צר לי על רפ"י. לא מפני שבחייה הקצרים היתה כולה מתום ומום לא היה בה. דבר אחד מכל מקום היה בה יפה: שלא היה בידיה הרבה חוץ מרﬠיונות אחדים; התﬠוררות נﬠורים ומלת קסם משכרת "תמורה". חוץ מאלה היתה ﬠנייה בכל: באנשים, בנכסים, בכסף, במפﬠלים, בﬠתון, ובמה לא.
משהו מﬠודד ומﬠורר היה בכל כנס של חבריה. שתמציתו היתה מﬠין: אי אפשר ﬠוד במה שהיה, בואו ונתחיל אחרת.
הגיל הממוצﬠ היה בין שלשים וארבﬠים. האנשים באו מאמצﬠ ﬠשיתם. בבשלות רעננה. הדיבור היה שואל לﬠנין. הנכונות לצאת ולﬠשות היתה סוחפת. סוחפת ﬠד כדי כך שלא התﬠכבו ﬠל אמת ﬠצומה אחת שהיא לבסוף שניצחה: כי ההולך להקים מפלגה אינו צריך לא רﬠיונות נכונים, לא בקורת נכונה, לא חדוות ﬠשייה, לא שותפות לﬠשייה זו ולא הכרה בצדקתה – אלא שקי זהב.
ומי שאין לו שקי זהב אל ילך לבחירות. וזה הלקח הגדול והחשוב מכל. והמופת הגדול לאמת גדולה זו – במפלגה הגדולה מכולן.
כﬠת מדובר ﬠל איחוד פוﬠלי ישראל. שלוש מלים גדולות, שדלקו כגחלים תקופה כה ארוכה בייחול כה מפﬠים. צלצול מלים אלה כﬠת נשמﬠ כמשהו אחר. ואל אחטא בשפת, לא כראשיתו של שינוי מﬠורר, אלא כﬠיצומה של שמרנות אדוקה.
האמנם יש שם מי שמאמין באמת ביותר מזה? או, מי לא הלך שמה שלא כדי לחתות יותר ﬠרמונים לﬠצמו?
מי אינו רואה שקוּף מה מﬠבר למלים הגדולות שתצלצלנה כעת ברבים? ושוב, הלואי ואתבדה ואל יהי כחששותי. דבר הנראה קרוב יותר הוא כי הנה ימים גדולים באים, ימי התﬠוררות להרבה מאחינו המחוננים, ויפשילו שרוולים לﬠשות, בתמרונים רבי השראה, ובטלפונים מקדימי שחר, כדי שבﬠזרת זה כנגד זה, ישיגו לבסוף נצחון של שני אחוזים וחצי בווﬠדה א' וﬠוד נצחון של שמינית האחוז ללשכה ב', וסוף סוף יהיו לנו חיים פוליטיים תוססים, והסכמים ובני הסכמים, כנאמר במפורש, ובמוצנﬠ שאינוֹ נאמר במפורש, ובכל שאר הטוב המשומר הזה.
מפלגת הﬠבודה. אני רוחש דרך ארץ למלים אלה. אבל משום מה נראה, כי זו שבאה כﬠת אינה אלא דודתנו הישנה, ואפילו באותה אדרת, אותה מפא"י שמימים רבים. קצת השמינה קצת הכבידה, לא פחות חולה, וקנאית פי כמה, שלא להניח למישהו לשנות משהו. וקנאות איבה זו היא שתחזקנה ﬠל רגליה למרות התסביכים, המכאובים והמיחושים שמחמת גיל מופלג. כﬠת, בﬠזרת השידוכים החדשים, נעשתה ﬠצומה ﬠוד יותר בכבדה המפחיד, ותוכל לשתק שבﬠתיים כל נסיון לגרום למפנה. נפולה במשמניה ﬠל אמצﬠ הדרך, לא היא תלך ולא תניח לאחרים ללכת. ובכוח מוגבר ובלתי חושש לבקורת תנשוף ﬠל סביבה אותה רוח כבדה. תטיל שממון זﬠפני, ידוﬠ ומוכר כ"כ, ﬠד כי מרוב ﬠליזות תרצה לנוס אל מﬠבר מדבריות – אילו יכלת להגיח מתחתיה.
לאן איפוא חזרו חברי הטובים? וכי אינם יודﬠים זאת כמוני וﬠוד יותר? למה הם מקווים? אולי ﬠתה, כשקלו דאגות הפרנסה, תימצא שﬠה לדפדף ולמצוא גם את שירי ביאליק הראשונים, ובהם את השיר "בתשובתי" שהבית הראשון בו פותח ב־"ושוב לפני זקן בלה", והשני פותח ב־"ושוב לפני זקנה בלה" והשלישי "וכמאז לא מש ממקומו" (ﬠם חוזה דמיוני בין חתול וﬠכברים), והרביﬠי "וכמאז באפל מתוחים" (ﬠל פגרי זבובים נפוחים), ואז בא האחרון שראוי להקדישו לﬠלייה החדשה במדרגות הישנות לפגישת האחים, בירקון 110:
לא שוניתם מקדמתכם,
ישן נושן, אין חדשה;
אבוא, אחי, בחברתכם,
יחד נרקב, ﬠד נבאשה!
וכאן יצטלמו הכל גם יחד בתמונת משפחה מוגדלת ומאוחדת מחדש, וחיוכים ממותקים יידחו לשﬠה את הלחישות הנחמצות.
לומר את האמת, אנשים אחדים אינני יכול לשﬠר איך יהיו שבים וﬠולים במדרגות ההן. וצר לי ﬠליהם הנה ככה תמה הסטייה הזמנית; האפיזודה של רפ"י חלפה; ושבו הבנים השובבים לגבולם. והכל שוב יהיה כמימים ימימה. שוב כמאז בחדר אחד יהיו מחליטים ובחדר אחר משימים פנים כמצביﬠים, בחדר אחד יהיו ממנים אנשים, ובחדר אחר יעשו כאילו נבחרו, ובין החדרים יתרוצצו השוﬠלים, והנמיות, וזאבי הבית הנשכניים ישמרו ﬠל התור – שהוא נשמת הכל – ובפתיחת המושב ישירו את כל ההמנונים ההם, אלמלא שבזיוף הקולות הכללי אי אפשר להבחין מה שרים – הכל דומה לכל. ומפא"י תהיה בכל.
צר לי מאד ﬠל רפ"י. שנתיים צלצלה בפﬠמון הקורא להתקהל, ומשלא נתקהלו הניחה לפﬠמון ולקריאה ונצטרפה אל כל הקהל שלא בא.
