על סיפור שלא התחיל

מ"אפרים חוזר לאספסת" ועד "הנמלט" שמרו סיפורי יזהר, מי יותר ומי פחות, על אחדות הזמן והמקום.

"ספור שלא התחיל" (להלן סש"ה) היה הסיפור האחרון שפרסם לפני "השתיקה הגדולה" – ובו חרג, ממש ניפץ, את התבנית הזו.

הסיפור מתרחש, ברובו, בארבעה מקומות וזמנים:

בפרדסי רחובות ובשדות שבקרבתם, בשלהי שנות העשרים ותחילת שנות השלושים (של המאה העשרים);

בכפר המחוק מע’אר (בין גבעת־ברנר לתל־נוף) ובמחצבת הכורכר הנטושה שלרגליו בשנות הששים המוקדמות;

באותה מע’אר, ב־14 למאי 1948, בעת ובעונה אחת עם הכרזת מדינת ישראל, כמפקד בכוח הכובש.

במפגש מסילת הברזל ודרך עפר בקרבת הקיבוץ גברעם שבפאתי אשקלון, בפברואר 1942.

אבל, כמו שנהג ב"ימי צקלג", אלו אינם ארבעה פרקים נפרדים אלא קולאז’ של פסקאות מארבעת הזמנים\מקומות הללו.

לא מעט מאותגרים מאופן כתיבה זה. בסיפורים קודמים ("הנשכח", "ערמת הדשן" ועוד) ניהל יזהר דו־שיח עם קורא חסר סבלנות ודרש בזכות "תיאורי־נוף" השוברים את שטף העלילה.

בסש"ה הוא צועד צעד נוסף: הפעם הוא מנהל דיאלוג עם קורא חסר נסיון אותו הוא מכנה "בני", והדיאלוג אינו בענייני ספרות. את הבן הזה הוא מנסה ללמד לקח ולתרץ באזניו את התנהגותו – כי הסיפור הוא מעין התנצלות.

סש"ה הוא סיפור על בריחה וחיפוש: בריחה מהמקום אליו הגיעו חייו וחיפוש הדרך האבודה לאחיו הגדול, אותו העריץ ותעב, בו קינא ללא גבול וגם, ככפוי שד, ניסה ללכת בדרכו.

  א. אֵם ושני בנים.

01-MZIY-1920

           יזהר על ברכי אביו ~ 1919

מרים סמילנסקי לא ניסתה אפילו, מעולם, להסתיר למי משני בניה נתונה העדפתה: לישראל הבכור, הבריא ויפה־התואר או לאחיו הקטן, הכחוש והחולני. לבכור שאהב את תבשיליה וביקש תמיד עוד או לצעיר שדחה אותם מעל פניו ב"אוי" נגעל, והיא קראה לו "מאוּס" ו"קווטשוש".

תמיד תמיד, כשהייתי מבקר אותה הייתה קודם כל מושכת אותי להתבונן בתמונת בכורה שהייתה תלויה על הקיר מעל מיטתה ואומרת לי: “תראה לולי איזה בחור יפה הוא היה". אף אחד מבני המשפחה לא היה יכול לקרוא לי ישראל; ישראל היה רק אחד.

02

התמונה מעל מיטתה של סבתא.

הבכור היה כדורגלן מצטיין, אופנוען ואהוב הבנות; הצעיר היה תולעת ספרים ביישנית, נחבאת אל הכלים.

אהוב אמא יגדל להיות אהוב הבנות; דחוי אמא יאמין שאין אישה שתאהבנו, ויחזור ויבדוק ויחזור ויבדוק אם אמנם יש כזאת כל ימי חייו.

יזהר חזר ותיאר את אחיו כ"חיה יפה" הפותחת ספר או עיתון ונרדמת מיד; דמות שהוא עצמו היה ניגודה הגמור והמוחלט. ובהפוך מרבקה אימנו העדיפה מרים אמו את עשיו שריחו כריח השדה על פני יעקב יושב האוהלים.

ואז קם זה ונהרג.

04-mikevans4

 ב. אהוב הבנות, החיים הכפולים.

בנות ומחתרת היו שני דברים עליהם לא מדברים בבית, אלא מסתודדים, ובגאווה גדולה. יחסי אחיו עם בנות המין השני והשתייכותו למחתרת (ההגנה) שימשו ליזהר מודל מקטנות, כמין מטרה לשאוף אליה וכסמל להתקבלות.

כך הוא חוזר, מקץ ששים שנה, ב"צלהבים", אל אחיו:

"ופעם אחת בבוקר מוקדם אחד, לאחר שחזרו השניים מאיזו פגישה שלא צריך לדעת עליה והוא גם לא יודע לפי שהם לא שמים לב משום מה שהאח הקטן הזה שוכב לו בפינתו ואיננו ישן, והם מנשפים על הבל הקפה המוקדם, […] ומצחוק לצחוק ומסוד לסוד עברו לצחוקים אחרים ולסודות אחרים, מתוקים יותר וגם משמחים יותר לפי הצחוקים ולפי ההתלחשויות אף על פי שחשבו שהוא ישן, צחוקים וסיפורים על הנחמדות כמובן ועל מה שיש בינם וביניהן, כל מיני סיפורים מפריצי צחוקים ומהוסי לחישות חליפות, הספל המהביל בידיהם והלילה ללא שינה מאחוריהם […] בושה שיורדת כעת על המעמיד פנים של ישן שמכסה פניו בסדין מרוב בושה, ושאינו יודע מה יעשה בכל כך הרבה בושה ואפילו בקצת מכל מה ששמע על איך זה הן הבחורות ומה יודעים ועושים איתן יחד, ולא יוכל לחזור אפילו על קצת ממה שספרו אך זה כעת על הבחורות ההן, ואיך ייתכן שכל כך זה ככה, ובמיני צחוקים טובי לב כאלה וגם בצחוקים גאוותנים כאלה ובגאוות תרנגולים צעירים, ואיך הם יודעים לעשות להן דברים, ואינו יודע מה יעשה בכל מה ששמע טרי ומלהיט כזה, דברים נוראי בושה כאלה, ואיזה עולם מרטיט סודות הוא העולם, איזה מעורר בבת אחת גם רגשה מדגדגת וגם צורך להסתירה, ולכסות בסדין את הפָּנים אבל להרגיש כי בגוף קורים דברים, ולנסות מהר לחשוב על דברים אחרים, מפני שתמיד תמיד הלא יש וגם קורים כל מיני דברים, […] וקמו בשקט, ונעלמו בלא מלה, פעם ישר מן העבודה ופעם ישר מאיזה קן אהבה, ואינם לא של ארגון ולא של חבורה ולא של איש, ובין כך ובין כך וכמו תמיד כבר נבלעו ונעלמו, וכבר חזרו אחר כך, תמיד חזרו, וכבר הלכו להתקלח ולטעום משהו ולהחליף ולהתלבש, וכבר יצאו ברוחב כתפיים ובחיוכים היפים שלהם, וכבר שלובים וכבר חבוקים, חסון זה במתני רכה זו, ודבר לא ייפלט להם מפיהם על כלום מפני שהכל פה כבר משוקע לגמרי מפה לפה בפה אל פה.”

03-Israe4

"כל מיני דברים". כך הוא כותב בסש"ה: “מה אתה יודע. לא הכל אני יכול לספר לך. מאליך תמצא פעם מה עוד אפשר על גבי האדמה הזאת, כל מיני מה שאפשר, כאן, בפתוח, בצל או בשמש, בין שורות התירס העולה,” וביחוד: "ומתוך שיטוט על גבעות, גם קודם כל־מיני גם אחר כל־מיני, דברים שעושים ושאין בהם – פונה לבו לעברך, מאוד, כראש צמח אל השמש, מתמשך בו. נורא. הלא אתה יודע. הו, כן. ועצוב. עד לדעוך כגפרור. את כל אשר יש לו, או יוכל להשיג, אי־כאן אי־כך, שומט, מניח בלא כלום, אילו רק פנית, אילו שעית. מה יעשה בכל ההתפעמות הכלואה. הזו. אליך.”

(כיום יש שם פשוט ל"כל־מיני")

  ג.

לכאורה, בינואר 1958 היה על יזהר להיות המאושר באדם. רק בן 42 וכבר השיג, בלי שיתרפס ובלי שישווק את עצמו, מה שרוב בני האדם אינם משיגים בחיים שלמים: השלים ספר שלא היה כמוהו; סופר מהולל שהעורכים רודפים אחריו; ח"כ מגיל 33 ואילך; מרצה מבוקש בארץ ובחו"ל; בעל משפחה ואב ל3 ילדים; חסר דאגות פרנסה.

אני זוכר מה שאמרה לי אז אמא: “הכל כל־כך טוב, כל־כך מושלם, שאני חוששת כי מעכשיו יתחיל להיות רע".

ואכן, יתכן שכל זה קרה מוקדם מדי.

כי בתחילת 1958 מצא יזהר את עצמו מרוקן, ובחשש נורא שספרו הגדול הוא החמצה, ושהמקום בו הוא נמצא אינו המקום בו הוא רוצה להיות.

הוא רוצה להתחיל מחדש. רוצה איתחול. Reboot.

יותר מעשרים פעם מופיעה המילה "להתחיל" ב’סיפור שלא התחיל’, (ובמקום אחר כתב כי אינו מכיר מילה יפה יותר מ"להתחיל"). לא סתם להתחיל אלא ‘להתחיל להיות’.

"להתפקח מן הכליאה הממושכת ולהתחיל להיות, הו, כדג זה שחזר המימה.”

"להתחיל להיות.”

"לחדש צריך, אילו היה אפשר, את הכוח להתחיל לחיות"

"לא נוכל להתחיל עד שלא נצא ונרחיק"

"ולהתחיל מהתחלה, בהתחלה צומחת. אילו היה אפשר. אבל אי־אפשר.”

"וכי לא צובט בך להתחיל ללכת אל מה שעוד לא. ושלא להחמיץ בעודך מה שעוד יוכל אולי"

"מניין להתחיל, איך להמשיך, מה בשלב ג',”

"צריך להתחיל ללכת לשם. זה הכל. אינני יודע כלום יותר.”

"והרי תמיד אפשר להתחיל. לא? לא נכון שתמיד, כאילו, אפשר להתחיל?”

"חשוב יותר להתחיל משהו. ואם לא להתחיל, לבקש, את הכיוון הנכון, של הדבר הנכון,”

"במה להתחיל? […] אני כאן מלא בכל מה שיש לי ובצפוּן עמי, בכל הזה שהוא מה שאני, כאן, גם בשלא הגיע עוד, בדחוי הזה, ובכל הכבוש הזה, בכל המסולק ליום יבוא, בכל חסר המוצא הזה, והמודחק דחוק הזה"

"יש דרכים שיפה שלא להתחיל בהן. יפה יותר כשיש לך מחילה עמוקה להיעלם בה"

"ושצריך, לקחת יום אחד ולזרוק ולהתנַער את כל אלה השיבושין, ולהתחיל סוף־סוף, משהו.”

"בדיוק מכאן צריך להתחיל, הנה, מכאן: ממה בא אחרי זה. מה בא אחרי שזה לא בא?”

קשה מאד לסיים את החיים הישנים, הקודמים. אולי אפשר גם להמשיך בחיים הישנים וגם להתחיל, בצידם, בחיים חדשים?

והוא נסחף לחיים כפולים, להיות הוא וגם להיות ‘אחיו’.

  ד.

כדי לעזוב הכל מאחוריך: משפחה, עבודה, אורח־חיים – דרושים אומץ־לב, מידה ידועה של רוע, והחלטיות: יכולת לבחור, או בלשונו של יזהר – להכריע. ליזהר לא היה די מאלה כדי שיוכל לעשות זאת בגלוי, לאור יום, והוא ירד למחתרת.

ב־10-9-1962 כותב אליו ידידו המו"ל ד"ר משה שפיצר:

"חזרתי בינתיים בשעה טובה, וקראתי שגם אתה חזרת שנית אחרי נסיעתך לאדינבורג. מאחר שהודעת שאתה עומד לנסוע לשם החלטנו יחד עם אביגדור [אריכא] לא לקנות בשבילך את המשקפת, שקרוב לוודאי אתה תקנה אותה בעצמך באנגליה".

(ב־1962 כבר הלכו וחלפו השנים בהם מבחר הדברים שניתן היה לרכוש בארץ היה דל, ושנסיעה לחו"ל היתה אירוע נדיר ונחשק והזדמנות לרכוש את הנבצר. אבל יזהר לא ממש הפנים זאת והמשיך לבקש מכל נוסע לחו"ל להביא לו דברי חו”ל. ב־1962 היו אלה ספרי צפורים, משקפות ותקליטי ציוצים.)

כי ב־1962 נתקף יזהר בקדחת הצפרות.

מצטייד בילקוט־רועים ובו ספרי צפרות ומשקפת או שתיים, ולאחר התלחשויות אחדות בטלפון, היה יוצא מן הבית ופונה לכוון צפון־מערב, אל פסי הרכבת. שם היה פונה מזרחה לכוון התחנה, שבה כבר המתינה לו מכונית אמריקאית יקרה. אישה צעירה, אלגנטית, פתחה את דלתה בפניו. הוא היה חומק פנימה והמכונית היתה פותחת בנסיעה דרומה.

"סיפרתי לך, כי אך זה לא כבר היה אדם יוצא מן החצר וכבר הוא בין עשבים מנושבים ושיחי קידה ריחניים וכבר בתוך הפרדסים הכהים, המעובדים לעָמקם; שנים אחדות אחר־כך כבר צריך לנדוד, להרחיק, ולהגיע אל פסי־הרכבת ורק מעבר להם להתחיל להיות בתוך האפשר. ואילו עתה יסע אדם חצי ארץ בלא הבט לצדדים, כסוס בין חוֹפוֹת עיניו, כדי שיצא ויתחיל. לפי שאין התחלה בלי יציאה. אתה יודע. וצריך, איפוא, שיהיה סוס לאדם, או אופנוע, או, לפחות, מכונית, כדי שיוכל אדם לקפוץ ולצלוח בחטיפה על־פני המפסיק המפריד הזה, לדלוג מעל הקרוב המעובש הזה, ורק שם, הרחק, לרדת, לשלח רגלים, לפזר אברים, ולהתחיל להיות אדם.”

05-Lady_Hamilton_as_Circe

 ה. אתר הצפרות

מחצבות נטושות הן בין האתרים החביבים על צפרים, כי בקירותיהן מקננות אחדות מן הציפורים המרהיבות ביותר.

הציפורים הללו הן גם משל לחיים החדשים, המקבילים, המחתרתיים, שהמחילות הן מקומם.

"וראית איך אורו צבעיהם כשהתהפכו באוויר? אתה יודע את השרקרקים? זו גבעה מופלאה. עדיין זורם בה הכל כטבעו (חטוף וקח לך מלוא חפניים בטרם יעלו לכאן שיכון). אתה עומד בלב הזרימה העשירה, התאוותנית, השקטה למראית־עין, ורעבה אכזרית בעליל. להיטות חמדה של מי שמוּנוּ לו ימים קצרים.

6

[…] ובכל לוליינות טיוּסוֹ ירדיף השרקרק אחר שרקרקתו המחמיקה בגנדרנות, לבחון כך רוח אבירה במסות עוז ואומץ, […] וכולם מוצלפי שמש, סחופי בוהק, ונשובי רוח־ים, שיכורי שעתם הקוצפת, ואחרים בהם אשר רק הנה עוד מעט הם מתחילים, ויש גם שלא טעמו עוד דבר בחייהם, אפילו לא בקצה היערה, הו, אם אתחיל לספור איזה מין כאלה וכאלה מפליאים יש, עד היכן נגיע.“

ובפירוש:

"מה עוד פשוט וישר ושקט מאשר הודעה כזו: למשפחת הכחליים ארבעה בנים, הכחליים עצמם, השרקרקיים, השלדגיים והדוכיפתיים. היכן הם גרים? הקן שלהם? הה, אינך יודע כי לאלה אין קן. במחילות הם גרים. במחילות העפר. בתוך חומת הקורקר שבגבעה. לא ידעת? אלה החורים המפולשים, עמוקים ויורדים עד אפלה, שם דוקא, במחילות הארוכות, האפלות ההן, שם יש להם מגורים, שם עולמם, והיכן שלנו? מה נתבוננת בי? ובאמת, היכן? אפילו אני בא ומגלה אזניך כי גם החיים שלנו (הה, ה"חיים שלנו!") חלקם מתעלמים במחתרת, דוגרים על לא תראה מה, וחלקם בחוץ, פתוחים לראוה ומתעופפים עטופי צבעונין מתבהק, חוטפים להם ככל שיוכל, ונראים צודקים ביפיים, או בזריזותם, או באומץ לבם לא ידע חת"

06ש-saeed-davariקרדיט: saeed-davari

היכן נמצאת המחצבה הנטושה הזאת בה "מקננים" במחתרת? לא קשה למקם אותה.

הכפר המחוק מע’אר (מערות) היה ידוע בשפע החרסים שבמערותיו.

והמספר מלגלג על זוג חובבי חרסים שבאו בעטיים, כביכול, למקום:

"כפר? רק חורשה נאה של אקליפטוסים ומטע חרובים במדרון. איפה כפר? כשייקלﬠ לכאן יום לא־חשוב אחד התחביבן שלנו לחרסים, ﬠם זוגתו השומﬠת בצמא ﬠם שמכינה את הסנדביצ’ים, ויﬠלה חרס בידו, יוכיח לה בשׂוּם־טﬠם, ﬠד שהיא כבר אוספת ומתנקה מן הפירורים והﬠשבים ומיטיבה נוצותיה, כי הנה ממש כאן, בחביון הגבﬠה הלא־ידוﬠה הזו, שהיו מוצנﬠים בה היא והוא, ﬠד לפני רגﬠ וﬠשו מה שﬠשו, ישבו לפני כך וכך יובלות יצורי־אדם, וגם הם, אולי, ﬠשו כמותם היום כאן, […] אבל שרק לפני תריסר שנים ומשהו היה חי כאן כפר, מוֹשב־אדם חי ושוקק – זה ייראה בוודאי כסיפור־בדים לא־יאומן. הנה, זה כל מה שהוא כﬠת."

