הנשכח – ג'

לרוץ? לאן לרוץ? לאיזו מרוחות השמים? – להישאר? לשם מה להישאר? לחפש? היכן? ובבת אחת! הפניתי ﬠרפי – והﬠולם נשתנה. קראו לי? – לא הרגישו כי אני אינני! – חלף בי פתאום כﬠת. האמנם? וכולם כאחד? או שמא רק נחבאו להם וצוחקים למשבתי?

הה, הו! – צﬠקתי אז – ההָ הו! – צﬠקתי הרבה יותר גבוה וחנוק מכפי שפיללתי צﬠקה צרוחה הרבה מכפי שהיה לכאורה בכוחיִ אה־הוי!! הי, הו הו! איפה אתם? כולכם! ﬠנו לי! – –

צחוק. אפילו הד לא ﬠנה. וכי מהיכן יﬠנה? מגבﬠה חשופה בﬠולם? כﬠת פתאום התחלתי לתפוש: נותרתי בדד. חפשתי וחדלתי מחפוש. אילם מחפוש. הה. נשכחתי! אבדתי לי!

אם בכיתי? אולי גם בכיתי. לא חשוב. אם צﬠקתי ﬠוד? בוודאי צﬠקתי. גם לימין וגם לשמאל. אם רצתי אנה ואנה, כﬠכבר לכוד, בלא מטרה ובלא דﬠת. וחוזר ﬠל ﬠקבי? – כמדומה שכן. אתה לא היית ﬠושה כך? ואחר־כך הבינותי שאיך לי אלא להושיﬠ לﬠצמי.

קל לומר. הם ﬠתידים לתפוש את הרכבת בתחנה הקטנה, יגיﬠו שמה לשﬠה המיועדת ויסﬠוִ ואניומי מכל השבילים האלה מוליך לתחנה? ואיזה מהם לכפר הﬠרבי דוקא? את מי לשאול? תראה – הכל סביב ריק: הארץ. השמים. האופק – רק כל מיני ירוק וכחול. ואת מי לשאול? והרכבת תבוא הביתה ויחכו בתחנה לבואה, וכולם ירדו ורק לא אני, והו. תמונות נוראות!

המשטרה! הם יצאו לחפש. אבל כבר התן יטרפני, או הצבוﬠ. ואתם, המורים השניים – איך אתם, זוג מורים שכאלה – איך איבדתם ילד, איך זה שוכחים! כולי חימה! כולי תוכחות! כולי פחד. כולי דאגה. אין־אונים. וכי מה אﬠשה?

כל מיני תחבולות. לרוץ ברגל הביתה. באנו לכאן בארבﬠ שﬠות? אחזור וארוץ ארבﬠ שﬠות! לבדי דרך הכפר הﬠרבי. לא יגﬠו בי לרﬠה, סתם ילד ﬠובד דרך

והיכן היו רﬠי? למה שמﬠון החריש. ומה יחיאל לא אמר מלה – לא הרגישו בהיﬠדרי, באבדי להם? יוסי. אתה שכחת! טרוף טורף אחיך – ואתה? וכולם? פשוט קמו והלכו? כל־כך קל לאבד חבר מתוך חברים? לא להרגיש שאיננו? הלא זה

נניח לכל זה. התﬠבתה בי ההכרה: שכוּח. אבוד. דבר אבוד. ונסה רגﬠ וחשוב, לא ﬠל המאבד כי ﬠל האבוד. נסה רגﬠ להיות זה האבוד. אותו דבר אבוד. איך הוא, זה שהיה שייך, שהיה של, וניתק. ונקרﬠ. ונותר לו לא־שייך, מופקר, לא של כלום. הנה אני הייתי כך. פשוט: הדבר שאָבד, והיטב היטב ידעתי אז מהו אבוד.

המתן רגﬠ, קודם שאוכל להמשיך בסיפור, אנחנו מוכרחים לﬠיין רגﬠ במצב הזה.

אי אפשר שלא ראית אדם, ראובן, שהרגיש ברגﬠ זה באבידה שאבדה לו, ומתחיל לחפש. חפש מחופש. בכל מקום אפשרי. הולך וראשו בקרקﬠ, הופך בקצה נﬠלו דברים, ﬠודו מאמין מאוד כי יוכל למצוא, גוחן ומחפש, ﬠוד ﬠולם מלא לפניו, של אפשרויות למצוא ושל מקומות ממתינים לחיפושו. וחוזר וסוקר דרכו לאחור, אל המקום שכבר סקרו. אולי מזוית חדשה יראה נוספות. בודק שבﬠ בדיקות. נזכר מתוך כך כל מיני דברים ששכח, כל מיני חובות שלא מילא. מתחיל חושש. ומתגנב חשש שהפﬠם – לחינם. בודק מחדש. מנסה לזכור היטב היכן היה, מה ﬠשה, אפילו במה הרהר. מנתח כל ﬠברו. מחייה לפניו רגﬠים אבודים. נידחים. מצילם מכליונם ומחזירם לפניו לסקרם מחדש, מתמלא צﬠר וﬠגמה: צללי רפאים ודברים שטוב שכבר בטלו ועברו ואינם – ﬠולים אליו להתפקד. והוא סוקרם בהשתאות וקצת בפחד; רגﬠ אומר נואש וחוזר ומפיח תקוה בלבווחבריו, מחמלה ﬠליו, מצטרפים ﬠמו ללכת לבקש, הופכים דברים, מציצים לכאן ולכאן, אל פינות חבויות. זויות חדלות־ﬠרך מתמלאות משמﬠות וסוד. גוחנים בצללים. נסוגים צﬠד ויוצאים צﬠד, שעה תמימה בלא הרפות, מחבֵרוּת טובה ונאמנה, ובראש מורכן – וככל שמבקשים יותר מסתבר כי לשוא. כל החיפושים לחינם. תקוה אחר תקוה מתכלה ונגוזה. ונעשה ודאי מוחלט כי לא יימצא הדבר ההוא, כי אי־אפשר שיימצא. שנﬠלם ומת מיתה גמורה ולא תחייהו. ומתקשר בך כבר אבל עמוק. קשה לומר עד כמה.

אבל יש שאינם מרפים. אינם נואשים גם בהיואש. למראהו האומלל של אותו ראובן מיודﬠנו, מתﬠודדים בתנופה מחדש, מחיים את כל התקוות, והאבודות ביותר – ומחפשים. מﬠלים השﬠרות שונות, וגם חריפות בכלל. ואחד גם בא וסוקר אותך ולא נרתע ומצוה שתפשפש אתה לנוכח ﬠיניו הבוחנות בכליך שלך – ובכיס הזה. כן. כן. בבקשה. בכיס הפנימי הזה. הפוך וחפש. הוצא נא הכל. נגדה־נא כולנו, רﬠיך – ונראה – ומה? לא?

מדליקים גפרורים בזויות אפלות. מזיזים דברים. בוטשים בחרטומי הנעליים. מסתכלים בדברים מﬠברם השני. הלא ידוﬠ, המוצל תמיד וחבוי, המאובק, מימי דור, מחותל מעטה עכבישים ופגרי זבובים. מנסים שוב לדובב אותך, לא מאמינים למלתך, ולא לשבוﬠתךָ. מטילים ספק בכל. גוזרים ﬠליך שתיזכר. שתשתדל. שתﬠלה בזכרונך, כבﬠלת האוב. נועצים בך מבט מישיר בﬠיניך. לא יהיה לך מפלט. אוחזים בך לאמור: מה מﬠכב בﬠדך מזכור. את האמת? האמת. בחור, כל האמת ורק האמת. ונﬠשה ﬠצוב יותר ויותר.

הו. שם. מצאת? כן? לא? מה זה היה אם כן? לא כלום? אם לא כלום אז למה אמרת? אמרתי כי חשבתי. – מסובּך. מאוד מסובך. מבולבל מאוד. ומה הרמת? – אני? לא הרמתי. חשבתי: אולי.– אה. – היה דומהדומה? הראה! שים פה! זה? – הה – השלך את זה. זרוק לכל הרוחות. זרוק זרוק! הנה. ואגב, האם אתה באמת אתה? וזה באמת זה? ההָ אלי הטוב. צריך להפסיק.

ואולי אינו אלא מונח גלוי לﬠין כל ורק צריך לגחון בחיוך ולקחת? או אולי תפשה הרוח וגלגלהאו שמא כלל לא במקום הזה היה הדבר. אלא הלאה מזה. במקום אחר. הרבה יותר ימינה, אם לא שמאלה? לא? ורגﬠ אחד: אוליהו. אלי הטוב: אולי רק נדמה היה לך? אולי לא איבדת כלל? חלום חלמתבוא. בחור. יד ﬠל לב, וﬠין בﬠין הבט: האמנם איבדת? חשוב היטב! ואל תהתל בנו, פן תדﬠ נחת זרוﬠנו! ואולי מﬠיקרו לא היו דברים מﬠולם? ואתה מבקש דבר שלא היה, שמﬠולם לא היה, שלא יכול היה להיות, שאי אפשר שיימצא – פשוט, הואיל ומﬠולם לא היה. ומה שלא היה איך אפשר שיאבד, ומה שלא אבד איך יימצא? אלהי פחד אברהם יצחק ויﬠקב חוסה ﬠלינו!

אבל מה זה ההוא הבחור האדמדם מצטדד שם לצדדים ואינו נושא ﬠיניו היישר? ואינו מחייך! הוא. הﬠצלן המפורסם. מה הוא כזה חרוץ גדול פתאום. איזו שקידה. איזו התלהבות בחיפושים – מה פשר זה?

הו. נסתבכנו. כבר אין איש יודﬠ הן או לאו. גם אין איש יודﬠ מה הן ומה לאו. מה דמות ומה מראה להן או ללאו. אין איש יודﬠ מה אבד. מחפשים. אם את אשר אבד ולא יימצא; או את אשר־לא־יימצא ולא אבד. מה בﬠצם מחפשים? ולמה דווקא כאן? למה לא אלף פרסה מכאן, אי בזה בﬠולם הגדול? מﬠבר ההרים והים! ברחבי השמים הﬠמוקים והשגיאים בתכלת? ﬠנין שהיה כל כך פשוט מתחילה, הולך ומסתבך ונﬠשה קשה מנשוא. חבל שהתחלנו בזה. כבר למﬠלה מכוחנו. וכלפי מה היה כל זה? מה בﬠצם רצינו לומר? הנה: כלל לא ﬠל זה שמחפש אבדתו דברנו, שחרד לה, שדואג לה, שאוהב אותה, את אבידתו – כי אם דווקא ﬠל מה שאיבד. מה שנשאר לא־נמצא. מה שכבר אין יודﬠים אם הוא אם לא הוא, אם כדאי או לא כדאי, מה שנחרץ ﬠליו להינדח, להאבד. כמו כורים שנלכדו במכרה סתום. שנמנו ﬠליהם מלמﬠלה וגמרו והחליטו שלא כדאי ואין חשבון לטרוח ולפתוח ולהוציא אותם. ומה שנכתב ﬠליו בגורלו להיות אבוד. להיות נשכח – כלום לא אני הייתי הוא?

צר לי שהטרדתי אותך בבלבול הזה. בוא. אנחנו חוזרים לסיפור סחור־סחור זה. צפצף־צפצף לי מלבי. אי אפשר היה לפסוח ﬠליו. ולא פסחנו. ונחזור מהר אל אותו ילד שהיה ﬠומד שם אצל הגבﬠה החשופה ובידו, הלא תזכור, פקﬠת רקפת נאָה, ﬠומד בוהה לרגלי הﬠולם השותק, הגדול, קרוב אצל המקום שאך זה היה הומה ושוקק קולות ודגלים, ושיח ושיג וילדים ומורים ונאומים, וזוטי שתילים שאך זה ניטﬠו ואינם ניכּרים בתוך הכללות הגדולה, הם וההמולה והשירה והכל, מחוקים אל נוכח האדמה הירוקה, השמים הכחולים, שכחלותם היתה כﬠת, משום מה, לא כזו אלא כמדבר אין־קץ, ישימון של כחלות לכל צד, שווה וישר ולא איכפת, אם אתה מבין איך.

חלק ב'.

חלק ד'

ס. יזהר, דבר לילדים, 1.4.1958

אני רחוק־רחוק ושר־שר

שעות בטרם־חצות מצטלצלות. רועדות דנדוּנים־דנדונים חשאיים, זך־זכים, זכוכיים שכאלו. אגם רחב־ידיים ולא נראה. כולו לחשושי, פרכוסי. שלוַת איזון עד אפסי רוחק. כחלוליות חלום. איפה הייתי עומד? לאן אני לוקח כעת? מסתבר ככה: לא יכול להיות אחרת. ורק בזהירות. לא רואים, גם לא את סימני האדמה. שבו רגע. שבו, חבובים. חבל שתעמדו. אני כפרתכם. אלך עד כה, אשתחווה ואשוב אליכם. אם אמצא. רק תנו שהות. אבנים היו מגובבות שם? או שמא מטה מצב פורח? (פרחי חצב / בא הסתיו / ל־ל־ל־ל). ובקו ישר. ולא לדרוך על צעצוע. ופתע עפה לך הרגל. פתרון חד ומצליע. לאן על־כן? כולו נוגע הלילה. חם ועוטה אותך. עד צואר לופף, כחוצה מי בריכה פושרת. וקטיפני ולטיפני. ורגע רוחש מן המפרקת, כדגדוג מלעני־שבולת, ולאורך השידרה, מאה חיפושיות רצות. לא להסיח דעת. כולי מקובץ. לא לחשוב על שנַיִם. חצוי כמי־אגם רדומים: שמעל המים מבקש לעוף, והטובע רק לשקוע, לישון, סוף־סוף, כבד וישן. והניחו־הניחו. ואם כן? אבוד בין המוקשים. טרף מעשה־ידיו. כוננו אצבעותיו. חַה. סיפור־מוראות. אין ייגמר? אני רחוק־רחוק ושר־שר. סתיו, חביבי. ועוד יבוא. המתן ועוד יבוא. אין אחרת לפניו ועוד יבוא. ואולי פשוט: האבן ההיא המַלבּנת, וככה? – נורא פשוט אם יהיה ככה. כל־כך פשוט, כל־כך רצוי, כל־כך כסוּף. מוכרח להיות כאן, בטחון סהרורי (ואם יצחקלה יגיד לא? מתעטף בשבע שמיכות ויתהפך העולם. אבל, לא יגיד. נצא. בודאי. לא יכול אחרת). וכשנצא, מכאן נצא, ומכאן נחזור כשנחזור, ובצלע השלוחה הזאת, והאבן פה סימן. והלא היה שם חריש? לא היה שם חריש? חריש בודאי חריש, וסתיו, ועוד יבוא. יחכו, ימתינו קצת. אם יהיה פתאום בם גדול – זה אני, חברים. הלך לכם הקובי, פחות אחד חבלן. כפרתכם. על ראשי. עד ראשי טבוע, ראשי צף: האחריות. ומה אם לא אמצא? שוקעים ביון רפסוסי, שלא מוצאים בו ולא נמצאים בו, וסביב מוקשים. אתה מוקף. מכותר. הדעת נותנתולהתעשת מהר. ללקט עצמי. לא יהיה טל הלילה. יבש, אף כי בהיר. ואולי רק לפנות בוקר. בבוקר־בבוקרל־ל־ל – בבוקר־בבוקר, מה מזכיר לך? בערב־בערב ארחות דדנים. לא שייך. וכבר טמטום גמור. להתנער. מטמוּט. לא כעת. חושך גדול. כשעוצמים עיניים וכשפוקחים עיניים החשכה אחת. או נסתמאת? מבט העיניים יצא לחופשה – אינו משנה דבר. כאן היינו כבר. זה ברור. השורה השמאלית היתה עד תלמי חריש. עם התלמים הראשונים. ועשר והצי. חבר. הזמן! ויש אחדים, כמובן, מצד זה או מצד זה, שזו להם עשר וחצי אחרונה שלהם בעולם. אחרונה לטוב ולרע. עשר ושלושים ואחת אחרונה, עשר שלושים ושתים אחרונה, שלושים ושלוש, רגע ורגע, אחרון אחר אחרון, ולא נתראה עוד. סיפור ישן. סלוּט רגע עובר. לא ניפגש עוד. שלום לעפרך. וצריך למהר. הכל עוד לפנינו. ואולי לוַתֵר ולעזוב ולעזאזל? סוף־סוף מה? אולי באמת: מה כל זה? מוכרח שעל זה ימותו? קשקושים. למהר. אני מגיע. לא טל. טל רק בבוקר (ומזיע כולי). איפה הבוקר. הדרך הגדולה. נצא, חבריה, לדרך הגדולה. לעומק. המדגדגת. ביניהם. בין מדורותיהם. בלוע לוֹ עם. מזה ומזה. בין בוצץ ובין סנה. יונתן אחי. קדחת יציאה. בוקר. שכבר. יונתן: לכה נעבור אל מצב הפלשתים. הנער: הנני עמך, כלבבך. לא כעת. האם אינני משחק במכוון ב'לא־יכול־למצוא' מבוסם אחד? והלא זה כאן! כל הזמן! עומדות היו רגלינו. הלא הנה כאן. פשוט יד. חינם. בסך־הכל. תוכל גם לרקוד כאן ולא יתפוצץ. הפירצה. הסימן: גבב־אבנים, ועוד אבן פה ועוד שם. ככה. זה הכל. אבן מעל הלב. החריש, הנהו. (אם רק אין בזה שני חרישים! שנַיִם? מה פתאום. אני מנסה את עצבי?) אין שנַיִם רק אחד. אתה אחד ושמך אחד. יש באמת אלוהים בשמים? אוזן שומעת, עין רואה, וגם מתוך האפלה בוחנת ולא לתוהו אדם – יש? (לא מקנא בה!) עד צואר העייפות. רעל כבדוּת. אבל הראש ממעל. עודו. וגם הלב קופץ פתאום ורוצה. נורא רוצה. נורא רוצה. מה אתה פתאום! חֵי כל היקר, רוצה כל־כך, כל־כך, אלוהים שבשמים, רוצה כל־כך, אילו רק ידעת!

 

 

[ה]מורה לתנ"ך

לא היה, לכאורה, מקצוע שיזהר השתדל לחמוק מזיהוי איתו כמו מקצוע ההוראה. לגבי דידו לא היה שם גנאי גרוע מ"מלמד", שהוטח בו, למשל, כשלא הצליח להשתלט על הפרד הגדול אברמוביץ’, אז בחופש הגדול של שנת 33, בתחנה לחקר החקלאות, או כשפסק, ב"טיסת קרן־שמש", שבשתיים אחה"צ מפסיקים המורים להיות מורים ומתחילים להיות בני־אדם (ויכולים סוף־סוף לרכב על אופנוע!).

ועם זאת התמיד בהוראה כמעט עד מותו בגיל 90, והיה גאה למדי בהישגיו כמורה (אף כי בה בשעה גם ליגלג עליהם) – ובפרט בהישגיו כמורה לתנ"ך – וראו את הסיפור "פורץ גדר ישכנו נחש", על שיעור אחד בתנ"ך שלימד בבן־שמן, סיפור המסתיים בפגישה עם אחד התלמידים כעבור 50 שנה: “ לפני זמן מה, בפגישה בלתי צפויה, תפש בי אדם אחד, לא צעיר, לא מוכר, והוסיף והניח שתי ידיו על כתפיי, אינך זוכר אותי? תבע במפגיע, בתביעה לא בלתי רגילה ובאכזבה לא בלתי מוכרת, מניין שאלתי, וכבר יודע שבוודאי מבן שמן. הם היו בני חמש עשרה לפני כחמישים שנה ולך תכיר את השמן הקירח שידיו הלא צעירות על כתפיי, מה זה מניין, תמה האיש, מן השיעור שלך, השיעור? כן, על הגדר ועל הנחש ועל הפורץ גדר, לא זוכר? איך אפשר? אהה, גמגמתי, זה היה כל כך מזמן, מזמן? כאילו אתמול, צעק האיש, אינך זוכר? זה הולך ככה: חופר גומץ בו יפול ופורץ גדר ישכנו נחש.”

ואכן, כל כך הרבה פעמים שמעתי "יזהר? הוא היה מורה שלי. איזה מורה נפלא היה" עד שמתחשק לשמוע שיעור שלו – אילו רק אפשר היה.

בשנת 1987 מלאו ליזהר 71, והוא פרש מהוראה באוניברסיטה ויצא לשנה בהרווארד שהמשיכה לשהות בניו־יורק. ה"ישיבה יוניברסיטי" הזמינה אותו להרצות בה הרצאה.

רמזים להזמנה זו מצאתי בתיק 117_03 בארכיון ס. יזהר שבירושלים, הנקרא בשם "דוד ובת־שבע".

שני דברים אפיינו אותו בהזדמנויות כאלה (אחרי הטקס המקובל של סירוב להזמנה, וסירוב לקבלת תשלום): בחירת נושא פרובוקטיבי ורצוי קונטרוברסלי, ועבודת הכנה קפדנית ויסודית.

עוד לא היתה מקובלת אז הכנת מצגות ממוחשבות, ואי לכך נמצאו בתיק כרטיסיות עליהן הכין יזהר ראשי פרקים להרצאה.

avishag5

ודי מהר מתברר כי נושא ההרצאה (ותוכן התיק) אינו דוד ובת־שבע, אלא דוד ואבישג, וליתר דיוק: ההזדקנות והדבר הנורא ביותר שקורה בה – אובדן האונים, אובדן הכושר המיני ואובדן התשוקה המינית.

יזהר קרא את פירושי רש"י, רד"ק, ורלב"ג לסיפור והתרשם מאד מהסבריהם והמלצותיהם על הלהט העולה מגופה של נערה בתולה. “וחם הבשר ויחם שרשו" אמרו חכמי היהודים ומכאן הדרך קצרה לקשר בין חום וייחום, ולקשרים מיניים בין זקנים וילדות.

avishag6

avishag7

בכרטיסיות:

– הבהיר לעצמו מקור ופירוש המילים הסתומות שבפרק כגון סוכנת.

– התעניין בהזדקנות כתהליך קוסמי טראגי – הגידול באנטרופיה, הגידול באי הסדר.

וכמובן, בדרך בה הסיפור מסופר ובדרך שיש לקרוא אותו.

וגם: איך מסתדר "ועמדה לפניו" עם "ושכבה בחיקו" (מופע פורנוגרפי?)

avishag8

הוא התעמק בפוליטיקה החצרונית המדרבנת את "עבדיו" של דוד להחזיקו בחיים, ובכלל, במעמד הארמון במלכות דוד.

הוא שיחזר את תהליך בחירת מלכת היופי, בדק היכן נמצא הכפר "שונם" (בעמק יזרעאל, למרגלות הגילבוע). וניסה להבין מה חשה אבישג עם בחירתה, ואיך מגיבים אביה ואמה? ומה עבר עליה בדרך הארוכה משונם לירושלים? ואיך הדריכו שם את הבתולה הצעירה חסרת הנסיון למפגש עם המלך הזקן, הדועך, אך רב הנסיון? ומי הדריך? האם היה המפגש בין דוד ואבישג אינטימי או פומבי? האם העבדים הצליחו בתכניתם או נחלו תבוסה?

avishag9

וכשמסתלק המלך נגמרת תקופה, ומתחילה תקופה חדשה.

avishag10

*

דבר אחד לא היה בתיק, וגם לא התגלה לעיני בשום תיק אחר בארכיון: נוסח כתוב של ההרצאה.

האם היא התקיימה בכלל?

*

בשנת 1988 חזר יזהר ארצה והתערב מיד במאבק הפוליטי, שוקע בו עד צוואר. הימים היו ימי האינתיפדה הראשונה, ממשלת האחדות הלאומית, יצחק רבין, שר הבטחון שובר העצמות, והתכונה לקראת הבחירות העומדות להערך בנובמבר. לא היתה ליזהר תקופה פוליטית אינטנסיבית כזו. רק במדור דברי ריב, האינתיפדה הראשונה תמצאו 63 רשימות, חריפות מאין כמותן בהתנגדות למדיניות הממשלה, אותן כתב באותם ימים ב”דבר”. אבל עליהם נוספו מאמרים בעוד עיתונים, נאומים בעצרות ובהפגנות ותכונה רבה.

