לא

לא צריך לזרות כעת מלח. אבל בשום אופן אסור לתת להירגע. מפני שכעת הנה נכנסנו לתקופת החושך, וכדי לצאת אין אחרים מלבדנו: להוליך לקראת השלום. להוציא מן הקיפאון ולהתפקח מן "הנדמה לנו".

וכמו אותו אב שביתו נהרס – והוא חייב לקום ולעשות, ואינו יכול שלא אלא רק לקום ולעשות: כן השמאל הציוני חייב כעת להתחבר ולהתכונן למאבק הגדול. ואולי דווקא המאבק הזה יטלטל אותנו היטב, ואת כל המדמנה המעופשת שלנו – ורק המאבק הזה לא יתן ולא יניח להם – לכל בעלי הידים הגסות ולכל בעלי הזיות הרשע – להוסיף ולהרוס את הארץ להוסיף ולקלקל את העם ואת נפשו.

ושיהיה קול הולך כעת בארץ: מתגייסים למאבק.

יזהר סמילנסקי, 1988

והוא ימשול בכם

שר בטחון אינו בשביל להורות לחיילים איך להפעיל יותר כוח – שר בטחון הוא בשביל להראות איך פתרון מדיני מונע את צורך השימוש בכוח. שר בטחון הוא השר הממונה על מציאת הדרך שלא להפעיל כוח, שלא תיקרה מלחמה, שמהלכים מדיניים יבואו במקום מהלכים צבאיים.

אילו מתחילת פרוץ המרד הפלשתינאי היה ברור לכל הצדדים שהנה הולכים להיפגש ולהידבר, היה כל מה שבא אחר כך שונה, אלמלא שאין בעולם "אילו" ויש רק מה שהיה. ומה שהיה הוא אסון מתמשך, שככל שנתפתל – אנחנו ממולכדים בו.

כנגד מה הורה שר הביטחון להפעיל כוח? כנגד המרד הפלשתינאי בכיבושו. קודם כל, תבע, יש להחזיר את החוק והסדר, כשהקשר בין חוק וסדר ובין עם מורד כנגד כובשיו – הוא כקשר שבין רעידת אדמה ובין סדרי הרמזור, והתקנות לשעת חירום ממצות את השימוש החפוז והלא־בורר־באמצעים שנוקט כל כובש במורדים כנגדו, רשותו לכבוש אותם היא הבלתי חוקית, וצריך רק להיזכר בישוב ובבריטים.

וכשבאים להצדיק את השימוש הלא־בורר־באמצעים כשימוש לפי החוק – קובעים כי הכיבוש הוא החוק והכניעה לכיבוש היא הסדר. וזה העיוות, שלא בתום לב, בקריאת המאורעות. כי לא כל מיני מתפרעים עושים כאן מעשים לא חוקיים, אלא עם התעורר כאן לתבוע את שחרורו, לשנות את הסדר הבסיסי שלפיו מתנהלים היחסים בין כובש לנכבש.

מי שאת זה לא ראה – ואכן לא ראה, ולא רצה לראות – לא הבין מה הוא עושה, וכל מה שעשה לא היה אלא נסיון לשבור את המרד במקום ניסיון למצוא לו פתרון היסטורי. ממש ההחלפה הזו של מהלך היסטורי גדול במהלך טקטי קטנוני, היא בדיוק חוסר החכמה הבסיסי של השר ושל ממשלתו.

מפי מי יצאו המילים "לשבור את העצמות"? רק חקירה מוסמכת תוכל לקבוע. אבל איש לא יוכל להכחיש שהן נשמעו באוויר הארץ כהוראות, ושאיש מן הממונים על החיילים לא התרגש מתוצאותיהן, אלא שהמכות שהיכו החיילים – לא שברו רק עצמות אנשים כפותים. הן שברו משהו חמור מזה בנפש הנוער שנצטווה להכות. חמור, לא רק מפני שהיתה גם ברירה אחרת מלבד העימות המיותר הזה – אלא מפני שנקבעה כאן נורמה של מותר שהוא תכלית האסור. ועוד איננו יודעים מתי והיכן יצוץ זרע הפורענות הזה שנזרע אז בהפקרות.

שבירת עצמות פירושה לא רק הכאבה בשעת ריתחה, אלא גרימת חבלה בלתי הפיכה בדם קר, ושבירת עצמות אינה רק שבירת העצמות הפריכות של האדם הזה השוכב כפות לרגליהם על הארץ. שבירת עצמות היא גם הזריקה שזורקים למעצר המוני אדם, בלי לדייק בהליכים משפטיים, וגם ההרס שהורסים בתי משפחה על חשד במעשי הבן, וגם הגירוש שמגרשים על חשדות חשאיים וגם סגירת בתי ספר למשך שנה, וגם גביית מיסים כהפגנת שרירים וגם טרטור עם שלם והשפלתו וגם התעללות בזכויות היסוד של אדם. לא שהפלשתינאים היו צדיקים ולא עשו מעשים נוראים תוך כדי מאבקם – אלא שהם היו הנכבשים שנאבקים להביא לסיום הכיבוש. ועדיין זכורים מעשים שעשו יהודים כשביקשו להשתחרר מן הכיבוש הבריטי.

לשבור עצמות – זו מדיניות ולא פרקטיקה. זו תשובה של בעיטה בתביעה לזכויות. וזו התוכנית איך להביא רגיעה בלי להביא פתרון.

והתכנית המקורית איך לא לעשות כלום ורק להעמיד פנים של עושים לקידום השלום – היא יוזמת הליכוד והיא הולמת את הגיונם הפוליטי. התכנית איך לגרור גם את מפלגת העבודה ליוזמה זו היא האמצאה המקורית של הטוענים היום לראשות העבודה. עם הליכוד יש רוב. נתפשר פה ושם על ניסוחים אחדים ויחד נלך לעשיית שלום שאיננו השלום ולעשיית פתרון לסכסוך שלא יהיה הפתרון. הרוב המוכן שיש עם הליכוד מעביר על הדעת. עם רוב כזה גם אפשר להטעות את העם ואת העולם. לא את המציאות.

כעת יפיצו את ההכרה שהולך ובא על ישראל מצב חירום (בלי לומר באשמת מי), כעת יפיצו את ההכרה שרק מנהיג חדש יוכל לקדם את מניעת החירום (בלי לומר מה עשה המנהיג הזה עד עתה) – ואז לחבור אל הליכוד ולעשות שלום עם האנשים הכפותים לרגלינו. מנהיג שהוכיח שאין לו ראייה היסטורית אלא ראייה של תקנות לשעת חירום, שאין לו רגישות לאנשים ולא יחס לסבלם ושאין לו דמיון מעבר למצוי ב"זה מה שיש" המצוי, ושבשעה שהכפופים לו עשו מה שאסור לעשות, הוא רק נהם: הכל לפי החוק – גם כשאין שום חוק בעולם שאוסר את הזכות הטבעית לחופש, וגם כשאין שום חוק בעולם שמתיר לעשות את המעשים האסורים שעשו ושהורו לעשות בשמו.

מה שאולי יקרה בארץ לבסוף, לאחר שהעולם יכפה את ישראל להתחיל להידבר עם הפלשתינים על פשרה סבירה – היה יכול לקרות עוד לפני שלוש שנים מיוזמתנו. על ראשו של מי איפוא רובצים שש מאות האנשים המומתים האלה, ובהם תינוקות, ילדים, נערים, נשים ואנשים (מקצתם הומתו בידי אחיהם) – אל מי צועק דמם מן האדמה?

מה שהולך וקורה אצלנו היום הוא מהלך ההשלמה של העם היהודי עם מה ששולל את ההיסטוריה של העם היהודי ועם מה ששולל את היתרון של העם היהודי. צרות מוחין, קהות לב ואגואיזם נפוח. וגרוע מכל, קשיות המצח במקום מחשבה, הביטו במראה יהודים, ולכו לבחור לכם מנהיג.

יזהר סמילנסקי, ידיעות אחרונות, 17.7.1990

על מילים אלימות

הסמל המובהק ביותר לאלימות הוא האגרוף. האגרוף איננו בשביל לקבל או לתת, ולא בשביל לעבוד או ללטף, האגרוף הוא בשביל להכות: כל האצבעות מלוכדות בו אז לגולה אחת של אלה חובטת. האגרוף הוא בשביל לאיים, בשביל לפגוע, בשביל לקצר תהליכי שכנוע, בשביל להוכיח בלי להוכיח, ובשביל להשיג מיד. אז מה עוד אפשר לעשות באגרוף הזה שבורא האדם עשה כדי שיהיה לו אגרוף?