בהמשך חייו חזר יזהר עוד פעמיים לסיפור כבוש הכפר הזה והחרבתו, זורע רמזים עבים יותר ויותר.

הפעם הראשונה היתה ב־1980, בסרט שהכין עבור הטלויזיה החינוכית, ובו הוא מצולם עומד על חורבות הכפר, מעל המחצבה, קורא למקום בשמו ומספר את סיפור כיבושו, בו נוכח, ב־14 למאי 1948.

הפעם השניה היתה ב־1992 ברשימה שפרסם בעיתון "חדשות" לרגל יום העצמאות.

עצמאות 48 – 92

כמפורש בוויקיפדיה ומצויין ברשימה שלעיל, מפקד כיבוש הכפר והחרבתו היה איש גבעת ברנר השכנה.

בין גבעת ברנר ומע’אר מפריד שדה ואליו מגיע זוג הצָפַּרים:

"מה אתה יודע. לא הכל אני יכול לספר לך. מאליך תמצא פעם מה עוד אפשר על גבי האדמה הזאת, כל מיני מה שאפשר, כאן, בפתוח, בצל או בשמש, בין שורות התירס העולה, או על־פני החפשי הספוג שמש ושמים, ובנלהב, כששתיקת הכל נעשית שירה, כשחום היום נעשה וילאות מעופפים, כשהשמש פרח חמנית מחייך אף אם לוהט, עולה־עולה בשגעון פריחה, ומה יעשה בשר ודם, פעם תדע גם אתה, ומקווה שלא תחסיר, ובשנַים תבוא לכאן, שנים שיכורי יחד, מעשה בהם ובאדמה עשירת הפיתוי, זו שבוער בה, שלא די צמחים הצמיחה מתוכה, שלא די חיים שוקקו מקרבה, שמיציה עולים פרחיה כגחלים וזהבה המוּם חוֹם, כואב ערגה, ובוֹער בה עוד ועוד, בשם כל האלים, שֹריפה לוחכת שֹורקת מתוכה, לוחשת להצית ולהעלות בלהבה כל הבא בה, ובחיבוק ובעשבים המתמעכים, שלא כדרכם, בהם ועליהם, ובהינגעות מיציהם שנפגעו, ובניזלי זהב לבן, ובפרחים לבנים שלבם זהב, שקלטו ביניהם ולא נודע, והציקדים הללו שאומדים אז הללויה, בדממה הגדולה הסוּמית, בעוד נמלה אחת, נפתלת בריר הזהב השפוך, תתעדן בקריאה שלא תשמע, במשקל הנוצה של הכבד מכל."

שם, במחצבה, בצפרות, יכולים להתחיל החיים החדשים.

 ו. המקום שנגמר, החיים שנגמרו

"ארץ נושבת בלי פרחי בר – מחנק בה. ארץ שאין בה משב־רוח פתוח, בלתי־מופרע, תהיה מלון ולא מולדת. ארץ נושבת שהכל בה כביש ומדרכה והרגשת הכל־גמור־לי־כאן תאכל כל חלקה טובה בלב צעיריה. עיר שכותרות עציה נכרתים מדי שנה בצד אחד של הכביש, כדי שלא להפריע לקווי החשמל, אינה רק מתכערת אלא שלא ייפלא אם ילכו בה בניה בכתף אחת מוגבהת וכתף שניה שפלה. עץ בן שבעים שנכרת – לא יוכל לבוא במקומו שום מבנה מועיל חדש. אין תמורה לעץ עתיק. המשמיד עץ כזה עוקר שורשי אדם. אין שום בנין או חשמל חשוב יותר מעץ אקליפטוס עבות, שיקמה ישנה, חורש אלונים. הם שורשי אדם. בנין תוכל להקים כאן או שם, ולעץ בן מאה אין תמורה. אין זו רק ואנדליות אלא ערעור העתיד. ובאיזו קלות עוקרים אצלנו. תמיד נמצא שעצים מפריעים למישהו או למשהו, לקו הישר של המדרכה או לחוטי החשמל או לאיזה כיכר קטנה שמישהו יזם בדמיונו קצר־הכנפיים." אמר יזהר בדיון בכנסת על תקציב משרד ראש־הממשלה, ב 12-6-62 – זמן חיבור סש"ה.

בהמשך אותו נאום אמר גם "שיכונים מכוערים יולידו אנשים מכוערים. אנשים מכוערים יולידו נשים מכוערות נשים מכוערות תלדנה ילדים מכוערים וילדים מכוערים יולידו עולם מכוער. ועולם מכוער לא יוליד עוד אלא רק יהיה מלא וסתום וחנוק ותם ונשלם." משפט המופיע מילה במילה בשס"ה.

הכל גמור לו כאן?

את הסיפור הוא פותח במנוסה מביתו, בו אינו יכול יותר. זה מה שמספר הסיפור:

"אין זה דבר שבא מחמת מקרה רע אלא מחמת שדבר לא יקרה לו עוד. דבר שחדל מהיות קורה לו. כאן לא נוכל כלום. אפילו לא לספר."

והדיבור הוא, כביכול, לא על המקום ממנו הוא נס, אלא על הדרך שעליו לעבור ממנו ועד החופש. "אני, כשאנוס לעבור כאן, נוטל אויר ועובר עצום וסתום וחתום, עד מִחוּץ."

כמו שעשינו ב"כל־מיני" נחליף, בשורות הבאות את "דרכים שהעבישו" ב"אהבה שנגמרה":

"נורא שאי־אפשר לקבור דרכים שהעבישו כדרך שקוברים חיים שמתו. הם לירכתי בור והחיים אל חייהם, סֶלָה. חָפשיים מן הכפיה לחיות במה שאין בו עוד חיים. שאם לא הן – אתה מסתתם, שארית חיוּתך, ומוֹתר הרוצֶה שבך. יובש שממון ואבק מלט, כוֹסים כבאפס־משקל על אחרון האיכפתים שעוד בנפשך פנימה. אפילו אי־החשק בא עד חנק. גם לא לרצות לא תוכל עוד. ומה אז? ורק מפני שיום אחד פתאום, ותמיד פתאום בא יום אחד, והרוח מתחילה נושבת, ובנשוב הרוח תתגעש בך פתאום הידיעה שאסור. לעזאזל, אסור ואסור, וגם עדיין לא מאוחר, ושעל־כן קופץ אדם אז ומודיע שהוא, מכל מקום, לא, נאמר: אני, ליתר פשטות, שאני, מכל מקום, לא אוכל עוד, ולא אקח חלק בזה, ולא אלך ולא אעמוד ולא אשב בזה, ולא מוכן עוד לשום ככה־ככה כזה, וגם לא לנשום כלום מכל הכאן הזה, המעובש, לא, לא אני, ולא יכול ולא רוצה, ובשום פנים, ובשום פשרה, לא. ילך כל איש לדרכו ואני – לא. אני קם ויוצא מזה והולך לי."

באמת.

ביומנו של יזהר מאותה תקופה מוצאים את השורות הללו:

"חש איבוד שיווי משקל כשחושב ללכת עם ח. […] צ' זה בית. […] ח. אולי בגלל האשמה ומוסר הכליות, זמני, יפה, ומְפחד ומתגבר על פחד הן ביתר חשק ויצר, הן ביתר הדחקת אשמה. […]

ומה זה להצליח במבחן? להשאר – או ללכת? למה להתפלל? ככה העולם ואין לי מנוס. מבחן חיי כעת. לא המלחמה לא דברים שכה היטב החבאתי אותם מעיני כל, בכל מה שלמדתי מני., כמו חיים כפולים, ונפרדים לשני זרמים. […] המבחן האמיתי שלי כעת: מוכן לצאת אל הידוע, המסוכן, חסר שיווי המשקל, המתחיל, עם אשה כזו שאינה מתחת לפואנציאנה שלך – או לדבר על כך לשיר על כך ולהשאר בחסות הבית."

כאמור, הדרך אל החופש – נוראה. רצופה בעצי ילדותו שנכרתו, ברחובות מוזנחים ובשיכונים מכוערים.

"גם הפרדסים הגדולים, העמוקים, הובשו ונמכרו לסרסורי האמות המרובעות.* הה ארץ מושב רוכלי המועט שבמועט. גן־עדנם של הסריסים. נוֹים של מפצחי הבטנים. כלום פלא באיזו קלות תפַנה שקמה כבדה בשנים מקומה, או יפנה מקומו אקליפטוס נאדרי הוד, לפני לול ביטון מאפיר של שיכון, מעשה ידי אדריכל סריס, מוכה טחורים נכזב, ואכול כיב הקיבה – אשר בעודו טרי כבר מתקלף ומגלע טמטום ועתוני ערב, מוזנחוּת וכביסה על אדני הגזוזטרה, עם נצנוצי טירוף להעשיר. ועל הקורקר המשותנן, בין הא לדא, פגרי חרדונים עבשים וכרזות־הפיס. לנוּס חביבי, לנוס מזה, או ביתה, להיסגר פנימה, ובינך ובין הכל תריסים, חומות ואילנות עבותים, ולא לשרבב גם עוקצו של חוטם החוצה. לשנות? את זה? מי? חדל. מה תשנה. דחפור. אלף כוח סוס. ודָחוף ועָקור הכל. החלק והחזר לקדמותו שמלפני. ולבוא ולהתחיל מהתחלה בהתחלה צומחת. אילו היה אפשר. אבל אי־אפשר. ולא עוד אלא שלא חסר לאיש. ניחא לנו בככה־ככה שלנו. וביום ששי נרוץ עם ארבעה הביתה, עם ארבעה עתונים ונקרא כל השבת ונהפוך ונמצוץ איך כל העולם וכל האחרים גם הם רעים ונפסדים, גם הם"

  ז. להצליח על חשבון חורבן האחר.

ובעודו מתענג על חמודות אהובתו הצעירה במחצבה שלרגלי הכפר המחוק אינו יכול להשתחרר מן המחשבה על גורלם של יושבי הכפר הזה, שבאו אחרים לתפוס את מקומם. כמו זו שבאה עכשיו לתפוס את מקום קודמתה.

"האם אמרתי כאילו היה כפר זה מושב צדיקים שמדדו להם שלא כגמולם? לא אמרתי, כלל לא. ולא היו צדיקים כלל. אף כי מה אני יודע עליהם. אולי היו. ומן־הסתם היו כל דבר כמו כל אחד. ואל יהיה צל של ספק בלבך כי מנעו הללו עצמם מכל־וכל ולא פנו אלא אל הטוב והמיטיב תמיד. רשאי אתה לומר עליהם, ויהי לבך סמוך ובטוח, כי גם הונו גם ליסטמו גם רצחו, איש את אחיו ואיש את יריבו, וגאלו דם דחופי שגעון, וכרתו בריתות סליחה, וחמסו אלמנה ויתום, ושפכו דמי נקיים וירשו גבולות לא להם ומה לא, כשם שעשו צדקה ולבם היה חומל על דך ועל מסכן. אבל כלום אנחנו שופטי כל הארץ לשפוט אם טוב ואם רע ומידינו ייחתך גורלם? אני איני אלא איש רואה וכואב לבו מראות. והנה זה כך: מקום שיצא ממקומו ואיננו. לא אויבים עוד, לא לא־אויבים, רק סיפור בלשון עבר. חיי אנוש. עם ציון למוסר־השכל, למי שיחפש."

עולמם של הללו נהרס, כפי שיהרס עולמה של אישתו לכשיאזור אומץ ויעזוב.

והוא פונה לעיין בחיים הללו שנידונו לעבור מן העולם, חיים שלמרות כל מגרעותיהם ונחשלותם הוא בעדם.

"רבים אצלנו, אמנם, עודם זוכרים כל דבר כפי שהיה אז, תמול־שלשום. בטרם. בנקל תמצא אצלנו אחדים שיוכלו להראות לך אם תשאל היכן היה דר פלוני עבדול־עזיז,"**

והנה "סחוף נסחף הכל, נסחף והלך. החרובים הצומחים הללו, הם כבר לא יחששו כלל לשן עִזִים."

"הכל אבד: המען עם המוֹען, הייחוס, שמות הקנין, השייכוּת, כל שלי שלך שלנו שלהם, שכל־כך היו איכפת וראשון־לכל, סותמים את העולם ויקרים מדם־אדם, נעשו לא של איש, חסרי שום של שהוא, ליעוגו של כל של, מופרכים וחסרי ממשות, מחוקים לארכם, לרחבם ולאלכסונם. כל הנפקא־מינא, כל הזה קודם וזה אחר־כך, כל הלא־כדאי כן־כדאי – היו להיינו־הך, מיושר לכל צדדיו, נקי מכל, חסר שם, סתמי, אלוהים, סתמי שאין עוד סתמי מזה. עד החרובים השתולים האלה. מוזר שאפשר כך. אבל אפשר. עובדה."

הרס כזה אינו נסלח, לא יכול להיסלח, אשתו, האמא־אדמה שלו, לא תסלח: “ולא ילוו אותך קולות בלכתך, ולא שום התייפחות כבושה, רק אדמה, זו שממנה מתחילים ואליה חוזרים, חרושה ונעבדה. אף־כי אולי, לא שוכחת. נדמה לי לפעמים שאדמה, במעמקיה, אינה שוכחת. אינך חש כך? שם, בתוכה, לא. ושמתוך כל היפה והטוב, פתאום, בשעות שונות, שומעים איך נוהמת שתיקה ואינה שוכחת. ולא תוכל לשכוח גם כשכבר חרשוהָ והניבה יבולים חדשים ויפים להלל. משהו בה יודע ולא שוכח. לא יוכל לשכוח.”

ואחרי שהוא שוקל בפרטי־פרטים את שבחי (החקלאות) החדשה, הצעירה, המעודכנת הוא מבין מדוע נפשו קשורה בישנה:

"מהו זה שמפסידים כשהולכים משם והלאה, ודוחפים את המקום הזה ואת הליכותיו למדחפות ולעולם התוהו, ומיישרים על פניו ומחליקים, ועושים שם שדה חדש, יעיל פי־אלף?

קבלת־דין והלוך לאט. בלתי־עשוי לחתחתי צוקים או לתהפוכות ימי סער ופרץ, אבל עשוי לשבילים הארוכים ביותר. לארוכים אין־קץ ואפילו במעגלים החוזרים אין־קץ, להליכות יום מלא וארוך, ללילות ארוכי הליכה, הרווים להם געגועים סתומים, בנישובים העצובים כשהם משיאים ומנשבים זהב־קיץ. נגיעה תמימה בנכון ביותר. בחכם ביותר. ובעיקר בנוגן ביותר, ולפי תומם. צר שטיחו של המאמין המשתחווה עליו, אין בו אלא כשעל, אבל מלא הוא את כל מידות ההשתחוויה. צר כמידות אשרי האיש. ואולי צרות זו דווקא, אולי רחבות היא זו? אף כי לעולם לא ארצה לי את מנת ה”אשרי” הזה, ואין לי דרך אליו.”

ולמי הייתה דרך אליו? לאחיו?

  ח. אופנוע, אח.

(‏אגב, אילו היה אחי הססן… בלתי יודע־להכריע (‏אהה, כמו מישהו) – הלא היה היום אתנו (‏איש מקריח ומבוגר, אבל עדיין יפה ורחב גב).***

07-Sunbeam_1932-G03

לא היו ליזהר ימים טובים כמו אותם בהם דהר עם אחיו על אופנועו בדרכי העפר שבין הפרדסים, חובק אותו מגבו. עדיין הם שניים שונים, אבל עוד מעט הוא יהיה כמוהו:
"תמיד היה אחי גדול ממני בחמש שנים. גם כשהייתי קטן וגם כשגדלתי. אלא שאינן דומות חמש שנים לחמש שנים. פעם היו חמש השנים שבינינו הפרד אין גשר. וככל שגדלנו צמקו והלכו חמש השנים הללו, ההפרד נתמלא והמרחק נתמעט. עד כי הלך וקרב היום שלא יהיה עוד שום מרחק בינינו ורק נהיה אחים שווים, פנים־אל־פנים, להיות זה עם זה, כתף־אל־כתף, וריעות־אל־ריעות – כשנטל בוקר אחד אחי את האופנוע ונסע אל השביל החוצה את הרכבת, ונשארתי בלא אחי, ואין לי אח.”
והרי כשהוא יהיה כמו אחיו יוכל לעשות בלב קל כל מה שהוא עושה כיום ביסורי־מצפון ובמחתרת. יוכל להיגאל מן החיים הכפולים.
לא היה ליזהר דבר שסימל גבריות יותר מאופנוע. הוא הקדיש לכך שני סיפורים וגם הבליע זאת בחיבורים אחדים ואף הביא זאת עד אבסורד וגיחוך בסיפור "דהרות אבירים".
המידרג הוא אופניים, חמור, סוס – אופנוע. ואופנוע=בכור.
"סוס למשל. סוסת בדווים אצילה, זרזיר מתנים. אבל אפילו בחמור מרקד. ריצת דוהרים מישרין. וגם באופניים, למשל, למה לא. גָחוּן טוֹחן וטס. […] ותאר לך באופנוע. אלהים, איך! בכל מלוא כוח הדהירה שבמעיו. מה אתה יודע. טסתי כאן לא אחת, דבק באחי הייתי מאחוריו, אז, חרד מאוד ומתרונן מאוד, והרוח נתשוררה נתרוננה שרקה השריקה עלינו, ובנו, ומעלינו, והפרצנו את שאריתה הבורחת לעמודי אבק, רץ מתהולל. שהקיץ כולו השתעשע בו, […]. אלהים, כמה הייתי מחכה ליום שאף אני.”
08 Israe_Jachish

               ישראל סמילנסקי על החמור השחור ג'אחיש. גדול מכולם.

