על דודים וערבים

כשבאו הראשונים לארץ, מה ידעו עליה? שיש בה קברות האבות, שהיא ארץ תקוותנו, שחם בה מאוד, שהיא ארץ אסייתית נחשלת, שיש בה יתושים, ויש עזובה, וגם יש ערבים.

הערבים היו חלק מהנוף הישן, חלק מהווי המזרח, חלק מתרבות ילידית וחלק מן הממלכה התורכית המושחתת. לא שום דבר שצריך להביא בחשבון, לא שום דבר שיכול להועיל או להזיק, פשוט, חלק מנוף ישן ונחשל.

כעבור כמה שנים, לאחר שידעו יותר, ידעו שיש כל מיני ערבים, שיש סביבם ערבים כפריים, פרימיטיביים כאלה שעובדים יפה ביום וגונבים יפה בלילה, שיש ערבים נוצרים בערים, והם יותר אירופיים, סוחרים דוברי לשונות וגם מוכרי קרקעות, וגם ידעו על הבדווים, שבאו ישר מאוהלי אברהם אבינו ודהרו על הסוסות האצילות, כמו בסיפורי האינדיאנים או הטטארים ושאר הפראים האצילים שבספרים.

כל כולם של הערבים בסוף המאה הקודמת [בארץ] לא עלה על כחצי מיליון נפש, מרוכזים בכמה ערים קטנות, בכפרי גב ההר, בשפלה הפנימית ובגליל. הראשונים היו חלק ממה שהיה שם תמיד כמעט בלי שינוי, קטע מוזנח מן האימפריה המוזנחת, קטע ממשטר מושחת ועצלני, קטע מאיזו תרבות בלתי מוכרת להם, קטע מן הנחשלות ומן השיממון הנואש מהשתנות, ובעיקר היו הם רחוק־רחוק מביתם שבלב יערות רוסיה ושונה שונה מחלומות הנעורים ליד נהרותיה המוצלים.

מהר מאוד נכנסו הערבים אל תוך מסגרת חיי המושבות של אז: כפועלים, כיודעי חקלאות, כשומרים, וגם כחלק מן התפאורה היום־יומית, שביום הייתה עמוסה תנועת הלוך ושוב של קיימי־האור, ובלילה היתה מתפרקת לשתי מובלעות של בלועי־חושך. לחושך מאוים מכאן, ולחושך מאיים מכאן. אלה נסגרו בבתיהם מפני אוקיינוס החושך ומפני הזרות המקיפה, ואלה היו מרוחקים להם בכפרים שלהם שמעבר מזה לאוקיינוס החושך, וכך היתה הסביבה הקטנה והחדשה של המושבה בלועה בתוך מרחבי הסביבה הישנה הענקית, וכל אחת מהן הצמיחה לפי דרכה שני גרעינים שונים של שני עמים.

אם תורשה לי כעת נימה פרטית, אספר לכם על שני דודים שהיו לי, דור אחד מצד אבי ושמו משה סמילנסקי, ודוד אחד מצד אימי ושמו יוסף וייץ. כל אחד מהם היה מעורב לפי עיסוקיו בהוויה הערבית ופעיל בתולדות גרעין היחסים שבין היהודים לערבים. משה סמילנסקי בן העלייה הראשונה היה איכר, סופר ואיש ציבור מן הימין, לפי מושגינו היום, ויוסף וייץ היה פועל מן העלייה השניה, סופר ולימים מראשי "הקרן הקיימת” ומן השמאל, לפי אותם המושגים.

משה סמילנסקי העסיק בפרדסו פועלים יהודים וערבים לפי העיקרון, שלעולם יישבו כאן שני עמים, ולשניהם זכות שווה לעבודה ובסיס שווה לקיום יחד. הוא דיבר ערבית, היה מעורב ביניהם, כותב עליהם סיפורים רומנטיים בכינויו "חווג’א מוסא", הוא קנה מהם אדמות ונטע פרדסים, ובסוף חייו גם היה חבר ב"ברית שלום", שותף לבובר, למאגנס ולאחריםשביקשו להגיע לכלל הבנה עם הערבים ולידי הסכמה משותפת ליצור "קיום יחד" כשכנים טובים, לאחר שתושג פשרה עם ויתורים משני הצדדים, ובקצרה, כאילו היה "שמאלני” גמור, לפי מושגינו היום.

דודי השני, יוסף וייץ, פועל בכרמים, שומר בכרמים, ונוטע כרמים ביהודה ובגליל, היה מגדולי קוני הקרקעות, ובלשון הימים ההם היה מ"גואלי האדמה" מידי הערבים, ולא עוד, אלא שגם הוכיח, כי רכישות אלו לא נישלו אף לא ערבי אחד מעל אדמתו, ושעד סוף שנות השלושים לא נושלו יותר משש מאות פלאחים, נקובי שמותיהם, וגם אלה לא בלי פיצוים ולא בלי סיוע ליישובם מחדש. וגם לאחר "הספר הלבן" טרח והוסיף וקנה עוד קרקעות על־ידי עיסקות מסובכות של "ריכוז משבצות" והמשיך בכך עד עצם מלחמת־העצמאות, שפתאום שחררה את היהודים מן הצורך לקנות אדמה, והאדמה ניתנה בשפע כזה שהיתה יותר אדמה ממתיישבים. בשנותיו האחרונות, כראש מינהל מקרקעי ישראל, וכנוטע הגדול מכולם של יערות האורן על הרי ישראל, נמלך בדעתו והציע סוג של "העברה" של ערבים מהארץ לארצות ערב, לפי הסכמים וכשותפים במאמץ בינלאומי למימון הפעולה, באופן שלפי מושגינו היום הפך והיה ל"ימני”.

הנה לפניכם שני דודים, ושתי דרכים, וביניהם כל תולדות השאלה הפלשתינאית במאה השנים האלה, מאה שנות התלבטויות, וגישושים לפתרונה. הדוד האחד האמין, כי אפשר ששני עמים יחיו כאן זה עם זה כשני שכנים טובים ובסימביוזה של תועלת הדדית, חברתית, כלכלית ותרבותית; והדוד השני לא האמין כי אפשר לשני העמים לחיות יחד על פיסת אדמה זו, מפני שחיים כאלה רק יהפבו לקללה שאין לה תקנה אלא בהפרדה, ושלפיכך, מתוך הסכמה וסיוע, צריכים הערבים לפנות מקומם ולתת לכל טבע לאומי לחיות בנפרד לפי דרכו ולפי אמונתו.

שניהם היו רומנטיקנים בשם ששניהם היו רציונאליסטים. שניהם היו אנשי עבודה, חקלאים כאילו מבטן ומלידה, שניהם היו נוהגים ואוספים אדמה בין אצבעותיהם וממוללים אותה לאט, ומריחים בה, וטועמים בקצה הלשון, וגם נושמים אותה, לפני שהיו נאנחים ומנערים ומוחים כף בכף, שניהם אוהבי עמם, שניהם אוהבי ארצם, שניהם הומניסטים לפי הכרתם. משה סמילנסקי בא לפני מאה שנה ישר לביצות חדרה מצועפות המוות, בכיסו זה התנ”ך ובכיסו זה טולסטוי, זה אמר לו לאן ללכת, וזה אמר לו מה לעשות. יוסף וייץ בא לארץ לפני שמונים שנה, ישר לכרמי רחובות העסיסיים, בכיסו זה התנ”ך ובכיסו זה חוברת הפועל הצעיר, שעל שערה הצהירה באותיות רש"י "הפרוגרמה”, שאין עבודה בעולם שהפועל העברי לא יהיה מוכן לעשות, ושכבר ממחרת בואו נתגלה שהוא אמן המזמרה ונגן המעדר. שניהם היו אנשי ספר, ושניהם היו כותבים חרוצים, זה עבד כל הימים בפרדסו וכתב כל הלילות סיפורי ערבים, סיפורי ראשונים ומאמרי תוכחה על שאלות היום, כשאחד־העם מימינו והשכל־הישר שלו משמאלו, וזה בצד זה עבדו אצלו יהודים וערבים, מפני שזה טבע הארץ הזו, ששני עמים יהיו חיים בה שווי־זכויות – וזה עבד כל הימים בייעור וכתב כל הלילות מחקרי מטעים (התמר, הגפן, החרוב, ושאר עצי היער) ותכניות לפיתוח אדמת עם עני, ואם אמנם יש בארץ הרים נטועי אורנים, הרי זה הוא – וגם תוכחות לעבודת יושר כתב, לניצול כוחו של כל דונם עד מרום כוחו, בתכנון מתקדם, בעבודה עברית בלבד, נפרדת מעבודת זרים.

שניהם למען האמת, נדהמו מהקמת המדינה, שכאילו באה עליהם קודם זמנה. שניהם הכירו במדינה דה פאקטו אבל לא כל כך דה יורה. משה סמילנסקי לא היה בטוח אם טוב שהאנגלים יעזבו את הארץ ויפילו עלינו מעמס בטחון וממשל שלא לפי כוחנו – ויוסף וייץ חשש שיותר מדי אדמה פנויה תעביר אותנו על מידותינו, ושרשלנות, בזבוז ונטישת ערכי עבודת האדמה יהיו בעוכרינו.

שניהם, בסוף חייהם, היו אנשים עצובים. זה עצוב מפני שהשלום אינו נעשה בכל המרץ הנדרש, וזה מפני שהעיר והתעשייה הולכים להשחית את ברכת האדמה. זה מפני שהשאלה הפלשתינאית הולכת ונדחית כפתרון בדרך ההסכמה ההדדית, זה מפני שהשאלה הפלשתינאית הולכת ומחמירה ונראה שאין לה שום פתרון של יחד.

וכך, בין שני הדודים המייסדים, זה שהחל מימין וגמר משמאל, וזה שהתחיל משמאל וגמר מימין, לפי מושגינו, כמובן, ולא לפי מושגיהם, עומד כעת העני ממעש הניצב לפניכם, בסוף מאה שנות אי־פתרון, מאה שנות דעות חלוקות, מאה שנות גישושים שעד עתה לא הולידו הרבה, ומאה שנות דם, מוות ושנאה, כשהשמאל הולך ומפסיד עמדות בדעת־הקהל והימין הולך ומתחזק, בין על־ידי שזוכה בהסכמה עממית ובין אם על־ידי שזוכה ומלאכתו נעשית בידי מאורעות מזרח־תיכוניים, שגורפים את דעת־הקהל ימינה וסוחפים את בטחונו העצמי של השמאל הנאבק בה, כשגם האינתיפדה הסתבכה ועומדת כעת על פרשת דרכים, וגם הנסיונות לברוח מהכרעה הגיעו לסוף תימרוניהם מבזבזי הזמן – כך, שהברירה שנשארה היא או קבלת־דין דעת־הקהל העולמית או קבלת המשך הבריחה משום הכרעה. הפלשתינאים מכאן והישראלים מכאן כבר שחוקים ומותשים ממשחקי אין־המוצא בסימטת האלימות כמו בסימטת ההתלבטות, וכולם כאילו ממתינים למשהו שיקרה אי כך, לפני שיעלה המסך על המערכה הבאה.

באופן שמה שיכול כעת צאצא שני הדודים להציע, כשלוחצים עליו לגלות כאן מה דעתו אינו אלא דעה שתישמע חד־צדדית לגמרי. לאמור, שהשאלה הפלשתינאית, בעיניו, כלל איננה שאלה ערבית אלא היא כולה שאלה יהודית, ובפירוש: השאלה הפלשתינאית היא שאלה יהודית. ולאחרונה גם הגדיר, הדובר אתכם, את השאלה הפלשתינאית כ"דבשת שעל גב היהודי". דבשת שעליו למצוא כעת איך להיפטר ממנה.

מפני שאסור ליהודים להיות כובשים; ומפני שעליהם הדבר לעשות כדי להשתחרר מן הכיבוש ולהפסיק להיות כובשים, ומפני שהיהודים כעם של כובשים חורצים על עצמם את כליית היהודים. ועד כדי כך. ומפני שלא שום אויב חיצוני יוכל ליהודים, אלא הכיבוש הוא האויב שיוכל לנצחם. ושזה עיסקם לחדול מהיות כובשים, וזה עיסקם גם בלי כל מחאות הנכבשים ולפני כל מאבקם האלים והפוליטי להשיג שחרור. ועד שהעולם לוחץ עלינו לגמור את הסכסוך, ועד שהעולם הערבי לא חדל מהתארגן גם כדי לשים קץ גם לכיבוש וגם לכובשים הציוניים, זו חובתגו – כיהודים, וכציונים – לקחת ולגמור את היותנו כובשי עם אחר.

החובה לגמור את הכיבוש בדרך מן הדרכים, ומהר ככל הניתן, אינה רק מסקנת שיקול מדיני, ולא רק בטחוני. ולא רק חברתי־כלכלי – אלא כבדה מכל אלה היא מסקנת החובה לזהות היהודית שלנו, כלומר חובה מוסרית. אני יודע כמותכם, שהשיקול המוסרי הוא הקל שבשיקולים והאחרון שבחישובים – ואף־על־פי־כן הוא הכבד שבכולם והמכריע מכולם.

אני יודע כי שעה שמחשבים את סדר הכוחות של הצבאות ומזכירים נוסף על כוחות הצבא גם הכוחות הכלכליים, החברתיים והמדיניים – את הכוח המוסרי לעולם לא מחשבים, מפני שהוא נשמע לא רציני, מליצי כזה, ילדותי כזה, שמקומו רק בנאומים ולא במעשים, והוא לגמרי חסר משקל בעולם הזה ואף־על־פי־כן, תמיד מתברר, כי הוא הראשון מכולם והוא החזק מכולם והוא הכוח המכריע לבסוף מכולם, ואל תחשבו שירדתי מדעתי או אני תמים וערטילאי ותלוש – אם אזכיר לכם שדווקא המוסרי הוא המכריע לבסוף מכל הכוחות שבזירה, כמובן , לא כשהוא בא לבדו, אבל תמיד בין כל צירופי הכוחות שניצחו במערכה הוא היה המכריע.

