על סיפור שלא התחיל

מ"אפרים חוזר לאספסת" ועד "הנמלט" שמרו סיפורי יזהר, מי יותר ומי פחות, על אחדות הזמן והמקום.

"ספור שלא התחיל" (להלן סש"ה) היה הסיפור האחרון שפרסם לפני "השתיקה הגדולה" – ובו חרג, ממש ניפץ, את התבנית הזו.

הסיפור מתרחש, ברובו, בארבעה מקומות וזמנים:

בפרדסי רחובות ובשדות שבקרבתם, בשלהי שנות העשרים ותחילת שנות השלושים (של המאה העשרים);

בכפר המחוק מע’אר (בין גבעת־ברנר לתל־נוף) ובמחצבת הכורכר הנטושה שלרגליו בשנות הששים המוקדמות;

באותה מע’אר, ב־14 למאי 1948, בעת ובעונה אחת עם הכרזת מדינת ישראל, כמפקד בכוח הכובש.

במפגש מסילת הברזל ודרך עפר בקרבת הקיבוץ גברעם שבפאתי אשקלון, בפברואר 1942.

אבל, כמו שנהג ב"ימי צקלג", אלו אינם ארבעה פרקים נפרדים אלא קולאז’ של פסקאות מארבעת הזמנים\מקומות הללו.

לא מעט מאותגרים מאופן כתיבה זה. בסיפורים קודמים ("הנשכח", "ערמת הדשן" ועוד) ניהל יזהר דו־שיח עם קורא חסר סבלנות ודרש בזכות "תיאורי־נוף" השוברים את שטף העלילה.

בסש"ה הוא צועד צעד נוסף: הפעם הוא מנהל דיאלוג עם קורא חסר נסיון אותו הוא מכנה "בני", והדיאלוג אינו בענייני ספרות. את הבן הזה הוא מנסה ללמד לקח ולתרץ באזניו את התנהגותו – כי הסיפור הוא מעין התנצלות.

סש"ה הוא סיפור על בריחה וחיפוש: בריחה מהמקום אליו הגיעו חייו וחיפוש הדרך האבודה לאחיו הגדול, אותו העריץ ותעב, בו קינא ללא גבול וגם, ככפוי שד, ניסה ללכת בדרכו.

  א. אֵם ושני בנים.

01-MZIY-1920

           יזהר על ברכי אביו ~ 1919

מרים סמילנסקי לא ניסתה אפילו, מעולם, להסתיר למי משני בניה נתונה העדפתה: לישראל הבכור, הבריא ויפה־התואר או לאחיו הקטן, הכחוש והחולני. לבכור שאהב את תבשיליה וביקש תמיד עוד או לצעיר שדחה אותם מעל פניו ב"אוי" נגעל, והיא קראה לו "מאוּס" ו"קווטשוש".

תמיד תמיד, כשהייתי מבקר אותה הייתה קודם כל מושכת אותי להתבונן בתמונת בכורה שהייתה תלויה על הקיר מעל מיטתה ואומרת לי: “תראה לולי איזה בחור יפה הוא היה". אף אחד מבני המשפחה לא היה יכול לקרוא לי ישראל; ישראל היה רק אחד.

02

התמונה מעל מיטתה של סבתא.

הבכור היה כדורגלן מצטיין, אופנוען ואהוב הבנות; הצעיר היה תולעת ספרים ביישנית, נחבאת אל הכלים.

אהוב אמא יגדל להיות אהוב הבנות; דחוי אמא יאמין שאין אישה שתאהבנו, ויחזור ויבדוק ויחזור ויבדוק אם אמנם יש כזאת כל ימי חייו.

יזהר חזר ותיאר את אחיו כ"חיה יפה" הפותחת ספר או עיתון ונרדמת מיד; דמות שהוא עצמו היה ניגודה הגמור והמוחלט. ובהפוך מרבקה אימנו העדיפה מרים אמו את עשיו שריחו כריח השדה על פני יעקב יושב האוהלים.

ואז קם זה ונהרג.

04-mikevans4

 ב. אהוב הבנות, החיים הכפולים.

בנות ומחתרת היו שני דברים עליהם לא מדברים בבית, אלא מסתודדים, ובגאווה גדולה. יחסי אחיו עם בנות המין השני והשתייכותו למחתרת (ההגנה) שימשו ליזהר מודל מקטנות, כמין מטרה לשאוף אליה וכסמל להתקבלות.