ואילו המילה המובהקת ביותר לאלימות היא ה"ארור", שהיא קללה על קיומו של המקולל, השבעה לשלילת קיומו, והכרזה על מחיקת זכותו להימצא חי, קללה על מי שמאיים עלי, על מי שלא נותן לי, על מי שמפריע לי להשיג, כדי שבבת־אחת ייעלם, ייכנע ויימחק, ואילו נעשתה המלה לגוף היתה הופכת מיד לאותו האגרוף או לאותה אלת החובטים או לכל מה שבכוחו לכסח סופית.

עוד לא תמו ימי גן־העדן וכבר נשמע ה"ארור" מפי בוראו של עולם, ועדיין כולו טרי, לרבות "ארורה האדמה" שזה עתה בראה מן התוהו. ועוד הוא מצווה בתכלית הקיצור ובלא לנמק "יהיה אור" וכבר הוא ניחם על העולם שברא ומצווה, עם נימוקים, על המבול שיבוא וימחה את הכל, מלבד את קצת הטובים, שמהם, כידוע, אנחנו כולנו, כל הטובים וכל הלא־כל־כך יושבים כאן היום. הכל במילים אלימות.

מילים אלימות אינן באות אפוא רק מחוסר מלים הולמות, או רק ממיעוט מילים רכות, ואינן רק פרי כעס, אכזבה, או רוע מלידה, ואינן רק מלים נמהרות, המוטחות בחומו של רגע – מלים אלימות גם בונות עולם, גם עושות תרבות וגם קובעות את תחזית מזג האוויר. הפקודה החד־הברתית "אש!” עושה דברים בעולם ובחיים והפקודה "חדלו" עושה דברים בעולם ובחיים, כדרך שגם פקודת האלוהים אל עם ישראל בעודו במדבר "קום רש!” עשתה דברים וגם הרחיקה לכת יותר מן המשוער, ומכל מקום, לא פחות מן הביטול שביטלה איזבל את המלך אחאב, כשהיסס אם מותר לו לרשת את כרם נבות – "קום רש!” נבחה אשת הברזל על לב הדונג של המלך, שירד מהר לכרם לרשתו, אלמלא עוכר ישראל, שליח אלוהים, הנביא אליהו, שבמילים האלימות שתכפו ובאו לאחר המילים "הרצחת וגם ירשת" – הובטח לו למלך להכרית ממנו משתין בקיר ולמלכה הובטחו הכלבים ללוק את דמה, והמילים גם נתקיימו במעשים שם בברכת שומרון, כשבאו הכלבים ללוק והזונות רחצו בדם המלך, וראו בספר מלכים א’.

מה זה "קום ורש", או מה זה "בוא רש"? – זה, קח לך בלי רשות מה ששייך לאחר. אתה היורש, אף־על־פי שאינך היורש. אלא שכעת יש לך הכוח ואם לא תהסס תיקח. מסתבר שמי שחי כאן לפניך לא היה די צודק והסימן – שלא היה די חזק. ואין צורך להיות אָלים במיוחד כדי להודות שרק הכוח הוא הצדק, ושבעל הכוח איננו צריך לשום צדק נוסף, ושמסכן הוא מי שאין לו הרבה יותר אלא רק צדק. על שלט המלוכה הבריטי כתוב צרפתית "אלוהים וימיני", לאמור, זרוע ימיני היא זרוע הצדק. אגרופי הוא צדקי וצדקי באגרופי וכך גם נבנתה האימפריה: באגרוף ברזל, ולא בצדק תירש ארץ כי אם באגרוף, וב"רק כך"!

אלימות היא גם המנוסה מן הפחד, היא גם פחדנותו של הפוחד, אבל קודם־כל היא ביטול האחר עד לאינותו, והיא חיסול ה"אני" של האחר והפיכתו ל"הלז" בטל ומבוטל, והיא שלילת היוולדו על־ידי שלילת מולידיו, בהוקעת ערוות אימו ופרסום קלון אביו, והיא דם ה־סְ־סְ־סְ המשתק של לחישת הנחש המופתע, והיא גם הטראח הגדול של מפץ מטען החבלה ו"מכונית התופת" שמן החדשות, ויותר מכל היא ההשבעה המאגית המזעיקה את הכוחות הדרקוניים ממעבה הזמנים והמעיזה אותם מחשכת השאול, לבוא מיד לסגור חשבון.

אבל אלימות היא גם שעת הלקיחה בלי לשלם, שעת ההזדמנות לחטוף בלי להיענש, שעתם הטובה של אוספי השלל, שעת הכושר לאנסים לאנוס, שעת בוזזי כל מלקוח חסר־כוח, ושעת המכים את הקשור, והדורכים על הרמוס. אבל אלימות היא גם שעת היציאה לשטח ההפקר מעבר לסייגים הבנויים, ופתאום והיא נעשית גם לשעת אמירת השחרור הגדולה, לשעת ההתנשפות של המרי, ולשעת דברי המחאה הגדולה.

מלים אלימות מחפשות להן קשב מהיר, מיידי, על המקום וכרגע. הן התפוצצות שעוצרת על המקום, והן הפנייה הקצרה להקשבה מיידית, בכל החושים, במין קשב אחר, חדש, מיוחד, לא נודע עוד, הן עיקוף כל הדיבור הרגיל, השכיח, המצוי, השתוק, והן אזניים חדשה, מבוהלת לעיתים, אל מה שכמוהו עוד לא נשמע, והן גיוס התבוננות חדשה, שחיכתה זה כבר לתגובה חדשה, אחרת, מיידית, כדי שלא יוכלו עוד לדלג ולפסוח על ההודעה החדשה הזו, ולא לחמוק מן המוכרחות של ההודעה הזאת, שיש בה דברים לא כתמול שלשום, ושהפעם הזאת ייאמרו הדברים וזאת הפעם בלי שיינצלו מהן ומתביעתן, ולא מילים כדרבנות נמלצות, אלא פשוט מלים כהפיכת השולחן, מילים כטריקת הדלת, מלים כפיצוץ הנימוסים, מלים שאי־אפשר עוד שלא לשמוע להן ולא להימלט מהן. מלים הקוראות שם למכוסה, החושפות את כל מה שמוסתר לא שזוף, ובזות לנשמר בצינעה. מילים הטוענות כח האמת הבוטה קודמת לכל – והנה, האמת על פניך.

מלים אלימות אינן טענות הזקוקות להסברים, לנימוקים או להתנצלות. הן הצמדת האקדח לרקה, הן פריעת הסדר, הן הנסיעה באדום, הן דיבורו של הילד הרע, של הדווקא, של תדעו לכם, ושל לא איכפת לי, ושתתפוצצו – אבל תשמעו. הן חילול הקודש במכוון, והן הכפירה ביקר לכולם ובמכובד על כולם. והן החזרה אל דלות האמירה ואל הפרימיטיבי, שכאילו כבר גדלנו והרחקנו ממנו, ואל החומר הראשוני ואולי גם הקמאי שכאילו כבר השתכללנו וחכמנו ממנו והלאה, ופתאום והן גם דגל המהפכה והן הקריאה למרד, כשם שהן הרשות לקחת בלי לשאול רשות, כשם הן הכפייה על הזולת להפוך מאדם ולהיות לאובייקט, ולהיות לרק מכשיר, לרק מביא סיפוק, לרק נותן שירות, ורק משמש מה שאסור לאדם לשמש.