*

והנה, בין ניירות שנותרו אחרי מותה של נעמי נמצאה קלטת מאובקת, ללא סימני זיהוי עליה. למזלי נותר בידי נגן קלטות עתיק אבל תקין ויכולתי לבדוק מה יש בקלטת. זה לא עלה בידי בנקל. ההקלטה היא באיכות ירודה ביותר, עם רעש רקע חזק. העברתי אותה לפורמט דיגיטלי, וסיננתי את הרעשים כמיטב יכולתי (הדלה). ולאט לאט התברר כי זו ההקלטה האבודה של ההרצאה ’דוד ואבישג’. וגם התברר כי היא ניתנה לא ב"ישיבה יוניברסיטי" אשר בניו־יורק אלא בקיבוץ עין דור שלמרגלות התבור, וסביר להניח כי זה היה בחודש יוני של אותה 1988.

כי ההרצאה ניתנה לזכרו של של ירון זמיר (איזה שם!) ז"ל, איש סיירת גולני, שנהרג בהסתערות על הבופור, יוני 1982. מבצר שנכבש, כידוע, ככה סתם, ע"י בגין שרון ורפול, ו"ללא אבדות".

ההרצאה ניתנה לכבודו של המנוח ואינה קשורה ישירות למותו, ואולי רק באופן רופף לחייו: כי הכפר שונם אינו רחוק מעין־דור, שם נולד וגדל ירון, נער אוהב שירה וספר שנפל לשוא בן שמונה עשרה.

ולנו ניתנת ההזדמנות להאזין לשיעור של יזהר (ואם לא לכולו הרי לדגימות פה ושם, מותר). 90 דקות של דיבור נרגש הנאמר בשטף, יוצא מהשרוול – לא קריאה מטקסט אלא קריאה מהלב. ועם זאת – צעד צעד בעקבות הכרטיסיות שהוכנו בקפדנות ובתשומת לב.

סבתא שלי המנוחה לא ידעה טוב עברית והתקשתה בהבנת דיבור שוטף ומהיר. וכל פעם שראומה אלדר ע"ה היתה קוראת את החדשות ברדיו היתה סבתא נבהלת ושואלת בחשש: מה קרה? מה קרה? איזה אסון? איזו צרה? השמועה אומרת כי ראומה היתה מאחרת כרונית לאולפן והיתה מגיעה אליו קצרת נשימה אחרי דהירה מטורפת. ואת התנשמותה הנחנקת סבתא כן שמעה, ונבהלה.

המצב דומה למדי בקלטת שלפנינו: ניתן להבחין בהתרגשות הדובר, בפתוס, במנעד העוצמה הרחב – זעקות ולחישות – אבל קשה להבין. אי לכך לא התעצלתי ותימללתי, בעמל רב, את הנאמר, כפי נתינתו, ללא עריכה. כאשר מאזינים להרצאה (מספיק רק לקטע קצר ממנה) תוך כדי קריאת הטקסט – כמו כתוביות בסרט – קל למדי להבין את הנאמר.

אחד הדברים שהפתיעו אותי היתה הלשון: לא ספרותית ומצוחצחת כבטקסטים שכתב או ערך, אלא שפת דיבור יומיומית: שמה ולא שם, האלה ולא הללו, וכו’.

סימן נוסף להיעדר טקסט כתוב הוא מינעד העוצמה הרחב. יזהר היה קריין קטן למדי וכשקרא מן הכתב היה מונוטוני וחסר התלהבות. האזינו לדוגמה להקלטות שערכו לו מתוך ‘ימי צקלג’ או ‘מקדמות’. הוא אפילו שוגה שם בהבנת הנקרא – בטקסט שהוא עצמו כתב! – וזה שונה לגמרי מדיבורו הספונטני בפני קהל, דיבור רהוט הנע בין שאגות לצקון־לחש.

ועם זאת הוא אינו רהוט בקטעים הנוגעים למין. הוא מסתבך, הוא הולך סחור־סחור, הוא לא יכול, בפני הקהל, להגיד "לזיין" או "להכניס", אם כי הכיר את המילים הללו ועוד איך והשתמש בהן בהזדמנויות שנראו לו מתאימות. הוא אינו מסוגל לפרט איזה הדרכה נותנות היועצות לאבישג התמה, כשהן מאמנות אותה כיצד לעורר גבר זקן, אם כי היה לו ידע מוצק בעניין שאותו התאפק לא לפרט. ראוי לזכור כי אלו גם היו הנורמות של התקופה.

ועם כל זאת הוא מצליח, גבר בן 72, בדרך ערמומית במקצת, לספר על הדברים המציקים לו ביותר בשלב זה של חייו, אישית ופוליטית – והקהל שומע היטב, ומתרגש.

 תמליל ההרצאה־השיעור וההקלטה נמצאים כאן

avishag13a

 

ולא ייחם – קריאה בטקסט מקראי.

אני מתאר לעצמי שאחדים מכם, אולי כולכם יתפלאו מה שייך המחנה הגדול הזה, וכל מה שכתוב כאן, לדברי הפתיחה ולתאריך שבלוח. האמת היא שבאופן ישיר – זה לא שייך. כל אלה שאחר כך מוכנים להתייסר ולהתפלפל מה הקשר בין מה שאני אומר לבין מה שקורה לבין מה שקרה יתבלבלו להם. אני קראתי לדבר הזה ‘קריאה בסיפור עתיק’ מכל מיני סיבות, שמיד אני אגיע אליהן, […] להעיר את תשומת לבכם, כדי להגיד דברים, נלך מכאן לכל מיני מקומות, אולי גם נגיע בחזרה לאיזה מקום. מכל מקום, את הדברים ואת השיחה אני רוצה להקדיש לזכרו של ירון ושל חבריו.

אחד הסיפורים הקצרים ביותר שישנם בספרות, ולא רק בתנ"ך, הוא הסיפור שיש לפנינו. שמתחיל במילים המשונות האלה: “והמלך דוד זקן, בא בימים, ויכסוהו בבגדים ולא ייחם לו". ואחר כך ישנם עוד שלשה פסוקים שנגמרים במילים הברורות: "והמלך לא ידעה".

אחד הדברים הראשונים לקורא ספרות שקורא את הקטע הזה שלפניכם, הוא איך מתחיל סיפור ב־וו’. ‘והמלך’. מה קודם? למה וו’? ממתי מתחילים לספר סיפור בוו’? כאילו ישבו אנשים, ושמעו סיפור, ושמעו סיפור, ושמעו סיפור, ולאחר כל זה בא מישהו ואומר וו’. אבל אם תסתכלו בסיפורי הקטעים הללו שאנחנו עכשיו… בתנ"ך… תראו שלא מעט סיפורים מתחילים בוו’, ולא מתחילים במשהו שאומר את הדבר עצמו "המלך דוד זקן בא בימים". מניין ההמשך הזה, מניין ההמשכיות הזאת? זה התחיל באיזה מקום שהוא, כאילו אנחנו כבר שהינו שם, וממשיך את המשך הסיפור הזה ב־"והמלך דוד". יש כאלה שחושבים שהעניין הזה הוא פשוט צורה אסתטית מסוימת, של מין תנועה: שלא מתחילים במקום הזה, אל תנועה שעושה דבר כזה, קשת: "והמלך דוד" ממשיך דבר שאיש לא צריך לדעת במדויק מה היה מקודם. זה לא תנאי להבין את הסיפור הזה – לשמוע את כל הסיפורים המוקדמים על דוד בן ישי מה קרה בתחילתו באמצעיתו ובסופו. מכל מקום, הסיפור שלנו מתחיל ישר בהצגת האדם. הוא לא ניסתר, הוא לא בלתי ידוע, הוא לא איזה דמות כפי שיש בספרות המודרנית שקוראים לו בשם ק’ נקודה, או צ’, אדם שאין לו שם, אנונימי, אלא עליו אנחנו יודעים מי זה, ולא סתם אדם ששמו דוד אלא המלך דוד. והמלך דוד מובא כאן כמישהו שיודעים עליו, מכירים אותו, מכיון שכשאני אומר עליו ‘זקן’, ברור שיודעים עליו איזה מקום היה מקודם, מה הוא היה לפני שהיה זקן. זה סיפור שלא מתחיל עכשיו. אבל יכול גם לקרוא את הסיפור הזה מישהו שמתחיל את זה מכאן ולא שמע לא על דוד וגולית, ולא שמע על שאול [4.58] ולא שמע על מלחמות דוד ולא שמע כלום, ולא שמע סיפורים על דוד איך נהפך מגיבור מלחמה למשורר תהילים, לאיש כל כך רך וחנון ומדבר לשמיים ולא אותו אדם נועז, לפעמים פרחח, לפעמים שובב, שעושה את מה שעושה בכל אזורי יהודה ואפילו בין השאר עושה את עצמו למשוגע, כדי לזכות בחיים, מזיל ריר על שפתיו, כובש לבבות, מנגן, שר, […], מרובה נשים, הרבה נשים – הסיפור הזה על דוד ובת־שבע ידוע מאד – אפשר לדעת את כל הסיפורים האלה, ואפשר לא לדעת אותם. אבל ברור שאם אתה רוצה ליצור פה אנטי־קליימקס, אפקט ההפך מהשיא, אתה חייב לדעת יותר דברים […]. כי הסיפור הזה הוא סיפור על זיקנה. הוא על סיפור על מישהו שעיקר שנותיו עברו בכך שהיה… באקטיביות, בפעילות, בעשיית דברים, בשינוי מצבים, בשליטה במצבים, בכל מיני מצבים, ממצבים שבהם הוא משחק באחרים, ועד מצבים שבהם הוא בורח מאחרים. עד אותה קינה מפורסמת על אבשלום בנו שנהרג. חיים גדולים. אבל הסיפור שלנו מספר על זיקנה. על זיקנה שבה אין צורך לספר את כל הסיפור – כי מי שיודע מה פירוש, מי שעבר את כל השערים, יגיע לשער הזה ששמו זיקנה, ומתחיל לשמוע כשהוא עובר ברחוב כשהוא הולך ברחוב שאומרים "הזקן הזה" והוא נעמד "מה, זה אני?”

סיפור על זיקנה הוא סיפור על שלב בחיים. זיקנה היא גם זיקנה של יחיד וגם זיקנה שבה עם שלם מסתכל על חילוף משמרות.

הייתה לו עד עכשיו משמרת של מנהיג גדול. ידוע לנו אין סוף סיפורים על המנהיג הגדול. מי זה מנהיג גדול? מנהיג שמשעה שהוא עובר – משתנית תקופה. אפשר לתת לו תואר של מנהיג דור, […] יש שיגידו בן־גוריון ויש שיגידו בגין, כל מיני כאלה שמרגע שהוא מסתלק מן השלטון – או מתפטר או נפטר או משהו – לא רק הוא חלף – התקופה השתנתה. ירד מסך על הארץ. ושיעלה המסך זו תקופה אחרת. זה לא אותם האנשים, זה לא אותו דבר. ידוע ודאי לרבים מכם השיר המפורסם של היינה על שני הגרנדירים שמבכים את נפוליון, שאומרים ‘אחריו, בשביל מה לחיות’. זה היתה התקופה של ה’גלורי’, התקופה של תפארת, התקופה שבה בן אדם עצמו כיחיד היה שייך למשהו גדול. ‘מי אתה, בן אדם?’ ‘אני לא סתם בן אדם, אני לא פרט: אני שייך לדבר הגדול. אני בא מן הגדולה. גדולתו שלו היא גדולתי שלי.’

אין ספק, שלא מעט אנשים באותה תקופה, ואין ספק, וזה אחד מהפלאים הגדולים, […] [8:28] שהמלך דוד הזה לא גמר את חייו בזיקנה הזאת ובכוחו הזה […] אלא הוא אחד האישים שהמיתולוגיה היהודית עד היום הזה לא נותנת לו למות: "דוד מלך ישראל חי וקיים", והוא מסמל דברים שיכול להיות שבתוך חייו לא ידעו שהוא מסמל: את תקוות המשיחיות, את הצדיק, את משורר התהילים, זה האיש שעשה את כל מה שעשה, זה האיש שבגללו עמד נתן הנביא ואמר לו "אתה האיש!” אתה שלחת למלחמה את בעלה של בת־שבע כדי לרשת אותה, אתה הרגת אותו כדי לרשת אותה, הוא אמר לו כמי שהוא שעשה את אחד המעשים המכוערים ביותר, שנשארו עד היום כהתקוממות של נביא מול מלך, רוח מול שלטון – אבל הוא לא מת. הוא מחזיק מעמד בתוך המיתוס היהודי ואיננו מתבטל. למה דווקא הוא? הרי היו עוד מלכים? למה [הוא] מכולם ולא אחרים? למה אנו לא אומרים אברהם אבינו חי וקיים? או יצחק או יעקב או משה או מישהו? (על משה היה קל מאד לאמור דבר כזה כי מותו היה מסתורי, לא ידוע בדיוק איפה הוא [קבור]). על דוד כן. לכן יש פה משהו של פלא שסותר את הדבר הראשון שאמרתי: אמרתי שזה סיפור על זיקנה, סיפור על חילופי תקופה, סיפור על סילוקו של דור. הקשיבו: סילוקו של דור. דור ניגמר. ההצגה הנמשכת אינה בשבילכם, הדור הזה. אתם עוזבים אותנו. אחרים עולים על הבמה – המשחק שלהם. המשחק שלכם נגמר. סוף המשחק. למה דוד הזה – איננו מת באמת? והמיתוס היהודי והחכמה היהודית והקשב היהודי איננו מפסיק לדבר על דוד ובכליון עיניים? המשיח הוא בן דוד מכולם. למה דווקא בן דוד? אנחנו יודעים על חלק מילדיו. אנחנו יודעים את הסיפורים על אמנון ותמר. לא הכל היה שם נפלא מתוק יפה ומוסרי – אבל משיח יהיה בן דוד. בן ישי. חי וקיים. עד היום כשהעם רוצה להביע – בצדק או שלא בצדק – הערכה הוא שר "חי וקיים", הוא שר שיר של דוד, למה דווקא הוא? אבל אם דיברתי מה שדיברתי, עכשיו כשאני קורא את המילים הללו עוד פעם […] : “והמלך דוד זקן, בא בימים". ז"א קורה משהו שהוא קוסמי. השמש שהייתה הרבה זמן בצהריים, הייתה בעצמתה, נכנסה לתוכנו, הייתה בדמנו, היתה דבר המסמן לכל אחד שיוצא מהבית – השמש! השמש הזאת פתאום רואים אותה על קו הרקיע, עוד מעט תשקע ולא תהיה. אז מה אני עושה? איך אני כשאין שמש? אני רוצה להגיע בקיצור למשהו שיש לו המשכים כל כך נכונים בהיסטוריה ובתולדות העמים ובתולדות האדם ובכל […] האדם. איך נוכל לחיות כשסימן הדרך של התקופה אכזב? נגמר? בטל? שקע? כששבתאי צבי התאסלם לא מעטים מבני האדם לא קיבלו שהוא התאסלם. יש עד היום בתפוצות ישראל אנשים שהם עדיין שבתאים. לא קרה כלום לשבתאי. הם לא יכולים לסבול עולם בלי שבתאי צבי. להבדיל יש כאלה [סטלין] ביום שבו התברר שהוא לא כפי שחשבו עליו, ללא מעט אנשים הייתה רעידת אדמה טוטלית תחת הרגליים שלהם. זה נורא קשה לחיות במצב שלך אין […]. זה כמו אותו היום שבו ילד מתחיל להרגיש שאבא שלו זה לא כמו שהוא חשב. התמוטטות האב. אכזבה מכוחו של האב. מחוסנו של האב. מיכולתו של האב. תעברו על פני כל הארצות, על פני כל המקומות, על פני כל הלשונות והתקופות, תמצאו שבכל מקום יש סיפורים על העניין הזה כי הדבר הזה הוא חלק חשוב מתולדות התפתחות האדם. האב יכול […], אבי המשפחה, האב יכול להיות אבי השבט, האב יכול להיות איזה אב רוחני, האב יכול להיות מישהו שהאמינו בו – ופתאום זה התמוטט. התמוטטות הקרקע. בכל פעם שקורה משהו רציני אנו יודעים על רעידת אדמה. והסיפור שלנו שמתחיל במילים הכל־כך שקטות האלה, […] עושים מן תנועה מוסיקלית כזו […] והוא מתחיל ככה: “והמלך דוד …(נא לשלוף זכרונות צחוק שלכם, מכל התוכנות של המחשבים שלכם, את כל הסיפורים, את כל הדברים שאתם יודעים על דוד, שזוכרים לגעת מכל מיני קצוות שבהם) והמלך דוד זקן בא בימים. הפרשנים שלפניכם פה, שביקשתי שידפיסו אותם בצורה הזאת לא רק בגלל הפירושים שלהם אלא בגלל הצורה שלהם […] זה כתוב יפה, זו קריאה, זה מונח יפה על הדף. עם הפירושים שלהם מסביב סביב, שחלקם ידע וחלקם לא ידע, שאנחנו לא עוסקים בתנ"ך ולא במדרש, נעסוק בדברים אחרים, (אם כי כל דבר שייך) אבל הם שואלים מה זאת אומרת בא בימים. אם הוא זקן, מה מוסיף שאומרים עליו בא בימים. מיד בשעה שאומרים דבר כזה, אלו מכם שלומדים מקרא, מלמדים מקרא, שיש להם משהו בעולם הזה, […] מחפשים היכן כתוב בעוד מקום אחד את המילה ‘בא בימים’ ומוצאים למשל שאברהם […] ‘בא בימים’. מה זה בא בימים? מתחילים לזכור ש־‘בא בימים’ זה זקן ככה־ככה, שהאיש הזקן הזה הוא בסך הכל בן מאה, צוציק. השוו אותו לאבות האומה, שמתו בני מאה ושבעים ומאה ושמונים שלא לדבר על האבות […] שמתו בני 900, כל מיני תרחים ומתושלחים … הקדמונים האלה. למך־ים. השם שלו לא כל כך מוצלח אבל כמה שנים הוא חי?

השאלה היא מה זה זקן. ל‘בא בימים’ פירושים שונים. לכולם, בלי שאני מתחייב שזה הפירוש הטוב ביותר אבל הוא לטעמי. בעברית ידוע שכשהשמש שוקעת אומרים ‘ותבוא השמש’. מבוא השמש הוא מערב. כלומר מדברים על זקן שלא שואלים את גילו הכרונולוגי, אלא שמצבו הוא שהוא בשקיעה של גילו. הוא בשקיעה. כל אחד מאיתנו יודע, יכולים לראות אנשים, אני מקווה […] ואף אחד מאלה ששערותיהם לא כל כך שחורות לא מתחיל לחשוב מחשבות עצובות […] אבל הוא מתחיל להרגיש שאלו שאוהבים אותו, עד אתמול, עד שלשום עד לפני שבועיים שלושה האיש הזה עדיין נראה כמו אתמול. ופתאום רואים על פניו שהוא שוקע. הוא איבד את עצמו. איבד כאדם. רואים עליו. רואים עליו שקרה לו משהו. לאו דווקא בגלל מלחמה, לאו דווקא בגלל מאורע חיצוני בגלל אלף דברים ולא בגלל דבר אחד. פתאום רואים ששקע היום.

שאבד החופש [?]. סיפור הזה שמדבר על המלך דוד זקן בא בימים הוא לא אומר זקן כרונולוגית, זאת אומרת מישהו שעבר גיל שמונים או תשעים או משהו כזה, אלא הוא מסוג הזקנים שלפתע, או בנוכחות מסוימת, רואים שהם באו בימים. כלומר היום שלהם שוקע. גמרו את יומם. יש לנו כל מיני תופעות כאלה מוכרות בעולם החרקים ובייחוד בין הפרפרים. פרפרים בני יומם. כל החיים – יום אחד. נולדו בבוקר עד הערב צריכים לגמור את סיפור מחזור החיים שלהם. בתוך זה יש הפרפרים שכלל אינם ניזונים, כל תפקידם הוא להזדווג וליצור דור חדש, יש פרפרים שכן ניזונים, יש להם כל מיני מגע עם פרחים, עם מזון, וכו’ וכו’, אבל כל אלה […] הם בני יומם – היום זה החיים. ולפרפר הזה בא הערב – בא סוף החיים. הוא בא ביום. לא בא בימים, אין לו ימים, יש לו יום, אז הוא בא ביום. כלומר הסיפור שאנו מתחילים בוו’ ההיפוך מוו’ הקישור של תיבת נח, […] הוא אוסף את מה שהיה, “והמלך דוד זקן בא בימים" כלומר […] אל תלכו […] או רק בפועל, איזה פועל? בפועל פסיבי ובפועל אקטיבי: “ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו” כיסו, לא הגיב.

כמה נקודות עולות כאן. […] הנקודה הראשונה היא מה זה? מסכן שישן מתחת לגשר? לא מצאו לו מעיל? מעיל השש "המסכן" שלו? מה זה כיסו אותו בבגדים?! אין במה לכסות כבר?! ובכן תזכרו את הדוגמה של העבאיה של המלך. תחזרו אל התקופה, למקום, לסביבה, לאזור, ותראו שהבגד הוא משהו שבו מתכסים. אין שמיכה אם כי בתנ”ך פה ושם יש שמיכות. הבגד הוא – פירושו של דבר – כסות. ובשעה שהתורה אומרת לא לקחת למישהו בהלוואה… אם לוקחים את כסותו – להחזיר לו את זה בערב, כי איך הוא יישן? יש לו בגד אחד. הבגד ביום – הבגד בלילה. הדוגמה […] עבאיה. […].

והנה מכסים אותו בבגדים. כלומר הסימן הראשון של שקיעת היום, אבדן חום, כלומר אובדן אנרגיה. כלומר אינו מייצר אנרגיה. הוא מפסיד אנרגיה. ולעניין זה של הפסד האנרגיה [21:00] ידוע מאד מאד יש לו שם שמדבר עליו במדעים בשם אנטרופיה. אנטרופיה נקראת הפסד חום. ופה יש איזה מין חזון כזה שהעולם שלנו הולך הלוך והתקרר. השמש מתקרר, הירח מתקרר, הכל הולך ומתקרר ואם לא יקרה משהו לטובתנו אז הכל הולך ומתקרר, מפסיד חום, מפסיד חום, מפסיד אנרגיה נעשה קר יותר ועולה הפחד מאנטרופיה, הפחד מאנטרופיה הוא פחד של מי שאיננו מייצר חום. הוא לא יכול – החיים הם חום. חום זה חיים. שימו לחום עוד שני יודים ואתם מקבלים חיים. חיים וחום שייכים לאותו הדבר. אין חיים אין חום אין חום אין חיים. חימום הוא חיים קירור הוא הפסד החיים. הוא אוזלת חיים. ומדוע מכסים אותו בבגדים? מכיוון שהוא רואה את העניין הזה שקר… שבן אדם מסויים קר לו, חבריו שעל ידו לא מבינים מה קרה לו. וכשהוא אומר ‘קר לי’ [הם מגיבים] “עכשיו? היום? בצהריים? בשמש?” עד שלפעמים הוא מתבייש לספר את הדבר הזה שקר לו. אחרים לא מבינים איך זה קר לך. אבל הוא מפסיד חום בלי שהוא יודע ליצור חום אחר ובלי חום אין אנרגיה ובלי אנרגיה אין אדם ובלי אנרגיה אין דוד מלך ישראל. כשהוא מצטייד בצעדיו הראשונים כילד בעמק האלה כנגד גולית באנרגיה – אנרגיה מחשבתית (ליצור את מכשיר המלחמה שגולית המשורין לא מוגן מפניו) והפקת אנרגיה פיסית שיכול להוציא את החרב הענקית של גולית ולהוריד במכה את הראש שלו (נסו…). במכת חרב להוריד ראש גולית.

