא קצת, במחילה, קצת מפגר, נער שלא בגר, ויפה שיילך לבדוק ולמצוא איזה מן הסטיות הרעות חלות עליו והוא בצפרניהן (שמעת? לא משם?).

ההוא שם – היה כחל. המעבֵט מעופו בבואו הקרֵב אצל פני האדמה, כמשתעשע, וזר השחור סביב עומק הכחול בכנפיו, שיש בוֹ תמיד ריגוש, להזכיר כי הדברים, על צד האמת, תמיד נרחבים ופתוחים יותר ממה שנראה רגע קודם, כששכחו. קוילפ! צמדי השרקרקים חוגגים בכל עוז את שעת השפֵל השמש. עולם ספוג אבקת זהב. האם אומרת שעה ספוגת אבקת זהב דבר אחר לציידים, או תמיד רק מהר וחטוף? אגב, לא חשבת מעולם על קוי ההיתקלות? כוָנתי, כגון קו היתקלות הדבורה עם השרקרק? זו עמוסת הדבש, בעצם צידקת ריצת עמלה הכשר, וזה, היפה, באמצע גיאונות ראוָתו, ואפשר גם שלצדקת פרנסת גוזליו בחובי המחילה רבודת כנפי־החפיה של החרקים הקצוצים – זה בא מכאן וזו באה מכאן, ושני הקוים מצטלבים ואחד תמה לו ריצתו ואחד נוסע צולח במעוף קוו העולה עד ראש הענף. קו קשתי זה וקו קשתי זה עד כאן, ומכאן, פתאום, קו קשתי זה וקו קשתי זה כבר איננו. איפה הוא? איננו. אין לו. נטרף. נכחד. סולק. נמחק. נתבלע. לאן זה נתבלע? מרגע ששני קוי הקשת השיקו, נזדווגו זה לזה (איש כמהירתו, איש בחפזו הצודק להספיק) – מה בא על האחד, על המשכו, שמעבר לעד־כאן שאליו הגיע, כשהכל מתמיד בשמחה בדרכו אי־לאן, בשעת הזהב הזו או האחרת, והוא רק עד עד־כאן זה, שנפל עליו, וכבר גמור ומגומר. אתה תופש משהו? או שכל זה בלבול אחד גדול? עוד מחשבת סרק אחת, לא רצינית דיה? אני, לא. מודה, לא תופש. הנה יד אחת זו. כן. והנה יד אחת זו. טוב. הנה הן שתיהן זו לקראת זו. למה כעת רצה רק זו לבדה, איפה היא ההיא שהתחילה לה מכאן ורצה עד כאן? מה עם ההיא? אל תראה שאני מחביאה מאחורי הגב, כאילו איננה, שכן ההיא – מאחורי מה היא חבויה? מאחורי איזה גב, גב של מי, או איזה כלום, או איזה חביון מחילות אפלות, איפה היא, איפוא? שטויות, נכון? הרהורי סרק. קו קשתי עולה כזה, פְטוּר משיכת הכובד, מרקיע משוחרר בהיפוך כבדו, אץ ועולה משהו עד שתופשים בו, ביד־לא־תרפה, חוקי הירידה, אוחזים בו וגוברים עליו והוא מוּכנע, ונוחת ונופל אליהם. מהר פי כמה, פטור שום מאמץ עתה, אם יתאמץ ואם חבוי ונחבא אל שיחי הסדריות שיש שם, ולא תמיד מוסתר, הוא היודע, הוא שבחכיה, מובטח שיבואו אל ידיו, אל מארבו, ולא ינוע רגע קודם, ממתין להוריד עליהם חרמשו ממש בבואם אל המקום היעוד הזה, המִצלב אשר בו חוצה הדרך את קו הפסים, אשר לשם, מכל העולם, הם רצים עתה דחופים כחָסים להחמיץ, וכל סדרי הבוקר הותאמו לכך, דברים נידחו או זורזו או עוכבו, כדי ששעת המפגש תתקיים נכונה, ולכך הם רצים דחופים לשם, ולכך רצה הרכבת דחופה לשם, ורק ההוא שבחכיה הסבלנית, הוא לא יחרוך רמיה, ואין שום אפשרות בעולם עשיר האפשרויות, לא שום אפשרות אחרת שהיא: הכל סגור בזה. מוכרח. אבוד במוכרח. אחי מלפנים וחסן אחמד מאחריו, צמוד וחובק מתניו, בטלטלת השביל הרעוּעַ, לפני שצולחים את סוללת הפסים, נספיק נספיק, אמר לו אחי לאחמד, מי יודע למה נתכוון, ומי יודע מה אמר לו אחמד, אולי אמר אולי לא אמר, כי בטרטור הגבוה של האופנוע באוצו קשה לאמור ולשמוע, וצריך היה רק עוד קצת, עוד רבע רגע, או רבע מטר, כדי להינצל ממכת היד החותפת, בקלות אפשר היה להספיק אילו רק עוד קצת, ושני הבאים אל קו הפגישה היו ממשיכים אז בריצתם בשנים, זה רץ לעסקי קרקעות הקרן הקיימת, וזה רץ מצרימה מי יודע לאיזה טוב או מוטב, ריצה אחת התמידה נמשכה לה שטופת דחיפותה, יפהפיה כריצת נמרה פורצת, וריצה אחרת כבר הפכה התפרחות, אחי וחסן אחמד מתפרחים במסלול הגבוה, והאופנוע, שלא בטובתו, מתפרח במסלול הכבד, וכבר הוא מהופך, מתגלגל מתפרפר, הפוך כחיפושית הפוכה נלבטת כל רגליה, בכֶסֶל בלעג ואוּמלל, והשנַיים איש־איש מהם על־פי תנופתו, פורטים את המסלוּל הארצי האחד לשני קוים נפרדים מתפרחים לאויר, ונאחזים בחוקי הכובד שהשיגוּם עד מהרה מן ההשתחררות לרגע מן הארציי, נופלים באותו קו קשת נרחב, של מתאר גבעות יפות, או חמוקי גו משגשג נאה, שנרום ועלה וכמצפה לשלמוּת הקו המעגלי, נרכן, וירד במעוקם, מהר, בתלול, בלי הרבה סבלנוּת עתה, ובתאוצה וכחתף, איש־איש על ראשו, לחטוף את השבר בבסיס הגולגולת, ונהלמו, הולם אחד, לא איש הילם עליהם מכתו, אלא איש איש מהם נהלם מכח עצמו, הולם כובד עצמו, אשר צבר כל חייו, יחד נחבטו וכל אחד לנפשו, ושני זיקי קוים אחרים, לא ידועים, לא ממשיכים אותו קו אץ לתכליתו, שמלפני רגע, שני קוים פורצים למעלה, דמויי קו אש, עולים, כל קו אץ לתכליתו, ישר ל – ישר ל – לא יודע ישר לאן, שם בסיבוב ההוא הנורא, אצל פסי־הרכבת, כששני קוים השתנו פתאום מריצה עלי אדמות לשני זיקי אש, ואולי עדיין זה בגב זה, שתי נשמות פורחות ברעדה, בלא דעת כלל איך זה, בחדש הזה, מה נוהגים כעת ואיך עושים, בעצם יום חורף נאה וצלול אחד, סתם יום שלישי שכיח אחד, כשהכל סביב במלוא רעננות ירקותו המתחילה, והגשם תלוי ובא (למחרת גם טיפטף כל שעת ההלוָיה), והולך ונעשה למיצי צמיחה ולבלוב, והשקדים שבבוסתנים עוד מעט על יבשות עצמותיהם החשופות עתרת פריחה מתפייטת כעננים, בתוך כדי תקופת טו בשבט, שם – –
עצור בי. אנא. נתעַמם עלי. איני יודע עוד (והאופנוע, דרך משל, מה קרה לו, ההמשיך לאוץ במהופך וגלגליו טוחנים ריק – או נופץ לרסקיו, ומי בא להתעסק עמו, לגמול חסד של אמת… לעזאזל, האם זה חשוב? יש ערך לאיזה אופנוע בכל זה? לא? אין?). הו; חביבי, יש דרכים שיפה שלא להתחיל בהן. יפה יותר כשיש לך מחילה עמוקה להיעלם בה, פטור מכל הסבר או התראות (‏עצור. גם אתה? לא כאילו קראו? אי מזה? לא כאילו קראו, מכאן ? למי ? מי קרא?). הה, סלח נא. בוא נלך. אבד ממני מנוח. כולי סמרמר. משהו נגע בי. אחז בי. משהו אין לו בי מקום. אין לו שֵם ואין לו מקום. מה זה הולך לבוא. מה בא והולך, אל בא תביט כי ככה. מאוד לא רציתי ליפול עליך ברגשתי הנואלת הזו. מה היינו אומרים או הולכים לעשות? מלא בי עד אפס מקום. כצב זה הנושא שריונו כאשר ילך, אני גורר עמי סיפור דרשותי באשר אפנה. אחוּּז ומאוּחז בלא־ישתנה־עוד זה, ומפסיד, כאילו, חיי, ושצריך, על־כן, אולי, לקחת יום אחד ולזרוק ולהתנַער את כל אלה השיבושין, לכל רוח, למקדים ייטב, ולהתחיל סוף־סוף, משהו. מה זה המַשהו? כן כן. טוב. נעזוב.
אגב, הייתי שם לא מכבר. סיפרתי לך? ממש על מקום החציה הזה. הרבה נשתנה אבל לא הגבעות מזה ולא משוכות השיזף מזה, ולא פסי הרכבת המתעקלים שם על פני השביל הזה, שביל לא משומש שהעשיב לגמרי והוביש, ופסי־רכבת שאינם משמשים עוד שום רכבת שהיא, מאז נכרת הקשר למצרים (‏אגב, אילו היה אחי הססן… בלתי יודע־להכריע (‏אהה, כמו מישהו) – הלא היה היום אתנו (‏איש מקריח ומבוגר, אבל עדיין יפה ורחב גב), והיינו מוּרוְחֵי כל הסיפור המעוקש והלא־מתחיל הזה, – אבל הוא היה החלטי: זוכה בכל או מפסיד הכל). ותם ונשלם. זה מצד אחד. מצד אחר – לעזאזל תם ונשלם. מה זה תם ונשלם. לא תם ולא נשלם. אדרבא: עוול ורשע ולא שום תם ונשלם. ולא שום ברוך דיין אמת. איזה דיין, איזה ברוך. מכת עוול ולא דיין. ורק הוכח שם מחדש, בפעם האין־ספור; כי גם לעוול יש כוחו של האין־סוף, עם שלמות התם ונשלם. ואם כך – איזה מין עולם הוא זה, ומי צריך ולמה לקבל? בוא נקרא, נרים קול, נשאג לא, לא ככל שכוֹחנוּ מגיע, ולמעלה מזה. תקרא? הו, כן. אני יודע: אם אקרא ואקרא ואקרא, אם אתן כל לבי בקולי ואקרא – מי יענה, היש עונה, מי יתן לב, או קול או מה, אם אקרא ואקרא ואקרא? ואני קורא. נורא אני קורא. לך. כולי.
גם היום כמו הרבה – אני כאן. גם היום כמו הרבה אני בחיכיה. גם עתה, כמו לעתים, רעד פתאום בערפי: אולי זה? אולי הנה זה? עצבות רועדת. חיכיה רועדת. עניו עד מאוד וראשו מושפל. אולי הנה. לא מדברים בזה. רק הווים את. ובעמוקה שבשתיקות. גם היום כמו הרבה. אלי אלי. כולו הוא בחיכיה. נשרף לבו בציפיה. הגד דבר. שגם אתה יש לך אליו. טיפת חיוך אולי. וגם לא שום חיוך, רק אות. אות כלשהו. נענוּע הן. רק לדעת שאין זה הולך אל תוהו ולא אל בלימה. בוער לו, בוער בוֹ. נשרף. הגיע עד מקום שאי־אפשר עוד ממנו. עומד תחתיו ולא יודע. והוא כן רוצה. אתה יודע. ונותן כולו. והיה יכול אילו רצית. יודע שלעולם לא יגיע אליך. ועם זאת בלתי־יכול שלא לצאת לחפש אותך. לעולם לא ישיג מקומך. ועם זאת אין לו מנוחה שלא לבקש, שלא לשאת אליך עיניו תמיד. באפשר ובאי־אפשר, בשעתו ולא בשום שעה במפורש ובעקיפין, מתוך המולת בזבוּז עצמו, ומתוך שיטוט על גבעות, גם קודם כל־מיני גם אחר כל־מיני, דברים שעושים ושאין בהם – פונה לבו לעברך, מאוד, כראש צמח אל השמש, מתמשך בו. נורא. הלא אתה יודע. הו, כן. ועצוב. עד לדעוך כגפרור. את כל אשר יש לו, או יוכל להשיג, אי־כאן אי־כך, שומט, מניח בלא כלום. אילו רק פנית, אילו שעית. מה יעשה בכל התפעמות הכלואה. הזו. אליך.
כספינת־ים על שרטון. מתוקע בעצב יֶבֶב ספינת־ים מעל השרטון. שם אני עומד. עד כאן ניסעתי. ומה כעת? אֵלי, נשמתי משתוחחת. נטוי אל לא־יודע וחסר עד תכלית. ולוחש בי. בוער שלא. שלא כך. שלא להשלים. שזה נורא ועוול, ושאסור כך, ושצריך ושמוכן ליפה מזה. מה עוד? אדון, נשמתי בי משתוחחת.
קראו לי? קראת לי? מחר תקרא לי? פעם? אה־ה־הוי, אני שואג, איני יכול עוד, אמור, הגד, דבר אלי, קרא לי קרא. אני כאן. בלתי־חשוב כלום, ורק עומד בחיכיה שהכל בה. וכשתהיה קורא, אם תהיה קורא, שוב תפסח עלי? הו, אלי, כשתקרא? הו, כן. לא. הו, לא. מה כל זה. מי יקרא למי? מניין? ולמה יקרא, בזכות מה. על איזה מעשים טובים או מה? (ובאמת לא. דלו ידי מכלום. או, אולי רק בגלל החיכיה? אולי?) הה, כלום, שכח, אין ולא כלום, כלום אין, ורק לא כלום. אבל אם לא־כלום – למה איפוא כל זה? אם אין – מה פה זו כל העמידה הכסילית הזו הצועקת אל אין־כלום? אם כלום אז מה מתפוצץ בי, אל מה עוית ההתפרכסוּת הזו? ומה רטט החיכיה המרעיד הזה? סתס קדחת? קדחת ורק שוא, ורק הבל ולא כלום? ואם לא? אז לא, וגמרנו. אבל, אם בכל זאת? הנה זה הדבר: מה אז, אם בכל זאת?

גם תמול שלשום הייתי כאן, פונה אנה ואנה, ופונה לבסוף לשם. ויום אחד הייתי ניצב אל מול כותל גבעת הקורקר ההוא אשר השרקרקים חיטטו ובנו בו מחילותיהם, צופה הייתי בעופם בלתי־מחטיאים במלוא מהירותם פנימה ונעלמים, קצת בחיוך על אומנותם הנוצצת, קצת בהשתאות אל האפלה הבולעת, והכל היה סביב בעצם הצהרים השלוים שלו. כאן הייתי עומד כשפתאום אירע, אבל דבר לא אירע, רק טשטוש ציעף ירד עלי, עיפות. או סמאון אור, אבד פתאום הקשר אל כל הדברים שבעולם, כבניתוק של מצור. ולא צהרים ולא כותל ולא צפרים ולא זמזום דבשי בעולם. ואני, גם אני לא. נכחד ולא נותר דבר. ערפל מזומזם ונבוב הקיף פער בלע. ושום יותר לא. לרבות זה שאך קודם, שאריות מדולדלות של זֵכר דבר שנתקיים אי־פעם, בהתחלה, לפני היות כלום. ודבר לא נשאר ורק העמידה הזו, ההיעצרות הזו שם רק הצוואר הנטוי, המוּשט, והמבט הנשוא מלמטה אל למעלה, וחדל שום ראיה שהיא, באותה ציפיה כבושה מימים רבים, באותה חיכיה, שהיא לבדה אולי טעם כל ההישארות, זו שיום אחד אולי יבוא יום אחד, זו החיכיה שמימים רבים, שמאז ומעולם, אולי, שהנה נתנחשלה פתאום, עתה, העלתה, חינקה בגרון, כשודד, וכל קשר עם החוץ, כבר אמרתי, ניתק כבצוללת שקועה. אין עוד ולא מבחינים כלום, רק שיש. רק עובי קיומו ידוע, כמתוך זכרון מישושי, חסר משקל, רק שיש. גיבוב תמוה של דברים שבאים זה עם זה, חסרי שום הכרח דוקא, לשם אתה מתמַעד, כושל נסחף אל המערבל, חדל־אונים מעצור, מהיעצר, הו, לא תוכל עוד, לא, גם אין עוד עתה מכולך אלא פירור בטל, שגם הוא כבר הוּסחף ואבד, ולא שייר אחריו אלא כמין הבהוּב, הבהוּב בטל של רצון, אולי, או קצת ביקוּש, כן, לא, להיפך: נורא ביקוש, ביקוש בלתי־דומה לשום הבהוּב, רק מוקד רוגש בתאוה, בתאוה עיוורת ומיוחמת, תאוה עולה על גדותיה ולא שום דבר זכוּר אחר, ולא שום דעת מרובה, אפילו פחותה לא, אולי רק מעט מזער, ופחות מזה ממשות ניתנת למישוש, או לשמירה, ולא שום מגָע: רק זו הרציה העזה הזו, היא, ולא יודע לומר יותר. מלא וממולא רציה שאין לה שום גוף, רק זה. כְּלי ממולא צורך. אבל לא כלי, כּי הכלי כלוא בצורה סביבו, עמוס עד עיפה. ניצב על עמדו. פניו אל הכותל. בלי לזכור אם כותל או מה. לא אל כלום. אלא לאן? לא יודע. מי אני שאדע מה. רק שומע יילל זה, שעולה ובא. מתגעש, מתחיל בנקודה סמוּיה, רחוקה, אבל שופעת. כמו אולי שפך דם, בצאתו. נקודה ששום מנוח ושום סבלנות ושום בלימה אין לה. צעקה שנשארת שתיקה, ואוחזת ומתרחבת וממלאה מפה לפה הכל, סביב, בלי מתום, כמו טובע בים, אֵלי, אלי שלי, הו אֵלי. חם. פתוח. סביב. איזה סביב. איפה יש. שמש אחת במלוא ריקות השמים. איזה שמש. איזה שמים. מושאר בעולם. בחלל השמשי. ומה?

הו, הו, יש שם מי?

הו, הו, מי יש שם?

הה, הו, הנה אני, אין שם מי?

אני שואל: מי שם יש?

אין? אין עונה? לא כעת? לא לכבודי?

אז לא. עדיין כאן. עומד כאן. כי לאן אפנה. ולא זז. ולא הולך. ולא מש. אני כאן. אני שואל. מי עונה?

כאן אני. בכולי. לתת. להיות. מלא. כולי. דבר אלי, הו, דבר אלי. ריק כולי ורק קשוב, שום כלום יותר. ראה אותו, הנה, לפניך, ממתין. לא ימוש, כולו, אליך, בעמידה, בשאלה: יודע כי שלו לא הרבה, כי לא חשוב, וכי חדל ערך. אבל רק זה כל שיש בידו, כל שיכול להיות. ואת כל זה הנה נטל הביא לכאן, שֹם פה, ענה, אנא, ענה, דבר, תן לי אות: הו, אל תתעלם הפעם. אל נא תשאיר אותי בלי, כאן שהכל הוא בלי. אל נא תהא הפעם פונה מעלי, דל ולא נחשב ככל שבאמת אני, אל נא תפנה בלתי־אומר, מתעלם נאפד שתיקת שמים ריקים – עמוד, עצור, היה כאן, נוכח, אף כי אולי עזות־פנים היא לבקש כל־כך, אתה אלי, ואני אליך, עומד לפניך מושפל ראש וקושב, קושב כאשר לא קשב איש, כולי בקשבי, נפשי בקשבי, דבר אלי, דבר דבר, השאר נא אות, אבי אבי –

הגם אתה, האם גם אתה רצת לשם, אחי אחי, לשם לשם, בעוד הכל זורם לסתמו? או לאן? אל מה? בלכתך כך שוּט והלוך, לאן זה אחי, אחי הגדול, רחב הגב וטוב החיוך, מה היה קורא לך שרצת כה מהר נחפז להספיק? מה היית מבקש בנרחבות ההיא הלא בנויה שמעבר כל הזה שיש לנו? מה עוד נשאר? צמא לא ירוה. רעב לא ישבע. אש לא תשקוט – עומד רחוק. עומד רחוק. הלב מתפלץ מסָפק. מספקות. הוודאוּת מגיעה עד תומה. שריד עקום ורועד אי־שם שכוח. ורק בוער. בוער כמו –. להיות ב –, ולהיות נכון, לכל הרוחות, להיות נכון, ואין. ואין. ואין. מופקר לישימון אין. כמו שמים ריקים. ומה לעזאזל כל הבכי הזה. במה ייזכה זה שיישאר. לאן יגיע אדם כשניצל מן החתף. ומה ערך כל העולם כן או לא. עולם קָפוּץ אבוּד. אבוד עולם אני. היה לי פעם ואבד. (והיו בו סביונים, וחורף, וצפרני־חתול. ומאוויים, וסדרים קטנים וממלאים, וחיוך לכל ציוץ מבטיח, ולילות מלאי שינה עמוקה ואחת). אבוד חיבור. אבוד טלטלת מה־שיבוא־יבוא. ימח שמו ושם זכרו. ולאן מעתה. ומה כשזה לא. ואחרי זה מה. הלא כאן מתחילה האימה. בדיוק כאן. ובדיוק מכאן צריך להתחיל, הנה, מכאן: ממה בא אחרי זה. מה בא אחרי שזה לא בא? הה. לא. גם לא זה.

נקטה נפשי. איני יודע עוד. מה כן. מה לא. ידעתי כמעט. ולאן כעת? מה כעת? אל מה הולכים? אל מה חוזרים? מה עוד כדאי כעת? ביקשו ממך שתהיה דולק? מי ביקש ממך שתהיה. מי ביקש דליקה. או כלום. מי ביקש מה. לא ביקשו. היכבד ושֵב. ושתוק, החרש פעם. עד מבוי סתום, מיותר. ומזה שאתה צריך שיהיה עונה אין שום ראיה כי אמנם יש ורק מתמהמה לו, משום מה, או מסרב להיפנות אליך, אף כי אמרו כי לדורשיו באמת – יענה. הביקוש שלך הוא. מפצעך הוא קורא. מבלי שמוכח מכאן כלום, לא גוף לא דמות הגוף לא ממש ולא ייתכנות של ממש – מחוץ לך. כמו מה? כמו, אולי, אותם צבעים חריפים שעינים מעוצמות עַצֵם היטב בוֹדוֹת להן לראות. הו, אין בי עוד. וקץ לכל הדיבורים. סלח נא על כל אחד ועל כולם כאחד. ועל רגשנותי שנפלה עליך. עד כאן. אין לי עוד. אין לי כאן עוד מה. לא מה להישאר ולא לאן לחזור. ובכן מה יש לי. מה נשאר. אתה יודע? יודע מי? כן? מה?

פרצתי פרץ. האין זאת. פרצתי פרץ. היכן אנו כעת. אבל, יודע מה, אולי כיון שכך, כיון שכבר פרצנו, כיון שאת הנימוס ואת הטעם הטוב כבר דרסנו בעקב, שמא לא ניסוג כעת בלא כלום, רק רטובי כלימה כאלה על שטות שעשינו, ועל דברים מיותרים שאמרנו, בסיפור שלא עלה בידינו, בדוֹחַס דיבור כופה עליך הֶיגדים והיגודים, ישרי קוים וחסרי שום כסות של צנעה, כמי שמדמה כאילו באמת בשורה דחופה עמו, עד שמותר לזלזל בכל וגם בצורה, והכל בטל לו אז בפני נחיצות אמירתה, אמור וגאול – כשמי כמונו יודע כי אין לנו ועד כמה ריקות ידינו משום בשורות – שמא, כיוון שכבר התפלשנו כצפרדע בבוץ הרגשני הזה, כיון שעד כדי כך, שמא כבר לא יאה מעתה שנחזור לגמרי ריקם מכל וכל, בלי שננסה, מוכפשים ומתביישים כפי שאנחנו, כיון שכך, אני אומר, שמע נא, ובשארית העוז, ולו גם החציפות – שאסור לסלוח לה – כיון שכבר עומדים רטובי נכלמוּת, למה לא לקחת ולומר כעת דבר שתמיד נזהרים ולא אומרים, שאין מגיעים לומר, או לא מעיזים, מטעמי דרך־ארץ שכבר הזכרתי, שנמנעים מאמור כל עוד יבשים ונקיים ומנומסים למהוגן, לומר כבר עד הסוף, לא הסוף ההוא שאין אחריו, אלא לפחות הסוף האפשרי, זה שנראה כאופק העמק שלנו, לחטוא ולומר את הנדחֶה, אם כבר חטאנו לכל ובכל, ונתפשנו כבר להשתפכות גולשת כזו, וכבר אתה מתבונן בי במנוד ראש, ואולי מסתייג כבר לקחת לך בעוד־מועד ולסור מזה, להתרחק ממראה רכרוכי שצפוי אולי להתגלע עליך, כאילו קראו לך לראות קלקלת שיכור בקיאו – בוא נחטוף ונאמר מלה. בין כך ובין כך לא מעשיה יש לנו ולא חוקיה ולא הכרחיה, או שאתה, חביבי, עודך מייחל, שמא פתאום תיסוב הרוח וישוב ויקום לנו סיפור, כמדורה עוממת זו שהריחה רוח, ופתאום מתוך כל הבלחותיה עמעומיה ופחמיה – לבת־אש תעלה, בהירה, זהובה, עושה אור וטוב, ויתחילו סוף־סוף רואים ונושמים לרווחה – ייחול כה יפה שאכזובו הרצוף לו רק יגדיש הכרת אשמתי לפניך, אבל יחזק כיון שכך, תחושה עוממת זו, שאדרבא, מכיוון שכך, שהפעם אי־אפשר להיות פטור מהיות אמיץ יותר, אם עד כדי כך, ויהיה אשר יהיה, ויגיד מי שיגיד מה שיגיד, לא יודע מי יגיד ומה, כיון שכבר נחרץ גורל הדבר להידרדר למשהו שאין הרבה להתפאר בו, אלא רק להסתלק בטרם נמצא לומר דבר אחר, אם נדע, אם לא יחמוק מפנינו, ערפלי וערמומי מהיתפש לו, כצלופח זה הנשמט מיד חוטפיו, מרוב רגשה או מרוב עמימות הדעת לומר נכון, ושלא נחטיא את המלה הנכונה, המחויבת, וייראה הדבר עושה לנו בושה ככל שייראה, בוא נהפוך כאן פנים וננבח אל כולם: למי אתם צוחקים, מה אתם מתגדלים לכם שם – הנה, כאן, עתה, אמור־נא, מה דבר היינו מוצאים לנו לומר, שגם אם הכל היה סתם יציאה מן הכלים, סתם חילול שמות גדולים מתוך עמידה דיקלומית, מגוחכים על איזו גבעה נידחת בשדה, הרי דבר זה דוקא, יהיה מציל מעליבות הבכי שנתייפחנו ברבים, ובקול, ולפני כל, שיציל ולא ישאיר כל זה כמו בקשת פרוטה, כמין קיווי למנוד רחמנות, ובטעם שנשאר לאחר נוכחות שלא בטובתך, בהצגה שעשה מחולל שערוריות אחד –
בוא, איפוא, נאמר, מה נפסיד מעתה, כבר חטאנו לכל, ולהגינות ולטעם הטוב בעיקר, גזר העונש עלינו לא ישתנה אם עוד נוסיף חטא, וכבר מותר לסקול אותנו, בוא בטרם ניאלם דום, בוא נהיה גברים ונאמר מלה, מלה אחת, מלת אמת, לא השתפכות סרוחה, לא געגועי לב טיפש, גם לא ציורים או סמלים, וכל כפל משמעות שהוא, ולא שום עקיפין, שכבר נכשלנו בכל אחד מהם ובכולם יחד, אלא מלה אחת של דיוק, אם אמנם יש כזאת, אם היא בכוחנו, מה לעזאזל היינו אומרים? מה היינו אומרים? אתה יודע? או, אם יש כזו מעיקרה? מלה שתהיה מגע נכון במקום הנכון, מלה שתעשה משהו בכל הכואב הזה, שיהיה משהו, קרא לו כאשר תקרא, כלום השם חשוב, ושיהיה ניתן לו לפרוץ אם פורצני הוא, או לשיר אם זה שר ומשתורר, ויפרוץ נא כשם שהוא, יפרוץ פעם, יצא לו, ילך, ישאג, או ילחש, כל מה שיש בו, כמה שיש בו, הו, מלה כזאת, שאם אמנם יש כזו למה לנו כל השאר, כל אלף אלפי המלים והדיבורים, אם יש כזו גואלת, אם אין זה רק טפשות לחשוב שיש, או מין מרמה, שאם יש כזו, נפלאה מופלאה כזו, אין עוד צורך ואין קיום לכל השאר, מחוירים כולם ככוכבי בוקר בזרוח השמש, כל שאר המלים, רבות כחול אשר על שפת הים, עם צירופיהן, סיפוריהן ולהטיהן, וייגאל עולם בדיבור אחד (מצחיק!) – ואשר אם לא כן, אם כך לא, אין, איפוא, ברירה, אלא כתמיד לחוג סביבן ולעוג מעגלים אין־קץ ולחזור אל שלשלת הסיפורים וההגדות, אל הדיבורים והגניחות, והבכיות, והשתיקות, של סחור־סחור. של מצבים ואוירה וגיבורים והתפתחות, ויוכח מחדש בפעם האין־ספור כי בכל זאת אין יפה כסיפור יפה, יפה מכל מלה קטנה ועזה אחת, ובלתי־קיימת, שתוכל כביכול לגאול עולם במלכותה, או עד שתמצא זו – יפה כזו שתדע לא לשבש אהבה למכאוב, לא להפוך ייחוד של אושר לכיב של עינוי, שתדע לתת את פתיחוּת הפריחה שיש במה שיש, כדי שיגיע, כדי שיהיה יש. כדי שיאהב. כן. תיפח רוחו. שיהיה אוהב כל עוד הוא מַשהו, אוהב, כן, גדול, בהחלט, בכל כוחו ולמעלה מכל כוחו, מה כל כוחו, אפס וריק כל כוחו, כפלים מכל כוחו, שבעתים, אוהב עד שהעולם כולו יהיה גולש אהבה על דפנותיו הללו הישנות, המפוחמות, מוכות השמש והרוח ושאר התלאוּבות, אבל הבלתי־רוות, אוהב עד שאתה והכל אתך מתחיל עולה ורץ, דבר או דיבור שכל כולו אהוב, כזה שאם לאהוב אז לאהוב, שאם לאהוב אז כמו משוגע, בלב גדול בלי גבול בלי שום גבול בלי יכולת לגבול, מעבר לכל מותר לכל אפשר לכל אי־אפשר, עד מגע בשני הכתלים מזה ומזה, הולדתך מזה ומותך מזה, ולכל הרוּחות, שופע, שופע גולש ועובר בלי שום גבול, הו – לא? שלרוץ פורע גבולות, שלהספיק אל מעבר לכל אפשר, שזה איננו אלא רק הרס, תמיד הרס ולא שום טוב, ואילו סדר העולם – אין סדר עולם לטוב בלי התאפקות, בלי בלימה, בעוד־מועד, לפני חצות קו ההרס, בלי ענות הכניעה לגבול, וקבלת החוק, ושאסור ושלא הגון הוא לבוא ולדרוש דרשה על לרוץ מעבר לכל גבול, אלא אדרבא על כיבוש עצמך, על ההבלגה עד הגבול, על הציוּת, על עד־כאן־תחוּם־שבת, על ההצנע והצניעות, על ההתכנסות בסוד הצמצוּם, על הרכנת הראש והלב והפרץ הפורץ, ושנכבד יותר מאמור "רוץ" הוא אמור "עצור', ונכבדים מכל הם דוקא הגבולות, המותר והלא־מותר, התואר המתאר בקו סביב־סביב שאין בנין קם בלעדיו – הו, מה אני יודע, מלבד מה שאין לי עצה ולא יעוּץ לאיש, ולא איש עצות אני, ואל יחכו ממני, ולא מה טוב ומה טוב יותר, ולא על־פי מה נעשים החכמים חכמים לדעת כל־כך, ולצדוק תמיד ולהיות נכוחים, ורק זה מכל דבר אחר שאינני יודע אני יודע: שלאהוב. שאם לאהוב אז לאהוב, ושאם כן אז כן ושאם לא אז לא. שלא – הוא לא, וכן – הוא כן, וגדול וחפשי ויפה ופתוח כשמים, כה ריקים למי שלבו בו לא מלא, מה אני יודע, לא יודע אלא רוצה, שרוצה בי, ומה רוצה? רק זה: רוצה לדעת לומר כן כשכן, ולא כשלא. כלום כה קשה דבר קל זה? ועליו להרעיש עולמות? כה מופלא הוא? לא, אבל כן. מאוד. אין מופלא ממנו. ולא קשה. וגם מה זה חשוב אם קשה ואם לא, רק זה לבדו חשוב והוא תמצית הכל: שכן כשכן, ולא כשלא. לדעת למוּת על לא. אבל לדעת לחיות את הכן, הו, במלוא הגודש, זה היפה, זה הנורא, זה המרומם, זה הנבצר מכל: לדעת לחיות כֵּן עד מרומי כֵּנוּתוֹ, בכל כולו ובכל כולך, בכל יכלתך ובכל יכלתו, במאודו ובמאודך, ולמעלה מזה, אמן.