יזהר אוהב את האופנוע והאופנוע אוהב את אחיו:
" כשאחי היה בא אל אופנועו, וסוקרו ומקיפו במבט שלם אחד, כבר היה זה נענה; וכאילו רעד של התמתחות קשובה נפרט בכולו. מגע קל אחד בדוושה, כמשחיל נימה מחלב, וכבר זה מפכפך ומפכה חיים, פיכויים קלים, בועתיים, מדויקים, סכויי שמן מתרוננים, שאחי היה עונה כנגדם ברינון משלו, משהו מעין ”ולנסיה”, ועולה ורוכב ומרעישו, וכבר מעופפים בתנופה סחפנית אחת, אחת היא כביש, חול, מעלה או מורד, ורק ריח שרוף־יבש שויר לו מאחור.
לעולם לא היה רכובו של אחי מרעים בשצף טחטוחים המוניים כדרך הרבה פוחזים בני בליעל, לעולם היה רכובו מחונך יפה, כסוס מאולף, וכך גם היו נראים דבקים לבשר אחד הפרש ורמכו, כזה שכוחו בו ואיננו מפגינו, שעליזות כוח מתרוננת בו בלי להתבזבז על פחותות, אבל שדי לו במגע אצבע נכונה אחת והוא טס, פורץ ומגמא ארץ, יפה ומתנפנף וחולף, ומותיר רק חריכה יבשה, הד פוחת והשתאות מעריצה, לו דומיה תהילה****.”
09-sunbeam-model-9-1932"מגע קל אחד בדוושה"
ולא היו ימים טובים ליזהר מהימים בהם היה אחיו מתפרע על האופנוע, והוא איתו, חובק אותו מגבו, מתגרים יחד בגורל, חודרים יחד למשוכת האקציות האפלה: “מתרוננים ומרננים ככה, אחי על אוכפו ואני דבק בגבו. היינו טסים במהירות מבעיתה, וחודרים בה בטיסה אל מנהרת האקציה האפלולה כירויי תותח, מיד היו החולות, האפלולית, תקרת המנהרה הנמוכה וארוגה אור וצל, טסים לאחור, מסונוורים ומוצלפים קווי בזיקה שביטיים, אלמלא שגם העצומה שבעצומות הטיסה, אף היא נבלעת אל מצולות החול, ונרגעת בהכרח, אף כי אחי לא יוותר, ופותח עתה בנפנופי רגלים באוויר, הוא מלפנים ואני מאחור, נפנף ובעט להכא ולהתם, להציל את שיווי־המשקל, ואת המהירות שלא תירגע להתהפכות מבישה, היזרק והישפך והאופנוע על ראשנו, ובמומחיות ובזריזות מצוינה היה אחי, ואני מאחוריו, מבעטים בתלוליות החול הסוחפני, הבולע להשקיענו, ניצלים כל הזמן ממפולת, ונושעים בתחבולות מבריקות לסטות מכל קמח טובעני, מתפרצים אל כל סימן מתראה כאדמה קשוחה וקשויה יותר, ונזהרים ברגע האחרון, שלא להיערף בשוכת אקציה סרוחה, שלא להיתלות בה כאבשלום בן מעכה, ולצאת רק פה ושם בתילוש תלתל־מה למזכרת, ונפתלים בעווית מצד לצד, מתוך קיפוץ וניתור מצחיק לולא היה מחריד, מקיצים ענני חול זהוב, ולעתים מרדפים איזה גמל אבוד עשתונות, שיפרוץ את כל קשריו וכל תנומותיו וכל המשאוי שעליו ומשמעת בעליו, ויצא בצריחה צורמת קורעת־לב, ובשרבוט זנב ינוס ישר הישר לפניו כנשרף, עד שתזדמן לו סמטא יוצאת לנטות בה, או עד שיתמחק כולו ורובו אל תוך חובי קיר האקציה הקעור, מרקעֵ במחץ גופו כל ענפיה לרבות אותו שרביטן שדיפן צלעיה, עד שיתרדד עמה פנימה כמי שמודפס עליה".”

(כמו תמיד ההערצה מתפתחת לגרוטסקה, ל’מיקי מאוס’)

הנסיון לתפוס את מקום אחיו אצל האופנוע, להשתלט עליו, הכרחי אבל מסתיים בכשלון, בבזיון, ובכוויה צורבת: “ובהסתר, בהיחבא, בחרדה שרק לא אתפש […] על יד בית הבאר, בצל הגנוגנת, השאיר אחי את אופנועו, כרגיל, חפוי, ומוצל, […] ונותרתי אני לבדי עם שעתי. תופש מה? לא אאריך: מתחילה אפילו היה הכל כשורה. כפורחת עלה הדבר, כבטוב שבחלומות, הלה פיכפך מיד נכונה ובמדויק, כאילו הייתי אחי, וגם לא ידע שלא להיות מדויק, כך הוא וזה טיבו, ואני כבר על האוכף, מלפנים, על מושב אחי, לבי בגרוני, מושך ומרפה כהלכה והדבר זז, קצת התפרץ התקפץ מדי, אך מיד נשמע והצלחתי לכבשו, וכבר פורץ מתוכי הרנן הנכון ולנסיה, שלא האריך מדי, לפי שזה כבר גמור, בו־ברגע־ההוא, לא יודע איך, או מה קודם למה, והכל כבר הוא ממורס בתעלת ההשקאה המעושבת ההיא, הרנן ולנסיה, האח הצעיר, שבא על מקום אחיו הבכור, האופנוע הכבד, שלא סבל זר, האימה, הדלק השפוך, וכויה אחת נוראה על גבי שוק דלה אחת. טוב. אתה צוחק. כיביתי בעודני הפוך את המנוע. לא בכיתי. בעשתונות נכונים אף כי בלב מת. כויית אש במצפוני המתעלף ומקיץ חליפות. כבד כשאול היה לחזור. לחזור ולהפוך את האופנוע, לחזור ולהשיבו על כנו. כה קל וכה עליז היה בעמדו, ופגר כה כבד ומסורבל בדוממו על צידו. כולי הייתי כואב. ולא היה ממי ליטול עזרה. מלובש כולי ולבדי בכל העומס. וגם אסור היה שיידע מישהו. הכל במחתרת מעיני אחי הגדול. לטשטש ולהניס עקבות. אבל עיני אלהים, כנראה, היו פקוחות עלי, אולי. וכבר הוחזר האופנוע אל מתחת לגנוגנת. וכבר אני מטאט מן החול, ברגלי ובענף את חותם עקבות החטא. וכבר הולך לרחוץ עצמי בחול ובמים מחלאה עכורה. כבר מראה שוקי מחריד, אף כי כאילו רק ממרחק, וגם כאילו כך דווקא יאה לי, והנה בא אחי. סקירת עין. וכבר ידע. ניזלי השמן על חלקת האופנוע הנוצץ? מבע פני? רגלי? – ”א ת ה! –” זעק אחי אלי, ושלח אצבעו אלי, לעבר ויצא ובא לתפוש אותי – – – "
לב מת. כווית אש במצפון. לבד בכל העומס. הכל במחתרת. אסור שמישהו ידע.
כי מה דינו של זה המרשה לעצמו ללכת אחרי ליבו בלא חשבון?
למחבר "סיפור שלא התחיל" אין ספקות בעניין. המשפט הבא אומר כך:
"(אם זה היה די כדי להניאני מנסות שנית? כך אתה חושב? אתה היית נמנע? הבלים. הכי יש בעולם נסיון פסקני כזה שחדלים אחריו?) – לא יצא זמן רב ורכבתי. רכבתי ורכבתי (רכוב הייתי גם בעצם אותו אחר הצהרים, יום שלישי, כעבור שנים, כשבא מישהו מן המשרד לעצור אותי: טלפנו אליך; קוראים לך מן הבית; שתחזור הביתה מיד; לא יודע מה; קרה משהו כמדומה. לאחיך. באפנים? או משהו? מוטב שתחזור מיד. […]).”
10-ofanoaרשיון הנהיגה באופנוע של יזהר ("טיסת קרן שמש"). תוקפו פג ביום שאחיו נהרג ואמו השביעה אותו לא לחדש אותו.

 ט. המורד ועונשו.

"אגב, אילו היה אחי הססן… בלתי יודע־להכריע (‏אהה, כמו מישהו) – הלא היה היום אתנו […] והיינו מוּרוְוחֵי כל הסיפור המעוקש והלא־מתחיל הזה, – אבל הוא היה החלטי: זוכה בכל או מפסיד הכל"
וההחלטי הפסיד הכל.
יזהר מאריך מאד בתיאור מותו של אחיו, ועושה זאת בכעין slow motion קולנועי.
אפסח על קטע זה בסיפור ואפנה את הקוראים ל"אורי, קווים לדמותו".  בו מסופר בפירוט מה יעשה לאיש שהמלך לא חפץ ביקרו.

* מכירת הפרדס שנטעו זאב אביו וישראל אחיו עמדה אז (1962) על הפרק, עקב הצעה מפתה של קבלני בניין.
** עבדול־עזיז הוא הערבי הטוב והאהוב ששב ומופיע בסיפורי יזהר החל ב"גילגוליה של מירי" מ־1946 דרך "הצניחה מן הצמרת" 1958 ועד "הכרכרה של הדוד משה" 1959, שעליו נאמר שם "עבדול עזיז היה מגיש את הפרד, ששפתיו עוד היו מטייפות מימי השוקת, ורותמו בין היצוליים, בשיגרת יד בוטחת, לא חסרת עצבות מה, (האל הרואה למרחוק כבר ידע מניין ומה צפון לו, לביתו ולכל כפרו זארנוגה ועל־מה.)
*** גם כשהוא מחמיא לאחיו אינו יכול שלא לשלוח בו חץ: יזהר ראה באובדן שיער הראש סימן לאובדן האון, כשימשון כשהוסר שערו מראשו.
**** "לך דומיה תהילה אלוהים בציון ולך ישולם נדר" (תהילים ס"ה, ב’) – ולא פחות.

לא לקרקר למוות

כל־כך הרבה מתפתלים לפרש למה באמת התכוון מחמוד דרוויש, כשדבריו ברורים ללא טעות: זו לא אדמתכם. צאו מכאן. הכל שלנו. והכל יוחזר לנו.

המסר לא חדש. גם לא חריג. רבים, ואולי כל הערבים, כולם חושבים כמוהו. וגם רבים רבים מן הצד שלנו חושבים במלים כאלה: הכל שלנו. רק שלנו. רק אנחנו. מאה אחוז. ואין מה לדבר. נסה לגרד קצת גם את ”המתונים” ויקרקר אליך מיד העורב: ערבים החוצה, או יהודים החוצה.

בין שני יריבים כאלה אין שום גשר, אין דיבור. אין פשרה. אין עתיד. וכל מה שנשאר הוא רק כוח המחץ: המנצח יישאר והמנוצח יזרק.

מה יכול לגשר בין חלומות הפוכים? שום דבר.

אלא רק מחצית העם היהודי, ורק קולות, עדיין מעטים מדי, מצד העם הפלשתינאי – אם יחליטו לנסות להחליף את הלשון המיתולוגית הרצחנית, בלשון התבונה האנושית, מאמינים כי על־ידי פשרה ועל־ידי ויתורים הדדיים – ניתן סיכוי לקיום יחד של שכנות.

במה דברים אמורים, אם המחצית היהודית תגדל ותהיה לרוב. ואם הקולות המעטים מצד הפלשתינאים יתחזקו ויעזו ויתרבו ויהיו נשמעים ברור ובפומבי: הולכים לפשרה.

צריך גם שמחמוד דרוויש וקוראי דבריו, יזכרו שיש איזה קו־גבול. קו האיום על קיום עם־ישראל בארץ־ישראל, שמי שמבקש לעבור אותו – מפעיל את כל צופרי אזעקת החירום היהודי – ולא רק שמפסיד אז את חצי היהודים המוכנים כעת לפשרה, אלא הוא מלכד את כולם ומאחדם כנגדו.

הדיבורים השיכורים על לקחת הכל, להחזיר הכל, ועל לזרוק את כולם – הם פיתחו של המוות, והם הודפים את הצדדים ללכת עוד כברת מוות, ולהוסיף עוד מוות.

ועל כן, אם מחמוד דרוויש אוהב עמו – יוריד קולו אל גובה הפשרה; ואם מחצית היהודים מאמינים בפשרה, יוסיפו ויעשו רוב. הם אינם עושים בזה טובה לפלשתינאים אלא לעצמם. טובה פשרה של חיים מנצחון של מוות.

דבר 1.4.88

חרבת חזעה ושלילת הגולה

החצר של מוסקוביץ' 14, רחובות, היתה מחולקת בימים הרחוקים ההם לשניים: החצי הקדמי והחצי האחורי.

בחצי הקדמי היתה הגינה של אבא, ובה שלט חוק הג'ונגל, או חוקו של דרווין.

בחצי האחורי היתה הגינה של אמא, ובה שררו משטר וסדר מדוקדקים, חוקיה שלה.

בחצי של אבא, בצל הז'קורנדה, האורקריה והפונציאנה האדירים הזריע (עם כל יריקה) השסק את עצמו ברבבותיו; גם תות נועז אחד התעקש לצמוח שם, רזה, דקיק אך בלתי־נואש; חרוב גלותי שחפן וחיוור התגעגע שם לאור ולחום; וברוש אחד גדל שם עקום לתפארה ולתמיד, כידוע.

והיתה שורת ההדסים ולאחריה שרד "הפרדס", מקריח, מתייבש והולך – אך הווה. והיבלית חגגה.

בחצי של אמא הסתדרו שורות־שורות ערוגות מתוחחות ומתולמות, מוּדלות וגזומות, ממיטב פרחי העונה, עונה כעונתה. אצלה שום יבלית לא החציפה פנים. אמא בחרה, סיננה בקפידה ולא השאירה שום מקום למקרה.

*

כתמיד גם מעל הגינה של אבא ריחפה אידאולוגיה: תנו לטובים לנצח – ואל תערבו אותי. survival of the fittest דרווינאי. בלעדי. שיפתרו את הקונפליקטים ביניהם בכוחות עצמם. ובלחש, כמעט בינו לבין עצמו היה מוסיף כי אינו מסוגל להכאיב, לקטוף, לגזום, לבחור, לעקור. לא לשוא היה הוא זה אשר חוקק את החוקים להגנת הצומח ולאיסור קטיפת פרחי הבר.

בסיפור שאיש כמעט לא קרא או שמע עליו אפילו בשם "ציידי העזבוק" (1958) הוא כותב על מבצע שערכה המועצה המקומית רחובות לביעור הקפנודיס, חיפושית שעשתה שמות בכרמי השקדים. על כל שבע חיפושיות חיות תשלם המועצה גרוש, הבטיחה, שליש מחיר כרטיס כניסה נכסף ל"סינמה", שלנער יזהר לא היה (או ארבע כוסות גזוז אדום!). הוא יוצא ללכוד חיפושיות ומתאמץ ומשתדל, אבל בשלב מסויים מבין שהוא נוקט צד במאבק שבין אלוהי השקדים לאלוהי החיפושיות: "ובﬠנין זה, אגב, וכי ﬠדיף אלוהי החיפושיות מאלוהי השקדים? ואלה ייכלוּ באין מכלים את ﬠוֹרקי אלה? […] ומחשבה נמהרת דגדגה בלבי: ומה היה לוּ […] הכל, פתאום, היה חוזר לפראותו שמקודם הליקוט, כאילו לא היה ליקוט מﬠולם, שמקודם כל המﬠשה, שמקודם לחשבונות השקדים והשקדאים, שמקודם לפח התרﬠלה המזומן ﬠם ﬠרב, ולהשאיר את כל הדבר הזה להכרﬠ שיוכרﬠ בין אלוהי השקדים לאלוהי החיפושיות, בין אלהים לאלהים. והיה בכל זה משהו מדהים שכזה, נוﬠז שכזה – ". והוא אכן זורק את הפחית עם מעט החיפושיות שאסף, פורש מהמאבק בין האלוהים של אלוּ לאלוהים של ההם, ושלווה באה עליו.

*

מתי הכיר בכך שהוא מהנבחרים ולא מן הבוחרים, שהוא אינו יכול להכריע בין אלטרנטיבות, הכרעה שללא ספק תגרום לכאב לצד מן הצדדים?

האם כבר אז ב"אפרים חוזר לאספסת”, כשאפרים אינו מסוגל לעמוד על דעתו ולתבוע בכל תוקף את הטוב לו, גם אם הטוב לו אינו מקובל על "הכלל"?

*

הרי קטע יומן שכתב יזהר באחד הרגעים הקשים בחייו, רגע שדרש הכרעה חמורה. ביקורת נוקבת מכך (עליו) אפילו עידן לנדאו לא היה יכול לכתוב.

23.5

“ההתקעות בין אלטרנטיבות – […] היא מהות האיש. התקעות באי הכרעה. אין בי הכרעה. […] שוב כבש מובל.

המטוטלת תחדל מנוע. לא באחד הקצוות מלאי המתח, אלא בנקודת האפס, בשיתוק דומם. כבד ממני האפשר, או החופש, לבחור. מחפש כוח מבחוץ שיחלץ. מחוץ למערכת שבה אני תפוס. ולא יודע להתיר עצמי. נס. מקרה. מאורע – שיבעט את ההכרעה.”

*

יזהר כתב סיפורים. סיפורים ולא היסטוריה, סיפורים ולא כתבות, סיפורים ולא דו"חות מבצע.