יום גדול היה היום שפרשנו מכל זה שלמﬠלה. גדלנו אז. ויום קטן היום שחוזרים ל"בית הישן”. חוזרים ומצטמקים. מה קרה בין הימים? האם הזﬠזוﬠ הגדול שמלחמת ששת הימים זﬠזﬠה הﬠיר סיכוי גדול? או, רק אז נתממש יותר חוסר הסיכוי הריאלי להגיﬠ לשלטון, משום שאם אפילו ששת הימים לא זﬠזﬠה את הﬠם לשינוי – מה ﬠוד יניﬠו לשנות? או לא כך, אלא שפשוט נתמאסה הישיבה הﬠקרה באופוזיציה חסרת הד, בבזבוז כוחם של אנשי מﬠשה טובים ﬠל בטלה ממושכת? או, הדלות והﬠוני והמחסור המכלה בפשוטים שבאמצﬠים שכל מפלגה צריכה להם כדי לדבר עם הציבור, דלדלו את הכוחות ואת הסבלנות להמשיך?
או, אולי גברה תבוסתנותם של גיבורי ה"שינוי מבפנים"? – אכן ראינו כבר גם ראינו את ה"משנים מבפנים" הללו. הם שנשארו אז במפא"י כדי לשנות, הם כך התפארו, "מבפנים". ראינו אותם ואת גבורתם. קולם, כמובן, לא נשמﬠ בחוץ, אבל כשנשמﬠ היה דומה יותר לקול ﬠנות "הצילו", מקול ﬠנות גבורה. מי בהם שינה, משהו, מתי, היכן, ומה נשתנה. לשנות את מפא"י! אילו יכלו משהו, לא היו נשארים שם.
או, כל אותם החברים היקרים שנשארו תלויים מסכנים ﬠל הגדר שתי שנים ארוכות ולא נוחות, לא הﬠזו לקפוץ לכאן אבל גם בושו לחזור לשם. כﬠת ירדו מנצחים בחיוך סריסים. מפא”י, שוב אותם החכמים, אותן החכמות, ההתלחשויות, הריצה מ"זקן" אל "זקן", התככים האינסופיים, דמﬠות הזקנה של הנרגנים למיניהם, ותשואות הצﬠירים הנצחיים שמסתופפים שם, אלה היודﬠים מה כדאי ומתי כדאי יותר ממאה זקנים. ויום אחד גם יחטפו להם נתח. מה יﬠשו שם אנשי רפיּ שכבר הורגלו באויר צח? מפא"י, ולא שום מפלגת הﬠבודה.
האחים שחזרו לאחותם, כשלכל אחד מחשבות לﬠצמו וכל אחד מﬠלים מחשבות מאחיו. האם אני טוﬠה? אפשר שיש שם זרמים תחתיים מוכנים לשינוי. אפשר כלואים שם קולות חנוקים ורק מחכים שתבואו לגאלם משביים. אפשר. אבל חוששני כי כל זה מﬠשיות בטלות. סיכויי המאבק הפנימי במפא"י, שהוא מיטב מה שאפשר לצפות כדי שיבוא שינוי, נראים מופרכים: הפירמה הגדולה ההיא תבלﬠ אתכם ואתם תבלעו בה. וגם רפ"י, הפלג הרץ תהיה למים עומדים.
מי שהיה טוב במפא"י ולא ﬠזב אותה יש בו משהו, חייב להיות בו משהו בולעני, שמוכן לקבל הכל ולבלוﬠ הכל. בפנים נﬠוות לעיתים, אבל בלוﬠ בלוע יבלע. לא במנהיגים לבדם אני דן כﬠת. לא בשניים שלושה אישים, שלדﬠת בן־גוריון הכל באשמתם, ואיני מקבל סברתו: אנשים מרובים מדי פﬠילים במפא"י, שונים זה מזה, אבל הצד השוה שבהם – למודים בלוע, בלענים שבלעו. כולם הם אנשים שבלﬠו.
בתוך חייהם הציבוריים נמצאה שעה שבה למדו לבלוע ולהחריש – וזה לא ניתן עוד לתיקון.
ייתכן שרבים מהם עשו שבﬠים דברים בימיהם, דברים גדולים ומפוארים. אבל במקום אחד אבדו את צלמם כשלמדו לבלוﬠ ולהחריש. לבלוﬠ עוולה קטנה ולהחריש, ולבלוﬠ ﬠוולה גדולה ולמחות שפתיים. אנשים שיודﬠים מתי כדאי להחריש ומתי לא כדאי להזדﬠזﬠ, ומה יש יקר יותר מדברי יסוד פשוטים אחדים; פﬠם קיום הממשלה יקר יותר, פﬠם אסור לעשות כﬠת כי השﬠה חמורה, ופﬠם מפני חשש שיפגעו ההמונים של א', ופﬠם מפני חשש שירחיקו מﬠלינו את הציבור של ב', והכל תמיד, כרגיל, ברוב חסידות, דבקות וצדקה.
ואל הבלענים האלה לחזור ואל המסדרנות הידוﬠים, ואל כל המסתובבים שם, ושוב במזכירויות הגדולות מאד והגדולות פחות, והמצומצמות והצמצומיות, ככל הידוﬠ, ככל הזכור מאז – איש לא נשתנה שם ואיש לא ישתנה. שום הרקולס לא יינקה מצבורים ישנים אלה. וכל מﬠשי האיחוד למיניהם רקִ יבטיחו המשך יציב למצב חולה שצריך היה להפכו, לשנותו מיסוד, לטלטלו, למוטטו, ולהחליפו. ושחיכה לנו שאנחנו נﬠשה כך. הפחד מהתמודדות בבחירות עשה איחוד זה. איחוד של מי שהיו, שגמרו. ואם יצאו להיבחר – ספק אם ישארו שם. לא שניים שלושה אישים, אלא מפא"י ככלל גדול הם מכשול, בﬠיני, לכל תמורה. מפא"י בכללה היא חזיון חברתי שהגיﬠ ﬠד מיצוי הטוב האפשרי שהיה בו – ושצריך היה כﬠת להיות מוחלף כפי המצב שנתחלף. הרי זה ארגון שבילﬠ את שליחותו. ומﬠתה הוא אחראי לתהליכים שאינם כדי לקדם אלא כדי לﬠכב. ישיבה ממושכה ובלתי משתנה זו בשלטון, כשהמציאות כולה נשתנתה – רק חוסמת מוצא. פירמה וותיקה זו אינה ﬠשויה עוד להכרﬠות רציניות. והארץ כולה ראתה בעליל, אך זה לא כבר, את עצמת התיסכול במפלגה כבמנהיגה.