הנה, עצור, כזה עוד לא שמעת, אלימות אדם כנגד עצמו סוערת כזו:

ארור היום אשר יוּלדתי בו

ארור האיש אשר בישר את אבי

לאמור: יוּלד לך בן זכר

או מילים מתאבדות, כעקרבים ההורגים את עצמם –

יאבד יום איוָלד בו

והלילה אמר הורה גבר

היום ההוא יהיה חושך

הלילה ההוא יקחהו אופל

או כל אותן מלים מפתיעות, המדהימות בלא יאומן ובאי־אפשר שבהן, נאמר כאילו דווקא הכל כרגיל, כמצוי כאילו וכאפשר:

במפתח שוודי לוטָה מסתרקת

שערותיה קפיצים

לובשת שמלת קורים

ויוצאת לה –

וכעת לא תוכל שלא לשמוע ולא תוכל לומר לא ידעתי כשתשמע אוהבת אחת פרועה כזאת:

עשה בי מעשים

למרות רצוני

הפוך אותי על בטני

משוך את ראשי לאחור

עד שאצווח מכאב

ולא תיפטר מזה במלים ידעניות ולא תחמוק מהר מדי אל ההסברים ההם הכמו אמיתיים, כאילו זה רק סאדו־מאזוכיזם מוּכר ושאר ברבורי הפסיכולוגיה – ולא תשתחרר מצפרני הפנייה הישירה והלא מתחנחנת הזאת הנאחזת בך –

אמשוך ואמשוך

עד שתצא נשמתך

עד שאחנוק אותך

שרה האוהבת באזניך הנדהמות, ומוסיפה ושרה בהתפעלות:

אם היו גדלים בך צימוקים מכף רגל ועד ראש הייתי תולשת אותם אחד אחד בשיני ומותירה עירום

את גופך הלבן והחלק והיית עירום,

או אוהבת אחרת ששרה ועד כלות כוחה לאהוב:

אני אשאיר אותך מֵת אצלי במיטה

ולא אתן שיקחו אותך ממני

ומבטיחה –

אני אגרום לך להתאהב בי

עד שלא תיוותר עוד אהבה

ובמילים הכי ישירות ובלי צביעות:

צבוט את הפטמות שלי, צבוט אותן חזק,

תסטור לי, תמזמז אותי

תלחץ אותי על הרצפה, תרכב עלי,

פתח אותי חזק

שבור לי את המשקפיים

עם ריר חזק ומדמיע

הו אלוף איגרוף שלי

על מין אהבה אחת כזאת לא פוסחים, לא קוראים עליה בנחת לאור הרך של הערב, ותשמע כעת כל עצמת המוכרחות סוף סוף, חזק, ישיר לגמרי ובמפגיע –

קח שירים ולא תקרא

עשה אלימות בספר הזה:

ירק עליו מעך אותו

בעט אותו וצבוט אותו

ובלבד שלא תהיה עוד קורא בוהה אחד נים ולא נים. ולא ברבע הרגש, ולא במחצית הקשב, ולא עוד דבר בין שאר כל מיני הדברים, אלא דבר כגרזן הקרח, כבשורת אסון, ולפחות כשמיעת אותה אמירה ראשונה ששמע העולם ביום הראשון כשנאמר יהי אור והיה אור, ובאותה עוצמה של ראשוניות הדיבור הראשון: אומר ונעשים דברים, מדבר ונעשה הדבר, אומר ויש.

אבל מילים אלימות, כדרך שפותחות דברים הן גם נועלות בהטחה אחת. אין להן כבוד לשומע, ולא שום התחשבות בו, יש להן כבוד רק למשמיע ולדבר שהוא הולך להשמיע. כאילו דברו חשוב לו מבני האדם ומרגשותיהם. כאילו דברו הוא מרכז העולם וההכרח לאמור נותן לו את כל הרשות לומר – אתם תשמעו ולא יעזור לכם כלום. אני וכאבי, אני ועלבוני, אני וכעסי – חשובים מכולכם. ואני אומר הפעם ואתם תשמעו.

האזינו השמיים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. כשבני האדם ממאנים, השמיים והארץ יישמעו ויכריחו אותם לשמוע ללא מפלט. הדבר ייאמר, וכשייאמר גם ייעשה. האלימות פעם היא כמין S.O.S, פעם כמין תוף גדול, אבל פעם גם כמו החוֹלד של קפקא, שסיפר איך הלך יום אחד עם כלבו כשאת הכביש חצה חולד והכלב התנפל עליו ולא היה לחולד לאן להימלט, הכביש היה אטום וחסום מכל צד והכלב כבר מעליו – קס־ס־ס עשה אז החולד קס־ס־ס־ס עשה אז החולד, קריאת הנואש לאחר יאוש. אחרון המעשים שנשארו.

אלא שבעוד שהמילים האלימות יוצאות ומתפוצצות ונגמרות, הרי המלים הרכות הן הולכות נמוך ונמשכות להן, מושכות מלמטה ונמשכות, מושכות ונמשכות להן ובלתי כלות, ויש גם מילים אלימות רק לשחרור הקיטור, רק לשם בריאות הנפש שלא תתפוצץ, לחרף ולגדף ולנשום עמוק – ולהישאר ולהישרד עד הפעם הלא־נסבלת הבאה. וגם זה, שלמפקפקים ולמהססים להם אין מלים אלימות, ולא להמלט המתלבט יש מלים בוטות בנאומיו, אלא למלך ליר ההחלטי יש כל הנאומים שוצפי האלימות על בנותיו, על השמיים והארץ ועל עצמו. רק להחלטיים יש בוטוּת, ולמהרהרים אין אלא האולי, אולי ועוד אולי ועוד אולי, והרבה שלוש נקודות והרבה התחשבות בכל ובשומעים, ואלה, אפילו כשהם בטוחים בטענתם, הם פותחים ב"הנה נא הואלתי לדבר אל אדוני ואנכי עפר ואפר, אולי….” וב"אל נא ייחר לאדוני ואדברה, אולי…” ושוב: ב"אל נא ייחר לאדוני ואדברה אך הפעם, אולי…” – זו שיחה של זה עם זה, זו הודאה בשניים, זה אומר וזה אומר, ויש אולי ועוד אולי, והעולם מתקיים בזכות האולי, גם כשהעניין הוא פיקוח נפשות.

ואם בין אדם לאדם האלימות היא לקיצור הדרך, והיא כפיית הקשב, והיא בטול האחר ביחד עם ביטול סדרי השיחה, הרי בין דעות ואמונות האלימות היא כמעט סוד הנצחון – והאינקוויזיציה היא המצאת אנשי הרוח האידאולוגיים, וגלגל העינויים ומרתפי החקירות נוסדו והשתוללו לשם שמיים ולכבודו של האל האמיתי שאין בלעדיו, הרחמן והרחום, כשבחוץ הולכים ומערימים את עצי המוקד לשריפת עוד כופר חי.

וכשנמצא פתאם מישהו שאומר בקול את מה שרבים חושבים בשקט או רק מלחשים באפלה – רואים אותו כפורץ גדר וכמלעיז על ביתו וכמוציא דיבת משפחתו החוצה. פתאום ומושגים מיוחסים וחסיני ביקורת מתגלים מרוטי נוצות. פתאום וערכים מקודשים נחשפים ללשון השוק, […] אלימות רואה צד זה כמעשים במלחמת השחרור, ומה שצד זה רואה כמעשים במלחמתו נגד כיבושו, רואה צד זה כמעשים של איזה חיות טרף פרימיטיביות.

מטען החבלה, כידוע, אינו מכוון כנגד אדם מסויים אחד אלא כנגד שייכותו, והאלימות אינה באה אלא כדי לבטל את הלא שלנו, את הלא שייך לנו, ולמחוק את קיומו ואת זכות קיומו. האם האלימות הזו היא רק של צד אלים אחד כנגד הצד השני הבלתי אלים? או יש סימטריה באלימות אף כי לא באמצעיה? אלה נלחמים בסיסמאות על הקירות, ובטרור העושה שימוש קטלני בכל הנמצא להם תחת היד, ואלה נלחמים באמצעות כיבוש צבאי מקיף וכל־יכול כמעט. בין כך ובין כך, בין שני הצדדים האלימים המתנגשים כל הזמן זה בזה, יש תמיד עוד צד אלים שלישי שכל מה שהוא עושה – הוא שאינו עושה, שרואה ושותק, שיודע ואינו אומר, שמקבל את הדברים ואינו מתקומם, לא אם כן ביום שנפגע אישית, זה הצד הנצחי הרואה אלימות ומחריש, הצד השומע שוועות ושותק, הצד הקולט זעקות חמס ואינו זז. וזו אולי האלימות הקשה מכל, והיא זו שבגללה יכולה האלימות לחיות חופשי, והיא זו שעושה את השדה והיא זו שזורעת את נשדה ועושה את המימטרים עליו, ובדיוק היא זו שעושה שהאלימות תהא לא רק נסבלת אלא גם צומחת ומבשילה ועושה את הקמח המר.

