הצניחה מן הצמרת

אירע פעם והכדור ששיחקו בו הנערים במגרש הפנוי הסמוך נתמלט ופרח לו ונתקע במרומי האקליפטוס שבחצר הדוד משה.

מסוערי משחקם רצו הללו, קפצו נלהבים ודלגו על הגדר של רשות־היחיד להורידו במחי אחד ולהמשיך בתנופת משחקם המתנשם – ובאו עד קורת העץ ושם נעצרו ורפו ידיהם. ניסו עוד קצת כה וקצת כה, ידו אבן והטילו זמורה יבשה, אף לא חסכו דיבור קשה או שניים, ולחינם. נתלקטו סביבו הגביהו גרון והפשילו ראש ונשאו עיניהם עד מרומי השמים.

אותה שעה היינו אף אנו, ישי ואני, שטופים במשחקינו שלנו בצל הבית – ונזעקנו דחופים לראות מקרוב בצעקה ההיא שהגרישה את שקטנו. מיד הוסחפנו אל שיבולת מעגל הומה ורוגזת, וככולם אף אנו היינו מטלטלים נטויי גרגרת, מופשלי ראש ומבליטי פיקה – תוהים ומשתאים אל גבהים לא רגילים – השמים והצמרת המהלכת בהם.

ומעמידה משתאה לישיבה של ארעי, ומישיבה לשכיבה, ומשורעים במעגל היו עינינו תרות ורואות כל דבר כבפעם הראשונה – כל אותם מרומים גדושי עלי העץ, וריטוטים וקרעי תכלת, שהלכו ונעשו שם עתה מיוחדים ומוחשיים ומתגלים מופלאים יותר ויותר, הרבה יותר מכפי שאפשר היה לפלל, לכאורה.

עץ גיבור ועצום היה הלה. גבוה ממתניו ומעלה מכל עץ. גבוהי הברושים שאצלו היו נמוכים. והאורן הגדול, כל צידו הצפוני היה מקורח ומחוק משבתו בצלו, הנמך מתחת עובי הצמרת; אפילו האקליפטוסים חבריו ואחיו תמו אי־בזה מתחת חלציו – וזה פרץ לו ויצא יחיד ומיוחד לשמים.

בוודאי שאלת לא פעם, או אולי נשאלת פעם, היכן הוא האקליפטוס הגבוה ביותר בעולם? וענית, או ענו לך, כי הוא באוסטרליה, או במקוה־ישראל, או בפתח־תקוה – ואילו אני תדע, תמיד הייתי בטוח כי אין גבוה מן האקליפטוס שבחצר הדור משה.
ביתו סביב היה מוקף טבעת מרובעת של אקליפטוסים, כולם עצי מידות חסונים ויפים, כולם השירו תדיר להבי עליהם ארצה ועבדול־עזיז היה מטאטאם לעולם במטאטא הקוצים הגדול, ומציתם ומעלה עשן עלי אקליפטוסים מיוחד בניחוחו הזה, אשר מי שנשמו בילדותו לא יוכל עוד לנשום עשן־עלים בלי לבקש בו טעם מיוחד זה (אולי גם יחסר לו דבר זה תמיד). אם כה ואם כה כולם, כאמור, השירו עליהם ארצה, ובבוא עיתם גם את אשכולות סביבוניהם, שישה שבעה באשכול האחד, כולם בבוא עונתם נתקלפו והשילו שלמות קליפותיהם, גליונות ארוכים וריחניים, שהעלו על הלב פסוקים יפים שונים מעין 'נרד וכרכם קנה וקנמון', 'מר דרור וקנמון בשם' ואחרים, ואשר תוכי חובם לעולם קריר־חמים וריחני. (מגע יד
שמנחש עליך מגעי רוך וחלקות וחמימות אחרים, שלעתיד לבוא, ועוד אינך יודע מה, לא לגמרי כאלה שבחובי סתר קליפה זו, אך שתחילתם כאלה. אפילו מלווה לעתים לעיסת עלי אקליפטוס מתוך מבוכה…). אלה חובי הקליפות עם אותה וורדות־מה ירקות־מה. ואותו חיוורון שבטרם השתזפות.
כך כולם. אבל מכולם עלה הוא, המצודד משהו ממיזח העצים הכללי שחגר את הבית סביב (והוליך עליו תמיד תנודות הלוך ושוב של אור־וצל סחופות רוח, וקול רשרוש לא פוסק מתמלמל אין־קץ) – ומסיבה זו או אחרת או מכל הסיבות כולן – עלה המצודד הזה ויהי לענק. פרוץ פרצה ענקותו הספונה בו ותכס על הכל. פרוץ פרץ ויעל. רם ונישא ונשקף אל הפרדסים, ועוד הרחק מהם, אל הכרמים, ועוד הרחק מהם אל הזיתים, ועוד הרחק מהם אל המישורים, ועוד הרחק מהם אל ההרים הרחוקים שבאופק הרחוק, ועוד הרחק מהם אל יסודי השמים הרחוקים ועוד הרחק הלאה. ותמיד היתה צמרתו הזו תמיד ולעולם נוסעת. פעם כנסוע גלי ים שליו ופעם כנסוע גלי ים סוער, בתבחשה ובהמולת אשדות, אף כי יש גם ובקול נכאים, או ברשרוש תנומות. שרק עלה פה עלה שם היה צונח ממנו חרש בלא משים, כצנוח נוצה.
מכל המקומות היו רואים אותו והוא היה רואה את כל המקומות. ומכל מקום ומקום היית מכיר על־פיו היכן אתה ולאן אתה. ואף ממקומות רחוקים ביותר, שכל הבתים האלה נהפכים משם אך לכתמי אודם. וכל האילנות האלה נהפכים משם אך לגבבי ירק מציף – צמרתו זו היתה מתנשאה הגבה למעלה, פרושה קצת, כמין מניפה פתוחה, או שמא כמין דמות יצור שהוא. אחד הנושא נרחבות ידיו מעל ראשו כשאת מתפלל ידיו השמימה… ראית צמרת זו ממרחקים ככל שיהיו – וכבר אתה יודע: שם ביתו של הדוד משה, שם חצרו הגדולה, המוצלה, המנוקה תמיד במטאטאו של עבדול־עזיז, שם משחקי השלווה אין־קץ עם ישי, בצל הבית ובין צללי צמרותיו.
וכך היינו מוטלים אפרקדן וצופים בצמרת שלו המתנשאת מעל ראשינו ומתנשאה, מנסים לטפס בו במבטינו, לפי שלטפס בו בפועל לא נוכל. נשגב היה מטפס בו. אדם לא היה בעולם שיוכל להקיף היקפו. או להיאחז בו אחיזה כלשהי. וגם מעם ארבעה חמישה מבוגרים ייבצר להקיפו בחיבוק. ואף לא זיז אחד לא תמצא על פני תימור קורתו הבריאה. ואף לא שקע קל שהוא על פני שלמות חלקותו. ועד רום שתיים שלוש קומות־בית, אין בו כל הסתעפות שהיא, ורק משם ואילך הוא מתחיל מסתעף, זרוע אחת לכאן ומיד שתי זרועות לכאן ולכאן, זרוע וזרועותיים אדירות, ומעליהן ומעלה כל אותו עֵנֵף מעוּנף הנושא משא כל הצמרת הכבירה, עד מרומי המרומים ולכל צד וצד, וחזור והתלות באשדות נשפכות אל כל עברי הגזע החסון הזה. גזע אחד ויחיד ונאה, אשר איני יודע מה עוד להעיד בו זולת אשר: גזע יפה. פשוט גזע יפה. נושא כל משא צמרתו כאילו שחוק היה לו כל הרום שמעליו. ויפה, כמו עץ יפה. כן, או כמו נערה יפה. נערה זקופה בחֵן ויפה (אף כי לא אז עלה על לבי דימוי מיוחד זה).
הבט־נא בקורת הגזע היפה הזה, אשר יש בה בבת־אחת כביכול מדקות הגבעול, מתמירותו ומאצילותו – וגם מכָבדוּת עמוד ירכו של הפיל וממוצקות מצעדו בל ימוט. שלמוּת מקשה אחת. חטיבה צינורית אחת, אשר מעגלותה מבליעה אל תוך חלקות היקפה המהודק, ארבע חמש רמזי צלעות, אשר רק עם פני האדמה הן מתפרשות ומתפרצות שם כחרטומי ספינה, ואשר מפני האדמה ומטה פנימה, הן נהפכות (כמרומז בחטוטרות המתבלטות מעל פני האדמה, קודם שתצלולנה תהומה), לזרועות מאחז ענקיות, הצוברות אליהן כל אותה הסתעפות פנימית, שמתחוללת בתוך דחיסות החשכה הסגורה, בתוך המעמק המוצק והבראשיתי שמלמטה, לאחר שאוחד בהן כל עושר ההתפצלות העמוקה יותר, הסבוכה והמסונפת: השורשים, השרשנים ועד שיער הידבקות הרך, כל אותה הצטברות של היקף ועומק תהומי רב יניקה ועצמה, שנתכנסה מיד לצאתה מעל פני סגור האדמה האטומה. ונתארגנה היטב בסדר היפה של המעגל השלם, בהיקף הארוז היטב, עד הראותו קל ונקי ונטול שום מאמץ, גבעולי כאילו, נערתי כאילו, עולה בדרכו ומוסיף ומתפצל במרומיו לסעיפים, לסניפים ולסעיפי סניפים, כבבואת השתקפות סעיפיו בתהומות הלא נראים, מהופכים בגלוי לסדרם הסמוי – ופורצים אל התכלת, היורדת כנגדם ומסתננת בעד מליוני חלפי העלים התלויים רוטטים, והמוסעים לעולם ונוסעים בירק וכתכלת ובזוהר רטוב־כאילו; עד שהופך הגלמי הכבד והסגור, העולה מן האפלה שמלמטה, והולך ונעשה למעלה לאשכול ריטוטים דקים ולזהרורי צחצחות.
אולם בהגיע עת התפצלות הקליפה היינו מסירים יריעות ארוכות, ואלה היו נגללות במהרה לכמין מרזבות, בטנן מוורידה ענוגות, וגבן חום־מאפיר מאובק וריחני ולאחר שחבטנו בהן על ימין ועל שמאל ואיש את רעהו, וניסינו לכתוב בהן מגילה כמגילת־קלף – פותתנו אותן לפיתים ושמנון ליבשן בשמש, שמא יסכנו פעם לפטם בהן את מקטרת החרס הישנה שהיתה לישי, ולנסות לקטר עשן בהתגנב (את חטאי אני מזכיר: בנסיונות העישון הראשונים, מרובי השיעול, המרירות והבחילה, נעדרי כל נחת שהיא – היינו מקנחים בלעיסת עלי אקליפטוס רעננים, אלה האדמדמים משהו, כדי שלא תחוש אמא של ישי בריח הקטורת – בקראה לנו לאכול קצת פירות, שהציגה בקערה עמוסה על גדותיה על שולחן המרפסת, ושאגב כך נעלמו כלא היו).

אך, מכל זה – איך מטפסים בו לעלות? אמרתי כבר כי גם ענפיו הראשונים, היו עבותים באדיר, ונסתעפו כרום קומתיים שלוש, והם שם חלקים ומוורידים מעוצמה ונשגבים מכל הישג יד, (אגב, התדע כי מעולם לא היינו משֹיאים עינינו כל־כך, עד שם? אולי מחשש לשאת ראש הגבה כל־כך, ולבקש שם מבט עיניים שאינן שועות אליך כלל?…)

*

וכבר היו בחבורה אחדים שהציעו לרוץ ולהביא סולם מנין־שהוא ולטפס. אלא שזו היתה הצעה כה נטולת שאר־רוח ודמיון, נוסף על היותה נמנעת: מנין יימצא סולם גבוה שכזה – עד כי אין פלא איפוא אם צפה מיד ההצעה המתקנת: סולם חבלים. שפירושה (לאחר סינון כל גוני האפשרויות הדקות השונות), להטיל למעלה פלצור חבל דק, ואבן, נאמר, קשורה בראשו, שתרוץ בראש מסע החבל ותקיף אחד מסעיפי הענפים ותחזור ותצנח ארצה מעבר מזה. כשהיא גוררת ומביאה אחריה את יתר החבל, ויש לנו אז בידינו חבל כרוך סביב הענף בשני ראשיו, וזה יסוד לכל מיני תכניות אפשריות נוספות. אפשר להרים אז סולם חבלים למרום, אם יימצא לך: ואפשר גם לענוב עניבה ולהושיב בה ילד אחד ולמשוך בראש החבל האחר ולדלותו למעלה, ולילד ההוא בחגורתו יהיו תחובים כמה וכמה ראשי חבלים נוספים, שבהם, לכשיגיע ליעודו המרומם, יתקין את המשך המפעל, משלב זה ומעלה, וממסעף זה, אל הבא אחריו, הגבוה מעליו כדי קומתיים, ואשר שם מותקע הכדור המבוקש. (ואמנם כבר היו בינינו אחדים שברכיהם פקו כבר למשמע סיכוי העמידה על הענף הגבוה, כדי לזחול ולטפס ממנו אל גבהי מחבוא הכדור – ולבם התחלחל מחולשת סחרחורת, ומחרטה גדולה). אינני יודע באיזו הצעה היית בוחר אתה – אנחנו נוכחנו מהרה כי אין כל חבל בידינו, והכל מצד זה חסר תכלית, אף כי שניים שלושה נשלחו דחופים לחפש בחצרות ובאורוות וברפתים ובעלית הגג, ולהביא הנה כל חבל טוב.

וחזרנו להציץ במרומים הבלתי מושגים. עורב אחד ישב לו שם וקירטע – לעורב קל. גם עלה גם רֶדֶת קל לו. אפילו את גוזליו יגדל שם, בקן הגדול ההוא הבנוי בראשו, משטח גס ורחב, שזוג עורבים אחד היה שם דייר עולמים. אף כי לעתות הסתיו היו כל ענפי העץ משחירים מבני עורב שהריחו את ימות הגשמים בבואם וכל סיעותיהם נתלקטו מעברים, והעץ הגדול הזה היה להם כהיות המגדלור לספנים, והיתה רצה שם מין צהלת עורבים קרקרנית, שאף אם אפשר, לעתים, קודם בוקר, כשאתה מכוסה עוד בשמיכה, לטעום בה, בצינת־בוקר צריחת־עורב זו, טעם יופי, ובשורת החורף הצלולה – הרי מקרוב היתה זו מין מקהֶלֶּת צריחות מתקוטטנית שכזו, שלא פעם היה נוטל הדוד משה בכבודו ובעצמו את רובה הציד שלו. מפטמו בשני כדורים, ויורה למעלה פעם ופעמיים, והללו היו מתבהלים שם עד שרשי נוצותיהם, וקופצים ונמלטים בבהלה ומפילים ארצה מין שקט עמוק, ומותירים בור דממה אין קצה ולא־תאומן, וחצי שעה שלמה היו האזניים מתרווחות, אף כי צופיות בקשב רב למה שעוד יבוא – כשסיימו הללו שלושה מחוגים רחבים סביב כל העולם סביבו. כולל שתי חניות קצרות וצרחניות על האקליפטוסים השכנים, בהווכחם מהרה בשכל העורב שלהם, כי אין טוב ואין גבוה ואין יפה להם בעולם הגדול מן האקליפטוס המיוחד של הדוד משה: אומרים ועושים. ומיד בצהלה ובצחוק ובריבות מי קודם, ומי תפש מקומו של מי, וברוב תוכחות חכמי העדה אל צעיריה, כבר הם כולם על ראשי העץ, משחירים ענפים ומקדדים תחתיהם את הגבוהים ואת הדקים שבבדים, ומתנפנפים ומתנדנדים – ולך טען אליהם טענות. (וכבר היה מעשה נורא בנכבד אחד שבא אל הדוד משה, וישב להמתין במרפסת, ובמגבעתו שהסיר נפנף ונפנף להשיב רוחו כחום היום, ועורב אחד חמד לצון, וכיװן והטיל מה שהטיל, וזה נפל והתבצבץ לו לנכבד על קרחתו המבהקת במין בצבוץ מלבין, נרפש ונתעב ומבחיל שכזה – שלא היה עוד כבזיון הזה וכרוגז הזה שרגזו הכל על עושה הנבלה – אף כי שניים, לפחות. נפלו זה בזרועות זה מצחוק נורא וגדול – ועבדול־עזיז נטל פח נפט ריקן ויצא לתופף בו עד יבושת ידו ועד עיקום הפח, ואף אנו נצטרפנו בתרועות ובצחוקים גלויים ובהקשות כאילו את שם המן הזכירו כאן, ולא שקטנו עד שקפץ הרשע המזיק ההוא וכל אחיו עמו, וברחו להם כל הליצנים במיטפח כנפיים אפל, ולא חזרו עוד לכאן, אלא רק כעבור חמש דקות – לאחר מחוג גדול אחד סביב, כולו מוסר כליות וחרטה. וחזרו). אלא שבקיץ, כאמור, לא דרו שם אלא אך זוג עורבים אחד, ושעות ארוכות היית יכול לראות את זה ואת זה מהם יושב במרומיו, מהרהר הרהורים גדולים, בלי שום שימת־לב לטילטולי הענף מעל תהום עשרות מטר, מסור כולו רק לחיקרי לב גדולים.

מהרה חזרו הרצים, וחבלים אין. זולת חוט משיחה כלשהו, וחבל כביסה שפרק אחד מחצר שכנתם, בעזמתו ובמסירותו אין קץ לכדור המותקע למעלה. ואין פלא איפוא שמכל התכניות הנפלאות, מעשה בגלגלת ובמדלה, מעשה בסולם חבלים, ובשאר נפלאות שבקרקס, החלו הכל נוטשים ומפנים יותר ויותר מבטיהם אלי, ואלי דווקא. למה? מה חטאי? לא כלום. שמע ותבין.

*

אני עצמי, בושה לספר, הייתי כה דק וכה דל וכה קל, עד כי לא רק שאמא נעצבה אל מראיתי ועל תאבוני ונמלכה בדעות רבות להועיל (אף כי ”דברים־טובים” הייתי טורף כאריה), אלא שהמורָה לטבע שלנו, היה מעשה, בבואה בשעור אחד בין המצרים ואיש מדרדקיה לא ירד לסוף הסבריה על מבנה גוף האדם, ראתה אותי ואורו עיניה מאוד: מיד הוצבתי אל שולחנה, ועשיתי כמצותה ופשטתי כותנתי לעיני הכיתה התמהה, ובמו אצבעותיה הקרות, החדודות, הצביעה אז אותה מורה מחוננה על צלעותי, ודרך עורי השקוף הראתה כל דבר נחוץ, והכל היה מוסבר אז להפליא, לולא, משום מה, היה הציבור משתנף מצחוק ומהנאה גדולה ויתרה, וחוששני כי לא על המורה דווקא צחקו ולא על הסבריה המלומדים; אף כי היא דווקא שהרימה קולה וצעקה שבעתיים על שאי אפשר להראות לנו לעולם דבר נאה שהוא, ועל בורות ועל קשיות לב. היא צעקה ולא אני.

קיצורו: דל ודק וקל הייתי מכל האדם. כמין חוט שערה מרחף. ובתוך חוט שערה זה פעם לב שלא איווה לו ולא ביקש לו מאלהים הטוב אלא שלושה אלה: ספרים הרבה לקרוא, מראות הרבה לראות, ולטפס, לטפס, לטפס, אל כל הרחוק, הגבוה והנבצר. אחת היא אם גבעה, אם עץ אם גג, וגם בסתם עמוד חלק תקוע וראשו בשמים, לא בחל – טפס טיפס עד ראשו ושם הציג רגל אחת ונתיישר ופשט ידיו למעלה. למה? ככה. אין סיבה אחרת. ומעשה בשבע שקמים בשורה אחת, שאפס קצה כל צמרת היתה נוגעת ואינה נוגעת בצמרת שכנתה – והוא טיפס ועבר משקמה לשקמה, על פי חוט היקף הצמרת, בראשונה עלה ובשביעית ירד ולא הגיע כף רגלו בקרקע בין זו לזו, וחבריו שלמטה, עצורי הנשימה, רק שרקו שריקה לאחר כל ענף דק שלא נשבר תחתיו, חלוף ועבור ברחש זיקית מחייכת; או מעשה בצינור דק תלוי בין שמים וארץ מגג בית רעהו יוסי אל הרפת שמאחור, שעליו הפסיע אותו דקיק כמרקד על חבל, ממש כשם שקרא בלילה הקודם בספר עלילות מפעים אחד, ואמא של יוסי כשיצאה רגע אחד למרפסת, חלשה דעתה, פקו רגליה, המרק שבאלפסה נתרטט ונשפך, ועל יוסי גזרה בחמוּר לא להתרועע עוד עם הזיקית, פן תסיתנו זו למדחפות, (לך הסת את יוסי לטפס! גם על הנוקשה והמישורית שבאדמות יתעצל לפסוע!) ואת מזליקה העוזרת שלחה במרוצה אל אמי להזעיקה בשוועה מרה: בנך, אבד בנך!… או מעשה באותו בית בן קומתיים שקצה צמרת הקזוארינה נע נד קלות, מכחולים מכחולים, כדי שתיים שלוש פסיעות ממעזיבת גגו – ואותו יצור, נתפעם לבו בגופו השקוף, ובריצה על רעפי הגג התימור, מבהיל כמה וכמה זוגות יונים מפחי שובכיהן המצומדים, ועם שהן פורחות זינק אף הוא עם כולן ופרח מעל הגג אל צמרת הקזוארינה הרטיטה וענוגת התנודות הקלות, ויוסי רק אז פקח עיניו להביט, לאחר שלא שמע כל התפצחות עצמות קלה על סביבותיו, ורק רעהו היה מתבודד שם למעלה, כבן עורבים אחד ומחייך ומשקיף על מראות העולם מגבהי הקן.

הרי לך מקצת מעשים, והוסף עליהם עוד פרט קל אחד זה להשלמת תוארו: מעולם, לעת ערב, לא חזר לביתו לכוס החלב, הסלט והחביתה ואל ספרו שיקרא בחביון השמיכה כשברום החדר תתפקק לאיטה תקרת העץ הישנה, תרחיש מן הדממה הגדולה רמזים וחריקי קסמים, מאיימים כשם שמדובבים דברי־סתר – והנה, מעולם לא חזר הלה לביתו בלא שמכנסיו, או כותנתו, או הא ודא, לא יהיו נתוקים, פצומים, פרומים, תלושים או חרורים מעט או יותר, ואמא תספוק כף אל כף ותאמר מה שאמרה לא פעם אלא אלף ואחת, מה יהיה מה יהיה, ותשחיל בעצב חוט במחט ותחפש לה טלאי נוסף להטליא את מדי העלילות, העצים וגגות הבתים.

*

לפיכך היו הכל, בלי שכדאי לציין מי התחיל בכך, הולכים ומפנים מבטיהם אלי ותולים בי עיניהם. ואני לעומת כל אלה כבשתי עיני בקרקע. אחר־כך התחלתי משיט אותן על פני הגזע העבה, העגול, החלק והגבוה אין־מאחז, והגבה אל הסעיפים העבותים המתרוממים מעל גובה גג ביתו של הדוד משה, ואל רום הצמרת הנוסעת ומסיעה תנודת צבא עלים ירוקים וזהרורי תכלת, והכל הוליכו מבטיהם עם מבטי, ויחד חזרנו והשפלנו וסקרנו רגע זה את זה, ושוב כבשתי עיני בקרקע; איך אפשר? ולו גם זיקית אשר כמוני – איך אפשר?

היה שם שלמהלה אחד, והוא גדול אויבי, ולא פעם היינו שנינו בריצה זה אחר זה, או זה מפני זה, והוא הציע דבר חכמה כזה; ילד על ילד יעמוד, וה'זיקית’ או ה'שלד' – כולם כנויים שלי וכרצונכם – יטפס מכתף זה אל כתפי העומד עליו. עד שיגיע אל הענפים המסתעפים. רעיון מלהיב כשלעצמו, וביחוד אם יהיה אותו שלמהלה עצמו העומד התחתון, שעל כתפיו יעמוד כל המגדל החי – אלא שאיש לא נתלהב לזה וגם לא אני.

ואילו ישי רעי התחיל פשוט מתקומם. 'לא מרשים!', פתח ואמר בתחילה, ובדברו נזכר מישהו, ודבר טוב נצנץ בעיניו, שמא הולך ישי הביתה ומוציא מן הארון את רובה הציד של אביו, ובירייה מכוונת אחת (אל עצמו נתכוון, שהוא עצמו יירה. שכן מוניטין של קלע יצא לו, איני יודע בזכות מה) – ומעיפים את הכדור הלכוד בעץ בנפיחת רובה אחת ויפול? רעיון גדול של אדם גדול! אלא ש… ובכן מה?

אין עצה ואין תושיה, אלא שוב מפנים הכל מבטיהם ותולים בי. נטלתי קורט קליפה ריחני לכרסם (זה המזכיר פסוקים ערבים מעין: קנה וקנמון נרד וכופר, ועוד דברים ערבים ורחוקים כמותם), וממני ראו וכן עשו כל השרועים במעגל, נטלו איש קורט קליפה לכרסם. והיינו מכרסמים כולנו קורטי קליפה ומהרהרים, כי אין מוצא, אלא שה'זיקית’ או 'השלד' חייבים לעשות חובתם – זו שעתם וזו חובתם – ואין מפלט ומנוס אין. ולפיכך קמתי אני ממשכבי והכל קמו עמי לראות מה. ושמא נוטלים אותי ארבעה נערים בריאים בידי וברגלי, מכאן ומכאן, ומטלטלים בתנופות הלוך ושוב אחת ושתיים ו־ש־לוש! – ומפריחים אותי הגבה אל הגזע, ואני כבר אאחז במה שאאחז ואמשיך משם והלאה במעשי הזיקית המטפסת על קיר חלק? או שמא נותנים בידי חבל ואני מקיף את הגזע ומטפס בו כאשר יטפסו גודרי התמרים, או שמא מביאים מוט מירכתי החצר – שמעו שמעו, רעיון חשוב – ומציגים אותו באלכסון לגזע ועל המוט תטפס הזיקית וממקום שתגיע – יתחילו להגביה כל הניצבים בזה את המוט, עד שיגישוהו אל המסעף הראשון? (ומשם והלאה? קודם יהיה שם ואחר כך נראה משם והלאה). ועם שהכל שוקלים וטורים, בכה או בכה, איך להפריחני למעלה, וישי רעי כבר נצנצה בו מחשבה לרוץ לקרוא, אם לאמי כדי לחסוך לה את בנה ולעצמו את רעו, או אם לעבדול־עזיז כדי שיגרש בזרוע נטויה את כל הפוחחים הללו – שקפצו בלא רשות את גדר רשות־היחיד וחדרו ובאו להכעיס. אבל אני ידעתי כבר איך אעשה. – ”רוצו הביאו מוט גבוה!' אמרתי. וקולי היה כזה שהושלך לרגע הס, ומיד נפוצו הכל לחפש ולהביא בשליחותי. וכבר הם כאן איש וענפו איש ומוטו אשר מצא עמו, ומכולם נבחר כלונס נאה ומיוחד אחד.

‘אולי לא כדאי?'… התחיל מישהו בהיסוס. אלא שלא היתה עוד סבלנות להיסוסים וכבר היה מאוחר. אני עצמי כבר הייתי שבוי רעיון מדליק שניצת זה עתה בלבי, אמצאה כה מרהיבה וכה נועזת ופשוטה לחלוטין. – כיצד? הנה כך: הגזע כאמור, היה נשגב מטפס בו. גם המסעף הראשון לא יצלח לכלום. אם רק לא תאמר לקנן שם כעורב זקן זה כל שארית ימיך. מלבד אשר כי מעל מסעף ראשון זה, חזר ותימר הגזע, עבה ועגול וחלק ולא יטפס בו אדם, וגם לא קוף מיער. הרי שלא דרך הגזע. מסקנה אחת, יסוד מוּסד. ואילו הגבּהַ, למעלה, במסעף גבוה יותר, וליתר דיוק, ממש בו במסעף אשר אל חיקו הותקע הכדור הפורח, זה שבשלו, כמדומה, היה כל הרעש – משם היה יוצא ענף חסון אחד, שלוח למרחב, יוצא ומוציא בדרכו סעיפים נוספים, שכל אחד מהם חוזר ומסתעף בדרכו ועד לפטוטרות גדודי העלים המתאוושיס ונרכנים למטה. ואילו הגדוד האחרון, שמקצה הענף ומטה הכביד מאוד ונרכן וירד בתלוי, כבקצת עצבות יפה, כבהרהורי שקיעת השמש, יורד ער תומו אל גובה קומת בית אחת, או כגובה קומה וחצי מעל הקרקע, ואילו הגעתי שמה ונתפשתי בעפי הענף הזה, אפשר היה בקצת זהירות ובהרבה השתדלות להמשיך על־פי אותו ענף. בלי לאבד את האחיזה, בלי להחליק, בלי למעוד, בלי להתלות חלילה בענף כוזב, שלא ישא גם במעט כובדי, ובלי להרתע מתנודת הענף ברוח, עלה ורדת לכאן ולכאן כל הזמן – ולהתקדם ולבוא עד הכדור החבוי, ובמגע כלשהו להצניחו – ולחזור אז ולרדת לאטי, איני יודע איך. (בני עשר, הלא תדע, חושבים רק איך לעלות…)

פשוט, לא? מרהיב נפש, לא? הוד וחדווה, לא? אכן, כולי כבר הייתי חדודין. אלא שכלונס אחד לא הספיק. ולפיכך בחבל הכביסה קשרנו כלונס אל כלונס, והרמנו את המצורפים ועדיין לא השגנו את הענף הגדול ותלוי, במקום שפלו. אלא שכאן נוכחו הנערים מה הדבר ואנה פני, וכמה מהם נתבהלו מאוד: 'מה? – נרתעו – ככה תעלה? והיו אף שהפטירו כי מוטב לחדול. הגובה היה רם, הענף היה נַד, והעלים היו כה דקים ובדיהם כה שרביטיים ותלישיים ו…’לא צריך! – יש לי עצה’ – אץ לקראתי אחד – אבנים! בואו באבנים! נעמוד כולנו שם – ובאבנים. ונקלע ונפגע!… והכדור יפול!'… אלא ששלמהלה דחה הכל בתוקף: 'סמכו עליו. על הזיקית!' – דחה הכל וחייך בבטחון. וקינח זיעה מחטמו ומסביבו.

אז נצנצה הדעת בלבי ורצתי לעשות. בקפיצת קופיף־היער הייתי בן־רגע בחובי האורן השכן, שבצל האקליפטוס. 'הגישו לי!' צעקתי תחתי, ואיש לא הבין מה להגיש ולמה, ורק שלמהלה הבין והגיש לי את הכלונסיים המחוברים. ועמדתי על ענף אורן צדדי וגבוה אחד, ודליתי אלי את המכשיר הנ”ל, ועוד עניבה ענבתי בראשו, והכל היה מוכן. הנה, שמע היטב: את הכלונס הטחתי ישר לפנים. שתתלה העניבה שעשיתי ותשתלב לרגע בזיז ענף עקום אחד, בן אותו סעיף יורד גדול שהזכרתי למעלה; ואך השתלבה זו לכהרף (וליותר מזה לא הייתי צריך), וכבר הטלתי עצמי לחלל, במלוא עוצמת התנופה והזריזות שהיו ברגלי הצנומות, ופרחתי מגובה האורן, בין שמים וארץ, כמטוטלת עצומה זו – מטיל רגלי בתנופה ששקעתי בה כל מה שהיה בי ויותר, וכבר רגלי חובקות את הענף ההוא האמור, המיוחל, ויותר מזה לא היה צריך, הרפיתי מן המוט וזנחתיו, ובתנופת משאבה, ידועה לי ומנוסה לי מימים רבים. התהפכתי וצלחתי בנקל והריני כבר יושב רכוב שם, ברום שלוש קומות בית מעל הקרקע, על־פי הענף, אשר למעלה, במקום הסתעפו מן הגזע, חבוי היה הכדור תכלית הכל – יושב לי ומתהדק תחתי, ולוקח הרבה אויר אל תוכי המתנשף.

(הזעקה שנשמעה או מלמטה, לא היתה אלא בהלת פלוני, אולי ישי, למראה הכלונס הצונח בהתהפכות אין אונים, או אולי אף חַבֵט חיבט את פלוני אגב כך).

לא נותר לי כעת, אלא לזחול על פי הענף ההוא, הקַשְתי הזה, המתקמר לו, החלק, הממעיד למדי, המתרומם והולך לאיטו מן הבלימה ואל הגזע המוצק. טוב שאמא שלי לא היתה שם למטה אותה שעה. אני לא שמעתי קול זבוב ולא כל קול שהוא, אבל למטה, סיפרו לי אחר־כך. אילו פרח זבוב היו שומעים שמוע, אבל לא שמעו. ולא ראו מלמטה אלא שתי כפות רגליים ושתי כפות ידיים, לופתות ומרפות והולכות לסירוגין ובהתמדה, על קמרון הענף ההוא. ואני אסור היה עלי להביט למטה. אסור להשתהות רגע להחליף אויר. אסור לפקפק. רק להמשיך ללכת. גם לא להרהר הרבה, לא בזאת ולא באחרת, ובעיקר לא ב: ומה אם אני נופל – – –

קשה לך לשמוע? ובכן בקצרה: כשכבר הייתי סמוך קרוב אצל הכדור ההוא…

למה נרתעת? אם לא קרה משהו? אכן, קרה. בוודאי שקרה. הפחות צפוי מכל. לא תאמין. דבר פשוט אבל לא ייאמן.

*

הכדור, אותו כדור עצמו שבשלו היה הכל, ואולי בשל תנודות־תנודות הענף שגרמה הליכתי הקצובה ומטלטלת עליו, נעתק אז ממקומו, רפרף אז קצת כה וקצת כה, ובחשאי ובפשטות שאין פשוטה ממנה, וכמי שנחלץ מכלאו – זע, היסס, ונשר פתאום למטה. בטרם פשטתי יד אליו, בטרם נשמתי נשימה, נפל. וזה הכל.

ומלמטה, לקראתו, עלתה אז תרועה רבה וצוהלת (וסבורים אולי היו כי בעטיי נפל הכדור…), ואילו אני, למעלה, מצומד בידי וברגלי נותרתי על מקומי, מגוּבָּן, כזיקית, על גבי הענף התלוי, לא לפנים ולא לאחור, מאוחז בחלקלקות בכל כוחי המתמעט, מרחף שם בלא שום סיבה מצדיקה שהיא, בלא שום תכלית של טעם שהוא. לחזור? להתקדם? לגמור את ההליכה ולהצמד אל חיק המסעף ולעצום עיניים? לנשום נשימה. ולחכות עד שאדע מה?… כפותי מזיעות. נשימותי נגרשות. לא להביט למטה, ולא למעלה, ואסור לחשב חשבונות על גבי חוט שיווי המשקל. ויפה מכל היה לנסות לחייך. וניסיתי לחייך. שווה־נא בנפשך.

ועתה? תנופת העליה החטופה התישה אותי למדי. טוב מכל היה לו הגישו אלי עתה סולם גבוה מאוד להורידני: או צינור גבוה לו היו נוטעים להחליק בו למטה בשופי; או קן העורבים לו היה רחב למדי לקלטני אליו, להתכנס בו ולהתרבץ קמעא ולהתרגע, או אילו… מה למטה? איני יודע. אפשר חטפו את הכדור שנשר ופרשו להם בחדוה להמשיך כמשחקם הסוער, או, אולי אפשר שהכדור אפס בעיניהם ורק רדתי בשלום אליהם נחשבת? ומי יודע אם יש אחד מכל העולם מציץ אלי עתה, אם לא רק הלה, העורב הזקן, מציץ מתוך תנודות העלים, ניבט בי בעיני חכמה ואינו שמח למראה עיניו?

נוסף על זה הלחיש בי יצר אחד להפזיל מבט, על אף הכל, ולראות איך נראה העולם ממעמד גבוה זה, שלא כל אחד זוכה לעמוד בו, ולצפות מלמעלה על עצים, על גגות־בתים ועל גבעות רחוקות, לראות איך כל דבר נראה ממושב העורבים ולקרוא: קוּקוּ קוּקוּ!… העולם הגדול!… – לולא שעלי לרדת.

להפוך פני ולחזור על עקבי – מן הנמנע היה, ואצטרך על כן להיסוג לאחור, רגלי בראש וראשי בסוף. להיות גושש דרכי בלא לראותה. נָשַמתי עמוקות. החלטתי ופקחתי עיני. גדודי עלים מוסעים ברוח הקלה ריטטו, תכלת הוסעה ביניהם, עד הרגשת סחרחורת. והרפיתי.

לרדת? לא לרדת? היכן צריכים אותי יותר, למעלה או למטה? כנפיים! כנפיים אילו היו לי. אלוהים, כנפיים! – בקצרה: אני הולך לרדת.