תש כוחי, גם אתה? נִטלה נשימתי, צמא לי. גם אתה? הו, אלי, צמא לי. צמא בי. אני, כולי. יודע שראוי היה להיחבא מעבר משהו ולאמור כל־כך בעקיפין, ושבדיוק ככה – ככה לא אומרים, אך משהו רץ לו מאליו ואומר. לא? ואסור להחטיא ולא לומר כשזה בגרונך מתפרפר רגע זה של פרפוּר בגרון. ולא יפה אולי, ולא נכון אולי, וגם לא לצעוק, אולי, אלא, ללחוש היה צריך או לשתוק כאבן, ויפה היה להמתין עוד ועוד, אלף להמתין עוד ועוד, עד שיגיע לכדי בשלות אמירה מצודדת, מעמידה לה פנים שלפי תומה, וכולה מוליכה שולל ומכוונת לתפוש, ומכל מקום לא לצעוק, האם צעקנו? בושה אם. האם ידענו מה לצעוק? מה ידענו? כשור עקוד או כאייל יערוג? חביבי שלי, יהי רצון ולא בזבזנו צעקה. ולא יעלה הרגע בשוא. לוּ יהיה מלא כולו את כל הלא שלנו, ואת הגנוּז לפני ולפנים, ואת הכן שלנו, המתחנן, המוּכֶּה, מיום ליום, המרומה, הנעלב, הנדחה לעולם. הכן הזה ההדוּף תמיד לתחתיות ומנוּדח, ולפשרות מסורסות, הכן שלנו, כל עוד הוא כן מלא, כל עוד אנחנו כן מלא, נַעֵר אותי נער היטב, אין בי יותר, רק זה יש בי, והגיע עד אמירה, זה המעט: שלא לאמור לא כשכן, ולא לאמור כן כשלא, זה הכל, לא, כי כשכן – אז – כשזה כן, הה, אלהים, כשזה כן אז אין זה רק כן, אלא הכל, ליתן בו כל שיש לך, בידיך, בשתיים, בלבך, בראשך, בכרסך הזו, במעיך, בחמדנותך, בהליכתך, במיציך, בסבלנות ובחוסר הסבלנות, בשיר ובגעגועים, בכל מה שכוחך דיוֹ להגיע, ולמעלה מזה, יודע כבר? יודע מה? יודע מה ויודע עד כמה? לא. אי־אפשר. הרבה יותר מזה. פי אלף מזה. מתאר לעצמך? כן? ובכן, פי אלף גם מזה! המון, נורא, יותר, הו, הרבה יותר, מאוד מאוד, כמו האוקינוס השקט, והאטלנטי, וההודי, והצפוני והדרומי, עם הגבוהים שבהרים, והעצומים שבעננים, מתחיל להיות ברור? כן? ובכן, גם פי אלף מזה! – לתת כל ההכל בכן הזה, כלפיד בוער, כלפיד בוער, מה עוד יותר מזה? הרבה יותר, כן, זה הכל, וקרא לזה כרצונך, קורא לרוץ אל מעבר לאפשר שיש בעין, מחוץ לגבולותיך שבהם אתה, – נתפחדת? – מה שתזכה לך בריצה זו לא תזכה לך בשום הליכה אפשרית מאה ועשרים שנים טובות. ואם המוגבל שבנו ינצח, מטעם יפה זו או אחר, ונישאר לנו בתוך הגבולות, יהיה, איפוא, עלינו להיפרד, ארוץ, איפוא, אני לבדי אל מעבר לגבול עד גבול חציית קו המוות. אמרתי דבר רע? הו, אינני יודע עוד. מוכרח בזה. יישאר באזניך סיפור או דרשה, דיבור או דברנות, ויהא זה מוקצה מחמת עומס, נטול שום מרחק של ראות מרחוק, של הומור, נטול רוחק מיטיב של הבחָנה כוללת, ויהיה זה פשוט מדי, נוגע מדי, וחסר שום דיבור אחר – הנה, רק זה, רק זה ואין עוד: כן כשכן.

איפה לוקחים כן אחד כזה?

נחדל. כן, בוא נחדל. גם הערב מתקרב, השדה החם נעשה שוקק אדוָה. כל ראש עשב הפך בו זהב, וכל הזהב מתרטט זע, על החריש הבלחות רטובות, והאובך באופק מתחיל נפתח, מסנן רגשה עמומה, בשולי הריקות הבהירה של השמים החיורים, לרכך את חדות קו האופק ואת חוד דיוקו הגא, נושם מרגעות כביכול, אף כי לא שום מנוח, ולא שמץ בי, כרוח עובר בי חסר שום סבלנות, שום כוח המתנה כלום אורך־רוח למה שאינו כלול בכלל התאוָה הזו הלוהבת בי, הנעקצת מָרי, להשליך ולנפץ משהו, או לקחת ולרוץ אי־לאן, לכל רוח ולאשר יהי, ואפילו אם לא, אלא לכבוש פני ולהיאלם דום, וגם לא כל זה, אלא רק סתם להתנדף מזה, בלי שום דבר ולא כנגד שום דבר, פְחֵה בי ואיעָלֵם. לא יעמוד לבי בגעגועים הנוראים האלה. געגועים בי ואין לי, דומני כי אצא עתה ואלך קצת בשבילי העפר ההם, כנגד השמש היורדת.
יש ריח למשעול האבק. הרוח נשתתקה והכל נאחז קשבה. גם אתה שומע? כלום גם מי שמימיו לא ידע את טילוף היחפות בעפר משעול־שדה, התמים הזה כגבעול חרוז עלים, כלום גם הוא יוכל לשמוע את רחש העולם הלובש חג שקיעה על גדלו, בלא שום פרכוס או מחלצות? מרחבי יום יורד. כּבד כפתרון. ומבהיר עד ריק. הלוך בלאט אחר גמלו, אחר חמורו, או הוא לבדו, לאחר יום־השמש בשדה, הלוך וטלוף ביחפות במשעול החום, כמו מעולם, כשהכל עוד היה מלא אלהים ועשיר, במשעול היחפים, המאבק לו בלחש, נותן ריחו, ומרַגֵש קצת ורדוּת פוך אל אלכסוני הקוים הללו, המגיעים עתה בהתחברות אחרת, שכוחה כמעט; כולה רוך מגע אחר, באותו שפע סחרחר זהרורים וקוים שאין להם קץ, גם כשהקיץ הקץ על הולכיהם אי־כאן. הרבה לפני כל נתפזזו כאן זוהרים, והרבה לאחר הכל ימשיכו. וגם קו־ההולכים שנערף באמצע, מתברר כי אולי לא נגמר, שכן כלום אינו נגמר ואובד עלינו פתאום, כי אם מוסיף הולך, נוטה ממקום הפתאום שנפל עליו, וממשיך אל קו ההליכה שאתה בו, והחי ישא את מתו, כהיאמנות פשוטה וקיימת בתוך הלא־ייאמן ההוא, כאפשר צנוע וחסר שום משקל בתוך האי־אפשר החונק בכבדו, חי כמין לחש מֶשי בלתי־מופרע, אשר אין בו כל אלא שארית נשמה בוכיה, אם אך ייעשה קצת שקט לקשוב, ומישהו, אולי, יהיה מבין מַשהו יותר בכל אלה, לא כן? ואולי גם יבין את סדריו של מי שברא את הקוים הגדולים ההולכים, ואת הקצרים מהם הנערפים על דרכם, את החוטפים ואת נחטפיהם, את הדורסים ואת נדרסיהם, ואת יפי הטורפים ואת צדקת נטרפיהם.

נחדל, מה אתה מבקש לעשות כעת, חביבי? העכרתי את רוחך? צר לי, ושבעתים צר שלא יכולתי לעשות כלבבך הטוב. רציתי מאוד לספר לך אחרת, דבר שיביא עמו נשימה רווחה, שלא ייראה כל זה בעיניך כדוגמא הכרחית, ושתצא לך פתוח יותר ומקווה יותר, אבל לא כך בא. נדחה הסיפור שלנו בלתי־מתחיל, נותר אי־שם מחוץ. אולי פעם. ושל הפעם יישאר לו בלתי־בא. וכך אולי מוטב: דבר בלתי נחרץ, ומקווה, לפיכך, יותר. לא כן? האם גם אליך נישבה פתאום עתה רוח־שתיקה? נדמה לי כי אני פוחת מהר מהיות איש שיחה. אל נא תהא מביט בי ככה. לא כלום, ואינני מייחל לכלום.

רק מאוד לא רוצה, ונורא־נורא כן מייחל. בוא. אם תרד עד שם, תגיע לכביש, לא תוכל לטעות, ובאוטובוס העובר שם תוכל לחזור בשעה קלה. לאן אני? האמת היא שאין לי. אלכה עד כה, אשתהה קצת ואשוב. אהיה מציץ אל שפעת הבהובי הקוים האלה הפורחים בשמש. מעל אותו אשל העומד כבר בתפילה. לך לשלום, חביבי, הווה זהיר בחצותך את הכביש, למטה.

(צילום: סעיד דברי, באדיבות הויקיפדיה)

5 – למנצח אל תשחת

אבל מה לנו מרבים כל־כך להסיח בי? והרי היינו מסיחים קודם בקצב הליכת הדברים, לא? שאין לך אומר נכון מאמירת הקצב הנכון. שהאמת שבדברים מוליכה אותם בקצב הנכון שלהם, בריתמוס הנכון שלהם, שבטבע ברייתם, אפילו אם טוב היה, על־פי תוצאה זו או אחרת, אלמלא רצוּ כך. מה הם כולם רצים ככה. מה הריצה הזאת. זה רץ מכאן וזה רץ מכאן. ומקום פגישה נועד לשתי הריצות שמכאן ומכאן, אלים אדירים, מי יוכל למנוע? אחי, אחי, אילו הייתי נמצא שם אז לעצור בך, לתפוס, לנפנף: עצור, לאט, הבט, עצור, אסור, הו, אנא, אל נא, עצור, אינך רואה? היית יכול? היית עוצר? אל תמשיך, הו! שם מחכה לך, נחבא אל השיח, וכחכֵּי רוצח, ההוא לך בחרמשו, חבוי, בסידריה ההיא – היית שומע לי, נעצר? או מחייך בלגלוג, נספיק נספיק, תראה אח קטן שנספיק, אל תפחד תראה שנספיק. ידיים בטוחות, וגב רחב לאחיך הגדול, הווה דבק בו. וזה החסן או האחמד, באמונה אומן, הפקיד רוחו, אהבת אשתו ובניו הקטנים, וסדר עולמם, בו – ההיה יכול לעצור, ההיה עשוי להתעשת, לבלום מיד ובאחת, ביד וברגל, ולהטות בכוח הצידה, במקביל לפסים ולא לחצות, מניח לה לזו המפלצת לרוץ בתאוצתה הנוגחת קדימה, מצרימה, שתרוץ לה פתוחה לתכליתה. בלתי־מתנגפת בכלום על דרכה, ועולה וצולחת בחֶפזונה ההכרחי, ויקחוה כל הרוחות, – ההיית עוצר אז, שם, והכל היה יכול להיות מתחיל, או נמשך, אחרת, פטור־סיוט, ונגאל – ההיית עוצר? יש רגע שעוד הכל אפשר וניתן. רגע הצטלבות הדרכים, שלאחריו כבר הכל אסוּר במוכרח, ורק נופל על־פי חוקי הכובד וחוקי אין־חזרה, בסדר הסיבות והמסובבים, מוכרח ואין מציל; הרגע עוד לא עבר, עוד ניתן להציל, לשנות, לכוון אחרת, קודם שהמוכרח יכנס כתליין שכורך את החבל, קודם שהאבן כבר בתוך נפילתה, הכדור כבר ירוּי וההתנגשות סוגרת. ההיית עוצר? או כבר אי־אפשר היה לך, וכבר היית קרוא, והדבר היה מנהג בך, ולעצור היה כאילו לנתק את הקסם, להינתק מן הקול שאחז בך, שהגיע אליך וקרא לך, לשלול דבר ממך, ולהותיר אותך כאוהב מנותק, קרוע, מתגעגע אל מעבר מזה, שנלקח ממנו, ברגע האחרון, על־ידי פחדנים שפלי אמונה? שאלות שאלות, סרק על סרק, כסילות על כסילות.
כסילות? או, אילו היה, שם שומר מסילה עם מחסום על הפסים, עם דגל אדום ומשרוקית: עצור עצור! או, לחש־סתר לו היה מעופף אליך, דבק אוחז בך, משדל, מזהיר: יקירי אל־נא תמשיך: ההוא שם, הנורא מכל, ועוד בידך לעצור, כעת עוד תוכל – שנה, החלף, בלום, צנח אל החול שמאצל, נסה, תראה, תראה, האם אתה יכול? הו, עורה, אל תישן, אל תהי כסהרורי רץ וממלמל נספיק נספיק – קום, עורה, התעורר, הקיצה נא! היש בך כוח להתעורר? רוצה לקום, חביבי? קום חביבי, יום חדש, בוקר טוב, הולכים לביה”ס, קום. הו, המתן, אל תרוץ, אל תברח, אל תחמוק: עוד אפשר, הקשב, הקשב נא, אנא: עוד אפשר! הו, נהג הקטר עצור עתה. הבט: איש על דרכך, בלתי־יכול לעצור, אלהים אתך: איש כאן, שנים, עוברים את, שים־לב אליהם, שים אליהם לב, שים לבך – – הו, אתה שם האוחז בחרב, מלאך אורב וחרב בידו, רואים אותך ואל תתחבא, קצתך חבוי בסבך כשודד, קצתך עומד ניצב על הדרך גלוי לכל עינים, אתה היורט את הדרך – עצור! נפשי תחתיו – עצור! עצור אתה, איש מבלעדיך כבר לא יוכל לעצור ורק אתה האפשר האחרון – אני אליך. במפגיע. בהפצר. בהתחנן. בהשבע: אל נא. חוס נא עליו. פטור אותו, ותר! אם גם אתה לא, אז… לא? אי־אפשר? כבר מחוץ לכל אפשר? כל־כך מוכרח שרק כך? גם כאן מולך הסדר של אפשר־אי־אפשר והכל בכלאו גם כאן? מה פתאום. והלא רק קצב ריצה סוער, וזה הכל? רק רץ כמי שאין לו עוד אלא באמת רק זה: לרוץ מוקסם: אני בא אני בא! לא כאיזו משוגה או טעות, לא כהשתבשות שאפשר גם לסלקה בקצת רצון, ולא כדמדום שחובה להתנער ממנו, מציאות שרק צריך לצעוק חזק ותיפול לה, כחומות יריחו – לאן זה אתה רץ? מה רידף, או ממה בקשת להינצל, שכבר התחיל משתרג עליך – מה היה לך אחי, שמוטב לרוץ בכל יכלתך ולמעלה מכל יכלתך ובמאוד מאוד ועל־אף־הכל ולשחק בסכנות ולהתל במהירה שברכבות השוטפות, שתספיג בך את תפלצת כל אוצת כבדה וגבורת תנופתה הבוערת, פי אלף מיכולת שום ילוד אשה לשאת ולחיות – ובלבד שלא? איזה מין לא? איזה מוכרח הולבש עליך אין־מוצא? לאן זה היית רץ? מי קרא, מה שמעת, אמור לנו, שכאן, אמור, אל תלך, אמור!
אינני יכול. קופץ עלי. הייתי בוחר שלא, אלא ש. מה אלא ש. לעזאזל כל האלא ש. מבול של התרחשויות נופל סוחף, אי־אפשר שלא, מוצלף קולות הכל. נוכחות הנוגעת עד. אני רץ לשם. הנח לי. להיות עמו אז. אני, שלא ידעתי אז כלום ולא עלתה על דעתי. סתם מתבדח אחד הייתי בשעה ההיא עם רעי, בסתם יום שלישי אחד אחר הצהרים, בלתי־נפלֶה בכלום מכל יום שהוא, עומד לצאת לרכוב אי־לאן – עוזב כעת ורץ מעל הֶפרד הזמן, רץ לאחור, לשם, להשיב, להסב את השעון, ואת דפי הלוח התלושים, רץ
אחי. וכמו תמיד: נספיק נספיק
וחסן. כדרכו: ואולי כדאי ש–
וכעת הנה גם ההוא: אני כאן.

וגם האופנוע אינו מחריש: רץ לי זה הכל יפה רץ לי
והרכבת ההיא: אני שוטפת להפליא כמו בטוב שבחלומות
ושוב אחי: אל תפחד
וההוא, מתוך הסידריה: בואו בואו. אני מוכן.
ואחי בשלו: אל תפחד זה כלום
שעל זה חסן: לא לעצמי, אבל
והאופנוע; אני שר, קולי יותר
אבל ההוא: בדיוק לכאן, וכאן אני.
וחסן: אבל הבית. אתה יודע, האשה והילדים ואולי כדאי
ואחי: שום דבר. היא רחוקה ואנחנו קרובים, קפיצה יפה אחת ו–
וחסן: אינני אומר כלום, אבל
ואחי: באמת לא כלום, הו, ואני מוכרח, נורא אץ לי, שום סבלנות לכלום אחר, לא יודע לומר, רק לרוץ, קצרה נשימתי, גם אתה, הוי אחמד?
וכבר לא רחוק, ואין לי שום יכולת, אני בא אני בא, ובכל כוחי מהר, כן, אני בא וכבר פה, כן – – –
הו? זה אתה הוא?
אלהים אדירים, מה

ועץ־הסידריה, שעומד שם תמיד (דַבֵּר דַבֵּר, אל תשתוק כעת עץ־הסידריה. מתפחד קצת? אבל כעת צריך לדבר. ותורך. כולם כבר. וכעת אתה. חושש? הבט עליו. בן מאה, לפחות, מאימת ההוא וידו הקשה? או תם ותמים ונכלם שכזה? מצחיק קצת. דבר כעת עץ־הסידריה. מותר לך. או, מבקש שנקרא לך שיזף?):
אלהים אדירים אני, הוא בי, קשה לי, מוטב שלא אראה, אין לי קול לצעוק, ולא יד לשנות, רועד בי, כולי, נורא, הרוח רועדת. נרעד בי – – והרוח. רוח של לפני הצהרים: אלהים אדירים, אני רוחפת ארץ רבה פנימה ויש לי המון, ואין לי, ולא אוכל פשוט לצעוק כל הדברים שבעולם. נעטפת ורצה לי הלאה. תמיד – – – ושונים כעת. זה עם זה וזה על־פני זה. וכל מיני:
לי אין כלום אני כאן
לי אין אני נמצא. הו
לי אין כלום אני בגבך, רוץ
רץ, לי אין כלום אני בריצה
לי יש הכל, ונספיק, תראה
לי אין צורך בהרבה, רק בך,
ולי לא יהיה כי לא יעצור
נפלא יש לנו ולא יעצרו עלינו
נפלא יש לנו ולא נעצור עליהם
בוא אל תפחד,
בוא נספיק, כי אני נורא ממהר, נורא
מוכרח להיות, קצרה נשימתי, שום סבלנות
כן כן כן, באים
אנחנו, אני, כן
הוא בי, קשה לי, מוטב שלא אראה, אין לי קול לצעוק, ולא יד לשנות, רועד בי, כולי, נורא, הרוח רועדת. נרעד בי – – והרוח. רוח של לפני הצהרים: אלהים אדירים, אני רוחפת ארץ רבה פנימה ויש לי המון, ואין לי, ולא אוכל פשוט
לצעוק כל הדברים שבעולם. נעטפת ורצה לי הלאה. תמיד – – – ושונים כעת. זה עם זה וזה על־פני זה. וכל מיני:
לי אין כלום אני כאן
לי אין אני נמצא. הו
לי אין כלום אני בגבך, רוץ
רץ, לי אין כלום אני בריצה
לי יש הכל, ונספיק, תראה
לי אין צורך בהרבה, רק בך,
ולי לא יהיה כי לא יעצור
נפלא יש לנו ולא יעצרו עלינו
נפלא יש לנו ולא נעצור עליהם
בוא אל תפחד,
בוא נספיק, כי אני נורא ממהר, נורא
מוכרח להיות, קצרה נשימתי, שום סבלנות
כן כן כן, באים
אנחנו, אני, כן
הו, מי זה?
אתה הוא כאן? הה, אלהים

נפסיק פה. לא, כבר אי־אפשר. אל תפריע. מהר חזור אל מקודם, קצת קודם.
חזור, החזר עד ראשית הדבר. בוא מהתחלה, שוב
הרכבת לאופנוע: נראה מי משנינו
המסילה לשביל: כעת אחצה אותך, פשפש שדות
השביל למסילה: אפילו עשבים בלחיי אני חוצה אותך אחרי בלותך
האופנוע אל אחי: הדהר איש שלי, מטריף ונרגש כמו, דהר אותי הדהר, מזוּוָג לנו ונדהר, פרש יפה שלי, להפליא הולך לנו –
אחי אל חסן: פתאום נחרדת היום, אחרי כל מה שאנחנו תמיד, היום דוקא, ביום יפה כזה – אני שקט לי כל כך, יפה לי היום כמו היום היפה הזה, היפה שבימים –
אחי אלי (ובחיוך רחב): אח קטן סמוך. אינך סומך על אחיך הגדול?
סליחה (מי זה אמר "סליחה”).
והמגחך, אל כולם (בלי קול, אבל בגיחוך רחב): אני שומע אותך. אתה המזנק ועושה עלינו את היאָמן ללעג ואותנו שוממי־ריק –
אני, אל אחי: הו –
אחי, אל העולם: שלא
ואל ההוא: חדל, זו לא חכמה
אני, אל המוכרח ואין־מה־לעשות: ואסור לך, שומע? באבי־אביך לא!
אני, אל הקטנה שבתקוות הדחויות באי־אפשר: שכן, שכן, שכן,
הו, אלהים. שכן. כבר למעלה מכוחך שיהיה כן? לא תוכל?
הו, עשה שיהיה כן, אם אתה כן עשה שגם יהיה כן, עשה הפעם
שכן – הלא אתה רואה –
אני, (כאן, מכעת, לאחר כל־כך הרבה שנים – שהרי אז, בשעת, כלל לא ידעתי – צועק מכעת לאחור, אל אז, כשהוָוה): ואין שום פתח לאחרת מזה? לא שום?
ואל אחי (מכעת אל אז): אתה היזהר, שים לב, הוא כאן, פקח הפעם עיניים, פה, בזה השיח, נחבא עליך בשיח, אסור לגלות אבל אני צועק: ההוא יקש פה לך פח!
ואל ההוא (כעת אל אז): אל תתחבא, רואים אותך. שברת את הכלים. צא! הרפה נבל, אומרים לך, כך זה לא משחק, צא
ואל חסן: מה אתה שותק, מתחנק ב'אבל'. הלא אתה רואה. זה הסוף.

עצור בו. צעק עליו. הפצר בו. הכה בגבו, חבוט!

ושוב אל חסן: חבוֹט, הזכר לו אל עג'אלא מן אל שאיטאן, המהירות מן השטן, שהמכבד אלהיו לא יאוּץ, שההולך לאטו יבוא בעתו. ש– אמור משהו! צעק! חבוט חבוט!

ושוב אל אחי: יקר שלי. זה אני. פקח לב

הפעם לא גבורות הן –– זה הכל!

האֵט. מְנע. לאן אתה רץ ככה, או מה ראית?

עצור, שמע, גלה את אָזני, אינך יכול עוד אחרת?

אבל אם להאט כבר אינך יכול – הו, פרוץ נא איפוא עתה, הגבר, רוץ שבעתים, חטוף! הכל על חודה של שניה מחוקה – רוץ להספיק הוֹ רוץ כמו משוגע, צלח!

ואל השביל: אתה התעקם, יַשנוּן אחד, התעקם אומרים לך, זחל מתחת, או דלג מעל, כחרגול, או שמאלה או ימינה, או להיפך, ורק אל תחצה, אל, לא, חוֹל מטופש שכמוך!

ואל המסילה: ברזל שכמותך!

והרכבת כעת אל האופנוע: לי אין זמן – הוֹ, עצור שם, אני רצה –

והאופנוע כנגדה: אני? מצפצף עליך ואצלח לפני שתחלמי לגעת בי –

הה, דבריס בטלים. כלום לא. זה רץ להיתקלות. מוכרח. לכך עשוי הכל. מהירות הרכבת מהירות האופנוע המרחק הרץ האפשר הבורח אין־הזמן הנמלט קוצר־הזמן לשנות, ההה, אתה תזכה, הפחדן שבשיח. (כאילו מי הפחדן חשוב ולא מי שיישאר!). גמור. גמור? מי אומר. הבלים. לא! אני כאן. ואני לא אתן. בכולי אצא כנגד. לא אתן בשום אופן. ובוא מהר אל מהתחלה, מוכרחים:

אחי אלי: אח קטן סמוך על אחיך הגדול.

אחי אל העולם: אבל מה פתאום עולם. מה לי פתאום ולכל העולם. אני רק רץ לי כמו תמיד בשביל עפר קטן אחד, באופנוע הזה שלי להספיק לקרקעות, והאחמד שלי של־תמיד אתי. נכון אחמד? שום דבר שיכול לעניין את העולם. ואל תעשו מזה פתאום עסק. תנו לי הלאה בשקט. נכון אחמד?

הקרקעות: כן. מחר גשם. נורא כבר נובט לנו לנבוט. מלא לנו.

השקדיות: עוד מעט. פוקע לנו לצאת. לבן עד ענוֹת. בטוּ, טוּ, טוּ־טוּ

הרכבת: טוּ־טוּ־טוּ, זהירות בסיבוּב, סכנת החלקה, הנוהגים ברכב מוּזהרים

הסידריה: נבלה. בדיוק בי נדחקת להיחבא בבטני, שודד אחד לחתוף. חכם גדול. שאשרוט לך באחוריך כשתקפוץ –

כברת האדמה הקטנה ההיא: עלי, פה, אני, היום, נחנקת מ–,

יפה דיי בשביל כל־כך? אוכל להיות לכם כמו שיפה שאהיה? ומעלי, פתאום, בזניק אש אל השמים, הו, שפתאום, שממני, בדיוק, שאני, שאוּכל, אין בי נשמה, שעלי כל זה: ולא אהיה כבדה מדי, מגושמה כזאת, נוקשה נורא? – – מה פה כל זה רועד. מה פה הולך להיות כל־כך, אני כברת־אדמה שלא כל־כך מבינה רק נרגש בה כל הקשה שבה, כמו –

נהג הקטר (מעלה סיגריה): מוּסק וטוב, יפה רץ לנו היום ונספיק חלק.

מסיק הקטר (מקנת זיעה): מוסק וטוב ונשיג ויהיה ויגידו ונגיע ונאכל ויהיה מלא.

נהג הקטר: הוסף עוד. שיותר. וצְפור בסיבוב. שידעו. הולך לנו היום. יופי של יום לנו היום.

אני, מכעת, מכאן: עצור חמור, צְפור ועצור!

עצלנים שפלי ידים מה כל־כך חרוצים דוקא היום הסקתם!