מי שמגיב עליהם ב"אז למה לא ירית?” אינו יותר חכם מהילד הצועק בקולנוע "מאחוריך!”.

*

הבעיה שהעסיקה ב 1949 את הציבור לא הייתה מדוע נוצרה בעית הפליטים; מי שהיה לו לאן ואיך לברוח – ברח. כל תושבי איזורי הספר של תל־אביב ויפו נמלטו מבתיהם; היהודים לצפון והערבים לדרום. אל לאזרחים להיות באזורי קרבות. בריחת היהודים הללו לא הייתה עקב "טיהור אתני" ערבי, ויפו לא נכללה בתכנית ד'. וכזכור, מיליוני צרפתים נמלטו מבתיהם דרומה באביב 1940 כשפלש הצבא הנאצי לארצם, מבלי שהתקיימה שם כוונה לטיהור אתני.

הבעיה נוצרת לאחר סיום הקרבות: האם יוכלו הנמלטים לחזור לבתיהם ולרכושם – או לא. אחת השאלות שהעסיקו את היהודים אחרי המלחמה, ב 1949, הייתה אם להתיר לפליטים הערבים לשוב. רוב הציבור היהודי בארץ התנגד לחזרתם – רק מיעוט מבוטל חשב שיש להסכים לכך. משה שרת, היונה, ביטא זאת כך: “בריחת הערבים היא הנס הגדול שקרה לנו; יותר גדול מהקמת המדינה".

יזהר כתב את הסיפור בתחילת 1949, זמן קצר לאחר האירועים. הוא סיים את הכתיבה במאי 1949. כל אותו זמן התנהלו דיונים אם להתיר את שובם של הפליטים, והסיפור הזה היה יכול להיות אחד הקולות הנשמעים בהם. אבל הסיפור יצא לאור רק בספטמבר 1949, אחרי שנפלה ההכרעה.

*

עם הכרזת המדינה, מאי 1948, השתלט הצבא המצרי על רצועת החוף הדרומית, מרפיח ועד אשדוד, ובאוקטובר 48 נסוג עד לבית־חנון. רוב ערביי השפלה הדרומית והנגב הצפוני עזבו איתו. פרטים נוספים כאן. בשבועות שלאחר מכן החלו חלק מהפליטים הללו להסתנן חזרה לכפרים עזובים. הדבר הטריד את פיקוד הדרום ואחת השיטות בהן נקטו מפקדים בשטח למנוע את ההסתננות הזו הייתה לגרש כל מי שנמצא בכפר העזוב ולהרוס אותו. “חרבת חזעה" הוא סיפורו של אחד ש"הצטרף" לכוח שזו משימתו.

בתחילת הסיפור מצוין כי רוב תושבי הכפר עזבו אותו עוד בטרם הגיעו אליו החיילים:

"בועטים בערבי הזקן שנשתייר כאן לפליטה לשמש את מעשה השאיבה" (ח־ח עמ' 15; כל הציטוטים מהמהדורה הראשונה)

"וכל הערבים המזוהמים האלה, המסתננים להחיות את נפשם השדופה בכפרים הריקים שִלהם, נמאסו, נמאסו עד חימה, מה לנו ולהם, מה לנו, לחיינו הצעירים ולימינו החולפים, ולכפריהם המפורעשים, השוממים, המחניקים. אם נשאר עוד להלחם בואו נילחם ונגמור להלחם. ואם נגמרו המלחמות תנו לנו ללכת הביתה. אין עוד לשאת לא הנה ולא הנה. הכפרים הריקים האלה כבר עולים על העצבים.” (ח־ח, עמ' 24)

"נראִה שבבקתות הללו לא ישב איש כבר זמן מרובה מאשר מתמול־שלשום. תנובת פּחד ויבול שמועות רעות קצרו חפּזון בלא־עת, ופרכוסי תולעה שאצה להקדים את גורלה.” (ח־ח, עמ' 34) כלומר רוב התושבים עזבו זה מכבר בגלל שמועות מפחידות אבל לא מבוססות ששמעו.

וכך גם בהמשכו:

"מיד בחצר השנייה […], מצאנו זקן אחד שכאילו המתין לבואנו […] ומיד היה […] – הולך ומרצה לפנינו בסדר, כיצד אין אף צעיר בכפר, כיצד כולם כאן רק זקנים נשים וטף, וכיצד דיבר על לבם של אותם שנסו בבוקר לבל ינוסו, לפי שהיהודים אינם עושים רע, לפי שהיהודים אינם לא כמו האנגלים ילען־אבוהם, ולא ככלבים המצריים וכו' וכו' – נידבק וסח לכל מי שנראה לו כמקשיב או עשוי להקשיב, ולבסוף דחפהו מישהו באמצע שטפו ואמר לו בקיצור שילך לו שם וישתוק.” (ח־ח עמ' 60)

"שכן מי בעצם היה שם, זולת איזה נשים ותינוקות על זרוען […] ועוד היו שם כמה זקנים הולכים דומם […] ואחרים היו שם, בגיל העמידה, שחשו עצמם לא־די ישישים כדי היות בטוחים מקצף גדול שייצא עליהם, […] והיה שם עיוור, […] וכל אלה העוורים והפסחים, והזקנים והכושלים והנשים והטף הללו […]” (ח־ח עמ' 60)

החיילים יודעים שמשימתם היא למנוע הסתננות ולגרש את המסתננים. הם יושביו לשעבר של המשלט מ"השבוי", אלו "הכשדים" שיזהר סולד מהתבהמותם ההולכת ונמשכת:

"וכשהיו אז הצהריים […] רותחים להם בתענוג של יום תמוז […] היו שעות, היו שעות שכאלה, משתרכות ומשתרכות, ומתייבשות, […] ויהיה אז הכל היינו־הך, לגמרי; […] וכל שמושם עלינו בזה המבצע – חשוב כקליפת השום, הוא הכפר שֶשָמָה והמסתננים שבו וכל מה שהשד טפל כאן יחד. איננו חייבים לכלום, איננו דואגים לכלום ולא איכפת לנו כלום.” (ח־ח 15,16)

תמוז, זמן התרחשותו של "השבוי"i . ואומר מוישה המ.כ.:

""אנְ’־דֵעַ! החליטו להיות צמחונים. להוציא אותם לגבעות וזה הכל. מחר שוב יחזרו. מחרתיים, שוב נגרש. בסוף נעשה הסכם: שלושה ימים הם כאן, שלושה ימים הם בגבעות, ותלוי למי יימאס המשחק קודם.” (ח־ח 20,21)

*

המספר יוצא לפעולה מתוך התנגדות פנימית ההולכת וגוברת, אבל עמומה, לא מפורשת גם לו. הפקודה להרוס ולפוצץ מעצבנת אותו, אבל ברור לו כי הוא אינו הולך להשתתף לא בטבח וגם לא ב"טיהור אתני". הרי מדובר ב״גירוש מסתננים". הצדקות מסוג "מגיע להם" ו"הם התחילו" לא מקילות עליו:

" לא ניחא לי. מנין זה צצה בי הכרה כי נאשם אני. ומה שם התחיל לוחץ עלי לבקש דבר התנצִלות? שלוַת הליכות חברי רק הגבירה אׁת המועקה. […] גם לא יאמינו לי אּם אומר, מחוץ למה שאמנם איני יודע מה לומר, ולו רק ידעתי מה בי. אי־מנוחה פושה. ביקשתי דבר, הישג־יד, כדי להיאחז בו. דבקתי באותם "שליחים־במשימות־אויבות'ּ' מהוּללים שבפקודת המבצע; העברתי נגד עיני עד־תומם כל הרעות והפורענויות שהביאו עלינו הערבים, שיננתי שמות חברון וצפת ובאר־טוביה וחולדה ii; נאחזתי בהכרח, זה הכרח־שלפי־שעה, אשר במרוצת הימים, כשהכל יסתדר – יבוא גם הוא על תיקונו, וחזרתי והבטתי בקהל הרוחש כאן לרגלי רחישה עמומה, תמימה ונוגה – ולא מצאתי מנוח. ביקשתי אז שיקרה משהו שיאחז ויטלטלני מזה ולא אראה עוד איך הלאה.”

הוא מתייסר על־כך שעליו להכאיב.

זו אולי סיבה להשאיר את הדבר בידי אחרים, (כמו רובנו, למשל, המשאירים את עשיית הצדק בידי סוהרים, אף כי עשייתו מכאיבה לאסירים ואינה עושה את מוציאיו לפועל נחמדים.) אבל לכך אינו מוכן.

בהדרגה מתחוור לו מה מעורר את התנגדותו:

ראשית – גזילת האדמות הממשמשת ובאה. ברכישת אדמות מערבים עסקו דודיו ואחִיו של יזהר והשאלה היתה תמיד מה וכמה הוא העוול הכרוך בכך. בכל מקרה הכלל היה כי אדמה קונים – לא מפקיעים, ולא זוכים בה מן ההפקר.

והנה:

”השד יקח אותם,” אמר גבי, “איזה מקומות יפים בחרו להם!” ”שכח!” ענה לו האלחוטאי, ”זה כבר שלנו.” […] הזקנים שלנו היו משברים פעם את הראש בשביל חתיכת אדמה – היום אנחנו לוקחים אותה כמו־כלום!” (עמ' 23) בדפים הבאים מתנהגים החיילים באלימות ובגסות כלפי חסרי־ישע, אף כי ברור שהם אינם המסתננים המסוכנים. ההתנהגות השחצנית, האלימה והמעליבה של החיילים מוסיפה מרירות במספר, בין היתר כי אינו מסוגל להתקומם אפקטיבית נגדה: "אמרתי לו למוישה: ,,זה, מוכרחים לגרש אותם? מה הם יכולים עוד לעשות אלה: למי ירעו? הצעירים הלא ממילא… מה טעם?…” ”אה!” אמר לי מוישה בחיבה: ,,זה כך כתוב בפקודת המבצע.” ”אבל זה לא־בסדר,” טענתי: ולא ידעתי איזה מכל הטענות והנאומים שמתרוצצים בי אביא לפניו עוד כהוכחה מכריעה, ולפיכך גם חזרתי ואמרתי: ,,זה באמת לא־בסדר!” ”אז מה אתה רוצה?” אמר מוישה ומשך כתפיו ועזב אותי. בוחר הייתי, מטעמים שונים, לא כולם של עוז־נפש, להחריש גם אני, אך כיון שפתחתי, וכיון שעל־ידי הלך יהודה, נטפלתי אליו ואמרתי לו ככה: ”איזה צורך לגרש אותם?” ”בטח,” אמר יהודה, ,,מה תעשה בהם? תעמיד עליהם פלוגת שומרים?” "מה הם כבר יכולים להזיק אלה?” ”יכולים ועוד איך. כשיתחילו לדחוף לך מוקשים בדרכים, ולגנוב במשקים, ולרַגֵל כל דבר – כבר תרגיש בהם ועוד איך.” אי האמון המוחלט הזה – של כולם מלבדו – באפשרות לחיות עם ערבים בשכנות טובה הוא המשתק את המספר. הוא אינו יכול אפילו להציע זאת כאפשרות, לניסיון, לאנשים ביניהם הוא נמצא.

*

אבל הכבד מכול, הדרמטי מכל, זה זה: "נתברר לי פתאום משהו כברק. הכל בבת־אחת כאילו נשמע אחרת, נכון יותר: – גלות. זוהי גלות. כך זה גלות. כך נראית גלות.” (ח־ח עמ' 84)

יזהר גדל על שלילת הגולה.

בעולמו הייתה למילים "להוליך לגולה" משמעות אחרת מאשר ל"טיהור אתני". לא התופעה האוניברסלית אלא משהו יחודי לקיומו ולחייו.

הוא היה בן להורים נחושים לגדל יהודי חדש, בעברית ובעברית בלבד, לאם שספרה את ימי חייה מהיום בו עלתה ארצה, שהתגאתה כל חייה שמאז לא יצאה מגבולותיה, בן להורים מגדוד מגיני השפה, הבזים לאידיש ונרתעים ממנה כמפני מגפה – ובעיקר, רואים בברנר את רבם.

אותו ברנר שראה ביהודי הגלותי, בגלותיות, את שפל המדרגה, ואת החיים בגולה כחיים ברע שבכל העולמות.

ברנר שאותו ציטט יזהר (בהרצאה בגבעת ברנר שנערכה בעת משפט אייכמן) אומר על היהדות הגלותית:

"כל דברי האנטישמיים ביחס אליה, הינם אמת וצדק, אם נאבה להודות, ואם לא נאבה." (אני מקווה שקטﬠ זה לא יפול לידי סרווציוס [סנגורו של אייכמן]).”

זה היה גם יחסו שלו לגלותיים. הנה מה הוא כותב ב־1964 מסמינר ציוני באנגליה:

"ואחר כך התחילו להתגלות היהודים. אלוהי הטובים. כאלה המעוררים אנטישמיות, את יודעת. כל מיני מוכרי סידקית ופרצופים […] שאכלו בתיאבון אוכל שמעורר בי תיעוב ושירצו מחר ממני פיוט של ריה"ל וכו’.

“עוד מעט ארוחת בוקר. […] אכבוש פנימה כל התנגדותי לאנשים, למראיהם, וכל תחושת הכבד והזרות, וכל האיבה לצורך להיות שלהם, ואנסה לראות אם אוכל להפוך כל זה לצבירה של שלום שדות ריקים […] מעבר לכל ההתעסקויות של סמינר וככל שאוכל אסע ללונדון,

30-7-64

,כבר ראיתי את הבריות מגולדרס גרין, כבר אכלתי את הזוועות המבחילות, […] ומנסה להנצל מחיבוק השממון ע"י פסיחה עליו, כמי שמגביה מבטו מעל גדר."

על כן אין רע מלהוציא אנשים לגלוּת. ואין רע מיהודים המגלים את זוּלתם.

“מעולם לא הייתי בגולה – דיברתי אל עצמי – מעולם לא ידעתי כיצד זה… אבל דיברו אלי, וסיפרו, ולימדו, וחזרו ושיננו באזני, בכל פינה, בספר ובעיתון, ובכל מקום: גלות. על כל מיתרַי ניגנו. וזה היה בי, כנראה, עוד עם חלב אמי. מה, בעצם, עוללנו כאן היום? […] ביקשתי פשר חלחלות רצות בי, ומנין זה הד, הד פסיעות, עולה באזני הד פסיעות גולים אחרים, עמום, רחוק, כמעט אגדי אבל זעוּף, ענתוֹתי, מתגלגל כרעמים, רחוקים ומאיימים, מבשרי־קדרות, שמעבר מזה, הד מביא חרדה – לא אוכל עוד… – “ (ח־ח עמ' 6-85)

*

לקראת סופו, אחרי אותו ברק, מתחוללת תמורה בסיפור.

שוב אין זה סיפור על כפר כמעט ריק, כפר שרוב תושביו עזבוהו, ושמגרשים מסתננים ממנו – אלא כפר שהשפנדאו כבשהו:

“אבל הנה הם כבר שם בקרונות ומיד לא יהיו אלא כדף שנסתיים ונהפך על פניו. בודאי, לא זכותנו היא? וכי לא כבשנוה היום?

הרגשתי שאני על־פי חלקלקות. התגברתי לשלוט בעצמי. כל קרבי צעקו. קולוניזאטורים, צעקו קרבי. שקר, צעקו קרבי. חרבת־חזעה אינה שלנו. מעולם לא הקנה השפנדאו זכות כלשהי […] “ (ח־ח עמ' 87)

הזכות שקנה השפנדאו היא זכות ההגליה.

"אלפּיים שנוּת גלות. מה לא. הורגים יהודים. אירופּה. עתה אנחנו האדונים.

[…] הייתה בי ידִיעה אחת, כמסמר תקוע, שאי־אפשר להשלים עם כלום. כל עוד מנצנצות דמעות ילד בוכה ההולך עם אמו המאופקת בזעם של דמעות אין־קול, ויוצא לגולה, נושא עמו שאגת עוול, וצווחה כזאת שלא־יתכן שאין בעולם מי שיאספנה לעת־מצוא – "

*

המספר, חייל פשוט, חוזר ומדגיש כי הוא היחיד בין כל החיילים הרואה כך את המתרחש, וחש כי אין סיכוי שיוכל למצוא אוזן קשבת בין האחרים ולהשפיע על מעשיהם. אבל הוא יודע כי ההיסטוריה אינה מסתיימת ברגע ההוא. “לא־יתכן שאין בעולם מי שיאספנה לעת־מצוא" – ולוּ לאחר 2000 שנה: הנה, הביטו בנו, אחרי 2000 שנה. חזרנו. והוא יודע כי יהיה מי שיספר ולא יתן להגלייה הזו להשכח. כך גם נפתח הסיפור: “מוטב אפתח ואספר".

*

זה המקום לחזור למאבק בין אלוהים לאלוהים, הנוכח בסיפור מתחילתו ועד סופו.

"ואם יש למישהו לחשוש משהו – לא לנו הוא, יהיה אלוהיו עמו, לנו זה יום טיול". (ח־ח עמ' 11).

"חפצתי לגלות בין כל אלה אחד שיהיה קודר וגם יוקד, שיחשל פה בתוך עצמו זעם, ויקרא חנוקות לאל־הזקן, מעל קרונות הגולה…" (ח־ח עמ' 85)

"וכשתסגור השתיקה על הכל, ואיש לא יפר את הדממה, ותהא זו הומה חרש במה שמעבר לשתיקה – ייצא אז אלוהים וירד אל הבקעה לשוטט ולראות הכצעקתה.”

*

בניגוד לכל השגור והמקובל ב"שיח" על הסיפור הזה הרוח המפעמת במספר היא הרוח הציונית השורשית, בטהרתה: שלילת הגולה.