לא תמיד אנו מצליחים לדעת […], לא רק האנרגיה הזאת שלו, האפשרויות שלו, ה, ה, מרחב ההוצאה שלו, הוא עשיר באנרגיה כל הזמן. ולפיכך כשהסובבים אותו אלה שיכסו אותו בבגדים נוכחים ש "והמלך דוד זקן בא בימים ויכסוהו". מי זה הם? או שזה מובן מאליו או ש[…]. הסיפור הקצר הזה […] (הוא נעשה רומן יותר גדול מהפרק, מהפסוקצ’יק) […] מכל מקום העבדים הולכים לכסות אותו. שמים שמיכה… ושמים שמיכה… ולדוד יש צמרמורות של קור… הוא לא מגיב… כמו חיות בחורף. ראיתם נחש בחורף? זרוק? כמו נחש בחורף, זרוק, בחורף, ראיתם אותו? בלי תנועה, לא מגיב, לא מתקיף, אין אנרגיה, אנטרופיה, חסר כוח, כך דוד בתוך המיטה. מכסים אותו בבגד, בבגד, בבגד והתגובה היא לא טוב. לא. מה שניסו לעשות עד עכשיו העבדים הם ניסו ליצור במקום הזה משהו שעוצר את החום. וזה לא עובד. העובדה היא שקר. כשקר לו הוא לא דוד המלך. כשהוא לא דוד המלך הארץ היא בלי מלך. כשהארץ היא בלי מלך מסביב לה יש כבר כל מיני התגודדויות [24.45] של יורשים, של מחליפים, שמיד הם עסוקים (מופיע למשל איזה האדוניהו הזה) כל הארץ כולה, כמו לפני בחירות, ממתינה ליורשים שמחכים בחוץ. כמו במרוץ שמחכים ליריה כדי שיתפרץ. מסביב יש כל מיני כאלה קנדידטים לרשת אותו. ברגע שהם ירשו את המלך – הארמון ישתנה. לא נשאר אז אף אחד על כנו. לא הרבה יותר מאשר כשמתחלף שלטון בשלטון. אני זוכר ב77 כשהליכוד החליף את המערך. פתאום כל מיני אנשים שהיו תמיד בשלטון, תמיד כאילו פה, הה, תמיד היו למעלה, היו צריכים לקפל את עצמם, לקחת את הניירות שלהם, לקפל את הזנב ולהסתלק משם. פתאום הופיעו שם במקומם אנשים אחרים. זה לא היה שינוי שמחליפים מלך והכל ממשיך הלאה. בסופו של שלטון כזה, כמו של מלך דוד – הכל מתקפל. זאת אומרת, כשהעבדים האלה, אם דוד ימות – הם גמרו את הקריירה. הם עפים מן הארמון. זה עסק שלהם, לא רק עניין פה האכפת שלהם על דוד – הם אוהבים אותו – אבל זו לא האהבה טבעית, זו אהבה התלויה בדבר. אין פה רק אהבה, יש פה גם חשבון. כי ברגע שהוא מת הם לא נשארים, הם מופסדים, הם לא בארמון יותר, מי יודע מה קורה להם, לאן הם עפים, עד היכן הם מגיעים, ודינסציה חדשה עושה לפעמים ביקורת על הדינסציה הקודמת, יש לה מה להגיד להם, יש לה לעשות שפטים באחדים מהם, זאת אומרת שיש כאן אינטרסט די גדול שהמלך לא יעבור מן העולם ולא יגמר. מה הם יכולים לעשות? האמצעים הברורים ביותר, הפשוטים ביותר, הם לכסות אותו ולהדליק אש. פה לא כתוב שהדליקו תנור אבל אני מניח שכן. כי בארמון המלך היה תנור, […] נכון מאד, כתוב אפילו במקום אחד "ואש האח מבוערת לפניו" אם כי שם כתוב "ואת האח מבוערת לפניו", במקום תו… במקום שין תו, [27.05], ואת האח מבוערת לפניו, ואש האח מבוערת לפניו [ירמיהו לו כב] יש בארמון כירה, יש בארמון אש, אפשר להדליק ולחמם. שימו לב: כל מה שבני אדם רוצים כדי להציל מישהו מהקור הם יודעים. הם עשו! אבל לא עצרו את תהליך ההתקררות. הם לא עצרו את האנטרופיה הזאת, והמלך דוד הולך ומתקרר הולך ונהפך למשהו לא אנושי, מפסיד את עצמו. צריך עכשיו לעצור את התהליך.

סוף פסוק א’ מביא אותנו שוב לסקירה של תבניות העולם. היינו־הך אם זה באסיה, או במרחבי אסיה הרחוקים, או באמריקה הדרומית באיזה מקום זנוח, או בארצות ארפה בתקופות עתיקות, או באפריקה, בתוך מעבה אפריקה, או בתרבויות אחרות, כל התרבויות כולן יש להן כמה מוטיבים שחוזרים על עצמם ואחד המוטיבים האלה ובו אני רוצה לעסוק רגע הוא המוטיב לעצור את הכל. לדחות את הסוף. אני מניח שאם אני אשאל, אחדים מכם מיד יזכרו בכל מיני אגדות. מה עושה דבר כזה שעוצר את הסוף. ובכן יש לנו… איך עושים נעורי נצח. סיפורים? בארץ אחת שם מאחורי ההרים הרחוקים שם גדל עשב אם מישהו יגיע לעשב הזה ואוכל קצת מן העשב הזה הוא לא מזקין. אין סוף. נעוריו נשמרים. במקום אחד מעבר להרים מעבר לימים ישנו איזה בעל חי. אם מצליחים להגיע אל בעל החי הזה באשמורת לילה בין יום לחושך בין הבנה וכך וכך וכך ותופסים אותו ודוקרים ממנו ומשיגים ממנו קצת מהגיד שלו מהדם שלו מהרוק שלו או מהזנב שלו או מהראש שלו או משהו – או מהנוצה שלה ומביאים בחזרה – זאת סגולה. כשהסגולה הזאת לוקחים אותה מפסיקים להזקין. התהליך נעצר. לא קמט נוסף. לא שערה לבנה נוספת. לא חולשת הדעת ולא חולשת הגוף. זה נעצר. אגדה אחרת יכולה לספר לכם לא על בעלי חיים לא על צמחים אלא שיֵש מעין. נכון? מאחורי ההר. שם למטה. בין השיחים. קשה להגיע לשם, כי אילו היה קל להגיע… ולכן הם כבר היו שם. תארו לעצמכם איזה שיירה הייתה שם. אבל אם מצליחים להגיע, ועוברים את זה ועוברים את זה שם יש מעיין. וכשלוקחים מן המעיין הזה מים ושותים אותם – הפלא ופלא. ואם אתה מצליח להביא קצת בחזרה הביתה ולתת להורים לאבא שלך קצת מזה – שגם לו לא יקרה כדבר הזה – עצרת: אין מוות. לא שאין מוות – אין זיקנה. אין זיקנה! כי יש משהו שעוצר אותו. זה לא חום הבגדים, זה לא חום התנור, אלא משהו שהוא יותר חזק מגזר הדין של התנוונות טבעית, של שקיעה טבעית, של דמנטציה, של דגנרציה, כל המילים הנוראות.

הוא לא מפסיד את החום, הוא לא מפסיד את הערנות, הוא לא מפסיד את יכולתו לתפקד, הוא אדם ששומר את עלומיו. המדע שלנו, ולא האגדות, ולא המיתוסים, אין לו שנה שלא ממציאים משהו שאם מורחים – זה לא מתקמט, שאם לוקחים – זה דוחה דברים, שאם מתנהגים – זה עושה משהו שהנעורים נשמרים. נעורי הנצח. כשהנעורים האלה הם נעורים – לא כל כך אכפת [להקפיד] על כל דבר (אה, גיל, מתי – לא חשוב) – אבל יש רגע שבו בני אדם מתחילים לפקפק, ולחשוב ואין לכם מקום בעולם, או אין לכם הזדמנות שלא מספרים לבני אדם שלא כאן אבל שם באיזה מקום חי רופא אחד טבעוני והוא כשנותן דיאטה מסויימת – זה עושה. זה מציל את זה, זה מסדר את זה, וזה כל כך [….]. אחדים חושבים שפתק בכותל המערבי, או שיש איזה לחש, או שיש איזה קוסמת, או מכשפה, איזה תחבולות בני אדם עושים, איזה מאמצים כדי לעצור אותו – אותו! – מלהגיע. ולשמור על נעורי הנצח.

לא תמיד כל בני האדם רוצים לעצור את הנעורים שלהם. חלק גדול מבני האדם, למשל בתקופת ההתבגרות אומרים: לא. זהו, מספיק הלכנו עם זה. עם כל מה שקשור בזה. וכל אותם צעירים שכבר נדמה להם שהם חכמים עד שלפעמים […] מתברר לי כי היו אידיוטים גמורים – ועשו את כל השגיאות, והמיטו על עצמם את כל הדברים הרעים האפשריים והבלתי אפשריים – זה גורלם. אבל אז אתה צריך ללכת אחרי הימים הרחוקים או ההרים הרחוקים לחפש איזה עוף או לחפש איזה צמח או לחפש איזה שורש – שורש, שורש של עץ, ז’ן־שן. שורש העץ. אם יש עצים מסויימים, שאם כשהירח שוקע, וכוכב אחד עלה, ואתה חופר למטה ולוקח קצת מהגזע, מהשורש הזה, ואוכל אותו – זהו. אבל אז שואלים כל מיני אנשים יש חיים כאלה בני […] שהם בני מאה ועשרים ושואלים אותך "סבא, איך יתכן כזה" ואתה אומר "למה אתה צועק, אני שומע טוב" [צחוק מהקהל] והוא אומר: “אני, פשוט מאד, כל חיי … [את] זה לא לאכול, את זה כן שותים, זה לא מה שעשה, זה מה שעשה, ולכן אני צעיר. כל מיני דברים. או שעושים משהו שהוא לוקח או שמתנזרים ממה שהוא לוקח, ואז קורה הכל.

כל הדברים האלה ביחד מעסיקים את כל העולם. מעסיקים את… גם תמונתו של האדם שהולך ושוקע בתוך אותו אין־אונים, מפסיד את האנרגיה שלו, מתקרר, ונעשה חשוף לכל מיני דברים עצובים, גם התמונה הזאת, וגם הדבר שאדם לא יכול להשלים עם התהליכים. הוא לא יכול להשלים עם התהליכים מכיון הוא מכיר סביבו, למשל מהצמחייה, שיש אפשרות להאריך עצים, יש אפשרות להרכיב, יש אפשרות לייחורים, יש אפשרות לעשות משהו לרגנרציה של הצמח המתנוון. למה אנחנו לא? למה אצלנו לא? למה זה לא קורה? מה צריך לעשות? ומתוך זה יש איזה דבר שהוא דבקות עד מוות בחיים. עד מוות בחיים. דבקות בחיים. האם החיים הם שעשוע כזה גדול? האם כל החיים זה משהו כזה שקשה נורא להפסיד אותם? אם כך רע להם בחיים… או למה כשטוב להם למה אנשים מבזבזים את חייהם לדעת? למה האנשים האלה והאלה משוגעים מה הם עושים בחיים שלהם? אבל השאלות הללו הן שאלות סרק. מפני שאוניברסלי, בכל העולם, שולחים שליחים ומחפשים לגלות שיש משהו שעושה את זה. זה יכול להיות קרם זה יכול להיות צמח זה יכול להיות שורש זה יכול להיות זה שאם לוקחים, שאם עושים, שאם לא עושים וכן הלאה – אז אין זקנה.

עוד דוגמה אחת והיא הדוגמה אולי הידועה מכולן. הדוגמה של הסיפור על תולדות חייו של בודהא… הבודהא. הבודהא. הבודהא היה בן־מלך. הוא הסתובב בתוך האיזור המפואר של פריס, שהיה מלך גדול ונישא והיו לו כל מה שהאדם היה אומר פעם "אילו היה לי". היה לו. אילו היה לי זה וזה וזה – היה לו. בשפע. פי עשר. והנה הבודהא הוא כבר בן עשרים בן שלושים והוא מסתובב שם לרוח היום בתוך הגנים המפוארים שסביב הארמון – ושלשה דברים איננו יודע ואביו אמר שאוי ואבוי למישהו שיעשה שידע את שלושת הדברים האלה. הוא לא פגש הוא לא ידע הוא לא שמע: על מחלה, על זיקנה ועל מוות. שלשה אלה הוא לא ידע. וכך הוא חי בכל המקומות שהוא הסתובב בהם, טוב לו מכיון שהטוב הזה הוא חושב שזה הנורמלי, יש לו את כל השפע הזה והוא חושב שזהו הדבר המצוי, אין דברים אחרים, אבל יום אחד באיזה סיפור משונה שקרה לו באופן לא רגיל – הוא תעה, יצא מאיזו פרצה שבגדר מחוץ למקום המוגן. מהר מאד, ובסביבות הודו יש כאלה, הוא ראה אנשים חולים, הוא ראה אנשים זקנים, הוא ראה מוות. כשהוא ראה את הדברים האלה הוא נלפת, הוא הזדעזע. הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו. ואז הוא מתחיל לחשוב: אינני חוזר חזרה אל הארמון שלי, אל הטוב שהיה לי עכשיו, בלי שיש לי פתרון לדברים האלה. [36:46] למה אנשים חולים? למה אנשים נעשים זקנים? למה הם מתים בלי שאפשר לעצור את זה? והוא אומר אני לא אנוח ולא אשקוט ולא אשב ולא אחדל מחפש את התשובה לדבר זה. ואחר כך, אם אני זוכר נכון, המספר המספר המוצלח של שבעה־עשר, שבע־עשרה שנה הוא מסתובב מסתובב מסתובב עד שיום אחד – יש! – הוא יושב מתחת לאותו העץ הגדול, יושב מלמטה מסתכל על רגליו ואומר עייפתי. אבל תוך כדי אותה ישיבה, עם כפות הידיים, הרגליים, […] הוא מסתכל בעצמו בבגד של עצמו ואומר: יש לי פתרון. במקום לחפש את תקנת העולם שבחוץ, אני אסתכל פנימה לתוכי ואני אחפש שלווה. במקום לעשות בחוץ שינויים חברתיים, כלכליים פוליטיים ומי יודע איזה כדי שבחוץ יהיה אחרת הוא אומר אני לא יכול לעשות את זה במקום זה אני אוריד את התריסים, אוריד את הווילאות, אני אשב ישיבה נוחה מאד, אכנס לעצמי ואחפש את הנירוונה את השקט והמדיטציה האישית. לא יודע – לא סובל; לא רואה – לא סובל; לא שומע – לא סובל. תקנת העולם – מי שיכול לתקן יכול לצמוח. אינך יכול לתקן – הסתכל בבקשה לקורקבן של עצמך. שב בנחת, תלמד מדיטציה תתנהג בשלווה. אין עולם. אחר כך יתאושש, ילך לעשות מעשים בעולם, יהיה לו טוב, יגיע רגע מביך – אין עולם.

העבדים של דוד אינם בודהיסטים. העבדים של דוד הם אנשים פעילים. הם אנשים יוצרים. וכשהם רואים שהמלך שלהם הולך למות – וכשהם רואים שהתקופה שלהם הולכת להיגמר – הם מחליטים לעשות. ואז יש מועצה. ובמועצה כתובה פה במשהו כזה: “ויאמרו לו עבדיו" ([…] לא עבדיו –אלה שיבחרו – לא חשוב). הם בשם דוד מולכים, כמו ש[…] משה… כמו שראש ממשלה בשם המלכה. היא לא שלטה מה לעשות. אבל כל מה שהיא עושה שהם אומרים. לא, מה שיהיה, העבדים עושים מועצה ובמועצה אומרים "אנחנו חייבים לעצור את הזיקנה”. האמצעים החיצוניים שבהם עוצרים את הזיקנה לא הולך לנו. לא מונעים. כיסינו אותו בבגדים עוד שכבה, עוד שכבה עוד שכבה, לא רואים אותו כמעט, ומן הכותל יש קול מצפצף שאומר קר לי, קר לי, קר לי, ולא יחם לי. ובתוך המועצה שלהם – ואלה אנשים שבבת אחת יש בהם שני סימנים: הם גם אנשים חכמים וגם אנשים עכשיו עם מוטיבציה, אינטרסט, והמוטיבציה הזאת עושה פלאים: מה לעשות לדוד, כדי שלא יהיה לו קר. כשמפעילים עליו את ההגנה החיצונית – היא לא יוצרת שום דבר טוב. לא זה הדבר. צריך לנסות להגיע פנימה לתוכו, להפעיל בתוכו משהו, איזה מנגנון, שאם המנגנון הזה מתחיל לעבוד, כמו איזה קרבורטור של אוטו ישן שהיה מסרב, ואם הוא מתחיל פתאום לעבוד – יבואו חיים. החיים לא יבואו על ידי הנעה מבחוץ. לא על ידי שמיכות ולא על ידי תנור אש. הוא יבוא רק אם נצליח להפעיל מתוכו משהו. כשעבדיו אומרים את הדבר הזה אף פעם הם לא אומרים משהו שהם גילו ברגע הזה. בכלל, במקומות כאלה אין שום דבר שיפריע להם. כל דבר יש לנסות, כל דבר בו הייתה עובדה. כל דבר ‘אני זוכר פעם, לפני דור, היה משהו’. ואז הם מגיעים למשהו שנראה לנו בבת אחת נורא מפתיע ונורא פשוט. הם אומרים צריך להפעיל את המנגנון הפנימי של האדם הזה, ואם המנגנון הזה יפעל – יחם לו, ואם יחם לו יהיו חיים, ואם חיים המלך דוד חי וקיים – ואנחנו חיים איתו, שלטוננו קיים. מהו הדבר הזה, מהו המנגנון הזה? והם מצביעים מיד: תחפשו נערה. צריך להפעיל את אותה נקודה שהיא עושה את החיים כלומר נקודת המין זו הנקודה. אם אתה מעורר בו את אותו דבר, את אותה תשוקה, את אותה מיניות אקטיבית – ברגע שזה קורה – מתעורר הגוף מבפנים ולא מתחמם מבחוץ. החום הפנימי של התשוקה, החום הפנימי שזה שיוצר את כל האנרגיה הזאת, מה שהוא הדבר החשוב ביותר שנוגעים בו, זה רק משיכת איש לאשתו. אם זה יקרה – ניצל המלך. הצליח. אבל אם זו תהיה אישה… צריך יהיה מין אישה כזאת שיש לה כוח מעורר עד כדי כך, שאפילו המלך הזקן והקר והנרפה והבא־בימים וכל הדברים האלה – למגעה יקרה בו משהו. זה האיש שיודע מה זה נשים. זה האיש שהיו לו 18 נשים חוקיות, 17 או 18, [צחוק בקהל], חוץ מכל מיני פלישתיות ועמוניות ומואביות ומי לא. אל תשכחו את דוד בשיא כוחו. כשיום אחד מבקשים ממנו להוכיח את כוחו הרי הוא הורג את הפלישתים וכורת 30 ערלות פלישתים. [43:15] משהו שהיום היינו אומרים עליו: ואנדאליזם! היינו מוקיעים אותו בשער! איך עשית דבר כזה! לכרות את אברי המין של הפלישתים כדי להוכיח! לדוד הדברים האלה לא היו קשים. שום דבר לא היה קשה לו. אבל במקום הזה עכשיו צריך להתעורר בו משהו שדעך. וזאת היא הנקודה. אותו דוד, שעם כל פעילותו, עם כל האקטיביות שלו, הציבורית, המלכותית, השלטונית – כל מה שקשור לדבר הזה, תמיד זה היה מתבטא… אופן הביטוי שלו היה זיקה לאישה, משיכה לאישה. גניבת אישה מבעלה, עשיית דברים עם אישה, העדפתה מעל הכל ומעל כל חוק, כמו הסיפור של בת־שבע וסיפורים אחרים, ומיכל הכועסת עליו לא מדברת איתו גם אותה הוא לא ידע. היא בזה. בוז כזה של אישה הבזה לאיש הרע, המשיג נשים. היא לא תסלח לו לדוד.

ובכן הם צריכים למצוא אשה. הם צריכים למצוא אישה שתהיה אור המין, שגם בשעה שהחושים שלו, בשעה שכל כלי המגע שלו, כל כלי הביטוי הפנימי שלו, משותקים, לא עובדים, זקנים, ואינם מתפקדים. משהו שידליק כאילו – – נשאר בקופסה גפרור אחרון. לא ידליק את האש – אבוד. עכשיו בצלילות הוא צריך לדלוק בשריקה הראשונה. שוב אני חוזר אל העולם. אין ספור לאגדות, למיתוסים האלה, שבהם סיפור, לא רק סיפור שנפתח אחרי ש[מחפשים דרך?] לדחיית הקץ, אלא סיפור שאני קורא לו בכותרת כללית: זקן נושא ילדה. אין שפה, אין לשון, אין תרבות שאין לה הסיפור החוזר הזה על נישואים של זקן עם ילדה. אני מתאר לעצמי שחלק מאיתנו מחזיקים בזיכרונות של שנים קרובות וזוכרים איזה רב בישראל [צחוק בקהל, קריאות ‘טולדנו, דן בן־אמוץ’] … שהשיאו לו… השיאו לו ילדה בת 18. וכששמעו על זה בכל מקום אנשים הסתכלו על זה כאילו דבר כזה לא קרה מעולם, מה זה? אבל מה שהוא עשה הוא לא עשה דבר יוצא דופן. זה יוצא דופן עכשיו.
מנסים בכמה רומנים לתהות מה קורה לשניים האלה, מה קורה לילדה הזאת, מה קורה לאיש הזה, גם ב"ציפורי צל" [ספרו של דן בניה־סרי, שיצא לאור ב 1987] יש משהו מהסיפורים האלה […ציפורי דרך.] זו תופעה שהעולם מכיר. והוא לא מסתייג מזה. בכמה מקומות זה מובן מאליו. והסיבות ברורות: הזקן הזה הוא בדרך כלל איש רב יכולת. הוא איש עשיר, הוא איש מבוסס, והילדה בדרך כלל היא איזה סינדרלה קטנה, איזה ליכלוכית אחת, איזה מישהי שאחרת תלך לאיבוד, והנה ניזדמנה לה אפשרות להכנס לאיזה בנק. ויש כאלה שאומרות הזקן הזה התרח הזה אני אעזור לו והירושה תבוא מיד. ובהחלט, ככל שהוא יזיע יותר – הוא ימות יותר מהר. אם היא תדע את הדברים האלה מה לעשות כדי לקדם משהו עם השמן… יש סיפורים עצובים, יש סיפורים אצל בורלא, יש סיפורים בתורכיה בלי סוף על כך ובהרבה ארצות אחרות, לא כולן […] הנושא הזה האלמותי הזה שחוזר וחוזר והוא: זקן נושא ילדה. אגב, מה צריך להיות המרחק בן זקן לבין ילדה?

מי יבדיל הוא אהב דנטה בשאול היה בן 80, והוא עשה את עצמו […] מה ההבדל בין זה ובין בן ארבעים ובת עשרים [הוריו של יזהר]? המושגים האלה הם קונוונציות שאו איני יודע מהם. הלא הדבר הטבעי ביותר זה אנשים שווים. מה קורה לפי השיר של לאה גולדברג כשאישה מבוגרת מתאהבת בבחור צעיר? (תרזה די‏־מון). זה כבר בלתי נסבל. היא בת ארבעים־חמישים. היא חושקת מתאהבת עד שיכרון במורה של ילדיה בן העשרים. אישה בת חמישים ובחור בן עשרים? אם יהיה לנו – שערוריה. לא נסבול דבר כזה. אבל העניין כזה הוא משיקולים הרבה יותר מאוחרים – מגדריים, תרבותיים, פמיניסטים של מישהו שמתקופה אחרת לגמרי. בתקופה ההיא זה לא היה חזון נפרץ [2.33] ומלך כמו פחה בתורכיה היה נושא לו נשים צעירות בכל תקופה ותקופה ותקופה, ומה גם בשעה שהיו לו שבויות. שבויות דינן להיות נשים של המנצחים.

ושבויות בכל הגילים; מכאלה שנקרא להן בשם לוליטות, בגיל ההתבגרות עדיין, ועד כאלה שמוגדרות כאימהות צעירות. השבויות האלה היו לנשים לכל הגיבורים המנצחים שהם היו אנשים מבוגרים, כל מיני יוליוסים וכל מיני קיסרים וכל מיני כאלה – הם היו בני חמישים ומעלה.