רגל אחר רגל. יד אחר יד. מקומר כגבו של חתול סומר. פסע אחר פסע. קצת מצחיק, לא? אלא שהידיים היו מזיעות מאוד וקליפת העץ חלקלקה מאוד. אחר כך נמלכתי ורכבתי על הענף, קושר רגלי מתחתי, ישוב ומהדיף עצמי לאחור, וזו דרך נחמדה, לא? נשמתי לאיטי, העולם כולו מתחתי, יום מחר מתחתי, והשנה הבאה, וכל השנים, החיים והכל. אני בגבהים שלי, השאולים מן העץ, גם שאר צמרות האקליפטוסים מתמלמלות מסביב, בירוק, ברשרוש, בתכלת. בזהירות הייתי מעביר יד אחר רגל לפסוח מעל סעיפים צדדיים שהשביתו את ההחלקה למשעי לאחור, כהחלק על מעקה גרם־מעלות, אתה יודע, ואחר־כך נעשה המדרון תלול מאוד, ותנודות הענף דווקא שם – הואיל ונעשה מרוחק יותר מן הגזע ותלוי יותר בחלל – התחילו מתעצמות למעלה ולמטה לימין ולשמאל, כסירה על שֹוא גלים, אבל אני לא הרפיתי, והמשכתי להחליק לאחור.

המתן. עד אנה? ומה כשיתם בעוד רגע עובי הענף, שכבר הוא אך קצת עבה מאצבע איש? כשכבר כולו מתפרק לבדים דקים ולעלים נתיקים בלבד, וכרום קומותיים מעל הקרקע – מה כעת? התמהמהתי במסעף ענפים דקים אחד, אחרון כמעט, והשתהיתי למצוא דבר שצריך להמצא, וחשתי איך כולי זיעה שוטפת.

העורב הזקן למעלה קרא קריאה.

אילו היה להם שֹכל למטה – היו רצים ומביאים שמיכה וממתחים אותה מכל עבריה, ואני הייתי אוסף ברכי בידי וחבוּק ככדור הייתי שומט עצמי אל חובי השמיכה הנישאת מתוחה. ראיתי כך גם בסינימה אצל כבאי האש, אבל לצעוק כל־כך לא יכולתי.

רוח טובה הפיגה קצת את הזיעה, אילו רק צינור גבוה מאוד וחזק למדי, ובחצי שנייה הייתי משתלשל ויורד כבר למטה, כשעוצם עיני רואה בדיוק איך וכבר הכל גמור, כל־כך אפשר, וכל־כך לא, שמונה או עשרה מטר ביני ובין הארץ, נע־נד בין צמרת וארץ, האקליפטוס הגדול הזה, רשרוש אין קץ אופף אותי סביב. כלום אין מוצא? אבוד? העזתי וניתקתי יד, מלקתי מסמוך לי עלעל צעיר אחד, נתתי לפי ללעוס. ללעוס בשקט וללעוס.

העורב הזקן היודע הרבה, קרא קריאה.

ופתאום התברר כי הכל יהיה טוב.

איך? מה קרה? כלום. עבדול־עזיז בא ועמד למטה, לא ראיתי אבל קולו שמעתי. אמר משהו למישהו. ואני ידעתי כי הכל יהיה למוטב. כי הרע נידחה. כי תנודות הענף הזה – תתחלפנה בעוד כלום בקרקע המוצקה, העומדת לעד. כי אין לאמא מה לדאוג עוד. כי לישי יהיה חבר להמשך המשחק. האקפוץ והוא יתפשני? היעלה לקראתי? היביא סולם? עוד איני יודע. אבל מדוע הוא מחריש? או כלום חזר והסתלק מזה? שב על עקביו. פורש ידיו: מקרה אבוד… או רק להביא משהו? מדוע שקט כזה למטה? לבי פועם והענף נע נד. רוח באה. רוח הים של שעה אחת־עשרה לפני הצהריים. עוד יהיה טוב יותר.

*

ראית מימיך שק תבן? כוונתי לאותם שהיו מביאים פעם על גבי גמלים, מכיכר הגורן עד בתי האיכרים? הרי זה שרוול ענק, קומת אדם קומתו, וכחיבוק שניים היקפו, וכבד הוא, אף כי אך תבן במעיו, עד כי גמל רק שניים כאלה יוכל לשאת, הלוך והפסע בלאט ובכובד.

שניים שקים כאלה הריץ עתה במריצה של החצר, זו שאוספים בה את שלכת עלי האקליפטוסים המטוטאים, להעלותם בעשן בין הרפת לאורווה. אותו עשן שריחו אינו נָמָר לעולם, שניים כאלה, בזה אחר זה, מפוטמים היטב ופיהם קשור בחוטים, טילטל והריץ עתה עבדול־עזיז במריצה, מלאים כאלה וממולאים שכל טלאיהם חישבו להתפוצץ מעומס, הביא ושיטחם נכונה מתחתי – ‘יאללה אינזל!' – אמר חרשי שהוא: בוא רד. באותו גובה קול ובאותה שיגרה פשוטה שהיה אומר לפרה שתבוא ותרד במדרגה הרפת, הכל פשוט מאוד וברור מאוד.

ואני? מוטב מוטב. כל מה שהוטל עלי לא היה אלא לציית ול'הפסיד גובה'. משמונה מטר לשבעה. ומשבעה לשישה, ולחמישה, ולפחות ולפחות, וככל שפחות – ייטב. ופירושו פשוט: לעבור מן הענפים העבים, אל הדקים מהם, ומן הדקים אל הדקים יותר, ועד הדקים שבכולם, התלוים להם מטה באותה תלות שוקטה של ענפי אקליפטוס תלויים סורחים מטה, ולאגד אז בכפי קווצה של כמה וכמה עלים אחרונים בטרם ינותקו מפטוטרותיהם הדקות – ולצנוח סוף סוף אל שקי התבן שלמטה.

וזה הדבר אשר עשיתי. ממש כך. איני יודע איך נראיתי לאחרים ב'הפסידי־גובה', הגבּה על גבי הענף הדק – אני עצמי הייתי לועס עלעלים אחדים ושוקד לא להכביד על כלום, ולהחליק מדק אל דק יותר, וממועט אל מועט ממנו, ופעם אחת, לבסוף, ידעתי בכולי כי הגיעה השעה, ובאותה נועזות חוגגת, שכל טפסן יודע, המעמידה הכל על חודה של תחושה לא מוסברת, באותו פחד ניבלם וְגַאוַת ביטחה מוכרחה –הרפיתי מכל, ועפתי.

לא כלום. הכל היה פשוט. גם עלה אחד לא ניתק. וכבר קמתי וכבר הלכתי שתי פסיעות. כאילו עתה הוא זה החלום. ואינני זוכר עוד כלום. רק את עבדול־עזיז. לא את כל האחרים. אולי לא היו כאן מעולם, אולי היו, אבל כבר הם שטופים בלהט משחקם. או לא כך, אלא רק לא רצו לראות בזועה שתהיה, כשעצמותי תתפזרנה. אבל עבדול־עזיז היה שם. אדם לא צעיר, אבל זקוף גו, שתקן, מלבין שפם, מטפחת לבנה־מתכילה ליפפה כיפתו, כולו כבד־ראש, וחוט של עצבות בהליכותיו (על דברים שהיו? או אולי על דברים שעוד יהיו?) – וחזק היה, ודייקן היה, ונקי היה, אף כי לעולם אינו אלא מטאטא את השלכת במטאטא הקוצים הארוך – ומובילה למדורה.

– 'כאתר חירך!' – באתי מתי שהוא ומלמלתי אל עבדול־עזיז בלא להגביה עיני מרגליו היחפות וממכנסי הבד הלבנים שלו, שהוא: רב טובך! – 'וחירך!' – ענה ואמר לי עבדול־עזיז חרש, שהוא: וטובך. ואני לא השאתי עוד עיני אליו. אילו השאתי, חוששני, הייתי בוכה, לא עליכם. מתנשם עמדתי אצל קורת האקליפטוס העגולה, העצומה, הנושאת הכל, והתמירה בחן נערה תמירה ונאה, אז בצנחי מעליו, ברדתי ארצה מחלץ את הכדור הפורח שכבר נחלץ מכבר בלעדי. וזה הכל.

*

כמעט הכל. לפי שעוד זה רציתי לספר לך ואחדל.

זה מקרוב, לפני שבועיים או שלושה. עברתי לתומי במקום שמכבר לא הגעתי אליו, על יד ביתו הישן של הדוד משה. הדוד משה כבר איננו. ישי עצמו כבר גדול ושלושה ילדים לו. ואילו העצים שסביב הבית נכרתו. סיבות חשובות היו לכך, הסביר לי ישי, ותוגה בעיניו. ואולי אימת היותר־מדי היתה עליו. השורשים העמוקים יותר מדי והצמרת הגבוהה יותר מדי הפריעו לנוות ביתו ונכרתו. על מצבתו של אחד או שניים מהם כבר התכדרה עלעלת עלעלים צעירים, מאותם שאקליפטוסים מחליפים בהיכרתם, אדמוניים ורכים, כמין תספורת נערה נאה. ואילו הגדול שבגדולים, אותו שקצת סיפרתי לך עליו, זה אשר ממרחקים היה נשקף ולמרחקים היה משקיף, אות וסימן לכל מה שיש כאן: הוא – היה כרות. ואף כי מצודד היה ולא היה בטבעת המגפפת את הבית הישן שמגרדת בגגו עם כל רוח, ולא סיכן לכאורה את מסד הבית – לא ניצל, והיה כרות עד מסדו. קבוצה מיוחדת של דרוזים – הסביר לי ישי – הובאה לכאן, והם באלף תחבולות גמדים, ובתושיה וביוזמה ובגבורה, ובחבלים ובמוטות ובגלגלות, היטוהו וכפפוהו וניסרוהו וחטבוהו דחפוהו והדפוהו והוסיפו וכוונו מפלתו שלא תתערער על גג הבית הישן. וכל מאמציהם עלו יפה – והענק הוכרע ארצה ונפל, ונעשה לעץ נפול. סדן מיכרתו שלו לא הצמיח אף עלעל אחד. ורק חתך לא מישורי נותר תחתיו. עיגול לא שלם, עם זיזי שרידי שן המשור, וצלקות מכות הגרזן. וגם גידמות ורכסים חדים, משוסעי המפולת הקורעת. – וכל אותן צלעות כמעט, שנבלעו אז בהיקף המעגל השלם ואל תוך התמירות הנאה, נותרו עתה כמין מפרצים אכזבים, וחטוטרות גב השרשים הענקיים, הנאחזניים הללו, שנתבלטו בעוזם רגע קודם שנבלעו תהומה אל תוך בית האדמה האפלה פנימה – בלתי מובילים כלום, ובלתי מעגנים דבר.

וזה הכל. איננו עוד העץ ולא תוכל עוד לראותו. כי איננו. גמור. האם זה סימן למשהו? או סתם ככה?

מה אני יודע. מה אוכל לומר. מוטב ואחריש.

דהרות אבירים

תאר לך את גודל ההפתעה, על גבול התדהמה, שנפתענו כמעט נדהמנו. כשיצאנו בוקר בהיר אחד לחצר וראינו לפנינו את חמורו החדש של אחי!…

אך מוטב שנפתח ונספר אחרת. למשל כך:

*

שבת אחת, אחרי־הצהרים, יצאנו למסע רכיבה של תענוג על גבי חמורים. שמעון, כראוי לאורח, קיבל את חמורו העצום של אחי, חמור שחור וגמלוני, אשר שמו, אגב, היה ג'אחיש: אני הייתי רכוב על חמור שכננו, אשר נתנו לי בלא־חמדה – למה לעייף חינם בהמה עלובה ביום השבת? – והוא יצור קטן ואפור כעין העכבר; ואילו יוסי רעי נסתפח לחבורה על גבי חמור שאין בו שום סימן גדולה שהוא, מחוץ לאוכף־קש גדול ויָשָן, שתיבנו השיפודי בּיצבץ דרך השק הבלה ורצע כל חלקה טובה בבשר ירכיו (שלא להזכיר עתה את יחזקאל המכונה 'המשונה’, שהזדנב אי־שם באופניו החורקים, מבקש לו נתיבים קשוחים יותר בדרכי־החול הטובעניות, והוא שייך ובלתי שייך לחבורה, כאשר תראה עוד להלן).

p1מיד עשינו שורה אחת. ראש זה בזנב זה, כדי לצלוח את המנהרה הצרה מתחת למשוכות האקציות שבין הפרדסים, וקול חדוָתנו החריש בלא קושי כל קול זולתו, קולות ענוגים כולם וחרישיים לפי דרכם, מהם צפצוף ציפורים, מהם צרצור צרצרים, מהם טרטור מנועי הבאֵרות הלא־פוסק ושריקותיהם שמקרוב ומרחוק. ואַך קולנו מילא הכל, פטפט בצהלה, אגב הרכנות־ראש מפני צליפות עפאים נמוכים וקוציים, אף כי פורחים.

את הדהרות התכװנו לפתוח מיד בתום הפרדסים, במישור החַמְרָה הגדול והמעשיב שלהלן, בואכה הכפר הערבי. ובינתיים היינו חבויים כולנו מלמעלה ומעברים במִסבך רשתות העפאים, העלעלים, כוכבי הפרחים, וניצוצות הִתבהקות כּידודי השמש שהתפוצצו אל עינינו – ואילו מלפנים חסם הכל מפנינו אותו ג’אחיש, החמור השחור של אחי, אשר לא רק קומתו הגבוהה וגוו החסון בלטו מעל כּל, אלא גם הדר־אוכּפו ותפארת גדילי השַֹקיים שקישטו בצבעים עזים ולוהטים את השלוה החמה, האפלולית, ומחקו לחלוטין וכיסו כל זולתם, ועשו את שאר כל חמורי השיירה, על רתמתם הבלויה ועל דמותם הצנועה, כעשות חג גדול את שאר ימות השנה.

וכך היינו מטליפים בנחת במנהרת האקציות הארוכּה, שהחול הרך הבליע אליו כל נקש פרסה וכל פסע שהוא – וגם נוסיף כך ונטליף, עד שנצא מקץ כל הפּרדסים, באופן שאפשר לחטוף עתה ולאמור מילה או שתיים על הרכובים ועל הרוכבים.

*

על שאר החמורים, כאמור, אין מה לומר הרבה. הן יודע אתה: מאותם שפלנים, מצומצמי כרעיים, המטליפים פעמיהם ברצף אין־קץ, תּקְתְּקָנִי וחדגוני, פסע בצד פסע, מכשילים כמעט ברך בברך אחוריוֹת עצמם, בטלטול שלאחר יאוש, ופס רחב מחוּקֶה להם על אחוריהם, מעשה מחגורת החבק האחורי שליטש את עורם שם עד קרחה, מתחת לתנודות חסרות־החיים של הזנב חסר־הדמות, כשראשם הגדול מותלה שמוט, כבד מהם, וכל הוייתם כמראה אוּכּפם, ואוּכּפם כרוכבם, ורוכבם נבוּק ובקוּק, רק לשאת ולהחריש.

ואילו ג'אחיש הלז היה משונה מכל, מיוחד מכל ובכל אשר לו: הוא גופו וכל לבושיו אשר עליו. חמור שחור היה. גבה קומה, בריא וחסון (אף כי ג'אחיש, כידוע, אינו כי־אם עיר בן־אתונות, גור, טלה, עופר, או גדי רך…). חמור שחור, כאמור, שזרבּובו הצהיר בלובן בריא, וכן כרסו הלבנה, חזהו וקדמת קדומותיו. בקצרה: מאותם החמורים אשר להם תלדנה הסוסות פרדים. מאותם אשר בלא אַרגז לא תשיג לעלות גבּם, או בלא רכובות תלויות הנמך, או בלא סיוע מסייעים, או בלא קפיצה של ממש, אם אך לא נמלך הלה וזז ונעתק פסיעה, ואתה פורח ומחטיא ומתיישב ארצה בחבטה רעה מתחת זנבו, ככלימה ובמפולת קשה.

מלים אחדות מתבקשות על נעירתו, כוונתי לקול נעירתו. לא רק על עצמת קול נעירתו הקורעת את חשכת הלילה החשוך ביותר ואת כל שטניו, אלא, ובעיקר, על מה שהיה אמור בה מכל הלב ובכל הדעת – כזאת, שכל העולם היה מפסיק וקושב לה, ולא יכול היה שלא להודות ולהסכים בחשאי, עד הימוג אחרון־הדי־הקול האומר ואומר הזה, ואומר לבטח.

*

ולמה היה לו אחי חמור גדול כל־כך ומקושט כל־כך, כשכּל חבריו נסתפקו כרגיל בחמור קטן ועכברי? צריך שתדע משהו על אחי. לב טוב ורחב היה לו, וגם דמיון מרקיע שחקים.

הנה, כששמע אחי על אחד מבני האכרים שעשה לו רבע דונם פלפלים והוא מקווה לעשות הון – קפץ וחכר לו מיד עשרה דונמים שלמים ומלאים, ושכר לו חמישה פועלים, ובשבוע אחד מלא גבורה ותנופה משחר עד חושך עשה עשרה דונמים שלמים ומלאים פלפלים, עגבניות, ותירס בין הערוגות, וגם תעלות־השקאה חפר לו והעביר צינורות־פחים, – מעשה כביר שנגמר כעבור שלושה חודשים כשהשוק היה מלא ירקות וממולא – בחלקת עשבים גבוהה מקומת אדם, בתירס לא נקלף, באשפת פלפלים רקבים ועגבניות ממוּיחוֹת, – סלט לעורבים ולתני הלילה, ולמשיכת כתף דוחה, לאמור – אַל תזכירו ואל תזכּרו…

או משהגיע תור האבטיחים, וכל בחור בעמיו היה מביא הביתה ביום שישי, בשובו מן השדה, שתיים שלוש גולגלות אבטיחים גמלוניות, עקודות פסי לובן על שלמות ירק סגלגלותם – אבטיחים ברוּרים ושקולים בכפות, שהעיקו עליהם בכפותיים למדוד בשלותם, והקישו בכף פשוטה לקשוב להד סומק פנימיותם, אף בּדקו יובש פיטם עוקצם הקטוף, עדות לבגרות ולכשרות – ורבו בחזקה עם הערבי המוכר, שנשבע ליפיים 'על הסכין'! – ושבו והורידו לו גרוש מכל מחיר שנקב הלה באלה ובחרמה ובזקן־הנביא, וגדשו כל אחד משני השקיים שעל החמור, וגם על האוכּף הניחו אחד, ואת כפם הגדולה עליו (שואבת לתוכה חלקלקות קרחת); אחי כנגדם היה חוזר הביתה בשיירה קטנה, הוא בראש וחמורו עמוס יפה יפה על מידותיו, ואחריו נגרר בשני חמוריו ובנזיפות לא מעטות על עצלותם, אותו אחד מוכרן וכל מרכולתו אתו, להביא הביתה ליום שישי לאכול אבטיחים – אכלו רעים, שתו ושכרו דודים! …

ובסופו היו כתריסר אבטיחים מושלכים בליל חשיכה אחד, ליל קטב מרירי, בעיווּי פנים ובבלימת אף מנשום, נישאים בבחילה להיזרק הרחק, להיקבר מהרה, לבל יצחינו בעיפושם כל חלקה טובה, וזמן רב עוד היה עומד בחלל־הבית ריח מקמק איום ומחליא, שלא הועילו כנגדו כל מירוקי אמא ושטיפותיה בסבון ובמים, בליזול ובקרבול; ואף התנים חדלו מבּוא בתחומי אדמה חפורה אחת עונה שלמה וארוכּה; אף כי, ניתנה האמת להיאמר, טעמם של האבטיחים בעודם בכבודם הראשון – לא היה כמותו לעסיס, לסומק , למותק, ולא לחינם היו גרעיניו פנימה מוקפים זר שחור כמין טבעת; הלא הוא הזן 'אוּם־חסנה' המהולל בתהילות; אף־על־פי שאנחנו נרפאנו בעונה ההיא מאכילת אבטיחים ומראיהם בלבד היה מעלה קֶבֶס ומעורר זעווה.

כך אירע גם בעניין החמורים. שכּן מתחילה היה לאחי חמור אחר, סתם חמור, אלא שהלה הובא לחצר רק מטעם אחד בלבד – יען כי לא נמצא בו ביום חמור גדול ממנו. וכשנמצא – פוטר הקטן וסולק ממקומו, נמכּר בחצי־חינם, הוחלף בחצי שק תבן אם לא בקליפת־השום. ואז הובא אלינו הלה. הגדול (שרק שמו מימי קטנותו נשאר לו…), ויהי לנו חמור גדול, מהולל בחצרות הבתים, ובפתחי הקיוסק לעת־ערב, בהאַסף העם לדון על כל הנכבד והחשוב. לא יצא זמן רב וכל עדייו של חמור, המתחייבים ממעמדו ומערכו – נוספו עליו, אוכּף ושקיים ואפסר מצויץ, ומי יודע עד היכן היינו מגיעים בתפארת, לולא הקיץ הקץ, כעבור מה, על ימי החמורים ועונת האופנועים הגיעה, ולא יצאו ימים רבים ולאחי, אהה, כבר היה אופנוע, ישן בתחילה, וחדיש וכבד ונורא, בסופו.

וכך אירע שתחת חמור קטן היה לנו חמור גדול ונהדר. ומן ההוא, העלוב, לא נותרה לנו בחצר אלא הטבעת, וכשבאנו לבנות לג'אחיש החמור הנכבד מעון להשתכן בו – לא היה לנו למענו אלא רק אותה טבעת בלבד. שכן את הסככה העלובה, העשויה ענפים ושקים בלויים, ספק סוכָּה בכרם ספק מלונה במקשה, פירקנו בבעיטה אחת, והפשלנו שרוולים להקים לו דירה תשווה לו סביב הטבעת. אלא שאתה תמיה ואינך יודע כלל מה טבעת ואיזו היא.

ובכן, שמע בני:

במעונו של חמור תוכל לוַתר על הכל; על דלת, על גג, על כותל אחד ועל כולם, ורק לא על הטבעת. בלא טבעת, תדע – אין חמור. לא יועילו לך הכתלים, הגג, הדלת, המנעול הכבד, אם טבעת אין לך. ואילו אם טבעת כאן – הכל כאן. כמובן: זו הטבעת שאליה מרתקים את שרשרת אפסר־החמור, המלובש על ראשו ועל צווארו.

לפיכך חפרנו אחי ואנוכי, עוד אז, בימי החמור הראשון, בור לא בלתי־עמוק, עירבנו תערובת מלט וחצץ וכורכר, תקענו בלב הבּור קורת־ברזל חרורה בראשה, שתצא מעל מיפלס פני הבּור, יצקנו סביבה את גוש־הבּיטון והוספנו חישוקי־ברזל וכל פסולת נקרית בחצר, לרבות מסמרים, חוטי־ברזל וסיר ישן שנזדמן לידינו, וכן כמה וכמה אבנים כקדקוד לגודל – וימים אחדים אחרי־כן נצטוויתי וקיימתי והשקיתי במים רבים מסד איתן זה. לבסוף אמרנו כי־טוב, והשחלנו בנקב שרשרת עבה וקצרה, ובפטיש הכבד נחסמה עינה של אותה הטבעת – וכשהיה הכל שלם כדי כך, יצקנו רצפת־ביטון סביב, מותירים רק את עינה של אותה טבעת פקוחה ממעל – ותהי לנו טבעת. את זו, מעתה, לא יסיע לא כוחו של חמור ולא כוחו של סוס. ולא צמד פרדים, וגם בטרקטור – טענו המבינים שבחברי אחי – לא תעקור את הטבעת הזו ממקומה: הבּוז לגנבים בלילה. כעת יבוא חמור לחצר.

עד כאן מעשה הטבעת. ומאז היה לנו חמור.

אז הקמנו את מעונו החדש של ג'אחיש הגדול, מקורות ומקרשים של ממש, חדשים, לבנים וריחניים. ואת כל אשר הקמנו יומם ביגיעה, בתושיה וברִוב הכאות־פטיש, שצלצלו והלכו עד פסי־הרכבת, ומעבר להם הרחק לתוך הפרדסים – במגע רגל אחת, בגישוש שוגג אחד לאחוריו, חיסל ומוטט אותו עיר בלילה ההוא. ומזלו שכּרדת הלילה לא הספקנו להעלות קורת־גג על ראשו, שכן אחרת – שם היתה קבורתו, או שהיה מתארע שם מחזה־אֵימים בחשיכה: כשחַיה כלוּאָה בין קירות נופלים וסגורה בין קרשים היתה מבעטת שם והופכת שמים וארץ.

*

מה עוד? נסתפק הפעם. אלה מקצת שבחי ג'אחיש, חמורו הגדול של אחי, עד שהחליפו באופנוע הנורא.

p5

שבחי הרוכבים

דומני כי השארנו את השיירה טופפת בחשאי בכחול הרך שמתחת חופת־המשוכות האפלולית – ועדיין טפיפה זו לא תמה, ודבר לא סיפרתי לך עוד על הרוכבים. ובכן, כדי שלא להעדיף חמור על רוכבו, נוסיף מלה או שתיים.

הנה יוסי, שום דבר. הכל כתמיד. נֶמֶש לא נגרע ולא נוסף על שלל נמשיו, אשר בזק בוראו על חוטמו ועל סביבו, ביום בוראו אותו בחיוך. והנה אני לפניך, אף אני כרגיל, כאשר תוכל לראות פה בתצלומים הישנים: יצורון שהוא, דק וקל ודל.

אבל שמעון זה, שזכה כראוי לאורח, בחמור הגדול ובכל תפארתו, זו אשר בעצם ידינו הערינו עליו (אף כי נתקשינו מאוד באִבזוּם האבזם של חבק הבטן המסורבל) – הוא היה מיוחד ושונה. ישוֹב ישב לו זקוף כתומר מקשה. בלורית בהירה היתה לו, זכה ומתפרחת כערימת־משי קלה לכל רוח מצוייה, עד כי עיניו הדקות, חטמו החד, שפתיו המצומתות וסנטרו המובלט – נצטבעו בגון אותה ערימת־משי מופלאה והאירו כנוגה וָרוד, טוב־לב מאין כמוהו. אנחנו כולנו היינו מחרישים ושמעון לא פסק מקסום לנו בסיפוריו.

שמעון ידע דברים שאנחנו רק שמועה שמענו מרחוק. שהרי הוא מתל־אביכ הוא בא. והוא ראה סינימות בשבוע אחד כאשר אנחנו לא נראה בחצי שנה. מרוב סינימות אשר ראה לא היה זר לו כלל עניינו של פרש ושל תארו הנאה אשר יתואר, בשבתו על האוכף. ובדמיונו ראה לפניו, כמדומני, את דוגלאס פיירבאנקס, אם איני משבש בביטוי (הוא, שמעון, קפדן גדול הוא בביטוי ובהיגוי שמות מופלאים עד היום הזה!). או שמא גדול מן הגדול ההוא ומפואָר ממנו, בשבתו על אוכף החמור כאילו היה סוס אביר, כאילו היה אציל זרזיר מתניים; וכל גינוניו של שמעון, שם בשדרת האקציות, גם נשתנו לפיכך והיו כגון אלה: כולו עֶדנה מובלגת, אצילות וגבורה מתאַפּקת. אלא שאַגב־כך לא פסק גם מספר לנו סיפורי בית־ספרו המהולל בתל־אביב, מעשיות על אותם יצורים ניפלים ומשעשעים המכונים לעתים גם מורים, וזמירות זימר לנו על פלוני מהם שכינהו בעליצות אין־חסד בשם 'רבנו הנבון', וכוונתו אל נכון למשהו מועט מזה – שכן היה הלה, מסתבר, טורח לא מעט, ונזעפות למדי, לעשותו את שמעון זה נבון יותר, מנומס יותר, ושקדן יותר: כוונה שעלתה לו. לאותו מורה־להועיל בלא מעט רמזים שאנו שאגנו לשמעם, וחמורינו זקפו אזניהם בתמיהה, ומשוכות האקציות, שמעולם לא שמעו כזאת, התאפקו מאוד. וביחוד הֵרענוּ תרועות גדולות כשסיפר לנו שמעון כיצד גירשוהו יום אחד הביתה, לבסוף, אל אביו, לאמור: ‘בלא אבא, צפורי מחמדי, אל תשוב ואל תראה פניך פה!' – ואיך רק השתדלותו של אביו (אף הוא איש טוב ומיטיב, שקט ונוח לבריות, ולא ניכר בו כלל כי את תל־אביב הוא בנה, ראשון בראשונים, וכולי, וכי גם היה מזכירן של כמה אגודות ציוניות כאן ושם ביֶליסוֶוטגראד ובאודיסה ובשאר מקומות שבין הים השחור והים התיכון – כולו נקי ומטופח וקרחתו כשמשת־חלון ממורקה היטב – מראה שהביא כנראה את שמעון בנו להרהור ולמעשה, ולהתמסרות לגידול רעמת משיו שעל ראשו, לסרקה וללטפה ולמששה, בטרם יקיץ עליה קץ הקרחה הצפויה) – השתדלותו של אבא, איפוא, גרמה ל'רבנו הנבון’ לחזור בו, ולהסכים להחזירו אל קהל דרדקיו, וגם זה רק בשבעה תנאים קשים ומפורשים והחלטיים.

אבל מה 'רבנו' ומה תבונתו כנגד מה שידע שמעון בסינימות. כלום שמע 'רבנו' מימיו על אישיות מקסימה בשם רוּדולף ואלנטינו, אדם עשוי להפליא? או על פלוני בשם רַאמון נובאַרו המחוטב להלל? או כלום ניסה כמה הנאה יש בעצם ההגייה המדוקדקת של שמות כאלה, בכלאחר־יד מהודר, באינפוף פה ושם ליתר אצילות? או כלום ראה בחלום הלילה דמות שובה לבבות ושמה, אם איני מערבב גרטה גאַרבּוֹ, שעיניה מישירות, פיה גדול, גביניה משורטטים בעוז, ואשר לעולם אינה מחייכת עד שפעם היא מחייכת והלב נמס אז לקראת חיוכה ואין לעמוד בפניו? מה יודע 'רבנו' הלז, זולת אשר בתלמידיו נוזף בקול עייף, ואת נחמיה בעל רעמה השיער המופלאה טילטל וגירש למדחפות, הוא נחמיה אשר לא עשה כלום, אלא בלב שיעור התלמוד רק ביקש רשות ויצא לרגע, ורק חזר כעבור זמן מה והוא מסופר חלק עד עצם הקרקפת שלו, בוהק כדלוע לבן. – ובכיתה, בלב שיעור התלמוד, פרצה אז יבבת ניכפים, 'רבנו' נתעלף, השאגה חלפה ביעף את כל המסדרונות, ואותו נחמיה גופו, בחור תם וגלוח כדלעת, בידי המנהל וסגנו, השמש הגדול והשמש הקטן, ו'רבבו' המתאושש מחזיק מאחור, הונף בתנופה וטולטל באחת עד בית אביו ולתוך חיקו ותהי הארץ כמרקחה…

שער נא מעתה, רחימאי, מה עשוי 'רבנו' כזה לדעת, דרך משל, כשמגיעים אל המופלאים שבבני אנוש, הלא הם שחקני הכדורגל המאושרים, אשר בשמאלית שלהם יבקיעו פינת השער הימנית, בעוד השוער, אחד בֶּרגר כמדומה, לוחך עפר מלוא פיו, בהחטיאו בעיטה יחידת סגולה זו; או, דרך משל, מה ידע ‘רבנו’ הידען יותר משידע שמעון לפרטי־פרטים על רצח ארלוזורוב על שפת־הים; או, דרך משל, כלום שמע 'רבּנו' מימיו, או שמעתם אתם מימיכם, על אותו גזוזָן שקיוסקו בפינת הרחוב והשדרה, ואשר במחוַת־יד מהוקצעת אחת היה זולף עסיסיו הצבעוניים ומשציפם בכוס, בזרם הגזוז, מאביך הכל בבועות ובקצף, מרים ומשפיל וחותם בדחייה קלה של הכוס, מתוך השתחוָיה קלה והספגה כללית של השיש המטוייף, במומחיות ובזריזות של עושה־להטים, וסוקר מגבוה ודוחה כל נסיון של קירבת יתר, באמירה קצרה שיש בה הרבה יותר ממה שתראה לכאורה בקלותה: 'למי גזוז?' (שהפכה זה מכבר לאימרת־כנף, ששימושיה רבים גם שונים, הן בשיעורי 'רבנו' והן בפגישות בין־ערביים, כששורקים לזהבה ומטיילים עם דוידה, עד עצם שפת־הים, לראות בשקיעה). ואילו כל אותם הפוחזים שסביב אותו גזוזן, עיירים צעירים, עומדים ונוערים בנחת, ואחר מכולם שנתכוון לסלק ולשתות כוס חינם, בהבליעו כוסו במהומת הקח־ותן, נתפס כרגע בכף: 'כמה עוד?' תופסו הגזוזן ומכלימו ברבים, נוסף על מה שקוראו מייד בשם: 'אתה שם, נכדו של בְּיֶלוֹצֶרקובסקי – אתה!' כי על־כן מיודעים המה לו כולם, גם אבותינו גם סבינו, עוד מסוכת האקליפטוסים בימי הגרוש מתל־אביב, ועוד יותר מימי אודיסה ויֶליסאוֶוטגראַד, והרבה קודם, עד כאן.

*

כזאת וכזאת ובדומה לזאת, סיפר לנו שמעון הרוכב בראש, ספר והרעיף אמריו לאחור, כשהוא מפליא לשבת באוכף כאחד הפרשים הניפלים ידועי השם, כל עוד נתמשכה הדרך במנהרת האפלולית המוצלפת פירצי זהרורים פורצים, כצווחות מתפוצצות, אך לבסוף נסתנוורה היציאה לקראתנו, כשיצאנו מעוצמי עיניים בבת־אחת מתחום הפרדסים, ומשעול החול הרך – סולת זהב זו, הטובענית, הקרירה – נתהפך בבת־אחת ונפתח להיות כיכר המישור הגדול, אותו כיכר מישור חשוף אין מחיצה ואין קץ; ואשר מעצם המקום ההוא מתפשקות המשוכות ויוצאות להקיף את הפרדסים לכאן ולכאן, להיות חומה בינם לבין החשוף ושם גם מעניפה לה, מימות עולם, שקמה עבותה אחת, ושם גם נעצרנו לראות ולדעת ימינה או שמאלה.

ואל יהא לבך קל במקום ההוא. אמת, כיום אינו אלא סתם מקום שותק אחד, עם עץ עתיק אחד, כצאתך ממיצר האפלולית הנוחה, אל ארץ השמש הפתוחה (תכונה שהולידה תלי גללים לא־מעט סביב קורת השקמה רבת הצלעות, מעשה בהמות שנאסרו שס לשעה קלה עד יפוש הנופש עד יגמע סיגריה של פוגה) ואילו בלילה היה זה המקום האחרון, שבין הישוב ובין החוץ־לישוב. בין הבטוח לבין המופקר, בין היבשה לבין הים הגדול הסודי והנורא. ביום – שום דבר, בלילה הכל אפשרי וגם כל הייתכנוּיוֹת האיומות ביותר.

מפתח זה שבין המשוכות באו ה'מאורעות'. כאן בדרך נרצח השומר. לכאן רצו במקלות וברובים ביום ההתנפלות, כשהפעמון צלצל ברעש. מכאן גם היו באים חלומות־הזוועה בהקיצך בלילות חרדה. ואילו כעת – אין כאן בלתי אם שקמה עבותת־קורה ודלת־פארות, קצה תחום הפרדסים, סוף המשעול המחופה, והמוני לטאות רצות כה וכה, מהן ממש רצות ומהן רק פספס טביעת רגליהן ושיטוט זנבן נותרו בעפר. והלאה מזה נשתרעה אדמה שטוחה, נתנוצצה שמש מבהקת, ונתפזרו מרחבים לכל עבר – כרצונך והרבה יותר.

תמו כל דיבורינו ונשתתקנו. הכל היה שם שקט לגמרי. גם קשב־רב־קשב לא יציל קול. אלא רק לאחר זמן, בכבישת נשימה. כבת־קול הקונכיה הריקה. רינת מירוץ מעוף האדמה הענקית על ציריה. ועוד הרחק, בשולי השוליים, מחוקים כמעט אבל ישנם, היו ציקדים בטלים אחדים, שצרצרו בהתמדה לא פוסקת: גם קול ציפור זו או זו שצייצה ונתעלמה במישור: וחרגולים כלשהם, שניתרו וחדלו; ולטאין חמקמקין שרצו ואבדו; וקול מנוע באר רחוקה בתקתוק אין קץ – רק אלה היו מעולם הממשות, אלא שלגמרי מאליהם, אחוזים בקיומנו מאליהם. ולא ידענו כלום.

p2

ואילו ג'אחיש נטה עתה זרבובו, ריחרח ונשף קצת כה וקצת כה, וחזר ונשא ראשו בהרבה כובד־ראש, ופער פתע לסתותיו ונער נעירות גדולות וחזקות מאוד. כאילו חזה דבר שהוא הולך ובא ומתחיל. האל יודע מי ומה.