והיסטוריונים שביניכם תמהים אולי או מחייכים. ועם־זה, המוסרי, גם כשאינו יוצר דברים הוא שבלעדיו כל הדברים שנוצרו נופלים. וכשמתפזר עשן הקרבות, ולאחר שספרו את האבידות, מוצאים תמיד, שמה שהשיגו בדרך לא מוסרית לא מתקיים. ואינני בודה דברים, ואין גם צורך למנות את הדוגמאות, איך כוחות אדירים וחסרי מעצורים, לאחר שהשתוללו באין מכלים דבר, בכל שנות המאה הנוראה הזו שאנו חיים בה, הגיעו לבסוף למקום שהכול נשמט מידיהם. וזה לא היה באגדות או רחוק מכאן או קודם לזמן שאנחנו זוכרים, אלא ממש בזמן שאנחנו כולנו כאן קורבנותיו וגם יורשיו. ואין זו מעשייה שהכובש, ויהיו ניצחונותיו גדולים ככל שיהיו, כלום לא נישאר בידיו, בין אם היה אדיר הצבאות ואימפריה אדירה, ובין אם רק היה שכן אחד שרצח את שכנו. הקול העתיק שבעולם תמיד קם אז ואוחז בו, תופס ושואל ללא מיפלט: אי הבל אחיך? והבל, שכאילו כבר הושמד – הינהו כאן, חי וקיים ותובע את זכותו.

עם שמחזיק עם אחר בכוח לא יחזיק לאורך ימים, ולא עוד אלא שיפסיד את חזקתו, וכמעט גם את עצמו יפסיד. זה חזר תמיד וחוזר תמיד. ומי שלא היה חכם להפסיק להחזיק מקודם, יפסיק להחזיק לבסוף בתנאים גרועים יותר ובתשלומים כבדים יותר. זה, כמובן, איננו חוק, אבל זה מה שחוזר וקורה בפועל.

כי הכיבוש איננו ממית את הנכבש, אלא את הכובש, כדרך שהסרטן ממית את הגוף החי. ומה שנראה בהתחלה כאפשרות אפשרית, וכאילו אפשר וניתן להחזיק בעם אחר בצווארו ולהחליט בשבילו על עתידו ולנצל הזדמנות קלה לשלול שלל של אדמות ושל פועלים ושל כוח – נופל פתאום על ראש הכובש כבד מעופרת, וכל הקרקע נשמטת מתחת רגליו.

השאלת הפלשתינאית אינה אפוא אלא השאלה היהודית. והיא שאלת היהודים, ושאלת היהדות. ובמקום להוסיף ולברוח מפניה צריך לעצור, להפוך פנים אליה, לפנות ולהביט בה. מפני שלפתור לא נכון את השאלה הפלשתינאית – זה לא לפתור את שאלת היהודים ואת שאלת היהדות, וזה ממש להפקיר את עתיד היהודים ואת עתיד היהדות.

ס. יזהר  "מרדכי מרטין בובר במבחן הזמן" הוצאת מאגנס 1992

משה סמילנסקי (1963).

ייתכן, כי לספר מקץ שׂנת־הראשונים ﬠל צﬠיר כבן 16, שﬠזב לפני כ־70 שנה את בית אביו ברוסיה וﬠלה לפלשתינה הנידחת, ייראה היום כסיפור שכבר קהה ﬠוקצו, שאין בו אפילו כדי לﬠורר מין שאלת לקח־טוב שכזו: האם גם אני הייתי יכול כך?

ואף־ﬠל־פי־כן, שאלה אמיתית היא זו. ולאחר כל מה שסוּפר והוגד והושר כל השנה הזאת, אוּלי נראה הרקﬠ לﬠלילה זו נהיר למדי, ﬠד שאתה לא תתקשה לתקוﬠ רגליך במגפי אותם תמהונים רכים בשנים וזרי־מראה, ולהטיל ﬠצמך מ,,כﬠת׳׳ ו"כאן׳׳ אל "אז" ו"שם" בנסיון לראות ﬠצמך, ובלא שום חנינה, קם ונוטש את ﬠולם האפשר שלך הקיים, המסודר והניתן לפניך ומוצא ﬠצמך כﬠבור זמן מוטל על איזו גבﬠה, בלא עולם, בלא אפשר בלא סדר ובלא קיים – וכלום לא לפי כוחך, ואין לך כלום אלא להיות סומך ﬠל מיﬠוט ﬠצמך ממלא את הריק שמסביבך, מתוכך בכל אשר אתה ובכל יש לך – כרובינזון קרוזו את איו הבודד – בהוצאת כל חסכונות לבך מורשת אבותיך, ובלבד שלא ליפול לא לברוח ולא להיכנﬠ לאכזבה, שכבר גרה ﬠמך בבית, ואשר ממשותה כה כבדה שתוכל לספק לך כפליים אַליבי לכל מﬠשה ﬠריקה שתﬠרוק מזה, ואיש לא יוכל ליידות בך אבן.

אמת, לנוחותנוּ מתארים אנו את הּﬠולם היהודי שממנו נפרדו הצﬠירים ההם, כהתגשׂמוּת הבלתי־נסבל, שאין ﬠוד לאדם מה להפסיד כשﬠוזבו – אלא רק ﬠתיד חסר־סיכוּי, ולא קשה להביא ראיות לברירה שבחוסר־הברירה הזאת ולפטור נפשנוּ מן השאלה – אלמלא ראיות אחדות שכנגד, והסיפור שלפנינו, שהוא מקרה פרטי אחד בהם.

שכן, בית מולדתו של משה סמילנסקי היה בית מאושש, נטוﬠ איתן ושופﬠ ביטחה – כמין אידיליה פאסטוראלית בדוּיה, בחיק שדמות אוקראינה, ולא כנמלט מבית הדלות שהשתכן בו צרצרו הﬠריריּ של ביאליק, ולא כﬠלה שלכת צונח ﬠל גדר יצא הבחור־משם,ִִ כי מבית בﬠל־אחוזה אמיד, איש־אדמה ﬠושה בשדות וביﬠרות ודבר לא ייחסר לו בﬠולמו. משם קם ונפרד יום אחד, נאפד החלטה ﬠקשנית מוסברת בחלומות יותר מבהגיונות, ובלתי נמס בדמﬠות אם – יצא הנﬠר ואחריו, במרוצת אותה שנה, באו גם אחיו ואחיותיו.

בין כך ובין כך, משהו נשאר כאן לא מוסבר כל צרכו, למרות כל ההסברים, השירים, הנאומים והזכרונות, ורק זה אולי: כי מבחן כמבחנם אז, לא עבר עלי ולא על חברי, ﬠד כמה שאני יודﬠ, ולא אטריח, איפוא, ﬠל איש להלאותו בתיאור הניגוד הדרמטי בין מה שהיה לו לנﬠר ﬠד שלא נפרד מבית אביו, ובין מה שמצא לו כאן בבואו, ואיך זה לבוא סוף־סוף לראשל"צ ההיא, מטופח מבחר חלומות טהורים, ובידך שני מכתבי המלצה נמלצים אל שני איכרים שם, זקן וצﬠיר, ולמצוא שם שני ניכזבים שחוּקי מציאות, זקן וצעיר, גמורים ואדישי אטימות המגישים לך ביד זו אמתלה להפוך מיד ולברוח ולא להתחיל, וביד זו צו־קריאה לגייס את כולך ולהתחיל ולא לברוח.

ואחר כך באה חדרה של ההתחלה, וחדרה של המוות המשוטט בכל, ומן הפאתוס האפל של אותה חשכה המכבה הכל אל יפו של אז, לא יפו יפת ימים, אלא כﬠורת שממון־מיוּאשים, ואל הפראות הכללית שבכל מקום, והלוﬠזוּת והניכזבוּת השורפת כל הירואיוּת שהיא, והתגלוּת הביטנה האפורה בﬠד קרﬠי האידיאלים הוורוּדים, והשמחה לאיד שלבשה פני שיא חכמת הריאליזם והבדידות והגﬠגוּﬠים והקשיים הפשוטים, הפיסיים, והיבּלות והגב. והמבחן המשכים וחוזר כל בוקר, וההכרﬠה המגייסת אותך מחדש כל בוקר – אלא שכל זה נשמﬠ כבר בודאי שגור בﬠל־פה, אף־ﬠל־פי שבﬠיני ﬠדיין כולו פליאה: מה זה? בכוח מה? וגם אני הייתי יכול?

הבא לספר על אדם מציקו יצרו להפוך חיי גיבורו למין נוסחה; ולהוכיח בהשקפה לאחור, שכל החיים לא היוּ אלא פרטי הגשמת שניים־שלושת הסימנים שנתן בהם מראש. מﬠשׂה־קסם זה אינו כמובן אלא השבﬠת־הבל, ורק חיבת הקו הפשוט הנטוﬠה בנו, היא האמת היחידה במלכודת זו; וצריך, איפוא, להתגבר ﬠל התשוּקה לחנוט חיי אדם במגירה היפה שהכינות לו מבﬠוד זמן. ואף־ﬠל־פי־כן, אינך יכול להימנﬠ מציין סימני אופי בכל אדם ואדם, שגם כשאינם האמת האחת, יש בהם משהו מן האמת השכיחה, ואם אפשר שתהיה מין תכונה כזו, שאקרא לה בשם "חכמת־הלב" – חכמה שלא ﬠל־פי שיקולי כדאי־לא־כדאי, ולא לפי הגיון חשבונות אפשר־אי־אפשרי, אלא לפי התﬠוררות ספּונטאנית שהלב נוהה אחריה ומדליק את השכל ואת כל ישוּתך, ﬠד שאתה קם לﬠשות מתוך הסכמה והזדהות שלמה הגוברת מאין כמוה ﬠל קשיים ומניﬠות – אם אמנם יש "חכמת־לב" כזו הרי משה סמילנסקי היה לה מופת. מתוך חכמת־לב זו היה ציוני. היה איכר, היה סופר, היה כל מה שהיה. לפי חכמת־לב זו ריחק דברים וקירב אחרים, בחר אנשים ובסר ﬠל אחרים, ולﬠולם היה סולם מוצב לפניו בסדר של ייחוס רוממות: לאיש כזה לעולם יש רב, לﬠולם יש לו צדיק שהוא חסידו, ונﬠרץ שהוא מﬠריצו, כשם שיש לו סיטרא אחרא שהוא שונאו בתכלית, ובינתו לﬠתים בינת־יצרים היא, ייצריו דנים את הﬠולם. דחופי־סﬠרה מזה ורודפי־אמונה מזה, לא תמיד מוסברים מכל צדדיהם, ואילו בתוך ﬠמו, בהוויית כל ימות השבוּﬠ, בין אחיו השווים לו – שם הוא בודד

ידידות אתה מחפש בעיניים מוגבהות; רק מן המבט המורם; לעולם לא מן המבט המשפיל ואפילו לא מן השווה וﬠובר ﬠל פני רחוב מגוריך. פﬠם יכול זה שיהיה טולסטוי או טיומקין, ופﬠם זה אחד־העם או ווייצמן אף־ﬠל־פי שאין אלה אלא הגשמה אפשרית להכרח רוממות המבט, הכרח החסיד שיהיה לו רבי לדבוק בו בשלמות.

כלום נתפלא, איפוא, לקרוא תיאור דמוּת האב מפי הבן המעריץ ,,הוא – אומר הבן ﬠל אביו – לא אהב אנשים. את קרוביו כמﬠט לא הכיר. ידידים לא היו לו. "ביקוּרים" לא ﬠשה מימיו. ואת האנשים הבאים אליו היה מקבל תמיד באותם הפנים הקרים השואלים: למה באת לגזול מזמני?” יש אולי ﬠדיין אנשים בינינו הזוכרים בלי חמדה ממש מין מ. סמילנסקי שכזה – כשם שאחרים לא יטﬠו ויכירו גם בתיאור הבא של האב את קלסתר הבן: “פנים שזופים משמש – מספר הבן ﬠל האב – ונזﬠמים מסﬠרות החיים, ללא קרן של צחוק, ללא נימה כלשהי של פינוק, והיה מטיל ﬠלינו – זאטוטי הבית – אימה ופחד" זה מכאן.

ואילו מכאן היה האיש הנזﬠם ההוא "מתפלל את תפילת שחריתו לאור המנורה, והשׁמש היתה מקיצה לו בשדה או ביﬠר. השדות, שדותיה של אוקראינה הרחבה, אשר נחרשו, נזרﬠו ונקצרו תחת השגחת ﬠינו החדה אשר אהבם – שם, בתוך כרכרתו, הרתומה לסוסו הגדול והנהוּגה בﬠצם ידו". מובטחני, כי גם כאן יזכרוּ רבים כרכרה כזאת ממש, אף־כי רתומה לפרד, ואת מ. סמילנסקי במגבﬠת שﬠם לראשו נוסﬠ מפרדס לפרדס, פניו המיוסרים חתומים ושתיקה סביבו.

בין כך ובין כך, משהו נשאר כאן לא מוסבר כל צרכו, למרות כל ההסברים, השירים, הנאומים.

איש אהבה היה, אהבה מושתקת. ובין מיטב אהבותיו הגלוּיות, המתמידות, הארוכות כאורך כל חייו, המנחמות תמיד והבלתי משתנות היתה אהבת האדמה, משמﬠה כּפשוּטה.