הנושא הזה איננו יורד מעל סדר הדיון של התרבות האנושית. הוא לא תלוי בחוקיו הוא לא תלוי בחוק אם כי הוא נכנע להם לפעמים. לא תמיד. הסיפור הזה של קשר שנוצר על גבי פער זמנים ללא גשר, ללא גשר, ללא הבנה, ללא ידיעה, הגשר הזה היה נוצר בכל פעם ומי שחיזק אותו זה המסורת והלחץ החברתי לקבל אותו. ואין מה להתנגד, ואין מה להתמרמר. אצל דוד גם כן העבדים שלו מחפשים הלא את אותה אישה ‘אור קדים’ אותה אישה שתדליק אותו, אותה אישה שכשהוא יראה אותה או יחוש את קרבתה יתעורר בו אותו מנגנון פנימי שכשהוא עובד האדם חי. כשהוא איננו עובד האדם הזה הוא מת, או חצי מת או דומה למת. אותו הסיפור על אימפוטנציה הוא סיפור על אבדן חיים! ועל אובדן ערך חיים, ועל הרגשה של האדם שאין לו חיים כעת. כי החיים מודלקים על ידי אותו מנגנון של טבע, שיצר פה איזה התרגשויות וכולי וכולי וכולי ככל הידוע – וזה מה שהם רוצים שיקרה לדוד. ולפיכך הם צריכים לבקש להם גם נערה יפה ומה שמוזר יותר יש פה הקפדה שתהיה בתולה. [4.44] הסיבות מרובות. אחת מהן – נניח שהמלך דוד יתעורר, ובמגע עם הילדה הזאת שתובא למיטתו יתעורר, ויתכן שיקרה… מה שאולי הוא יקרה ויהיה עוד ילד, הילד הזה הוא יהיה נסיך, הוא יהיה יורש, אז לא ראוי למלך לחבק אשת איש (חוץ מאשר את בת־שבע, ועוד אחדות) אלא להתחיל מבתולה. יש כאן גם דברים אחרים. כלומר רעיון כאן הוא זה לתת לו את אותה אישה (ולמרות הטאבו כן זה נחשב נורא ציני הדבר הזה) – אותה אישה שיש בה כוח פרוגרטיבי שיכולה לעורר את הגבר המזקין הזה ולעשות אותו מחדש לגבר. עכשיו הוא כלום. עכשיו הוא משהו, לא [..], לא […].

ובכן זהו הרעיון. זהו הרעיון המובע בפסוק ב’. הסיפור שלנו בנוי מכמה מערכות. מערכה ראשונה לא קורה בה שום דבר אלא רק מצב. המצב הוא ‘ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו’. הנקודה היא ‘לא יחם לו’ ‘לא יחם לו!’ מה שיודעים לעשות – לא יחמם אותו. המילה ‘יחם’ יש בתוכה גם את המילה ‘ייחום’ – עם כל מה שכרוך בה. ועכשיו "ויאמרו לו עבדיו יבקשו לאדוני המלך נערה בתולה ועמדה לפני המלך ותהי לו לסוכנת ושכבה בחיקך ויחם לאדוני המלך" עמדה לפני המלך? שכבה איתו? שכבה בחיקך? תהי לפניו, עומדת לפניו, שוכבת לפניו, כל הדברים האלה אין לחפש בהם סתירות כמו שהרבה מאד ניסו, אלא התיאור הוא נקודת אמת, הוא [מוס?] מסויים. והם מדברים על סוכנת. מספר הפרושים שנכתבו על המילה סוכנת הוא אין סוף. פה בדף שלכם תראו כמה וכמה פירושים מהסוג הזה. אחדים אומרים סוכנת כמו מנהלת הבית, אם הבית, מנהלת המשק, יש סוכן… זה לא האיש שלי, הוא לא סוכן של… אה.. אה… של אה… סוכן מעצמה או משהו כזה… יש אומרים שהמילה סוכן או "שח" או "שחון" זה המילה "חוֹם", המילה חוֹם, גם בערבית גם בעברית. (על מי הם עובדים?) ברור שמה שהם מתכוונים אישה שתהיה לדוד זה שהיא תהיה במגע האינטימי עם דוד. לשם כך רוצים אותה. בעיקר מביאים אותה. ואז ירושלים היא עיר גדולה והיא עיר הבירה. והם לא הולכים לקחת פה את הנערה הראשונה שימצאו בירושלים ויש בה כל מיני בחורות יפות ונחמדות וצעירות ומה שאתם רוצים מחממות [קמין …]. כיון שכפי שאמרתי זה הגפרור האחרון שעשוי להדליק את המלך ולהמשיך השושלת צריך ללכת בכל גבול ישראל. זה מילים נורא יפות: בכל גבול ישראל. בכל גבול ישראל זה לא הקווים, זה לא הקו הירוק, או איזה שהוא קוו. בכל שטחה מסמן את ארץ־ישראל. תארו לעצמכם את הפקיד של דוד המלך. יש משלחת שמתחלקת לכמה ועדות משנה, והן באות לכל כפר. וכמו שבאות לכל כפר, מצלצלים בפעמון, או מכים בגונג, או תוקעים בחצוצרה או איני יודע מה, או מישהו צועק צעקה, ומתאספים כולם וכמו שכיום אוספים רק את הגברים שם אוספים את הבחורות, הלא נשואות, מסתכלים, ואז יש מועצה: מי הכי יפה. מי נראית כזאת, מי היא זאת שתהיה המצודדת, המדליקה, ליופי, הגפרור המדליק. כך הם עוברים בכל הארץ. [08:48] עד שפה בקרבתכם, פה בשוּנֵם, (לא שהייתי שם אני צריך […]) שם הייתה הבחורה. וזה לא פעם ראשונה, מה גם… שלא נעסוק עכשיו בארכיאולוגיה הזאת … ששוּנה ושוּלֵה […] זה כמו השונמית והשולמית, (השולמית משיר השירים, שובי שובי השולמית וכל השולמיות האלה) כל מה שקשור, כל מה שעשה… האגדה והקבלה מכל השולמיות האלה, מהשונמית… את השוניימה אנו מכירים גם מאלישע – גם שם יש איזה סיפור עם כל מיני נופך די אינטימי, לא ברור עד הסוף מה קרה שם, עם איזה ילד שנולד, ואחר כך הילד מת, ואחר הילד הושב לתחיה, ואיזה אישה, שהיה לה סכסוך עם בעלה, והוא צעק… היה שם משהו כזה משונה – אבל זה נס! ואין תמיד נס, פה בשוּנה, אולי יש למישהו מעיין של מים טובים, מים שעושים… שיכולים להפוך… מים ששומרים על נעורים, בדקתי את המעין פה, אין כבר מים זכים. מאיפה המים שלכם, מהמוביל? [הקהל מגיב] זה לא זה… אז אולי יש שם? אולי צריך לחפור ולהוציא את החול ופתאום יופיע המעיין הזה… [דו שיח עם הקהל על המעין] זה כזה גלוי? מה היה האפקט שלו? [הקהל מגיב]

אני מבקש מכם לראות רגע אחד את התמונה הזאת: יום בשונם, דוד הוא בערך אלף לפני הספירה, זה שלושת אלפים שנה מהיום. רואים את העמק? שלושת אלפים שנה מהיום פה לא […] אבל המורדות של גבעת המורה הכפר היה כפר שעסוק לו פשוט… היה מה שהיה פה במרבית השטח: שידפון, ובעיקר כלום, גידול של איזה צאן או משהו. אנשים חיים בקושי רב, בדחקות רבה, אבל לאחד האנשים ישנה בת ושמה אבישג. אני אמרתי את השם הזה כאילו מצלצלים במשהו רומנטי: ושמה אבישג. […] בגימטריה, אילו זה היה העיסוק שלי עכשיו הייתי יוצא לחקור את המילים ואת השמות של בחורות כגון ’אבי’ כמו אבישג, אבינועם, או אחינועם שמות כאלה של אב ואח ולא שמות של בן. אבל יש כאלה. מה פירוש אבישג? […] ‘שג’ זה קיצור של שילגל, שגל, משגל אבל יש […], כל מיני דימיונות כאלה של פרשנים שמוכרחים לפרש. אני לא מפרש. […]

אבל מה שמעניין הוא שנכנסה הוועדה של עבדי דוד שתפקידה לבחור את הבחורה, נערה, בתולה, שתעשה את הנס הזה. [11.52] בנות ארבע־עשרה כבר נשואות בדרך כלל בימים ההם (שלושת אלפים שנה, ואפילו בהרבה מקומות בעולם עד היום). גיל הנישואין הוא שלוש-עשרה ארבע־עשרה. כלומר מה שהם חיפשו היה למטה מארבע־עשרה. כבר לא ילדה – אבל עוד לא נשואה. לכן היא בתולה. ומתוך כל האנשים שעמדו שם על יד הבאר, על יד הגורן, ועל יד הבית, יש איזה מקום, על יד העץ הגדול, אז סילקו סילקו סילקו סילקו, בסוף נשארו שם רק קבוצה קטנה, והעבדים הסתכלו בה וראו ואמרו משהו שכתוב עליה שכתוב עליה: “והנערה [הקהל מסיע למצוא את הכתוב] יפה עד מאד.”

בואו רגע תחשבו על ‘עד מאד’. יש יפה מאד, ועד מאד – יפה מאד מינוס? ועד מאד זה לא עובר מאד? זה העניין? לא. עד שהמאד נשאר מאחור. היא כל כך יפה שה’מאד’ הזה נשאר מאחור. היא לא סתם יפה, לא חיפשו סתם איזה כוכבת פרצוף, היא יש לה אותו גוף שנראה להם שזהו היופי שהם מחפשים כלומר בשפת ימינו יופי מדליק. משהו פרוגטטיבי: צעיר, רענן, כזה שכשהיא תיגע באיש – האיש נדלק.

עכשיו הם אומרים לבוא לדוד המנהיג שלהם. כאן מגיע קטע מאד יפה, מאד חשוב, שלא כתוב בו ואני רוצה לספר לכם מה כתוב בו. ברור שזה עליה. כשהם אומרים לה לאבישג הזאת, זה מה שנאמר היה לאבא שלה, הילדה שלך הולכת איתנו, מה הוא עושה, האבא? מה עושים האבות, כשיבואו אליהם מישהו מהשלטון, עם הסוסים, […] ואז הם אומרים הילדה שלך, הילדה הזאת שלך הולכת איתנו ו[…], מה הוא עושה אז? האבא מתרגז, האבא אומר מה פתאום, על גופתי המתה? מה לקחתם? מה זה איך זה? או שהאבא אומר [דיבורים בקהל] האבא אומר, כן, אל ארמון המלך? אל דוד? מי לא ידע מי זה דוד? השועלים ידעו מי זה דוד. בלילה כשהשועלים היו מיללים הם אמרו "דוד". מה הם אמרו? השירים היו דוד, מאז הכה דוד באלפיו המנגינות היו דוד, הסיפורים היו, מי מהם לא יצא לקרבות? מי מהם לא הלך לירדן, לכאן ולשם, לנגב, וכן הלאה, עם דוד? מי ניצח? [15.07]

אומר האב: איזה דוד? איזה גיבור? או אומר האב משהו אומר – מה אומרים האחרים? מה אומרים האנשים בכפר? איזה אושר, איזה מזל ישנו לאבא של אבישג. תראו איזה שמלה תהיה למסכנה שלו, תראו מה יקרה לה עכשיו. או שאומרים לה מה שאמרו החברות של בת יפתח: אוי ואבוי לך, הם עושים בך מה שהם רוצים. מה הם רוצים? מה את אבישג, סדין חשמלי? את מחמם? את תנור? את מכשיו? את כלי לחימום לדוד? או, את יודעת מה.

אבל מה חשבה אבישג? אני לא יכול ללכת הלאה לפני שאני אהיה ברור לעצמי, ואני לא יודע איך יהיה ברור לעצמי מה חשבה אבישג. אבישג חשבה שזרח לה היום? אבישג חשבה שמתעללים בה? שנוטלים אותה מהמקום שלה? שמתייחסים אליה כמו אל כלי, כמו אל סחורה, כמו אל שפחה? אולי אבישג אוהבת כבר מישהו? כל מי שמכיר נערה […]

האם היא חושבת ‘לוקחים אותי כדי להיות לתרח הזקן הזה’? ופה ישנו… מחליטים… מחליטים לה לחיים שלה. לאן אני הולכת לשם? אם אני הולכת לשם אני לא חוזרת לכפר. היום ירושלים רחוקה מכאן ברכב, עם נהגים זריזים, כמה – שעתיים? אז היא היתה רחוקה שלשה ימי הליכה, שלשה ימי סוס. ארוך, טבריה – אפילו שבוע. שלשה ארבעה ימים – אפילו אם נסעו דרך שכם […].

יתכן שאבישג חשבה אחרת. היא מסתכלת סביב סביב והיא רואה את כל החמה של הכפר. אלה כפרים מוכי שמש לא מגולחים, מסכנים כאלה, אני הולכת לשנות את חיי במרחק מן המסכנים האלה, אחד מהאדישים האלה, כפר אדמה מסכן, ופתאום מופיע לי… מציעים לי ארמון בשבילי, ארמון בירושלים, הבירה! הכל שם: התוסס! זה שהיו נוסעים אליו כמו היום אל לוס־אנג’לס! הכל בירושלים. מה החשש של אבישג? או שהיא קטנה מדי, או שפיתו אותה שיש שם [..,], שהיא לא מבינה עניין, ל[…] שקנו אותה […]

והיא פרצה בבכי, או היא חשבה שהיום התחילה ה[…], הספירה לטוב. מי יודע? הסיפור כלל לא מתעכב בזה.

אני יודע. ואני מתעכב עכשיו על הנסיעה של אבישג שלשה ימים ושלושה לילות רכובה על סוס בדרך לירושלים. [18.25] מה הולך בראשה? אני יודע שיש כאלו שיאמרו "בראשה כראש ציפור" אני יודע שיש אנשים שמייחסים לילדה או לבחורה זכרון של ציפור. מה יכול להיות בראש שלה? ובייחוד שנתנו לה כל מיני צעצועים מדליקים. יכול להיות שהיא התגלתה אחרת. יכול להיות שכל הזמן צריכים העבדים לאמור לה: אוי ואבוי לך, אל תרדי, אולי איימו עליה. אולי אמרו לה ‘אנחנו נעשה לאבא שלך ולאמא שלך טה־טה־טה. אולי הכריחו את אביה או את אימה לומר לה משהו לפני שהיא נוסעת כי נתנו להם כל מיני דברים ואמרו לה שתתנהג. אולי היא היתה שקטה אולי היא היתה נייטרלית, אולי. איך היא היתה […]? מה עוד סחבה שלשה ימים ושלשה לילות האבישג הזאת בת הארבע־עשרה? זו מהגבעה בשונם להיות סוכנת, לשכב עם דוד? הזקן הזה, ההולך וגווע, הולך ומצטנן. מי שיכול להגיד – יגיד.

אבל מי שקורא סיפור, זהו המקום שלו. מדוע? כי סיפורים כתובים על ידי שניים ולא על ידי איש אחד. כל סיפור כתוב על ידי מי שכתב אותו ועל ידי מי שקורא אותו. אם הוא כתוב רק על ידי מי שכתב אותו הוא לא סיפור כי הוא לא עושה כלום. אם הוא כתוב רק על ידי מי שקורא הוא לא סיפור כי הוא קורא בעצמו. סיפור הוא מוצר שנוצר על ידי מגע של שניים: קורא וכותב. רק בשעה שישנה השותפות הזאת היצירה קיימת. יכול להיות הסופר גדול עולם – אם הקורא אותו לא נהנה, לא מבין, לא שומע לא מתעניין לא מבין – בשבילו, בשבילו זה יכול להיות כמו שעל התווים על הפסנתר יכול להיות יצירה מופתית, יצירה של בטהובן, מוצרט ובך, מי שאתם רוצים – אבל זה שמנגן לא יודע לנגן. אז התווים נשארים ללא פתרון. כדי שהתווים האלו יהיו מנוגנים צריך שהאדם ידע לא רק לקרוא אלא גם לבצע אותו במשותף. השותפות בסיפור הקצר שלנו היא מן המקום הזה. איך הגיעו העבדים לשונם, מה קרה שם, עם מי דיברו, איך הם פיתו, איך הם לקחו, מה היה התאריך, ועכשיו נסיעתה של אבישג, בשלשה ארבעה ימים האלה, בין שונם שהוא העולם הזה הפאו.., הפרימיטיבי, השכוח, שיוצא לזריעה, ועונות השנה, ולחם צר ומים לחץ, […] וטבון, כל מה שיש בכפר – לבין ירושלים […].

מה קרה? אני לא אשאר כאן, אני אלך הלאה, אבל אני אהיה […]. מה שאני חושב עוד הוא, שתוך כדי רכיבה, מכיון שהזמן עובר והזמן עכשיו… יש מרוץ הזמן עם דוד, תוך כדי רכיבה יש את המישהו שמדבר עם אבישג, שמסביר לה מה העניינים. מפני שברגע שהיא תגיע לירושלים – אסור לבזבז זמן. בכל יום ויום המלך דוד נעשה זקן יותר, בא בימים יותר, ועבר עליו עוד בן. באותם הזמנים שהם נוסעים לירושלים הם מגיעים אל הארמון. עכשיו אני רוצה שנדבר רגע אחד על הארמון של דוד. לא כארכיאולוג, ולא כמישהו שישחזר לפרטי פרטים את הארמון ההוא, כל אחד יכול לחשוב איזה ארמון שהוא רוצה. אם הארמון הוא בסגנון של וולט דיסני, או אם הארמון זה בסגנון של… של מה… אינני יודע אם שמעתם מכל מיני מקומות… הארמון מלפני שלושת אלפים שנה הוא מוסכים קטנים […]. אבל הוא המקום, הבית, הכי יפה שיש. בארץ ישראל. הוא המקום המרכזי של כל העם הזה. הוא המקום שמכיון שהעם הזה כבש את כל שכניו הוא בחבל […] שהישראלים שולטים בה. כל מה שאפשר לחשוב בתקופה ההיא על משהו שיוצר עושר, סטטוס, וכן הלאה – נכתב על ארמון דוד. וארמון המלך הזה יש לו איש אחד, וכל השאר כמו שמש – הם תלויים בו, וכמה שמישהו רחוק יותר הוא קר יותר וכמה שמישהו קרוב יותר הוא חם יותר. והמדד לחשיבותו של אדם הוא קרבתו למלך. קרוב יותר למלך – הוא בעל חשיבות. רחוק יותר מן המלך – הוא פחות חשוב. וכל הזמן אינטריגות בתוך הארמון הזה מי מתקרב מי נופל… מי מתקרב, מי נופל… [חריקת כסא] – בזה הם עוסקים כולם. ותמיד ישבו איתו מקורבים, ותמיד יש קואליציות ויד המתחסדים… מסתובבים עם בני אדם ותמיד עושים בריתות וזה יעשה וזה… עושים ‘דילים’, עושים ‘דילים’, מי יתקשר עם מי, מי יעמוד וכן הלאה. אבל באמצע ישנם עבדי המלך, כלומר המועצה הממלכתית הזה, שבתוכה יש ועדה שתפקידה לשמור והוא המנהיג של כל העניין. והם צריכים עכשיו להכין את אבישג לתפקידה. לזה יש להם שם כמה נשים. נשים שבקיאות בכל ענייני המיטה. והן יודעות לעוץ לטירונית הזאת שבאה מהכפר הזנוח לעוץ לה מה עושה אישה בתפקיד זה כדי לעורר את האיש שבמלך המזקין. בארמון מלך אין סודות. כי המשמשים האלה, המשרתים והשפחות, מגיעים לכל מקום ומדייקים בכל מקום. אחד המקומות המפורסמים, הרבה מאות שנים אחרי־כן, אלפיים או אלפיים שנה ומעלה וזה, הוא הארמון של של לואי ה־14 בפריס, בוורסאי. אני מניח שרבים מכם לא רק ביקרו שם אלא גם קראו כל מיני סיפורים. מה שהיה קורה למלך הזה בוורסאי ידעה כל העיר ידעה כל פאריס, לפי הדרגה, לפי המרחק מן השמש. הוא היה השמש. לא היה עניין, לא היתה מחשבה לא היה קורה כלום בו, שלא ידעו כולם. המלך הזה כשהיה הולך להתרחץ, (זה היה קורה פעם בשנה, פעמיים בשנה) (במקום להתרחץ שמו בושם) היה להם עוד דבר אחד. כשמתרחצים עשויים להתקרר. לדלקת ראות אין תרופה. לסרחון יש בושם. הם מסתובבים שם בתוך הארמון הזה, וכל הזמן יורדות מהאנטנה הראשית [25.15] של הגננת שמועות, לכולם, כי כל דבר רגעי משנה את כל מערך החיים. אם למלך למשל יש מצב רוח רע, אז [זה עובר ממנו לכולם], אם למלך במקום בגידה יש אקט של נדיבות – זו לא בגידה. תוכלו לראות את הדבר הזה במלחמה ושלום של טולסטוי כשהוא מספר שם על כל החנפנים והחנפניות והתלתלים שלהם – איך הם הרגישו מתי, מתי כשהם רוצים לתת קצת פרוטקציה הם הולכים אחורנית ובזה הם עוסקים המבוגרים שם כל היום. וכמובן שכל ענייני המיטות היו ידועים שם. והמלך לא היה לעולם לבד, גם כשהוא היה נדמה לו שהוא מתייחד עם איזה אישה סודית, שאף אחד לא יודע – מישהו הביא אותה, מישהו לקח אותה, מישהו היה בקרבת מקום, מישהו מקשיב, מישהו מצטט נכון, מישהו נמצא שמה, הוא אמנם נראה כאיזה סטטיסט, הוא מופיע בקטע הזה ועומד כמו פסל, אבל הוא לא פסל, הם רואים הכל ומדווחים עליו, זה אולי נשמע הכל כסיפורים, כסיפורי רכלנויות בבוא ערב, הם נוהגות לשמוע בקולם כמשהו לגיטימי. כי בלי זה הם לא יזוזו, בלי שמועות הם יפסידו. המקום, האינטריגות האלה –  הם חלק מהחיים, הם חלק מהקידום: או שתהיה לך שמועה או שאתה נתקע. מופסדים.

גם בארמון הזה של דוד יש אותם הדברים. מהרגע שבת־שבע מכינים אותה להיכנס למיטתו של המלך דוד – ישנה מישהי שאומרת לו או מישהו שאומר לה מה לעשות. פה יש לפניך גבר מזקין שאיננו גבר. לכן… שלוש נקודות… תעשי, תעשי. זה כן. וזה כך. וכשיהיה כך וכך: תדעי. ואף פעם את לא לבד. את נמצאת במשהו שאת לא יודעת מה עושים – הנה פה מאחורי הוילון הזה, מאחורי המסך הזה, מעבר למיטה – יש שם מישהו. [27.11] […]

כך מגישים את אבישג לדוד. האם דוד ידע מה קורה? האם דוד פקח עין אחת, כבדה, והסתכל עליה? הוא לא ידע מה קורה? הוא אמר מי זאת? הוא אמר לה מי את? זה היה לו מין סוג של הפתעה? אולי פתאום היה שם איזה ריגוש של ניחוש? [בח-בח-בח נשי?] ברור היה שאחרי הפגישה הזאת היא תרד, היא תבוא בין היועצים, ובין היועצות, ותדווח.

בספר אחד של מוסיל הוא מתאר שמה סצנה כזאת לפיה […]. שם איש אחד, איש עשיר, שבאה לביתו בחורה שהכיר באיזה מקום שהוא, בחורה מאד… ממעמד נמוך, לא יודעת את כל המנהגים, וכל הדברים. והוא השאיר את הבית ואמר לה לבוא לביתו ושם יש לו משרתת זקנה. ותקראו את זה […] תקראו את המשרתת הזקנה הזאת מלמדת את הבחורה הצעירה מה עושים. היא מטפלת בה, היא רוחצת אותה, היא מלבישה לה, היא רואה אותה, […] על אבריה, […] מה היא צריכה בדיוק לעשות במקום. ושם, מסופר דבר כזה באופן [….]. פה הוא חמור יותר, כי הם רוצים שהעניין הזה יקלט, שהמלך דוד הזה ידלק, ושנוכחותה של אבישג תעשה לנו משהו פתאום שהוא יהיה אפילו לרגע קצר גבר, ואם הוא יהיה גבר הוא יהיה חי, ואם הוא יהיה חי הוא יהיה חם, ואם הוא יהיה חם הוא יהיה חי ואז השושלת לא תגמר.