בן־אדם. עצור! הו, אתם השנים! פקחו לב!
הביטו מה, אין עוד זמן, מהרו! מושך לכם בשרשרת האַזעקה שלכם, תלוי בה כולי למשכה – עצרו! עצרו!
איש, אי בעולם: שום דבר. אָבוד. רק מה שמוּכרח מוּכרח. השאר לא מוכרח. וכלום לא יימלט. אָבד מנוס מקל. חזק לא יאַמץ כוחו. גיבור לא ימלט נפשו. אַמיץ לבו בגיבורים. ערום ינוס ביום ההוא. קדחת ינוס. לא ינוס. ייתפש. וככה זה.
כמה זה: והביטו. באמת: ככה זה. הנה ככה זה. לכו ספרו זה לזה: שככה זה. רק. תמיד. ככה זה. עד שמי השמים.
שמי השמים: ופתאום בנו. אל תוך הריק הכחול שהוא אנחנו. נתרטט בנו, ואלינו, ישר מלמטה. רטובים שכאלה באו, רועדים שכאלה, אפרוחי זה עתה, לא מנוסים לא לומדו להתהלך בכמו אלה, ירויים אלינו מבוהלים, כמין זיקי אש, אבל לא שום אש, רק גוזלים רוטטים וערומים, מי אתם כאן, אל מי באתם, ומבוהלים נורא, בואו, קטנים שלי, בואו נראה מה אפשר לעשות, היכנסו מכאן (משתעל קשות, נשימה כבדה, ומשתעל), אוח, הצינה הזאת, אז מה נעשה בכם? מכאן בבקשה. ומכאן והלאה אין עוד שום הצטלבות. רק למישרים, מישרי מישרים, מעתה ועד עולם: זהירות במפתן. הוא האחרון.
אי מזה: –

קול רחוק: –
ופה, ממש פה: –
אבל. לא יודע מה אמרו. אי־מזה, קול־רחוק ופה, ממש־פה, לא. וגם לא חשוב. והכל מסתדר כל־כך יפה, בשֹורוֹת, בֹשירוֹת, בסדר, בנקי, בדיבור אחר דיבור, אלמלא שאין דבר כזה. הבלי־הבלים. רק המולה יש מעופרת וטרופה מעורבבת עד מוות כשכלום לא ברור ועד מוות, פתאום רק מוות וזה הכל, ורק זה נכון אוי ואבוי לנכון.
האופנוע ההפוך: הה, גולם לי, די, קרוע עד תוך, כבד, לק–, או לר–, או–, לא, די.
אופנוע קרוע כואב, שם, הביטו, מטרטר בלי, קורע, קרוע, מתפרפר בלי, הפוך עד ש, ו–
לא, מי זה שם כעת מתברח כגנב מתחת הסידריה, החכם הגדול, פרצוף כסוי, הגיבור הגדול, ברח ברח, נבלה, לוּ באת תחת ידי, כי אז באבן הראשונה, ועל גולגולתך המיובשת –
קשרים, קוים, פסים, קולות, ריצה, ריצות, מכל הצדדים, ואלה שאינם, ופריחה ומחץ, מי צעק, אמא אי כאן אחת, הו, מה יכולנוּ לעשות. ברזליות, שנשתחקה, פסים, גלגלים, ברגים, חריקה נוראה, איש באמצע כל הברזליות הנכתשת, ובמירוץ שנכרת, כל־כך ותחוח הילוד אך, אשה. בתוך כל הברזלים הנכתשים, שיכורי כובד תאוצה נוראה, הפוכים נמשכים נשאבים אל הסוף, אל הסוף שאפשר, ובו סוף־סוף נשארים, עד כאן ואין עוד, תופש מה? אני לא. מי כן? אף מי לא. רק לא. לא עגול ושלם. סופי. מה זה לא? מה זה סופי? אתה יודע? אני לא. מי כן? אף־על־פי־כן. נראה שזה הדבר. ונראה שבאמת לא.
האיש שבישר לי: מהר. שתחזור הביתה. באופנַים. אמרו. או, מה שהוא.
האמת לאמיתה: אל תתנחם. הכלבים יתנחמו. אל תתחבא בנחמות. הפעם זה הרע מכל: הוא. ולגמרי. שלם. ולא פחות, הכל, וזו האמת. לאמיתה.

כולם (ביחד, וכל אחד לנפשו, ואין פנאי, לעולם לא, נחפזים להספיק, בוער להם); בקול רם! קשה לשמוע! מה אמרת? אמור שנית! לא, לא, רק שמתגעש. נורא. רק. העולם כולו (מוצלף כולו מצולב קוי דיבור. אלה ואלה מעל אלה, לחודם ולכללם, בקול המון, ובחרישית שבלחישות, כהטף טל על עשב, ובקריאות שאינן חוזרות, ומהיום אל אתמול, ומאפשר אל אי, וקולות התראה, ואחדים שבוכים – אל תבכו בבקשה – וקולות שאינם חוזרים רבים מכולם, וקללות, כן, לא מעטות,ואיומים, והפצר, בלחש, עד זוב לב, ויותר, ההוא לבדו אינו אומר. למה לו. פטור. יותר מדי חזק מכדי הצטרך לדבר או להשיב. יקבל גם כך. אלא מה, לא יקבל?): מי בעולם יכול לעשות משהו?
ההוא: אני כמובן האחד שיכול.
יכול כל־כך עד שלא יכול שלא.
אני: ואני אינני יכול.
אני: גם אני אינני יכול.
אני: והיית רוצה?
אחי: הו, על זה… זה רק מי שעבר יודע. ולא אומרים לאחור. אל נא תיחפז אח קטן.
(מי שם צוחק מבין שיניו? חמור, אל תצחק כעת, לא אליך מדברים, – סליחה. לא אמרתי כלום. –), (אם אינני סתם מתסבֵּך ומתפרץ אל תוהו: אם לא רק מקלות־דעת הרפתקנית קפץ אז לחצות כשבאה ממולו הרכבת השוטפת, וכל אחד יכול היה לראות ולעצור, ולא שום קול־קורא היה שם, ולא חלום נפעם, ותפסיק להציק בדמיונות! – כן? כך אתה יודע? או יודע אתה? או יודע מי?) מי איפוא יכול לדעת משהו?
האופנוע
הרכבת
הפסים          לא אני
הדרך            אני איני יכול
היום היפה     מה יכול? רק מה שמוּכרח
חסן              מוכרח מה?
אחמד           לשם.
שניהם
אוהביו
עולמם שלהם
ואני, אני־אני
ההוא (מחייך, בן הכלבים): אבל אני יכול (חכם גדול!)
ואוכל. ויכול.
רוצים לראות? הנה – חפ – ראיתם?
איך יכולתי, הה?
מה נשתתקתם כולכם? נבהלתם?
אבל ככה עושים את זו!
(אוסף כליו לברוח) (רוצח! רוצח!) (שנים מוטלים). (שתיקה).
כולם: (כל באי עולם): אבל – – –
אבל שמבל. די. איזה כולם. מה כולם. זה גמור. הביתה ילדים. אין עוד.
מהומה נוראה. לא כדאי עוד. מה מציגים הערב? משהו קל ומשעשע?
נשאר מה שנשאר. רק זה אמת. בדיות בדיות כל השאר. הכל. כבר אורות.
קראו לאמבולנס. הביתה. ולנסיה, הלך לשוק, קנה בקבוק, אינעל אבוק.
בזוג נעלים ישנו–ו–ו–ות.

הייתי שם לא מכבר. אין־השקט טילטל אותי לחזור ולבוא עד שם לראות. הרבה נשתנה סביב אותו מקום. חרוש, מעובד ומטופח. כפרים אחרים שהיו אי־כאן אי־שם אינם עוד, ואחרים נשתלו, עודם מתאחזים ומשתדלים לצמוח, אבל הגבעות לא נשתנו, ולא משוכות השיזף, אותן שבהן נתחבא אז בעל האלף־העינים, וגם לא פסי־הרכבת המתעקלים שם על־פני שביל דומם ולא משומש, וגם הרכבת אינה עוברת שם עוד, מאז נכרתה הריצה מצרימה. הכל עומד בעינו, וגם אותה חלקה קטנה אשר אליה הוטחו אז, לא ברור באשמת מה או אם היתה כאן אשמת מי, וממנה נלקטו אז השנים אשר בקשת מתקמרת שנתהפכה מהר ונפלה. בכרוּת, ראש לפני גוף, שטופי מהירות אצו נרומו אז שני רוכבים עורגים להספיק, והכל, כל כוח המהירות הצבורה בהם, כפול כָּבדם, ניחת בהולם אחד על רפיפות הקשר הענוג של חוליות הצוואר אל הראש, נתפרק, ופרצו מתוכו, כזיקי אור, נישאות מתעלמות תוך כך, מתוך נאקה או צפצוף היחלצות, נצטפצפו שתי נשמות ויצאו כזיק אור ירוי למעלה, ושנים ריקים לגמרי היו שכובים במעוות זה בכה וזה בכה, חובקים עפר וזה הכל.

4 – עשבת זהב

וגם בכלל לא לדבר עוד. הדיבורים הללו כולם. נלאיתי עליך בדברי, נלאיתי עלי. בוא לא נדבר. ידברו הכלבים. מי שרוצה שידבר. בבקשה, המקום פנוי. ואנחנו בוא נשליך עצמנו אל העשב הזה, היבש, הזהוב, הרועד ברוח. בוא, ישר אל תוך חבורת הזקננים הללו ושלום על נפשנו. איננו עוד. כבושים באדמה. מוטלים בעִשֹבָה בלב זהבה האביק, המרחיש. שלום, זבובים קטנים. והריח המריר־מתוק. הו, לשתוק. מבול שמים על עפעפי. מסוּנוור צלהבי שמש ישרים. רגוש בדממה שלמה. לא שלמה כי יש ציווצים אי בזה, ותיזוזי ניסור חרגולים. ואמירת הציקד בעל־פה. מבחין בחצצי הצבעונין של החוחיות, גם אתה? אלה, כן. אני אוהב את הזקנן השעיר, למרות שמו המטופש. מיני שמות ממציאים. בוודאי באמת שמו אחר. אילו קראו לו יבשוש או רגשוש או ברחוש או מה. זהבו הירוק. ירוקו המצהיב. צהובו החלמוני. וחלמונו הלחלח, מהבהב המבט, מהדהד כמיתר נפרט, מתנגן באפס־רוח, מתרונן מבליח, מזליח מהבהב, ריטוטים ריטוטים, רטובים מזהירים, אגודות־אגודות, זקניו אלה, הזקורים להרטיט, הצבורים בבסיסם, ומבודרים מעופפים בלמעלם, הקָדים ענוגות, מלאים רעד, בל המדרון מזהיב, מאגודות־אגודות אלה, חבורות של אור מאדווה. וּכשתתלוש לך קנה אחד, תמצא במפרקו מתקתקות, ינקותית שכזו. תפלה ריחנית, וגם לא־חשוב ואל נא תתלוש, ורק לרוח, תן לרוח; תן לה, רוטטים כולם, נעוצים ברגליהם וקרואים לעוף, כדגלים, כספינות, כמו, הה אלי, כאילו – –
ונכון שכבר נשתנה הכל לטובה. וניצלנו מכלימת תבוסה. בוודאי שכן. ונכון שכבר יבשים ומוכנים לקום ולרוץ עוד? (ורק עוד רגע: אם לא פרח ממני להזכיר כי זהוב של אמת הוא, בלי שיהיה יבש, וכבר זהוב אף־על־פי שעוד קצת ירוק?), ונצא כעת במדרון עד הוואדי (והמתן, גם זה: את ריחו, את ריחו לא שכחת? קח לך. וגם מזו שעל ידו, נפלאה מאין כמוה קרטם לך קצת ממנה וקח, מבושם תלך, חריף ומתעורר), ואחר־כך מאצל הוואדי נוכל לעלות על הדרך (ושלא לשכוח לאמור ובפירוש, בלי ריתוי ובלי הסתייגות של בושה: שלבי יוצא יוצא אל הזהבים האלה הפותחים ברעד כאן, ועוברים ועושים שם חלקת דגן נרחבה אחת, ורבות כמותה בהמשכה להלן, בשלוֹת ועמוסות שמש ותנודת זהב לבן על קרוּמן המפרפר כמשי, עד שהעינים מסתמאות, השמים אבודים באובך המתנחשל, השמש ירוקה והאור מסתחרר בלובן המכחיל רץ אין קץ –), אז נקום, נכון? (יוצא בי לבי לומר, ואני יודע שלא אוכל, מתפרכס בי, נלבט ולא מוצא דרך, להיות יכול לקחת ולשיר בקולי־קולות, מין ,כן' שכזה, כן כן, כן כן, ובקולי־קולות…).
קמים? קמנו (שקויי מרחב. וריח עשבים. ערום ועריה וריחות. ביחוד המרוָה הזאת. כן, מכאן. ביחוד הקורנית. ביחוד הגעדה. זו, כן. ביחוד קלחי השומר התמירים־שעיעים, ריח בלתי־מוכחש. מתקתק עוקצני) הו, לא. בוא לא נזוז. בוא לא נזוז. רוצה? עוד רגע קטן. אל נא תהא נחפז. בוא נהיה פטורים מכל. רק עוד רגע. תן לתפוש בעופו. אומר לך מלה? אבל אתה הלא יודע. יודע או אינך יודע? אתה יודע עד כמה? לא אינך יודע, מניין תוכל לדעת – וגם ייראה בעיניך נמלץ מדי. אתה יודע שזה למעלה ממה שאפשר, ממה שיש בכוחי, לוחש ולעתים גם צועק, מחריש קצת ופתאום מתגעש, כואב כמי שסכין קנאה תקועה בו, בבוקר מקבל את הדין ועד הערב ממרה והופך הכל בזעם, ואין מפלט, לא שום מפלט, לא, בסופו של דבר אין שום מפלט, ואי־אפשר, וכלום לא, ואי־אפשר אלא רק כל היום הארוך, ותמיד תמיד, ובכל יכלתך, ובכל אמיתך, וזה נהפך עינוי, נהפך חנק אם אין לו, ומצטבר כלבה בווּלקן, מצטבר נלחץ לקראת, כל הזמן, מנסה כפעם־בפעם אולי כבר, אם בשל כל צרכו, אם הגיעה כבר השעה, הפעם־אחת ההיא, שבה פתאום נפתח, שבה פתאום ופתוח, כולך, הווה בפתוח הזה, נותן וניתן כמו יהי אור, או כמו וירא כי טוב, לעזאזל טוב, מי זה יודע טוב או לא טוב, או מה זה טוב, רק שנגאל, שזה הדבר, שנגאל, האם אתה יכול להרגיש, תופש מה הדבר, לא, איך תוכל, גם אני לא, לא שום דבר, וכל מה שאמרתי אינו כלום, דברי סרק, לצאת לחוץ, לפנות ולנקות את כל השטח, שישאר נקי עד ההתחלה הנחוצה – אתה תופש? מסוגל לראות? יכול ללכת אתי? – כי לאמת אין מלים, ואני מאמיר לך מלים. איך אדע לומר לך ולאמת אין שום מלים, רק ריתמוס. הנה הדבר: כשבריתמוס הנכון – פתאום יודעים. אז יודעים. לא לפני. לא בלי. בריתמוס – אז. רק כש –.

רואים את הקצב הנכון, ושומעים, והכל בא אז נכון, ומריחים וממששים וטועמים והולכים והווים, בקצב הנכון, הלוך ופעום, מוכרח וחָפֵץ כאחד, חיים ל– ורוצה ב–, והזיקה שבין כל דבר ודבר, בין כלל הדברים ובין כל דבר ודבר, בין כלל הדברים ובין ההולך בהם, בין השדות ובין ההולך בהם, בין זהב השדות ובין השדות החומים, בין מהלך הגונים ובין הילוּך השטחים, יחס נוגן ועולה, אופף ועולה, בלתי־חייב שום תכלית, בלתי־משמש כלום, אבל נושא תבונה אחת, מין אחדוּת שלמה אחת, כזו שאם היא כאן כל השאר, שחיים בו, המגוּבב, המבולבל, המדומה, הנימוק בדלוּתוֹ, מקבל לו פתאום סבר, ואורך־רוח, ומידה של ראיה נכונה, נושא שלוָה וחסר שום מנוחה, מכונס בו ופורץ ממנו, עצוב עד דכא, ושר התרוננות, זורם בכל הניגודים, רץ בין גדוֹת, וחסר שום אפיק, ואין עוד בך שום מרי כשאתה, כל אשר אתה וכל אשר לך, אינך אלא איזה שחק־מחק בטל ומבוטל בשולי ההליכה הנרחבה הזו אין קץ, תופש? אבל כל מלה נוספת רק תערפל ותחטיא או אולי כבר גדשנו. אסור לדבר על הדברים, רק להקשיב להם. להניח לחבוי בהם לאמור ולעשות מכוח משקלו המוצנע. לתיתם לצמוח נכונה, בכל הגנוז בהם, בלי השלמות, הבהרות או הדרכה, אלא בכפי שהם, בשלמותם, בבהירותם, באפלוּתם ובמקצב הנכון. פתאום אתה חש איך לבךָ נקסם לך. פתאום קסוּם לך העולם וכל דבר שהוא, ברור אף־כי לא פתור. על כל מדרך כף־רגל־חידה, וכל מדרך מתרונן. אתה יוצא ממה שאתה תמיד. כמי ששערי הכלא נפתחים לפניך, נושם ויוצא חפשי, מסוּנור שמש לרגע. הריאות מתפוצצות ממגע אויד חי. נושפות את כל העכור המודחס בהן. מתרוקנות עד חשכת רגע ולוקחות מחדש. זרם עשיר חמצן, ישר מן הכחול הזה. שאיבות עצומות ותאבות של רוָחה, מתאנחות לרוחה, כצמא שנפשו כמעט יבשה בו – על מימי זרם צלול: טבול פנים בכּכוּת הזרם וישר מצוּלתו הרצה. ככורעיו של גדעון. אפַּים, ומן המים. ובלי מחיצה. ובלי יותר מזה הרגע הנוגע הזה. לא דרך מַשהו, לא אל משהו, לא בסיבת משהו ולא למען משהו – אלא בלי כל זה, ישר: אדם ונהר. איש ועולם. רוגש ונושם לתוכו, כשיכור מכדו, מבולבל קצת, אבל לא נורא, מבוּשֹם קצת עד שמגעו משאיר חותם, מעפעף קצת, אך צלול, הו, צלול בטיפת טל, צלול ושלם תואר, כטיפת דבש, צלול כרוח הים הבשוּמה הזו, כירוק הזה, כזהוב הזה, צלול כצהרי יום.

ומוקף מה? מוקף עליצות דבורים שוקדות בזמזום חם. ומוקף מה? מוקף ריחות מרוָה ומרירות מתוקה של שומר, נשימה שאינה מועילה לכלום אלא לעורר. ומוקף מה? מוקף נחלות מרחבים חמים, צהבוּת שדות, אבקות שבילים וחומות חרישית. ומוקף מה? מוקף ציוצי צפרים נעלמות (עפרונים? חומיות? נחליאלים בנתרם עלה ושקע?). ומוקף מה? מוקף עמקות שמים וגבהות ארץ ומשב־רוח לטבול בו, וטובל, רוחץ, מפורק, לא להצדיק ולא להצטדק, וערוך מוכן לזוז, כל אשר בי מפולש למישוש ההלאה שמנוכח, עוד, הלוך והלוך, הלוך ונסוע, כל הזמן פה פה ואף רגע לא פה, שר לנפשו, מכל העולה, כפתיל של לחות העולה בפתיל הבוער, אמן.
אף רגע איננו וכל הזמן הוא. עד שהוא זה כבר הוא לא זה. אין קץ למה שהוא יכול שיהיה, ואין שיעור לעושר ההשתנוּת של מה שהוא הוא. כפלג רץ, כנהר, כרוח, כלא־יודע־מה. כשקט. הה, בוודאי, כשקט. כשקט וכרחבות. רחבות עמומת דבש. ענבר אור. ופירורים שחשים אותם ביחפות כפות הרגלים, ובמעופי צפורית חולפת. כל־כך חשוב, ולא חשוב כלום. שקט מלא. לפני־ולפנים ועד הבטן. ושמים מתנחשלים לאטם. נגולים ומתנחשלים. ריצוּדי סגול נעלם בהם. התקמטות רחושה בגללה כעל פני מרחבי־מים. ריחושי זמזום נלאה ולא יילאה (חסר לי פתאום מישהו לגעת בו ולהראותו. אני נוגע בך. מצביע שתדע, רואה? שם, והלאה). ואין אתך כי אם הנוכחות הכפולה; של הכל ושל קטנותך. והמון סבלנות צריך אדם. סבלנות מאירה לכל מה שזה. תשומת־לב מפורטת ושקולה לכל זיז נמלה (לאן הגברת? מה בפיך? והחפזון למה?) או למצנחים השקופים, השמשיים, התחריים, של הגדילן שהבשיל, הנה זה, נישא בנחת כּבדוּדית, עם כל אין־משקלו השקוף, בשליחות דרך שמי יודע אנה היא, או אחריתה, לבוּש תחרה ואור, או היכן תיתם לו הרוח, ומי הוא שיצמח כבוא הגשם? קצת ריח מתוק קצת ריח מריר, קצת זוּמזם קצת לא. שקט כרסתני, מעובר, קושב פוריות מאוד.
מה אתה יודע. לא הכל אני יכול לספר לך. מאליך תמצא פעם מה עוד אפשר על גבי האדמה הזאת, כל מיני מה שאפשר, כאן, בפתוח, בצל או בשמש, בין שורות התירס העולה, או על־פני החפשי הספוג שמש ושמים, ובנלהב, כששתיקת הכל נעשית שירה, כשחום היום נעשה וילאות מעופפים, כשהשמש פרח חמנית מחייך אף אם לוהט, עולה־עולה בשגעון פריחה, ומה יעשה בשר ודם, פעם תדע גם אתה, ומקווה שלא תחסיר, ובשנַים תבוא לכאן, שנים שיכורי יחד, מעשה בהם ובאדמה עשירת הפיתוי, זו שבוער בה, שלא די צמחים הצמיחה מתוכה, שלא די חיים שוקקו מקרבה, שמיציה עולים פרחיה כגחלים וזהבה המוּם חוֹם, כואב ערגה, ובוֹער בה עוד ועוד, בשם כל האלים, שֹריפה לוחכת שֹורקת מתוכה, לוחשת להצית ולהעלות בלהבה כל הבא בה, ובחיבוק ובעשבים המתמעכים, שלא כדרכם, בהם ועליהם, ובהינגעות מיציהם שנפגעו, ובניזלי זהב לבן, ובפרחים לבנים שלבם זהב, שקלטו ביניהם ולא נודע, והציקדים הללו שאומדים אז הללויה, בדממה הגדולה הסוּמית, בעוד נמלה אחת, נפתלת בריר הזהב השפוך, תתעדן בקריאה שלא תשמע, במשקל הנוצה של הכבד מכל.
המתן? גם אתה שמעת? אי מזה… לא כאילו?… איני יודע מה. אמרת משהו? נתפזרה עלי קצת דעתי, סלח נא. אבל, פתאום, לא היה כאילו?… יפה כעת לאדם לחדול, להתקפלל כשבלול, ברכיו בסנטרו, ידיו מקיפות, בוֹנֵן לפניו, שועָה אל לא כלום, כממתין מאוד, אחד ממתין שבעולם, אולי כאל לידה. נרגש בי יותר משאוכל לומר. קצב מהלך השדות הומה בי כתפילה. כאן, בתוך כל זה, כאן אני חש בה, שומע אותה, אומר אותה, עונה אמן. יותר מבכל מקום אחר שבעולם. כביכול שותף לאיזו הרגשת אמת, הפונה נקיה למעלה. אל נא תחשוב לי לעוון אמירה נרגשת כזו. אין זה ענין לספר בו, כי־אם להיות בו. שדות ושבילים, רוח מאובקת, ומראה פתיחות מרחבים אינם "יחס לטבע", "יש לו יחס לטבע", או "מראה נוף" שחולקים לו "יפה”, או "נפלא", או "פאנטאסטי", או משהו מן הציונים, אין זה שעשוּע לקישוט. אין לך רציני מזה. הרה משמעות עמוסה. זה הרציני מכל דבר בעולם, שבו, וממנו ואליו, שהכל בו עשיר למעלה מכל שניתן לשער מראש, עשיר מכל עשיר שלעולם אינך יודע לאן תוכל להגיע מכל התחלה שתתחיל, כהפלגה בים לא ידוע, בלי מצפן ובלי הגה. מתחילה נתפשים במשהו, בעשב, בצפור, בצבע, בקו, ואחר נושרים הפרטים, כנסורת־אור, והכל נעשה כיכר שלמה אחת, ואחר־כך גם זה מזדכך, מתערטל את כל המוחשי שבמשוש, והופך להיות נרחבות פתוחה, חירות ננשמת בלי שום קשר של דוקא לשום שדה, או שעה, או למעמד צהרים יפים שהם. נושא מבט סביב, נושם נשימה עמוקה, ואין הרבה יותר מזה. שורקת בי בדידות כאל תוך קונכיה ריקה, כעל חוטי טלפון, בדידות בלתי־קשורה בשום סיבה, עצבות מתייללת. איני רוצה לצערך. בתחילה עוד חש נורא בנביבות הזו, חש איך ימים היו עוברים, עוברים ימי עוברים ימים, כמין ספינה נהדפת, ואחר גם זה נשכח מתערבב, ונתוק מן הכל מתחיל כעת חש איך אחוז מצד שני, אחוז אל, סחוף ומסוחף אל, כמי שנקרא לבוא, כמי שקול אחז בו לקרוא לו, מעבר רחוק מאוד, בוא אל תרפה. בוא. אל מה, אל אן, אל מי? וכבר אין לי מקום, לא כאן ולא בשום מקום, תם לי המקום, ולא כלום, אלי שלי, נפשי משתוחחת. רוצה למות את החיים האלה ולהיפלט אל לא אלה, בלתי יכול עוד. אין לי עוד מקום, אין בי עוד יכולת, אין בי עוד כלום לאלה. אבוד מקום אני. ולאן זה רץ, ולאן אני, ומהו שקורא לי, או מי?

טרזינות

ויום אחד בא אלי מירושלים רעי הטוב יחיעם, ובקוצר רוח חכינו עד שתתם ארוחת הצהריים עם שיחות השולחן המחכימות ונצא לנו ונרוץ אל הפרדסים.

ועליך לדעת כי ים הפרדסים – לפי שאין לך, לאמיתו, קולע מן הדימוי לים – התחיל באותם הימים מיד מעבר לגדר שלנו; רק עוד חלקת קוצים אחת היתה מפסיקה כמין שפת־ים צרה, וכבר משוכת הפרדס הראשון – וממנו והלאה, בגלים גלים, פרדסים פרדסים, כעלות הגבעות וכרדתן. ופסח נא עתה על משעולי חול לא נראים, ועל שדרות ברושים עבותים כדיו שפוכה, שחודיהם השחירו על פני בוהר השמים – ומייד יגאה לפניך הים הנרחב הזה, הקטיפני, העולה ומרחיק ומסתער אל האופק, הצף את הבקעה, טפס במדרונות, גלוש ודלג על סוללת מסילת־הברזל, ורוץ והמשך בה בתנופה ועד מרומי הגבעות אופק המערב – אותן צחיחות וחשופות, היוצאות מתוך הים ההוא כרכסי איים טרשיים, עדות לזיבוריותן הגמורה, לולא שהן גם גבעות שיודעות לעשות מכל גבב גבותיהן מיתאר קו נקי אחד, מדוייק וזך מאין כמוהו, המשורטט כבחוד עפרון מושחז היטב, שאין מלה לתאר חריפות דקותו, וצלילותו הענוגה. ועם זה – את קשיותו, המפורשת יותר מכל דבר שהוא, על פני המערב הרוחץ וצוהל באור הצהרים המבהיק (כביכול בלא קשר הכרחי אל השמש), קו שלעולם תלוי וילון ערפל זהרורי מתחתיו, ולעולם פורחת מעליו נישובת אבקת זהב יבש, ואשר באחד מחמוקי מיתאר מיוחד זה, בימים של קיץ, היתה יורדת לבסוף השמש, כיונה נחבאת אל בין כפותיים אוהבות; לולא שהשמש, כמובן, אינה יונה: שחורה היתה מעוצם יקודה, וסביב גלגלה רישף פזז תבן הזהרורים כביום הדייש, ובתוך דממה נפעמת, כספינה אל נמלה, היתה מגעת אז, סוף סוף כדות מעגלה אל פלס האופק, נקודת מגע לכהרף, שסביבה היה משתהה, כבוש נשימה, רגע מגע יהלומי, חוגג מאוד, כשזו מוסיפה ונותנת עצמה באורך־רוח, בהתמסרות אין־קץ, מתמדת ולא נעצרת, והולכת ובאה כולה, הלוך והינתן, הלוך והימסר, הלוך והיבלע פנימה – כאילו זה באמת כל תכלית הכל.

ואילו הרפתקאות הפרדסים התחילו מיד בפירצה שבמשוכת הפרדס. שכן השורות הראשונות היו של מטע אתרוגים. עצים נמוכים, סרחניים, עם קוצי אימה, שעד עצם הסתיו אינך יודע למי צורך בשכמותם ובפריים שאין בו כלום לאכלה, זולת אם יש לך אולר לפרוס לך נתח מביטנת קליפתם הלבנה הניתנת להילעס (אף כי כלרבי עדיף ממנה); וכנגד זה לעדור תחתיהם – זה מעלל רחוק מן התענוגות, אף כי לעבור ביניהם בריצה חסרת סבלנות; שני פוחזים כבני שתיים־עשרה, נוצצים להרפתקאה, ההופכים כל דבר ומתרגמים אותו כרגע לשפת אותם דפי הספרים אשר אך זה־עתה יצאו מקרבם, ועודם לחים ונפעמים מילדי רב־החובל גראנט, מזאב הים, מגשושי ומפוזמק־העור, ועוד נכונו להם, כבר בערב הזה, לאור מנורת הנפט שאצל המיטה, אלף הדפים של אלף הספרים, אדומי הכריכה כזהובי העטיפה, להיצמד אליהם, בשיפוף ברכיים ובכיבוש הסנטר על גביע הכפות, בראש מציץ מתוך מערת השמיכה, כגור דובים על חלת דבש, ולנטוש הכל־בכל ורק לצחוק לעתים צחוק פראי, שמבהיל את אמא שבחדר השני, ואת אחיך, ורק להגביה ראש לעתים ולשאת עיניים ריקות מזה ומלאות שלא מזה, פטורות מקרוב וטעונות רק רחוק – סעור אש וגפרית, שטוף משברי אוקינוס, ויללת זאב בודד בין קרחי הצפון – נלהבים טסו השניים בין האתרוגים הקוציים ופרצו דרכם במעלה הגבעה. וכבר על רוּמה של זו, מוקפת שורות לימונים גבוהים וסבוכים, היתה הבריכה הקטנה, זו ד' על ד' ועומקה ד', אשר אין בה כלום לשום גיחה של ממש, זולת אם לא על ארבות דמיונך המשתלח; ותחת זאת אין כמוה, צנועה זו, לצלילוֹת. צלול וירוד אל מעמקיה, בעימוּל ידיים ורגליים, ככלב־ים צעיר, והצג על קרקעיתה, מוקף ובלוּע בגוף המים, באור הירקרק־מופלא, העומם בתהום הזגוגית – אבן אחר אבן לצירוף ראשי־תיבות שמך, או ככל העולה על לבך (נערות, כמובן עוד לא עלו אז על הלב – מוקצות כרגיל מחמת ביתיות יתרה. ורדיות, סרטים ובובות).