כמובן, לא קשה להיות בין המגנים את אלימות הצד השני, וביתר שאט־נפש את כל מעשי הרצח בגרזן, בקילשון ובסכין ובחרב, ואת אח קם על אחיו ואת רצח אח את אחיו או את אחותו בגלל אבק חשדות, ולא קשה להסתייג מכל מעשי הקנאות העיוורת, ומכל האללה־הוא־אכבר והסכין הננעצת, ומכל מעשי הטירוף שטוּף הדם בידי איזה רעוּל פנים ונצור לב – אך קשה יותר ונדיר יותר לגנות אלימות אחרת, את האלימות המוסתרת במרתפים, האלימות שהכל יודעים עליה ומקבלים אותה גם כשהם יודעים שהיא חורגת מכל מה שמותר לה, אותה אלימות פרועה כלפי מי שכבר עצור ותפוש ונחקר, אותה אכזריות גסה בשם החוק ובידיעת החוק, מחוץ לעיני הציבור אבל במרכז העיר, ולא בלי ידיעת כולם וכנראה גם לא בלי הסכמתם.

מי כאן לא שמע על "הארון",

betselem

תא בגודל מטר על מטר וחשוך, סגור כמעט לחלוטין, שמכניסים לתוכו אדם וסוגרים אותו שם לשעות מרובות, כשאי־אפשר לא לעמוד ולא לשבת ולא לשכב, מסריח משתן וזוהם בצואת העצורים הקודמים. גברים נערים ונשים נסגרים בו; או מי לא שמע על "השק" שכופים לשעות ארוכות על העצור ועל הנער ועל העצורה, שק אטום ומסריח, כשידיהם כפותות לאחור; או מי לא שמע על "הפריג’ידר" החשוך והקר והמסריח שכולאים בו בין מכות למכות; ומי לא שמע על "הקשירות" שהחוקרים מומחים להן והנקשר הולך ומתמחה בהן, “קשר הבננה" וקשר הידיים למעלה, וקשר הכסא, והמכות נופלות כל הזמן, מכות מכל קטלוג המכות שהיכו מכים מעולם, וההרעבה וההצמאה וההשפלה – כשלעתים קרובות למדי, נשלח הנחקר מקץ הרבה ימי חקירה למעצר במחנות המפורסמים מחוסר ראיות קבילות למשפט, או לעתים אפילו משוחרר לביתו, כשלכל מרתפי העינויים האלה כולנו שותפים, ובשם בטחון המדינה אנחנו מרשים שיעשו שם את כל מה שעושים באין מכלים, ואנחנו שותפים שותקים כי ככה מבטיחים לנו את בטחוננו, וככה יש לכל חזירות אכזרית אשראי מובטח של שתיקה. וככה האלימות שהכל מדברים בגנותה – נעשתה מקובלת בהכרח לא יגונה.

כי מה בסך־הכל – "מוות לערבים" אלה רק מלים, ו"אללה־הוא־אכבר" אלה רק מלים, ו"בדם ואש" הם רק מלים, וגם "רק כך" הן רק מלים – עד שהמלים הופכות לדברים והדברים הופכים אנשים לדומן, והדומן הולך וממלא את חוצותינו, ומלים אלימות מתערבבות במעשים אלימים, והרשות להיות אלים, פרוע, והרשות למחוק את השני, ולמחוק את אפשרות הדיבור בין השניים ורק לכפות את האחד על השני, או שתקבל מרות או שתימחק – לא משאיר שום מגע דיבור בין השניים אלא רק מגע אגרופים ורק דיבור של אגרופים – עד שהעולם שלנו הולך והופך להיות עולם של רק נמצא אחד, רק אחד יש כאן, רק אחד רשאי להכות, רק אחד קובע תנאים, רק הכל כאן שלו, רק של אנשי שלומו, רק של השבט שלו – ואין עוד בעולם מקום לאף שני, אלא רק אני והדומים לי ורק אני והמשתייכים לי, ורק אני חי כאן ורק אני אחייה כאן, ומי שלא איתי – הוא נגדי.

איזה עולם אלים. בוקר בוקר איזה עיתון אלים איזה חדשות אלימות. סביב סביב ובוקר בוקר. מה עושים כנגד האלימות? מה אפשר לעשות? אבל עוד קודם: האמנם צריך לעשות משהו? והאם גם אנחנו? האמנם גם אנחנו אלימים ולא רק כל העולם שכנגדנו? והלא אנחנו לשלום, והלא ידנו כידוע מושטת כל הזמן לשלום – ומה פתאום אנחנו אלימים?

ובאמת, מה פתאום אלימים, אנחנו אלימים? כל מה שאנחנו עושים איננו אלא רק שאנחנו מושכים את הקרקע מתחת רגלי הפלסטינים שיושבים כאן, ורק מחכים מהם שיקבלו זאת ברוח טובה ולא יגיבו בכעס ובאבן ובסכינים, כי מה אנחנו עושים להם מלבד שמצפים שיקבלו בהכנעה את מה שלא היינו סובלים כאילו עשו לנו, ושאילו חכמו וקיבלו ברוח טובה את משיכת הקרקע מתחת רגליהם הלא מזמן היה כאן שלום ורעות ואחווה, למה לא, שואל השועל, כשידו מושטת לשלום ובפיו עדיין התרנגולת הטרופה, למה לא? מה כבר עשיתי – השיב קין לאל השואל אי הבל אחיך, מה כבר עשיתי, השיב אחאב לאליהו הכועס, והלא אני אעבד את כרמו באופן הטוב ביותר והכרם יפרח ויששום מדבר וציה.

ואם אמנם יש את נפשך לדעת את המעין ממנו שואבת הארץ הזאת העייפה למלחמות את כל האלימות אין קץ המתמשכת אין קץ, ול[מ]ה הארץ כמהה בכולה לשלום והוא לא בא – צא ושאל מי כאן העם המושך את שאריות הקרקע מתחת רגלי העם השני? ואיזה עם בעולם היה מניח לקרקע שלו שתהיה נמשכת מתחת רגליו? ואם לא הגיעה העת, הגיעה גם הגיעה, לחדול סוף סוף ממשוך באלימות צינית את שארית הקרקע מתחת רגליהם, ובמקום שלא להודות בזכותו של השני לחיות כמוך – כן לבוא לקראתו ובוא נא נשב לדבר, בוא נמצא פשרה, ממש באותה לשון שרק היא, כמים השקטים היורדים למעמקים, תהיה עושה דברים שיהיו מתקיימים זה על יד זה ולא זה במקום זה.

אתה כמוני ומה ששנוא עלי לא אעשה לך. ובמקום אגרופי האלימות – בואו ותיפגשנה כפות ידי בני־אדם למגע אנושי.

יזהר סמילנסקי, דבר, 3.4.1992
(מתוך דברים שנישאו במוזיאון תל־אביב, ב 27.3.92)

 

אתם המדינה

אם תכניעו את הממשלה תהיו אתם המנוצחים, ואם הממשלה תכניע אתכם – היא תנוצח.

צריך להפסיק מייד את התחרות הנוראה הזאת מי ינצח. אין כאן צדדים ואין לא אתם ולא הם, זו ספינה קטנה אחת בשעת סופה קשה.

אין אף דרך קלה לצאת מן השעה הקשה הזאת. ולא פרט אחד או אחר הוא שצריך תיקון בתכניות. הנושא הוא עצם הקיום. אי אפשר שלא לראות את חומרת הדברים, נצחונו של צד אחד – כל צד – זאת תחילת תוהו ובוהו.

די להתנפח זה כנגד זה. שביתות והפגנות אינן פתרון. הפתרון איננו יכול להיות אלא רק הכרה בסף התהום ורק שינוי קיצוני בחיינו יומיום: עבודה קשה, ויתורים קשים, והדדיות, ככל האפשר הדדיות.

מי שיש לו יותר יוותר יותר. לא כל הפועלים עומדים בשפל המדרגה הכלכלית. ולא כל עתירי הכוח אינם פועלים. וההדדיות מתחילה בפועלים עצמם.

כמו מה אנו כעת?

כולנו כבר בעצם הנפילה – ורק המצנח צריך להפתח קצת לפני החבטה.

יזהר סמילנסקי, דבר, 11.7.1985

צק נחושת שמעון ודבר

 

הזמן אזל. קום היום ודבר.

דברי אמת סוף־סוף, דברי תביעה, דברי החלטות – וגם דברי תקווה.

אל תתן להחליש, או לדחות, או לעמעם את נחרצות דבריך, דחה יועצים וצק נחושת בדמך: אכזר, החלטי, ללא ויתורים – וצודק.

על הפרק כעת לא רק משבר הכלכלה, גם לא משבר האמון הפושה, אלא ממש פחד קיומי התחיל מחלחל וזוחל כעת בעם.

צק נחושת בדמך שמעון, קום היום ואמור.