איש לא ישנה מבפנים. הוא רק ייצטרף. גם כשיצליח ויטליא חור אחד בכברה ההיא – בﬠקרו יהיה שותף להמשכת קיומו של גוף צבורי שגמר ושחייב היה לפנות מקומו ולצאת. כל מיני נפשות גנחניות, שנשארו במפא"י, יאמרו לכם כעת כי חיכו לכם שיחד תשנו – ובאמת רק חיכו שמכוחכם יידחפו הם שלב אחד למﬠלה. ואילו הליכה רעננה כהליכתה של רפ"י, אותו נסיון ל"מבט חדש", בלתי מושלם ככל שהיה, (אף כי כלל לא דרדקי, אלא מאומן בכל שטחי המדינה והממשל, נסיון מיוחד זה שנצטרפו בו בינת שנים ורﬠננות נﬠורים להעיז לנסות אחרת) – יתבולל כﬠת במסה הבצקית הﬠצומה של מפא"י ויחמיץ בה ﬠם כל שאר התקוות שלחשנו לﬠצמנו וגם אמרנו בקול, ושרבים התחילו מטים להן אוזן.
הנושא כﬠת הוא: מי ייטה את הרוב של מפּאי אל צידו.
ונמצאו בתוכנו יודﬠים, שהבטיחו נאמנה כי רפ"י בתוך מפא"י תגנוב ממפא"י בתוך מפּא"י, את הרוב הדרוש לה ואז יעשו גדולות. שהנה הסניפים רק מחכים ומוכנים להשתנות ולשנות, שהנה המאכל כבר בשל כפרי מוכן למה שיניע את העץ, ורק הכינו כלים.
קשה כמובן להינבא, אבל מותר להטיל ספק בהצלחת המבצﬠ "שלהם – לשלנו" הזה. גם אם יצליח, ספק גדול יותר מוטל בכשרותו של רוב כזה. לא מפני שיש פגם כשמנסים להעביר במפלגה רוב מצד אל צד, אלא מפני שזה יהיה רוב שזוכים בו בלי בחירות מפני שאם ﬠדיין יש ליוצאי רפ"י שליחות זה מנוול את טﬠם השליחות.
שהרי זה רוב מוכן ﬠל ידי אחרים שנשאלו והכריﬠו כנגדכם, במפורש. זה רוב שהשיגה מפלגה שהם התנגדו לה וּהּטיפו כנגדה בכל הכוח האפשרי, ונלחמו במה שהיא. רוב כזה פסול לא רק מפני הדרכים שבהם נקנה ﬠ"י מפא"י, ובין השאר גם בדרכים שקשה להתגאות בהן, אﬠ"פ שהבלענים בלﬠו גם "כדאי לנו" זה, – אלא קודם כל, מפני שלא אתם ﬠשיתם אותו לכם, אלא תזכו בו כמן ההפקר. ובדﬠות אנשים אין זוכים כמן ההפקר אפילו כשמזדמנת "מציאה" כזו בשוק. איני מאמין ברוב שאתה לא שכנﬠת אותו להכיר בצדקתך ושלא בחר בך בﬠינים פקוחות. דומני כי זה אחד ההבדלים בין רפ"י למפא"י בימי הבחירות. איש לא הצביﬠ בשביל רפ"י בﬠבור תגמול כלשהו. ידי רפ"י היו ריקות ממתן ונקיות. מצד שני נראה כאילו היו לרפ"י סיכויים לא מבוטלים להגביר חיילים הפﬠם, גם בגלל האופן הזה שנהגה; גם בגלל מה שרפ"י הציﬠה, גם בגלל אלה בתוכה שהציﬠו זאת; בגלל צרוף זה של אידיאות ואנשים. כשם שבגלל השלילה שנגלתה במפא"י. בגלל אין האונים שלה ביום ﬠברה, ובﬠקר מפני שגבר והלך האמון במפנה המוצﬠ ובתמורה, המבוקשת – רוב ישר וכן, אפילו אם אין בו עד כדי מהפכה שלמה החל ממחר, אפילו אם צריך לﬠבוד בתנאים קשים עוד עונה או ﬠונות נוספות – זה היה רוב אלטרנטיבי מצטבר והולך. ומכל מקום לא רוב של כריתת הסכמים בין מזכירויות ﬠוינות למי היו שייכים קולות ההמונים שברשותם וכמה אחוזים יהיו למי. הסכמים אלה, מחוכמים כאשר יהיו, עיקר חכמתם היא: שהכבדהו שבהם קטן מאד מן החשדהו. כי אם סיכויי התמורה לא נראו אפשריים בהתפתחות רגילה, והמלחמה לשינויי נראתה אבודה מראש ובלתי מﬠשית, יוצא שהצﬠד לאיחוד לא בא אלא מחמת ייאוש. ייאוש מתקוה לשכנﬠ בפרק זמן נראה לﬠין צבור די גדול ﬠד שניתן יהיה לשנות. יאוש שחישב ומצא כי גם לקח ששת־הימים לא יישנה כנראה הרגלי הבחירות הקבועים של הציבור הישראלי, וכי גם בבחירות הבאות ישובו ויצביﬠו כתמול שלשום ולפיכך כלום לא יוכל להשתנות, והישיבה הבטלה באופוזיציה העקרה תהא קללה ממושכת מדי – שכן אם אפילו הפﬠם לא זז הציבור – מה ﬠוד יוכל להזיזו?
הבחירות הבאות ﬠוד לא היו, וכל אלה רק השﬠרות, אבל השﬠרות שחורות, שהוליכו בחזרה אל "הבית הישן". ובמקום להפוך את הﬠולם – הבה נﬠשה מהפכה זוטא בחצרות מפא"י. נבוא פנימה ונﬠשה להם שם סדרים כלבבנו. (לא כאן המקום להרחיב ﬠל תליית מושג ה"בית" במפלגה פוליטית, וכי מפלגה פוליטית אינה בשום פנים שום בית, אלא רק הליכה בחוץ, תנוﬠה וחיפושי דרך, מתוך התארגנות חפשית ומשתנה). לﬠומת זה אני חושש כי באותו ה"בית" לא רק שלא יניחו למישהו להשתמש בהמוניהם, אלא ינסו להשתמש בו ובשמו, בחותמו ובפתילו, כדי לבסס להם יותר אותם המונים.
כﬠת תהא רפ"י מופת לחוזרים בתשובה, שמרדו ולקו וחזרו. ורבי האיחוד הזה, ובצדק, ידאגו לנטרל כל תנוﬠה שלהּם. ולכך מפא"י מוכשרת מאין כמוה. עסקניה מנוסים יותר וﬠרומים יותר ממה שצורתם מﬠידה. בﬠניני יוקרה ושליטה הם שקדנים הרבה יותר ואינם בוררים באמצﬠים, – ולא יפנו מקום. והואיל ואתם לא תתﬠסקו במה שהם מתﬠסקים ולא תוותרו ﬠל איסטניסיות – והואיל ובמפא"י של היום אין ﬠוד איש תקיף כל יכול, שיﬠמוד לימינכם וייקשה ﬠורף (ﬠד שיורחק), והואיל וה"תור" כידוﬠ, וסדרי הוותק, עשור שנים הזז ומתקדם אחר עשור שנים – ויש אנשינו, ויש שלנו בא קודם, וזה כמובן, מלבד שלוש המפלגות המתאחדות שלכל אחת יצר משלה, ולכל אחת מוﬠמדים לראשות הכל, ולשם כך התכנסו יחד – הואיל וכך לא יעברו ימים רבים והמאוחד יצטרך להכריﬠ בין שתי דרכים, ובין שני מוﬠמדים, או חלילה להתפלג מחדש.
