הירידה: מניעיה ותוצאותיה.

 – עניין "הטבע היהודי" הוא כללי מאד, שקשה להוכיחו. כשהייתי בארגנטינה, היו היהודים שם תולים כל מיני תכונות שלהם בטענה ש"זה הטבע הלטיני". הם שני דורות שם, בסך־הכל, וכבר דבק בהם "הטבע הלטיני"… או יהודים החיים שניים־שלשה דורות באנגליה, נוהגים כאנגלים לכל דבר, לעילא ולעילא. והיהודי־הצרפתי מדבר ועושה ומתנהג וחושב ומפעיל את מוחו – כאילו הוא צרפתי מדורי־דורות. כך שאינני יודע בסופו־של־דבר מהו "הטבע היהודי". מה הן סיבות הירידה, אם כן? האם הן כלכליות? חומריות־פיסיות? למשל, שיכון וכיוצא באלה דברים? או אלה סיבות רוחניות? כלומר, סיבות שבמהות, שמשהו בציונות, שמשהו בארץ־ישראל, שמשהו ביהדות שלהם, לא עבד כהלכה?

מה שעושה את התשובה לקשה כל־כך היא העובדה, שהיורדים של היום הם דור שני ודור שלישי, ודור רביעי. חתך של כל העדות, של כל העליות. כלומר, לא יורדים אלה שלא התאקלמו בארץ, שלא נקלטו, כמו בעליות הראשונות, אלא אלה שכבר השתרשו בה! וכשאתה רואה אותם בחוץ, הם ממשיכים להיות ישראלים, יותר מכל דבר אחר. והישראליות שלהם היא באופן מוזר, באופן קיצוני, באופן חולה, מובלטת אז ביתר־שאת! ואז נשאלת השאלה האם אנחנו מאשימים או נאשמים? ואם נאשמים – מה קרה פה לא נכון? מה קרה שאלה שהם בני דור שני ושלישי, היודעים את כל החוקים של המקום, את כל כללי המשחק של הארץ הזאת – לקחו מקל נדודים? למה הם הלכו? למה הפנו עורף?

– אם נחזור לנקודת ההתחלה, כלומר, לסיבות העיקריות של התופעה, הייתי רוצה להציג שני גורמים, שנראה לי שאסור להתעלם מהם, אף־על־פי שהם לא מנוסחים בצורה אמפירית, או בצורה שניתן לבסס אותה באופן סטטיסטי. שני נושאים: הנושא האחד הוא עם. ומה פירושו עם? כשהיהודים ברוסיה היו מוכרחים לעזוב אותה – לאחר שחיו שם כאלף שנה – הם עזבו בהמוניהם לאמריקה. רק אחוז אפסי עלה לארץ. ומהאחוז האפסי הזה, שוב היתה סלקציה אחר סלקציה, רק מעט מהם נשארו, כלומר, אלה שעלו לארץ – עלו מתוך איזו התנגדות לזרם ההיסטורי, שסחף את כולם מהמזרח למערב. לא רק את היהודים. באותו זמן שעזבו שלושה מליון יהודים את רוסיה, עזבו את אירופה עוד איזה שלושים מיליון אדם והיגרו לאמריקה. אלה שהלכו לדרום־מזרח, לארץ ישראל, היו מיעוט. הם ביטאו בזה משהו אנטי־היסטורי, כי קיבלו איזו הלכה שלא היתה לה שום הצדקה כלכלית, שום הצדקה של התפתחות סבירה לזמן הקרוב, אך במקום זה היה להם איזה אף־על־פי־כן. ברנר אמר כך: בעפרון ביד – אין עתיד לעם־ישראל. אבל צריך לעשות. אלה שהיה להם ה"אבל" הזה עלו לארץ, ואחרי שה"אבל" הזה קצת התנוון במשך העליה הראשונה, באה העליה השניה, עם "אבל" יותר חזק. ושוב הם היו מיעוט. הם ביטאו בזה משהו אנטי־היסטורי, כי קבלו איזה הפוכים. בשיקולים האלה היו שני יסודות: אחד – עם, שישנו עם ישראל. לעם ישראל דרוש פתרון. והיסוד השני – האגו עומד בשירות העם. מה שקורה עכשיו הוא – שהאגו חוזר ואומר: מה שטוב לי אני עושה ולא איכפת לי שום־דבר, ואם טוב לי – אני יורד לאמריקה.

[מגד: כן, אבל אלה שהלכו נגד הזרם, ועלו לארץ־ישראל – גם להם האגו אמר: זה טוב בשבילי. זאת לא היתה "הקרבה".]

– האגו הזה היה באינטגרציה של היסטוריה של עם. כלומר, הם ראו את עצמם שהם בונים עם יהודי.

[מגד: אבל איך זה נתרגם למונחים האישיים? בוודאי זה מוכרח היה להיתרגם בדרך של – "אני כך אהיה יותר מאושר".]

– בדרך אידאליסטית. כלומר: אני עוצם עיני אל כל הדברים הקשים ופוקח את עיני אל כל הדברים שנראים לי שהם מבטיחים עתיד יותר טוב ממבט היסטורי.

מול ההיסטוריה הקונקרטית, הם יצרו להם היסטוריה משיחית כזאת, שלהם עצמם, שהם יהיו אחראים לה. והנה, קורה פה מין דבר כזה: להיסטוריה יש דרכים שונות. יש דרך ישירה: שלושה מיליון קמים ועוזבים, במשך מספר שנים, את רוסיה ועוברים לאמריקה. ויש דרך עקיפה: ההיסטוריה ממשיכה לפעול, אבל היא עושה את זה כעבור שני דורות. חוזרת אל אותם היהודים, ומפעילה אותם בדיוק לפי אותם המניעים האגואיסטים. כלומר, היהודים של עכשיו, הישראלים שיורדים, ואלה שנושרים בווינה – פועלים לפי אותם המניעים. וזוהי כבר דיסאינטגרציה של עם.

אף אחת מן הטענות של היורדים כלפי הארץ, בעצם אינה עומדת במבחן. יש טענה כלכלית. אבל תמיד היה המומנט של דחיית הסיפוק המיידי: אם לא עכשיו – בעוד כמה זמן יסתדר הדבר: עבודה, שיכון וכו’. כל אחד מאיתנו, היושבים כאן, עבר איזה זמן עד שהגיע לצורת חיים נוחה יותר. לש[…] שנים חיינו ברמת־חיים נמוכה, ואף־על־פי־כן התקיימנו בדבר הזה.

הנימוק השני – בארץ הזאת אין די תרבות. אין עושר של אירועים תוססים וכן־הלאה… אפשר לחשוב, כשהם יורדים לארצות אחרות – הם רצים מקונצרט לקונצרט ומאירוע לאירוע. לא. הם עסוקים בהתקיימות הראשונית ביותר. וגם הנימוק הביטחוני לא תופס. הירידה הגדולה ביותר היא דווקא בשנים שלאחרי הסכם השלום עם מצריים. הרי קרה משהו בארץ! יש סיכוי סביר של שלום, של "לא לעולם תאכל חרב"! ובכל זאת…

כלומר הנימוקים האלה אינם נימוקים מספיקים. הנימוק היחיד שתופס, הוא זה של התרופפות ההכרה, של התרופפות הדבק, האינטגרציה של הדבר הזה ששמו עם יהודי וההיסטוריה של עם יהודי ואיכפתיות בדבר. הנימוק היחיד הוא העדפה של האגו ושל מה שקורה לי באופן אישי ושל הפתרון האישי וההצלחה האישית, שאני מוכן לשלם עליה באמריקה שנים של סבל. אני מציל את עצמי.

אלה הן הכללות גדולות מדי. אף־אחד לא חקר את הדבר היטב. אתה מתרשם כך או אחרת. ואף־על־פי־כן אני חושב, שגם עניין החינוך הוא האשמה קלה מדי. החיינוך הוא הסוכן הקטן ביותר של החברה. החברה עצמה היא הכתובת. אין בבית־הספר היום אלא מה שיש בחברה. עשינו כל מה שאפשר לעשות, כל מה שידענו. התלמידים טיילו ושרו, והיו גם בתנועת־נוער, ועשו הכל – ויום אחד, כשהיה הדבר ברשותם, הם קמו ועזבו. מה שפעל כאן הוא התרופפות אותו ה"אף־על־פי–כן". אותו – "אמנם קשה, אבל". אין זה קל לומר איך חוזרים ומשלהבים או משקמים את ה"אבל" הזה, אבל הנקודה היא: אתה שייך לעם, או אתה פרט. אם אתה פרט אז אתה נישא בגל החוזר, אם אתה שייך לעם – יש בך עקשנות.

לעניין הדתיים: טרם בדקנו את הדבר. לא ברור לנו מה קורה שם באמת. כמה ירדו ולמה ירדו וכן הלאה. יכול להיות, שאצלם התהליך רק מתמהמה ועוד יגיע. אני שומע עכשיו שגם בקיבוצים הדתיים הדבר הולך ומתגלה. ושם העזיבה היא משתי סיבות: או שלמישהו הקיבוץ פחות מדי דתי, או משום שהוא יותר מדי קיבוץ. רוצים להיות בפחות סוציאליזם, במשהו פרטי יותר, חופשי יותר, התהליך, נדמה לי, לא יפסח על איש.

[מגד: ובכל זאת, רוב העליה לארץ עכשיו, היא עליה דתית.]

– מה זה הרוב? הלא המספרים הם כל־כך אפסיים, שגם הזה הוא לא משמעותי. אלה שוליים של המון גדול. כחמישה־שישה מיליון. באים כמה אלפים.

[ברעם: כן, אבל הם עולים מנימוקים דתיים.]

– אבל הנימוקים האלה – זו שמנת של חמישה מליון! ויש לזכור עוד משהו: אתה ציטטת קודם מהזז. במקומות אחרים טוען הזז שהדת היהודית למדה לחיות בגולה, למדה לחיות בלי ארץ, לימדה את העם להתקיים בלי זה. כלומר, התרבות הדתית חינכה להתקיים ללא אדמה מתחת לרגליים?

– אבל בית ועצים זה לא מספיק. בית, חצר ועצים אפשר להחליף. בית, חצר ועצים אפשר למצוא במקומות אחרים. בית יותר יפה, עם חצר יותר גדולה. עם עצים יותר עתיקים, אם הבית, החצר והעצים האלה לא קשורים למשהו גדול יותר, למשהו שיש לו איזה מימד היסטורי ואיזשהו מרחב של הכרה – הרי הבית עצמו והחצר עצמה – – 

– הבתים האלה לא היו בתים בלבד. הם היו קשורים עם אנשים שישבו בהם, עם איזה אקלים מסויים שהיה בתוכם, הם לא עמדו בתים בתוך אין, בתוך ואקום, הם היו בתים שביטאו הוויה שלמה. זהו הדבר שחסר. כלומר, אני חוזר ואומר שיש בו איזה דיסאינטגרציה. אולי אסביר את זה כך: מה שמחבר אטום לאטום – הוא מערך של כוחות מושכים ודוחים, כשהכוחות המושכים מתגברים על הכוחות הדוחים. אם משהו בדבק הזה מתקלקל או מתייבש, נשארים אטומים לבדם, ואטומים לבדם – עפים. מה שמוטל עלינו עכשיו הוא למצוא את אותו הדבק, שיחבר את האטומים, והדבק הזה – שמו עם־ישראל, היסטוריה של ישראל…

[מגד: אתה מדבר במושגים של הכרה או במושגים של חוויה?]

– הכרה הקשורה בחוויה. אם החוויה היא זו, שבמקום שאנו חיים בו אין בו אטרקציה, שהוא דוחה, שהוא לא יפה, שהוא המוני, או שהוא אוניברסלי עד כדי כך, שהוא דומה לכל מקום אחר שבעולם, איבד את הצביון שלו, איבד את הייחוד שלו, איבד את הפרטיות, איבד את הגילוי שיש בו – אז הוא הלך לאיבוד. אם הארץ הזאת, החצר הזאת – קשורים לאיזה רעיון, קשורים לעם, הרי זה חוויה והכרה כאחד.

כל מה שקרה פה, המתיחות וההגנה והפלמ"ח – כל זה היה חלק מהחוויה הבלתי־נדלית. אבל הקשר הוא קשר של עם, הוא קשר של הסטוריה. קשר של ארץ. ארץ לבדה זה לא כלום. עם לבדו זה לא כלום. הרעיון של הציוניות היה ליצור איזו אינטגרציה. הביל"ויים באו לארץ בלי דת, אף־על־פי שהיו שומרי מסורת. הם לא אמרו "בית יעקב לכו ונלכה באור ה’ ". הם אמרו: “בית יעקב לכו ונלכה". וכשהם עשו את הדבר הזה הם הביאו משהו, שכולם האמינו שזה איזה יסוד כזה שיצור אינטגרציה, האינטגרציה הזאת שחשבו שהיא תהיה תרבות – – –

[ברעם: אבל לפני ביל"ו, כל העליות היו דווקא עליות דתיות.]

– העליות האלה לא יצרו מהפכה היסטורית של העם היהודי: המלה "עם" הופיעה עם הבילו"יים. הרעיון של עם, שלא מחכה עד שיבוא המשיח, אלא שלוקח את גורלו בידו. בנקודה הזו יש איזו התייבשות, ולכן אם שואלים אותי מה עושים, אוכל להצביע על שלושה דברים:

האחד – לעצור את אלה שעוד לא ירדו. במקום לרוץ כמו משוגעים, כדי להחזיר את אלה שכבר הלכו. צריך לעשות משהו למען אלה שחושבים על ירידה. לדבר איתם, להיות איתם, […] .

הדבר השני הוא – שינוי המשטר בארץ. המשטר הנוכחי בארץ עושה אותה ארץ לא אטרקטיבית, לארץ דוחת יושביה, דרוש שינוי המבנה הפוליטי של הארץ הזאת, עם המסקנות הנובעות מזה.

[מגד: אתה מתכוון בוודאי לשינוי סוציאלי. מפני שאין הבדל בין ממשלות המערך וממשלת הליכוד מבחינת שיעורי הירידה.]

– אלה ואלה לא הסיקו את המסקנות הנכונות. צריך ל[…] את הארץ הזאת ב[…] קודם־כל בבחינה רוחנית. שאנשים שאנשים יהיו מתגאים לחיות בו, שמושך מתנדבים מכל העולם, שפה יקרה משהו מעבר לדברים שישנם במקומות אחרים בעולם, ויש דבר כזה. החברה הצעירים לא יודעים דבר שאנחנו ידענו, שיש דבר כזה. ושיכול להיות דבר כזה. ואם הוא יכול להיות – אפשר לשקם אותו.

והדבר השלישי […] הוא: ללמד את ההיסטוריה של האף־על־פי־כן; שידעו מה קרה במקום שבו אנחנו ממשיכים. ובאופק שעדיין אפשר לראות אותו. אפשר לראות עוד את בת־שלמה, את זכרון־יעקב, את עקרון, אפשר לראות את ההתחלות. ידיעה בלבד לא מספיקה, אבל ידיעה היא התחלה. מודעות כזאת היא התחלה.

צריך לעשות שהגרגרים האלה של הקרקע שאנו עומדים עליה יהיו רטובים. כשהם יהיו רטובים הם לא יעופו. הם עפים כשהם יבשים.

– יכול להיות שזה אחד הדברים שהיה צריך לחשוב עליו: סגירת הברזים של הכסף באמריקה עשוייה אולי למנוע ירידה. היא תייצר בעם את הנכונות לעבוד קשה. כן, יש לנו כסף זול מדי, קל מדי, שבא מאמריקה, שלא עבדנו עליו, ואם זה יפסק, אולי יראו אנשים את המציאות באור ריאליסטי יותר…

– הדברים הגדולים, העשויים למנוע ירידה הם שלושה: א. אם בישראל תהיה חברה יהודית מוסרית: חברה בעלת איכות מיוחדת, שיש לה איכויות מוסרית מסוימות בהתנהגותה, ביחסיה לאחרים, ביחסיה אל עצמה.

זה דבר שמשנה מצב, משנה שאיפות, משנה מישטר.

ב. מדינה החיה על עבודתה. זאת אומרת לסגור את הברזים באמריקה. יש לחיות מעבודה. ואנשים מחוסרי־עבודה ילכו לקטיף. וכמובן, לשם כך דרושה ממשלה שתעמוד בפני המון לחצים בפני ישוב שנעשה בורגני ללא כל הצדקה, בנוי על כזב בנוי על כסף לא שלו בנוי על זה שהוא נתון עכשיו כולו בידי האמריקאים. עד שכמעט אין יותר ריבונות ישראלית. אם נחיה מעבודה – הדבר יצייר מין […] של חוסר צביעות, יותר התאפקות משמע – יותר מוסריות.

הדבר השלישי החשוב ביותר בעיני הוא שעלינו לדעת שבלעדי ארץ־ישראל אין אחרים האחראים להמשך גורלה של ההיסטוריה היהודית. שההיסטוריה היהודית תיגמר בלי ארץ־ישראל. לא יעזרו לא דתיות ולא שום־דבר – הסיכוי היחידי שעם־ישראל יתקיים – הוא הצלחת ארץ־ישראל: עם־ישראל וארץ־ישראל. אם נצליח להבהיר את הדבר הזה, ואפשר להבהיר אותו כי הוא נכון, כי הוא אמיתי, ודברים שהם אמיתיים אפשר להבהיר – אני חושב שבכיוונים גדולים אלה נביא לשינוי יסודי של המצב הנוכחי.

דברי יזהר בדיון "הירידה, מניעיה ותוצאותיה". דבר, 7.4.1982  השתתפו אהרון מגד, יזהר סמילנסקי, יורם קניוק, עוזי ברעם.

עולם אחד שהיה עולם אחד שאיננו.

לפני מאה שנה בא אבי זאב לרחובות. ולפני שמונים ושתיים שנה באה אימי מרים לרחובות. אבי בא עם אח־סבי, משה סמילנסקי (הדוד משה), ואמי באה עם אחיה יוסף (הדוד יוסף) – כך, שרחובות היא נקודת מוצא אמיתית לסיפורו של כותב שורות אלה, עד שגם לאחר שיצא ובא ובא ויצא – כאילו תמיד חי כאן, ושם משפחתו תמיד חי כאן, בין אם על שלטי כמה רחובות, בין אם על שלטי כמה בניני ציבור, ובין אם על כמה מצבות בבית העלמין הישן, ובין אם עדיין כמזהה כמה בני־אדם חיים של ממש, שמסתובבים ומתהלכים כאן, ברחובות העיר רחובות.

אבל הסיפור שיסופר כאן כעת לא יהיה עדותו של מי שעוד איננו מצבה, על מה שהיה וכבר חרוט על המצבות, ולא יהיה סיפור געגועים על מה שפעם היה ושכמעט ולא נשאר לו פֶה לספר, גם לא סיפור על תולדות אבות משפחתו, ואפילו לא קינה על מה שלא נשאר ממנו הרבה – אלא רק סיפור על שני עולמות, עולם אחד שהיה ונגמר, ועולם אחד שישנו ובעצם המשכו, ואיך מה שהיה – היה, ואיך מה שישנו – הנהו לפניכם, לטוב ולמוטב. וגם הסיפור על שני העולמות לא כאילו על עולם אחר שהיה כולו זוהר, ועל עולם אחר שכולו רק האפור המצוי, ובקצרה, לא סיפור על היה היה, ולא סיפור של מוסר השכל.

ומה בין תיאור, דלגני ולא מדעי, של עולם אחד שהיה, לעומת מראהו של עולם אחר שישנו, ושלא יתואר מפני שהוא כאן בחוץ, וכל אחד יכול לצאת, אם ירצה, להשוות השוואות ולהרהר הרהורים.

ומנין יודע המספר איך היה פעם העולם שנגמר ואיננו עוד? מזיכרונו הבלתי־מוסמך וממה שנדמה לו שהוא זוכר ולא ממציא, קצת מסיפורי אבותיו ובני דורם, אם אינו שם בפיהם דברים שלא אמרו, וקצת מגווילי כרך השבועון "הפועל הצעיר" משנת תרע"ג-תרע"ד (1914), שהוריד מן המדף הגבוה שבספרייתו, נישב אבקם ועלעל בהם, נסחף מפעם לפעם לסיפוריהם המצהיבים.

urizvi
דף מכרך תרע"ג-תרע"ד של "הפועל הצעיר"

ועוד מלה מקדימה על השבועון הזה "הפועל הצעיר", שהיה גם שם מפלגת פועלים אחת, שהיתה מתפלמסת בלהט עם אחותה מפלגת "אחדות העבודה", ששם עיתונה היה כמובן "האחדות", וששתיהן היו מתפלמסות בלהט עם עיתון "הקאפיטליסטים" שנקרא "החירות", ואילו בראש "הפועל הצעיר" היתה מתנוססת בכתב רש"י "הפרוגרמה", הקובעת החלטית כי "תנאי הכרחי להתגשמות הציונות – התרבותו של הפועל העברי בארץ־ישראל והתבצרותו בכל ענפי העבודה", שמסבירה, בין השאר למה אבי והדוד משה שאך ניצלו חיים מבעירת הקדחת בחדרה באו לרחובות. ואבי נולד בפעם הראשונה באוקרינה ב־1873 וכעבור שש־עשרה שנים שב ונולד בחדרה ובעוד שדודי הלך ונעשה איכר, הלך אבי ונעשה פועל, כזה שכל היום היה עובד בכרמים ובערב היה יושב לאור העששית וכותב חצאי לילות ל"הפועל הצעיר", וגם יסביר מדוע אמי ואחיה הדוד יוסף, שעלו בוערי ציונות ובאו לרחובות, והדוד יוסף הלך לעבוד בכרמים ובלילה לאור העששית היה יושב וכותב חצאי לילות ל"הפועל הצעיר", כשאמי יושבת כל היום ותופרת כותנות, ובלילה אם לא יצאה לשיר על הגבעה, או להתווכח במטבח הפועלים, היתה יושבת וכותבת חצאי לילות להוריה בגולה ומחברת את הכפתורים, ובשקט משוררת את השיר הנצחי ההוא – "לבי מנבא אביב מזהיר, רענן פורח…"

ואילו בשבועון עצמו תמצאו עולם ומלואו, בעברית של אז, ובדפוס הידני של אז, כשרוב הנדפס אינו חתום בשם כותביו, אם לא רק באות אחת ובראשי תיבות וכינויי עט, הכל מרוב צניעות, ומרוב הכרה רצינית כי לא שם הכותב עיקר אלא התוכן, 

fp
עמוד השער: שימו לב ל"פרוגרמה" בכתב רש"י, ולשמות המחברים בנוטריקונים.

שימו לב, התוכן עיקר. כך שאת אבי תמצאו כ"ז"ס" וכ"בן ישראל" וכ"ב"י", וגם כ"וופסי" (וולף סמילנסקי) ואת חבריו כ"מקומי", או כ"תמידי", או כ"ציוני", או כ"פועל", וגם כ"תושב", וגם כ"ארעי", ואת ברנר תמצאו כ"בר־יוחאי", ואת יעקב רבינוביץ’ כ"י.ר.” מלבד כל מיני "א.”, “ב.”, ו.”–ה.”, וכך גליון אחר גליון של אלמונים חסרי־שם שהליטו פניהם בציבור, אף־על־פי שהעולם הקטן של אז ידע בדיוק הכל, אלמלא שהצניעות מחייבת.

ואילו דווקא "העולם הקטן" הזה עשה את יחודו הבלתי חוזר, ואת אישיותו המובהקת של כל מקום ומקום: רחובות היתה אז רחובות, וראשון־לציון היתה ראשון־לציון, ונס־ציונה היתה נס־ציונה, ועקרון עקרון, בלתי ניתנות להחלפה או לטעות, כל אחת ואחת וצורתה שלה. לא כמו היום שאם תורידו אדם חבוש עיניים לתוך אחד הרחובות ותפקחו עיניו ותשאלו איפה אתה כעת – אין שום סיבה שיידע אם זו ראשון או רחובות.

ומפני מה ככה? מפני שאז היתה כל מושבה כמין אי, ממש אי, מוקף ים פרדסים, שהיו מוקפים ים ערבים, שהיו מוקפים ים של אין־כלום, שהיה מוקף אין־קץ מישורים בלתי נגמרים אלא בחולות ובים, או בגבעות ובהרים – ארץ ענקית, לא ידועה, וריקה־ריקה, ורק נמשכת אין־קץ ומקיפה הכל, כהקף האוקינוס את האי. ואמנם, אין כמו אי לשמירת אישיות עצמית. האי שומר תרבות פרטית, לאי יש "גאוות יחידה", באי יושבים אנשים יחידים ומיוחדים, לאי יש פרטי נוף מיוחדים, יש מבנים מיוחדים וחקלאות מיוחדת – עד שרק ברבות השנים, לאחר שיובש הים והאי חדל מהיות אי, כשהכל נעשה ליבשת מחוברת אחת, מאוכלסת כולה מפה לפה, ואין עוד פרדסים סביב, ולא כרמים, ולא חולות ולא ערבים ואין עוד סביב חישוק עולם עוין, המאיים תמיד, כל מעגל הארץ האחרת, המפחידה בזרותה, כשם שגם קוסמת בלא־שייך שבה, ובלועז ובנכרי, והלא נודע.

ואילו מיד כשנגמרו כל האיים, נגמרה גם הארץ הישנה – והשיכון כבש הכל. בהכרח לא יגונה וגם בלא הכרח ובמגונה, שיכון ההכרח קצר הטווח, הפתרון הנחפז להיפטר, עם חכמת השכל הקצר, עם התכנון המספיק לקבצנים, עם ביצוע הקלקול הנמהר, ובית נוגע בבית, ורחוב ברחוב, ואין־חצר באין־חצר, זו לחוצה בזו, והתנועה נלחצת ביניהם, והחניה נלחצת ביניהם, וכלום לא ישביע את השיכונים הרעבים לעוד שיכונים: תל אצל תל, נוה אצל נוה, רמת אצל רמת, וראשון נוגעת בנס־ציונה שנוגעת ברחובות, ורחוב הרצל אחד רץ מחדרה עד גדרה, ורק הרחובות המצולבים לרחוב הראשי עוד נושאים פה־ושם לפליטה שמות פרטיים כבנימין, כיעקב וכעזרא.

באופן שהיום אין עוד רחובות ואין עוד ראשון, ולחינם מנסים להבדיל ביניהן. הכל תל־אביב, הבולעת הכל, ממעכת את ייחודו של מקום, ומשאירה מעונות ללינת הלילה, זהים בחוצם וזהים בתוכם וזהים בריהוטם, וגם בבדל הגינון שמתחת לעמודי הבית. האם טוב שכך קורה? אין לזה תשובה. זו דרכו של עולם, כנראה. האדמה קצרה והצרכים רחבים, האמצעים קצרים והתביעות מרובות, והזמן לוחץ והדמיון העייף נלחץ – והשם רחובות שוב אינו אומר רַחבוּת, אלא רבע טיפת נוסטלגיה נעלמת והולכת, כי מרגע שנגמר בידול האיים, נגמרה גם אישיותם העצמית. התחילה גיאוגרפיה חדשה, היסטוריה חדשה, ורחובות חדשה – לטוב? למוטב? מי יודע.

נחשול בתי ראשון הנה כבר עולה ומציף לקראת נחשול בתי נס־ציונה ונחשול בתי רחובות הנה כבר קם ומציף לקראת נס־ציונה, ועוד מעט וייפגשו נחשולי הבתים, מכסים את הפרדסים שנעקרו, את הכרמים שנעקרו, ואת החלקות המעשיבות שביניהן, ואת גבעות השיחים שביניהן, על הסביונים ועל האיריסים ועל הקורניות ועל הלטאות, אשר כמובן אין להם ערך, והכל כבר מרוקע יפה וסלול יפה וכבוש היטב, ולגמרי.

rehovoth
רחובות 1909, 19 שנה אחרי יסודה. העדר חוזר מן המרעה; הרחובות אינם סלולים.

אלא שגם עוד בימי היותה אי מוקף ים, לא היתה רחובות אחת אלא לפחות שלוש. היו כמובן האיכרים, שוכני הבתים, והיו הפועלים שוכני הזוויות, והיו התימנים שוכני החוּשוֹת, מלבד הערבים, כמובן, שהציפו את היום ונעלמו עם לילה. למעט אותם שהתגוררו ברפתות ונעלמו בשבתות.

כמובן, שאין איכר אחד ואין האיכר הטיפוסי, וכל "משפחות האדמה" שגרו ברחובות, היו זעיר אנפין של עולם ומלואו. החל באיכרים שרק איכרותם ומלחמת הישרדותם מילאו את חייהם מאופק עד אופק ובקושי – ועד כאלה שהלילה בא להציל להם את מחציתם השניה שלא מצאה ביטוי מושכל ביום: מכאלה שהספיקה להם יידיש, רוסית וקצת עברית, ערבית, ועד כאלה שמלבד עברית ורוסית גם קראו ודיברו צרפתית, גרמנית ואנגלית: היו אחרים שגררו לכאן מנסיעותיהם מעבר לים ארגזי ספרים כבדים, שפרקו אותם אל ספריותיהם הכבירות, והיו כאלה שרק הסידור היה להם הספר האחד והיחיד, פה ושם פרטו הבנות על פסנתרים, ופה ושם התיבבו בכלות הנשמה שירים רוסיים, אם לא סילסולי תימנים. אל הפרדסים רכבו על חמורים, ורק בודדים על סוס, ואת פרות כולם היה מכנס בוקר־בוקר הרועה הערבי, ומחזיר ערב־ערב, כשהוא צווח בקול מרוסק את שם האיכר שלשערו הגיעו, ומטיל במיומנות את מקלו בפרה סוררת ובקללה מהודרת.

האיכרים היו יסוד הכל, ומידם הקפוצה או הפתוחה ניתנה העבודה לפועלים האשכנזים, לתימנים וקודם־כל לערבים. הללו היו באים בוקר־בוקר במאותיהם, בעוד הפועלים האשכנזים נעו בין שמונים למאה, וכמותם גם התימנים, אלא שהפועלות האשכנזיות לא אבו לעבוד עבודה פחותה מעבודת האדמה, הכרם או הפרדס, בעוד הפועלות התימניות לא מאסו גם בעבודות הבית, כעוזרות המנוצלות היטב על־ידי האיכרות.

האיכרים היו בעלי המשק, בעלי הבתים, בעלי בית־הועד, בעלי בית־הספר, בעלי בית־העם ובעלי בית־הכנסת, והפועלים לאחר שהיו המומי עייפות יום העבודה, עייפי המעדר והמזמרה, שהיד הענוגה והלבנה לא התרגלה אליהם עדיין, התאספו לוויכוחים אל תוך הלילה איך יקום החזון, הגדול מן היש, ואיזה יפה יהיה האדם העברי החדש. בעוד הפועלים התימנים היו בלועים ראשם ורובם במלחמת הקיום השנייה, לאחר שסיימו את יום העבודה המפרך הראשון, כפופים בחצרם לעשות לבנים בלי חומר.

שלשה מעגלים היו שם, שכמעט לא התערבבו זה בזה, ואף־על־פי שהיו משולבים זה בזה כל היום הארוך, הלילה הבדיל ביניהם. אלה חזרו אל נווה ביתם ואל שולחן בית־האב, מתחת למנורת הנפט הגדולה, ולהלכות בית כבדות מסורת, ובין בית לבית מפרידה החשכה: ואלה נתלקטו במטבח הפועלים או מתחת לשמי הכוכבים, לאכילת הרבה לחם, לשתיית הרבה תה ולפתרון הרבה משאלות העולם: ואלה שקעו בדחקות צפיפות קיומם, שפועים בו תינוקות ומהסות אותם אמהות טרודות, ונר מבליח עליהם.

ואילו אותם הפועלים שנדחקו זה לזה במעגלם תחת שמי הכוכבים – הם דווקא ראו עצמם כמרכז הכל ובלב העולם. נבדלים גם מן האיכרים נותני העבודה וגם מן התימנים אחיהם לעבודה. נלהבים לצדק החברתי, תובעי העבודה העברית, וחוזי עולם השוויון, אבל לא חולים ולא מתרגשים משכר התימני שעבד על־ידם, שהיה תמיד נופל משכרם, ומאליו מובן ששכר הערבי נפל משכר כל יהודי. זה דווקא נראה כסדר מובן והכרחי. הצדק לא צעק והשוויון לא שיווע, והאדם החדש של החברה החדשה לא התרגש מן החוק שהאשכנזי הרווק יהיה משתכר עשרה גרוש תורכי, התימני המטופל שבעה, והערבי כמובן רק חמישה, כשהוא מבוגר, והנער כמחציתו. הפלא הוא שהתימני ידע לחסוך גם משכר הרעב, והערבי ידע לחסוך גם מפחות ממחצית השכר, ואילו הרווק היחפן, גואל העולם, ששכרו היה גבוה משל כולם, הוא בקושי התקיים מן היד אל הפה. וכך, עובדים יחד ביום העבודה, היו נפרדים עם לילה, וכל קבוצה לעצמה נשארת מוקפת בחשכה שלה, מדברת אחרת, חולמת אחרת, סובלת אחרת, שרה אחרת, ומקווה אחרת ליום יבוא.

teimanim
ידיעה בכרך הנ"ל.

רבים סיפרו על יום העבודה במושבה בימים ההם. מפעמון השחר עד פעמון הערב. אבל מעט מדי סיפרו על הלילה. לא ליל המחולות על הגורן, או ליל האזעקה הסגרירי, אלא הלילה הרגיל של כל השנה. איך רחובות החול, אם לא היו מרובצי מרבדי חושך, ולמה ההליכה לישון היתה מוקדמת והקימה בבוקר היתה מוקדמת, ורק לא להישאר בחושך הארוך. חושך הפריד בית מבית, ורק עששית הנפט דלת האור היתה מקבצת סביבה את בני הבית. ומיד היה מתחיל האומץ – לצאת אל השירותים שבחוץ היה מבצע של אומץ, ולחזור מביקור שכנים היה מרוץ בהול בחול. חושך היה בכל, מדבר חושך בלתי נפסק המכסה כל, אור מבליח מחלון כלשהו, ועוד הבהובי כוכבים רחוקים, היו כל מה שנשאר מן העולם. חושך ושקט, אין סוף חושך ואין סוף שקט, מלבד פה ושם פרה, או פה ושם חמור, או פה ושם תנים, שהעזו להתקרב מרוב רעב, או הצבוע לעתות בָּלהה – שקט ללא קרקעית וחושך ללא גבול.

כל בית – אי אחד מוקף חושך וכל המושבה – אי אחד מוקף חושך, סביב, סביב, הפרדסים – חושך, ואדמות הערבים שמעבר – חושך, והאדמות של אף־אחד שמעבר לכל – חושך, וקשה להאמין שאי־מתי ייגמר החושך, או שאי־פעם יאיר איזה אור. אין כלום. גמור. ולכל צד. חושך. כמו רק איזו ספינה קטנה נשארה שכוחה בים של זוועת חושך. וכל־כך שקט עד ששומעים את דכי הים מעבר לקירות הדקים.

אבל, כמובן, לא כולם ולא הכל. יש תמיד גם גיבורים בלתי נכנעים לשום חושך, לא רק השומרים המכורבלים באדרותיהם, המשרוקית קפואה בידם זו והמקל קפוא בידם זו – אלא הנה למשל טוביה מילר בביתו המיליונרי בן הקומותיים, עדיין בכורסתו, המנורה מרובת הקנים מעליו והספר שאך זה הגיע פתוח לפניו, ואצבעות ידו תומכות מצחו הגבוה; או הנה משה סמילנסקי, המנורה המסוככת כחול מעליו, והוא יושב לשולחן טובל עטו והעט יוצא ורץ נייר אחר נייר, פה סיפור מחיי ערב, פה מאמר לעיתון החירות, פה מכתב למערכת הפועל הצעיר, ופה שרטוטי־חפז של כמה הרהורי לב כואב. ופה ושם גם רישומי געגועים מתפייטים שהם: או הנה אל שולחן המטבח, במבנה הקטן שבירכתי חצרו של הנפח קריבצ’נקו, עששית הנפט הקטנה לפניו רכון לו ז"ס, בשקט־בשקט שלא להעיר את מרים או את ישראל הקטנטן, וכותב בַדקות שבאותיות מה אפשר ללמוד מן ההתיישבות בארגנטינה – ומניין לו לז"ס לדעת על ארגנטינה, אם לא מחבילת הספרים שהגיעה ומצרור העיתונים שהגיעו, בגרמנית וברוסית, והוא לומד מהם ורושם בפנקסיו ובדקות שבאותיות, רשימות מחכימות וטורי מספרים אין קץ, ומסכם לטובת חבריו הפועלים, מה ניתן ללמוד מן ההתיישבות הרחוקה ההיא; או, הנה דוד שמעונוביץ שלא נח לבו, וחוזר ובודק לאור מנורה גבוהת רגל את ניקוד האידיליה "ביער בחדרה", ואינו מרוצה עדיין מן ההקסמטרים שבסוף הפרק; מי עוד? גם ד"ר מוסקוביץ, שהשאירו לו נר דולק במסדרון, שלא יגשש דרכו בשובו עמוק בלילה מביקור החולה שהוזעק אליו; אולי עוד אור פה ושם, אל ילד בוכה? אל פרה ממליטה לאור מנורת שדה מעשנת? או זה המקובל התימני שקם לקרוע חצות בסילסוליו המתכרכים אין־קץ אל קץ הפלאות? אלא שלבסוף, תמיד, בפלא חוזר, מתחילים פאתי השמיים להווריד והאור החיוור מתחיל לחלוץ גושים מן האפלה. עוד לא בוקר וההתעוררות כבר עוברת מקצה לקצה, מתעוררת לה משפחת האדמה, קולות קוראים וקולות חוזרים, חולבים את הפרות, ומקוששים גבבא להדליק את הטאבון שבחצר, ובבית המלון החדש של אפרים חרל"פ כבר אפשר לבוא ולהשוות את מה שפורסם השבוע ב"הפועל הצעיר" על מלונו "המתנוסס על הדרך",

malon

אם אמנם הוא "ערוך ומסודר בטעם אירופי עם אמבטאות ומזרקי מים", ואם אמנם כה טוב האוויר אצלו והוא אכן "אוויר טהור ונעים וגם מענג ומשעשע", האוויר, כשם שאפשר להיכנס ולטעום את "המאכלים המצויינים" שהבטיח. מתעורר וכבר מקיש בפטישו הנפח פריגוז’ין החסון, מתעוררת גם האלמנה בתיה מקוב, זו שגרשה את בעלה שלא רצה לעלות ארצה, וכעת לבדה ובגבורה היא נאבקת להישרד, ויוצא לו גורדייסקי ומתפהק ברעש ובעסק גדול לפני שירתום את הפרדות וייצא לכרם. וזיידין יוצא להשקות את משתלת החושחשים שלו, ופאדובה לפתוח את המכולת עם החלבה והלחם והדג מלוח, והפועלים מתעוררים קפואי טל, והלילה לא היה בו די לחילוץ אבריהם העייפים כממולאים עופרת. ועוד רגע הפעמון, ויוצאים לעבודה.

אבל אסור שיתקבל הרושם שרחובות שלפני מלחמת העולם הראשונה היתה אופרטה של י־חלי־לי, י־עמלי־לי. החיים היו קשים לרוב האוכלוסיה, גם האיכרים וגם הפועלים עסקו בבת־אחת גם במוצקות החיים היום־יומיים וגם באיזו תלישות אוורירית שהיתה להם בלתי־נגמרת, הכל היה שם תמיד ערב קריסה, הכל היה שם תמיד מתמוטט והולך, תמיד היתה דאגה, תמיד אח־ווי, תמיד איומים על עצם הקיום, ותמיד גם סדר־יום שנראה איכרי ומבוסס. האם המוצק הזה היה האמת־מארץ־ישראל? או האווריריות הזו והמשבר? האם מי שעשה מאזן וראה את כל הסך־הכל, יצא אז וידיו על ראשו, או מי שעשה מאזן וראה את כל הסך־הכל, יצא אז ולבו גַאָה? בין כך ובין כך, מי שהיה יורד ומבוסס בחול של רחוב יעקב למשל, ופניו מזרחה לעבר בית־העלמין, היה רואה לפניו את מוצקות המפה החקלאית, את איתנות מעגלי סדר השנה, פרדסים עמוקי ירק, וגמלים נושאי תיבות הדר, כמצויר בתמונות, או בקיץ הגמלים הנושאים הרי שקדים לקילוף בחצר האיכר, מבעיתים להקת תרנגולות מנומרות אדום וזהוב, ומפריחים ענן יונים מפחי השובכים הצמודים לקירות, או העגלות השוקעות עד סרניהן מכובד הסלים השחורים הממולאים ענבים זבי צוף שחור מעוטר דבורים עליזות, ופמפום פריטות המנועים כפעמת קלרינטים, וכל תרבות בתי האריזה, או בערב כשהעדר היה חוזר גועה ומטריז טפיחות לחות של פרש, וגופי פרות גדולות נדחקות במהומה שהרועה במיני גרגורים ושריקים השתלט עליה, מוליך כל שתי פרות או שלוש לחצר בעליהן: או בלב החורף בשבט, בוקר אחד וענני פריחות השקדים העטיפו לפתע את המדרונות ההם, ענני פריחה שמי שנשם אותם והוא ילד, כלום בעולם לא יוכל לבוא במקומם ליופי ולהתרוננות, או פריחת ההדרים בפרוס הפסח, שעד היום לא צלה המגומד והעקום עוד עוצר אנשים לנשום חריפות ריחה ולהיאנח.