הײנו מהססים אוּלי לכנות תכונה זו שלו בשמה הנכון מחשש פגיﬠה בזכר יקר, אלמלא מצאנו בתיאור שתיאר הבן את אביו הנﬠרץ ניתוח כזה של הציונות שלו:

,,יש ציונות – מסביר הבן את אביו – שאינה נכנסת לשום סוג. לשום זרם ולשוּם שיטה, אינה יודﬠת לא הנחות ולא מסקנות. אין לה חלק לא בשכל ולא בהגיון. פראית היא, פרימיטיבית, אין לה אחיזה אלא ברגש בלבד. ולה, לציונות זו כרﬠתי ברך כל ימי חיי מתוך רגש הﬠרצה וקדושה. לה התפללתי כל ימי את מיטב תפילתי: יהי רצון ואהיה בידך כחומר בידי היוצר׳׳

הרבה אמור כאן, בסגנון בהיר וקצוב נשמה זה, ייש כאן יותר מחשיפת הוקﬠה ﬠצמית לא בלתי ידוﬠה בספרות הרוסית. “ציונית פראית ופרימיטיבית” – דיבור חריף הוּא, אבל גם נכון וקולע.

וההשתייכוּת הזו שמﬠבר להנחות ולמסקנות, וסוג הציונות שהיא ציונות חושנית ואידיאולוגיה של ,,הרגש החם׳׳, שהמגﬠ החושני מזדכך בה לקדושה, וﬠד המחווה הגופני – כריﬠת הברך, – ובהתפﬠלוּת פורצת גבולות "כל ימי חיי", וקבלת הדין הציתנית המפתﬠת בידי איש־מﬠשה פﬠיל ויוצר המקבל ﬠליו להיות לה כחומר בידי היוצר ומוצא בפּסיביות טﬠם קדושה ﬠד כי החיים שחי אדם אינם לו אלא יצירת מסגרת שבתחומיה תתגשם הגזירה ממﬠל. בהיקלﬠוּת זו בין הדחף הספּונטני, המציית מראש, קודם לכל ידיﬠה או בחירה, ובין החיפוש חסר־המנוחה אחר הגשמה שתיתן לו אחיזה, בין יצר לﬠשות ולנהל דברים ולהﬠפיל אל היﬠוד, ובין הימסרות מתוך ﬠנווה לדרך ההיטהרוּת – בין חופים אלה רצו חייו בטלטלת ניגודים, אך תמיד, ובכוח מתחדש, ולאחרִ כל מכה ומכה שהוכה, ולא מﬠט הוּכה ולא ביד רכה – היה חוזר אל איזו מגמה כללית, שבהסתכּלוּת לאחור נראית כמﬠט כמין ﬠקיבוּת לא תמיד מובנה לבני דורו: איש ריב ואיש פשרה; חייל נושא נשק, ורודף־שלום מושבﬠ השוטם כל אלימות, פרדסן איש קרקﬠ, וﬠסקן הרץ בשליחות הציבור, קשה לב ויהיר, ורך־לב ורחום, נאמן ﬠל איכרי המושבות חתום בגושפנקת "ימין“, ומכובד ﬠל הפוﬠלים מﬠבר כל תווי ,,שמאליות׳׳ שהם; ﬠתונאי הבורח מפני הבריות, וסופר נושא ונותן בקרקﬠות; ובין כל אלה מﬠל כל אלה בודד מאוד, לﬠולם דבק בשיטה משלו שאינה שוּם שיטה־מנוסחת, וגם כשמתראה כאוחז קו פוליטי מובהק, מתגלה כי אינו אלא חכמת־הלב, ואהבתו הראשונה מכל: הקרקﬠ, כי באדמה חזר אליו בטחונו באדם.

ואולי זו חיבת הקרקﬠ היא שהיתה לו לפלס מאזניים יותר מכל מיני סיכומים מחוכמים. היא שהיטתה לבו אל הפלח הﬠרבי, אלי שיחו ושיגו, כאל הווייה של קדמות־שרשים, כאל יפי־נקיון פרימיטיבי, שﬠוד לא נוּגﬠ. משהו מ,נצח האיכר לא ישקר’ אשר לפיו ﬠבדוּל־רחמן בּק אל־תאג׳י מואדי־חנין, או האיכר הגרמני משרונה, או הנציב הﬠליון סאר ארתור ווקופּ, או איכרי נהלל ודגניה, או הפלח המסכן מזרנוּגה, או טולסטוי, – כולם בני משפחה אחת, בני ברית לחיבת קרקﬠ, ולפיכך המאחד אותם ﬠולה על כל המפריד, נצחי ממנו, טומן בו את מיטב האופטימיות, רומז ﬠל הבנה, ﬠל מוצא של שלום ודרך לפתרון של קיימא? מה ﬠוד מתמיד מﬠובדי האדמה, ומה ארﬠי חולף ממדיניות של פוליטיקאים בני תככים וקנאה?

אדם־איכר, הוא התגלית. מﬠבר לכל המחיצות הם אחדות אחת, בלתי יודﬠת גבול מדיני, לאומי או דתי. מאדם לאדם מוליכה האדמה ומחברת לאחוות אוהביה. הכניﬠה המשותפת לכולם היא לחוקי מחזורי הצמיחה; ואי־כניﬠת כולם לשום ﬠראי שאינו מסדר כובד האדמה, שהכל עובר וזו קיימת. לא רק אין יפה ממנה, אלא גם אין נותנת בטחון ותקווה ממנה בעולם רופס.

כשנקרא מ. סמילנסקי להﬠיד בפני ווﬠדת־שאו והיא ציון דרך בראשית שנות השלושים, אמר לפניהם ובאזני כל הארץ: אף ﬠל פי שרצונו ברוב יהודי בארץ, והארץ ﬠשויה לפּרנס גם 3 מיליון נפש, ושום התישבוּת זולת היהודית לא תחייה שממת הארץ וגם לא תהא מﬠוניינת בכך – אף־על־פי־כן אינו שואף למדינה יהודית; אינו מאמין בזכות קיומן של מדינות קטנות, והוא בוחר בא"י, שרוב תושביה יהודים תחת מנדט בריטי; ליהודים תהיה אוטונומיה כלכלית ותרבוּתית, אבל לא ﬠצמאות מדינית. חופש פﬠולה בﬠלייה וברכישת קרקﬠ, אבל ﬠניייני הבטחון יהיוֹ מופקדים לא בידי יהודים, ולא בידי ערבים, אלא בידי צד שלישי נייטרלי, נאור ותקיף: הבריטים.

תמימות? רומנטיקה? ביטול ﬠצמי? ﬠמﬠום ראיית הנולד? וכך גם אמרו לו מצדדים שונים והוכיחוּהוּ על כך, אף כי בהﬠרכת כבוד עמידתו.

אבל זו היה הציונות שלו. חכמת הלב שלו שהדריכה אותו, ולא שום חכמה פוליטית או מפלגתית. ﬠוד חלקה מﬠובדה, ﬠוד איכרים מאוששים, ﬠוד מגﬠי שכנות; ביטול חוקי האריסוּת שדכאו את הפלח עד מחיקת צלמו האנושי; פיתוח חקלאות כללי מתוך הקשבת אדם לאדם; קו לקו, דונאם לדונאם, סבלנות ולאורך ימים וכדרך הטבע יביאו פירות ששום מﬠשה פוליטי נחרץ לא יישא; ואילו עצמאות, שלידתה בדם וביסורים – באיבת־משׂטמה ובאימת מחר תגדל.

בודד היה גם בזה. יסורים לא קלים פקדוּהו ומכאובים אישיים קשים. לבד הועמד לא אחת בנסיונות אכזריים, ותמיד נמצאו סביבו אנשים, שׂראו בו מורה דרך, ואף באו למשוח אותו להם ל"מנהיג"; ותמיד נמלט ברגﬠ האחרון, לא ברגשת שיכרון מן הכוח שניתן לו, וחזר אל פרדסו, אל רכיבת אתונו האפורה, ואל ההתחלה התמידית, זו האהבה הבלתי־נגמרת שלו.

ומה נותר מכל עמלו? מתדגדגת לה שאלה כזו פתאום. מכל מﬠשהוּ שטרח בבואו ובצאתו, אצל שולחן עבודתו, ובשﬠר הרבים, למﬠלה משישים שנות חיים סוﬠרות וﬠשירות בכל מה שארץ־ישראל היתה ﬠשירה, ובמרכז כל ﬠשייה, ובלב כל חוויות הימים ההם, עד שאין סיפור תולדות הארץ בלי שמו. כלום קומץ סיפורים רומאנטיים מחיי בני ﬠרב? או נרות מהבהבים לנשמת בני משפחת האדמה, שיפקדום למוﬠד שנת זכרון לראשונים? או כיברות קרקﬠ שהוא גאלן ושהיום אינן אלא מובלﬠות מחוקות בכלל המדינה; כלום זכר שזוכרים עדיין אנשים מזקינים דמות איכר־סופר־ﬠסקן; או אולי הדים פוחתים של וויכוחים שנגמרוּ על עבודה ﬠברית ומﬠורבת, ﬠל אקטיביות וﬠל מתינות, על הערכת העצמאות ומחירה; ולמי היום עוד אומר משהו שהיה אדם מ"בני משה" דווקא, או ממתנדבי "הגדוד הראשון" או מגואלי אדמת הבאק ופודה שטחים נרחבים בנגב? מי יודע.

ואילו אני כשהנני שב וקורא לעיתים בכתביו, אני חוזר ומתעכב אצל תיאור הפרידה שנפרד בן ה־16 ההוא מביתו; ואני יודע כי כאן טמון דבר גדול ממה שנדמה לכאורה ﬠד שאין זה ﬠוד סיפור של פרט, אלא של כלל, ושל סמל שמקופלת בו גדולת תולדות הזמן האחרון.

כשהגיﬠה בפוסטה תעודת־המסﬠ – מספר מ. ס. – ואבא מסרה לידיו ופניו אל הקיר, שלא ייתפס האיש החזק בדמעתו, ואילו אמא, זו נסגרה לשלושה ימים בחדרה, רק קול בכייתה מתפרץ דרך סדקי הדלתות. כל בני הבית מתהלכים ﬠל בהונות רגליהם ומתלחשים, כאילו חולה מסוכן בבית.

האב משתהה במכוון בשדה, ופניו כאילו נשזפו יותר ושתיקתו כבדה ומתה – עד שבא יום היציאה: נשקתי לאמי שנפלה בזרוﬠותי מתﬠלפת למחצה, נשקתי לכל בני הבית שנאספו מסביב למרכבה, ונֵשב בה, אני ואבי ללכת אלהר המוריה?.. דרך שלושת ימים?.. כן, אל תחנת מסילת־הברזל. ומﬠבר לזה, ממש בשורה הסמוכה, באים ﬠתה הדברים המופלאים האלה:

"כבר אזרח הארץ הנני. כבר ידﬠתי את ה,,בּחר“, את ה"מזמרה”, והשתכרתי רבﬠ מג׳ידי ליום, ואף למדתי שני תריסרים מלים ﬠרבייות – –”

שם, במקום ההוא, שבין שתיקת הפרידה הנוראה כמוות, ובין קריאת "כבר אזרח הארץ הנני" שבנשימה הסמוכה – שם הפלא. שם זה מחוץ להסברים שיש לכם ולי, שם תמות הרבה חכמות שלנו, אנחנו שפרידה כזאת והכרﬠה כזאת לא ידﬠנו, והרבה מפקחותנו מגיﬠה כאן אל אילמוּתה: שם, מאותה התגשמוּת מחדש של ה"לך לך" הﬠתיק והמתפﬠם לﬠולם, בכל מה שיודﬠ אדם לכוף ﬠצמו למשמﬠת, לצייתנוּת גבורה. לקום ולצאת, לצאת ולהתחיל בנדר ובקונם שלא להתפתות לרוך־לבב ובכל אותה פליאה בלתי־פוסקת היודﬠת, כי אין כאן רק מﬠשים־מﬠשים, אלא זו נתינת טﬠם לﬠולם, מציאתו מחדש, והפקﬠתו מקהוּתו האדישה. כל אותם מﬠשים שמבחוּץ יכולים אולי להיראות כמתאכזרים לﬠושיהם וכמﬠשי ﬠקידה, ומבפנים, לﬠושים הללו, היו נראים דוקא כשﬠות של ﬠליית נשמה.

ואולי אין זכוּת יפה לאדם מזכות שנתגלגלה לו להיות מﬠביר ממקום מופלא זה שניקרה ﬠליו, ושהולך מיום ליום ומרחיק, להﬠביר אלינו טﬠמה של אותה הוויית התחלה אין־קץ, ﬠתה, כשהכל סביבנו מתראה כמין המשך מתמשך ונמשך – כאילו משה סמילנסקי, בין שאר אישי דורו, היה לנו שָמש, המדליק נר חדש באישו של הנר הקודם.

ס. יזהר
דבר, מוסף לספרות ולאמנות, 25.10.1963.
שודר ב"קול ישראל".

מאה שנות ציונות.

כל מה שנאמר כאן הﬠרב אי־אפשר שלא יהיה מלווה בשניים: אם בﬠצב המחלחל של ימית, ואם במתח המפﬠפﬠ הישראלי־פלשתינאי. כלומר, בשתי הפנים של סיכוי השלום, כלומר, בזירת ההכרﬠה הציונית של ימינו.

לפני מאה שנה היתה זירת ההכרﬠה היהודית הרחק מכאן, והשאלה הדוחקת בהם היתה לצאת, לא לצאת, ולאן – כלומר – ציונות כן או לא. השאלה לא היתה פתאומית, וגם התשובה עליה לא היתה פתאומית, כל אלפי שנות תולדות ישראל ידעו את השאלה וידעו גם את התשובה ההכרחית לה. ﬠד שבאה שעת המבחן, וﬠל השאלה הדוחקת "לאן" – השיבו רוב היהודים ב"לאו" נחרץ ופסקני לציון.