צר לי ﬠל רפ"י. צר לי ﬠל אנשי־ערך שיהיו "מסתובבים" שם מחדש. אבל ﬠיקר חמסי ﬠל מפא"י. אינני מאמין בהם. אינני מאמין בשום שינוי שיבוא מהם, ולא משותפותם. דבר לא ישתנה שם וגם לא "דבר". לא רק שמפא"י לﬠצמה היא שﬠמום גדול, לא רק שצרורות שם לא מﬠט ﬠוולות מכוסות ומגולות, אלא שהיא, היום, שלא כפי שהיתה פﬠם, מחסום לכל חיפוש דרך. שאלו כל מי שניסה לﬠשות דבר, בשנים האחרונות, בכלכלה, במדﬠ, בפיתוח, בארגון חברתי, ובמה לא. ﬠל פי טיבה היא שממה אינטלקטואלית. היא מנה גדושה של שמרנות בﬠלבתית, והיא היפוכה של כל רעננות וכל חיפוש שהוא. אפילו יחסי רﬠות פשוטים ואנושיים אינם עולים שם תמיד כפורחת. מפא"י, ולא שום מפלגת הﬠבודה, שהן מלים המבזבזות מושג גדול (כמו, להבדיל, בשﬠתו, תנוﬠות השלום הידוﬠות, שנופפו דגל שאין נשגב ממנו למטרות פחות נשגבות), בכל צירוף שהוא, היא מפא"י, וכל הארץ מפא"י, לרבות מפלגות האופוזיציה, פרט לגווני זכרונות שונים, ולסיסמא אחת או שתיים שלא תמיד נתקיימה.
מי יקח וישנה את מפּאי? צחוק. שממון שם מתמשך סובב, ריק מדמיונות. שﬠה שתיים בשבת אחר הצהרים. אבק ואובך לכל צד. שטיחות של מדבר. אבל גם אכזריות של מדבר, כלפי אלה שאינם משלנו.
איש לא יישנה את מפא"י. ורק הגיﬠה השﬠה שתפנה מקומה כולה כמות שהיא. "מבפנים" לא ייצלח כלום. "נאמני" הבית הישן, יﬠשו הכל, וימים כלילות, מאחורי הקלﬠים ולפניהם, בבריתות ובהסכמים שבלחישה, בהדלפה ובהטחה, בליטופי חתול ובצפרני ברדלס, כדי שכלום של ממש לא ישתנה. והם, כאמור, אינם מפונקים, כפי שהיינו אנחנו, הבאים יום אחד בשבוﬠ לנמנמם בישיבה שוממה, שם מקוצר רוח לחטוף הצצותֵ בכל הﬠתונים, או מואילים להקדיש שלוש שעות לפנות ﬠרב.
הם תמיד שם. ה"נאמנים". ו"סדר יסדרו" את כל הקמים ﬠליהם.
איש גדול אחד ממיסדי המדינה כבר הדפו, את האחרים יהדפו בפחות טרחה או מﬠצורים. בכך אינם רק בﬠלי מקצוﬠ גדולים, אלא אמנים מפורסמים. זוכרים את הצגת משפט ההוצאה ממפא"י? או, שאלו פי אלה מהם שניסו לשנות שם כלום בשנתיים שלוש האחרונות. אפילו הוא איש תקיף במקומו – לא הוא ששינה אלא הוא שנשתנה.
שאלו פי "הצﬠירים" שלהם, שנשארו שם וכל אחד קיבל כסא גבוה, אבל לא, אין צﬠירים במפא"י. קטנים יש למכביר אבל לא צﬠירים. אילו היו לא היו נשארים שם.
קבוצת האנשים המנהיגים במפא"י – ובהם גם אנשים נלבבים, שﬠשו גדולות וגילו אומץ, כשרון ואחריות, ﬠד שהגיﬠו אל גבול יכולתם – קבוצה זו אינה אילמת, ומה שיש להם לומר ידוﬠ ברבים. ומה שהם יודﬠים לﬠשות גלוי ﬠוד יותר. ומי שמחכה מהם לבשורה רﬠיונית, או למﬠשה של מפנה, ייצטרך לחכות לאליהו.
ועם זה אנחנוֹ ﬠומדים היום ולפנינו ﬠולם משתנה והולך במהירות ותובﬠ התמצאות חדשה, אבחנה נכוחה, וﬠוז לפנות אל נושאים בלתי ידוﬠים, ולקרוא לﬠשות דברים שלא ﬠשינו ﬠוד – ככל שמבט מרחיק־ראות קורא לﬠשות. ומשמﬠ הדבר הזה אחד – חילוף במושגים, באמצﬠים, ובאנשים.
תרגומו של המﬠשה הטוב – משתנה מﬠשור לﬠשור. והכוח להשיל ולצאת מקליפה שנתרוקנה מונﬠ ﬠיכוב בהתפתחות הכרחית. במקום זה תם הפרק החיובי והמפואר שהיה למפא"י, ﬠל כל שלוחותיה, ומתגלה קוצר הדﬠת לפתוח בפרק הבא, שפניו לפנים.
בדברים יסודיים מדי ראינו בשנים האחרונות את מפא"י והנה שם קוצר מוחין עם צרות לבב ועם כנפי תרנגולת. והם מוסיפים וﬠוד יוסיפו להמשיך במה שכבר נגמר, ולפרוש את הגמור ﬠל פני מה שצריך להתחיל. לכך בדיוק מוכשר המנגנון, צבא הפקידים, המוסדות והסוכנויות, והם חרוצים במלאכה זו מאין כמותם. והאחראים למנגנון הזה לא רק שﬠל פיהם יישק הדבר, אלא שﬠושים הכל, בארץ ובחוץ, ל"גייס" שקי זהב, שישנו ושאיננו, בדרכים גלויות ושאינן גלויות – כדי שתיﬠשה המלאכה: ושכלום לא ישתנה.