הקיץ היה קשה והחורף היה קשה, וקשה מכל היה העתיד: מה יהיה? שלוש האוכלוסיות לא היו בטוחות בכלום: לא ברווחי החקלאות, לא ביום העבודה מחר, וגם לא די לחם לרעבים. מפעם לפעם ירד היאוש וכמעט כיבה הכל. ומפעם לפעם יצאה הרינה כי הנה תהיה אולי תקווה חדשה. לא זו בלבד, אלא שכל קבוצה חיה לבדה ובינה לבין עצמה. פולמוסי העבודה העברית הפגישו לעתים את הקבוצות לריב מר. שכר העבודה הדחוק ליום עבודה אין־סופי המריד את אלה נגד אלה. הפועלים בעיני האיכרים היו "שמנדריקים" יחפנים, פורעי המידות הטובות ומופקרים ללא מסורת, והאיכרים בעיני הפועלים היו קמצנים צרי־מוח שהתעלמו מחזון התחיה. והתימנים שהיו סבלנים כלפי חוץ, אגרו יותר ויותר זעם על תחתית המדרגה שהודחקו אליה.

shmend
הפועל הצעיר, פברואר 1914

באסיפה גדולה (יותר ממאה משתתפים) וסוערת של האיכרים יצא משה סמילנסקי (פברואר 1914) והוכיח את חבריו שעליהם לזכור כי הם לא באו לארץ כדי להרוויח כסף, שכסף אפשר לעשות הרבה יותר בחוץ לארץ, ושמי שבחר לחיות בארץ בחר בה כדי להשתתף בבניינה, ואפילו אם יקריב קרבנות – ואילו מי שחרד על הפרוטה הוא לא ראוי להיות בין בוני היישוב, ושאסור שכל מה שאינו בדל"ת אמות ה"קַבָּק" יהיה חסר־ערך בעיני המתיישב, ויזכור שקימוץ בפרוטות אינו מדיניות.

ואל הפועלים פנה מ.ס. (מאי 14) ותבע מהם שלא לנהוג בחוסר אחריות, שלא לנהל דמגוגיה מפלגתית, ושעבודה פירושה עבודה, ובלי שביתות, בבקשה, ובלי איבה לנותני העבודה, ובלי לשכוח שהיישוב צריך להיות מאוחד בכל הנוגע לבניין הארץ. כמובן גם האיכרים ענו לו, כמובן גם הפועלים ענו לו, כמובן גם הוא ענה, גם לאלה וגם לאלה, כל אותה שנה, וכל השנים הבאות, ועד היום.

14may

ושוב ירד הלילה, והחשכה הטביעה הכל, ומי שניצל והתכנס אל משפחתו, ומי שניצל והתכנס אל עדת חבריו במטבח הפועלים, כדי שלא לטבוע בחושך. על מה דיברו סביב שולחן המשפחה לא נודע, אף כי אפשר לשער, אבל מה דיברו במטבח הפועלים מפורסם וגם כתוב ב"הפועל הצעיר" ובשאר כתבי העת: פעם אחת בא יעקב רבינוביץ ודיבר על "הספרות העברית החדשה בתור ספרות התחיה", ופעם אחת בא פיכמן ודיבר על "הכוח והצירוף בשירה", ופעם אחת היה זה א. ציוני שדיבר על "מן הפועל אל העובד", כי העובד הוא בעל ההכרה והפועל הוא רק האדם כמכשיר, או שלמה צמח שטען יום אחד לפני חבריו הנבוכים, כי אי־אפשר שכל האידיאה הגדולה תתבטא לבסוף רק בכך, שהיהודי יהיה משתווה במעדרו עם הערבי הזה, וקמו אז עליו וענו לו מכל צד, וגם אהרון דוד גורדון קם וענה לו, והוא ענה לו ולכולם, כל אותו היום, והם ענו לו כל אותו הלילה, גם הוכיחו לו וגם כמעט ניצחו אותו ואת החושך ואת הלבד.

אבל כמה מן האיכרים היו נאותים לבוא ולשמוע שיחות על דוסטוייבסקי? או על מרקס ועל קרלייל ועל "המשתה" לאפלטון? או על חיי גיתה, או על תרגומו של ש. בן־ציון ל"אטא טרול" של היינה? שלא להזכיר שיחות על "תולדות הקולוניזציה", או על "כוחו של ההמון העובד" – מי מן האיכרים היה לו ראש או לב או עברית – לכל מיני שכאלה, מלבד אולי נער פה ושם או נערה, לחרדת לב אמה, שלבה הלך שבי אחר הרוח החדשה וגם אחר איזה נער מתולתל אחד בוער עיניים?

haine

בעצם, שלוש תרבויות נגעו פה זו בזו ולא נגעו, לא רק שלוש קבוצות משקיות, ולא רק שלוש אידאולוגיות חברתיות מסורתיות או לשוניות, אלא ממש שלוש תקוות שונות, מעבר לחזון המשותף על תחיית היישוב החדש. לאיכרים היתה המושבה התחנה האחרונה, וסוף המסע בארץ, ומשם היה להם אופק החיים. אבל לפועלים האשכנזים היתה המושבה רק כמין תחנה אחת בדרך להתיישבות, שם באיזה עמק רחוק, וגם ההתיישבות ההיא רק כסדן ליהודי החדש, ורק כקטע בבניית העולם החדש, ואילו התימנים עוד היו המומים מן השינוי שנפל כאן על חייהם ונואשים ממלחמת הקיום מיום ליום. בעוד שהקבוצה הגדולה מכל, זו שבאה מצדו השני של הגבול, קבוצת הפועלים הערבים, הם עדיין לא התבררה להם אפילו הבעיה הפלשתינאית, אף כי כבר התחילה מעסיקה ומטרידה את הערבים שבעיר, ותהיה הולכת להיות חומר־נפץ.

וכך, בתרדפה סיזיפית אחר המיפרק האחרון של היבלית באדמה הבתולית שעליה יינטע הפרדס המפונק, הצמא תמיד לעוד השקעות עד שזהבו יימכר וייהפך לזהב, בחציבה פראית בקרקע הטרשית בכוח מעדר כבד ובידים חלושות אבל רצון נחוש, חפרו האשכנזים ובסוף המענית כשנפלו שדודים הרימו עצמם בכוח כדי להמשיך בוויכוח שמן הלילה על עולם המחר, והמים בכד וחופן הזיתים וקרע הלחם עם החלבה, נבלעו מפני שהם היו צעירים, אבל ללא שום חשיבות, מפני שכאלה הם חיי החלוצים. גם התימנים דלי הבשר וארוכי הפיאות חפרו ולא פיגרו, ובהפסקה מילאו פיהם במין עשב חריף ללעיסה, ותמהו לוויכוחים המופלאים מהם, וכן הערבים, מן הצד, בצעו מפיתם, כלל לא מותשים ורק מגחכים להם אל שפמיהם לשמע הקולות והברקים של חיוורי הפנים ורכי הידיים שבאמצע.

מעליהם, קצת מן הצד עמד המשגיח, נאמנו של האיכר, משתדל להיות גם נחמד אל כולם וגם קשוח, והפרדסן עוד מעט יגיע על חמורו לראות על מה יוצא כספו המעט, שכה קשה להשיגו, ויעיר ביידיש למשגיח ויחטט בקצה מקלו בעדור אם לא נתעלם שם איזה פטר זנב יבלית, שיקום בלילה ויכסה מחדש את כל אדמת הפרדס – תקוות איכר עני, תקוות עם עני, כי הנה מעדר אחר מעדר, הולכת וקמה מן השממה ארץ הפרדסים, כולה משקה – וזהב יהיה בארץ.

אבל לא רק זהב. כי מה שחסר מכל היתה המוצקות, שתהיה כאן סוף־סוף מוּצקות: אדמה מוצקה ומציאות מוצקה ועולם מוצק. שיהיה באמת יציב, בלתי מוטל בספק, בלתי מפחיד באי־הוודאות הנצחית, בלי המה־יהיה מה־יהיה הניצחי, ושלעולם הסובב יהיה מרכז ממשי, ושיהיה בטוח, אלוהים אדירים, שיהיה בטוח, ושהארץ המובטחת תהיה אמנם בטוחה, מוצקה ויציבה. ושלאדם היהודי הזה יהיה מקום בטוח בעולם מוצק, וכי אי־אפשר שיהיה במקום כזה? הו, אשרי מי שעשה לו מקום ויש לו, אשרי מי שהשריש שורש של קיימא במקום בטוח.

ואחר כך נגמרה השנה, והיתה מלחמת העולם הראשונה, וגם בא הארבה, ואחר־כך באו האנגלים, ובאה העליה השלישית ועמק יזרעאל נגאל, והיה חוסר עבודה והיו מאורעות, וחולדה נשרפה והאירה את חצי השמיים, ובאו עוד עולים, והשקדים נעקרו ונהפכו לפרדסים וכרמי ענבים נעקרו ונהפכו לפרדסים, וכבר מזמן איש לא היה מגדל טבק, והיקב לא עשה יין, ורק עוד מעטים עוד היו מגדלים ירקות או פרות או תרנגולות, והכל נעשה גדול יותר, סלול יותר, כבוש יותר, מתוחכם יותר, ומכון ויצמן והפקולטה, וכבר לא נוסעים לרחובות ברכבת, ומקרטעים משם בחולות העמוקים אל המושבה, וגם "דרום־יהודה" נעשה לאגד, ונעקרו הפרדסים עושי הזהב, ונעקרו משוכות האקציות עם פרחי הזהב, ונתערער ללא שוב איזה שווי־משקל מיוחד שהשיגה הווית המושבה. ואחר־כך נגמרה המושבה בעלת השם והצורה האישית, והלכה ונעשתה לעוד סתם עיר, עוד סתם מקום חסר צורה ופרצוף אישי, עוד סתם מקום אחד חסר אישיות.

ואחר־כך היתה מלחמת־העולם השנייה והעולם נשתנה, ושמועות נוראות על שואת יהודי אירפה, ומלחמות קודם המדינה בערבים ובאנגלים, וההגנה ואצ"ל ולח"י, ומחביאים נשק בסליקים, והרחובות כבר סלולים ויש מדרכות ובתים ישנים מפנים מקומם לחדשים מהם, גבוהים מהם, סתמיים מהם, ופתאום וכבר יש מדינה ובית־קברות צבאי, וכל האיים של המושבות הים שביניהן יובש, והיו ליבשת רצופה אחת, ותל־אביב כבר שולחת זרועות תמנון אדירות התופסות כל חלקה טובה, וכל חלקה נטועה וכל חלקה פרועת אקליפוסים אחרונים, או ג’וּמזים יתומים, וכל חלקה שהיתה נושאת בית אחד, שהיה שונה מבית אחר – והכל, כמתוך ממלחה גדולה, אחת, הלך וניזרה על הכל, הלך וזרע את ממלכת השיכון השלמה.

ורחובות? איפה רחובות? אתם יודעים? צאו, שאו עיניכם, הביטו סביבכם – איפה היא רחובות?

יזהר סמילנסקי, דבר־השבוע, 30.3.1990
(דברים שנאמרו ביום־עיון למאה־שנות רחובות, שנערך במכון ויצמן)
mehagrim
הפועל הצעיר, מאי  1914
yafo
הפועל הצעיר, מאי 1914

מדינה בצהריים -– ב'.

[עד קום המדינה היתה הציונות עסוקה ראשה ורובה בארץ: לקנות אדמה, להציל משממה, מביצות, מטרשים, מדלות הקרקע, עד שהמליצה "הפרחת השממה" היתה אז תוכן חי וממשי, ואף טעון רוממות ומפצה על קשיים ועל אסונות. לבסוף למדנו לדעת איך עושים אדמה מלא־אדמה, ואיך הופכים לא־מקום למקום – והסיפורים ידועים, הלא הם כתובים על כל מפת הארץ ובאותיות זוהרות.]

אבל המושג "ישראל", לא נתפש אלא במאוחר, מפני שבתקופת ההתחלות היה עוד הכל אינטימי, מספרים קטנים, עליה נבחרת וחברה תאבת יסוד ארצי, באופן של"ישוב" היה יישוב הארץ בראש כל מעייניו: ההתיישבות, החקלאות, הגבולות, ההיאחזות, השרשים, והצמיחה.

ואילו העם, הוא לא הגיע לארץ אלא עם המדינה. זה העם הגדול, בהמוניו, במליון וחצי בבת־אחת, כפי שהוא, בהוויתו הנגרשת – העם היה הפתעה ליישוב הוותיק, והוא גם היה שגיאתו הגדולה מכל השגיאות. אותה עילית אגררית, שידעה להתמודד עם הגיאוגרפיה הקשה של הארץ, לא ידעה ולא הבינה מה לעשות עם ההיסטוריה הגדולה של העם כשדפקה זו פתאום על פתחו, ומילאה את ביתו.

הישוב לא ידע לקבל את העליה, נאמר את האמת. מעבר לדלות הכלכלית שלאחר תום מלחמת השחרור, מעבר למחסור, לידים הריקות ולבלבול הגדול ממה לחיות ואיך לחיות – הישוב לא הבין מה קורה, לא הבין את נפש העליה הגדולה הזאת, כמעט לא ראה אותה – נתן לה מה שלא ביקשה, ומה שביקשה לא ידע לשמוע, ובראש כל השגיאות היתה הפטרונות: אנשים ניסו לרצות בשביל אנשים אחרים, להחליט במקומם, לבחור להם במקום בחירתם, לתת להם מה שהחליטו בשבילם בלי לשאול אותם. רשות הבחירה של העולים לא הובנה. הם עצמם עוד היו בהלם העליה והעולם החדש. רצונם הבוחר לא הובחן ולא כובד. ובלחץ כל האילוצים הקשים של ימי המדינה הראשונים נחלו העולים החדשים את מנת המצוקה הקשה משל כולם, ונשאו בתלאות התחלה כבדים משל כולם, נדונים לתנאי התחלה גרועים משל כולם, ולהרגשתם, היו נדונים כך לא בלי קורטוב של זדון, של ניצול, של אפלייה וקיפוח, ואי־כיבודם כשווים בין שווים.

הישוב בארץ, שפוליטית היה מאורגן בהגמוניית מפלגות הפועלים, נמצא אז עיוור, חירש וגם, נודה, שוטה – ולא תפש את המצוקה שלפניו. לא גילה רגישות ואחווה למצוקת העולים, שעלו עליו במספרם פי שלושה, אבל שקעו לבדם בצרכים הראשוניים שלהם, בבדידות שלהם, ובמוזנחות שנפלה עליהם. שגיאה זו היא שגרמה לו לשמאל הוותיק להפסיד את העם החדש, גרוע מזה: השמאל נשאר חסר פועלים בתוכו, והפרולטריון שבארץ, אם אינו ערבים, לא היה עוד שמאל. השמאל נשאר כמאגר דעות אבל בלי לגיונות. גרוע מזה, את הסוציאליזם שניסו אז הוותיקים למכור לחדשים, הם עצמם עמדו כבר בעצם מכירתו בשוק הגרוטאות, ובמרומי גל ביסוס עצמם היו רובם ככולם שטופים בבניית נכסיהם, ביציאה מן השיכונים הישנים אל פרברי הגנים החדשים, ובריצת בולמוס חסרת מעצורים, ולעיתים גם חסרת בושה, אל רמת־חיים משופרת, בחישוף התאווה לבורגנות, זו ששנים רבות היתה מוצנעת, וכעת היתה מתבצעת לתיאבון ולראווה. ובעשור השני למדינה, וביתר שאת לאחר ששת הימים, היה צפון תל־אביב הולך ומתמלא תנועת התבססות זו, תנועה לא כתובה, אבל מאחדת שמאל עם ימין, וכל אותם חוגים מאוששים, שאך זה תמול עוד היו "המעמד העובד" לבוש החולצה הכחולה ונושא סיסמאות פועלי כל הארצות, התחרו כעת בכל כוחם מי יהיה מהר יותר "נובו ריש" – החל בצפון תל אביב ועד הרחוק שבישובי הוותיקים. ורק ניקח עוד מקום לרגע כדי להיאנח כאן, ולזכור איך כשהיינו עניים היינו בשיא יופיינו ואיך עד היום אנו שואבים מן הזמנים ההם של שעת עוניינו – ואיך כשהצלחנו ונעשינו עשירים וחצי עשירים התחיל פוקד אותנו הכיעור, המגיע לי, והאני אחטוף לי יותר.

על שגיאה נוראה זו שילם השמאל. שילמה גם המדינה. שילמו במהפך ימינה, שילמו בהמראה הכלכלית עד שיא האינפלציה, שילמו בנפילה האומללה לביצת לבנון, שילמו בפתיחת "השטחים" להתנחלויות, ושילמו כל־כך, עד שכעת, כשהגענו אל רגע השלום האפשרי – אין היום רוב ברור כדי לקום ולעשות שלום, ועד כדי כך.

והשגיאה האחרת ששגה הישוב הוותיק, כשהפך להיות מישוב לעם־ישראל במדינתו, היתה בהגדרת זהותו היהודית. מאז העליה הראשונה (ואין צריך לומר הישוב הישן) שהיתה ברובה שומרת מצוות, מסורתית למהדרין (וזכרו את פולמוס שנת השמיטה הראשונה), נוספו ובאו עליות חלוצים חילוניים, חילוניים גם משום שחדלו להיות דתיים, וחילוניים גם משום שבחרו להיות חילוניים והתגאו בחילוניותם כבהישג של קדמה ושחרור. וכך, כמובן, גם גידלו ילדיהם, שמלבד פרקים מן התנ"ך לא למדו דבר על יהדותם ועל תוכן יהדותם ועל משמעותה, ולא שמעו מעודם דבר על אוצרות התרבות היהודית.

אין הכוונה כאן לקבוצת "הכנענים" שבמופגן ויתרה על כל זיקה למורשת היהדות ומסורתה, אלא לרוב רובו של העם הצעיר שגדל בארץ בלי לדעת הרבה על מורשת התרבות היהודית. הכל נראה להם פשוט: הגולה הייתה שלילה גדולה אחת, וחשכת מצריים פרושה עליה. וכמעט בושה היתה להימנות על בניה ובני־בניה. את היהדות כולה, על שלושת אלפי שנות היות, לקחו ומסרו לידי הדתיים, כאילו היהדות כל משמעותה הוא שמירת המצוות. וכשמסר הישוב, ואחריו הרוב הפוליטי שבמדינה הצעירה, את [….] ( […] אפילו פעם אחת המושג יהודי או יהדות אלא רק ישראל וישראל).

עד מתי? עד שנפלה על הישוב ידיעת השואה והתחילו הרהורים מחדש. ועד שנפלה התביעה להגברת זהות היהודי, ועד ש"חיפוש השרשים" בעולם תורגם גם לחיפוש השרשים כאן, והתברר אז, שהנפש היהודית – ריקה. ושבורות ובערות ונבערות השתכשכו בתוך הריקות. וגם איזו יוחסניות של לא־גלותיים, כאילו יהדות היא גלות.

האם תיתכן כל עיקר פניה ליהדות בלי פניה לדת? כן, בוודאי. הנה למשל, מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, הנה למשל, מרטין מרדכי בובר, הנה למשל, גרשום שלום, הנה למשל ברל כצנלסון, ועוד כדוגמתם – שהיו אנשים יודעי יהדות נוחלי יהדות ומנחילי יהדות, בלי להיות שומרי מצוות דווקא, ובלי שנצטרכו כיהודים מודרניים להציג עצמם כפויים לאיזו דוגמה שמרנית מוכנה.

ומנגד זה קמו, למשל, כמה מנהיגים ידועים מילדי הארץ אך תמול שלשום, אנשים כיגאל אלון או משה דיין, ורבים רבים כמותם, מה הם למדו על היהדות, מה ידעו על היהדות, מחוץ לפרקי תנ"ך, ובין התנ"ך לביאליק היתה להם רק שממת תרבות ורק אנטרטיקה קפואה של כלום.

וכך באה ההתנתקות מן הרצף וההתקפלות אל תוך בועה, בלי קשרים אל קודם ואל אחר־כך, וכך נפתחו חיים של יחיד על יד יחיד, בלי עם, בלי יחד של עם, ובלי היסטוריה של עם. והלא זה אחד העמים עתיקי ההיסטוריה שבעולם, רווי כולו היסטוריה, עד שכל תא יחיד עונה בו להיסטוריה, כענות קונכיה אל הים הגדול, ופתאום חי כאן עם חדש כביכול, עם חסר היסטוריה, מתחיל בו בעצמו, (לכל היותר באביו או בסבו) ונגמר בבעיותיו היום־יומיות המטביעות אותו מעל לראשו במיידי, בלי שום מבט גדול, ובלי שום זיקה אל חוויה גדולה (אלא אם זו שעת מלחמה או ההינצלות ממנה) – לא ממשיך כלום ולא נמשך אל כלום. השואה היתה אחד האילוצים שהכריחו אנשים לקשור את הכעת עם פעם קודמת, ואת השוליים עם העומק, וכן הביטויים המיתולוגיים "חורבן" או "גאולה", שגם הם שמורים רק לרגעים נדירים, או, אולי, גם מימצאים ארכיאולוגיים, או חוויות החברה להגנת הטבע, כשכל שאר ימות השנה וכל השנים כולן – הן פְּרָזון קיבוצי, פרזון רוחני, בלי דושן ההצטברות האיטית של תרבות מתמשכת, בלי התפקדות היחיד עם דורות, בלי עמקים ובלי גבעות, ורק חיים נמשכים במישור השטוח, ובשממון חסר האיכפת – אבל, אם אמנם זה כל הדבר שיש לו לאדם – הרי מישורי המיסיסיפי הם גם גדולים יותר, גם נוחים יותר, גם מסוכנים פחות – ובעיקר – מחוייבים פחות.

האין זו הצבעה על אחת המפלות הגדולות שנחלה מדינת ישראל לא בשדה הקרב, אלא בתוכן קיומה, בכבודה העצמי ובחוסנה כעם – עם מצולק קרבות הישרדות – ועד לחזיון המדהים של הירידה הגדולה של מאות אלפים, מאות אלפים מבני הארץ, ילדי הארץ וחניכי הארץ, שאם היות יהודי ואם היות ממשיך היהדות, אינו אומר להם הרבה – ואם הכל סביבם רק שטוף להשיג רווחה, ראשו ורובו רק להשגת רווחה אישית, ומייד, בלי מימד עומק, בלי מימד גובה, ובלי מימד רוחק – למה באמת דווקא כאן?

ביסוס יהדותו של היהודי החילוני אינו שום קריאה לשום חזרה בתשובה אל הדת, אלא הוא קריאה למצוא את יהדותו של היהודי הבלתי־דתי, למצוא לו עושר גנוז ולגלות לו מכרה עשיר שהשליטה בו הוזנחה מקוצר־דעת והביאה לידי ויתור על עומק ועל רוחק. שלא להיות עוד יהודי סתמי בלי לדעת מה זה. שלא להיות עוד יהודי רזה נפש וצמוק דעת. ולא מי שדי לו רק בהוויתו הארעית, הווית יום אחד, היום הזה, כאותו פרח עציץ.

יהדותו של היהודי הלא דתי ומורשתו מן ההיסטוריה היהודית, על כל טלטוליה ותלאותיה, היא גם ידיעת מגבלות המוסריות ודעת ההתאפקות מעשות עוול, למשל. והיא גם ההיענות לתביעה לתת דין־וחשבון עצמי ולאומי – ועד כדי כך, שמוסכם על היהודי שיש דברים בעולם שהוא, כיהודי, לא יעשה אותם, מפני שהוא יהודי, לא רק כמו בענייני כשרות ואישות, למשל, אלא כמו בעינייני יחסי היהודי והלא־יהודי, למשל, או כמו בענייני שבירת עצמות במכות, או למשל, בנסיון לקבור אנשים חיים בהדיפת טרקטור, אם גם היהודי מסוגל לעשות ואם אין לו כאן בעיות או יש.

ארבעים שנה ודברים קורים כאן כל הזמן, ודברים משתנים כל הזמן, כשם שכמה עניינים מרכזיים, שבנפשנו, ממלחמה למלחמה – לתקופת ביניים. בהרבה שטחי פעולה התקדמנו, אבל בשטח המרכזי שבחיינו, ביציאה מן המלחמות, שם עדיין מדשדשים במקום, ורָבים בחזקה אלה עם אלה, מחצית העם כנגד מחצית העם.

ארבעים שנה וכל הזמן עוברים מדגש אל דגש, מן הדגש על הגיאוגרפיה של ארץ ישראל אל הדגש על ההיסטוריה של עם ישראל, מארץ – אל ישראל, ומדגש על הבטחון אל הדגש על השלום, ומויכוח על גורל השטחים אל דיון על גורל האנשים, משני עברי הקו המפריד, אל שני העמים המתחככים זה בזה, וממש בימים אלה רותחת הארץ במשבר שקשה שלא לראותו כמשבר ההתבגרות: מדינה בצהרי יומה, לפני המכריעה שבהחלטות, מאז קומה.

אולי יהיו הדברים נשמעים לעומקם יותר, אם נקרא שני שירים קצרים וידועים מאד, וניווכח איך עברנו בארץ ישראל מדגש אל דגש, ומארץ אל ישראל:

לא שרתי לך, ארצי (שרה רחל, 1926)

ולא פארתי שמך

בעלילות גבורה, בשלל קרבות;

רק עץ – ידי נטעו

חופי ירדן שוקטים.

רק שביל – כבשו רגלי

על פני שדות.

ארצי, חופי ירדן, עץ, שביל, שדות, ומלבד השדה אין עוד אדם בארץ, בודדה היא מתפללת בשביל השדות, פולסת את שביל הנמלה שלה, בנתינת כל כוח המעשה שבה, ואילו הקרבות שלה ועלילות הגבורה שלה הם ממש אותם המעשים הפשוטים שעושים לאדם ארץ ומולדת.

והשיר השני הוא קטע מן השיר "קרואי מועד", בעיר היונה, לאלתרמן (1957):

– – העיר התנוצצה

בהבהובי סדנה ושוק, לפעלו

הוסיף העם לצאת עם שחר, חלוציו

חרשו, רוכליו חפזו איש איש בעגלתו,

ומשוררי הזמן נסו את הנוצה.

הפגומים תמרו בזעף קיטורו

ועשניו של יום, בחשמלו של ליל

שטפו חיי הרחוב, זמר התיאטרון,

קרע עינן בפוך, סחר והתפלל,

וכמעולם, בלי תהות ותמֹה מה יתרון,

עמלה סמטת־שווקים, ראוה כוכבי אל.

כאן יש עיר, סדנה ושוק. כאן עם ולא יחיד, כאן רוכלים ולא רק חורשים, כאן רחוב ולא רק שדות, פיגומים, קיטור, עשן, חשמל, וגם תיאטרון וגם משוררים וסימטת השוק – וגם כוכבי האל כאן, אותם הכוכבים בחוץ.

הנה לפניכם המעבר מן החוויה של ארצי, כלומר שדותי, ומגבורה, כלומר עשיית המקום – אל התנופה של תנועת עם הממלא עיר נבנית, עם ישראל חדש, והמון של שוק, ובמקום הפירוש מה לא תעשה המשוררת, בא הפירוש ההימנוני של המעשים של כולם, עם חדוות הזרימה הגדולה והנוכחות הגדולה בתוך הווית העם, עם חדש בעיר חדשה, ושוב, עד כוכבי האל הרואים וגם מאשרים: הנה כי כן, הללויה.

לא נוכל לסיים עכשיו בלי לומר דבר שיהיה נשאר כשהכל יהיה נשכח. משהו של תפילה לעת הזאת, בפרוס חג ארבעים השנה. ושוב אל נתן אלתרמן ב"שיר משמר" שלו מחגיגת קיץ, הנה כך מתפלל השיר, ומתפללים אנחנו, עלינו ועל המדינה הזאת:

שמרי נפשך, כחך שמרי, שמרי נפשך

שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך,

מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך,

מאבן קלע, מסכין, מצפרניים.

שמרי נפשך מן השורף, מן החותך,

מן הסמוך כמו עפר וכמו שמיים,

מן הדומם מן המחכה והמושך

והממית כמי־באר ואש כיריים.

נפשך שמרי ובינתך, שער ראשך,

עורך שמרי, שמרי נפשך, שמרי חייך,

נפשך אומר המשורר, נפשך קודם לגופך, לא עוד בני התשע־עשרה משלמים בנפשם מחיר שגיונותינו וחוסר בינתנו, לא עוד הטובים שבנו למאכולת איבה ואין תקווה. שמרי נפשך לקראת האפשר, אל מכאן והלאה, ומן הפינה הזאת שאנו תקועים בה, אל המרחב הנפתח מתולדותינו אי־אז, אל מקום מחכה אי־שם, מאיתנו והלאה, מאיתנו והלאה – ובשלום.

יזהר סמילנסקי, דבר, 20.4.1988
(מתוך דברים בכינוס "ארבעים שנות המדינה" באוניברסיטת תל־אביב).

מדינה בצהריים – א'

הכל התחיל במספרים קטנים, מעט אנשים, מעט אדמות, מעט אפשרויות, ומעט כסף – זה תמיד. והכל תמיד התחיל בהזכרת היסטוריה ארוכה מכל היסטוריה. ההיסטוריה לא היתה חסרה כאן מעולם, וגם הרצף המתמשך של ציפיה מתמשכת ושל געגועים גדולים לגאולה. והכל, כתמיד, התחיל והלך במילים גדולות, בהכי גדולות שיש בנמצא, מן התנ"ך ועד לבי במזרח, ועד אל הצפור, והכל התחיל עם הסופות בנגב ועם הרוחות הגדולות שבעולם, רוחות הקידמה, האור והחופש, ועד לבית יעקב לכו ונלכה.

אבל, ממש תנועת ביל"ו זו, שעל פני רחבי רוסיה התארגנו בה כ־500 חולמים, ועד אודסה הבטיחו להגיע – לפי המסופר – כ־200 נלהבים. ליפו הגיעו ביולי 1882 60 חלוצים, ואל גבעות גדרה החשופות הגיעו בדצמבר 1882 9 מתיישבים נפעמים, ואף לא אשה אחת ביניהם (שלוש שנים – כך גזרו על עצמם הנפעמים – לא יישאו אשה, כדי שכל כוחו של המתיישב יהיה כולו קודש למעשה ההתיישבות).

וצריך גם להזכיר כי שנה קודם להם, הגיעו לכפר השילוח שעל‏־יד ירושלים שתי משפחות מצנעא שבתימן, משפחת נקאש ומשפחת השאש.

וכך גם "אם הקבוצות" בארץ, דגניה, שהתחילה ב־1910 בשבעה חברים ובשרה מלכין ומרים ברץ, ומושב נהלל, “אבי המושבים" בארץ, שפתח ב־1920 ב־20 משפחות, ו"השומר", שמתארים אותו כגרעין צה"ל לימים יבואו, שמנה ב־1910 כל כולו כשלושים שומרים וארבע חברות לצידם. ואפילו "העיר העברית הראשונה", שהיתה ב־1909 “אחוזת בית", התפוצצה מאוכלוסיה שבנתה חמישים בית ובית.

לא זו בלבד, אלא שכל יהודי ארץ־ישראל, הישוב הישן עם החדש, מנו בתום מלחמת העולם הראשונה כ־50,000 נפש, ובהם כ־1500 פועלים וכ־200 פועלות.

איך קרה אפוא, שמן המספרים הקטנים האלה, ומן הישות הפיסית הלא־כלומית ההיא, מן העוני הכללי (פיתה וזיתים וכוס תה) ומן הארץ הנידחת ומכל המאמץ שכינה עצמו, ביוהרה לא מרוסנת, בשם "המאמץ הציוני ההיסטורי" של העם היהודי בפרוס המאה – איך קרה שמן המקום המבוטל הזה נוצר, בין שנים־שלשה דורות, המוקד הגדול ואולי אפילו הראשי לקישבו הדרוך של כל העולם כולו, ומסיבות טובות ולא כל־כך טובות, מרותקים רבים כל־כך בעולם הגדול, לדעת כל פרט ופרט, ובמדויק ומקרוב, וממראה עיניהם – ולהגיב בהתרגשות על מה שנעשה כאן, ב[מקום] הגיאוגרפי הפעוט הזה, על חופו המזרחי של הים התיכון, זה המלומד בכל־כך הרבה תרבויות והיסטוריות?

באותם ימי התחלה, היתה התשובה פשוטה יותר וגם נראית יותר. בסוף המאה הקודמת ובפרוס החדשה היגרו ממזרח אירופה כשלושה מליון יהודים מערבה, אל ארצות־הברית. כולם יהודים שומרי מסורת, כולם מחונכים לחיבת־ציון, כולם נושאי בשורת הגאולה בארץ ציון וירושלים. ובאותו פרק זמן התשובה הקולעת למצוקה המיידית של היהודים היתה באמת אמריקה. ואילו התשובה הציונית לא היתה לא פשוטה, לא קלה ולא מיידית. אלא שהצורך בתשובה הציונית, והנכונות להגשים תשובה זו למרות הקשיים והקורבנות – הצורך הזה עשה סלקציה בין היהודים: אלה שהאמינו וחיפשו להם בשורה, נוסף על פתרון המצוקה המיידית – מכאן, ואלה שחיפשו רק פתרון מיידי למצוקתם האישית, מכאן.

ואמנם, ההתחלה היתה כזו שזרעי הבשורה היו ממש נובטים והולכים כאן בכל פינה ובכל מעשה. ולא נלך לחזור כאן על כל הסיפורים הידועים ועל כל התולדות המוכרות – אותן שלכאורה כל אדם כבר יודע וכבר שמע וחזר ושמע, בכל עשור ובכל יובל (אף כי, אולי, לא די ולא היטב…) עוד ועוד מסיפורי ההתחלה המרגשים ההם.

כשאור מתסיס בתוך כל העליות הראשונות היו החלוצים, שהקימו וטיפחו את מה שהיום אולי היינו קוראים בשם "תרבות הנגד" – נגד מה שסברו שהוא "האופי היהודי הגלותי", נגד הסדר הבעל־ביתי, נגד הפרנסות היהודיות המושמצות, ונגד הסגנון העיירתי, שנחשב כתכלית השלילה, לרבות ההתעלמות מהר־הגעש שמתחתיהם, וכל כיוצא באלה.

וכך, מכל אין־ספור הסיפורים הידועים על "תרבות הנגד" הזו, לא נזכיר כעת לענייננו, אלא רק תנועה אחת, שלא הרבה סיפרו עליה, אע"פ שאין כדוגמתה הרבה, כמדומה, בתולדות העולם כולו.

פועלות, כידוע, יש והיו בכל העולם תמיד. אבל "תנועת הפועלות" – נשים שמרצון ומבחירה ומהעדפה לקחו על עצמן "לרדת" ולהיות לפועלות – כאלה, כמדומה, לא תמצאו בכל מקום ומקום, פועלות, לא כפתרון כלכלי גרוע לשעת מצוקה, אלא, אדרבא, כיתרון אנושי, כפתיחת דרך לגדולה, כבשורה לכל הנשים, כהתחלה לקראת חיים חדשים, וכגורם לשינוי ערכים טוטאלי וגם כגורם לשינוי עמדות אצל הגברים שלצידן. שעל כן, להיות פועלת בכל עבודה שהיא, לצאת מחוק המטבח, הכביסה והטיפול בילדים, ולעבוד בכל העבודות היסודיות שעליהן העולם עומד, לרבות העבודות המזולזלות ביותר והמתאכזרות ביותר, לרבות עבודות הנחשבות בעולם כקשות, כמסוכנות וכבלתי נשיות כל־עיקר – באופן שב־1909, כשעבדו בגליל 168 פועלים, עבדו שם גם אחת־עשרה פועלות.

הן הקימו גן־ירק ונשאו מיים בדליים מבוקר עד ערב, הן יצאו לשדה לכל עבודות העונה באותן השמלות הארוכות ובמגבעות הקש הגדולות, בשמש, ברוח וביובש. הן היו שותפות ליסוד חוות חקלאיות כשוות בין שווים, או כמעט שוות… הן היו מראשונות אום־ג’וני (מרים כבשנה), מראשונות "השומר", ועד כדי כך, שכשעקץ עקרב רשע אחד את אחת הפועלות – אין היא מעיזה לצעוק מכאב, שלא ירננו עליה "בכיינית אחת", שלא יפטרו עליה "אשה…”, ותימצא אז בלתי־כשרה לתואר האצולה הרומם הזה: פועלת! ונחיתותה תוכח אז סופית. פועלת עברית בגליל, מה מרומם מזה? צריך אולי להזכיר כעת בקול ובפירוש שמות כשרה בצר, כמניה שוחט, כשרה מלכין, או חנה מייזל, ולספר ולספר עליהן, שיידעו, שיידעו למשל, איך מרים ברץ, בימי דגניה הראשונים, וזה אך נולד לה בנה הבכור, אינה נוטשת את מקום מפעלה האישי – הרפת של דגניה – אלא משכיבה את העולל הנולד באבוס הפרה וממשיכה בעבודה המטורפת ההיא בתנאים התחיליים של אז – וכאילו היתה מכהנת בקודש.

כך, שעל השאלה אם זו מדינה עם בשורה או מדינה ככל המדינות – יודעות מאה שנות הציונות לספר סיפורים שונים, פעמים כך ופעמים כך. ומכל מקום, בימי ההתחלה הצנועים ההם, קרה כאן משהו מיוחד, משהו נכון כל־כך, כל־כך מדויק, ואמיתי כל־כך – שעל יסוד אותו דבר מועט ודל־מספרים, עדיין אנו חיים, ומגזעו יוצאים הענפים הטובים שעוד ישנם לנו, ושכל כמה שמקלקלים בהם, עדיין כוחה של ההתחלה חזק ופורה, והשרשים האלה כל־כך בריאים עד שהעץ יכול לעמוד מאה שנה בכל הרוחות המטלטלות צמרתו ומפזרות לכל רוח הרבה־הרבה עלי שלכת.

היה בהן, ככל הנראה, בהתחלות ההן, איזה ביטוי למשהו כמוס ביהודי, דבר שהיה מחכה בו, מחכה לשעתו, דורות על דורות, משהו שמילים כה גדולות וכה גבוהות כ"גאולה", וכ"הגשמה" וכ"מהפכה" וגפ כ"נצח ישראל" ו"עם סגולה" – היו מדוייקות לאשורן, וכלל לא פראזות נפוחות, ומתארות גם את ממשות החיים וגם את המתח הממשי שהיה בין המעשים ובין החלום, בין מימוש הפתרון האישי, ובין האמונה בשליחות שמטעם ההיסטוריה.

אילו דיברתי לפניכם לפני כמה חודשים, הייתי מדבר מכאן והלאה דברים אחרים, לא בלתי חשובים בעיני ולא בלתי נחוצים, אלא שבין היום ובין לפני כמה חדשים קרה דבר בארץ, שעשה את הדברים ההם לכמעט מיושנים ואת ההתעסקות עכשיו בהם כאילו היא חשודה על בריחה. מן הנכון לעמוד ולדבר על מה שקורה כעת עכשיו, ושעדיין קשה כל־כך לומר בו דברים מסכמים ומזוקקים כל צרכם.