שלהי המאה הי"ט היו תקופה נסﬠרת. הכל עמד לפני הכרעה מהפכנית, קצרת־רוח, וכרוח סופה, המבשׂרת חילוף הﬠונה – נשטף הﬠולם היהודי קדחת דיבורים. ממש: בראשית היה הדיבור. כל בית ישראל כולו רחש דיבורים, נאומים, הרצאות, וויכוחים, קריאות, כתיבות, ווﬠדים ווﬠידות, מוﬠצות, כנסים, ודיבורים הלכו ושבו ﬠל פני ארץ רבה, נוﬠדו ונפרדו ודיברו. כמו זימזום כוורת דבורים אין־קץ ביום אביב נאה, ולכאורה:

היתה רוח אחרת, גבהו שמי השמים

ויגלו מרחקים בהירים, רחבי ידים

ﬠל ההר ﬠומדות רגלי האביב

– – – – – – – – – – – – – –

היתה רוח אחרת מסביב.

ציון וציונות, חיבת ציון וחובבי ציון, ולמﬠן ציון וירושלים, וﬠמק השרון וגבﬠת הלבונה, והירדן ומימיו הבהירים וכל ההרים והגבﬠות – כולם היו מתגלגלים כﬠת מפה לפה בהמולת שיכרון מתרוננת.

אבל, בין תרמ“ב ובין תרﬠ“ד (1882 – 1914) יצאו מרוסיה כשלושה מיליון יהודים ופנו מﬠרבה, אל אמריקה; ובין תרמ"ב ותרע"ד יצאו את רוסיה שלושים אלף יהודים ופנו דרומה מזרחה – ונסﬠו וּﬠלו ציונה, אל "הארץ בה האביב ינווה לעולמים". לאמור, מכל מאה [שפנו לאמריקה] פנה אחד אל ארץ אבותינו, בה ינץ השקד, התומר, ארץ תקװתנו, התקווה הנושנה, שנות אלפיים.

*

בשנת תר"ם (1880) חלמה אשה אחת בצנﬠא בירת תימן חלום. בחלומה והנה בﬠלה המת נגלה שלום נקאש שמו – וגזר ﬠליה לעלות לירושלים. נפﬠמת רצה האשה אל הרב שלום מנצורה, מצדיקי הדור, והלה ﬠשה שאלה לשמיים ונענה בכתוב המפורש בתהלים ק׳׳ב, לאמור:ְ"כי ﬠת לחננה כי בא מוﬠדי", שמשמﬠו אחד וברור ונחרץ.

שמﬠה האשה ונטלה את בנה ﬠמנואל וקמו ונסעו ועלו ציונה.

שנת תר׳׳ם היתה שנת "תמר”. ושנת תרמ“ב היתה שנת "אמרתי אעלה בתמר”, שגם משמעה היה נﬠלה מכל ספק, אמור וﬠשה: מאמירה לעלייה. ואכן, בשנת תרמ"ב ההיא (1882) נפרדו מכל קרוביהם ומבני קהילתם, ויצאו לארץ־ישראל שתי שיירות. באחת חמשִ משפחות, ובשנייה חמש־ﬠשרה. בקשײ קשיים ﬠלו, ובצרות צרורות נתקלו בארץ. ואז נפלה הפסקה של כרבﬠ מאה שנים ﬠד לגל הבא של העלייה. בסך־הכל, עד למלחמת העולם הראשונה, ﬠלו יהודים מתימן יותר, יחסית, מכל ﬠולי רוסיה: כﬠשירית מאוכלוסיית יהודי תימן קמה וﬠלתה־אז לארץ – שקיבלה פניהם באי־רצון, בהתﬠלמות אם לא בהשפלה. וכך, מסיבות שונות, ולא במﬠט מאותן שמוﬠות רﬠות שהגיﬠו מן הארץ, נדחה המשך ההתﬠוררות הראשונה ﬠד ל־1906, והגל הראשון, זה שהפﬠימו רוח משׁיחית וֹהתﬠוררות נשׁגבה, שהיה כפתרון החלום וכשברו, ושגם הלם היטב את סיפורו של רבי אברהם טביב, שסיפר לימים ﬠל טﬠמי ﬠלײת התימנים ש"לא היו משום גזרת מלך, ולא מצד חוסר פרנסה, ולא משום סיבה מן הסיבות הגורמות לנדוד מארץ לארץ, אלא מרוב תשוקה ואהבה לא׳׳י — – – ומשרשי נשמותינו". דחף מﬠולה זה, שכולו אידיאל ולא חומר, דחף בתחילה שתי נפשות, ואחר־כך חמש משפחות, ואחר־כך ﬠוד חמש ﬠשרה, ותשש. ויוצא כי לשופרו של משיח נתפﬠמו כל הרוחות בתימן, אבל בפוﬠל ﬠלו רק כמה משפחות. והשאר, מחישובים ארציים דחו יציאתם ונשארו ﬠל מקומם. כך בארצות הדרום החמות וכך בארצות הצפון הקרות.

היהודים ישבו, המתינו, חישבו, אספו מידﬠ, שקלו שיקולים, וחלקם גם קמו אחר־כך ופנו איש לﬠברו, ולא לציון. מי אנחנו שנמתח ביקורת ﬠל חישובים ארציים ומי אנחנו שלא נודה בכוחם המוחץ.

ממש כך היה גם בידוﬠה שבתנוﬠות העלייה הראשונה מרוסיה, תנוﬠת ביל"ו. גם הם הﬠידו ﬠל ﬠצמם כי לא בגלל הרדיפות הם ﬠולים ציונה, אלא בגלל החלטתם לקבל ﬠליהם אחריות להמשך ההיסטוריה היהודית. וגם הם תחילתם ברחבי רוסיה באלפי אוהדים, מתﬠוררים ומדברים, מתקבצים, ומדברים, מלהיבים ונלהבים, מאות מהם נרשמו לﬠלייה, שישים הגיﬠו לארץ, וארבﬠה ﬠשר התיישבו בגדרה. פירמידה שבסיסה רחב וחודה נמוך ודל. י"ד אלה שבנו את גדרה הם כל הגלﬠין הקשה של כל ﬠלילות הביל"ויים. ואף כי כאילו נאמר בכך שדי בי"ד כדי לפתוח דרך, אם זו דרכה של ההיסטוריה הרי ארבﬠה־ﬠשר מכמה מליונים שנﬠו מﬠרבה, הם פחות מטיפה בים.

כפרטים היו בין אנשי ביל"ו שומרי מצוות ויראי שמים, אבל כציבור היו תנוﬠה חילונית, ושלא מהיסח הדﬠת השמיטו ולא כתבו ﬠל דיגלם את הפסוק השלם מישﬠיהו, ובמקום "בית יﬠקב לכו ונלכה באור ה' “ המלא כתבו  [בית יעקב לכו ונלכהאנחנו בכוחנו נלך, ורק ﬠלינו האחריות. ,,הרגשׁה לאומית מזוﬠזﬠת, והתפרצות נﬠורים טהורה, התמרמרות אנושית אצילית, והכרת חובה מוסרית" – תיאר את המניﬠים לדיוקם יﬠקב שרתוק ב־1882: לאומיות ואנושיות, חובה מוסרית ﬠם מרד נﬠורים.

*

ואמנם, השאלה הנשאלת כאן, היא דווקא ﬠל ממשות כוחם של מניﬠים לא־חומריים, ﬠל ﬠוצמת מניﬠים שבהכרה ועל כוחם של מניﬠים שבאמונה: ﬠד כמה באמת גדול כוחם? כל אותם מניﬠים שאינם תלויים, כביכול, בנסיבות חוץ, שלאדם מבחוץ נראים כטירוף הדﬠת, ולאדם מבפנים הם נראים כשׂﬠת התﬠלות הדעת, התﬠלות מﬠל המקרי, מﬠל ההכרחי, ולחץ האילוצים, מﬠל ההיסטורי, מﬠל הארצי, מﬠל חוקי הכובד הרגילים. ובקצרה, מה כוחו של אידיאל נﬠלה להניﬠ אנשים למﬠשים?

תנוﬠות משיחיות, כידוﬠ, לא נפקדו ממהלך ההיסטוריה היהודית, והאמונה בגאולה שמﬠבר לחוקי ההיסטוריה הארצית לא חדלה מהתדפק ﬠל דלתי ישראל, ותפילות ﬠל שיבת ציון וﬠל ירושלים תיבנה־ותכונן־במהרה־בימינו־אמן היו בפי כל יהודי שלוש ביום, כל השנה, בכל המקומות ובכל הזמנים. וגימטריאות ונוטריקונים וסימנים מובהקים לבוא הגאולה, וגם אמצﬠים מאגיים להחישה ולזרזה לא נﬠדרו מעולם מן הארסנל של התרבות היהודית וממנהגיה היום־יומיים וﬠד כמה גרמו כל אלה לגאולה המﬠשית, או שמא תמיד חזרו ומצאו שﬠוד לא: שהדור לא הוכשר, שהזמן לא הוכשר, שהמקום לא הוכשר, ושהאדם לא הוכשר?

השאלה שלנו איננה ﬠל כוחות הכבידה הפוﬠלים בוודאות בכל מקום, תמיד; השאלה היא ﬠל כוחות הﬠילוי. שבני־אדם נﬠנים לחוקי הכלכלה והחברה אין בזה רבותא. אבל האם יש הזדמנויות שבני־אדם נﬠנים לכוחות הפוכים מכוחות המשיכה, הפוכים מכוחות [הכבידה…מפתה שהדבר אפשרי, אם רק נדﬠ להשתחרר מאוֹכפת החוקים, האילוצים והמפוקחות היבשנית. שבני־אדם, כשנתפשים לדבר, גם יודﬠים לעשות מﬠשים שלא יאמנו, מאותם שכﬠבור זמן, לאחר מﬠשה, מתברר לכל שלא היה נבון ונכון ומﬠשי מהם, ושאותה הכרﬠה סהרורית, בטלנית ופורקת ﬠול, היא שפרצה דרך שהגיונה הוכח רק לאחר שנפרצה הדרך. הכרﬠה שלא ﬠמד מאחוריה כלום אלא מין ﬠיוורון גדול ביחד ﬠם מין ראײה גדולה, מין "נופּל וגלויי עיניים" – ﬠיװרון לחוקים המגבילים היום, וראייה למציאות שמﬠבר למציאות הסוגרת, ראיית מציאות שﬠוד אינה מציאות אבל תהיה מציאות אם יאמינו בה ואפילו אם באמונה במחזהשרב שמציל מן היאוש ומﬠודד לעבור את מרחק הישימון הבלתי אפשרי שﬠד מﬠיין המים.

*

ברנר הפך הרבה בנקודה חמקמקה זו. נקודת ההפרד, או החיבור, שבין סיכוי ליאוש, בין ריאליזם לפנטסיה, בין מציאות לחלום, בין פסימיות לאופטימיות, כשכלו כל ההוכחות, וכל דיבור אופטימי נשמﬠ כהונאה אם לא כהזיית מסוממים.

,,לﬠם ישראל, מצד חוקי ההגיון, אין ﬠתיד“, קבﬠ ברנר כמין חוק, והכל אישר קביﬠה זו אלמלא איזה ,,אבל׳׳: אין ﬠתיד אבל "צריך לﬠבוד בכל־זאת", השלים את הפסוק. או "החיים רﬠים. אבל תמיד סודיים”. או "האדם אומלל, א ב ל יש והוא גם נהדר". וגם ב "כאן (בארץישראל) אי־אפשר לחיות. אבל כאן צריך להישאר". וﬠוד הרבה מיני אבל מאובל כהנה.

זו הנקודה שהﬠסיקה אותו. נקודת המהפך, נקודת ה"אבל" שלו, נקודת הבכל זאת, נקודת האף־ﬠל־פּי־כן. והיא גם נושא התהייה שלפנינו.

מה טיבו של ה,,אבל“ הזה? ניחומי שווא? ﬠידודי סרק? מחזה־שרב למיואשים? פיתוי הﬠניים להישאר בﬠנײם? האם זו תמימות, או זו דמגוגּיה? חוסר נסיון, ילדותיות, תמימות,ְ אשלייה או מבט מﬠולה למרחוק, ראיית הקו הארוך ולא הקצר, מבט מושפל ﬠיניים ולא מבט מושפל ﬠפּﬠפים? האם הוכחות ריאליסטיות אינן מספיקות כדי לזוז ורק ההתכחשות הדון־קישוטית להן היא הסיכוי הריאלי?

אחד הﬠם ﬠבר בארץ וראה "אמת מארץ־ישראל״, אמת חמורה ומדייקת, שאין מייאשת ממנה. אילו שמﬠו לו, אילו קיבלו את הריאליזם של אותו פנקסן רואה־חשבונות, איפה היינו? דבר אחד ברור מﬠל כל ספק, שה"אבל" הזה כמו ידי משה, כשהוא יורד גם הציונות יורדת, וכשמתמעט ה,,אף־ﬠל־פי־כן" הזה מייד ﬠולה הירידה והﬠלייה יורדת.

אבל כלום ײמצא אדם שפוי שיקבל את דרך הּ"אבל" כדרך חיים? תולדות הציונות הן תולדוֹת טלטולי ה,,אף־ﬠל־פי־כן“ וגילגוליו, מצד אחד האבל לבדו לא יﬠשה שום דבר מﬠשי. מצד שני, בלﬠדי האבל הזה שום דבר מﬠשי לא ייﬠשה, אלא רק מה שכבר נﬠשה.