תמצית האיסטרטגיה של ההנהגה היא: הליכה מפגﬠ אל פשﬠ. לﬠולם בין שתי צרות, תמיד בבקﬠה שבין הרים. ומאין מבט מדיני מרחיק אין הליכה אל פסגות; הצרות הקרובות חוסמות את האופק. המדיניות הנקבﬠת היא מדיניות לשלושה חדשים. כולה אילתורים ואמצאות אד־הוק. ותמיד אזﬠקה באויר ובהילות לכבות ﬠוד שריפה וכבר לרוץ אל השריפה הבאה. לכבאים אין מדיניות. הם אסירי השריפות. אבל מדינאים? מה הם בלי לשאול שאלות יסוד, בלי להקיף בראייה כוללת, בלי להרים מבט לפנים? לולא כל כך הרבה שנים חיים כך אצלנו, עד שאילו גם בקשו מטﬠם כלשהו, לﬠצב מדיניות רחקת טווח לא היה יודע איך ﬠושים זאת, איך ﬠובדים ובונים מדיניות, והיו חוזרים מהרה אל האלתורים הפזיזים, באותה ﬠצבנות ידוﬠה; ﬠד שזה מנסה זה מכשילו. וכך, מסתבר גם יישאר להבא. כי מי ישנה? לשם מה לשנות? וכי לא נﬠשו גדולות גם כך? מלבד מה שתוצאות הבחירות הלא כבר מובטחות מﬠתה.
או, מי בכל היושבים ראשונה יודﬠ לנהל ﬠבודת צוות? או איזה תכנון מדיני יכול, בﬠולם כﬠולמנו, להתנהל שלא בﬠבודת צוות? כל שר שלנו הוא קיסר גדול בממלכתו. לא מפני שתמיד כל מﬠשיו תכלית הﬠוז והחכמה, וגם לא מפני שאיננו זקוק לﬠצה, אלא, לﬠתים, פשוט מפני שאינו יודﬠ לא לשאול לעצה ולא לקבל עצה, אינו יודﬠ להפﬠיל צוות מוחות, מתקשה לחלק מסמכויותיו, מתכווץ משמוﬠ בקורת, וחרד מפני נוכחות מחשבה ﬠצמית אצל פקידיו. הצביﬠו ﬠל שר, או על מנהל רם מﬠלה, שפוﬠל בﬠבודת צוות שיטתית, שסובל בקרבתו מוחות חלוקים ﬠליו, ושיודﬠ ליהנות מפרי ﬠבודתם, בלי לתסכלם מראש או בלי לגנוז כל ﬠמלם לבסוף, ובלבד שלא תצא לרחוב השמוﬠה כי המלך ﬠרום, אף ﬠל פי שﬠרמומי.
קבוצת המנהיגים, מנגנון הלחצים המניﬠ את הגלגלים ו"המוני החברים" – אינם ﬠשויים לשינוי. ויﬠשו הרבה ויותר, כדי ששום דבר חשוב לא ישתנה. וככל שׂהם כבדים יותר ייקשה יותר לﬠשות כלום. ﬠוול היה איפוא להוסיף ﬠליהם ﬠוד כובד, שמרחיק לﬠוד תקופה את יום המפנה. ואם חשש זה ממשי – הרי הוא הפסד למדינה ולחברה שבה, מﬠבר לכל מה שמפלגה זו או אחרת ﬠשויות לזכות או להפסיד. ﬠוול כפול הוא: שלא ﬠצרו את הרﬠ ושﬠוד הוסיפו ﬠליו. אלא שכאן מבטיחים לכל מתאונן שמﬠיכוב התמורה לא הוא יהיה שיפסיד ולא מכיסו שלו ישולם, אלא תמיד מכיסו של זולת – וזו בינת הקיום שלנו. כי למי אין אצלנו טוב מיוחד שהוא כדאי יותר וקודם יותר לטוב הכללי? לזה הﬠיר שלו קודמת. לזה התנוﬠה המשקית שלו קודמת. לזה המפﬠל היקר שלו. לזה חבריו מנוﬠר. לזה הבית, "הבית הרﬠיוני", או כלשהו. הכל קודם לכלל. וכל שלי קודם לשלנו. המפלגה הופכת לחמולות חמולות, שבטיות, כלכליזת מקצועיות ומה לא – והפלא הגדול מתחולל אז: הכל רק זוכים ומרוויחים משקי הזהב, ואין איש מפסיד. חוץ מאשר ––– אבל זה לא יתגלה כﬠת מייד. וﬠד הבחירות הבאות נשתדל לאזן איך שהוא. חשבון רחוק נדחה מפני קרוב. ואגב, מניין ומי הביא לﬠולם את הביטוי: "הסכמים שמתחת לשולחן" ובﬠיקר "תשלומים שמתחת לשולחן?"
אדרבא, כשההלכה הפוליטית בתוך המפלגות היא: אינך צריך לﬠשות כלום; וכשהמﬠשי לעשות הוא: וﬠוד תשתכר כך יותר.
מה ﬠרך אז לכל הרﬠיונות היוצאים למלחמת הבחירות? או, כשמפלגה, ישירות וﬠקיפות, מחזיקה מפﬠלים משקיים, גם משום שהם מחזיקים המוני בוחרים תלויים, וגם מפני שאפילו בהיותם כושלים הם ﬠדיין משפכים טובים לגלגול זהב חשאי לבחירות – מי יוכל לﬠשות אז בחירות? האם ינסו כﬠת יוצאי רפ"י לשנות בזה או גם הם יבואו להטות לצידם את ברכת משקי המפלגה? אבל אלה מן הדברים שלא יפה לדבר בהם.
בואו איפוא נדבר ב־חזון. איזו תכנית סוחפת שמﬠנו לאחרונה מבית מפא"י? תכנית הקוראת לגדולות, לדמיון, להﬠזה, לרצון להשתדל, לנכונות לוויתור ﬠל הא וﬠל דא, כדי שמשהו גדול מהם יבוא וייﬠשה? החלום הנוﬠז ביותר המוצﬠ לנו בימי החג המרהיבים הללו, דומה בכל למציאות השכיחה ﬠמנו, בשניים שלושה תיקונים, באופן שאם ימעיטו משהו או יוסיפו פה ושם, ואם יזיזו אלף אנשים – (והלוואי שהיו זזים) וילכו לבנות מקומות חדשים, נצא כולנו מרוצים.
ﬠיינו בתקציבי המדינה, הקשיבו ברצינות לנאומי הפתיחה החגיגים כדי ללקט משם שניים שלושה רﬠיונות ליום מחר, אם לא תאספו לכם לקט מטבﬠות ישנות מאוצר מטבﬠות היהודים. ורﬠיונות כאלה שבחלקם כבר הפכו נחלת המוזיאון – נדחפים לﬠתים לכוון פקקי תנוﬠה סואנת וﬠולה.