אולי אומר כך: מאז התחילה ההתיישבות היהודית החדשה לפני כמאה שנים ודרך הקמת מדינת ישראל, ועד עצם היום הזה, שלוש שאלות יסוד אינן מרפות מאיתנו, בעוצמות שונות ובהתקפות חוזרות, שלוש שאלות שנשארו שאלות, למרות כל התשובות וכל ההתקדמות שהתקדמנו, ואין צורך לנחש הרבה כי הן אותן השאלות הידועות לעייפה: הבטחון, הכלכלה והחברה. שאלות כה מוכרות שעצם הזכרתן כבר נוסכת שעמום, שלוש השאלות האלה לא מצאו להן את פתרונן במשך הזמן, אלא רק את הסתבכותן, עד שככל שנמצאו להן פתרונות טובים הוסיפו ונשארו לא פתורות.

אלא שכעת, ממש בימים אחרונים אלה, נראה ששלוש השאלות הגדולות האלה מתחברות והופכות לאחת: איך יוצאים ממצב המעבר הרופס והמתמשך הזה? ומן הצפיה האוכלת־לב לצפירת האזעקה הבאה? איך יוצאים מן ההשקעה חסרת־התחתית של רוב משאבי האדם והמשק בבטחון? ואיך סוף־סוף יוצאים מחנייה רופפת המוקפת תמיד עוינות פעילה ותוססת מכל כיוון שהוא? והכל תמיד דרוך תמיד לסכל איומים ולהקדים סכנות – זו רודפת זו – ובקצרה, כל השאלות ועינויי הספקות הפכו היום כולם לאחת: איך יוצאים מכאן אל השלום?

בוודאי שאין זה עסק קל ולא פשוט, ועדיין לא רואים את הצד השני נחפז להושיט יד, והכל מסובך מאד – אבל האם מלחמה היא עסק קל, פשוט, נטול סכנות ונטול קרבנות? תמצית העניין היא – סיבוב הראש החושב, מהתבצרות קיפודית בשטחים, להיפתחות אל אנשים, ועם אל עם, ויחסים אל יחסים, ומשא־ומתן, והסדרים – סיבוב ראש מדיני.

זו גם השעה לשוב ולזכור שני עניינים גדולים שאירעו בתוך ארבעים שנות המדינה, ואשר בגלל אי־ראייתם כפי שהם […] – אם […] ואם מהיסחפות לחטוף […] במצוקה הקשה שעוד לא יצאנו ממנה.

שבין העניינים קשורים במושג "ארץ ישראל", הכולל בתוכו גם מושג גיאורפי וגם מושג לאומי: מקום ועם. עד קום המדינה היתה הציונות עסוקה ראשה ורובה בארץ: לקנות אדמה, להציל משממה, מביצות, מטרשים, מדלות הקרקע, עד שהמליצה "הפרחת השממה" היתה אז תוכן חי וממשי, ואף טעון רוממות ומפצה על קשיים ועל אסונות. לבסוף למדנו לדעת איך עושים אדמה מלא־אדמה, ואיך הופכים לא־מקום למקום – והסיפורים ידועים, הלא הם כתובים על כל מפת הארץ ובאותיות זוהרות.

יזהר סמילנסקי, דבר, 20.4.1988  (מתוך דברים בכינוס "ארבעים שנות המדינה" באוניברסיטת תל־אביב).

 

בראשית היה הדונם

קודם שקמה המדינה היה אלוהי הארץ – הדונם. לא רק כיחידת קרקﬠ, לא רק כדונם פה דונם שם שׁמלאו את מפת הארץ, לא רק בהﬠדפת ﬠבודת האדמה מﬠל כל ﬠבודה, לא רק כראיית החקלאות כיותר ממקור פרנסה; ולא רק הדונם כמושא הבטחון וההגנה וכמוצא כל היחסים ﬠם ﬠרביי הארץ – אלא גם כסמל המהפבה היהודית בארץ ישראל, לתחילתה של תרבות חדשה ולייסוד המיתולוגיה של היום הזה.

הדונם היה ביטוי לצפייה לשינוי באופיו של היהודי, הן בﬠרכים הכלכליים והן בﬠרכּים החברתיים – אבל גם בﬠרכים הרוחניים. ”דת הﬠבודה”, ככל שפרשו את המושׂג ה־א. ד. גורדוני, היתה החיפוש הרליגיוזי של היהודי החילוני, שאינו ממתין לשמיים ונוטל ﬠליו את האחריות לארץ ולהיסטוריה. וכשהוא כאן לא רק לﬠצמו הוא אחראי אלא לגורל הﬠם היהודי – ואדם ואדמה ﬠושים את התחלת הגאולה.

הדונם היה אפוא שרשים וצמיחה, והיה חוסן רוחני ובריאות הגוף. יותר מזה, הדונם היה הפילוסופּיה החדשה, הנכונה, הצודקת, ﬠל תﬠודת האדם, ﬠל ﬠתיד היהודים וﬠל עתיד היהדות. הדונם גם היה היסוד המוצק לתקוה שציון תיבנה בצדקה, וגם לבטחון שמי שמצמיח יּפה את הדונם האחד – מצמיח יפה גם אתְ אחרית הימים. קשה היה להשיג דונם. וכל הארץ הלכה ומנתה את מספר הדונמים ש"נגאלו”.

הקשר אל הדונם יצר גם את הדיאלוג החדש שבין היהודי הישן, הגלותי, התלוש, המתפרנס מן האוויר – ובין האדמה העתיקה, קשת הפּנים, שבלי זיﬠה, גב כפוף ויבלות לא תקיים את עובדיה, ולא תוציא אלא מפח נפש וקוץ ודרדר.

חישול כוחו של היהודי, ﬠנוות כיפוף גוו של הﬠודר בטוריה, חדוות הבנת התנך מחדש, ﬠם השירים החדשים וההורה – הלכו ויצרו גם נוף פיסי חדש, וגם נוף רוחני חדש – ובתוך כפל הפנים הנצחי של התאומים – הזמן והמרחב – ﬠמד המקום במרכז והזמן נידחה לשולים. הזמן שﬠבר היה תכלית השלילה, זמן החושך, זמן הגולה שצריך לגמור איתה – ואילו הזמן של ההווה היה כולו זמן הﬠבודה לשם זמן הﬠתיד.

וכך, הדונם האחד היה המרחב. והקרקﬠ היתה הגאולה. וﬠבודת האדמה כמﬠט ﬠבודת אלהים. יצירות ספרות כבר בשמן נשאו ציון של מקום, וﬠיקר תוכנן היה אדם ואדמה. פרחים, ﬠונות השנה, נופים – נכנסו בדיוקם הריאליסטי לתרבות, ומהר גם נתﬠלו לסמלים. היחס אדם אדמה נתפש לכל מרחבי משמﬠותיו: האדמה היתה אם, והיתה אחות וגם האשה האהובה – ופריונה היה פריון האדם, היהודי, וההיסטוריה.

פחות מחצי מליון יהודים חיו אז בארץ והדונם היה במוקד הוויתם. לא כולם היו אכרים אבל המיתוס החדש וכוח ההתחדשות שבו – הציפו כל פינה. מלח הארץ היה הפלח, אחריו הרפתן, הנוטע אחריו וכל השאר אחריו ורחוק בסוף השורה – בא הפקיד שבﬠיר, הולך ומצטדק תמיד. הדונם, המרחב, המקום – היו אמת המידה לטוב, ליפה ולראוי. טיפוח הדונם ושמירתו היו קודמים לכל. המשק קדם לשיכון, האספסת והתלתן לדשא ולנוי, וכלי הﬠבודה קדמו לריהוט, עד שׂהקשר לבלי־הפרד למקום הזה – היה מוסכמה מובנה מאליה וכטבﬠ הדברים. כל ﬠזיבת מקום נחשבה בגידה, נטישת קרקﬠ – עריקה, ונסיגה מעמדה – תבוסה. לא זזים. אף שﬠל. לא נﬠקרים. נלחמים על המקום ﬠד האפשר האחרון, עד הכדור האחרון עד האיש האחרון. הדונם, האדמה, המקום, המרחב – הם תמצית כל היותו של היהודי החדשֵ.

ואחר־כך, כּידוﬠ, נשתנו כל הדברים. ולאחר קום המדינה, כשגבורות הארץ וממדיה גדלו פתאום מﬠבר לכל דמיון קרן־קיימתי, ולאחר שחצי המליון היה לשניים ולשלושׁה מליון, ולאחר ﬠוד מלחמות וﬠוד מלחמות – התחיל הדונם מתמעט, מתקטן, נהדף לשוליים מתגמד להיות למגרשׂים ﬠירוניים ולחצאי דונם של ספסרים – ﬠד שאבד הדונם ומי ראה לאחרונה איזה דונם פליט משוטט חסר מקום?

ומה במקום הדונם? מה בא במקום הקרקע, זו שמתחת הרגליים וזו שﬠושה מﬠליה את השמיים? מבין תאומי הנצח – הגיﬠה שעת המרחב לרדת ושעת הזמן לﬠלות. והזמן, אם במבט היסטורי אל הﬠבר, ובהבנה מחדש לאחר השואה והידיﬠה מה ﬠשה הﬠיוורון הקודם לדﬠת הגולה – ומה עשתה ההבנה המאוחרת לידיﬠה שיש ﬠוד מליוני יהודים מחוץ לאירופה, ואם במבט מחדש אל ﬠתיד היהודים שבין המקום והמרחב, לאמור, שבין ישראל ובין המזרח־התיכון. והזמן שמתחלפות בו הﬠדיפויות הקודמות – ﬠדיפות המשק האגררי התחלפה בﬠדיפות המשק המודרני והחקלאות פינתה מקום לתﬠשיה, ולא ﬠוד הפלח בראש אלא הפקיד, וכל משרתי החברה ואירגוניה – נﬠשו הרוב וﬠבודת האדמה ﬠיסוק למיﬠוט, שהפך לנוסטלגיה ולשירי־ﬠם בימי חג. אפּילו שירי ”הכוכבים בחוץ” ושירי "עיר היונה", שנשאו בהם את חותם המקום ואת צריבת המרחב, התחלפו ב"שירים שונים" וב"שירים חדשים", שאין בהם לא חותם מקום ולא חתימת ﬠשב.

אין עוד דונם. ומי אומר ﬠוד "מולדת”, מלבד הקנאים השחורים, ואין ﬠוד ”אדמתי”, ולא "שדמתי”, ולא ”שדות שבﬠמק" שמסכו פﬠם שכרון בלב ﬠם רוממות נפﬠמת. והמלחמות הגדולות והכבדות, מאז ששת הימים ויום הכפורים, שחתרו וﬠרﬠרו תחת הרבה מן המוסכמות של אתמול, ומלחמת לבנון שהיתה כבר מלחמת כבוש – לא השאירו כמﬠט רומנטיקה שתשיר ﬠל האדמה שהיא קודש, וﬠל הקרקע שהיא אלוהות, ועל ﬠבודת האדמה שהיא פּולחן המקדש, והיא התחלת הגאולה. שהרי ההתנחלויות אינן אלא רק ססמה פוליטית, והערים הקטנות על ההרים – סמלים של כיבוש קנטרני.

רוב הﬠם יושב היום בﬠרים, והנקודות שהיו פזורות ﬠל כל המפה נתלכדו לרצפי מטרופולין שאינם מקום, ושאין מגיעים מהם אל מקום האדמה אלא בגיחות לשמורות הטבﬠ. וכך הפכה החוויה המרכזית של המקום, לחוויה שבמרכזה מסת אוכלוסיה שכל מקום בﬠיניה הוא כמו כל מקום, ואין יתרון לדירה אחת כאן ﬠל דירה אחרת שם, אלא במﬠמד וביוקרה. ואין שום הכרח להיות קשור קשר ראשון והכרחי למקום אחד ﬠל פני מקום אחר.

זו תרבות אחרת. ולאחר שתרבות הדונם התבטלה, התבּטלה גם תרבות הדווקא. ומרגע שאין ﬠוד המקום – כל מקום הוא מקום. וכל מקום הוא דירה, וכל דירה היא דירה, וכשקשה באחת ﬠוברים לאחרת. המקום כבר לא טבורו של ﬠולם, והמקום כבר לא מרכזו של אדם, והמקום אינו ﬠוד זה שממנו לא זזים וממנו לא עוקרים. המקום לא ﬠושה ﬠוד את טבﬠ האדם שﬠושה אותו. האדם ישתמר לו בזמן שלו וישרוד בכל מקום ומקום שיוכל. כל מקום הוא כמו כל מקום, ואף מקום אינו יותר מכל מקום.

יזהר סמילנסקי, טיוטא, 1991.
 

ארבע נקודות ב"מצב האומה" תש"ם.

אין צורך להאריך כדי לשכנﬠ, כי ממשלת בגין חייבת ללכת ומייד – השיכנוע מצוי בכל, ניתן למישוש. השאלה היא: האם תנוﬠת העבודה ערוכה ומוכנה להחליפה? האם היא גוף ערוך אחד? האם הנהגתה מעוררת אמון? האם יש לה באמת תכנית טובה גם כדי לעצור את הנפילה למטה וגם כדי להתחיל לעלות למעלה? ובלא תרוצים: האם יש לה כוח נחוש לעשות דברים קשים ולא רק ליילל על המצב הקשה?

כי "מצב האומה" ברגע הזה אינו מן המרנינים ביותר. בכל מקום אתה מוצא ציבור מודאג, מתהלך בלא־נוח, שואל מה־יהיה, מקשיב לכל ניד בשורה ומתאכזב מהר, מתﬠסק ביום־יום בעצבנות, לﬠיתים מרגזנות ועל הרוב מתוך נירגנות אפורה, אנשים טרודים בעניינים אפורים, קמים אל עתונים מדכאים והולכים לישון ﬠם טלוויזיה מדכדכת.

מצד אחד השלום הנהו מתדפּק על דלתנו. מצד שני קטנות אמונה והתעסקות לאומית נואשת ברדיפה אחר האינפלאציה הדוהרת. מצד אחד אכזבה מתפשטת מכל מﬠשי המימשל, ומצד שני אין די־אמון בשום אלטרנטיבה פוליטית; מכאן ﬠיצומים מדי בוקר ונירגזוּת יומיומית כדי לקבל ﬠוד וﬠוד, ומכאן הסתבכות ללא־מוצא בכסף האמריקאי ובהשתרגות שליטתו המכניעה. מכאן רצים מתנחלים קנאים ולוקחים את החוק לידיהם, ומכאן מתרוצצים בין הצללים שליחים להידבר ﬠם הפלשתינאים ואפילו ﬠם אש"ף; מכאן עלייה לארץ השואפת להיגמר, ומכאן בלימת הירידה מן הארץ בלתי ניבלמת, מצד זה נזיפות כל העולם על דמותה הנוקשה והמתקשחת של ישראל, ומצד זה השמצות וויכוחים פנימיים בלי להכריע – ובלבול, בלבול יסודי, בלבול המקיף את כל קצות העם – מדאיג ומﬠורר חרדות, כהדי תופים רחוקים.

ובתוך כל זה גדל הנוער, נושם דכדוך, מתהלך מוטרד, חי באפור, ניקרא בלי לדﬠת מה, ומבולבל בלי לדﬠת איך לצאת, נופל אל ציניות ונירתע אל אדישות, והטובים שבו, יפי הﬠיניים – מחכים מאד לבשורה גדולה, שאיננה.

מה איפוא לעשות?

אין תשובות קלות ופשוטות. הצעד הראשון ההכרחי כתנאי לכל הבראה הוא כמובן סילוק בגין וממשלתו. אבל הצﬠדים הבאים אחרי זה מותנים בכושר ניתוח ובאיבחון אמיץ, בדיון אכזרי ובהכרעות קשות. בהשתחררוּת מהשתייכויות אוטומטיות, בהיחלצוּת ממושגים ריקים החלפתם במושגים קולעים יותר, ובנכונות להתנסות בצעדים מסקניים, הכרחיים, גם כשלא יהיו פופולאריים.

אני מבקש להצביע על ארכע נקודות שלפי הכרתי הכרח שיבוא בהן מיפנה:

א. על ההכרה בבסיס ארכימדי של ודאות. ב. על ההכרח בהכרת הצדק. ג. על הסכנה שבהתברגנוּת הדוהרת. ד. על מתח נמוך ואנשים כבויים.

א. חשיבותה של ודאות

מצב בלתי מוגדר המזדחל ומתמשך לו זמן רב – יוצר מישקﬠ של אי־ודאות. והנה, שלושים ואחת שנה לאחר קום המדינה, לאחר כל המלחמות, לאחר כל הבנייה, הקליטה והיישוב, לאחר היפתח גישושי השלום – עדיין ישראל, ובﬠיני העולם, בוודאי – בחזקת אי־ודאות, עדיין עצם היותה, וגם בﬠיני "ידידים׳׳, אינו מעל כל ספק, עדיין הגבולות אינם עוּבדה גמורה, סופית ומוכרת, וה"אוטונומיה׳׳ יותר משהיא מבהירה היא רק דוחה ומטשטשת; ﬠדיין, לאחר שלושים שנה, מעמדה של ירושלים ﬠטור סימני שאלה, כן או לא מאוחדת, ובקעת־הירדן והגולן; עדיין יחסיה של ישראל ﬠם הערבים שבתוכה, שבשליטתה, שמסביבה – אין בהם סימן של הסכמה גמורה או עוּבדה שלמה ועדיין כלום אינו מוחלט ולא מסויים ולא מובן מאליו, ולגבי לא־מעט בעולם לא רק גבולות 67 אינם סוף דבר, אלא אף גבולות 47; שלא להזכיר את חובותיה של ישראל לפליטים הערבים, למבקשים לחזור לבתיהם, ולכל הזכאים ובני הזכאים לפיצויים: שלא להזכיר את האיום הבלתי כלה באש מלחמה שתתלקח לפתﬠ, מלבד המצור והחרם והנידויים ו"דעת הקהל׳׳, ומה לא – כל אלה עוממים כפי שהם ורוﬠמים לעתים כפי שהם, אינם עוברים לבטלה, ואיזה מישקﬠ זוחל של אי ודאות הולך ומצטבר, הולך ומכביד חרדה, עמומה וגם מוחשית, גלויה ואף מודחקת – וחרדה, כידוﬠ, מביאה לידי דחייה, ודחייה להסתייגות, והסתייגות לביקורת, ולרתיעה, ולאי־נחת, ולציניות, ולקוצר־רוח, ולנהיה אחר מנהיג חזק, ולעיתים, אהה, גם לנדידה מכאן – החרדה, לא כגורם ראשון אבל כגורם מזדחל ומצטבר בﬠיצוב איזונו הנפשי או אי־איזונו של אדם צﬠיר. בני־אדם טיבם שהם צריכים, לאחר טלטולים והתנסויות, שתבוא ﬠליהם ודאות: הנה, כך היא הארץ, הנה, אלה הם גבולותיה, גבולות השלום וההסכם, עד כאן היה מקום לפשרות, לגמישות ולוֹויתורים נדיבים – אבל, מכאן והלאה, בא איזה קו, שממנו ואילך – סוף: אין עוד תזוזה, ואי־אפשר. וזהו זה. מפה מצויירת מגובשת. פרטי הזיהוי של ישראל כתובים, סוף סוף, כבכל דרכון, בכתיבה של ודאות, וכמו כל דף של גיאוגרפיה: ישראל, גבולותיה, שיטחה, בירתה, וכו' – בדברים של קבﬠ, מצבר לשום ספק, בוודאות ובטבﬠיות, ובלי שום שאלות פתוחות ﬠוד, וסוף דבר.

קשה לﬠמוד לאורך זמן מתמשך אין־קץ בגיאוגרפיה של משא־ומתן. בגיאוגרפיה ﬠצבנית, היסטרית לﬠתים, בגיאוגרפיה שהספק שבה אינו נגמר ﬠולמית, בﬠולם הזה שבו כולם חיים אחרת. הציונות בין השאר, היתה התביﬠה שנפסיק להיות יהודים מצטדקים: מצטדקים ﬠל קיומנו, ﬠל מﬠשינו, מצטדקים על הדומה לכולם שבנו ומצטדקים על השונה מכולם שבנו. כשם שכל מדינה וכל ﬠם פטורים מהצטדקות זו. המשך המצב הנזיל חסר הוודאות, הפתוח תמיד לﬠוד משא־ומתן, הניתבﬠ תמיד לתת למישהו שחי משהו מגופה, הפתוח לחרדות, המזמין ספקות והצטדקויות – מזמין גם אי־בטחון ﬠצמי ולפעמים עד יאוש.

אנשים, ובﬠיקר צﬠירים, צריכים לבריאותם מסגרת כלשהי, לאיזו ודאות שמﬠל ספק, בﬠניינים הבסיסיים ביותר, שתהא להם הישﬠנות על נקודה ארכימדית אחת, לפחות, בﬠוד שפריכות המסגרת, רפיפותה, שבירותה, ותלישותה, עושים דברים לשיווי המשקל וליציבות הנפש.

ודאות, יציבות וסופיות המסגרת הם תנאי הכרחי למוראל הציבור. אינני מדבר על "שלמות הארץ”, אני מדבר על סופיות גבולותיה, על תבניתה הגמורה, ﬠל איזה "ﬠד כאן" לאומי מגובש והחלטי כגביש, בלתי ניתן לספק, שאיתו היש הלאומי יש, ובלﬠדיו מתﬠרﬠר היש לאין.

ב. ההכרח בהכרת הצדק

הנקודה השנייה היא ההכרח בהכרת הצדק. זו נקודה בסיסית ביותר. אנשים צﬠירים המצטרפים לחברה הקיימת ולמאבקיה – צריכים לשיכנוﬠ הכרתי: כי "הצד שלי צודק". שיכנוﬠ שיתקבל בטבﬠ הדברים, כי אמנם, הצד שלי צודק.

שאומר, כי לא די בכך שהצדק שלי חזק יותר, שהצד שלי כבר תפש ויכול יותר, אלא שהצד שלי חייב להיות גם הצד הצודק. צודק, בשני המובנים, גם כשִאיפה להתקרב יותר לאידיאל דומם, ובלתי מושג וגם במסגרת ריאלית להתנהגות מﬠשית יום־יומית. צודק, גם כמניﬠ לקרוא למאמץ יתר, ואפילו ﬠד כדי הסתכנות; וצודק, גם בתיאור התוצאה שאליה שואפים המאמצים.

וזה בדיוק מטושטש כﬠת. זה כﬠת מבולבל. והבלבול נופל על קרקﬠ מוכת "רﬠידת האדמה" הגדולה, כשנתﬠרﬠרה ﬠל הﬠם סמכות הקבוצה המנווטת, כשכשלו לפניו מנהיגים פוליטיים ומצביאים גדולים בשדה הקרב, וניּבּﬠו סדקים באמונות, באמיתות, ובמושגים המקובלים. הזעזוע ההוא עוד לא נרפא. יתר־ﬠל־כן, ﬠודנו ﬠובד. בלבול זה אינו פוסח ﬠל אדם, על נושא או ﬠל ִתקווה – ולא רק בגלל כמה אירוﬠים אומללים כגון אלה שאירﬠו בדרום לבנון, ושניסו להסותם בטישטושים אומללים ﬠוד יותר – אלא בלבול הולך ומצטבר מלמטה גם בכל הנוגﬠ לסיבות קום המדינה, לדרכיי הקמתה, וליﬠדיה הגדולים המובחרים. האם הציונות אשמה במשהו שﬠשתה? אם לא נﬠשתה טﬠות בתחילת כל ההתחלות? האם מה שכולם אומרים ﬠלינו בכל הﬠולם הוא לגמרי בלתי נכון? האם, בוויכוחים הפנימיים שבינינו לבין ﬠצמנו לא נישמﬠה איזו הסכמה משותפת גדולה, וחיובית, שלא מכבר היתה כאילו מובנה מאליה לכולם?

אם כה ואם כה, בלבול מוליד פחדים ורגשי אשמה, וחיפוש איזה חיזוקים, או לפחות אשמים מבחוץ, ובינתיים משהו ﬠכור שוקﬠ בלבבות. מבוגרים מגיבים ﬠל חרדה לפי דרכם, אבל ילדים מוקרנים מחרדתם ומגיבים ﬠליה לפי דרכם: בﬠקימות, בﬠצבנות, במתח, בהדחקה, ובגילויים שחלקם אלימים וחלקם ברחניים. לאורך זמן מצב כזה אינו יכול להימשך בלי להיות הרסני. למבוגרים אפשר להסביר, כי ככה הוא הﬠולם: מלא הפכים, סתירות וﬠיוותים, וצריך לחיות בו ﬠם כל זאת. לצﬠירים אסור שמוקדם מדי ייהפכו לזקנים, שמשלימים ﬠם מציאות בלתי ניסבלת. אסור לגדל אותם בציניות, כגון, כי הצודק הוא רק החזק, כי הצודק הוא רק כינוי לתמים קודם שלמד לקח, כי צודק הוא רק תחליף רﬠוﬠ למי שאין לו חוזק. הילד בנוי להיות מאוזן, בשיווי־משקל אפשרי, והצדק הוא מטיבﬠו של אדם מאוזן. וכשההכרה שהצד שלי צודק בריבו, במלחמתו, בשאיפותיו, ביﬠדיו, באמצﬠיו – אני נעשה שותף מלא ופﬠיל; ואילו כשההכרה שהצד שלי אינו צודק, או אינו צודק כל־כך – מתמוטטת הנפש הצﬠירה, ונימלטת לה אם לאלימות או להתגוננות, כלומר אם להישברות כמﬠט ואם לפשיﬠה כמﬠט, כדרך כל חיה נרדפת, וכדרך אפשרית לסבול ﬠובדות בלתי ניסבלות.

שליטת ﬠם אחד בﬠם אחר למרות רצונו – משחיתה את הﬠם השליט; התﬠלמות מקיפוח זכויות, שאני לﬠצמי לא הייתי משלים ﬠם קיפוחן, התﬠלמות אנוכיית מזכויות טבﬠיות של הזולת – שומטות את התביﬠה לכיבוד כל זכויות שהן.

הﬠדפת שלי מﬠל הכל וכפירה בקיומו של האחר והאדרת המיתוס של האקסיומות המשיחיות שלי מﬠל הצגת אקסיומות הפוכות להן הם חולי, ממש כשם שהתבטלותי שלי מפני טﬠנות זולתי ומפני תביﬠותיו – היא חולי. כשכל הﬠיוותים האלה מתרחשים בתנאי תלות מוחלטת – ביטחונית, כלכלית ואף תרבותית – בבﬠל־הכספים הגדול שדﬠתו אינה בדﬠתי, ושﬠל־סמך דﬠתו אני חי וקיים כטפיל רﬠבתן. אין לכם משחית ﬠם – מכסף זר, מﬠבודת זרים ומתלות בכספם ובﬠבודתם. פרדוקסים כאלה אינם תורמים לשום חיזוק פנימי, אלא ליתר ציניות וליתר התרפסות וכניﬠה מכאן, וזו כזו מﬠרﬠרים את המוראל הציבורי, מוסיפים לאותו בלבול לאומי, וחותרים תחת הביטחון ההכרחי, כי הצד שלי צודק.

אם תתחזק הרטינה בארץ כי הצד שלי אינו צודק דיו, ואם לחץ כל הﬠולם יוסיף וײחזק בהאשימו את ישראל בסרבנות ﬠיקשת להגיון, לשלום ולצדק – – לא קשה לתאר את מוראל הציבור בﬠוד זמן לא רחוק.

כי, כולנו ﬠדים לכך איך הולך ומתגבש בﬠולם דימוי מסויים של ישראל. כאילו אשמה ישראל ביצירת כל הﬠוולות וכל העושק וכל האומללות במזרח התיכון, וממילא גם בכל "הטרור ִהנגדי׳׳ – של הפלשתינאים המדוכאים. הודבק לנו דימוי של פולש גס אל נחלות לא לו, כשהוא מתﬠמר בזכויות ראשונות של ﬠם נידכא; ולא ﬠוד אלא שגם מתﬠלם מזכרונות הסבל שידﬠ הוא ﬠצמו לא מכבר. אינני צריך כאן להפריך סוג זה של טענות ושל עיוות ההיסטוריה של יחסי ישראל והﬠרבים, ושל תולדות התהוות הפליטים הפלשתינאים – אך בדﬠת הﬠולם הולך ומתגבש הדימוי של ﬠוולת הפולש המקפח ודורס הגוויות, דימוי זה הולך והופך למין "הסכמה כללית", שהולכת והופכת ללחץ מכל צד ﬠד שאי־אפשר שלא יפﬠפﬠ פנימה ייקלט במידה זו או אחרת.

אנחנו יודﬠים כי האמת אינה כלל כמין הדימוי הנלוז הזה. אנחנו יודﬠים שישראל, אﬠ“פ שלא תמיד לא חטאה ולא תמיד לא נסתבכה בעוולות ושידיה אינן תמיד רקְ נקיות לחלוטין מכל מיני ﬠשיות שקשה להתגאות בהן – שישראל, במבט גדול וכולל, סך הכל, כשהיוצאים מן הכלל רק מלמדים ﬠל הכלל – כי ישראל היא אחד המפעלים הטהורים ביותר והצודקים ביותר שידﬠה ההיסטוריה של המאה הﬠשרים, ושׁמפּﬠלה של הציונות במאה השנים האחרונות היה אחד ההומאניים ביותר, המוסריים ביותר, עושים צדק ומרבים צדק בעולם, הן לעומת ארצות הגירה והן לﬠומת ארצות שהמתח המשטרי הפנימי שבהן השחית ובילﬠ כל ניצן של מהפכה אנושית צודקת.

אבל אלה דברים שניטשטשו בתודﬠת הﬠולם, וכﬠת גם הולכים ומיטשטשים בתודﬠת הציבור, ובקרב הבכירים שבו, קודם כל. דיבת הזרים הופכת לחלק מן ההכרה הפנימית. לעז זידוני ומתמיד הולך וזוחל לכבוש את תום ההכרה בזכות התחייה היהודית בארץ־ישראל. "אני שייך לצד הצודק" – הוא איפוא הנושא שלפנינו. הוא אינו מובן מאליו עוד. הוא מופגז מחוץ ומתכרסם מבפנים. ולא רק במושגים אלא קודם כל במﬠשים. זה היה הבסיס מוצק של כוחנו, היוצר, המתיישב, הבונה חברה והמגן ﬠל שלומה, וזה בדיוק הולך ונעשה עתה פרוץ ומסופק ומבולבל.

השכנוּﬠ בצדקת הצד שלי – לא ייﬠשה על־ידי טיששוש מﬠשים רﬠים שﬠשינו או השתקתם בכוח, הוא ייעשה ﬠל־ידי אי־ﬠשיית ﬠוולות וﬠל־ידי הימנﬠות ממﬠשים שקשה להתגאות בהם.

שתי הכרות נידרשות איפוא כאן. הכרה אחת, כי זכותי שלי אינה מתממשת ﬠל־ידי שלילת זכותו של זולתי, ושזכותו של הצד השונה ממני – אינה מותנה בוויתורו ﬠל השונה המייחדו ממני. ושאין צורך שיקריב צד מן הצדדים את עיקרי שונותו כדי שישיג לו את שיוויון הזכויות. זכויות דומות לצדדים שונים – הם תקוות השלום. בלﬠדי הכרה זו מלחמה לא תיכלה לﬠולם.

והכרה שנייה, כי קיומו של היהודי כיהודי, אם כיהודי דתי ואם כיהודי לא־דתי, קיומו של היהודי לא ייתכן בﬠולם אלא בהגשמת הציונות. אין פתרון מﬠשי אחר להמשך קיימו של הﬠם היהודי כﬠם יהודי; כﬠם ולא כציבור מגובב של יהודים, שאין ﬠליהם אחריות להמשך קיומה של ההיסטוריה היהודית הריבונית; הכרה זו היא בסיס שאסור שיהיה בו סדק או ספק או נדנוד ספק, זו האקסיומה היהודית של דורנו: שהמשך קיומו של היהודי כﬠם יהודי לא ייתכן כלל אלא, רק בהגשמת הציונות. אם בסים זה נחלש – ממשמשת ובאה ﬠל היהודי תקופת הקרח; הוא יילך ויתקרר ממﬠט־היותו וײתכווץ, פה ושם מתוך יסורים ופה ושם כבתוך בור־של־שומן.

ג. סכנת ההתברגנות

והנקודה השלישׁית שרציתי להצביﬠ עליה היא המשכה של הקודמת.

הציונות אינה רק שלילת הגולה, תחלואיה ואימיה, אלא היא גם הגשמת הגאולה. לאמור, הציונות אינה רק מקלט בטוח לכל יהודי זקוק למיקלט, אלא היא גם רﬠיון על תיקון העם היהודי ועל תיקון החברה היהודית. בד בבד ﬠם ההתײשבות וﬠם ההגנה הﬠצמית וﬠם התחדשות התרבות הﬠברית ותחיית הלשון הﬠברית – התממשה, מתוך הרבה סבל וﬠוד יותר מתוך הרבה הוד, הﬠבודה הﬠברית הﬠצמית, אותה נטילת האחריות האישית והﬠצמית לכל המﬠשה הנﬠשה בארץ: "תנאי הכרחי להתגשמות הציונות – התרבותו של הפוﬠל הﬠברי בארץ־ישראל והתבצרותו בכל ﬠנפי הﬠבודה" – כך היתה הפרוגרמה של העלייה השנייה, ומקור כוחה והשראתה. עד היום אנו חיים מזה, מן הקרן הזו שייסדו והגשימו. היפה שﬠוד יש בארץ מתחיל שם. משמﬠות הגאולה היהודית נתפשת על־ידי הציונות כנטילת האחריות האישית והמﬠשית לכל מה שנוצר בארץ, לתהליך היצירה, לתוכן היצירה, אחריות להגשׂמתה הנכונה, הצודקת, האנושית, והזדהות ﬠם המעשה היוצר במירב הרגש, השמחה וההתפﬠמוּת – כך ניראתה הגאולה היהודית. ﬠבודה לא רק כיוצרת רכוש אלא ﬠבודה כגאולת האדם וכהשבחתו.

ממש זה ﬠתה בסכנה. לא שאין ﬠוד מﬠשי יצירה ואנשי יצירה בארץ, ולא שﬠבודה אינה אלא רק זו שבדימוי הנוסטאלגי, של נושא־פטיש ואוחז־במﬠדר ובזיﬠת אפו אוכל לחם – אלא, שרוב הﬠובדים הוותיקים בארץ – במלאכה, בחקלאות, בתﬠשיה, במדﬠ, ובﬠסקי הרווחה – נתברגנו, ורוב הﬠובדים החדשים מתקנאים בהם ושואפים לקצר את תהליכיּ ההתברגנות שלהם.

להתברגן, כלומר, להוות שכבת ביניים בכלכלה, בחברה ובתרבות, שכבה שמתחתיה יש שיכבת ﬠובדים פשוטים יותר ומיסכנים, ומﬠליה יש שיכבת בני־מזל מצליחים יותר שכבר חטפו להם הרבה. בורגנות היא תרבות, היא סיגנון חיים, והיא סתימת החיים, היא סוף הדרך, היא זיקנה בטרם ﬠת, היא מות הנשמה הרבה לפני מות הגוף. היא מוות בגיל צﬠיר, מוות האוטונומי שבאדם, היא סירוס ההרפתקני שבו, היא ﬠיקוּר החפץ ליטול אחריוּת, לצאת אל הבלתי ידוﬠ אל קסם הנוﬠז, והיא זלילת הﬠכשיּו בכל פה – ובלבד שיותר מן השני. כדי לקיים בורגנות כזו בישראל צריכים, בין השאר, לשני מקורות שופעים: לכספי האמריקאים ולﬠבודת הﬠרבים.

מה מוצאים להם היום לנפשם כל לגיונות הלבלרים הצﬠירים בני הﬠשרים היושבים מאחורי דלפק בבנקים ומכתבבים, או הממלאים טפסים בחברות הביטוח, או הפותחים להם בוּטיקים לכל מיני סידקית, או המתמכרים להימוּרים בבורסה, או כל אותם פקידונים צﬠירים מאד וכל מיני כתבנים צﬠירים וﬠסקנוֹנים צעירים, וכל אותם ה,,מסתובבים׳׳ למיניהם, ﬠל "פרנסות אוויר”, ועל "בטלה משתלמת" וכל מיני טפילוּיות ישירות ועקיפות, כאילו מﬠולם לא נשתנה דבר ו"המקצועות הגלותיים׳׳ שפﬠם ביקשנו להירפּא מהם, חזרו למלכותם בארץ התחייה. מה לצﬠיר ולבית הקברות? מה הם מוצאים להם לנפשם בכל הﬠיסוקים האלה, לדמיונם, לכוח יצירתם, אחריותם – האמנם כל יצריהם כבר כבויים חוץ מיצר האגירה (שפירושו כמובן, אי־בטחון בﬠתיד), ﬠד שכדי להיות שווים משהו, הם חייבים להצטייד בכושר קנײה של כל מה ששווה יותר?

בורגנות צריכה לממשלה הראויה לה, שתשמור להם ﬠל האינטרסים, לביורוקראטיה הראויה לה, לבילויים ולבידורים, ולכל סמלי היוקרה והדירות והרהיטים והגינונים המכובדים השײבים לדבר – אלא, שממש אלה, מﬠבר לאוקיינוס, מצויים בשפﬠ ﬠצום יותר, מאורגן יותר, מרופד יותר, וﬠשיר יותר – וﬠל כן?…

הבורגנות היא סופה של תנוּﬠה. היא סופה של התפתחות, סופה של מובּיליות – מﬠצם טיבﬠה היא היּﬠצרוּת, ﬠמידה ﬠל מה שכבר יש – יש חומרי, יש תרבותי ויש נפשי – שﬠל הרוב הוא אין, אין המחכה לפיצוי דמוי יש, ושאותו קונים בשוק הבידור, הראווה, הצריכה, וכל כיוצא בהם – ואז צריך שיהיו הﬠובדים שוקדים בכל מאדם ﬠל ה"ﬠוד׳׳, תמיד תנו עוד, וקיום רמת־החיים הופך להיות מטרת החיים. במקום להיות עובדים יוזמי תנופה יוצרת, שותפים פﬠילים לה ונהנים מפירותיה – סובבים במﬠגל הקסמים: לנוּ לא פחות מאשר "להם׳׳, לנו יותר מאשר "להם׳׳, לנו קודם לכל "להם“, מﬠגל שתנופת סיחרורו אין לפניה אלא סיחרור מהיר יותר – ולאן כל זה מוכרח להוביל?

במקום לדחות את הקירקוﬠ המוקדם של הנוער, במקום שיוסיפו הצﬠירים להיות צﬠירים גמישים ומחפשים, במקום שׂיהיו קלי־תנוﬠה ומתוודﬠים למרחב התנסויות משתנה ומתחלף – במשק, במדע, בצבא, ברווחת החברה, ובמה לא – לוקחים אנשים צﬠירים וממיתים ﬠצמם בגיל צﬠיר ﬠל נכסי־דלא־ניידי, ﬠל נכסי־צאן־וברזל, ומשעבדים מיטב חייהם למשהו שאפשר גם במקצתו, בחלקו, ובארﬠי, בדחיית הסיפוק כולו מייד, ﬠד שיגיﬠ זמנו. מאוחר יותר, בבוא הגיל להשתקﬠ כבד, להכריס כרס, להקריח בכורסא, ולנוח לנוח.

ההתברגנות המוקדמת של החברה הישראלית אינה רק ﬠניין של סיגנון, אינה רק תמיהה על זיקת ההתברגנות אל תנועת העבודה, או זיקתה אל שומרי מבוטחות נחלותיה – אלא היא שאלה של בחירה, בין נוחות של שקיעה ובין הבקעה של צמיחה.

ואין הכוונה לחזור אל הטוריה ואל הפירדה. אלא אדרבא, באמצﬠות טכנולוגיה מתוחכמת ומתקדמת – להינצל מן הטפילות ולהתקדם אל אי־התלות, ואל הריבונות, ואל נטילת האחריות – ממש ﬠל־ידי יצירה ﬠצמית מירבית, שרק היא המעניקה סיפוק אמת.

ד. אנשים כבויים

אבל, היום הסכנה הגדולה אורבת בנקודה הרביﬠית והאחרונה שביקשתי להצביﬠ ﬠליה לפניכם, והיא: אנשים כבויים. אנשים היושבים ורוטנים באהליהם ומחכים שמישהו אי־בזה יﬠשה את המוכרח להיﬠשׁות, לרבות סילוק ממשלת בגין ואז ינשמו לרווחה.

ואם אנשים כבויים הם החמצת הﬠולם, מנהיגים כבויים – הם יאוש. אנשים שרובם וראשם ﬠתה כמה שכבר היה, ולא במה שצריך לבוא ולהשתנות. איטיים כאלה, ﬠצובים, פםימיים. אנשים שפרשות מן הביוגרפיות שלהם מקפיצות אותם יותר מﬠנייני המחר.