לעומתו נתנשמנו אנו קלות ואמרנו: לדרך. וגם טיפסנו ועלינו ויצאנו ברהטה קלה. לאן? לשם. ישר לשם. זה הכל. אדמה כבדה אדמת־השדה הזה. לפיכך פסחו עליה ולא נטעוה פרדסים (האוהבים, כך היו סבורים פעם, רק אדמת חול־חומר בלבד). זעיר כאן זעיר שם היו הערבים חורשים שם וזורעים תבואות קיץ או חורף, חלקות אובדות ולא נודעות בתוך הכִּיכּר. עדרים היו מתעלמים בעשבים היבשים, שבחורף גדלו בכל כוחם ובאין מכלים דבר, ועתה היו למיתרים יבשים לנגינת רוח אחר־הצהריים. כיכר מישור נרחב, סדוק ובקוע בימות החמה, ומדמנת רפש צמיגה בימות הגשמים. ואין כמוהו טוב לרצים ולריצות, לרוחות רצות, לאבקים רצים, לסוס רץ, לשור רץ (עקוץ קרציה או רוח־תזזית, עד כי יפרוץ נוגח וחוטט בקדמותיו בפראות, ומעפר בעפר) לילד רץ, וגם חמור יכול לרוץ שם, כמובן, אם רק ירצה או אם רק היטב תזרזהו לרוץ, במדקרות מסמר ובחוד מקל ובקריאות מעוררות שונות, המתישות את הצועק יותר משמריצות את הנצעק ארך־האזניים. (אגב, היה מעשה, לא תאמין, ואוירון אנגלי אחד, על שני טייסיו, נחת על גבי אותו מישור, וגרם לריצה כללית מן הכפר הערבי, מן השכונה ומן המושבה – אלא שהלה נזדרז ופרח באבק נורא, ויהי הדבר לפלא ולשיחה ימים רבים). ואגב, גם באופניים, כשרוצים. וכשלא חוששים לפנצ'ר, אפשר לרוץ ריצה גדולה, כמו שתראה עוד מעט.

טוב. והיינו, כאמור, מרהטים לנו קלות, בספק־ריצה ספק־תנודה, אותה שאין בה משטף הדהרה הקצוב, המדביקך לאוכף וסוחפך בעוז – ולא מנחת ההליכה השפויה, אלא אך כמין תנודה לא קצובה וטרטרנית, המזיחה אותך לאחור, מן האוכף ולאחור, ומאחור אל הזנב, וכמעט ולא נותר לך חמור – ובטנך מתפרכסת בטלטלה, מעיך מתקפצים, ואתה צפוי כל רגע, ממש בניתור הבא, להישמט ארצה לחרפה – ומוטב על־כן אם לדפוק בבהמה ולדהור, או לצמצמה להליכה של נחת, ובלבד שלא להתבחש בסילוּד הזה – אהה, אז הבה נא, בואו נרוץ!

הו, והכל היה פתוח!

פתוח היה מאוד וחם. חטמינו הנביטו זיעה. וגמענו לנו פתיחות. והרוח הסתובבה לה בפתוח דרך חירות. והקוצים האווישו להנאתם. ואבק התפרחח לו קצת כה וקצת כה, ואף פעם לא יותר מזה. ולא שום בהילות לשום דבר. לא שום הכרח לזה דווקא או לא לזה דווקא. באורך־רוח כה ענק וגדול – עד כי לעתים היית מתמלא חלחלה. ספק־דאגה ספק־חרטה לא ברור על מה ולמה, ושב וזונח וקורא דרור ללבך.

הטלנו מרות בחמורים בקול גדול להדהירם. אלא שלא תוליך חמור שולל. עד מהרה יודע מבוהם זה כי כל הרעש אין בו שום הכרח מוכרח, וגם לרוץ אין שום הכרח, וכי אפשר פשוט גם לחדול ופשוט להלך כ’בני־אדם', הליכה שפויה כחום היום – ואף חדלו מיד, בלי ליתן טעם ובלא להתפעל עוד מקול קריאותינו המעוררות. אבל באמת אין טעם לרוץ דווקא, כשאפשר להתקין את הישיבה על האוכף, להסב את שתי הרגלים לצד אחד, כרכיבת נשים, ולהצטפף ולשוחח לנו בנעימות במרחב הפתוח, או לשתוק, או לשוחח קצת ולשתוק קצת, או כך או כך, או גם כך וגם כך, ובכלל לא כך – והכל.

הולכים ומהלכים. חמור אחד נעצר פתע למלוק לו ראש־עשב אחד. שהיה נראה לו ירוק טיפה יותר מאחרים, עד שכמעט ונשמט מעליו רוכבו, שגער בו ואף משך רגע בשרשרת האפסר בנקמנות, שחדלה עוד קודם. הולכים ומהלכים. לא שכחתי לספר לך כי בשקיים שעל אוכפו של ג'אחיש הגדול היו צפונים שני אבטיחים גמלוניים מזה ומזה? ובכן, היו; וגם מתופיני השבת של אמא היו שם בשקיק, מאותם המפוטמים תפוחים וצימוקים, וכשניעף נשב, וכשנשב – נערוך לנו זבח קטן. הולכים ומהלכים. הכל פתוח ואפשר. אורות פתוחים רצים על פני השדה. הקורטמים האפורים מבהיקים. באור כאילו־רטוב, כל קוער האדמה מלא שמים. כל השמים מלאים תכלת. והתכלת כולה שמש. והולכים לנו ומהלכים. ריח החמורים עולה. על מה מספרים כעת? היינו הך מה. למה כבר שותקים? היינו הך מה. חירות נרחבה ונרהבה. הפשוט ביותר צוהל ומצטהל. התמים ביותר, הנמשך ונמשך לו, ונמשך עוד ועוד, מלוא השמים ושמש מישור, ועוד הלאה. וככה. ועוד. ועוד.

ריצת הרצים

ואילו עתה פתאום, מניין שהוא, ואולי מתוך סדק שבאדמת הערבה הקלוייה הזו – צץ לפנינו, בפתע מפתיע, באופניו הישנות והחבוטות, בציצית שערו המכסה כל פניו ומותירה רק זוג אָזניים כמפרשים ופה מחייך בשיניים לבנות מאוד – יחזקאל הלז המכונה 'המשונה'.

אהלן, יחזקאל המשונה! מה לך פה? מי לך פה? מניין בחורצ’יק ולאן? – אבל לא אנחנו שאלנו, כי אם הוא פתח ואמר לפנינו, 'אה!' שמח מאוד ובמלוא חיוך שיניו ואזניו. איך מצא אותנו? או זה מקום שיטוטיו שלו מעולם? או את ריח האבטיחים והתופינים הריח בחטמו המחופה וילון שיער? אבל מה לו ולנו – הוא, היצור המשונה על אופניו האלה, בלב הערבה הריקה – ומה לו ולדרכינו, ולרכיבתנו שכבר נתעייפה קצת?

– אֶה! – צחק לקראתנו יחזקאל המשונה, בלא עיניים, אלא בפיו ובאזניו בלבד.

– מה נשמע? – שאלנו אותו מבלי דעת מה נשאל. היינו פתאום כאן רחוקים מכל מה שידענו, זרים בשדה הגדול והריק וקצת אפילו פתאים, משום־מה.

– רוכבים? – עלז הלה לקראתנו בקרבת מקורבים.

– רוכבים. – אמרנו לו באותה פתיות וגם בדאגה מתקרבת, בלא דעת מה. והוא עלז מאוד לדברינו, כאילו סחנו ואמרנו מי יודע מה, ואף צחק מאוד, ממלוא לבו (אנחנו לא כל־כך). וכעת מה? הוא לכאן ואנחנו לכאן? או כולנו כאחד? ובכלל, אנה פנינו, בעצם?

לא קשה לשער כי מכל זה מה צריך היה לצאת, אם לא שנצא עתה לתחרות דהרה רבתי? לא שום דבר אחד אלא זה בלבד. מוכרח היה שנעשה מעשה, לכאן או לכאן.

וכבר אנו בתוך העשיה. משעטים אל כיכר התחרות, אשר אינו אחר אלא שדה היבלית הנמוכה, אצל אותו בּרוש בודד, זה המדולדל התקוע שם, האל יודע לצורך איזו תכנית שנתבטלה, גלמוד וערירי בערבה (אם אך לא לחפצם של מליון השבלולים הלבנים, שנאחזו בקורתו השדופה, כניצלים ממימי המבול) – חלקת־שדה נאה ופנויה שאין עליה אלא אבק חום וחם, מעל כסות היבלית היבשה, ומעל קוצן כה וכה, או בּוצין כה וכה, ובכל השאר הריהי מגרש מירוצים הגון מאין כמוהו.

מה עוד נותר לפנינו מעתה? לא נותר דבר, אלא רק להתייצב בטור אחד, לציית להוראות: 'למקומות'. 'היכון', ו'רוץ !' – ולרוץ.

אלא שכאן התערב ובא יחזקאל 'המשונה', ובוותרו על תכניתו המקורית להיות שותף בתחרות החמורים על אופניו האלה, הצורמניים – חייך אלינו חיוך ששלושה־רבעים ממנו נתכסו בציצית שערו היורד על עיניו ועל חטמו – והתנדב בהתלהבות לשרת את המפעל אחרת. (ואולי רגלים יש להשערה כי ריח האבטיחים והתופינים הקסימו נוסף על החברותא שלנו שנראתה בעיניו מאוד, וביקש לשדך לעצמו להיות שותף מלא, בזכויות מלאות, והוא כנראה גם יהיה זה שיפלח למעננו את האבטיחים בסכינו העוקמנית שלו, ויצננם פתוחים לרוח, ובלבד שנִראהו כאח לנו… ובעצם. למה לא?)

וכבר מדהיר הוא, יחזקאל המשונה, את אופניו החורקניים, הללו שאין דבר בעולם או בזמן שיכול להרע להם, ובצהלה גדולה, שהרוח נשאה מרביתה הטובה אי־לאן, נפרד מעלינו והותיר עמנו ובינינו משהו אשר הוא לא זה, לא לגמרי זה…

טוב. והריהו כבר מאתנו והלאה. אופניו כבר זרוקים בבוז, מופקרים ארצה, וברגע שיעמוד וינפנף אלינו בידיו, חמש־מאות מטר מאיתנו, מהלאה לברוש – ברגע ההוא יהיה נתון האות לפרוץ ולדהור.

עתה נתעורר, כמובן, לבבו הישר של שמעון חברנו. אין זה הגון, הכריז באזנינו, שנעמוד כולנו על קו־התחלה אחד – ג'אחיש בשורה אחת עם שני העכברים האחרונים שלנו. ולפיכך מן הראוי שנצא אנחנו ונעשה לנו קו קדמי, שבו אנו נפרעים מראש על גודלו ורוב־כוחו של ג'אחיש; ועדיין זחוחה דעתו של שמעון: 'עוד קצת,' הוא מציע מרוב יתרון ולב־טוב – 'זוזו עוד קצת!' ביקש וגם עשינו כבקשתו.

ההתרגשות עלתה. והמתח. לא כלום עדיין. אלא רק מחכים בקוצר־לב לקפיצתו של יחזקאל שם, מלווה תרועה ונפנוף ידיים לאות ולסימן – ונרוץ בדהרה הגדולה. לולא שחמור זה או אחר, משום מה, ואולי מעוצם ההמתנה ומגודש ההתרגשות, נטה לו פתאום צוואר ושלח ראש, בניגוד לכל הצפוי, וליחך לו איזו יבלית סרוחה ומטופשת אחת, שנראתה לו ירוקה קצת מיבלית אחרת, והרי זו מציאה גדולה והכרחית! וכשמתכעס יוסי על התנכלות נפשעת זו של חמורו (וגם האוכף, אל תשכחו היטב הרגיז את יוסי, עקץ עקצהו במיטב לובן בשר ירכיו) ונוטל ומלקהו בנקמנות בקצה שרשרת האפסר – מתבהל זה, כביכול הופלה מאוד לרעה, ומתחיל מנתר לו בעלבון; ושמעון, שמאחור, במרחק הכבוש שנטל לו, סבור כי זו כבר הריצה הגדולה, ונבהל ותוקע נעליו כדרבנות בצלעי ג'אחיש השליו, וקורא קריאה אינדיאַנית נוראית, והלה נעקר ומתחיל נושף ופונה לו ימינה ומתחיל רוהט מערבה לעבר השמש היורדת, ונוצרת מהומה קשה, שצריך להתייגע לא מעט עד שתשקט ועד שיוחזר הכל לדריכותו הראשונה הנכונה, שמלפני המירוץ, והכל צופים אל יחזקאל ואל אותותיו.

p3

– האות! האות! – מדוע מחריש שם יחזקאל המשונה? צועקים אליו לעוררו – יחזקאל!.. – כנגד הרוח – 'נו!' – צועקים אליו לדרבנו ולהזכירו חובתו כדי שיקום ויצעק סוף־סוף ויריצנו – וההוא, במרחקיו, שומע קולנו בלי קושי, ומתעורר וצועק אלינו עם הרוח לאמור: 'מה?' מהוּה בּהוּה, שמקפיץ אותי עם עכברי שלי כנשוך ערוֹד, ומתקלקלת שוב השורה וההכנות והכל.

אכן, לבסוף עלה הכל יפה וכבר היינו בריצה. וג'אחיש, כמובן, בנקל אמר ורדף והשיג אותנו, כששמעון זקוף מעומד על רכבותיו, כפרש אמיתי על כּיכּר התחרות, המושכות אסופות בידו זו, ובידו זו הוא מנפנף בכאילו־שוט, לא־נראה, כאשר יש תמיד בסינימה, – השקיים הצבעוניים, אשר האבטיחים במעיהם, מתבדרים לצדדים, פקעת המשי שעל ראש בחיר דרדקיו של 'רבּנו הנבון' מתפרחת, והכל מופלא מאוד וחגיגי מאוד. (לו נזדמן עתה לכאן רבו הנבון, היה מבטל לאלתר כל דעותיו הקודמות, מוחק כחצי־תריסר 'בלתי־מספיקים', מזומנים לו עמו מראש, ורק נשטף הערצה לדמות מקסימה זו), והכל גם הלך אמנם להיות אז יותר ויותר זורם בתפארת מיוחדת – לולא נמלך דווקא אז עכברו של יוסי – שהיה מורעב למדי כנראה – וחדל מרוץ, והסתפק ברהטה מקפיצה ומטרטרת, וגם זו נתמאסה עליו מהר, ועבר פשוט להליכה, כן, כשיוסי מערה עליו כל חמתו בקול צורח, בדרבּון עקבי סנדליו, בצליפות עקומות ונוקמות בשרשרת האפסר, ובחרפות שבושה לחזור עליהן, ואשר חמורו נפטר מכולן בעיקומי עכוזו לצדדין, בשימוטי ראשו לכאן ולכאן, עד עורר סכנה כי אמנם פתוח יפתח עתה בריצה – אלא שלכיוון ההפוך, כנגד פניו דווקא, לעֵבר אבוס בעליו – כּוונה שלא הצליחה לשכּך את יוסי אלא הוציאתהו מכליו, והולידה צעקות מתוך התרגשות פראית, וקללות סדום ועמוֹרה ביום היהפכן על פניהן!

אף אני התמדתי לבלבל את חמורי ולהסיח דעתו החמורית ממזימה שנתקעה בו בעיקשות: לעצור באמצע הריצה ולמלוק לו בשפתיו ראשי עשבים מזדמנים, ובכל מיני הערמות וצריחות ונפנופים הצלחתי להרקידו קדימה כסדר, אלא שלא נותרו עמי על־כן, לא עיניים ולא אָזניים ולא כלום פקוח, להשגיח ולראות מה מלפנים ומה לאחור. ואת אשר אירע או לא ראיתי אלא בחטף־מבט של כלום אץ־פורח סביב, אשר נתבהל כנראה כשראה מה שראה, ולא האמין למראיתו, ורק כשנוספו עליו, לאחר זמן וזמנים, לאחר שמיעת סיפּור וסיפּורי סִיפּורים, ועדות ועדויות – התחיל נזכר, המבּט ההוא, ומאמין כי אמנם ראֹה ראה הכל כבר אז, את כל מה שהנה אספּר לך עתה.

p4

הו, אימה ופחד!

לא לי! לי לא אירע דבר. גם לא ליוסי. הרחק נותר הלה נפתל עם חמורו, שאחת גזר כי לא ירוץ ויעבור עליו מה – וכי מתעב הוא מירוצים, תחרויות, מכות, צװיחות, והכל; וכי אם עוד יוסיפו להרגיזו – הריהו פונה וחוזר ישר הביתה, אל אבוס בעליו!

שמעון! הוא! הה, מסכן! אני עוד ראיתי בחטף את סוף־דבר, ואת ראשיתו לא ראיתי. ועד שידעתי מה אני רואה – כבר היה הלה מוטל על הארץ, כבר היה גחון עליו יחזקאל, הוא אשר בגללו היה הכל, כפי שתראה מיד, וכבר היה מוסיף אותו יחזקאל עצמו ומקפץ ומצווח צווחות וצווחי צווחות לעזרה ומניף כל ידיו לכל צד ומנתר בכל רגליו, כאילו אמור היה להריץ את כל רצי עולם. ורק ג'אחיש, החמור הגדול, היה עומד שם נטוע על מקומו, מעל הכל, כפסל מיקשה. האוכף הגדול, המשובח, הצבעוני היה מהופך ותלוי מתחת לכרסו, והשקיים פזורים להם תחתיו, מכסים על מפולת שמעון שלנו, הסרוח ארצה אין ניע. הה, מסכן!

אל אלהי יעקב! מה הדבר? שמעון, שמעון! מה אירע לו? נתרסק? אנה אנו באים? מה נאמר לאביו? או שמא לא־כלום אלא רק קצת נחבל? קצת נתהלם? או לא־כלום אלא רק את חטמו נקף? ואיככה זה ועל מה קרה הדבר הנורא הזה? והאכטיחים שנתגלגלו לכאן, ולכאן, פצועים ואדמוּת זוּבם מחרידה לבבות!…

יחזקאל! הוא! בעיני ראיתי איך קפץ פתאום הלה ורץ והשתער אל החמור הדוהר! צלוח צלחה רוחו למראה נצחונו המפואָר של שמעון, נשתכּר למראה שטף דהרתו כחניבעל, כיוליוס קיסר, כג’ינגיסׁ־חאן, כצלאח אֶל־דין, או כאברהם שפירא – ובהתלהבותו רץ לקראת החמור המנצח בתרועה ובניתור ובקפיצות נוראות, להכריז כי היכה שמעון באלפיו, הוא בצורתו המשונה כפי שהיא, אשר הדהימה את החמור והבעיתתהו נוראות – עד כי קפא ועצר תחתיו באחת – בלתי יכול לשאת כרכורים איומים אלה בלולים בצריחותיו של קוף שרוף!..

מזלנו שג'אחיש איננו חמור־פרא, אלא חמור הגון, וזה כל שעשה: עצר באחת, בלם על המקום, נתאַבּן ועמד, חדל מרוץ וקפא. אינו משחק עם ילדים רעים. וכל־כך באחת עצר, עד שהאוּכּף הגדול, למשמע עצירה קשה ומבוהלת זו, נזדעזע נוראות, והואיל ואבזם חבק הבטן לא היה מאובזם אלא ככל שמצאה ידינו להדקו, והואיל והשקיים המפוטמים באבטיחים נתדחפו בתדחפה ושמעון העומד על רכובותיו, המעווה העוויות מצויינות של פרש אביר בשדה המירוצין, נתערער – נתמוטט הכל ונטה על צידו ושוּפך ארצה – הפרש, השקיים, האבטיחים, האוכף, והכל – והנה זה הכל משופך פה למעצבה, מעופר בעפר, מתחת כרסו של ג'אחיש שנותר עומד דומם ומהרהר הרהורים לא ידועים לנו, כשיחזקאל מר צורח, סביב העומד והנופל, ומנתר כמי שהכּישו צפע!

לא אצערך בפרטים. מה עשינו ומה ראינו ואיך היה. בזהירות הסרנו את השקיים… אה, כן. ככה. אבל שמעון נהג כגיבור נשך שפתיו ולא גנח, ורק ביקש מים, ככה, שעינינו מלאו דמעות. השתדלנו לחייך אליו ואיני יודע כמה הצלחנו, וגם הוא השתדל לחייך אלינו, עד כי קשה היה להימנע מיבבת בֶּכֶה: מה חיוורות היו שפתיו. מה הוריקו לחייו, ומשי רעמתו איך עופר בעפר!… אלא שלא זה עיקר אלא זה: את ידו השמאלית לא יכול עוד להניע: 'היא די כואבת'… ניסה שמעון לפטור הכל בקלות ובגבורה מאומצת, על גבול היבבה, כשידו תופחת, צבה ועולה לעינינו. הרמנו אותו ואת הכל. את האוכף ישרנו (יחזקאל, בשימת־יד אחת איבזמו הדק היטב). בחלנו באבטיחים המפוצעים ובתופינים הממועכים – והשארנום לעוף השמים ולתני הלילה: העלינו את שמעון על אוכּפו, אחזנו באפסר ג'אחיש להובילו, ואיש באפסר חמורו, ובתהלוכה אבלה זו הפכנו חפויי ראש לחזור הביתה.

אלא שיחזקאל הקדימנו באופניו. ועד שבאנו כבר יצא הקול והכל היה ידוע, וכבר יצאו לקראתנו: וכבר היה יחזקאל שוב אתנו ושוב נפרד ונעלם, ושוב חזר, ואף הספקנו לראותו פעם אחת מתעלם כשעל סבל אופניו כלוא קשור אבטיח שלם כמעט, קודם שנתחייך סתומות ונתעלם.

אלא שגם לא זה העיקר. גם לא כל דברי המוסר להועיל שהשקו בהם אותנו בבית כשהשקו את שמעון מים, והזמינו רופא וטכסי להדהירו לביתו בתל־אביב. שמעון היה חיוור כל הזמן, שותק ומזיע. בחור נחמד וטוב שמעון, רק לא נולד לרכּב על חמורים. גם לא על חמור דמוי סוס, כאילו זה באמת סוס, כאילו הוא פרש מהולל. אפילו היה זה חמור מעוטר שקיים מופלאי צבעים וגדילים מתנפנפים ופניני זכוכית כחולה למזל – לא.

*

אלא מה? איני יודע. אולי זה: כשהכל נגמר ושמעון חזר והופיע יום אחד במעגל הקיוסק של אותו גזוזן ידוע לשם, בתוך עדת דרדקיו של 'רבּנו הנבון' (אשר נטל ודרש ודרש בכל פרשת מעשה־חמור זה ועשאה כמין חומר) וידו מגובסה לה ומצהירה בלבנה החגיגי, ושרוול אחד מרושל וריקן על חולצתו עד קנאָה – וזהבה ענובת הצמות היתה שם, ודוידה ירוקת העיניים עמדה שם מוקפת דבּרנים, ועל לוח־המודעות שממול היו נשקפים כל השמות של שחקני הסינימה החשובים באותיות רבתי – כל אלה נשתתקו אז אליו בבואו. והכל השיאו והביטו בו ובשרװלו הריק ובזהב רעמתו – ביראת כבוד מיוחדת, שכדאי לזכות ולנקוע למענה גם שתי ידיים ושתי רגליים – והיתה הרגשה גדולה וחשובה ומרוממת, ונכון היה וטוב להתחיל להרהר במיטב הדברים המהוללים, שהלכו הלוך וצוף מעלה מעלה, כראוי להם, קודם שיפתח שמעון ויתחיל בסיפור עלילותיו בכפר – כשבּיתק את הרגע המיוחס הזה, בגסות לא תכופּר, אותו גזוזן שמן ומזיע, אשר פתח וקירקר בקולו המיושן, מימי אודיסה וקודם, ואמר כדרכו פזמונו האחד בנוסחו הקבוע: 'למי גזוז?' – כאילו הכל כבר ראינו, כאילו מעולם כבר היה כך, וכאילו אין שום חדש תחת השמש – עד כי הכל נתנערו כמקיצים, ונאנחו אנחה עמוקה, בהרגשת הפסד דבר ואך פינו מקום לפרש הגדול, לאביר שלנו המהולל, לצונח מעל הרמך הדוהר, קרבן תחרות הסוסים, לשמעון המחייך, לבוא בסודם הסוגר עליו, – בעוד שאילו החרישו עד תום אותו רגע, היו עשויים לשמוע קול אחד, קול ממרחק, הד נעירת חמור שעמד בחצר רחוקה אחת ונער גדולות ואומרות מאוד, על דברים שישנם ועל דברים שאינם, ושהעולם חייב פעם לעצור ולקשוב אליהם. לקשוב עד תומם, עד הימוג אחרון הדי הקול האומר הזה, האומר ואומר הזה, ולהרהר הרהור אחד, שתמיד היינו מתחילים בו ולעולם לא גומרים.

וזה הכל.

דבר לילדים 22-9-58, 30-9-58, 7-10-58

תרשיש 1959, זב"ם 1989

טרזינות, כרכרה, פרדס

טרזינות" ו"הכרכרה של הדוד משה" הם סיפורים תאומים. תאומי סיאם אפילו, כי יש בהם קטעים זהים, כמו בטן או לב משותפים.

והם שניים מן היפים שנכתבו בעברית, יופי עוצר נשימה (את נשימתי שלי, למצער).

הנה ציטוטים מזה ומזה, וידברו הם בעד עצמם.

קו שלעולם תלוי וילון ערפל זהרורי מתחתיו, ולעולם פורחת מעליו נישובת אבקת זהב יבש, ואשר באחד מחמוקי מיתאר מיוחד זה, בימים של קיץ, היתה יורדת לבסוף השמש, כיונה נחבאת אל בין כפותיים אוהבות; לולא שהשמש, כמובן, אינה יונה: שחורה היתה מעוצם יקודה, וסביב גלגלה רישף פזז תבן הזהרורים כביום הדייש, ובתוך דממה נפעמת, כספינה אל נמלה, היתה מגעת אז, סוף סוף כָּדוּת מעגלה אל פלס האופק, נקודת מגע לכהרף, שסביבה היה משתהה, כבוש נשימה, רגע מגע יהלומי, חוגג מאוד, כשזו מוסיפה ונותנת עצמה באורך־רוח, בהתמסרות אין־קץ, מתמדת ולא נעצרת, והולכת ובאה כולה, הלוך והינתן, הלוך והימסר, הלוך והיבלע פנימה – כאילו זה באמת כל תכלית הכל.” (טרזינות)

והרי שקערורית אחת – על זו הייתי נשבע ממדרגות ביתנו, הרחוק שמה, כי היא־היא מושב רידתה, ושהיתה גם תואמת מאין כמוה את מעגליותה, את גדלה, את תוארה, ברואה מלכתחילה לשמה, עשויה במדוקדק להיות קולטת אותה בבואה, וביחוד בערבי הקיץ, מדייקת ולא מחטיאה גומת שינה זו, יורדת שם להיות מתמסרת אל תאומה הקעור עד היותם שלמות אחת, כל־כך עד כי לא יכולתי להמיש עין מדי ערב, צופה מעל מדרגות ביתנו, אל השמש היורדת, הס מהפסיד אף שהות אחת ממהלך ביאת התקרבות זו – הלוך והתקרב, הלוך ובוא כל הזמן, מי יודע אם זמן קצר אם ארוך, לב מי פנוי אז לדעת ידיעות, כששהות ענקית כזאת מתחוללת מעליו, והיא עצמה, כמדרך רחוקה, היתה באה אדומה, נלהבת, סנוורית, אפופת נחשול רעד מתהפך, אחת בשמים עצומים וריקים ופשוטים ופנויים מכל זולתה, באה ואין שום כסות על הבוהק הגלוי, המסנוור, ומשיקה אז מגעה הראשון, נוגע כמעט נוגע, נוגע ועובר את הכמעט נוגע, לוטף בין נוגע לאחר נוגע, ומשתוקק אז פנימה, חודר ובא, מעבר לשום מניעה, חלק ורך ונקלט, פיסה אחר פיסה, בהתמסרות לא תלאה, בשתיקה שהכל בה, ועד כלותה, וזמן רב אחריה עוד היו רשפיה מתמהמהים מדעוך מעל חודי הברושים השחורים, וגונים אחר גונים השתנו בערגה והופסדו, ואני עודני על מדרגות ביתנו נושם את הדבר עד חושך.” (הכרכרה)

הידד לדיכוי הארוטיקה.

כארבעים שנה אחר־כך, כשגם טרזינות וגם הכרכרה נשכחו מלב הוסיף יזהר את הדברים הבאים ל"מקדמות”, מפורש מאי־פעם (197, 198):

וגם על מסעיו של הדור משה אל הפרדסים החדשים הלא כבר סופר אי כך ועל הכרכרה המכובדת שלו […] ואיך, מעל הכל, ובלי קשר לכלום, וכאילו אמת נשכחת שמתברר שהיא האמת הגדולה מכל, כשכולם כבר הלכו, ונופל שקט של ערב, ושם לפאת מערב, אפשר היה למי שהדברים נגעו בו לראות, וגם מקצה המושבה, איך השמש בהליכתה לשקוע בין הגבעות ההן, שמעל הפרדסים, בעמק מעוגל אחר שבין שתי גבעות עגולות תומם, מתוארות ממש על קו האופק המתחיל להווריד בעייפות של קיץ, ואיך היתה השמש הופכת אז לגלגל גדול ואדום, שמתפשט לו מכל חיוורת חומו המסנוור בלי שום בושות, ועוד רגע והוא בכל מלכותו הרושפת הזאת, יפה וקל ועירום הולך ויורד, והולך ובא והולך ונכנס אל תוך הקוער הזה שבין הגבעות שכאילו הוכן לו מימות עולם, ונכנס ובא, לאט וכל הזמן יותר ויותר, נכנס ובא שמה, אל תוכי הקערה הפתוחה לקבל אותו לקלוט אותו אל תובה המוכן, ועור רגע וכל מלוא הגלגל כולו, האדום התם המלא יהיה בה פנימה, בגומת בין הגבעות הזו והיא תקבל אותו לגמרי והוא יבוא בה לגמרי אדום כולו וחם ולגמרי לגמרי, ותהיה אז מלאוּת שאין יותר ממנה.

טרזינות:

במאמר שפתיים, כבורא בששת הימים, בראנו עולמות. כל־הזמן כל־הזמן לא פסקנו מברוא בו ברגע, ובו ברגע מעזוב ובטל מה שבראנו, נידף פרח בעשן, והוסף וברוא לנו עוד ועוד אחרת, בעצם אותו הרגע, את כל היש ואת אשר אנחנו בעצם הרגע ההוא, ומה כבר כעת, ואיך מראיתנו הנה זה עתה.

כרכרה:

בגדלו במלוא גודל העולם היינו, ומנושבי כל הרוחות בבת־אחת, מסוערי כל הארבע, כל השמונה, כל השמונים ושמונה, וישר והפוך בו ברגע, כל־יכולים היינו, בוראי עולמות.

טרזינות:

הה, דפים שלמים שקראנו, ומן היפים ביותר, מן הבלתי נשכחים, קרמו עתה מפינו חיים וממשות, נתעללו בעליל, נתרחשו כהווייתם, ואנחנו עוטים היינו עלינו כל הזמן, ובזה אחר זה, ובלא שום קושי או פקפוק בגד ויפעה, שריון אבירים ומלמלות דוכסים, נוצה והוד, ומה לא, הה, מה לא, רק כן, רק כן, כל הזמן רק כן.

כרכרה:

וקצת מאחורינו, מעבר הגב, בקצף ומוטות ברוח, הנה הן באות השתיים הנוספות "פינטה" ו"נינה", אשר מלחיהן הנה אך זה משו מן המים ענף דובדבן מפליא, – וסן־סלואדור עוד מעט תתגלה, כהה מאדימה לה תחת הירח, הו אלהים, איזה רגע: העולם החדש סביב, אף כי מחפשים את אסיה באמריקה. עוד כלום אינך יודע, והנה זה יהיה ידוע. היוודע ייוודע בעוד רגע. התרגשות עד צמרמורת.


	

טרזינות

ויום אחד בא אלי מירושלים רעי הטוב יחיעם, ובקוצר רוח חכינו עד שתתם ארוחת הצהריים עם שיחות השולחן המחכימות ונצא לנו ונרוץ אל הפרדסים.

ועליך לדעת כי ים הפרדסים – לפי שאין לך, לאמיתו, קולע מן הדימוי לים – התחיל באותם הימים מיד מעבר לגדר שלנו; רק עוד חלקת קוצים אחת היתה מפסיקה כמין שפת־ים צרה, וכבר משוכת הפרדס הראשון – וממנו והלאה, בגלים גלים, פרדסים פרדסים, כעלות הגבעות וכרדתן. ופסח נא עתה על משעולי חול לא נראים, ועל שדרות ברושים עבותים כדיו שפוכה, שחודיהם השחירו על פני בוהר השמים – ומייד יגאה לפניך הים הנרחב הזה, הקטיפני, העולה ומרחיק ומסתער אל האופק, הצף את הבקעה, טפס במדרונות, גלוש ודלג על סוללת מסילת־הברזל, ורוץ והמשך בה בתנופה ועד מרומי הגבעות אופק המערב – אותן צחיחות וחשופות, היוצאות מתוך הים ההוא כרכסי איים טרשיים, עדות לזיבוריותן הגמורה, לולא שהן גם גבעות שיודעות לעשות מכל גבב גבותיהן מיתאר קו נקי אחד, מדוייק וזך מאין כמוהו, המשורטט כבחוד עפרון מושחז היטב, שאין מלה לתאר חריפות דקותו, וצלילותו הענוגה. ועם זה – את קשיותו, המפורשת יותר מכל דבר שהוא, על פני המערב הרוחץ וצוהל באור הצהרים המבהיק (כביכול בלא קשר הכרחי אל השמש), קו שלעולם תלוי וילון ערפל זהרורי מתחתיו, ולעולם פורחת מעליו נישובת אבקת זהב יבש, ואשר באחד מחמוקי מיתאר מיוחד זה, בימים של קיץ, היתה יורדת לבסוף השמש, כיונה נחבאת אל בין כפותיים אוהבות; לולא שהשמש, כמובן, אינה יונה: שחורה היתה מעוצם יקודה, וסביב גלגלה רישף פזז תבן הזהרורים כביום הדייש, ובתוך דממה נפעמת, כספינה אל נמלה, היתה מגעת אז, סוף סוף כדות מעגלה אל פלס האופק, נקודת מגע לכהרף, שסביבה היה משתהה, כבוש נשימה, רגע מגע יהלומי, חוגג מאוד, כשזו מוסיפה ונותנת עצמה באורך־רוח, בהתמסרות אין־קץ, מתמדת ולא נעצרת, והולכת ובאה כולה, הלוך והינתן, הלוך והימסר, הלוך והיבלע פנימה – כאילו זה באמת כל תכלית הכל.

ואילו הרפתקאות הפרדסים התחילו מיד בפירצה שבמשוכת הפרדס. שכן השורות הראשונות היו של מטע אתרוגים. עצים נמוכים, סרחניים, עם קוצי אימה, שעד עצם הסתיו אינך יודע למי צורך בשכמותם ובפריים שאין בו כלום לאכלה, זולת אם יש לך אולר לפרוס לך נתח מביטנת קליפתם הלבנה הניתנת להילעס (אף כי כלרבי עדיף ממנה); וכנגד זה לעדור תחתיהם – זה מעלל רחוק מן התענוגות, אף כי לעבור ביניהם בריצה חסרת סבלנות; שני פוחזים כבני שתיים־עשרה, נוצצים להרפתקאה, ההופכים כל דבר ומתרגמים אותו כרגע לשפת אותם דפי הספרים אשר אך זה־עתה יצאו מקרבם, ועודם לחים ונפעמים מילדי רב־החובל גראנט, מזאב הים, מגשושי ומפוזמק־העור, ועוד נכונו להם, כבר בערב הזה, לאור מנורת הנפט שאצל המיטה, אלף הדפים של אלף הספרים, אדומי הכריכה כזהובי העטיפה, להיצמד אליהם, בשיפוף ברכיים ובכיבוש הסנטר על גביע הכפות, בראש מציץ מתוך מערת השמיכה, כגור דובים על חלת דבש, ולנטוש הכל־בכל ורק לצחוק לעתים צחוק פראי, שמבהיל את אמא שבחדר השני, ואת אחיך, ורק להגביה ראש לעתים ולשאת עיניים ריקות מזה ומלאות שלא מזה, פטורות מקרוב וטעונות רק רחוק – סעור אש וגפרית, שטוף משברי אוקינוס, ויללת זאב בודד בין קרחי הצפון – נלהבים טסו השניים בין האתרוגים הקוציים ופרצו דרכם במעלה הגבעה. וכבר על רוּמה של זו, מוקפת שורות לימונים גבוהים וסבוכים, היתה הבריכה הקטנה, זו ד' על ד' ועומקה ד', אשר אין בה כלום לשום גיחה של ממש, זולת אם לא על ארבות דמיונך המשתלח; ותחת זאת אין כמוה, צנועה זו, לצלילוֹת. צלול וירוד אל מעמקיה, בעימוּל ידיים ורגליים, ככלב־ים צעיר, והצג על קרקעיתה, מוקף ובלוּע בגוף המים, באור הירקרק־מופלא, העומם בתהום הזגוגית – אבן אחר אבן לצירוף ראשי־תיבות שמך, או ככל העולה על לבך (נערות, כמובן עוד לא עלו אז על הלב – מוקצות כרגיל מחמת ביתיות יתרה. ורדיות, סרטים ובובות).