שלילת הגולה, שלילת הגלותיים, והתרפקות על אידאל היהודי החדש, ההוא ממושבי העובדים: הרי הוא הפלח הערבי ש"גלגל לו במתינות, בידיו הכבדות, השחומות, סיגריה".

i ההיזכרות הזו אינה מקרית. באותם ימים עצמם בהם מתרחש הסיפור התפרסמו שני סיפורים של יזהר: הראשון, “השבוי" עוסק באירוע שהתרחש בתמוז ונטלו בו חלק אותם חיילים עצמם המופיעים ב"חרבת־חזעה", כשהם מתבהמים במשלט. השני הוא "בטרם יציאה" העוסק בסוג שונה של אירוע וחיילים. לא לחינם מופיע כאן המשפט "יש המתנה במשלטים, יש המתנה שבהתקפה, יש המתנה שבטרם יציאה" ואחריו הרהורים נוגים על אחד (יחיעם) שגורלו בגד בו והוא הולך ונשכח.

ii על ההתקפה הערבית על חולדה, במאורעות תרפ"ט, כתב יזהר את הסיפור "החורשה בגבעה" שהתפרסם כשנתיים לפני כן, ב 1947.

הגירוש מחירבת חצאץ.

ב־12 במאי 1948, שלשה ימים לפני תום המנדט, פוצצה פלוגה ב', גדוד 53 של חטיבת גבעתי (לימים גדוד 152 של "מחוז השפלה", לימים חטיבה 11) את ג'סר איסדוד – הלא הוא גשר "עד הלום”. החבלה בגשר נועדה לעכב את תנועת המצרים המשוערת לכיוון תל אביב, שתתרחש ברגע שהשלטון הבריטי יתם.

יזהר היה הקמ”ן של אותו גדוד, השתתף בפעולה, וכתב עליה את הסיפור "המחסום האחרון" – מחסום שנבנה בלילה ההוא באותו מקום.

השורה "אין מה שיעצור אותם ומכאן ועד תל־אביב הכל פתוח" חוזרת בסיפור 16 פעם, וחותמת כל פסקה בו. וגם כתוב שם "ועד שהבטון יתייבש יעברו לפחות שלשה ימים".

וכעבור שלשה ימים הוכרזה המדינה והצבא המצרי פלש ארצה. הפחד ממנו היה אמיתי וממשי – המצרים היו האיום המפחיד ביותר ב־48. הצבא המצרי השתלט, בין היתר, על כל רצועת החוף הדרומית של א”י (שעל פי החלטת האו”ם השתייכה למדינה הערבית), מרפיח ועד אשדוד – וביתר אותה בקו אשקלון חברון. הנגב נותק ממרכז הארץ.

ביולי 48, תוך איומים בסנקציות על שני הצדדים, כפתה מועצת הבטחון הפוגה בקרבות, הפוגה שנמשכה עד סוף ספטמבר 48.

הרוזן ברנדוט, המתווך מטעם האו"ם גיבש טיוטת חוזה שלום שבו תמסור ישראל את הנגב כולו לידי המצרים.

בן גוריון היה האחרון שהיה יכול להסכים להצעה כזאת. הוא הטיל על יגאל אלון את התפקיד לגרש את הצבא המצרי מהארץ, וכך לסכל את מסירת הנגב לידי מצרים. ב־15 לאוקטובר פתח צה”ל ב"מבצע יואב" והדף את הצבא המצרי עד בית חנון. רוב האוכלוסיה הערבית הצטרף לצבא המצרי בנסיגתו, רגלית, והצטופף בבית חנון בתנאים מחרידים. לא כל הצבא המצרי נסוג: חלקו נותר במובלעת נצורה ליד קריית גת של היום, שנקראה "כיס פאלוג’ה". גם לא כל הפלשתינאים עזבו את בתיהם: בעיקר נשארו זקנים, חולים או אימהות לילדים קטנים – אנשים שלא יכלו ללכת.

יזהר היה אז קמ"ן חטיבת "מחוז השפלה" ותפקידו כלל התחקוּת אחר מסתננים, משני סוגים: אלו שניסו להבריח אספקה למצרים הנצורים ב"כיס"; ואלו שניסו לעזור לבני משפחתם, בין אם הם פליטים בבית חנון ובין אם הם חסרי ישע בביתם. אלו ואלו נשארו ללא מקורות מחיה, ובבית נשארו בעלי חיים, מטעים שדות וגינות מניבים.

חלק מהמסתננים לעזרת ה"כיס" היו הולכים בלילות וביום מוצאים מחסה בכפרים הנטושים, הריקים ברובם. יצחק רבין, סגנו של אלון והקמב"ץ שלו נתן הוראה ל"מחוז השפלה" לתפוש את המסתננים הללו ולגרשם.

קמב"ץ "מחוז השפלה" החמיר את הפקודה, לא ברור אם ביוזמתו או לפי הוראה מגבוה. יזהר, הקמ"ן, (“קציני מטה") היה בין המכותבים לפקודה שהפיץ ב־26 לנובמבר 1948.

IMG-20150107-WA0003
פקודת מבצע הגירוש. "לגרש מסתננים, לפוצץ ולשרוף, להעלות לאוטובוסים" על החתום סרן יהודה בארי.

יזהר נלווה לכוח כקמ"ן ולפי עדותו שהה במקום זמן קצר. בהזדמנות אחרת אמר כי למחרת הפעולה שוחח עליה עם אנשיו ואת שהתרחש שמע מפיהם.

הסיפור "חרבת חזעה" נפתח באותה פקודת מבצע:

"אולם, אפשר, מוטב לפתוח אחרת ולהזכיר מיד אִת זו אשר מלכתחילה היתה תכלית כל אותו היום, אותה "פקודת־המבצע'ּ' מספר כך־וכך, בכך־וכך לחודש, ואשר בשוליה, בסעיף אחרון, המכוּנה סתמית ,,שונות”, היה אמוּר ע"פּ שורה וחצי, שאם־כי יש לבצע את המשימה בהחלטיות ובדייקנות, הרי, מכל מקום, "אין להרשות התפרצויות – כך היה כתוב – והתנהגות פרועה'ּ', וזה בא ללמדך מיד, כי יש דברים בגו, ושהכל יתכן (ושהִכל, עם זאּת, מתוּכן וצפוי מראש). ואין להעריך נכונה סיפא נכוחה זו אלא לאחר שתחזור אל הרישא, ותסקור גם את הסעיף הנכבד שהתריע מיד על סכנה מתעצמת של ,,מסתננים" ושל ,,גרעיני כנופיות“, ושל (וזה יופי של ביטוי) ,,שליחים במשׂימות אויבות"; וגם את הסעיף שלאחריו, הנכבד ממנו, שהיה מדבר בפירוש על כך שיש ,,לאסוף את התושבים החל מנקודה פּלונית (עיין במפּה המצורפת) ועד לנקודה פּלונית (עיין אותה מפּה) – להעמיסם על המכוניות ולהעבירם מעבר לקווינו; לפוצץ את בתי־האבן ולשרוף את בקתות החומר; לאסור את הצעירים ואת החשודים, ולטהר את השטח מ״כוחות עוֹינים" וגומר וגומר שכן עתה יסתבר בכמה הרבה תקוות טובות ונכוחות נטִעַנו היוצאים כשהושּם עליהם כל ה,,לשרוףלפוצץ-לאִׂסור-להעמיס-ולשלח" הזה שיקומו וישרפו ויפוצצו ויאסרו וישלחו ברוב דרך־ארץ ומתוך מתינות שבתרבות דווקא, וזה לך אות לרוחות מנשבות, לחינוך טוב ושמא גם לנשמה היהודית, זו הגדולה.”

יזהר הצטיין בטביעת עין מהירה ורואה הכול, כמו "קים" של קיפלינג (מפעם לפעם היה מאמן אותי ב"קים" ללא הצלחה יתרה).

הכפר ברובו ריק:

"הכפרים הריקים האלה כבר עולים על העצבים. פעם היו כפרים משהו שעולים וכובשים אותו, בהסתערות. היום אינם אלא ריקנות פעורה וצועקת צעקות של שתיקה עלובה ורעה כאחת. […]. דממת שאִיה נטושה. […] הכפרים הריקים הללו.”

ואמנם המגורשים מהכפר שעליהם מדבר הסיפור הם נשים עם ילדים קטנים, זקנים ונכים בלבד – כי האחרים, קומץ, נמלטים מידי החילים ואינם בין המועלים על המשאיות.

20-48-jora1
הכפר ג'ורה, נובמבר 1948. מאלבומו של יזהר.

יזהר, שחצי שנה לפני כן עוד היה מורה לתנ"ך, ושידע את התנ"ך על פה, רואה את המתרחש ראיה כפולה: לא רק את האיוולת והעוול המתרחשים בפועל הוא רואה, אלא גם את ירמיהו היוצא עם עמו לגלות, ושומע את תוכחות הזעם של חבקוק: “הנני מקים את הכשדים הגוי המר והנמהר ההולך למרחבי־ארץ לרשת משכנות לא־לו" וכו’ וכו’. לימים סיפר יזהר כי ימים אחדים קודם לכן ביקר בניצנים, אחרי שנסוג ממנה הצבא המצרי. באחד הבתים הריקים התגולל ספר תנ"ך, פתוח על ספר חבקוק.

המהפך המהיר שהתחולל בעם, בצבא, באותה חצי שנה – מקרבן למקרבן, לא נתן לו מנוחה. מיהודים לכשדים. כבר בספטמבר, עוד לפני מבצע יואב כתב יזהר את "השבוי" ובו ביטא את תסכולו מהתבהמות החייל היהודי. הסיפור התפרסם בסוף נובמבר 48, בעצם הימים שבהם נערך הגירוש מחירבת חזאז ובתי הכפר פוצצו, ויזהר הרגיש במהלכו כנביא דחוי שאין שומע לקולו.

במובן מסויים זה לא היה המצב: דווקא בעורף, במזכירות מפא"י, התקבל ה"שבוי" בחיוב – בין היתר כי שמעו בו קול שונה מהקולות שעלו אז ממפ"ם, המתחרה משמאל, בה בלטו אנשי ארץ ישראל השלמה והטרנספר.

עד כדי כך התקבל "השבוי" בחיוב שמפא"י, לפי הוראה מפורשת מבן־גוריון, העמידה את יזהר (בלי לבקש את הסכמתו) כמועמד במקום ריאלי ברשימתה לכנסת. יזהר התנגד אך שוכנע אחרי מו"מ, ואחרי שהובטח לו כי יהיה חייב לעבוד בכנסת רק שלשה ימים בשבוע, וביתר יוכל לכתוב.

יזהר נהיה ח"כ בסוף ינואר 49, אך שוחרר מן הצבא רק בסוף מאי 49. באותם ארבעה חודשים כתב את "חרבת חזעה". את הכתיבה סיים בחופשת השיחרור שלו.

את שני הסיפורים, "השבוי" ו"חרבת חזעה" החליט יזהר לפרסם ב"ספריית פועלים", הוצאת הספרים של מפ"ם. לכתבי היד צירף הקדמה, או הצעה להקדמה – שבסופו של דבר לא נכללה בספר. בהקדמה מפרט ומנמק יזהר את תכניותיו לכתיבה על מלחמת השחרור: קודם כל יכתוב על החושך, ורק אחרי כן יכתוב על האור.

לכשפורסם התקבל הסיפור בדרך כלל בחיוב, עד כדי כך שנכלל בתכנית הלימודים של משרד החינוך.

היו כמובן גם שוללים, ביניהם היתה חיה'לה (הלפרין) אז חברת קיבוץ חצרים ובילדותה תלמידה של יזהר ביבנאל. באתר של חצרים כתוב שיזהר בא לבקר את חיה'לה באפריל 48 ובעיקבות ביקור זה כתב את ספורו "העלאת המיכל". זו כמובן טעות כי הסיפור פורסם בנובמבר 1947… בין הטיוטות ל"חרבת חזעה" נמצאות ההקדמה לספר, ומכתב לחיה'לה.

שלושים שנה חלפו. קם דור שלא רק "לא זכר את יוסף" אלא אף התכחש לקיומו. רם לוי יצר סרט על פי הסיפור. הסרטתו החלה לפני המהפך בו עלה הימין לשלטון והסתיימה לאחר מכן. שר החינוך החדש ניסה למנוע את הקרנתו.

הסרט הוציא לא מעט אנשים מכליהם, ואז נזכרו בסיפור: הימין ראה בו הוצאת דיבה, שקר, סיפור דמיוני. השמאל ראה בו "יורים ובוכים" מתיפיף. אלה גם אלה לא הבחינו בין סיפור לבין פמפלט, בין ספרות לתעמולה, וסברו כי על סיפור טוב לסלף את המציאות כדי לתקנה.

אלמנט חשוב בסיפור, ובסיסי אצל יזהר, הוא המחאה והקינה על הרס נוף ארץ ישראל בה גדל, ושהערבים וכפריהם היו חלק מהותי ממנו.

תרומתו של יזהר לאותו פולמוס ניתנה במאמרו "בטרם אחריש" ומן הראוי לשוב ולקרוא בו.

18-48-ashkelon-2
יזהר ואנשיו במבצע יואב, מבואות אשקלון (מג'דל), סוף נובמבר 1948

 

על חטא

"בדרך ליריחו"

[את חטאי אני מזכיר היום.]

כשפרצה מלחמת ששת הימים לא הייתי בארץ. [רק] כעבור כמה ימים, נדחק בכל כוחי, הגעתי בכל הטיסות הבלתי אפשריות והתחלתי לחפש מיד את שני בני המגוייסים ואת חתני. בני האחד התברר לי היה באבו עגילה בדרך לתעלה (בני האחר היה עדיין צעיר). ואילו חתני היה בין הצנחנים, מאלה שלחמו בירושלים, עד שנשמעה הקריאה ”הר הבית בידינו”.

מהר למדי הגיעו אלי השמועות על הקרבות הקשים של הצנחנים, ועל מספר גדול של נפגעים. לקחתי את הפג'ו 404 הישנה שלי, ומיהרתי לירושלים. לאחר חקירה ודרישה ובניצול כל מיני קשרים נאמר לי שחטיבת הצנחנים נמצאת כעת ביריחו, ושם אוכל לברר הכול, בתוך מהומת ההתארגנות מחדש ששררה בכ[ו]ל.

רק כעבור זמן התחילה התמונה להתבהר, וככל שהתבהרה גם נעכרה יותר. פלוגת הצנחנים שחתני שירת בה היתה מן הוותיקות והמנוסות, והיא התחילה את הלילה ההוא בכארבעים לוחמים [ועד] הבוקר נשארו רק ארבעה עומדים על רגליהם, וגוררים פצועים. [לאחר שהגיעו בחיפזון מגבעת ברנר ירדו [ו]הם יצאו מיד מבניין שטראוס, [רצו ו]חצו את מאה שערים בכיוון ”מעבר מנדלבאום” המפורסם, והגיעו אל הרחוב שבשטח האויב לפנות ערב. מפקד הפלוגה נפצע כבר בצעדים הראשונים ופונה, והם נשארו עם הוראה כללית ביותר – להגיע אל מוזיאון רוקפלר, [כשהם] חסרי ציוד הולם, הכול נשאר [למעלה] באוטובוסים ובחיפזון הריצה לקרב לא היה להם אלא העוזי שבידיהם וכמה מחסניות לאיש. לא מקלע, לא מרגמה. לא מכשיר קשר, לא ידיעה מדוייקת מה לעשות ולאן, וגם לא מפקד שיכוון אותם וינהל את הקרב. הרחוב כולו היה תחת אש יעילה מעמדות מובנות ומבוצרות, והם רצו, [ללא הכרח, כפי שהתברר אחר כך], מבית לבית לבער את מקורות הירי, ונפגעו בזה אחר זה. כל הלילה נלחמו מלחמה חצי עיוורת, ורק בשעות הבוקר, לאחר שהשתיקו [בהרבה] קרבות מגע אישיים, עקובים מדם, ללא סיוע וללא פיקוד, את רוב האש הירדנית העזה, גילו דרך סימטא צדדית את מבנה הרוקפלר, והמעטים שעוד עמדו על רגליהם מצאו שם מחסה, [ביחד] עם עוד מצטרפים מפלוגות אחרות.

נופלים מעייפות, כל סיפור הר הבית נודע להם מאוחר, מתוך טישטוש.

[כאמור,] כל זה נתברר לי מאוחר יותר. [ו]כשהייתי במיפקדה ב”בניני האומה” בירושלים מנסה דרך ידידים ותיקים לברר מה ואיך והיכן, [עדיין] הילך הניצחון שיכרון על כולם, המלחמה עוד היתה בעיצומה, [וכולם היו] עייפים וחסרי שינה ונפעמים ולא מאמינים לנפלאות שאירעו ולאיש לא היה לא פנאי [ולא] או סבלנות אל אחד לא־לוחם שבא להטריד בשאלות. [אבל] לבסוף הסביר לו חבר סבלני יותר כי הכיוון הוא יריחו ורק שם אפשר יהיה לברר הכול.

גם בלי לדעת עדיין את כל מה שסופר למעלה, היתה [בי איזו] הרגשה כבדה, חזקה יותר משיכרון הניצחון הטרי, ומבלי לשער עוד שהצנחן [שלי] הגדול והבריא, רחב הכתפים והשש להרפתקות הצנחנים, עוד שנים רבות לא ירצה לחזור לירושלים לאחר אותו ליל קרבות [נורא]. וכשכולם היו שרים בהתמוגגות ירושלים של זהב, [הוא רק] היה מסתיר דמעות [שלא ידע עד אז מה הן,] וממאן לבוא לחגיגות. יש [היום] בוודאי כל מיני צידוקים וכל מיני הסברים למה היה הקרב [ברחוב ההוא] כפי שהיה, [ו]במשך הזמן [גם] מחק הניצחון הרבה שאלות מציקות, ונתקבל איזה הסבר רשמי איך [ולמה] היה כל מה שהיה. ובסך הכול, הלא זה היה ניצחון והר הבית בידינו.