כך הוא חוזר, מקץ ששים שנה, ב"צלהבים", אל אחיו:

"ופעם אחת בבוקר מוקדם אחד, לאחר שחזרו השניים מאיזו פגישה שלא צריך לדעת עליה והוא גם לא יודע לפי שהם לא שמים לב משום מה שהאח הקטן הזה שוכב לו בפינתו ואיננו ישן, והם מנשפים על הבל הקפה המוקדם, […] ומצחוק לצחוק ומסוד לסוד עברו לצחוקים אחרים ולסודות אחרים, מתוקים יותר וגם משמחים יותר לפי הצחוקים ולפי ההתלחשויות אף על פי שחשבו שהוא ישן, צחוקים וסיפורים על הנחמדות כמובן ועל מה שיש בינם וביניהן, כל מיני סיפורים מפריצי צחוקים ומהוסי לחישות חליפות, הספל המהביל בידיהם והלילה ללא שינה מאחוריהם […] בושה שיורדת כעת על המעמיד פנים של ישן שמכסה פניו בסדין מרוב בושה, ושאינו יודע מה יעשה בכל כך הרבה בושה ואפילו בקצת מכל מה ששמע על איך זה הן הבחורות ומה יודעים ועושים איתן יחד, ולא יוכל לחזור אפילו על קצת ממה שספרו אך זה כעת על הבחורות ההן, ואיך ייתכן שכל כך זה ככה, ובמיני צחוקים טובי לב כאלה וגם בצחוקים גאוותנים כאלה ובגאוות תרנגולים צעירים, ואיך הם יודעים לעשות להן דברים, ואינו יודע מה יעשה בכל מה ששמע טרי ומלהיט כזה, דברים נוראי בושה כאלה, ואיזה עולם מרטיט סודות הוא העולם, איזה מעורר בבת אחת גם רגשה מדגדגת וגם צורך להסתירה, ולכסות בסדין את הפָּנים אבל להרגיש כי בגוף קורים דברים, ולנסות מהר לחשוב על דברים אחרים, מפני שתמיד תמיד הלא יש וגם קורים כל מיני דברים, […] וקמו בשקט, ונעלמו בלא מלה, פעם ישר מן העבודה ופעם ישר מאיזה קן אהבה, ואינם לא של ארגון ולא של חבורה ולא של איש, ובין כך ובין כך וכמו תמיד כבר נבלעו ונעלמו, וכבר חזרו אחר כך, תמיד חזרו, וכבר הלכו להתקלח ולטעום משהו ולהחליף ולהתלבש, וכבר יצאו ברוחב כתפיים ובחיוכים היפים שלהם, וכבר שלובים וכבר חבוקים, חסון זה במתני רכה זו, ודבר לא ייפלט להם מפיהם על כלום מפני שהכל פה כבר משוקע לגמרי מפה לפה בפה אל פה.”

03-Israe4

"כל מיני דברים". כך הוא כותב בסש"ה: “מה אתה יודע. לא הכל אני יכול לספר לך. מאליך תמצא פעם מה עוד אפשר על גבי האדמה הזאת, כל מיני מה שאפשר, כאן, בפתוח, בצל או בשמש, בין שורות התירס העולה,” וביחוד: "ומתוך שיטוט על גבעות, גם קודם כל־מיני גם אחר כל־מיני, דברים שעושים ושאין בהם – פונה לבו לעברך, מאוד, כראש צמח אל השמש, מתמשך בו. נורא. הלא אתה יודע. הו, כן. ועצוב. עד לדעוך כגפרור. את כל אשר יש לו, או יוכל להשיג, אי־כאן אי־כך, שומט, מניח בלא כלום, אילו רק פנית, אילו שעית. מה יעשה בכל ההתפעמות הכלואה. הזו. אליך.”

(כיום יש שם פשוט ל"כל־מיני")

  ג.

לכאורה, בינואר 1958 היה על יזהר להיות המאושר באדם. רק בן 42 וכבר השיג, בלי שיתרפס ובלי שישווק את עצמו, מה שרוב בני האדם אינם משיגים בחיים שלמים: השלים ספר שלא היה כמוהו; סופר מהולל שהעורכים רודפים אחריו; ח"כ מגיל 33 ואילך; מרצה מבוקש בארץ ובחו"ל; בעל משפחה ואב ל3 ילדים; חסר דאגות פרנסה.

אני זוכר מה שאמרה לי אז אמא: “הכל כל־כך טוב, כל־כך מושלם, שאני חוששת כי מעכשיו יתחיל להיות רע".

ואכן, יתכן שכל זה קרה מוקדם מדי.

כי בתחילת 1958 מצא יזהר את עצמו מרוקן, ובחשש נורא שספרו הגדול הוא החמצה, ושהמקום בו הוא נמצא אינו המקום בו הוא רוצה להיות.

הוא רוצה להתחיל מחדש. רוצה איתחול. Reboot.

יותר מעשרים פעם מופיעה המילה "להתחיל" ב’סיפור שלא התחיל’, (ובמקום אחר כתב כי אינו מכיר מילה יפה יותר מ"להתחיל"). לא סתם להתחיל אלא ‘להתחיל להיות’.

"להתפקח מן הכליאה הממושכת ולהתחיל להיות, הו, כדג זה שחזר המימה.”