אלא שיחיעם כאמור, היה ירושלמי. ובריכה לא אמרה לו הרבה, אלא רק הפחידה אותו, אף כי היה מוכן תמיד לקפוץ פנימה ולצלול כגרזן; וצריך היה לבחור בין הקדשת כל מחצית היום הקורנת שלפנינו אם כדי לשכשך בה את בשרו הלבן, הירושלמי, במים ובשמש ובחול, עד שיאולף לשחייה, או כדי החזקה ללא הרפות בתכנית המקורית, המפתה, שאינה כמובן אלא – הטרזינות. עקרנו עצמנו משפתה המחטיאה־מגרה של צלולת־העין, לא בלא הטל בה, לפחות, אבנים מבעבעות, לא בלי הזכר פרקים מהקלברי פין, מן הקפיטן הטרס, ומשלושה בסירה אחת מלבד הכלב – וגם לא בלי התפקע מצחוק רם וגדול, איני זוכר על מה, ולא בלי ללעוג, כבמחי־יד, למורה פלוני, שנזכרים באישיותו המשעשעת, ובלא שום דקדוקים של נימוס – ושוב הטלנו עצמנו לפנים, אל מעבר למשוכה הבאה – ישר אל הפרדס הגדול.

אלא שצריך קודם אולי, שתדע מה הן הטרזינות.

ואל תתמה אם תמצא כעת כי עם שאינן אלא קרוניות פשוטות על מסילת־ברזל צרה – שאין ספק כי גם אתה, לא־פעם, כבר נתלית, אם לא השגיחו בך, והדפת אחת מהן במדרון וקפצת, למרות האיסורים והאזהרות, וטסת ולבך גועש עלילה, אסורה־מפליאה, הפקר למהירות נרהבה ומרהיבה!… הרי, בפרדסים היה כל זה קצת אחרת.

לא אדע מקור השם 'טרזינות', אם בערבית שרשו או שמא מן הרוסית בא; אך כך קראו, מכל מקום, לאותה קרונית נמוכה ושטוחה, המורצת על מסילה צרה, ומובילה תיבות־פרי או שקי־זבל, להבדיל, מהכא להתם. כנגד זה, מה טעם נעלמו כמעט כל הטרזינות מן הפרדסים – לא קשה לשער. בראותך היום אותן כירכרות קלות על צמיגי גומי, אדומות וירקרקות. רתומות לחמור או לסוסון (ויש כבר אפילו שלטרקטורון פעוט וקל), וברווחים הנרחבים שבין השורות הן מוליכות כל הולכה שהיא בשקט, בנקל ובשפע. אז, באותם הימים – ואל נא תכעס כשאני נמשך ואומר 'באותם הימים' מדי רגע – היו הפרדסים צפופים, אף כי רווּחים כמובן מפרדסי הערביים, ולהובלה לא נותרו שם אלא רק אותן מעין המינהרות, שמתחת לעפאי העצים, שלא אחת צריך היה לזחול כמעט כדי להעביר את הטרזינה הנמוכה, ושיש גם וענף סורר נאחז ואף סחף תיבה והפכה על פניה, למרבה החרפה והצער, עד שנצטרכו להוסיף ולסמוך בתומכות את הענפים הסורחים כדי שיוגבהו ויניחו תחתיהם שערים של שיעור־קומה. זה מצד אחד; ומצד אחר – אופני הגומי עוד לא זוֹלוּ אז לרדת מרום שבתם במכונית ולהתגלגל בפחיתות לקרונית דו־אופנית דלה ולהיגרר בחמור. וכדי שלא לרקד עם עומס הפרי היקר, האסור בתנודה, לא נמצאו כשרים וראויים אלא פסי־ברזל מפולסים למישרין. ובסופו של דבר מה יצא? יצאו משעולים בג'ונגלים, ודרכים עלומות, אם רצונך בכך; או מינהרות בסבך למנוסת המורדים, אם רצונך אחרת; או מחבואי סיירי הכובשים בבואם לרשת אדמות רחוקות, אם דווקא כך תרצה. והכל היה אפשר באפלולית הפרדס הצפוף, הסגורה על דממה שרק צרצרים אחדים מזה, וציקצוק לבו של מנוע באר־המים מזה – התפעמו בה כמעבר מרחקים נשכחים, אף כי אך למגע־יד, כל העת.

לא יצאה שעה קלה וכבר היינו שנינו סובבים מרחרחים סחור סחור לבית הבאר, שדבקים היו אליו מזה ומזה מחסני־פח אחדים, ובית אריזה נכבד אבן־כורכר, עם חרדונים מציצים מחרכיהם, שהיה חבוש גג אדמוני שכרע עליו מלוא גופו של תות מכאן וגזיזי אור וצל האקליפטוסים האיתנים מכאן – וכולם כאחד, פח ואבן, גג וצמרת ושמי השמים, היו עונים ומתפעמים עם פריטות ארובת המנוע המשריקה קצובות יומם ולילה, אביב, קיץ וסתיו; ואמת מים אחת, זכה וקרירה היתה מפליגה מזה ונוהרת כל הזמן אל בין האילנות, מרצרצת כסף וזוהרת מילמולים, ומתעלמת באפלולית החופות הצפופות, מכוח אותה פריטה אין־קץ, אשר הידומה, לעתים רחוקות, היה פוער חור בעולם וגורם תדהמה, ומבעית ממירבצו את מוסה המכונן (היום היינו אומרים המכונאי), שהיה אץ לבדוק בבהלה מה התקלה במנוע או בבאר, או שמא רק אותה צנצנת כפויה, מהודקה וכרוכה בחוטי ברזל אל ארובת מפלֵט האדים, הוזחה קצת מסיבת־מה (אם לא מכוח ניתור שוגג של תור פלוני, בקנאו בשריקתה המעימה על פעימותיו שלו העמומות – בין תרדפה ותרדפה אחרי זוגתו המתחנחנת במניפת זנבה, המצויירת קשתות שחור־לבן, פרוש וכנוס, עמוד ופרוח – וחליל העולם הושבת כמעט במשחק האהבים).

מוסה המכונן לא נראה בשום מקום, ובוודאי היה נם את שנתו, שרוע על שקי החמור ועל מרדעתו, כשזה האחרון נותר חלוץ בגד ועל גבי מעגל תילי גללי עצמו ובין זבוביו המתבחשים, קשור לגזע התות שנתכרסם כבר לא מעט – והיה דש מעגל אין קץ, סביב סביב, מעגל מנוקה מעשב, מעלים, מניירות ומכלום, עד קצה תחום מגע שפתיו (אין צורך להזכיר את ריקות תיבת־השדה שלפניו, אשר בה לכאורה אבסו לו בבוקר קצת תבן וקצת ירק קצור). אך מבעד חלון בית־הבאר אפשר היה לראות את המנוע בסיחרור אופניו ובתנופת רצועתו הטסה מחרישה סביב ומטפיחה בתפר־האיחוי, טפיחה אחר טפיחה, בשיגרת הסחרחורת – מנוע סכוי כולו ומשומן וממורח ונוצץ, וגלגלי השיניים הגמלוניות שעל פי הבאר, סובבים כנגדו לאיטם, מעלים ומורידים בגל ארכובתם את מוטות המימסָר, אל תוככי אותה תהום אפלה, המפחידה כלוע חיית טרף, ומפתה כחלקת בריכת מים שוקטה, שסולם ברזל היה צונח לחשכתה ומתעלם בה עם הד פיכפוך ישנוני, עם הד כוח המנוע בתנופתו אין־קץ, עם עוד משהו שעלול היה להיות, והלב רק מנחש במדוּמדם, ובאימה לא מעטה, אף כי לא מוגדת בשפתיים, איזו אפשרות צעקה נוראה של מי שיהיה מועד ונופל פנימה בפירפור ידיים ורגליים להיתפס, צעקה חרדות שאחריתה לא תגיע… מעמקים כאלה, אשר יש ויפרוץ מקרבם, בפועל ממש, מלמטה למעלה, בהמולה ובמטפח כנפיים, עוף מתעופף, כוס או ינשוף, עולה מתוך המאפליה ההיא, מתוך דממת המצולה, מחולחלת הטחב הצונן – מתרעש פתאום, אלוהים יודע מה אות הוא או סימן, נלבט בחלל בית הבאר, ופורץ דרך החלון ונעלם עיוור אל השמש.

נתמלאתי עזוז וגרפתי עמי פנימה את הירושלמי. השותה מי בורות, שמעולם לא ירד ולא ראה באר ומנועה מקרוב – וכאילו משלי היו אלה, ואלוהי התהומות צד שלי הוא, הראה הראיתיו במועל אצבע, וברום קול בטוח הסברתיו, את האיצטוונה ואת גל הארכובה הנפלט ונבלע חליפות, איך חוטף הוא וטוחן בגלגל התנופה, ואיך הבליע זה כל חישוריו מעצמת הסיחרור. ואת אסוכי השמן הראיתיו, שהמכונן מקפיד תמיד שיהיו מלאים עד מלואם, ואיך הוא מציג רגל – תיארתי באזניו – על הקורה שמעל פי התהום, כדי לשמן את גלגלי השיניים שמעל הבאר ברגע עלותם ובטרם יצנחו בסיבובם, בלא לחשוש כלום, או בלא הראות חששותיו הסמויים, לא מן המעמק שלרגליו ולא מן הרצועה המעופפת בסיחרורה מימינו. ולא עוד אלא שנאחזנו שנינו, בגבורה מתאפקת בשלב המעקה, ובהתרגשות בכפות רגלינו, שילחנו מלוא אורך צווארונו פשוט ושלוח, איש בצד אחיו, להציץ בעיניים יוצאות אל אין הסוף ההוא, למוש מגעו הקר של הלא־מזה, שרוח קל־קלה יכולה לבוא מאחורינו ולהמעידנו, אלוהים אדירים – ובעיפוף רגליים וידיים לצנוח אל הבלימה אין־חוק… בכוח צריך היה להיעקר ולהיסוג משם, כשאבן מזדעזעת בלב, ובטרם יתחילו הרהורים אחדים להיקרם למלים גמורות אחדות מעל פי התהום, על אחד שיפול, שיעוף. ורק בחבלים ובשק יאספו ויעלו שאריתו המפורקה, המרוסקה, אם לא תקדים ותחפנו שם למטה נודיקה, זו המכשפה ההיא, האורבת לעולם אי־בזה לכל ילד. ממש בחשוך שבחובה, שבהישג תפיסת ידה, ומעבר לה.

*

טוב, יצאנו משם. עוד רעד כלשהו נמוג בברכיים. שתינו מים, שהד פעמי המנוע היה עונה בהם, נשמנו בשלולית אוויר חם ומזדעזע כזגוגיות רועדות, עד היעצם העיניים, ובאנו אל אפלולית תחת־התותים. פיקפקנו אם לפתוח בהם במעפלי טפסנות, תותים עבותים אלה חשכי הצל, שאין קץ לאפשרויות העליה והירידה שבהם, עד עורר כל קופיותך הגנוזה – או, אם מוטב שלא לאבד זמן ולהתחיל מיד בטרזינות, וכבר ראינו אותן, מקובצות צפופות פה, להקה בת שלוש, ממתינות מן הצד כסירות לעת שפל הים.

הו, הנה באו השייטים להשיטן להפלגה. ורק עוד יבורו להם אחת מן השלוש. ותדע שלא לווחי הטרזינה הם הסימן לטיבה של זו, ולא מוטות המעקה, כאשר היה סבור הירושלמי הלז, שלבו היה פתוח תמיד לנוי, אלא, כמובן, על־פי שימון גלגליה תילקח, הנבחרת, על־פי קלות חוגם חֶרֶש, ואת זו שנמצאה כשרה הדפו והושיבוה למישרין על המסילה ולא עוד אלא שבקופסה נושנה יצקו עוד קצת פסולת שמן אל סרני אופניה להיטיבם עוד יותר, וכבר היו עומדים לצאת ולהפליג – אילו אך נמנו והחליטו מה הם עתה, ועל פי זה כיצד תהא ההפלגה מעתה.

שכן, דרכים שונות, כידוע, להסעת הטרזינה. אחת, כמתבקש מאליו, פשוט להדפה מאחוריה עוד ועוד ולהאיצה, וכשתיטען זו בתאוצה מספקת – לזנק עליה ולהיגרף במסעה עד היעצרה כעבור מה. דרך אחרת אינה, כמובן, אלא ההדיפה בחליפין, זה מוסע וזה מסיע, ובחליפין, גם זו דרך ברורה ומסויימת עד שיממון. נועזת מזו, כמובן, היא הדרך להתיר בחשאי את חמור המכונן ולרתמו, ולהתפקע מצחוק כשהלז יריץ אותנו – אלא שכאן כבר מסתבך הכל מדי, מלבד אשר ייהרס המשחק מראש, מעוצם הפחד והצחוק מכאן, ומרוב הממש וההתעסקות בחמור מכאן.

מה נותר איפוא? נותרת איפוא דרך החתירה במשוטים, – משוטים? – כן. כמובן. – ביבשה? – למה לא? בוודאי ביבשה. ביבשת הים. כיצד? הנה כך: איש איש ומוטו בידו – סמוכה טובה אחת – וניצבים על פני מישטח הטרזינה ומהדיפים לאחור במוטות ונוסעים ומוסעים לפנים, ואם מתגלה פה ושם צורך בהדיפת־יד – הודפים; ואם צורך פה ושם, להיפך, בבלימה – בולמים, במוט המתהדק לאופנים; וכשמשיגה הטרזינה בסיוע כל ההדיפות ובמורד הקל את המהירות הרצויה – אוספים את המוטות וסופגים הנאה שלמה ומזיעה מן ההרצה שממילא, ורק עוד צריך להוסיף קשיים אחדים, כדי שהמשחק יהיה משחק, כגון גשרים פה ושם, כגון התנפלות פה ושם, ומארבי אויבים – כדי שהכל יהיה, ראוי באמת לשמו. וממש כך גם הוָוה. הדיפות נאות אחדות, יחיעם מזה ואני מזה, וכבר היינו מרוחקים לנו בלב מינהרת העפאים, חבויים מעין השמים (זולת אשר לתרומת מטבעות זוהר נושרות אין־קץ), שקועים באפלולית חמה, ומבקיעים בחטמנו חוטי קורים מתוחים מכאן לכאן, רוטטנים שכאלה וכספיים, שיש אולי גם איזה יחס בינם לבין זמזום חרישי, לא נלאה, התלוי בעצלתי החום העמום שבמינהרה הרצה עמנו. ממחים את החוטם ממגע קמחי נאחזני זה, מפטירים: ‘ימח שמו’, לא אל כלום מסויים, ומשייטים לנו בעוז.

קל מהרה הגענו אל פרשת המסילות: היישר, היימן והשמאל, כל סעיף וחינו שלו, סגולותיו שלו וסודותיו ועד שאנו בוררים דרך, משתהה הטרזינה הטובה הזו נחה על מעגל הברזל המשמש להחלפת מסילה במסילה. ואם אינך יודע, הרי זו ריצפת־מעגל, כמין דיסקה עשויה להיות חגה תחתיה, וכשעולה הטרזינה עליה בארבעת אופניה, מסבבים וזו על זו חגות במעגל, עד שמתכוונים האופנים כנגד סעיף המסילה המבוקש – מהדיפים אז, ויוצאים לדרך החדשה, קב ונקי. מעשה כה קל ונאה ונטול שום סיבוך שהוא, אם אך להתגבר על החשק המתדגדג פתאום, להסב את הטרזינה בסיבוב גדול אין־קץ, במעגל חוגה עצום, ותיסוב לה זו ותיסוב לה ותיסוב לה.

לא קשה לשער כי השמנו פנינו אל החלקה העתיקה ביותר בפרדס. שניטעה בימים הרחוקים, ועוד מלפני מלחמת העולם הראשונה, וזכתה לראות הרבה: פועלים, ותמורות, ואַַרבֵּה, ונתנסתה בשיטות גידול שונות, וכך נטעוה צפופה כתורת הערבים (לא בלי צורך עתה להחליף ולהחליף עצים שנדלדלו בשתילים צעירים), ואשר המסילה ברוצה שם חלפה על גבי כמה וכמה גשרונים קטנים, שמתחתיהם היתה זורמת מפכה אמת־המים ביום ההשקאה, ונפתולים נאים לה כה וכה. הנמך ירדה שם קמֶרֶת המינהרה, ואנחנו מצילים ראשינו שוב ושוב מפגיעה רעה בענף תלוי, ואחר־כך על ברכינו השתופפנו ועל ריצפת הטרזינה, מהדיפים אותה בעקשנות ובגבורה כל העת, במוטות שבידינו. ולפתע, ואני התנופפתי, ונתעלמתי בעוֹפי אחד העצים הסבוכים, לתמהונו של הירושלמי, אשר לא ראה מעודו ולא שיער ייתכנות מבצע לולייני כזה, ולפתע והוא משוייר לו בדד בטרזינה הריקה בארץ נֵכר, ורעו נתעופף לו אי־בזה ונתעלם; רגע עוד היה מוסיף ומשיח עם מקומו הריק כשנתחמץ לבו מאוד: בדד. אני כמובן הרביתי אז בצחוקים, על חרדתו ועל גבורתי – ולא מעט צריך היה אז לחזור ולהפליאו בגבורות ובמופתים מעין זה, כדי שיתגבר אף הוא, וינסה כוחו אף הוא בתעלול, כשנתלה כמעט בציצית שער ראשו הערמוני, הגדוש מעל שני מפרצים בשני צדעיו, באותו עץ שמוטי מורכב על לימון־מתוק, דליל מאוד, כאבשלום בן מעכה באלה ביער אפרים – אלא שהפסקה זו הכניסה אותנו, ובדחיפה עזה אחת, אל תוך תוככי המשחק.

הו, משחק. אתה מבקש לדעת מה, ואיני יודע כמה אפתח ומה אומר. משחק? הו, כן. אבל לא שום משחק שישנו ושכלליו ידועים מראש לכל. רק בּדוּת – הכל היה בְּדוּת. פלג זורם גועש במורד. הכל בשטף ובמפל סוער. הכל היה לא זה; הכל רק ב'כאילו”, רק ב”נגיד', רק ב'נניח ש–'. שום דבר לא כפי שהוא: הטרזינה, העצים, הזחילה, המוטות, אנחנו, אמת המים, ניצנוצי השמים מסוערי האור – הכל איננו עוד מה שהוא לפי שהוא, אם הוא עודנו עוד. כמראה העננים המשתנים בתוך היותם – השתנינו אנחנו ולא היינו מדי רגע את אשר כמעט והיינו קודם רגע. ורק פינו לא פסק מלעשות את הכשף – ובמלמולינו החזקנו את הקסם. במאמר שפתיים, כבורא בששת הימים, בראנו עולמות. כל־הזמן כל־הזמן לא פסקנו מברוא בו ברגע, ובו ברגע מעזוב ובטל מה שבראנו, נידף פרח בעשן, והוסף וברוא לנו עוד ועוד אחרת, בעצם אותו הרגע, את כל היש ואת אשר אנחנו בעצם הרגע ההוא, ומה כבר כעת, ואיך מראיתנו הנה זה עתה. הה, דפים שלמים שקראנו, ומן היפים ביותר, מן הבלתי נשכחים, קרמו עתה מפינו חיים וממשות, נתעללו בעליל, נתרחשו כהווייתם, ואנחנו עוטים היינו עלינו כל הזמן, ובזה אחר זה, ובלא שום קושי או פקפוק בגד ויפעה, שריון אבירים ומלמלות דוכסים, נוצה והוד, ומה לא, הה, מה לא, רק כן, רק כן, כל הזמן רק כן.

אל תחייך לך. הו, מי מכל מתרגמי ספרי 'אמנות' ו'שטיבל' העלה על דעתו כי את כל עושר לשונו, ואת כל אשר עמל להבריק באמצעות תרגומו – לתקנת ילדי ישראל – ישננו כאן ויביעו בשטף ובאמונה שלמה, מתחת העצים אגב זחילה וקפיצה, מתוך ריצה וטיפוס, ואף בנאומי מתייצב בשער, כנביא מתנבא, לוחם מלחמת העשוקים, ונושא משא, נאום נמלץ ונרהב – אשר מעולם לא שמעו כמותו עפאי התפוזים האלה; ואף כי כבר הרבה שמעו ושמעו בימיהם – כזה לא שמעו עוד, לא בימי העידור הגדול, לעת ההשקאה, ולא בימי הקטיף ולא בגיזום, לא מפי שכירי הכפר זרנוגה או קוביבה, ולא בימי ריב השפתיים שניטש כאן, מתחת חופות שלוות אלה עצמן, בין יישור גב ויישור גב, בין חסידי 'הפועל הצעיר' מכאן ואחדות העבודה מכאן – כזאת, כאשר שמעו העצים מפינו – מעולם לא שמעו!

הה, דברים כה חסרי שחר ולא שייכים לכלום, כה רחוקים, כה זרים, קולות מקרחי הצפון ומיערות־העד, מערבות הטונדרה וממרחבי הפאמפה, כשם שמסימטאות נמל פלימות וממרומי חודי כנסית נוטר־דאם של פאריז, ממישברי האוקינוס על גיגית־עץ שבורת תרנים ומוצפה כרבלות מים קוצפים, ומבדידות המעפילים בלובן התכול והדומם שעל צלעי האברסט – הו, מה אתה יודע! במיטב הלשון הנמלצת, דבר דבר בשם אומרו, בבקיאות חובקת זרועות עולם, בהתלהבות נוסקת רקיע – הו, עובר אורח, איש הולך לתומו אילו נקלע בזה – פחד! – היה נדהם, היה נפוג, היה מצומת בחרדה, אזניו זקופות ולבו מתפעם, רגע מעלה הרהור רע ונמהר, רגע מחייך נואלות, ושב ונבהל ומבקש בעיניו מישהו לשאלו – מה כל זה כאן ומי המה הללו שם? – ”ונגיד עכשיו שאנחנו,,, ואני… ואתה…” גילגל ברהטה אחד משנינו ורובע הפרדס הזה, הישן, הנמנומי, אשר מאז מלחמת העולם הראשונה, ומימי התקפת הארבה הגדולה, לא שמע קריאות מלחמה וצהלת לוחמים – נתמלא כעת צחצוח חרבות קוזאקים ושריקת חיצי האינדיאנים אשר לא יחטיאו – רהב ונלפת, תמה עד תדהמה, ולא קמה בו רוח. – – ”ונניח שזה, וכאן – – – וככה – – –,” צהל גבוהות אחד משנינו והקיץ ממנוחתם, לרגע, דראגונים אדומים והוסארים לבנים, פרשים כרגלים, ורץ נשלח, פליט אחרון, דחוף על רמכו המיוזע, ובזניקה אחת אל צוק – ובעוד זניקה נועזת ממנה אל מתחת הגשר, ושם לארוב לפלוגת הזרים כשיהיו שועטים להם מעדנות מטירת הצוקים – ובתרועה לעוט אליהם, המקורקף יקורקף המגורזן יגורזן, והניצול יינצל, בודד על אחרון הסוסים ידהר להזעיק עזרה, וכבר לבשה הפריגאטה לקראתו הדר מיפרשיה המנופחים, ומוטה על צלעה תחתוד בדאש השיבולת, כששתוּם־העין ניצב על חרטומה שלוב זרועות, דו־מאוקדח, מוקאסינים לרגליו, ורובה המוסקאט בידיו, לא בלי פגיון, מאכלת וסכין ציידים – ישרוק, והכל יתערבל לחיים ולמוות – הו, ספן אמיץ. הה, לב־הצור, לב־טוב מוסווה קשיחות פראית – – –

וכלום היה הפרדס ריק אז וריקן – כולו בָּמָה מופקרת למשחקינו ואין אדם לומר לנו מלה? אכן. אדם לא היה לומר לנו מלה. וכי מי יאמר?

תזכור מי ומי הֵמה בפרדס בימות הקייץ! מוסה המכונן – נם אל נכון, שרוע על המרדעת והאוכף למראשותיו, ואזנו לא תתעורר אלא אם אך יצריד משהו בקול השריקה הזה, המהמה אין־קץ ופוסק מעל הראש קצב לכל, הוא וקול תור זה או אחר עמו, על אמיר עץ זה או אחר, אולי קרוב אולי רחוק, קול חליל מעובה, בן שלוש פעמות חוזרות חלילה. מי עוד? שניים שלושה המשקים, שחילקו בשעת צהריים זו את חמישים מעוקבי המים בשעה (מצא: כמה ביום? בחודש? נורא!) – ופילגו להם איש אמת מימיו הצלולים לכמה בורות כאחד, ועד כה ועד כה ועד שילכו אלה לאט, יחטפו להם תנומות בכיבוש ראש בין ידיים, כחום היום. מי עוד מבלעדיהם? הה, אולי אותו מטליא תיבות־השדה מאשתקד, אותו זקן הרועד על כל מסמר שקובעו בפטיש; נוספים אולי עוד שניים־שלושה המופרשים להם בין צללים ומטבעות־אור ובין ציוצים חריפים של ציפורים נעלמות, הגוזמים בחלקה המרוחקת, והם גוזמים חרש, כאילו נרדמו הם ועולמם בצלהבי הצהרים, זולת איזו פציחה כה ופציחה כה, שהמזמרה מפצחת לעתים בהתגברה על גזם יבש; אולי רק עוד שניים שלושה, לכל המרובה, אבודים להם בהוצאת יבלית נצחית במרחקים כסוּיים, מטושטשים בהמיית התור ובהרתקת קול המנוע, והם כולם והכל הכל טובעים בתוך מאות דונאם, מוצלים בצללים בעצם הצהריים, בשלוות פיכפוך ובהֶמיה רכה, כעטופי קטיפה חמה – מי עוד איפוא ישית לבו לשניים נערים מתלהלהים מתחת חופות עצי התפוז הצפופים, הקיציים, כשהם מתפרצפים להם בכל מיני פרצופים זרים ומוזרים, בקולות שונים ומשונים – מלבד, אולי, אותם ניצנוצי שמים שמתבהקים ונושרים לכאן בכוכבי סנוורים? או אותם קולות התור הרחוק המחזר במילמול אין־קץ אחר התורית שלו, בלב צהרי הצהריים, בלי שים־לב לשום צהריים אלא רק אליה ואל חמודותיה, אם אך לא נרדם ומתוך שינה הוא מתמיד לפעום שָלוַות תנומות בכל עמקה: שלוש קצרות ושלוש קצרות ושלוש קצרות, בלי די ואין־קץ, ומלבד אותו תיקתוק הלב הגדול של הכל – משרוקית המנוע הרחוק?

והכל היה אפשר. וגם אמנם היה. וכי יש עוד דבר מן הנמנע? אין. אמור מלה, – ויש. בקש – ויהיה לך. עודו על שפתיך – והוא זה. פשוט. אין לך פשוט מזה. וכי יש? לא רחוק ולא קרוב. לא קודם ולא אחר־כך. וכבר לא היינו מה שהיינו פעם, לא היינו של מישהו, וחסרי כל שייכות אל שום שייך שהיה אי־מתי אי־פעם. כשם שהיינו מחוץ לסנדלינו, מחוץ לבגדינו, מחוץ לקליפתנו, לא שום גשמיות עוד, לא כלום – רק במאמר פינו היינו. פורצים וממשיכים, עוברים מזה אל זה, שומעים את השני אבל יותר מזה משמיעים אותו, נכנסים לדבריו, מפליגים מהם והלאה, יוצאים אתו לעלילות, מדברים עמו כאחד, ומדברים עליו ועל פניו והלאה, טסים קלים אחר משב רוחנו, או מה יכול היה לעצור או למנוע? יכול? כלום. אבד כל חשבון. המקום אינו כאן. והזמן אינו. זמן? מה זה? לא היה כאן שום זמן כלל. עתה, בהשקפה לאחור, נקל להיות ידעני ולחשב ולמצוא כי משתיים אחר־הצהריים ועד לצלצול פעמון סיום העבודה בארבע – אין אלא, כאילו רק שתי שעות, בחשבון יושר שאין כאילו קל ממנו – לולא שלא היו כך דברים מעולם. לא היה דבר כזה. לא כמוהו ולא כמותו. לא שעה ולא שעתיים. הזמן כלל לא היה. ומה היה? מלוא העולם היה. זה הכל. כולו היה. ומבלעדיו לא כלום. ונבלענו בו ונתבלענו. שלמים ולא הותרנו החוצה לא ציצית־ראש ולא פאת־זנב. הכל. ואפילו לא ידענו שכך הוא. וכלום לא. והכל. הו, הכל הכל. רק הכל היה שם, כל ההכל השלם והעגול והגדול כולו. נכון.

והטרזינה? כלום ניטשה עלובה זו, שוממה לבטלה ועגונה להעצב? הה. מה עולה על דעתך? כל הזמן תמיד היא במרכז, כמובן. הכל רץ סביבה, כל הזמן אנחנו ממנה והיא מאיתנו. הפלגנו בה. הדהרנו אותה. רצוא ושוב. מטרים ספורים שכל העולם מקופל בהם. פרצנו מתוכה וחזרנו אליה בקפיצה. היינו מדקלמים סביבה השבעותינו מה אנו ומי, ידו אחת אוחזת בה והאחרת פנויה להסביר מה הכל. פעם הוא אחרון הלוחמים שבה, צפוי לתיגרת ידו של אחרון הליסטים האורב בעפי העץ; ופעם הם שניהם כאחד, רֵעים לא ייפרדו, צמודים כאחד להביא פדות לנדכאים שבמצור; ובעוד רגע יתפלגו; זה לעקוף מכאן וזה להשליך נפשו מנגד, ולהתנפל ולנגח במצחו חומה וחֵל, ופנים אל פנים, אל תוך מעגל הזֵדים הנדהמים רגע והופכים ונמלטים לכל רוחות השמים. והכל, כמובן, רק בהגדה לא פוסקת, מסוערת כנחיל דבורים, אשר אם תיפסק – יפלו השמים על הארץ והכל יתפקע בבועה, והכל כחלום יעוף, כי על כן המְתה החלקה ההיא מילמולי חֵפֶז אצים להספיק, להגיד, לאחוז בדבר המתהווה והולך, הנמוג כמעט, לאמרו עד היותו כולו, ולו אך ברמז, זר לא יבינו, בחצי דיבור, ברבע, בפחות, בניד אצבעות דובבות. הה, רק קורא ספרים נאמן, רק תולע דפים אחד, רק הוא לבדו היה יודע להכיר כי לא דברי טירוף חסרי־שחר לפניו, וכרגע היה יודע מה לפניו ומי לפניו, מחצית הרמז יספוק לו ורביעיתו, הֵד מָשָל או זֵכר מליצה או ניב – וכבר הוא בתוך תוככי הדבר ההוא, והכל כבר נהיר לו ומפורש, מה כאן ואנה כל זה שלפניו – ואף היה נשטף, אין ספק, מוסחף בעזמת זרם המשחק הרותח!

הה. עזמת הזרם! אגב, היכן מוצאים ילדי שאר מקומות מקום לשחק? ברחוב? על המדרכה? בין קיר לקיר? או שמא יערות של ממש להם על סביבם, ובמרחק־מה הולך שוטף להם נהר מים אמיתי מפליג בין אילנות וסבך? אולי. אנחנו – בפרדסים. לפי שמחוץ לפרדסים מה היה? לא היה. רק חשיפות פתוחה אין חנינה, אל ארבע רוחות השמים, ואל השמים. אלה גלויים לארץ והארץ גלויה אליהם. ולא היה כלל שום מפסיק שהוא ביניהם, רק שדות גלוחי קציר ומלוחכי למשעי, ריקים להם ונכריים למדי, עד אפקי האופק, והרחק מעבר לכל אופק והלאה, אשר רק השמש לבדה היתה שם ורק אבקי רוחות הבר לבדם, ורק השטחים הפרושים לבדם – רק המה היו שם לבדם. שטחים יפים מאין כמותם לגמל מאריך־לכת בלי עד, ויפים מזה לדהרת סוס ערבות מנפנף רעמה ומדגיל זנב וטס, שועט באבק מי יודע אל אָן ועד אנה.

זוטרי פירות הבוסר שנשרו מן העצים, כזיתים לגודל, נעשו בידינו, כמובן לכדורי נפץ ולברד ריגום, אף כי לא היינו צריכים להם, שכן באמירה עשינו יותר, מהר יותר, הרבה יותר ואמיתי יותר. רק מעט גיאלנו ידינו בעשיות של ממש ולפיכך רק הגדנו, רק דיברנו, רק אמרנו, רק כאילו, רק שיחקנו. אף אַמת המים שנשתכשכה לא הרחק ושימשה אלף תפקידים ואחד, בלא שום קושי – והכל בדיבור בלבד – נתגדלה ונתרחבה והיתה לאמאזונס ולוולגה ולנילוס־הכחול בואכה ארץ אופיר ואל הררי סהר.

וכעת מה? כעת היינו אמורים לפרוץ אל הגשר האחרון. תמצא זאת בכמה וכמה ספרים. אלא ששם זה תמיד אחרת, וכאן היה אחרת. מתחת לגשר היתה כאמור, אַמת המים, ואצל אַמת המים היתה אותה דיסקה סובבת וצומת מסילות־הברזל לכאן ולכאן. לא יהיה לך הגשר אם לא תשלוט על הצומת. ולא תשלוט על הצומת אם לא יהיה בידיך הגשר. ואיך זוממים מזימה כה חסרת פתרונים אך כה גורלית לחיים ולמוות? – הנה זו השאלה. מאליו מסתבר כי לא יסכון שום פתרון אחר – אלא דינאמיט.

*

הטרזינה תשטוף במרוצתה, בחריצות יישמט מעליה הרעם, ובחפז מחופז והיישר למטה אל הגשר – ועד שזה יעלה בסערה מעיב עין השמים – וכבר זו על הדיסקה – ובריתוק נאמן של מאות רימונים (מתוך כרי נֶשֶר הפירות שצברנו לנו). תחוג, תסתער ימינה ותטוס לה לישועה, בעוד מחצית החבורה מתנפלת שם ארצה, לחסום כל דרכי הסיוע ולנתק גישת התגבורת. והכל על חוט השערה. איחור בשנייה וטרזינת הישע, מעוז הצדק, מתפקעת על יושבי בה – מעטים, אך מחרפים נפשם! – החטאה בהסבת הדיסקה והיא יורדת מן הפסים והכל לטמיון. כל הידיעות מסרו על כוננות חירום אצלם. הגשר הושם לפיקוח משמרות, ורשת אזעקה מעולה פרושה להם. חשד כלשהו – והכל נגדנו, והטרזינה בשטפה לא תיעצר עוד, ותהומה, הה, הכל תהומה, ממרומי הצוקים אל תוך הים. אל תוך קצף המישברים שבין הצוקים – פירשו זרועות, אחים. ומלטו נפשכם…

וככה היו פני הדברים. ואילו רק היה פנאי צריך היה להתכונן בדקדקנות – אלא שאין עוד גם רגע אחד פנוי. לדרך! שיקענו על־כן מהר את השמש. עשינו חושך, וכבר ערב, וזה לילה. ואך יעלה הירח ונצא. באחת עשרה. זה מזלנו. כך נכתב עלינו הגורל, בחסות החשכה נתקרב. וצאת הירח זו תהא 'שעת האפס’. אורו יזרח בעיני השומרים להכהות ראייתם, ולנו יהיה האור מאחורי גבנו – ונפרוץ לנו, רִכבנו יפרוץ לעשות המזימה – מלאכי עליון, התעמדו לישענו?