רבים מדי ממדריכי העם בעסקי החברה במדיניות ובמשק, חיים עדיין במושגיהם אי שם בימים ההם, הטובים והמפּוארים. חצי המאה מאחור. איני אומר שכלל אינם מבינים פירושן של מלים, אבל המשפטים של שליש אחרון זה של המאה הﬠשרים – זרים בעקרם להכרתם ולוﬠזים לתפישתם. מושגי מדﬠ, ﬠקרונות משק מודרני, רﬠיונות חברתיים בלתי מנוסחים מאתמול, נראים להם בעקר כאור אדום של אתראה לשלטונם – ולפיכך מﬠוררים חשד, התנגדות וצורך למהר ולהתגונן, כאילו לא בא כל זה אלא כדי להדפם ממקומם ולסלקם מסמכותם. מה שלמד כל חקלאי במשקו, וכל תﬠשיין במפﬠלו כי כﬠת ﬠושים דברים אחרת אם רוצים להתקיים, לא נתפש כל צרכו בליבם של עסקנים רבי זכויות אלה, מלבד מה שהם מאמינים כי הם באמת מתקדמים מאד, ובטוחים שלמרות הכל הם פיקחים יותר מכל תלמידי החכמים, ולפיכך יכול הכל להיעשות מידיהם כתמול שלשום.
אבל כשׂהמשק לבדו הולך ומשתנה בתאוצה גוברת ואילו המדיניות אינה סובלת תמורה כשחידושים טכנולוגיים אינם מלווים בהכרה מﬠמיקה של מהות השינויים – סכנת אבדן הניווט נﬠשית מוחשית, וכן גם סכנת התלות וההגררות אחרי מי שלמד יותר ויודﬠ יותר בחוץ, נﬠשית מאיימת יותר, וﬠד כדי ביטול הרבה מהישגי הריבונות שלנו: קונים אז יידﬠ מן המוכן ממי שמוכן למכור ואת מה שהוא מוכן למכור חיים על עמל דעת אחרים ורוכשים תוכן חיים – רק כדי לצרוך ממנו ולא כדי להיות שותפים ליצירתו.
"תמורה" אינה, מכל מקום, תיקון בכמה דברים, פה ושם, טובים ונחוצים כמוזכר לﬠיל, הנוגﬠים לקבוצות אנשים אחדות ולפינות אחדות בארץ; כי תמורה, אם אינה מליצה, מתכוונת לשינויים מרחיקי לכת בהליכות החברה הישראלית; היא הדגשת מקורות חיים שלא מתמול שלשום, מוסדת ﬠל פיתוח אפשרויות שנתגלו ומתגלות מיום ליום; היא אי־השלמה מרדנית ﬠם מה שהוא היום פניה החברתיים והמשקיים של ישראל; היא סירוב לקבל שפני הממשל ונוהליו צריכים להראות כפי שהם; היא תביﬠה לשינוי האקלים האזרחי המקובל השורר בארץ; שינוי שייפנה אל רבים ושרבים יותר ויותר ירצו לבוא ולהיות שותפים לו, מהבנה ומהסכמה. היא קריאה לטובי המוחות לבוא ולהצטרף לדון במדיניות ולהיות נושאים באחריות מדינית.
ומה איפוא מﬠכב? יש מסבירים כי רבים מדי בﬠם נהנים מן המציאות המפגרת. וכי נבצר ממישהו להתחרות בשיטה הקיימת המניחה להשיג בלי להתאמץ. מפא"י של היום היא השיטה הפוליטית המבססת והמﬠודדת מציאות זו. וחיזוקה של מפא"י מכשיל סיכויי התמורה. רפ"י, היתה אמורה, לכאורה, לנﬠר את הצבור עד שייראה נכוחה; היתה אמורה לטלטלו ולא רק להחניף לנוחותו; היתה אמורה אף להיות בלתי פופולארית כשנמצא ﬠניין ראוי. כי מנהיגים של אמת מחוננים במﬠלות שונות, ובין החשובות שבהן: חוש ﬠרני לבלתי צפוי, וחכמה מיוחדת להחלץ ממצבי שיתוק. והיפוכו באמרכלי הבירוקרטיה: השוקדים ליצור דפוסי נוהל קבוﬠים תמיד ולהתמיד לעולם במצבים מיישרים. וכך הפך רﬠיון האיחוד ונתגלגל להיות טקטיקה להתמדה בשמרנות, וכמין מודﬠה לצבור התוהה: אל תדאגו, כלום לא ישתנה. ואראה בנחמה אם לא כﬠת מחר יצביﬠוֹ חברינו ל"מוסדות המפלגה", באותן דרכים שתמול שללו בתכלית, מה שהיה הוא שיהיה. ִ
לﬠתים ﬠובר חשש מבהיל כי איחוד כזה נתאפשר כﬠת לא רק מתוקף נסיבות חוץ סוﬠרות, אלא, לא פחות מזה, מן ההכרה העגומה בהתרוקנות שמבפנים: כשהתברר ללא הסתר ﬠוד, כי אוצר האידיאות של הצדדים השונים נשדף, והכל שווים באין להם מה להציע. ﬠד כדי שהדבר האחד שנותר לﬠשות הוא "לﬠשות את המלאכה" מיום ליום, בלי לשאול שאלות מרחיקות יותר. איחוד כמתוך משיכה של ריק אל ריק.
ובנקל יכלו להצטרף אל המתאחדים גם כל שאר המפלגות בישראל. אין הבדל מהותי ניכר ביניהן: לא במחשבתן, לא בארגונן, לא בדיבורן, ולא בַּהסתלקות הנחפזת מכל שאלות ﬠקרוניות, עם אותה "לﬠשות את המלאכה" שפירושה לשבת בממשלה. כמה מילי קסם אבסורדיות. האם זו דוגמא לכן אצל רבי הכלכלה שלנו, שם מופת חשוב, הן למﬠשים, והן לתפישה המחשבתית שביסוד המﬠשים. שם, רואים איך תפישות שרווחו בפּרוס המאה, באות להריץ מﬠשים שׁנתחדשׁו היום, ולקדם מﬠשי היום שיבוא. איך למשל מניעים תﬠשייה מודרנית בלהטי מימון בלי לטרוח הרבה להבין במהותה המיוחדת של הﬠשייה, לא בפניה הטכנולוגיים ולא בפניה המחשבתיים – ולפיכך גם החברתיים אנושיים; יתר ﬠל כן: בלי להאמין במהות מיוחדת זו. כל ﬠניין הקידמה נתפש להם כמין גלגול נוסף של הידוﬠ להם כבר מﬠולם, ולא כהזדמנות מהפכנית ליצירה אחרת ההופכת חכמת אדם למשק ﬠם, ואשר בה יידﬠ והשכלה הוא כממון וכחומר הגלם לפני דור או שניים, וﬠולה ﬠליהם. רב אשף הוא האיש שלנו באוצר. היודﬠ לפרנס תﬠשייה בלי כללים, אלא ביחסים אישיים אליו, בגלגול ממון בלי לדﬠת ובלי לﬠודד מסביבו דיﬠה בﬠקרונות המיוחדים להבנת האפשרויות החדשות, בסיכוני ההשקעות המבטיחות מכל למחקר ולפיתוח, ובכל מה שﬠושה את המשק לזה שהמאה שלנו גילתה, ושלא היה ידוﬠ קודם, לא כחומר ולא כקונצפציה, בלא לשאול ולהבין מהי זיקת הגומלין המיוחדת שנתאפשרה כﬠת בין אדם ומשק כזה, בין כלכלה וחברה, ולא מה האופקים הנפתחים מהבנה זו. שכן מי צריך אפקים נפתחים? צריך רק להצליח להשאר בשלטון. ומצליחים. ﬠובדא היא.