מנהיג גדול וכאריזמאטי, דמוי אב גדול וחזק, אינו מחכה בקרן הרחוב, ורק צריך שנﬠודד אותו ונפנה לו דרך – יבוא. ואם אין כזה היום, יש אחרים, בגובה ובקומה וכאיכוּיות שבﬠבודת צוות ישלימו וה את זה. ובלבד שיהיו אנשים חברים, אנשים מוכשרים, אנשים מאמינים. די לנו במנהיגים מתקוטטים. די לנו בחבורות מתגודדות של אנשי־זה כנגד אנשי־זה. שכל מﬠיניהם להכשיל אלה את אלה. והשטן מחייך מﬠבר גב כולם. אמת, אסור לזלזל בקובלנת אדם המרשיﬠ את חברו לפני הציבור. אלא שמה יעשה הציבור? כיצד יבדוק, כיצד יכריﬠ, מה יידﬠ לפסוק, חוץ מאשר לכעוס, וﬠל המרשיﬠ וﬠל המורשﬠ כאחד. ולפיכך, הביוגרפיות המפוארות יותר והמפוארות פחות יכולות לחכות. סיפורי החיבה וסיפורי הדיבה יכולים לחכות. ההכרה שנדﬠ היום בדיוק את כל הרﬠ שאפשר לדﬠת ﬠל מישהו מפי מישהו – יכול לחכות. ומה בדיוק קרה ביניהם אתמול – מﬠניין היום את זקנתי. מה יהיה מחר הוא כל הﬠניין. להוריד את אסון־בגין מייד, ולהקים אפשרות לתקופה חדשה ומיוחלת בליבך – זה כל הדבר. רק זה. שעת קרב ﬠתה, ולא שﬠת ברוגז שולם. להוריד את בגין ולהתחיל התחלה אחרת – זה כל הדבר.

אין ﬠוד. אין חפץ בﬠת בבכיינים ולא בצדקנים ולא באנשים קרים ובעיקר לא בפחמים שרופים. והפסיקו לשאול זה את זה וכולם את כולם "של מי אתה", ב"קליקה של מי אתה" כנגד מי, ותשאלו רק מה הדרך שבה הולכים, ואיך ﬠושים שממשלה טובה תחליף מהר מאד את הממשלה הרעה הזאת. אני של אף אחד, אני לא שייך לאף אחד, אני כאן רק כדי לﬠודד את תנוּﬠת הﬠבודה להיות תנוﬠה מנצחת.

מה שדרוש כעת למדינת ישראל, לנוﬠר הגדל בה, לציונות שנתקﬠה בסימטה, לשלום האפשרי, לתנוﬠה שתתחיל לנוﬠ ולנוﬠ טוב – הוא: אנשים ﬠם דגל, אנשים ﬠם חצוצרה, אנשים ﬠם רוח, ﬠם לב חכם, אנשים שיודﬠים לקרוא אנשים, אנשים שהמחר איכפת להם מכל תמולי האתמולים. שאיכות המחר שיבוא יקרה להם מכל איבות אתמול, ומכל מקרי אתמול הטובים והרﬠים. אם יתרבו האנשים הבאים ﬠס אנשים, יקום לבסוף גל מטהר שישטוף את המדמנה הﬠכורה – וחובה ﬠלינו להפסיק להאשים, להפסיק להצדיק, ולהפסיק להתגודד, ולהפסיק להטיח זה בזה, ולהפסיק להיות כיתות כיתות, ולהתחיל סוף סוף לﬠבוד כולנו כך, שכל יום שׂנחסיר מן השלילה המתמשכת הזו, יוכל לפתוח לפנינו מהר יותר תקופה שכולנו מחכים לה, ושבשלה שﬠתה לבוא, ושכולנו כבר רוצים להתגאות בה, סוף סוף.

בושה להשאיר עוד יום אחד מין מדינה כמו זו עתה. קראו לאנשים עם לפידים ויבואו.

יזהר סמילנסקי, דבר, 30.9.79

אינטלקטואל במידבר

בﬠרב חם, בשנת תרס״ח, הגיﬠו מווהלין שבפולין לרחובות, אח ואחות: יוסף ומרים וייץ.
משאת נפשם היתה ברורה: קרקﬠ, שדות, כרמים, פרדסים, יישוב הארץ. כלומר, ﬠבודה בשדות, ﬠבודה בכרמים, ﬠבודה בפרדסים, ﬠבודה בשמירה. כלומר, ﬠבודה במחרשה, עבודה במזמרה, ﬠבודה במﬠדר, וגם ברובה.
הכל הלך למישרין, וכבר ביום השלישי לבואו כותב יוסף וייץ אל אביו: “היה לי סיפוק גמור: ﬠליתי מﬠל מיכסת הﬠרבים בחמש גומות; המה חפרו שבﬠים וחמש גומות, ואני שמונים גומות, ואף בנו של בﬠל הנחלה לא יכול שלא להללני בפני חברי".
שמתם לב לתיבה ,,כותב׳׳ – יוסף וייץ ﬠבד קשה, סבל קשה, לחם קשה – וכתב, כתב וכתב, תמיד כתב, הוא כתב וחבריו כתבו, הﬠלייה השנייה כולה כתבה, היתה שטופה בכתיבה; מכתבים הביתה, כתבות לכתבי־הﬠת, כתבי הסבר וכתבי התﬠוררות וכתבי פולמוס, וﬠוד כתבו מכתבי גﬠגוﬠים ﬠם דברי התפייטות.
תוצאות ﬠבודתו של וייץ הלא הן כתובות היישר ﬠל פני אדמת הארץ, ותוצאות כתיבתו של וייץ הלא הן כתובות ﬠל פני אלפי ﬠמודי ספרים. אי־אפשר היום לדבר ﬠל אדמת ארץ־ישראל בלי לדבר ﬠל יוסף וייץ. אי־אפשר לדבר ﬠל ישוב הנגב, ﬠל ישוב הגליל, על ישוב ההר, בלי לדבר ﬠל יוסף וייץ. אי־אפשר לדבר ﬠל תולדות היער בארץ ישראל, ﬠל תולדות הכרם, ﬠל הזית, ﬠל התמר, ﬠל החרוב או האגבה – בלי לדבר ﬠל יוסף וייץ. כשם שאי־אפשר לדבר ﬠל חבלי ארץ בארץ־ישראל, כגון השרון, כגון ﬠמק־חפר, כגון ﬠמק החולה וייבוש החולה, בלי לדבר עליו. וכך גם אי־אפשר לדבר על תולדות תורות חקלאיות כגון שיטות הטיפול בכרם, או שיטות הטיפול ביﬠר, או שיטות גידול זיתים או כרמים בארצות קרובות ורחוקות, בלי לפנות אל כתביו. ולבסוף, אי־אפשר לדﬠת ﬠל תולדות גידולה של המדינה ועל תולדות התﬠצמותה מן המצפות בנגב וﬠד ההיאחזות בחניתה, ובהר כולו, בתולדות השיטה דונם־וﬠוד־דונם, ובתולדות השיטה קוב־מים וﬠוד קוב־מים, ובתולדות השיטה ﬠוד מתיישב וﬠוד מתיישב – בלי לפנות אל כתביו המרובים, ולהחכים.
מקובל היה פﬠם כי אדם נולד פﬠמיים. פﬠם ביום היוולדו ופﬠם ביום ﬠלותו ארצה. יוסף וייץ, מיום ﬠלותו ארצה ﬠבד ולא חדל לﬠבוד. סדר־יומו תמיד היה כבד עמלנות, גדוש עשיות, נסיﬠות, פגישות, החלטות. לכל מקום רחוק טרח ובא, במקלו, בקומתו הגבוהה, ובשﬠרו המתנופף ברוח. שום ﬠצלות, מﬠולם לא, שום דחייה או בטלה, מעולם לא, ורק אותה חריצות תמיד, שמﬠל כל חובה ומﬠבר לכל מסגרת תפקיד, ﬠד שקשה לשער דונם אחד בארץ שיוסף וייץ לא מישש ﬠפרו, לא הריח ריחו, ולא נשתהה מﬠליו כדי לראות שילובו במרחב.
זה היה יומו. ואילו לילו היה ליל כתיבה. ספרים מסביבו, מנורה ﬠל שולחנו, וכתב־ידו הצלול והרהוט – רץ ללא מחיקה כמﬠט: מאמר, וסיפור, ומונוגרפיה, ורשימה, ומכתב, ויומן שביקש שלא להחמיץ דבר.
צירוף מיוחד זה של ﬠשייה ושל כתיבה מקובל היה לכנותן ﬠל דרך המליצה "סיפא וספרא", פﬠם ביקשו גם לכנותו בשם "המזמרה והﬠט", או "המחרשה והתרבות", וכיוצא באלה כינויים שהיו מבקשים לקשור כאחד שתי תכונות שבנוהג־שבﬠולם הן מובדלות זו מזו.
מצד אחד ידוﬠ טיפוס האיכר, הפלח, הﬠובד הכבד, המוצק, המפלס יומו בשריריו, בﬠקשנותו, ובהתמדתו המנצחת את פגﬠי הטבע, המתעלה מעל הפכפכות אנשי העיר הריאליזם והשירה. כנגד כל התלישות, הגלותיות, הﬠיירה, החנות, הבטלנות, לרבות הדוקטורים וﬠורכי הדין.
"האח עדרתי!”,"הידד קצרתי!”, "אני כבר חורש!", “אתמול מסרו לידי את המושכות!", ,,היום חפרתי כמו הﬠרבי ויותר ממנו!” – היו מיטב הבשורות שהריצו בני הטיפוחים אל הוריהם שבגולה – והבשורה נפוצה שם מייד, בשמוﬠות, בעתונות ובדרשות השבת.
אלא מה? אלא שמהר התברר שגם המצטיינים בגבורת כיבוש הﬠבודה, ואנשי המופת שהשתלטו ﬠל המעדר וﬠל המזמרה וﬠל הרובה וכבר היה "הכלי מנגן בידיהם", והם כבני הראשונים בשורת הפלחים, הכורמים והרוכבים, כבר זיו הארץ החדשה היה קורן מפניהם, ותמצית הזהות החדשה והפשוטה ניכר בהם כאילו היה מﬠצם טיבﬠם – וﬠם זאת, משהו בכל־זאת היה מיילל בהם, משהו היה חסר ומפרכס, וממאן לוותר: האינטלקטואלי שבהם.
שלמה צמח מספר ﬠל שנתו הראשונה בארץ (1904). איך – בﬠודו "כובש את הﬠבודה", בתוך כדי מרוץ ההתמחות בטוריה, ﬠם שהוא מכתים בבוץ החמרה האדומה את בגדו השחור והטוב שהביא מבית הוריו, ובﬠוד הוא משתכלל בהוכחת ﬠצמו כיהודי החדש, ומצליח לזמור להפליא את גפניו של מר דרובין, מוקף גבﬠות אדמדמות וֹסביונים, ונושם את ניחוח מוהל הגפנים הניזמרות כבושם דק, והﬠולם מﬠרבב סביבו חמסין ﬠם ﬠרפילי בוקר – איך "צפה וﬠלתה בו – הוא מספר – כמו מתוך מים ﬠמוקים… מסכת ﬠירובין, הווילנאית הגדולה, – – – גמרא זו שﬠזבתיה פתוחה ויתומה… באותו יום ד' לאחר הצהרים, כשנשתמטתי בחשאי מבית מדרשי וברחתי והפלגתי לארצות רחוקות. ואיך באותו ﬠרב הלך לו לבקש גמרא, משתמט ממבטים מלגלגים, וחזר לחדרו: ,,מיד הדלקתי את המנורה ופתחתי את הגמרא בפרק ,כיצד מﬠברין׳ בדף נ"ה, במקום שהפסקתי תלמודי לפני שבעה, שבוﬠות. ישבתי על התיבה ונענעתי עצמי פנים ואחור…
משקﬠ ﬠצמי בתוך הסוגיה… מנגן בניגון הלימוד, מקשה כשיש קושיא, מתרץ כשיש תירוץ, ואם אסמכתא סומך, ואם מחלוקת חולק, מתﬠמק ומשתכח בתלמודו…”
הרﬠב ללימוד, לﬠיסוק שברוח, האינטלקט שנישאר דחוי ובלתי מתרווה מﬠבודת השרירים – לא היה בלתי ידוﬠ לרבים מהם, ולﬠתים ﬠד מכאוב וﬠד משבר. יוסף וייץ מוסיף ומספר ב"דפים ראשונים" שלו, ﬠל אותו שלמה צמח ﬠצמו ארבﬠ שנים אחר כך וﬠל ,,נאומו׳׳ בליל הוודוי שלו, מפני מה הוא הולך לﬠזוב את הארץ, ואיך לאחר כל מאבקיו ההירואיים ומאמציו "לכבוש את הﬠבודה׳׳ בלי לחוס ﬠל כלום ובלי לשאול שאלות, ,,פתאום נפקחו ﬠיניו וירא כי זו לא הדרך". שום דבר לא היה כשם שציפו שיהיה. הﬠם אינו רוצה להיגאל. תנוﬠת התחייה נישארה קטנה ומוגבלת. ויחידים לא ישנו דבר. והוא ﬠצמו ֵכיחיד אחד, ﬠומד ומבכה את ארבﬠ שנות בחרותו שנתבזבזו ﬠל אידיאה שכל גודלה הוא: ,,השתוות ﬠם הﬠרבי, ולﬠמוד איתו יחד בשורת ה’ניר׳ ב,בחר׳ ולדﬠת לאחוז במﬠדר כמוהו, כדי להפיק רצון מבﬠל ,החנות־הכרם', הדואג לרווחיו בלי שיﬠבוד בﬠצמו, וכו' וכו'. ושלפיכך הוא משליך כﬠת את הטוריה הזאת, והולך לﬠזוב את הארץ".
א.ד. גורדון היה שם בלילה ההוא. ,,נו, פריצים, אולי תתנו גם לי להגיד מלים אחדות?" אמר, והמשיך ודיבר ﬠל האדם וﬠל הטבﬠ, ﬠל האדם וﬠל גילוי ﬠצמו, ﬠל היהודי וﬠל גאולתו, ﬠל התﬠלות היהודי וﬠל האלהים – וﬠל שלחינם בורח צמח ו,,אתה שוב תשוב אלינו ובשורת הﬠובדים כאן תמצא את מבוקשך". אמר לו א.ד. גורדון.
לא מה קרה אחר־כך מﬠנין, אלא התגלות הקונפליקט הזה בכל ﬠוצמתו. הדילמה גוף או רוח. לימוד ﬠבודה או לימוד דﬠת. האם העבודה עונה גם לרוחני שבאדם, האם השניים: יום עבודה מפרך בחוץ וליל ﬠבודה גדוש אצל השולחן, יום עבודה ﬠמלני בשדות הארץ וליל ﬠבודה עמלה בשדות הרוח, חוקר שלא למד במוסד אקדמאי, חוקר שׁלימד עצמו מיומנותו, אקסטרן שהקים לו מאליו "אפאראט אקדמאי”, שלימד ﬠצמו ללמוד וללמד על הכרמים, וﬠל הקרקﬠ, ועל היﬠר, וﬠל תולדות הארץ – לא כﬠבודת חובב שיטחית, או לקטנית בשולי הדברים, או רגשנית סביב הדברים – אלא כﬠיסוק בדברים ﬠצמם ובכל חומרתם, כפוף לנוהלי מחקר מדﬠיים, ככל שמצאה ידו.
מﬠצמו ישב ולמד, הﬠנײן היה בוער בﬠצמותיו, ולא כתרגיל אבסטרקטי או כחובה מבחוץ. למד שפות, הפך דפי ספרים כבדים כﬠכבר אקדמאי, וערך טבלאות מספרים כמודד אמפירי מובהק, ופירסם מימצאים שחומרת דיוקם בדוקה וﬠומדת בכל בקורת. רשימת פירסומיו ארוכה ומכובדת. טבﬠ וחקלאות, גיאוגרפיה והיסטוריה, ﬠניני השﬠה ופּולמוס הדור, מלבד כל אותם מכתבים, מכתבים מכתבים.
היום אולי קשה למצוא הרבה אנשים כאלה. המאה התשﬠ ﬠשרה ידﬠה מהם יותר: אנשים שﬠשו את ﬠצמם, ושתרבותם היתה חובקת זרועות ﬠולם ולא סימטא צרה וסגורה. ואילו בין אנשי הﬠלײה השנייה, זן מיוחד של אנשים כאלה לא היה נדיר כלל. מלומדים עובדים, תלמידי חכמים מיובלי ידיים. פרופסורים שלא הוסמכו. חוקרים שלימדו ﬠצמם לחקור. ובקצרה: אינטלקטואלים במדבר.
זכרו רגﬠ, אינטלקטואל כברל כצנלסון, או חוקר ﬠשוי־בידי־ﬠצמו כיצחק בן־צבי, אם להזכיּר בולטים שבהם, אבל גם אנשים גדושים ומדגישים ﬠצמם כמשה כרמי המורה מﬠין־חרוד, או טוביה מילר הפרדסן מרחובות, או יצחק וולקני, או ז״ס, או יוסף ברסלבי, אליﬠזר שמאלי ויהושﬠ מרגולין שגילו את טבﬠ הארץ ותולדותיה לפני כל החוקרים, או שמא נוח נפתוּלסקי, וﬠוד וﬠוד, ברשימה מרשימה מאוד, ומפוארת בﬠנווי עולם, מאותם שביאליק ביקש שיהיה חלקו ﬠמהם.
הללו מעולם לא הפסיקו ﬠבודת יומם ומעולם לא ניבטלו מﬠבודת לילם. ואפילו אם פיגרו פה ושם במידﬠ בלתי מספיק או בהכשרה לא מתקדמת דייה, מחמת ריחוק ממקורות הדﬠת וממכשירי קנייתה – הרי ערנותם וﬠרגתם לדﬠת, וכושרם המבריק לקלוט, לﬠכל ולהסיק – ואחריותם ויושרם וספקנותם הטבﬠית – סייﬠו בידם להשיב, באמצﬠים המוגבלים שﬠמדו לרשותם, השגים שרבים מן המוסמכים בכל ההסמכות לא היו מתביישים בהם.
יהודים חריפי מוח, ﬠמלנים לא יידﬠו בטלה, תאבי דﬠת ולא מיובשים ﬠל צימוקי דעת. נושא החקר ועבודת יומם – ינקו זה מזה. כושרם המעשי חידד את כושרם החקרני, ולהיפך. מנורת שולחן משוככת, ﬠמוק ﬠמוק בתוך הלילה, שקט פורה עיון, וﬠט רץ ﬠל הנײר, ומצח גבוה, ודברים ניפתחים וניגלים, כולם, אם כה ואם כה, מגלגלים בחזון היהודי החדש בארץ המתחדשת. ִ
יוסף וייץ וחבריו, לא היו מן המתנזרים מן הﬠולם ב"מגדל השן", ולא היו מן הניסגרים מן הﬠולם ב"חצר המשק", הם פתרו את החצוי ﬠל ידי כפל ﬠבודה, ובמקום מגדלי השן או חצר־המשק – הביאו מופת של גם וגם. אדם אינו יכול בלי שאר רוח. ואדם אינו יכול בלי יסוד עולם מﬠשי. אומלל הוא האדם שנדון לדכא את מחציתו, ולחוש עצמו במעצר אם מן הרוח ואם מן העשייה. ההם, אנשי העליה השנײה ההם, הראו בעליל כי ניתן הדבר, בלא תנאים ובלא הקלות ובלא זכויות יתר, לאחד את הכפל: איש רוח ואיש ﬠשײה באדם אחד. ﬠד כדי כך, שבכל מקום ומקום בארץ ישראל, שאיחוד הכפל הזה נתממש – קרה שם מן המשובחים שבדברים ופרחו שם הישגים שמהם אנו לוקחים וניזונים ﬠד היום. התחוללו שם מיטב דברים שעליהם ובגללם אנו מתקיימים עד היום. וכבר לקחנו מהם בהקפה הרבה, וכמעט יותר מדי.
אריסטו הגדיר מה בין עבד ובין אדון. "כל מי שתפקידם השימוש בגופם וששימוש זה הריהו הדבר היותר טוב שיוצא מהם – אלו על־פי הטבﬠ עבדים׳׳, ואילו האדון, כמובן, הוא מי שחושב. איך לא להבדיל לשני ניפרדים את החושב מן הﬠושה? איך מבטלים את האדון ואת הﬠבד? איך עושׁיּם ﬠולם חדש ויפה וצודק, מﬠשי ורוחני כאחד, חזק ומוסרי כאחד?
ורק עוד דבר אחד צריך להזכיר כאן לבסוף, שנוגﬠ למסכת חייו של יוסף וייץ, ולמסכת מﬠשי כל בני דורו, וגם נוגﬠ לשעה המיוחדת הזו שאנו עומדים בה כעת בארץ.
בשנות חײו האחרונות של יוסף וייץ, מררה את ליבו ירידת קרנה של הקרן הקיימת. מעשיה של הקרן הזו עד קום המדינה לא ניקראו בשמות קטנים: היא לא קנתה אדמה, היא לא רכשה קרקﬠ, היא לא העבירה בעלות על נכסים – היא עסקה ב,,גאולת הארץ", ולא פחות. ואילו לאחר קום המדינה לא כמות הקרקע היתה עוד השאלה ולא השיטות להשבחתה. השאלה הקשה, הקשה מכל, חסרת התשובה מכל – היתה איך עושים מן היהודים עם.
מוקדי הקשב הלאומי נעתק מדונמים ליחסי אדם, מהפרחת שממות הנגב וצחיח ההר וביצות החולה – ליחסי עדות, שבטים, כוחות מתﬠוררים ותחרות על עמדות המפתח, על שליטה ועל שוויון ערכם של שונים במוצאם, ובקצרה: הקרן הקיימת נידחתה לצל, מפני ששאלות כמות ואיכות הגיאוגרפיה הפיסית פינו מקום לשאלות כיוון והעדפות ההיסטוריה היהודית.
איך לעשות אדמה טובה מלא־אדמה – כבר יודעים. אבל איך לﬠשות מן היהודים שבאו לכאן את עם ישראל – ﬠוד אין יודעים. מה הופך ﬠם, לﬠם ישראל, ואיזה מין עם יהיה עם ישראל? וﬠד ששואלים על היערות ועל החולות ועל ההרים – עומדות השאלות איך לעשות שעוד יהודים יירצו לבוא לכאן, איך לﬠשות שפחות מבני ישראל יירדו מישראל? איך לעשות שלא יהיו כאן מנצלים ומנוצלים, יהודים המנצלים עבודת זולתם? איך לﬠשות שלא יעשה עם ישראל לזולתו מה שששנוא עליו שעושים לו? איך מחזקים את ההכרה שיש דברים שאסור לﬠשות, ושאסור בתכלית האיסור להיות להוטים לקחת מעבר למותר ולראוי; ובקצרה: איך מתגברים שלא לפתור בכוח מה שצריך לפתור במוח בלב ובאנושות? ועוד שאלות גדולות כיוצא באלה.
וכאן אנו עומדים היום. והדור מצפה לתשובה.

ס. יזהר הדאר, סב, 8 (יז כסלו תשמ"ג 3.12.1982): 69 – 70.
הדברים נשאו ﬠ"י הסופר בﬠת אזכרה שנﬠרכה במרכז לחקר ההתיישבות ברחובות במלאות 10 שנים לפטירתו של יוסף וייץ.

 

 

 

בין הגירה למערב והגירה למזרח

לפני כמאה שנים היה מספר היהודים בﬠולם כשבﬠה וחצי מליון; כתשﬠים אחוזים מהם ישבו בארצות אירופה; רובם הגדול באירופה המזרחית וברוסיה הצארית לבדה ישבו כשלושה מליונים יהודים. מכל שני יהודים בﬠולם אחד ישב במזרח אירופה; וישיבתם שם נתמשכה ברצף אחד למﬠלה מאלף שנים.

בסוף המאה שﬠברה נשתנו הדברים בﬠולם ובﬠיקר במזרח אירופה, והיהודים הכירו ללא־מנוס כי ﬠליהם לﬠקור מרוסיה ולצאת אל מקום אחר.

וכך, בין 1881 ו־1914 השתנתה התמונה הקודמת מקצה אל קצה: כשלושה מליוני יהודים ﬠקרו אז מאירופה ונדדו והגיﬠו לאמריקה והשתקﬠו בה. וﬠוד כשלושים אלף יהודים ﬠקרו אז מאירופה ונדדו לארץ־ישראל והשתקﬠו בה. לאמור, ﬠל כל מאה יהודים שנדדו ממזרח למﬠרב, פנה דרומה־מזרחה יהודי אחד.

המסﬠ הגדול ממזרח למﬠרב לא היה מנת חלקם של היהודים בלבד; אוכלוסיות גדולות של מהגרים נדדו באותו זמן מאירופה לאמריקה: מאירלנד, מאיטליה, מגרמניה, מסקנדיבניה, מיוון וﬠוד – בﬠוצמה שלא נודﬠה ﬠוד כמוה בתולדות ההגירות ונדידות הﬠמים. כ־20 מליון נדדו אז ממזרח למﬠרב כשבנדידות הﬠמים הקודמות לא נﬠו אלא כמה רבבות מדי פﬠם.

*

מה הניﬠ את המוני היהודים, כשׁנילחצו להשיב לשאלה הגדולה "לאן?” לתשובה האחת וההחלטית: "מﬠרבה”! שהרי התשובה "ציונה" היתה לכאורה צפויה יותר? ﬠם כל הרוחות החדשות שהתחילו מנשבות בתחום היהודי וסוחפות את צﬠירי בתי–המדרש "אל האור", ﬠדיין היו רובם־ככולם אנשים דתיים, תרבותם תרבות יהודית שורשית, מנהגיהם מנהגי מורשה, ותפילתם השׁגורה ﬠל פיהם היתה חוזרת וקוראת וחוזרת ונשׁבﬠת בירושלים?

סביר היה שכשייאלצו לﬠזוב את מקומם בגולה – יתנﬠרו, ואם לא כולם הרי בהמונים ניכרים ייפנו ציונה, גם באינרציה של תודﬠת דורות ﬠל דורות, וגם בהכרה מחדש, ﬠם כל התחדשות הלאומים באירופה, מעודדים בארגומנטים ראציונאליים ובארגומנטים אמוציונליים, והנדידה מזרחה לא היתה נמחקת מפני הנדידה מערבה?

וﬠם כל זאת, באותו רגע היסטורי של ההיעקרות ושל ההכרח להשיב מניה וביה תשובה החלטית, על מגמת הנדידה – ההכרﬠה היתה אחת, כללית וסוחפת: מﬠרבה, בזרם היסטורי יחיד, מנצח ובלתי נימנﬠ.

הארגומנטים לנדידה מﬠרבה היו כבירי כוח: פשוטים, מיידיים, ופותרים היטב, ולפיכך חזקים והכרחיים ופטורים מכל תﬠמולה, ﬠידוד או הטפה: המוני בית ישראל כהמוני מהגרי איטליה, אירלנד סקנדינביה וכו' – קמו ונדדו מﬠרבה במין מובן מאליו סוחפני, ﬠד שאפילו כשהיתה קבלת־הפנים באמריקה נוקשה, וחבלי ההסתגלות היו לﬠתים קשים מנשוא, והמציאות מאכזבת ואף מתאכזרת – הרי לטווח רחוק ובסךֵ־הכל הצדיקה הנדידה לאמריקה את ﬠצמה מהר והיטב.

*

יוצא, שלמבט מרחוק המשקיף ﬠל מﬠשי היהודים בשלהי המאה הקודמת ובפרוס המאה הזאת – לא היתה נדידת יהודים אז אלא רק אחת, כולה ממזרח למﬠרב. ה"סטייה הציונית", ממזרח לדרום־מזרח, לא זו בלבד שהיתה מבוטלת בכמותה (30 אלף כנגד 3 מליונים) אלא אף ברישומה ההיסטורי – אלמלא מה שבא אחרי־כך, לפני מלחמת העולם השנייה ולאחריה – ממבט מרחוק, ניראה שכשנצטרכו יהודי מזרח אירופה (שהם יהודים משורשים ביהדותם, באמונתם לרבות בתקוות המשיחיות) לﬠקור ממקומם – קמו כולם וﬠקרו בתנופה גדולה ואחת – ממזרח למﬠרב.

אלא, שלהיסטוריה, כמדומה, אין אף מהלך אחד שמתמצה כולו במהלך אחד ובתנופה אחת; והמהלך שהקיף בשﬠת גבורתו כמה שהקיף במוﬠד אחד, המתין, כביכול, לעוד מוﬠד כדי שישלים מה שלא נישלם בפﬠם הראשונהּ. כﬠבור דור או שניים או שלושה, חוזר אותו חוק היסטורי גדול, שכשנוצרות נסיבות הולמות, ותוקף את אלה שלא הופﬠלו ﬠל ידיו בפﬠם הקודמת, ואוסף ולוקח אותם להמשך מסעו.

וכך, הנדידה מערבה לא נתמצתה כולה בשלהי המאה הקודמת ובראשית המאה הזו, אלא נשתהתה דור או שניים וחזרה ונתגלתה שוב במלוא תוקפה, כחוק היסטורי, ועתה, משניתנה רשות ליהודי רוסיה לצאת, הרי הם נושרים ברובם מﬠרבה (“הנושרים") ולמרבה התמיהה, גם בני הנודדים ציונה ובני בניהם, מכל מיני סיבות, עוקרים ונודדים מﬠרבה ("היורדים"). כביכול רק ﬠקף חוק הנדידה את הקו הישר והקצר, ורק נתמהמה בכמין לולאה היסטורית שנישמטה לזמן־מה, וחזר לשלוט במהלך הדברים, בשלב מתאחר, וחוזר ומנצח הכיוון ההכרחי, דרך־המלך ההיסטורית של הנדידה הגדולה: עקור ונדוד ממזרח – מﬠרבה.

*

בני־אדם מרובים, כשהם קמים ונודדים ממקומם אל מקום אחר, מניﬠ אותם, מן הסתם, הצורך הדוחק להחליף פחות ביותר; מרﬠב אל לחם, מרדיפות אל מיקלט, ממאסר אל חופש וכו' וכו' – וכביכול פוﬠל כאן איזה חוק ברזל פשוט והכרחי המוליך כאמור מן הפחות אל היותר, מן המצוקה אל הרווחה, נקרא לו "חוק ההסתברות האנושית הנוחה”, שלפיו פונים בני־אדם אל המקום שסביר מכל למצוא בו תשׂובה יעילה יותר למצוקה הדוחקת,‏ בפחות קשיים, בפחות מאמצים, בחסכון אנרגיה וביתרון של תוצאות מיידיות. אין צורך להסביר הרבה מפני מה הנוח ﬠדיף על הקשה, והמיידי ﬠדיף על המשתהה, וריבוי ההזדמנויות עדיף על דלות ההזדמנויות.

אבל, ﬠם זאת, גם לחוק הזה יש יוצא מן הכלל. כנגד הנדידה מן המצוקה החומרית המיידית אל הפתרון החומרי המיידי, יש ﬠוד נדידה אחרת. לﬠתים היא ניראת כהליכה כנגד ההיסטוריה, או אפילו כהליכה למרות ההיסטוריה. נדידה שאינה מוכתבת ﬠ"י הפתרון הנוח לכל האוטומאטי אלא ﬠ"י פתרון של דווקא. פתרון של בחירה אישית ושל הכרﬠת רצון אישי המתגרה בהיסטוריה. הכרﬠה שניזקקת מייד להתמודד ﬠם כל השטנים האורבים לה מﬠבר לקו דרך־המלך.

כזו היתה הציונות בכללה, בעיקרה. אבל, כמובן, לא בכל פרטיה: תמיד נימצאו אנשים שקיוו למצוא בציון מה שקיוו אחיהם למצוא באמריקה: פתרון חומרי מיידי, קונקרטי, בפחות מאמצי השגה, וביותר השגים נמדדים מיד. אלה הﬠמידו ﬠצמם כמרומים, והאריכו ישיבתם כאן רק לזמן ורק בתנאי, וכﬠומדים ﬠל סף תור היוצאים – מיד יתקנו את הסטייה ויחזרו למגמה ההיסטורית: ממזרח למﬠרב.

יהודי הזרם הגדול, משﬠמדו לפני ההכרח להגר, ידﬠו בדיוק מפני מה הם מהגרים ולשם מה הם נודדים: מפני המצוקה הקונקרטית ולשם ההיחלצות הקונקרטית ממנה. מהר, היטב, וביתר נוחות, שהיפוכו הוא, כמובן, לאט, במאמץ אין־קץ, ובדחיית סיפוקים.

והמערב, כידוע, הּוא "ארץ ההזדמנויות" הפתוחות, למרות כל התלאות ויסורי הקליטה, ארץ מרחבים ﬠשירה, ומקום בה לכל המוני המהגרים, וסיכוי סביר להצלחה. היהודי שׁקם במזרח ונדד מﬠרבה, נסﬠ כדי לפתור היטב את מצוקתו המיידית, את מצוקת משפחתו, את מצוקת בני סביבתו, וחוק "ההזדמנות הסבירה הנוחה" הבטיח לו פתרון אישי כזה, פתרון סביר לו, למשפחתו ואף לקהילתו הקרובה.

ואילו הנדידה למזרח, אף כי לכאורה הונﬠה ﬠ"י מאגר חלומות דורות, ופניה אל הגשמת חזון דורות, וכאילו היתה כבר מסוכה במזיגה דמו היהודי, – חל ﬠליה חוק אי־ההסתברות, אי הסיכוי־הסביר לפתור פתרון ריאלי למצוקה ריאלית; וכבר למחרת בואו של הנודד אל חוף יפו, ניתקף לחצים מכל צד, מצוקות, פחדים, שינויים, היפוכים, מﬠל לכוחו המצוי ומﬠל הרגליו השגורים, בבת־אחת ניקלﬠ למצב חסר הגדרה, למצב פתוח מאד, פתוח מדי, בעיר פרזות חשופה, נתבע לעירנות יתר, לﬠמידה ﬠל המשמר, למלחמות של הכל בכל סביבתו הקרובה והלא־ידוﬠה, והרוב מה שהביא ﬠימו, החל בחליפת בגדיו וכלי העבודה וﬠד למושגי היסוד, ולדפוסי היום־יום ניראו שלא במקומם ומחוץ לתוקפם, ובקצרה הוא טבע מייד בתוך מצב שאפשר לקרוא לו "התחלה אין־קץ", התחלה בלתי־מבטיחה, בלתי־בטוחה ובלתי־מבוטחת – בארץ המובטחת.

כך, שמהר מאד התברר כי אי־אפשר לחיות בברירה הציונית בלי להיות מצויד או מופעם באיזה אף־ﬠל־פיּ־כן נחוש, מוסבר ובלתי מוסבר, אﬠפ"כ של יום־יום, קונקרטי יותר מכל קונקרטי, ריאלי מן הריאליות מין אﬠפ"כ הדוחה אכזבות, הדוחה יאושים, הדוחה הוכחות מיאשות, והמﬠדיף סיפוקים רחוקים על פני תשובה קרובה, כשם שמקבל חלום באותה רצינות, שאחרים מקבלים מציאות.

הנודד מזרחה היה אפוא שונה מן הנודד מערבה, גם כשהיו אחים שגדלו כאחד.

הנודד מﬠרבה בתוך הזרם האדיר והגורף, נדד לשם פתרון מצוקתו האישית, המשפחתית, הקבוצתית; בﬠוד הנודד מזרחה הוסיף ﬠל פתרון מצוקתו האישית גם את פתרון המצוקה הגדולה, שמעבר למצוקתו האישית, מצוקת יחיד. באופן ציורי אפשר לתאר את הנודד מזרחה כמי שנוסף ﬠל צרורותיו האישיים גם הוסיף וכיתף ﬠליו משהו ממשא ההיסטוריה היהודית – את האחריות להמשך קיומה של ההיסטוריה היהודית כהיסטוריה של הﬠם היהודי. ו"היסטורי" כאן, מכיל בו את כל מה שהיסטוריה אוטונומית כוללת: לרבות ﬠבודה מתשתית וﬠד טפחות. לרבות הגנה עצמית פעילה, לרבות תחיית הלשון הﬠברית, לרבות יצירת תרבות לאומית, וﬠוד וﬠוד, וקודם־לכל: ממש נטילת אחריות להיסטוריה של הﬠם היהודי, לקיומה של ההיסטוריה היהודית כהיסטוריה של הﬠם היהודי, אחריות להמשכה של ההיסטוריה, אבל גם לשינוייה כביטוי לשאיפות להקמת חברה מודרנית משופרת, משוכללת, צודקת, ובקצרה שיש בה "יותר" מן החזון היהודי והחזון האנושי בכללו.

יוצא, שהנדידה היהודית מזרחה, הנדידה הציונית, היה בה רצון השתמטות מאוכפו של חוק כללי איתן: מחוק הגיון הסבירות האנושית הנוחה: שבפחות אנרגיה יושג יותר סיפוק אישי מיידי. הנדידה מן הפחות אל היותר, נתפרשה כאן במונחים של אידיאל ושל אוטופיה ושל חזון לﬠתיד, ושבדיוק מטבﬠ היותם אידיאל, אוטופיה וחזון וכו' – לא היו כולם קונקרטיים, ולא כולם ריאליים, ולאו דווקא תשובה אד־הוק מספקת לאדם שפקדתו מצוקה קשה.

*

השאלה ששאל היהודי שנדד מזרחה ושלא הייתה שאלתו הראשונה של היהודי, שנדד מערבה – היתה, איך לקיים את ﬠצמו כיהודי, ולא רק איך לקיים את ﬠצמו; איך לקיים את יהדותו של היהודי בתקופה ההיסטורית הזו: כיהודי מודרני, בﬠולם חילוני כבן לעם ממשיך היסטוריה ייחודית, לעם מודרני בהתהוותו בין ﬠמים מודרניים, ולא רק התקיימות כחברה בﬠלת זיכרונות וקשרי ﬠבר מתרחקים ופוחתים. הציונות היתה הכרה כי כדי לקיים אחריות ﬠל המשך ההיסטוריה היהודית, מן ההכרח לקיימה‏ ﬠל פיסת טריטוריה פיסית, וכי אם טריטוריה פיסית – הרי אין לו לעם היהודי ﬠלי אדמות אלא ארץ ציון וירושלים.

הפתרון הציוני הוא איפה ההכרה כי אין דרך אחרת מלבד דרכה, לשם קיום העם היהודי ולשם קיום יהדותו של היהודי, לרבות יהדותו של היהודי הלא־דתי, החילוני, לרבות היהודי שומר המסורת, לרבות היהודי המבקש לשנות מן המסורת: הציונות אפוא היא התשובה איך לﬠשות שלא ייתם יהודי כיהודי מתחת השמיים, ואיך הניצל מרוב הפורﬠנות לא יימחה מרוב הטובה.

יסוד התנועה מזרחה, של אותו זרם דק שהפקיע ﬠצמו לפני מאה שנה מן הזרם ההיסטורי האדיר שנהר מﬠרבה – היה האף־ﬠל־פי־כן, הבﬠת הרצון להפיכה, הבﬠת הרצון להתקיים כיהודי, הבﬠת רצון מתוך הכרת חשיבות המשך הקיום היהודי כיהודי, מתוך הכרﬠה בין ברירות סבירות יותר, ומתוך נכונות, וזה בﬠיקר, מתוך נכונות ליטול ﬠליו אחריות. אחריות להליכה כנגד הזרם.

יסוד התנוﬠה הוא איפה האﬠפ"כ. כשהוא אﬠפ"כ מתרופף החוק הגדול שביסוד הנדידה הגדולה מﬠרבה, ואילו כשמתרופף האעפ"כ – ‏מייד מתחזק הזרם הגורף הנוטל את יהודי רוסיה "הנושרים" ואת יהודי ישׁראל ”היורדים”, וכאילו רק המתין להם בפינה לשﬠת חולשה זוּ כדי לגרפם הלאה במדרון.

שודר בקול ישראל ושב ונדפס בדבר, בעיקבות דברי יזהר בועדת  הקליטה של הכנסת אשר דנה ב"נושרים", 1982

רשמי־ביקור בברית־המועצות

­שׂבועיים הייתי בברית המועצות וכשחזרתי עשו אותי מומחה. אני פוגש אנשים אשר בסקרנות אמת חוקרים אותי על קטנה וגדולה ואינם מוכנים לקבל דעתי, שאינני בר־סמכא כל עיקר ואין בידי אלא רשמים בלבד.