הדרך ליריחו היתה [כולה] תיאטרון שההצגה עוד לא נגמרה בו ולא ירד עליה המסך. בצדי הכביש, מול גת שמנים, היה טור של מכוניות פרטיות מחוצות לחציין תחת שרשרות טנקים, לא ברור מדוע. יריות עדיין נשמעו פה ושם. החומה וכיפת הסלע המוזהבת עוד לא הפכו את הדף בלוח, והכול עוד היה בעיצומה של הפתעה לא תאמן, כאילו יודעים שהיתה רעידת אדמה אבל עוד לא מבינים שהיתה [מה בדיוק קרה]. ובהמשך הדרך כבר התחילו ללוות אותה מזה ומזה שורות שורות של פליטים.

מי לא יודע מה זה שיירות של פליטים. באיזו פינה בעולם לא צילמו [ראו] אותם, נמלטים באפס כוח, בסחיבת מטלטלים שנראו כבלתי ניתנים להיפרד מעליהם, [נסחבים ומטלטלים חפצים, נשים וילדים בבהלה שעוד לא הסכינו לה], וכל מיני בלתי כשרים להליכה [ש]הוצאו בחופזה והוטלו למריצה. על גב החמור או דידו עקומים על קביים, כאילו זה הדבר המוכרח ואין מה לעשות, אתה פליט ותוך כדי הבריחה עשה מה שעושה כל מי שהתהפך עליו הגלגל ונעשה פליט, [התהפך עליך הגלגל ונעשית בבת אחת פליט]. משפחות נגררות כאילו עדיין שומרות על העיקר, גברים מבוגרים, שזהות בלתי לוחמים תגן עליהם, אובדי עצה וחסרי ישע ורק כ[ב]שיירות נמלים שחורות שפה ושם מבצבצות מהן צעיפי נשים לבנים, משהו [והכל] שאך זה ניקרע ועוד לא נתפש איך זה כעת ולא מובן איך [כלום איך זו כבר עובדה ואיך זה כעת ואיך זה] אפשר. ככל שנמשכה הדרך התאספו יותר, משני צידי הכביש. מתחת שתיקה סוכית [אין סופית], המומים, כמנפילה מעשר קומות, במבט [מושפל] ארצה, ורק בפזילה אם לא נופל עליהם פתאום איש חוק בטענות, ריקים מכל, והיום ההוא גם היה כזכור יום חמסין ממשי. [וגם היום העולה הלך ונעשה יום חמסין.]

בצומת אחת עמדו שני חיילים עם רובים וביקשו הסעה. גם הם ליריחו, מחפשים את יחידתם שנעלמה להם, לבושים כאנשי מילואים מרופטים. שכחתי והם הזכירו שמוטב לנסוע מוגן. מפני מי? התבוסה היתה בכול, מכניעה הכול, ורק ההזדחלות השותקת של שיירות האנשים עם החמורים והאופנים והמריצות והרכוש [המגוחך] שחשבו להציל, נגררים באפס התוחלת ובקבלת [הלם] האסון כ[קבל] אבן על הראש, וחום היום [הלך ונעשה] כבד ומסמא.

כשהגענו ליריחו התברר מהר שהצנחנים אינם שם, ולא היו שם ואיש ממפקדי הצבא לא ידע היכן הם או אנה פנו. רק הפואנציאנות פרחו שם במבואות יריחו בתפארת אדום בלתי מתקבלת על הדעת. גם שני החיילים הממורטטים [שבאו איתי] לא מצאו את יחידתם ואיש לא ידע כלום, ועל צד האמת איש לא היה איכפת לו כלום. יריחו היתה מחוץ לזירת המאורעות, מחוץ לרצף הגדולה [לשחרור הגדול] ומחוץ לימי המשיח, והיה שם חם כמו ביריחו. ולפני החיילים שבמחסום עמד מיסדר בקבוקי שתייה צבעוניים שמשכו להם כנראה מאיזו חנות שנהפכה כבר הפקר.

המכונית רתחה, ויצקנו לתוכה מים מג'ריקן והוספבו ומלאנו עוד אחד לקחת איתנו אם תצמא שוב בדרך העולה לירושלים. הכול היה מלובן חום, [ו]ריק משום איכפת. שרוף חיים. שני החיילים האסופים עלו והתחלנו עולים בתוך [פקעי] האבקים החיוורים, ובמעלה הכביש הצר והתלול [כבר] נמס האספלט. [אבל] כשהגענו לראש עלייה אחת. ראינו דבר שנעצרנו עליו.  משפחה של פליטים [היתה רבוצה כשפוכה בצד הכביש כאילו עד כאן נסחבה] הגיעה עד כאן וכאן התמוטטה. ואבי המשפחה, כנראה, [קם אז ו]פרש לפנינו [שתי] כפיו אין מלים. וכאילו אמר, הביטו.

היתה שם אשה כבדה, כנראה הרה, עטופה כולה שחורים, ישבה וידיה חוזרות וסרפקות כבתנועות מקוננת אין מלים. בחיקה היה תינוק, בין מייבב למתעלף. אצלה ישבה או היתה נפולה אשה זקנה אחת, זקנה מאד, שלא ברור איך הגיעה עד הנה. שבורה למחציתה, חסרת שיניים, ושיער זקנות מדובלל נחשף משביסה השמוט בחוסר כבור, והיה עוד ילד אחד כבן ארבע־חמש.

לבסוף הצליח האיש שהיה היחיד ביניהם שעמד, להרהר משהו מתוך גרונו הצחיח לגמרי, או חנוק הפחד, ”חואג'ה" אמר האיש, והראה על ערימת הרובצים בשולי הכביש. לא יצא לו יותר מזה. אבל לא צריך היה להבין הרבה. ירדנו שני החיילים ואני, והוצאנו את הג'ריקן שהבאנו איתנו, פתחנו את המיכסה ומסרנו לגבר ההוא, והוא גחן מיד על ארבעותיו ומתוך ספל כפו שתה לגימה אחת לעצמו, ואז היטה את הפה אל ספל כפו והישקה את אשתו, וחזר והשקה אותה, והיא מילאה כפה במים והגישה לתינוק שהיה מבולע דעת, ואחר כך היטתה כפה אל הזקנה, אולי אמה, והשקתה אותה וזו שתתה משהו והמים נשפכו מפיה ומלמלה משהו ונאנחה והיתה נכונה להתעלף [מתוך העלפון], ואז בא תור הילד שלקח בשפתיו את פי הפח ומצץ וגמע וגמע וגמע, ונשא אז עיניו והביט בנו בלתי מאמין שכך נראה השטן, ומבועת וכאילו רק כעת תפש את הדבר הנורא, והאיש לקח שוב ומילא כפו מים ושטף את פניו כמי שמשיב דעתו, ואז הביט בנו ואמר משהו עם אללה. ועוד [ושוב] פעם אללה [וחזר ואמר אללה]. חייל אחד מן הנוסעים איתי ידע ערבית, אכל האיש עוד לא הבין [הסביר] כלום. או לא יכול [לאמור] כלום, הוא [ו]רק הראה בידו על ערימת משפחתו שרבצה [נפולה] סביבו, [הראה] כבתחינה האחרונה שאחריה אי־אפשר [אין] כלום, האשה ההרה עם התינוק, והאשה הזקנה שהיתה מסולקת ורק מלמלה ומים היו חוזרים מפיה [בפיה] חסר השיניים, והילד שלא ידע אלא רק [נקרש ב]פחד אימים, הגדיל עיניו ופער את פיו. כעת התחיל הגבר בסיבוב שתייה חדש. אבל הג'ריקן כבר היה ריק. והוא טלטל אותו באכזבה שלא נגעה רק לפח הריק והוסיף וטלטל ונאנח. הבטנו זה בזה, החיילים ואני. הכביש להט והעולם להט ומדבר יהודה להט וערמת האנשים האלה היתה גמורה. אולי כדאי לחזור ולהביא להם עוד ג'ריקן מלא אחד? התעשת חייל אחד, ונוכל להשאיר להם. בתוך כל הלהט חסר התקווה היה משהו בדבריו. וגם כאילו תשובה לשאלה שלא נשאלה, מה יהיה איתם אחר־כך [מה עושים אתם]? והם כנראה היו מוכנים שננטוש אותם, ולקבל שגורלם נטש אותם כאן, [וזה סופם] איפה שהוא בין יריחו ובין לא כלום. סבבנו לאחור וחורנו ליריחו.

מה נעשה איתם? שאל החייל.

לא הכרתי אותו ולא את חברו, ולא ידעתי אם זו נזיפה מעין מה אנחנו עושים כאן, או אם זו מחשבה שבין כה וכה לא בידינו לשנות את העולם, או אם זו רק התנדבות של רגע לעשות משהו לטובתם. הזקנה תמות, אמר החייל השני. ומה יאכלו? ואיך ימשיכו? ואולי בינתיים יתאספו שם עוד ויקחו אותם? חיפש מוצא השני. מילאנו שני ג'ריקנים ממימי המעיין הקר והבלתי מתרגש מכלום בעולם, מפני שהוא עתיק כל־כך ואת הכול כבר ראה. מהרנו באבק המסמא, ועלינו בכביש הצר והמתפתל, ולא ידענו אם עוד נראה אותם שם.

הם היו. כאילו כלום לא יכול להשתנות אלא רק הזקנה תמות ואחריה לפי סדר החולשה. חום הצהרים היה יוקד ומסנוור, והמכונית כבר רתחה. הגבר קם מרבצו, פרש כפיו, כבאמצע נאום נחוץ, ”חוואג’ה, חוואג'ה" אמר כאומר הכול, חזרנו והגשנו לו את הג'ריקן המלא, והוא חזר והשקה מכפו את האחרים. האשה היתה בוכה. והחייל שוב דיבר אל האיש, האב כנראה, אם לא הסב. מניין אתם? לאן הולכים? מי יש לכם ביריחו? והאיש לא ידע או לא הבין.

ואחר כך התחיל לתאר יותר בתנועת ידיים נואשת מאשר במלים איך שמעו כל הלילה את היריות, איך לפנות בוקר פשטה השמועה, היהודים באים, ואיך מיד כאילו נפלה התקרה על ראשם, [אין מלה נוראה יותר מן היהודים באים, ומיד] יצאו בהולים מביתם, בלילה עוד לפני הזריחה, מישהו ריחם והסיע את הזקנה בעגלה עד שחש שהיא רק מקשה עליו להימלט. היו שמועות נוראות והם חטפו מכל הבא ליד דברים שנראו להם הכרחיים וגם כסתות, והלכו וזרקו הכול כדרך, עד שהתייבשו מחום. גם כל בני משפחתם הגדולה נמלטו וכל שכניהם, לא עלה כלל על דעתם שאפשר גם להישאר. נדחפו לדרך וכל אהד בקושי טיפל בבני ביתו, היהודים באים, אמרו, הטנקים באים, ואם לא ימהרו יקיץ עליהם הקץ. והנה כעת הם כאן, וזהו. לאן ילכו? אללה ועוד פעם אללה. וזהו.

השמש בערה. חייל אחד אמר, אז מה עושים איתם? נשאיר להם את המים? כשיבואו עוד פליטים יקחו גם אותם. איך שהוא, או כשהערב יבוא. ואז אמר מישהו, אתם יודעים מה? ופתאום ידענו. מבלי לדבר. ידענו לגמרי. אנחנו ניקח אותם ונחזיר אותם למקומם. מה אלה כבר יכולים לעשות. והחייל האחר חשב ואמר, זה מותר? ואם יעצרו אותנו[?] ושוב יזרקו אותם?

היה חם מלהתחיל לחשוב על הכל. האשה ניסתה להרגיע את יבבת התינוק [ב]קס קס קס,[…] שמעולם אחר. ובאצבעותיה שטפה את פניו במיים, כמו שעושה אם, והילד הקטן הביט בעיניים קרועות. ואילו האיש רק הוסיף כל הזמן ומילמל כל מיני אללה ועוד פעם אללה, ולא ידע מה עוד [יותר].

בואו אתם תשבו על ידי, אמרתי לחיילים, ותאמר להם להיכנס כולם מאחור. ההפתעה היתה מהממת, עד כי נראתה כמובנה מאליה, רגע חשב האיש שאולי לוקחים אותם להיזרק קצת הלאה או מתחת לשיח או סלע, עם פח המיים. החיילים לא דיברו ולא אמרו מה הם חושבים. וכשכולם היו דחוסים בפנים בערמה שחורה אחת זה בתוך זה, זזנו והתחלנו נוסעים בחזרה לכיוון ירושלים. בסיבוב הבא נראה ראשו של גל פליטים נוסף, משתרכים בקושי כשני טורי נמלים משני עברי הכביש. אי אפשר לדעת אם הם ראו משהו סביבם או הבינו. הם היו תחת גורל הליכה וזה הכול. לא היו לנו מים בשביל כולם אבל עצרנו והשארנו את הג'ריקן בצד הכביש. מי יידע להסביר למה ההם כולם לא, ורק האלה שאספנו הם כן. איזה הסבר יכול להיות כאן.

שתי שורות בלתי נפסקות משני צדי הכביש משתרכים [היו משתרכות] כנמלים שחורות אבודות תחת ההליכה ליריחו. מה בדיוק קורה כעת מאחוריהם אין יודע, ומה מחכה היום לכל אחד מן המשתרכים האלה בחום הנורא הזה. ואיזה פרק חיים מחכה להם מעתה, מי יכול לדעת. הכול עוד כאילו ישנו. עוד כאילו הבית [עומד] כאן מאחור, והכל כמעט כמו שהיה תמיד, וכאילו [עוד] כלום לא השתנה, וכבר זה [הפוך ואבוד,] אבוד יותר משאפשר להאמין, קו גדול ועמוק היה הולך ונחרץ כעת [ומעמיק] בלתי נראה אבל כבר [ממשי והולך ו]מפריד בין מה ש[היה] עד הבוקר ובין מה שמי יודע מה [יהיה מן הבוקר הזה והלאה. גמור ונגמר]. אללה, אללה.

קצת במעלה הדרך לפני ירושלים התרומם האיש מאחור ואמר שזה כאן. לא מאמין ולא יכול להאמין. פתחנו את הדלת האחורית, והם הזדחלו החוצה, הזקנה אולי כבר לא חיה.

האיש התחיל להודות, רצה לנשק כף ידינו, לא ידע אם החייל עם הרובה הוא הבכיר או נהג האוטו, והאשה התחילה להודות, בוכה ללא מעצור, עם התינוק שלה עם הילד שעמד נדהם, לא שייך לכלום. והאיש רק הצביע על איזו גבעה שעליה כנראה היה ביתו. וכשכל שכניו הלכו והתרחקו ולא יחזרו עוד, כאילו כך החליטו עליהם מלמעלה, הראה האיש באצבע הפועל שלו על מקום אחד ששם היה עומד כנראה ביתו.

לבסוף זזנו. הם התכנסו זה בזה כערמה שחורה, ואנחנו [בפנים] לא דיברנו. ורק ידענו.

בעצם היינו שלושה אלמונים. והשניים לא ידעו כעת לאן הם רוצים. לבסוף ביקשו לרדת על יד [בניין] המפקדה בכניסה לעיר. היינו צריכים להגיד משהו זה לזה, ולא ידענו מה עוד. [אבל רק חייכנו כשלושה קושרי קשר ולא ידענו מה עוד. ואז [שוב] חייכנו. [שמענו אז] מישהו מלמטה שסיפר שכל הצנחנים נמצאים כעת בגולן ושהנה עולים כעת סוף סוף על הגולן, ואיזה ימים גדולים ומי היה מאמין.

שני החיילים עם הרובים [ירדו והלכו] ונבלעו מהר ממורטטים בין כל מיני חיילי המילואים הממורטטים שהסתובבו שם זרוקים עם הרובים שלהם. מה יכול להיות שמם? ואני סובבתי ונסעתי לעבר השמש היורדת כעת בסוף היום החם ההוא. את חטאי אני מזכיר היום.

יזהר סמילנסקי, דבר, 3.10.1995
צדדיים, 1995

בתמונה מימין לשמאל: יזהר, בוגי (משה יעלון). אליעזר ("אליהו"), הלה.

בכתום: צדדיים.

בסוגרים מרובעים: דבר

 

עצמאות 48 – 92

בצהרי יום אייר אחד, יום שישי ה־14 במאי 1948, נמצאתי עם קבוצת חיילים על גבי גבעה נישפה אחת בכפר שזה עתה נכבש בידי פלוגות לוחמים ועוד המקלע הכבד מטרטר פה ושם צרורות ארוכים וכבר חסרי אויב, והיינו אומרים להחליף בחיל־משמר את פלוגת הלוחמים ולשחררם להמשך לחימתם, כי עוד היום גדול.

מפקד הלוחמים שהכרתי כבן אחד הקיבוצים הסמוכים עמד למעלה צופה סביב אם הכל עשוי לשביעות רצונו, ואחר כך נטל שתי כפות ידיו הגדולות והידק וחבש וכיסה פניו כמי שמבקש להתרכז לרגע ולסקור בראשו אם הכל נעשה בדיוק ואם לא נשכח משהו לפני שהוא מלקט אנשיו ופונה לו וממשיך הלאה – והיה ברור פתאום כי כעבור הרגע, כשיסיר ידיו מעל עיניו יתחיל המקום כאן להיראות חדש וכאילו בזה הרגע לקחה ההיסטוריה והפכה כאן דף.