אלא שיחיעם כאמור, היה ירושלמי. ובריכה לא אמרה לו הרבה, אלא רק הפחידה אותו, אף כי היה מוכן תמיד לקפוץ פנימה ולצלול כגרזן; וצריך היה לבחור בין הקדשת כל מחצית היום הקורנת שלפנינו אם כדי לשכשך בה את בשרו הלבן, הירושלמי, במים ובשמש ובחול, עד שיאולף לשחייה, או כדי החזקה ללא הרפות בתכנית המקורית, המפתה, שאינה כמובן אלא – הטרזינות. עקרנו עצמנו משפתה המחטיאה־מגרה של צלולת־העין, לא בלא הטל בה, לפחות, אבנים מבעבעות, לא בלי הזכר פרקים מהקלברי פין, מן הקפיטן הטרס, ומשלושה בסירה אחת מלבד הכלב – וגם לא בלי התפקע מצחוק רם וגדול, איני זוכר על מה, ולא בלי ללעוג, כבמחי־יד, למורה פלוני, שנזכרים באישיותו המשעשעת, ובלא שום דקדוקים של נימוס – ושוב הטלנו עצמנו לפנים, אל מעבר למשוכה הבאה – ישר אל הפרדס הגדול.

אלא שצריך קודם אולי, שתדע מה הן הטרזינות.

ואל תתמה אם תמצא כעת כי עם שאינן אלא קרוניות פשוטות על מסילת־ברזל צרה – שאין ספק כי גם אתה, לא־פעם, כבר נתלית, אם לא השגיחו בך, והדפת אחת מהן במדרון וקפצת, למרות האיסורים והאזהרות, וטסת ולבך גועש עלילה, אסורה־מפליאה, הפקר למהירות נרהבה ומרהיבה!… הרי, בפרדסים היה כל זה קצת אחרת.

לא אדע מקור השם 'טרזינות', אם בערבית שרשו או שמא מן הרוסית בא; אך כך קראו, מכל מקום, לאותה קרונית נמוכה ושטוחה, המורצת על מסילה צרה, ומובילה תיבות־פרי או שקי־זבל, להבדיל, מהכא להתם. כנגד זה, מה טעם נעלמו כמעט כל הטרזינות מן הפרדסים – לא קשה לשער. בראותך היום אותן כירכרות קלות על צמיגי גומי, אדומות וירקרקות. רתומות לחמור או לסוסון (ויש כבר אפילו שלטרקטורון פעוט וקל), וברווחים הנרחבים שבין השורות הן מוליכות כל הולכה שהיא בשקט, בנקל ובשפע. אז, באותם הימים – ואל נא תכעס כשאני נמשך ואומר 'באותם הימים' מדי רגע – היו הפרדסים צפופים, אף כי רווּחים כמובן מפרדסי הערביים, ולהובלה לא נותרו שם אלא רק אותן מעין המינהרות, שמתחת לעפאי העצים, שלא אחת צריך היה לזחול כמעט כדי להעביר את הטרזינה הנמוכה, ושיש גם וענף סורר נאחז ואף סחף תיבה והפכה על פניה, למרבה החרפה והצער, עד שנצטרכו להוסיף ולסמוך בתומכות את הענפים הסורחים כדי שיוגבהו ויניחו תחתיהם שערים של שיעור־קומה. זה מצד אחד; ומצד אחר – אופני הגומי עוד לא זוֹלוּ אז לרדת מרום שבתם במכונית ולהתגלגל בפחיתות לקרונית דו־אופנית דלה ולהיגרר בחמור. וכדי שלא לרקד עם עומס הפרי היקר, האסור בתנודה, לא נמצאו כשרים וראויים אלא פסי־ברזל מפולסים למישרין. ובסופו של דבר מה יצא? יצאו משעולים בג'ונגלים, ודרכים עלומות, אם רצונך בכך; או מינהרות בסבך למנוסת המורדים, אם רצונך אחרת; או מחבואי סיירי הכובשים בבואם לרשת אדמות רחוקות, אם דווקא כך תרצה. והכל היה אפשר באפלולית הפרדס הצפוף, הסגורה על דממה שרק צרצרים אחדים מזה, וציקצוק לבו של מנוע באר־המים מזה – התפעמו בה כמעבר מרחקים נשכחים, אף כי אך למגע־יד, כל העת.

לא יצאה שעה קלה וכבר היינו שנינו סובבים מרחרחים סחור סחור לבית הבאר, שדבקים היו אליו מזה ומזה מחסני־פח אחדים, ובית אריזה נכבד אבן־כורכר, עם חרדונים מציצים מחרכיהם, שהיה חבוש גג אדמוני שכרע עליו מלוא גופו של תות מכאן וגזיזי אור וצל האקליפטוסים האיתנים מכאן – וכולם כאחד, פח ואבן, גג וצמרת ושמי השמים, היו עונים ומתפעמים עם פריטות ארובת המנוע המשריקה קצובות יומם ולילה, אביב, קיץ וסתיו; ואמת מים אחת, זכה וקרירה היתה מפליגה מזה ונוהרת כל הזמן אל בין האילנות, מרצרצת כסף וזוהרת מילמולים, ומתעלמת באפלולית החופות הצפופות, מכוח אותה פריטה אין־קץ, אשר הידומה, לעתים רחוקות, היה פוער חור בעולם וגורם תדהמה, ומבעית ממירבצו את מוסה המכונן (היום היינו אומרים המכונאי), שהיה אץ לבדוק בבהלה מה התקלה במנוע או בבאר, או שמא רק אותה צנצנת כפויה, מהודקה וכרוכה בחוטי ברזל אל ארובת מפלֵט האדים, הוזחה קצת מסיבת־מה (אם לא מכוח ניתור שוגג של תור פלוני, בקנאו בשריקתה המעימה על פעימותיו שלו העמומות – בין תרדפה ותרדפה אחרי זוגתו המתחנחנת במניפת זנבה, המצויירת קשתות שחור־לבן, פרוש וכנוס, עמוד ופרוח – וחליל העולם הושבת כמעט במשחק האהבים).

מוסה המכונן לא נראה בשום מקום, ובוודאי היה נם את שנתו, שרוע על שקי החמור ועל מרדעתו, כשזה האחרון נותר חלוץ בגד ועל גבי מעגל תילי גללי עצמו ובין זבוביו המתבחשים, קשור לגזע התות שנתכרסם כבר לא מעט – והיה דש מעגל אין קץ, סביב סביב, מעגל מנוקה מעשב, מעלים, מניירות ומכלום, עד קצה תחום מגע שפתיו (אין צורך להזכיר את ריקות תיבת־השדה שלפניו, אשר בה לכאורה אבסו לו בבוקר קצת תבן וקצת ירק קצור). אך מבעד חלון בית־הבאר אפשר היה לראות את המנוע בסיחרור אופניו ובתנופת רצועתו הטסה מחרישה סביב ומטפיחה בתפר־האיחוי, טפיחה אחר טפיחה, בשיגרת הסחרחורת – מנוע סכוי כולו ומשומן וממורח ונוצץ, וגלגלי השיניים הגמלוניות שעל פי הבאר, סובבים כנגדו לאיטם, מעלים ומורידים בגל ארכובתם את מוטות המימסָר, אל תוככי אותה תהום אפלה, המפחידה כלוע חיית טרף, ומפתה כחלקת בריכת מים שוקטה, שסולם ברזל היה צונח לחשכתה ומתעלם בה עם הד פיכפוך ישנוני, עם הד כוח המנוע בתנופתו אין־קץ, עם עוד משהו שעלול היה להיות, והלב רק מנחש במדוּמדם, ובאימה לא מעטה, אף כי לא מוגדת בשפתיים, איזו אפשרות צעקה נוראה של מי שיהיה מועד ונופל פנימה בפירפור ידיים ורגליים להיתפס, צעקה חרדות שאחריתה לא תגיע… מעמקים כאלה, אשר יש ויפרוץ מקרבם, בפועל ממש, מלמטה למעלה, בהמולה ובמטפח כנפיים, עוף מתעופף, כוס או ינשוף, עולה מתוך המאפליה ההיא, מתוך דממת המצולה, מחולחלת הטחב הצונן – מתרעש פתאום, אלוהים יודע מה אות הוא או סימן, נלבט בחלל בית הבאר, ופורץ דרך החלון ונעלם עיוור אל השמש.

נתמלאתי עזוז וגרפתי עמי פנימה את הירושלמי. השותה מי בורות, שמעולם לא ירד ולא ראה באר ומנועה מקרוב – וכאילו משלי היו אלה, ואלוהי התהומות צד שלי הוא, הראה הראיתיו במועל אצבע, וברום קול בטוח הסברתיו, את האיצטוונה ואת גל הארכובה הנפלט ונבלע חליפות, איך חוטף הוא וטוחן בגלגל התנופה, ואיך הבליע זה כל חישוריו מעצמת הסיחרור. ואת אסוכי השמן הראיתיו, שהמכונן מקפיד תמיד שיהיו מלאים עד מלואם, ואיך הוא מציג רגל – תיארתי באזניו – על הקורה שמעל פי התהום, כדי לשמן את גלגלי השיניים שמעל הבאר ברגע עלותם ובטרם יצנחו בסיבובם, בלא לחשוש כלום, או בלא הראות חששותיו הסמויים, לא מן המעמק שלרגליו ולא מן הרצועה המעופפת בסיחרורה מימינו. ולא עוד אלא שנאחזנו שנינו, בגבורה מתאפקת בשלב המעקה, ובהתרגשות בכפות רגלינו, שילחנו מלוא אורך צווארונו פשוט ושלוח, איש בצד אחיו, להציץ בעיניים יוצאות אל אין הסוף ההוא, למוש מגעו הקר של הלא־מזה, שרוח קל־קלה יכולה לבוא מאחורינו ולהמעידנו, אלוהים אדירים – ובעיפוף רגליים וידיים לצנוח אל הבלימה אין־חוק… בכוח צריך היה להיעקר ולהיסוג משם, כשאבן מזדעזעת בלב, ובטרם יתחילו הרהורים אחדים להיקרם למלים גמורות אחדות מעל פי התהום, על אחד שיפול, שיעוף. ורק בחבלים ובשק יאספו ויעלו שאריתו המפורקה, המרוסקה, אם לא תקדים ותחפנו שם למטה נודיקה, זו המכשפה ההיא, האורבת לעולם אי־בזה לכל ילד. ממש בחשוך שבחובה, שבהישג תפיסת ידה, ומעבר לה.

*

טוב, יצאנו משם. עוד רעד כלשהו נמוג בברכיים. שתינו מים, שהד פעמי המנוע היה עונה בהם, נשמנו בשלולית אוויר חם ומזדעזע כזגוגיות רועדות, עד היעצם העיניים, ובאנו אל אפלולית תחת־התותים. פיקפקנו אם לפתוח בהם במעפלי טפסנות, תותים עבותים אלה חשכי הצל, שאין קץ לאפשרויות העליה והירידה שבהם, עד עורר כל קופיותך הגנוזה – או, אם מוטב שלא לאבד זמן ולהתחיל מיד בטרזינות, וכבר ראינו אותן, מקובצות צפופות פה, להקה בת שלוש, ממתינות מן הצד כסירות לעת שפל הים.

הו, הנה באו השייטים להשיטן להפלגה. ורק עוד יבורו להם אחת מן השלוש. ותדע שלא לווחי הטרזינה הם הסימן לטיבה של זו, ולא מוטות המעקה, כאשר היה סבור הירושלמי הלז, שלבו היה פתוח תמיד לנוי, אלא, כמובן, על־פי שימון גלגליה תילקח, הנבחרת, על־פי קלות חוגם חֶרֶש, ואת זו שנמצאה כשרה הדפו והושיבוה למישרין על המסילה ולא עוד אלא שבקופסה נושנה יצקו עוד קצת פסולת שמן אל סרני אופניה להיטיבם עוד יותר, וכבר היו עומדים לצאת ולהפליג – אילו אך נמנו והחליטו מה הם עתה, ועל פי זה כיצד תהא ההפלגה מעתה.

שכן, דרכים שונות, כידוע, להסעת הטרזינה. אחת, כמתבקש מאליו, פשוט להדפה מאחוריה עוד ועוד ולהאיצה, וכשתיטען זו בתאוצה מספקת – לזנק עליה ולהיגרף במסעה עד היעצרה כעבור מה. דרך אחרת אינה, כמובן, אלא ההדיפה בחליפין, זה מוסע וזה מסיע, ובחליפין, גם זו דרך ברורה ומסויימת עד שיממון. נועזת מזו, כמובן, היא הדרך להתיר בחשאי את חמור המכונן ולרתמו, ולהתפקע מצחוק כשהלז יריץ אותנו – אלא שכאן כבר מסתבך הכל מדי, מלבד אשר ייהרס המשחק מראש, מעוצם הפחד והצחוק מכאן, ומרוב הממש וההתעסקות בחמור מכאן.

מה נותר איפוא? נותרת איפוא דרך החתירה במשוטים, – משוטים? – כן. כמובן. – ביבשה? – למה לא? בוודאי ביבשה. ביבשת הים. כיצד? הנה כך: איש איש ומוטו בידו – סמוכה טובה אחת – וניצבים על פני מישטח הטרזינה ומהדיפים לאחור במוטות ונוסעים ומוסעים לפנים, ואם מתגלה פה ושם צורך בהדיפת־יד – הודפים; ואם צורך פה ושם, להיפך, בבלימה – בולמים, במוט המתהדק לאופנים; וכשמשיגה הטרזינה בסיוע כל ההדיפות ובמורד הקל את המהירות הרצויה – אוספים את המוטות וסופגים הנאה שלמה ומזיעה מן ההרצה שממילא, ורק עוד צריך להוסיף קשיים אחדים, כדי שהמשחק יהיה משחק, כגון גשרים פה ושם, כגון התנפלות פה ושם, ומארבי אויבים – כדי שהכל יהיה, ראוי באמת לשמו. וממש כך גם הוָוה. הדיפות נאות אחדות, יחיעם מזה ואני מזה, וכבר היינו מרוחקים לנו בלב מינהרת העפאים, חבויים מעין השמים (זולת אשר לתרומת מטבעות זוהר נושרות אין־קץ), שקועים באפלולית חמה, ומבקיעים בחטמנו חוטי קורים מתוחים מכאן לכאן, רוטטנים שכאלה וכספיים, שיש אולי גם איזה יחס בינם לבין זמזום חרישי, לא נלאה, התלוי בעצלתי החום העמום שבמינהרה הרצה עמנו. ממחים את החוטם ממגע קמחי נאחזני זה, מפטירים: ‘ימח שמו’, לא אל כלום מסויים, ומשייטים לנו בעוז.

קל מהרה הגענו אל פרשת המסילות: היישר, היימן והשמאל, כל סעיף וחינו שלו, סגולותיו שלו וסודותיו ועד שאנו בוררים דרך, משתהה הטרזינה הטובה הזו נחה על מעגל הברזל המשמש להחלפת מסילה במסילה. ואם אינך יודע, הרי זו ריצפת־מעגל, כמין דיסקה עשויה להיות חגה תחתיה, וכשעולה הטרזינה עליה בארבעת אופניה, מסבבים וזו על זו חגות במעגל, עד שמתכוונים האופנים כנגד סעיף המסילה המבוקש – מהדיפים אז, ויוצאים לדרך החדשה, קב ונקי. מעשה כה קל ונאה ונטול שום סיבוך שהוא, אם אך להתגבר על החשק המתדגדג פתאום, להסב את הטרזינה בסיבוב גדול אין־קץ, במעגל חוגה עצום, ותיסוב לה זו ותיסוב לה ותיסוב לה.

לא קשה לשער כי השמנו פנינו אל החלקה העתיקה ביותר בפרדס. שניטעה בימים הרחוקים, ועוד מלפני מלחמת העולם הראשונה, וזכתה לראות הרבה: פועלים, ותמורות, ואַַרבֵּה, ונתנסתה בשיטות גידול שונות, וכך נטעוה צפופה כתורת הערבים (לא בלי צורך עתה להחליף ולהחליף עצים שנדלדלו בשתילים צעירים), ואשר המסילה ברוצה שם חלפה על גבי כמה וכמה גשרונים קטנים, שמתחתיהם היתה זורמת מפכה אמת־המים ביום ההשקאה, ונפתולים נאים לה כה וכה. הנמך ירדה שם קמֶרֶת המינהרה, ואנחנו מצילים ראשינו שוב ושוב מפגיעה רעה בענף תלוי, ואחר־כך על ברכינו השתופפנו ועל ריצפת הטרזינה, מהדיפים אותה בעקשנות ובגבורה כל העת, במוטות שבידינו. ולפתע, ואני התנופפתי, ונתעלמתי בעוֹפי אחד העצים הסבוכים, לתמהונו של הירושלמי, אשר לא ראה מעודו ולא שיער ייתכנות מבצע לולייני כזה, ולפתע והוא משוייר לו בדד בטרזינה הריקה בארץ נֵכר, ורעו נתעופף לו אי־בזה ונתעלם; רגע עוד היה מוסיף ומשיח עם מקומו הריק כשנתחמץ לבו מאוד: בדד. אני כמובן הרביתי אז בצחוקים, על חרדתו ועל גבורתי – ולא מעט צריך היה אז לחזור ולהפליאו בגבורות ובמופתים מעין זה, כדי שיתגבר אף הוא, וינסה כוחו אף הוא בתעלול, כשנתלה כמעט בציצית שער ראשו הערמוני, הגדוש מעל שני מפרצים בשני צדעיו, באותו עץ שמוטי מורכב על לימון־מתוק, דליל מאוד, כאבשלום בן מעכה באלה ביער אפרים – אלא שהפסקה זו הכניסה אותנו, ובדחיפה עזה אחת, אל תוך תוככי המשחק.

הו, משחק. אתה מבקש לדעת מה, ואיני יודע כמה אפתח ומה אומר. משחק? הו, כן. אבל לא שום משחק שישנו ושכלליו ידועים מראש לכל. רק בּדוּת – הכל היה בְּדוּת. פלג זורם גועש במורד. הכל בשטף ובמפל סוער. הכל היה לא זה; הכל רק ב'כאילו”, רק ב”נגיד', רק ב'נניח ש–'. שום דבר לא כפי שהוא: הטרזינה, העצים, הזחילה, המוטות, אנחנו, אמת המים, ניצנוצי השמים מסוערי האור – הכל איננו עוד מה שהוא לפי שהוא, אם הוא עודנו עוד. כמראה העננים המשתנים בתוך היותם – השתנינו אנחנו ולא היינו מדי רגע את אשר כמעט והיינו קודם רגע. ורק פינו לא פסק מלעשות את הכשף – ובמלמולינו החזקנו את הקסם. במאמר שפתיים, כבורא בששת הימים, בראנו עולמות. כל־הזמן כל־הזמן לא פסקנו מברוא בו ברגע, ובו ברגע מעזוב ובטל מה שבראנו, נידף פרח בעשן, והוסף וברוא לנו עוד ועוד אחרת, בעצם אותו הרגע, את כל היש ואת אשר אנחנו בעצם הרגע ההוא, ומה כבר כעת, ואיך מראיתנו הנה זה עתה. הה, דפים שלמים שקראנו, ומן היפים ביותר, מן הבלתי נשכחים, קרמו עתה מפינו חיים וממשות, נתעללו בעליל, נתרחשו כהווייתם, ואנחנו עוטים היינו עלינו כל הזמן, ובזה אחר זה, ובלא שום קושי או פקפוק בגד ויפעה, שריון אבירים ומלמלות דוכסים, נוצה והוד, ומה לא, הה, מה לא, רק כן, רק כן, כל הזמן רק כן.

אל תחייך לך. הו, מי מכל מתרגמי ספרי 'אמנות' ו'שטיבל' העלה על דעתו כי את כל עושר לשונו, ואת כל אשר עמל להבריק באמצעות תרגומו – לתקנת ילדי ישראל – ישננו כאן ויביעו בשטף ובאמונה שלמה, מתחת העצים אגב זחילה וקפיצה, מתוך ריצה וטיפוס, ואף בנאומי מתייצב בשער, כנביא מתנבא, לוחם מלחמת העשוקים, ונושא משא, נאום נמלץ ונרהב – אשר מעולם לא שמעו כמותו עפאי התפוזים האלה; ואף כי כבר הרבה שמעו ושמעו בימיהם – כזה לא שמעו עוד, לא בימי העידור הגדול, לעת ההשקאה, ולא בימי הקטיף ולא בגיזום, לא מפי שכירי הכפר זרנוגה או קוביבה, ולא בימי ריב השפתיים שניטש כאן, מתחת חופות שלוות אלה עצמן, בין יישור גב ויישור גב, בין חסידי 'הפועל הצעיר' מכאן ואחדות העבודה מכאן – כזאת, כאשר שמעו העצים מפינו – מעולם לא שמעו!

הה, דברים כה חסרי שחר ולא שייכים לכלום, כה רחוקים, כה זרים, קולות מקרחי הצפון ומיערות־העד, מערבות הטונדרה וממרחבי הפאמפה, כשם שמסימטאות נמל פלימות וממרומי חודי כנסית נוטר־דאם של פאריז, ממישברי האוקינוס על גיגית־עץ שבורת תרנים ומוצפה כרבלות מים קוצפים, ומבדידות המעפילים בלובן התכול והדומם שעל צלעי האברסט – הו, מה אתה יודע! במיטב הלשון הנמלצת, דבר דבר בשם אומרו, בבקיאות חובקת זרועות עולם, בהתלהבות נוסקת רקיע – הו, עובר אורח, איש הולך לתומו אילו נקלע בזה – פחד! – היה נדהם, היה נפוג, היה מצומת בחרדה, אזניו זקופות ולבו מתפעם, רגע מעלה הרהור רע ונמהר, רגע מחייך נואלות, ושב ונבהל ומבקש בעיניו מישהו לשאלו – מה כל זה כאן ומי המה הללו שם? – ”ונגיד עכשיו שאנחנו,,, ואני… ואתה…” גילגל ברהטה אחד משנינו ורובע הפרדס הזה, הישן, הנמנומי, אשר מאז מלחמת העולם הראשונה, ומימי התקפת הארבה הגדולה, לא שמע קריאות מלחמה וצהלת לוחמים – נתמלא כעת צחצוח חרבות קוזאקים ושריקת חיצי האינדיאנים אשר לא יחטיאו – רהב ונלפת, תמה עד תדהמה, ולא קמה בו רוח. – – ”ונניח שזה, וכאן – – – וככה – – –,” צהל גבוהות אחד משנינו והקיץ ממנוחתם, לרגע, דראגונים אדומים והוסארים לבנים, פרשים כרגלים, ורץ נשלח, פליט אחרון, דחוף על רמכו המיוזע, ובזניקה אחת אל צוק – ובעוד זניקה נועזת ממנה אל מתחת הגשר, ושם לארוב לפלוגת הזרים כשיהיו שועטים להם מעדנות מטירת הצוקים – ובתרועה לעוט אליהם, המקורקף יקורקף המגורזן יגורזן, והניצול יינצל, בודד על אחרון הסוסים ידהר להזעיק עזרה, וכבר לבשה הפריגאטה לקראתו הדר מיפרשיה המנופחים, ומוטה על צלעה תחתוד בדאש השיבולת, כששתוּם־העין ניצב על חרטומה שלוב זרועות, דו־מאוקדח, מוקאסינים לרגליו, ורובה המוסקאט בידיו, לא בלי פגיון, מאכלת וסכין ציידים – ישרוק, והכל יתערבל לחיים ולמוות – הו, ספן אמיץ. הה, לב־הצור, לב־טוב מוסווה קשיחות פראית – – –

וכלום היה הפרדס ריק אז וריקן – כולו בָּמָה מופקרת למשחקינו ואין אדם לומר לנו מלה? אכן. אדם לא היה לומר לנו מלה. וכי מי יאמר?

תזכור מי ומי הֵמה בפרדס בימות הקייץ! מוסה המכונן – נם אל נכון, שרוע על המרדעת והאוכף למראשותיו, ואזנו לא תתעורר אלא אם אך יצריד משהו בקול השריקה הזה, המהמה אין־קץ ופוסק מעל הראש קצב לכל, הוא וקול תור זה או אחר עמו, על אמיר עץ זה או אחר, אולי קרוב אולי רחוק, קול חליל מעובה, בן שלוש פעמות חוזרות חלילה. מי עוד? שניים שלושה המשקים, שחילקו בשעת צהריים זו את חמישים מעוקבי המים בשעה (מצא: כמה ביום? בחודש? נורא!) – ופילגו להם איש אמת מימיו הצלולים לכמה בורות כאחד, ועד כה ועד כה ועד שילכו אלה לאט, יחטפו להם תנומות בכיבוש ראש בין ידיים, כחום היום. מי עוד מבלעדיהם? הה, אולי אותו מטליא תיבות־השדה מאשתקד, אותו זקן הרועד על כל מסמר שקובעו בפטיש; נוספים אולי עוד שניים־שלושה המופרשים להם בין צללים ומטבעות־אור ובין ציוצים חריפים של ציפורים נעלמות, הגוזמים בחלקה המרוחקת, והם גוזמים חרש, כאילו נרדמו הם ועולמם בצלהבי הצהרים, זולת איזו פציחה כה ופציחה כה, שהמזמרה מפצחת לעתים בהתגברה על גזם יבש; אולי רק עוד שניים שלושה, לכל המרובה, אבודים להם בהוצאת יבלית נצחית במרחקים כסוּיים, מטושטשים בהמיית התור ובהרתקת קול המנוע, והם כולם והכל הכל טובעים בתוך מאות דונאם, מוצלים בצללים בעצם הצהריים, בשלוות פיכפוך ובהֶמיה רכה, כעטופי קטיפה חמה – מי עוד איפוא ישית לבו לשניים נערים מתלהלהים מתחת חופות עצי התפוז הצפופים, הקיציים, כשהם מתפרצפים להם בכל מיני פרצופים זרים ומוזרים, בקולות שונים ומשונים – מלבד, אולי, אותם ניצנוצי שמים שמתבהקים ונושרים לכאן בכוכבי סנוורים? או אותם קולות התור הרחוק המחזר במילמול אין־קץ אחר התורית שלו, בלב צהרי הצהריים, בלי שים־לב לשום צהריים אלא רק אליה ואל חמודותיה, אם אך לא נרדם ומתוך שינה הוא מתמיד לפעום שָלוַות תנומות בכל עמקה: שלוש קצרות ושלוש קצרות ושלוש קצרות, בלי די ואין־קץ, ומלבד אותו תיקתוק הלב הגדול של הכל – משרוקית המנוע הרחוק?

והכל היה אפשר. וגם אמנם היה. וכי יש עוד דבר מן הנמנע? אין. אמור מלה, – ויש. בקש – ויהיה לך. עודו על שפתיך – והוא זה. פשוט. אין לך פשוט מזה. וכי יש? לא רחוק ולא קרוב. לא קודם ולא אחר־כך. וכבר לא היינו מה שהיינו פעם, לא היינו של מישהו, וחסרי כל שייכות אל שום שייך שהיה אי־מתי אי־פעם. כשם שהיינו מחוץ לסנדלינו, מחוץ לבגדינו, מחוץ לקליפתנו, לא שום גשמיות עוד, לא כלום – רק במאמר פינו היינו. פורצים וממשיכים, עוברים מזה אל זה, שומעים את השני אבל יותר מזה משמיעים אותו, נכנסים לדבריו, מפליגים מהם והלאה, יוצאים אתו לעלילות, מדברים עמו כאחד, ומדברים עליו ועל פניו והלאה, טסים קלים אחר משב רוחנו, או מה יכול היה לעצור או למנוע? יכול? כלום. אבד כל חשבון. המקום אינו כאן. והזמן אינו. זמן? מה זה? לא היה כאן שום זמן כלל. עתה, בהשקפה לאחור, נקל להיות ידעני ולחשב ולמצוא כי משתיים אחר־הצהריים ועד לצלצול פעמון סיום העבודה בארבע – אין אלא, כאילו רק שתי שעות, בחשבון יושר שאין כאילו קל ממנו – לולא שלא היו כך דברים מעולם. לא היה דבר כזה. לא כמוהו ולא כמותו. לא שעה ולא שעתיים. הזמן כלל לא היה. ומה היה? מלוא העולם היה. זה הכל. כולו היה. ומבלעדיו לא כלום. ונבלענו בו ונתבלענו. שלמים ולא הותרנו החוצה לא ציצית־ראש ולא פאת־זנב. הכל. ואפילו לא ידענו שכך הוא. וכלום לא. והכל. הו, הכל הכל. רק הכל היה שם, כל ההכל השלם והעגול והגדול כולו. נכון.

והטרזינה? כלום ניטשה עלובה זו, שוממה לבטלה ועגונה להעצב? הה. מה עולה על דעתך? כל הזמן תמיד היא במרכז, כמובן. הכל רץ סביבה, כל הזמן אנחנו ממנה והיא מאיתנו. הפלגנו בה. הדהרנו אותה. רצוא ושוב. מטרים ספורים שכל העולם מקופל בהם. פרצנו מתוכה וחזרנו אליה בקפיצה. היינו מדקלמים סביבה השבעותינו מה אנו ומי, ידו אחת אוחזת בה והאחרת פנויה להסביר מה הכל. פעם הוא אחרון הלוחמים שבה, צפוי לתיגרת ידו של אחרון הליסטים האורב בעפי העץ; ופעם הם שניהם כאחד, רֵעים לא ייפרדו, צמודים כאחד להביא פדות לנדכאים שבמצור; ובעוד רגע יתפלגו; זה לעקוף מכאן וזה להשליך נפשו מנגד, ולהתנפל ולנגח במצחו חומה וחֵל, ופנים אל פנים, אל תוך מעגל הזֵדים הנדהמים רגע והופכים ונמלטים לכל רוחות השמים. והכל, כמובן, רק בהגדה לא פוסקת, מסוערת כנחיל דבורים, אשר אם תיפסק – יפלו השמים על הארץ והכל יתפקע בבועה, והכל כחלום יעוף, כי על כן המְתה החלקה ההיא מילמולי חֵפֶז אצים להספיק, להגיד, לאחוז בדבר המתהווה והולך, הנמוג כמעט, לאמרו עד היותו כולו, ולו אך ברמז, זר לא יבינו, בחצי דיבור, ברבע, בפחות, בניד אצבעות דובבות. הה, רק קורא ספרים נאמן, רק תולע דפים אחד, רק הוא לבדו היה יודע להכיר כי לא דברי טירוף חסרי־שחר לפניו, וכרגע היה יודע מה לפניו ומי לפניו, מחצית הרמז יספוק לו ורביעיתו, הֵד מָשָל או זֵכר מליצה או ניב – וכבר הוא בתוך תוככי הדבר ההוא, והכל כבר נהיר לו ומפורש, מה כאן ואנה כל זה שלפניו – ואף היה נשטף, אין ספק, מוסחף בעזמת זרם המשחק הרותח!