כולנו נרגשים. אף כי מעלימים. גברים כגבורתם. סעודת קודם יציאה. לא נבלעת. עישון סיגריה אחרונה (פתותי עלים יבשים לפופים בפיסת עלה ירוק). אנחה מתמלטת לא צפויה. דיבורי לחישה. הלב בגרון. אמור – הכל מוכן? מוכן תמיד. המקלעים? הרכב? לא תצא תקלה ברגע האחרון להשחית? וחומר הנפץ? כאן. ארוז בשקיות. ארבע מאות קילו! – כל־כך? – הה, כן, הנה כאן ארוז בשקיות. פתילים קצרים. החלטיים. אתה כאן? אתה הוא שתטיל! – אני? – עיני האומה בך. ולִבָּה. – כן – וחזק ונתחזק, – ואתה תאבטח. מכאן ומכאן. ואתה הוא הסייר. שאלות? – אין. כל אחד מאתנו עשרה. כן. עשרה קולות. עשרה מבעים לאיש. ומרגע לרגע אחרת. בזאת נבטח: איש לא יכזיב. ורק שהמקלע לא יכזיב. ושאנחנו נפתיע אותם ולא הם אותנו. ושאלוהי הצדק שיהיה אתנו ולא אִתם (שאם לא כן – הצדק מהו?) מוכנים? הכל, חברים, במקומו? ה'חומר', הרימונים, המקלעים התחמושת? ומצב־הרוח? לעילא ולעילא. נהג ולך. קדימה!

זה לילה. גם עשר פסיעות לפניך לא תראה. הטרזינה לאיטה. חרש חרש. גם אינה טרזינה עוד. היא משהו. הרבה כאחד. דבר שהוא־הוא ושצריך ושלא חשוב כלל מהו. כזאת היא. שלושה ארבעה הצעדים שלפנינו הם כל העולם וכל מלואו. בתוכם יהיה הכל. ורק בלאט. שום רעש ולא נפץ. קשב רב קשב. שמים וארץ ולב העם קושבים. בנחת בנחת המשוטים. אל נא עוד בכנפי הרעש, הה, נשר צעיר! פיכפוך המים? זה כאן? כעת? אתם שם – כבר רואים מה?

כל זיע עלול לגלות. על כרסנו שטוחים ושקט. הכוכבים מרמזים. רמזי רמזים. הנשוב עוד חיים אל ארץ החיים? הה. אמא. אמא. נפץ? לא. רק בוסר תפוח אחד נפל. נבהלת? הו! שומר מצונן השתעל שם!… הם שלווים. בוטחים להם. אנחנו נפרוץ. כן. אני מכאן. ואתה. כן כן. מכונסים. אחד פתאום מצטחק. רק כדי להסתיר נרגשותו. נרגשים. והאמת: הלב בגרון. וכבר אין שום מקום לשום אחרת שהיא בעולם. הכל מושם כזה. אין אחרת. אי־אפשר. גם אילו רצית. גם אילו בקשת – אין עוד. ואינך רוצה ולא תבקש.

– מה זה כעת? –

הה, לא זה כבר הירח – הירח עולה…

– הו!

מוט נתקל בענף. והכל נתרעש פתאום.

– גילו אותנו!…

בריצה. בקפיצה. קפוץ!

זיקוק! זיקוק בשמים – הכל אור! ניצוצות!

– ארצה! ארצה חברים! דבקו ארצה! הכל אש ועשן! המקלע!… – הי אתה! – יריות חזקות. מכל צד. פוצו! התפזרו! בקבוצות קטנות! ואתם – חפו! ושמרו שמרו על חומר הנפץ! זיק אחד ו… – אתה כעת! – אני פה!

אני קופץ לים! – הים? היכן כאן הים? – – ישר לים! – אל תקפוץ, ירושלמי, אל!… בשחייה, אני שוחה שוחה. כבד לי. הבגדים מעכבים, מכבידים, ספוגי מים. כבד לי. אני נמשך למטה – הו הו – איני יכול עוד – באר של עומק – – הים הענק. הה – למטה למטה – כאן, חברים. אני עודי כאן! – דפיקות איומות – ראשי ראשי… כוחי כלה! הו, הו, חברים! – לא אעלה עוד – אני צועק. צולל, בעופרת. למטה למטה – אני… די.

הה. לא די! חכה. אל תשבית את המשחק בעיצומו! לא. אל תצלול, אתה לא תצלול. אני אחיך. וקופץ אחריך – ואני אמשה אותך: הושט יד, בוא! כלום לא אבוד!… ואל הים אל תקפוץ כשאינך יודע לשחות!

הטרזינה! הי. הו הרכב! – אתם! – הגיעה השעה – שעתכם – החומר! – כעת רוצו. בריצה, הוי אנשים: יחד! בריצה בריצה בריצה!

– חפו עלינו חפו! אש מכל צד! הניפו, הו, בטיסה, הי אנחנו, בטיס־טיסה. – והשלך!… ה–ה–ה!… כולנו? כאן? ובטיסה – עופי עוף!

רעם אדיר. חושך ואור וחושך.

*

– מה קרה?

משהו התנופף. משהו התעופף. משהו התהפך, משהו לא זה: מה קרה?

– נפלת? אתה? למה אתה ככה? – גונח? מה קרה?

תראה תראה!…

וכבר הוא כולו בהילפתות, נלפת בהילפתות, וביד זו לופת את יד זו – הה…

– תראה!

– אתה? באמת? רגע. זה באמת? – ספר מהר: מה? הטרזינה שבמעופה, על הדיסקה הסובבת, ואצבעו נתחבה אי־בזה – במקום רע – הה – נקטעה? – הו, אלי! – הצפורן? – כולה? – ודם מן הפצע, הכל דם, בגדיו דם. ועל הפסים ארצה דם, ועל הגשר, הו, דם…

וזה פה. וזה יום. וזה אמת, וזה הוא, וזה ככה, ואנחנו… ופניו מחווירים, וצריך לעשות, וכל הפרדסים סביב סביב, ואנחנו לבד רק שנינו – ומה?

אל תבכה, אל… בוא נשטוף, אני אצלך, אתך, סמוך אתך. נרוץ לבאר, נקשור בחולצה שלי – ככה. בוא. אני אשמור עליך. הישען עלי. תוכל תוכל?

– כל הפרדסים האלה… המרחקים… תוכל תוכל?

– בוא. הישען ככה – – – –

הנה. ככה. עלי, כן. ואל־נא… הישמר אתה מן הגשרים, הו!… אני. נפשי תחתיך. אני תמיד אילו רק יכולתי… ואל־נא תרוץ שמה – אַל! אל תלך אל הגשר ההוא. בוא. ככה. בוא. על חמורו של מוּּסה נרכב הביתה, רוצה? חייך אלי – בוא חייך טיפה, הישען ככה. אני כּולי – ואתה… חייך אלי חביבי…

כעת בוא, בוא נרוץ לנו הביתה!

– או זה רק בסיפור? או רק בחלום? הו, לא, זה בממש. בדיוק בממש. אלי, אלי, למה? בדיוק בדיוק ככה. וזה הכל. למה? למה? בוא. אחי, אני תחתיך… יחיעם. אל תשבור כעת את הסיפור… לא. לא! לא! בוא

– – – בוא – – –

מאזניים, ז, 6 (חשון תשי"ט נובמבר 1958): 401- 411.

אורי, קווים לדמותו

שנים רבות הייתה ארוחת הצהריים הארוחה העיקרית בביתנו. ואז, ביחוד אז, אם הייתה נחה על אבא הרוח, היה מספר לנו משהו. משהו שראה, משהו שקרא, משהו ששמע, משהו שעבר עליו. כולנו מחרישים והוא מהפנט אותנו בסיפוריו.

באחד הימים הגיע לשולחן נרגש ונסער במיוחד וסיפר על סירנו דה־ברז’ראק. לסירנו זה, אמר, היה האף הכי ארוך בעולם – ולפיכך גם היה הגבר הכי מכוער בעולם. ולכן, הסביר, למרות שהיה משורר נפלא וסייף מחונן ופולמוסן שאין כמוהו לא היה שום סיכוי שאישה יפה תאהבנו, או איזו שהיא אישה בכלל.

לפני שאמשיך, אזכיר כי כשאבא היה בן שנה, בבית אשר בחורשה בגבעה (שאז הייתה רק חורשת שתילים גמדים, או חורשת גומות לשתילה בלבד) הוא נפל מן המרפסת חסרת המעקה שבקומה הראשונה ושבר את האף. מאז היה אפו מעוקם במקצת ובעיניו מאוס למראה. הוא נעשה רגיש קיצונית לאפים, ותמיד השגיח קודם כל באפו של אדם ורק אחר־כך בשאר סגולותיו. וכמעט תמיד כשראה אותי היה הדבר הראשון שאמר "מאין צמח לך השופר הארוך הזה?”.

saloni-94d-part

ולסירנו היה האף הארוך ביותר בעולם וברור שהיה אבוד לו. למרבה הכאב, סיפר אבא, התאהב סירנו ברוקסן היפה, החכמה וטובת־הטעם (וגם העשירה כנראה – כי היא גרה בבית גדול בן שתי קומות מוקף בגן פורח המדיף ריחות בשמים).

אחד יפהפה בשם אנטואן חשק ברוקסן וביקש מסירנו שיעזור לו לפתוח את ליבה בפניו. היא רוצה שאשכנע אותה, טען, במילים, ואתה, סירנו, איש המילים.

סירנו, שידע כי הוא עצמו חסר סיכוי, התנדב לעזור לאנטואן העילג. הוא הסתתר בין השיחים מתחת למרפסת ולחש לו מה לומר. רוקסן עמדה למעלה על המרפסת והאזינה לדבריו.

אבא ציטט כל משפט, כל מילה שנאמרה באותו דו־שיח, כל דבר שירה שלחש סירנו, כל אנחת התפעלות וגניחת תשוקה שגנחה רוקסן – כשלאלה נלווים תיאור הבושם העולה מפרחי הלילה וקולות מקהלת הצרצרים.

רוקסן נעתרה, וקראה לאנטואן לעלות אליה ופתחה את דלתה וליבה לפניו – וסירנו מת מכאב.

כולנו הבנו על מה אבא מדבר והדברים נחרתו בלב.

*

עברו שנים רבות והתגלגלתי ללונדון, שם הציגו ב"ברביזון" את סירנו דה־ברז’רק בכיכובו של דרק יעקובי שאין משלו.

והיתה סצנת המרפסת, והיו עוד, ואז הגיעה המערכה האחרונה.

היא מתרחשת במנזר שאליו פרשה רוקסן לאחר שאנטואן נהרג. על ליבה מתדפק המכתב האחרון שקיבלה ממנו – מכתב אהבה שאין יפה ממנו – ושגם אותו כתב סירנו, כמובן. סירנו פצוע פצעי מוות, והוא שואל את רוקסן מה אהבה באנטואן. “את המילים" אומרת רוקסאן, "את המילים שאמר ואת המילים שכתב, רק את המילים אהבתי, רק מהמילים איכפת לי, ולא דבר זולתן".

“אתה," אמרתי לאבא, "איך זה שדווקא את זה לא סיפרת? אתה?!”

אבא הביט בי מופתע ואמר "באמת? לא ידעתי. מעולם לא קראתי את הספר ולא ראיתי את המחזה וגם לא את הסרט. בסך הכול קראתי קרע עיתון ובו חצי מהביקורת על הסרט. זה כל מה שידעתי".

ויהיו הדברים הללו מעין מבוא להבדל בין ההיסטוריה המדוקדקת של קרבות חירבת מאחז, בין התחקיר שערך יזהר עליהם – ובין הספר ימי צקלג.

*

דוגמא נוספת, חשובה יותר אולי, לקשר בין תחקיר והיקפו, וסיפור ומשקלו, היא חרבת חזעה. בזמן שערוריית־חרבת־חזעה ב־1978 אמר יזהר לרמי ליבנה, עיתונאי ואיש ‘מצפ"ן’: "הייתי קצין מודיעין, לא המפקד בפעולה: הייתי במקום דקות ספורות כדי לבדוק משהו". יזהר היה, כמובן, מודע היטב לפקודת המבצע: לגרש מסתננים, לפוצץ ולשרוף את הכפר הריק ברובו. כקצין המודיעין החטיבתי היה בין המכותבים על פקודת המבצע. הוא גם ידע למה הכוונה ב"מסתננים" – תפקידו היה להתחקות אחרי עיקבותיהם ולכן הגיע למקום – והוא גם ידע שרוב תושבי הכפר עזבו אותו עם הצבא המצרי הנסוג, כחודש לפני האירועים המתוארים בסיפור.

זה לא מנע ממנו לכתוב סיפור בגוף ראשון, סיפור של חייל פשוט, שותף למעשה ועֵד לו, אשר רואה במגורשים את אבותיו התנכ"יים היוצאים לגולה, ואף על פי כן אינו מסוגל להתקומם בפועל כנגד הגלייתם.

בשכבה עמוקה יותר, זה היה סיפור של אדם שאינו מסוגל להכריע. וכל היודע משהו על יזהר – זה היה סיפורו.

כי המעשים שהתרחשו בשטח היו הקולב שעליהם נתלה הסיפור – הם אינם הסיפור. הסיפור נבע מיזהר, מתוך תוכו.

*

התחקיר שיזהר ערך לקראת כתיבת ימי צקלג מתועד בפרטי פרטים, והמסמכים נמצאים בארכיון שלו בספריה הלאומית. התחקיר נסמך על המקורות הבאים: מאמרים וסקירות בנות התקופה (ראשית שנות החמישים) על הקרבות בחרבת מאחז; ראיונות עם ארבעה מהלוחמים שהשתתפו בקרבות; סיורים בחברתם או לבדו במקום, ביום ובלילה; עיון במפות טופוגרפיות; התייעצות עם מומחה על מצב הכוכבים בסוף אלול וראשית תשרי תש"ח; ספרי גיאולוגיה וכימיה המפרטים את המחצבים וסוגי האדמה במקום; המגדיר לצמחי ארץ ישראל.

שניים מהמרואיינים היו תלמידיו לשעבר ברחובות, תלמידים אהובים, מושבניקים, יוסי קבצן (היום צפריר) ועובד לדיז’נסקי, השלישי היה צביקה כסה מקבוצת שילר והרביעי פנחס זוסמן (סיקו). שלושת הראשונים היו תלמידי כדורי בעברם והרביעי איש הפקולטה לחקלאות. שלושת הראשונים זוטרים והרביעי מ"פ, כולם היו תושבי רחובות או סביבתה הצמודה ונגישים לו. יזהר חש אליהם חיבה ורחש אימון לדבריהם. הסיפור מסופר מפיהם ומנקודת התצפית שלהם.

מפתח השיוך של דמות ממשית לדמות ספרותית נמצא ב־Fig1, והיא טבלה שהכין יזהר לשם כך בטרם החל בכתיבה. רואים בה כי יזהר קרא ל"טוטו" – הוא יהונתן לוינסון – בשם אורי, ולמפקד המחלקה "מוטה".

1-sadak
Fig 1 – סד"ק

אבל לפני שנמשיך חובה להעיר כבר כאן כי "ההיסטוריה של הקרבות בחרבת מאחז" היא נושא מעורפל ושרוי במחלוקת. אפילו על התאריכים שבהם התחוללו הקרבות הללו אין הסכמה: בעוד הפלמ"ח גורס שהם התחילו ב־30 בספטמבר 1948 (יום חמישי), גורס מערכות (ו"ויקיפדיה" בעיקבותיו) שהם התחילו ב־29 בו. כפי שנראה, פוצ’ו, איש הפלמ"ח שהשתתף בקרב הראשון, שהסתיים במנוסה, ותיאר אותו בספרו אני פחדן אני אוחז בשתי הגרסאות גם יחד, וכך מוסיף מבוכה לערפל הקרב.

העד של יזהר להתרחשויות ביממה הראשונה הוא יוסי הנקרא בספר גידי, ונראה שיזהר העדיף את הדברים ששמע מפיו על פני כל מקור אחר – אם כי בבירור ומראש יוסי היה מקור חלקי בלבד.

פוצ’ו היה חבר ההכשרה וחייל המחלקה של טוטו. ספרו יצא לאור ב־1966, 8 שנים לאחר ימי צקלג. גם הוא קורא לטוטו "אורי" וליוסי “גידי" (או גדליה וגם גד).

אליבא דימי צקלג, היממה הראשונה התחילה בצהרי יום חמישי, בכיבוש הגבעה. היא הסתיימה למחרת, יום שישי, ה־1 באוקטובר, לפנות ערב, בבריחת המחלקה מהגבעה.

פוצ’ו מתאר את הבריחה בפרק שכותרתו "קבלת שבת", דהיינו יום שישי לפנות ערב.

בשני הספרים, אם כן, נכתב כי אורי נהרג ביום שישי לפנות ערב, וגופתו הושארה במקום על־ידי הבורחים.

אבל פוצ’ו מצטט את מערכות הטוען כי הכיבוש מחדש התרחש בלילה של ה 1/10, כלומר ביום שישי (מה שסותר את הדברים שכתב ב"קבלת שבת", וגם את אלו שכתב על היום שלאחריו, “שבת”).

באתר "יזכור" של הפלמ"ח כתוב כי יהונתן (=אורי) נהרג ב־2 באוקטובר (שבת) והובא למנוחות למחרת, יום א’.

פוצ’ו כתב כי גופתו של אורי הוחזרה מהמשלט, מרוטשת ומעורבת בחלקי מתכת, על גבי קומנדקר, ביום א’ בבוקר, והובאה לקבורה בו ביום אחרי הצהריים.

בימי צקלג כתוב כי גופתו של אורי נמצאה ביום א’, מרקיבה, אכולת רימה, כרותת ראש ועליה סימני התעללות, ופונתה מהמקום בג’יפ.

בימי צקלג שני האחראים לבריחה הם "אורי" עצמו, סמל המחלקה, ו"מוטה" המ"מ. הטענות נגדם נכתבות בימי צקלג בסרקזם ובמרירות. על הראשון, אורי, ארחיב את הדיבור בהמשך. על השני, המ"מ, מסופר כי בתואנה של פינוי פצוע והבאה דחופה של תחמושת הוא לוקח את הג’יפ מהמוצב, נוסע – ולא שב. האויב מתקיף, התחמושת אוזלת וללוחמים לא נותרת ברירה אלא לנוס מנוסת בהלה על נפשם. בו בערב מוטה שב ונפגש עם הכוח ומנסה לתרץ באוזני חייליו מדוע נעלם בשעתם הקשה ולא חזר אליהם עם התחמושת המובטחת.

אצל פוצ’ו נעלם "מוטל", המ"מ, לאחר שעזב את המשלט – ומתפוגג.

בסקירה שסקר מערכות את הקרב נכתב כי המ"מ נפצע בעיניו כשנסע להביא תחמושת, ולכן לא היה יכול לחזור. סיקו המ"פ מצוטט שם כמי שפגש במ"מ הפצוע ולקח אותו לשובל, לבית־החולים. פרטים אלה היו ידועים ליזהר. הוא קרא את הקטע, הדגיש אותו וכתב בצידו: “ברח". Fig2. האם ידע את "האמת" והחליט במודע להתכחש לה? או שה"אמת" כפי שרצה לספר אותה היתה שונה?

2-barach
Fig2 – גזיר מ"מערכות" הנמצא בין ניירות ההכנה של יזהר בספריה הלאומית. ההערות בעיפרון הן בכתב ידו.

כעבור כ־50 שנה נערך כנס של לוחמי חרבת מאחז. יזהר אמר באוזניהם כי התיעוד ההיסטורי של הקרב לוקה בסילופים ובשגיאות. אבל מנגד הזהיר מלהתייחס לספרו כאל האמת ההיסטורית כהוויתה. אדרבא, אמר, הספר הוא המרת ההיסטוריה במיתוס. במיתוס הפרטים נגזרים מרעיון ואינם מחוייבים לשום עובדה היסטורית.

ובאותו כנס פגש יזהר את מי שכינה בספר "מוטה”, הוא "המ"מ שברח”, וזה סיפר לו על פציעתו ועל החודשים הרבים שבילה בבית־החולים עד שמאור עיניו ניצל.

לאחר מכן סיפר לי יזהר על הפגישה עם "מוטה" ואמר כי כשכתב את הספר כלל לא ידע על כך שהלה נפצע, ומזל ששינה את שמו כך שלא ניתן לזהותו וכך ניצל הוא, יזהר, מגרימת עוול איום.

והנה, העובדות מלמדות כי היה יכול לדעת אבל לא רצה. הסיפור שלו לא התיישב איתן. ויזהר לא אמר אחרי כנס הלוחמים כי (נוכח התגלית) עליו לשנות או לתקן את הסיפור. הסיפור מתכחש ל"אמת ההיסטורית" אך בהגיונו הפנימי, בדרך שנבע ממחברו, בבטאו את קולו – הסיפור נכון.

*

כאמור, “מפתח השמות" שלמעלה מזהה את הדמות "אורי" עם טוטו, הוא יהונתן לוינסון.

האם הדמות "אורי" משקפת במשהו את אותו יהונתן לוינסון שהתהלך 19 שנים קצרות על פני האדמה? מה משותף בין "אורי" הבדוי לבין יהונתן המת פרט לכך ששניהם מילאו אותו תפקיד בכוח?

יהונתן לוינסון נולד בקריית־חיים להוריו מינה ויוסף. הייתה לו אחות צעירה ממנו ושמה מרים ובפי כול מירוּש. היא חייתה שנים רבות בקיבוץ בנגב, והוריה הצטרפו אליה בזקנתם.

יהונתן היה עמוד התווך של הכשרת מעוז־חיים: מזכיר ההכשרה ודוברה. הוא גם היה בעל הדרגה הצבאית הבכירה שבין אנשי ההכשרה: סמל. והייתה לו חברה: לא סתם אחת אלא נהגת הג’יפ החטיבתי (שבספר הותמרה ל"קובצ’יק" – הנהג היודע להסתדר).

“אורי" של יזהר הוא גם בן יחיד, וגם יתום מאם.

כך מתאר אותו יזהר, יוצא הישר משיר השירים:

“אורי, […] הגבוה, רחב־הכתפיים, ויפה־התואר […], בחור חסון, ששוקיו עמודי־שחם, וידיו גלילי־פז, […] בחור תימור ורחב־שכם, חטוב שפתיים קפוצות, כזה אחד שיודע מה לפניו ומה חפצו, ואפשר לסמוך עליו והוא עצמו סומך על עצמו, ואשרי חוסה בצל כנפיו המאבירות, בחור שיאה לו אופנוע, שיאה לו סוס רותח, […], שיאה לו בחורה יפה שכזאת – מאותן שלא בשבילך נועדו, ושאתה יכול רק למות לרגליהן" (עמ’ 174)

רגע – מי היה בחייו של יזהר גבר “רחב שכם”? הגבר?

“(‏אגב, אילו היה אחי הססן… בלתי יודע־להכריע (‏אהה, כמו מישהו) – הלא היה היום אתנו (‏איש מקריח ומבוגר, אבל עדיין יפה ורחב גב), והיינו מוּרוְחֵי כל הסיפור המעוקש והלא־מתחיל הזה, – אבל הוא היה החלטי: זוכה בכול או מפסיד הכול)” (סיפור שלא התחיל, "ספורי מישור”, 1963, עמ’ 193)

Israe4c
ישראל, האח הבכור

יזהר מסכם כאן במשפט אחד את יחסו לאחיו הבכור, את הפצע שמעולם לא הגליד, את אחיו שלתפיסתו היה ההפך ממנו: יפה, רחב־גב, החלטי ומקריח. יזהר, לעומתו, היה מכוער, שדוף, חסר יכולת להכריע – ובעל בלורית מפוארת.

ולמי היה יאה אופנוע?

“ומי יודע עד היכן היינו מגיעים בתפארת, לולא הקיץ הקץ, כעבור מה, על ימי החמורים ועונת האופנועים הגיעה, ולא יצאו ימים רבּים ולאחי, אהה, כבר היה אופנוע. ישן בתחילה, וחדיש וכבד ונורא, בסופו.“ ("דהרות אבירים”, 1958).

יותר מזה, לא רק לאופנוע יאה האח הבכור, אלא האח יאה לאופנוע:

"כשהיה אחי בא אל אופנועו כבר היה זה נענה, וכאילו רעד של התמתחות קשובה נפרט בכולו. מגע קל אחד בדושה, כמשחיל נימה מחלב, וכבר זה מפכפך ומפנה חיים, פיכויים קלים, בועתיים, מדויקים, סכויי שמן מתרוננים, שאחי היה עונה כנגדם ברינון משלו" ("סיפור שלא התחיל”, 1963). לעומת זאת את האח הצעיר משליך האופנוע מעל גבו.

DSC_6628
רשיון הנהיגה של יזהר באופנוע. תוקפו פג ביום שאחיו הבכור נהרג בתאונת אופנוע, ואימו אסרה עליו לחדש אותו.

 

מאז ימי צקלג – אבל לא לפני כן – חזר יזהר וסיפר סיפורי אופנוע: רוכב אופנוע מצילו מאבדון ולוקחו לתוככי האקסטזה ("הנשכח”, 1958): “אחוז בי. בחורצ'יק. חבּק אותי חזק – שלא תיפול! ככה צﬠק אלי וחבוּקים יחד טסנו לנו יחדיו כﬠל כנפי נשרים. ישר אל תוך תוכי השמש הגדולה הזוֹ מנגד.”

ואחרי שתיים בצהריים, אז "כשהמורים מתחילים להיות בני אדם", בוחר המורֵה להיסטוריה לוי סקונדה דווקא בו להיות לו מורה לנהיגת אופנוע, ("טיסת קרן־שמש”, 1995), וגם המורָה לאנגלית ג’ודי רוצה שיקח אותה לסיבוב פרוע על האופנוע; ואפילו התגלות אלוהית מתרחשת על האופנוע בלילה אפל אחד (“מבילו לתל־נוף", 1995).

*

יזהר הבן הצעיר גדל בצילו של האח הבכור, היפה, אהוב אימו שהקנתה לו זכויות יתר:

“האח הגדול כבר דאג לעצמו, כדרכו, ובריכוז פניו היפים ושערו החום השופע ויורד על מצחו, […] וממלא לו כוס רחוצה למשעי בשארית החלב, […] ויפה לו והוא יפה ושמחת אימו, […] ואמא מעבירה כף ידה פרושת אצבעות בשערו הגולש כאילו לסרקו באצבעותיה. כל כך חרדה אמא עליו. שלא יתקנאו האלים ויעשו משהו, חרדה חסרת שום בסיס לכאורה, ואף על פי כן חרד לה בעומק ליבה לנער היפה הזה. ותזכרו שהוא נולד בי"ז בתמוז. ביום שהובקעה ירושלים, […], ושכדי להיוולד בי”ז בתמוז ברור שראשית ההריון היתה ביום הכיפורים, ובו במקום גם התחילה לבכות אז לפני אבא, שהם עשו דבר שאסור לעשות ושהאלים הלואי שלא יענישו. ושאסור היה להם להיסחף ולעשות את זה ביום הקדוש ההוא.” (מיקדמות, 80-1)

כי בעיני האח הצעיר, האח הבכור ראוי לא רק לאופנוע: הוא ראוי לעונשם של האלים.

פעם אחר פעם חוזר יזהר לקין והבל [דברים בכנס ל־70 שנות 'ההגנה' בכפר גלעדי, 21.6.1990; פורסמו גם במעריב, 6.7.1990. יזהר נהג לחזור על דברים אלה]:

“חשבו רגﬠ ﬠל הסכסוך הראשון שהיה מﬠולם. קין והבל. ﬠם כל ההבדלים. סכסוך ﬠל טריטוריה וﬠל זהות. או אתה או אני. או שלך או שלי. ואלהים, או יאהב אותך או אותי. הﬠולם אינו ﬠשוי להכיל שניים ﬠל פני אותו שטח מחייה. או אתה או אני. אם אתה כאן אני בסכנה, אם אני כאן אתה בסכנה. אתה שונה ממני ואני שונה ממך. ואין מקום לשונים ﬠל שטח אחד. וכשאני חזק ממך, או ﬠרמומי ממך, או חסר מﬠצורים ממך – הנה אני קופץ ﬠליך ומחסל אותך, את המתחרה בי. מי נשאר?

אני, רק אני, שלי, רק שלי, לבדי, רק אני. ומה קורה אז? קול קורא אז, מﬠל השדה שנשאר רק של קין לבדו ורק הוא ורק שלו, קול קורא פתאום, קול שילווה מﬠתה את ההיסטוריה של כל המדוכאים ושל ﬠם ישראל, קול תובﬠ פתאום – אי הבל אחיך? לא אי הבל, אלא אי הבל אחיך? ושוב הבל כאן. לא נפטרת מהבל. הוא ﬠדיין כאן. אתה רצחת והוא נשאר. והוא חי. והוא אחיך.”

את סופו של אחיו מתאר יזהר כך (סיפורי מישור, ע"מ 182):

“הייתי שם לא מכבר. אין־השקט טילטל אותי לחזור ולבוא עד שם לראות. הרבה נשתנה סביב אותו מקום. חרוש, מעובד ומטופח. כפרים אחרים שהיו אי־כאן אי־שם אינם עוד, ואחרים נשתלו, עודם מתאחזים ומשתדלים לצמוח, אבל הגבעות לא נשתנו, ולא משוכות השיזף, אותן שבהן נתחבא אז בעל החרמש אלף־העינים, וגם לא פסי־הרכבת המתעקלים שם על־פני שביל דומם ולא משומש, וגם הרכבת אינה עוברת שם עוד, מאז נכרתה הריצה מצרימה. הכל עומד בעינו, וגם אותה חלקה קטנה אשר אליה הוטחו אז, לא ברור באשמת מה או אם היתה כאן אשמת מי, וממנה נלקטו אז השנים אשר בקשת מתקמרת שנתהפכה מהר ונפלה. בכרוּת, ראש לפני גוף, שטופי מהירות אצו נרומו אז שני רוכבים עורגים להספיק, והכל, כל כוח המהירות הצבורה בהם, כפול כָּבדם, ניחת בהולם אחד על רפיפות הקשר הענוג של חוליות הצוואר אל הראש, נתפרק, ופרצו מתוכו, כזיקי אור, נישאות מתעלמות תוך כך, מתוך נאקה או צפצוף היחלצות, נצטפצפו שתי נשמות ויצאו כזיק אור ירוי למעלה, ושנים ריקים לגמרי היו שכובים במעוות זה בכה וזה בכה, חובקים עפר וזה הכל." מפרקתו, אותו חלק גוף המחבר את הראש לגוף, נשברה.

*

יהונתן לוינסון נהרג מפגיעת פצמ"ר 81 מ"מ ב־2 באוקטובר 1948. גופתו המרוסקת הושארה בשטח כשהמחלקה שהיתה בפיקודו נסה על נפשה. בליל המחרת, מוצאי שבת, כבשו לוחמי פלמ"ח אחרים את המקום. למחרת, יום ראשון, הם מצאו את הגוויה והביאו אותה בו בערב לקבורה במשמר־הנגב. פוצ’ו מתאר את הקבורה לפרטיה.

גם הכוח השני הזה ברח למחרת ממאחז, והשאיר אחריו שלושה הרוגים ושני פצועים. כן, השאיר פצועים וחללים בשטח.

כשהמקום נכבש מחדש התברר כי האויב רצח את הפצועים והתעלל בגוויות החללים. ראשי חמישתם נכרתו. הגוויות התגלו רק עם הכיבוש השלישי, ב־5 לאוקטובר.

*

אחיו הבכור של יזהר נהרג בדרך לגברעם, לא רחוק מחרבת חצאץ, אחד מאותם כפרים "שהיו אי־כאן אי־שם ואינם עוד", וגם לא רחוק מחרבת מאחז. כולם ב"ברצועת יזהר" שם התרחשו הדרמות הגדולות שעליהן כתב.

אלוהים, אותו זה ש"יֵרד אל הבקעה" ההיא העניש אותו ושבר את מפרקתו – כך סתם? או על חטאי הוריו? או שמא משום שנענה לתפילת אחיו הצעיר?

אלו שאלות שלא הפסיקו להעסיק את יזהר כל חייו. האירוע היחיד בימי צקלג בו לוקח אורי חלק הוא מאבק על מעמדו מול גידי, הזוטר ממנו: השאלה היא אם אורי ירד אל גידי, במשלט הקדמי, כפי ששומה על מפקד טוב לעשות או גידי יעלה אל אורי? מהספר עולה כי אורי לא ירד ל"קדמי". הוא אילץ את גידי לעלות אליו כדי להראות לו מי כאן הבכיר. כתוצאה מכך לא ידע את המצב בשטח לאשורו. כשמגיע מוטה המ"מ הוא מאלץ את אורי לרדת איתו בכל זאת ל"קדמי". ולאורי חורה הדבר שמוטה מדבר עם גידי הזוטר וקשוב לדעתו, ולא פועל ב"צינורות המקובלים", כלומר מדבר עם גידי דרכו. ואי לכך אורי מתעלם מכל מה שסוכם בין מוטה וגידי. במילים אחרות: התרחש שם מאבק על הבכורה, שהיה חשוב מהמאבק באויב.

*

המספר סוגר את החשבון עם "אורי" בכור ההכשרה: הוא מפוצץ אותו, עוזב אותו בשטח, מתעלל בגוויתו, כורת את ראשו ומניח לו להירקב ולשרוץ רימה.

אחרי פגיעת הפצמ"ר: “הה, הה, מחכה כאן עוד דבר זוועות. […] – זה… אוּרי? כנראה. אמא שלי. מרוטש. קרוע, בשר אדם פעור. רק התלתלים הערמוניים בהירים, כמו תמיד, מעל־פני החורבן. דם סביב. חזה חשוף, ערום, מחוטב. גוויה שמוטה ונופלת. רפש דם צמיג בעפר. טיט דם. קחו אותי מפה.” (עמ’ 256).

יזהר אינו יכול שלא לציין את ה<תלתלים הערמוניים בהירים>.

“ 'עד פה עף לו הדם שלו.' מראה מי, על קיר הבקתה. […] אורי. אי־אפשר להביט. למה לא מכסים אותו (עלם צעיר ומפואר).” (עמ’ 258)

והמספר עובר אל מחשבותיו של מוטה, כאשר הוא נפגש עם הנמלטים: “[גידי] אינו מגיד דבר רק משום שהוא מרשיע אותך. ברחת. ערקת, הסתלקת. זה דברו. וכל־כך שותקים גם כל השאר. שותקים כאילו רק אתה לבדך נותרת. חימה מצטברת בלבו של מוטה. מה רוצים ממנו? […] מה עוד יכול היה לעשות? יום שלם התרוצץ להשיג זחל. וארגזי תחמושת. וכל דבר ודבר! מה לא עשה! ואורי! הה! אורי. אנחנו כל־כך שקועים בשלנו. מי פה זוכר את אורי. מי מדבר עליו. אילו אני זה – גם אותי בתוך שעה היו שוכחים. אם יינצל הבחור ההוא, מיכיק, – המהירות הצילה אותו. טוב בעיניכם שימות, ובלבד שאני אתכם לברוח יחד אחר־כך. שטות נמרצת! אילו רק רבע שעה החזקתם מעמד – הייתי חוזר בידיים מלאות! ולא אצטדק לפניכם. לא מפיכם אני חי. ואיש לא חש בהעדרו. אני אצטרך לכתוב לאביו. לעזאזל. לא מתקבל על הלב. הוא היה רואה ומבין. הכל היה נמהר. ובן־רגע נגמר.” (עמ’ 277).

(נזכור כי אלה מחשבותיה של הדמות מוטה, פגישה כזו לא התקיימה ב"מציאות".)

אפילו את אימו האוהבת (את הבכור, לא את הצעיר) הוא קוטל. גם היא באה על עונשה:

“אורי. אבא שלו. יכול להתחיל לבכות. אין לו אמא ולא אחים ולא אחיות. רק אבא אחד. בעוד שבוע, אולי, יידע, ואנחנו כבר יודעים. אין לו עוד אורי.” (עמ’ 278)

את דפי "ימי צקלג" העוסקים בגילוי גוויית אורי, הוצאתה מהקבר הזמני ושליחתה לקבורה ניתן לקרוא כאן. והם אינם חוסכים מהקורא אף פרט מן הזוועה.

אורי מחוסל – פרט לכף היד שלו, על אצבעותיה הארוכות והצפרניים המאורכות, הוורודות. היה היה אח יפה, ורק זה נשאר.

זכרו של אורי ממשיך לעלות, בכל פעם שנזכרים במוטה. שני המפקדים זכורים יחד, ולא לטובה:

“וכיון שזכרו את גידי, זכרו את מוטה, ובדעה אחת ויחידה רקקו לזכרו. – אה, מוטה, – והחרישו רגע משום שאורי בא בינינו. ואורי היה פתאום מתהלך כאן. יפה ועצוב. אף כי מוחרב עד גמירא. ומיד התפרצו והפרו את השקט, כדי שלא יהיה עוד לא שקט ולא אורי.” (עמ’ 496).