ואם לא?… לא, אין ואם לא. זו שעתך.

הארץ מקשיבה.

יזהר סמילנסקי, דבר, 22.10.84

על הנשק לגרמניה

אינני מאושר על מכירת הנשק לגרמניה.
אינני מאושר על מכירת נשק לכל ארץ שהיא, על כל עסקת־נשק שהיא.
אך פחות מכל אני מאושר על קניית נשק; על ההכרח להיות קוני נשק. שאין משמעו אלא ההתכוננות למלחמה שתבוא, אני מתפלל שלא תבוא.
אבל מי שהודה כי חוֹבה להיות מוכן לכל – הוא תובע הצטיידות בנשק; שואף לחדש ביותר, לקולע ביותר, למרתיע ביותר, ומקבל עליו – בין בהרכנת ראש בין בזקיפת ראש – את ההכרח ואת מסקנותיו. מי שמודה כי צרכי הבטחון מתירים כל מאמץ הצטיידות – אינו שואל עוד על מידות הרגש כי אם על מידות הבטחון.
מוסרו של זה אכזרי, ובמצב שאינו מניח לרכישה אלא אך שניים שלשה פתחים דחוקים למדי, חייב המתכונן למחר – בעמדו לפני סכנה גורלית – למהר ולהצטייד, בכל מאדו, בכל דרך אפשרית, ומבעוד מועד, ומידי האחראי ייתבע.
אגי מתקומם כנגד ההכרח הכופה לעסוק בנשק, רואה כל נשק כרע, וכאות לכשלון האדם. אך אין ההכרח שואל כאן את פי. ואין מוצא מגזירת האחריות.

יזהר סמילנסקי, דבר, 3.7.1959

שנה אחת ושלוש יריות

קשה היה לשער כי באותו ערב כשירד יצחק רבין ממדרגות שירת השלום והרוצח קפץ עליו והרגו בשלוש יריות אקדח איזה מין שנה תבוא אחר כך, ואיך הלך ונתגלה יותר ויותר כי לא יחיד משולהב היה הרוצח, אלא היו מאחוריו ציבורים ציבורים גדולים, לא כולם מסכימים להרחיק לכת עד כדי רצח, אבל כולם בדרכים שונות מסכימים לנימוקי הצורך לסלק את רבין כדי לחתוך במכה אחת את מסלול השלום.

ואז באו הבחירות והראו למעלה מכל ספק כי מאחורי כמה יחידים קיצוניים וקנאים מטורפים שזממו והרגו את האיש המוביל, נמצאו רבים עד תדהמה שהיו מרוצים בדיעבד מן התוצאה ועצירת השלום זכתה לתמיכת קצת יותר ממחצית העם, באותו “קצת יותר" שהספיק כדי לנצח בבחירות. כך, שזה שרצח את נושא דגל השלום היה בעצם גיבור לאומי, מגונה אמנם בחצי פה, אבל מבטא, גם אם בקיצוניות, הלכי רוח של עם רב מאד המתנגד לשלום.

וכאן אנו עומדים שנה לאחר הרצח, וחדשים אחדים לאחר הבחירות – רגע לפני השלמת הסכמי אוסלו למעשה, רגע לפני פינוי חברון, רגע לפני השלמת גישושי שיחות השלום עם סוריה העקשנית, רגע לפני התחלת הנסיון לחדול לחיות כמדינת מבצר קיפודי, רגע לפני תום מארת הכיבוש ששיבש את דעת היהודי שנעשה למועל במורשת המוסר של יהדותו, רגע לפני שתתבטל האקסיומה הנוראה שעפר האדמה קדוש מכל חיי אדם, רגע לפני ששאלות הבטחון והצבאיות שתפשו את עיקר מעיניה ומעשיה של החברה הישראלית יפנו מקום לשאלות חיים חדשות, ממש רגע לפני המהפכה הגדולה — נפלו אותו שלוש יריות וכעבור זמן נפלה גם הכרעת הבחירות והכל נעצר – ואנו עומדים עתה בנצחונם של הלא מאמינים בשלום, ושל הלא מאמינים בהסכמים, ושל הלא מאמינים בזכויות זולתם, ושל אלה המאמינים שאפשר לעקוף זכויות על ידי דריסתן, ושל אלה שחושדים בכל ערבי כמאיים דמוני, שמתעלמים עדיין מעצם קיומו של העם הפלשתינאי היושב איתם ומעורב בהם – וכל כך עד שנראה כאילו חצי העם היהודי בישראל אינו מוכן היום לשלום, אולי היה השלום מוקדם מדי, אולי היה השלום מיותר מעיקרו, ומכל מקום השלום נראה להם כסכנה גדולה יותר מן הסכנה הצפויה להם בלי שלום.

וכך נעשה המרחק ביו שני חלקי העם גדול כל כך, עד שמותר גם לשאול שאלה מרחיקת לכת: האם עדיין הישראלים עם אחד? אם אין כאן לפנינו שני עמים שהחוטים האחרונים של השותפות ושל ההבנה ושל הדאגה ושל הסולידאריות, אם אין אלה הולכים וניפרמים כעת לﬠינינו? מצד אחד עומדים בעלי האקסיומה של הבעלות על הכל, מפני שהיהודי הוא תמיד מעל הכל, ומצד שני עומדים אלה המודים בזהותו השונה של האחר ובזכויותיו, ורואים בהסכמים תחליף ממשי למלחמות. ואם מצד אחד עומד עם שמתיר לעצמו לקיחה בכוח ודחיקת רגלי האחר, שבז לאחר ולכאביו ולפחדיו ולקדשיו, אבל את סמלי האתמול שלו הוא מקדש יותר מכל חיפושי הסיכוי לעתיד, הרי מצד שני עומד עם שמודה בזכויות האחר, בוחר לדבר איתו במקום להרוג ולהיהרג, ושסיכויי העתיד הם דוקא הגורם הראשון בשיקוליו – וכך חיים זה בצד זה שני עמים שמדברים בלשון אחת שתי שפות, שמגיבים בשתי תגובות שונות על אותם אירועים, שמפרשים אחרת את טעם היות המדינה ואת טעם יהדותם ואת טעמי חיי היום יום שלהם – ומה עוד נשאר מאחד אותם לעם אחד? מה עדיין משותף לכולם?

עם אחד מדמה כי הוא נוסע כעת בספינה משורינת ומונפת דגלים אל ישמור האל, ועם שני רואה איך כולנו מוסעים כעת בלי מצפן ובלי הגה אל האבדון, ועד כדי כך, שיש כבר רבים שמתפתים לחשוב כי בין הים והירדן יושבים היום שלושה עמים: העם הפלשתינאי, ועוד שני עמים יהודים, נבדלים זה מזה, כפי שהולך וקורה היום בירושלים.

היום זו כבר אינה שאלה של שכנוע, או של עוד הידברות אחת לקירוב הלבבות, הכל כבר נאמר והוסבר וחזר ונשנה ונישלש בנימוקים ובהוכחות ובדם ואש, ויש כנראה משהו יסודי בכל צד שלא מקבל את דברי הצד האחר, וכל צד מבין אחרת, מרגיש אחרת ומסיק אחרת, עד שמה שלאחד נחשב כהישג נחשב לאחר כהפסד, ומה שנחשב לזה ככבוד נחשב לזה כאי־כבוד, ומה שמלהיב את אלה מדכדך את אלה – וכמעט שלא נשאר עוד גשר ביניהם ורק שני עמים שהיו פעם עם אחד, וכעת הם שני עמים בוהים ברגע היסטורי שביר כל כך.

האם יכול היה יצחק רבין, אלמלא נרצח, לעשות משהו מיוחד שהיה עוצר את ההתפלגות חסרת התקווה הזאת? או שהרצחו רק חשף את מה שהיה מפﬠפע כל הזמן מלמטה בבסיס מחצית העם ונתן לו, לאחר עבור הבהלה הראשונה, רשות גלויה להחריב את כל מה שרבין וחבריו ניסו לבנות בכל מאדם? או, האם היה רבין מניח לבחירות להיות מופסדים ככה כפי שהופסדו בחוסר אנרגיה וברפיון ידיים, האם היה מניח להביא עלינו את האסון הזה של הפסד הבחירות? מי יודע. הוא נרצח.