חובתי להקדים ולהודיע שכל מה שאומר, חלות עליו שלוש הסתייגויות. ראשונה – אינני שומע רוסית ולפיכך כלי קליטתי היו מוגבלים בקשר האנושי החשוב ביותר; שניה – שבועיים אינם פרק זמן שאפשר לקבל בו מושג של ממש; שלישית – כל מה שאומר לא יהיה אלא אמת חלקית וקטועה, לפי שהוא ﬠוסק בארץ ענקית אשר כל מושג פשוט חוטא לדיוק.

שׂארץ זו ﬠנקית נוכחתי לא רק בסיורי בעיר מוסקבה בת 7 מיליון, אשר ראיתי רק רחובות אחרים בה, אלא גם בטיסתי ממוסקבה לאודיסה באוירון מנמיך ואיטי, כשמתחתי נגולה אדמה אשר שיעוריה עלו על כל מה שראיתי אי־פﬠם – לפיכך אם תתפסוני, שאני מזדרז להסיק מסקנות מרחיקות־לכת, תפסוני בכנף בגדי והזכירו נא לי, כי זו מסקנה פזיזה.

אולם לא עלה בדﬠתי בשהותי הקצרה, כי למרות כל ההסתייגויות יהיה בפי כל כך הרבה לספר ולהשיב על שאלות. וכשנזדמנה לביתי קבוצה של חברינוֹ על מנת שאספר להם על רגל אחת מרשמי, הייתה שעה מוקדמת לפנות בוקר כשסיימנו בלי שהשלמנו.

ארץְ זו אדם בא אליה משורין בדעות קדומות, מהן שליליות ומהן חיוביות. ולפיכך ההיכרות, שמכיר אדם את אשר מתגלה לו יום יום, פועלת ﬠליו בהיאבקה כל הזמן בדעה זו או בדעה אחרת שהיתה עמו מראש. אף על פי כן השתדלתי להתנער ולהיות חופשי ולקלוט רשמים בלי כל תשלום חוב לדעות קדומות, אף כי אינני בטוח שהצלחתי בכך. חיפשתי בעיקר כל שעות ביקורי שם איזה מאור, שאוכל להביא בחזרי הביתה, כמין לקח טוב או דוגמה שיפה ללמוד ממנה.

אתחיל בקבוצה של רשמים, שיאה להם הכותרת "חיפוש אחרי שרשים". גם קודם שיצאתי ידעתי, כמובן, כי רוסיה הטביעה חותמת על אותה עליה, אשר הניחה את יסודות הארץ כאן. אולם לא שיערתי עד היכן הדברים עמוקים ועזים. ראיתי לפתע במוסקבה פינות בתל־אביב מלפני כמה שנים. מצאתי באודיסה פינות מתל־אביב־יפו. נוכחתי במינהגים ונימוסים ובהליכות מוכרות יפה בחוגי אנשים, שנתנו את חותמם בחברה הארצישראלית. לא רק בנימוסי שולחן, לא רק בהליכות רחוב, לא רק באופן ההתלבשות, אלא, ובעצמה מדהימה, שעה ששמעתי את הנאומים של ראשי המדינה וקודם כל את נאומו הגדול של חרושצ'וב בקונגרס השלום. שלוש שעות נאם חרושצ׳וב והיה סיפק בידי לשמוע בדבריו, מבלי שאבין שפתו, את קולם של רבים מטובי מנהיגינו, באופן מבנה הנאום, באדריכלות ובדיקציה. צורת הנאום המציגה את נושאיה וחוזרת אליהם באליפסות אין קץ; הדיבור חסר ההומור ומלא הסארקאזם; התוקפנות, שבה הוא נוקט לגבי יריביו ללא כל חמלה; רוממות הפניה שהוא פונה אל רגש הקהל ואל יצר הציבור לשמוע דברי חזון ושליחות – כל אלה וכיוצא באלה העמידו לפני על דוכן נואמים במחוות־ידים זכורות מאוד, אישים דגולים ויקרים אשר זה מנהגם על הבמה.

לא אדבר על מה שקוראים ,,גילויי אסתטיקה" ולא אנסה לפסוק אילו מהם אמנם אסתטיים ואילו מהם, כפי שנראו בעיני, אינם כאלה כלל וכלל. מכל מקום לא מעט תופעות, שעליהן אני מצטער בארץ, אותה רשלנות אפורה, אותה התלהבות קלה האומרת, כי חשוב ,,הלב׳׳ ולא צורת הביטוי – כל אלה וכיוצא באלה הזכירו לי כל הזמן את עמי, את ארצי ואת השורשים אשר מהם צמחה ההוויה שלנו.

הנה מוסקבה. הבנינים בני שתים־שלוש קומות בגוון צהוב־אוקר, ﬠם חנויות מעטות ותנועה מעטה עוד יותר, כמין עיר פרוביבציאלית גדולה אין קץ ומשתרעת לכל צד. לא יועילו גם רחוב או שנים בעלי שיעור קומה יהיר ורחב ידים, או בניני־ענק נושאים למרום את הכוכב האדום. התמונה בעיקרה היא של עיירה, שוממה למדי, בלי כל נקודה של צבע או של משיכת־לב משתרעת במין עצלתײם נוגות. (כשירדתי בדרכי בחזרה לנמל התעופה בוורשה ראיתי מיד את ההבדל בדברים פעוטים ביותר בין מוסקבה האפורה, הבלתי־עליזה, השתקנית, ובין גינוני בית הקפה שבנמל התעופה בוורשה, כאילו שני ﬠולמות רחוקים. ואילו ביקורי בפרג, בדרכי אל מוסקבה, גילה לי בפעם הראשונה מהי עיר עצובה, יפה ועצובה, ומין שתיקה ריקה נסוכה עליה).

נחזור למוסקבה. עם רדת הלילה, הרי זו עיר ריקה מתנועה ואפילו ברחוב הראשי, רחוב גורקי, אשר בו היה בית־מלוני, מלבד שעות הבוקר ושעות אחר־הצהרים אשר בהן התנועה ניכרת ובולטת, הרי גם שם מתרוקן הרחוב הרחב ונעשה צועק ריקנות. אפילו הרכבת התחתית הנקיה, המפוארת, אשר עליה תפארתם, בלי להזכיר כי נבנתה בימי רעב, איננה צפופה ואין בה דוחק ויש איזו ריקנות או היינו־הך בנסיעתה. אותו רחוב גורקי בנוי, כפי שאמרתי, בתי מידות בני עשר קומות, מיושרים (אף על פי שחברי מסקין זכר את הרחוב הזה כשבתים יוצאים ונכנסים בו), ומסתבר, שמפעל ענק נערך כשגררו בנינים עצומים אלה ויישרו אותם בטור, כאילו היו שורת חיילים. בנינים גבוהים אלה, שערי ענק בני ארבע קומות, כאילו היו מחכים לאיזה ﬠוג גבוה מכל העוגים שייכנס בהם, מגדלי פעמונים מלמעלה, הﬠשויים לנוי, ולא לפעמונים, עמודים גבוהים לתפארת ולהתפארות. המפתיע עד להדהים ברחוב זה היה דווקא מה שמתגלה מתוך שערי הכבוד הגבוהים האלה, או מתוך חלון חדרי שבקומה הגבוהה, הנשקף אל החצר הפנימית שלמטה. נתברר, כי מיד מעבר לחזית הנהדרת דחוקים בחצרות ישנות מבנים רעוﬠים וישנים ועלובים ובהם גרים המוני אדם כשהם נכנסים ויוצאים ברחישת נמלים כל כך לא־צפויה לעומת כניסת־החזית הרוממה, שהיא כל־כך בת עולם אחר, שצריך היה להיות שרוי באיזה פרבר מרוחק ונידח, והנהו כאן, ממש בשר מבשר החזית המפוארה, המצוחצחה, ששומרים את נקיונה בהקפדה ראויה לכל שבח.

בבתים עלובים אלה וכיוצא בהם גרים רוב בני מוסקבה, משפחה לחדר, משפחה לחדר, כשחדרי השירות משותפים הם לחמש־שש משפחות. בעיבורה של העיר ובפרבריה המרוחקים בונים, אמנם, שיכונים חדישים, העושים רושם חיובי, נקי ופתוח לאור ולאויר.

ברחוב גורקי, מתחילים מאז אשמורת בוקר בסדרי נקיון, שטיפה וריבוץ הרחובות. כשצעדתי בוקר אחד שם ראיתי את העושים במלאכת הנקיון. הם אינם אלא קבוצה של סבתות באות־בימים, הגוררות צנורות גומי עבים וארוכים, למען עשות את מלאכת הנקיון, עד כדי לﬠורר רחמים ורצון ללכת לסייע ﬠמן. פﬠמים אחדות, כשגשם שוטף ירד, לא היה זה אות להפסיק את מעשי השטיפה והרחיצה. חוק הנקיון קודם לתעתועי מזג האויר.

העוברים ושבים ברחוב לבושים בכללם תלבושת אפורה מרושלת למדי. צוארונים פתוחים, מעילי גשם דהויים לגברים ותלבושת חסרת כל סימן של נוי לנשים, עקבים שטוחים, הליכה עייפה ומשהו קדורני ואפור בתהלוכת האדם על המדרכות. גם כשבקרתי בתיאטרון ,,בולשוי" לא היה הקהל לבוש בגד חגיגי, אלא משהו משופר יותר מתלבושת הרחוב הרגילה. הם נוהגים להתאסף בתיאטרון שעה ארוכה לפני עלות המסך, כדי לבלות בין כתלי התיאטרון בשיחות. בפגישות ובהרגשות שבת זוטא.

גם האיש, גם האשה עובדים. רושם זה אינו מרפה מן התייר: כולם עובדים. מסתבר, שאין מקבלים סעד, אלא עובדים עד גיל 65 תמורת שכר נמוך, כדי 35 רובל לחודש, שהוא שכר אותן שוטפות הרחוב, או משרתות המﬠליות (במלונות שבקרתי אין נﬠרי־מעלית, כי אם סבתות־מעלית). ﬠבודת השרותים זולה ביותר, ונעשית בידי שכבה סוציאלית נמוכת־משכורת, אבל נפוצה ונראית בכל מפעל ומפעל. ראיתי נשים נוהגות באוטובוסים גדולים, ראיתי נשים בעבודת בנין כשהן נושאות דליי חצץ, ראיתי אותן בסרבלי עבודה בבתי־חרושת, ואמרו, כי אין סוג עבודה שאין האשה שותפה בו. כשחוזרים מן העבודה מתחילה פרשת עמידה בתור להביא צרכי מזון הביתה. תמונות, שהזכירו את תקופת הצנע בארץ, נראות בכל מקום ומקום. תור ללחם, תור לתפוחי־אדמה, שאגב לא היו באותה תקופה, תור למים מינרליים, תור ל"פרבדה׳׳ בבוקר, ותורים מיוחדים במינם על־יד המספרות וביחוד במספרות הנשים, שמשעות־בוקר מוקדמות ביותר כבר מזדנבות בתור ארוך ומחכות לפתיחת המספרה. רק לאחר שעמדו בכל התורים ההכרחיים חוזרים לביתם אל אותו חדר אחד למשפחה, עייפי עבודה ועמידה בתור. מובן שגורל זה אינו חל על אותן שכבות, שמשכורתן גבוהה ועולמן ניתן להן.

חנות אחת ﬠשתה עלי רושם מיוחד. זו היתה חנות למימכר תכשיטים. היו אלה תכשיטים זולים, שנמכרים אצל רוכלי סדקית אצלנו בכל שוק. באותה חנות ברחוב גורקי אי אפשר היה להיכנס אליה מעוצמת הצפיפות שנצטופפו נשים זו על גב זו, כדי לזכות בקצת מותרות של נוי שמוצעים להן ביד קמוצה. אף על פי כן, היו תכשיטים דלים אלה יקרים מאוד. דומני, שכל דבר ודבר יקר שם. מחירים אחדים, שקלטתי אגב טיולי, נחקקו בזכרוני, כגון נעלים שמחירן בין 25 ל־30 רובל (המשכורת הנמוכה העממית היא 35 עד 40 רובל) לחם, שמחירו כ־2 לירות ישראליות הקילו, המסעדות שסעדנו בהן ושהיו כמובן, מן היקרות, היו הרבה למעלה ממה שיכול להרשות לעצמו אזרח ממוצע. זכרו נא, כי רופא מתחיל או מהנדס מתחיל משתכרים כ־70־80 רובל לחודש וכי משכורת של 100 רובל לחודש היא מן המשכורות הממוצעות הגבוהות הנפוצות ביותר, אין פלא, איפוא, אם ראינו תורים רבים ליד חנויות לתיקון נעלים. עם זאת אמרו לי, מבלי שאוכל לבדוק את הדבר, כי משכורתו של השוטר כנגד אלה שמניתי היא כ־150 רובל לחודש – עדות למי שהמשטר חפץ ביקרו.

על הרקע של תמונה זו תוכלו לראות ולהבין את מראה החברה המצוצמת יותר, המרויחה פי כמה מעל המשכורת הממוצעת שהזכרתי. שמעתי, כי אנשי צבא בדרגות הגבוהות משתכרים כ־900 עד 1000 רובל לחודש: שמעתי כי סופרים רבים, שחקנים ואנשי אמנות יוצאים במכונית עם נהג מצוחצח כשוילה פרטית להם בירכתי העיר. כשביקשתי לראות כמה מחשובי הסופרים (בתוכם יבטושנקו) ענו לי כי בעונה זו של השנה, הרי הוא כעת בהבראה.

וכשוחחתי יום אחד עם צייר צעיר ושאלתיו מנין הוא משיג את מחייתו השיב כי ציּיּרים המתקבלים לאקדמיה חייהם מובטחים בשפע ואילו איש כמוהו חי ﬠל ידי מכירת ציוריו לאנשים העשירים. כשראה סימני תמהון על פני לתאור הזה בארץ הסוציאליזם הסביר לי מיד כי כוונתו לאנשי צמרת המפלגה ולכל מי שהשעה משחקת להם. שיש בכוחם להזמין פורטרט או כל תמונה שהיא ולשלם עבורה כסף רב. הואיל והכסף אינו קונה נכסים באותה ארץ הרי הוא מוצא בעיקרו על צריכת בזבוז דוקרת עיניים. נוכחתי בכך בּארוחת רעים שערכו לכבודנו באגודת הסופרים. ראיתי את משמני הארץ ומשקאותיה על שולחנות עמוסים זמן מועט אחרי שנזדמן לי לבקר במסעדה עממית אחת בירכתי הרחוב.

אפילו השיכונים החדשים והמרהיבים ְאשר בכוחם מﬠודדים את האדם בהיותם מופת, כי יש תקוה לצאת מן השיכוןברחבות ידיים בתוך ככרות דשא שאינם לפי ממדינו או מושגינו – גם שם באותם שיכונים חדשים שביקרתי אדם שהזמינני לביתו ראיתי כי תוכם אינו דומה למראיתם. הנקיון אינו כזה כפי שמטופח מבחוץ. כל מלאכת הבנין עשויה כלאחר יד בלא כל מומחיות או אולי מתוך רשלנות והיה הדבר מתמיה מאד בניגוד שבין החזית המבהיקה ובין הפנים העלוב.

הפלא שנתפלאתי היה בּﬠיקר ﬠל חוסר המעבר בין שתי הקצוות, על חוסר ההדרגה שבין החזית ומה שמאחוריה. ענין זה הסתבר לא פחות שעה שבקרתי בקולחוז אחד סמוך לאודסה. לא ארבה לתאר את הקולחוז, את מבני רפתותיו שהוליכו אותנו בהם (אגב, הם מתפארים בתנובת חלב בת 3 אלפים ליטר לפרה. בעוד שאצלנו התנובה הממוצﬠת כפולה). ביקשנו לבקר בביתו של אחד האיכרים ולא נסתײע הדבר, אבל ראינו אצל כל בית איכר מוקף חצר שגודלה כ־2 דונם ומטופחת להפליא. תפוחי־אדמה, כרוב וירקות אחרים. ﬠצי פרי ובתוכם אגסים ודובדבנים במלוא פריים. חזרזירים ותרנגולות נוברים מן הצד. הוסבר לנו וכﬠבור זמן שמﬠנו מספרים שונים אשר מתוכם למדתי, אף כי אינני מתחייב בדיוקם של מספרים אלה כי כלל המשקיּם הפרטיּים הללו אינו מהווה אלא אחוז וחצי מאדמות הקולחוז. אולם כאן נתגלתה תגלית מדהימה. שכן אחוז וחצי זה מן האדמה עושה כ 60% מתוצרת השוק בּירקות פירות ובשר. עובדה זו בשנת 45 למהפכה הקומוניסטית אם אמנם היא כך, יש בה משום ערעור כל המושגים, שגם לשוחר רצון טוב קשה לעמוד בה. ושוב, הרי זו חזית של קומוניזם. שתוכה הפנימי בלתי מתאים לה. גילוי תאוותני זה של יוזמתו הפרטית של האדם איננו רק ביטוי כלכלי אלא יש בה, דומני, גם מן ההתפרצות הדחוקה אל ביטוי של יתר־חרות. שווקים יש – השוק הממשלתי ושוק הקולחוזאים. השוק הראשון מצרכים רבים אינם בו, אבל מחיריו שווים לכל נפש. ואילו שוק הקולחוזאים מחיריו גבוהים יותר. אבל כל המצרכים נמצאים בו בשפﬠ. בשוק הממשלתי, לדוגמה, לא היו בו בזמן תפוחי אדמה, ואילו בשוק הקולחוזאים יכולת להשיג תפוחי־אדמה וגם צﬠירים וקטנים. הדגשה זו באה ללמד כי בשוק הממשׂלתי אין תפוחי־אדמה אלא במלוא גודלם בהשיגם את מלוא המשקל העובר לקבלן השוק.

תמונה זו מצטרפת למראה נוף כללי, שאף על פי שאני בגלל כל מגבלותי לא יכולתי להיווכח בו מנסיוני, הנה שמוﬠות מרובות, סיפורים אין קץ, הביאוני לכלל מסקנה, שאינני סבור, כי היא רחוקה מן האמת או נועזת מדי. נדמה היה לי, כי היוזמה האישית המדוכאה אינה יכולה להישאר בלתי פﬠילה; והואיל ודרך המלך החיובית חסומה בפניה. היא מתפרצת בדרכי ﬠקיפין. והחוק רואה בהן עבירה. לא לחינם אירע, שעבירות כלכליות כיום בברית המועצות נענשות בעונש מוות ובפרסום קיצוני ביותר. לא היו עושים כך אילו היו עבירות אלו, כבכל מקום בעולם, מנת חלקם של בודדים פורעי חוק.

יש כאן כאילו בעבוﬠי ביצה מתחת לצמחיה הירוקה המכסה אותה בחיוך שלה. מסתבר, כאילו במקביל לשטח הפרמידה שהחברה הרוסית בנויה בה יש פירמידה פנימית כללית של הונאה וגניבה על מנת להתקיים. וגם כאן לא רק כדי להחזיּק מעמד כלכליּ ולהשיּג רמת חיּים קצת יותר מאוששׂה, אלא יּש כאן גם משום מחאה שמוחה אדם בדרכים משׁלו ﬠל היותו בנוי במבנה הרמטי, הסוגר אותו באין מוצא. אם אמנם יתכן הדבר שאחוז וחצי של כוח יצור יתן 60% תוֹצרת ואילו 98% ומחצה אחוז לא יתנו אלא את אשר המדינה כל כך טורחת בזמן האחרון להסביר ולהטיף ולאיים על מﬠשי סבוטאג'. על איחור בעונת הזריﬠה ועל פיגּור בעונת הקציר, – לא יתכן שתהיה כאן שחיתות מחלת יחיד אלא אם כן יחיד זה הוא משובץ בתופעה חברתית מקיפה ושלמה המסייעת לו. איש יחיד לא היתה לו תקומה בתוך משטר זה.

נאמר לנו כי לא מﬠט קולחוזים נוטים לעבור ולהיות סובחוזים. הראשונים האיכרים עצמם אחראים למשק ומתחלקים ברווחיו. באחרונים אין האיכר אלא בבחינת פועל שכיר אצל המדינה, אינו אחראי לכלכלת המשק ולהצלחתו, באופן שהוא יכול להשקיע ביתר קלות את מרצו, את חכמתו ואת אהבתו למשקו הפרטי, החובק את ביתו.

אז צאו וראו: עם גדול בן 200 מיליון, יודע קרוא וכתוב, בתקופות של הטלקומוניקציה המודרנית, שאין לו עיתון ואין לו רדיו ואיננו יודע דברים. אינו יודע שרוסיה עשתה ניסויים אטומיים במגאטונים בחורף האחרון ותמול שלשום. זה לא פורסם בּשום מקום. וכאשר ניסתה קבוצה של צﬠירים אנגלים מבאי הקונגרס לצאת בכרוזים מגלי אמת וללכת בככר האדומה ולפרסם את אשר הם יודﬠים הרי כל מסעם לא היה אלא עשרות צעדים ותהלוכתם נסתיימה במפתיע כשהכרזות נקרעו ונעלמו אי־שם. מעל בימת הקונגרס נשא סידני סילברמן מאנגליה נאום רב־רושם. בין השאר אמר כי חרושצ'וב בנאומו הגדול לא הזכיר את הניסויים בסטרוטספרה שעשו האמריקאים יום לפני כן. הוא שאל: מפני מה החריש על ענין זה חרושצ'וב כאשר לא פסח על אף אחד מחטאי האמריקאים, האם לא משום שהתקנא בניסויים אלה והוא ﬠומד לעשות למחרת כמותם בעצמו. ואולי אף לעבור ולהגדיל מהם? (דבר, שאמנם נתגשם במלואו השבוע). וסילברמן המשיך: האם כשתפוצץ מחר את הפצצות שלך ידﬠ ﬠל כך העם הרוסי או שגם הפעם לא ידע דבר כמו שלא ידע קודם (וממש כך היה). למרבה הפלא קיבל אולם הקונגרס את סילברמן בתשואות רמות אף כי סלקטיביות. הרי זה עם מודרך בלי חסך. יש מי שידע למענו מה טוב לו לדעת ומה טוב יותר שלא ידע. יש מי שמחליט מה האמת ומה אינו אמת וחובת אדם כמובן לקבל תמיד את האמת ורק את האמת ורק את האמת שהשלטונות מדריכים אותו בה לתועלתו.

דוגמה מזעזעת כזו חזינו מבשרנו. זה היה באודסה. כשירדנו מקץ הקונגרס אל אודסה על מנת להביא את בשורת השלום בתוך ארבﬠ משלחות: רומנית, אמריקאית, מקסיקנית וישראלית. בבואנו לאודיסה קבלו פנינו בטקס רב־רושם בשטיח אדום, בתזמורת, בילדי בית־ספר ופרחים בידיהם ובמועצת הסובייט של אודיסה. התאסף שם קהל מניה וביה וכל משלחת נאמה נאום קצר מבשורת השלום ונתקבלה בתשואות על ידי הקהל. כשהגיע תורנו לנאום דיבר החבר אליעזר הלוי רוסית. הוא הזכיר לקהל כי אנו באים מארץ קטנה שוחרת שלום אשר עמה אוהב עבודה, אשר התנועה הסוציאליסטית בה נושאת בשלטון ואשר ידיה ופניה לשלום ולאחוה וסיים במילים העבריות: הבאנו שלום עליכם. התשואות שבאו לאחר נאומו היו הרמות והממושכות ביותר. אין פלא שהנואם ביקש לראות למחרת את דבריו ב,פרבדה׳ של אודיסה. אולם כאשר לאחר טירדה לא מעטה עלה בידו להשיג את הגליון המבוקש – נפלה רוחו. תצלומו היה בעתון, שמו היה בעיתון, אולם דבריו הופיﬠו בתוספת ובחסרון. כל מה שאמר על ישראל היה חסר; כל מה שלא אמר – היה מודפס, והדברים שהופיעו בעתון היו מעין אלה: כאשר שמעתי דברי חרושצ'וב בקונגרס התמלא לבי התרגשות וכו'. מעשה זה שנעשה בו היה מזעזע לא רק משום שנעשה לנו לא רק משום שבגופנו הווה עובדה. לא רק משום שהשמיט את הדברים היפים על ישראל ולא רק משום שקהל השומעים שמע דברים אלה בחיבה יתרה אלא בעיקר משום שנכחו שם מאות ילדי בתי־ספר לבושים לבן ואדום, פרחים בידיהם, מבני הכיתות הגבוהות של בתי הספר והם שמעו את דבריו שנאמרו רוסית והם קראו בוודאי את ציטוט דבריו ב"פרבדה”. כיצד מיישבים ילדים אלה שני אלה כאחד?

זה הכלל: אין איש ואין מפעל ואין מעשה בלי הדרכה בצידו ופיקוח מﬠליו. בחבורה שלנו היתה קומוניסטית אחת, שבאה מארצות־הברית. והיא ביקשה לראות אחת מערי הקייט על שפת הים השחור וסרבו לה. בתחילה תמהה אחר כך התמרמרה ולבסוף התחילה למחות בקול רם. כך נוהגים בארצה. אולם התשובות שקיבלה היו קצרות גסות למדי וחד־משמעיות: לא תסﬠי בלי הדרכה ומכיוון שמדריך אין – עליך לשוב למוסקבה. מאותו טעם בוטלה נסיעתנו הצפויה לקישינב הואיל וﬠנין הדרכה המתאימה לא סודר מטﬠם השלטונות. גם רצוננו לבקר בקישינב טעמו היה שקוף מאד ולא צריך היה לבקש תירוצים מיוחדים, כדי להניא אותנו מביקור בעיר שאוכלוסיתה היהודית עירנית ותוססת. קבוצתנו היתה מלווה ללא חסך על ידי בחור שנשא את התואר מתורגמן. לא הרימונו יד ורגל בלעדי תרגומו. לא יכולנו להשיג קטנה או גדולה בלעדיו. אין זה אומר שתמיד הלך כצל בעקבותינו, אבל תמיד ידע היכן אנחנו ומה מעשינו. הוא דיבר עברית וידע ערבית על בוריה. נדמה היה כאילו לא היה תפקידו לבלוש אחרינו אלא להמצא במצב כזה ובמקומות כאלה, שנדע תמיד שהוא קיים וככה נעצור עצמנו מﬠשות דברים אשר, אולי, היו עולים בדעתנו. כל שעת ביקורנו היינו מלווים עצות והזהרות: היכן מדברים, היכן אין מדברים, היכן מותר לומר בגילוי לב והיכן יפה כוחה של שיחת רמזים. איננו סבור שאנו היינו היחידים שכאשר רצינו לדבר בלב גלוי היינו יוצאים ופורשים לטייל בגן על שם גורקי ושם אגב טיול בין אילנות ודשאים, יכולנו לשוחח. הגן הזה על שם גורקי הוא מוסד מﬠנין ביותר. יש בו בפארק לא רק אילנות ודשאים ובריכות מים, אלא גם כל מיני בתי שעשועים לעם הניתנים בזול או בחינם לאותם המונים מרובים שאין הפרוטה מצויה בכיסם להשתעשע בתיאטרון או באופירה שמחיריהם גבוהים למדי. אתה מוצא בפארק קולנוע תחת כיפת השמיים, פתוח לכל בא; לונה פרק על כל מיתקניו המסתובבים; מסעדות ומזנונים זולים; פינות למשחקי־שולחן שונים שﬠם רב משוטט שם ומוצא לו בידור מאשר מגישים לו השלטונות בחצי חינם. בתי הקפה, כך סופר לנו, אינם אלא כﬠשרה בעיר בת 7 מיליון. כתיירים וכאורחים ביקרנו ברבים מהם. הם היו מלאים אזרחים המבלים יפה. אוכלים יפה רוקדים לקול צליל תזמורת ג'ז ומשלמים הון עתק על בילוי זה. גם אלה תלבושתם צנועה ואפרורית למדי. על אף רצונם לבזבז בשפﬠ, עד כי התעוררה מאליה שאלה מנין לפשוטי לבוש אלה כסף כה רב לבזבוז בשעה קלה.

תופﬠה חיובית היא ﬠנין חנויות הספרים, וספריות וקוראי הספרים. חנויות הספרים היו מלאות תמיד אדם רב. בכל מקום, אם בגן ואם באוטובוס. יכולת לראות אנשים קוראים ספרים ולא מעט בהם ספרי מדﬠ או ספרי לימוד. דבר, שאפשר להסבירו בדירות הדחוקות והﬠלובות, שקשה למצוא בהן פינה לקריאה, אבל לא פחות מזה ניתן אולי להסבירו בבוז לקריאת עתונות כﬠתונות המוגשת להם. ספרות המערב ראיתי בחנויות הספרים בﬠיקר את ספרות המאה התשﬠ־ﬠשרה, כגון דיקנס, בלזק, ויקטור הוגו וקצת מסופרי המאה שלנו, כהמינגווי, בתיאורים המשחירים את פני המﬠרב. כשנשאלו אנשי אגודת הסופרים ﬠל ידי ז'אן פול סרטר מדוע אין מתרגמים את קאפקא לרוסית היתה התשובה, כי לזה יש עוד זמן. ואכן, מן המאה התשﬠ־ﬠשרה וﬠד ספרות היום הדרך רבה ובקרב הימים יתורגמו בודאי גם אלה לרוסית. ולאחר שמדריכי הﬠם יפסקו, כי אכן הגיﬠה השׁﬠה – תהיה ספרות המﬠרב נקראת גם במזרח.

מכל מקום הסופרים עצמם קראו את קאפקא, כשם שקראו את שאר הסופרים הפסולים, וﬠל פי הדרכתם יכול הﬠם הרוסי ﬠוד להמתין עד שיתבגר ויקרא את אלה.

המצב נראה בﬠיני טראגי דווקא מתוך יכולתו הכבולה של הﬠם. בימי הביניים לא היתה תקשורת קלה בין מקום למקום. הואיל ורוב העם היה אנאלפאביתי. ואילו בברית־המוﬠצות כמﬠט שאין אנשים, שאינם יודעים קרוא וכתוב. וחינוך חינם ניתן עד גיל 18 לכל, וספרות כה גדולה ומרהיבה מאחוריהם, ואף על פי כן – שיתוק כזה של מגﬠ רוחני! אולי מוטב לא לקרוא מאשר להיות מחוייב להסתפק ממה שיש באבוס בלבד; להיות אנשים קוראי עתון ולא לדעת את אשר יש בﬠולם; להיות מאזינים לרדיו, אשר קולו מדקלם בלי חסך, ולא לדﬠת את הדברים היסודיים, שכל הקורא כותרות ﬠתון בלבד יודﬠ בכל מקום בﬠולם.

ומכאן לביקור באוניברסיטה. היתה כולה בקדחת הכנות לקראת קונגרס הסרטן, שﬠמד להיפתח כעבור ימים אחדים. בנין ﬠצום ורם, מוקף פארקים, מדשאות ומים ורחבות מﬠוררת קנאה והﬠרצה – מתרומם במגדלים לגובה 25 קומות, בנוי כולו שחם, שיש בהדר ופאר. וﬠם זאת משהו חנוק באוירתו, אולי בגלל מדﬠי הרוח, שהם בדרגה, שהייתי קורא לה מנוונת, או אינפאנטילית. מעשה בסטודנט לכלכלה, ששוחחנו אתו, הﬠומד להיבחן בחינת גמר ואשר נושא ﬠבודתו, כשלון התﬠשיה בארצות־הברית. או מﬠשה בסטודנט לפילוסופיה אשר בשיחה אתנו התברר, כי מושגיו ואפקיו תמים אי שם באמצע המאה התשﬠ־ﬠשרה. מדﬠי רוח בלא סוציולוגיה, בלא פילוסופיה, בלא ספרות, אינם מﬠודדים הרבה גם כשאתה שומﬠ כי המחלקות הטכניות הן מן המפותחות והמתקדמות בﬠולם. גדל בהם דור של טכנאים ולא של מדﬠנים, אשר נושאים בלבם דרך חירות את הזכות להטיל ספק, למתוח בקורת, לחזור בהם מאמיתות נפסדות או להודות באמיתות גם כשאינו נﬠימות. שאלתי את ﬠצמי בלי חסך; והם משלימים? האמנם ﬠם גדול, חכם ומנוסה רואה ומחריש? האמנם רק אורח כמוני רגיש ורואה את התהום שבין חזות החזית ובין תוכן הפנים, את חוסר אפשרות לומר את הדיבור האלמנטרי של אדם, כלומר: אני רוצה. במקום אני רוצה, יש אתה צריך, או אתה צריך – לפיכך אמור: אני רוצה. לﬠתים, עלה בדעתי, כי שתיקת הספרות אינה משום חשש, שהיא תאמר דברים שבﬠולם המופשט, אלא משום שקודם כל תנסח את הרעב האלמנטרי בדברי יסוד של יום יום. שכן נראה כאילו העם הרוסי אינו חי בשאלות, שכל הﬠולם חש אותן, אלא בﬠסקי פרנסה וכלכלה, כדרך אנשים החיים בתקופת הצנﬠ. תפוחי־אדמה ממלאים את ראשו ולא רﬠיונות ﬠל חופש.

מאודיסה למוסקבה טסנו במטוס חדיש, שהוא הפלא ופלא בשכלולו, בכוחו ובהישגיו. בין מטוס זה ובין כוח הביצוﬠ בבניית שיכוני ﬠובדים תהום של מרחק, עד כי נראה כאילו המדינה פוﬠלת במלוא כוחה רק באותן חזיתות צרות, שהיא מעדיפה לצרכיה ופוסחת או פוסלת או מפקירה את כל שאר מרחבי הצרכים באותו מינימום, אשר מתחתיו שוב אי־אפשר. זוהי הדוקטרינה הצבאית, זו, כנראה, גם שיטת הממשל. אותם, שהממשל חפץ ביקרם, אנשים או מוסדות או נושאי לימוד, שם מרוכזת כל ﬠוצמת העם ואוצרותיו. בכל השאר יוצאים ידי חובה במינימום ההכרחי, מתוך בטחון, שהﬠם למד יפה יפה תורת הריסון ולא יאמר ולא ידבר דבר. הם אמת לא ידברו, אבל במﬠשים יﬠשו. הפיות למודי שתיקה, אבל מעשי הונאה או מﬠשי גילוי של יוזמה פרטית בדרכי ﬠקיפין – את אלה אין לעצור. אם אמנם צדקו אותם שניסחו אי־פעם, כי האדם הוא חי־מדברהגדרה זו מעמידה את האדם הרוסי במצב מוזר, שהוא מנסה להתגבר על כך בגילויי יוזמה חרישית, מﬠשית, בלתי מדברת. וכי היכן ידבר? הﬠתונות אינה עתונות, הספרות אינה ספרות, אסיפות אינן אסיפות, המיטינגים במקומות העבודה הם אסיפות תﬠמולה חד־צדדית. ואפילו אם יתגבר האדם וירבה ספק בכל מה שﬠיניו רואות ואזניו שומעות כתעמולה, הואיל וקולות אחרים אינו שומﬠ, יהיו הקולות הנשמעים חורצים בו חריץ ומשאירים ﬠקבות בחינת אבנים שחקו מים.

בכל פינה, בכל רחוב, בכל מפעל, בכל משרד כרזות, כרזות. כרזות. בכל מקום ומקום שלטי תעמולה והדרכה מחנכת. המלה ,,שלום" צוﬠקת בכל חוצות. ואין זה דבר קל. הרהרתי וסברתי, כי קונגרס השלום, שנערך במוסקבה, יותר משבא להיות משפיﬠ במדיניות חוץ ועל אנשי חוץ – הרי הוא צורך פנימי. ברית המועצות מסבירה לאזרחיה, הזוכרים יפה את מאורעות המלחמה, אשר בכל מקום עדיין ניכרים עקבותיה, באדם ובהריסות, כי מלחמה נוראה פי כמה והרסנית עד אימה צפויה, אם לא ירצו לשמור על השלום. והנה השלום עומד להיות מﬠורער על ידי כל מדינות העולם, ובראשן אמריקה. הﬠולם כולו שואף מלחמה, מחרחר מלחמה וערוך לקרב מתוך שנאה עוורת. רק כאן בברית המועצות תקוות השלום. אפילו אותם אנשים זרים, אשר ﬠנין השלום יקר להם, לא מצאו להם אלא לבוא למכה (מ' סגולה) של השלום, למוסקבה, כי כאן נשמﬠ קולם הקורא לשלום. ולפיכך חייב כל אזרח רוסי לעשות ככל המוטל עליו מבלי להתאונן ולהגביר חילים שכן השלום תלוי במאמציו. אם הוא יחדל להתאמץ, יהיה השלום בסכנה והשואה על ראשו. ברית המועצות היא מﬠוז התקוה של האנושות לשלום. אם אתה, האורה הרוסי נכשל במאמציך בעבודתך חוזר העולם לתוהו ובוהו.

כדי להמריץ את האזרח שירצה לפי שמשטר הכפיה היה רווח בימי סטלין, לאמור: אתה מוכרח התחלף במשטר אחר האומר כאילו: אתה צריך לאמור, אני רוצה. כדי לעודד משטר זה מרבים בדרכי המרצה טיפוסיות למקום. אחת מהן היא צורת לוחות פרסום של מצטיינים שונים בענפים שונים; לוח מפואר ועליו תצלומי העובדים שהצטיינו בבית־החרושת או תצלומי האזרחים שהצטיינו בשכונה או תצלומי האזרחים שהגדילו מעשים בעיר, חמורי פנים ומביטים בך בכובד ראש המעורר במסתכל מידה לא נאה של ליגלוג. בבית־חרושת אחד ראינו את ככר המיטינגים אשר באמצעה פסלו של לנין ניצב כאילו תוך כדי נאומו. מתחתיו נושא מנהל בית־החרושת את דבריו אל פועליו וכשהוא מדבר הרי הוא שם מתוך הסמכות המלאה של דמות הדיוקן העומד מעליו. וקשה לדחות את ההקבלה המזדמנת מיד לאפיפיור הנואם תחת פסלו של פטרוס הקדוש: שמעליו ובסמכותו.

לא מעט גילויים רליגיוזיים או לאמיתו של דבר גילויים מעוותים של רליגיוזיות, אפשר לראות בחוצות העיר. הנה התור הארוך אל המאוזוליאון של לנין. עומדים בו אלפי אדם בסבלנות אין קץ בבגדי חג על מנת לעבור ﬠל פניו של גדול הגדולים המוכר ולהשתהות שם שניות אחדות ולהמשיך. הנה תעמולה המלווה תמיד בתמונות ובאיקונים ובסיסמאות התובעות לעצמן יחס־שלא־מזה. וגם כאן רודפת אותך ההדרכה הבלתי מרפה. כך גם ביומני הקולנוע, שהעולם מוצג שם שחור לחלוטין בחוץ ובהיר ומאיר ומבטיח מבפנים, בברית־המועצות קוצרים שדות, מאלמים אלומות יוצאים במחולות. בכל העולם נלחמים, שונאים, מענים ומתנכלים לחופש של עמים תמימים. אינני סבור שאזרחי ברית־המועצות הם תמימים או בלתי מבחינים, שבולעים את כל מעשה המרקחת הזאת מבלי לחוש לאמת אלא, שכאמור, דומני, כי תגובתם אינה בדיבור אלא במﬠשים שאינם כחוק. יותר מדי שילם העם הרוסי במעשי לחץ רצחניים כדי שיעיז ליטול לו חופש ולדבר. ואילו כשהעניין תלוי ביזמתו – מתנקם הוא בחוסר יוזמה כל עוד איננו עומד במפעל או בענין שהוא במרכז תשומת הלב של המדינה.

דוגמה מובהקת לענין זה של רשלנות נפשעת מצאנו בסיפור, שהובא באחד העתונים באותו שבוע על מנת להוקיע את מי שחטא. סופר על בית חולים, שבו הולך רופא לנתח חולה מסוכן. הכל מוכן וערוך לפניו והוא מזמין בקבוק חמצן ברגע הקריטי. מתגלה, כי הבקבוק ריק. מביאים אחר – גם הוא ריק. רצים אל המחסן ומביאים בזה אחר זה – אין חמצן. עד היכן הגענו? זעק העתון בהתמרמרות צדקנית. (אגב. לא מעט יהודים נרעדו למקרא תיאור מדיציני זה בהיות רבים מהם מחזיקים במשרות של מחסנאים או רוקחים או עובדי בתי־חולים) מבשרנו נוכחנו בדוגמה דומה, כאשר אחד מחברי המשלחת עלתה יבלת בﬠקבו ונזקק לﬠזרה. בתי־המרקחת של אודסה נהפכו על פיהם בגזרת רופא נשוא פנים, אבל פלאסטר או משחה מתאימה שביקש – לא נמצאו בהם. האם זו רשלנות בלבד? האם אין כאן גם איזה ביטוי של מחאה למי שפיו עדיין מסורס מפחד תקופת רציחות?