“שוב השמים. זהב עמום מאיר. עצוב עד עמקי הנשמה. אצבעותיו היפות, הארוכות וצרות של אורי והצפרניים הקמורות (לאן, בכל־זאת, הולכים לאחר שהגוף נחרב?), שֹיער ערמוני. בדיוק כזה, ובלי ראש. גידמה בין־כתפיים פעורה, תחוחת־בשר ועורקים פעורים. אימה. (וגועל!)” ונשארת הרגשה שאורי עדיין חייב משהו לנשארים, שהחשבון איתו טרם נסגר: “הג’יפ הנורא בודאי הגיע. באים סביבו ומתאספים. השמיכה כולה דבוקה וסרחון. ועוד מחכה ויתפשט לו הסיפור שאין לו ראש. בשתיקה תפשוט השמועה, כעשן. לא נוח ולא יודעים בדיוק מה. סקרנות פתוחה ורתיעה סוגרת. מתמלאים דמעות ומסתירים. ועם זה, גם הרגשה דומה לחגיגית. האם אפשר שהוא ישנו עוד והוא מסתכל בנו מן הצד, לא־נראה, מעבר לצעד ההוא שצעד לו מאתנו? מה רואים משם? ומה רואים אצלם, מה הם מכינים עלינו – ספר גלה לנו! הלא אתה שייך לצד שלנו!” (עמ’ 514-5).

*

בהפוך ליעקב אבינו, חש יזהר כי אחיו הבכור, בעורמתו, גזל ממנו את אהבת אימו. עורמת האח, שיזהר מתעב אותה, באה לביטוי בשני סיפורים: “ערמת הדשן" (1958) ו"סעודה בפלוג’ה" (1995). לא רק עורמתו, אלא גם אטימותו לסבל הזולת. בשני הסיפורים המספר נלווה לאחיו הבכור היוצא לערוך עסקים עם ערבים, ובשני הסיפורים האח מצליח, בעורמתו, ומתוך שליטתו בערבית, הכרת מנהגי הערבים והבנת נפשם – לתעתע בהם ולגרום לכך שהוא ירוויח והם יפסידו. האח הצעיר מתקומם בליבו אך, לכל היותר, מוחה בקול רפה:

“[…] השפלתי עיני וגימגמתי אליו ככה:

"הלא זה נורא מה שעושים פה…”

”מה נורא כאן?” נפתע אלי אחי, וגם שלח סביב מבט פתוע.
”כל הרמאות הזאת – התאוננתי לפני אחי הגדול, העומד גבוה – כל השקרים האלה, כל ה…"
”אה, חדל. מה אתה יודע. ככה זה העולם". אמר אחי ונפנה אל פנקסו שבידו. ”עולם מחורבן”. – הוסיף ואמר עוד.
”לא נכון!” – הרהבתי עוז ואמרתי לאחי – ”לא מוכרח שככה יהיה!”
”לא יודע אם מוכרח אם לא, אבל ככה הוא". – אמר אחי.
”ומה יצא מזה ?” – לא הרפיתי ממנו.
"יזבלו את הפרדס ויהיה יופי של יבול". – אמר וחייך אלי כחייך אח אל אחיו, וטיפס ועלה אל ראש הערימה, והתייצב שם בשתי רגליו […]" ("ערמת הדשן" 1958)

“[…] והמום מלחץ המעגלים החיצוניים שלא הוציאו הגה ורק הרעב שלהם צעק חזק מכאן ועד הים ועם הרוח עד ההרים, כזה רעב אחד ממש גדול ורעב, ולא יכול להכניס דבר לפיו ולא יודע אלא רק מחייך אל אחיו הגדול שגם הוא מחייך אליו פתאום וגם אומר, אכול חביבי אכול, אומר ולועס בכל פה ובעסק גדול.

[…] והיה שם גם יעקב אבינו שחייך ואמר הנה מה טוב שבת יחד לכירה עם כל עובדי האדמה, האלה עם הידיים הגדולות שלהם, ידי פלחים שמעולם, והיה פה גם אחיו הגדול שגמר עסקה וקנה את האדמה מן השיח' שמכר לו את האדמה שהיתה של הזורע שלא יזרע עוד ושל הקוצר שלא יקצור,” ("סעודה בפלוג’ה”, 1995)

*

החיילים שכבשו את המשלט בפעם השניה יודעים שגווייתו של אורי נמצאת לא רחוק, ושצריך למצוא אותה – אך הם משתדלים להתחמק מכך, בתרוצים מתרוצים שונים. עודד זוכר כי "היכן שהוא שוכב אורי רצוץ. כבר הוא בוודאי נפוח ומסריח.” אך מיד מחשבתו מוסחת אל איזה כלב הנובח במרחק (416).

גוויתו של אורי מהבהבת בשולי תודעתם. מעצבנת. “מי ביקש ממך סיפורים עצובים? ביקשו סיפורים סתם. מצחיקים קצת או רחוקים ולא נוגעים בך. […] בחור טוב היה אורי, שנדפק פה לפני לילותיים, בעצם המקום הזה שאנו שוכבים. קצת בטוח בעצמו מדי, אבל עלם־חמודות. אבא שלו רופא. אבל הוא היה איש־צבא, ואיזו קומה וכתפיים" (דויד, 428). וכך גם יאקוש, וקובי וכו’ זוכרים כי לא רחוק מהם מוטלת גוויתו של אורי אבל חוששים ממציאתה ודוחים זאת ככל האפשר.

מאז שנהרג אחיו הבכור בפברואר 1942 לא כתב עליו יזהר מילה (“בפאתי נגב" נכתב "לזכר נשמתו" של ישראל, אך קשור יותר לעיסוקי האח מאשר אליו עצמו).

וסיפור על אחיו הוא ההפך מסיפור סתם.

מיקי הוא אחד מחיילי הכוח שכבש את המשלט בשנית, והוא "ילד הצוחק כדי שלא יבכה”, והוא "אח של אחיו" (422) והוא זה שגילה את הגוויה.

העוול דורש נקמה. יזהר לא העז להודות בתשוקה האינפנטילית לנקום באחיו. אבל עכשיו הילד מיקי עושה זאת עבורו. מיקי מסיע אבן בשוחתו ועושה בוּוּוּוּוּ… ואינו יכול להרגע, "ואמר לו בלי להגביה לא ריסים ולא קול, ככה: 'אתה ראית כשמצאו את אורי!" – 'אה.' תמה הלז מתוך התיששון ומתוך הסירוב להיות ניסוֹח. 'היה נורא, לא?” – אמר מיקי. 'הו.' גימגם ברזילי ולבו נפל בו. – ‘בלי ראש?’ – לא נעתר מיקי ולא הרפה. – 'בלי.' אמר ברזילי ופישט אורך רגליו כמתחנן להפסיק, וחש כי מזווית עין אחת גולשת תמוהה מאד דמעה לא צפויה. ומיקי הירהר ואמר: 'זה איום בלי ראש. נורא, לא?' – 'ה' – ”לעזאזל. אמר מיקי. כלבים. ימח שמם.' – ושתקו. – 'הייתי שוחט אותם. – אמר מיקי – הייתי חונק אותם. לעזאזל. שיזכרו. שיידעו להם. בידיים הייתי חונק אותם. ארורים!'

ברזילי פניו השמימה. די, תפסיק, בחייך. ומיקי התנשם: 'ולאנוס להם את נשיהם!..' ועיניו אל הגבעות. 'הבט, הי, תראה: לא כאילו עולה שם אבק!’ – אמר פתאום מיקי בקול אחר והצביע צפונה. – 'איפה?' נבהל ברזילי. – 'שם!’ – 'זה?' – 'לא, שם! ימינה ימינה. רואה? יקח אותם השד. רואה? אין לי כבר סבלנות,' מישהו נתגנח. וברזילי חזר ונפל לאחוריו בלי להכריע. וגם מיקי החזיר ראשו וידיו אל נתיבות החול. וככה זה.”

*

רק אחרי שאורי הושמד ונקמת ילד קטן ננקמה, נפרץ הסכר. אורי של יזהר אינו יהונתן לוינסון המנוח, ההוא מההיסטוריה. אורי של יזהר הוא ההוא מהסיפור שעוד לא התחיל, מהסיפור שלא "נוכל להתחיל עד שלא נצא ונרחיק" (סיפורי מישור, 110).

וכך הוא אומר בפתחו (1963): “אוצר מילות הרע אין בו כלום אלא קודם כל: סתם. […] ותר על הכל, ערום ויחף ורעב וחסר־כל ואל תשלים עם שום "סתם" (103).

ועדיין קשה לו לספר את הלא־סתם: “לא נספר שום דבר מסתחב ונפסח על מה שכמעט ובא לפי ובוא נימנע משום דברים קורעי לב. טוב? מוחק ולא אספר מה שכמעט והתחלתי, ממה שממתין בתחתית הלב ימים כה רבים. […] כי על הנחוץ ביותר, על האוכל ביותר – לא אוכל לספר. […] הדבר ההוא, הדבר עצמו, שאיני יכול לספר, וגם לא יודע איך אוכל, כבד ממני, ובעיקר מכאיב (שם, 129 – 130).

לאט לאט, במשך שנים ארוכות, מ 1958 ועד 1995 הוא משחרר סיפורים מצחיקים או לא, על אחיו, האח שאותו הוא מעריץ ומתעב, שבו הוא מקנא ומתחרה, שלו הוא בז – ונואש להיות כמוהו.

רק אחרי שאורי חוסל, אחרי שחוסל ועוד איך, רק אחרי ימי צקלג, הסיפורים הללו יכלו סוף־סוף להכתב.

עולם אחד שהיה עולם אחד שאיננו.

לפני מאה שנה בא אבי זאב לרחובות. ולפני שמונים ושתיים שנה באה אימי מרים לרחובות. אבי בא עם אח־סבי, משה סמילנסקי (הדוד משה), ואמי באה עם אחיה יוסף (הדוד יוסף) – כך, שרחובות היא נקודת מוצא אמיתית לסיפורו של כותב שורות אלה, עד שגם לאחר שיצא ובא ובא ויצא – כאילו תמיד חי כאן, ושם משפחתו תמיד חי כאן, בין אם על שלטי כמה רחובות, בין אם על שלטי כמה בניני ציבור, ובין אם על כמה מצבות בבית העלמין הישן, ובין אם עדיין כמזהה כמה בני־אדם חיים של ממש, שמסתובבים ומתהלכים כאן, ברחובות העיר רחובות.

אבל הסיפור שיסופר כאן כעת לא יהיה עדותו של מי שעוד איננו מצבה, על מה שהיה וכבר חרוט על המצבות, ולא יהיה סיפור געגועים על מה שפעם היה ושכמעט ולא נשאר לו פֶה לספר, גם לא סיפור על תולדות אבות משפחתו, ואפילו לא קינה על מה שלא נשאר ממנו הרבה – אלא רק סיפור על שני עולמות, עולם אחד שהיה ונגמר, ועולם אחד שישנו ובעצם המשכו, ואיך מה שהיה – היה, ואיך מה שישנו – הנהו לפניכם, לטוב ולמוטב. וגם הסיפור על שני העולמות לא כאילו על עולם אחר שהיה כולו זוהר, ועל עולם אחר שכולו רק האפור המצוי, ובקצרה, לא סיפור על היה היה, ולא סיפור של מוסר השכל.

ומה בין תיאור, דלגני ולא מדעי, של עולם אחד שהיה, לעומת מראהו של עולם אחר שישנו, ושלא יתואר מפני שהוא כאן בחוץ, וכל אחד יכול לצאת, אם ירצה, להשוות השוואות ולהרהר הרהורים.

ומנין יודע המספר איך היה פעם העולם שנגמר ואיננו עוד? מזיכרונו הבלתי־מוסמך וממה שנדמה לו שהוא זוכר ולא ממציא, קצת מסיפורי אבותיו ובני דורם, אם אינו שם בפיהם דברים שלא אמרו, וקצת מגווילי כרך השבועון "הפועל הצעיר" משנת תרע"ג-תרע"ד (1914), שהוריד מן המדף הגבוה שבספרייתו, נישב אבקם ועלעל בהם, נסחף מפעם לפעם לסיפוריהם המצהיבים.

urizvi
דף מכרך תרע"ג-תרע"ד של "הפועל הצעיר"

ועוד מלה מקדימה על השבועון הזה "הפועל הצעיר", שהיה גם שם מפלגת פועלים אחת, שהיתה מתפלמסת בלהט עם אחותה מפלגת "אחדות העבודה", ששם עיתונה היה כמובן "האחדות", וששתיהן היו מתפלמסות בלהט עם עיתון "הקאפיטליסטים" שנקרא "החירות", ואילו בראש "הפועל הצעיר" היתה מתנוססת בכתב רש"י "הפרוגרמה", הקובעת החלטית כי "תנאי הכרחי להתגשמות הציונות – התרבותו של הפועל העברי בארץ־ישראל והתבצרותו בכל ענפי העבודה", שמסבירה, בין השאר למה אבי והדוד משה שאך ניצלו חיים מבעירת הקדחת בחדרה באו לרחובות. ואבי נולד בפעם הראשונה באוקרינה ב־1873 וכעבור שש־עשרה שנים שב ונולד בחדרה ובעוד שדודי הלך ונעשה איכר, הלך אבי ונעשה פועל, כזה שכל היום היה עובד בכרמים ובערב היה יושב לאור העששית וכותב חצאי לילות ל"הפועל הצעיר", וגם יסביר מדוע אמי ואחיה הדוד יוסף, שעלו בוערי ציונות ובאו לרחובות, והדוד יוסף הלך לעבוד בכרמים ובלילה לאור העששית היה יושב וכותב חצאי לילות ל"הפועל הצעיר", כשאמי יושבת כל היום ותופרת כותנות, ובלילה אם לא יצאה לשיר על הגבעה, או להתווכח במטבח הפועלים, היתה יושבת וכותבת חצאי לילות להוריה בגולה ומחברת את הכפתורים, ובשקט משוררת את השיר הנצחי ההוא – "לבי מנבא אביב מזהיר, רענן פורח…"

ואילו בשבועון עצמו תמצאו עולם ומלואו, בעברית של אז, ובדפוס הידני של אז, כשרוב הנדפס אינו חתום בשם כותביו, אם לא רק באות אחת ובראשי תיבות וכינויי עט, הכל מרוב צניעות, ומרוב הכרה רצינית כי לא שם הכותב עיקר אלא התוכן, 

fp
עמוד השער: שימו לב ל"פרוגרמה" בכתב רש"י, ולשמות המחברים בנוטריקונים.

שימו לב, התוכן עיקר. כך שאת אבי תמצאו כ"ז"ס" וכ"בן ישראל" וכ"ב"י", וגם כ"וופסי" (וולף סמילנסקי) ואת חבריו כ"מקומי", או כ"תמידי", או כ"ציוני", או כ"פועל", וגם כ"תושב", וגם כ"ארעי", ואת ברנר תמצאו כ"בר־יוחאי", ואת יעקב רבינוביץ’ כ"י.ר.” מלבד כל מיני "א.”, “ב.”, ו.”–ה.”, וכך גליון אחר גליון של אלמונים חסרי־שם שהליטו פניהם בציבור, אף־על־פי שהעולם הקטן של אז ידע בדיוק הכל, אלמלא שהצניעות מחייבת.

ואילו דווקא "העולם הקטן" הזה עשה את יחודו הבלתי חוזר, ואת אישיותו המובהקת של כל מקום ומקום: רחובות היתה אז רחובות, וראשון־לציון היתה ראשון־לציון, ונס־ציונה היתה נס־ציונה, ועקרון עקרון, בלתי ניתנות להחלפה או לטעות, כל אחת ואחת וצורתה שלה. לא כמו היום שאם תורידו אדם חבוש עיניים לתוך אחד הרחובות ותפקחו עיניו ותשאלו איפה אתה כעת – אין שום סיבה שיידע אם זו ראשון או רחובות.

ומפני מה ככה? מפני שאז היתה כל מושבה כמין אי, ממש אי, מוקף ים פרדסים, שהיו מוקפים ים ערבים, שהיו מוקפים ים של אין־כלום, שהיה מוקף אין־קץ מישורים בלתי נגמרים אלא בחולות ובים, או בגבעות ובהרים – ארץ ענקית, לא ידועה, וריקה־ריקה, ורק נמשכת אין־קץ ומקיפה הכל, כהקף האוקינוס את האי. ואמנם, אין כמו אי לשמירת אישיות עצמית. האי שומר תרבות פרטית, לאי יש "גאוות יחידה", באי יושבים אנשים יחידים ומיוחדים, לאי יש פרטי נוף מיוחדים, יש מבנים מיוחדים וחקלאות מיוחדת – עד שרק ברבות השנים, לאחר שיובש הים והאי חדל מהיות אי, כשהכל נעשה ליבשת מחוברת אחת, מאוכלסת כולה מפה לפה, ואין עוד פרדסים סביב, ולא כרמים, ולא חולות ולא ערבים ואין עוד סביב חישוק עולם עוין, המאיים תמיד, כל מעגל הארץ האחרת, המפחידה בזרותה, כשם שגם קוסמת בלא־שייך שבה, ובלועז ובנכרי, והלא נודע.

ואילו מיד כשנגמרו כל האיים, נגמרה גם הארץ הישנה – והשיכון כבש הכל. בהכרח לא יגונה וגם בלא הכרח ובמגונה, שיכון ההכרח קצר הטווח, הפתרון הנחפז להיפטר, עם חכמת השכל הקצר, עם התכנון המספיק לקבצנים, עם ביצוע הקלקול הנמהר, ובית נוגע בבית, ורחוב ברחוב, ואין־חצר באין־חצר, זו לחוצה בזו, והתנועה נלחצת ביניהם, והחניה נלחצת ביניהם, וכלום לא ישביע את השיכונים הרעבים לעוד שיכונים: תל אצל תל, נוה אצל נוה, רמת אצל רמת, וראשון נוגעת בנס־ציונה שנוגעת ברחובות, ורחוב הרצל אחד רץ מחדרה עד גדרה, ורק הרחובות המצולבים לרחוב הראשי עוד נושאים פה־ושם לפליטה שמות פרטיים כבנימין, כיעקב וכעזרא.

באופן שהיום אין עוד רחובות ואין עוד ראשון, ולחינם מנסים להבדיל ביניהן. הכל תל־אביב, הבולעת הכל, ממעכת את ייחודו של מקום, ומשאירה מעונות ללינת הלילה, זהים בחוצם וזהים בתוכם וזהים בריהוטם, וגם בבדל הגינון שמתחת לעמודי הבית. האם טוב שכך קורה? אין לזה תשובה. זו דרכו של עולם, כנראה. האדמה קצרה והצרכים רחבים, האמצעים קצרים והתביעות מרובות, והזמן לוחץ והדמיון העייף נלחץ – והשם רחובות שוב אינו אומר רַחבוּת, אלא רבע טיפת נוסטלגיה נעלמת והולכת, כי מרגע שנגמר בידול האיים, נגמרה גם אישיותם העצמית. התחילה גיאוגרפיה חדשה, היסטוריה חדשה, ורחובות חדשה – לטוב? למוטב? מי יודע.

נחשול בתי ראשון הנה כבר עולה ומציף לקראת נחשול בתי נס־ציונה ונחשול בתי רחובות הנה כבר קם ומציף לקראת נס־ציונה, ועוד מעט וייפגשו נחשולי הבתים, מכסים את הפרדסים שנעקרו, את הכרמים שנעקרו, ואת החלקות המעשיבות שביניהן, ואת גבעות השיחים שביניהן, על הסביונים ועל האיריסים ועל הקורניות ועל הלטאות, אשר כמובן אין להם ערך, והכל כבר מרוקע יפה וסלול יפה וכבוש היטב, ולגמרי.

rehovoth
רחובות 1909, 19 שנה אחרי יסודה. העדר חוזר מן המרעה; הרחובות אינם סלולים.

אלא שגם עוד בימי היותה אי מוקף ים, לא היתה רחובות אחת אלא לפחות שלוש. היו כמובן האיכרים, שוכני הבתים, והיו הפועלים שוכני הזוויות, והיו התימנים שוכני החוּשוֹת, מלבד הערבים, כמובן, שהציפו את היום ונעלמו עם לילה. למעט אותם שהתגוררו ברפתות ונעלמו בשבתות.

כמובן, שאין איכר אחד ואין האיכר הטיפוסי, וכל "משפחות האדמה" שגרו ברחובות, היו זעיר אנפין של עולם ומלואו. החל באיכרים שרק איכרותם ומלחמת הישרדותם מילאו את חייהם מאופק עד אופק ובקושי – ועד כאלה שהלילה בא להציל להם את מחציתם השניה שלא מצאה ביטוי מושכל ביום: מכאלה שהספיקה להם יידיש, רוסית וקצת עברית, ערבית, ועד כאלה שמלבד עברית ורוסית גם קראו ודיברו צרפתית, גרמנית ואנגלית: היו אחרים שגררו לכאן מנסיעותיהם מעבר לים ארגזי ספרים כבדים, שפרקו אותם אל ספריותיהם הכבירות, והיו כאלה שרק הסידור היה להם הספר האחד והיחיד, פה ושם פרטו הבנות על פסנתרים, ופה ושם התיבבו בכלות הנשמה שירים רוסיים, אם לא סילסולי תימנים. אל הפרדסים רכבו על חמורים, ורק בודדים על סוס, ואת פרות כולם היה מכנס בוקר־בוקר הרועה הערבי, ומחזיר ערב־ערב, כשהוא צווח בקול מרוסק את שם האיכר שלשערו הגיעו, ומטיל במיומנות את מקלו בפרה סוררת ובקללה מהודרת.

האיכרים היו יסוד הכל, ומידם הקפוצה או הפתוחה ניתנה העבודה לפועלים האשכנזים, לתימנים וקודם־כל לערבים. הללו היו באים בוקר־בוקר במאותיהם, בעוד הפועלים האשכנזים נעו בין שמונים למאה, וכמותם גם התימנים, אלא שהפועלות האשכנזיות לא אבו לעבוד עבודה פחותה מעבודת האדמה, הכרם או הפרדס, בעוד הפועלות התימניות לא מאסו גם בעבודות הבית, כעוזרות המנוצלות היטב על־ידי האיכרות.

האיכרים היו בעלי המשק, בעלי הבתים, בעלי בית־הועד, בעלי בית־הספר, בעלי בית־העם ובעלי בית־הכנסת, והפועלים לאחר שהיו המומי עייפות יום העבודה, עייפי המעדר והמזמרה, שהיד הענוגה והלבנה לא התרגלה אליהם עדיין, התאספו לוויכוחים אל תוך הלילה איך יקום החזון, הגדול מן היש, ואיזה יפה יהיה האדם העברי החדש. בעוד הפועלים התימנים היו בלועים ראשם ורובם במלחמת הקיום השנייה, לאחר שסיימו את יום העבודה המפרך הראשון, כפופים בחצרם לעשות לבנים בלי חומר.

שלשה מעגלים היו שם, שכמעט לא התערבבו זה בזה, ואף־על־פי שהיו משולבים זה בזה כל היום הארוך, הלילה הבדיל ביניהם. אלה חזרו אל נווה ביתם ואל שולחן בית־האב, מתחת למנורת הנפט הגדולה, ולהלכות בית כבדות מסורת, ובין בית לבית מפרידה החשכה: ואלה נתלקטו במטבח הפועלים או מתחת לשמי הכוכבים, לאכילת הרבה לחם, לשתיית הרבה תה ולפתרון הרבה משאלות העולם: ואלה שקעו בדחקות צפיפות קיומם, שפועים בו תינוקות ומהסות אותם אמהות טרודות, ונר מבליח עליהם.

ואילו אותם הפועלים שנדחקו זה לזה במעגלם תחת שמי הכוכבים – הם דווקא ראו עצמם כמרכז הכל ובלב העולם. נבדלים גם מן האיכרים נותני העבודה וגם מן התימנים אחיהם לעבודה. נלהבים לצדק החברתי, תובעי העבודה העברית, וחוזי עולם השוויון, אבל לא חולים ולא מתרגשים משכר התימני שעבד על־ידם, שהיה תמיד נופל משכרם, ומאליו מובן ששכר הערבי נפל משכר כל יהודי. זה דווקא נראה כסדר מובן והכרחי. הצדק לא צעק והשוויון לא שיווע, והאדם החדש של החברה החדשה לא התרגש מן החוק שהאשכנזי הרווק יהיה משתכר עשרה גרוש תורכי, התימני המטופל שבעה, והערבי כמובן רק חמישה, כשהוא מבוגר, והנער כמחציתו. הפלא הוא שהתימני ידע לחסוך גם משכר הרעב, והערבי ידע לחסוך גם מפחות ממחצית השכר, ואילו הרווק היחפן, גואל העולם, ששכרו היה גבוה משל כולם, הוא בקושי התקיים מן היד אל הפה. וכך, עובדים יחד ביום העבודה, היו נפרדים עם לילה, וכל קבוצה לעצמה נשארת מוקפת בחשכה שלה, מדברת אחרת, חולמת אחרת, סובלת אחרת, שרה אחרת, ומקווה אחרת ליום יבוא.

teimanim
ידיעה בכרך הנ"ל.

רבים סיפרו על יום העבודה במושבה בימים ההם. מפעמון השחר עד פעמון הערב. אבל מעט מדי סיפרו על הלילה. לא ליל המחולות על הגורן, או ליל האזעקה הסגרירי, אלא הלילה הרגיל של כל השנה. איך רחובות החול, אם לא היו מרובצי מרבדי חושך, ולמה ההליכה לישון היתה מוקדמת והקימה בבוקר היתה מוקדמת, ורק לא להישאר בחושך הארוך. חושך הפריד בית מבית, ורק עששית הנפט דלת האור היתה מקבצת סביבה את בני הבית. ומיד היה מתחיל האומץ – לצאת אל השירותים שבחוץ היה מבצע של אומץ, ולחזור מביקור שכנים היה מרוץ בהול בחול. חושך היה בכל, מדבר חושך בלתי נפסק המכסה כל, אור מבליח מחלון כלשהו, ועוד הבהובי כוכבים רחוקים, היו כל מה שנשאר מן העולם. חושך ושקט, אין סוף חושך ואין סוף שקט, מלבד פה ושם פרה, או פה ושם חמור, או פה ושם תנים, שהעזו להתקרב מרוב רעב, או הצבוע לעתות בָּלהה – שקט ללא קרקעית וחושך ללא גבול.

כל בית – אי אחד מוקף חושך וכל המושבה – אי אחד מוקף חושך, סביב, סביב, הפרדסים – חושך, ואדמות הערבים שמעבר – חושך, והאדמות של אף־אחד שמעבר לכל – חושך, וקשה להאמין שאי־מתי ייגמר החושך, או שאי־פעם יאיר איזה אור. אין כלום. גמור. ולכל צד. חושך. כמו רק איזו ספינה קטנה נשארה שכוחה בים של זוועת חושך. וכל־כך שקט עד ששומעים את דכי הים מעבר לקירות הדקים.

אבל, כמובן, לא כולם ולא הכל. יש תמיד גם גיבורים בלתי נכנעים לשום חושך, לא רק השומרים המכורבלים באדרותיהם, המשרוקית קפואה בידם זו והמקל קפוא בידם זו – אלא הנה למשל טוביה מילר בביתו המיליונרי בן הקומותיים, עדיין בכורסתו, המנורה מרובת הקנים מעליו והספר שאך זה הגיע פתוח לפניו, ואצבעות ידו תומכות מצחו הגבוה; או הנה משה סמילנסקי, המנורה המסוככת כחול מעליו, והוא יושב לשולחן טובל עטו והעט יוצא ורץ נייר אחר נייר, פה סיפור מחיי ערב, פה מאמר לעיתון החירות, פה מכתב למערכת הפועל הצעיר, ופה שרטוטי־חפז של כמה הרהורי לב כואב. ופה ושם גם רישומי געגועים מתפייטים שהם: או הנה אל שולחן המטבח, במבנה הקטן שבירכתי חצרו של הנפח קריבצ’נקו, עששית הנפט הקטנה לפניו רכון לו ז"ס, בשקט־בשקט שלא להעיר את מרים או את ישראל הקטנטן, וכותב בַדקות שבאותיות מה אפשר ללמוד מן ההתיישבות בארגנטינה – ומניין לו לז"ס לדעת על ארגנטינה, אם לא מחבילת הספרים שהגיעה ומצרור העיתונים שהגיעו, בגרמנית וברוסית, והוא לומד מהם ורושם בפנקסיו ובדקות שבאותיות, רשימות מחכימות וטורי מספרים אין קץ, ומסכם לטובת חבריו הפועלים, מה ניתן ללמוד מן ההתיישבות הרחוקה ההיא; או, הנה דוד שמעונוביץ שלא נח לבו, וחוזר ובודק לאור מנורה גבוהת רגל את ניקוד האידיליה "ביער בחדרה", ואינו מרוצה עדיין מן ההקסמטרים שבסוף הפרק; מי עוד? גם ד"ר מוסקוביץ, שהשאירו לו נר דולק במסדרון, שלא יגשש דרכו בשובו עמוק בלילה מביקור החולה שהוזעק אליו; אולי עוד אור פה ושם, אל ילד בוכה? אל פרה ממליטה לאור מנורת שדה מעשנת? או זה המקובל התימני שקם לקרוע חצות בסילסוליו המתכרכים אין־קץ אל קץ הפלאות? אלא שלבסוף, תמיד, בפלא חוזר, מתחילים פאתי השמיים להווריד והאור החיוור מתחיל לחלוץ גושים מן האפלה. עוד לא בוקר וההתעוררות כבר עוברת מקצה לקצה, מתעוררת לה משפחת האדמה, קולות קוראים וקולות חוזרים, חולבים את הפרות, ומקוששים גבבא להדליק את הטאבון שבחצר, ובבית המלון החדש של אפרים חרל"פ כבר אפשר לבוא ולהשוות את מה שפורסם השבוע ב"הפועל הצעיר" על מלונו "המתנוסס על הדרך",

malon

אם אמנם הוא "ערוך ומסודר בטעם אירופי עם אמבטאות ומזרקי מים", ואם אמנם כה טוב האוויר אצלו והוא אכן "אוויר טהור ונעים וגם מענג ומשעשע", האוויר, כשם שאפשר להיכנס ולטעום את "המאכלים המצויינים" שהבטיח. מתעורר וכבר מקיש בפטישו הנפח פריגוז’ין החסון, מתעוררת גם האלמנה בתיה מקוב, זו שגרשה את בעלה שלא רצה לעלות ארצה, וכעת לבדה ובגבורה היא נאבקת להישרד, ויוצא לו גורדייסקי ומתפהק ברעש ובעסק גדול לפני שירתום את הפרדות וייצא לכרם. וזיידין יוצא להשקות את משתלת החושחשים שלו, ופאדובה לפתוח את המכולת עם החלבה והלחם והדג מלוח, והפועלים מתעוררים קפואי טל, והלילה לא היה בו די לחילוץ אבריהם העייפים כממולאים עופרת. ועוד רגע הפעמון, ויוצאים לעבודה.

אבל אסור שיתקבל הרושם שרחובות שלפני מלחמת העולם הראשונה היתה אופרטה של י־חלי־לי, י־עמלי־לי. החיים היו קשים לרוב האוכלוסיה, גם האיכרים וגם הפועלים עסקו בבת־אחת גם במוצקות החיים היום־יומיים וגם באיזו תלישות אוורירית שהיתה להם בלתי־נגמרת, הכל היה שם תמיד ערב קריסה, הכל היה שם תמיד מתמוטט והולך, תמיד היתה דאגה, תמיד אח־ווי, תמיד איומים על עצם הקיום, ותמיד גם סדר־יום שנראה איכרי ומבוסס. האם המוצק הזה היה האמת־מארץ־ישראל? או האווריריות הזו והמשבר? האם מי שעשה מאזן וראה את כל הסך־הכל, יצא אז וידיו על ראשו, או מי שעשה מאזן וראה את כל הסך־הכל, יצא אז ולבו גַאָה? בין כך ובין כך, מי שהיה יורד ומבוסס בחול של רחוב יעקב למשל, ופניו מזרחה לעבר בית־העלמין, היה רואה לפניו את מוצקות המפה החקלאית, את איתנות מעגלי סדר השנה, פרדסים עמוקי ירק, וגמלים נושאי תיבות הדר, כמצויר בתמונות, או בקיץ הגמלים הנושאים הרי שקדים לקילוף בחצר האיכר, מבעיתים להקת תרנגולות מנומרות אדום וזהוב, ומפריחים ענן יונים מפחי השובכים הצמודים לקירות, או העגלות השוקעות עד סרניהן מכובד הסלים השחורים הממולאים ענבים זבי צוף שחור מעוטר דבורים עליזות, ופמפום פריטות המנועים כפעמת קלרינטים, וכל תרבות בתי האריזה, או בערב כשהעדר היה חוזר גועה ומטריז טפיחות לחות של פרש, וגופי פרות גדולות נדחקות במהומה שהרועה במיני גרגורים ושריקים השתלט עליה, מוליך כל שתי פרות או שלוש לחצר בעליהן: או בלב החורף בשבט, בוקר אחד וענני פריחות השקדים העטיפו לפתע את המדרונות ההם, ענני פריחה שמי שנשם אותם והוא ילד, כלום בעולם לא יוכל לבוא במקומם ליופי ולהתרוננות, או פריחת ההדרים בפרוס הפסח, שעד היום לא צלה המגומד והעקום עוד עוצר אנשים לנשום חריפות ריחה ולהיאנח.

הקיץ היה קשה והחורף היה קשה, וקשה מכל היה העתיד: מה יהיה? שלוש האוכלוסיות לא היו בטוחות בכלום: לא ברווחי החקלאות, לא ביום העבודה מחר, וגם לא די לחם לרעבים. מפעם לפעם ירד היאוש וכמעט כיבה הכל. ומפעם לפעם יצאה הרינה כי הנה תהיה אולי תקווה חדשה. לא זו בלבד, אלא שכל קבוצה חיה לבדה ובינה לבין עצמה. פולמוסי העבודה העברית הפגישו לעתים את הקבוצות לריב מר. שכר העבודה הדחוק ליום עבודה אין־סופי המריד את אלה נגד אלה. הפועלים בעיני האיכרים היו "שמנדריקים" יחפנים, פורעי המידות הטובות ומופקרים ללא מסורת, והאיכרים בעיני הפועלים היו קמצנים צרי־מוח שהתעלמו מחזון התחיה. והתימנים שהיו סבלנים כלפי חוץ, אגרו יותר ויותר זעם על תחתית המדרגה שהודחקו אליה.

shmend
הפועל הצעיר, פברואר 1914

באסיפה גדולה (יותר ממאה משתתפים) וסוערת של האיכרים יצא משה סמילנסקי (פברואר 1914) והוכיח את חבריו שעליהם לזכור כי הם לא באו לארץ כדי להרוויח כסף, שכסף אפשר לעשות הרבה יותר בחוץ לארץ, ושמי שבחר לחיות בארץ בחר בה כדי להשתתף בבניינה, ואפילו אם יקריב קרבנות – ואילו מי שחרד על הפרוטה הוא לא ראוי להיות בין בוני היישוב, ושאסור שכל מה שאינו בדל"ת אמות ה"קַבָּק" יהיה חסר־ערך בעיני המתיישב, ויזכור שקימוץ בפרוטות אינו מדיניות.

ואל הפועלים פנה מ.ס. (מאי 14) ותבע מהם שלא לנהוג בחוסר אחריות, שלא לנהל דמגוגיה מפלגתית, ושעבודה פירושה עבודה, ובלי שביתות, בבקשה, ובלי איבה לנותני העבודה, ובלי לשכוח שהיישוב צריך להיות מאוחד בכל הנוגע לבניין הארץ. כמובן גם האיכרים ענו לו, כמובן גם הפועלים ענו לו, כמובן גם הוא ענה, גם לאלה וגם לאלה, כל אותה שנה, וכל השנים הבאות, ועד היום.

14may

ושוב ירד הלילה, והחשכה הטביעה הכל, ומי שניצל והתכנס אל משפחתו, ומי שניצל והתכנס אל עדת חבריו במטבח הפועלים, כדי שלא לטבוע בחושך. על מה דיברו סביב שולחן המשפחה לא נודע, אף כי אפשר לשער, אבל מה דיברו במטבח הפועלים מפורסם וגם כתוב ב"הפועל הצעיר" ובשאר כתבי העת: פעם אחת בא יעקב רבינוביץ ודיבר על "הספרות העברית החדשה בתור ספרות התחיה", ופעם אחת בא פיכמן ודיבר על "הכוח והצירוף בשירה", ופעם אחת היה זה א. ציוני שדיבר על "מן הפועל אל העובד", כי העובד הוא בעל ההכרה והפועל הוא רק האדם כמכשיר, או שלמה צמח שטען יום אחד לפני חבריו הנבוכים, כי אי־אפשר שכל האידיאה הגדולה תתבטא לבסוף רק בכך, שהיהודי יהיה משתווה במעדרו עם הערבי הזה, וקמו אז עליו וענו לו מכל צד, וגם אהרון דוד גורדון קם וענה לו, והוא ענה לו ולכולם, כל אותו היום, והם ענו לו כל אותו הלילה, גם הוכיחו לו וגם כמעט ניצחו אותו ואת החושך ואת הלבד.