איחוד זה ירדים כﬠת את תחושת המציאות. אנשים יתהלכו בתביﬠות בלבד, בלי לשאול לאחריות. (להוציא ﬠנייני בטחון). האיחוד יקהה את הקולות התובﬠים שינוי. אזרחים יוסיפו להתנהג כילדים התלויים במספק צרכיהם, וכך גם ינהגו בהם. וכמו תמיד יהיה תלוי באויר זמזום של רטינה, כשם שכיסופים אל מנהיג דמוי אב, שנרגנים אליו אבל גם נשמﬠים להדרכתו.
הכל יישאר בפנים. נוֹציא הודעה לעיתונים, נצביﬠ כמו תמיד, נסכים כמו תמיד, נתאונן כמו תמיד, ומפﬠם לפﬠם נקבל תוספת כדי להירגﬠ. ויהיה טוב מאד.
צר לי ﬠל רפ"י. חוששני כי זו הזדמנות שהוחמצה. המלחמות, כידוﬠ, נגמרות במקום שהיו צריכות להתחיל. וראו אנה באנו.
"קיצור דרך" זה של "נשנה מבפּנים" – ידחה כﬠת לתקופה את מייטב הדברים שהטיפו להם ושׁרבו יותר השומﬠים להם. הקריאה לשינוי שיטת הבחירות, תתמסמס לעוד וﬠדה מלומדת שתדגור ותמצא תשובה מרגיﬠה המשאירה את הקיים בשם יותר יפה; ואת המאבק הפתוח והבריא לשינוי שיטת הבּחירות ימירו בﬠצות איך לקיים קרח חם; כך גם שינוי מוסר הﬠבודה, וכך גם שינוי היחס הנבﬠר או אפילו הﬠויין אל הקדמה המדﬠית, או הﬠוז לקפל מוסדות שתמה שליחותם, או איך לבחור בשליחי ציבור שהציבור באמת שולחם, או הנכונות לבקש דרכים לא נדושות לﬠליית יהודים ולקליטתם, ולהחזרת יורדים והשרשתם, או כל הנוגﬠ לחנוך וכגון מה שﬠושים בסﬠד, וכל שאר הדברים שהיו נתבעים בלהט על ידי רפ"י, כפי ﬠצמת קולה, בלי לגחון כל הזמן אל מצפן הבחירות הקרובות, ובמבט מורם אל הכרﬠות היסוד.
צעד כזה: לצאת ממפא"י ולהקים את רפ"י כדי לקפל את רפ"י ולחזור למפא"י – אינו דבר של כלום, שבﬠוד זמן ייתישר ויישכח. זה חותם לא יימחה. וחותם זה, חוששני, ﬠלול לזרוﬠ בלב צﬠירים זרﬠ ציניות ויאוש, ואנשי ערך ינוסו וייסגרו מפני הקלקלה. הלואי ואתבדה. הלואי ואתבדה, הלוואי ואתם תצדקו.
וֹמה יושג מכל זה? פשרה אחת, או שתיים, או אפילו שלוש, שעד שתושגנה תצא הנשמה, וﬠד שתכתבנה ותחתמנה וﬠד שתתפרשנה ברחוב לא יישתנה כלום, ותשאר לה הפאסיביות הידוﬠה, ורק התככים, הבריתות והלחישות יﬠלו כפורחת. ורצים יצאו דחופים לספר מה אמר פלוני כנגד פלוני, כדי שיהיה קצת שמח ליהודים. ובזה בחרנו.
צר לי לומר. כל זה נראה כמין תחליף מיסכן למה שבאמת היה צריך להיות. אם יש טﬠם לדבר ﬠל מה שצריך היה להיות, ולא רק ﬠל מה שהנה הוא ישנו.
תחליף לאיחוד המיוחל, הדינמי, הפתוח, תאב התמורה, המתרחב מﬠבר למסגרות הישנות הנודﬠות בּז'ארגון שלנו כ'מפלגות הפוﬠלים' כדי שתקום באמת תנוﬠת עובדים מיוחלת, ובה יחסי אמת בין אנשים מחפשים, קרואים לבקר לערער ולחשוב ולשנות – ואילו מה שיישאר כשוך כל החגיגות, חוששני, לא יהיה אלא מים ﬠומדים. כל הנחלים הולכים שמה וגם רפ"י. האינרציה ניצחה, או העייפות או התיאבון קצר הרוח לֵ"ﬠשות את המלאכה" ולא להוסיף ﬠוד לרוץ בחוצות ולצעוק חי וקיים, או להטיף לאיזו תמורה שבאמת אין איש צריך לה, שכן מה רﬠ, בﬠצם, גם ככה, כﬠת?
חרדתי מפני הנימוקים ששמﬠתי לטובת ההצטרפות. אם הם רק תירוצים, הרי נורא שﬠושים שימוש בשמות גדולים לﬠנינים נמוכים; אם הם אמת – ראו אנה באנו. מפלגה גדולה אחת תהיה כﬠת בישראל. מפא"י בהסבת שם. יהיה בזה אולי חסכון לאומי מסוים. אבל הפסד לאומי מסוים לא פחות. שלא יהיה כﬠת מי שיאמר בקול, בויכוח חפשי וגלוי, לא דרך דמגוגיה, ולא כדי לקצור תשואות קלות של מרי הנפש הנצחיים – כי ככה לא, כי הכרח לשנות, כי לא ﬠוד כמו מפא"י, וכי אפשר לשנות, וכי יש דרך אחרת, וכי צריך להתחיל. ﬠקר מהותה של רפ"י היה בהזדמנות לשינוי, והקריאה לשינוי הזה. לא שינוי לשם שינוי אלא שינוי מפני ששﬠתו מלאה ובשלה לבוא. מסתבר כי לא. לא מלאה ולא בשלה לבוא. ולפיכך כאילו צצה רפ"י לפני זמנה, והנה חוזרת לביצתה, ﬠד שתבוא שﬠת ההצצה הנכונה. ולפיכך, לאחר שרפ"י וויתרה, ומאחר שכל שאר המפלגות בישראל הן מפא"י בשנוי נוסח פה ושם, וכולן שונאות שינוי, ושינוי בתוכן קודם כל, וטוב להן המשטר הזה – לא יישאר כﬠת אלא לצפות לקולם של אנשי רפ"י שחזרו לביצתם שיהיה מטיף ואומר: אבל לאט לאט, לא בבת אחת, חכו חכו, ﬠוד תראו, בואו מחר.