עד כמה שנוכחתי מקצת השיחות שהיו לי עם סתם אנשים מן הרחוב, אין התﬠמולה מצליחה לבוא במקום השכל הישר, השופט ודן ומעריך דברים נכונה. דוגמה נאה לכך פגישה שהיתה לנו באודיסה. ערב אחד וחברי ואנוכי מטיילים בטיילת של אודיסה לנוכח הים. על הספסלים המוני אדם יושבים לנשום נשימת ערב קלה לאחר חום היום. בתוך כך אנו מוצאים שני יהודים משיחים זה עם זה אידיש, מתעכבים להחליף משפטים אחדים אתנו. שניהם כבני 50 והשיחה מתגלגלת כזאת: יהודי א׳ שואל: בונים בתי־כנסת בישראל? יהודי ב' משיב לו: אין צורך בבתי־כנסת, צריך בתי־חרושת. יהודי א׳ ממשיך; לומדים תורה אצלכם? והשני ממולו משיב: לא תורה צריך, כי אם צבא חזק. הראשון אומר: האם אתם באים מקונגרס השלום? והשני משיב לו: אל תאמינו לכל קונגרס השלום, אתם צריכים להכין בישראל פצצה אטומית. וממשיך: אתם שני מיליון וזה מﬠט. אנחנו פה שלושה מיליון, יחד נהיה חמישה מיליון ואז נכה את הפאשיסט נאצר. את הדרמה הקצרה והעזה הזו מפסיק מראהו המתקרב של מתורגמננו. היהודי מספיק ללחוש לנו, ורק מהר, מהר. מהר

השתתפותנו שלנו בקונגרס השלום היא פרשה בפני עצמה ולא אספיק להרחיב בה את הדיבור. אזכיר רק, כי לאחר השתדלויות לא מעטות נאם שלונסקי לפני מליאת הקונגרס בעברית, אף כי השעה היתה מאוחרת והאולם היה ריק כמﬠט. ולמחרת לא הביאו ב”פרבדה“ משמו אלא את שמו. לעומתו, כשדיבר טופיק טובי ציטטו דבריו במשפט או שנים. פטור בלא כלום אי־אפשר – גם המשפט הקמצני הזה ב,,פרבדה" הביא ברכה, הואיל ואחת מקרובותיו של המשורר קראה שמו בﬠתון ומיהרה למוסקבה לפגוש אותו.

אספר לכם ﬠתה על שני ביקורים בבתי־כנסת במוסקבה ובאודיסה. אתחיל באחרון. באודיסה כ־750 אלף תושב. העיר נאה למדי. ﬠליזה יותר ממוסקבה, פתוחה וצבעונית יותר. בתי־הבראה מרובים, גנים וחורשות ושפת ים מטופחת ונמל שאינו שובת יומם ולילה ברעש ובהמולה. שיכונים מרובים צצים בהיקף העיר, אף כי אחדים מהם נראים כמוקמים בחפזון ובמלאכה רשלנית. בית־הכנסת שוכן באחת הסימטאות שבקרבת הנמל. כדי לבקרו היה עלינו ללחוץ הרבה ﬠל מנהלי מסענו ולוותר על שיוט. שהציﬠו לנו במקום ביקור זה. בית־הכנסת היה סגור על מסגר, השמשית פתחה לנו ועמדנו בתוך אולם ריק וקר ואפור. המתנו שﬠה ארוכה עד שהגיﬠ היהודי הראשון להתפלל תפילת מנחה. השמשית סיפרה, כי מאז מת הרב שומם כמﬠט בית־הכנסת מלבד בימים הנוראים ובחגים. באודיסה כ־120 עד 200 אלף יהודים. שהינו עוד שעה קלה ובאו ﬠוד שלושה יהודים, באופן שבאותו יום שני, בין מנחה למעריב, בבית הכנסת היחיד שבאודיסה שלחה קהילה בת 12 רבוא ומעלה 4 יהודים זקנים ומסכנים להתפלל בשמם. אחד היהודים האלה, שהיה אף הוא אורח נוטה ללון באודסה בא מקווקז וסיפר, כי כמקומו יש קהילה בת 6 אלפים איש, השומרת מצוות ומקיימת יהדותם בקומה זקופה.

ואילו בבית־הכנסת במוסקבה היה הציבור גדול יותר, אף כי לא פחות עצוב. שבת. פרשת בלק. כ500 יהודים ממלאים את בית־הכנסת. אשר בכללותו עושה רושם של בית־מחסה לעלובי החיים. כנס אנשים שבורי גורל. קומתם, תלבושתם וביטוי פניהם מסכנים. הגיל הממוצע – 60. בחוץ יורד גשם, ביה"כ כולו היה שקוע בתפילה חרישית ובשירת החזן. כשבאו אנשי השגרירות עבר במתפללים זיק. מאליהם קמו על רגליהם וקיבלו פניהם בקימת כבוד. אנשי השגרירות בבגדי השבת בכניסתם החגיגית היו נגוד דרמטי להוויה האפורה והקבצנית של בית־הכנסת, האורחים ואנשי השגרירות יושבים על במה מיוחדת נפרדת מן הקהל. והקשר בינם לבין קהל המתפללים הוא קשר של מבטים. דבר זה הולך ונמשך כמגע אלם מזעזע, העוטף אותך ואינו מרפה ממך כל שעת התפילה. מבטי עיניים הלומדות את נציגי ישראל ויונקות מחזותם ומשבתם ביניהם מין השראה. בין האורחים היו כמה מבני המשלחות האחרות, כשנסתיימה התפילה קם הקהל ונסתדר בשתי שורות כשהאורחים ואנשי השגרירות עוברים ביניהם, לוחצים יד ומברכים בשבת־שלום. כל מלה שתבוא לתאר הליכה זו בין שתי שדרות המתפללים הזקנים, הלוחצים ידיך בידיהם הרפויות וסופגים אליהם משהו של מגע שרשי ונכסף. היא חוויה, שקשה לתארה פן תיזקק למלים נרגשות מדי.

אספר עתה בקצרה על ביקור במערכת העתון ,,סובייטיש־היימלנד". ביקור זה אורגן לאורחי קונגרס השלום מישראל, לאחר שכמוהו אורגן גם לאורחים יהודים שהיו בין המשלחות. אנשי המערכת, שקיבלו פנינו בחדר המערכת היו כשתי קבוצות, קבוצה קטנה שוחחה אתנו וקבוצה אחרת החרישה כל הזמן. שאלו אותנו שאלות והשיבו תשובות לשאלותינו. אציין כאן שלוש נקודות מן השיחה. ראשונה: ביקשו מאתנו, שנראה אותם באור חיובי בתוך מצבם המיוחד. על השאלה ששאלנו אותם איך תתקיים האידיש אם לא יתחנך הדור הצעיר לדעתה, – היתה תשובתם מגומגמת ומתחמקת כמין ,,השם ירחם". הם סיפרו כי במערכת התקבלו כ800 כתבי יד המחכים לדפוס, כי בין המשוררים יש גם צעירים הכותבים אידיש; וביקשו כי יתרגמו בישראל מן השירים ושהסיפורים המופיעים בעתונם. כששמעו מפי אחד החברים על מקומה של האידיש בישראל, באוניברסיטה, בתיאטרון ובעיתונות – נוכחת מיד באור שנדלק בעיניהם. הקבוצה המדברת ובראשם העורכת סופיה פריי, ביקשה לדעת קצת על חיי ישראל וביחוד על השמועות הרעות, כגון אפליית עולים חדשים, קיפוח הערבים. הקמת בסיסים אימפריאליסטים והתנכרות ליהדות ברית המועצות. הם התפארו בערך ביאליק שהופיע באנציקלופדיה הרוסית החדשה. כשנתפרדה החבורה, יצאה העורכת ללוות אותנו עד הרחוב. כשסגרה את הדלת מאחוריה עיכבה אותנו ואמרה: עתה משנגמרה השיחה הרשמיות חפצתי להגיד לכם משהו שטוב יהיה אם תדעו. היינו סבורים כי עתה "יתוודע יוסף אל אחיו", אולם היא מצאהו לנכון לומר לנו, ובקול של תקיפות, כי מה ששומעים וכותבים אצלנו בענין גילוי אנטישמיות בברית־המועצות בעקב המשפטים הכלכלים, שנתפרסמו לאחרונה ופסקו דין מוות, אינו אלא סילוף האמת. אין כאן אנטישמיות. יש כאן מלחמה שכל מקום תרבותי עורך על פושעים, סרסורים ורמאים המנצלים את החברה לרעה. וחזרה וסגרה את הדלת מאחוריה. (על שאלות ששאלנו במערכת, מדוע אין מפרסמים בעתונם דברים על העם היהודי בכללו ועל ישראל בפרט – השיבו כי ﬠתונם הוא ﬠתון ספרותי ולא במת קורספונדנציה, וכי אין עתון זה אלא ביטוי ליהדות ברית־המוﬠצות בלבד).

שיחה ארוכה ומﬠנינת אחרת, שלא אומר ﬠליה אלא משפטים ספורים אחדים, היתה לשלונסקי ולי ﬠם סורקוב, מזכיר אגודת הסופרים בברית המוﬠצות, בבית אגודת הסופרים, והרי רק פירורים אחדים משיחה בת שלוש שﬠות: המהפכה עוברת גלגולים אחר גלגולים. מי שאינו יודﬠ לסגל ﬠצמו לגלגול הנוכחי נדרס תחת גלגלי המהפכה, כדרך שקרה למאיאקובסקי. באחד הגלגולים האחרונים שלאחר מלחמת הﬠולם השניה גברה בארצו האנטישמיות, ולפיכך התחילו היהודים להילחץ זה אל זה ﬠל מנת למצוא יתר חום. ניסה לטהר את שמו של ארנבורג מן השמוﬠות כאילו היה לו חלק כלשהו במסﬠ רציחות הסופרים היהודים, או שלא ﬠשו די למﬠנם. טﬠן כי דברים אלה אינו אומר מאהבת ארנבורג, אלא מאהבת האמת.

(את ארנבורג ﬠצמו שמﬠתי בכנס הסופרים, שהיו בין משלחות באי קונגרס השלום. יושב הראש של אותה אסיפה היה נזים חכמת, המשורר התורכי. פתח סארטר בהציגו את השאלה מה יכולה לתרום הספרות לקירוב לבבות בﬠולם. ארנבורג ﬠלה לדוכן ונשא נאום מﬠנין. הוא אדם שﬠושה רושם חולני, חיוור, כפוף גב, מזקין, הוא טﬠן, שאין ﬠל הסופרים לחזור ﬠל נאומי השלום הנאמרים מﬠל במת הקונגרס, אלא להיפנות ראשם ורובם לﬠניני ספרות ולשאול את השאלות מכבשונה של ספרותלמה ירדה הספרות מגדולתה ומהשפעתה ﬠל הﬠם הן במזרח, הן במﬠרב בהשוואה לכוחה במאה התשﬠ ﬠשרה גם כאן וגם שם).

את הסופרים הצעירים תיאר סורקוב כאנשים שכל מעיניהם למצוא פרספקטיבה נכונה. ידﬠ לומר דברים נוגים על פסטרנק באהדה, שלא הלמה את השמוﬠות ﬠל מקומו של הדובר בפרשת פאסטרנק. טﬠן, כי הספרות, שקרא לה בשם ,ספרות של האמלט', היא הספרות המטילה ספק ואינה דורכת בﬠקבות מפולסים, היא זו היחידה שיש לקוות ממנה. להלן תיאר לפנינו סורקוב בכשרון ושפה צבעונית את הנושא מדוﬠ לכל ﬠם וﬠם, ולו להקטן שבﬠמים הנידח והמרוחק יש זכות מלאה לשמור על צביונו הלאומי, ﬠל סימני היכרותו הלשוניים הפולקלוריים ואחרים, ומדוע אסור לתרבות גדולה וענקית לחנוק את כבשת הרש הלאומית של עמים כאלה וכמה יפסיד העולם אם אמנם יחנקו גילויים עצמיים כאלה. דוגמאותיו היו: אוקראינה. עוד עם קטן בתוך גבולות ברית־המועצות. אבל לא היהדות והאידישבתוך דבריו הבחנתי עוד את הנטיה לתאר תהליכים רוחניים בתפיסה מיסטית, סלבואית, של שליחות לאומית, המתבטאת במונחים רליגיוזיים ולא כל כך מרכסיסטיים. משהו מעין השארות הנפש, משהו מעין חיבוט הקבר, משהו מעין געגועים אל ארץ אבות מעבר לכל המכשולים החמריים; טענות, שנישמעו באזני בלתי צפויות ביותר בתוך המועדון של אגודת הסופרים הסובייטיים. אחר כך טען, כפי שכבר סיפרתי, כי הוא וחבריו קראו את קאפקא ואת שאר הסופרים המודרניים, ניהיליסטים כאקזיסטנציאליסטים, אלא שהעם הרוסי יכול עוד להמתין.

לכאורה הרי זו שיחה, שאפשר לנהל בכל חוג סופרים רחב לב. רחב אופק ופתוח לב לשאלות האדם, לספקות, להרהורים פתוחים לכל רוח. דומני, כי מאוד היו מעונינים, כי כאשר נשוב נפיץ את הידיעה כי האוירה נעשתה ליברלית הרבה יותר, בלתי מתוחה ומסבירת פנים לאורח. כדי שנחזור ברושם זה, עשו לא מעט מחוות של רצון טוב וגילויי הכנסת אורחים. מה שראינו ושלא תאם נוסח זה לא היה באשמת המארגנים.

אפשר להתראות עם קרובים, אפשר להיפגש עם נציגים במקצועות שונים ולשוחח איתם במעונם דרך חירות על כל נושא העולה בלבך וישיבו לך בנועם ובאורך רוח; אפשר גם לצאת ולבוא ברחובות העיר בלי שתרגיש בעינים מלוות ועוקבות אותך. אפשר גם למצוא פה ושם גילויי אנושיות יפה ותמימה בתוך העם טוב הלב ורחב הלב הזה. עם כל זה משהו מזהיר אותך, האורח, ולוחש באזנך: פקח עין והטה אוזן ואל תמהר לחרוץ משפט. היום כשהזמן הולך ועובר והדברים מצטלמים ומסתדרים בזה אחר זה ושוקעים או צפים על פי משקלם הסגולי, המסקנות מתחילות להתגבש, ולעתים נראה כאילו הן מרחיקות לכת הרבה יותר מאשר בשעה שהיו הרשמים נקלטים והולכים בכל מקום שבאנו, שמענו כי עתה הרבה יותר קל, כמעט לבלי הכיר, מאשר היה לפני שנים ספורות. אז לא דברו ברחוב. היום הבריות מדברות היום הדבר קל יותר, אבל בעיקרו של דבר מבנה השלטון הצנטרליסטי, המפקח מלמעלה עד למטה, הקובע סטנדרטים וסדר עדיפות למרץ ולהון הלאומי, לא חדל, כמובן, ולא עבר מן הארץ. רק דרך פנייתם אלו העם נשתנתה. אין עוד כפיה ללא משפט. הנקיון, שמשתדלים להשיגו בכל מקום ומקום, חל גם על מערכת יחסים עמוקה יותר. כאילו נעשתה הפניה אלו האדם בדרך זו, הפעל את עצמך ואת רצונך, קבל את המוטל עליך כאילו זה היה רצונך, וכך תהיה שותף לדבר. סיסמאות השלום הן חלק משיטה זו, אין לך צורך להתלונן או לבקש – המדינה דואגת לך, חושבת על טובתך ותיתן לך את האפשר המגיע לך בגבולות תכניות המדינה ומטרותיה. אתה אינך שותף להכרעות, אבל תהיה שותף לתוצאות. מכאן אותו חזיון שקראתי לו קודם: סירוס הפה. כל עוד תהיו מתהלכים בלתי מביעים רצון אישי – תהיה לכם רוח ליברלית יחסית. ואם תאמרו – בנקישת כפתור הכל חוזר לאימתו, הזכורה עדיין יפה יפה בכל פינה.

בני אדם אינם מתהלכים עוד בפחד, כי אם ,,רק" בזהירות. חופש מתוך זהירות. ליברליות מתוך זהירות, לעומת המראות של התקדמות, של נקיון, של אין שיכורים ברחובות, של שדות נאים, של שיכונים נבנים והולכים, של הישגים נפלאים בשטחי מדע וטכניקה – הזהירות הזאת, הילדותיות הכפויה הזו, אי־הדיבור הזה הבלתי אנושי, שהם מנת חלקו של אדם בעיקר.

דומני, כי אחד הדברים הנכבדים ביותר, שהבאתי אתי מברית המועצות, הוא ההכרה הברורה בהכרח של מגע עם אזרחי אותה מדינה. לא כדי לספר להם משהו כנגד דברים שהם חיים בהם. לא כדי להסית אותם כנגד משטרם, אלא קודם כל ובעיקר, כדי להוציא מלבם את ההכרה הנפסדת שהוטבעה בהם על ידי ההדרכה הבלותי פוסקת, כי מעבר לגבולותיהם העולם, שחור, חשוך ורע. כי כל מה שאינו ברית־המועצות הוא מזימות למלחמת השמד.

כדי שתהיה להם קרן תקוה, שהטוב והתקווה לטוב גרים בכל קצות העולם ואם נשים יד אחת – יש להם סיכוי של ממש. כל מה שהם שומעים על העולם שמחוץ להם הוא חד צדדי, מכוון מראש ויוצר הרגשה של התנגדות בלתי מודעת וזו לעתים היא שורש פורה לענה, שקשה יהיה לעקרו לאחר שיקנה שביתה בליבם, דווקא משום שהוא אינו מודע.

אסיים במה שהתחלתי. שאלתי את עצמי איזה דבר יפה אוכל להביא הביתה. לחזור ולספר על מה ראיתי דבר מעודד וגילוי של טוב. קודם כל: העם עצמו. אמנם עני, אבל פתוח, לבבי, והשירה ששרו בקולחוז כאשר היו שתויים למדי היתה משהו, שאינו נסגר בשום מסגרת משטרית שהיא, אבל זה עם שאינו יכול לומר את שתי המלים הפשוטות הללו: אני רוצה. אלא במקום זה כבוש הוא ומודרך להצהיר מה הוא רוצה. אינני בטוח גם אם יש לתלות תקוות מוגזמות בהתרחבות מעמד אנשי המדע הטכני. אין לזלזל אמנם בגידול זה של מעמד אינטלקטואלי, אבל מהנדסים אלה עוסקים בחומר, שאינו מחייב דווקא להוליך ולשאול את השאלות האנושיות הראשונות במעלה חופש האדם, חופש המשטר, מגע של חופש בין אדם לאדם. נושא זה הרבה יותר אפשרי, אולי, במגע בין אנשי רוח: פילוסופים, משוררים, אמנים, מדינאים וכו'.

מגע בין סטודנטים לסטודנטים, בין מורים למורים, בין חוגי ﬠם לחוגי ﬠם, ﬠל מנת שיעמדו דברים ﬠל תקנתם האנושית מתוך שיחה כנה וחופשית, שאינה עוסקת בהלקאת הזולת ובהצדקת ﬠצמך, אלא רואה את ה"צללים" ואת האורות, מכאן ומכאן כפי שהם. אני סבור, כי מגﬠ חופשי בין אדם לאדם הוא מקור הסיכויים הגדולים ביותר.

יזהר סמילנסקי, הפועל הצעיר 21-8-1962

על ב ר נ ר

חברים, לפני ארבﬠים שנה נהרג אדם יהודי כבן ארבעים שנה בפרבר שׁל יפו, ופניו היו כבושות בחול של השביל הצר. ימים אחדים קודם לכן נתפרסם בקונטרס רשימה בשם ”מפנקס" ובה תיאורֵ של שיח פּגישה תמימהנרגשת ﬠם נער פוﬠל בפרדס, מאירה באור של התפייסות. כאילו זמם הבורא לגבש במופגן את תמצית הוויתו של אותו איש במעמד אחרון נורא: בדרך מותו, במקום מותו, וברשימתו האחרונה.ְ "שכנינו הפּראים" כתב ברנר זמן לא רב קודם, בדבריו על אהרון שר, שכמו תמיד אינם יודעים את אשר הם עוֹשׂים, את מי הם רוצחים, את מיטב האנושות.

וכך נשארה תלושה ההוויה הנרגשת והמתפּייסת, לא גמורה. קטﬠ תלוש מפנקס לא גמור. חשבון בלתי גמור, שאלות שנכרתו באמצﬠ, דיבור שניתק, ממש בנקודה המכרעת, על גבול ההיפוך בין יאוש לתקוה. מפנה שהסתמן באמצע "הדיבור המתחיל" אשר היה "הדיבור המסיים" בכתב אשמה הנורא ביותר שׂלו ב"הﬠרכת ﬠצמנו בשלושת הכרכים”, דיבור מתחיל זה אמר: “מושבי ﬠובדים”, הם תקוותנו ולא הוסיף לאמור הרבה אחרי זה.

במילה שהוא משתמש הרבה בכתביו, ותו, ולאחר זה, אין עד כאן. מומנט התהפכות זו ממצב הרוח הקודם למילה שהמשך אחריה כמﬠט ולא בא: "מושבי עובדים”, מומנט התהפכות זה הוא נושא השיחה של הערב. אין לך מרחק, מאלף, וגורלי יותר ממומנט מהפּך זה בחיי אדם, בחיי חברה. זאת ההזדמנות לבוא ולהביט. זאת ההזדמנות להשקיף לאחור ולנסות לתהות בפנינו. ברגﬠ שנראה היה כרגﬠ של "התבהרות", ושחבריו ידידיו ומוקיריו של ברנר לפני אותו תאריך גורלי, ראו ושחו ביניהם על איזו "התבהרות" אצל ברנר, התבהרות שבאה בביטויים, כמו מה שאמר על טרומפלדור,ְ אשרי מי שמת בהכרה כזאת, למראשותיו טוב למות, ביטויים כגון מה שאמר על אהרון שר, ביטויים כגון אותם הביטויים שׂמופּיﬠים פה ושם עם שנותיו האחרונוֹת, ומהרשׂימה האחרונה מהפינקס שהזכרתי. התבהרות זו קודם שנדע לאן היא פונה ומה יהיה כשיקדירו השמים הסתכם דברו של ברנר.

לגיבורו הראשון קרא ברנר בשם ירמיה פירמן. וכירמיהו הענתותי כך היה ירמיה ברנר זה, בצל השליחות להרוס לנתוש ולנתוץ להאביד ולהרוס, לבנות ולנטוע. את ארבעה הקשים האלה מיצה ﬠד תום. לנתוש לנתוץ להאביד ולהרוס, את המאירים, לבנות ולנטוע אל זה רק הגיע. אבל כמו ירמיהו הענתותי, היה גם פיירמן ברנר זה איש בוער. בער בו דבר כאש ﬠצורה בעצמותיו. במקום אחד במכאן ומכאן (שהוא אגב אחד מספריו המרכזיים), ואין לתפוס ואין לשוחח על ברנר בלי מכאן ומכאן לפנינו, תמצאו משפט כזה: " אני בוער, השמן מוﬠט הוא והלהבה גדולה, ממש כך היה, שמן מוﬠט שהות חיים, שהות דיבור קצרה 

(חסרה שורה)

ברנר. אמת היא שרק מעטים נזכרים והוגים בספריו, מעטים בלבד. אולם השפעת העקיפּין שלו, ההשפעה הבלתי אמצﬠית רבת רושם. והשאלות ששאל, התהיות שתהה, והשיברון שנשבר בנקודת שאלה כפי ששאל, אלה לא פסקו. אלה תוקפם עד היום ותוקף זה מחייב, דומני, כי אין הקדמה יותר טובה לבוא אל ברנר לתפוס את ייחודו ואת ייחוד שליחותו, אם אמנם יש לסופר שליחות, (דבר הטﬠון הבהרה) ודומני שאין הקדמה יפה מזו מאשר דבריו, במאמר "הזכרה ליל'ג": וכך אומר בעל "המעורר" ומספר על האדם המצלצל: נשווה בנפשנו, שני אנשים שוכבים בחדר אפל. ושומעים צלצול פﬠמון בית תפילה רחוק לראש אשמורת. האחד חושב על הצלצול, על צליליו, על הודו על נﬠמו, ומחשבות השני נתונות, משום מה, בﬠיקר למצלצל, לבןהאדם העומד שם במרכז ומושך בפﬠמון. הוא חד לנפשו חידות, אם אותו המצלצל הוא איש אשר שנתו תערב עליו וחובת משרתו לקום ולמשוך בפﬠמון היא בﬠוכרי שנתו, או מי יודע? אולי האיש סובל מנדודי שנה, כל הלילה יתהפך על משכבו, ללא נחת. והשעה, שעת קומו לעבודת חובתו, דווקא היא מביאה גאולה לו.

וכך הוא הוגה במצלצל, עד שהדי הצלצול כמﬠט שנבלﬠים בשבילו. אל תחשבו רבותי כי חרש הוא האיש השני, התאמינו כי מחשבותיו הן פחות עמוקות ממחשבות הראשון? והתרשמותו פחות דקה מהתרשמותו של חברו? לא. לאו דוקא תוכן מחשבות זה או אחר, עושה אדם לחושב, כי אופן המחשבה, לאו דוקא בתוכן הרומנטי של השיר ﬠושה את בעל השיר למשורר, כי אם כוחו להתרגש באמת ולבטא לפי דרכו את רגשותיו האנושׂיים: אנא שימו לב כי (ולניתוח ספרותי מפורט לא יספיק זמננו, אולי תעשׁו זאת בﬠצמכם, אם מי מכם יראה צורך), אבל אנא שימו לב למוטיבים הכלולים כאן וחוזרים בלי סוף, טיפוסיים ואופיניים כל כך למספר. קודם כל החדר האפל, ולא סתם מקום כלשהו, דווקא חדר אפל.

ושני אנשים, האחד מתרשם מן המוסיקליות שבצלצול, מן הצלצול כצלצול, כערך בפני ﬠצמו בﬠולם. והשני אין לו צלצול אלא יש לפניו אדם מצלצל.

מה קורה לאדם הזה: האם טוב לו לצלצל, גאולה לו לצלצל, או הצלצול מפריע את מנוחתו. האדם והצלצול אין צלצול זולתו. והוא חד חידות.

בהמשך דברי אייחס חשיבות מרובה, ואוליֵ אפילו חשיבות מכרעת, לביטוי הזה – "חד חידות'. דומני כי בלקסיקון של המילים הברנריות האופיניות יש למילה זו משמﬠות קובﬠת ביותר, ומן הראוי לשים אליה לב כבר בפתיחה. "חד חידות”. הוא איננו שואל שאלה, הוא איננו מניח הנחה, הוא איננו מהרהר הרהור, אלא הביטוי הוא בכפל מילים – "חד חידות". יש כאן בבת אחת חידת אדם, האיש המצלצל, כשם שיש כאן חידת ﬠם. אולם עד שאנו מגיﬠים אל חד החידותְ הזה, אל האדם שמן החדר האפל שומע צלצול והצלצול מזכיר לו אדם, ואיננו דבר בפני ﬠצמו. מן הראוי לשים לב שכל דיבור ברנרי ובתחילה היה הוא שמו גדול, בקרב הימים מצאו בניאדם, כפי שהם מוצאים עד היום, דרכים להתחסן בפני דעות קשות.

מה עושים כנגד דעות קשות שאינן מוצאות חן בענינו, שאנו קצת בוסרים עליהן, מה אנו עושים בפני דעות שהקונפרונטציה, הנוכחות או הﬠמידה מנוכח להן מביאה אותנו לאי נוח, לאי נﬠימות? יש מכניקה של פסילת האומר. אחת מהן היא עלידי הדבקת תווית מוכנה מראש. מי מאתנו לא מנוסהּ בדבר הזה, להדביק תווית על משהו. יהיה זה בדרך התמימה ביותר, נכנס משהו זר למקום בו אנו יושבים, שואלים מי הוא זה כדי להיות מוכנים להדביק עליו את התווית. יתכן שהתווית לא יהיה בה אלא פלוני הוא בן פלוני, יתכן שיהיה בה משהו אמור נוסף, ויתכן כמו שהיה במקרה של ברנר, שאומרים עליו פסימיסט. וכשׁאומרים עליו פסימיסט, מתחסנים ונחלצים מדבריו. הרי הוא מועד לדבר שחורות. הרי הוא מועד להגיד דברים רעים. הרי הוא מועד לראות רע וזווית ראותו זו ידועה מראש, על כן אין להתרשם מדבריו. אחרי ששומעים כל דברים שהוא אינו ערב ביותר, מוציאים את התווית ההיא ומדביקים על חוטמו של אדם לאמור – פסימיסט ואפשר לחיות הלאה.

אולם ברנר ﬠצמו קובﬠ את הפסימיזם הזה ומדביק ראשון לכולם את תוויתו. ﬠוד בספורו הגדול הראשון "בחורף", הוא קורא לﬠצמו שם בשם שוטם הכל. שונא הכל, וכך הוא אומר:

"חורף קרח עולמים מכסה את קירות ליבי, שיעמום כהה, אשר מפניו תיבול כל תשוקה, ומנשימתו ימות כל רגש – תוקף את כל פנימיותי. אני מתהווה חסר תנועה. אני נעשה משא כבד על נפשי, רק דרך מוחי מסתננים תמונת חוטמי, קול דיבורי, זקני, צחוקי, אנחתי, ואני סותם ביִ את הכל, נקוט בנפשי על הכל נכלם ומתבייש מהכל, כל מה שיש בי נראה מאוס, מזויף, נלעג, מעורר גועל, כל הוויתי מעוררת בי רגש של אשמה ורושם של תיעוב. אין לי מקום." אחרי כתב כזה, אחרי מילים כאלה, וטורים כאלה, (ולא אסוג הערב לשום דבר הדומה לפסיכולוגּיה כדי לראות מה אפשר ללמוד על נפשׂ האדם, בתור תיאור כזה, אם כי זה יכול להיות מﬠניין), אבל התיאור הזה כשׂלעצמו, של הרגשה של מיאוס, כשהוא ﬠצמו שונא את עצם הוייתו ואת קיומו, מתמצה במילה אחת: גועל. ב"שכול וכשלון" הוא מכנהְ אותו בשם מדויק יותר: – בחילה. היא הבחילה, אשר הספרות המודרנית, מצאה את ביטויה באחד מספריו הראשונים של סארטר – "בחילה”. והוא לא רק קנה־מידה להﬠרכת אדם את ﬠצמו, לא זו בלבד, אלא לפי תפיסה זו אין חש אדם את העולם דרך אהבה, דרך ידידות והבנה, אלאֵ דווקא דרך בחילה. כמו שאחר, אחד הסופרים הגדולים של דורנו, סופר שוודי בשם פר לאגרקויסט מנסה לתאר בספר אחר שׂהשנאה היא הדרך היחידה להבין אדם את אדם ולתפוס את העולם.

אז גישה זאת של סותם הכל הרגשה זאת של בחילה וגועל, הרגשה זו של אין מקום, כבר בסיפורו הראשון ב־1903 בחורף, אבל ב־1911 הוא כותב בספרו האחר, ספרו הגדול מכאן ומכאן, הוא מתאר את ﬠצמו במילים הבאות:

"שמע נא,יצלצל זה באוזניך כמו שאתה רוצה, (ושימו לב למילה יצלצל), ואני הנני פסימיסט, פסימיסט עד השורש, ומכל ויתורים לא, לא, לא. אני מקלקל את ההויה, אני מקלל את קללתי ועל פסימיותי אל אוותר. לא אוותר."

ובכן, אין זו פסימיות של מקרה, של מצב רוח רע, של אכזבה פה ושם, לרגלי איזה קונפליקט שׁאירע בשלב אחד של החיים. זה פסימיסט עד השורש, שכל הוויתו ולא יוותר עליה, כי אם יוותר על זה ויתר על ﬠצמו. כי אם אדם הוא פסימיות, וויתר על פסימיות, ויותר על היותו, כל עוד הוא בהוויה – זאת ראיתו, זאת תפיסתו, על כך הוא בונה דברים ומשום כך הוא כותב דברים ומשום כך הוא פונה לקהל. אבל הפסימיות הזאה מתבטאת בביטוי המובא: – האופייני הﬠומד במרכז הספר הזה, מכאן ומכאן והוא ידוﬠ למדי. ובכן, תוך שיחה, בדיאלוג בין שניים, נעלם הכל, ונותר הﬠיקר: ומה יהיה סוף סוף אתנו? אתנו היהודים? אין תרופה. כל תרופה. כל תרופה? כל תרופה, אתה כאן נשאל במר רוחו ובזוב דמו, פרפלן. המילה הג'רגונית דויטש האחרונה אותה השיחה התגנדרהָ בבעלת הודאת בעל־דין מחריפה. והיא המטביﬠה את חותמה על כל ההוויה הזאת. "פארפאלן".

בספרו האחרון שלמרות שמו הקודר – "שׂכול וכשלון" – גם שם רואים סימני התבהרות פה ושם, אבּל גם פה מתואר ﬠנין זה של פסימיות, ביתר תוקף בדברים הבאים:

שוב התגברה הבחילה. עד לבלתי נשוא. לידיה ופניה של הנוכחת שם היתה בﬠיניו הבﬠה, של יציר בעל רגל אחת וצפרנים רבות, שנפל לתוך גומה וכבר נכשלו כוחותיו בהתאמצותו לצאת מהם, אלא שצפרניו בכל זאת ﬠדיין תקועות בכותלי הגומה המלאה טחב ורקב ומק. תקועות כמתﬠודדות וכבלתי רוצות להודות בשום אופן שכאן כבר נגמר הכל.

השמעתם תיאור של הוויה הדומה לרגל אחת ﬠם צפּרניים מרובות, תקוﬠה בקיר. איזה מן חוויה קפקאית, איזה תיאור של סיוט לקפל הוויתו של אדם דוגמת רגל אחת עם צפרניים רבות. ואיזה מן היאחזות שאין לנו שכל, שאין לנו תקווה, שאין הכל אף על פי כן, ואף על פי כן היא אחוזה. והרגשה שכאן כבר נגמר הכל. במקום אחר באותו ספר הוא מזעיר את הביטוי – "לחוש כל אימת ילוד אישה המיותר" אדם בﬠולם הוא מיותר, הוא סובל מאימה, כולו פחדים, כולו זרה, וקיומו בלתי מוצדק ובלתי מוסבר. פלא, שבצד פּסימיסם גדול זה, שבניאדם בדרך כלל מנסים לעשות אותו לפשטני, ולאמר שאילו הוא כל־כך פסימי, אז מה הוא חי למה הוא ﬠושה, בצד פסימיות זו, יש לפניכם איש בצל תאוות חיים יוצאת מן הכלל. רﬠב לחיים. צמא לחיים. צמא לחיים צמאון חייתי, ברוטלי כמﬠט. נהנה ורוצה להיות חי למרות כל אותם הדברים. כתביו, מכתביו שיחותיו, דברי חבריו שהכירו אותו מתארים את ברנר כאוהב אדם. ואף על פי שיש לו רגעים ספורים, רגﬠים קשים ורגעים דוחים, הוא הומניסט בהוויתו, ולא כאידיאולוגיה, אלא אוהב אדם ובעל תאוות חיים המוצאת את ביטויה בכמה וכמה גילויים, שﬠוד נעמוד ﬠליהם להלן.

אבל ביזוי ﬠצמי זה, רדיפת האדם אחרי הגדת הדברים המציקים לו, פסימיזם מיוחד זה, שעוד נראה מה טיבו ומה מקורו, איננו כאשר יש לפעמים אצל אנשים שהם פסימיסטים לגבי תהליכים ועובדות שבעולם, אבל די יודﬠים להינות בפינתם שלהם, באשר ידם משגת. ברנר מתחיל בדבר הזה מן הנקודה הפנימית ביותר של הוויתו. הוא איננו יודע לצייר לנו דברים אחרים מאשר הרגשה מרכזית זאת, ואין אצלו שני עולמות שזה, במעגל הפנימיביותר, וזה שבמﬠגל הרחוק האחרוןאו הקדמי, על כל פנים מסביב, שם הפסימיזם שלו נובﬠ. מתחיל מעצם תוך הוויתו. והדוגמאות הבולטות לכך הוא, האוטופורטרטיות. כיצד מצייר האומן את דיוקן ﬠצמו. הן כדיוקן האומן כאיש צﬠיר, ובין דיוקן האומן כאיש לא־כל־כך צעירואינני יודﬠ מה דעתכם ﬠל גיל ארבﬠים, על כל פנים שׁמלמﬠלה מעשרים הוא רואה את ﬠצמו כזקן.

בספרו – "שנה אחת",  בעמוד הראשון, מתואר גיבור הסיפור. הוא מתואר בצורה הזאת: כשהוא, גיבור הסיפור, מביט בראי יש שהוא חושב על אודות עצמו. שדומה הדבר כאילו טבﬠ פעם במי שלולית, וכבר התחיל גופו צבה ומתנוון, ובאופן כזה משוּהוּ משם כי ארוכה לא היתה לו. זה הגיבור. זה תוארו היפה! זאת היא האסתטיות שלו: הוא טבע. אפילו לא במים עמוקים, בשלולית, ושהתחיל כבר מרקיב והתחיל גופו צבה ומתנוון, הוציאו אותו, הכניסו אותו לחיים, ואמרו לו – תחיה הלאה. וזהו המשוי מן השלולית, הוא הגיבור שצריך לדחוק את ליבנו להזדהות, השתתפות בגורלו לאורך הסיפור הזה. לא אלאה אתכם בתיאורים דומים ורבים שאמצאם לאורך כל ספריו, תיאור הוא כיצד הוא מתאר את אובד העצותֵ במכאן ומכאן. תיאור כיצד הוא מתאר את יתר הגיבורים, את אביו למשל. הן בחורף, בין אם במסביב לנקודה אביו של אברהם זול. תיראו מה יוצא מדמותו, מתוארו של האב הזה, איזה כלי מכוער, אנטיפטי, כולו רע. רע בצורתו, מכוער, מכוער בקומתו, באופיו המוסרי, פנים ואחור, אולי הדברים האלה התבלטו יותר אם, נראה איך מתאר באחד הסיפורים האחרונים, והסיפור שהזכרנו אותו שכול וכשלון שנכתב אמנם הרבה שנים [קודם לכן] והתפרסם לבסוף ב-1920, בצורת ספר. שנה לפני מותו. שם הוא מתאר אפיזודה של אהבה. שם יש תיאור, ויתכן שהוא היחידי בכתבי ברנר של נשיקה, כדאי לשים לב לדבר.

"הוא חיבק אותה בזרועות רכות. שמﬠ את דפיקות לוח ליבה החלק. העתיר על שׂערותיה נשיקות לוחשות, דוממות, תחושות, צרובות, היא הוציאה מיד גניחה נוראה והתלכדה בו בהשכחה עצמית גמורה, רגעים ממושכים לא הרפּתה ממנו. אבודת עשתונות. העניקה ללחיו, לעורפו ולשפּתיו נשיקות, נשיקות ונשיכות, נשיכות דם בסופן של נשיקות. גיחכה, למה נתקלקל מלבושה. כפתור מאפודה ניתק, נקרﬠ. חזה כאילו נשם נשימות אחרונות, וחבלים הקטנים שלו באו עד החוף כאילו הלאו דם, ריח רע, ריח בליעה וקיבות מקולקלות. התחיל נודף מן הפיות ומן הגופים."

זאת היא סצנת נשיקה של ברנר.

אילו היה זמני אתי, אפשר על יסוד הקטע הזה לראות דברים שונים ורבים ממה שנשוחח עוד הערב. אבל זמני לא יספיק, ולפיכך, אם יש מישהו המעוניין יעיין אחרכך ויעשה את אותו הניתוח בﬠצמו, של כל אותם אמצעי ביטוי ואופני הדגשה אופיניים. מה איכפת, מה קודם, מה במרכז תאורה זו. מה רוצה במאי של מחזה זה להציג לפנינו ולהבליט בעקר.