אבל כמה מן האיכרים היו נאותים לבוא ולשמוע שיחות על דוסטוייבסקי? או על מרקס ועל קרלייל ועל "המשתה" לאפלטון? או על חיי גיתה, או על תרגומו של ש. בן־ציון ל"אטא טרול" של היינה? שלא להזכיר שיחות על "תולדות הקולוניזציה", או על "כוחו של ההמון העובד" – מי מן האיכרים היה לו ראש או לב או עברית – לכל מיני שכאלה, מלבד אולי נער פה ושם או נערה, לחרדת לב אמה, שלבה הלך שבי אחר הרוח החדשה וגם אחר איזה נער מתולתל אחד בוער עיניים?

haine

בעצם, שלוש תרבויות נגעו פה זו בזו ולא נגעו, לא רק שלוש קבוצות משקיות, ולא רק שלוש אידאולוגיות חברתיות מסורתיות או לשוניות, אלא ממש שלוש תקוות שונות, מעבר לחזון המשותף על תחיית היישוב החדש. לאיכרים היתה המושבה התחנה האחרונה, וסוף המסע בארץ, ומשם היה להם אופק החיים. אבל לפועלים האשכנזים היתה המושבה רק כמין תחנה אחת בדרך להתיישבות, שם באיזה עמק רחוק, וגם ההתיישבות ההיא רק כסדן ליהודי החדש, ורק כקטע בבניית העולם החדש, ואילו התימנים עוד היו המומים מן השינוי שנפל כאן על חייהם ונואשים ממלחמת הקיום מיום ליום. בעוד שהקבוצה הגדולה מכל, זו שבאה מצדו השני של הגבול, קבוצת הפועלים הערבים, הם עדיין לא התבררה להם אפילו הבעיה הפלשתינאית, אף כי כבר התחילה מעסיקה ומטרידה את הערבים שבעיר, ותהיה הולכת להיות חומר־נפץ.

וכך, בתרדפה סיזיפית אחר המיפרק האחרון של היבלית באדמה הבתולית שעליה יינטע הפרדס המפונק, הצמא תמיד לעוד השקעות עד שזהבו יימכר וייהפך לזהב, בחציבה פראית בקרקע הטרשית בכוח מעדר כבד ובידים חלושות אבל רצון נחוש, חפרו האשכנזים ובסוף המענית כשנפלו שדודים הרימו עצמם בכוח כדי להמשיך בוויכוח שמן הלילה על עולם המחר, והמים בכד וחופן הזיתים וקרע הלחם עם החלבה, נבלעו מפני שהם היו צעירים, אבל ללא שום חשיבות, מפני שכאלה הם חיי החלוצים. גם התימנים דלי הבשר וארוכי הפיאות חפרו ולא פיגרו, ובהפסקה מילאו פיהם במין עשב חריף ללעיסה, ותמהו לוויכוחים המופלאים מהם, וכן הערבים, מן הצד, בצעו מפיתם, כלל לא מותשים ורק מגחכים להם אל שפמיהם לשמע הקולות והברקים של חיוורי הפנים ורכי הידיים שבאמצע.

מעליהם, קצת מן הצד עמד המשגיח, נאמנו של האיכר, משתדל להיות גם נחמד אל כולם וגם קשוח, והפרדסן עוד מעט יגיע על חמורו לראות על מה יוצא כספו המעט, שכה קשה להשיגו, ויעיר ביידיש למשגיח ויחטט בקצה מקלו בעדור אם לא נתעלם שם איזה פטר זנב יבלית, שיקום בלילה ויכסה מחדש את כל אדמת הפרדס – תקוות איכר עני, תקוות עם עני, כי הנה מעדר אחר מעדר, הולכת וקמה מן השממה ארץ הפרדסים, כולה משקה – וזהב יהיה בארץ.

אבל לא רק זהב. כי מה שחסר מכל היתה המוצקות, שתהיה כאן סוף־סוף מוּצקות: אדמה מוצקה ומציאות מוצקה ועולם מוצק. שיהיה באמת יציב, בלתי מוטל בספק, בלתי מפחיד באי־הוודאות הנצחית, בלי המה־יהיה מה־יהיה הניצחי, ושלעולם הסובב יהיה מרכז ממשי, ושיהיה בטוח, אלוהים אדירים, שיהיה בטוח, ושהארץ המובטחת תהיה אמנם בטוחה, מוצקה ויציבה. ושלאדם היהודי הזה יהיה מקום בטוח בעולם מוצק, וכי אי־אפשר שיהיה במקום כזה? הו, אשרי מי שעשה לו מקום ויש לו, אשרי מי שהשריש שורש של קיימא במקום בטוח.

ואחר כך נגמרה השנה, והיתה מלחמת העולם הראשונה, וגם בא הארבה, ואחר־כך באו האנגלים, ובאה העליה השלישית ועמק יזרעאל נגאל, והיה חוסר עבודה והיו מאורעות, וחולדה נשרפה והאירה את חצי השמיים, ובאו עוד עולים, והשקדים נעקרו ונהפכו לפרדסים וכרמי ענבים נעקרו ונהפכו לפרדסים, וכבר מזמן איש לא היה מגדל טבק, והיקב לא עשה יין, ורק עוד מעטים עוד היו מגדלים ירקות או פרות או תרנגולות, והכל נעשה גדול יותר, סלול יותר, כבוש יותר, מתוחכם יותר, ומכון ויצמן והפקולטה, וכבר לא נוסעים לרחובות ברכבת, ומקרטעים משם בחולות העמוקים אל המושבה, וגם "דרום־יהודה" נעשה לאגד, ונעקרו הפרדסים עושי הזהב, ונעקרו משוכות האקציות עם פרחי הזהב, ונתערער ללא שוב איזה שווי־משקל מיוחד שהשיגה הווית המושבה. ואחר־כך נגמרה המושבה בעלת השם והצורה האישית, והלכה ונעשתה לעוד סתם עיר, עוד סתם מקום חסר צורה ופרצוף אישי, עוד סתם מקום אחד חסר אישיות.

ואחר־כך היתה מלחמת־העולם השנייה והעולם נשתנה, ושמועות נוראות על שואת יהודי אירפה, ומלחמות קודם המדינה בערבים ובאנגלים, וההגנה ואצ"ל ולח"י, ומחביאים נשק בסליקים, והרחובות כבר סלולים ויש מדרכות ובתים ישנים מפנים מקומם לחדשים מהם, גבוהים מהם, סתמיים מהם, ופתאום וכבר יש מדינה ובית־קברות צבאי, וכל האיים של המושבות הים שביניהן יובש, והיו ליבשת רצופה אחת, ותל־אביב כבר שולחת זרועות תמנון אדירות התופסות כל חלקה טובה, וכל חלקה נטועה וכל חלקה פרועת אקליפוסים אחרונים, או ג’וּמזים יתומים, וכל חלקה שהיתה נושאת בית אחד, שהיה שונה מבית אחר – והכל, כמתוך ממלחה גדולה, אחת, הלך וניזרה על הכל, הלך וזרע את ממלכת השיכון השלמה.

ורחובות? איפה רחובות? אתם יודעים? צאו, שאו עיניכם, הביטו סביבכם – איפה היא רחובות?

יזהר סמילנסקי, דבר־השבוע, 30.3.1990
(דברים שנאמרו ביום־עיון למאה־שנות רחובות, שנערך במכון ויצמן)

mehagrim
הפועל הצעיר, מאי  1914

yafo
הפועל הצעיר, מאי 1914

הכרכרה של הדוד משה א.

א. במה נזכרתי היום?

במה נזכרתי היום? בכרכרה של הדוד משה.

קודם שהיתה לו מכונית (אותו "אולדסמוביל" כחול עם הנהג גרוס), ולאחר שהאתון הזקנה לא הספיקה עוד כדי רוץ והקף את כל הפרדסים החדשים שניטעו זה מקרוב מעבר לגבעות המערב, התחיל הדוד משה יוצא יום־יום למסעו בכרכרה רתומה לפרד.

וצריך שתדע כי עבודה גדולה נעשתה אז בפרדסים החדשים של אגודת הנוטעים (בעלי־בתים היושבים מעבר לים ומקנת כספם על האדמה הזאת); וכי הדוד משה הוא־הוא שטרח במטע בכל: לעשותו, להקימו ולקיימו; הוא שנסע אל מעבר לים והשפיע עליהם לקום ולנחול נחלה, הוא שבחר למענם את האדמה הטובה, אשר ימים רבים חמדה בלבו, אך קצרה ידו, והוא שרכשה עתה בתנופה מידי הבק הגדול של ואדי־חנין, אותו עבדול רחמן אל־תאג'י הידוע, אשר לאיש בעולם לא היה מוכרה, קל וחומר לאיש יהודי בארץ, אלא רק לידידו־למכובדו לדוד משה. ולשמו בלבד נעתר וקיבל כסף רב עובר־לסוחר בעבור האחוזה ההיא בקצה שדהו, על כל גבולו המערבי סביב, כולל אותן גבעות־קורקר צחיחות, שלא היה עליהן כלום אלא אוהלי־קדר אחדים, ורק השיך אבו־חטב הזקןורק סוסתו הידועה בסיפורים, ועוד כל מיני נשים וטף בידואים מסתובבים להם, מלבד המון רשרושי קש־עשבים רדופי רוח וזהב.

והוא, הדוד משה, הוא גם שטרח ותיכן ועשה מבעוד מועד משתלות חושחש ולימון־מתוק לכנות, הוא שנתן את רכב השמוטי הטוב להרכבתם, מן המובחר שברובע זארנוגה שבפרדסו הישן (היום הכל שם שיכונים, שיכונים), והוא ששם עינו ולבו לכל פרט מפרטי נטיעתם ועל כל קטנה וגדולה בסדרי עיבודם, אף הפקיד אנשים נאמנים לפקח איש־איש על חלקתו, לעבדה ולשמרה תמיד ולעשות כל מצווותיו.

טוב ויפה. אין פלא איפוא שלא הספיקה עוד האתון הזקנה לא למהירות ולא לנוחיות, ושהדוד משה חדל אז ממנה והתחיל, כאמור, יוצא למסעיו באותה כרכרה רתומה לפרד (ואילו האתון ההיא נותרה לה מהורהרה על בדלי עשבי פה־ושם בחצר ואיש לא שעה עוד אליה, אלא אחת או שתיים ביום, כשהיה הנער השליח מדהירה בעל־כרחה, ואפילו בלא שתיחבש באוכף, עד החנות של טוביה הלוך ושוב, ובשבט־עָנַף היה חובטה ברוע, וחוזר ומפקירה, וזו היתה מצטדדת לה אז ונסוגה עד מתחת התות, ושם עומדת לה נאלמה דום).

איני יודע איזו תמונה מצטיירת בלבך כשאני חוזר ואומר לפניך "כרכרה". חוששני כי אתה טועה ורואה אחת מאותן כרכרות עירוניות, שיש עוד פה ושם, זכר לימים טובים שהיו, מאותן חצאי־קליפות האגוז הממורטות, דקות אופן גנדרני וגבוה. נרגשות על קפיצים ורפודות רוך־כרים, שסוכך להן מתקפל מגבן, דוכן גבוה להן מפניהן למושב העראבנג'י, הוא הרכב, עב־השפם ומנופף השוט, שהיום, עזוב עד הידרשו, תמיד הוא ישן, שמוט לו על דוכנו, מזה, וראש סוסו הזקן שמוט לו מזה, ותרמילו הריקן תלוי על חטמו. ובכן – לא כזו.

או אם אתה רואה אותה כדמות כרכרה שטוחת דפנות, מאותן המיושבות להן בין צמיגי גומי, צבועות חזק באדום, בירוק, או בצהוב, ויש אף שמכלכלות שלשה צבעים לוהטים כאחד, ועוד נשאר שם מקום וגם סבלנות לפסי תכלת, לרצועות לובן ולציורי פרחים פה ושם, עם פרסות־מזל ושאר קישוטי נוי, צדפים, פסיסים וסרטים, עוצבות ומרדעות, רתמות וסמלונים, נוצצים כולם, מרוקעים פח־נוצץ, מעשה ידי אמן – ובכן גם לא כזו, אף לא דבר מאותן דו־אופניות זולות; הללו חסרות התואר, פח צבוע, שלושה נסרי קרש על מסגרת ברזל מולחמה בחפזה, המיטלטלות להן היום המוניות־המוניות בכל מקום שיד הסוכנות הגיעה אליו, נעות־נדות כה וכה, מעלה־מטה, ימינה־שמאלה, בכרכור שוטה ומגושם ועודף על המבוקש, כשהעגלון, והוא אנוש חדש בארץ, מסוער בה מכורכם חוטם, כדי החלב מתרעשים באנסם, ואף הסוס לא ניחא לו בטלטלה זו, המתקצפת אנה ואנה על ראשו ועל צווארו ועל כל סביביו להחריד – גם לא כזו. אל יעלה על דעתך.

אלא מה?

הנה. תיבה פשוטה. שחורה, חזקה ורבועה. עשויה להאריך ימים ולעמוד דורות. מלאכת חרשים איתנה, שהיום לא עושים עוד כמותה. מוגבהת על ארבעה אופנים קשיחים, שחורים וחשוּקים ברזל. מושב אחד לרחבה נוכח הרמך המכשכש זנבו ישר לתוכה, ושני מושבים מאחור לאורך דפנותיה, דיים לשניים־שניים, אלה מול פני אלה, ומעליה גנוגנת פשוטה ושחורה, עם וילאות חפותים וקשורים בשרוך־עור, שלב ברזל למידרך מאחור, ואחד־אחד לצדי מושב הרכב, ושם גם צמיד להשחיל בו את השוט בנוחו. ואסור לשכוח את השופר עם כדור־הגומי לנפוח בו, אותו שאנחנו היינו קוראים לו פשוט, במובן מאליו, ובהא הידיעה: "הפא־פם", בתוספת כיווץ כף היד, לניפוח של דוגמה.

זה תארו וזה הודו של הרכב ההוא. כלי רציני, פשוט ומותקן לאשורו, לתכליתו ולפרטיו. אף כי אינך צריך לתמוה כלום כשתשמע איך עם כל זאת היינו אנחנו שנינו, ישי ואני, מצליחים באפס־יד וכבמגע־קסם להפוך מכשיר־עבודה נכבד זה, אך רגע אחד לאחר שהדוד משה ירד מעליו ופנה והרחיק לעברו – להפכו כהרף לענן פורח, לקרן־אור מתבהקת ולמרבד צבעונין ברוח.

*

והנה, יום־יום בשעה שתים־עשרה, היה הדוד משה יושב אל לחם־הצהריים במרפסת ביתו הישן. לבדו היה יושב לשולחן הגדול, כאריה. שקט היה סביבו. זבוב לא פרח ודרור לא נקרה, ורק משב הרוח הוליך צללים ומנוד אקליפטוסים בהילוך דממות. לבסוף, היה מקנח בפירות ושותה מים מכד־החרס, אז היה מוסיף ויושב מחריש רגע ארוך. ואחר־כך היה מתנשם ואומר מלבו "אח־ויי", מעומקו אל העולם, והיה קם ופורש לישון שנת הצהריים, והס עז הופל אז על הבית, ואיש לא פצה רעש ולא העז, עד שתיים ומחצה, מועד צאתו למסע אחר־הצהריים, למען יספיק לסובב בפרדסים קודם "צלצול ארבע", של סיום העבודה, ולא יצאו להם העובדים בטרם ראה מעשיהם, ולא יעשו עבודתם בלא לדעת כי יש עין פקוחה צופיה תמיד הליכותיהם, ממש עד עצם השעה ארבע.

אבל אז, וכאותם הדרורים שהיו פורצים ממחבואיהם אל המרפסת שנתפנתה, לעוט בצהלה על שיירי הלחם, הם וסיעות זבובים נרגשים עמם, ולעתים אף שתיים שלוש דבורים חמדניות שתזזו בקהל חוגג זה עוד בטרם תבוא קדיה, שבוסת הצניף על צמותיה, יחפה וס־ס־ס משתיקה, לפנות את שולחן־האוכל ולנפנף במפית להבריח את הפוזזים הללו – כדרורים כבר היינו שנינו פורצים אז, אל זו הנטושה מתחת התות הגדול ומשתלטים עליה, מראשה עד עפר רגליה, מגגה ועד חישוקי ברזלה, כולל יצוליה (ורק, חלילה, לא להרעיש בכלום ובשם אלהים לא בפא־פם!) וקל מהרה, וכבמעוף חלום, כבר היינו שניני בטאסמאניה, מול אוסטרליה, מציגים כף־רגל שניה בפאטגוניה אצל ארץ־האש, וחולפים ביעף את טאנגאניקה, את איי שלמה ואת סאמואה, בביטול כל המרחקים, ועד לחופי פאו־פאו, אי־שם במרחביה.

רשרושי האקליפטוסים מעלינו, שהיו תחילה משברי האוקינוס וקול דכיו, המיית גלים ברוץ גלגלים, נתהפכו כעבור רגע והיו רוחות הרים נשגבות, ונהפכו עם זה ונעשו למלמול מעיינות נעלמים, לשקיקת זרמים, וגם היו כל הזמן חיפוי רב־תנודה אין־קץ, טלטלת אור וצל, גרוֹש שמש וסנן ירוק, חוסה עלינו ומפריד מכל האחרת שמבחוץ, חופה עלינו מכל המציאות שנותרה לה, אולי, מעבר לתחום, שכוחה ככלב נידח מעבר לגדר, מעבר כל אופק, ואין עוד כלום עמנו ומסביבנו, אלא רק אלה ברואינו שלנו, אשר אנחנו גם ברואיהם.

תבין, איפוא, כי בכל יום, בשתיים ומחצה, לאחר בית־הספר ופת־הצהריים, כבר היינו ישובים שנינו במושבים האחוריים, מצייתים שותקים ומייחלים כעשב, ועבדול עזיז היה מגיש את הפרד, ששפתיו עוד היו מטייפות מימי השוקת, ורותמו בין היצוליים, בשיגרת יד בוטחת, לא חסרת עצבות מה, (האל הרואה למרחוק כבר ידע מניין ומה צפון לו, לביתו ולכל כפרו זארנוגה ועל־מה) והדוד משה, כובע־פקק לראשו, היה יורד שותק ממעלות הבית ובא ועולה מחריש בכרכרה, שנרכנה משהו לקראתו, והיה מתנשם עמוקות ואומר בינו לבינו "אח־ויי" שכזה, ומתנשם נוספות היה נוטל את המושכות ובלא מלה נוספת כבר היינו יוצאים, ומרהטים במשיכה אחת ולא פוסקת ורצים קלות עד הפרדס הישן, אל בין בניניו הישנים הטבולים בצמרות האקליפטוסים הגדולים, ער שני אדירי התותים השפוכים זה על זה (ואשר בעפאיהם אפשר להתעלם יום שלם, לעלות ולא לרדת).

תחת עצי הפרדם הישן, כבד הצל, היה מסענו מתנהל בנחת שוקטה, מופעמים שריקות המנוע הלא־חדלות לעולם בלא להשבית אפילו אחת מן הצפרים, אשר החוחיות מכולן היו עולות מתבהקות בבזבוז מרגליות מתנוצצות אין קול, כצדפים מלאים מים, עד שהיינו יוצאים ויורדים בשער הישן, העשוי סורגי ברזל קלועים ענפים קוצניים, ונישא על עמודי אבן מעלי טחב, וכבר אנו בחובי־חוביה של משוכת האקציות שסגרו עלינו מלמעלה, טובעים מלמטה בחול הרך – נושמים לתוכנו אותו כמעט־מחנק איטי, שהיה מפיח אלינו קצתו בושם וקצתו צחנת־רקב, אך עשיר כולו בטפטופי אור וצל, בהבהובי זוהר נושר וצוהלני, ובפטפוטי צפרים לא נראות. שם היה הדוד משה יורד כדי להקל על הפרד, בלא שהלה יבקש, אלא אך באלם מיתוח שריריו, בקימור גבו ובאימוץ כוחו להתגבר ולא להיכנע לטובענות החול, זה אשר מלבד היותו חם, זהוב, מחריש ומנומר מטבעות שמש גם היה רופס מאד ומכשיל; ואף אנחנו כמובן ניתרנו אז מן הכרכרה, משפיכים עצמנו אל מרפד החול הרך וקמים מיד, קצת כדי לסייע בהדיפה מאחור, קצת כדי לסנן משך זהב דגדגני אל בין סוליית הסנדל והכף היחפה, קצת כדי לצהול אל ציוץ קרוב של צפור עלומה, וקצת, עם כל זה, כדי להיתלות בחשאי על מדרך הכרכרה מאחוריה, ולהתכווץ שם מצחוק בלום, צחוק שלא שכך כלל, אלא אדרבא, נצטהל כפליים ובצלצל גדול, כשהיה הפרד נעצר תמיד במקום קבוע אחד, והכרכרה נעצרה עמו, והדוד משה נעצר ואנחנו שנינו נעצרנו מאחור, והלה, הפרד, לא בוש, אלא אסף מתניו, ריוח רגליו, וקילח תחתיו סילון צהוב ושמנוני, אל תוך גומה שהוקוותה בחול, ושלא מיהרה לקלוט ככל שהלה גידשה במעובה, והדוד משה מתוך הרהור־הרהוריו היה משריק לו חרש, כל אותה שעה, לעודדו עד אם כילה. לבסוף היה הפרד כונס רגליו מתוך רעדת־מה ונוטל ואוסף את הכרכרה ואותנו, והיינו חוזרים לשעוט בשופי ובנקל, לצלע פרדסי הערבים, שהדרך שם כבר היתה קשויה משהו, די שני האופנים משמאל, והוספנו ורהטנו יותר, ומיד פנינו ימינה, ועברנו בטלטלה ובפסיחה חורקת את מסילת־הברזל, אשר פסיה לכאן ולכאן רצו־רצו אידוו־אידוו, וצימדו מירווחם במרחקים, קודם שאבדו אי־שם בעיקול, ודבר כלשהו, לא ידוע מה, אבל טוב ויפה בלא ספק, ולא גמור לעולם, עוד הוסיף ורץ שם עמהם, רץ למקום שרצו.

על־יד בית באר אחד, מיד אחר כך, באפלולה שמתחת לקזוארינות העבותות, ובצל תיתורת אותו בית, שם לעולם היתה קמה לקראתו להקה שלמה של יושבי הצל ההוא, לעמוד ולומר דברי שלום וברכה לדוד משה, ולזכות במנוד־ראשו.

ואל יהא הדבר קל בעיניך. הדוד משה היה עושה מסעו בשתיקה, אבל הכל היו רואים בעברו, אינם מרפים ומלווים אותו במבט ובניע־ראש, לא נקרה אדם על דרכו שלא נחפז להגביה מגבעתו לקראתו, לשאתה ולהמתין בכובד־ראש עד אם עבר. מוכרים בחנותם היו חדלים רגע ונשקפים איש מפתחו עד אם חלף, ערבי בדרך עוד מרחוק היה נעצר ומקדים "מרחבה" ברוב דרך־ארץ, ורוכב החמור היה טורח ויורד ומקדים "נהרך סעיד". גם שובבי הכפר היו לובשים אז חשיבות ושקט, והיה ילד פלוני מתמהמה מקום ממרבצו שבצל מדי חלוף הכרכרה על פניו, היה זה שאצלו סוטרו על ערפו: עמוד, לץ קוצץ, עמוד על רגליך, פרא־אדם, קום ואמור ברכה: הלא עיניך רואות מי ומי! והלה היה בולם מיץ חטמו, רירו ודמעותיו ומשתחווה וממלמל פסוקי ברכה, מן הראשונים שנקרו אצל שפתיו, בקול זמרני. זקנים שבהם, כשהיה בא, קמו על רגליהם מעל מחצלותיהם ומזרוניהם, ומכל שריעותם ושכיבותיהם התשושות, ופצחו ברכה קול אחד ודברים אחדים, והדוד משה רק היה מניע ראשו ונחפז למשוך ולאסוף מהם ידיו, לבל תנושקנה בכל חומרת דקדוקי הטקס והדין. מי כאן, בין יפו לעזה, לא ידע את הדוד משה, מי לא ביקש, בין רמלה למגדל אשקלון, לאצול לו ברכה ולהיאצל ממנו?

בקצרה, רוהטים היינו בשביל הנוקשה, ושוב בא עלינו חול רך וחם, ועוד שדה פתוח מיד להלן, ובתי המושבה שנתגלו פתע מאחור, כמין גבב אילנות וגגות, מרחוק, צבעוני ומנומר כבתמונה. מוסיפים וממשיכים בשביל האדמדם, ושוב אל תוך מעמקי חול טובעני, ונושמים תנודות חלל העולם, הרפוד כולו המיית תורים, רפידה מעובה, צמירה וחמה, פרושה למנוחות מתחת כל אותם ריצודי־ציוצי החוחיות הפעוטות, ופיעומי המנועים ושריקותיהם, כמין שמיכה עבה מוצעת, שעליה מתנשבים פרחי צבעונין פזורים.

ומיד השער הגדול, החדש, המבורזל, הצבוע ירוק, המטע החדש המרווח, שגזעיו סוּדים לבן ועליו גדולים ונוצצים, כהים מאד ומתכתיים כלשהו, מתבהקים מן הנופים המטופחים, מעידים על בריאות, על זבל, על השקייה, על טיפול, על אדמת החול־חומר ועל עתיד רויי כולו תקוות.

הדוד משה היה יורד שם, ועד שפנה אל אשר פנה, היה בא סבא זאב, שחיוך רפוי כבוש לו תמיד מתחת לשפמו המלבין, ותוגה גלויה מביטה מקמטי מצחו, לא אומר דבר, אלא רק מורה בידו למודת־העמל, היכן זה פתוח עתה צינור ההשקייה, כדי שנחטוף ונרוץ שמה, עד שהדוד משה יסיים מעשהו, ונטבול ראשינו בזרם השואג, הלבן, הספוגי וגדוש הקצף, ונלגום לנו לוגמות מים שיש בהן תכלת השמים, בריאות הפרדס, זהב החול החם, קלות הרוח המפפה, המיית התורים, ובעיקר קצב פיעומי המנוע, רווי כולו ציפיות מחלחלות, קרירות תהומות כסויים, ורחש הערב ההולך כל הזמן וקרב ובא.

פרק ב'
ס. יזהר, דבר לילדים, כרך ל', 29.9.1959

אמן המו"מ

זקוף ניצב עמד אחי על במתי תיבת־שדה הפוכה, וכשהגיע הרגע נשא ידו והכל היסו איש את אחיו, ואיש את בהמתו, ואיש את הכלל כולו, והראשון מכולם בא ועמד למכירה. אפסר־גמלו בידו, ושנים־שלושה נוספים, מבוהלי עיני תינוקות, באים אחריו. פתח הלה והתחיל אומר ברכות. ענוּ והשיבו לו ברכה על כל ברכה. וסקרו גמלו ואימדו מטענו, ומיד תמו הברכות באמצע, נכרתו ופסקו ואמרו לו כזאת: ”אבי כמה אתה, אתה המבורך?” – ”אבי חמישה”. השיב אמריו להם, לא בלי גודל לבב, והראה בידו על מקנהו המטוען עד למעלה. – ”ומה יש לך על גבם?” – שאלוהו סתומות. – ”צאן.” השיב ואמר. "אחד אחד”. אמר ותקע ידו בעד אחד הטלאים שבמרצוף הגדול, ושלה מלוא הכף צפיעי עזים ושטח מרכולתו הטובה לפני אנשים ולפני השמים, נגדה־נא כל ספקנים למיניהם, אוהבים כאויבים, לא הוא יבוש ולא הוא ייכלם בסחורתו ”חַבֵּה חַבֵּה!” התפאר ואמר: גוּלָה גוּלָה, כדור כדור, גלל וגלל, ולא כלום זולת גללים, ויפים הם, נוי והדר. היוכח תיוכחו, אין תרמית ואין זיוף – ועל כרס המרצוף הגדול טפח לאמור: כוּלו כאחד עשוי כולו למהדרין, כשר וישר למדקדקין.
”וכמה בגמל האחד?” בא עליו סלימן, טופח אף הוא במעי אותו שק.
וניגון חדש התנגן באויר, והרגע קשוּב. יש עוד בידי המוכר לפסוק עתה ולקצוֹב מספר, יש בידיו להחזיר הכדוּר ולומר: וכמה? גם יש בידיו לבקש: כיילו ונראה, או, לפנות אל הסתמי – אדרבא, אמור? – וכך גם עשה: ”אדרבא", אמר אל סלימן, "אמור?” – וזו שעתו של סלימן. תמו כל שעשועי הבינים והטקס. בטביעת־עין אחת, בנגיחה כלשהי בשק למוש צפיפוּתו, ובחבטה אחת תחתיו בכף פשוטה – פסק נחרצות: ”שלושים”, אמר ולא יסף.
”אהה!” נעלב אז המוכר ונרתע.
”שלושים”. לא נבהל סלימן מפניו.
”שלושים?!” עיקם עליו הלה פניו וגוּפו, כמי שניכווָה בדבר תיעוב.
”שלושים.” עמד סלימן על שלו, בלא לעפעף עפעף.
”ארבעים!” הכריז הלה, להודיע כי גם זה ויתור גדול הוא וראוּי להערכה.
”שלושים.” לא זז סלימן.
”ארבעים!” קרא הלה תיגר, ובעלבון לא מכוּסה.
”שלושים”. צינן עליו סלימן.
”ארבעים !” ריתח הלה קולו, כאילו לא שמעוּהו.
”שלושים.” הרגיעו סלימן בלא התרגשוּת.
”ארבעים!”
”שלושים”.
צוּר מול צוּר.
אז מעל דוכנו, יתערב אחי כפוסק: ”כּיילוּ! הלא השמש עולה”. מישהו מן הקהל ינסה כעת להושיע מן הצד: ”שלושים וחמישה!” – והיה, אולי מציל מכיוּל, אלמלא כבודו של סלימן בכך. ואין מתפשרים עם הקונה הראשון, שלא יהיה זה סימן לבּאות. – ”שלושים !” קורא סלימן תיגר על הכל ועל רודפי השלום. ומסתער בשם הצדק, יתפוש לו לבעל־דברו בזקנו המדובלל שעל סנטרו, לשבוּעה – כל שיתכייל למעלה משלושים יישקל ומשקלו בזהב: עליו! הרי לכם נדר מנוּדר!
”שלושים וחמישה!” נאחז בו המוכר ונפתל למלט זקנו מידי הנודר, וכבר חש איך הוא נאחז בסבך.
”מה בינך וביני? נסכים שלושים וחמישה!” מפתה מתחנן הלה.
”שלושים!” נושא סלימן יד נביאים למרום.
"כיילו !” חורץ אחי, והולכים לכייל.
עד שלא מכיילים עומד הגמל זקוף צוָאר ומחרחר נוגות, אך כשהוא נקרא לשבת ארצה – נותן קולו ומחרחר נואשות, ומשמט צוָארו מענשן של המכות היורדות עליו. זה מתמרמר וזה מלקה ואין מנוֹס אלא לכרוע אפים ולהתפרק שק אחד (ואילו כשאין מכיילים, די למשוך בקשר שמלמטה והשק מתרוקן מאליו). פוֹרק השק, גולגל בתנופה אל אמצע המערכה, ושם מקום ערימת־הזבל שעוד איננה, אך תצמח מהרה. הפח המפוּרסם מוּבא. בכף פתוּחה טופחים עליו להעיד כי אין הונאה: ריק ותמים. והכל מאשרים בניד ראש. עד כאן הכל אמת. חופנים חופנים מעבירים השנים מן השק אל הפח.
שלא יאבד גרגר ארצה. וגודשים קצת ולא יותר מקצת.
”אחד!” – מכריז סלימן בצדקות, כאילו כבר הוכחה שקרותו של בעל־דברו. ומאה זוגות עינים מודדות כל הנע־יד ומדקדקות.
”אחד”. – נענה ואומר המוכר, כמי שמודה כי עדיין אין כאן אחיזת עינים.            ”אחד הוא אללה!” תוקע בו סלימן את הדיבור הנהוג הנחוץ לדבר, וגם את עיניו, כאילו כבר נתגלה שהלה כיזב.
”שניים!”
”שניים ושניים”, משיבו הלה.
”אין שני לו!” מזמר סלימן פסוקו לפניו, כולו שופע בטחון.
”שלושה”.
”שלושה ושלושה”. מקבל הלה. וסלימן גודש קצת יותר על הקצת.
”שלושה ושלושה!” גוער בו המוכר, ומנסה למחוק את הקצת העודף.
”שלושה ושלושה", מזמר לו סלימן בנזיפה וחוזר וגודש קצת יותר על הקצת, וכמתוך החפזה מאבד סביב קצת יותר על הגדוש שנמחק, והכל בהתלהבות שניכרת כבר בזיעה שצצה במצחו, ושאינו קונחה, לפי שאינו חס על כלוּם, אלא על הצדק לבדו.
”ארבעה”.
”ארבעה וארבעה…” מקונן וגם מתמרמר המוכר על הפשע שבבזבוּז.
”ארבעה וארבעה!” דוחה סלימן את הקינה בשאט־נפש, וגודש עוד קצת על הקצת שכבר גידש.
”ארבעה וארבעה!" טוען המוכר ועוצר בידיו את הידים הגודשות מעל כל גדוש.
”ארבעה וארבעה!” מתווכח סלימן ודוחה את הידים העוצרות מגדוּש.
”ארבעה וארבעה.” משיב הלה ותוקף ומסלק ידיו של סלימן.
”ארבעה וארבעה!” מַבעֶה עליו סלימן שיניו בטרפנוּת, והופך את הפח בנצחון, בגרפו עם זאת נזילה הגונה של זבל לא־נמדד.
”ה ה ה!” מתחיל המוכר לשווע, וסלימן נוזף לעומתו:
”חמישה וחמישה!”
”חמישה וחמישה!” עונה הלז אמן בעל כרחו, מנסה ליטול מן השפוך ולהחזירו לפח למדידה שלמפרע.
”חמישה וחמישה!” גוער בו סלימן בפליאה על עבירה כה גלויה ונפשעת על חוקי היושר, ובלא לנטוש את חשבון היושר המזדמר לראוָה דוחה ידיו בתנופה עד שהלז כמעט שופכו אשוריו ארצה וחטמו בערימה הצעירה.
”הה!” קפץ, נזעק הלז, אבל סלימן כבר הפך את הפח, ותפף על תחתיתו, לפטור כל הדבק בו, אות לריקנות ישרה והגונה ונקייה למופת, וההפוּך – הפוך, וכבר הנה מטעינים את הפח השישי. וסלימן גם מרקיד אותו לדחסו היטב, וגם מזדרז וגודש גדישה, וגם שומט עם כך נזילה נאה ובלתי־נמדדת.
”שישה ושישה!” הוא מכריז בהתפעלות, והלז אין לו אלא להחרות אחריו:
”שישה ושישה…”! (על המספר המסוכן "שבעה” פוסחים שניהם, משני הצדדים ואינם מהגים בקול, מחשש עינא־בישא), וממלאים והופכים את השמיני (עם גריפה גדולה וחוטפת), ובחריצות המעלימה כמעט את ההגדשה־הגדשה הופכים את התשיעי ואת העשירי (ובניגון: התפללו לנשמת הנביא), ובמהירות לא תיאמן כבר עומדים בחמישה־עשר, כשזוקף סלימן קומתו ומצביע על השק המתרוקן לאמור:
”חצי, הביטו, באללה!” וגם השני מזדקף כלשהו, כדי להפטיר מתוך זמרה וחסידות יתירה: "ישובח הכל־יכול ויהוּלל”, כשמתערב אחי ונושא קולו:
”הה, סלימן סלימן! חסל! השמש תשקע ואתה עוד תכייל כאן פה אחר פח! הלהרסני אתה אומר? הנח, הלא רואים, חמישה־עשר, וזה חצי, תן לו כערכו וילך! תן לו לא שלושים, תן לו שלושים ושלושה – וידע כי אין עושקים כאן איש, תן לו ונגמור!"
”שלושים!” צורח סלימן, וניצוץ מתבהק בעיניו ועוד ניצוץ בשיניו הלבנות.
”שלושים ושנים!” נאחז המוכר בקש שהושם לו.
”לא אצלי! שלושים!” חוגג סלימן נצחונו; ומושך בפתיל השק, והופכו בתנופה אחת, ובזינוק הוא כבר אצל הגמל מושך בסרח קשר השק השני, והודף עד כי הגמל הגדול כמעט ניסע נתמַעד, והכל הוכרע ונשפך ארצה בטרם נשם המוכר נשימה של דעת, ועודו נטוע על מקומו לא מאמין למראה עיניו.
ושוב מתערב אחי, וגומל נדיבות ומכריז: ”שלושים ואחד!” – למען ידעו ויקחו הכל אל לבם. שני שקים, ששים פח ושני פחים, ועוד גמל כמוהו, ועוד אחד, ועוד ועוד – הנה לך, קח בן־אדם, עוֹדה בן עוֹדה, קח לך פתק, וזכית לך מן ההפקר ומנדיבות הלב, פח נוסף לך על כל שק ושק לפנים משורת הכיוֹּל! ורק לכבודו ולכבוד פתיחת היום, הבא עלינו לברכה, זכית לך בשלל… – והלז, שהוא כבר ריקן ומרוקן, וכבר עשו בו מעשה, נוטל באפסר בהמתו המתאוננת, וסובב לאחור מחריש ונדהם, וגמל אחר גמל בא אחריו.
ועד שהוא מכפיל ומחלק ומצרף ומחסר כל חשבונותיו, ובעודו אוסף ומקפל כל שקיו הריקים, והפתקים אחוזים בין שיניו, וסבר־פניו אילם, בין זוכה למפסיד, וגם כמי שמרחוהו במשהו, וכבר אחמד בן סאלם על הפרק, ועודה בן עודה מחוק כאילו לא היה, ומחיוכו של סלימן לא קשה להציל כי בנקל היה כל צמד שקים משקי הנשכח הלז מתכייל בשבעים פח ופח, אם לא למעלה מזה…
”אכן! ולזה אתה קורא משחק?”
המתן, זה רק מתחיל. מוכר אחר מוכר בא. עולה על הבמה, אומר פסוקו, פוסקים לו פסוק, עושים בו מעשה, ונדחף לפנות מקומו לבא אחריו, והלה יוצא ופתק טרי בין שיניו, לא לשתוק ולא לשאוג. מסובך בחבליו, בשקיו הריקים, ובחשבונות עשירי כפל וחילוק, וכבר בזה אחר זה ועל־פי סדר טוב עלו ובאו תחתיו. מרבי הגמלים בראש, והדל, אשר לו אך גמל אלמן וצרוע, או אך חמור אחד חלכה – אחרונים. אתה מתפלא? על שהתקיף תמיד זוכה? הדל, חביבי, לעולם נדחה לסוף, נדחף, גם לוקה על שוקיו וגם יוצא וידיו על ראשו, וגם לצעוק אסור לו, ואפילו יצעק – למי איכפת. אגב, מידיהם של הללו היו לוקחים בלא שום כרכורי משחק וטקס, באפס־לשון וברבע חינם.
”נורא. ואחיך מה היה אומר?”
הנה, שמע. אחי היה ניצב על במותיו ורושם בפנקס השוברים ונותן לסרסור, ומידי הלה לידי המוכר, שכן מידיו הכל. ובפתק הזה יבוא המוכר אל הפרדסן לקבל כספו טבין ותקילין, והכל כשר וישר, ורק מה שרשום בשובר הזה – חידה היה למקבלים. אז היו באים אלי, סחור סחור, שאקרא באזניהם את הרשום ומה פשר כל אלה הסימנים הסתומים, אם נא מצאו חן בעיני; איני יודע אם מצאו חן בעיני, אך קרוא קראתי: סאלם בן סאלם, שלושה גמלים; ארבעים ומאתים פח. וחתימה אדירה (מסתבר, כי הכל היו כאן מאנשי שלום, שלם או שלמה: סלים וסלימאן, סלאם סאלם ומוסלם, סילמאן וסלמאן, סוילם, סלאמה וסוליימן, ורק אי פה אי שם איזה עאמר, או רמאדאן, או עטייה, לתת גיוון ולהוסיף. וכן פלוני שנתעקש להתקרא אבו־סאלים דוקא).
וכך בזה אחר זה. שמך? סלאם. סלאם מה? סלאם בן סלאם. ברכות לראשך. מאה פח. ושלום עליך. בזה אחר זה, ובמעגל סביב חונה תמיד מצור צוארי גמלים, מחרחרים מרה, צוארים בכל שפע הצורות הטמונות בין קו ישר ובין עקלתון הקשת, מצואר־חסידה נטוי במעופה ועד צואר־ברבור שקוּט בגאוָתו, אלא שלעולם בגרגור ובחרחור בכייני ומרגיז. מרגיז? לא אותם. הנה פה, למשל, הבט, צמוד לחי אל לחי, לחיו אל לחי הגמל, נער אחד, ראש נער בן מדבר, ישמעאל זאטוט אחד, פורץ תלתלים נופפים מתחת מטפחתו המוּזחה, ובוער עינים ושותה הכל בצמא, מוקסם עד שכחת כל חובותיו, ואינו ננער כלל אלא בהיחבטו חבטה על ערפו, שעוקרת אותו אז והורסת הכל ארצה, עומד מאוחז בחבל האפסר בשתי ידיו המורמות אצל אזנו, כפעמונר על חבל פעמונו, בּלוּע כולו בדבר. יחפת רגלו האחת נתמכת בשוֹק רגלו האחרת, רק כותנתו לעורו, וחגורת העור למתניו, קרוּע ושחוֹם ובוער ונלהב אין־קץ, ומי יודע מה נזרע ומה נובט לו אז בלבו, שם.
”עוד רמאי אחד?”
אולי לוחם אחד? אגב, כלום צריך לספר לך איך גם בלבו של נער שבא לכאן רכוב על חמור אחיו, לופת־חובק גבו הגדול ומדובק אליו, היתה גמלה והולכת מגמל אל גמל, הולכת ומתרבה ומצטעקת צעקה, עם שהוא עומד שם מן הצד ורואה, עומד מביט בעינים גדולות ובונן, ומתמלא לא אחרת אלא את אשר למד אך תמול־שלשום, פסוקים חמים, פסוקי העושקות דלים, ופסוקים שכמותם, שקישקשו בלבו אז פתאום, ורתחו והלכו להיות נצעקים עוד רגע, הוי השואפים אביון, שמעו זאת השואפים אביון, להקטין איפה ולהגדיל שקל ולעװת מאזני מרמה, ועוד שכמותם, טריים לגמרי, אך זה נלמדו בכיתה, וחדרו חדרי בטן, – וגם הלך אז, אותו נפעם הצדק־צדק, סר אל אחיו הגדול ובא אצלו, והלה באמצע תנופת הקניה, ומשך בשרװלו ורצה להפריעו ולשאול אם אין כל זה איום בעיניו, ממש עװל ולא שום צדק־צדק תרדוף, שנצטווינו עליו, – אלא שאחיו היה באמצע התנופה הגדולה, ובלא לתת בו עין, דחהו מעל פניו – ”אתה שב בצד!” – נתנַער ממנו – ”אחר־כך, אחר־כך" – דחהו בקוצר־רוח, וחזר ונפל אל התנופה הגדולה והרותחת ההיא.