הה. עזמת הזרם! אגב, היכן מוצאים ילדי שאר מקומות מקום לשחק? ברחוב? על המדרכה? בין קיר לקיר? או שמא יערות של ממש להם על סביבם, ובמרחק־מה הולך שוטף להם נהר מים אמיתי מפליג בין אילנות וסבך? אולי. אנחנו – בפרדסים. לפי שמחוץ לפרדסים מה היה? לא היה. רק חשיפות פתוחה אין חנינה, אל ארבע רוחות השמים, ואל השמים. אלה גלויים לארץ והארץ גלויה אליהם. ולא היה כלל שום מפסיק שהוא ביניהם, רק שדות גלוחי קציר ומלוחכי למשעי, ריקים להם ונכריים למדי, עד אפקי האופק, והרחק מעבר לכל אופק והלאה, אשר רק השמש לבדה היתה שם ורק אבקי רוחות הבר לבדם, ורק השטחים הפרושים לבדם – רק המה היו שם לבדם. שטחים יפים מאין כמותם לגמל מאריך־לכת בלי עד, ויפים מזה לדהרת סוס ערבות מנפנף רעמה ומדגיל זנב וטס, שועט באבק מי יודע אל אָן ועד אנה.

זוטרי פירות הבוסר שנשרו מן העצים, כזיתים לגודל, נעשו בידינו, כמובן לכדורי נפץ ולברד ריגום, אף כי לא היינו צריכים להם, שכן באמירה עשינו יותר, מהר יותר, הרבה יותר ואמיתי יותר. רק מעט גיאלנו ידינו בעשיות של ממש ולפיכך רק הגדנו, רק דיברנו, רק אמרנו, רק כאילו, רק שיחקנו. אף אַמת המים שנשתכשכה לא הרחק ושימשה אלף תפקידים ואחד, בלא שום קושי – והכל בדיבור בלבד – נתגדלה ונתרחבה והיתה לאמאזונס ולוולגה ולנילוס־הכחול בואכה ארץ אופיר ואל הררי סהר.

וכעת מה? כעת היינו אמורים לפרוץ אל הגשר האחרון. תמצא זאת בכמה וכמה ספרים. אלא ששם זה תמיד אחרת, וכאן היה אחרת. מתחת לגשר היתה כאמור, אַמת המים, ואצל אַמת המים היתה אותה דיסקה סובבת וצומת מסילות־הברזל לכאן ולכאן. לא יהיה לך הגשר אם לא תשלוט על הצומת. ולא תשלוט על הצומת אם לא יהיה בידיך הגשר. ואיך זוממים מזימה כה חסרת פתרונים אך כה גורלית לחיים ולמוות? – הנה זו השאלה. מאליו מסתבר כי לא יסכון שום פתרון אחר – אלא דינאמיט.

*

הטרזינה תשטוף במרוצתה, בחריצות יישמט מעליה הרעם, ובחפז מחופז והיישר למטה אל הגשר – ועד שזה יעלה בסערה מעיב עין השמים – וכבר זו על הדיסקה – ובריתוק נאמן של מאות רימונים (מתוך כרי נֶשֶר הפירות שצברנו לנו). תחוג, תסתער ימינה ותטוס לה לישועה, בעוד מחצית החבורה מתנפלת שם ארצה, לחסום כל דרכי הסיוע ולנתק גישת התגבורת. והכל על חוט השערה. איחור בשנייה וטרזינת הישע, מעוז הצדק, מתפקעת על יושבי בה – מעטים, אך מחרפים נפשם! – החטאה בהסבת הדיסקה והיא יורדת מן הפסים והכל לטמיון. כל הידיעות מסרו על כוננות חירום אצלם. הגשר הושם לפיקוח משמרות, ורשת אזעקה מעולה פרושה להם. חשד כלשהו – והכל נגדנו, והטרזינה בשטפה לא תיעצר עוד, ותהומה, הה, הכל תהומה, ממרומי הצוקים אל תוך הים. אל תוך קצף המישברים שבין הצוקים – פירשו זרועות, אחים. ומלטו נפשכם…

וככה היו פני הדברים. ואילו רק היה פנאי צריך היה להתכונן בדקדקנות – אלא שאין עוד גם רגע אחד פנוי. לדרך! שיקענו על־כן מהר את השמש. עשינו חושך, וכבר ערב, וזה לילה. ואך יעלה הירח ונצא. באחת עשרה. זה מזלנו. כך נכתב עלינו הגורל, בחסות החשכה נתקרב. וצאת הירח זו תהא 'שעת האפס’. אורו יזרח בעיני השומרים להכהות ראייתם, ולנו יהיה האור מאחורי גבנו – ונפרוץ לנו, רִכבנו יפרוץ לעשות המזימה – מלאכי עליון, התעמדו לישענו?

כולנו נרגשים. אף כי מעלימים. גברים כגבורתם. סעודת קודם יציאה. לא נבלעת. עישון סיגריה אחרונה (פתותי עלים יבשים לפופים בפיסת עלה ירוק). אנחה מתמלטת לא צפויה. דיבורי לחישה. הלב בגרון. אמור – הכל מוכן? מוכן תמיד. המקלעים? הרכב? לא תצא תקלה ברגע האחרון להשחית? וחומר הנפץ? כאן. ארוז בשקיות. ארבע מאות קילו! – כל־כך? – הה, כן, הנה כאן ארוז בשקיות. פתילים קצרים. החלטיים. אתה כאן? אתה הוא שתטיל! – אני? – עיני האומה בך. ולִבָּה. – כן – וחזק ונתחזק, – ואתה תאבטח. מכאן ומכאן. ואתה הוא הסייר. שאלות? – אין. כל אחד מאתנו עשרה. כן. עשרה קולות. עשרה מבעים לאיש. ומרגע לרגע אחרת. בזאת נבטח: איש לא יכזיב. ורק שהמקלע לא יכזיב. ושאנחנו נפתיע אותם ולא הם אותנו. ושאלוהי הצדק שיהיה אתנו ולא אִתם (שאם לא כן – הצדק מהו?) מוכנים? הכל, חברים, במקומו? ה'חומר', הרימונים, המקלעים התחמושת? ומצב־הרוח? לעילא ולעילא. נהג ולך. קדימה!

זה לילה. גם עשר פסיעות לפניך לא תראה. הטרזינה לאיטה. חרש חרש. גם אינה טרזינה עוד. היא משהו. הרבה כאחד. דבר שהוא־הוא ושצריך ושלא חשוב כלל מהו. כזאת היא. שלושה ארבעה הצעדים שלפנינו הם כל העולם וכל מלואו. בתוכם יהיה הכל. ורק בלאט. שום רעש ולא נפץ. קשב רב קשב. שמים וארץ ולב העם קושבים. בנחת בנחת המשוטים. אל נא עוד בכנפי הרעש, הה, נשר צעיר! פיכפוך המים? זה כאן? כעת? אתם שם – כבר רואים מה?

כל זיע עלול לגלות. על כרסנו שטוחים ושקט. הכוכבים מרמזים. רמזי רמזים. הנשוב עוד חיים אל ארץ החיים? הה. אמא. אמא. נפץ? לא. רק בוסר תפוח אחד נפל. נבהלת? הו! שומר מצונן השתעל שם!… הם שלווים. בוטחים להם. אנחנו נפרוץ. כן. אני מכאן. ואתה. כן כן. מכונסים. אחד פתאום מצטחק. רק כדי להסתיר נרגשותו. נרגשים. והאמת: הלב בגרון. וכבר אין שום מקום לשום אחרת שהיא בעולם. הכל מושם כזה. אין אחרת. אי־אפשר. גם אילו רצית. גם אילו בקשת – אין עוד. ואינך רוצה ולא תבקש.

– מה זה כעת? –

הה, לא זה כבר הירח – הירח עולה…

– הו!

מוט נתקל בענף. והכל נתרעש פתאום.

– גילו אותנו!…

בריצה. בקפיצה. קפוץ!

זיקוק! זיקוק בשמים – הכל אור! ניצוצות!

– ארצה! ארצה חברים! דבקו ארצה! הכל אש ועשן! המקלע!… – הי אתה! – יריות חזקות. מכל צד. פוצו! התפזרו! בקבוצות קטנות! ואתם – חפו! ושמרו שמרו על חומר הנפץ! זיק אחד ו… – אתה כעת! – אני פה!

אני קופץ לים! – הים? היכן כאן הים? – – ישר לים! – אל תקפוץ, ירושלמי, אל!… בשחייה, אני שוחה שוחה. כבד לי. הבגדים מעכבים, מכבידים, ספוגי מים. כבד לי. אני נמשך למטה – הו הו – איני יכול עוד – באר של עומק – – הים הענק. הה – למטה למטה – כאן, חברים. אני עודי כאן! – דפיקות איומות – ראשי ראשי… כוחי כלה! הו, הו, חברים! – לא אעלה עוד – אני צועק. צולל, בעופרת. למטה למטה – אני… די.

הה. לא די! חכה. אל תשבית את המשחק בעיצומו! לא. אל תצלול, אתה לא תצלול. אני אחיך. וקופץ אחריך – ואני אמשה אותך: הושט יד, בוא! כלום לא אבוד!… ואל הים אל תקפוץ כשאינך יודע לשחות!

הטרזינה! הי. הו הרכב! – אתם! – הגיעה השעה – שעתכם – החומר! – כעת רוצו. בריצה, הוי אנשים: יחד! בריצה בריצה בריצה!

– חפו עלינו חפו! אש מכל צד! הניפו, הו, בטיסה, הי אנחנו, בטיס־טיסה. – והשלך!… ה–ה–ה!… כולנו? כאן? ובטיסה – עופי עוף!

רעם אדיר. חושך ואור וחושך.

*

– מה קרה?

משהו התנופף. משהו התעופף. משהו התהפך, משהו לא זה: מה קרה?

– נפלת? אתה? למה אתה ככה? – גונח? מה קרה?

תראה תראה!…

וכבר הוא כולו בהילפתות, נלפת בהילפתות, וביד זו לופת את יד זו – הה…

– תראה!

– אתה? באמת? רגע. זה באמת? – ספר מהר: מה? הטרזינה שבמעופה, על הדיסקה הסובבת, ואצבעו נתחבה אי־בזה – במקום רע – הה – נקטעה? – הו, אלי! – הצפורן? – כולה? – ודם מן הפצע, הכל דם, בגדיו דם. ועל הפסים ארצה דם, ועל הגשר, הו, דם…

וזה פה. וזה יום. וזה אמת, וזה הוא, וזה ככה, ואנחנו… ופניו מחווירים, וצריך לעשות, וכל הפרדסים סביב סביב, ואנחנו לבד רק שנינו – ומה?

אל תבכה, אל… בוא נשטוף, אני אצלך, אתך, סמוך אתך. נרוץ לבאר, נקשור בחולצה שלי – ככה. בוא. אני אשמור עליך. הישען עלי. תוכל תוכל?

– כל הפרדסים האלה… המרחקים… תוכל תוכל?

– בוא. הישען ככה – – – –

הנה. ככה. עלי, כן. ואל־נא… הישמר אתה מן הגשרים, הו!… אני. נפשי תחתיך. אני תמיד אילו רק יכולתי… ואל־נא תרוץ שמה – אַל! אל תלך אל הגשר ההוא. בוא. ככה. בוא. על חמורו של מוּּסה נרכב הביתה, רוצה? חייך אלי – בוא חייך טיפה, הישען ככה. אני כּולי – ואתה… חייך אלי חביבי…

כעת בוא, בוא נרוץ לנו הביתה!

– או זה רק בסיפור? או רק בחלום? הו, לא, זה בממש. בדיוק בממש. אלי, אלי, למה? בדיוק בדיוק ככה. וזה הכל. למה? למה? בוא. אחי, אני תחתיך… יחיעם. אל תשבור כעת את הסיפור… לא. לא! לא! בוא

– – – בוא – – –

מאזניים, ז, 6 (חשון תשי"ט נובמבר 1958): 401- 411.

פוליפוניה


גוויה נרקבת, כדור־עף ושמש גדולה

בכתבה עיתונאית, או במחקר על פרק בהיסטוריה עוסקים לרוב בדמויות אחדות כשלכל אחת מהן סיפור משלה. מקובל לספר סיפורים אלה בפרקים נפרדים, ומוקד הסיפור עובר בהם מדמות לדמות. אקרא לסיפורים כאלה "מונופוניים".

את סיפוריו של יזהר ניתן לחלק לסיפורים "מונופוניים" (שאותם נהג לשלוח לפירסום בעיתוני ילדים או הגדיר אותם כ"צדדיים") – ולסיפורים "פוליפוניים”, בהם שאף לספר את הסיפורים השונים בעת ובעונה אחת, לספר אותם סימולטנית.

זו תוצאה ישירה של ההחלטה שהסיפור יהיה צמוד לציר הזמן ויתקדם איתו דקה אחר דקה, כשלעולם לא יהיה בו “לפני כן” או "אחרי כן”, אלא תמיד עכשיו. החלטה זו גררה תוצאה נוספת [מגישה זו] והיא העדר היררכיה, ועל כן הטרגי, המגוחך, הטריביאלי והמטופש מעורבים זה בזה בלי סדרי עדיפויות כלשהם. אם במוסיקה מנוגנים קולות שונים במקביל, בהרמוניה או בדיסהרמוניה, הרי בסיפורת שילוב הסיפורים זה בזה, במקביל, קשה יותר. יובל שמעוני (הרבה יותר מאוחר) בחר לספר בצידו האחד של הדף סיפור אחד ובצידו השני סיפור שני. יזהר בחר לספר את הסיפורים השונים באותו פרק, באותה פיסקה ואפילו באותו משפט.

יש לזהות את ההבדל בין כתיבה כזאת ל"זרם התודעה". נזכור שיזהר לא קרא בתקופה זו את ג’ויס או את וירג’יניה וולף, ודאי שלא את אלפרד דבלין. לאו דווקא התודעות השונות של הדמויות נשזרות זו בזו, ובוודאי שאין מדובר ב"תודעה קולקטיבית", כמו שטענו מבקרים אחדים שהתקשו בקריאת הכתיבה החדשנית והתובענית הזו. מדובר בסיפוריהן של דמויות אחדות, מהם מתוך הרהוריהם וחלומותיהם ומהם לגמרי מבחוץ, בתיווכו של מספר כלשהו, ולפעמים אלה סיפורים של דמויות חסרות תודעה, כגון השמש השמיים והארץ. אולי מוטב להשתמש בהגדרות מודרניסטיות אחרות, כמו "קולאז", במקום להיתלות בזרם התודעה דווקא, ואולי כדאי פשוט לקרוא.

מטבע הדברים שקריאה בסיפורים המסופרים כך היא תובענית, ודורשת קורא מיומן ובעל זכרון טוב. (הזכרון של יזהר ויכולתו להבחין בפרטים היו פנומנליים, בנוסח ‘קים’ של רודיארד קיפלינג). אם אצל צ’כוב האקדח התלוי על הקיר במערכה הראשונה יורה בשלישית, הרי ב"ימי צקלג" יש אקדחים רבים, חלקם על הקיר במערכה הראשונה וחלקם תחת הכסא במערכה העשירית אלו יורים במערכה החמישים ואלו בשמונים ושבע, והמספר נותן הרבה קרדיט לקורא שיזכור איזה אקדח היה איפה ומה פתאום הוא יורה. חוסר ההיררכיות יכול להקשות על הבנת הנקרא; כך למשל רק בדיעבד נתפסת חומרת המחדל שבהפקדת נשק הנ"ט היחיד בידי צוות שלא אומן בו, נוכח התקפת שיריון המתרגשת ובאה, או בכך שהפגזים רובצים במחסן במקום שיהיו בידי התותחנים. כשהתוצאות לכך מתבררות, הקורא כבר נמצא במקום אחר ועלול להחמיץ את משמעותם הגורלית.

כדי להבהיר במה מדובר אסתפק בדוגמה, בשבריר של דוגמה. היא לקוחה מפרשת הכיבוש השני של המשלט "חרבת מאחז– צקלג", ומדגימה את דרך הסיפור הפוליפוני־סימולטני של כאן ועכשיו. לצורך ההקשר, אפרק בתחילה את הפרשה לסיפורי הדמויות השונות המסופרים בה, ואחר־כך אעבור לשבריר הנ"ל בו מתקיים איחודם.

*

הכיבוש הראשון של "צקלג" הסתיים במנוסה מבוהלת של "מחלקת מוטה". ראשוני הנסים היו מוטה המ"מ ושמואליק הטבח (ראש ה"מערכת" ותחתיתה) – בתואנה שהם מסיעים פצוע למרפאה, ויחזרו ממנה עם תחמושת.

בערב המחרת יצא כוח גדול יותר לשוב ולכבוש את "צקלג". גם הכיתה של גידי, ממחלקת מוטה, שבה ונכללה בו. הכוח לא נתקל בהתנגדות, ואחרי הכיבוש הוסע רובו חזרה לבסיס; רק המחלקה של זאביק ובה המ"כ יאקוש נשארה והתחילה להתחפר. עם הנשארים נמנו גם אנשי "המסייעת": קובי החבלן ושני עוזריו, שלשה רגמים וטווח (ברזילי), ואנשי המפקדה: עמיחי החובש, שמואליק הטבח, שייקה הקשר.

רפי ודויד, מאנשי גידי, נרדמו מותשים על גל זבל שנמצא במקום ופספסו את ההסעה חזרה לבסיס.

גוויתו של אורי, סמל המחלקה של מוטה, זרוקה אי־שם בשטח והידיעה על כך מהבהבת כל הזמן בשולי התודעה.

המספר אינו ניטרלי ביחסו לדמויות. לחלק מהן, בעיקר מפקדים, הוא מתיחס באירוניה, אם לא בלעג ובבוז. עמן נמנים מישקה מ"פ המסייעת, המיטיב לדאוג לעצמו, זאביק המ"מ, הפראזיולוג הממסדי, ספי הקמ"ן הנלעג, וקצין התותחנים שלא מסתיר את פחדו. לחלק אחר מהדמויות הוא מתיחס בהזדהות ובחמלה: קובי החבלן המשורר, המבקר קשות את הדרך בה חונך בקיבוץ, יאקוש המ"כ הקשוח, המורד ב"התיישבות העובדת", בברנר ובגורדון גם יחד. יש דמויות שהוא פשוט אוהב, כגון עודד אמיץ הלב, ויש דמויות שאינן אלא קריקטורה, כגון שמואליק הטבח או פמפיק ה‘גוצון השמנמון’.

ומעל כל אלה ישנה עוד דמות אדירה, רבת נוכחות: השמש, שסיפור תנועתה בשמיים ועוצם כוחה על הארץ מסופר רגע אחר רגע.

ואלה הסיפורים המתארים את פרשת ההשתלטות השניה על "צקלג", מאז הושלמה ועד הנסיגה השניה ממנה [ואלה כמה מהגיבורים המשתתפים בה].

1 נתן הפיאטניק מתלונן על כאבים ומוחזר לבסיס. עודד, הרץ המחלקתי, עז השרירים והרוח מתמנה ללא שום הכשרה מוקדמת לפיאטניק ופמפיק – לעוזרו. מעתה שני ההפכים הללו הם צוות הנ"ט. “סמוך".

2 קובי חולם להתמזג עם הטבע אך התפקיד קודם והוא הולך להתיעץ עם זאביק המ"מ בעניין הזמן המתאים למיקוש נגד השיריון העתיד להתקיף. זאביק פוסק כי המיקוש צריך להיערך בחשכה, ומציע לקובי שעד אז ישוטט סביב ויחפש את גוויתו של אורי.

3 רפי ודויד מתעוררים על גל הזבל לקול צלצול המזמין לארוחת בוקר (אחד מקטעים מצחיקים רבים מאד השזורים בסיפור). המצלצל הוא שמואליק הטבח ודויד מתנפל עליו (קל יותר מאשר להתנפל על מוטה המ"מ).

4 רפי ויאקוש הם בני מושבים. רפי הוא מושבניק־ממשיך, המכבד את אביו ומתכונן לשכלל וליעל את המשק; יאקוש לעומתו מתכוון לעזוב את המושב ומבקר בחריפות את הוריו ואת החיים צרי־האופק ב"התיישבות העובדת". רפי ויאקוש אינם חדלים להתנצח, וזאת תוך שרפי אינו מרפה ומנסה עוד ועוד למצוא הסעה חזרה לבסיס ואיכשהו תמיד מוצא את עצמו אחרון בתור.

5 זאביק המ"מ מטיף לקונפורמיזם, ונתקל בהתנגדותו החריפה של יאקוש.

6 כמו גוויתו של אורי גם הצליפות נוכחות במקום, וגם לסיפורן מקום בין הסיפורים. צליפות הן עניין מפחיד ביותר, וביחוד כשמקורן אינו ידוע. המכוּנה ‘יוחאי־של־בתיה’ קונה את עולמו כשהוא פוגע בצלף.

7 סיפור שלושת הרגמים המתעקשים להשאר בבור בו נהרגו קודמיהם מסופר בנוסח של טרגדיה יוונית שסופה המר ידוע מראש ואין דרך למנעו. ברזילי הוא המקהלה המתריעה ומקוננת על כך.

8 עמיחי החובש מתגעגע לחברתו והגעגועים מכנפים אותה למלאכית רבת יופי.

9. השמש משלימה מהלך שלם ממזרח למערב, מתקווה בבוקר לזועה בצהריים ולתפארת שאין משלה בשקיעה. בקטע לדוגמא שלהלן השמיים מתוארים כאילו צויירו בזיפי מכחולו הקשה של ואן־גוך.

10 בהמשך לצליפות, וּ“לפי הספר", מתחילה הפגזה על המשלט. זו ההקדמה ההכרחית להסתערות שריון האויב. בדיוק אז מופיע במקום קצין תותחנים כדי לטווח הפגזת נגד. זה איש הבריגדה שהתחנך בצבא הבריטי והוא אנטי־תזה ארכיטיפית לפלמחניק (עיינו בספריה של נתיבה בן־יהודה). המספר שופך עליו קיתונות של לעג אך מעשיו אפקטיביים ביותר – יותר מכל מה שעשו או יכולים לעשות הפלמחניקים – עד שאוזלים הפגזים

11 אחרי השתמטות ממושכת של כל אנשי המשלט מחיפוש הגוויה, מופיע במקום אבי הסמג"ד הנמרץ ובפיקודו ובהשתתפותו נמצאת הגוויה המחוללת ומונחת בג’יפ על השמיכה של רפי, שהכין אותה שם בקפידה רבה לקראת נסיעתו הוא לבסיס

12 פמפיק, בתפקיד שדר ספורט כביכול, מדווח על משחק הכדור־עף בין נבחרות פלוגה א’ וד’.

13 שריון האויב מתקדם בחיפוי אש מרגמותיו. אין מה שיעצור אותו. יאקוש נהרג. אלו שנשארים בחיים – בורחים.

(כדאי להשוות ל"אנשי פאנפילוב" בן התקופה המתאר סצנה דומה – שריון מתקיף כוח של רובאים – ובו רובאי הצבא האדום נהרגים עד האחרון אך אינם בורחים; באחת השיחות בפרק טוען גידי כי "אנשי פאנפילוב" הוא הספר היחיד הראוי להקרא).

*

"פער אחד שבשמים נסגר. חזר ונאטם. ואילו השני נתעגל ונשתנה והבהובי־השיש מסביבו החריפו, ונידמו כהלכי־מים זוחלים, בהינף מעגלים לולייניים גדולים, עם קוים גדולים משוחים בזיפי מכחול קשה יבש ונטול־צבע כמעט. ומהלאה היו נטושות נוצות־נוצות מפוספסות בראשן, תלושות ומושלכות, פורחות. ואילו ממעל, ישר ממעל, הודגשה, אפור על־פני אפרפר, שיזרת גזיזים כמחרוזות פנינים, קטנות וקטני־קטנות, ורבות אחרות, מיטשטשות מהלאה, שזורות חלומות ודואות בדממות הרחוקות. ומאופק עד אופק היתה מתוחה קשיבות עד דק. אחדים אפילו נזדקפו והתישבו. כורים אוזן וקופאים לקשוב, האומנם לא־כלום? לא היה איזה רעש, או קול צעקות שהן? מניין איפוא, אם הכל שלום, הצל שחלף? טפשוּת. הלב הכסיל הזה, איך שצלל פתע! חוזרים וצונחים לאחור, ומתרווחים על האדמה. מתאַדשים. אחד מכעכע בגרונו. נבהלים להביט אליו. לא, אין זה אלא פמפיק. נזכר בדבר ומספר מה שנזכר בקול מיושן. לא שום דבר מיוחד. איזו תחרות בכדור־עף שהיתה לא מכבר. נבחרת פלוגה ד' כנגד נבחרת פלוגה א'. מעשה שאירע לפני חמישה שבועות, ושהוא גופו היה צד חי למאורע לא נשכח זה. (חמישה? וכמה מתו מאז?) אבל טוב לשמוע דבר שאין בו לא מריבות ולא חכמות ולא פוליטיקה ולא שאר מיני חיבוטי־נשמה ממורטטים. מחזיקים טובה לפמפיק על קולו המיושן ועל סיפורו הפשוט, הלא־כלומי, כמי שמספר מעשה־אגדה. אחר־כך משתנה גם הפער הזה, הנותר, שבשמים, ונהפך כמין חיוך כבוש, מתעגל ואובד, בתוך רסקי אפרפר קצפי מבליח, וזהוב חלבי מועם, בלי זכר לתכלת שהיא, רוחש כולו ריצודי־לובן פעוטים, במיליוני מיליונים, כפזז זבובונים. גוָנים חמים מסתלסלים כקנוקנות על חלקת הבהט. כפות־הרגליים נאפות בהחליקן לבטלה בעפר החם. משוטטים בשמיים ונזכרים ברעמת שיער יפה מעל צואר נאה. בגדשי־שיער נפלאים כאלה. שיער ערמוני ונופל אל כתפיים צחות, עשיר גוונים שבין חום לשעוָה, ובין זהב לשחור, שלהבות נלהבות אצל כהות, אביב־תבואות מלבלב רוגש. חבּובָּה שלי. צביטת געגועים. נערה שלי. חלום שלי. אהבה שלי. בהירת־זוך שלי, מאירה שלי. הה. כן. רכה אַת, חברה טובה, לטיפה להילחץ אל הלב, לחוש את פעם ליבך החם, שעיניך נעצמות מרוך המגע, שהכל מתפשט את גשמותו המסורבלת, הלא־מגולחת, הלא־רחוצה, העייפה, דלוחת־העיניים המוּאדמות, גרוסת האבק, ורק מה שלוחשים לך באזניך, האֵל יודע מה, ומתפנקים אצלך, ומפנקים, חונף, ודברי אהבה וזמר, ואוהבים כל מה שיש בך ואתך, ואת חולצתך הרכה, ואת צחות גרונך הלבן, ואת מבע עיניך הלחות אליך, ואת הבוהק החוזר משיניך, בריא ומעודן מצוחצח, ואת גומות החן, ואת שקעי לחייך, ואת הסרט שענדת לך פתאום בראשך, שעושה שבת בהוויה, את ששבת אַת כולך, יום חג לעולם, שאוהבים אותך ואת האויר שסביב כל הליכותיך, שמתחככים אצלך, ומתוַדים לפניך, בהגיים ובלחישה, ובנשיקה ובנשיקי־נשיקות, ובהתחטאות, חבּוּבּה, חבּוּבּה, חבּוּבּה שלי, ומתרגשים להחזיק בך ולקרוב אליך, ולהיות מתגוששים עם קצת מיאוּנך הלא־דוחה, שלפי שעה, שמבקש כי אחר־כך ולא ממש כעת, אחהו, אלי אלי. (מניין אי־המנוחה? מה מתארע כאן?) – 'אלא מה? – מספר פמפיק – מי קילקל את המשחק? השופט. אליהו. חמור בן בקר. לא די לו זוג המשקפים על עיניו הסרוחות. עשרים פעם צעקו לו שיביט. זינוק פסול אחר זינוק פסול. החבריה נתלים ברשת. הרשת נקרעת כמעט מרביצות עליה. והוא כלום. עד שמישהו ריחם על המשחק ותקע לו כדור בפרצוף שעשה לו חושך בעיניים. זהו.' שוב השמים. זהב עמום מאיר. עצוב עד עמקי הנשמה. אצבעותיו היפות. הארוכות וצרות של אורי והצפרניים הקמורות (לאן. בכל־זאת. הולכים לאחר שהגוף נחרב?), שיער ערמוני, בדיוק כזה, ובלי ראש, גידמת בין־כתפיים פעורה, תחוחת־בשר ועורקים פעורים. אימה. (וגועל!) לא. משהו אחרת. לשכב עצלים ומסולקים. עייפות שכזו. גם לא עייפות. אלאככה. הס. אין עוד – 'ההוא התחיל לצעוק ולצווח – ממשיך פמפיק בנחת – נשברו לו המשקפים. לא רואה כלום. – אז אל תהיה שופט, בהמה! – אמרו לו – אחד שלא רואה! וקראו לי, שאני אשפוט. וזהו' – היש כאן אדם דואג לארוחת־הערב? עוצמים עיניים. שמא באה שינה ומאחזת עד מעבר לזמן החולה, הרבוץ הזה. הנה ככה. אדם ערום בין אדמה ושמים. ולישון. הג'יפ הנורא בודאי הגיע. באים סביבו ומתאספים. השמיכה כולה דבוקה וסרחון. ועוד מחכה ויתפשט לו הסיפור שאין לו ראש. בשתיקה תפשוט השמועה, כעשן. לא נוח ולא יודעים בדיוק מה. סקרנות פתוחה ורתיעה סוגרת. מתמלאים דמעות ומסתירים. ועם זה, גם הרגשה דומה לחגיגית. האם אפשר שהוא ישנו עוד והוא מסתכל בנו מן הצד, לא־נראה, מעבר לצעד ההוא שצעד לו מאתנו? מה רואים משם? ומה רואים אצלם, מה הם מכינים עלינו – ספר גלה לנו! הלא אתה שייך לצד שלנו! – 'עשר – שבע לטובת פלוגה ד' – ממתיק פמפיק סיפורו – החברה מתחממים. עמוס יוצא להגיש. מכה אדירה. שלמה מזנק עליה ומנחית אותה. כמו ברק. לא מנסים גם לעצור. אי־אפשר. כל אחד צועק שזו היתה חובת השני לעצור. אחת־עשרה – שבע. מתחלפים. מתחילים למתוח אותם: א־נוּ! תראו משהו! איפה הדם שלכם!' – צפור מטלטלת זנבה עלה ורדת על דופן הבקתה. מצייצת. דרורית קטנה אחת. (אני מכיר עלמה אחת בשם דרורה. דרורה מעין־חרוד.) אחר־כך בא ומתישב על־ידה הזכר שחור־הגרון. נרגש ומרקד קצת. מצייצים יחדיו ומניעים זנב. וקופצים פתאום ופורחים זה אחר זה. (דרורה וגם שתי צמות, ועם מתניים כינוריים.) האומנם לא יקרה כלום? ומה היה פשר הצלף מקודם? הם עוד כאן. אל תשלה נפשך. ועוד יופיעו. אַל תשגה בתקוות. בכל עצמתם. ברעם ובאש. ומי יודע עוד מה. ובאיזו רשימה אתה. למה לסובב בכחש: משהו מתרחש ובא. איש אינו רואה, אבל זה כאן. פחד חושק את הלב. לשוא תלך סחור־סחור: פחד מקיף וסוגר. (קו עירום חמוקי המתניים.)“

(ימי צקלג, זב”מ 1989, עמ’ 513 - 515)

אורי, קווים לדמותו

שנים רבות הייתה ארוחת הצהריים הארוחה העיקרית בביתנו. ואז, ביחוד אז, אם הייתה נחה על אבא הרוח, היה מספר לנו משהו. משהו שראה, משהו שקרא, משהו ששמע, משהו שעבר עליו. כולנו מחרישים והוא מהפנט אותנו בסיפוריו.