אולם הפורטרטים העצמיים האלה, ההרגשה של ההוויה שבה הוא חי, הרגשת עצמו כמשהו המעורר בחילה, הרגשת העולם כמשהו שמעורר גועל, כל אלה ביחד אינם עומדים בשום אופן בסתירה לאותה הרגשה שיש לנו מדי קוראינו את כל כתבי ברנר, של וולקן של כוח. כוח עצום וגלמי כוח בלתי מפורק, שעד כמה כתב ברנר בשנות חייו הקצרות, כרכים מרובים של ספרות, וספרות יפה! ביקורת ורשימות, לא דלה ולא הגיע עוד לשורש של תחילת ההרגשה של הוולקנית הזו של מה שיש לו לאמר. כל אלה מתוך זווית ראיה מסויימת, כל אלה מתוך הרגשה גורלית שהוא חי, הוא ﬠצמוֹ חבריו עולמו איתו, חיים בעולם שהגיﬠ ﬠד אבסורד.

הוא חי באבסורד, בהרגשת האבסורד.

חברים, שלושה היו שנולדו בﬠרך באותה שנה, למדו באותן ישיבות, גמרו בﬠרך באותה תקופה, ומפרסמים אפילו בערך באותו זמן. זה היה ברנר, גנסין ושׁופּמן. איש איש פנה לדרכו. שלושתם כאחד שותפים בביטוי הזה של הרגשת האבסורד שמה שהוא שהיה תמול שלשום אחרת, תם. ומה שהוא שמתחיל ברגע זה, והוא הרגשתו תגובתו, קריאתו היא קריאה של אבסורד.

כל ימיו ערך ברנר חשבונות. כל ימיו ישב וניסה לסכם סיכומים, כל ימיו תבﬠ סיכומים חסרי פניות, אכזריים, אמיצים וישרים. ההרגשה שלו היתה שאם הוא מדבר בחוסר אילוזיה, הוא עושה את השרות הטוב ביותר לאדם. הוא ﬠד כדי כך השתכר מהדבר, שנראה היה לו, כאילו זו אמת המידה היחידה והבולטת. אבל אמות מידה כאלה, אין סופר בוחר לו מתוך שיקול או מתוך חשבון קר, אם כדאי או לא כדאי, הוא בוחר אותן משום שהוא בנוי להן. משום שהוא שר אותן. נכון יותר: הוא שר אותן משום שהוא כלי נגינה כזה, שכך הוא שר. והוא היה לוחם על בנין זה, הרגשת ההקניה, בהקנית ההרגשה של אבסורד, שלילה מוחלטת. כל ימיו ﬠסק בהערכה עצמית שלו, של חברתו, של העם. כל מקום שהוא בא. אולם, שני מאזנים עיקריים השאיר לפנינו ברנר, נסיונות סיכום אלה. האחד הוא מאזן חשבון האישי, האחר הוא מאזן חשבון העם היהודי. האחד הוא מאזן חשבון מה שהיה ﬠד אז בגולה, איך נראתה הגולה, ומהי האמת ﬠל הגולה, האחר הוא המאזן של ציון, כפי שהיתה באותה תקופה שהוא חי בה. שתי הערכות אלה, או שני מאזנים שנתיים, מאזני השנה, או מאזני תקופות השנה, שערך ברנר, נמצאים דומני בשניים מכתביו באופן בולט ביותר. האחד מאמרו "הערכת ﬠצמנו בשלושת הכרכים", שדרך ברנר הוא ﬠושה את חשבון ההיסטוריה היהודית, סליחה, דרך מנדלי; הוא עושה את חשבון ההיסטוריה היהודית, והשני בסיפור, או ספק רומן, מכאן שהוא עושה חשבון עם ההתישבות, ﬠם החלוציות, כפי שהיתה אז, ﬠם העליה הראשונה והשניה, ﬠם ציונות ציון, ﬠם אידואולוגיה, עם סוציאליזם, עם כל אותם הדברים שמלאו ליבו ועולמו, אופקיו של בחור בימים ההם.

במאמרו, בהערכת ﬠצמנו בשלושת הכרכים, מוצא ברנר הזדמנות לﬠשות סקירה נוקבת עד התהום של חשבון הﬠם היהודי. סקירה אשר אינה יכולה להראות אחרת אלא כתמצית [ה]הערכה האנטישמית [ביותר] שנשמעה אי פﬠם, על הﬠם היהודי. אשר כפי שתראו אחר־כך, לא לחינם הזדעזﬠו, קרובים ורחוקים, משהתפרסמה הערכת ﬠצמנו זאת. בקטע אחר־קטע, ואני רק ארפרף על הנושאים, אראה את דעתו, מה שהוא קובﬠ. הלשון של היהודים, ליהודים אין לשון, אף על פי שהם מדברים הרבה. היהודים חסרי שפה, אף על פי שהם נטלו תשﬠה קבים של דיבורים, הדיבור היהודי הוא אקט־דה־מה. ונﬠנוﬠי ידיים. היהודים איך הם נראים ﬠל פי הערכה אסתטית, הם נקלים ומגוחכים מפני שהם חלשים, ולפיכך, הם בלתי יפים, ולפיכך גם בלתי מוסריים. אם הוא חלש – הוא לא יפה, אם הוא לא יפה – הוא לא מוסרי. היהודים: קבצנות, יללות, אמיתיות ומﬠושות. הﬠם היהודי צוﬠק ולא עושה, יהודי, איך הוא נראה, רותק[?] יהודי כשר בנפשו יפה. חטטים בפניו, זקנו וגבותיו מסובכות, שערותיהם בשיבה ובשחרות, מצחו הגבוה וﬠיניו הטרוטות, פיקת גרונו גדולה, וגבו כפוף. דמות נלעגת של שיילוק חסר כל חיבה וכל הﬠרכה.

ביאליק מספר לנו ב-"אם יש את נפשך לדעת", על מה זה תהילים לאדם היהודי. מהו אומר כאגדת תהילים, לאמור תהילים, מתי אומרים, איזה זכות הנפש – איך ברנר רואה את התהילים

[סוף השורה חתוך]

[…] והבלתי מוסרית כאחד שביהודים. כיעור ואי מוסריות. שהוא תוהה לשאלה הזאת שיש ﬠונים שהיהודים הם פּסימיסטים ופורץ בצחוק. יהודים פסימיסטים? פסימיזם אין היא תכונה גרוﬠה היא פסולה. אצל היהודי, הואֵ אומר, יש התרשלות, חולשה ופּחדנות – שהוא קורא להם בשם פסימיזם. כשׁמגיע לענין של קידוש השם של העם היהודי, למרתירולוגיה, הרי בתולדות העם היהודי מראשיתו ﬠד היום, הוא טוﬠן כך הרי אנו פרזיטים בלתי חשובים ואי מוסריים, אפילו כשאנו עולים לגרדום על מלחמת היושר והמוסר, גם אז אנו טפילים ובלתי חשובים. מפני שכוח אין לנו, מפני שיסוד חיינו אינו בידינו. חשבו אגב, בסוגריים, בעוד ששומעים פה ושם בתוך ציבור הצעירים, במדינה היום, כתגובה על ﬠנין השואה, מפני שכוח אין לנו, כי מי שסוחבים אותו ליהרג, ואין הוא נלחם ואין לו כוח – משהו פגום בהוויתו. מה שאנו שומעים פה ושם בשפה רפה, אומר כאן ברנר בקול רם, שהמרטירולוגיה היהודית של קידוש השם [היא] טפילות בלתי חשובה של ﬠם חסר כוח וחסר ישות. היהודי, הוא אומר, אינו יודﬠ לחיות. אין יהודים חלוציים, ואין אנשי צבא. יהודים בשﬠת שריפה, דרך נשים להם, אין כוח אלא לצעוק. באותו מאמר 'להﬠרכת עצמנו', הוא מגיﬠ לשאלה, של ארץ ישראל, כמתאר מנדלי את בנימין שלו אם הם נושאים נפשם לעלות לארץ הקודש. ארץ ישראל הוא שואל, באופּן היותר טוב – חלום מרחוק. מוטב היה בלﬠדיו. חלום של ﬠם עקר, חלומות רפּים וגעגוﬠי ﬠשן מתפזר. מוטב, הוא אומר, ליהודים לשבת במקומם ולא לשגות בחלומות על הירדן ועל השחיפּון [הקישון?]. כשרון מדיני – אין לנו. מי אפסיים אנחנו. האמונה היהודית, זאת אמונה בכוח נס. לא אמונה יהודית, כי אם התרשלות. וזאת תורת היהודית, דחוק עצמם לכל מקום.

נגיﬠ למקום אחר, בו [הוא] מדבר מהם חוקי ישראל. מהם, מהו התלמוד, מהי כל תורת ישראל, שלמדו אותה דורות ודורות, ועליה דברו וﬠסקו והגו, חוקי ישראל, אומר שם ברנר, חוקים שוטים, רשעים ומגוחכים, שאין דוגמתם בשום קיבוץ בני־אדם חיים, ושכל אחד יתמרמר ﬠליהם מדי היתקלו בהם. רק ליהודים, רגש רליגיוזי ליהודים, מי שאמר כך, אצל היהודים הכל רליגיה מחוסרת יחס. היהודים אינם ﬠם רליגיוזי, כי אם אנשים המחזיקים בדת, רבים מתוך צביעות ושפלות הנפש. הרי לכם תפארת הדת היהודית. אחר־כך הוא מדבר על הסרסור היהודי. אגב פונה ומדבר על הפרוזודיה היהודית בﬠרי המערב בגרמניה ובסביבותיה, אותה היהדות שהיתה טרף ראשון עתה בשואת ההיטלריזם, הוא מתאר אותה במילים הבאות: "כל דברי האנטישמיים ביחס אליה, הינם אמת וצדק, אם נאבה להודות, ואם לא נאבה." אני מקווה שקטﬠ זה לא יפול לידי סרווציוס [סנגורו של אייכמן]. יתר על כן, הוא פונה ואומר האיש שעל שׂמו נקרא המקום הזה, אילו היה איזה ﬠם אחר במצבנו, ואנחנו היינו הגרמניים, הרוסיים וכו', האם לא היינו בזים ליהודי? האם לא היינו שונאים אותו, האם לא היינו מטיל עליו מבלי משים, כל ﬠוון ואשמה? ומסכם והולך בדרכו באותו מאמר נורא, האדם היהודי, הוא אומר, פרזיט, אנטי־מדיני, אין לו דבר קדוש, אינו קשור לשום דבר באמת, רק אל הרווח הרגעי ﬠיניו נשואות, ומגיﬠ לשאלה, מה סוד קיום הﬠם היהודי. איך פגע רע כזה הצליח להתקיים כל־כך הרבה זמן, אמנם ה[תקיימו] היהודים, הוא אומר, אבל ההתקיימות עדיין אין לה זכות. השאלה היא, [איך] יתקיימו [מעתה], איזה צורה אנושית יקיימו. האם לא היה קיום וﬠדות לשפלות שמוטב לא להתﬠניין בה. ערך קיומנו אינו נותן לנו כבוד ביותר. הבו גודל לישראל, מפני שנתקיים? אבל איך נתקיים, כל הﬠם היהודי הוא אומר, כל כוח יחידיו אינו אלא להאנח. להתחבא, להתﬠלם מן האחר הסובל. לצבור פרוטות, להתחכך אצל הגויים, להתפרנס מהם ולהתאונן. הוא מגיﬠ בתוך כך לדבריו הקשים ביותר. בשעה שהוא מדבר כך: – "אם אין כיום תנועה ישובית ארצית גדולה, בין העם היהודי הגדול, אם רק מניינים של בחורים יוצאים מבין שנים ﬠשר מיליונים שהיו אז, (המאמר נכתב ב-1914). ובכן, אם רק מנינים של בחורים יוצאים מבין שנים עשר מיליונים, הנכונים לרחוץ במיצי זיעתם את חלאת הסרסרות הרעה שדבקה בנו, לגול בידייהם המיובלות את חרפתנו ההסטורית, אות הוא, אות קיין, כי סרסורים בסרסרותם ייכלאו, אם העם היהודי ידﬠ לשלוח ממליוניו רק בחורים ספורים לארץ זה סימן שׁהﬠם היהודי אין לו כוח קיום, מכיון שהוא סרסור שאוהב את הסרסרות שלו, שיהודי שיש לו משהו לא יזוז ממקומו, לא יﬠלה ולא יפעל. הלא דווקא המﬠט שעולה, מעיד על הרוב שאינו ﬠולה. שהﬠם היהודי בכלל, איננו ﬠומד בשום מבחן.

ובכן, הוא ממשיך, מפני שכוח לדבר אחר יותר מכובד מאשר סרסרות אין להם, ואם אין כוח, אם אנו דומן ורפשׁ, אם הפיזור יפה לנו, ואנו לו, אז אל תייללו על השמות שההתבוללות עושה בנו. על רוח היהדות ההולך ומתבטל בﬠולם, אל תתחככו כביכול מﬠקיצות בוז מכל צד, שׂהצדק אתם, ﬠם אלה שבזים ושונאים אותנו. ובפרט בפרט, אל תﬠשו עצמכם ליהודים למראית עין, לצדיקים נרדפים על צדקתם, אל תהפכו את הצﬠקה לצדקה.

אלה תולדות ישראל אליבא דיוסף חיים ברנר. דברים אלה כתב כאן בארץ, באותו עיתון שהוא ﬠרך, ב”רביבים”, כאן ישב וכאן ראה כפי שראה ומה שחש לא טמן, ואמר דברים אלה, דברים בוטים, שאולי רק יותר מאוחר, בהרצאה זאת תוכלו לראות מה אני מסמן בהם ומה אני מדגיש, בביטויים אלה שלו. אבל ﬠוד נקודה או שתיים ואני מסיים במאמר זה, נקודה אחת – היהודים לא הלכו בגולה, כלומר לא הוליכו אותם, לא גרשו אותם, הם הלכו מרצונם, כי יותר טוב להם אצל גויים.

היהודים האלה אין לעם היהודי היסטוריה של קידוש השםכי אם דברי ימי ישראל הם ההיסטוריה לציפּיה לאפשרות של התבוללות. אבל לא קבלו אותנו.

[והוא] גומר את המאמר הזה, במילים האלה: "הבוז לכל מה שראוי לבוז באופיינו ובחיינו, התﬠמק ﬠוד יותר בספרות הסיפורית שלאחר מנדלי, הבוז ההיסטורי אלינו לא לחינם היה, הסביבה שלנו נתמסמסה, לא נשׂתנתה. מוצקה לא היתה גם בימים ההם, מחוסרת יסוד מיסודה היתה גם בימים ההם. אנשים עובדים, פּרולטריון אמיתי לא היה גם אז, ﬠניים הולכי בטל היו והוויים, העיקר לא השתנה. עתה אנו חיים באי־סביבה. לגמרי באי־סביבה. ועלינו להתחיל הכל מחדשׂ. להניח האבן הראשונה.

מי יעשה זאת? אנחנו, באופיינו, זו היא השאלה. אחרי זה, הוא אומר, תפקידנו ﬠתה, להכיר ולהודות באי־היחוס שלנו מימות ﬠולם ועד עתה. בפסול האופי של היהודים. ליהודי אופי פסול וצריך להודות ולהכיר בכך, הוא אומר. ולהתﬠלות ולהתחיל הכל מחדש. ואחר מגילה זאת, אחרי מגילה טרגית נוראה, שוללת זאת, שחורה משחור, החותרת תחת כל יסודות העם והﬠם היהודי, הוא גומר את המאמר הזה במילים: מושבי פוﬠלים זוהי, הרבולוציה שלנו.

כי אז זו, כמו שאמר בשׂעתו אהרון דוד גורדון לאחר שקרא את המאמר הזה, [מסקנה] כל כך מפתיעה, כל כך פתאומית, כל כך לא יוצאת מכל מה שהוא אמר מקודם, שאין לה טﬠם ואינה אומרת דבר. יתר על כן, אהרון דוד גורדון יצא במאמר מיוחד בשם "הﬠרכת ﬠצמנו",  ובמאמר הזה הוא מתווכח קשות ﬠם ברנר, על האופן של הערכת ﬠצמו זאת. ואני מרשה לי להגיד לברנר מה שאני חושב לאמת, כשם שהוא הגיד לנו מה שהוא חשב לאמת. ולא רק לברנר, שימו לב, כי אפילו אם יבואו כל הדוסטויבסקיים וכל השקספירים לﬠולם, ואפילו יצטרפו אליהם כל מי שחפצים להצטרף אליהם משלנו, וכולם יחד ירקו כך על שערנו, ועוד יוסיפו לחללו בחמלתם, אני אגיד להם, ואני חושב כי כל יהודי שאינו בוﬠט בחלקו ולצערנו הגדול רשאי להגיד להם, אתם אינכם מבינים את צﬠרנו, כי לא יפה הוא צﬠרנו, כי אין בכוח של כל צורה יפה שבעולם לבטאו, כי ﬠמוק הוא מן האסתטיקה שלכם, שלכם, כלומר – ברנר, דוסטויבסקי ושקספיר, ומין האינטואיציה האוטומטית שלכם, ואפילו אם יהיה פיכם מלא רוק כים, ורובכם לא ישיג את צﬠרנו. וגם חמלתכם המעליבה ומחללת עוד יותר אלף פעמים יותר, בל תשיגהו גם היא. כי צﬠרנו נשגב מכם ומנשמתכם הגדולה היודעת להתגדל את בני תמותה, כי את הסוד שעימו אנו אחים לצרה או של השוכן אתם בתוך טומאתם, אינם יודﬠים. והוא מוסיף: הרבה למדתי מתוך הערכת ﬠצמנו של ברנר, בייחוד למדתי לדעת את מקורן של הרבה מבוכות נפשיות בקרבנו בדור הזה. שום ציורים בלטריסטיים, או מאמרים פובליציסטיים לא היו מגלים לי כלכך את נפש חלק ידוﬠ מבני הדור, כמו שיצא מתוך אי התאמה שנגלתה בהﬠרכת ﬠצמנו זאת. רק דבר אחד לא למדתי, לא למדתי את ﬠצמנו. קטגוריה בלי יסוד, אומר גורדון. קריקטורה גרוﬠה אינה הﬠרכה עצמית. קריקטורה כזאת או מﬠין זאת, אפשר לﬠשות מכל אדם בכל ﬠם, בלי יוצא מן הכלל. במקום שיש ידיﬠת חיו של המצויר מכללם וכל פרטיהם בכל העשרים וארבﬠ שﬠות מעת לעת שלו, ויש עין חדה התופסת בנקל ביחוד הצדדים השליליים, החלשים והמגוחכים ויש כשרון ציור מספיק, ויש יחס אנושי מתאים. כלומר, אתה ברנר, בן בית, אתה יודע את היהודים, איפוא כל חולשה מונחת, איפוא כל לכלוך, אתה יודע כל דבר – לכן ידעת לעשׁות את הקריקטורה, לעשׁות יותר טוב מכל זר, אבל מה שאמרת אינו אמת, לא הבינות את הצד היהודי, לא הבינות מה זה יהודי, ואתה ירקת ﬠל עצם כאב הﬠם היהודי. במקום נוסף הוא אומר, אין אתה משורר הצער, אינך נרתע מלירוק על צערו אל עם וצערו של אדם. דברים קשים ומרים, אבל ברנר לא אמר דברים אלה כאמור בקלות דעת, כי אם ממאמר הזה אין בו שום דבר סותר, אין בו שום דבר אחר מספּורים או הצגתו לפני כן ואחרי כן. מכאן ומכאן נכתב ב-1911 לעומת שׁכול וכשלון שנכתב ב-1902, תמצאו אותן הערכות בלתי משתנות, עם תגובתו של ברנר, ﬠם תגובתם של אנשי העבודה באותו הזמן, ﬠם המאמרים שנכתבו ב"הפוﬠל הצעיר”, ﬠם תגובות בחו"ל למאמרים האלה ועד היום הזה; ﬠם התקפות שונות של בעלי מוסר היהדות ובﬠלי ההרגשה של חובת ההגנה על העיירה והגולה וכו', עד היום נראים דבריו של ברנר כאן כמשהו יוצא דופן. אבל הוא יוצא דופן אולי לשומע, הוא אינו יוצא דופן לברנר. מי שמקבל את ברנר, והוא חלק מהוויתו של ברנר – כך הוא ראה. ולא משום שהיה נדמה לו, אלא מפני שהוא חי. תארתי לכם דבר זה בהדגשת הביוגרפיה, בפרוטרט הﬠצמי שלו, כך הוא נראה, כך נשיקתו נראית, כך אביו, [כך] אמו נראית, כל כל ההויה שמסביב. זאת אשר בה אנחנו עומדים כאן, בתיאור הזה. אין פה גורדון להטיף מוסר לו, שעבר את המידה, שחילל. אם אתה מקבל את ברנר – כך השקפתו. והשקפתו לא משום שהוא חקר יותר או פחות את היהדות, את ההיסטוריה, אלא משום שזוהי חווית תפיסת חייו.

אמת, וההרגשה שזה מוגזם, יכול כל אחד וללא קושי לבוא לברנר ולאמר לו, כן, אבל אתה מגזים נורא, אתה מפריז. ולמי לא אומרים כך? למי מאלה שמﬠז לפעמים למתוח מילת ביקורת, אין הוא נזכר מיד בתשובה זאת. אבל אתה מגזים ומפריז נורא, התמונה יותר מתונה. יתכן שיש כאן הגזמה אם המידה היא מידה של תצלום פוטורגפי, של מציאות, אבל ראיה אמנותית איננה חייבת לתצלום זה ולא לכלום. ראיה אמנותית היא זווית ראות מיוחדת הטבועה באדם הרואה, לראות כפּי שהוא רואה. ואם הוא רואה כך ואינו אומר כך, אז הוא זייפן. תפקידו לאמר כאשר הוא אומר, בין אם זה מוﬠיל ובין אם אין בזה תועלת. והוא אומר את הדברים האלה, כי אם יאמר אותם פחות, אנחנו נישן בשקט.

אם זה לא כל כך נורא, [כי] הרי לכל מטבﬠ יש שני צדדים, אם גם קצת לא יפים היהודים, אבל קצת גם יפים היהודים, ובכן – אפשר לחיות. אבל כאשׂר זה ניתן לנו בתגבורת גדולה אחת של הגדשת סאה, וברנר מתאר דבר כזה באחד המקומות, במכאן ומכאן הוא אומר – אתם תאמרו איך מציירים תמונה כזאת, שם יש חדר קטן, אישה חולה, דלות, חוסר לחם, מצב רוח רע, איך למקום כל־כך קטן אתה מכניס כל כך הרבה אלמנטים שחורים, איזה מין תמונה היא שחור ﬠל גבי שחור?

והוא עונה, ולא במקום אחד ולא בסיפור אחד, אם תמדוד לפי הקריטוריונים של האסתטיקה העולמית, זה לא סיפור וזאת לא תמונה וזה לא כלום. אבל אני, אומר ברנר, [אני] צוﬠק, ועל צעקה אין חלים חוקים של תווים. אני אומר את הדברים המרים משום שהם מרים, והם צריכים לבוא אליך, השומע, הקורא, כך שתזדﬠזﬠ, לא אתן לך משהו שבאמצע, לא אתן לך משהו של מתינות, לא אתן לך משהו רפה בין השניים, תקבל אותו בכל חומרתו, או תבלע או תקיא, אבל הכל עד כדי קיצוניות.

ﬠם כל זאת, מתאר ברנר ובאותו מאמר ﬠצמו, מה פירוש "לא רע?" כאן ראינו את הרﬠ. במאמר הזה ﬠמדנו נוכח הרﬠ. נוכח הביקורת השלילית, נוכח הביקורת הקטלנית האומרת שהאופי היהודי פסול, אין מה לﬠשות. אם אולי נצליח לבדוק מחדש כלומר – לסלק את ﬠצמנו הישן ולקבור את אישׁיותינו היהודית, ולהתחיל אם אפשר איזה הוויה, תחיית מתים של ﬠם. אבל יש לברנר גם קריטריונים של החיובי. ובקריטריונים האלה הוא משתמש, ומזכיר אותם. ואקרא לפניכם דוגמאות אחדות.

מה טוב בﬠיני ברנר? באותו מאמר הערכת ﬠצמנו, תמצאו לא בהתחלה את הקטע הבא: " אנשים בני ﬠם חזק, אמיץ, זקוף, עומד ברשות ﬠצמו, אוהב עבודה, ומוכשר לעבודה, רציני וﬠליז כאחד, שש להלחם על כבודו ולהגן על ﬠצמיותו, קשור אל הטבﬠ ואל אלוהי הטבﬠ, בז לאויביו ﬠד לבלי התרﬠם עליהם כלל, נאמן לבניבריתו, ובוטח בכוח ﬠצמו.

זה לא היהודים, אבל זה טוב. אנא שׂימו לב לקריטריונים מהו טוב: חזק, יפה, בטוח, שקט, בז לאויביו, קשור לטבע ואל אלוהי הטבﬠ, ועוד נשוב אל זה. במקום אחר: "ראשית כל טוב ואחרית כל טוב, ראשית כל ברכה ואחרית כל ברכה, היא ההכשרה להתאחד ﬠם הטבע. ﬠם האמונה הגדולה והחזקה, הממלאת את הנפש, ומהי? – היא בריאות הגוף. ואושר וﬠושר הכוח, הﬠושים את האדם חסון, יפה בטוח בﬠצמו ובלתי תלוי בדעת אחרים. ולהלן, הגויים, אצלם יש עבודה, אצלם יש דבר היסודי, זאת אומרת, מוסרית, שאיננו ואיננו אצלנו. לגויים משהו יש יסודי, ועל כן הוא בריא, זה לנו אין. ארץ־ישׂראל – הוא אומר הלאה – לא זאת שחלמו עליה חלומות, אלא הוא מחפש לו "ארץ ישראל של מטה", אלא [ארץ של] עפר ואדמה, בשביל היושבים בה. ומשא נפש ברור, לתפוצות הגולה.

להלן הוא אומר על הרוסים הרוסים הם עמים של חיפושים רליגיוזיים באמת, בניגוד ליהודים, ושל הרגשת תמימות, של תום […], שחברו יחדיו אל אינסטינקטים איתנים, יﬠריים.

לא האמנתי בתחילה שזה אמנם הביטוי שהשתמש בו ברנר ﬠד שחזרתי וראיתי אותו: "אינסטינקט יערי”. יש לביטוי הזה היסטוריה למי המכיר תנוﬠות וזרמים רוחניים. אבל יש לכיסוי הזה מובן, גם כשתקראו מה כותב ברנר, על טשרניחובסקי, איך הוא מוצא בו את הזהות הזאת, כמובן וכמובן אם תקראו את ההשׂוואות של ברנר\ברדיצ'בסקי. והמלה של יהודי יערי, ﬠוד רגע אני אגיﬠ גם למלה גזﬠי, הם דברים מיוחדים במינם.

השקפת עולם נשגבה, הוא אומר, להתקרב אל אהבת אלהים אמיתית; קיום הגון מתקיים תמיד רק [אצל] האדם המעולה. האדם המﬠולה, װדאי יש איזה סוד בזה, בקיומנו הארוך, ודאי יש איזו סיבה מיוחדת. כל ההוויה מלאה סודות כאלה. כלומר, כנגד התפיסה היהודית, של יהדות התלמוד, של עם הספר, של ﬠם הרוח, של ערכים מוסריים, היא פתאום באה אלינו בשם אדםהיער, המחפשׁ את אלוהי הטבﬠ, שרוצה חזק, בריא, חסון, יפה. אל תנסו לקשור את ברנר ﬠם איזה אידאולוגיות שהדביקו לו לאחר מעשה.

דברים אלה יתחזקו שבﬠתיים אילו היינו קוראים כﬠת קטע אחר קטﬠ מתוך סיפוריו, זמני וזמנכם לא עומד לנו, אבל פטור בלא כלום אי אפשר, אציג לפניכם רק שנים־שלושׁה קטﬠים מ“מכאן ומכאן" על מנת שתראו מהו הדבר הזה, וכל ﬠנין זה תלוי וﬠומד במלים "מושבי עובדים הם הרבולוציה שלנו". לאחר ששׂלל את כל קיומו של העם היהודי, לאחר שמתח ﬠליו את הביקורת האנטישׂמית הגדולה והחריפה והנוראה ביותר, לאחר שפסל אותו פסילה מוחלטת, נתן לו תקווה במושבי ﬠובדיםְ. מה זה עובדי מושבים? זה אנחנו לא יודעים ﬠוד, זה נראה עוד מעט, מה הוא הבין בביטוי “מושבי עובדים"? מה זה הדבר שהוא טוב בניגוד להוויה היהודית שהיא רע. הוויה המעוררת בו בחילה.

הנה לפניכם תיאור “מכאן ומכאן" של מושבה יהודית בארץ ישראל כמובן, 1914:

"לפני לכתי הלום הצטיירה ארץ ישראל בדמיוני משום־מה כעיר אחת מיושבת יהודים חפשׂיים ומסביבה שדות הרבה, ריקים, ריקים, ריקים, המחכים לעוד אנשים שיבואו ויעבדום, אבל הנה אני יורד בחיפה (ואחר כך הוא ממשיך הלאה ומגיﬠ למושבה). אולם ﬠד שאני עומד ושמח התנפלה עלינו מאותם המשעולים המאוסים חבורת שׁקצים ﬠרבים [וחזרה על] המﬠשה הישן נושן: יאהוד – האכה, אכה. רבותי, נצנצה בתוכי הרגשה אמיצה וגאה, הרגשה של איש הנמצא בארצו, אלא שמיד הזכירנו מלווי שבתוך עיר שכולה נכרים ורובה נכרים אנחנו, וכדאי להזהר. ובכן, שׂובִ יש נוכרים בﬠולם שצריך לסבול מהם, גם מאלה המזוהמים צריך לסבול.

והנה הוא מגיﬠ למושבה. "מושבה זו, רחימאי, ﬠוֹשׁה כולה רושם של קבצן שׁמן ומנוול, שהושׂיבוהו אצל שולחן של נגיד והוא שואב מן הקערה בידיו המגוﬠלות, המצועצעות והעבות. פקידי המושבה וקציניה חזירים מפוטמים, שאין כוח ברגליהם ללכת משומן, לﬠשות אף צעד אחד, אבל כשיחדלו לפטמם הרי אינם מוכשרים אף לשכב כך, בלי תנועה. (ילידי הארץאלה שקוראים להם סברﬠס), ערומים, ונשחתים, נרפּים ונבזים, הרוב במקום הזה מוכרים כל צרכי אוכלנפש. המושבה, איך היא נראית?

עיירה יהודית־ליטאית משמרת, רק פריץ אין לה. התרשלות ובחילה שפוכות על הכל, חיי ארעי (שימו לב לביטוי הזה, במקום אחר אומר חיים אויריים), היות ופריחה באויר, תכניות של מוחות מיוגﬠים, גﬠגועים של לבבות קרוﬠים וטﬠנות של פועלים בפיהם של לא־פועלים. (מושבה. אולי לא מושבה, נﬠבור כﬠת לירושלים):

"ירושלים המה הצעיר לנפשו ועלטה היתה בעיניו. חנות קודש זו שהכל מוצג בה לראווה, אטליז קודש זה, שהקדושה נמכרת בו באוקיה, זקנה בלה זו, ירושלים, שלא ידעה מעולם בושה, שכל ﬠרכה היה תמיד במה שהגידו אחרים עליה. ירושלים, כנסת ישראל. דומה היתה כנסת ישראל באותה שעה בﬠיני הבחור הרציני (כלומר המחבר), כנסת ישראל זו, ﬠם חייה מימות הריסות בית"ר עד הנה, ﬠם תפקידיה הסרסוריים, אשר מילאה בימי הביניים ובעת החדשה, עם היחס של חלק אחד בתוכה לחלק שני בתוכה, ﬠם אי־דאגתה לﬠתיד, ﬠם המשיכה לפּרנסות הקלות שׁבערים, שנﬠשו לה לטבע שני ואין מציל – דומה היתה כנסת ישראל לזונה ﬠדינה וﬠלובה בכרכי הים, (היה בבואנוס־איירס) שׁבצר לה היא מתריﬠה על מצבה לפני אורחיה, שבהם ובדﬠתם עליה היא תלויה כולה. נפלה אימה, חשיכה גדולה, כנסת ישראל – זונה בבואנוס איירס.

אבל יצאנו מכנסת ישראל ומירושלים ואנו באים אל מושב עובדים, על יד פתח תקוה, הראשׂון של נסיון של ﬠבודה ﬠצמית ושל כל אותם הרעיונות של הרבולוציה שלנו, הגﬠנו לעין־גנים, בבקשׁה"כל ﬠנין הפרבר ההוא היה מﬠין משחק. ומשחק לא משﬠשﬠ. משחק באכרות, משחק ביישובו של ﬠולם. בדרך רשמי נחשב הפרבר ההוא למושבה מיוחדת, והﬠתונות הציונות [ה]ב[י]אה בכל חודש וחודש חשבונות מפורטים על מאות נפשׁותיה והאינוונטאר שלה וכו' וכו'. אולם במציאות היה שם רחוב אחד שומם, בתים בלי חצרות מסביב, עד גבול כפר הערבי הקרוב. שדות בור מעטים והכל עשה רושם אוירי. יושב המקום היהודי היה איש לא רﬠ, איש שקשה אולי למצוא דוגמתו בשום אומה ולשון לחופש המחשבה ולרוחב הלב, אבל יחד ﬠם זה, תועה ﬠצל, קצוץ־כנף וקל־נוצה, נוסף לזה ﬠשׁה תמיד יושב המקום […] רושם כאילו רימוהו ופניו היו תמיד [פניו] של אותו נוסﬠ המקיץ פתאום בעגלת הקיטור, במחלקה השלישית, והנה – קור ורפש ורוח ואבק וגם כיסו ﬠם הפרוטות האחרונות נגנב, פיהוק ותלאות דרך". [זו] עין גנים.

הבתים של המושבים החדשים: "בבתים הקטנים הללו מדברים כל כך הרבה על אודות אידאלים ומרבים כל כך הרבה בדרישה וחקירה כמה מקבל שכרו פלוני שביפו, וכמה אלמוני שבירושלים.”

מושבי עובדים הם הרבולוציה שלנו. והאדם היהודי הצﬠיר, בחור הישיבה מתמול שלשום, יפשיל שרוולים, ויתחיל לעבוד. הנה הדוגמה:

"מהיכן יהיה לנו פועל עברי, מאין יימצא לעם כעמנו אותו הטיפוס של פועל חקלאי לשמה של הﬠבודה? מאקסטרן לא ייעשה פועל, אל לשכוח. הפועל הקרקﬠי בכל הארצות בעולם נחשב במדרגות היותר פחותות בסולם החברתי, כמעט בכל מקום רואים שאיפה טבﬠית מצדו להתﬠלות, לצאת ממצבי השפל. אולם שם, בכל המקומות החיים, מסבל הירושה שלהם אוסר [כלומר: מונע] לפוﬠל ההוא שיישאר משהו. לא כן האכסטרן היהודי שבא הנה לﬠבוד לשם האידיאל. זהו חזיון כל כך לא טבﬠי, כל כך בלתי אפשרי, מרבה אידאלית מרבה פוליטיקה ואגיטציה. העבודה האמיתית אינה רוצה לדעת מזה. האכסטרן האידאלי יש שהוא מסוגל גם למסור ﬠצם את נפשו לאידיאל שלו, אבל התנאים היומיומיים שהפועל החקלאי נמצא בהם, התנאים הקשים והמﬠיקים בכל רגע ורגע, העבורה הקשה, הקשה יותר משינון מלים זרות, הזיﬠה השוטפת, היבלות השותתות דם, האוכל הדל, המשכב הנאלח, השכר המצומצם, היחס המשפיל מצד הסביבה – היעמדו בפני כל האידיאל שבאופן היותר טוב הוא פרי עלית נשמה של שעה?"

הקטע האחרון “מכאן" הוא:

"ישובנו בארץ ישראל הוא ישוב גלותי, גלותי בהכרח, מאחר שרוב עברי לא יהיה לו לעולם.” הוא מספר כאן שאסור לשכוח כמו ששוכחים ציונים רבים, שבארץ הזאת חי ﬠוד עם אחד, והﬠם הזה, זאת ארצו ואין לגﬠת בו ואין לנשל אותו מאדמתו ובתוך כך הוא מגיﬠ למסקנה שארץ ישראל לא תהיה אלא עוד גולה אחת בין הרבה גלויות ואין להקפיד דוקא על העברית, גם אידיש היא שפה ויש ללמוד אותה כמו שלומדים שפות אחרות, ובכלל אין שום סיבה לישוב היהודי בארץ ישראל.

לא קראתי [באזניכם], [אבל] בודאי כל אחד מכם יודע את התיאורים של "המחרשה", של הﬠתון של הפּועלים בזמן ההוא ותיאור הוויתו וסביבתו ותפקידיו. [הם] מתוארים מפי הכותב ששמו “אובד עצות". תיאורים אלה, הערכת ﬠצמנו זאת, הערכת ﬠצמנו מה זה ארץ ישראל, מה זה מושבה, מה זה מושב, מה זה ﬠבודה עברית, מה זה גולה, מה היתה הגולה, מה רוח ישראל, מה בצקלוננו, מה בתרמילינו, מביאה אותו לחשבון שאין לו המשך, והאמת היא שﬠד לאותם פסוקים לא מצא ברנר, ולא מצאו אחרים ששמﬠו בקולו, את הﬠנין המהפך את אותה הפיכה פנימית שﬠליה רמזתי בתחילת דברי. אבל האידאל הברנרי שקראתי לפניכם […] מסביר משהו למה הוא התכוון כשדיבר על מושב עובדים.

בספרו מכאן ומכאן שואל במקום אחר ברנר את השאלה – מנין לוקחים את האף־על־פי־כן? על מה בונים את המאי היא נפקא מינא? על מה בונים את הדבר שיש איתו נקודה שאתה יורד ויורד ויורד ומגיﬠ לאותה נקודה ושם בהכרח הירידה נגמרת, כי אתה איש חי, ואז אין לך מנוס אלא להתחיל לﬠלות. כי למטה מזה, נמוך מזה, אין לרדת. התחתית, אותה נקודה בשני כתבים אלה, שקטﬠים מהם קראתי לכם פה ושם, התחתית, לנקודה זו הגיﬠ ברנר. מנין ההתבהרות? מה ראה ברנר כמרמז על טוב?

קראתי לכם את הקטﬠים שבהם הוא רואה מה אין ליהודים, ומצביﬠ מה יש להם שלנו אין? אבל נבדוק את הדבר הזה, אולי גם איך הוא רואה את הדברים באדם. מה זה נקרא הדבר הפשוט – טוב? כששואלים אדם – טוב לך? – על מה היא התשובה הכנה, האמיתית,ְ האנושית, שני קטﬠים אראה לכם. לקוחים דוקא מתוך "שכול וכשלון" או ספר ההתלבטות שלו.

"אחד אומר לנו מה זה צחוק אמיתי? (בניגוד לצחוק של יהודים שהוא לא אמיתי וכל מיני דברים מלאכותיים, מזוייפים או חמקניים) מה הוא הצחוק האמיתי? צחוק בריא, בלתי מתחפש, בלתי ﬠצבני, צחוק יוצא מלב חזק ומלא, בלי כל טנדנציות, בלי כל סיבות, צחוק של נערה כפרית היוצאת לרחוב הכפר בלילה ונדמה לה כי ראובן בא לקראתה. אה. האם זה ראובן, לא, כי אם שמﬠון בא לקראתה. ראובן, שמﬠון, חה – זהו הצחוק הבריא. צחוק ללא כל סיבה אחרת, אלא ההוויה כשלﬠצמה, בלי טנדנציות ובלי סיבות, בלי מעמקים, לעזאזל כל מﬠמקי הנפש ותהומותיה, אדם בריא שצוחק צחוק בריא.

במקום אחר הוא מתאר עוד מה זה נקרא, מה נראה בﬠיניו, מהי דמות של הדבר הקוסם לו. והנה הוא מספר פה על איזו נערה בשם מרים, הוא אהב לראות אותה מן הצד. לראות אותה ביחוד כשהיא קמה משנתה, מﬠבירה כפיה על ﬠיניה, וחבלי תנומה נסוכים ﬠל פניה הצﬠירים. הוא אהב להסתכל בשתי קווצותיה החיות כשהן קשורות בקציהן, להביט אחר הילוכה התוסס במקצת, לשׂמוע את קולה, שאי צלילותו ﬠשתה אותוְ לﬠורג. הוא אהב את כובעה העגול, הלבן, ﬠם התוספתא הורודה שבצדה, מﬠל לשוליו, את סנורה השחור, המהודק היטב אל מדיה וחמוקי ירכיה. הוא אהב אותה בעד זה שהיא צעירה, שהיא חיה, שהיא הווה, מרים.