עכשיו זה לא בארמון הולכים הדברים האלה, המזימות, ההלשנות, כל החרשים האלה. מסביב לארמון, ספקולציות, העיתונאים, דוד כן דוד לא? ממשיך לא ממשיך? קורה לא קורה? כלומר מה שהיה בין אבישג הסוכנת ומה שהיה בין דוד הוא לא היה איזה דבר אינטימי בין איש ואישה בהסתר ובצינעה מתחת לסדין ולא לנגד העולם. הוא היה במרכז ירושלים במרכז הארץ במרכז העולם כשכל העולם התעניין לראות איך.

מה עשתה אבישג? כל מה שאמרו לה. כל מה שהאינסטינקט שלה […] כל מה ש[…]. כל מה שהיועצים יודעים. אמרו לה אולי המלך רגיל לשתוק? אולי צריך לתת לו איזה סם מעורר? יש כל מיני סמים. יש עשבים. אולי צריך לעשות לו מסג’? אולי צריך לעורר אותו בדרך מן הדרכים שאני לא יכול לחשוב […].

ואבישג? הוא לא יודע בכלל שעל ידו יצור צעיר [..,] מנסה, משתדל, שבו, דוד מלך ישראל, ייחם לו.

והפסוק נגמר: והמלך לא ידעה. ידעה במובן ש"האדם ידע את חוה אישתו". לדעת. ידעה […] מבחינה של נוכחות, יש אדם לידי, ידיעה מבחינה זאת של נוכחות, אינטילגנציה, מה שקורה. דעתי – שם קר. שום דבר לא קורה. לא בגדים, מבחוץ, ולא אישה צמודה, מגרה, פרורגטיבית, שמנסה לעשות כל מה שיש ואפשר, בידיעה של כולם, בתוכם כל מיני כשפניות שיודעות הכל, שום דבר לא קורה. הוא לא התעורר. עץ יבש. איך אמר איציק מנגר “ברצות אלוהים גם מטאטא יורה". אלוהים לא רצה ולכן דוד קופא. דוד צריך [למות].

הדעיכה הזאת, שהתחילה בתמונה הזאת "והמלך דוד זקן בא בימים, ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו" נגמר במשהו שמגיע אל הסוף עם מפיק בהא: “ולא ידעה". סוף. ירד המסך. אין קתרסיס. אין שחרור. אין סיפוק.

אנשי התקופה ניסו להחיות את הגיבור שלהם. אין תקופה בלי גיבור, ואין גיבור בלי תקופתו. התקופה נגמרה.

תקופה נגמרה – האם זה עצוב? תקופה נגמרה – האם זה אופטימי – כי עתה יתחיל משהו חדש. האם סוף תקופה זה משהו שצריך לראות אותו כסוף, אנטרופיה – התקררה השמש, התקררה הארץ, התקרר האדם אין מה לעשות, והאדם הוא אבוד, מסכן, וירד מהבמה?

או תקופה נגמרה וירדו – ושום דבר לא נגמר. בחיי הארמון יש המשך […] , ריתחה, המשך. המאורעות ממשיכים הלאה – עוד מעט יהיה שלמה, עוד מעט יהיה זה, עוד מעט יהיה זה, יהיו דברים, לא נגמר. אבל הסיפור שלנו, כמו כל סיפור, הנושא שלו איננו אלא אחד, והוא: קו התפר. התפר בין תקופה שמספר דור אחד, והתפר אל תקופה שעוד לא התחילה כשאלוהים יודע מה זה יהיה. יש כאלה שמפחדים מתקופה חדשה, ויש כאלה שמתפללים לתקופה חדשה. אינני יודע איך אתם, כאן בעין־דור, עצובים על תקופה שנגמרת ונגמרת עכשיו, או יודעים שהולכת להיות תקופה חדשה, שונה לגמרי. החיים הם על קו התפר. הסיפור שלנו הוא סיפור על תפר הזמן של דוד ספר השלטון של דוד, ספר כוחו של דוד, ספר האונים של דוד שהגיע לאין אונים, לא ידעה, שקיעה, אין כלום אבל תקופה באופק.

מה גדול ממה – השקיעה, כל הדעיכה שלה, כל העצוב שלה, עם כל הגמר שלה, או בשורה, שמחה חדשה. [36.00]

יזהר סמילנסקי, הרצאה (שיחה…) בעין-דור, לזכרו של ירון זמיר. יוני 1988

שקדייה אחת

יש לנו בחצר שקדייה. שום דבר מיוחד. לא קומה לא רוחב, ולא אומרת כלום. ופתאום, ממש פתאום, יום אחד, פתאום, נתמלאה זו כולה פריחה, וכולה היא לבנה, עשירה, וכל המקלות היבשים ההם הבקיעו פתאום פריחה מתוכם, פתאום והיא לבנה כולה, ריחנית, קוראת דבורים. ואפילו ביום מעונן כזה, באמת שום דבר לא הזדעזע מסביב, ולא שום סימן תימהון, כאילו באמת לא קרה כלום, אבל הנה פתאום, החצר, כל החצר, התמלאה פריחה, וכל מה שהיה שם שנראה היה שאי־אפשר עוד שתהיה בו אי־פעם הפתעה ושיהיה רק הולך לו ונמשך רק כמו שהוא תמיד בכזה סתם אחד, עמום, בלי סימן, ורק הולך ונמשך כמו שהוא, תמיד, ופתאום והנה זו פריחה, פריחה אדירה, עולה על גדותיה, מציפה את העולם ואת אותו השיח היבש עם אותם שלדי המקלות היבשים, והוא הופך כעת לכלה מהודרת, לבן עם ורוד, ועם ריח דבש, וכבר עם סיעות דבורים תוזזות, והכול כבר מלא סביב סביב רחש עסקני שואף להספיק.

האם זה אומר משהו?

האם זה סימן למשהו?

האם צריך להבין מזה משהו? – מי שרוצה.

אבל באמת אין כאן אלא פלא שאינו פלא, אין כאן אלא רק הכרח אחד שמתקיים, שבבת אחת נעשה וכבר ישנו, וכבר הנה הוא כאן פורח להפליא.

ס. יזהר, מֵישר, פברואר, 2003

“יצתה הלבנה" – על אמנות הסיפור של ש"י עגנון

ידועה תשובתו של המשורר מלרמה לצייר דגה, כשתינה הלה צערו לפניו: המון רעיונות יש לי בראשי ואינני יודע איך לכתוב אותם… והמשורר שמע וענה ואמר לו: דגה ידידי, לא ברעיונות כותבים, כותבים במלים!…

ואמנם, אין לך סופר אמיתי שהתחיל לכתוב דבריו הנכונים, לפני שמצא את לשונו הנכונה. ולא מעט סופרים אפשר לחצות את כתיבתם לשתי תקופות: מלפני שמצאו את לשונם, ומלאחר שמצאו את לשונם.

יארכו הדברים מפרט כאן כל הענינים התלויים בלשון והנגרמים מן הלשון. אבל, כשנקצר נמצא שהלשון הרגילה השימושית, היא כמובן זו שהמוען והנמען מתקשרים בה בנוח, זה אומר וזה מבין. ושמיד לאחר שהיתה ההבנה, נושרת לה הלשון כאותו שליח שמסר דברו והלך. ואילו הלשון "הנכונה" (או "לשון הספרות", או "לשון השירה", ובהכללה "לשון האמנות") זו איננה מעבירה דבר והולכת לה ונעלמת, ולא נושרת לה מיד לאחר שמסרה דברה – אלא היא הלשון שרק אז מתחילה לחיות, שרק אז מתחילה להיות מה שהיא – מלאחר שתוכן שליחותה כבר נמסר, מלאחר שהקשר בין השניים כבר נוצר – ורק מכאן ואילך מתחילים חייה של הלשון שקראנו לה "הלשון הנכונה" – רק מלאחר שנמסר התוכן ולהבא.

כמו מה? אולי כמו הבושם הזה, שרק מלאחר שעבר ויצא מן הבקבוק שאגר אותו ומלאחר שנמסר אל חלקת העור שקלטה אותו – רק מכאן ולהבא יהיה ריחו נודף, ורק מכאן מתחילה היותו, ורק על ריחו שמכאן ולהבא הוא נשפט ונערך, אם ראוי ואם לא ואם נכון ואם לא.

עם זאת, רבים מן הקוראים נכשלים ומתקשים בקריאת שירים, למשל, ממש מן הטעם הזה, שהם ממשיכים וקוראים את לשון השיר כאילו היתה זו לשון התקשורת, שהעבירה מידע, או רושם, או דעה – העבירה ונגמרה, ומי זוכר עוד את דיוק מילותיה, ושלא המלים קובעות אלא ”המסר” שנמסר, והמילים עצמן לא היו אלא כאותה אריזה שהוסרה ונזרקה.

המשורר פול ואלרי הביא כאן דוגמא מפורסמת. אדם נוטל סיגריה ומבקש מחברו אש. חברו נענה ונותן לו אש. הסיגריה דולקת. מה שנאמר במלים כבר הפך והיה למעשה גמור, ואילו "המלים שעשו דברים" הן נשרו להן, חסרות ערך. לעומת זה, כשאומר המשורר מלים כגון: "בלבבי שלהבת יקדה” הוא מוסר כמובן משהו על איזו התרגשות גדולה שאחזה בו, על איזו ציפייה גרויה – והקורא המאומן מתרגם את המראות לתקשורת תקינה, לומד ממעמדים דומים משל עצמו. אבל אם היה רגיש, אולי גם הבחין שמילות השיר נשלטות קצב ומוטעמות באיזה סדר עקיב, ושכל שורה היא רק איבר אחד מגוף מרובע שלם, ששורותיו גם נחרזו בו בסדר קבוע – ואולי גם נוכח שכל מלות השיר כולן מלים הכרחיות, שאין להן חלופה במלים דומות, ואע"פ שבלשון התקשורת אפשר להחליף "יקדה" ב"שרפה” או ב"בערה" או ב"דלקה" וכל כיוצא בהן, ואע"פ שבמקום "שלהבת" אפשר לומר כמה מלים נרדפות כיוצא בה – מה שנאמר במלים האלה נאמר בהן דווקא, וכל מלה ומלה באה טעונה בדיוק במינון הנדרש לה, כדי שתעורר את הדמיון, את ההכרה ואת הריגוש ואת החושים, במידה רצוייה והכרחית: ומילים כאלה אינן מסתלקות לאחר שהתוכן עבר ונקלט, מפני שכעת הן התוכן, והן הנישארות.

יוצא, כי הכתבה שבעתון משתמשת במלים עד שהן מובנות, מתקשרות ונמסות בשימושן. ואילו הכתוב שבשיר נשאר ומתחיל רק מלאחר שהובנה שליחותן ומשם והלאה. באופן, שלקרוא שיר כקרוא כתבה הוא החמצת השיר. (הבושם נשאר סגור בבקבוק). באופן, שמילון השפה הכתובה אינו מסייע עוד לקריאת השיר, מפני שהמילון נגמר במובנה של המלה. (וכל מתרגם שתרגם מימיו שורת שיר, יודע את האי־אפשר ואת הפלא שבכל מילת שיר). ולא שאין מובן לשיר, אלא שהמובן הזה נשאר לו למטה – כאותו העץ ששרשיו נשארים למטה, בתוך האדמה, ואילו מה שהוא עץ מתנשא ועולה מעל האדמה, על מסעף ענפיו, ועל רבוא עליו ועל יפי פרחיו ועד קרעי השמים המעורבבים עם תנודות העץ.

דבר אחד ברור, מכל מקום, שאי־אפשר לעבור בפשטות מלשון העתון, למשל, ללשון הספרות, כאילו הולכים על־פני מישור לשוני אחד, או כאילו רק צריך להיזהר באיזו מדרגה שביניהן. הספרות איננה ממשיכה, כשהיא ספרות, את לשון התקשורת, גם כשהיא כתובה בפשטות, לכאורה, ובלי שום מאמץ ריטורי "מיופה” – גם אז, לשונה איננה כדי לתקשר אלא כדי לקחת ולהקים ממנה מבנים. לא כדי "להעביר” תכנים, אלא כדי לצרף צירופים. ובקצרה: הרי זו לשון שאיננה מתעסקת עוד בתיווכים אלא היא לשון המתעסקת באדריכלות. לשון התקשורת היא בהכרח לשון שטחית (מיידית, פשוטה ויעילה) ומיועדת ל”מכנה המשותף" הרחב ביותר, שדוחה כל סטיות, חריגות או עיכובים – בעוד שהשירה חיה על שבירת קו התקשורת היעילה, ועל סטיות מביכות ועל רמזים מעורפלים.

"קרא ושמור!" — מפצירה לשון השירה, "קרא וזרוק" – חורצת לשון התקשורת. כל זה נשמע עדיין ערטילאי ולא מסוים. ואפילו אם נקפיד לומר שהמבע המיוחד של השיר מבקש את הקול הלא־מזייף, ואת הטון ההולם שיהיה דיבור נכון, שרק בכמוהו, מדברים כשמדברים נכון, בחגיגיות ככל ‎הנדרש, ובאפורות ככל הנחוץ, בקוצר נשימה או ברווחה נוחה, בסבלנות ללכת ולומר, ובהתפרצות לומר כעת הכל – בכל עד הסוף, ובקצרה, לדבר בלי למעול בציפייה לדיבור הנכון, בלי לוותר על כלום, ובאמירת הכל היטב, בלי לשייר ועד הסוף.

לומר עד הסוף, מה זה? זה לומר את מה שמוכרת להיאמר, בלי להעצר, בלי להתפשר, בלי למהול, בלי לעגל, ובלי למצוא־חן ובלי לאבד גובה – ולומר בגובה הנכון, שהקורא יהיה מאמין לך ויודע כי זו הפעם מדברים נכון, וכי מעבר לעלילת הדברים ומעבר לדמויות ולתיאורים – הנה כעת פונים אליו נכון, בקול הנכון ובדבר הנכון.

זו ההתאמה של צבע לצבע, של הכבד לקל, הארוך לקצר, והחם לקר. זו אמנות המיזוג הנכון והאיזון, זו אמנות הסטייה והפיצוי, ההגזמה וההמעטה, זו מהימנות החשיפה במידה והכיסוי במידה, ובראש הכל, זו ידיעת הגילוי, שהנה הולך ומתגלה עתה, כפי שמעולם עוד לא נתגלה, ושעד עכשיו לא ידעו כל־כך – זה סיפור שהנה ממש ברגע הזה נתװדע לדבר חשוב ולאופן הנכון ההכרחי לאמירתו, אפילו אם לא היה כל הגילוי הזה אלא כצפורן לגודל וכנוצה למשקל.

ורק עוד רגע נחזור אל אותו גפרור נדלק: בבת אחת יש בו גם אש, גם חום, גם ריח הגפרית, גם שבירות הקיסם, וגם איכות מגעו – וגם ההצתה היעילה של הסיגריה. בלשון השגרה רק ההצתה מסומנת ושאר כל האירועים נמחקים. בלשון השירה גם כל פרטי עלילת הדליקה הקטנה זכורים, ובכל קצות החושים, עד [ש]הפיסיקה של הדלקת הגפרור הופכת לאלכימיה עשירה של סימנים ושל סמלים ושלל רמזים ושל איכויות, ועולם ומלואו נפתח מצומת קטן ושביר זה.

וכך, כדרך שהיו מספרים פעם על הצדיקים, שהיתה להם תקופת כיסוי והיו מתהלכים אז עלומי שם, ויום אחד נפתחה להם תקופת ההתגלות, והנה הם כבר צדיקים בכל שיעור קומתם וקולם נשמע – כך גם הסופר. הוא מתחיל מיום שגילה לעצמו את לשונו, את "הלשון השנייה”, שמחוץ ללשון כולם.

הנה דוגמה רחוקה. מספרים על מרסל פרוסט שארבעים או כמה שנים משנותיו היה מתהלך בעולם וכותב מאמרים בפיגארו, מיני רישומים ורשימות, אסתטיות למהדרין, על ענינים שברומה של התרבות, ואיש לא שם אליהן לב – ויום אחד, נתגלה עליו הסופר האנגלי ג'ון ראסקין, חוקר תרבות ואמנות, ומשהו נצבט בלבו של פרוסט ועד כדי שישב לתרגם מכתבי ראסקין, בלי לדעת הרבה אנגלית, ותוך כדי כך – קרה לו הדבר. פתאום הוסר איזה תבלול מעיניו. פתאום נירחצו עיניו ופתאום תפש והכיר וידע את אופן האמירה היחיד והנכון וההכרחי לאמירה שלו, בדיוק כפי שמזומן היה לכתוב. ואז, כידוע, הלך האיש ונסגר לו חדר בחדר ולא יצא עוד משם עד שכתב את יצירתו הגדולה שאומרים עליה כי היא אחת מאותן שעשו את הספרות של המאה שלנו. או דוגמה קרובה יותר: גנסין, הוא כתב גם לפני "הצידה־בטרם־בינתיים־אצל," סיפורים רגישים כתובים בחן ומלאים כוונות טובות וגם חדשניות. אבל אלה לא היו עוד הדיבור של גנסין. ופתאום, בין אם מקריאה שקרא; בין אם מהתבוננות שהתבונן, ובין אם מגילוי אליהו שהיה לו, פתאום תפש את הלשון הנכונה שלו ורק שלו, היינו־הך מה יגיד ביאליק ומה יגידו ב"השילוח" – כעת ידע איך צריך לכתוב נכון, כעת הפך והיה לגנסין האחד והמיוחד, שיודע איך לנגן את דיבורו, שניתן אולי לדמותו לשופן, ברגישות, בחושיות ביצרים ובעוצמה ובכיבושה, ובאותה התמכרות חולנית ובאותה החלטיות ואומץ, ולומר הפעם הכל עד הסוף כפי שמוכרח להאמר נכון, ולא לוותר ולא לשייר, ולא להשתדל לפני הקוראים, אלא רק לתת לאלה מהם שיוכלו לגלות ולדעת יחד איתו מה קורה בקריאה שהם קוראים כאן, ולכתוב בלתי מחוייב לכלום, אלא רק לאלהי הכתיבה שלו, הכתיבה הנכונה, הדיבור הנכון, הדבר הנכון, הלוגוס הנכון, עד שמוכן היה לתת הכל על הנכון המשתורר הזה.

***

והנה כעת הגענו אל עגנון.

גם מי שרק זה התחיל קורא בעגנון, רואה מיד כי הקריאה בו שונה מכל קריאה. לא רק בגלל התכנים, או בגלל האירועים המתרחשים, ולא בגלל בוצ'ץ או ירושלים, ולא בגלל מה שיש ומה שאין ביניהן, ולא בגלל המחשבות על הדתי ועל החילוני, ולא בגלל הערכת היום כנגד תמול־שלשום, וגם לא בגלל שום סוציולוגיה של התקופה או הפסיכולוגיה של הגיבור המוזר, המנוכר, המתהלך בסיפור המוזר המנוכר אך בגלל איזו "שיבה מאוחרת” או מוקדמת, או בגלל איזו "הכרת האבדן”, או בגלל שאר ענינים חשובים שכמותם – שבעצם אינם מעלים ואינם מורידים – אלא בעיקר בגלל הניגון השונה הרשום בתווים שלו, ושמחייב מחד קריאה שונה, קריאה שאדם אם לא יידע לנגן בה, נמצא מבזבז את עצמו ואת הסיפור שלפניו, ואובד בשװא.

ואמנם, כידוע, סיפוריו של עגנון, ליתר דיוק, מיטב סיפוריו – כתובים רק למי שיודע לשמוע עגנונית. רק למי שיודע להפוך את הלשון מלשון השגרה ללשון הייחוד. רק למי שיודע איך להיזהר ולא להיסחף ללשון התקשורת המוכרת, שבה הופך כל עגנון וכל הודו, לעוד טריוויה אחת מיותרת.

ואילו מי שנפתח ומצא איך לקרוא נכון מה שלפניו, מוצא עצמו נפתח והולך אל אופן קריאה חדש, שבו כל מה שעד לפני רגע היה רק חומר מחומרי המציאות – מתהפך כעת ונעשה לחומר בניין שבונים ממנו את הרגע המיוחד הזה, ואת המקום המיוחד הזה: המקום שבין המקומות הזמן שבין הזמנים. מיד חדלים לקרוא עוד מסמך על מצוקת האדם, וחדלים מפתור עוד תעודה על הזמנים שעברו, וחדלים מעלעל בעוד ארכיון, לזכרונות שאבדו – וקוראים תווים שאפשר לנגן לפיהם, ולהשיג ככה את המשהו המיוחד הזה שעגנון כה היטיב לתארו כשסיפר על ”המשהו” שהיה חסר מן המלבוש שתפרו לשם השר: "זה משהו שאם הוא יש המלבוש מלבוש, ואם חסר אין המלבוש מלבוש". המשהו המופלא הזה חסר ההגדרה, המועט, חסר הממש, שהוא הוא ההיענות הנכונה לפנייה הנכונה של קריאת הסיפור.

ומה קורה לו למי שנפתח וכבר יודע לקרוא ולהיענות לפניית הדף של עגנון? הוא הולך ונעשה נוכח בתענוג של היות קורא. הולך ונשטף בהזמנה להיות שותף, הולך ונסחף עם אופן גלגול הדברים המסופרים, עם אופן קידום הדברים, ועם אופן השהיית הדברים, ועם אופן השחלת דבר בדבר, עד עינוב כל הלולאה, ופה הסטייה הצידה מן הקו, ופה ההתעשתות לחזור אל הקו, ופה פירוט כל אין־סוף הפרטים הנחוצים כולם לפרטיהם, ופה ההתלכדות החוזרת אל חוק ריכוז המאמץ. בלא שום פירוק לשום פרטים, והתענוג לראות איך הולך המטווה ונארג ואיך נרקם השלם מכל החוטים, ואיך האיזון בא ומגבל בערבוביה שלכאורה לסדר אחד הכרחי, לדף אחד כתוב סוף־סוף נכון, עד שחבל שייגמר, חבל שיתהפך ויהיה גמור, ועד ששוכחים כעת על מה ועל מי הדבר, ורק הווים את ניגונו המתמשך ואת חום הוויתו החייה, כמו את חום גוף מלוטף בליטוף מתמשך ואיטי, המתמשך על־פני ההתהוות הלוחשת הזאת והנענית הזאת, השקטה הזאת. ורגע כאילו כבר היה הולך ונפתר כאן איזה סוד, נפתר והולך ונשאר בלתי פתור, והכל נעשה אז מובן מאד, מובן בלי שום מובן, מלבד ידיעת ההתגברות הלא־תאומן על כל קשיי האמירה הנכונה עד שתהא נכונה, כאילו קל לאמור דברים נכונים כשקשה כל־כך ובלתי אפשרי, וכאילו כל אחד יכול כשאף־אחד לא יכול, ומה נישאר לבסוף? נשאר ניגון הדף הזה, ונשארת ההזמנה לבוא לנגן אותו, כי בלי שינוגן לא יחיה הדף הזה ולא יהיה קיים.

קוראים דיבור בדף ומייד מתבעבעות מעליו משמעויות לוואי, ומתפרסים קוי הבנה שונים ומשונים, ועד שפה ושם הכל כבר מתפוצץ כמעט מאפשרויות תוססות, כגון משפט הפתיחה הזה של ”פרנהיים”, לאמור בחזירתו מצא את ביתו נעול, שהרבה דפים לא יספיקו לדלות קצת ממה שמתפרץ ומבעבע מן הפסוק מחומש המלים הזה. או הטו אוזן לדברי המספר "עד הנה”, כשהוא נודד בין חדר לחדר מחכה לבוקר, אינו יכול להרדם ומנסה להימלט דרך המשחק שהוא משחק בתיבה האחת המציקה הזאת: ”בֹּקר” – הבֹקֶר הופך לבֶקָר, והבקר לבַקֵר, וזה לרָקָב; וזה מסתרס לקָרֵב, שמזכיר קֶרֶב, מלשון קרביים, וקרב מלשון קרוב או קרבה, והופך שוב ונעשה בֶרֶק, ויוצא אל ברקנים, ואל בָרֶקֶת, ומגיע אל רֶבֶק מלשון מרבק, עד שלבסוף, וכי איך לא, נגיע אל קבר.