ואילו בדיוק בשﬠה זו, קשה שלא להווכח בהתפוררות המבנה של המפלגות הקיימות מאז, על ידי המבנה האמיתי החדש של החברה הישראלית. לא רק בצאתם לשדה הקרב, באיחוד של אמת ושל ממש, אלא גם בשובם ובדונם ﬠל תוצאות המﬠרכה, דרך אספות ודרך המודﬠות בﬠתונים שנתחדשה לאחרונה, חותמים ﬠל כרוזים לשינוי מדיניות מﬠבר לקשרי המפלגות שלהם, ומשום שמפלגותיהם שתוקיות. הרי זו רק דוגמא איך פורצת לה הדימוקרטיה דרכה כשהדרך המוסדית חסומה לפניהם בקרישות. האיחוד עם מפא"י היה התחמקות מפתרון וﬠקיפת ההכרעה. דחיית שתיהן. "קומבינציה" במקום הכרעת בחירות. בלי שניתן לבוחרים לבחור באמת, כשמציגים לפניהם באומץ, ולﬠתים באכזריות נושאי ההכרﬠה האמיתיים. מה המשותף למפלגות שנצטרפו כﬠת, (מﬠבר לﬠניני הביטחון המאחדים את כל הﬠם כולו), האם הם שותפים קודם כל להכרה בהכרח התמורה? האם הם מסכימים כי הגיﬠה שﬠת מפנה ותמורה מהותית? או ישקלו אם בﬠד או נגד ככל שﬠניני הטוב שלהם ירוויחו? שכן, אם הם לקראת תמורה – יימהרו נא ויתחילו מייד, מייד לכשיסכימו שינוי נכסף זה מהו; אם אינם אלא יוצרים רוב כנגד כל שינוי של ממש – ולא רק של שם – לשם מה איפוא כל זה?
אבל, לאנשים לא מﬠטים יהיה כאן, אם כך או כך, לקח להוﬠיל. וזה אולי הטוב שבכל הלא כל־כך טוב הזה. לדﬠת, כי אין ﬠל מי לסמוך, כי חייב היום כל אדם לחשוב בﬠצמו, ליטול אחריות בﬠצמו, ולפקח בﬠצמו ﬠל מה שנﬠשה סביבו. אנשים אחרים אולי יסיקו כי מוטב שילכו לכל רוח ובלבד שלא יקחו ﬠוד חלק בשום ﬠניין ציבורי או מדיני. הם יאמרו: זוכרים את רפ"י?
מבפנים לא ישתנה דבר. ומבחוץ לא יהיה מי שיישנה. בית ישראל לכו ונישןְ.
ורק ﬠוד זה. כי בﬠצם כל כוונתה של רשימה לא־שמחה זו היה לא לקונן, אלא דוקא לﬠודד. לעודד אנשים, ואנשים צﬠירים במיוחד, שלא לומר כך, ושלא לומר נואש. שלמרות כל זה שלא ייבחלו בﬠניני הציבור, ושלא ימנﬠו ﬠצמם מנטילת אחריות, ושיהיו מוכנים הם להתחיל. בלי לקבל שאין מה לﬠשות. בלי לקבל שהחומה שנפלה כﬠת ﬠל הדרך כבדה מדי. ובלי להיאחז ולומר, ראו מה ﬠלתה לה לרפ"י. סידור זה של הסכמי האיחוד הזה, אינם בהכרח סוף פסוקָ. ומפא"י שנתרחבה לא תוכל להיות אכזב תמידי לשאיפות ולתקוות שמﬠבר לה ולכבדה. גם הר כבד יבול ואבנים שחקו מיים.
איחוד זה היה פשרה פּורתא של גיבורים ﬠייפים. הסתפּקות במוﬠט מקוצר רוח. ו"לﬠשות את המלאכה" לא יוכל לבוא במקום לבחור ולהכריﬠ בין טוב ובין לא־טוב. ויש טﬠם רב לﬠשות דברים, כדי שלא יﬠמוד ﬠיפושה של מפא"י לתקופה ממושכת מדי. ושהחשק לשנות, והﬠוז לשאת בכאב האחריות, ושהקריאה להתﬠורר – אי אפשר שלא יעלו ולא יﬠוררו: אין מנוס מהתﬠוררות. חזק הדבר מכל ההסכמים המחוכמים, ותקיף מכל הימנוני אתמול. הדבר מוכרח להשתנות. וגם כשישתנה ויהיה אופק פתוח, רחב ודי גדול, כגודל השאיפות, לא כגידול טפול בתוך המפלגות הקיימות – אלא כגידול חפשי מחוץ לערוגות המכוסות האלה.
לכאורה אפרורית יורדת כעת. אנשים שכמﬠט ואין להם מה לומר ﬠוד – יוסיפו לומר הרבה. נוסף ﬠליהם כובד שיתן להם להתמיד ﬠוד זמן ﬠל מקומם. יהיו כﬠת מוﬠצות ווﬠידות ﬠם דגלים והימנונים, יהיו כנסים של מוחאי כפיים, יהיו מזכירויות, לפי חשבונות מקומטים וכל מיני אומרי הן מאורגנים, ויהיו לשכות כדי לﬠקוף את המזכירויות, ויהיו לחשים שיקיפו הכל ויﬠקפו את הכל. אבל כמה זמן יכול כל זה להמשך? חבל ﬠל כל שנה מיותרת. חגיגת האיחוד הלואי ולא תהיה ראשית ספירת הדחייה של מה שצריך היה להקדים ולבוא. אבל אנשים גדלים בארץ. ומנהיגים ביניהם. בהם כל התקווה. אולי בהם תהיה יותר דﬠת, יותר אומץ, יותר דבקות במטרה, יותר יצר בנייה, יותר התלהבות כדי לסחוף את המדינה להליכה אחרת, זו שהיא ראויה לה ומחכה לה כבר זמן ארוך מדי. והם גם ידﬠו פרק בהיסטוריה וידﬠו איזה דוגמאות יהיו למופת ואיזה רק לאתראה: לא כך. צר ﬠל השנים שיאבדו. צר ﬠל משקﬠ תקוות שנכזבו. וﬠל דשדוש מתמשך במיים ﬠומדים. מﬠין "נשנה מבפנים”. לשוא. משנים רק מבחוץ. ואין חבוש מתיר ﬠצמו.
צורך השﬠה הוא שינוי. בשיטה הכלכלית, וקודם לה במחשבה הכלכלית. ובסתימה החברתית ובמחשבה החברתית. בתפיסה הרוחנית. בﬠובש האירגוני. ובשיﬠור קומתו של הציבור, ובדרכים שבהם יכול הציבור לומר הכרﬠתו כשהוא במיטב שיﬠור קומתו. תמורה זו אי אפשר לﬠכב. היא חייבת לבוא וגם תבוא כרוח הﬠזה הזו, המבשרת גשם וראשית צמיחה.
ס. יזהר חוזר 