וכﬠת אנחנו בתוך תקופה שאם לא נדע מהר ולא נעשה מהר לשנותה, היא עשויה להיות לא רק תקופת התפלגות הממלכה, לפי דוגמאות כתובות על ספר דברי הימים שלנו, אלא תבוא עלינו תקופת הקרח הגדול. מפני שלא מחזירים גלגל לאחור בהיסטוריה, אלא או נתקעים כלומר מפסידים הכל, או שוב מתחילים לזוז, כלומר מרוויחים הכל.

אם ההולכים בדרכו של יצחק רבין והמאמינים באפשרות שכן יהיה שלום של הסכמים – אם הם אינם מתעשתים כעת, ואם מה שנקרא "השמאל" אינו מתחיל כעת לגלות אנרגיה סוערת, ולאחר שאסור היה לו בשום אופן להפסיד אסור לו עוד יותר להישאר מופסד, והכל עומד כעת רק על האנרגיה שיידע לגלות, ורק על הגיוס הכללי של כולו, כדי להדיח את הממשלה הזאת וכדי לשנות מהר כיוון, אם ציבור ממשיכי המהפכה שנחרבה, לא קם כעת בכל מקום ומקום ומתנער בכל כוחו להיאבק – אם חצי העם הזה רק יוסיף להשפיל ראשו אל עיסוקיו ורק יוסיף להיות נמוך רוח, ורק יתגלה בשפל ידיו ורק יהיה מקונן ומייבב, בﬠוד שחצי העם האחר יהיה מוסיף להתרוצץ שופע אנרגיה קולנית דתית לאומנית – הרי שאותן שלוש היריות שרצחו את יצחק רבין לפני שנה, הרחיקו לכת הרבה יותר ממה שעלה על דעתנו בגרוע שבחלומות.

הקריקטורה שבה רואים את עם ישראל כדמות לא גבוהה במיוחד אבל שמנה למדי ולה יד ימין ארוכה מתנופפת בעוז, ויד שמאל קצרה ומקופלת נכה באין אונים, אם לא נשנה אותה עכשיו מקצה לקצה – עשויה זו להיות לאנדרטא שלנו.

יזהר סמילנסקי, נובמבר 1996

שדה צמיחתו של מנהיג

בחור שנולד בארץ בשנת 1922 מה מצא סביבו כשהוא בשנת 1942? מה היתה אז הארץ, מה היה פתוח לפני בן העשרים, מה חיכה לו?

ראשית הוא, כחבריו, מעולם לא עמדו על פרשת דרכים לבחור להם דרך אישית כבודדים. כל הזמן היו קבוצה שמסלולה כבר נקבע; להכשרה, לקבוץ ולהגנה. ההחלטה היתה של חבורה, והחבורה היתה חלק מציבור מרכזי והיתה גם חלק מאישיותו של כל יחיד. הם לא מצאו עצמם מתלבטים, ובלא פקפוק המשיכו תמיד בקו ישר אחד תמיד; בית החינוך, כדורי ויציאה להכשרה. מעטים חרגו מן הקו בשלב כלשהו, ורבים המשיכו בו כל חייהם. אנשים פטורי בחירה אישית. אנשי הקו הישר האחד. לעתים השתנה אופי הקו – מראהו אבל לא כיוונו; ומאז גן הילדים ועד הקורס בג'וערה היה מסעו האישי של כל יחיד כלול לגמרי בתוך המסע הכללי המשותף.

באותם ימים צריך היה להיות עז־נפש במיוחד ומרדן יוצא דופן, או כופר בעיקר או חולני, ואולי באמת "נמושה" עכברית, כדי לחרוג מן הזרם הגדול, וכדי להימנע מהצטרף אליו ולהישאר יחיד שמחליט לעצמו. כל הילדים הלכו יחד וכל הבוגרים הלכו יחד וכל המבוגרים הלכו יחד ובמין מובן מאליו מתרונן ומאמין אל מחוז חפץ אחד, שלרבים מהם נישאר אותו הקו האחד שלעולם לא זזו ממנו.

שנית, העולם שמצאו לפניהם היה ישוב קטן ומפוזר, מתגונן, חושש מן הבאות, מתחיל לשמוע זוועות מאירופה, עובד בפרך ובעיקר בחקלאות, ארבע חליבות ביום ועונת החריש והקציר די היה בהן כדי להרוג אדם מעייפות, הבתים היו עניים חסרי שום מותרות מעבר להכרחי המצומצם, חילוניים ברובם ומנותקים במופגן מכל סממני הדת, לא סידור בבית לא טלית ולא תפילין, שוללי הגולה שלילה גמורה שלילה שהיתה מנומקת בנימוקים אידיאולוגיים ובנימוקי שריפת הגשרים אל העבר, חיים בתחומי עצמם, ובין דור ההורים ובין דור הבנים לא היה תהום, אלא הבדלי סגנון וגינונים. הבנים לא היו מורדים באידיאלים אלא ממשיכים ובאים בעקבות אבותיהם, כמהדורה צעירה ומהדורה ישנה של אותו דבר.

כך, שהשאלה הידועה לאן? לאן אתה הולך איש צעיר? לא היתה שאלה. החבורה הצעירה ידעה, כמוה ככל החבורות. לכולם היו אבות פרטיים בצד אבות לא פרטיים, האבות הגדולים של התנועה, שסובבו וחיזקו את ליכודם האידיאולוגי. התקופה היתה אידיאולוגית, והססמאות נתקבלו ברצינות, והשירים ששרו והריקודים שרקדו והמכתבים שכתבו וגם חיזורי האהבה שחיזרו, כולם היו שטופי אידיאולוגיה.

איש לא ידע יותר מדי ידיעות, איש לא היה עמוס השכלה כבדה מדי, ואיש לא התעניין לדעת מה זו למשל יהדות, מלבד פרקי התנך שהוכיחו כי לנו הארץ, ואילו בין התנך ובין ביאליק לא קרה כלום, ובין בר־כוכבא ובין טרומפלדור לא היתה היסטוריה יהודית, מלבד היסטוריה של צרות ושל פוגרומים, גזרות וקידוש השם, ולא עוד, שכל הגולה, על פי עדות ההורים, ועל פי עדות הספרות העברית, שקראו באונס בבית הספר, היה ברור ללא ספק שלא היה בה בגולה שום דבר יפה, בין נהר סירחון והעיירה קבציאל, ובין כתרילובקה ובין מנחם מנדל, הכל היה בית שח ואם בוכיה, ובורוכוב העיד עליהם, וברל וטבנקין ויערי ובן גוריון, שלהיות גלותי זה להיות משלים עם חיי פרזיט מכוער, אלא אם כן היה מן החלוץ, ולהיות מדבר אידיש זה להיות מצחיק וגם לכפוף את הגוו הגאה והזקוף.

הם לא ידעו, משה דיין, יגאל אלון, יגאל ידין או יצחק רבין, מה זו חווית עם. כי מעולם לא ראו ולא חיו בתוך עם, היה להם ישוב דליל ונקודות מפוזרות, עד שמי שנסע מדגניה לתל אביב היה נדון לנסיעה מתישה וחניה באמצע בחדרה לשתות כוס חלב. ילד יהודי שגדל בוורשה באותם ימים ידע היטב מה זה עם, או ילד שגדל בברוקלין. ובחור יהודי היה קם בבוקר וסביבו היום מיליון מדברים ועושים וחיים כעם יהודי, ואילו להם היה ישוב, היתה להם תנועה, היה להם ארגון, ואיש המעלה שלהם, האדם לחיקוי היה הפלח, אחריו הרפתן ואיש ההגנה אחריו. מי שהיה חשוד שהוא הולך להיות עורך דין היה מוקצה, או בנקאי למשל, בוגד, או אפילו רופא, מלבד הווטרינר, או סוחר שנחשב כמשומד. אפילו חוקר באוניברסיטה היה צריך להצטדק, אלא אם כן היה בא בלילות למרתפי האימונים.

מה איפוא היה פתוח בפני בחור בן עשרים, בשנות הארבעים הראשונות? אם לא הלך להכשרה? לא הרבה. אולי מורה, אולי פועל בנין, אולי מקים משק עצמאי. רק אפיק גדול אחד היה פתוח לפניו, מכובד מאד מעניין מאד ומרתק וגם עונה למחפשי הרפתקאות ולתעלולי נעורים, אפיק הבטחון. וצריך גם לזכור שבאותן שנות הארבעים הראשונות על כל אפיקי המשק הכלכלה החברה המדיניות ומוסדות הישוב וההסתדרות, ישבו אז כבדים ובלתי ניזוזים אנשי עליה שנייה ובעיקר שלישית ושום כוח צעיר או ידע מקצועי לא יכול היה להחליפם או להעז למרוד ולבוא במקומם. הם היו דור ממשיכים מסכימים, שלכל היותר הצליחו להיות סגנים פה ושם. מה נישאר להם אפוא? נישאר הבטחון. וביחוד כשאותם המבוגרים הותיקים חששו באמת, יודעים שאינם יודעים ולא לפי כוחם לעמוד בעימות הצבאי, המשמש ובא, לא לפי גילם ולא לפי יכולתם, ומי שראה אותם ראה כמה היו מפוחדים בפחד נורא, מעבר לכל סיסמאות הגבורה שידעו.