כולן הן קריאות לגיטימיות של הדיבור האחד, החל ממובנו השגור ועוד למובנו שמחוץ לשום הקשר תקשורתי, כולן הן קריאות הנוטלות ומשחקות באברי הדיבור המילוני, כבעצמי משחק, ובונות מהן צורות, תנועות, עליות וירידות, והדים ובני הדים, בלי שום התחייבות למילת המוצא הראשונה, שעליה היתה מדברת התקשורת; ובלי לשעות אל כעסה של זו על מעשי תעלולים והתעללויות בשכל־הישר שלה, וביחוד כש”התוכן” המהולל נדחק כעת ממעמדו, למטה, אל הבסיס, כדי להניח לו לדף המשוחרר להמריא ולהתערבל לו לקליידוסקופ של מיבני־עשן פורחים ומתערסלים להפליא.

כעת אנחנו מוכנים אולי לקחת דוגמא קטנה אחת, מכל אין־סוף המבטים האפשריים והחתכים המתבקשים בקריאת עגנון – ולקרוא יחד דיבור קטן אחד, כמועט המחזיק מרובה.

פעמים רבות תשמעו אצל עגנון את ההכרזה השקטה הזו על שינוי מצב השמים והארץ בהודעה כי: "יצתה הלבנה". הודעה שבו בזמן היא גם תיאור של רגיעה וגם של תקיפה. ”יצתה”, אמר, ולא יצאה, או נתגלתה, או נראתה, או האירה, (אף כי, פה ושם, השתמש גם בכל הפעלים האלה לעניין יציאת הלבנה); וכן אמר "הלבנה" ולא הירח ולא הסהר (שגם בהם השתמש לעיתים). ההכרעה על ”יצתה" דוקא נחוצה היתה, להודיע במקומות הנכונים על שינוי מזג הסיפור מכאן ולהבא, כאותו האות שנותן המנצח למנגנים להחליף הטעמה.

וכעת אמנם עוברים מזמן לזמן וממחוז למחוז, מן הזמן המוגדר בשעון התקין של העולם, אל הזמן נטול הגבולות, נטול שום עד כאן שהוא, או שום נקודת כעת־עתה שהיא; מין זמן דמדומים, זמן בין־השמשות מתמשך…, מין זמן בין־הזמנים כזה – וממחוז המוגדר כבית או כחדר או כמיטה או כ"אני”, או כמשהו – אל מחוז שאיננו עוד שום מחוז מסוים, אלא הוא השטח שבין המחוזות, המקום שבין יציאה ממקום אחד ובין ההגעה אל מקום אחר, המקום שבין לבין, שאיננו מקום ואיננו לא־מקום, אלא הוא ממש המקום שבין המקומות: הוא שטח ההפקר, הוא שטח ההפקר שכל סיפורי עגנון (הטובים) שואפים אליו, מגיעים אליו וחיים בו, לא בוצ’ץ ולא ירושלים, לא ים ולא יבשה, לא יום ולא לילה, לא כעת=עתה ולא פעם=אחר־כך: אלא היא המקום שביניהם, שאינו בחלום ואינו ביקיצה, אלא בשניהם ובין שניהם, ועד כדי שמקום מיוחד זה – הוא תמצית כל עגנון: שמי שאינו תופש לא יתפוש את עגנון. ולחינם ידפדף אצל חכמי עגנון; זה הזמן שבין ולבין, והמקום שבין ולבין – זה עגנון. וממש הזמן הזה – הוא מצב הסהרורי. מצבו של מי שהלבנה המלאה, המתחדשת, המבהיקה – שולטת בו, מעמידה תפאורה ומקימה בה ממשות סהרורית. ”יצתה הלבנה" – וכבר אנחנו בין ולבין, בשטח ההפקר הזה, שהשירה מתחילה בו.

כידוע סיפורי עגנון מלאים סהרורים. בני־אדם שיוצאים מעבר לעסקי השפיות התקינה, ונעים ונוגעים כעת בשני צידי הזמן הגבוליים, כאילו ניתן הדבר להיות בשני מקומות בבת־אחת, וכאילו אפשר להשליט מלכות של הגיון לא הגיוני וסדר־דברים לא סודר ולהעדיפו על פני ההגיון המצוי ועל פני סדר הדברים המשומש. וכבר אנחנו איננו במקום הקודם, ועוד איננו במקום החדש, אלא כאן אנחנו, במקום הזה שבין המקומות, ובזמן הזה שבין הזמנים. הנה, שמעו למשל, מן הסיפור "לבית אבא”, ככה:

– – – עננה קטנה אחת שברקיע נקרעה

ומשנקרעה יצתה הלבנה ונסרה בעבים

ואור מתוק האיר על הבית ועל אבא – – –

העננה הקטנה האחת, שבאה כאילו מכל הסיפורים הרומנטיים, נקרעת כאן פתאום ומשנקרעה יצתה הלבנה ואין עוד שום רומנטיקה. שלושה פעלים קשים כאן: ”נקרעה", "משנקרעה" ו"נסרה", לעומת הפועל החריג "יצתה”, שממתן את הדרמה עד כדי "אור מתוק", וגם קושר מייד את הבית ואת אבא כפי שקצוות נקשרים בחלום. "יצתה הלבנה" הוא מהפכה קשה והוא מהפכה מתוקה. אפשר להאריך כאן בדרשות על פירוש המראות, ולא נאריך. ורק נדגיש את חריגת ה"יצתה" מן ה"יצאה" השגור – לעבר מחוז פטור ממשות.

אחד הסיפורים המופעלים ביותר מאור הלבנה, מכשפיה ומקסמיה ומן אסונות המוכרחים מהם – הוא כמובן "עידו ועינם" (שאחד ממבקרי עגנון הותיקים לא נח בשעתו והתאמץ לשכנע לקרוא כ”יעוד ומעין", כדי להחזיר את הקסום אל הטריוויה, ולהקיץ בשלום מן הקסם שבילבלו), ונקרא, ברשותכם, את תיאור הלבנה היוצאת כעת מעל יפו, ככה:

– – – מין שלוה צחורית עטופה תכלת – – –

ובשמים ממעל ועל הים מתחת רצה הלבנה כסהרורית,

ואף החול היה כמוכה ירח – – –

יש כאן צחורית עטופה תכלת (טלית) ויש ריצה סהרורית, ויש חול מוכה ירח: והכל כבר מכושף והסיפור כבר בין המקומות (שמיים ים, מעל ומתחת, שלוה ורצה, סהרורית ומוכה ירח) – וכבר אותו שטח ההפקר, שיהיה במה לאירועים ההולמים מצב־לא־מצב, במקום־לא־מקום, ובזמן־לא־זמן.

המלים המיוחדות למעמד הזה, גם כשהן עדיין מלים מן השגרה המצויה, מתנערות מייד והופכות ומשתנות להיות מעתה גם אובייקטים מוסיקליים, ריתמיים, פיגורטיביים, שיוכלו לדייק באותו הדיוק ההכרחי שמדויק בו הריק. באותו הרגע מתקפלת הלשון הציבורית, ההיסטורית, הלאומית, המילונית – ונעשית ללשון פרטית, בת־חורין, המשחקת במתחים המשתחררים שם – ומתזמרת אותם, אלה כנגד אלה, בתיזמור מאוזן יפה. קשה להסביר זאת על רגל אחת, ולא קל גם על שתי רגליים, מפני שקשה להסביר למי שאין לו שמיעה רגישה, הרוטטת כשעוברים מלשון המשא־ומתן אל הסימנים המסמנים זרימת מתחים, ומהיענות של הבנה אל היענות של תנועה, ומקריאה של סיפור כמעשה שהיה, אל קריאת סיפור כסיפור.

בהמשך הסיפור "עידו ועינם", מנסה גמזו, גיבור הסיפור, להסביר למספר הסיפור המשתומם, מה זה סהרורי, ככה: "סהרורית היא, (אמר גמזו). סהרורית היא? (שאל המספר) סהרורית היא, (שנה גמזו ואמר). ופירש: “כל לילה שהלבנה מאירה בו בתוקפה, עומדת אישתי ממיטתה והולכת לכל מקום שהילתה מוליכה אותה".

הימשכות קסומה בלתי נעצרת. הכל אפשרי כעת, הכל מותר (“אפילו תליתי שבעה מנעולים על הדלת – מפרט גמזו – היתה פותחת ויוצאת והולכת"), באותו דחף עיוור שיש בצמחים מופעלי הפוטוטרופיזם, ושיש בברזלים נימשכי המגנט, ובכוח עצום יותר מכל כוחות האיסורים, החוקים, ההיתרים, השולח ערוך, וספר המצווה, וכבר היא יוצאת אל החופש החונג פרוע.

יוצאת לאן? הנה: "עומדת בראש הסלע, בגובהו של הר, שאין כל אדם יכול להגיע לשם ושרה…" – כאן מתחיל השיר. מעל לרמה השפויה, הלא־משוחררת, בלתי חוששת לסכנות, מתגרה בסכנות, על כל המשתמע מהתרסה כזו וממחאה כזו.

אבל לא רק גמולה כך, כמקרה פרטי של אשה, אלא יש שם גם "בחור אחד ומוכה־ירח הוא, שבכל חודש בהתחדשות הלבנה יוצא דרך החלון ועולה לגגות ומסכן בעצמו…” – באופן, שגם בחור נפעל ממחזור הירח, וגם הוא מתחדש עם התמלאותה, וגם הוא פועל החלטית: לא דרך הדלת ולא על גבי הרצפה, אלא דרך החלון ועל גבי הגגות, ועד לאותה העמידה המשוחררת הזו על חודו של המסוכן: הכל או לא־כלום.

"יצתה הלבנה", משתכר המספר ומתאר: "כל העיר היתה זורחת כלבנה, אם ראית לילה שכזה אי־אתה מתמה על הסהרורים שמניחים מיטותיהם ויוצאים ומשוטטים להם על הלבנה”, ומגיעים אז אל המחוז הפיוטי והמופלא, שבו, למשל, גם צבעי האצות שבעומק הים וגם נימי הכסף שבלבנה, נעשים אחד – ואין עוד למעלה ואין עוד למטה, והכל מתהפך מישות זולה לישות מעולה, ומהוויה נדושה להוויה מופלאה.

וכי יש עדיין ספק אם עגנון לא היה סהרורי, ואם מיטב כתיבתו (לא חלילה סיפוריו האלגוריים או הדידקטיים) לא היתה כתיבה סהרורית, כמו שיריה של גמולה בלילות הלבנה המופלאים, כשהיתה מתרחקת מכל, מעבר לאפשרי ולמותר ובאותו בטחון סהרורי על ראש ההר קסום הירח – כשכל האזרחים רק חוששים, רק נבוכים, רק בלתי־מבינים, רק דלים וריקים – ושם לפתוח ולשיר, במלים לא מילוניות, (אף־כי אותו חוקר ירושלמי טרח לפענחן ועד דכא) וכל העולם הקשיב.

איש בעולם לא ידע לכתוב כך, אבל, כדי לדעת לקרוא צריך להשתחרר מהרגלי לשון התקשורת, צריך לתפוש את ניגון השירה הזו, ולא להתמיד את הרגע המיוחד הזה, ולא למעוד פתאום וליפול אל הקריאה הנמוכה, כאותו סהרורי שמקיצים אותו בבהלה, והוא נבהל וצונח ונופל ומתרסק על המרצפת הנמוכה, זו שכולם הולכים עליה. לנגן את השיר רגע לפני הנפילה המוכרחה הזו, מפלת איקרוס המוכרחה, וישר למטה אל תהום הבנלי המחכה לכולנו תמיד למטה ומראהו כמראה העולם שלנו, תמיד.

אופיאנוס, (סופר מן המאה השנייה לספירה) מתאר איך היו צדים בזמנו את המלכישליו (מין חגלה מדברית, corncraker באנגלית; crexerex בלטינית): בצבעיה מוסווה ציפור חשדנית זו, מתעלמת לגמרי בין החולות וקשה להבחין בה. מה עושה הצייד? הוא יודע את חולשתה לריקודים. כשרוקדים כנגדה, אף היא יוצאת ומתחילה לרקוד. וכך מתקרב אליה הצייד בצעדי ריקוד והציפור הנרגשת יוצאת אליו ומרקדת אף היא ומתקרבת אליו. זה רוקד כנגדה ומתקרב וזו רוקדת כנגדו ומתקרבת. עד שלבסוף – חאפ! – והיא נצודה בכפו. וכך, לבסוף, כשהיא מתבשלת בסיר הבישול שלו מחייך הצייד מרוצה, וגם תמימות אמונתה של הצפור מתבשלת בסיר ועושה אדי ניחוח.

מה הנימשל? כל מיני נימשלים אפשריים. ואחד מהם הוא הנימשל על מי שיודע לרקוד כל־כך, עד שהאחר נימשך ורוקד כמוהו, יוצא מעצמו ונעשה כמוהו, זה אחד וזה אחר, ופתאום והנה שניהם כאחד כרוכים בריקוד מחובר אחד. ושני הניפרדים מתחברים כעת להיות אחד, מחובר אחד, בתנועה אחת, כמו מה? כמו צד וניצוד, כמו מה? כמו אוהב ונאהב, ומי יודע, אולי גם כמו קורא וניקרא, משעה שהופך הסיפור מעוד סיפור־מעשה אחד – לסיפור שהוא סיפור.

יזהר סמילנסקי, הדואר, סח, 27, 1989.

על שורשי קריאת הספרות.

כששואלים, מתברר כי הספרות נחשבת כגורם מחזק את שיוך הילד לבית גידולו (לשון, מסורת, זכרונות משותפים, מעשי מופת, אישי מופת וכו'), כגורם המטפח את זיקת הילד לסמלים מכובדים היוצרים את הקונסנסוס ואת התשתית הציבורית המשותפת (הלאומית, התרבותית, החברתית, האידיאולוגית וכו'); כגורם של הבעה, המבטא את היחיד במצוקותיו ובתקוותיו (הספרות כקאתרסים, כסובלימציה, כניחומים, כמחאה, כעידוד וכו'); וכן גם כגורם המרבה נחת לאדם, והמעצב יפה יותר את שעות הפנאי (אסתטיקה, אמנות, עידון, העשרה וכו'}.

אפשר להתווכח עם כל אחת מן המטרות האלה, אפשר להציע מטרות חלופות תחתיהן, או לפרשן אחרת או להדגישן אחרת – אבל אם כך ואם כך, הכל מאמינים כי הקשר שבין הספרות מוליד טוב, רק טוב ותמיד טוב, וכי זו כמין אקסיומה הפטורה כבר מהוכחות ואף־על־פי־כן, עיונים ומחקרים רבים מתעקשים תמיד להראות כי זיקה זו אינה פשוטה כל־עיקר, ולא תמיד ולא בהכרח היא זיקה טובה, או פוריה, או גומלת רק ביפה על החיזור אחריה. ועם זאת, מקובל על הציבור כי יפה ספרות לילד, וכי בין הספרות ובין החינוך בכללו מתרחשים יחסי־גומלין יפים, המוליכים אל יפה יותר ואל טוב יותר ליחיד: לציבור, לתרבות, ולעתיד הטוב בכללו.

את הקשיים, את האכזבות, ואת ניתוק המגע המתגלים לעתים קרובות מדי בתוך כדי הוראת הספרות, ושאי־אפשר שלא להודות בהם לפי שהם צועקים בקול, מייחסים בדרך כלל לתקלות בלתי עקרוניות: ל"כלים" לא משוכללים למדי, ל"אסטרטגיות" לא הולמות, לאי־התאמה בין "חומר הלימוד” ובין הלומד, ליעילות הוראה נמוכה או להנאה בלתי מספקת עד לדעיכת הקשב והעניין בלימוד. אבל רק לעתים רחוקות מתפנים לשאול שאלות יסוד עקרוניות, ולהבין טוב יותר את הזיקה המיוחדת הזו שבין החינוך ובין הספרות, באופן שהחשיבה תוכל לחרוג מן האינרציה האדירה והכבדה שהכתיבה ומכתיבה את הרעיונות, את התכנים ואת הדפוסים המקובלים עד לבלתי הזז במערכת החינוך, ואשר הפיקו ומפיקים את ההישגים ואת התוצאות המתחייבות מהם.

דבר אחד הוכח לכל: לא כל בוגרי מערך לימוד הספרות הופכים להיות קוראי ספרות מקץ לימודיהם. בארץ, כמחצית האוכלוסיה אינה קוראת ספרים, ומן המחצית השניה, די שיקרא אדם רבע־שעה ביום כדי שיזכה בתואר החשוב "הקורא הטוב הממוצע" (וראה, למשל, כץ וגורביץ: תרבות הפנאי בישראל, עם עובד, 1973) כך, שרוב המבוגרים, בוגרי מערכת החינוך, קריאת הספרים אינה בדיוק מיטב עיסוקם בשעות הפנאי, שאומר, כי לאחר שרכשו להם בדי־יגע את מיומנות הקריאה אינם נזקקים לה עוד, אלא למה שמכנים בשם "הבורות השניה" (הראשונה – לפני שלמדו לקרוא), שאומר כי די להם באינפורמציה מודפסת שהם קוראים, (ומתחרים בה הרדיו והטלוויזיה), בחומר קריאה לצרכי העבודה, ומפעם לפעם, אולי, גם הצצה בספר אופנתי שקריאתו הפכת לחובה חברתית.

יוצא אפוא, כי הקשר המצופה שבין אדם ובין הספרות הוא לבסוף קשר ביישני פה ושם בין מיעוט של כמה תמהונים שמוצאים להם איזו הנאה חשאית מקריאת ספרים (ושיש להניח שהיו מוצאים אותה גם בלי מאמצי בית־הספר). או קשר אינטימי, במצבים חריגים, בין אדם כניזקק ובין הספרות כתומכת או כתורמת (ניחומים, עידודים, ביטויי מצוקה, ריפוי בעיסוק, המתת שעות רעות, או המתת זמן עצלני, וכו' וכו').

ואילו הספרות מצדה, אם מותר לייחס לה רצון וציפיות, היא לא לכך ציפתה מלימודיה. לאמור, אפשר שלא מה שמלמדים בבית־הספר כספרות הוא באמת זה שהספרות היתה מצפה לו בהיענות ראויה לח. היטיב לבטא זאת ת’ ס’ אליוט, כשנשאל פעם מה נותנת לו קריאה בשירה, והוא השיב מיד: הנאה. וכשחזרו ושאלוהו איזו מין הנאה היא זו שהשירה נותנת לקוראיה? חזר והשיב להם, זו בדיוק אותה ההנאה ששירה יודעת להעניק לקוראיה. (ראה ת’ ס’ אליוט: על השירה, תרגם י’ ברונובסקי; הוצאת זמורה ביתן־מודן, 1975, עמ’ 179), שאומר, שיש כאן הנאה שאין להסבירה אלא רק להתנסות בה. הנאה מיוחדת בטיבה בין כל שאר ההנאות המזדמנות בעולם קמצן־הנאות זה שלנו, הנאה שמי שיודע אותה יודע, ומי שאינו יודע לשווא תנסה להסביר לו, כדרך שלשוא תנסה להסביר לעיוור את הצהוב.

יוצא מכאן, שמי שלא נזדמנה לו התנסות בהנאה זו, נימצא כאדם משולל הנאה כזו שיודעיה אומרים עליה שמי שטעמה שוב לא יוותר עליה ולא יחליפנה באחרת.

כיצד מעודדים התנסות כזו? בית־הספר מנסה, כל "גורמי התרבות" מנסים, ה"מידיה" בכל כליה מנסה, מבקרי הספרות והאמנות, "דעת הקהל הנאורה” – כולם מנסים ומשתדלים, ומספר הקוראים אמנם גם גדל ומתרבה משנה לשנה, ויותר ספרים נמכרים – אבל, ההנאה ההיא, ההנאה מקריאת השירה כפי שתיאר ת’ ס’ אליוט עדיין מצומצמת היא בין יודעים מעטים. שכאילו נולדו לכך, לעתים בסיוע בית־הספר ולעתים למרות בית־הספר. ואפשר שההוכחה הפשוטה היא מניין ספרי השירה הנמכרים ליחידים לנפשם, שתמיד נישאר מיזער. גם כשהוא מתרבה, וחג לעולם סביב תריסר מאות פחות או יותר.

ייתכן שאין בכך כלום ולא צריך לעשות כאן דבר כדי לשנות: העולם בדרכו נחלק למעט בעלי זיקת אמת לשירה (ולאמנות בכללה) כצורך יסוד וכעדיפות ראשונה, ולרבים־רבים הפטורים מזיקה זו – ואין מקום לשפיטת ערכם ולדירוג רמתם. אלא רק לקבל שיש בני־אדם שונים שנהנים מדברים שונים, ובדין.

אבל, אפשר שאילו ידענו לעשות משהו נכון בשעתו היה קורה משהו, ויותר אנשים היו מוצאים את העושר השמור בספרות לקוראיה ואת ההנאה המיוחדת הזו שהיא יודעת לזמן לקוראים הטובים? מהו משהו זה?

כי נקל יותר להתערב ולקלקל, להתערב ולהפוך הכל למרשם או למתכון מגושם, ולכללי־משחק נבובים ואוטומטיים, למיצווה מלומדה ולמודל סטראוטיפי – שאז מוטב שלא להתחיל ולא לגעת. נקל מזה לשים תקליט משובח של קריין־שחקן מקצועי או זמר מיומן – ולספק את התינוק מן הבקבוק המיכני.

אלא שכשעושים כך, מעמידים בראש את התוכן של הסיפור או של השיר או של ביצועו, ומסלקים לגמרי את ההתכוונות האישית לשומע הזה, ולו בלבד. ובלי ההתכװנות המייחדת הזו – לא עשינו כלום מלבד שהעסקנו את הילד ואמו היתה פטורה לשאר עיסוקיה. וצריך לזכור כי איננו מחפשים כעת את התכנים ולא את ביצועם המעולה – אלה אינם עושים כלום, או שהם עושים ומסיטים, ובהקדם אכזרי מדי, את העניין מן האי־תכליתיות אל התכליתיות, ואל התכליתי בראש הכל, והורסים כך מראש את השיר כשיר, משאירים ממנו פוחלץ נושא שליחות פדגוגית, אם לא פגר של בשורה, כמובן: ציבורית, מוסרית, ובוודאי צדקנית, שמוטב מזה שלא לעשות כלום.

אמא מספרת לתינוקה, זו הנקודה. ולעזור כאן לאמא פירושו להציע לה לבחירתה עוד סיפורים ועוד אופני סיפור, אם היא צריכה ורוצה, ולהראות לה מגוון אפשרויות שאינן רחוקות מטעמה ומכוחה לבצע, וגם לייעץ לה, בכל הזהירות, כמה עצות לא מחייבות, מה כן ומה לא, מתי כן ומתי לא, וכיצד אפשר לעשות יותר, ועוד, ואחרת – כפרי נסיון מצטבר, וכפרי חכמת רגישות מפותחת יותר ומאומנת יותר – שתימסר למעוניינות שנסיונן מועט וצר יותר, לפי צרכיהן המיודעים ולפי רצונן הבוחר.