כל אותן התפילות, האמונות, הציפיות, חישובי הקץ וההשבﬠות מעולם לא הספיקו כדי הזז תנוﬠה מﬠשית ציונית. ובלﬠדיהן, לא היה ממי לﬠשׂות תנוﬠה מﬠשית זו. במאה התשﬠ־ﬠשׂרה, ﬠדיין רוב מנינם ורוב בנינם היו היהודים דתיים, מסורתיים, שלומי אמונה, לומדי תורה ומקיימי מצװת קלות כחמורות. גם רדיפות וגזירות לא חסרו כידוﬠ לאורך כל ההיּסטוריה ה"לילית" של ישראל. ולא התפילות לבדן, ולא האמונה לבדה, וגם לא הדירבון האכזרי של הרדיפות והגזירות – לא היה בכוחם לבדם כדי הזז ציונה תנוﬠת עלייה, תנוﬠה ﬠממית שתיטול לידיה את גורל ההיסטוריה של העם היהודי, מכאן ולהבא.

*

חיים הזז הרחיק לכת באיבחוניו. הﬠם היהודי, לדבריו, התאים ﬠצמו לגלות ﬠד כדי כך, שלא רק שלמד לחיות ﬠם הגלות בתוך הגלות, ולהישרד, אלא שממש חשש שמא ייגאל פתאום, ובכל כוחם ﬠשו היהודים כמה שיכלו כדי שלא להיגאל.

הנה כך מסתובב לו יוזפא מ,,בקץ הימים” וטוﬠן בלהט סהרורי, כי "ﬠמך ישראל כלל אינו מבקש להיגאל, ﬠושים ﬠצמם כרוצים אבל אין רוצים׳׳ כי ,,ﬠמך ישראל אינו רוצה בגאולה. מלומד בשﬠבוד ומשוקﬠ ושקוﬠ בגלות”. וכי ﬠל כן, מטיח יוזפא, ﬠל גבול האפּיקורסות, יוצא כי "הגלות משל התורה היא" וכי "כוחה של גלות בתורה, במצוות וביראת השם", כך הוא מוכיח, וﬠוד מוסיף וקובל במרי ליבו כי "התורה כובשת את הגאולה שלא תבוא לﬠולם”, ועד כדי כך.

ומשמﬠ הדברים, כי אילו רק מכוחה של התורה, אילו רק מכוחה של האמונה הדתית, אילו רק מכוחה של המשיחיות ﬠדיין היה ישראל כבוש בגלות, וכי כדי לצאת, צריך היה לבוא משהו שונה, נוסף, חדש, רב כוח, כדי לשחרר מתפישת הגלות.

וﬠל כן גם מתרתח יודקה של הזז ב,,הדרשה“ המפורסמת שלו, ומתריס: כי ישראל "מובטחים בו במשיח 'שהמציאו להם' – שיּﬠשה להם לגאלם, והם ﬠצמם פטורים מלﬠשות כלום! שבאמת חשים היהודים ויודﬠים כי הם מצווים להישאר בגולה ﬠד שמן השמים יגאלו אותם׳׳ וכך הם "מדקדקים לשמרו ולקיימו את הגזר דין שגזרו על ﬠצמם שלא יגאלו לﬠולמי ﬠולמים!" – “מפני שאינם רוצים שייגאלו", ושלפיכך ברור לו הדבּר ש"אין […] להיאמר ﬠוד מאות שנים להבא. ציון לא שבה ברחמים, וירושלים לא נבנתה ובשופר הגדול לא נתקע. כך בצפון אירופה וכך בדרום חצי האי ערב. ו"אמרתי אעלה בתמר" המפורש, לא הזיז אלא אשה ובנה, אלא חמש משפחות ואלא ﬠוד חמש־ﬠשרה, בצפון ובדרום, בלי לדﬠת זה ﬠל זה. האמונה הדתית לבדה, והכיסופים לגאולה לבדם, והדבקות המוחלטת בתורת ישראל ובמצוותיה לבדם לא הספיקו כדי לארגן תנוﬠה ﬠממית שתﬠלה לארץ בכװנה להתיישב בה ולהניח יסוד למדינת היהודים, ולא כדי לקחת אחריות לגורל ההיסטוריה היהודית, מכאן ולהבא.

*

דברים אלה לא באו חלילה כדי להכחיש את ﬠרכה של הדת, או את תרומתה הגדולה מכל לקיומו של ﬠם ישראל, או את כוחם של הכיסופים ואת ﬠרכּן של התפיּלות והמצוות כשומרי ישראל וכמקיימי ייחודו אלא שהם לבדם לא היה דײ בהם, וצריך היה משהו, נוסף, ﬠליהם, ולא כפורﬠנות או גזירת מלכות כדי שהשאיפה תהיפך לתנועה, והחלום לארגון, והכיסופים המופשטים להתיישבות חלוצית.

צריך היה שיקום כוח חדש, מורד במה שהיה קודם, מﬠרﬠר ﬠל "ההיסטוריה הלילית" (כפי שקרא לה יודקה של הזז, רגﬠ לפני ששילח את הילדים: "לנו אין היסטוריה. לכו שחקו כדורגל“), כוח שׁיניקתו מאותם מקוֹרות, אבל הבנתו שונה מן ההבנה שנחשבת כ"דרך המלך ההיסטורית". כוח שמתח ביקורת קשה ומרה ﬠל הווי הﬠיירה היהודית וﬠל מיבנה חייה, ושלל ﬠד ﬠומקו הווי זה. וכך, "בית יﬠקב לכו ונלכה באור ה' ׳׳ שבישﬠיהוּ פרק ב' לא הזיז מעולם תנוﬠה ציונית לארץישראל, אבל ,,בית יﬠקב לכו ונלכה׳' הקים והזיז. בפּחות מ"אור ה'׳׳, אבל ביותר מחייב. בהחלטה מחייבת, בקבלת הﬠול, בנוכחות מﬠשית, של בית־יﬠקב ריאלי, כגרﬠין להתחדשות העם. הﬠם, הוא כﬠת נושא תקומת ישראל, הוא נושא רﬠיון המדינה היהודית, שהנה תקום ותתממש, ותהיה לריבון אחראי להיסטוריה היהודית החדשה.

וﬠל השאלה הידוﬠה אם הציונות היא מהפכה או המשך לא עונים לא בזה ולא בזה. הציונות היא מהפכת ההמשך. היא הציונות החילונית שלקחה ﬠליה את הפקדון שנשמר דורות ﬠל דורות בידי היהדות הדתית, והפכה אותו לאוטואמנסיפציה, לשחרור ﬠצמי, בבחינה אם אין אני לי, מי לי.

*

אולי ציור יסביר כאן יותר. אל קרונות הצבירה ההיסטורית של היהדות, צריך היה לחבר קטר כדי להסיﬠם, כדי שהללו ינוﬠו לבסוף. בלי הקרונות אין צורך בקטר, בלי הקטר לא ינוﬠו הקרונות. בלי הצבירה היהודית אין יהדות, בלי הדינמיקה שתזיז את היהודים לא תתקײם היהדות. והקטר הזה שהזיז לבסוף את היהדות לקראת הגשמת משאת נפשה, תפילותיה וכיסופיה המשיחיים – היתה הציונות החילונית.

הציונות החילונית לא נתהוותה לפני שנקרתה על היהודים הפגישה הטראומאטית ﬠם תרבות אירופה המתﬠוררת, הפגישה המזﬠזﬠת, המנﬠרת ﬠד תחתית, המרﬠידה את הסיפים, לﬠתים ﬠד השחתה ולעתים ﬠד שחרור, הפגישה ﬠם ההשכלה, ﬠם התנוﬠות הלאומיות המשתחררות, ﬠם הזכויות למיﬠוטים, ﬠם הזכויות למדוכאים, ﬠם התגבשות התנועות הסוציאליסטיות, וכל בדומה להן. את כל אלה ראה היהודי הנדהם, ﬠל סף ביתו הישן, הלום רוח פרצים, הלום חריפות הבוקר הﬠולה, הלום גילוי העולם שמﬠבר לגיטו, המום רעיונות, אידיאות, אפשרויות ואשליות מפﬠימות. היו שקמו ופרצו בריצה החוצה, ישר לפניהם ונﬠלמו. היו שנבהלו וחזרו פנימה וסגרו הדלת. והיו שחיפשו להם איזו סינטיזה בין הישן והחדש, בין טולסטוי ובין התנ׳׳ך, בין שחרור סוציאלי ובין שחרור משיחי. סינתיזה כה מפרה וכה פוריה שאינה מתכחשת לﬠצמה ואינה מתﬠלמת מן הﬠולם שסביבה, ﬠד שאפשר היה להמיר אותה מתורה למﬠשה, מחלום לציונות מﬠשית: עלייה, התיישבות, חקלאות, עבודה עברית, פרודוקטיביזציה של היהודי, שפה ﬠברית, ומﬠבר לאופק: מדינה יהודית וריבונות יהודית.

*

עוד ב־1863 באחד משיריו הידועים ביותר, הפלקטיים ביותר, קרא יל"ג קריאה גדולה, שיכולה להיראות היום לטﬠמנו כקלישאה פאתיטית, וכאלגוריה תמימה כמﬠט מגוחכת, ושנראתה לקוראיו באותם הימים כבשורת החיים החדשים, לאמור:

הקיצה ﬠמי, ﬠד מתי תישנה?

הן גז הליל, השמש האירה!

הקיצה שא ﬠיניך אנה ואנה,

וזמנך ומקומך אנא הכירה!

מלים שהכל בהן מפורש לגמרי: השמש, הלילה, הזדמנות הפז שהגיﬠה; הכל נראה כעת תמים באמונתו ומצומצם בהבנתו; אבל הפנייה "ﬠמי" – היה בה כוח, היה בה נטילה ﬠצמית, ﬠמי ולא אלהי, ﬠמי ולא משיחי, עמי ולא מלכי, אבל גם ﬠמי ולא יאושי, ﬠמי ולא שברוני הגדול. ﬠמי, כלומר אנחנו בגודל שלנו, ובריאלי שבנו, ובזירוז מלא הבטחון כי בידינו הדבר, וﬠם ההתﬠוררות הלאומית של כולם גם אנחנו נוכל ונצליח. י"א המלﬠילין, החרוזים הנקשׁניים, הנאיביות והפאתוס, פצחו יחד שיר לכת. עם שני סימני קריאה על סימן הקריאה האחד, הקץ לציפיות ההזיה לתור הפלאים, הקץ לחזון ימות המשיח, ישראל בטח בך, פשוט צריך להפנות מבט לצד הנכון ולהיווכח: הנה העם, ﬠמי. "ﬠמי" – כזעקת הקרב של ראשית הציונות.

ואילו היהדות הדתית פיתחה במשך "ההיסטוריה הלילית" מנגנוני קיום בלי מדינה, בלי התיישבות, סנהדרין בלי ירושלים ובלי ממלכה. קרבנות בלי מקדש ובלי עולי־רגל. קהילה בלי צבא ובלי ציוויליזציה עברית. והגיעה ﬠד לשיא שיכלולה האפשרי: לקיים עדה אלפי שנה בתרבות גידול ללא אדמה. לשמר יהדות בלי להיות אחראיים לגורל ההיסטוריה. להאריך את הקיום הגלותי מﬠבר לכל הידוﬠ בעולם, ומﬠבר לכל אפשר. ועד היום, במיקרה, לא נשתחררה היהדות מתפישה זו. רק הניחו להם – והיהודים מחזירים את הגלות, גם למדינת ישראל – וממנה אל הגולה.

*

זה גם מה שקרה בתחילת ימי ההתיישבות. העלייה הראשונה אילו נשארה במתכונתה הראשונה אכרים יהודים נתמכי הבארון ומעבידי ערבים בכרמיהם לא היה בה כוח כדי המשך תנופת המהפכה, מידת החילוניות המהפכנית שהיתה בהם כשנטלו אחריות וייסדו את ההתחלות הראשונות לא הספיקה להמשך התנופה, צריך היה לבוא גל העלייה השנייה כדי להשיט את הספינה מעל השרטון, העלייה השנייה היא שהחייתה את שיתוקה של הראשונה. והחילוניות היתה כוחה. לא שהיו כולם אנטי מסורת, ולא שהיו כולם פורקי עול תורה ומצוות, אלא שרובם היו נוטלים אחריות מﬠשית ממקור אחר, וסמכות הכרעותיהם לא באה כולה מן השמיים.

היהודי החילוני הפך את הדת מפולחן סגור לתרבות פתוחה. מתביעה להאמין ולﬠשות לתביעה להוכיח ולﬠשות. ממצװת ההלכה שקיומן אפשרי בכל מקום ומקום בעולם למצװת עשה ארציות מעופרות בעפר הארץ. כגון מצוות העבודה העצמית, מצוות השיתופיות, והשאיפה לתיקון האדם היהודי ולתיקון החברה היהודית מכל קלקולי הגלות ומכל קלקולי הניצול הרכושני. כלומר, זה שנטל עליו עול אחריות לגורל ההיסטוריה של העם היהודי, רצה בשינוי מידות בﬠם היהודי, לא באיזו הפשטה אלא ממש בשינוי של ממש, בעם של ממש, במﬠשים של ממש. לא עוד עם יהודי שדי לו שהוא קיים, אלא עם יהודי שקיומו יפה, נכון, צודק: עם במיטבו, ומתוך הכרה אכזרית כי בלי קיום הציונות לא יוכל העם היהודי להתקיים. בלי הציונות ילך העם היהודי הלוך ודעוך, יאבד אנרגיה ויתקרר ויילך, כאותו כוכב דועך, חלילה.

מה היא איפוא יהדותו של היהודי החילוני? היא אינה מתבטאת בדבר אחד; היא עולם מלא. אבל נקודת ההכרע שלהם היתה בשאיפה לאדם היהודי החדש, הלא גלותי, הלא תלוי בזולתו, והלא יורד לחייִ זולתו. לא זה הקונה זכויותיו במחיר התכחשות לﬠצמו ולא זה התובע מזולתו שׁיתכחש לעצמו. הם ראו לפניהם "יהודי יפה׳׳, והשתדלו בכל כוחם להיות היהודי היפה, הנושא בעול אחריותו והתובע מﬠצמו קודם כל, ובאמצﬠ כל התביעות התביעה לחיים מוסריים.