הכפר היה בנוי כולו על טרשי שיפוע המדרון התלול, חצר מעל חצר ובית גבוה מבית וגדר דבוקה בגדר וביניהן מתעקלות סימטאות עקומות, שאך זה נתרוקנו, ורק הרוגים אחדים שלהם עדיין שכבו על מקום נופלם, תרנגולות מבוהלות נתבהלו מפינה לפינה וחמור וכמה עיזים, וכל השאר כנראה כבר היו הרחק בתוך בריחתם מערבה, מעבר לרכס, וההרוג הראשון היה איש מבוגר בתוך כדי מנוסתו כנראה לפי ששכב לאלכסון הסימטא ידו האחת קדימה בגדיו עדיין חיים והמטפחת הלופפת ראשו עדיין חיה ורק פניו כבר היו ריקות והמבט הפונה למעלה היה בלתי רואה ובלתי נסבל עד להחליא ועד לברוח משם ולא לראות עוד מקרוב את המת השני שחציו היה עוד בתוך החצר ורק ראשו וכתפיו יצאו, כשוחה שנגמרו לו המים ונישאר בחרבה, ולהתעלם מעוד שניים שלושה שהיו מוטלים באבק מעבר לגדר, ולהוסיף ללכת הלאה בלי לראות אותם מלבד איזו טירדה ניסחבת אחת שעוד הציקה מי ייקבור אותם, ועלינו למעלה.

הכפר הזה מע’אר (קרא מְרָאר) שמו, על שם המערות הענקיות שנפערו במדרונותיו, מכבר היה ידוע כפגע על דרך המלך דרומה, ומכבר יצא שמו לשמצה כמושב פורעים שהתקיפו בלי סוף את התחבורה הדלילה שלא נזהרה וניסתה לעבור בפס הכביש הצמוד לרגליה, ולא מעטים שילמו שם בחייהם, ועוד אמרו כי המערות הגדולות האלה לא איחסנו כלל תבואות וצאן אלא, בעיקר, גייסות ואפסניה.

אבל כשעלינו למעלה אל כיכר הכפר שבראש הגבעה נתגלה בבת אחת כל המישור המערבי, עד אופק גבעות הים, ומכאן ועד לשם, לאורך דרך השדות נעה למטה שיירת הפליטים, בחוט נמשך אחד, מאות ואולי יותר בני אדם, שהשביל האחד הזה אירגן אותם לשיירה יותר מכל תכנית מוכנה או הוראה שניתנה, כאילו זה טבע הדברים וככה זה, ובזה אחר זה היו נעים שם במין שקט גדול מדי, נושאים עליהם חבילות ומתרחקים לעומק המערב, ומפעם לפעם עוד היתה מכונת היריה מעבירה מעל ראשיהם אוושת דירבון מצמררת כמכת שוט שלא טועים במשמעה. מכל מיני שבילים צדדיים הלכו ונוספו כל הזמן עוד ועוד קבוצות נימלטים ניספחים אל החוט המרכזי שרחש והתרחק בשביל העפר ההוא, פה ושם היו להם גם חמורים אחדים מעומסים וגמל או שניים, אבל רובם הלכו רגלי, כל האוכלוסיה, לבושים כהה ורק פה ושם צבעוני, עומסים עליהם ממה שחטפו ברגע האחרון לשאת איתם, מלבד תינוקות וילדים קטנים נגררים אחוזים בשמלת אימם, ככל המוכר כל כך מכל תמונות הפליטים הידועות מכל קצות העולם ופתאום וזו עוד שיירה אחת של נימלטים עמוסי חבילות משתרכת לה בעפר בלי להבין מה, מלבד שזה מוכרח.

אבל כעת ובבת אחת ניתמר פתאום עמוד עשן סמיך ועבה, ונתברר שמישהו משלנו הצית את הגורן שבתחתית הגבעה, גורן שרק התחילה מתאספת לפי עונות השנה, ושלא היה ברור למה צריך היה לשרפה אם לא רק כאות לזכות המנצחים שכעת מותר להם הכל, ושככל שהנמלטים כבר היו מתרחקים והולכים, הגיע עד הנה, ברוח המערב שהתחילה, קול שאגת זעקה עמומה, כשנעצרו שם כולם לראות, לא מאמינים למראה עיניהם ואולי רק כעת מתחילים לתפוס כי הנה זהו זה. (ורק מאוחר יותר, כשהתברר שבתוך הגורן הוחבאה מכונית ונשרפה בו – נזפו בהם במציתים על איוולתם הנימהרה) ועם זה מראה עמוד האש ההחלטי, הניע כעת עוד תושבים מהססים בפאת הכפר בין הפרדסים המעטים, להבין שניגמר כאן ואין מה לעשות עוד ולהיחפז ולהצטרף אל שיירת הנמלטים המשתרכת לה בשביל ההוא המערבי.

עמדנו והבטנו, בלתי תופשים את כל הדברים שלעיננו ובלתי יודעים כמובן להעריך את כל הדברים שלעיננו ובלתי יודעים כמובן להעריך את כל משמעם, ורק הולכים יותר ויותר ומתגרדים מחמת עקיצות מליוני פרעושים צמאי דם שפרצו ודבקו בנו בששון ועקצו כמיכוות אש בכל הגלוי ומתחת לכל המלובש, עד שקצרה רוחנו, והמקום הזה כולו הפך לעונש ולמיטרד ולבוֹר קללות בלי תחתית, כשפתאום, ומישהו הכריז בקול קצר־רוח, בואו תשמעו בואו מהר, צעק והוא מהפך בידיו קופסת רדיו קטן כדי לכוונו כלפי התֶדֶר הנכון וכדי לנצל את שארית כוח המצבר הנחלש, מסובב ומגביר את הרשרוש הצרוד והמתקטע שאי אפשר היה בכל זאת שלא להכיר בין שבריו את קולו של בן גוריון כשהוא מכריז על הקמתה של מדינת ישראל, שם בעומדנו עומדים מתגרדים בכיכר המטורשת שבלב הכפר שניכבש אך זה וכשאי־כאן למטה נימשך והולך אותו חוט שחור של אנשים נמלטים ואל תוך האופק מערבה – והכל היה כעת כל כך מעורבב כל כך גדוש וכל כך הופך את כל הכיוונים הידועים – שמכל זה רק משב הרוח החזקה סגר את הכל בקשר אחד.

אנו קוראים לבני העם הערבי, טרף הקול השבור של הרדיו המצ’וקמק, לשמור על השלום, אמר הקול וניסדק, יד שלום ושכנות טובה, הוסיף הקול בשארית יכולתו, והרוח החזקה לא הקלה עליו להישמע, והכל היו צפופים לשמוע, במין שתיקה שוכחת הכל ולא תשכח את אלה המילים, מתוך בטחון בצור ישראל, על אדמת המולדת, בעיר תל אביב, בערב שבת, רטט הקול ונספג קרע אחר קרע אל תוך הקשב המתוח הזה, אל תוך הרוח, על ראש הגבעה שהיתה כפר שתושביו משתרכים כעת שם בשביל השדות, משתרכים והולכים ונהפכים לפליטים, ואיש עוד לא יודע ולא יכול לדעת עד כמה עולם אחד ניגמר בטריקה גדולה ועולם אחד הנה התחיל להיפתח בהיסוס.

האם צריך לעמוד כעת דום, לשיר התקווה, להניף דגל, ומכל מקום להפסיק להתגרד, וגם לרדת ולבדוק אם לא נשארו אי בזה מסתתרים, וגם להציב שמירה, ולהיות חיילי משמר ראויים, ולמתוח תייל, ולהתחפר או משהו, כנגד התקפת נגד, או שזהו ניצחון סופי, והמקום הזה שוב לא יהיה עוד כפר ערבי, ולא יהיו כאן עוד ערבים, והדרך שלמטה תהיה פתוחה וחופשיה, ואנחנו עשינו את זה ואנחנו שייכים לתפארת ולגבורה שההכרזה הזאת ששברי קולה הגיעו אלינו למרות הרוח, ושיתפה גם אותנו ברוממות הרוח, ושיתפה גם אותנו ברוממות ההתרגשות העצומה הזו, והמלים אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית היא מדינת ישראל, אך זה חנקו בגרוננו ועילפו את עינינו.

לא ידענו אז הרבה, לא ידענו לקרוא שם לרגשותינו ולא היה מקום בנו לעשות שום סדר במרוצת קטעי ההרהורים הטרופים, הכל היה חזק מאד, מהיר מאד, נצחון מתוק, הכרזה בלתי מושגת שהנה התמלאה, ידיעת פחד תמידית שהנה נחלצים ממנו, ועוד ידיעה מיוחדת וחדשה שמעבר לגבעה האחת הנידחת הזאת יש עם שלם חובק אותך, והיתה שעת אחר הצהריים, הרוח בריאה ונקייה, ורק הפרעושים הניבזיים האלה לגלגו לכל ועד זוב דם.

שיירת הפליטים המשיכה לרחוש בשביל השדות משתרכת הלאה מערבה, לאן הם הולכים (מה זה עסקנו) הכפר התחיל להיות ריק וחסר אנשים (מה יהיה בו?) כשיירד הלילה מה מחכה לאנשים שברחו מכאן (אבל, זה הם שהתחילו) היתה שתיקה סביב גם כשאיזו פרה געתה פתאום וחזרה וגעתה נשכחת, וריח טאבון היה נסחב אבוד סיבה, לעולם הוא לא יאפה עוד לחם. וכשיירד הלילה מי ישאר כאן לשמור? ומה יקרה ממחר והלאה בגבעה הזאת שעד היום היתה בתים ואנשים חיים? מי יודע. מי יכול היה לשער. מי יכול היה לדעת שמה שלא ידענו אז לא נדע עד היום. ארבעים וארבע שנים ארוכות אחר אותו יום סוער. הגבעה כבר הצמיחה עצים מעל המערות, הבתים נתמוטטו ונמחקו, משום מה אינה מיושבת. תושביה במחנות עזה, דור שני או שלישי. ותמונת שיירת הנמלטים בשביל השדות איננה דוהה.

מי יכול היה לדעת שהשאלה שלא התפנו לה או לא העזו לשאול אז – תהפוך ותהיה לשאלה המכרעת, לזו שהעולם כולו עומד כעת על גבנו לדעת איך אנחנו פותרים אותה: מה עושים עם האנשים האלה? הם לא נמחקו לתוך הלילה. הם לא נעלמו בקצה שביל השדות. הגירוש לא מחק אותם. הגירוש לא פתר כלום. שום גירוש לא פותר כלום. הנה הם כאן ואנחנו כאן, המגרשים והמגורשים. ואין עלינו שאלה אחרת. מאז קמה המדינה.

מה אנחנו משיבים?

ס. יזהר, חדשות, 6.5.1992

 

יום יום במגרש הרוסים

אולי גם זה נשמע כבר ישן ומיושן. ואולי נשמע כדברים קטנים לעומת הדברים הגדולים שקורים סביבנו.

כי למי יש עוד סבלנות לשמוע איך יום יום ב"מגרש הרוסים” בלב ירושלים נחקרים אנשים. איך יש שם צינוק (מטר וחצי על מטר וחצי) ויש שם ”ארון" (תא צר בגובה אדם). ויש שם גם "קבר” (60X80X110 ס”מ). ואיך מכניסים לתוכם את הנחקר לזמן ממושך. ומוציאים אותו שבור ומגואל בצואה, ומלבישים עליו שק ומכים אותו עד הישברו. אז מחתימים אותו על הודאה, כתובה עברית שאיננו מבין.

איך יום יום ולילה לילה נחקרים שם עשרות אנשים, וגם נשים וגם קטינים, מי שאינו מאמין יחפש וימצא ויקרא את חוברת ”בצלם" (יוני – יולי 1990). דו"ח התלונה שלהם הוגש לחקירת המשטרה. וכמו תמיד ”החקירה טרם הסתיימה”.

לא נוכל לומר שלא ידענו. הכל בשמנו ובהסכמתנו. הכל לפי החוק. הכל לשם הביטחון. והכל למען ירושלים ולתפארת מדינת ישראל.

אלמלא ש"הצינוק”, "הארון”, ”הקבר” וגם "השק” – גדלים לבסוף. ואפילו מרחיקים לכת. והמרחק בין חקירות ”השק" בתאי המעצר, ובין התפרעויות ה”מוות לערבים" ברחובות – אינו גדול. והקשר בין שילוח הפחד והשנאה הזאת ובין שילוח טילי הפחד והשנאה – הוא בדיוק הרטוריקה של אספסוף הפחד והשנאה.

כשיגמור העולם למגר את משטר הרודן בעירק – ויחזור אל גבולנו ללחוץ עלינו להתחיל לזוז לעבר פתרון הפחד והשנאה, פתרון שפחדנו ושנאנו לשמוע עליו מרצוננו הגאה.

יזהר סמילנסקי, עתון 77, 23.2.1990

 

לא יהיה מנצח אחד

לסכסוך היהודי־ערבי לא יהיה מנצח אחד אלא שנים, או שלא יהיה אף אחד.

זה סכסוך שאין בו מנצחים אלא מתפשרים, ובפשרה הניצחון: לא זה יקבל הכל ולא זה יקבל הכל – אבל זה יקבל את האפשר המספיק וזה יקבל את האפשר המספיק. ההסכמה לכך היא הניצחון, ואילו התאווה להיות מנצח יחיד היא שעושה את הסכסוך לחסר תוחלת, לאכזרי ולנצחי. התאווה להיות מנצח יחיד היא שמסנוורת עיני שני הצדדים עד שהם מאבדים את חוש המציאות וכל צד מתחיל לראות את האחר כאילו אין שם אנשים אלא רק מין יצורים חד־ממדיים, בעלי רק תכונה אחת (איבה), רק מהות אחת (האוייב), ורק המחשה של אידיאה שנואה אחת (פלשתין או ציונות) – בעוד שאת אנשי "הצד שלי" רואים כאנשים ממשיים, עם בעיות ממשיות, מצוקות ממשיות ותקוות ממשיות.

ברור, על כן, איך נראית עכשיו המלחמה בעיני שני הצדדים: מלחמת האדם הממשי בצללים ובדמונים. אם לחטוף אבן ממשית מידי אדם ממשי, איך זה לחטוף אבן ממשית מידי "רוח האויב"? ואם לחטוף מקל ממשי מידי מכה ממשי – איך זה לחטוף מקל ממשי מידי "רוח השנאה"?

וכן, מוזר ככל שייראה, נלחם צד ממשי אחד בצללים הקמים עליו, וצד ממשי אחר משיב מלחמה בצללים המאיימים עליו – ויוצאת מין מלחמה ממשית שבה כותשים צעירים ממשיים צעירים ממשיים, בלי שאלה מודים בממשות אלה, אלא רק צללים מכים דמונים ודימויי שנאה חובטים בדימויי איבה.

ואולי ברגע שכל צד יתחיל להודות בממשותו של הצד השני, בממשות השני, בממשות האנשים, בממשות טענותיהם, בממשות זכויותיהם, בממשות סבלם ובממשות תקוותיהם, אולי ברגע שיכיר כל צד שלא יוכל להיות כאן מנצח אחד אלא שניים – אולי אז גם יתחילו לראות אדם את אדם, ויד אנוש תמצא את יד אנוש, ואולי זה לזה יאמרו אז: די, בוא נשב יחד, למצוא עצה יחד.

יזהר סמילנסקי, דבר, 21.3.1988.

הוי כל מושכי הקרקע מתחת לרגליים

 מה יהיו פני המדינה בעשור הבא, מי אני שאדע. אינני יודע מה יהיה עד הערב, ואינני יודע גם מה יהיה עד שארד מכאן, הרחמן ירחם.

מה שאני יודע זו הדאגה. לא דאגה מופשטת איזושהי, ולא דאגה פרטית להישרדותי בעולם המדאיג הזה, אלא מועקה קשה על הלב, מועקה שכל משככי הדאגות המצויים אינם משביתים אותה, מועקה עד חולי, דאגה למשהו גדול ממני ושאני חלק ממנו.

ובקצרה, הרי זו הדאגה למה שהולך לצמוח מן השורש הזה פורה האסון, שהוא הסכסוך היהודי ערבי, שהולך ומחריף ואין לו מוצא. אינני לא מדינאי ולא אסטרטג ואין לי ידיעות מיוחדות בעניין. ועם כל זה, אני יודע היטב, שלא הכלכלה ולא הבטחון ולא החברה ימוטטו אותנו, אלא הסכסוך הזה, אם לא יימצא פיתרון אמת, לא כהמשך לאותו תיאטרון כזב של כאילו שיחות, שאינן מבקשות אלא להעמיד פנים של מגעים, כשאינן אלא דחיית זמן וסחור סחור, והתעסקות סרק שצריכה רק להרגיע את התובעים מבית ומבחוץ, ולשמש הסוואה עלובה לכוונה הגדולה לשבת ולחכות עד שהערבים יבואו להיכנע ללא תנאי, ושלכניעה הזאת יקראו הסכמה דו־צדדית.

והדאגה אינה רק מפני התגובה הצפויה של הערבים ושל העולם על התעתוע הזה, הלובש פני שיחות שלום, שעלולה להיות גם תגובה של דם ואש, כשכל המזרח התיכון הולך ומתחמש כמו מטורף, ושיכולה להיות קור עז יותר נושב מאירפה ודחייה כלכלית בוטה יותר, וכמובן יותר התרחקות ויותר ניכור מצד אמריקה, כולן צרות אמיתיות וידועות. הדאגה היא מפני שאין מה שיכול להמיט אסון כללי על הכל – יותר מהמשך הסיכסוך הזה בלי הליכה לפיתרון מוסכם.