בעוד שאלה בני העשרים היו כסייחים שובבים חסרי פחד ושואפי גבורות. הבדואי קסם להם, ובטקסיות עשו מדורות ושפתו "פינג'אן" כמוהו, סיפרו "צ'יזבאטים", ושילבו "עלא כיפך" ו"סחבאק" ו"יאללה יה שאבב" בשיחות המדורות אין קץ וגם רקדו דבקה ושרו בסילסולים, הבדואי, חיית הבר, הסוסה האקזוטית, הנודד החופשי, היו להם כאינדיאני היפה, וכפרא האציל, הוא בן הארץ, הוא היליד, הוא הדוהר חסר התלבטויות ברנריות ובלי מחטט ביאושי יפי הנפש.

בני עשרים וארבע עשרים וחמש כבר הנהיגו פלוגות וגדודים, רבים שרתו בבריגדה ורבים שרתו בפלמח ובחיש ובמקביל גם בתנועות המחתרת האחרות. הם היו שם כבתוך שלהם. בהירים ונחרצים ונועזים ובלתי חוששים לא ממאמץ מסע מפרך, לא מחדירה מרחיקה ולא ממארבים בלב ארץ אויב, ולרבים מהם היה השירות המגוייס לא רק מקצוע משתכלל אלא כלי לביטוי אישיותם, להבעת זהותם העצמית. וליצירה אנושית, אולי כדוגמת יצירות למקהלה גדולה או ליצירות באדריכלות גדולה או ליצירות במחול גדול, גם המשוררים שביניהם כתבו אז פזמונים ומלים לשירה בציבור, או סיפורים מגויסים, ואילו את השיר הלירי, הרומנטי, את השיר האישי הצניעו חבוי ביומנים מוסתרים או במכתבים לאהובות, או ייבבו לנפשם בפגישה עם הנופים הגדולים או בנגינה לעת מועד. וגם אסור שלא להזכיר את הזמר הרוסי הגדול שעלה על גדותיו ומצץ את לבבות אלה שבעוד שש שנים יהיו חיילי מלחמת העצמאות, וששת אלפים מהם ייפלו בקרב, אבל אז עוד היו סייחים יפים וחסרי דאגה, אז עוד היו פצצות נעורים מחפשי עלילה, חבורות קשובות אידיאולוגיה, ומבטאי זן יהודי חדש, שההיסטוריה היהודית לא הכירה עוד כמוהו, זן יהודי חדש בנופי הארץ החדשים שהיו הולכים ומתגלים. באותה תמימות באותה אמונה זכה בעיניים זוהרות ובבלוריות מתנפנפות ובאותו קו ישר, שלפו שירה של רחל, כי רק זו הדרך, אחרת איננה, בה ללכת, ללכת עד תום, ושלבחור של היום אולי נשמעת כשיר התעללות ביחיד ובזכויותיו, והתביעה להמשיך תמיד רק בדרך אחת, אולי נשמעת היום כהכתבה של דיכוי האדם הצעיר.

אילו רבין היום בן עשרים אין שום בטחון שהיה פונה לביטחון דווקא. אפשר לשחק באפשרויות שלא היו קיימות בשנות הארבעים, היה יכול אולי לעמוד בראש מפעל כלכלי, וייתכן שהיה מהנדס או אגרונום, ולא מובטח שהיה הולך דווקא לביטחון או לפוליטיקה ובודאי לא לדיפלומטיה. הוא פנה לביטחון כי זה מה שהיה פתוח אז לאיש צעיר, ונעשה למנהיג פוליטי מאחר שלא היה מעורב בין הגנרלים של יום כיפור. ואילו היום האופק לפני אדם צעיר רחב לאין שיעור, ההזדמנויות פתוחות לפניו לכל צד, האידאולוגיות שוב אינן גורם להתחשב בו, ולא הולכים עוד בחבורות צפופות, ואין עוד קוים ישרים בעולם, הכל יחסי וכל קו נפתח מיד להרבה קווים מתפרסים, ואיש לא מגויס לכלום לכל החיים, ובני הנעורים רבים מהם לוקחים תרמיל ויוצאים לחפש את עצמם ואת העולם, ואולי מתקרבת תקופת שלום גדולה וכל עניין הבטחון לא יהיה עוד אלא נחלת מי שמעוניין במקצוע צבאי, ולא שרים עוד שירים רוסים מוצצי לב, ולא רוקדים הורה, וגם הבדואי עבר העירה, והמדורה מזמן היא מנגל.

אלא שאם כך ואם כך, לכל מקום שהיה הולך יצחק רבין ובכל תקופה היה נישאר אותו איש ישר, ונאמן, ואחראי ומנתח בקור רוח את הרעיונות הפזיזים והצבעונים, ובאסתטיקה שלו היה נשאר תמיד בעולם הקו הישר ובגיאומטריה האוקלידית ובלוגיקה הקלאסית, לא היחסית, והיה מגיע תמיד למסקנות המחייבות מעשים. בכל זימרה בציבור היה מזייף בכיף באסי גדול, ובכל התקבצות היה בולט תמיד משכמו ומעלה בהנה האיש שלעולם ותמיד אפשר לסמוך עליו. כבר לא.

ס. יזהר, לזיסי סתווי המדור לספרות, ידיעות אחרונות, 1995.

על יצחק רבין

כשהיה מדבר תמיד היה מסב ראשו פתאום כאילו מישהו שם היה צריך לשמוע היטב ולהביא גם טענה זו בחשבון, מישהו מן הצד באילו ארב לו וצריך היה לשכנע אותו בצדקתו.

בבאס העמוק של קולו היה אומר דבריו, לא תמיד בהדגשת המקומות הנכונים אולי כמו זמר חסר שמיעה, אבל תמיד בהגיון ברזל, בלי רגשנות, ובלי לנסות לקחת לב שומעיו בגינונים של נחמדות.‏‎

‏היה מדבר בבת אחת בבישנות של ילד נבוך ובתוקף של הוראות הרמטכ"ל, ביושר לא מתחכם, בלי דיפלומטיה יתרה, ולא תמיד חס על יריבו, נחרץ בלי ברבורים, אבל תמיד ידעת שמילתו מילה ושאפשר לסמוך עליו.

בין כל הקולות היה קולו קול של פוסק סמכותי. ועם זה היה מהסס נבוך ומתחמק כשהיו מנסים להתקרב אליו מדי, וכאילו אמר למתקרב עצור ועמוד שם. משהו בו היה מחוספס ולעתים ללא הומור וﬠם זה נוסך בטחון ביושר גישתו ללא פניות ובאמינות דבריו.

השלום לא נראה לו כחזון רחוק מﬠבר לאופק או אוטופיה לימים רחוקים, כאן עמד כאיכר על אדמתו ושקל בעד ונגד מעשי, רווח או הפסד משקי, כמה קרקע יתן תמורת מה, ואיך ללכת כל הזמן בשתי רגליים על קרקע בטוחה. לא להסתבך בעסק מפוקפק, לא להבטיח בעלמא ולא לסכן לשווא. כאוהב אדמתו שקל שיקולים מדיניים, וכחורש תלם ארוך לא ניסחף לסטיות קצרות מועד.

ברוב בלתי אפשרי הוליך לצעדים נוﬠזים, ובעל־חודו־של־קול פרץ והוליך לדרכים חדשות, שומר על קור רוח של קברניט ונותן הוראות מדויקות כשהכל סביבו כמרקחה. ב"אני מאמין" המפורסם שלו שבו פתח בל משפט, אמר אמת, הוא האמין באמת במה שאמר, לא עשה דבר בלי להאמין בו. איש בודד מרצון היה ומעורב במידת הצורך. לא התפאר במה שאין לו ובמה שהיה לו עורר אמון.