מה עושה סיפור האם לתינוקה? הוא עושה כמה דברים; רובם ידועים ומובנים מאליהם ולא נעסוק כאן בהם. אבל כדאי עתה להדגיש שני דברים: האחד, את מגע ההתכוונות האישית לשומע הזה, והשני, את הידיעה שמה שנימסר בסיפור אינו רק המעשים, המלים, השמות, העלילות, המיקצבים, הקול ההוגה דברים וכו' – אלא הוא הקשר שהולך ונוצר עם קריאת הסיפור (בעל־פה או מן הכתב) עד שעושה בעולם סדר כלשהו. על הסדר המיוחד הזה עומדת הספרות, האמנות, וההנאה מן האמנות. הרי זה מין סדר מיוחד שמוקם והולך בתוך מסגרת בדוייה. שחומריה הם הלשון, התמונות, החיקויים, האיזכורים וכו' וכו'; ואמצעיה הם הקול, המבט, התנועה וההתאמות, מעוגי היד, וסבר־הפנים, וכו' וכו' – כשמחומרים אלה ובאמצעים אלה ניבנה והולך בין המספר ובין שומע הסיפור איזה סדר: לקו יש נקודה ומנקודה יוצא קו, בין שני קווים יש חלל, וכל הקווים והנקודות באים ומתרחשים בתוך מסגרת, והכל נע בתוך שאיפה אל איזון, במתח מתרבה ומתרפה, מתגדש ומתקלש, יוצא ונכנס – כשגבוה כאן מתנמך שם, כשאדום פה ירוק פה, עד שנוצר מין קשב, שהוא הנושא, קשב שנפתח ונסגר, שמורחק ומקורב, קשב פעיל לעלילות הסדר השואף איזון. איזון בין הנוכחים, בין הרך והקשה, בין הדוחה והמושך, בין המאיים והמפייס, בין המדאיג (היינו־הך אם שמו זאב. או יער. או רעם, או מלך־רשע, או צבע רעלי, וכו'), ובין המודאג (אתה, אני, אנחנו, שלנו, שלומנו, וכו'} – והסדר המושג יהיה מנגן אז נכון, מנגן באמת, תולדת המתחים שנצטברו ונתפרקו, ויהיה נאמר בגובה הקול הנכון, בדיקציה הנכונה, בונה בתום־לב בתוך הנחת המסופרת. מין סדר מאוזן כזה – שאינו נאמר ואינו מושג בשום דרך אחרת.

סיפורים, כאלה ממש, יש הרבה במיתולוגיות, למשל; אבל לא רק בהן. במיתוסים של כל העולם ובכל הדורות. סיפורים שסופרו וחזרו וסופרו מאות שנים מדור לדור, ושחכמת השנים מחקה מהם והדגישה בהם את ההכרחי באלפי מגעים חוזרים ושימושים רבים. סיפורי המיתוס נכונים גם לתפישתו הלא־מדעית של האדם הקטן הזה. סיפרי המיתוס הם אמת נכונה מעובדת לצורתה הנכונה, ופנייתם מלאה חכמה של אמת, ואם רק ייאמרו בגובה הקול הנכון (ובדרך כלל ידריך האינסטינקט של האם את ביצועה), ובלי לרצות לשחק משחק שאינו אמת לפי כוחה, ובלי להיסחף לחיקויים של "מופת אמנותי” כלשהו, שהוא זיוף על הרוב, והוא ביטול "האמת”, שיש בסבר־הפנים שמציעה האם לשומע הדבק בה ובסיפורה.

כאמור, סיפורי המיתוס הם רק דוגמא, או סיפורי פולקלור, או אגדות סבתא, אבל אין להיסגר בהם, ולא באף סוג ספרותי אחד, תמיד, ולכל. אבל צריך להיזהר מאד מן הסיפורים המוצעים עתה חדשים לבקרים, חוברות מהודרות של הבלים לילדים, של הטפשות מבוגרים לפני ילדים, של התחכמויות מצטעצעות וקונות בחן מזוייף ומתחנף את קישבו התמים, כל אותם מומצאים, מפוברקים, ממותקים בעודף, "בשפת הילד", לטובת הילד, ולהדהמתו הקלה, ובהנצחת חדר התינוקות. מה שמייחד את סיפורי המיתוס שהם אמת, שהם כבדים בחכמה, שהם פשוטים בהכרח שבהם, שאינם חנפניים, שעוסקים בדברים הגדולים שבעולם, לרבות לידה, חיים ומוות. ושפשטותם יש בה עומק ולקולם הדים ובני הד.

גם אוצר הלשון אינו צריך להיות למפגע. אין רע אם מלי השיר והסיפור מובנות לילד ובגובה קומתו, אך אין שום חוק הכובל אליהן, אוסר על מלים אחרות, מוזרות, מפוארות, עתיקות, יציבות, לא משומשות, או מופלאות וחסרות פשר – אם האמת שבנוכחותן תובעת אותן, אסור להחליף אותן, ולא לתרום או להסביר, וגם לא מתבקשים לעשות כך, שישארו מלים של סוד, של אפלה, או של קריצה לדמיון הקטן לפרוץ אליהן. והדמיון הקטן גם ייצא אליהן, ויעשה בהן שימושים כחפצו וכהבנתו, וכצרכיו – ולמה לא. ואין צורך, בדרך־כלל, להסביר, כאמור, ולא לפרש, ולא לרוץ ולקרב אל היום־יום ולא אל המוכר הסובב את המופלא האגדי, כשם ששירה טובה אינה זקוקה לשום אינטרפרטציה גם כשהיא נראית קשה ו"לא מובנת", לא להדריך לקראת "פיתרון", לא ללמד לקחים, ולא לעשות מסיפורים מופתים להתנהגות מיידית. אלא – לספר.

לספר, כלומר ליצור באמצעים לשוניים מערך של סדר מיוחד, סדר שבו דעת העולם, דעת האדם, אופקי הילד, מעמקיו הקטנים, הלא עשויים, והאפלים עוד בעיקרם, כשם ששמחתו, והתפעלותו, וחדוותו למנות דברים, לקרוא להם, למשש אותם במלים, לחזק זהותם וזהותו על ידיהם, עם הנאות טעימת הלשון, וכישופי עשייתה, וטעימות זיחוי וזרות, והבדלות ואיבחונים, כשם שצירופים והכללות של פרטים ויחידות למיכלולים גדולים יותר, – הופכים לכולות מהנה אחת ולשותפות פעילה. ממש כדרך שעשה אדם הראשון בגן־העדן כשהלך הלוך וקרוא לדברים בשמם, הלוך ומיין דברים מתוך הבצק הסתמי.

ללמוד לקרוא נכון, ללמוד לשיר נכון, תמים, פשוט, ואמיתי, ומתכוון היישר לשומע הזה – ולא "אמנותי", ולא מתנשא ולא מנוכר, ולא מופסד. לנגן נכון את המשפט. ממש לנגן, וללמוד ככל־האפשר, ובבטחון עצמי, להטעימו, להפיל הפוגות מפסיקות, לטוות המשכים מאגדים, פעם לסרוג לולאות מתחברות, ופעם להתיר סבכים, בתוך כדי הקריאה המנגנת, לפי הקצב המבוקש מתוך טעם הדברים והנסיבות, ולשתף את העיניים ואת מגע תשומת־הלב הראשונית הזו עם עולם הסדר המתהווה בסיפור.

אפשר, שסיפורי האם ליד מיטת ההולך לישון הקטן, בחוקיות קצובה ושומרת־סדר, אף־כי אינדיבידואלית ובהתבוננות אישית – אפשר שדווקא אלה הם שמכינים משהו בנפש הקטנה. שלאחר זמן, כשיגדל הילד ויבגיר, יעשו אותו נכון יותר ומוכן יותר לסוגי ההנאה והעושר – שבלעדיהם העולם נמצא פחות במשהו, ואתם העולם יותר במשהו.

יזהר סמילנסקי, אורים להורים, מרץ 1979.

 

הסופר כאיש פוליטי

כל כך הרבה דיברו על כך, ﬠד שלכאורה כבר נתמצה העניין ונשדף; מכאן הסופר שהסתלק לו אל "מגדל השן" המנותק שלו: ומכאן יש הסופר כ"בﬠל־ביטוי" המﬠורב במציאות (וכצד פﬠיל בין צדדים יריבים), ובﬠיקר, כך מקובל, כ"נושא־הדגל" המוסרי, ולא פחות.

וﬠם זה, חלוקה ידוﬠה זו אינה חלוקה אמיתית. לא שני מיני סופרים הם, המנותק והמﬠורב, אלא שני מיני אנשים בסופר: היוצר והאזרח.

היוצר אינו משקף את המציאות. לﬠולם לא. הוא אינו אלא נוטל חומרים ממנה, ומﬠבדם לתכנים שבונים מציאות אחרת: מציאות בצד המציאות. שעל־כן, היוצר – ובמקרה שלנו הסופר – אינו לא משקף מציאות, ולא מתﬠד מציאות, ולא מתﬠרב במציאות, ולא מבטא מציאות, ולא שליח ולא נישלח, ולא נילחם את מלחמותיה בכלי ביטויו – אלא, שוב, כמוהו ככורה במכרות הטבﬠ: חוצב חומרים ומﬠבדם לאיכות חדשה. בזה כל כוחו, ובזה כל כשרונו המיוחד, ובזה גם כל ניבדלותו מכל מדווח־בלשון שהוא: על סף הלשון מתהפכת בידיו המציאות ומקבלת מימד חדש, ﬠל זמני, על מקומי, שניברא בו דבר חדש שלא היה, וסדר חדש שׁאין כלל כמותו במציאות. אומנותו כסופר היא – אירגון מתחים במסגרת היצירה ﬠד שיימצא להם איזון, כלומר, סדר אסתיטי. וזה הכל, וﬠד כאן. יצירה שלא ﬠברה את ההתהפכות הזאת, נישארת בגדר מיסמך, או תﬠודה, או ﬠדות ﬠל המציאות. אבל אינה יצירת אמנות.

ואילו כאזרח – הרי כמוהו ככל אזרח. חי במקום וחי בזמן ומﬠורב בדברים שהﬠולם בהם, ואין בינו ובין שאר כל האזרחים אלא, אולי, שאומנותו ﬠושה לﬠתים את פירסום שמו, שמקנה אז לדבריו חשיבות שמﬠבר לתכנם המפורש, ושמנצלים אז את חתימת־שמו יותר מאשר את חיווי דﬠתו. לﬠהים גם מיומנותו ב"בﬠל־לשון" ורגישותו ללשון ול"שידול במלים", עושה את דבריו לנימרצים יותר, לקולﬠים או לצבﬠוניים יותר.

ואף־ﬠל־פי שכל מצב סכיזופרני נחשב כמצב חולה – כאן, זה מצבו הבריא של הסופר בחברה: הוא בודד כיוצר, בלתי שייך לחברים, לחבורות או לחברות; והוא מﬠורב כאזרח, ושייך יותר או פחות ככל אזרח לאותו ﬠניין אזרחי־פוליטי־מוסרי שעל הפרק. ושיעור כוח שיכנוﬠו כאן, כשיעור האמת הפוליטית שהוא מציג. מכוחו כאמן נישארת אולי, לﬠתים, כמין בקורת, קצת מבויישת, מפני זיוף הקול, ורתיﬠה מפני איבוד איזה תום מהוסס, במהימנותו. וכן רגיש הוא יותר, אולי, לריתמוס הדברים הנאמרים, לא פחות מאשר לתכנם.

ובדרך־כלל חרד הוא גם מהיות פתאום התוקﬠ בחצוצרה הגדולה לאור היום, כשהוא איננו אלא איש של חליל לילי נישכח. וﬠל־כן הוא ניתפש תכופות, למגינת ליבו, כאומר מיני דברים גדולים מדי, חד משמﬠיים מדי, פלקטיים מדי, ﬠד חרטה, כשאמירתו כיוצר היא מורכבת, מהוססת, שברירית לﬠתים, רב משמﬠית ולא מוגדרת בנקל, ובוודאי לא כדיבור סטריוטיפי חד־וחלק.

לזכותו אפשר לומר, אולי, שגם כאזרח אינו קם לדבר מפני שמישהו גייס אותו, ושם מלים בפיו, אלא מפני שהוא גייס ﬠצמו והדיבור הוא מפני שלא יוכל להחריש. וכך הוא נמצא פתאום עומד בככר הﬠיר, מושך בחבל הפּﬠמון, או מתופף בתהלוכה, מפני שליבו הסית אותו, מפני שהאמין כי חובתו היא, ומפני שמצפּונו יוקיﬠ אותו אם יּיּשב כﬠת בביתו: זו ﬠצם מלחמת האזרח לחירותו.

מה שעושׁה את הּשניים השונים והכמﬠט ניבדלים הללו, לאחד ולאפשרי, הוא הפכפכותו של הלב האנושי האחד: הוא תמיד הרבה. תמיד תסיסתו תוססת ביותר מכלי אחד. תמיד כוחו הסקרן, הספקן, הכואב והשׁואף – מתגלה ביותר מביטוי אחד. היותו אדם כעת כאן – הוא שמלמד את היוצר ואת האזרח כאחד, ואת כל שאר הסתירות המוכרות.

יזהר סמילנסקי,   1988 (משוער)

קת"ק מקותק להפליא

מהר מתברר כי אמנם בא ﬠד מרגלות הגבﬠה ונﬠצר שם ג'יפ, ויהודי אחד יצא מתוכו ﬠם מכשיר־קשר ומשקפת ומפות, והתנהל בקושי בין הקוצים במﬠלה הגבﬠה, נﬠצר מדי פﬠם להתכופף בהתבקﬠ רﬠם, ומי יודﬠ היכן ﬠתה כבדו והיכן לבו, ומﬠיו מה הם כﬠת, והגיﬠ לבסוף וסיפר בשכיבה ובלחישה משום־מה, כי הוא בא להקים כאן ﬠמדת תצפית לתותחים, וﬠל־פיו תונחת מיד אש התותחים. וזה פלא־פלאים.

והיכן האדמוני שלכם? – אה, ההוא? – אבל האדמוני, מסתבר, הוא לא פחות ולא יותר אלא קﬠ׳׳ת, וקﬠ׳׳ת משמﬠו קצין ﬠמדת תותחים, וﬠל שכמו המזיﬠ כל ירי הסוללה, מאחר שהמפקד ﬠצמו נסﬠ לצﬠוק חמס במקום מן המקומות ﬠל צרות וﬠל פגזים וﬠל סידורים. ואילו היהודי הבא אינו אלא קת“ק, שהוא קצין תצפית קדמית – אשר ברזילי בהציﬠו לו מיד לﬠלות מעבר לבקתות ולשכב לקיים שליחותו הקדמית – ראה והנה ניצב הלה מוקסם פתאום למראה שלפוחיות הפגזים המתבקﬠות סביב, פﬠם כה ופﬠם כה, ושקﬠ בהשתאוּת שבהתבוננות. עד כי ככל שהקריבו אל הכיפה ואל הבקתות, הפכה זו להשתטחויות נמרצות יותר ויותר, במפולת כל אביזריו היקרים, והתברר ﬠוד כי יהודי טוב זה היה לו בגבו ירי־מכשפה, מחמת שכיבה 'באויר הפתוח' כל הלילה כולו, והתﬠמלות זו נוכח הרﬠם האדיר המכה בזה אחר זה, שנכפתה לבסוף, ﬠד זחילה נמוכה ומבישה, תמה בחריץ הראשון שנקרה בﬠורף הבקתה הראשונה, שם נפל גם נשף, ולא היה כוח שיוכל להמריצו למצוא כוח נוסף לזחול ﬠד ﬠמדת התצפית של ברזילי; תחת זאת ביקש שיתארו לו מהר ובקיצור מה הדבר והוא, ﬠל־פי המפה הממוﬠכת ושרוטה, יזﬠיק את האש להושיﬠ. לך ﬠשה מלחמה! ברזילי רץ לראות את גידי, והכל היה יכול להיות טוב גם ככה, לולא נפל אותו שליח התותחנים, הקת׳׳ק הלז, לידי יﬠקבסון, אשר היה מבטח את נפשו, בבקתה שפלה אחת ומרוחקת קצת לﬠורף, ואשר לאחר שראה מה שראה, החליט כי שום תכלית של טﬠם לא תצמח מן התותחנות, ואין טוב לפניו אלא לשטות באותו יהודי כואב, ולבש פנים והתחיל ﬠונה לשאלותיו בחפץ־לב שופﬠ כל מיני טווחים וכיוונים ומטרות, לבלבול דﬠתו של הלה, שכבר היה טורח להפﬠיל את המשדר, ולצחוקיו המתפוצצים לבלי יכולת הסוֹתם, של אַברוּם הגדול, הכרוך לנצח אחר רﬠהו רקב־השינים, וכבר היה המיוזﬠ כואב הגב מדבר אל איזה 'אריה־אחד' פלוני, ומנסה לשכנﬠו כי 'אריה־שנים' הוא הפונה ומשדר אליו מברק דחוף מתוך גיא־החזיון ﬠצמו – אבל אותו אריה־אחד אינו נבהל משום אריה־שנים, ויש לו כל מיני סיבות לא להשתכנﬠ מקולו ומדחיפותו, וקולו קול אריה במדבר, ורק הכפים ﬠונים הד שאגותיו האובדות, הן־הן שתים־שלוש הבקתות הללו, ולבסוף נמצא שם מישהו שטﬠן בקצרה כך: 'אולי אתה תפסיק לבלבל! ﬠבור!' – שהרגיז את היהודי שלנו תמרורים, גם שיבּﬠוֹ מכאובות, אבל זה ששם, במרחק, ﬠדיין לא ידﬠ מה רוצים מחייו, ולא הוא האיש או האריה הנכון, או האמיתי, וכי האמיתי הלך, כנראה, ואולי יחזור בﬠוד רגﬠ, וצריך קצת סבלנות, ולא לצﬠוק, ואפשר גם לדבר בקצת נימוס בבקשה, ﬠבור, עבור, ﬠד שבא קול אחר במכשיר, שלא פסק מרצרץ ומצרצר, ואמר למרגﬠה בלי כל הפסקה מלת־קסם אחת: ׳המתן, המתן, המתן' אין קץ ותכלה, שהﬠלו להשחית את חמת היהודי הﬠייף. אפס כי, לבסוף, ובדי ﬠמל, הושגה הבנה טובה, והרבה מספרים וטווחים וקואורדינטות ואַלפיות נפרטו ונפוצו הלוך ושוב, אמור וחזור בהיגוי יונים יותר מאשר בצניפת אריות, והכל היה בשל וﬠרוך, ורק היו ממצמצים עיניים ומחכים ליריה הראשונה. ולמרבה הפלא שרק אז דבר בחלל האוויר והיתה התבקﬠות כדור־אש מﬠל הקרקﬠ, ממש בין המשלט הקדמי והﬠרפי, כפשﬠ מן הבקתה חבושת־הכיפה. ברזילי קפץ ובא במרוצה לדﬠת מה אירﬠ ולקרוא את הלה שיראה בﬠיניו מן המצפה, אבל הקת׳׳ק טﬠן, כי מת׳׳צ, שהוא מוצב תצפית, חייב להיות מוּסוה, מוסתר והרחק מתנוﬠת החיילים (המפירה עבודת־תצפית תקינה, וגם מגלה אותה לתצפית האויב – וﬠל זה שיחרו אזנם מוסר ﬠוד בצבא הבריטי, כל חמש שנות שירותם, והיכן לא!), וכי הכל יכול להיות מצוין גם ככה, ואין צורך ללמדו מה ומי, הואיל והוא קת"ק מקותק להפליא (חמש שנים! והיכן לא!), וﬠוד בטרם יולד ברזילי כבר היה הוא ב׳ﬠנינים׳, ותחת להפריﬠ, מוטב ונמשיך להילחם. לשוא מנסה ברזילי להתוכח. הוא בקי בחובותיו, אחראי ומנוסה. וגמולי־מחלב לא יזכו להורותו פרק, ובאחריות בודאי שלא, הﬠנין יקר לו, נפשו יקרה לו, התותחים יקרים לו, וגבו כואב ﬠליו, ולא יאבד ויסבך ראשו בפזיזות של תﬠלולים. אין מנוס אלא להדריכו מרחוק בצﬠקות המתפוצצות מהכא להתם מﬠל כל ההתפוצצויות. לזכותו ייאמר מיד, כי הלה שקד מאד לתרגם הכל לאלפיות ולצﬠקן בלשונו אל התותחים, הללו שרﬠמם לא נשמﬠ, ולפתﬠ התחילו מצﬠקים מלפנים כי האש שלנו נוחתת, הולכת ויוצאת מכלל טיווּח והולכת ונﬠשית אש תכליתית, על־פני מה שהלה כינהו בלשונו 'אזור חמישים האחוז' שהוא דבר מצוין כשלﬠצמו, והנפ“ם שלו, שהוא נקודת פגיﬠה ממוצﬠת, הוﬠתק ﬠתה ישר ﬠל ראש משנאינו, ﬠד כי היה הדבר, למרות כל ההסברים, לפלא מלהיב.

וכך אירﬠ כי שרפנלים משלנו היו מתפוצצים ﬠתה מﬠל־פני נושאי־הברן המגולים שלהם, וכנראה שהפליאו מכותיהם, לפי שהללו החלו מהדסים בﬠיקופים ברוזיים, ﬠלה ורדת, בתוך ﬠנני אבק, ואש המרגמות הגדולות רﬠמה ביתר זﬠף, ﬠד כי תם האויר הצרוב. חרף זאת הכל צורחים בצריחות, ולא מָשים מחזות בדבר המרהיב הזה. וכאילו היה שם מגרש הכדורגל, מוסיפים ושָתים ﬠצות לשרפנלים איך והיכן להכות, וגם שני המקלﬠים, בלי שום פקודה, התחילו מטרטרים בחדוה, פולטים צרורות נלהבים, ורוח תרדפת ציד הצהיל קרביים, מחזיר גאותך האבודה. כﬠת היה יאה לפרוץ ולהתפרץ בהתקפת־נגד! לנצל את המבוכה, את ההכנות שלא נשלמו, ולפורר אותם לﬠזאזל, לאלפי שדים ורוחות! – גידי, גידי! מה דﬠתך? – חכה אתה, צﬠק גידי – הפסק לירות לטווח אַלף! חכו כולכם – הﬠנין ﬠוד לא התחיל. כל זה לא שווה פרוטה! למה? מה השﬠה? רבﬠ לשמונה. שני שרפנלים התפוצצו, ואחריהם ﬠוד שנים. נושא־ברן אחד היה רץ לרוחב הגיזרה, נפתל ומתאבק באבק וחותר אל מרגלות השלוחה להיﬠלם – ׳שיﬠלה ﬠל המוקשים!' צﬠק אליו מישהו, ﬠד כי הלה שם שמﬠ ונרתﬠ והסתובב בפתﬠ, וכמﬠט רק מצחו מגולה, ופצח באש אוגפת ﬠל המשלט, וכדוריו טסו נמוכים ופולחים, שלא נותר ראש למﬠלה, אלא ברזילי לבדו, אשר צﬠק את שינוי המטרה, והיהודי הטוב שלנו, אשר מכבר שכח מדווי־גבו וכל מכאוביו, צﬠק לתוך האפרכסת את מנין אלפיות ההיסט ימינה. ובתוך כדי כלום התבקﬠ כוכב־אש סמוך מﬠל אותו נושא־ברן יוצא־דופן, והרתיﬠו לאחור, כנפנף חיפושית, ובﬠיקוף גדול ונחפז נﬠלם למטה. היש מרהיב מזה, משﬠשﬠ או מלהיב? אפילו מתגנבים איזה רחמים ﬠל הﬠלובים הנרדפים בקופסת־המתכת פתוחת־הגג, אבודים תחת ברד האש. ﬠתה היו ﬠרוכים ארבﬠה נושאי־ברן בדרוג, לפאת המרזבה שבין המשלט לגבﬠה שמלפנים, ואחד או שניים הﬠלו אבק, קרוב יותר, ימינה, נרתﬠים, כנראה, מכדורי הבֶּזָה של זאביק, אשר נשתכחה מהם בחפזם, והשתהותם נראתה כהמתנה פוסחת על הסעיפים, חסרת־הכרעה, עד כי מתחשק לך לﬠשות משהו מכריﬠ ומחסל. (לבך לוחש שלא להיפתות, שהכל אינו לא קל ולא פשוט כאשר נדמה מרחוק, לבך טﬠון חששות!) גידי צוﬠק לברזילי אם אי־אפשר לתת ﬠל ראשם ריכוז־אש בריא (וזו הרגשה מופלאה כל הזמן – שתותחים סרים למשמﬠתך!), ולהרוס את כל הארבﬠה הללו? ברזילי מצייץ במפה שלו וצוﬠק אל התותחן, והלה מריﬠ אל האפרכסת בקשת־אש ﬠצומה: שמונה שרפנלים, מהרה! וכשבשרך נﬠשה חידודין מציפיה נרגשת – מתמשכת לה שתיקה מוזרה. שומﬠים איך הוא ממשיך לצﬠוק באפרכסת שלו, ומישהו שמשיב לו כנראה דבר שכזה, שהוא חוזר וצוﬠק כנﬠלב, כנפגﬠ, כמוכיח, כנביא. וﬠונים לו מה שﬠונים, והוא צוﬠק שאי־אפשר, שאסור ככה, ומה זאת אומרת! ומתברר בן־רגﬠ כי אין כל דבר אחר, אלא אך תמו כל הפגזים, שמﬠל מנת־הברזל האחרונה, וכי מלכתחילה לא היו הרבה, וכי מפקד התותחים יצא ﬠוד בטרם שחר להרים צﬠקות, לתבוﬠ תביﬠות ולדפוק ﬠל שולחנות – ובינתים תמו ואין.