ס. יזהר, מתוך "ערמת הדשן", דבר לילדים, 5.1.1960

עיורה של מושבה.

אילו באתם לכאן לפני שנה ﬠוד הייתם יכולים לראות על מרפסת הבית הזה, הבית המיוחד הזה, אחרון כמﬠט לדור של בתים כאלה (וראו את תחרת הﬠץ שעוטרת לכרכוב הגג!),

saba-zeev-1906
אספת פועלים בבית דונדיקוב, 1906. שמאלי בשורה הראשונה – זאב סמילנסקי, אביו של יזהר.

גברת קשישה אחת, עדיין יפה וכולה חן ועדינות שבירה, יושבת בכתם האור שﬠל האריחים האדומים ונחה לה בחום אחרהצהרים, האקליפטוסים האלה מרשרשים לפניה והחצר הגדולה והריקה כמﬠט, מבדילה בינה ובין העולם שמעבר לגדר כאילו כאן לחוד ושם לחוד.

שוב לא ניראה אותה. לפני שנה נפטרה לבית עולמה בת מאה שנים, והבית נתרוקן, כמו החצר הזאת, והרחוב הניבדל שמﬠבר לגדר מאיים כעת לפרוע פנימה ולנחול את החצר ואת הבית ואת הﬠצים, ולﬠשות מהם שיכון רב קומתי, כדרך שנעשה כבר מזמן בבתים מימינם ומשמאלם ובכל הבתים והחצרות שפעם ﬠמדו כאן.

רחוב יעקב שמעבר לגדר הזו ראה פﬠם ימים אחרים. פעם היה הוא הרחוב הראשי במושבה השקטה (שקטה למרות הפעמון הגדול שהיה תלוי בפתח החצר הזאת, בראש הגבﬠה, ושצלצוליו הקצובים היו פוסקים סדר לכל יום יום חדש) עד ליום שהﬠולם הקטן ובﬠל הצורה המסוימת הוחלפה לו צורתו ונﬠשה מאז לעולם אחר, שונה לחלוטין: הפﬠמון נילקח, הצלצולים תמו, השקט תם והצורה נגמרה.

משפחת דונדיקוב, שהיתה בעלתהבית המסוגנן הזה, היתה בין ראשוני רחובות. קרקעות הרבה היו להם, רובם ממש בתוך מה שלימים הפך מרכז השטח העירוני של העיר הגדולה, זו שקמה על מקום המושבה הקטנה. באופן שהרבה מן העיר ניבנה על מגרשי דונדיקוב לרבות המגרשים שעל הגבﬠה הזאת, שפעם בשכבר הימים בהרבה חיוכים קריצות ורמיזות, והיום בלא מﬠט געגוﬠים היו קוראים לה בשם המבטיח "גבעת האהבה": רחוקה, פראית, ונטושה לזוגות המתבודדים.

רחוב יעקב הזה שלפניכם, היה ﬠוד לפני קום המדינה רחוב של חול, משמﬠ, לא סלול ולא כבוש, והולכיו פשוט בוססו בחול בקיץ וברפש בחורף. בוקר בוקר היו נאספות מפתחי כל חצר הפרות בגערות הרוﬠים בדרכם אל המרעה.

rehovoth

והפיקוסים האלה המחפים כﬠת על הכביש שכאילו עובר במנהרתם, לא היו אז. במקומם היו ﬠצי תות, גזומים היטב בחורף כבתספורת קצרה, וירוקי צמרות מכודרות בקייץ, מעדן תאווה לתולעי המשׂי ומקלט מחבואים לזאטוטים.

והיו אקליפטוסים. מה אתם יודעים. כאלה אין ﬠוד. אלה שבחצר דונדיקוב הם כשרידים דלים מאלה שהיו. מזכרת עצובה לקהילת האקליפטוסים הראשונים שחיו כאן באדיר. מכולם זכורים שניים. הנה זה האחד שכאן, עם החטוטרת הזו: פצצה נפלה בדיוק כאן מאווירון מצרי ערב מלחמת הﬠצמאות, הרסה את בית המועצה שעמד כאן ונתקﬠה בגזﬠ הﬠץ הﬠנק ולא יכלה לו אלא בצלקת זו: בלﬠ את הנפץ ולא נודע כי בא אל קירבו.

והאקליפּטוס האחר אותו לא נוכל ﬠוד לראות.

הוא האקליפּטוס שצמח פעם בחצרו של הדוד משה. לא היה ﬠץ גבוה ממנו בﬠולם, ולא נמצא גזﬠ רחב ומוצק מגזעו. סמל למוצקות, סמל לשרשיות, וסמל לשאיפּה למרומים – כל הסמלים עם הﬠץ המוצק והאדיר הזה ביחד כולם ניכרתו יום אחדניכרתו בידי גמדים בעלי גרזנים ומשורים, שורשיו נעקרו, גיזﬠו נעקר, וצמרתו נﬠקרה והושלכו וסולקו עד לאדמה חלקה ומיושרת, שׂעליה נבנה השׁיכון הזה, הנה זה.

בתים בני קומה אחת וגג רעפים אדומים לראשׂם, שביל מקורה גפנים ודקלי וושׂיגטוניות, ומעקה מחופּה צדפים לנוי, עמדו כאן פעם אך זה לפּני שׂנים לא רבות. בתים קטנים ומרווחים זה מזה, ומגרשׂים ארוכים נימשׂכו מאחורי כל בית לעומק, חמשים דונם, ויותר, המגרש האחד: למיבני המשק, למחסנים, לגן הירק הצמוד לבית, והלאה לכרם ולשדה התלתן מספוא הבהמות ועד לכרמי השקדים שעל גבﬠת היקב.

חמשים הדונם ההם חולקו אחרכך לדונם דונם, ﬠל כל דונם ודונם הוקמו חמש שש קומות דחוסות, ואין אקליפּטוסים, ואין תותים, ואין אורוות ולא רפתים, ולא כרמים ולא פרדסים, ולא תלתן לפּרות, מה אפשר לעשות.

קראו למושבה בשם רחובות, כי "ﬠתה הרחיב לנו" – לא עוד בית דוחק בבית, לא עוד גג מגיﬠ בגג, אלא בית איכרים בית ומגרשו בית ומגרשו, ברחבות וברוחב ובגודל ובחזון איכרות מושרשת. ושם, הלאה מן המגרשים, על הגבעות האדומות ההן שם השתרעו כרמי היין, כרמי השקדים, הפרדסים וﬠד השיקמים שﬠל גבול רמלה לשם, בוקר בוקר היו יוצאים ﬠם צלצול הפﬠמון רכובים ﬠל חמוריהם האיכרים, ולשם בוססו בחול וצﬠדו בוקרבוקר הפועלים, ראשם מחופה מגבעות קש גדולות,

וﬠל זרועם סלי הנצרים ובהם לחם, זיתים וחלבה, וגם עתון "הפועל הצﬠיר" מקופל, ובין ﬠידור וֹניכוש יקראו בו מה השיב א.ד. גורדון לדברי י.ח. ברנר.

hapoel-hazair3

כל עוד היתה רחובות מושבה, אפשר היה להכירה ולהבדילה משאר המושבות. כשהפכה לﬠיר נעשתה כמו כל שאר הערים הקטנות הללו, חסרת צורה אישית, חסרת מיוחדות עצמאית ורק בהולה להושיב יותר אנשים ﬠל פחות אמות מרובﬠות.

ואדם אילו נפל לכאן מן השמיים, לא היה יכול לדעת אם נפל לראשון לציון, לפתח תקוה, לחדרה או לרחובות שׂום מקום דומה לכל־מקום.

הנה רב הקומות הזה. הביטו בו. מה יש לראות? משלטי החנויות שבקומת הקרקע ועד לרום החלונות הגבוה מעל הרחוב הצפוף הזה אישׂ לא מציץ אל שום מקום שהוא. בית שהוא בית ולא בית שהוא מקום.

פּﬠם עמד כאן ﬠץ אקליפטוס אחד. שׂרשׂיו היו חבויים במעבה האדמה ובלשׂדה האפל גזעו היה רחב מחיבוק עשׂרה אנשים. וצמרתו היתה נעה לה ברוח הגבוהה שרק ﬠורבים יכלו לנוע על גביה שרים בקולם הצרוד ומלשלשים למטה על ﬠוברים ושׂבים, וגבוהי העלים היו מרשׂרשׂים להם גדודים גדודים, בתדר שידור חי שנישׂמﬠ ושׂניראה מאופק הים שם ועד אופק הרי ירושׂלים שם.

אבל כמובן, וכי יש ברירה אחרת? איפה תשים אנשים לגור, והארץ כה קטנה? או אולי מוטב אילו היינו בונים בתים על החולות שעל שפת הים ומשׂאירים את מיטב האדמה הפוריה לחקלאות? אבל עשׂינו להיפך כיסינו בחולות שׂהבאנו מן הים, את האדמה החקלאית הטובה ועל החולות האלה הצמחנו את השׂיכונים ההכרחים.

התאווה לעיר, הצורך בעיר, ההכרח שׂתהיה לנו עיר כרת את הﬠצים, כרת את הפּרדסים, את הכרמים ואת השקדים, כרת את הבתים, כיסה בחול את האדמה, כיסה בבתים את הנוף, ביטל את פני המולדת, והשאיר לנו שיכון, שיכון שׂל שום צורה, חסר שום צורה, בעיר חסרת צורה, ברחוב חסר צורה, לתועלת אנשׂים שאין להם זמן לדאוגִ לצורה.

והנה ככה אנחנו.

מהפכה זו שׂלאחר קום המדינה. אינה ניכרת רק בשינוי יעדי האדמה העתיקה – מחקלאות בעל נמוכה שׂﬠושׂה קצת קמח לפיתה הנאפית בצל חושׂה שׂחוחה על אש קוצים, לייצור שפﬠ שואף ייצוא, שׂעוצמתו עוד לא הגיﬠה למלוא גילויה האפשׂרי: גלם לטקסטיל, מזון טרי ומעובד, השׂופע בעושׂרו כל השנה, מלבד מוצרי תעשׂיה מתוחכמת, ממעיטה בחומרים ועתירה בחכמה – הרי זו מהפיכה בקפיצה אחת, היישר מן התקופות העתיקות שׂנירדמו מאז ימי הפלשתים ולא נשתנו מאז אל תוך תקופה חדישה ואל תרבות מודרנית שׂוצפת עוצמה. מהפכה של אדם שׂהשתחרר ופרץ מגבולות כוחו שׂל הטבע לתת, והשתלטות תרבות שׂל אדם היודﬠ לקחת וליצור לו חיים מכוח תושׂייתו ומהעזתו להיות ריבון לחייו.

תום האדמה העירומה והאנשים שׂמילאו בקצת הקיום שׂלהם את קצת המקום שׂלהם – התחלף עתה בעוצמת תושׂיית התרבות הלבושׂה, והיפה שׂבפתוח הריק – התחלף במועיל שׂבפיתוח המאורגן, מאורגן לעיתים יותר מדי – במקום אותו הכלום לאמאורגן, הפרוץ הזה לכל רוח ולכל מקרה.

ומה טוב יותר?

מה יפה יותר?

יזהר סמילנסקי, תמליל לסרט "רחוב יעקב" שהופק על ידי הטלוויזיה הלימודית,  1981

האילו של החס וחלילה

מוזר לשחק ב”אילו". אבל מי בימינו אינו משחק ב"אילו"? האילו הראשון שעולה בדעתי הוא האילו הרחוק ביותר, והוא זה שנוגע לאבא. הוא עלה לארץ עוד ב־1891 (בן שש־עשרה) ופנה ישר לביצות חדרה – יחד עם אחיו ובני דודו* – ואילו שניים מאחיו פנו אז מרוסיה והיגרו מערבה לארצות־הברית; מה היה אילו לא בחר אבי בארץ־ישראל והיה הולך עם שני אחיו אלה לניו־יורק? האם הייתי היום כאן? כותב עברית וחי את השעה הזאת כאן? האם הייתי כאן מעצמי, מדעתי, מבחירתי? האם היתה ארץ־ישראל בעצמותי כאש בוערת כפי שהיתה באבא? האם הייתי נוטש כל מה שכבר היה לי בארצות־הברית (ככל השפע בכול, שיש שם לבני־דודי**) וקם ועולה ומתיישב כאן, למרות הכול, ומוצא עצמי חי כאן ומעורה כאן, באותו מובן־מאליו טבעי שאני בו כעת? אתמהה.
ה”אילו" הזה הוא ראשוני. מהותי. עקרוני. ובעיני אינו רק ביוגרפי אלא הוא גם היסטורי, לאמור, הוא אופן תפיסה שונה מקצה אל הקצה בהבנת ההיסטוריה ובפירוש "המצב היהודי”. כי מה היה, למשל, אילו פנו כל בני העם היהודי בימים ההם מרוסיה לארץ־ישראל, רובם לפחות, או אילו לא ברחו רבים כל־כך מן הארץ, מאז ועד היום? גם אומרים שהיה אפשר בימים ההם לקנות את ארץ־ישראל מידי הממשל התורכי המתערער, על כל גבולותיה התנ"כיים ועוד יותר, ולא במחיר אסטרונומי שמעל יכולתו של העם היהודי. אבל להרצל לא היתה פרוטה, לחובבי־ציון לא היתה פרוטה, והברון רוטשילד השקיע כמאה מיליוני פרנקים כדי לקיים את הכבר־קיים, דרך משטר הפקידות שהקים לו לפי מדיניות פילנטרופית ולא דרך מדיניות מדינית. איזו החמצה גדולה (לפני שהמזרח התיכון התעורר, לפני שנקבעו גבולות, לפני שנחקקו דפוסים גמורים). איזה אפשרויות מתעתעות, איזה מיני "אילו” מתבעבעים כעת ומתפרעים בדמיון… אילו –
אבל, בדילוג על תקופות וזמנים, מלפני היות המדינה ובפסיחה על כל מיני ”אילו” מפתים לגלגל בהם, כדאי אולי להיעצר עוד רגע על מלחמת ששת הימים. הרבה הרבה דברים בארץ צריכים היעצרות על מלחמת ששת הימים ועל כל מיני האילו הקשורים בה. וצריך לכך הרבה יותר מרגע או מרגעים אחדים, אבל האילו המזמין עצמו כעת אינו אחד אלא הוא שניים, שני מיני אילו הפוכים זה לזה. שכל אחד מהם אילו אירע, היה הכול שונה היום בתכלית.
האילו האחד, אילו סיפחנו למחרת ששת־הימים את כל השטחים שנכבשו, מיד בתוך כדי הלם הניצחון היהודי מכאן והלם המפלה הערבית מכאן, בעוד פחדי תקופת ההמתנה לא נמחו, בעוד העולם נקלע בין ההיענות לרוץ להצלת ישראל ובין התדהמה למראה דויד הקטן הדורך על מפלת גלית השחצן, אילו קמו אז וסיפחו את כל השטחים ההם הייתה זאת עובדה גמורה ומוגמרת, ואפילו קול צעקה. כמדומה, לא היה מצפצף אז לא מבית ולא מחוץ.
או, אילו, מצד שני, אילו הציעה ישראל הצעה החלטית, מעשית, בעוד הכול חם וחדש, לשכניה המובסים, מבית ומעבר לגבול, לבוא ולשבת למשא־ומתן על השטחים, במסגרת העיקרון שלום תמורת שטחים – בתיקונים כאלה או אחרים – גם אז היה היום הכול שונה מקצה אל קצה. סגור וגמור. ובלי הרבה ערעורים כבדים מדי. ופנינו, יש להניח, היו שונות היום, כל־כך שונות… אילו.
יש רגעים היסטוריים קצרים, ממש בני־חלוף, שאם עושים בהם משהו נכון הוא נהפך לעובדה קיימת, כמעט מובנה מאליה, עם רק מעט עוררים, עד שתמוה איך לא עלה הדבר על הדעת בשעתו ואיך נתנו להיסטוריה לחמוק ולהפסיד אותה שעת־הכושר, שכאילו ממש נזדמנה אז, ושהיתה פתוחה לכאורה למעשים נחרצים…
מה היתה מראיתנו היום אילו לפני עשרים שנה היתה נופלת ההכרעה לכאן או לכאן, זו ההכרעה שלא הוכרעה ושאת אי־הכרעתה אנו אוכלים כעת, ואת עצמנו***, ואוכלים את זולתנו והם אותנו. אלא שההכרעה לא נפלה. והצלחנו למשוך את אי־ההכרעה ואת דחיית ההכרעה ואת ההחמצה הגדולה עד מעבר לכל אפשר, ועד שהתהפכה למחלה, למחלה הקשה המתמשכת הזאת שאנו תקועים בה היום עד מעבר כוחנו לשאת. בין סיפוח ובין שלום־תמורת־שטחים, אם בסיוע ועידה בין־לאומית ואם בלעדיה, כשהעם, אומרים, חצוי היום, כמעט מחצה על מחצה, איך פותרים את השאלה הסבוכה הזאת, ואלוהים יודע אנה אנו באים.
יש כמובן עוד סדרה שלמה של אילו שמפתים להמשיך בהם וגם סדרה שלמה אחרת של אילו שדוחים אותה ומסרבים לראות שהיתה ייתכנות כזו. ”אילו” אחד מאלה המאיימים, ואולי הנורא שבהם, עד שאולי לא כדאי כלל להזכירו או לגלגל כל עיקר בייתכנותו, כאילו שהוא כמין סיוט רע, שוב שאולי כדאי שלא להזכירו, כדי להימנע מ"עיין הרע": מה היה אילו באחת מכל המערכות שהסתבכנו בהן, מה היה אילו הפסדנו את המערכה ההיא, לא חשוב איזו, כל אחת מהן היתה גורלית, מה היה אילו…
מלחמות ישראל, כך מעידים העדים, היה מעורב בהן תמיד גם יסוד הנס. תמיד נתרחש איזה נס, ונס על גבי נס, ובמלחמת השחרור שבעה נסים כפול שבעים ושבעה. כל פסיעה אז היתה כמעט מועדת להיכשל, ובמבט לאחור, גם יודעים היום איך מעבר לכל מעשי הגבורה והגדולה, כמעט כל צעד וצעד היה מאולתר, עשוי למחצה, בחטף האירועים, ברגע האחרון, קשור בחוטי ברזל, נתמך מכל צד ב”מזל”, כמעט כחוק קבוע. עד שמה שמתמיה במערכות ההן הוא איך יותר מדי "מזל" שיחק בו, יותר מדי "דרך נס". ואיך הנס והמזל היו לטובתנו כמעט תמיד, עד שאולי לא היו לא מזל ולא נס…
אבל מה היה אילו הפסדנו?… שערו בנפשכם. אם אפשר לשער מין לא־ייתכן כזה וחס־וחלילה כזה. הקרב על הקטמון למשל, היה כל־כך שקול, אמרו שם, כדי לעודד, שהגשם יורד על שני הצדדים כאחד, וששני הצדדים נרטבים בשווה, וכפי שאנחנו כאן באפיסת כוחות כך גם הם שם באפיסת כוחות, וינצח זה שעצביו חזקים יותר, או זה שהתגבורת תספיק להגיע אליו, ובכל השאר הצדדים שווים, פחות או יותר, מלבד זה שהמזל ישחק לו יותר, עד שלבסוף קמו הערבים וברחו להם, וירושלים ניתנה אז לנו כפי שהיתה. אבל, אילו. חס וחלילה, אילו…

או נגבה. לא ייאמן, ולא שמעתי הסבר הגיוני, מדוע נסוגו אז המצרים מעל נגבה כשהכול היה לכאורה מוטל לרגליהם, חסר כוח התנגדות, בכל מידה של יחסי כוחות, כשכל קו המתאר את יחסי הכוחות היה נופל בשיפוע תלול לצד אחד: אפס לעומת הכול. שפע שופע ביבשה באוויר, בתותחים ובשריון ובחיל־רגלים לעומת כלום שבכלום (מלבד, כמובן, הרוח), ואיך ומדוע נסוגו הללו פתאום, ובבהלה ובמרוצה, לאחר שהמשוריין (הטנק?) הראשון שלהם נפגע מבקבוק תבערה מאולתר? למה נסוגו מצרים מעל נגבה, ולמה הוסיפו ונסוגו מכל מקום ומקום? גם לאחר ההסברים שבמבט לאחור, וגם בחכמה שלאחר מעשה עדיין נשאר לא־מובן למה פתאום נסוגו. ועם זה, מה היה אילו… לא…
הצעד הבא של המצרים. אילו כבשו את נגבה, היה מירוץ חופשי צפונה, דרך הכביש שרץ במישור הפתוח לעבר באר טוביה וכפר ורבורג, ושם, עודני זוכר ולא אשכח את הלילה שבו הוקם בחיפזון המחסום שיוכל לעצור את המירוץ המצרי בדרך לתל־אביב: הכביש עבר בין פרדסים, ושתי שורות ברושים מזה ומזה, ואלה נראו אז כשיא המכשולים הטבעיים. ובמאמץ לא אנושי יצקו בלילה הנורא ההוא גושי בטון מפוטמים בכל גרוטאות הברזל שנמצאו להשליך לתוכם, כדי לחסום את הכביש, וזה היה המכשול האחרון לפני תל־אביב ושארית תקוות ישראל… ומה היה אילו… וכל־כך בקלי־קלות, עד שלא מובן איך לא… אלמלא נס גדול היה שם.
וכיוצא בזה גם היה במלחמת ששת הימים, הזכורה כאילו כולה היתה הצלחה משחקת אחת, ושבאמת הכול היה שוב ושוב על חוט השערה. ושוב ושוב קרבות שהוכרעו מפני סיבות לא צפויות ושלא נשקלו מראש. ומה היה אילו לא נתמזלנו… מה היה קורה לנו, מה היה קורה לעולם, מה היה קורה ליהודי העולם? אולי מוטב שלא לחשוב על כך, אבל, אף־על־פי־כן, מה היה עלינו, מה היה על היהודים? איזו צורה ושארית היתה לנו, היתה להם? מה היה על יהדותם של היהודים? מה היתה צורתה של הארץ הזאת?
אחד מן האילו הגדולים והמכריעים ביותר, ועם זאת אחד האירועים שעל צד האמת איש לא שיער מראש ולא פילל שכך ועד כדי כך יקרה – וגם לא המומחים הגדולים ורואי העתידות הגדולים – הוא, מה היה אילו לא ברחו הערבים במלחמת השחרור כפי שברחו, ובממדים שברחו? בריחתם זו, הבלתי נשכחת, הבלתי יכולה להיות נשכחת למי שראה במו־עיניו איך פתאום והם כולם בבריחה גדולה ואין סופית, פתאום וכל יפו במסע בריחה דרומה, פתאום והעיירה יבנה ריקה, וקוביבה וזרנוגה שעל־יד רחובות, ואיך בלא ייאמן ובזהירי זהירות נכנסנו אז לראות אם אמנם. ואיך מה שעד אתמול היה נחשב כמערך ערבי אדיר, מוגן ומבוצר ובשפע נשק, איך פתאום והכול ריק ומרוקן, ריק כמו במוזר שבחלומות הסיוט, הכול עדיין חי ונושם ופתוח, והבתים והסימטאות והגינות והפרדסים המטופחים להלל, והשדרה שלכל צד, הכול כל־כך ריק ומרוקן… מה היה אילו לא ברחו?
והלא לנו לא היו אז אלא כמה רובים וסטנים (וגם איזו "דוידקה" אחת שכולה הפלא ופלא) ומי כמונו ידע בדיוק עד כמה לא היה לנו כלום למעשה. ואיך אפילו אותה מכונת־היריה הכבדה, "שווארצלוזה" – שהוצאה אחר כבוד מן הסליק (מאז מלחמת העולם הראשונה) ושציחצחוה למשעי בדבקות ובליקוק – לא פעלה. בשום פנים לא. הציבו אותה לירות במטוסים מנמיכי הטוס של המצרים שהפציצו את העיר באין מכלים דבר. והכול חיכו בעצירת נשימה להתגלות כוחה הסודי המוחץ של אותה מכונה כבדה, מופתית וכל־יכולה ההיא, אלא שהיא לא פעלה. לשווא הוזעקו כל השרברבים של הסביבה וכל בעלי התושיה, והמכונאים לדורותיהם, לרבות כמה מישישי מלחמת העולם הראשונה; הם לא הצליחו להחיותה. והיא לא אבתה. נשארו אותם עשרות רובים וסטנים וכמה ארגזי תחמושת. כדורים שחלקם נוצצים וחלקם חלודים שהוצאו ממעבי רטיבות הסליק. אילו היה עלינו אז להילחם באויב נחוש, תוקפני ועקשן, יוזם ומצוייד היטב – ואמנם ציוד היה להם – אילו היינו צריכים לפרוץ דרך החפירות הטבעתיות שסביב העיירה הגדולה יבנה, על כל מה שהיה בידיהם, וגם התהלכה איזו אגדה לא־בדוקה, שחונה שם פלוגה עיראקית עם כל ציודה, ערוכה ללא־חת, ו…
יבנה ברחה, זרנוגה ברחה, קוביבה ברחה (לאחר כמה יריות), מע'אר ברחה (זו שנחשבה למעוז נשרים****) ועקיר ברחה. וכל מאות ואלפי הכפריים האלה, שישבו דורות על דורות על האדמה האדומה הזאת, קמו פתאום וברחו להם עמוסים מיטלטלים של פליטים חפוזים ובלא־כלום, ופניהם דרומה, אל עזה זו, כדי לפנות מקום לצבא האדיר, הצבא המצרי שהיה הולך ובא, בהדר שפעתו, עד שהגיע אל ”הפיל בוקס” של אשדוד. ושם נעצר… הם המשיכו במרוצתם עד עזה, ורק שם נעצרו… ומשם והלאה – תולדות ישראל החדשה.
היה זה מזל? נס? שוב, יותר מדי פעמים חזרו המזלות האלה והנסים האלה, מהיותם רק בגדר נס ומזל, האם רק מזל האיר פניו ליהודים ורק אין־מזל החשיך פניו לערבים כמעט פעם בפעם חוץ מן הפעמים שהפך פניו? כגון המזל הגדול שהיה בגולן בראשית מלחמת יום־הכיפורים, כשהסורים כבר הגיעו, וכבר עברו, וכבד עמדו… או שהמזל היה בכינוס הטנקים אל זירת הקרב ההוא בדיוק לרגע ההכרעה, כשהסורים כבר היו, וכבר כמעט… או המזל שהיה על־יד תעלת סואץ, על כל תחבולות הגנתה ופלאי בעירת מימי התעלה שלא בערו, כשם שגשר־הגלילים המפורסם לא הצליח להגיע, כשם שהעוצבה הנכונה לא הגיעה למקומה הנכון, עד שהלב מתפלץ מכל האיזכור הזה, ומכל הדוגמא הזאת, ומכל הקורבנות שנפלו בגלל זה, ומכל אלף האירועים הקטנים והגדולים שהזמינו, לפי טבעם, רק כישלון, לולא שלמזלנו, ברגע האחרון, בנס…
הספקולציות של "אילו" יכולות להיות משעשעות (אילו הייתי רוטשילד), יכולות היות אבסורדיות (אילו לסבתא…), יכולות להיות מחאה עקיפה (מה אילו אתה במקומי), יכולות להיות כדיון בשאלות השעה הגדולות, אלא שדרך החלון ולא דרך הדלת, וגם יכולות לעורר מחשבה מכיוון בלתי צפוי ומעבר למנגנוני ההגנה הרגילים של המחשבה המנמנמת. אבל הן גם יכולות להיות כמבט אל התהום, ועד חלחלה ופיק־ברכיים. מה היה, למשל. אילו הפסדנו…
האם מותר, כיוון שכך, לעצור ולחשוב גם על האילו הנדחה הזה, הפסול הזה, הבלתי־נסבל הזה, האילו של החס־וחלילה, האילו של אוי־ואבוי לנו אילו היה, לא כדי להציק לעצמנו אלא כדי לראות אם אפשר למנוע מהיקלע למצבים האלה, שבהם משחק, מנצח או מפסיד.
הנס והמזל והאילו – מצבים שמוטב שלא יעלו ולא יבואו עלינו – ואיך לעשות היום שלא נצטרך עוד להיקלע למצבי האין־מה־לעשות הנוראים האלה, כל עוד אפשר לעשות ויש מה לעשות כדי שמצבי האין־ברירה ההם לא יקרו ולא יבואו, ככל האפשר, לא?
מה איפה צריך לעשות היום כדי להיות פטור ככל האפשר מן האילו הנורא הזה, מן התלות הזאת בו, ועד כדי שצריך לעצור היום אנשים ולהראות להם, מתוך התולדות הקרובות שלנו, ושיחשבו רגע על האילו הנדחה הזה, ועל החס־וחלילה הזה, ועל האוי־ואבוי, ועל שלא יהיה כזה; מה איפוא לעשות, מה הם עושים, מה הולכים לעשות כדי שלא יהיה, כדי שלא יזדמן עוד מקום לשום אילו נורא כזה? מה הם עושים היום כדי לקרב ככל האפשר את המצב של השלום, שיהיה דוחה ככל האפשר את המצב המזמין את השתוללות האילו הנורא?
מה הם עושים וכמה הם מוכנים לשלם כדי שנצא ממלתעות האילו הנורא של החס וחלילה וכדי להתרחק הרחק ככל האפשר מעמידה על פי התהום, וכדי להינתק מן האילו האומלל של החס־וחלילה? מה הם עושים?

יזהר סמילנסקי, פוליטיקה, 1988 , 20.

* למעשה דודיו ודודתו, לא בני דודו.

** כשני דורות לא היה קשר בין שני ענפי המשפחה. בעת ביקור בלובר בפריס נתקלה אחת מבנות הענף "האמריקאי" ביזהר וזיהתה בו מיד את תווי הפנים של אביה ודודה, והקשר חודש.

***  במודע או שלא במודע מדבר כאן יזהר לא רק על הלאומי אלא גם על האישי ביותר, על הכרעה אישית שלא הכריע ממש באותו זמן, אביב 1967. (ניצה בן־ארי, 2017, עמ 407 ואיך)

**** ראו כאן