באחד הימים הגיע לשולחן נרגש ונסער במיוחד וסיפר על סירנו דה־ברז’ראק. לסירנו זה, אמר, היה האף הכי ארוך בעולם – ולפיכך גם היה הגבר הכי מכוער בעולם. ולכן, הסביר, למרות שהיה משורר נפלא וסייף מחונן ופולמוסן שאין כמוהו לא היה שום סיכוי שאישה יפה תאהבנו, או איזו שהיא אישה בכלל.

לפני שאמשיך, אזכיר כי כשאבא היה בן שנה, בבית אשר בחורשה בגבעה (שאז הייתה רק חורשת שתילים גמדים, או חורשת גומות לשתילה בלבד) הוא נפל מן המרפסת חסרת המעקה שבקומה הראשונה ושבר את האף. מאז היה אפו מעוקם במקצת ובעיניו מאוס למראה. הוא נעשה רגיש קיצונית לאפים, ותמיד השגיח קודם כל באפו של אדם ורק אחר־כך בשאר סגולותיו. וכמעט תמיד כשראה אותי היה הדבר הראשון שאמר "מאין צמח לך השופר הארוך הזה?”.

saloni-94d-part

ולסירנו היה האף הארוך ביותר בעולם וברור שהיה אבוד לו. למרבה הכאב, סיפר אבא, התאהב סירנו ברוקסן היפה, החכמה וטובת־הטעם (וגם העשירה כנראה – כי היא גרה בבית גדול בן שתי קומות מוקף בגן פורח המדיף ריחות בשמים).

אחד יפהפה בשם אנטואן חשק ברוקסן וביקש מסירנו שיעזור לו לפתוח את ליבה בפניו. היא רוצה שאשכנע אותה, טען, במילים, ואתה, סירנו, איש המילים.

סירנו, שידע כי הוא עצמו חסר סיכוי, התנדב לעזור לאנטואן העילג. הוא הסתתר בין השיחים מתחת למרפסת ולחש לו מה לומר. רוקסן עמדה למעלה על המרפסת והאזינה לדבריו.

אבא ציטט כל משפט, כל מילה שנאמרה באותו דו־שיח, כל דבר שירה שלחש סירנו, כל אנחת התפעלות וגניחת תשוקה שגנחה רוקסן – כשלאלה נלווים תיאור הבושם העולה מפרחי הלילה וקולות מקהלת הצרצרים.

רוקסן נעתרה, וקראה לאנטואן לעלות אליה ופתחה את דלתה וליבה לפניו – וסירנו מת מכאב.

כולנו הבנו על מה אבא מדבר והדברים נחרתו בלב.

*

עברו שנים רבות והתגלגלתי ללונדון, שם הציגו ב"ברביזון" את סירנו דה־ברז’רק בכיכובו של דרק יעקובי שאין משלו.

והיתה סצנת המרפסת, והיו עוד, ואז הגיעה המערכה האחרונה.

היא מתרחשת במנזר שאליו פרשה רוקסן לאחר שאנטואן נהרג. על ליבה מתדפק המכתב האחרון שקיבלה ממנו – מכתב אהבה שאין יפה ממנו – ושגם אותו כתב סירנו, כמובן. סירנו פצוע פצעי מוות, והוא שואל את רוקסן מה אהבה באנטואן. “את המילים" אומרת רוקסאן, "את המילים שאמר ואת המילים שכתב, רק את המילים אהבתי, רק מהמילים איכפת לי, ולא דבר זולתן".

“אתה," אמרתי לאבא, "איך זה שדווקא את זה לא סיפרת? אתה?!”

אבא הביט בי מופתע ואמר "באמת? לא ידעתי. מעולם לא קראתי את הספר ולא ראיתי את המחזה וגם לא את הסרט. בסך הכול קראתי קרע עיתון ובו חצי מהביקורת על הסרט. זה כל מה שידעתי".

ויהיו הדברים הללו מעין מבוא להבדל בין ההיסטוריה המדוקדקת של קרבות חירבת מאחז, בין התחקיר שערך יזהר עליהם – ובין הספר ימי צקלג.

*

דוגמא נוספת, חשובה יותר אולי, לקשר בין תחקיר והיקפו, וסיפור ומשקלו, היא חרבת חזעה. בזמן שערוריית־חרבת־חזעה ב־1978 אמר יזהר לרמי ליבנה, עיתונאי ואיש ‘מצפ"ן’: "הייתי קצין מודיעין, לא המפקד בפעולה: הייתי במקום דקות ספורות כדי לבדוק משהו". יזהר היה, כמובן, מודע היטב לפקודת המבצע: לגרש מסתננים, לפוצץ ולשרוף את הכפר הריק ברובו. כקצין המודיעין החטיבתי היה בין המכותבים על פקודת המבצע. הוא גם ידע למה הכוונה ב"מסתננים" – תפקידו היה להתחקות אחרי עיקבותיהם ולכן הגיע למקום – והוא גם ידע שרוב תושבי הכפר עזבו אותו עם הצבא המצרי הנסוג, כחודש לפני האירועים המתוארים בסיפור.

זה לא מנע ממנו לכתוב סיפור בגוף ראשון, סיפור של חייל פשוט, שותף למעשה ועֵד לו, אשר רואה במגורשים את אבותיו התנכ"יים היוצאים לגולה, ואף על פי כן אינו מסוגל להתקומם בפועל כנגד הגלייתם.

בשכבה עמוקה יותר, זה היה סיפור של אדם שאינו מסוגל להכריע. וכל היודע משהו על יזהר – זה היה סיפורו.

כי המעשים שהתרחשו בשטח היו הקולב שעליהם נתלה הסיפור – הם אינם הסיפור. הסיפור נבע מיזהר, מתוך תוכו.

*

התחקיר שיזהר ערך לקראת כתיבת ימי צקלג מתועד בפרטי פרטים, והמסמכים נמצאים בארכיון שלו בספריה הלאומית. התחקיר נסמך על המקורות הבאים: מאמרים וסקירות בנות התקופה (ראשית שנות החמישים) על הקרבות בחרבת מאחז; ראיונות עם ארבעה מהלוחמים שהשתתפו בקרבות; סיורים בחברתם או לבדו במקום, ביום ובלילה; עיון במפות טופוגרפיות; התייעצות עם מומחה על מצב הכוכבים בסוף אלול וראשית תשרי תש"ח; ספרי גיאולוגיה וכימיה המפרטים את המחצבים וסוגי האדמה במקום; המגדיר לצמחי ארץ ישראל.

שניים מהמרואיינים היו תלמידיו לשעבר ברחובות, תלמידים אהובים, מושבניקים, יוסי קבצן (היום צפריר) ועובד לדיז’נסקי, השלישי היה צביקה כסה מקבוצת שילר והרביעי פנחס זוסמן (סיקו). שלושת הראשונים היו תלמידי כדורי בעברם והרביעי איש הפקולטה לחקלאות. שלושת הראשונים זוטרים והרביעי מ"פ, כולם היו תושבי רחובות או סביבתה הצמודה ונגישים לו. יזהר חש אליהם חיבה ורחש אימון לדבריהם. הסיפור מסופר מפיהם ומנקודת התצפית שלהם.

מפתח השיוך של דמות ממשית לדמות ספרותית נמצא ב־Fig1, והיא טבלה שהכין יזהר לשם כך בטרם החל בכתיבה. רואים בה כי יזהר קרא ל"טוטו" – הוא יהונתן לוינסון – בשם אורי, ולמפקד המחלקה "מוטה".

1-sadak
Fig 1 – סד"ק

אבל לפני שנמשיך חובה להעיר כבר כאן כי "ההיסטוריה של הקרבות בחרבת מאחז" היא נושא מעורפל ושרוי במחלוקת. אפילו על התאריכים שבהם התחוללו הקרבות הללו אין הסכמה: בעוד הפלמ"ח גורס שהם התחילו ב־30 בספטמבר 1948 (יום חמישי), גורס מערכות (ו"ויקיפדיה" בעיקבותיו) שהם התחילו ב־29 בו. כפי שנראה, פוצ’ו, איש הפלמ"ח שהשתתף בקרב הראשון, שהסתיים במנוסה, ותיאר אותו בספרו אני פחדן אני אוחז בשתי הגרסאות גם יחד, וכך מוסיף מבוכה לערפל הקרב.

העד של יזהר להתרחשויות ביממה הראשונה הוא יוסי הנקרא בספר גידי, ונראה שיזהר העדיף את הדברים ששמע מפיו על פני כל מקור אחר – אם כי בבירור ומראש יוסי היה מקור חלקי בלבד.

פוצ’ו היה חבר ההכשרה וחייל המחלקה של טוטו. ספרו יצא לאור ב־1966, 8 שנים לאחר ימי צקלג. גם הוא קורא לטוטו "אורי" וליוסי “גידי" (או גדליה וגם גד).

אליבא דימי צקלג, היממה הראשונה התחילה בצהרי יום חמישי, בכיבוש הגבעה. היא הסתיימה למחרת, יום שישי, ה־1 באוקטובר, לפנות ערב, בבריחת המחלקה מהגבעה.

פוצ’ו מתאר את הבריחה בפרק שכותרתו "קבלת שבת", דהיינו יום שישי לפנות ערב.

בשני הספרים, אם כן, נכתב כי אורי נהרג ביום שישי לפנות ערב, וגופתו הושארה במקום על־ידי הבורחים.

אבל פוצ’ו מצטט את מערכות הטוען כי הכיבוש מחדש התרחש בלילה של ה 1/10, כלומר ביום שישי (מה שסותר את הדברים שכתב ב"קבלת שבת", וגם את אלו שכתב על היום שלאחריו, “שבת”).

באתר "יזכור" של הפלמ"ח כתוב כי יהונתן (=אורי) נהרג ב־2 באוקטובר (שבת) והובא למנוחות למחרת, יום א’.

פוצ’ו כתב כי גופתו של אורי הוחזרה מהמשלט, מרוטשת ומעורבת בחלקי מתכת, על גבי קומנדקר, ביום א’ בבוקר, והובאה לקבורה בו ביום אחרי הצהריים.

בימי צקלג כתוב כי גופתו של אורי נמצאה ביום א’, מרקיבה, אכולת רימה, כרותת ראש ועליה סימני התעללות, ופונתה מהמקום בג’יפ.

בימי צקלג שני האחראים לבריחה הם "אורי" עצמו, סמל המחלקה, ו"מוטה" המ"מ. הטענות נגדם נכתבות בימי צקלג בסרקזם ובמרירות. על הראשון, אורי, ארחיב את הדיבור בהמשך. על השני, המ"מ, מסופר כי בתואנה של פינוי פצוע והבאה דחופה של תחמושת הוא לוקח את הג’יפ מהמוצב, נוסע – ולא שב. האויב מתקיף, התחמושת אוזלת וללוחמים לא נותרת ברירה אלא לנוס מנוסת בהלה על נפשם. בו בערב מוטה שב ונפגש עם הכוח ומנסה לתרץ באוזני חייליו מדוע נעלם בשעתם הקשה ולא חזר אליהם עם התחמושת המובטחת.

אצל פוצ’ו נעלם "מוטל", המ"מ, לאחר שעזב את המשלט – ומתפוגג.

בסקירה שסקר מערכות את הקרב נכתב כי המ"מ נפצע בעיניו כשנסע להביא תחמושת, ולכן לא היה יכול לחזור. סיקו המ"פ מצוטט שם כמי שפגש במ"מ הפצוע ולקח אותו לשובל, לבית־החולים. פרטים אלה היו ידועים ליזהר. הוא קרא את הקטע, הדגיש אותו וכתב בצידו: “ברח". Fig2. האם ידע את "האמת" והחליט במודע להתכחש לה? או שה"אמת" כפי שרצה לספר אותה היתה שונה?

2-barach
Fig2 – גזיר מ"מערכות" הנמצא בין ניירות ההכנה של יזהר בספריה הלאומית. ההערות בעיפרון הן בכתב ידו.

כעבור כ־50 שנה נערך כנס של לוחמי חרבת מאחז. יזהר אמר באוזניהם כי התיעוד ההיסטורי של הקרב לוקה בסילופים ובשגיאות. אבל מנגד הזהיר מלהתייחס לספרו כאל האמת ההיסטורית כהוויתה. אדרבא, אמר, הספר הוא המרת ההיסטוריה במיתוס. במיתוס הפרטים נגזרים מרעיון ואינם מחוייבים לשום עובדה היסטורית.

ובאותו כנס פגש יזהר את מי שכינה בספר "מוטה”, הוא "המ"מ שברח”, וזה סיפר לו על פציעתו ועל החודשים הרבים שבילה בבית־החולים עד שמאור עיניו ניצל.

לאחר מכן סיפר לי יזהר על הפגישה עם "מוטה" ואמר כי כשכתב את הספר כלל לא ידע על כך שהלה נפצע, ומזל ששינה את שמו כך שלא ניתן לזהותו וכך ניצל הוא, יזהר, מגרימת עוול איום.

והנה, העובדות מלמדות כי היה יכול לדעת אבל לא רצה. הסיפור שלו לא התיישב איתן. ויזהר לא אמר אחרי כנס הלוחמים כי (נוכח התגלית) עליו לשנות או לתקן את הסיפור. הסיפור מתכחש ל"אמת ההיסטורית" אך בהגיונו הפנימי, בדרך שנבע ממחברו, בבטאו את קולו – הסיפור נכון.

*

כאמור, “מפתח השמות" שלמעלה מזהה את הדמות "אורי" עם טוטו, הוא יהונתן לוינסון.

האם הדמות "אורי" משקפת במשהו את אותו יהונתן לוינסון שהתהלך 19 שנים קצרות על פני האדמה? מה משותף בין "אורי" הבדוי לבין יהונתן המת פרט לכך ששניהם מילאו אותו תפקיד בכוח?

יהונתן לוינסון נולד בקריית־חיים להוריו מינה ויוסף. הייתה לו אחות צעירה ממנו ושמה מרים ובפי כול מירוּש. היא חייתה שנים רבות בקיבוץ בנגב, והוריה הצטרפו אליה בזקנתם.

יהונתן היה עמוד התווך של הכשרת מעוז־חיים: מזכיר ההכשרה ודוברה. הוא גם היה בעל הדרגה הצבאית הבכירה שבין אנשי ההכשרה: סמל. והייתה לו חברה: לא סתם אחת אלא נהגת הג’יפ החטיבתי (שבספר הותמרה ל"קובצ’יק" – הנהג היודע להסתדר).

“אורי" של יזהר הוא גם בן יחיד, וגם יתום מאם.

כך מתאר אותו יזהר, יוצא הישר משיר השירים:

“אורי, […] הגבוה, רחב־הכתפיים, ויפה־התואר […], בחור חסון, ששוקיו עמודי־שחם, וידיו גלילי־פז, […] בחור תימור ורחב־שכם, חטוב שפתיים קפוצות, כזה אחד שיודע מה לפניו ומה חפצו, ואפשר לסמוך עליו והוא עצמו סומך על עצמו, ואשרי חוסה בצל כנפיו המאבירות, בחור שיאה לו אופנוע, שיאה לו סוס רותח, […], שיאה לו בחורה יפה שכזאת – מאותן שלא בשבילך נועדו, ושאתה יכול רק למות לרגליהן" (עמ’ 174)

רגע – מי היה בחייו של יזהר גבר “רחב שכם”? הגבר?

“(‏אגב, אילו היה אחי הססן… בלתי יודע־להכריע (‏אהה, כמו מישהו) – הלא היה היום אתנו (‏איש מקריח ומבוגר, אבל עדיין יפה ורחב גב), והיינו מוּרוְחֵי כל הסיפור המעוקש והלא־מתחיל הזה, – אבל הוא היה החלטי: זוכה בכול או מפסיד הכול)” (סיפור שלא התחיל, "ספורי מישור”, 1963, עמ’ 193)

Israe4c
ישראל, האח הבכור

יזהר מסכם כאן במשפט אחד את יחסו לאחיו הבכור, את הפצע שמעולם לא הגליד, את אחיו שלתפיסתו היה ההפך ממנו: יפה, רחב־גב, החלטי ומקריח. יזהר, לעומתו, היה מכוער, שדוף, חסר יכולת להכריע – ובעל בלורית מפוארת.

ולמי היה יאה אופנוע?

“ומי יודע עד היכן היינו מגיעים בתפארת, לולא הקיץ הקץ, כעבור מה, על ימי החמורים ועונת האופנועים הגיעה, ולא יצאו ימים רבּים ולאחי, אהה, כבר היה אופנוע. ישן בתחילה, וחדיש וכבד ונורא, בסופו.“ ("דהרות אבירים”, 1958).

יותר מזה, לא רק לאופנוע יאה האח הבכור, אלא האח יאה לאופנוע:

"כשהיה אחי בא אל אופנועו כבר היה זה נענה, וכאילו רעד של התמתחות קשובה נפרט בכולו. מגע קל אחד בדושה, כמשחיל נימה מחלב, וכבר זה מפכפך ומפנה חיים, פיכויים קלים, בועתיים, מדויקים, סכויי שמן מתרוננים, שאחי היה עונה כנגדם ברינון משלו" ("סיפור שלא התחיל”, 1963). לעומת זאת את האח הצעיר משליך האופנוע מעל גבו.

DSC_6628
רשיון הנהיגה של יזהר באופנוע. תוקפו פג ביום שאחיו הבכור נהרג בתאונת אופנוע, ואימו אסרה עליו לחדש אותו.

 

מאז ימי צקלג – אבל לא לפני כן – חזר יזהר וסיפר סיפורי אופנוע: רוכב אופנוע מצילו מאבדון ולוקחו לתוככי האקסטזה ("הנשכח”, 1958): “אחוז בי. בחורצ'יק. חבּק אותי חזק – שלא תיפול! ככה צﬠק אלי וחבוּקים יחד טסנו לנו יחדיו כﬠל כנפי נשרים. ישר אל תוך תוכי השמש הגדולה הזוֹ מנגד.”

ואחרי שתיים בצהריים, אז "כשהמורים מתחילים להיות בני אדם", בוחר המורֵה להיסטוריה לוי סקונדה דווקא בו להיות לו מורה לנהיגת אופנוע, ("טיסת קרן־שמש”, 1995), וגם המורָה לאנגלית ג’ודי רוצה שיקח אותה לסיבוב פרוע על האופנוע; ואפילו התגלות אלוהית מתרחשת על האופנוע בלילה אפל אחד (“מבילו לתל־נוף", 1995).

*

יזהר הבן הצעיר גדל בצילו של האח הבכור, היפה, אהוב אימו שהקנתה לו זכויות יתר:

“האח הגדול כבר דאג לעצמו, כדרכו, ובריכוז פניו היפים ושערו החום השופע ויורד על מצחו, […] וממלא לו כוס רחוצה למשעי בשארית החלב, […] ויפה לו והוא יפה ושמחת אימו, […] ואמא מעבירה כף ידה פרושת אצבעות בשערו הגולש כאילו לסרקו באצבעותיה. כל כך חרדה אמא עליו. שלא יתקנאו האלים ויעשו משהו, חרדה חסרת שום בסיס לכאורה, ואף על פי כן חרד לה בעומק ליבה לנער היפה הזה. ותזכרו שהוא נולד בי"ז בתמוז. ביום שהובקעה ירושלים, […], ושכדי להיוולד בי”ז בתמוז ברור שראשית ההריון היתה ביום הכיפורים, ובו במקום גם התחילה לבכות אז לפני אבא, שהם עשו דבר שאסור לעשות ושהאלים הלואי שלא יענישו. ושאסור היה להם להיסחף ולעשות את זה ביום הקדוש ההוא.” (מיקדמות, 80-1)

כי בעיני האח הצעיר, האח הבכור ראוי לא רק לאופנוע: הוא ראוי לעונשם של האלים.

פעם אחר פעם חוזר יזהר לקין והבל [דברים בכנס ל־70 שנות 'ההגנה' בכפר גלעדי, 21.6.1990; פורסמו גם במעריב, 6.7.1990. יזהר נהג לחזור על דברים אלה]:

“חשבו רגﬠ ﬠל הסכסוך הראשון שהיה מﬠולם. קין והבל. ﬠם כל ההבדלים. סכסוך ﬠל טריטוריה וﬠל זהות. או אתה או אני. או שלך או שלי. ואלהים, או יאהב אותך או אותי. הﬠולם אינו ﬠשוי להכיל שניים ﬠל פני אותו שטח מחייה. או אתה או אני. אם אתה כאן אני בסכנה, אם אני כאן אתה בסכנה. אתה שונה ממני ואני שונה ממך. ואין מקום לשונים ﬠל שטח אחד. וכשאני חזק ממך, או ﬠרמומי ממך, או חסר מﬠצורים ממך – הנה אני קופץ ﬠליך ומחסל אותך, את המתחרה בי. מי נשאר?

אני, רק אני, שלי, רק שלי, לבדי, רק אני. ומה קורה אז? קול קורא אז, מﬠל השדה שנשאר רק של קין לבדו ורק הוא ורק שלו, קול קורא פתאום, קול שילווה מﬠתה את ההיסטוריה של כל המדוכאים ושל ﬠם ישראל, קול תובﬠ פתאום – אי הבל אחיך? לא אי הבל, אלא אי הבל אחיך? ושוב הבל כאן. לא נפטרת מהבל. הוא ﬠדיין כאן. אתה רצחת והוא נשאר. והוא חי. והוא אחיך.”

את סופו של אחיו מתאר יזהר כך (סיפורי מישור, ע"מ 182):

“הייתי שם לא מכבר. אין־השקט טילטל אותי לחזור ולבוא עד שם לראות. הרבה נשתנה סביב אותו מקום. חרוש, מעובד ומטופח. כפרים אחרים שהיו אי־כאן אי־שם אינם עוד, ואחרים נשתלו, עודם מתאחזים ומשתדלים לצמוח, אבל הגבעות לא נשתנו, ולא משוכות השיזף, אותן שבהן נתחבא אז בעל החרמש אלף־העינים, וגם לא פסי־הרכבת המתעקלים שם על־פני שביל דומם ולא משומש, וגם הרכבת אינה עוברת שם עוד, מאז נכרתה הריצה מצרימה. הכל עומד בעינו, וגם אותה חלקה קטנה אשר אליה הוטחו אז, לא ברור באשמת מה או אם היתה כאן אשמת מי, וממנה נלקטו אז השנים אשר בקשת מתקמרת שנתהפכה מהר ונפלה. בכרוּת, ראש לפני גוף, שטופי מהירות אצו נרומו אז שני רוכבים עורגים להספיק, והכל, כל כוח המהירות הצבורה בהם, כפול כָּבדם, ניחת בהולם אחד על רפיפות הקשר הענוג של חוליות הצוואר אל הראש, נתפרק, ופרצו מתוכו, כזיקי אור, נישאות מתעלמות תוך כך, מתוך נאקה או צפצוף היחלצות, נצטפצפו שתי נשמות ויצאו כזיק אור ירוי למעלה, ושנים ריקים לגמרי היו שכובים במעוות זה בכה וזה בכה, חובקים עפר וזה הכל." מפרקתו, אותו חלק גוף המחבר את הראש לגוף, נשברה.

*

יהונתן לוינסון נהרג מפגיעת פצמ"ר 81 מ"מ ב־2 באוקטובר 1948. גופתו המרוסקת הושארה בשטח כשהמחלקה שהיתה בפיקודו נסה על נפשה. בליל המחרת, מוצאי שבת, כבשו לוחמי פלמ"ח אחרים את המקום. למחרת, יום ראשון, הם מצאו את הגוויה והביאו אותה בו בערב לקבורה במשמר־הנגב. פוצ’ו מתאר את הקבורה לפרטיה.

גם הכוח השני הזה ברח למחרת ממאחז, והשאיר אחריו שלושה הרוגים ושני פצועים. כן, השאיר פצועים וחללים בשטח.

כשהמקום נכבש מחדש התברר כי האויב רצח את הפצועים והתעלל בגוויות החללים. ראשי חמישתם נכרתו. הגוויות התגלו רק עם הכיבוש השלישי, ב־5 לאוקטובר.

*

אחיו הבכור של יזהר נהרג בדרך לגברעם, לא רחוק מחרבת חצאץ, אחד מאותם כפרים "שהיו אי־כאן אי־שם ואינם עוד", וגם לא רחוק מחרבת מאחז. כולם ב"ברצועת יזהר" שם התרחשו הדרמות הגדולות שעליהן כתב.

אלוהים, אותו זה ש"יֵרד אל הבקעה" ההיא העניש אותו ושבר את מפרקתו – כך סתם? או על חטאי הוריו? או שמא משום שנענה לתפילת אחיו הצעיר?

אלו שאלות שלא הפסיקו להעסיק את יזהר כל חייו. האירוע היחיד בימי צקלג בו לוקח אורי חלק הוא מאבק על מעמדו מול גידי, הזוטר ממנו: השאלה היא אם אורי ירד אל גידי, במשלט הקדמי, כפי ששומה על מפקד טוב לעשות או גידי יעלה אל אורי? מהספר עולה כי אורי לא ירד ל"קדמי". הוא אילץ את גידי לעלות אליו כדי להראות לו מי כאן הבכיר. כתוצאה מכך לא ידע את המצב בשטח לאשורו. כשמגיע מוטה המ"מ הוא מאלץ את אורי לרדת איתו בכל זאת ל"קדמי". ולאורי חורה הדבר שמוטה מדבר עם גידי הזוטר וקשוב לדעתו, ולא פועל ב"צינורות המקובלים", כלומר מדבר עם גידי דרכו. ואי לכך אורי מתעלם מכל מה שסוכם בין מוטה וגידי. במילים אחרות: התרחש שם מאבק על הבכורה, שהיה חשוב מהמאבק באויב.

*

המספר סוגר את החשבון עם "אורי" בכור ההכשרה: הוא מפוצץ אותו, עוזב אותו בשטח, מתעלל בגוויתו, כורת את ראשו ומניח לו להירקב ולשרוץ רימה.

אחרי פגיעת הפצמ"ר: “הה, הה, מחכה כאן עוד דבר זוועות. […] – זה… אוּרי? כנראה. אמא שלי. מרוטש. קרוע, בשר אדם פעור. רק התלתלים הערמוניים בהירים, כמו תמיד, מעל־פני החורבן. דם סביב. חזה חשוף, ערום, מחוטב. גוויה שמוטה ונופלת. רפש דם צמיג בעפר. טיט דם. קחו אותי מפה.” (עמ’ 256).

יזהר אינו יכול שלא לציין את ה<תלתלים הערמוניים בהירים>.

“ 'עד פה עף לו הדם שלו.' מראה מי, על קיר הבקתה. […] אורי. אי־אפשר להביט. למה לא מכסים אותו (עלם צעיר ומפואר).” (עמ’ 258)

והמספר עובר אל מחשבותיו של מוטה, כאשר הוא נפגש עם הנמלטים: “[גידי] אינו מגיד דבר רק משום שהוא מרשיע אותך. ברחת. ערקת, הסתלקת. זה דברו. וכל־כך שותקים גם כל השאר. שותקים כאילו רק אתה לבדך נותרת. חימה מצטברת בלבו של מוטה. מה רוצים ממנו? […] מה עוד יכול היה לעשות? יום שלם התרוצץ להשיג זחל. וארגזי תחמושת. וכל דבר ודבר! מה לא עשה! ואורי! הה! אורי. אנחנו כל־כך שקועים בשלנו. מי פה זוכר את אורי. מי מדבר עליו. אילו אני זה – גם אותי בתוך שעה היו שוכחים. אם יינצל הבחור ההוא, מיכיק, – המהירות הצילה אותו. טוב בעיניכם שימות, ובלבד שאני אתכם לברוח יחד אחר־כך. שטות נמרצת! אילו רק רבע שעה החזקתם מעמד – הייתי חוזר בידיים מלאות! ולא אצטדק לפניכם. לא מפיכם אני חי. ואיש לא חש בהעדרו. אני אצטרך לכתוב לאביו. לעזאזל. לא מתקבל על הלב. הוא היה רואה ומבין. הכל היה נמהר. ובן־רגע נגמר.” (עמ’ 277).

(נזכור כי אלה מחשבותיה של הדמות מוטה, פגישה כזו לא התקיימה ב"מציאות".)

אפילו את אימו האוהבת (את הבכור, לא את הצעיר) הוא קוטל. גם היא באה על עונשה:

“אורי. אבא שלו. יכול להתחיל לבכות. אין לו אמא ולא אחים ולא אחיות. רק אבא אחד. בעוד שבוע, אולי, יידע, ואנחנו כבר יודעים. אין לו עוד אורי.” (עמ’ 278)

את דפי "ימי צקלג" העוסקים בגילוי גוויית אורי, הוצאתה מהקבר הזמני ושליחתה לקבורה ניתן לקרוא כאן. והם אינם חוסכים מהקורא אף פרט מן הזוועה.

אורי מחוסל – פרט לכף היד שלו, על אצבעותיה הארוכות והצפרניים המאורכות, הוורודות. היה היה אח יפה, ורק זה נשאר.

זכרו של אורי ממשיך לעלות, בכל פעם שנזכרים במוטה. שני המפקדים זכורים יחד, ולא לטובה:

“וכיון שזכרו את גידי, זכרו את מוטה, ובדעה אחת ויחידה רקקו לזכרו. – אה, מוטה, – והחרישו רגע משום שאורי בא בינינו. ואורי היה פתאום מתהלך כאן. יפה ועצוב. אף כי מוחרב עד גמירא. ומיד התפרצו והפרו את השקט, כדי שלא יהיה עוד לא שקט ולא אורי.” (עמ’ 496).