הנה לכם התיאור. שזה בלתי פרובלמטי, שאין בזה שום דבר מסובך, שזה חיה צﬠירה ויפה, חיה צעירה בלי מעמקים, בלי מחשבות, בלי היסוסים, ובלי הרהורים, בלי השגבות, אשה יפה, נﬠרה טובה. לא יותר מזה. אין הוא מחפש יותר מהדבר הזה. זאת המחאה הבולטת ביותר על הרגשת הוויתו ועל הרגשת שפלותו וכיעורו. יכול הייתי לקרוא לכם קטעים גם כאלה הפזורים פה ושם לאין סוף, והם, הקטעים, המראים את הוולקני שׂב[בר]נר, את תאבון החיים, את ערגת החיים, את הצמא ליפה שחי בו.

אומרים כי ברנר, בדומה לדוסטויבסקי, לא דיבר על הטבﬠ אלא על האדם שבעיר. קטעים פה ושם, ניצוצות פה ושם. מקום אחד, שמתאר שורה על עולם של גבﬠולים וכוכבים שנמצאים בחוץ, בגורן, מקום אחר, שורה, בשעה שחוזרים מבית הקברות ורואים את הצדפים על שפת הים וכל אחד [מהם] מלא מים ומחזיק בתוכו שמש ושׁמים. אין זו אמת שברנר לא ראה טבﬠ. אין זו אמת שׂברנר היה סתום־חושים ליפה הזה. אין זו אמת שברנר לא היה האיש הראשון ששומﬠ את הצלצול ברינת מוסיקה. אבל, החיוב שלו איננו בשום פנים ואופן חיוב אידאולוגי. מבחינה אידאולוגיה אין המשך לﬠם היהודי, מבחינה אידאולוגיה אין לאדם מה לעשות ﬠלי אדמות. אבל יש משהו שמחזיק את האדם חי בלי פרובלימות. […] האדם לא חי למﬠן משהו, אלא מפני משהו. יש סבורים שהאדם חי למען משהו, האמת, לפי תפיסה זו, שהאדם חי רק משום שנולד. הלמﬠן מודבק במשך הזמן. הסיבה היחידה לחיים היא הוולדו של האדם. ולא היות מטרה שלשמה חיים, כך חוזה ברנר, וזונח ומצמק את כל הגישה המפולפלת, החכמנית, הרוחנית, המוסרית, ובלי ספק בﬠנין הזה יש קשר לא מעט לחבריו שהזכרתי, אם לברדיצ'בסקי ואם למורו בעקיפּים ניטשה ולרוח זמן לא קטנה, ודי ניכרת, שׁאפפה את הימים, את המוח של התקופה ההיא.

אין פלא אם רעו של ברנר שהזכרתי קודם, הוא ניסן גנסין, שם [אצלו] תמצאו את המבקשים ליער משום שבמקום שהוא נואש מבני אדם, כשהוא מגיﬠ לאותה שלולית שנקראה בשם העיירה האינטליגנטית היהודית, או האינטיליגנציה בעיירה היהודית, שנמאסה ﬠליו, הפרובינציה המצומצמת, המחניקה, קטנות המוחין שמסבֿיבו, מק[צצת] הכנפיים יש שדה, ויש יער, ויש מים, ויש עננים, ויש קוסמוס. ברנר לא הולך אליהם, אבל שותף לחוויה שכאן, לחוויה המרכזית הזאת. החיובים שלו מתבטאים ברשׁימה כזאת "חזק, לא צודק, אמיץ – לא מוסרי, זקוף ולא אותה דמות של בחור ישיבה כפוף, אבל מלא חכמה, כלי מפואר מעלה, חכמה מפוארת – [אלא] אוהב ﬠבודה, לא עובד מפני שמוכרח לעבוד, [אלא] אוהב עבודה, מוכשר לﬠבודה, קשור לטבﬠ ולהורי הטבﬠ, ושוב, במקומות שונים, על בריאות הגוף, על עושר הכוח, על חסינות, על בטחון ﬠצמי וﬠל עפר ואדמה שקראתי אותם מקודם. עפר ואדמה. לא מרכז רוחני, לא אידאולוגיה מטפיזית, לא שליחות לגויים, לא אור לגויים ולא תﬠודה לגויים, אלא הגיבורים של ﬠפר ואדמה.

שׁב במקומך, גדל בצל ואכול לחם ואל תﬠסוק במופלא ממך. לאדם הבריא אין תסביכים, על כן, לﬠזאזל בעלי התסביכים. יש בריא, שׁניצב לפניו כדמות של גוי, ובמקום אחד ב"שכול וכשלון" (וזה מעמד של טירוף ידוﬠ) מתאר את המעמד, אומר ברנר, שהוא נולד תשﬠה חדשים לאחר הפוגרום שהיה בעירו, ושדם של גוי בעורקיו, והוא ממזר של גוי. רעיון של טירוף עולה בדﬠתו. אבל הערגה הזאת לדם יותר גזﬠי, לדם אחר, ליסודיות אחרת, ההרגשה שמוסר איננו קנה מידה וצדק איננו קנה מידה (וברנר, בכל כתביו היה לוחם למוסר ולצדק) אבל כדגל – לא. כאן אנחנו מגיﬠים אל הרעיון הויטליסטי, השקפה ויטלית. אלוהי היער, חיפושים אחרי אלהים, כל כתבי ברנר הם מלאים גﬠגוﬠים לאלהים. אבל לא אלהי היהודים, כי אם לאל של היער והשׁדה. האינכם שומﬠים פה הד קול של כנעניות? האינכם שומעים בו, כשם שבכתביו של טשרניחובסקי, כשם שבסיפּוריו של ברדיצ'בסקי, גﬠגוﬠים אל הפרימיטיב הבלתי פּרובלמטי, אדם ﬠושה טוב לא משום שהוא טוב או הוא רודף טוב, אלא אדם עושה טוב משום שהוא עושה טוב. אין לזה סיבה אחרת, זה בחיים.

הוא מתאר את הדבר הזה בצורה מובהקת ביותר, בםיפּור ”מאלף עד מם" ואקרא לכם משם קטﬠ קטן אחד:

"לחיות, אומר האסיר היהודי הסובל בדרכו למאסר הרחוק בסיביר, לחיות פירושו לאו דוקא להתגורר בוילנה ולעסוק בדיסקוסיות ולהפיץ פרוקלמציות. לחיות – זה רק להמﬠיט את היסורים ﬠד כמה שאפשר. להסיר את הﬠינויים שאפשר להסיר, לידום דממה גדולה ולשׁאת את המוטל לשאת."

הרי זהו מראה של אסיר אחד לפניו, [ש]כינה את כליו (כלומר ניקה מהכנים) כיבס את מטליותיו והולך אל גדודי האסירים. ואני אתכווץ בתוך תוכי ואושר[?] את ריסי ﬠיני – אל נא רק ארמה את ﬠצמי, נשיאה ביסורים לאו אידיאל הוא, לא רוח גבורה ולא משאת נפש, – פשוט – בלי אידיאלים. משום בלי אידאלים, והטוב הוא לא משום שיש אידיאל של טוב, אלא אדם חי עושה לפעמים דברים טובים, כמהות נפשו, כשתכונות היותו הטבﬠיים הם כאלה. מה הם מﬠשים טובים? לפלות את הכנים, לכבס את הבגדים, ולהסתדר במינימום סבל, במינימום עינויים, לעשות מה שאפשר לעשׂות כל ﬠוד אתה חי. אל תשׁאף למופלא ממך, זה תכלית האדם. אדם הוא טוב לא משום שיש לו צרכים מוסריים, אדם הוא טוב משום שצווים מוסריים שולטים בו, אדם הוא טוב משום שהוא טוב, משׁום שיש לו משהו בריא ואמיתי, כמו באסיר ההוא ההולך למאסר. והאסיר, כשקוראים לו לצאת להמשיך בדרכו נותן לו מתנה מטפחת מכובסה. וזה הכל. לא הרבה. לא משהו יוצא מן הכלל. לא כתב, לא צוואה, לא אלה דברי האחרונים, לא אידאולוגיה ולא אידיאל, אלא ממשות מסויימת, קטנה, צנועה, במידותיו של אסיר ההולך לגולה, מטפחת אבל מכובסה.

זה תכלית האדם, זה מבחר החיים. אין מובחר מזה, טוﬠן ברנר. אין משהו מרומם שהולכים אליו גבוה, להיפך. החיים הם ללכת בגובה האדם האמיתי בלי פרובלמות על עפר האדמה.

מה נחוץ לחיים, מה נחוץ כדי שאדם חי יהיה שבﬠ רצון, שואל ברנר. והוא משיב בתוך ספרו האחרון "שכול וכשלון" כדברים האלה:

"החיים טובים, לא רק מפני שאפשר למלאותם במעשים טובים. לא רק מפני שיש בהם אהבה, עושר, אידאלים וכו' וכו', בקצרה – לא רק מפני תוכן זה או אחר שבהם, כי אם הם טוביס כשהם לﬠצמם, אמנם, יש המכאובים משחיתים את פניהם, עד לבלי הכר, ואז אומרים – לא כדאי. אבל גם אמירה זו חיים היא. אמירה זו, לא כדאי, לא כדאי לחיות, גם היא חיים, ורק מן השפה ואל החוץ יאמר האדם – לא כדאי. באמת, הכל חיים והכל כדאי. ומי שמבין שהכל כדאי – הכל – גם כשאין כל תוכן, הוא ידﬠ באמת להוקיר כל גילוי חיים, לעשות תוכן מהכל, לברך ﬠל כל בת צחוק מזהירה בפניו, על כל דשא, ﬠל כל אבן, על הטובה ועל הרעה, אם כי היא רעה ומכאיבה מאחר שגם היא חיים. ובכן, חיים לא למען, אלא חיים כל עוד אתה חי, כשאין כל תוכן. [הוא] חיים לﬠצמם בפשטותם ובצמצומם הגדול ביותר. יחס של אדם לאדם הוא לא מ"פני“, אלא יחס. והוא קיים.

איך הגיﬠ ברנר לאופן זה, איך הגיﬠ ברנר לשלילת כל הﬠולם המוסרי? איך חי ברנר במה שהיום בלשוננו קוראים "בעולם חסר ערכים"? חיובו של ברנר את החיים הוא ללא כל ערכים במובנם המוסרי, החברתי, הסוציאליסטי. אגב, אפילו [את זה ש]ברנר נהרג ב-1 במאי נוהגים לייחס לו מהיותו סוציאליסט.

לא היו דברים מעולם אם סוציאליזם הוא דוקטרינה, אם סוציאליזם הוא מפלגה השואפת וחורתת ﬠל דגלה מﬠשים אלה להגשמה, מפלגה פוליטית. השקפתו כאן היא אחרת מזה. היא הרבה יותר אינדיבידואליסטית, היא הרבה יותר אנארכיסטית, היא הרבה יותר עצמאית, של אדם הרואה את הﬠולם ללא דגל, אלא בהוויתו שלא כדאי, שאתה חי. איך הגיע לכך? איך הוא, בן הישיבה, בן כל אותה סביבה רוחנית, הגיﬠ לכך?

מה שקרה לברנר קרה לכל דורו. ואנשים שונים עברו משבר זה בחריפות שונה, בחריפות אחרת. אבל כולם עברו את המשבר. על פי הרגשתי ﬠוד לא יצאנו ממשבר זה וקשה לשﬠר שנצא ממנו על נקלה, אם בכלל נצא ממנו.

עד תקופת אביו של ברנר, עד לפני דור או שנים או שׁלושה, היתה לאדם היהודי דמות עולם שלם, תמונת עולם שלמה, תמונת ﬠולם שיש לה סולם ערכים מובהק. יצא [ש]נפשו בארץ וראשו בשמים. האדם היה בנוי בתוך בית והיה בית לאדם, בית־מגורים ובית רוחני ובית נפשי, היתה שלמות לﬠולמו של האדם, ואחר כך, ﬠקב מאורﬠות שארעו ותהליכים שבאו, התמוטט הﬠולם הזה. האלהים אבד, הﬠולם נפל והאדם נשאר חשוף. ואת סופו זה, את חשפונו זה, את קרירות נפשו זו, את המקום שתפסה בו האמונה הדתית, ניסה למלא בדברים אחרים, בתחליפים שונים. ברנר הוא דוגמה אחת של חיפושים כאלה. גם תשובתו מושבי עובדים היא תשובה של אדם התקוע בחיפושים רליגיוזיים. אלא שברנר לא קורא לזה חיפושים אחרי אלהים, וברנר לא קורא לזה בשם חיפושים רליגיוזיים, ולא דת, וגם כתב כמה מאמרים שהרגיזו את אנשי הדת ובגללם גם הפסיקו תמיכה בעתון "הפוﬠל הצעיר" משום שאמר כמה וכמה דברים ﬠל נצרות, לא לפי המטבﬠ המקובלת. ברנר קורא לחיפושים אלה בשם "סוד", לחפש את סוד העולם. לﬠולם אין הסבר, למה אני חי, אין לי תשובה בכלים שבהם אני משתמש בהגיוני, במחשבתי, במוסרי, במושגי, – סיכום כל הדברים האלה אומר אפס. אפס גמור, לא כלום. אבל יש איזה סוד. מתוך החשבון הזה מה שהוא לא מסתכם. כעין אותו כימאי הﬠושה חשבונות של חמרים, באיזה חמרים בונים, איזה תרכובת מסויימת שלפניו. והנה הוא סופר את החמרים האלה ביחסים כמותיים, זה 50 אחוז, וזה 10 אחוז, ויש לו עוד משהו חסר. זה כמעט 100 אחוז, חסר משהו ואינו יודע מה חסר. חסר לו האיקס, הנעלם. או כמו אדם שיודﬠ להסביר תהליכים ביולוגיים, או כמו ארם שיודע להסביר איזו תופּעה חברתית או כל[כ]לית, מה שלא יהיה, הוא מגיע לפירוט שלם ונשאר לו עוד ﬠודף לא מוסבר, וזהו הסוד. והסוד הזה הוא תמצית ההוויה. זה משמﬠו של חד חידות, שבאדם המצלצל שׁבראשׂית השיחה הזאת, הוא שומﬠ צלצול הפעמון וחד חידות לנפשו. מה הן החידות האלה? אלה הן חידות כבשונו של עולם. זהו סוד הביטוי הרליוגיוזי. הלא ﬠנין זה הוא אבן הפינה ואבן הראשׂה לכל מפעלו הספרותי של עגנון. הרי ﬠגנון כשלעצמו מה הוא אם לא החיפושים אחרי הבית שהיה ונﬠלםָ אחרי הבית הלבן, השלם, הגעגוﬠים אחרי טוב סבא, הגעגוﬠים אחרי

הﬠולם ההוא שהיה לו סדר, שהיה לו הגיון, הלא העולם היום יצא ממסילותיו, חרג ממסגרתו ופרץ גבול. זה עולם של מבוכה וחוסר דעת וחוסר כוון. ברנר איננו נתפס לשום דוקטרינה, הוא מתווכח עם הבונדיסטים כשם שהוא מתווכח עם הציוניסטים, הוא מתווכח ﬠם קומוניסטים כשם שהוא מתווכח עם אלה המתנגדים להם. הוא מתווכח ﬠס סוציאליסטים והוא לא נתפס לשום מסגרת, כי בהרגשתו מה שהם ﬠושים הוא רק תחליף לﬠנין השלם שהיה לדת, הדת תפסה לאדם שלמות כזאת ששום דבר שבא אחריה, במקומה, לא הגיע עד אותם המרחקים. יש דוגמאות יוצאות מכלל זה ואחת מהן שימשה לברנר כדמות לגבוריו ב"מכאן ומכאן", והיא דמותו של אהרן דוד גורדון. ואהרן דוד גורדון היה שלם באמונתו הדתית כשהלך לחפש תיקון בעבודה. לאהרון דוד גורדון היה עולם והוא בא להוסיף עליו. לברנר התמוטט העולם, הוא נשאר איש חשוף. השכול והכשׂלון של ברנר היא הרגשה של אדם חשוף ללא חנינה, של אדם תועה בעולם, של אדם שהיה לו איזה סדר פעם, שנהיה איזו דמות פּﬠם, שהיה איזה משטר מסויים שבו היה חי וידע את מקומו, וזה התפקק. והﬠולם הוא עולם רוחני, והכמיהה הזאת אחרי אותם הסמלים הגשׁמיים, סמלי היער והחיה, סמלי עפּר האדמה, סמלי מושב הﬠובדים – באו לשמש לו שער כניסה לחיפושים של עולם אחר תמורת העולם שאבד. הוא היה כולו בתוך ההלם של אבדן העולם. אפשר להוכיח את זה במקומות שונים, לאורך כל כתביו, מ"בחורף" ועד כתביו האחרונים ורשימותיו המפוזרות פה ושם, את אותו החיפוש – אין הוויה של ערכים. אליבא דברנר, יש הוויה של הוויה. תקראו בבקשה את הסיום היפה של הספר "מכאן ומכאן”, אותו סיום שיש בו מידה של התבהרות, של איזה פיוס. של איזו [השלמת] משימה לאחר סיוט מייגﬠ ומציק ואוכל נפש. פתאום שם יש איזו התפכחות מרגיעה, שם הוא מדבר ﬠל ההוויה, על הויה שׁטופּתשמשׂ, על ציפיה ללחם אפוי, ﬠל הוויית הבית, על טיפה אחת של גשם תלויה על בלימה, על הוויית הסבא והנכד המכינים את הלחם, והוא גומר במלים "ההוייה חיתה”. לא מודﬠת, לא יודﬠת, לא רוחנית, חלילה מרוחנית, אלא הוויה באלמנטים הפשוטים ביותר, שירי לחם ומים, אופים לחם וזה טוב, אין יותר מזה. אל תשאל אחרת.

אל תחפש אידאולוגיה בשביל היות הלחם יפה. לחם, לאפות לחם. לחם ולשתות מים. הווית גשם לאדמה צמאה, איך שום חכמנות בכך, אין שום תסבוכות בכך, הוויה של גשם, חיה במסגרת הזאת, הווית בית, או הווית טיפה. הטיפה תנשור, אל תרחם ﬠליה, יש לה רגﬠ של טיפה, רגע של היפה, וברגﬠ הזה יש טיפה, היא קיימת. היא משקפת שמש, היא מחזירה אור, היא קיימת, היא תיפול, היא תﬠשה איזו מין לטיפה קטנה באבן, הוויה של טיפה, אל תשאף לגדולה מזאת – אין. העולם הוא אין, גדול מכל עבר, חובק זרוﬠות עולם, בתוך זה יש מציאויות שאין להן נימוקים, הן כמו שהן, והצנע לכת: זרע חיטה, קצור, אפה, בנה בית, בלי אידאולוגיות. הן לשוא. כי הן באות במקום משהו שלא יוכל להשיג אותו. כי האמונה הדתית הגיעה לﬠמקים ומרחקים ששום אידאולוגיה של זריעת לחם לא יכולה להגיﬠ אליהם, וכך הוא מסיים קטﬠ בסיומו של הסיפור "שכול וכשׁלון":

"נחת החכמה נבלה נבלה" השׂוואה לדבר נובל. ההשוואה לדבר של נחת שאיננו מנומק באיזה דבר מחוץ לו, אלא טיפין טיפין של מﬠין, והגבור של הספור, בהנאה לקח אחד מחלוקי האבנים, מלים פשוטות, פעלים רגילים – לקח, אחד מחלוקי האבנים, הכניסו מﬠל גבו, אל תחת כותנתו, שיהיה במגﬠ בלתי אמצﬠי ﬠם הגוף, והתגרד, והתגרד. זה הטוב ותמצית הטובללא שום נימוק ספיריטואלי, לקחת מגﬠ חריף וליהנות ממנו בצמידות למגע העור שלך, של האדם הנהנה, הנאה בלתי פרובלמטית. לא התגרדותו של איוב בתוך ﬠרימת האפר, לא התגרדות שקוראת תגר על אלהים, לא התגרדות של נכפה, אלא התגרדות שבה היא ההנאה, – טוב, טוב לחיות, האבן, אני מרגיש, האצבﬠות לא מספיקות, צריך ﬠוד משהו שיפּעיל את ההרגשה הויטאלית הזאת של ההתגרדות באבן, מתחת לכותונת בגב.

בקטﬠ אחר באותו מקום הוא מספר: "אושר (תשׁמעו מה זה אושר) לתעות במשׁﬠול צר. אין מסילת ישרים, אין אידאולוגיה, אין קו שבו הולכים, אין חזון שבו צריכים לפלס דרך, אין מסילת ישרים. יש משעול צר, צר, שפﬠם הוא חלק, ופﬠם ﬠקום וכל התורה היא אותה התורה הישנה, שאושר הוא לתעות במשﬠול הזה, אושר הוא לחיות ולהוקיר את החיים, את החיים – לא את הסיסמאות, לא את הבﬠד.

התשובה היא אחת – הוא לא מציﬠ כלום. איך לו מה להציﬠ. אין לו הצעה כנגד השׁלילה. תשובתו לאידאולוגיה היא אנטי־אידאולוגיהְ. חיים בלי אידאולוגיה, להתפרק ממשא התביﬠות והצווים. האם יש תחליף – הוא שואל במקום אחד – לאמונה? אני חוזר לדוגמה שהזכרתי, דוגמתו של גורדון. אולי השאלה הזו תהיה בולטת יותר אם אשאל, מה בין תפיסתו של גורדון על העבודה והטבﬠ, ותפיסת האדם הצעיר, היום, כאן? ההבדל בולט. גורדוןֵ היה טﬠון – שאנו היום ריקים ומלאים – גורדון היה טﬠון תרבות שלמה של עם, תרבות אורגנית, תרבות שזרמה דרך צנור בלתי פוסק של אלפי שנות קיום העם, תרבות שצמחה מתקופות קודמות דרך התנ“ך ודרך המשנה והתלמוד, וכל ספרות הרבנים, עד תקופתו. גורדון חי בתוך עםהיה מוקף ﬠם יהודי, כפי שהוא סובל, תרבותו היתה חסרה נקודת מפנה שהוא קרא לה בשם "מחלתנו היתה איﬠבודה, רפואתנו היא עבודה". על כן עבודה אינה אלא רפואה, הﬠבודה אינה אלא איזה דבר שבו מתקנים. לעומתו, הדור שלנו הוא ריק ומלא, אמרתי, ריק מתרבות אורגנית. הוא קנה דברים בבית הספר, פה ושם שמﬠ, למד, אסף קמﬠים, שמﬠ נאומים – אבל לא צמח בתוך קרקﬠ טבﬠית, אורגנית, של ﬠם יהודי, ﬠם תרבותי. הוא למד אולי כמה פרקים מהתנ"ך, למד אולי כמה פרקים מהמשׁנה, מפרקי אבות, דבר או שניים, המשﬠמם יותר, המשﬠמם פחות, אבל זו לא תרבות, זו בקושי ידיﬠה קלושה[כי] תרבות היא שלמות. אבל הוא מלא בכושר עבודה. מה שלא האמין ברנר על הידיים של האכר היהודי, זה למדנו אנו. הידיים יודﬠות לﬠשות, ידי יעקב יודעות לﬠשׁות, ולא רק קולו – קול יﬠקב. הידיים מיובלות, אינן נבהלות מפני הקשות שבעבודות ומשכילות להוציא יבולים טובים, אבל הריקות היא במהות התרבותית. והשאלה של ברנר מגורדון היא – האם התשובה, מושבי עובדים, [האם] היא יכולה לבוא במקום הﬠולם שאבד, כעולם תמורתו. כעת תהיה תשובתו של ברנר בסוף אותו כתב קטרוג – לא יוצאת דופן. שהרי ברנר שאל כל הזמן את השאלה, אם כי לא קרא לה במפּורש, מה ימלא את נפשי במקום האלהים שנפל ונתמוטט. אני יכול לקרוא לפניכם קטﬠים שונים, סימנתי לי, המתארים את המעמד הזה, אבל לא אﬠשה זאת בשׁעה זו, ותשובתו היתה – מושבי עובדים. כך היה סבור לפני 50 שנה.

מענין עד מאוד לשאול את ﬠצמנו היום, כשמושב ﬠובדים איננו עין־גנים של התקופה ההיא, כשמושבה איננה אותה המושבה המתוארת שם, כשמושבי עובדים יתגלו כפי שהתגלו, מונחים כמי שמונחים במפת הארץ, האם יש בהם הפתרון המכוסף על ידי ברנר? למשל למה הדבר דומה? אינך יכול לראות את ההר השני עד שלא ﬠלית על ההר שקדם לו, כל עוד לא היו מושבי־עובדים, יכולים לדבר שמושבי עובדים היא הרבולוציה שלנו. אמת, נכון הדבר, מדינת ישראל ﬠדיין איננה מדינת מושבי עובדים. (הוא התכוון למושב, קבוץ, כל צורות החקלאות בﬠבודה עצמית). מדינת ישראל עדיין איננה מדינת מושבי עובדים. אבל כבר ברור לנו, פחות או יותר, מושבי עובדים מה הם, מה תרומתם יכולה להיות, גם אם יהיו שבעתיים מרובים. במקום הזה, כשמושבי הﬠובדים, כשהקבוצים, ישנם, מתגלה פתאום ההר השני, הרחוק יותר, שהוא למﬠשה היה ההר שהכביד על נפשו של ברנר מראשיתו.

שאפשר לנסח אותו במלים הקצרות, שכל כך הרבה משתמשים בהן, לא תמיד ברור לשם מה, במה אתה מאמין, לא מה אתה עושה? אלא במה אתה מאמין? לא מה טוב בﬠיניך יותר ומה טוב בﬠיניך פחות? אלא במה אתה מאמין, מאמין באותה אמונה שהיתה, שיש סבורים שאפשר לחזור אליה, ועל פי הרגשתי, האדם החילוני אין חזרה למה שאבד לו, כשם שנהר לא יחזור למבועו. כשם שאפרוח לא יחזור לביצתו. המצב הטראגי של האדם שהרגישׁ ﬠצמו חשוף בﬠולם, ללא אל, ללא שלמות, כי האל סימן כאן שלמות של עולם, שלמות שלוותה את האדם מעריסה ועד קבר, בשמחתו ובצערו, בשכבו ובלכתו, הקיפה את חייו כמים הים ממלאים. כשבונים מושבים ההרגשה הזאת קיימת. כשאתה בונה את המושב אתה חי וחייך מלאים בﬠבודת המושב. אבל מגיﬠ יום והמושב ﬠומד, ואז אתה שואל את השאלה, שלא היתה קיימה אז, מה עכשיו? מה עכשיו?

באמצע "מכאן ומכאן" מתאר ברנר, או מביא משהו שהוא קורא לו בשם "צוואתי האישית". צוואתי האישית הזאת כתובה בצורה של שיר ואמור בה, ואולי עכשיו אתם די מוכנים לשים לב להדגשת המלים המיוחדות האלו שאמורות בה: ”זה אשר הוצאתי מנסיונות ימי הוויתי (נדמה לי שההדגשה כעת מה זו הוויה מובנה), זוהי צוואתי האישית: החיים רעים אבל תמיד סודיים, (המוות רע), העולם מסוכסך אבל גם מגוון, ולפעמים – יפה. האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר; לﬠם ישראל מצד חוקי ההגיון אין עתיד, בכל זאת לעבוד. כל זמן שנשמתך בך, יש מﬠשים נשגבים ויש רגﬠים מרוממים, תחי העבורה העברית, האנושית".

כל מלה כאן יונקת מכברות אדמת רחבות בכתביו של ברנר. הביטוי "ﬠברית־אנושית" הוא ההדגשה לא רק בארץ ישראל, הוא איננו בוחל בשום מקום אחר, זה לא הפתרון היחידי, הפתרון הסופי (במשמﬠות אחרת). ובכן, השאלה שהוא שואל על האדם האומלל שלפﬠמים הוא גם נהדר, על הרגﬠים הנשגבים. אין חיים שלמים נשגבים. אין ﬠמידה בלתי פוסקת על קצוות, אין הרגשה של הללויה כל הזמן ולתמיד, אבל הרגעים הספורים, רגﬠ פה ורגﬠ שם, כרע ﬠל ברכיך בןאדם והודה שהם ישנם, והם מצדיקים את כל הסבל. אם יש רגﬠ כזה. והרגﬠ הנשגב הוא – מה הוא? ההרגשה שׁכולך שלם בדבר, שכולך אין מחלוקת בך, אינך חצוי, כולך מצפּורן וﬠד שׂﬠרך, מנפש ועד חומר – כולך נתון ובוחר בדבר הזה, מאמין בו. כך אומר ברנר ב"צוואתו האישית”. וזהו הסוד שהוא אומר, והיא אחת החידות שדיברנו קודם. טבﬠ הוא באנוש, שבכל תולדות הﬠולם, בכל תולדות האדם, יש איזו נטיה למצוא איזו אחידות בתופעות של הﬠולם. למצוא איזה עמוד שדרה לעולם, למצוא איזה קו מנחה, פילוסופי, היסטורי, משהו, שעושה את העולם אחיד. יש איזה תיאבון אנושי גדול למוחלט, לאבסולוטי. ולמעשה, הדראמה האנושית בכלל, אלה הם הכוחות המציגים בו, הרדיפה והדחף של האדם למוחלט ולאחידות, בין אם אפשר להשיג מוחלט ובין אם יש אחידות בעולם, בין אם תהיה באשר תהיה באותה טיפה תלויה שנזדמנה לך. זה טבע באדם. האדם העומד במערכה הקשה ביותר הוא האדם החילוני. המבחן הגדול ביותר של העולם הוא – בנין עולם רוחני. האם בנין מושב־עובדים הוא בנין משק או בנין מושב ﬠובדים הוא גם תשובה לבעיה הרוחנית?

"אדם, לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לדבר אדוני," (עמוס), לדבר שממלא אותך. לפעמים אתה עושה דברים שחשובים בﬠיניך, אבל החשיבות הזאת איננה מרטיבה את כל הווית נפשך. כמו ממטרה שמסתובבת ולא מגיעה עד הקצה הרחוק, יש קצוות ויש פינות באדם בלתי רטובים. מה צומח שם? מה יהיה ﬠליהם? מה קורה בהם? מהו הדבר הקשה שלא מגיעים אליו, ﬠד שם, באמונה? מדוﬠ המבוכה?

למדנו לדעת להקים מושבי־עובדים. בכלל הﬠולם המודרני למד הרבה יותר טוב איך לﬠשות דברים. איך לﬠשות למדנו. נעלם מאתנו לשם מה. כי יש לזה איזה מין גלגל. אתה ﬠושה מושב עובדים כדי לרפא את האדם היהודי – מצויין. רפא האדם היהודי, לשם מה רפא, מה הוא צריך לﬠשות בﬠולם? לאכול לחם ולשתות מים? משהו יותר מזה? הושם עליו משהו? יש לו שליחות? לﬠם היהודי יש שליחות בעולם? אין לו שום שליחות, כמו [ל]כולם. יש תשובה למישהו? קיים דבר כזה? הפתרונות הרוחניים האלה, משבר תקופתנו איננו משבר חומרי כי אם משבר רוחני. השאלות החומריות ניתן לנו איך לפתור אותן, איך להדביר רﬠב יודעים, (אינני יודע אם רוצים, אינני יודﬠ אם יכולים) אבל יודעים. איך להוציא מדונם קרקﬠ מכסימום של יבול שלא חלמו עליו בעולם, זאת יודעים. איך לפתור בעיות של הבלתי נודע מבחינה מדﬠית, למדו לדעת. תראו את מצבו של איש המדע כנגד מצבו של מי שקוראים לו "איש הרוח". איש המדע יודﬠ לﬠנות על כל השאלות ששואל את ﬠצמו וﬠל רובו, נניח, או על רובן של השאלות שהטבﬠ מציג לפניו, ולפﬠמים הוא יוצר לו תנאים מלאכותיים של מעבדה, שﬠושים תשובה, כשם שהתשובה ניתנת ﬠל דברים שבעולם. איש המדﬠ יודע איך ﬠושים את זה. לשם מה? ממנו והלאה. אין לגבי איש המדע לשם מה. באותו כשרון גדול שאתה ﬠושה את פﬠולתך המדﬠית, אפשר לנצל את זה להרס, אפשר לנצל את זה לבנין. המוסר איננו טבוﬠ בתוך ﬠצם ﬠבודתך, לא מﬠט מאנשי מדﬠ, תוך כדי ﬠבודתם, עבודתם המדﬠית, מתחילים בחיפושים רליגיוזיים. השאלה של איך ﬠושים מעשה, התשובה עליה בתקופה זו קלה הרבה יותר. השאלה שמתגנבת כמראה של ההר השני, הרחוק יותר, לשם מה. אני יודע איך להקטין את תמותת התינוקות ולתחום את גיל המוות של האדם, [אבל] קשה לי לענות לשאלה, לשם מה הוא חי, כלומר אני יודﬠ את התשובות של כל אחד. אבל אין לתשובה הזאת, תהיה אשר תהיה, אותו תוקף גדול, אותו תוקף ﬠניני, אותו תוקף פנימי שבפנימי, שיש לי לתשובות איך ﬠושים, מתי עושים, ובאיזה אופן עושים.

אפשר להקים מדינה. מגיﬠ יום ושואלים, לשם מה, אפשר להקים, לגרש פולש, אפשר לגרש כובש מן הארץ ולהשתחרר, ומגיﬠ יום ושואלים, ובכן השתחררנו מן האויב, מה אנחנו עכשיו, מה אנחנו ﬠושים ﬠכשיו? מאחורי כל הר כזה נתגלה פסגה נוספת שהמאמץ האנושי אינו יודע מה לעשות בה. ביחוד לאותו אדם שברנר הגיﬠ אליו, לאדם החילוני. לאדם שהתרוקן עולמו מהרגשה של אלוהות, של שלמות, של סדר ושל סולם ﬠרכים, של איכפת.

תנו לנו בינתיים לחיות. נחיה ונבנה מושביעובדים. נקודת המפנה הזאת של ברנר, לגבינו היא כבר לא השאלה היחידה, אם כי עדיין לא נפתרה ﬠד תומה, כל הארץ ﬠוד ללא מכוסה מושבי עובדים, אבל לגבינו התווספה […]

[…] ללא טשטוש, מה זה הולך, לאן זה הולך. כשזה … יצמח, למה אני מקווה? אנחנו מגיﬠים, על פי הרגשׂתו זו של ברנר, לאותו מצב שאין לו דוגמה טובה יותר מהמצב המסופר ﬠל סיזיפוס, אותה אגדה שׁהטיב כל כך לתאר אותה ולהסביר את הנקודה המיוחדת שבה, האנושית, אלבר קאמי. והוא אומר כך, פחות או יותר: מה הוא הﬠנין של סיזיפוס? זה האדם המגלגל אבן במאמצים גדולים לראש פסגה, וברגע שהאבן מגיעה למעלה היא נשמטת מידיו ונופלת ומגיﬠה בחזרה למקום שממנה גלגל אותה. והוא שואל את עצמו, אם ככה למה זה אנוכי? מה טﬠם העבודה? והוא שוקﬠ במאמץ הזה, מגלגל את האבן מלמטה למﬠלה, להתגבר על החוק הטבעי שהטבע אומר לו, של משיכה למטה, לא למעלה. הוא משקיﬠ את מאמציו האנושיים כמתנגד לקריאת העבודה הטבﬠית, האומרת למטה, משיכתה למטה, והוא מתגבר ומגלגל. הוא משקיﬠ את כל כוחו באבן למעלה, וברגע שהיא למעלה היא נשמעת שוב לקול הסטיכי, הראשוני, הכביר ממנה, ונופּלת לתוך המדרון, כאילו לא היו דברים מעולם, והוא נשאר באותו מצב. ושואל האדם את ﬠצמו את השאלה, אם כך, למה הﬠבודה הסיזיפית הזאת? למה ﬠלינו לחיות באבסורד הזה, כי הלא אין זה אלא אבסורד? ותשובתו היא זאת: המומנט שבו אדם ﬠומד על ראש ההר ורואה את האבן שלו נופלת למטה במדרון, זו האבן אשר הוא גלגל אותה במאמץ למעלה, והיא החליקה והפסידה את כל מאמציו – המומנט הזה הוא המומנט האנושי. כאן עומד אדם בלי אל ובלי מלך ובלי איש מﬠליו, והוא שואל את ﬠצמו את השאלה הזאת, מה מוטל עלי, מה אחריותי. האם אני ארד עוד פﬠם ﬠכשיו למטה ואעשה את האבסורד, או אם נמאס לי באבסורד [ו]אני יוצא מן המשחק. האם להמשיך לגלגל את האבן גם כשאתה יודע שאולי היא תיפול, משום שהמומנט האנושי הוא – האחריות. ואדם נולד לאחריות. ברגﬠ שנולד הוא אחראי לﬠצמו ולﬠולם. ותוקף האחריות הזה, כשם שאותו תוקף התוקף את החתול לשמור ﬠל גוריו ואת האדם לשמור ﬠל בניו ולעשות כמה וכמה דברים – הוא אחריות לקיומו של ﬠולם ושׂל ההוייה. שׁאין בה שאלות של אידאולוגיה ואין בה שאלות של רוחניות, אלא שאלות שׁאדם חייב לענות עליהן, שהוא ﬠצמו אחראי, אין גדול ממנו, אין לו אל שׂיצווה עליו אָין לו אל שיקח ויגיד לו – קח את בנך את יחידך אשר אהבת – אין לו מי שהוא שיפקח ﬠליו. האחריות מלובשה ﬠליו כעל אדם – שליח הﬠולם. הוא ﬠצמו. על כן, במומנט סיזיפוס זה, זאת היא השאלה. וברנר ﬠמד כאן במקום, והרוצח מצא אותו במקום שהוא גמר את תנוﬠת הסיזיפוס הנוראה ועמד לפני ההחלטה האנושית "אני אחראי למצב”. האחריות על האדם שמשמﬠה מושב עובדים, בלי לשאול קודם כל לאן זה מוליך ומה יצא ומה יהיה שם ואיך יהיה אחר כך. אלא כצﬠד ראשון של האדם המגלגל את האבן מחדש.

זאת השאלה הקשה ביותר. מה גורלו של אדם מאמין שׂאין לו בעולמו אלא ההכרה הﬠצמית שׁלו. היא השאלה הקשה ביותר, היא העמידה הקשה ביותר ואליה ﬠיני האָדם נשׂואות. תהיינה תשובות נובﬠות מאשר תהיינה, זאת היא דמותו שבה פתחתי, היא של האיש השומﬠ את הצלצול כבﬠיה. ישׂ צלצול, יש קול קורא, יש מי שישמﬠ את הקול הקורא הזה כדבר מנותק, ויש מי שׂיראה את הקול הקורא הזה קריאה לאחריותו־שלו. להיות בין חדי החידות, לא להסתפק בתשובות השׂטחיות, לא להתחיל מאופטימיזם צולע, לעבור את מדורי הפקפוק והספק עד הדיוטה התחתונה ביותר, ושם להתמלא בהכרה של האחריות האישׁית, אותה הכרה שברנר צייר אותה, הגיע אליה, פנה אליה, הזכיר את האדם המצלְצל וחֲד חידות, וחרב של רוצח פּגﬠה בו. הוא נפל, אבל העמידה הזאת, על אחריותו האישית של האדם, על אחריותה האישית של חברת בני אדם, למצוא ﬠל חשבונם ובכוחותיהם ובסמכותם, ללא השﬠנות ﬠל מופלא מהם, אלא בהכרה שהﬠולם יש בו סוד שפּתרונו הוא אחריותם, בלי פריקת אחריות, בלי, הסתלקות מן הסוד, לנסות לחפש את התשובה, גם אם יקח הדבר זמן וזמנים. אין מנוס מזה. השהות היא, השהות שבין האכזבה המגיﬠה לאפס מעשה של מיואשים, שמולידה את המﬠשים המרחיּקים לכת.

יזהר סמילנסקי
הרצאה, כנראה בקבוצת ברנר, בשנת 1961, במלאת 40 שנה לרצח ברנר.
ההרצאה נרשמה על ידי קצרנית ותפסה כעשרים עמודי מכונת כתיבה, ונמסרה ליזהר להגהה, אולי לקראת פרסום. הוא הגיה רק את שלושת העמודים הראשונים, והיתר נשאר כפי שנתפס על ידי הקצרנית מהנאמר, נרגש משובש ומבולבל למדי. המילים בסוגריים מרובעות לא נכללו בתמליל המקורי והוספו בנסיון להבהיר את הנאמר.
זהו הטקסט המפורט ביותר שהשאיר יזהר על ברנר, אליו חזר עוד ועוד.