החיילים שנפלו, ההורים ששכלו בניהם, קרבנות הפיגועים והאירועים, דרכו אותו ליותר מאמץ במהלכי השלום, הוא חזר ואמר שבלי פתרון מדיני הכוח לבדו לא יכול לפתור. גם כששומעיו היו היסטריים וההסתות להגיב בחפזון עטו עליו כצרעות מכל צד.

אבל אלה לא היו צרעות. אלה היו אנשים שלא טרחו להסתיר את גסותם ואת שחצנותם את אלימותם ואת נבלותם, מלים אינן מתנדפות לחלל הריק הן מתאספות וגם המלים הגסות, עד שהן מוצאות את מי שיעשה מהן מעשים, כמו הרוצח מחברון כמו הרוצח מן הכיכר של הפגנת השלום.

בתוך כל התדהמה והראש ההמום אסור להניח להם לבעלי השלטים רבין בוגד, רבין רוצח, לצועקים ולמציירים נאצות, אסור להניח להם, אסור לסבול את רשותם להכין את הרצח הבא. צריך שירגישו היטב שהם בזויים ושהם מנודים ובלתי ניסבלים ושלא יצאו בלתי נענשים.

יש מן המוכן כל מיני אמירות על נפל באמצע הדרך, על היה איש וראו מה קרה. מה שקרה במוצאי שבת הוא נורא מאמירות אלה. קשה להבין מה קרה מפני שזה נורא מהבין. איך הולכים הלאה בלי יצחק רבין. אבל אולי זה גם רגע של התעשתות שבו הרבה אנשים תופשים שהם עם, עם גדול הולך בדרך אל השלום.
יזהר סמילנסקי. נשלח לאילנה שבו, ידיעות אחרונות, תכף אחרי הרצח.

רבין

בראשית ימי האינתיפדה דיברתי וכתבתי כנגד יצחק רבין, עם ה"לשבר את העצמות" שלו – ונישאר דוק של ריחוק בינינו.

עם תחילת מהלכי־השלום של הממשלה החדשה תמכתי בו לא רק בלי סייג אלא בהליכה שלימה איתו. הסיפור על מה היה בינינו הוא כמובן חסר חשיבות, ולא בא אלא רק כדי להראות את התפנית הגדולה. ואיך ראה פתאום יצחק רבין את כוכב הצפוִן לפניו וידע לאן בדיוק צריך ללכת מעתהּ ולאן להוליך, ומאז ועד ליל הרצחו לא חדל מללכת ולהוליך בכל עוצמתו הבלתי מבוטלת אל האור שניגלה לו ושהפך מעתה להיות לוודאות שלימה ולפקודת מבצע היסטורית. הוא ידע בברור שכלום בארץ לא יוכל להיפתח ולא יוכל להשתנות אם לא ייפתח מייד תהליך שלום שביטויו המעשי הוא ההסכם.

ההסכם, ההסכם הוא שם השינוי, ההסכם הוא האופן היחיד שיכול למנוע מלחמה ולבוא במקומה. הוא הכוח היחיד שיכול למנוע שימוש בכוח. וההסכם משמעו הודאה בשני. והודאה בשני פירושה הידברות והידברות פרושה פשרה, ופשרה פירושה וויתורים, וויתורים מּשמעם הסכמה לתת משהו תמורת משהו. וידיעה שאף צד לא יקבל את מלוא מלוא ואף צד לא יפסיּד את כל עולמו. והסכם שסיכומו אי אפשר שלאּ יהיה הנכונות לתת שטחים ולקבל אפס מלחמה.

וכאן צמח יצחק רּבין ועלה מהר למלוא גדולתו. והיתה לו עמדה של עוצמה בעם, והוא השתמש בכולה כדי לקדם את ההליכה אל האור שניגלה לו. ואל ביסוס ההכרה שבלי פתרוִן פוליטי אין כוח, ויהיה הכוח חזק ככל שיהיה, שיש בכוחו לשנות את המציאות, להפסיק סכסוך עקוב מדם ולהתחיל חייֹ שכנות בשלום.

כמובן, שום דבר לא היה קל, לא מחוץ ולא מבית. העם ניפלג מייד למסרבי מסירת שטחים ולמסכימים בדלית ברירה. הפילוג היה קיצוני ומר ולעתים גם מחוספס וכוחני ובלתי בורר באמצעים. ואף על פי כן, בקואליציה בלתי אפשרית וברוב על חודו של קול, עמד רבין מלוא קומת הקברניט וניווט בכל עוצמתו ויוקרת סמכותו, כדי להשיג את השינוי, כדי להשיג נכונותִ להידבר על קח ותן, וכׂדי להשיג פשרה שתביא הסכם לשינוי המציאות [ה]מסרבׂת להשתנות בשני הצדדים.

חזק ועקשִן ומסור לדבר אחד, מתמרן ומנווט, נוגח קדימה ומושך אחריו, הלך אז רבין וגדל לעינינו, ברעננות של מנהיג צעיר, ובנסיוִן של חייל וותיק ובדבקות של מאמין גדול. ובלי להסתמא בקריאה לא נכונה של מפת האפשר והאי אפשר.

כעת גם גילה את החברות עם שמעוִן פרס, שאחר כל מה שהיה עכור ביניהם זמִן רב מדי, הם מצאו זה את זה ואת הדרך להיות משִלימים זה את זה. ועשו את הצמד המושך את העגלה הכבדה והשוקעת, לעתים עד עמוק בבוץ. לא קל לשנות הרגלים, לא קל לבטל סטיריוטיפים, לא קל למחוק חדשות, לא קל לעמוד בזעם הרחובות הכועסים, גם לא קל היה לגשת ללחוץ ידיו של עראפת, ובודאי לא היה קל לעמוד במכות הפיגועים והאירועים הנוראים שניחתו עלינו, ושרבים השתמשו בהם כהוכחה לכשלוִן ההסכמים.

להפוך את מה שנראה כאי אפשר חסום לאפשר פתוח, לא רק שזה דבר לא קל אלא שזה מהלך מפחיד, שמא מסתבכים, שמא מסתכנים ובודאי שמאבדים את הרגלי ההתמצאות הרגילה, ואנשים שונאים שינויים, שונאים איבוד שיווי משקל מורגל גם כשהוא לא נוח ועקום למדי, ואנשים שונאים להיקרא למה שלא נקראו כל ימי המדינה – לעשות הסכם עם הערבים, ﬠל ידי פּשרה, וויתורים וקח ותן, ועל ידי הימור נועז על הביטחון.

רק איש כמו רבין יכול היה, ובתנאים הגרועים ביותר, לﬠורר אמון בקבלת הסיכון. הוא היה חייל, והוא היה ישר, והוא היה יציב, והוא היה דמות אב חזק. וכשהוא ושמעון יחד הוליכו את קצב השינויים ואת מהותם, היה כפל אישיותם נותן לציבור הרגשה מרגיﬠה משהו, אבל לפני הכל, הציבור ידﬠ שאבא ﬠושה רק לטובתם ולא יﬠשׁה דבר שׁיוכל לפגוﬠ בהם. אבל לא כל הציבור. חלֵק חלַק ﬠליו במסגרת הדמוקרטיה. חלק מרר את חייו בשם המיתולוגיה וחלק קטן גם זמם כנגדו, כשלוחי איזה ערכים מוחלטים שמחייבים אותם יותר מכל ﬠרכי הדימוקרטיה.

אלה מצאו שליח ﬠם אקדח והוא רצח את רבין היורד במדרגות עצרת השלום. מאחורי האחד קצת רחוק ממנו עמדו אחדים וקצת יותר רחוק ﬠמדו יותר ובמרחק רחוק כבר עמדו רבים ומסביבם עמד אקלים חם ולח של הסכמה ועידוד. באופן שבאקדח שהחזיק הרוצח בידו – ﬠל ההדק לחצו רביםְ מורﬠלים כולם באותו סם לאומני־דתי ורצחו את האבא של השלום.

אבל המם את הארץ. קשה לסבול שמה שקרה – אמנם קרה. ומשהו מוכרח כעת לההשתנות. העם חייב להתבגר. ולעמוד כעת מאחורי איש אחד, איש שבור זוג, שיהיה קשה לו מאד ויצטרך לכל התמיכה כדי שיוכל להמשׂיך ולﬠשות כעת לבד מה שהיה קשה גם לשניים, ובלבד שהמסﬠ לשלום לא רק שלא יהיה ניקטﬠ, אלא שיהיה הולך ומגבר חיילים והולך וניפתח והולך ונימשך הלאה, ﬠצוב יותר, אבל גם מבוגר יותר.

יזהר סמילנסקי, 1996