“שוב השמים. זהב עמום מאיר. עצוב עד עמקי הנשמה. אצבעותיו היפות, הארוכות וצרות של אורי והצפרניים הקמורות (לאן, בכל־זאת, הולכים לאחר שהגוף נחרב?), שֹיער ערמוני. בדיוק כזה, ובלי ראש. גידמה בין־כתפיים פעורה, תחוחת־בשר ועורקים פעורים. אימה. (וגועל!)” ונשארת הרגשה שאורי עדיין חייב משהו לנשארים, שהחשבון איתו טרם נסגר: “הג’יפ הנורא בודאי הגיע. באים סביבו ומתאספים. השמיכה כולה דבוקה וסרחון. ועוד מחכה ויתפשט לו הסיפור שאין לו ראש. בשתיקה תפשוט השמועה, כעשן. לא נוח ולא יודעים בדיוק מה. סקרנות פתוחה ורתיעה סוגרת. מתמלאים דמעות ומסתירים. ועם זה, גם הרגשה דומה לחגיגית. האם אפשר שהוא ישנו עוד והוא מסתכל בנו מן הצד, לא־נראה, מעבר לצעד ההוא שצעד לו מאתנו? מה רואים משם? ומה רואים אצלם, מה הם מכינים עלינו – ספר גלה לנו! הלא אתה שייך לצד שלנו!” (עמ’ 514-5).

*

בהפוך ליעקב אבינו, חש יזהר כי אחיו הבכור, בעורמתו, גזל ממנו את אהבת אימו. עורמת האח, שיזהר מתעב אותה, באה לביטוי בשני סיפורים: “ערמת הדשן" (1958) ו"סעודה בפלוג’ה" (1995). לא רק עורמתו, אלא גם אטימותו לסבל הזולת. בשני הסיפורים המספר נלווה לאחיו הבכור היוצא לערוך עסקים עם ערבים, ובשני הסיפורים האח מצליח, בעורמתו, ומתוך שליטתו בערבית, הכרת מנהגי הערבים והבנת נפשם – לתעתע בהם ולגרום לכך שהוא ירוויח והם יפסידו. האח הצעיר מתקומם בליבו אך, לכל היותר, מוחה בקול רפה:

“[…] השפלתי עיני וגימגמתי אליו ככה:

"הלא זה נורא מה שעושים פה…”

”מה נורא כאן?” נפתע אלי אחי, וגם שלח סביב מבט פתוע.
”כל הרמאות הזאת – התאוננתי לפני אחי הגדול, העומד גבוה – כל השקרים האלה, כל ה…"
”אה, חדל. מה אתה יודע. ככה זה העולם". אמר אחי ונפנה אל פנקסו שבידו. ”עולם מחורבן”. – הוסיף ואמר עוד.
”לא נכון!” – הרהבתי עוז ואמרתי לאחי – ”לא מוכרח שככה יהיה!”
”לא יודע אם מוכרח אם לא, אבל ככה הוא". – אמר אחי.
”ומה יצא מזה ?” – לא הרפיתי ממנו.
"יזבלו את הפרדס ויהיה יופי של יבול". – אמר וחייך אלי כחייך אח אל אחיו, וטיפס ועלה אל ראש הערימה, והתייצב שם בשתי רגליו […]" ("ערמת הדשן" 1958)

“[…] והמום מלחץ המעגלים החיצוניים שלא הוציאו הגה ורק הרעב שלהם צעק חזק מכאן ועד הים ועם הרוח עד ההרים, כזה רעב אחד ממש גדול ורעב, ולא יכול להכניס דבר לפיו ולא יודע אלא רק מחייך אל אחיו הגדול שגם הוא מחייך אליו פתאום וגם אומר, אכול חביבי אכול, אומר ולועס בכל פה ובעסק גדול.

[…] והיה שם גם יעקב אבינו שחייך ואמר הנה מה טוב שבת יחד לכירה עם כל עובדי האדמה, האלה עם הידיים הגדולות שלהם, ידי פלחים שמעולם, והיה פה גם אחיו הגדול שגמר עסקה וקנה את האדמה מן השיח' שמכר לו את האדמה שהיתה של הזורע שלא יזרע עוד ושל הקוצר שלא יקצור,” ("סעודה בפלוג’ה”, 1995)

*

החיילים שכבשו את המשלט בפעם השניה יודעים שגווייתו של אורי נמצאת לא רחוק, ושצריך למצוא אותה – אך הם משתדלים להתחמק מכך, בתרוצים מתרוצים שונים. עודד זוכר כי "היכן שהוא שוכב אורי רצוץ. כבר הוא בוודאי נפוח ומסריח.” אך מיד מחשבתו מוסחת אל איזה כלב הנובח במרחק (416).

גוויתו של אורי מהבהבת בשולי תודעתם. מעצבנת. “מי ביקש ממך סיפורים עצובים? ביקשו סיפורים סתם. מצחיקים קצת או רחוקים ולא נוגעים בך. […] בחור טוב היה אורי, שנדפק פה לפני לילותיים, בעצם המקום הזה שאנו שוכבים. קצת בטוח בעצמו מדי, אבל עלם־חמודות. אבא שלו רופא. אבל הוא היה איש־צבא, ואיזו קומה וכתפיים" (דויד, 428). וכך גם יאקוש, וקובי וכו’ זוכרים כי לא רחוק מהם מוטלת גוויתו של אורי אבל חוששים ממציאתה ודוחים זאת ככל האפשר.

מאז שנהרג אחיו הבכור בפברואר 1942 לא כתב עליו יזהר מילה (“בפאתי נגב" נכתב "לזכר נשמתו" של ישראל, אך קשור יותר לעיסוקי האח מאשר אליו עצמו).

וסיפור על אחיו הוא ההפך מסיפור סתם.

מיקי הוא אחד מחיילי הכוח שכבש את המשלט בשנית, והוא "ילד הצוחק כדי שלא יבכה”, והוא "אח של אחיו" (422) והוא זה שגילה את הגוויה.

העוול דורש נקמה. יזהר לא העז להודות בתשוקה האינפנטילית לנקום באחיו. אבל עכשיו הילד מיקי עושה זאת עבורו. מיקי מסיע אבן בשוחתו ועושה בוּוּוּוּוּ… ואינו יכול להרגע, "ואמר לו בלי להגביה לא ריסים ולא קול, ככה: 'אתה ראית כשמצאו את אורי!" – 'אה.' תמה הלז מתוך התיששון ומתוך הסירוב להיות ניסוֹח. 'היה נורא, לא?” – אמר מיקי. 'הו.' גימגם ברזילי ולבו נפל בו. – ‘בלי ראש?’ – לא נעתר מיקי ולא הרפה. – 'בלי.' אמר ברזילי ופישט אורך רגליו כמתחנן להפסיק, וחש כי מזווית עין אחת גולשת תמוהה מאד דמעה לא צפויה. ומיקי הירהר ואמר: 'זה איום בלי ראש. נורא, לא?' – 'ה' – ”לעזאזל. אמר מיקי. כלבים. ימח שמם.' – ושתקו. – 'הייתי שוחט אותם. – אמר מיקי – הייתי חונק אותם. לעזאזל. שיזכרו. שיידעו להם. בידיים הייתי חונק אותם. ארורים!'

ברזילי פניו השמימה. די, תפסיק, בחייך. ומיקי התנשם: 'ולאנוס להם את נשיהם!..' ועיניו אל הגבעות. 'הבט, הי, תראה: לא כאילו עולה שם אבק!’ – אמר פתאום מיקי בקול אחר והצביע צפונה. – 'איפה?' נבהל ברזילי. – 'שם!’ – 'זה?' – 'לא, שם! ימינה ימינה. רואה? יקח אותם השד. רואה? אין לי כבר סבלנות,' מישהו נתגנח. וברזילי חזר ונפל לאחוריו בלי להכריע. וגם מיקי החזיר ראשו וידיו אל נתיבות החול. וככה זה.”

*

רק אחרי שאורי הושמד ונקמת ילד קטן ננקמה, נפרץ הסכר. אורי של יזהר אינו יהונתן לוינסון המנוח, ההוא מההיסטוריה. אורי של יזהר הוא ההוא מהסיפור שעוד לא התחיל, מהסיפור שלא "נוכל להתחיל עד שלא נצא ונרחיק" (סיפורי מישור, 110).

וכך הוא אומר בפתחו (1963): “אוצר מילות הרע אין בו כלום אלא קודם כל: סתם. […] ותר על הכל, ערום ויחף ורעב וחסר־כל ואל תשלים עם שום "סתם" (103).

ועדיין קשה לו לספר את הלא־סתם: “לא נספר שום דבר מסתחב ונפסח על מה שכמעט ובא לפי ובוא נימנע משום דברים קורעי לב. טוב? מוחק ולא אספר מה שכמעט והתחלתי, ממה שממתין בתחתית הלב ימים כה רבים. […] כי על הנחוץ ביותר, על האוכל ביותר – לא אוכל לספר. […] הדבר ההוא, הדבר עצמו, שאיני יכול לספר, וגם לא יודע איך אוכל, כבד ממני, ובעיקר מכאיב (שם, 129 – 130).

לאט לאט, במשך שנים ארוכות, מ 1958 ועד 1995 הוא משחרר סיפורים מצחיקים או לא, על אחיו, האח שאותו הוא מעריץ ומתעב, שבו הוא מקנא ומתחרה, שלו הוא בז – ונואש להיות כמוהו.

רק אחרי שאורי חוסל, אחרי שחוסל ועוד איך, רק אחרי ימי צקלג, הסיפורים הללו יכלו סוף־סוף להכתב.

מציאות ובדיון ב"ימי צקלג"

אני לא הייתי בחירבת מחאז, לא השתתפתי בקרבות שם וגם הספר שהזכירו איננו ספר היסטורי, איננו מדוייק בפרטים. הגעתי בפעם הראשונה לחרבת מחאז שבועיים שלושה לאחר הקרבות. הייתי אז קצין מודיעין פה באיזור הזה, בחטיבה מסונפת לגבעתי והיו דיבורים על כך שצריך להחליף את החיילים הלוחמים בנגב, כדי שיהיו מוכנים למבצע הגדול, מבצע יואב. לשם כך צריך לעשות חפיפה, אז קצין המודיעין הנמצא לפניכם טס באװירון מתל נוף, בין המון חביות של נפט, ויחד איתו, בין החביות, היה עוד קצין מודיעין, של יפתח, שלא היה לי מושג מיהו. כשירדנו ברוחמה אמרו לי ששמו גנדי. גנדי ואני הסתובבנו שם לראות את המקום. ואז הצביע מישהו ואמר: שם ח'רבת מחאז, במרחק. למקום לא היה שום סימן מיוחד, גבעה אחת בין הגבעות. לא היה שום דבר מיוחד לו. אני חיפשתי באותו זמן סיפור על מקום קטן, על זמן קצר ומוגבל, שקבוצת אנשים קורה לה משהו בתוך אותו השטח הקטן, המרחב הקטן, בזמן קצר. הרגשתי שקורה לי משהו ושהמקום הזה מדבר אליי. ראיתי אותו מרחוק, לא ידעתי הרבה, שמעתי מילים כלליות על מה שהיה ואחר כך טסנו בחזרה. שלוש שנים ומעלה [חלפו] עד שהתחלתי לכתוב, ולפני זה הלכתי לבקר את המקום. הוא היה מחוץ לתחום, מחוץ ליישוב, לא הייתה שם דרך. באיזה ג'יפ רעוע שמישהו השאיל לי נסעתי לשם, הסתובבתי, הסתכלתי בכל והרגשתי שהמקום הזה מדבר אליי היטב. חזרתי, ובכפר ביל”ו היו כמה תלמידים שלי והם היו מהמשתתפים בקרבות. אחדים אני רואה יושבים כאן. כל אחד סיפר את הסיפור שלו, ושלחו אותי מאחד לשני לשמוע עוד סיפורים. אותו הזמן הופיע גם בעיתון "מערכות” תיאור לא מדוייק, מלא שגיאות ומסולף על הקרב שהיה שם. אבל אני הרגשתי שאני חופשי, זה חומר שבו אפשר לעשות דברים שהצטרפו יחד לאלה שאני רציתי, כמישהו שרוצה להקים סיפור לכאלה שהיו שם, ושהיו כאלה שצריך היה לספר את סיפורם. חזרתי בג'יפ הזה לבד, לפעמים עם אחדים מהחברים האלה. הסתובבתי שם, הגדרתי את הצמחים, חיכיתי ללילה לדעת איך רואים את הכוכבים. זו התקופה הזאת, איפה הכסיל איפה הכימה, איך הדוב הגדול, הדוב הקטן, איך נראה שם בוקר. באותו זמן היה עדיין מסוכן להגיע לשם, אפילו קריית גת עוד לא הייתה ובכל האיזור הזה לא היה כביש ולא צל של כביש. הכביש היה מסביב. וכך אספתי חומר ואז הייתה לי האפשרות לשבת ולכתוב וכתבתי שבע שנים. מה שכתוב שמה זה לא תעודה היסטורית, זה לא משחזר דברים שהיו. זה בנוי מסיפורים, מגיליון, ומצורך של בניית סיפור. אם יש מישהו שחושב שאדם אחד, או אירוע אחד לא מתואר נכון כמו שהיה, אני לא צריך להתנצל כי לא זו הייתה הכונה. הפרטים האלה יישכחו במשך הזמן ומה שיישאר, יישאר משהו מופלא, לא יאומן ולא ייתכן, שבשעתו גם לא הבינו שהוא מעשה לא יאומן. לא הייתה שום פרופורציה באנשים שהיו שמה מול מה שעמד ממולם. הפלא היה לא אין הם הצליחו להילחם, אלא איך כוח כל כך גדול של המצרים לא הצליח לעשות שם כלום. חוסר הפרופורציה הזה בין הכוחות ומה שאירע שם בהתנגשות הזאת. אבל אני לא באתי לתאר סיפור היסטורי ולא סיפור מלחמה, אלא הווי כזה שמשמש סיפור שעומד בפני עצמו כשהכל יישכח. אבל הכל לא נשכח ומשום מה? משום שזה כתוב ולאות הנתונה יש כנראה איזה כוח, חוזרים אנשים וגם מזהים בסיפור אנשים באמת. מתואר בספר, בין שאר האנשים, גיבור אחד, אחד מהחיילים שגם כתב שירים. ונמצא מישהו שבאחת האוניברסיטאות כתב דוקטורט על הספר הזה. הוא רץ ממקום למקום, עד שבאחד הקיבוצים הוא מצא שאחד מהאנשים ההם נפל במלחמה וגם כתב שירים. הוא היה בטוח שמקובץ מחברת השירים הזאת לקחתי את השירים וזה המודל שהשפיע. הוא לא האמין לי שלא היו דברים מעולם. לכן הערבוב הזה של דמיון, של בדיון, של בדות ושל אמת בכל פרטיה, האמת הפיזית, האמת של הסביבה, האמת של האנשים כפי שסיפרו לי עליהם, ישנה שם. אבל זו איננה האמת של המציאות ולא האמת של ההיסטוריה, אלא האמת של המיתוס. פעמים רבות כבר הייתי שם אחרי כן. רק בשנה שעברה טיילתי עם קבוצת אנשים לראות, לפני זה יצרו את הסרט שעליו סיפר פוצ’ו [בהתכנסות]. כל כך הרבה דברים השתנו. לא רק שהיינו 500 אלף ועכשיו חמישה מיליון, אלא כל המקום ההוא השתנה וכל מה שקרה בו השתנה ואנשים שהיו בו השתנו. הם לא השתנו, העולם שסביבם השתנה. המקום שהיה בקצה, סוף העולם, הוא מרכז הארץ. המקום שהיה נראה שקשה להגיע אליו וצריך היה להסביר מדוע גבעה זו כל כך חשובה ולמה צריך להשקיע כל כך הרבה כוחות, הלוך ושוב, הלוך ושוב לשמור עליה – נראה היום כמפתיע. ייתכן שמי שביקר היום או שלשום שמה, חשב שזה איזה מקום קטן. השתנו הפרופורציות. פעם זה נראה גדול, עצום, בעל איכות מיוחדת, והיום זו עוד גבעה אחת בתוך המון גבעות בשטחים ההם, שמגיעים אליהם ולא מגיעים, וצה”ל מתאמן. השתנה הנוף האנושי ללא היכר. השתנו האנשים ואתם יודעים. הייתם אז בני שמונה עשרה, לא רק בלורית אלא גם מושגים. שמעתי היום שוב ושוב מה הייתה ההכשרה. לכו תגידו עכשיו ברחוב: הכשרה. מה זה? איך זה שייך להכשרה? למה אתה שייך? הכשרה זה משהו שמכשיר את האדם למה? לקיבוצים? זה היה הרעיון? בסך הכל? איפה היום כל התנועה המפוארת הזאת? מה קרה בינתיים? לא רק שהבלוריות השחורות השתנו ללבן ולחוסר שיער, לכל מיני אנשים שהתחילו לסבול את נוכחות והתקרבות הגיל, אלא השתנו המושגים. השתנה העם, השתנו האידיאות, השתנה מה חשוב ממה. אתם כאילו שמורת טבע של בני אדם שדיברו כך, והלכו כך, ועושים כך, ועוד מעט לא יאמינו שהיו אנשים כאלה, אלא זו תהיה אגדה, זה יהיה מיתוס. אתם אינכם מיתוס, אבל אתם הולכים להיות מיתוס. על אנשים שהלכו והשקיעו את חייהם באדמה, בעבודה, ברחוק, שראו את עולמם בכל מיני דברים, שהיום נראה מוזר שאדם יעשה דברים כאלה. הדיבורים שלכם, ושכל אחד מכם מתהלך עדיין בכינוי מצחיק מתנועת הנוער. זה דור שהולך ונגמר. אל תיגמרו מהר, כי אין אחרים. כי האחרים שונים לחלוטין. המושגים, האיכפתים, המרכז. מה מרכז, מה בצדדים. הסיפור הזה של ח'רבת מחאז, הסיפור ההיסטורי או הסיפור הבדיוני, מספר על תקופה, על אנשים, על אידיאות, על רצונות שהיו באיום נורא, איום טוטאלי. ובכוח של נעורים, ובכוח של שובבות, ובכוח של הכרה ברורה שאין דרך אחרת בה נלך, נלך עד תום. הדברים האלה השתנו לחלוטין. אינני רוצה להגיד לטוב או לרע, אלא אחרת. יש לנו עכשיו עם אחר, יש לנו חברה אחרת, ואתם הם אלה שהם אחד היהלומים שבהיסטוריה שלנו.

פורסם ב‘דור הפלמ"ח’ דצמבר 2007; הוקלט בדצמבר 1998, בכנס בו השתתפו רבים מ"בוגרי" הקרב, ע"י רפי איתן. http://www.palmach.org.il/media/1220/dorhapalmachdec2007.pdf

אורי – סוף

'רפי! הו, רפי! אתה בא אתנו?” – 'מה? לאן?' – ”יורדים לחפש את אורי.' – 'הו,' אמר רפי וזחל ויצא מבין האופנים וחש פתאום איך הוא יצור עלוב, ואיך שפתיו יבשות מאד, ואיך הוא יודע מה ששום נמלה לא עולה בדעתה לדעת, ואיך לבו רוחש כולו התנגדות ואי־חשק, תקוּף־זועה, ואיך מעיו מכבידים פתאום עד צורך בהילוכם. – 'כן. אני בא.’
אוירה לא נוחה. יוצאים אל המדרון הדרומי. אותה קרקע עפורה. פה ושם קרחות סלעים בוצצים. קוצים. קובי ואבי ורפי וברזילי ושני הצוערים, וגם אחד מן הרגמים שטרח ויצא והלך עד הסלע הראשון, ושם שִֹירֵע את ארכו המעורטל, נתמך במרפקיו, כעל שפת־הים, לצפות אל המשך מהלך הדברים. התפזרו בשורה רדודה. לא מדברים. שיחי קורנית מקורקפת ואֵילו סירות קוצניות.
מלעניים שהם מרטיטים בזהב־קש, ומחזירים בוהק שֵישִי, שיש בו הד־לדליחוּת השמים. ובכן? יאקוש שלח את עודד עם שני אתים. אבל מה יחפרו והיכן? הנה כבר תחתית הכיפה. מכאן התפרצו בלילה וכבשו, כאילו. הכל מבלשים מבטיהם. מפסיעים קצת ועומדים ומבלשים. וכך עד כי יש ונדמה כאילו נשכח כבר טעם הדבר, ומה מבוקש כאן; מבקשים מתוך שמבקשים, כלאחר ביקוש.
בעצם: כמין תלולית עפר תחוח, או אולי קרעי בגדים. הו, הלואי ולא נמצא. זוָעה נוראה. שלא יתחילו כל מיני זוָעות נוראות. גועליות. שלא יתנו לאדם לישון כל חייו. לעזאזל, למה הכל על ראשנו. וגם זה. והיכן עוד? ומה שם? כאן, לרגלי הגבעה. מחופים מצד האויב, הכל כל־כך בטוח, כל־כך חסוּי מִרָעָה. ושם – הביטו הביטו – פתאום שם, הרחק, מעבר לואדי הגדול, ארמה חרושה אדמדמה, שמתירה את כל נימי הלב, עד כי נראה פתאום, בזכותה, כאילו הכל כאן אחרת ממה שנראה תמיד, ולא כל־כך חמוּר, הו, לא. אדמה נוחה לבריות, קרקעית לראוה, אדמת־גידולים, מניבת־יבולים, רחוקה משום צחיחות שהיא, עד כדי שמכה פתאום הכרה בלבך, בשלה ובוגרת, כי אדמה אסור לראותה אלא ככה בלבד. ועוד כי במקום שיש אדמה שכזו, הכל כבר מתקבל אחרת, וייתכן אחרת ו… לא־חשוב. מחפשים. ועוד מעט ונכריז – אין, לא מצאנו, חיפשנו ולא מצאנו, ומצפוננו כבר יהיה נקי, מבלי שנזדהם בזועה. שיירי אחד שמונח פה ואיננו. אם איננו איך מונח פה? זהו. זה הענין. לא ברור מה הענין. כשתופשים – כבר אובד. אבל היינו־הך. מי שיער שדווקא אורי. היה בחור שכזה. ושסוֹף כזה. רק מתי? רק שלשום! אבא שלו עדיין לא יודע. אמא אין לו. והחברים מחפשים. ורע להם. נורא רע להם. שותקים. שיירים שצריך לסלק מעל־פני האדמה, אל מתחתיה, ואל מקום שאנחנו נרצה בו, ולא סתם ככה, מושלך איפה שהוא. אתה מנסה לחשוב, להעמיק ולתפוש. אבל. כרגיל, הכל מתבלבל מיד, ומוטב לעזוב ולא לחשוב. מחפשים, ואחר־כך, עודד, שהרביצה כל היום בשוחה הקטנה הוגיעה כוח סבלו, והיה מתרוצץ יותר מכולם, כסייח שיצא למרחב, ונראה יותר כמחלץ עצמותיו המעופשות מאשר כמבקש עצמות אורי הקטולות, עודד זה צעק פתאום: 'תראו מה פה! הביטו!' והראה על מקום בלב הקוצים היבשים, חוחים גלודים וטוֹפרניים, על־יד סלע שפוּע אחד, שתל מחוּק של עפר היה מעורם אצלו, תחוח וטרי, ועקבות מובהקים של מעדר ניכרים בו. ומיד היה ברור כמכה: זהו. כאן. ובבת־אחת גאתה הרגשה נרגשת ופחוּדָה בחזה. ונעשה צורך דחוף לקחת ולהסתלק מזה מהר. אכן, שני הצוערים וברזילי גם התמהמהו להם בכה או בכה מגשת, ופיגרו מאחור. האומנם מוכרחים לפתוח? יורדת שתיקה שהשקט אינו מכילה. למה אין איש חכם שיידע כאן כעת מה ואיך. זה יותר ממה שאנו עשויים לו. הלב ממאן נורא. עודד מנסה לחטט בקצה האת וזה שוקע בנקל בעפר. 'זה כאן.' הגה אבי, מלה פשוטה מכולן, ופניו הרזים היו נוקשים ומתוחים. נוברים עוד משהו והאֵת יורד ופוגע בדבר שהוא כבר דבר אחר. וכשמפנה עודד בזהירות את העפר, איום להיוָכח, ובזוָעה מאוחזה בסקרנות־אימה, בהתגלות גופה מפוחמת וסרחון זוחל ממנה. לא. לא! די, לא עוד! לשם מה? לא! 'תראו!…’ נצטווח עודד בעיווי פנים מבחילה, עד כי אבי נטל מידיו את האת בפנים חשוקות, מבוצרות לריח ולמראה, ומוקפאות להיות חזקות, ולא היתה עוד שום סקרנות לראות במעשיו. אלא להיפך: לברוח, לרוץ ולהרחיק מכאן. אבי מסיח את העפר מסביב, מתאמץ ועובד בשיטתיות, בהשלטת־הגיון כפויה, ואנוסה, ונחשפת פתאום ירך חרוכה, והזועה מתכדרת ולוחצת בגרון – הנה תקיא ארצה, כגמל בפלטו את כדור גירתו. לעצום עיניים.
להקיא ולהשתחרר. 'אולי… אולי זה ערבי?' – לוחש רפי מתעוות ביסורי־בחילה. אין עונה לו. צחנה כבדה משאת. הבור היה הולך וצר בתחתיתו, כאילו נחפר בחפזון (מתחת לבחילה, או בצדה, מתהפך המוח בחשבונות…), בלא שיור של רווח בין הגװיה לדפנותיו, כאילו נחפרה בקוצר־רוח לבור חפור למחצה, ולחצו וכיסו מעליו והדקו. – 'תראו – זעק עתה עודד – אין לו ראש!' זעק ועצם עיניו, וקפץ לאחור. קובי נטל את האֵת השני ובא לעזור לאבי. חפרו במאומץ. במהירות. מקופלה שלא כדרכה. לאחוריה. הרגליים כפויות הפוכות.
ובין הכתפיים היה פעור פצע, ערוף, מחוץ, מנותק חוליות, וכל מיני גידים וקרעי בשר, שלא יאומן כי אפשר לראות כמו, אבל שרואים ונוכחים אין־מפלט. קשה, הו, נורא. אי־אפשר למשוֹת אותו. עצם המגע, ההחזקה, בדבר הזה… בחילה, ותועבה וטומאה ואימה נוראה… אך נגע בו האֵת והוא מתמקמק לפניך ומתפורר, והצחנה ללא שאת. וכשהפכו את הרגל למטה, לתיקונה, לא היתה עוד שום ברירה, אלא לתפוש בו בידיים ולמשוך, באי־נשימה, באי־שאיפה, באי־הבטה, לעצום ולמשוך, עד שלבסוף הוצא ונפל תחתיו ריקני ושטוח, סרוח כבגד בלוי בלא תוך, עם איזה פכפוך נוזלי, נורא מתת לו שיירשם בדעתך. 'מנוולים… ימח־שמם…' חרק עודד, כדי לפלוט, כדי להקל, הצדה, בלתי־יכול לשאת עוד.
היד הימנית, שלא היתה מאוכלת כמעט, נתהפכה ונתגלו חמש אצבעות שלמות, אנושיות, קמוצות קצת, וצפרנים מוארכות, נאות, מחזירות בנחת את להט השמש, חיות לגמרי, צפרני אורי. לכל דבר. אם ככה… ו… ברזילי הבהיל פתאום כשפנה ורץ מהר במעלה הגבעה והיה ברור מלכתחילה שאינו אלא רץ להוריד לכאן את הג'יפ, שכן זה הדבר הנכון מכל לעשותו, והזמן, קצר ככל שהוא, היה למעמסה נוראה, והידיים צעקו מתוכן. כל הראשים פונים אל הג'יפ, למעלה. לא לכאן. בשום פנים. כל תשומת־הלב לנפתולי הג'יפ היורד בין הסלעים. ונורא איכפת למצוא דרך לג'יפ בין הסלעים. כאילו שישתנה דבר אם יקפוץ מעל סלע ויתנדנד קצת, נפתל בין הטרשים ובא. רק לא לפנות לנורא שעל הארץ. אבי הוריד את השמיכה, שנמצאה מקופלת בג'יפ בדקדקנות, למושב רך, ועטף בה מהר את הגופה, עם הצואר החסר, הפעור, כאשר ראית בציורי־יִסוּרים עתיקים, אבל נורא לא־ככה, נורא עושה הכל אחרת, אותו, את הגוף הזה. ואותך, ואת הכל. וזוָעה לנסות להרהר יותר. ואילו קובי בא, וכרע ועטף וכרך בה את כל הגופה, ושוב השתכשכו איזה נוזלים בבטן התפוחה־ריקה. כבתוך נאד ריק למחצה. גחנו ונשאוּה, במאמץ. חובקים בעל־כרחם, והשכיבוהו מאחור, ורגליו, פתאום, נתדלדלו מעֵבר מזה, ואין איש יודע מה חובה לעשות בהן, או בכלל. או אולי לקשור שלא… ואבי עלה פתאום בג'יפ ונסע למעלה. והיה ברור שנגמר. זה הכל. אלוהים אדירים: תנו חתיכת סבון ומים! נעים־נדים בחבורה מגושמת.
גם שם למעלה לא התעכב הג'יפ, והתותחן, והשלישי בעל הרובה, קפצו איך שהוא ונאחזו מצטדדים כה וכה, כדי לא להיות שותפים לזוועה המרקיבה, וכבר הם מידרדרים ויורדים מערבה, בין הקוצים, אל השביל, והאבק בולע ומעלים אותם בטרם יעלימם המדרון. נשארו עומדים שותקים. לא מעזים. לא יודעים מה כשר לשעה. אחר־כך מסלק עודד עיניו מאחורי הֵעָלם הג'יפ ופולט נשימתו הכלואה. ומתנער ומרים את האת המושלך, ובלא דעת למה, או מצורך בסדר שהוא, מתכופף ומתחיל סותם את הבור הפעור. בתנועות עזות, בריאות מדי, ומפסיק באמצע לרקוק: 'כלבים! הייתי הורג אותם!' יורק בתיעוב ובגועל – טפו לעזאזל! נקמני וצרוד, וממהר להתרחק מטוס אל עֵבר הבקתות, וכל גופו הערום, הצהבהב אדמדם, השעיר, המנומש, משוקע כולו בריצה. 'גמוּר,' אומר אז קובי בקול, והופך אף הוא לעלות בפסיעות גסות בין הקוצים, ער שיוצא מתוכם, ואגב הליכה הוא גוחן רגע ואוסף מלוא כפו חול לרחוץ בו את ידיו ולכבסן ולכסכּסן מאד. ורגע אחריו, כשאותה הרגשה שנתפשה זה עתה, כי הדבר שכאן הוא הרבה למעלה ממה שאתה יכול לשער, אך הגיעה הרגשה זו ללבך – זעו כל השאר והתחילו עולים בדרך הקוצים הנכפפים בנקיפה, בשתיקה, ובמפורד, ובראש מושפל. גמור. זה הסוף. ידיו של רפי שהיו מרוחקות עד עתה מגופו, מהרגשת טומאתן, התחילו חותרות מאוגרפות, וההליכה עוררה להוסיף וללכת מהר יותר, ולחוש בכל פסיעה ופסיעה שיש בה דבר שמעולם לא פילל כי אפשר לדלות מתחושת פסיעות נפסעות נמרצות, דבר חזק וברור ואמיץ ממשוּת – אף כי, אולי, במחיר קשיחות־מה, או התאכזרות למשהו – והוא הטוב מכל עתה, הרצוי, המחויב, המוכרח להיות. לא להסב ראש לאחור. לא. לחיות. לחיות. בכל מחיר. תמיד. להיאחז בכל כוח. לאהוב בחורות. לאחוז ולנשק להן, לחבקן ולשכב אתן. להיות חי, לעבוד, לרכוב על סוסים, ללכת לרחוץ בים. כל צעד וצעד, כל משחק שרירי הירכיים, והשוקיים, והגידים והעור הנושם את החום, את היצרבות השדרות בחום – ניתנה להם עתה משמעות חדשה, רעננה, כאילו הנה זה התגלו לראשונה. לחיות לחיות. וללכת. ולהיות בכל מחיר.
ולעמוד כאן ולהשתין, שתן צהוב של סוס, וללכת, וללכת, אלף שדים ורוחות. תמיד. – 'היה נורא?' מילמל אז מלמטה שייקה בעיניים מפוחדות כשפתאום סגר קיר הבקתה והדרך הנמרצה נגמרה. רפי לא השיב לו ורק עיקם שפתיו ופיטר בידיו. אל תשאל ואל תעורר. אל תעשה מזה עסק. אולם היעצרוּת זו, סוף ההליכה הנמרצת, המתגברת, עם צורתו החלכאית של שייקה היו בבת־אחת כאלה, שפתאום, רק עתה, צפו ועלו מהיכן שהוא הדמעות בעיניים ומליחוּת בגרון. ורפי השתעל והזעיף עפעפיים, והריץ גב אגרוף (הכף – טמאה!) אל הלחלוחית שכבר נתיבשה. ובכן מה? לשבת? עוד הפעם לשבת! לעמוד? עוד הפעם לעמוד! ועכשיו נשארת כאן תקוע, כאצבע משולשת. אצבעות משתרגות עליך להכעיס: לא תצא. כאן תישאר. ומה יהיה כאן? האצבעות של אורי, השלמות, החיות. ללכת? לאן ללכת? במקומך נסעה השמיכה שלך. וזה הוא המזל (האין זו קטנות לחשוב עכשיו ככה), לא. על מה שהיה שם – לא. שם אין דרך. לא להתחיל. למחוק. להעביר. לשכוח. לא להניח לכלום מן הזוָעה להיקלט. לנבוט, להציץ. (האצבעות עם הצפרנים הדהות. מעֵין השנהב.) למחוק הכל. שלא יחריד באמצע הלילה חלום. לסור מזה. לחשוב על הא ועל דא. לצחוק. לצעוק. לא לבד. להיות קשה. לא לתת לזה. כאילו לא היה. לסגור שריון. לצאת מזה כאוז מן המים, לא. והראש הכרוּת. הצואר ההוא, גזע מגודיד כרות.
ואיום מזה. לא למצוא מלים לתאר. בלי. שיעבור. שיתארה ממך. מה איפוא? לאן? שעה שלוש. כלום לא השתנה למעלה או למטה. כלום לא משתנה. מפעם לפעם עדיין צליפה מצפצפת וצוללת רצה לתוהו. וזה הכל. לשבת, לשכב. לא לחשוב, לא להרגיש. איפה כולם? התחרבנתי עד העצם.
צליפה מצפצפת וחולפת. האויר דחוס מורת־רוח שתוקה. ומזרות־חול של מה־בכך מוטחות באפס־יד, בכל שממון הנפש, בכל אפס התקוה. כעל שפת־ים ה שוממה. ולכאורה צריך שנתאסף כעת כולנו ונשב קצת יחד באחוָה שוקטה וברעוּת, במעגל מצומצם וחובק את הבודדים לברית אחת, ולהרהר בשתיקה ואולי אף לספר באורי.
אח, אורי. אמא של אורי, יש לך מזל שאת מתה. מה שעשו לך מאורי שלך. וכשהגיע ברזילי מלמטה עד בור הדגמים, ונעצר שם ושמט ידיו מאחורי גבו, ונרכן והציץ אליהם ואף־על־פי שיודע מראש כי ישחית דבריו אל אוזן ערלה, ולא עוד אלא שיקצור כלימה ומענה־לשון, ומוטב לסטות מעליהם סביב ולא להתחיל, אי־אפשר שלא להניד אליהם ראש ולומר כבושות:
‘בבור הזה חטף אורי. צאו מכאן לפני שיקרה לכם. אני מוכן לעזור לכם. תתחילו. כמה שתספיקו!' – שעל זה, כמובן, השיבו הללו קצרות: 'לא־צריכים־את־הטובות־שלך.' וכשחזר והבליג וניסה שוב בקול שכנוע, להסביר דבר – קפץ כנגדו אותו גלוח־ראש שבהם, וקירקר בקוצר־רוח: 'אתך אין לנו שום ויכוח.' – 'איזה ויכוח. בחייכם! הלא שמעתם מה אמר התותחן! וגם אבי! שאלו מי שתרצו – תפסיקו להיות… ותתחילו…' – 'הו־הו, אתה גם כן !' קפצו אלה כולם כאחד. מה אכפת להם התותחן. וגם אבי מי הוא להם, הם לא ראו, הם לא יודעים, ואין להם שום סמכות להגיד לרגמים אף מלה. להתחיל כעת לחפור בור כזה! איפה! לא עולה על דעתם. וגמרנו! שומע? ושלא תהיה חכם יותר מכולם, ועדור באשפתך שלך! – 'זה טמטום !' זעק ברזילי רתת.
– 'אוף! נמאסת. כמו צנון. גמרנו. תן מנוחה. שלום.' ככה אמרו וככה נעלמו מתחת השמיכה הפרושה מעליהם וחסל. וככה סר מעליהם ברזילי בזעף, ופרש עד קרן־זװית רחוקה, זו שבצד הבקתה הקטנה שמשמאל, אצל עמדת־המקלע, ממול השטחים שמלפנים, ועד האופק החיוור. עדיין מכושים מונפים ואתים גורפים. בחורים ערומים שטופי־זיעה ומתנשפים קשה. לא ינוח ולא ישקוט יאקוש. אותו צלף מסותר כאילו אך להוכיח לשולחיו את כדאיותו, ויותר להטריד את תשומת־הלב מאשר לפגוע. וכשיושלמו ההכנות יפסיקו הצלפים ויתחילו התותחים. האומנם ? עוד באחר־הצהרים הזה? או מחר עם שחר. ברזילי פורש את המפה. שהשאיר בידיו התותחן. מחולקת למשבצות, אשר על־פיהן יוזמן סיוע־האש. פשוט לנקוב במספר המשבצת הדרושה ומיד תונחת אש כמבוקש. מצלצל כאגדה. עבודה נאה ויסודית, ונקיה כל־כך. אנחנו חושבים על הרבה, ורק מעט על הקרב עצמו. אין להעביר יזמת הקרב לידינו? כל־כך אנו יודעים את חולשתנו – עד כי לא נוקפים אצבע לתחבל תחבולות. פשוט, לא מביטים אל דברים קשים. וצריך היה פעם לשבת ולחשוב על הכל. בשיטתיות.
מהנחות־יסוד דרך שיקולי האפשרויות אל המסקנות. צריך, פעם, לחשוב על הכל, מתחילה עד אחרית ולראות באומץ מה באמת. ולא כאילו התחילה איזו רוח נעה בעולם? השמים למעלה דוממים. אבל הריקוע השלם שלהם, האפור, המוצק – כאילו נתפרט כעת למיליוני ריחושים אדיים, פניביים וגבוהים־גבוהים. כאלה היו שמי אוסטרליץ שנתגלו לנסיך אנדריי, כמדומה, בולקונסקי? כשאתה פצוע והמוות בא. מוות. מלה. והחיים? לחשוב פעם באורך־רוח. מתוך אותה הכרה שאין לך רציני מזה, ושכאן מקום לראות יותר מכל מקום בעולם: עד תוך תוכם. מהו זה שמרגישים כעת הומה בך, באויר, ברוח הנושבת, במראה הגבעות ההן, ההולכות לקראת הערב, להעמיק ולהרגיש ולדעת את המשהו הזה, הנחוץ הזה, המיוחד – כבד־הפשר?…
נניח לכל זה. על מוטות רקיע האפר מערבה נתהוותה עתה איזו עכירות תפוזה יותר, כאילו באה שמה השמש, וסביבה שלולית שמנונית של אוכרה, רפשוּת מעומעמה, עד עֵין הבהט הדלוח, אובדת אל אפסַים. וזו כנראה שעה ארבע אחר־הצהרים וזה פרצופה. אין דבר ניכר על־פני השטחים (הג'יפ הנורא בודאי הגיע כבר. פחד וזועה). כמקודם מוסיפה האדמה להיות מושלכה תחתיה גרומה ושלולת־צללים, מופסדת את כיוריה ואת מיבלטיה, ונעדרת שרטוטי־אופק ולא מרחקים, זרוקה כולה כפיתה חררה ותלולנית, ככוֹלאת רוחה בה ומצפה למה שעוד יבוא. האם יבוא? לעזאזל. צביטת ידיעה אומרת: חייך הולכים לריק. הולכים להם ונמוגים. הו, לא להסתבך ברחמנות עצמית. רק עתה מתחיל הדבר נקלט. אורי. לא איזה מין ”יצא ונעלם” למקום שהוא. לא איזה מין "פנה ואין יודע אנה” (ואולי עוד ישוב, אם יצליח בכה או בכה), אלא ממש אין עוד. מרוצץ ומקולקל ומוחרב עד אין עוד. ורחש רימה עושה ממנו פרנסה, באותו תום־לב, באותו גישוש־יניקה חיור, מוצל באפלה, כשרשים במעבה האדמה. ללא השב אבוד. זה הבחור שתלתליו היו מלאים שמש, זה שהיו לו כתפיים חסונות ומתניים ישרים, וההליכה הגנדרנית, הבטוחה, השקטה, בחור תמיר שהמכנסים מהודקים ומסמנים את ירכיו הצרות הגמישות. כסייח צעיר, את זכרותו בגיבוּע מסוים, לעזאזל. מוטב היה לשרוף אותו לאפר. ולזרות. למחוק לכל הרוחות בלי שום קלקול. בלי זה העוול הצורח. הרגל האפויה שלו, נראה שכך התכוונו מתחילה להשמידו, בקצת נפט, כאשר [הם] עושים לאיזה ערבי מת בואדי, שאין איש רוצה להתגאל בפגרו. בחילה נוראה. הבשר שאכלנו בקופסות.
להקיא באיזו פינה. אני רצוץ. אני כמו תינוק. ויש שמדמים כי מלחמה זה כל מיני דברים. אפילו שירי־גבורה שרים. קבצי סיפורים על הגבורה ועל המלחמות.
ימח שמם. חוברת שירים. בבית־הספר אסור שיימצא זכר לשיר או סיפור על מלחמה ועל הגבורה במלחמה. או להראות להם שם את אורי. כל אותם הממזרים המקווים שהמלחמה תציל להם, תפתור ברוב כוחה את בעיות נפשם יחידתם – ומתעלמים מן הטחנה הזו, שטוחנת לך בשר ונפש ועצמות כאחד, ומחרבּנת על כל הבעיות שלך, כולן.