כיצד? כאמור, בכל. בעולם ומלואו. ראשוני "הפועל הצעיר" כתבו ב,,הפרוגרמה" שלהם כי "תנאיּ הכרחי להגשמת הציונות כיבוש כל מקצועות העבודה שבארץ ע"י היהודים". אמרו וגם עשו. מיבוש ביצות הירואי ועדי ניקוי מחראות נכלם. עבודה, לא רק מטעמיםכלכליים, אלא קודם כל מטעמים מוסרײם. וזה תמצית כל הדבר.

תביעה זו להיות אדם מוסרי ולהיות חברה מוסרית ולהיות עם מוסרי – הניעה אותו, את החלוץ, להיות כך שלא יהיה מנצל את עבודת זולתו, שלא יהיה מנצל את חולשת זולתו, ולא את נבﬠרותו, שלא יהיה מתחיל בכיבושים אלא בעז אחר ﬠז ובדונם אחר דונם. התביעה להיות מוסרי הקימה קואופרטיבים, והניעה את תנועת המושבים בצעירותה, לקבוﬠ לה שלוש מידות, יסוד: עבודה עצמית, עזרה הדדית, וצריכה שיתופית. התביעה להיות מוסרי הקימה את הקיבוצים, את אירגוני העובדים ועד להקמת הצבא היהודי כ"צבא ההגנה" ועד לתביעה ל"טוהר הנשק”.

כזו היתה תרומתו של היהודי החילוני, מכל מצוות ההלכה נטל ובחר לו וקידם את מצוות המוסר האנושי, שבין אדם לחברו, כביטוי להיותו יהודי הממשיך מסורת אמונתו. הוא לא הכחיש את שאר כל המצוות אבל קידם מכולן את זו שנראתה לו המכרﬠת: לחיות חיים מוסריים. כמובן, גם בני עמים רבים שונים ובני דתות שונות הצדק בראש מﬠיניהם, ובמה מיוחד הוא היהודי? בשתיים אלה: בנטילת האחריות להמשך ההיסטוריה הריבונית של הﬠם היהודי, ובהקפדה שהמשך זה חייב להיות מוסרי במירב היכולת.

*

היום, מאה שנה לאחר הכרזת היהודי החילוני על הציונות, ולאחר הקמת מדינת, היהודים הריבונית שדה ההתמודדות הלאומי הוא שדה היחסים בין ישראל והﬠרבים.

על ﬠניין זה נﬠצרה היום ההיסטוריה היהודית, לדﬠת במה עונה היהודי בארצו היהודית לשאלת הערבים שכניו. לא רק כשאלה פוליטית, ולא רק כבטחונית, ולא רק כיישובית, או ככלכלית מבלי לזלזל באף אחת משאלות מפתח אלה אלא קודם־כל כדילמה מוסרית מכרﬠת, שאין לחמוק ﬠוד מפניה, מה מותר לו ליהודי לעשות ומה אסור עליו? האם יש דברים בﬠולם שאחרים כן והיהודי לא ביחסי ﬠם לﬠם? האם יש דברים בעולם שהיהודי מנוﬠ מﬠשותם כיהודי, לא בﬠניני כשרות ושבת, אלא בﬠנינים שבין בני־אדם, בענינים של זכויות יסוד, חיים ומוות, מלחמה ושלום. או הכל מותר לו ליהודי ובלבד שימהר ויחטוף? או, אילו ﬠשו לו כל מה שהוא ﬠושה היום לערבים שבשליטתו איך היה מקבל? או, איך זה להיות יהודי כובש?

לשאלה הפלשתינאית יש, כמובן, היבטים שונים ולא פשוטים. ואין עליה אף תשובה אחת קלה וחלקה ופותרת כל. אבל מﬠל כל השאלות הנסיבתיות, בנות המקום והזמן, מול כל האסטרטגיות והטקטיקות, נשארת ﬠלינו להכרﬠה מוסרית מנומקת השאלה האחת הזו: השאלה הפלשתינאית.

זו לא זזה מﬠלינו. מאה שנים והיא בתוקפה. ותוקפה רק עולה ומתחזק מוסיף ומתחדד. ועליה, היום, נתבע היהודי הציוני להשיב, מיהדותו. מציונותו, מﬠקרונתיו, מחרדת קיומו, ומדאגתו להמשך הקיום היהודי. ממש ﬠל השאלה הזאת ﬠוצר היום היהודי החילוני את היהודי הדתי. לא ﬠל פניה המדיניים (מדינה יהודית או דולאומית) אלא על פניה המוסריים: איזו חברה אנו מבקשים לנו: צודקת או מﬠוולת.

הרי זו טענה ממין הטענות שדווקא היהדות לימדה את הﬠולם לטעון כמותן: שהצדק קודם לצורך. שהצדק קודם ליצירת עובדות. ושהצדק קודם למוצלח. שהצדק אינו רק כדי להוסיף יתרון למישהו, אלא לﬠתים גם כדי לװתר ﬠל משהו. וﬠוד מזכיר היהודי החילוני ליהודי הדתי שנתפס לבולמוס הלקיּחה – שגם אם לא מייד, הרי למבט מרחיק – רק הצדק בונה עולם. ושאנחנו חײם בﬠולם קשה כלכך שאם קו האנך שלנו לא יהיה מדוקדק סכנה שביתנו לא יעמוד.

*

אבל כאן קמים ומתקיפים רבים, מצדדים שונים. לﬠרבים ְהם טוﬠנים – יש כל כך הרבה ולנו כל כך מﬠט; וﬠל צד האמתהם שבעים הזאבים, ואנחנו הכבשה המפוחדת, ואנחנו גם אלה שסבלו יותר מכולם, ומגיﬠ לנו כﬠת מקום בטוח, וגם אלהינו שלנו גדול מאלוהיהם, והבטחתו לנו קודמת לכל. וﬠוד כיוצא באלה טענות, שבין הן שרידות ובין הן שרירותיות, אינן מוחקות ואינן יכולות למחוק את הדילמה האחת, ההכרחית: עליך היהודי כעת השאלה הפלשתינאית – ואיך אתה הולך לפתור אותה, כאדם מוסרי?

וכך, פונה היום בקובלנה אדם חילוני אל האדם הדתי ואל חודביטויו המﬠשי היום, – כלומר, אל "גוש אמונים". ומזכיר להם שדתיותו של ציבור אינה סייג בפני אימוסריות. ושביטוייו הגלויים של אותו גוש יש בהם הגשמה מגושמת של חמדנותו של בﬠל הכוח. אני חזק ובכן אני לוקח. ושהם מנסים שוב ושוב להפוך את הכוח לזכות, ואת רובה הכיבוש להוכחת בﬠלות. ושראוי להם לאנשי "גוש אמונים" לחזור ולקרוא בסיפור כרם נבות היזרﬠאלי. בלי התפלפלות אלא ביושר לב ובפתיחות לכאבו של הזולת. וﬠוד לזכור, שההיסטוריה היהודית מלאה כולה ﬠדויות שיש מעשים שאסור לﬠשות, שﬠם לא יﬠשה, ושﬠם לא יﬠשה למיﬠוט היושב בקרבו. וגם לזכור, שﬠל צד האמת אין כאן שום שטחים ולא שום שאלה של שטחים. אלא רק בניאדם יש, למﬠלה ממליון וחצי אנשים, נשים וטף, שמחכים להכרﬠתנו. אנשים הם ולא טריטוריה. אילו רק טריטוריה הכל היה פשוט יותר וגמור משכבר.

מה איפוא ﬠושים ﬠם האנשים? לא ﬠם השטחים אלא ﬠם האנשים, האנשים החיים שם, יושבי המקום מדורי דורות, בעלי רצון ﬠצמי, בﬠלי כבוד ﬠצמי, ובﬠלי תקוה מה לﬠשות ﬠם האנשים? לשבור אותם? להתﬠלם מהם? להשאירם ולרמוס את רצונם? או לגרשם ולהגלותם אותם ואת רצונם שלהם? מה עם האנשים?

*

הנה כך ניצב היום היהודי החילוני ותובﬠ את מוסריות היהודים, כתנאי להגשמת הציונות. ﬠומד וטוﬠן שהיות יהודי זה קודםכל היות מוסרי. בלתי ﬠושה ﬠוול. בלתי לומד היתר לﬠצמו מﬠוולות אחרים. בלתי מביא ﬠל זולתו מה ששנוא ﬠליו. שזו כל תורת היהדות על רגל אחת. ושלא הפחד היהודי הוא הצדקה לקחת בכוח, ולא הכוח היהודי הוא לשם השתקת הצדק.

ויקטור הוגו אמר בשﬠתו כי אין שום צבא בﬠולם שיוכל לﬠצור אידיאה שהגיﬠ זמנה. והאידיאה שהגיﬠ היום זמנה היא – החיים ביחד. שלא אחד לוקח הכל, ולא אחר נותן הכל. לא ﬠם אחד, לא מעמד אחד. לא דת אחת, לא מין אחד, ולא אדם אחד. הﬠולם הוא ﬠולם של שונים. כולם בדין ובזכות. וההיסטוריה, ככל הנראה, או ככל המקווה, לשם היא הולכת: לקראת ההודאה בשונים כשװים לזכויות. שלא רק לי ולדומים לי ניתן הﬠולם, אלא גם לשונים ממני. שהשונות אינה סיבה לשלילה ושהדומות אינה כל הסיבה לזכייה. וששוויון ﬠרך השונים הוא כל תקוות העולם.

ועל כן, אותו קטר ﬠצמו, נוﬠז ונמרץ, הקטר החילוני, שהסיﬠ לפני כמאה שנה את כל מסע הצבירה היהודית משיתוקה וממיאונה להיגאל, נקרא כעת להניע את ישראל מפסיחה על הסﬠיפים ולהכרﬠה מﬠשית בﬠנין יסוד.

ואת מה שהשמיטו הבילו"יים הראשונים מן הפסוק בישﬠיהו, צריך כﬠת להשלים עד מלואו: אלא שבפירושו הארצי, ולקרוא אותו ככה: בית יﬠקב לכו ונלכה באור הצדק.

*

דברים שנאמרו בכנס אגודת הסופרים בנושא: "מאה שנות ציונות ומה הלאה?” ב־12.4.82.

מעריב, 30.4.1982

ניצוץ היותר

מי יכול היה לשער לפני כמה שבוﬠות, כשהזמינו אותי לדבר לפניכם, כי תהיה ﬠלינו מלחמה? והנה אנחנו בתוך מלחמה. בתוך תוכה, בחרדה בתקווה ובתפילה. אין פלא אם כל המחשבות כﬠת, שלכם, של הוריכם היושבים כאן, ושלי כולן בדבר האחד. כולן פונות צפונה. כביכול שומﬠים לדברי, ובאמת מקשיבים לשﬠת החדשות הקרובות. משﬠר אני כי גם גיוסכם מחר לצבא הופך כﬠת למדקרות, שאתם מצליחים אולי להסתיר בחיוכים, ושהוריכם מצליחים להסתיר פחות: לא קל לשלוח בן ישר מביתהספר למלחמה.

ומה אﬠשה במה שהכינותי לומר לפניכם? תהא זו הצרה הגדולה ביותר. ִ

וחוץ מזה, אולי, יש דברים שהעולם ﬠומד ﬠליהם תמיד. והמלחמה רק מאיצה בהם, או להיפך רק מﬠכבת בעדם. וכשהיא תעבור וכל המלחמות ﬠוברות לבסוף חוזרים אל אותם דברים יסודײם שﬠליהם הﬠולם עומד. דרכה של מלחמה שהיא מתחילה מסדר עולם וחוזרת אל סדר ﬠולם והשינוי שהיא מביאה הוא פחות שינוי במהות הדברים ויותר שינוי בקצב התרחשות הדברים. מלבד הכאב, הסבל, ההרס והמוות – שהאצת הקצב הזו מורידה ﬠל העולם והם ללא החזר, ולא ינוחמו.

מכל המלחמות רק אותן מלחמות שמנﬠו סכנת כלייה מן הﬠם רק הן תוצאותיהן יש בהן כאילו כדי לכפר על מחירן הזווﬠתי ועל קרבנותיהן. בעוד שמלחמות שאינן לשם מניעת כלייה מן הﬠם הן מלחמות שקשה לﬠמוד בהן. שיקולי הבﬠד והנגד שלהן יּוסיּפו להטריד תמיד, להביך תמיד וגם לאחר סיומן, אם כך או כך, לא תהיינה חד־משמﬠיות.

אזור זה של הﬠולם לא רק יודע מלחמות הוא אלא גם שבע מלחמות. יותר מדי. יותר משיש ﬠוד מקום לﬠוד נוספות. וכבר חזרו ונוכחו כאן שוב ושוב, מה אפשר להשיג במלחמות ומה לא משיגים ומהו המחיר הנורא שמשלמים כדי להיווכח מחדש. תקוותנו היום שהמלחמה הזו שאנו מסתבכים בה, תסתיים מהר, ושתהיה מסתיימת באופן האחד שראוי לה להסתײם – בהסדר כלשהו בין הצדדים היריבים. הסדר, או פשרה, או משא־ומתן, או כל מה שיביא לבסוף לסיכוי גדול יותר להסכם־של־שלום.ֵ כי כל המלחמות – וגם זה למדנו עד מיח עצמותינו שאינן נגמרות בהסכם או בהסדר של שלום – הן רק נפסקות ולא נגמרות. נפסקות עד הפעם הבאה שתמיד תהיה קשה יותר. אין לנו אלא להתפלל כעת, שהמלחמה שאנו בﬠיצומה לא תארך ושתיגמר כבר מחר באופן שתיפתח איזו דרך יותר ברורה להסדרי השלום.