והחשש איננו רק מפני ההמשך חסר התוחלת של החיכוך האלים בין הפלסטינים ובינינו, ולא רק מפני התקשחות הוויכוחים הפנימיים בין הצדדים הפוליטיים בתוכנו ועד כדי סכנת פירוק הזהות הלאומית המשותפת, ולא רק מפני ביזבוז משאבי המדינה על שגיונות ועל בזיונות, ולא רק בגלל האפקט המצטבר יותר ויותר בבלימת העלייה, בהגדלת האבטלה ובהקצנת הפערים החברתיים – וגם לא רק בגלל השחתת נפש הנוער שלנן בשטחים, ובהתרגלות שהם צריכים להתרגל לבלתי־נסבל, כשהם משרתים כסרדיוטת של כיבוש אלים ומיותר.

הדאגה היא למקום שאליו מגיע בהכרח כל מי שמושך קרקע מתחת רגלי היושב עליה. מפני שכל מי שמשך בעבר וכל מי שמושך היום קרקע מתחת רגלי היושבים עליה, במוקדם או במאוחר ממיט עליו את האסון, האסון ללא מיפלט ובלי תקומה ממנו.

כי מעולם לא קרה עוד שמשכו קרקע מתחת רגלי היושבים עליה, בלי שהדבר לא המיט אסון על המושכים, מיידי או מתמהמהה. ואם יש ביניכם היסטוריונים ובקיאים היושבים ומפקפקים בדבר ובנחרצותו, ויש להם מייד אין־ספור סיפורים על יחידים ועל עמים שמשכו להם קרקע מתחת רגליהם, והשמיים לא נפלו על המושכים אלא רק על הנמשכים, והמושכים רק שחוק מילא פיהם כמי שזכו מן ההפקר וניצחו – במה דברים אמורים? כשגם משכו את הקרקע וגם השמידו את יושביה עד האחרון בהם. כפי שעשו להרבה אינדיאנים, וכפי שעשו להרבה שבטים אפריקאיים, וכפי שעשו איזבל שלנו ואחאב לנבות: לרשת ולרצוח, לרשת ולהשמיד, לרשת ולמחוק את זכרם – זו דרך המלך הצולחת מימות עולם, לרבות הפסוקים המוכרים לנו "קום רש" ו"בוא רש" יחד עם מחה תמחה – שמנצחים ומאשרים בקדושה כי רק דרך רשעים תצלח, תמיד ועד היום. כי ימין אדוני נאדרי בכוח, וגם ימין הכובשים. אברהם אומנם קנה אחוזת קבר במשא־ומתן ובארבע מאות שקל כסף, אבל "בואו ורשו את הארץ" ו"עלו ורשו את הארץ" יעיל יותר, ובעיקר אם גם מחה מוחים והכחד מכחידים את יושביה הקודמים.

משיכת הקרקע מתחת הרגליים היא סיוט האדם הקשה מכולם. מאז העפת התינוק הזועק בידי דוד מתמוגג, מאז נטישת הקרקע מפני בצורת כבדה, מאז עזיבת הארץ מפני ההגליה מעליה – הסיוט של ידיעת השתמטות הקרקע, של נפילה אל בלימה, איבוד היציב, אבוד המוצק, איבוד השייך לך בשייכות ראשונית בסיסית, כמו המשפחה שלך, כמו הבטחון שלך שיש נמל בסופו של כל ים, כך במיתוסים, וכך בהיסטוריה, וכך בחיי יום יום, וכך מימי קין והבל והרצח הראשון, וכך עד בכלל, וכולנו יודעים.

מי שמשכו לו את הקרקע מתחת רגליו – העולם נופל לו תחתיו ונופל לו עליו, מפסיד את חייו, את כבודו, את זהותו ואת ערכו. ואם יש אסון בעולם, זה האסון. לא רק כהפסד קניין אלא כהפסד רשותך לקיום. כמחיקת טענתך לזכויות. זה ביטולך וזה איונך. ברשימת הגרוע מכל, המפחיד מכל, המחריד והממש את המבהיל – באים הגירוש, ההגליה, ההרחקה, ובא המנודה, והנטוש, והתלוש, והעקור, והפליט, ומחנה הפליטים, ושיירת העקורים, והמושלכים, והרמוסים, וההפקר לאובדן, ואובדן הבסיס שלך, אובדן הנקודה הארכימדית שבלעדיה אתה אבוד, שווה לאפס, מועד וכושל ואין תקווה, וכלום לא יפסח עליך כעת, לא השפלה ולא רעב ולא מחסור, ואתה יתום ואלמנה וגר, ואתה לא חשוב, והכל רק חסר ערך, וחסר מוצקות, ויום המחר, והעולם, וההגיון, והסדר, והאמונה, אין כלום, ואין לך עוד אלא יש רק אין.

אלא שכאן מפסיקים ושואלים אם הציונות לא היתה מנשלת מאז ראשיתה, ואם לא מונים בה את המעשים שמראש שוללים את צידקת חזקתה. לכאורה, כאילו כן, אבל היסטורית לא כך. חלקים גדולים של הארץ לא היו מיושבים כלל. ואילו הקרקע שנקנתה נרכשה במשא ומתן בין הצדדים, בלי שמעבר לגב הקונים עמד הצבא וזרועות הכוח, והיא לא נרכשה ביחסי כובש נכבש, ויחסית גם לא נוצר אז חיכוך של ממש בין הצדדים, אלא בהתפרצויות הולכות ומתחזקות מפעם לפעם, וגם עד שנות השלושים לא נמנו אלא רק כשש מאות טענות על נישול, ועד קום המדינה שרר כאילו כמעט איזון יחסי בין הלקיחה היהודית והנתינה הערבית, כשהזהות הלאומית הפלסטינית עוד לא נתגבשה במפורש, אלא רק צעד בצעד עם התממשות הזהות הציונית.

ואילו לאחר שקמה המדינה נפתחו פתאם שטחים ענקיים להתישבות, מהם לא נושבים מעולם, מהם שתושביהם ברחו, ומהם שתושביהם הוברחו, ועדיין החיבור בין המנשל ובין המנושל לא החריף, וכך עד מלחמת ששת הימים, כשריכוז הפלסטינים נשאר ברובו הגב ההר וברצועת עזה, וההתישבות היהודית התחככה והגיעה עד לנקודה הקריטית, בערך בקו הירוק, שמעבר לה כל תזוזה פנימה כבר היא איום מפורש במשיכת הקרקע מתחת רגלי היושבים עליה, וכל משיכה חודרת ממש לתוך לב הישוב הערבי מדורות, ונדחקת בגסות לתוך עצמותיהם, וגם כשמתיימרת להראות ניירות חוקיים לפלישתה תמיד היא נשענת על כוחו של הכובש, ועל הכוח במשמעותו המיידית הפשוטה והברוטלית: על כוח הכוח. נכנסים לסילואן, זורקים המשפחה שגרה שם, ובריקודים עם ספר תורה מיילל שמע ישראל, תופשים את מקומם, ולניירות הקניין שהציגו לא היה שום ערך אילו לא עמד בצידם גם משמר הגבול, כשם שאין ערך לניירות הערבים בעלי הבתים בקטמון כשאין לצדם גם איזה זרועות בטחון, שבלעדיהם לא היו הפולשים מעזים לעשות מה שעשו בחוצפת כובשים. הכוח איתם, החוק איתם, חזון ישראל מעליהם, ולזרעך נתתי את הארץ הזאת לרגליהם, גם כשבכור זרעו של אברהם הוא ישמעאל.

אין בזה חידוש גדול. הוי בונה ביתך בלא צדק, והשואפים על עפר הארץ, וגם והושבתם לבדכם בקרב הארץ, והרבה שכמותם, כבר היו ידועים על גב ההר הזה עוד בימים רחוקים ולא מפוארים. וידועות גם התוצאות המדכדכות. ואילו את משיכת קרקע תחת הרגליים לעולם לא שוכחים. לא אדם ולא עם. לא כשמשכו אך זה אתמול ולא כשמשכו הרחק במעמקי הזמן העתיק. לא שוכחים ולא סולחים ולא מוותרים. שאלו את העם היהודי, למשל. לא שוכחים עוול מלפני חמש מאות שנה והוא לא מתיישן, ולא עוד אלא שגם קורה ויום אחד מגיע יום שחוזרים ושבים בו הביתה, אל הבית שנלקח ושנהרס ושיושביו גורשו ממנו בכוח, מפני שזהו, בדעת האדם ובדעת העמים, זהו תמצית משמעו של הצדק, ושאלו את העם היהודי.

מפני שקרקע איננה רק הקיום הגלוי שלה, אלא תמיד היא גם הקיום התת שרשי, שם למטה בבלתי נחשף, במעמקי האפל הלא נודע, עם עונות השנה ועם טבע היותה, עד שלקיחתה מזעזעת עד תהום ועד תוככי אפלת דמו של אדם, ועושה לו דם שחור, ולא לחינם התקינו את שנת היובל, כדי שתחזור הקרקע לבעליה הראשונים.

וכך, סופו של כל מקום שמשכו בו את האדמה מתחת רגלי יושביו – שיושביו, אם רק לא הוכרתו ונכחדו, יהיו הולכים אליו. בין אם זה עם ישראל מגלות אלפיים שנה ובין אם זה האינדיאנים, אם עוד לא נכרתו או לא נתנוונו תומם, ובין אם אלה משולחי יהודה ושומרון מלפני אלפיים שנה, ובין אם אלה משולחי חברון ושכם תמול שלשום, לרבות משולחי הכפר ברעם, למשל, ואלה שמושכים היום את הקרקע מתחת רגלי היושבים עליה ונראה להם שהדבר אפשרי, ושהממשלה לימינם – אינם מעלים בדעתם איזה שדי שאול ומלאכי עליון הם מקוממים עליהם. איזה כוחות היסטוריים, ואיזה כוחות של צדק שעוותו, הם מעוררים עליהם, עד שיפול האסון, זה שאין תקומה אחריו, ואין מפלט מפניו. אם העולם הוא עולם שלצדק יש בו מעמד, ואם האדם הוא אדם שלכבודו יש ערך, ואם העם הוא כזה שיש דברים שאסור לו לעשות גם כשיש לו בידיו כוח – ולדעת שמי שמושך קרקע מתחת רגלי זולתו מושך עליו אסון. ולולא דלותי הייתי אומר, הוי כל מושכי הקרקע מתחת רגלי היושבים עליה – הנה ימים באים…

ואילו אלה שלקחו מהם ומשכו להם את הקרקע מתחת רגליהם, גם אם בתחילה הם רק המומים ונדהמים ורק חלשים ואובדי עצות – הם לא ינוחו ולא ישכחו ולא יסלחו ולא יוותרו. ובלי להצדיק אף מעשה אלימות שעשתה האינתיפדה, הרי היא אופן מאבק של עם שמאיימים עליו במשיכת טוטאלית של כל הקרקע מתחת רגליו. ומי יודע, אילו עשו לי או לך ככה, אם לא היינו יוצאים ונלחמים שבעתיים.

רצח נורא אחר רצח נורא מזעזע את כולנו יום אחר יום, ובלי להשלים בכלום עם הנורא הזה, אין מנוס וצריך לשאול ממה כל זה מתחיל וגם איך כל זה יכול להיגמר? שאין לזה תשובה אלא רק שהכל מתחיל ממשיכת הקרקע, והכל נגמר כשאין עוד מה להפסיד חוץ מחיים השווים לדומן – ושצריך כעת להפסיק בזה לגמרי, לא מפני שאין לנו די כוח להכות ולהעניש ולסגור ולדכא כל אחד ואת כולם – אלא מפני שאת זה לא פותרים בכוח וגם לא ביותר כוח, אלא אם כן הולכים להשמיד אותם את כולם. ושבמקום לרוץ ולהכות עוד יתוש ממאיר אחר ועוד יתוש ממאיר אחד, צריך לייבש את הביצה.

ויוצא, שקודם לכל השיחות ולכל הפגישות – צריך להפסיק למשוך, ולחדול מאיים במשיכת הקרקע, ושצריך ללכת למשא־ומתן בלי למשוך ובלי לאיים במשיכה, ושצריך לשלול את אלה שעושים כך ולהתערב להם בכל מעשי משיכת הקרקע שלהם, ולעכב אותם ולהפריע להם ולהוקיע אותם, ושלא להיראות עוד כאותו השועל שעוד הטרף בפיו והוא מושיט כפו […] לשלום. […] להפסיק לא בגלל האמריקאים, ולא בגלל איום הסקאדים המשוכללים של עמי ערב, ולא בגלל איומי אירפה, ולא בגלל איזה לחצים כלכליים ופוליטיים – אלא בגלל עצמנו, בגלל הבושה להיות כובשים שודדים, בגלל ההחלטה שלנו לכבד את שיווי־המשקל הבסיסי שבני־אדם חיים בו ושעושה שהעולם יוכל להיות מקום לחיי בני־אדם, קודם שיהיו מאבדים את צלמם האנושי – שרק הוא עושה שהארץ תהיה סובבת לבטח סביב השמש, ושמשיכת הקרקע מתחת רגלי אנשים ונישולם או הזזתם בלי הסכמתם ובלי הקח־ותן ההדדי והאנושי הרגיל בעסקי בני־אדם, מתוך הסכמה ומרצום חפשי – סופה שהיא נכשלת, ושאימפריות אדירות כבר נכשלו, ומעוזים כבירים של כוח כבר קרסו, ושליטים כל־יכולים כרעו, נשמרו ואבדו, וצריך שנדע היטב כי כך זה, ושכל מי שמושך קרקע מתחת רגלי היושבים עליה – מושך על עצמו אסון שקשה לקום ממנו.

אסון שאינו רק מפלה פיסית, אלא, ובעיקר, הוא מפלת האנושי שבאדם והוא ביטול היהדות שביהודי, והוא שעושה אותו מאוס – כי הלא אין זו רק פוליטיקה ולא רק ביטחון ולא רק מלחמה על נכסים. זו התרבות שלנו, זו העמדה שלנו כלפי בנינו, זה טעם היותנו כאן, נפש היותנו: אסור למשוך.

וזה על כן, מה שצריך לעשות היום, ללכת ולסובב בכל מקום ולחזור ולחזור על הפסוק הזה תמיד ובכל מקום בלכתנו בדרך ובשבתנו ובקומנו: שאסור, שאסור, בפירוש אסור, ושלא, שלא, שלא למשוך את הקרקע מתחת רגלי היושבים עליה. בשום פנים בשום מקום.

וש – – הוי כל מושכים הקרקע מתחת רגלי היושבים עליה.

ס. יזהר, ידיעות אחרונות, 24.7.1992
דברים בכנס האגודה הישראלית למדע המדינה, באוניברסיטה העברית
בירושלים, 9.6.92

דפים כואבים

א. אין כיבושין לחצאים

או שאנחנו כובשים – ואז יש לנהוג ברגל רומסת של כובשים ובלא רתיעה. או שאנחנו לא־כובשים – ואז יש לנהוג בדרך המוליכה למשא־ומתן, ובלא רתיעה. אבל אנחנו לא זה ולא זה, ואנחנו גם זה וגם זה. אנחנו משחקים לא־כובשים כשאנחנו כן־כובשים, ורק לא מעיזים לדרוס, גלוי ובלא מעצורים, ככובשים, ואנחנו לא־כובשים שלא מעיזים להסיק מסקנות וללכת גלוי לקראת משא־ומתן.

אנחנו מנסים להיות כן־כובשים שמעמידים פנים כאילו הם לא כובשים. מנסים להטעות את עצמנו, את הערבים ואת העולם חצי כובשין וחצי לא־כובשים.

ולא עוד, אלא שמבקשים להיראות בעיני עצמנו ובעיני עולם ככובשים הגונים: כובשים מאד הומניים, כובשים ליבראליים לא כובשים אלא רחמנים בני רחמנים.

התוצאה: כובשים רעים, ולא־כובשים רעים. והתוצאה: הרע שבשני העולמות. והתוצאה: היתקעות בחולירע – אי־הכרעה מתמשכת.

ב. טלטול המוח

מה הטוב שיכול לצאת מכל המהומות והתסבוכת הקשה שירדה עלינו כעת?

שאולי תגרום לטלטול המוח שלנו ושלהם.

ברור שקרה דבר ששינה את המציאות ואת הבנתה מתמול־שלשום. וכל מי שלא ניזקק לבדיקה מחדש של עמדותיו ושל דעותיו הקודמות, לאחר כל מה שקרה בימים האחרונים בכל נושאי היסוד שבין היהודים לערבים – או שהוא חסר עמדה או שהוא חסר דעת. ומכל־מקום מוח אטום.

משני צידי העימות הקשה הזה, יהודים כערבים, אי־אפשר שלא קרה כלום לעמדות שהיו מקובלות עליהם עד אתמול.

המכות ומכות הנגד, ההתעוררות והנסיון לבלימת ההתעוררות, הטלטלה והנסיון להחזרת שיווי המשקל – הן הזדמנות גדולה לראות דברים מחדש. להכיר מחדש עובדות שונות, ולהסיק מסקנות הכרחיות.

שאלות כגון, עם מי נשב לשיחות ועם מי לא נשב, על מה נדבר ועל מה לא נדבר, מהו הקו שמעבר לו לא נוותר ומבית לו אפשר להתפשר – על שאלות כאלה וביוצא באלה – טלטלת מוח: לבדוק מחדש, לחשוב מחדש.

כי תהיינה המסקנות מה שתהיינה, נראה כי מסקנה אחת מוצקה אי־אפשר שתחסר מהן:

שאין ולא יהיה פתרון בלי ויתורים לא קלים. היהודים יצטרכו לוותר והערבים יצטרכו לוותר, ולא אלה יקבלו את מלוא חלומם ולא אלה. ומה שיקבלו אלה ואלה הוא: פשרה.

ושעל־כן, בכל מקום של מהומות צריך אולי להשאיר מודעה קטנה מעין זו: די להכות. יש פתרון לסכסוך. יש תקווה לשלום. הפתרון הוא פשרה. והפשרה היא השלום.

יזהר סמילנסקי, דבר, 14.2.1989