הנשכח – ד'

וכך אנחנו חוזרים לסיפור. אף כי מה נותר ﬠוד לספר? איך חוזרים הביתה, אל מקומך שלך? – זו שאלה כבדה אחת; ואיך שוכחים אחד מתוך כולם ומשאירים אותו נשכח – היא שאלה אחרת, לא פחות כבדה. וכי חסרונך לא ניכר? חברים שלי, וכי זו כל הכרותנו? איך לחזור הביתה – אולי ﬠוד אמצא דרך, אבל איך להימצא מן האבדן – לזה יש דרך?

החלטתי לפנות ישר אל השמש. באנו והיא היתה בﬠיני כולנו, ואחזור והיא תהיה בﬠיני לבדי. אלך ﬠד הכביש שחצינו בבוקר. שם אנסה לﬠצור מישהו, אם יﬠבור. ויקח אותי ﬠמו לאן שהוא. או ﬠד צומת־הכבישים שמוליך למקומנו. שוב בכיתי? דומני שכן. אבל הלכתי. האם השלכתי את הרקפת שכביכול בגללה בא הכל? – לא, אל התרמיל הריק שלי הכנסתיה, ברחמים גדולים, אל בין ﬠטיפות־נייר שונות, שאמא ארזה בהן את פיתי. וגם מצאתי שם פירור חלבה שלא חסכתי מפי, ﬠל אף הדמﬠות שטישטשו הליכתי.

התחיל להיות קר. האדמה הלחה הדיפה אל השמש את צינתה הכבושה בה. וגם השמש לא היתה ﬠוד חמה. והרוח שהתחזקה לא הוסיפה חום. ואיך אפשר, הגידו, לשכוח מישהו, לﬠשותו אבוד, בעוד הוא פה וקורא וצוﬠק אליכם בלא קול – שכן מבליﬠ הוא חלבה ﬠם דמﬠותיו החונקות?

ואולי לﬠזוב ולנפול אפיים ארצה פה וכאן לגווﬠ ולא להיות ﬠוד? ותצא השמוﬠה ויבּהלו המורים ההם, והחברים האלה יידהמו, וככה יבכּו כל חייהם ﬠל שכחם אחד מקרבם. ﬠל אבּדם אותו?ִ…

הלכתי והלכתי. ﬠץ רחוק היה שם. אליו הלכתי. חייבים ללכת אל סימן שהוא. האם זו הדרך? מי יגיד לי. ואולי לא ככה ולא שמה – ואני הולך אל שום־מקום? ואולי נכון היה להישאר במקומי, והללו השוכחים, המאבדים ההם, ייזכרו בﬠוד מה וישובו ﬠל ﬠקביהם לחפש אבדתם? לא. לא אתן להם כﬠת למצוא אותי ולכפר ﬠל ﬠוונם! אני אלך רחוק. לא אחזור לﬠולם. לא אל אף אחד. והנשכח אינו צריך את שוכחיו! לא? כן!

והלכתי והלכתי. אל הﬠץ ההוא. ואל השמש הממלאָה ﬠיני מנוכח. ובאופק, המסונוור מן השמש, היו ﬠולים כבר ﬠננים והרוח התחזקה. והשדות הריצו אדוות רﬠדה ושתקו בחזקה. והייתי לבד. מאוד. מחוץ לכל חשבון. השדות היו ריקים, וכך היו צריכים להיות. ﬠברתי ולא הייתי משלהם, לא משל אף אחד, לא משל ﬠץ ולא משל שמש, ולא משל אף שום שהוא. ומי יודﬠ איך היה יכול להיות וﬠד כמה, לולא שהﬠץ ההוא ﬠמד ממש מﬠל הכביש. לאן כביש זה? והכפר הﬠרבי היכן הוא. ומיידי האבנים? הייתי ﬠייף ולא רק ﬠייף. ﬠצוב ולא רק ﬠצוב. פגוﬠ הייתי. בלבי, ישר באמצﬠו. ואולי אפילו התחלתי שוב לבכות. ואולי כבר בשמים השגיח מישהו בנﬠר בוכה ﬠל שפת הכביש אצל הﬠץ הגדול?

אבל איש לא ﬠבר. כאילו תמו ﬠוברי דרך. ואין הולך ואין בא. האם זה הכביש הנשכח? או שמא זה בדיוק הכביש ששודדים מלסטמים ﬠליו את הבריות, כאשר היה כתוב יום אחד בﬠתון – האם לא זה הכביש? וכﬠת מה? להמתין? לצאת לדרך? ככה, ישר?

תליתי ﬠיני בשמים. אלהים, ראה לﬠונײ. כמה בדד הילד. כמה חסר ישﬠ!
אבל שום פיסת־יד לא יצאה מן השמים, אתה יודע, לא יצאה ולא נטלה אותי ולא בציצית ראשי ולא את ידי אל תוך ידו. ולא בשום דרך אחרת. ודבר לא התרחש, אלא השדות היו רק שטוחים וירוקים, ורק פרושים לﬠצמם. והשמים רק כחולים ושותקים ורק פונים לﬠצמם והשמש רק גדולה ורק קרה ורחוקה ושייכת לﬠצמה. אף כי ממלאה ﬠולמות.
וסופו של דבר?

אה. קרוב היה מאוד. כי פתאום נתהווה וטירטר רﬠש בﬠולם, ומקצה הכביש הרחוק, ההולך ונﬠשה צר שם במרחקיו קודם שהרחיקו אין־קץ, נתגלה כתם שהלך וגדל והשציף טרטור ﬠז. והיה בתחילה כל מיני דברים אפשריים, ולבסוף רק דבר אחד: אופנוﬠ ורוכבו אַץ בטרטור מחריש.

ﬠמדתי אצל הכביש. לא הרימותי יד לﬠצור. הייתי נשכח שאינו יכול להתממש לאמור: הנני. כאן אני. אבל האופנוﬠ נﬠצר. ואנוש אחד ﬠם משקפי־רוח סוגרים ﬠל פרצופו הסגור בקובﬠ אופנוﬠנים, פתח וקרא מﬠל הרﬠש שהמליט רכובו המטרטר: 'מה לך כאן?׳ – ואני צﬠקתי אליו כי אני נשכח אני. ושאיני אלא נשכח. אבל הרﬠש וקובﬠו הסוגר לא הניחו לו כנראה לשמוﬠ ולהבין. שכן הניﬠ הלה את ראשו וצﬠק כי הוא אל צומת הכבישים של מקומנו נוסﬠ, ושאקפוץ מהר ואﬠלה מאחוריו, אף כי אוכּף אחורי לא היה לו. והאופנוﬠ ליחיד היה.

ואני, אף כי מﬠולם לא רכבתי ﬠל אופנוﬠ ורק חלמתי, אתה יודﬠ, ﬠליתי וישבתי מאחוריו, ﬠל גבי הכנף. שכן אוכּף אחורי לא היה לו. אבל הוא פרש שמיכה והציﬠ מתחתי, אף כי בחפזה, שכן נחפז היה לדרכו. והרכב היה מטרטר וחם, מרתח כולו תחתיו לרוץ. וישבתי רכוב לי שמה. מתקין את התרמיל הריק ﬠם פקﬠת הרקפת האחת שבו, מנסה להיצמד או להיאחז בכל כלום. ולא ידﬠתי מה אﬠשה בידי ואיך אתחזק ﬠל מושבי – והאופנוﬠ טרטר אז רמות ורוﬠמות וﬠקר בתנופה. ומﬠל הרﬠש הגדול והדף משב הרוח החזקה – צﬠק אז. האנוש הזה, הסגור במשקפיו ובקובﬠו אל מﬠבר ﬠרפו: – אחוז בי. בחורצ'יק. חבּק אותי חזק – שלא תיפול!

ככה צﬠק אלי וחבוּקים יחד טסנו לנו יחדיו כﬠל כנפי נשרים. ישר אל תוך תוכי השמש הגדולה הזוֹ מנגד.

ס. יזהר, דבר לילדים,   1.5.1958

חלק ג'

הנשכח – ג'

לרוץ? לאן לרוץ? לאיזו מרוחות השמים? – להישאר? לשם מה להישאר? לחפש? היכן? ובבת אחת! הפניתי ﬠרפי – והﬠולם נשתנה. קראו לי? – לא הרגישו כי אני אינני! – חלף בי פתאום כﬠת. האמנם? וכולם כאחד? או שמא רק נחבאו להם וצוחקים למשבתי?

הה, הו! – צﬠקתי אז – ההָ הו! – צﬠקתי הרבה יותר גבוה וחנוק מכפי שפיללתי צﬠקה צרוחה הרבה מכפי שהיה לכאורה בכוחיִ אה־הוי!! הי, הו הו! איפה אתם? כולכם! ﬠנו לי! – –

צחוק. אפילו הד לא ﬠנה. וכי מהיכן יﬠנה? מגבﬠה חשופה בﬠולם? כﬠת פתאום התחלתי לתפוש: נותרתי בדד. חפשתי וחדלתי מחפוש. אילם מחפוש. הה. נשכחתי! אבדתי לי!

אם בכיתי? אולי גם בכיתי. לא חשוב. אם צﬠקתי ﬠוד? בוודאי צﬠקתי. גם לימין וגם לשמאל. אם רצתי אנה ואנה, כﬠכבר לכוד, בלא מטרה ובלא דﬠת. וחוזר ﬠל ﬠקבי? – כמדומה שכן. אתה לא היית ﬠושה כך? ואחר־כך הבינותי שאיך לי אלא להושיﬠ לﬠצמי.

קל לומר. הם ﬠתידים לתפוש את הרכבת בתחנה הקטנה, יגיﬠו שמה לשﬠה המיועדת ויסﬠוִ ואניומי מכל השבילים האלה מוליך לתחנה? ואיזה מהם לכפר הﬠרבי דוקא? את מי לשאול? תראה – הכל סביב ריק: הארץ. השמים. האופק – רק כל מיני ירוק וכחול. ואת מי לשאול? והרכבת תבוא הביתה ויחכו בתחנה לבואה, וכולם ירדו ורק לא אני, והו. תמונות נוראות!

המשטרה! הם יצאו לחפש. אבל כבר התן יטרפני, או הצבוﬠ. ואתם, המורים השניים – איך אתם, זוג מורים שכאלה – איך איבדתם ילד, איך זה שוכחים! כולי חימה! כולי תוכחות! כולי פחד. כולי דאגה. אין־אונים. וכי מה אﬠשה?

כל מיני תחבולות. לרוץ ברגל הביתה. באנו לכאן בארבﬠ שﬠות? אחזור וארוץ ארבﬠ שﬠות! לבדי דרך הכפר הﬠרבי. לא יגﬠו בי לרﬠה, סתם ילד ﬠובד דרך

והיכן היו רﬠי? למה שמﬠון החריש. ומה יחיאל לא אמר מלה – לא הרגישו בהיﬠדרי, באבדי להם? יוסי. אתה שכחת! טרוף טורף אחיך – ואתה? וכולם? פשוט קמו והלכו? כל־כך קל לאבד חבר מתוך חברים? לא להרגיש שאיננו? הלא זה

נניח לכל זה. התﬠבתה בי ההכרה: שכוּח. אבוד. דבר אבוד. ונסה רגﬠ וחשוב, לא ﬠל המאבד כי ﬠל האבוד. נסה רגﬠ להיות זה האבוד. אותו דבר אבוד. איך הוא, זה שהיה שייך, שהיה של, וניתק. ונקרﬠ. ונותר לו לא־שייך, מופקר, לא של כלום. הנה אני הייתי כך. פשוט: הדבר שאָבד, והיטב היטב ידעתי אז מהו אבוד.

המתן רגﬠ, קודם שאוכל להמשיך בסיפור, אנחנו מוכרחים לﬠיין רגﬠ במצב הזה.

אי אפשר שלא ראית אדם, ראובן, שהרגיש ברגﬠ זה באבידה שאבדה לו, ומתחיל לחפש. חפש מחופש. בכל מקום אפשרי. הולך וראשו בקרקﬠ, הופך בקצה נﬠלו דברים, ﬠודו מאמין מאוד כי יוכל למצוא, גוחן ומחפש, ﬠוד ﬠולם מלא לפניו, של אפשרויות למצוא ושל מקומות ממתינים לחיפושו. וחוזר וסוקר דרכו לאחור, אל המקום שכבר סקרו. אולי מזוית חדשה יראה נוספות. בודק שבﬠ בדיקות. נזכר מתוך כך כל מיני דברים ששכח, כל מיני חובות שלא מילא. מתחיל חושש. ומתגנב חשש שהפﬠם – לחינם. בודק מחדש. מנסה לזכור היטב היכן היה, מה ﬠשה, אפילו במה הרהר. מנתח כל ﬠברו. מחייה לפניו רגﬠים אבודים. נידחים. מצילם מכליונם ומחזירם לפניו לסקרם מחדש, מתמלא צﬠר וﬠגמה: צללי רפאים ודברים שטוב שכבר בטלו ועברו ואינם – ﬠולים אליו להתפקד. והוא סוקרם בהשתאות וקצת בפחד; רגﬠ אומר נואש וחוזר ומפיח תקוה בלבווחבריו, מחמלה ﬠליו, מצטרפים ﬠמו ללכת לבקש, הופכים דברים, מציצים לכאן ולכאן, אל פינות חבויות. זויות חדלות־ﬠרך מתמלאות משמﬠות וסוד. גוחנים בצללים. נסוגים צﬠד ויוצאים צﬠד, שעה תמימה בלא הרפות, מחבֵרוּת טובה ונאמנה, ובראש מורכן – וככל שמבקשים יותר מסתבר כי לשוא. כל החיפושים לחינם. תקוה אחר תקוה מתכלה ונגוזה. ונעשה ודאי מוחלט כי לא יימצא הדבר ההוא, כי אי־אפשר שיימצא. שנﬠלם ומת מיתה גמורה ולא תחייהו. ומתקשר בך כבר אבל עמוק. קשה לומר עד כמה.

אבל יש שאינם מרפים. אינם נואשים גם בהיואש. למראהו האומלל של אותו ראובן מיודﬠנו, מתﬠודדים בתנופה מחדש, מחיים את כל התקוות, והאבודות ביותר – ומחפשים. מﬠלים השﬠרות שונות, וגם חריפות בכלל. ואחד גם בא וסוקר אותך ולא נרתע ומצוה שתפשפש אתה לנוכח ﬠיניו הבוחנות בכליך שלך – ובכיס הזה. כן. כן. בבקשה. בכיס הפנימי הזה. הפוך וחפש. הוצא נא הכל. נגדה־נא כולנו, רﬠיך – ונראה – ומה? לא?

מדליקים גפרורים בזויות אפלות. מזיזים דברים. בוטשים בחרטומי הנעליים. מסתכלים בדברים מﬠברם השני. הלא ידוﬠ, המוצל תמיד וחבוי, המאובק, מימי דור, מחותל מעטה עכבישים ופגרי זבובים. מנסים שוב לדובב אותך, לא מאמינים למלתך, ולא לשבוﬠתךָ. מטילים ספק בכל. גוזרים ﬠליך שתיזכר. שתשתדל. שתﬠלה בזכרונך, כבﬠלת האוב. נועצים בך מבט מישיר בﬠיניך. לא יהיה לך מפלט. אוחזים בך לאמור: מה מﬠכב בﬠדך מזכור. את האמת? האמת. בחור, כל האמת ורק האמת. ונﬠשה ﬠצוב יותר ויותר.

הו. שם. מצאת? כן? לא? מה זה היה אם כן? לא כלום? אם לא כלום אז למה אמרת? אמרתי כי חשבתי. – מסובּך. מאוד מסובך. מבולבל מאוד. ומה הרמת? – אני? לא הרמתי. חשבתי: אולי.– אה. – היה דומהדומה? הראה! שים פה! זה? – הה – השלך את זה. זרוק לכל הרוחות. זרוק זרוק! הנה. ואגב, האם אתה באמת אתה? וזה באמת זה? ההָ אלי הטוב. צריך להפסיק.

ואולי אינו אלא מונח גלוי לﬠין כל ורק צריך לגחון בחיוך ולקחת? או אולי תפשה הרוח וגלגלהאו שמא כלל לא במקום הזה היה הדבר. אלא הלאה מזה. במקום אחר. הרבה יותר ימינה, אם לא שמאלה? לא? ורגﬠ אחד: אוליהו. אלי הטוב: אולי רק נדמה היה לך? אולי לא איבדת כלל? חלום חלמתבוא. בחור. יד ﬠל לב, וﬠין בﬠין הבט: האמנם איבדת? חשוב היטב! ואל תהתל בנו, פן תדﬠ נחת זרוﬠנו! ואולי מﬠיקרו לא היו דברים מﬠולם? ואתה מבקש דבר שלא היה, שמﬠולם לא היה, שלא יכול היה להיות, שאי אפשר שיימצא – פשוט, הואיל ומﬠולם לא היה. ומה שלא היה איך אפשר שיאבד, ומה שלא אבד איך יימצא? אלהי פחד אברהם יצחק ויﬠקב חוסה ﬠלינו!

אבל מה זה ההוא הבחור האדמדם מצטדד שם לצדדים ואינו נושא ﬠיניו היישר? ואינו מחייך! הוא. הﬠצלן המפורסם. מה הוא כזה חרוץ גדול פתאום. איזו שקידה. איזו התלהבות בחיפושים – מה פשר זה?

הו. נסתבכנו. כבר אין איש יודﬠ הן או לאו. גם אין איש יודﬠ מה הן ומה לאו. מה דמות ומה מראה להן או ללאו. אין איש יודﬠ מה אבד. מחפשים. אם את אשר אבד ולא יימצא; או את אשר־לא־יימצא ולא אבד. מה בﬠצם מחפשים? ולמה דווקא כאן? למה לא אלף פרסה מכאן, אי בזה בﬠולם הגדול? מﬠבר ההרים והים! ברחבי השמים הﬠמוקים והשגיאים בתכלת? ﬠנין שהיה כל כך פשוט מתחילה, הולך ומסתבך ונﬠשה קשה מנשוא. חבל שהתחלנו בזה. כבר למﬠלה מכוחנו. וכלפי מה היה כל זה? מה בﬠצם רצינו לומר? הנה: כלל לא ﬠל זה שמחפש אבדתו דברנו, שחרד לה, שדואג לה, שאוהב אותה, את אבידתו – כי אם דווקא ﬠל מה שאיבד. מה שנשאר לא־נמצא. מה שכבר אין יודﬠים אם הוא אם לא הוא, אם כדאי או לא כדאי, מה שנחרץ ﬠליו להינדח, להאבד. כמו כורים שנלכדו במכרה סתום. שנמנו ﬠליהם מלמﬠלה וגמרו והחליטו שלא כדאי ואין חשבון לטרוח ולפתוח ולהוציא אותם. ומה שנכתב ﬠליו בגורלו להיות אבוד. להיות נשכח – כלום לא אני הייתי הוא?

צר לי שהטרדתי אותך בבלבול הזה. בוא. אנחנו חוזרים לסיפור סחור־סחור זה. צפצף־צפצף לי מלבי. אי אפשר היה לפסוח ﬠליו. ולא פסחנו. ונחזור מהר אל אותו ילד שהיה ﬠומד שם אצל הגבﬠה החשופה ובידו, הלא תזכור, פקﬠת רקפת נאָה, ﬠומד בוהה לרגלי הﬠולם השותק, הגדול, קרוב אצל המקום שאך זה היה הומה ושוקק קולות ודגלים, ושיח ושיג וילדים ומורים ונאומים, וזוטי שתילים שאך זה ניטﬠו ואינם ניכּרים בתוך הכללות הגדולה, הם וההמולה והשירה והכל, מחוקים אל נוכח האדמה הירוקה, השמים הכחולים, שכחלותם היתה כﬠת, משום מה, לא כזו אלא כמדבר אין־קץ, ישימון של כחלות לכל צד, שווה וישר ולא איכפת, אם אתה מבין איך.

חלק ב'.

חלק ד'

ס. יזהר, דבר לילדים, 1.4.1958