וכך, בﬠוד אתם יושבים כאן, מקצתכם עודכם בוגרי בית־הספר במסיבת הסיום, ורובכם כבר טירוני הצבא במדים אני מבקש להציﬠ לפניכם ﬠיון קל וחפוז בשתי הגדרות. ﬠיון שייראה אולי כﬠת בﬠיניכם כﬠניין רחוק מכם ובלתי נוגע בכם. הגדרות המתארות שני מיני אופני חיים, זה לעומת זה, אופנים שגם המלחמה לא משנה בהם: החיים האוטומאטיים מכאן, והחיים האוטונומיים מכאן.

חיים אוטומאטיים, אקרא לאותם חיים המתגלגלים מאליהם בדרך המפולסת לקראת מטרה מוכנה, כמﬠט בלי צורך להרהר בדבר או להחליט החלטות חדשות. ובלי שיתﬠורר צורך לשנות את הפתרונות שכבר ישנם.

חיים אוטונומיים, אקרא לחיים שמדי פﬠם בפﬠם צריך האדם לבדוק מחדש את דרכו, ולהכריﬠ מחדש ﬠל הכיוון הנכון יותר.

בחיים האוטומאטײם, ניתפש הﬠולם כנתון של קבע: המהלכים צפויים, הסיכונים מחושבים וההפתﬠות מוגבלות כמﬠט כמו לחיות בחברת ביטוח. הבן־אדם אינו ניקרא אלא להמשיך דרך קיימת כשקיומו מובטח, מקומו מוסכם, ריתמוס השינויים קבוﬠ. והכל ﬠרוך ומוכן לקראת האפשרות האפשרית; אכן, "האפשרית האפשרית" היא סדר הﬠולם הזה ומימושה הוא תוכן החיים.

בחיים האוטונומיים, הﬠולם אינו אלא הוא תמיד רק סיכוי, הפכפך למדי, שמימושו אינו בטוח כלל, ושבלי התﬠרבות והטייה בלתי פוסקת לכיוון הרצוי, לא ידוﬠ מראש לאן יגיע. ושבלי מאמץ רצון מתמיד יוכל הﬠולם להיראות כמדורה שלא מוסיפים עליה ﬠוד עצים וﬠוד עצים. בכל נקודה ונקודה בדרך צריך לשקול מחדש ולהכריﬠ מחדש, והבן אדם נתבﬠ ‏שוב ושוב להגדיר את רצונו ולנסות לממשו, כשהﬠולם שסביבו תמיד אדיש אם אינו סרבן במפורש.

ברור אפוא, שהחיים האוטונומיים, מתﬠייפים מהם מהר, ושואפים מהר לצאת מתהפוכותיהם ולהגיע אל החיים האוטומאטיים ולהתיישב בשקט באיזה מקום בטוח. ומעתה רק משבר או נסיבות חירום, אישיות או ציבוריות, יזיזו את האדם מן השלווה שתפש, מן החיים "בראש קטן" שלמד לחיות, ויזרקו אותו לﬠמידה אוטונומית כפויה ﬠליו שלא בטובתו.

אין אפוא פלא אם אנשים ככל שמזקינים יותר יהיו נוטים יותר לװתר ﬠל הרפתקאות האוטונומיות וּלהסתפק ‎במרגעות האוטומטיות. מפליא הוא שכל־כך הרבה אנשים צﬠירים, בﬠצם בוקר חייהם המתחילים, כבר מוכנים להיות זקנים ﬠײפים המקבלים על נפשם דין אוטומאטים. כל כך הרבה "צﬠירים זקנים" יש סביבנו, כבר הם מבוססים, כבר הם מסודרים, כבר הם בעלי דירות, כבר הם בﬠלי משרות וכבר יש להם הכל כשﬠוד לא התחילו כלום.

ולכאורה, מצופה היה שיהיו מוכנים למסﬠ הרפתקות, לאו־דווקא בחו"ל, אלא בפיתוח אישיותם לﬠמידה בפני הכרﬠות חדשות ולבדיקת מחודשת של פתרונות ישנים. ולשאלות על התשובות המוכנות, מאלה שהדור הקודם הטביע בהם על־ידי מה שמכנים בשם "חינוך”, ותובﬠ מהם להמשיך אוטומאטית לא רק כדי שהקו הקיים יימשך, אלא מסבירים להם, גם כדי לחסוך מהם לבטים מיותרים וסימטאות ללא־מוצא.

מה מסתבר? מסתברִִ כי לאחר התמרדויות קטנות אחדות, בﬠיקר בסגנון (בלבוש, בתסרוקת, בפזמונים ובﬠגת־הדיבור) משתלבים הצﬠירים מהר בחיים האוטומאטײם – וכל ניצני החידוש וכל ניבטי הﬠצמאות – ניראים יותר כ"פצﬠי התבגרות”, ופחות כהכרﬠות של ממש ﬠל תכנים ועל ריבונות. כל אותם סממני הזהירות היתרה: ההתחשבנות ﬠל המחיר, ההתחמקות מנטל כבד של אחריות, ההסתלקות מﬠמידה ﬠקשנית במכאובים הנילווים לעצמאות, וﬠקיפת כל תלולית של הסתכנות שיש בכל חדש שעוד לא נוסה ובקצרה: "פורץ גדר יישכנו נחש" הזהיר קוהלת החכם בשעתו ואנחנו מתחילתנו זהירים ו"לא נוטלים סיכונים”.

ועם זאת, מיבחנו של רצון במימושו. אין מיבחן אחר. בגרות הרצון ניכרת במידת הדבקות בהגשמתו. ורצון שניגמר מהר כשניתקל בצורך לﬠמוד בסבל מתמשך אינו רצון של אמת. מה נישאר? נישארים אותם בּודדים שרצונם רצון. והם מיﬠוט שבמיﬠוט. אלא שעל המיעוט הזה הﬠולם ﬠומד.

*

מה שאני מבקש להביא לפניכם כעת הוא תיאור. תיאור של מָצב או – או. או אדם אוטומאטי או אדם אוטונומי. מכאן חיים מפולסים היטב כדי להשיג את "האפשרות האפשרית”. ומכאן חײם שיש בהם סיכוי למצוא יותר מעל האפשרי. חיים שאם לא תמיד הרי, לפחות, יש בהם יותר סיכוי למצוא ניצוץ שיתלקח בהם מפﬠם לפעםֵֵ. לא חיים שלִ קבלת־דין הנתונים, אלא חיים שיש בהם משום "כוח משנה נתונים".

אבל במקום להוסיף ולהכביר עליכם עוד הכללות סתומות מוטב שאביא לפניכם תמונות ניראות, לקוחות מאלבום התמונות של אתמול. וזה, לא מפני שכעת כבר אין ורק אתמול היו האנשים טובים יותר, וגם לא מפני ‏שמציעים בזה להחזיר איזו עטרה ליושנה (שהיא הצעה גרוﬠה, גם מפני שאי־אפשר להחזיר מה שהיה, וגם מפני שלא צריך לחזור אל שום מה שהיה), אלא, דווקא מפני שהתמונות האלה הן גם מרוחקות וגם קרובות, גם מראות אנשים ונשים רגילים כמונו ובגובה קומתנו, גם מראות אנשים ונשים שאין ﬠוד כמותם בינינו: גם לא באופנת הלבוש, או בִסגנון העמידה או ברצינות הגדולה שהביטו בה אל המצלמה המצלמת ובקצרה הריהם לא־אנחנו שבלי קושי אנחנו מזהים בהם את ﬠצמנו.

*

מרבים השנה לספר במאה שנות ההתישבות הציונית. וגם אני אביא לפניכם תמונות מן "הﬠליה השנײה”. אלא שאיני מחפש בהן את "האבות המייסדים" אלא דוקא את "האמהות המייסדות". לא רק מפני שסיפרו ﬠליהן מﬠט מדי, אלא גם מפני שהן ﬠצמן היו מיﬠוט שבמיﬠוט. אבל מיﬠוט שבמיﬠוט שהגיע לארץ כדי להשיג שני יﬠדים ﬠנקיים: את בניין הארץ ואת בנײן מעמד האשה. הווה אומר, מיﬠוט שהﬠמיד את רצונו כנגד הנתונים וכנגד "האילוצים" הקבועים בעולם, מאז ומעולם.

והנה, בכל תמונה ותמונה של קבוצת פועלים, שצולמה לפני שבﬠים ושמונים ותשﬠים שנה בין כרמי יהודה או בשדות הגליל, תוכלו לראות בין כל השומרים והיושבים והכורﬠים ב"פוזות של צילום”, ﬠם מﬠדרים או ﬠם רובים או ﬠם סלי הבציר כמה בחורות בודדות, נערות ספורות, שתיים או שלוש או ארבﬠ, מביטות אליכם היישר מבין כל עדת בעלי השפמים והכפיות והתרבושים מיﬠוט שבמיﬠוט, אלא שמיﬠוט מושך שימת־לב, כמובן.

קבוצת פוﬠלים כזו, לא היתה, על צד האמת, אלא חבורה של משוגﬠים. אלמלא קפאו רגﬠ כדי להצטלם הייתם נופלים אל אמצﬠ פוֹלמוס אדירים ﬠל הניפלאים שבנושאים. אוטופיות מרהיבות ﬠל סדר נכון לﬠולם, על שװיון סוף־סוף, ﬠל "היהודי החדש”, על שותפות מלאה, על הﬠבודה כיצירת האדם, על האדם והטבע, וﬠל ﬠוד מאמץ ויש לנו עולם חדש, טוב יותר, יפה יותר וצודק יותר ובאחת: ﬠולם של יותר.

*

עבודה בלי הצגת תנאים. בלי תביﬠת־תגמולים, ובלי סייגים כל שהם האם תוכל האשה, הצעירה הזו, הרכה הזו. בת הפינוקים של אמא־אבא, הבלתי־מאומנת והבודדה לעמוד בתביעה אכזרית כזו? האם היותה אשה אינו משחרר אותה לפי המוסכם בנימוסי החברה, או פוטר ולפחות מקל מחומרת התביעה המתאכזרת, המתנזרת, הפיסית, הנפשית והחברתית?

ואם תעברוּ מן האלבומים אל ספרי הזכרונות, ותקראו בדברי אותן צעירות שמלפני שמונים שנה – תמצאו שם שוב את הקובלנות המוזרות הללו: לא כנגד קשי העבודה המפרכת, ולא כנגד השמש המכמישה את העור העדין, ולא כנגד נחשים ועקרבים, ולא כנגד חוסר תנאים סניטריים מינימליים, ולא על האצבעות הנימחצות, ולא על הגב הנישבר הכפוף מבוקר עד ערב, אלא, הנה שמﬠו, ככה:

"הם (החברים, הגברים) לא האמינו ביכולתנו הגופנית והרוחנית, ואף ברצוננו לא נתנו אמון" –

הם אינם מעונינים בהשתתפותנו המלאה בעבודה ובברור השאלות שבﬠולמנו" – ושעל־כן, אנחנו "התקוממנו. לא רציתי להיכנע לגורל המטבח. פחדנו שמורשת הדורות תצוד גם אותנו. שאת ריח שדות המולדת לא נרגיש ואת החיים המתעוררים עם טללי הבוקר" – "רק לא מטבח"

האשה לא תיוחד בארץ החדשה הנבנית לעבודות האשה שבכל הדורות והמקומות, היא לא תמשיך להיות כמו בכל הזמנים והארצות זו שנולדה למטבח, לכביסה, לתפירה, לגיהוץ, לניקוי הבית, להגשת האוכל – ולילדים.

נקודה אחרונה זו הילדים היתה אחת מנקודות המשבר הקשות ביותר. המסורת המקובלת מימים־ימימה בעולם כולו היתה הברירה: או אשה ﬠובדת או אם לילדיה. ואילו הצעירה ההיא שמלפני שמונים שנה העזה ואמרה: גם וגם, כבוחרת לה בקשה־מכל: גם אשה פועלת וגם אם לילדיה. ופועלת, משמע, עובדת, ועובדת משמע כמו הגבר וּבלי זכויות יתר, ובכל עבודות הגבר, ואם משמע אם מסורה ושלימה לתינוקותיה, ובכל עבודות האשה. הכרזה זו נשמﬠה כמין התגרות בחוקי הטבע. ולאחדים נישמעה אפילו כבלתי מוּסרית או כבלתי אנושית, ובוודאי כבלתי נשית. אי הבנה גמורה, וכללית הקיפה את מאמץ האמהות החלוצות. חבריהן תמהו ﬠליהן, ניסו לעקוף את החלטותיהן, וגם התאכזרו אליהן: אם לעבוד – אז כמו הגבר. בלי פשרות. ואם לטפל בילדים אז לטפל בהם כמו אם שלימה. בלי פשרות. או להתכחש לאשה ולהיות פועל. או להתכחש לעבודת הגבר ולחזור למטבח לכביסה ולגידול הילדים. ומה על השדות? זעקו החלוצות, ומה על הטבע, ומה על היצירה החדשה של היהודי החדש בעבודה החדשה בחברה המתחדשת? למי ינתנו אלה ומי יקופח בהם?

*

שוב ומחדש השאלות הידועות. האם עשה הטבע את האשה אחרת וצריך להישמע לקולו ולהיות נשית? או הטבע עשה את האשה שוות־ערך לאיש ורק תנאי החברה והמסורת הפלו אותה, הכבידו עליה והלחיצו יותר? צריכות היו להילחם בעת מלחמה מיוחדת במינה: מלחמה על הזכות לתוספת עול גם לתפקד כאישה מלאה וגם לתפקד כאיש מלא, כפועל שווה בקומונת הבראשית. השאלה היתה: אם יש מקום לאשה בחקלאות, בבניית מסד־החיים, בבימוי כוחה היצירתי בכיבוש הטבעבביטוי כוחה האנושי כיוצרת שוות־ערך – או שכל אלה נידונים מראש להיות מחוץ לתחומה, להיגמר עם ביטויי האשה כאשה, ובעיקר כשהם מתנגשים באמהותה.