וזה הדבר. איך זה? הײתכן? מה פירוש? אין שום פירוש. הכל פשוט. אין ﬠוד פגזים. בכל הﬠולם אין קצת פגזים – כדי לגמור את המלאכה? בﬠולם יש ויש, אבל כאן אין. בﬠרב יבוא האוירון ויביא אולי ﬠוד. וﬠד הﬠרב? – כלום, נחכה. –

איך ﬠושים דבר כזה? – מה לעשות. ככה זה ﬠשוי. אגב, תחמושת הוזמנה לפני ימים, וﬠוד בטרם באו התותחים, אבל… אין טﬠם לדﬠת מה אבל. זה הכל. לﬠזאזל. לך ﬠשה מלחמה. אבל היהודי הלז, לאחר שנתאושש קצת, קם וישר בכאב רב גבו שנתﬠקם, וקינח מצחו, ומאס בכל הצﬠקות הללו, ואמר שﬠליו לא צועקים, וכי הוא ﬠושה מה שאפשר, וכל כמה שידו מגﬠת, וכי תותחים בלי פגזים זה כמו… שכח כמו מה, אבל בלי פגזים אין ירי, ובאין ירי קת׳׳ק למה? ﬠל־כן יאסוף הקת״ק חפציו ויסוג בסדר אל הﬠת״ק, והנהו כבר מקפל ומתקפל, ומדלג בקפיצות ובריצה ﬠוקמנית אל הג'יפ הקט הממתין לו נאמן מאחורי הסלﬠ למטה, וחוזר למקומו ותם חזון. בקושי מדביקו ברזילי, ﬠל־פי מצוות גידי, וקופץ ﬠמו לג'יפ לנסוﬠ שמה ולראות מה כל השﬠרוריה, ולהקים שﬠרוריה שכנגדה, לצﬠוק חמס ולשבר שולחנות, אם יש שולחנות שם. והג'יפ הקטן הזה מותנﬠ מהר, ומסתובב, ומדלג ﬠל רגבי האבנים, כשקומת התותחן כפופה על ההגה, איש לא צﬠיר שגבו כואב, ובאבק, בין צרורות האבנים (׳אילו היו התותחים יורים אבניםֵ.׳ הוא מנסה להסביר לברזילי), וקצת ריקד כברת־ארץ ונבלﬠ מהר מעבר לגב הקרוב ואיננו. וזהו. אין ﬠוד תותחים. תיתחו ואינם.

ס. יזהר, ימי צקלג , עמ 605 – 607, 1958.

על חטא

"בדרך ליריחו"

[את חטאי אני מזכיר היום.]

כשפרצה מלחמת ששת הימים לא הייתי בארץ. [רק] כעבור כמה ימים, נדחק בכל כוחי, הגעתי בכל הטיסות הבלתי אפשריות והתחלתי לחפש מיד את שני בני המגוייסים ואת חתני. בני האחד התברר לי היה באבו עגילה בדרך לתעלה (בני האחר היה עדיין צעיר). ואילו חתני היה בין הצנחנים, מאלה שלחמו בירושלים, עד שנשמעה הקריאה ”הר הבית בידינו”.

מהר למדי הגיעו אלי השמועות על הקרבות הקשים של הצנחנים, ועל מספר גדול של נפגעים. לקחתי את הפג'ו 404 הישנה שלי, ומיהרתי לירושלים. לאחר חקירה ודרישה ובניצול כל מיני קשרים נאמר לי שחטיבת הצנחנים נמצאת כעת ביריחו, ושם אוכל לברר הכול, בתוך מהומת ההתארגנות מחדש ששררה בכ[ו]ל.

רק כעבור זמן התחילה התמונה להתבהר, וככל שהתבהרה גם נעכרה יותר. פלוגת הצנחנים שחתני שירת בה היתה מן הוותיקות והמנוסות, והיא התחילה את הלילה ההוא בכארבעים לוחמים [ועד] הבוקר נשארו רק ארבעה עומדים על רגליהם, וגוררים פצועים. [לאחר שהגיעו בחיפזון מגבעת ברנר ירדו [ו]הם יצאו מיד מבניין שטראוס, [רצו ו]חצו את מאה שערים בכיוון ”מעבר מנדלבאום” המפורסם, והגיעו אל הרחוב שבשטח האויב לפנות ערב. מפקד הפלוגה נפצע כבר בצעדים הראשונים ופונה, והם נשארו עם הוראה כללית ביותר – להגיע אל מוזיאון רוקפלר, [כשהם] חסרי ציוד הולם, הכול נשאר [למעלה] באוטובוסים ובחיפזון הריצה לקרב לא היה להם אלא העוזי שבידיהם וכמה מחסניות לאיש. לא מקלע, לא מרגמה. לא מכשיר קשר, לא ידיעה מדוייקת מה לעשות ולאן, וגם לא מפקד שיכוון אותם וינהל את הקרב. הרחוב כולו היה תחת אש יעילה מעמדות מובנות ומבוצרות, והם רצו, [ללא הכרח, כפי שהתברר אחר כך], מבית לבית לבער את מקורות הירי, ונפגעו בזה אחר זה. כל הלילה נלחמו מלחמה חצי עיוורת, ורק בשעות הבוקר, לאחר שהשתיקו [בהרבה] קרבות מגע אישיים, עקובים מדם, ללא סיוע וללא פיקוד, את רוב האש הירדנית העזה, גילו דרך סימטא צדדית את מבנה הרוקפלר, והמעטים שעוד עמדו על רגליהם מצאו שם מחסה, [ביחד] עם עוד מצטרפים מפלוגות אחרות.

נופלים מעייפות, כל סיפור הר הבית נודע להם מאוחר, מתוך טישטוש.

[כאמור,] כל זה נתברר לי מאוחר יותר. [ו]כשהייתי במיפקדה ב”בניני האומה” בירושלים מנסה דרך ידידים ותיקים לברר מה ואיך והיכן, [עדיין] הילך הניצחון שיכרון על כולם, המלחמה עוד היתה בעיצומה, [וכולם היו] עייפים וחסרי שינה ונפעמים ולא מאמינים לנפלאות שאירעו ולאיש לא היה לא פנאי [ולא] או סבלנות אל אחד לא־לוחם שבא להטריד בשאלות. [אבל] לבסוף הסביר לו חבר סבלני יותר כי הכיוון הוא יריחו ורק שם אפשר יהיה לברר הכול.

גם בלי לדעת עדיין את כל מה שסופר למעלה, היתה [בי איזו] הרגשה כבדה, חזקה יותר משיכרון הניצחון הטרי, ומבלי לשער עוד שהצנחן [שלי] הגדול והבריא, רחב הכתפים והשש להרפתקות הצנחנים, עוד שנים רבות לא ירצה לחזור לירושלים לאחר אותו ליל קרבות [נורא]. וכשכולם היו שרים בהתמוגגות ירושלים של זהב, [הוא רק] היה מסתיר דמעות [שלא ידע עד אז מה הן,] וממאן לבוא לחגיגות. יש [היום] בוודאי כל מיני צידוקים וכל מיני הסברים למה היה הקרב [ברחוב ההוא] כפי שהיה, [ו]במשך הזמן [גם] מחק הניצחון הרבה שאלות מציקות, ונתקבל איזה הסבר רשמי איך [ולמה] היה כל מה שהיה. ובסך הכול, הלא זה היה ניצחון והר הבית בידינו.

הדרך ליריחו היתה [כולה] תיאטרון שההצגה עוד לא נגמרה בו ולא ירד עליה המסך. בצדי הכביש, מול גת שמנים, היה טור של מכוניות פרטיות מחוצות לחציין תחת שרשרות טנקים, לא ברור מדוע. יריות עדיין נשמעו פה ושם. החומה וכיפת הסלע המוזהבת עוד לא הפכו את הדף בלוח, והכול עוד היה בעיצומה של הפתעה לא תאמן, כאילו יודעים שהיתה רעידת אדמה אבל עוד לא מבינים שהיתה [מה בדיוק קרה]. ובהמשך הדרך כבר התחילו ללוות אותה מזה ומזה שורות שורות של פליטים.

מי לא יודע מה זה שיירות של פליטים. באיזו פינה בעולם לא צילמו [ראו] אותם, נמלטים באפס כוח, בסחיבת מטלטלים שנראו כבלתי ניתנים להיפרד מעליהם, [נסחבים ומטלטלים חפצים, נשים וילדים בבהלה שעוד לא הסכינו לה], וכל מיני בלתי כשרים להליכה [ש]הוצאו בחופזה והוטלו למריצה. על גב החמור או דידו עקומים על קביים, כאילו זה הדבר המוכרח ואין מה לעשות, אתה פליט ותוך כדי הבריחה עשה מה שעושה כל מי שהתהפך עליו הגלגל ונעשה פליט, [התהפך עליך הגלגל ונעשית בבת אחת פליט]. משפחות נגררות כאילו עדיין שומרות על העיקר, גברים מבוגרים, שזהות בלתי לוחמים תגן עליהם, אובדי עצה וחסרי ישע ורק כ[ב]שיירות נמלים שחורות שפה ושם מבצבצות מהן צעיפי נשים לבנים, משהו [והכל] שאך זה ניקרע ועוד לא נתפש איך זה כעת ולא מובן איך [כלום איך זו כבר עובדה ואיך זה כעת ואיך זה] אפשר. ככל שנמשכה הדרך התאספו יותר, משני צידי הכביש. מתחת שתיקה סוכית [אין סופית], המומים, כמנפילה מעשר קומות, במבט [מושפל] ארצה, ורק בפזילה אם לא נופל עליהם פתאום איש חוק בטענות, ריקים מכל, והיום ההוא גם היה כזכור יום חמסין ממשי. [וגם היום העולה הלך ונעשה יום חמסין.]

בצומת אחת עמדו שני חיילים עם רובים וביקשו הסעה. גם הם ליריחו, מחפשים את יחידתם שנעלמה להם, לבושים כאנשי מילואים מרופטים. שכחתי והם הזכירו שמוטב לנסוע מוגן. מפני מי? התבוסה היתה בכול, מכניעה הכול, ורק ההזדחלות השותקת של שיירות האנשים עם החמורים והאופנים והמריצות והרכוש [המגוחך] שחשבו להציל, נגררים באפס התוחלת ובקבלת [הלם] האסון כ[קבל] אבן על הראש, וחום היום [הלך ונעשה] כבד ומסמא.

כשהגענו ליריחו התברר מהר שהצנחנים אינם שם, ולא היו שם ואיש ממפקדי הצבא לא ידע היכן הם או אנה פנו. רק הפואנציאנות פרחו שם במבואות יריחו בתפארת אדום בלתי מתקבלת על הדעת. גם שני החיילים הממורטטים [שבאו איתי] לא מצאו את יחידתם ואיש לא ידע כלום, ועל צד האמת איש לא היה איכפת לו כלום. יריחו היתה מחוץ לזירת המאורעות, מחוץ לרצף הגדולה [לשחרור הגדול] ומחוץ לימי המשיח, והיה שם חם כמו ביריחו. ולפני החיילים שבמחסום עמד מיסדר בקבוקי שתייה צבעוניים שמשכו להם כנראה מאיזו חנות שנהפכה כבר הפקר.

המכונית רתחה, ויצקנו לתוכה מים מג'ריקן והוספבו ומלאנו עוד אחד לקחת איתנו אם תצמא שוב בדרך העולה לירושלים. הכול היה מלובן חום, [ו]ריק משום איכפת. שרוף חיים. שני החיילים האסופים עלו והתחלנו עולים בתוך [פקעי] האבקים החיוורים, ובמעלה הכביש הצר והתלול [כבר] נמס האספלט. [אבל] כשהגענו לראש עלייה אחת. ראינו דבר שנעצרנו עליו.  משפחה של פליטים [היתה רבוצה כשפוכה בצד הכביש כאילו עד כאן נסחבה] הגיעה עד כאן וכאן התמוטטה. ואבי המשפחה, כנראה, [קם אז ו]פרש לפנינו [שתי] כפיו אין מלים. וכאילו אמר, הביטו.

היתה שם אשה כבדה, כנראה הרה, עטופה כולה שחורים, ישבה וידיה חוזרות וסרפקות כבתנועות מקוננת אין מלים. בחיקה היה תינוק, בין מייבב למתעלף. אצלה ישבה או היתה נפולה אשה זקנה אחת, זקנה מאד, שלא ברור איך הגיעה עד הנה. שבורה למחציתה, חסרת שיניים, ושיער זקנות מדובלל נחשף משביסה השמוט בחוסר כבור, והיה עוד ילד אחד כבן ארבע־חמש.

לבסוף הצליח האיש שהיה היחיד ביניהם שעמד, להרהר משהו מתוך גרונו הצחיח לגמרי, או חנוק הפחד, ”חואג'ה" אמר האיש, והראה על ערימת הרובצים בשולי הכביש. לא יצא לו יותר מזה. אבל לא צריך היה להבין הרבה. ירדנו שני החיילים ואני, והוצאנו את הג'ריקן שהבאנו איתנו, פתחנו את המיכסה ומסרנו לגבר ההוא, והוא גחן מיד על ארבעותיו ומתוך ספל כפו שתה לגימה אחת לעצמו, ואז היטה את הפה אל ספל כפו והישקה את אשתו, וחזר והשקה אותה, והיא מילאה כפה במים והגישה לתינוק שהיה מבולע דעת, ואחר כך היטתה כפה אל הזקנה, אולי אמה, והשקתה אותה וזו שתתה משהו והמים נשפכו מפיה ומלמלה משהו ונאנחה והיתה נכונה להתעלף [מתוך העלפון], ואז בא תור הילד שלקח בשפתיו את פי הפח ומצץ וגמע וגמע וגמע, ונשא אז עיניו והביט בנו בלתי מאמין שכך נראה השטן, ומבועת וכאילו רק כעת תפש את הדבר הנורא, והאיש לקח שוב ומילא כפו מים ושטף את פניו כמי שמשיב דעתו, ואז הביט בנו ואמר משהו עם אללה. ועוד [ושוב] פעם אללה [וחזר ואמר אללה]. חייל אחד מן הנוסעים איתי ידע ערבית, אכל האיש עוד לא הבין [הסביר] כלום. או לא יכול [לאמור] כלום, הוא [ו]רק הראה בידו על ערימת משפחתו שרבצה [נפולה] סביבו, [הראה] כבתחינה האחרונה שאחריה אי־אפשר [אין] כלום, האשה ההרה עם התינוק, והאשה הזקנה שהיתה מסולקת ורק מלמלה ומים היו חוזרים מפיה [בפיה] חסר השיניים, והילד שלא ידע אלא רק [נקרש ב]פחד אימים, הגדיל עיניו ופער את פיו. כעת התחיל הגבר בסיבוב שתייה חדש. אבל הג'ריקן כבר היה ריק. והוא טלטל אותו באכזבה שלא נגעה רק לפח הריק והוסיף וטלטל ונאנח. הבטנו זה בזה, החיילים ואני. הכביש להט והעולם להט ומדבר יהודה להט וערמת האנשים האלה היתה גמורה. אולי כדאי לחזור ולהביא להם עוד ג'ריקן מלא אחד? התעשת חייל אחד, ונוכל להשאיר להם. בתוך כל הלהט חסר התקווה היה משהו בדבריו. וגם כאילו תשובה לשאלה שלא נשאלה, מה יהיה איתם אחר־כך [מה עושים אתם]? והם כנראה היו מוכנים שננטוש אותם, ולקבל שגורלם נטש אותם כאן, [וזה סופם] איפה שהוא בין יריחו ובין לא כלום. סבבנו לאחור וחורנו ליריחו.

מה נעשה איתם? שאל החייל.

לא הכרתי אותו ולא את חברו, ולא ידעתי אם זו נזיפה מעין מה אנחנו עושים כאן, או אם זו מחשבה שבין כה וכה לא בידינו לשנות את העולם, או אם זו רק התנדבות של רגע לעשות משהו לטובתם. הזקנה תמות, אמר החייל השני. ומה יאכלו? ואיך ימשיכו? ואולי בינתיים יתאספו שם עוד ויקחו אותם? חיפש מוצא השני. מילאנו שני ג'ריקנים ממימי המעיין הקר והבלתי מתרגש מכלום בעולם, מפני שהוא עתיק כל־כך ואת הכול כבר ראה. מהרנו באבק המסמא, ועלינו בכביש הצר והמתפתל, ולא ידענו אם עוד נראה אותם שם.

הם היו. כאילו כלום לא יכול להשתנות אלא רק הזקנה תמות ואחריה לפי סדר החולשה. חום הצהרים היה יוקד ומסנוור, והמכונית כבר רתחה. הגבר קם מרבצו, פרש כפיו, כבאמצע נאום נחוץ, ”חוואג’ה, חוואג'ה" אמר כאומר הכול, חזרנו והגשנו לו את הג'ריקן המלא, והוא חזר והשקה מכפו את האחרים. האשה היתה בוכה. והחייל שוב דיבר אל האיש, האב כנראה, אם לא הסב. מניין אתם? לאן הולכים? מי יש לכם ביריחו? והאיש לא ידע או לא הבין.

ואחר כך התחיל לתאר יותר בתנועת ידיים נואשת מאשר במלים איך שמעו כל הלילה את היריות, איך לפנות בוקר פשטה השמועה, היהודים באים, ואיך מיד כאילו נפלה התקרה על ראשם, [אין מלה נוראה יותר מן היהודים באים, ומיד] יצאו בהולים מביתם, בלילה עוד לפני הזריחה, מישהו ריחם והסיע את הזקנה בעגלה עד שחש שהיא רק מקשה עליו להימלט. היו שמועות נוראות והם חטפו מכל הבא ליד דברים שנראו להם הכרחיים וגם כסתות, והלכו וזרקו הכול כדרך, עד שהתייבשו מחום. גם כל בני משפחתם הגדולה נמלטו וכל שכניהם, לא עלה כלל על דעתם שאפשר גם להישאר. נדחפו לדרך וכל אהד בקושי טיפל בבני ביתו, היהודים באים, אמרו, הטנקים באים, ואם לא ימהרו יקיץ עליהם הקץ. והנה כעת הם כאן, וזהו. לאן ילכו? אללה ועוד פעם אללה. וזהו.

השמש בערה. חייל אחד אמר, אז מה עושים איתם? נשאיר להם את המים? כשיבואו עוד פליטים יקחו גם אותם. איך שהוא, או כשהערב יבוא. ואז אמר מישהו, אתם יודעים מה? ופתאום ידענו. מבלי לדבר. ידענו לגמרי. אנחנו ניקח אותם ונחזיר אותם למקומם. מה אלה כבר יכולים לעשות. והחייל האחר חשב ואמר, זה מותר? ואם יעצרו אותנו[?] ושוב יזרקו אותם?

היה חם מלהתחיל לחשוב על הכל. האשה ניסתה להרגיע את יבבת התינוק [ב]קס קס קס,[…] שמעולם אחר. ובאצבעותיה שטפה את פניו במיים, כמו שעושה אם, והילד הקטן הביט בעיניים קרועות. ואילו האיש רק הוסיף כל הזמן ומילמל כל מיני אללה ועוד פעם אללה, ולא ידע מה עוד [יותר].

בואו אתם תשבו על ידי, אמרתי לחיילים, ותאמר להם להיכנס כולם מאחור. ההפתעה היתה מהממת, עד כי נראתה כמובנה מאליה, רגע חשב האיש שאולי לוקחים אותם להיזרק קצת הלאה או מתחת לשיח או סלע, עם פח המיים. החיילים לא דיברו ולא אמרו מה הם חושבים. וכשכולם היו דחוסים בפנים בערמה שחורה אחת זה בתוך זה, זזנו והתחלנו נוסעים בחזרה לכיוון ירושלים. בסיבוב הבא נראה ראשו של גל פליטים נוסף, משתרכים בקושי כשני טורי נמלים משני עברי הכביש. אי אפשר לדעת אם הם ראו משהו סביבם או הבינו. הם היו תחת גורל הליכה וזה הכול. לא היו לנו מים בשביל כולם אבל עצרנו והשארנו את הג'ריקן בצד הכביש. מי יידע להסביר למה ההם כולם לא, ורק האלה שאספנו הם כן. איזה הסבר יכול להיות כאן.

שתי שורות בלתי נפסקות משני צדי הכביש משתרכים [היו משתרכות] כנמלים שחורות אבודות תחת ההליכה ליריחו. מה בדיוק קורה כעת מאחוריהם אין יודע, ומה מחכה היום לכל אחד מן המשתרכים האלה בחום הנורא הזה. ואיזה פרק חיים מחכה להם מעתה, מי יכול לדעת. הכול עוד כאילו ישנו. עוד כאילו הבית [עומד] כאן מאחור, והכל כמעט כמו שהיה תמיד, וכאילו [עוד] כלום לא השתנה, וכבר זה [הפוך ואבוד,] אבוד יותר משאפשר להאמין, קו גדול ועמוק היה הולך ונחרץ כעת [ומעמיק] בלתי נראה אבל כבר [ממשי והולך ו]מפריד בין מה ש[היה] עד הבוקר ובין מה שמי יודע מה [יהיה מן הבוקר הזה והלאה. גמור ונגמר]. אללה, אללה.

קצת במעלה הדרך לפני ירושלים התרומם האיש מאחור ואמר שזה כאן. לא מאמין ולא יכול להאמין. פתחנו את הדלת האחורית, והם הזדחלו החוצה, הזקנה אולי כבר לא חיה.

האיש התחיל להודות, רצה לנשק כף ידינו, לא ידע אם החייל עם הרובה הוא הבכיר או נהג האוטו, והאשה התחילה להודות, בוכה ללא מעצור, עם התינוק שלה עם הילד שעמד נדהם, לא שייך לכלום. והאיש רק הצביע על איזו גבעה שעליה כנראה היה ביתו. וכשכל שכניו הלכו והתרחקו ולא יחזרו עוד, כאילו כך החליטו עליהם מלמעלה, הראה האיש באצבע הפועל שלו על מקום אחד ששם היה עומד כנראה ביתו.

לבסוף זזנו. הם התכנסו זה בזה כערמה שחורה, ואנחנו [בפנים] לא דיברנו. ורק ידענו.

בעצם היינו שלושה אלמונים. והשניים לא ידעו כעת לאן הם רוצים. לבסוף ביקשו לרדת על יד [בניין] המפקדה בכניסה לעיר. היינו צריכים להגיד משהו זה לזה, ולא ידענו מה עוד. [אבל רק חייכנו כשלושה קושרי קשר ולא ידענו מה עוד. ואז [שוב] חייכנו. [שמענו אז] מישהו מלמטה שסיפר שכל הצנחנים נמצאים כעת בגולן ושהנה עולים כעת סוף סוף על הגולן, ואיזה ימים גדולים ומי היה מאמין.

שני החיילים עם הרובים [ירדו והלכו] ונבלעו מהר ממורטטים בין כל מיני חיילי המילואים הממורטטים שהסתובבו שם זרוקים עם הרובים שלהם. מה יכול להיות שמם? ואני סובבתי ונסעתי לעבר השמש היורדת כעת בסוף היום החם ההוא. את חטאי אני מזכיר היום.

יזהר סמילנסקי, דבר, 3.10.1995
צדדיים, 1995

בתמונה מימין לשמאל: יזהר, בוגי (משה יעלון). אליעזר ("אליהו"), הלה.

בכתום: צדדיים.

בסוגרים מרובעים: דבר