הפתרון שמצאו להן היה המופלא מכל. תפקידי האשה כאשה יהיו מעתה כתוספת־עול. עוד עול על האשה על גבי העול המוטל על כל איש. כך, שלהיות אשה זה להיות עובדת כפליים. בשדה להיות חקלאית שלימה ובבית להיות אם שלימה. גם להיות אם מסורה וגם להמשיך את יצירתה ברפת. נישמעו אז גם הצעות אחרות: לדחות את התגלות הניגודים. לדחות את יחסי האיש והאישה. לדחות את הנישואים ולא להתחתן. לא ללדת ילדים. לא להתקשר. להתנזר. להתﬠלם מן הקול הטבעי לטובת קיום השותפות השווה בעבודה היוצרת.

הנה כך מספרת אחת האמהוֹת הראשונות בקבוצה, מרים ברץ:

"רווחת הדיעה שאני צריכה להקדיש את כל זמני לטיפול בילד. התגוננתי נגד הדיעה הזאת בכלִ כוחי – – – אני אוותר משהו על חשבון הילד ועל רגשות האם ואשתף ﬠצמי בעבודה ובחברה".

וכדברים האלה ממש תוכלו לשמוﬠ גם מפיה של קיילה גלעדי, של מניה שוחט, או של עטרה שטורמן, ושל עשרות אמהות צעירות בישובים צﬠירים בארץ הבלתי בנויה, בסג'רה, בתל־עדשים, בבלפוריה, בחוות כנרת, ובכפר גלעדי הפועלת כובשת העבודה שוות ערך היא לפועל כובש העבודה. האשה לא תיוחד עוד למטבח ולילדים. זכויות שווֹת במחיר חובות כפולות.

וכדי לקיים את השװיון – כפליים עומס. שכן, ההתמכרות רק לאמהות – אינה אלה רשׂות לעריק מן החזית. כשם שכל טיפוח הופעה נשית – היא ניגוד לעוז החלטתה, וסתירה לפשטות החיים הנאצלת.

"אם לשני ילדים מוסיפה מרים ברץ לספר האחד בן 28 חודש והשנייה בת שבוע – – – קמה ונוסעת ללמוד רפתנות בבן־שמן – – – הייתה התקופה הקשה ביותר בחיי (לאחר התקופה חסרת־הרחמים של חיים בעמק־הירדן החשוף, שלפני שמונים שנהֵ) – אך עמדתי במיבחן"! –

כי אשה צריכה תמיד לעמוד במיבחן. ותמיד־תמיד עליה להוכיח את עצמה. והיא ממשיכה: בחזרי הביתה הבאתי פרות ועגלה מבן־שמן – – – עול כבד רבץ עליֵ בלי מנוחה ובלי הפסקה. נוסף על עבודת הרפת היה עלי לטפל בשני ילדי, ולא יום אחד בילו איתי ברפת – הקטנה בתוך האבוס והגדול בין הפרות – – – לשם כך הייתי קמה בשלוש בלילה, ולא הפסקתי לעבודִ עד עשר בלילה ואז הייתי מכבסת את בגדי הילדים”.

כל זה לא נאמר בקול בוכים. ובלי טענות אל איש. היא אינה מקופחת. היא אינה מנוצלת. היא גם אינה עייפה, היא מלאה שמחת חיים. ויש והיא רוקדת עד אור הבוקר וממשיכה ישר אל הרפת. "בשמחת נעורים ובשמחת יצירה" – כותבת מרים ברץ.

האם אתם רואים כבר לפניכם את האמהות ההן כפי שהיו? הנה עוד תמונה מן הימים ההם. קבוצת פועלות יוצאת לעבודה. שמלות בד לבנות ארוכות, מן הסנטר עד כפות הרגליים. צעיף לבן על הראש, לעתים כרוך על כובע קש גדול. והמעדר ביד. הו, המעדר. תמיד. דמות נזירה לבנה. אלא שזו נזירה בוערת באש שגעון. ויש ובלילות הגורן היתה נידלקת בריקודים עד אור הבוקר. ועםָ אור הבוקר ישר לעבודה. ושוב כופפת גבה על מﬠשיה. שעות על שעות. ביותר ממסירות, ביותר מחריצות. אולי במשהו הדומה להתעלות הנפש. כל אותן עבודות שהיום הן נעשות על־ידי מכונות. או בידי אלה שנחשבים כנמוכים מכולם בסולם החברתי. וגם הם בתביעת פיצוי על כל שימת־יד.

את הדמﬠות שמפﬠם לפﬠם הן מסתירות. את הﬠלבונות שסופגות פה ושם הן מדחיקות. אָת החולשותֵֵ ואת רגעי המשבר הן מצפינות. אפילו את ראשית ההריונות הן מחביאות. ורק שלא יגידו ﬠליהן. ורק שלא ײשמﬠ כאילו הןְ תובﬠות לﬠצמן איזו התחשבות מיוחדת.

האם הﬠלתם על דﬠתכם מה זה מטבח בימים ההם? איך היו מבשלים, במה היו מבשלים וממה היו מבשלים? איך זה להשביﬠ בלי מצרכים להקת זאבים עײפים ורﬠבים. איך זה ﬠל מדורת אש פתוחה בחורף ובקײץ, לאפות לחם כמﬠט בלי קמח. איך זה לבשל תבשיל מקיטניות ﬠם ריח של בשר והרבה לחם. ולא כמשחק בצופיות ובמחנאות אלא כאורח חיים ובלחץ זמן ﬠויין תמיד. האם הﬠלתם ﬠל דﬠתכם למשל, מה זה גן הירק, אותו גן הירק של חבורת הפועלות, בירכתי חוות כנרת או בצידי חורשת בן־שמן. המיים היו מובלים ביד. הﬠידור באדמת טרשים, ורק הכבוד היה ככבוד אמן המקים יצירת חיים.

האם הﬠלתם ﬠל דﬠתכם מה זה להיות אם צﬠירה במקום נידח, רחוק מרופא, רחוק מﬠצת אם מנוסה, רחוק מתנאי־גידול שנראים היום כמינימליים ולא ﬠוד אלא שהיא אם בודדה, בחברת גברים רווקים, סתומים לבﬠיותיה ובלתי מבינים ולא תמיד אוֹהדים, אם שראשם בﬠבודה הפיסית, או ברומנטיקה המתפייטת, או בחלומות "האמיני יום יבוא", ובלי הרבה תשומת־לב לאשה הזו שלפניּהם ולפרטי יום יומה הקשׂה. היא הולכת ומסתירה מפניהם כל מה שיכול להיראות כחינחון, או כבקשת רכות או חלילה כהזמנת פינוק. או ישמור האל, בהפחתה מן העול. ומה תעשה האם הבודדה שאין לה די חלבומה תﬠשה האם שילדה בוער בחום ואין רופא, ומה תﬠשׁה האם הנקרעת בין גן הירק הנובל ובין בכי התינוק בבית. ומה תﬠשה האישה שנשיותה נראית בו בזמן כמקור להתﬠוררות רומנטית וגם כמקור לטרדה ולהטרדה בﬠניינים שפתרונם אינוִ ידוﬠִ ורק מקשה ﬠל בנין הארץ.

האם תוכלו להעלות ﬠל דעתכם שהחלטת אשה ללדת ילדיּם היא החלטה שנראתה אז כהתגרות בﬠולם, או כהתגרות בהלכי רוח שמרנײם (ככה לא מגּדלים ילדים), או כהתגרות בהלכי רוח מהפּכניים (החלוצה נהפכת לאשה, או כהתגרות בהלכי־רוח חולמניים (התקשרות הנודד למשפחה) או כהתגרות בהלכי רוח משקיים (בזבוז משאבי הפיתוח) – ובעיקר כהתגרות בהלכי־רוח של ילדים גדולים, שאמנם כבשו את השממה וחלמו על עולם של צדק – אבל שנאו רחיים על צווארם.

אפשר להמשיך ולהמשיך. כמובן היו גם צדדים אחרים לסיפור הזה. הכל היה מורכב יותר ויותר עשיר. אבל לא באתי לספר לכם את כל סיפור האמהות המייסדות. אם עודכם זוכרים באתי לספר לכם על חיים אוטונומיים ועל חיים אוטומאטיים. ועל החלטת האמהות המייסדות לחיות חיים אוטונומיים ולשלם על כך בכבד ובקשה שבמחירים. סיפור על הרצון להיות שותף מלא על־ידי קבלת ﬠול נוסף. של נשים שתבעו מﬠצמן לﬠבוד כמו גבר נוסף ﬠל עבודת האשה. סיפור איך החביאו בתחילה את נשיותן, איך הצניﬠו אחר־כך את אמהותן, ואיך השיגו את שװיון ערכן על־ידי העמדת רצון מול כל האילוצים והפיתויים האוטומאטיים. כל עולמן היהּ ﬠולם שניברא על ידי נחישות רצונן, בלי נחישות רצונן היו בורחות, או נשברות. או מקבלות עליהן את דין הוויתור, הּפינוק הרכרוכי, וההסתגלות אל מה שנחשב כ"גורל האשה”.

הבאתי לפניכם את סיפורן לא כדי להשיג מכם "סימפטיה" אליהן, אלא כדי להראות לכם איך נﬠשית הגבעה מן השטוח. להראות מין חײם שאדם תובﬠ בהם את מקסימום התביﬠות מﬠצמו ואת מינימום התביﬠות מן העוֹלם על מנת שיּשיּג כך את המשהו הזה, את המשהו שהוא "היותר".

בשממה הזאת שהיתה סביב דגניה של תחילת המאה, או בטרשים שסביב חוות כינרת, או בבדידות הנזירית של כפר גלﬠדי נבט אותו רצון־בונה־עולם, אותו ביטוי של האדם הרוצה מכל באותו "היותר”. יותר ממה שיש בﬠין הﬠולם האדיש, או ממה שהﬠולם מוכן להﬠניק בלי שיכריחו אותו לתת. מין "יותר" כזה שאינו מתממש אם לא קונים אותו ביסורים. ואז, לאחר יאוש כמﬠט, צומחת לה, כאילו פתאום, הגבעה. הגבעה הירוקה של מﬠשי האדם. גבﬠה זו שאין שום הסבר להימצאותה מלבד רצון מקימיה. ושאם לא יתמידו בו, אם לא יוסיפו לרצות בכל יום מחדש, סכנה היא שלא יחזור השטח ויבלע את הכל. באותה אדישות אוכלת הכל, של השטוח הנופל על העולם ומכסה אותו, כמין שמיכה רכה של עייפות וחוסר־רצון.

איש לא אמר להן לאמהות הן לעשות כך; לחשוב כך, לרצות כך. זה היה רצונן שלהן, רצון כה חשוב, כה יקר, כה ראשון במעלה עד שאפילו אם ראו בו רבים כמעט טרוף, רצון המתנקם בעצמו, כמין התנזרות או אף עיוות של טבען – לא היה נבצר מהן לתת עליו הכל ובלבד שרצונן הזה יקויים. מה יקוײם? שהﬠולם יהפך מסתמי לבעל־ﬠרך.

ײתכן שאתם כעת, לפני הצעד הראשון של בגרותכם, עדיין אינכם יודעים להעריך את גודל הדבר. מה זוֹ יּדיעת הגבעה העולה מן הכלום. מן הﬠולם השטוח. וגבעה לא רק כמסמלת יישוב או התיישבות. אלא גבﬠה כהתגברות על השטוח, על האדיש, וﬠל המנוכר אותו היינו־הך אין קץ המונח כבר סביב סביב. ואותו חיוב שכנגד, החיוב שיודע אדם לחייב את הﬠולם להיות יותר ולא פחות. באותו־החיוב שמחייב האדם את סוסיו המתנשפים לעלות ﬠם העגלה הכבדה במעלה הגבעה.

ובאותה אי כניעה לשטוח, לחסר הצורה, לגלמי, לסתמי. אותו חיוב עצמו שמי שיודע אותו לא יוכל ﬠוד בחייו להסתפק בפחות ממנו. ומי שאינו יודﬠ  אינו יודע מה הוא חסר. לא להכנע לממילא. ולא למה שיש יש. ולא למה שאפשר לﬠשות. ולא למי אנחנו שנשנה.

אבל, את זה בוודאי גם אתם הרגשתם כבר מנסיונכם, איך קשה להיות בﬠולם כזה שאין בו שום יותר. בעולם ִשאין בו אף כיוון שהוא יותר מאף כיוון. איך זה לחיות כמו חפּץ ולא כמו אדם. איך זה לחיות כאדם שהפך והיה לחפץ, שהפך לרהּיט, שהפך לדירה, שהפך למישרה, לתפּקיד, לשיגרה. לנסיעה קבועה במסלול נדוש אחד, ושמנסה להציל את שארית נפשו על ידי בידור. ואיך זה אחרת כשנידלק פתאום על אדם אותו "ניצוץ היותר”. כמו בהתאהבות, למשל. כמו בהתגלות הדעת למשל, כמו בהצלחה באיזו יצירה למשל, או כמו בﬠמידה באחריות גדולה.

"ניצוץ היותרהזה אינו שום אור קבוע ואינו שום דבר בטוח. אינו אור יציב ובלתי משתנה, המסופק לצרכנים כמו אור החשמל, וגם אינו ניראה בשדרת פנסי הכרך ברחוב הראשי. אלא, דומה יותר, אולי, להבלחת הפנס. לאותּה התלקחות פתאום שרואים בים מﬠל הגל הﬠולה. כנראה מסירת הדייג החותר לו בלילה. ואין לכם מרובה מאותו אור מועט שבהתלקחות מבליחה זו של סירת הדייג: אדם החותר אל

דבר־השבוע 17-9-82

דברים במסיבת סיום של בוגרי י"ב, תל אביב. יוני, 1982.