"להתחיל להיות.”

"לחדש צריך, אילו היה אפשר, את הכוח להתחיל לחיות"

"לא נוכל להתחיל עד שלא נצא ונרחיק"

"ולהתחיל מהתחלה, בהתחלה צומחת. אילו היה אפשר. אבל אי־אפשר.”

"וכי לא צובט בך להתחיל ללכת אל מה שעוד לא. ושלא להחמיץ בעודך מה שעוד יוכל אולי"

"מניין להתחיל, איך להמשיך, מה בשלב ג',”

"צריך להתחיל ללכת לשם. זה הכל. אינני יודע כלום יותר.”

"והרי תמיד אפשר להתחיל. לא? לא נכון שתמיד, כאילו, אפשר להתחיל?”

"חשוב יותר להתחיל משהו. ואם לא להתחיל, לבקש, את הכיוון הנכון, של הדבר הנכון,”

"במה להתחיל? […] אני כאן מלא בכל מה שיש לי ובצפוּן עמי, בכל הזה שהוא מה שאני, כאן, גם בשלא הגיע עוד, בדחוי הזה, ובכל הכבוש הזה, בכל המסולק ליום יבוא, בכל חסר המוצא הזה, והמודחק דחוק הזה"

"יש דרכים שיפה שלא להתחיל בהן. יפה יותר כשיש לך מחילה עמוקה להיעלם בה"

"ושצריך, לקחת יום אחד ולזרוק ולהתנַער את כל אלה השיבושין, ולהתחיל סוף־סוף, משהו.”

"בדיוק מכאן צריך להתחיל, הנה, מכאן: ממה בא אחרי זה. מה בא אחרי שזה לא בא?”

קשה מאד לסיים את החיים הישנים, הקודמים. אולי אפשר גם להמשיך בחיים הישנים וגם להתחיל, בצידם, בחיים חדשים?

והוא נסחף לחיים כפולים, להיות הוא וגם להיות ‘אחיו’.

  ד.

כדי לעזוב הכל מאחוריך: משפחה, עבודה, אורח־חיים – דרושים אומץ־לב, מידה ידועה של רוע, והחלטיות: יכולת לבחור, או בלשונו של יזהר – להכריע. ליזהר לא היה די מאלה כדי שיוכל לעשות זאת בגלוי, לאור יום, והוא ירד למחתרת.

ב־10-9-1962 כותב אליו ידידו המו"ל ד"ר משה שפיצר:

"חזרתי בינתיים בשעה טובה, וקראתי שגם אתה חזרת שנית אחרי נסיעתך לאדינבורג. מאחר שהודעת שאתה עומד לנסוע לשם החלטנו יחד עם אביגדור [אריכא] לא לקנות בשבילך את המשקפת, שקרוב לוודאי אתה תקנה אותה בעצמך באנגליה".

(ב־1962 כבר הלכו וחלפו השנים בהם מבחר הדברים שניתן היה לרכוש בארץ היה דל, ושנסיעה לחו"ל היתה אירוע נדיר ונחשק והזדמנות לרכוש את הנבצר. אבל יזהר לא ממש הפנים זאת והמשיך לבקש מכל נוסע לחו"ל להביא לו דברי חו”ל. ב־1962 היו אלה ספרי צפורים, משקפות ותקליטי ציוצים.)

כי ב־1962 נתקף יזהר בקדחת הצפרות.

מצטייד בילקוט־רועים ובו ספרי צפרות ומשקפת או שתיים, ולאחר התלחשויות אחדות בטלפון, היה יוצא מן הבית ופונה לכוון צפון־מערב, אל פסי הרכבת. שם היה פונה מזרחה לכוון התחנה, שבה כבר המתינה לו מכונית אמריקאית יקרה. אישה צעירה, אלגנטית, פתחה את דלתה בפניו. הוא היה חומק פנימה והמכונית היתה פותחת בנסיעה דרומה.

"סיפרתי לך, כי אך זה לא כבר היה אדם יוצא מן החצר וכבר הוא בין עשבים מנושבים ושיחי קידה ריחניים וכבר בתוך הפרדסים הכהים, המעובדים לעָמקם; שנים אחדות אחר־כך כבר צריך לנדוד, להרחיק, ולהגיע אל פסי־הרכבת ורק מעבר להם להתחיל להיות בתוך האפשר. ואילו עתה יסע אדם חצי ארץ בלא הבט לצדדים, כסוס בין חוֹפוֹת עיניו, כדי שיצא ויתחיל. לפי שאין התחלה בלי יציאה. אתה יודע. וצריך, איפוא, שיהיה סוס לאדם, או אופנוע, או, לפחות, מכונית, כדי שיוכל אדם לקפוץ ולצלוח בחטיפה על־פני המפסיק המפריד הזה, לדלוג מעל הקרוב המעובש הזה, ורק שם, הרחק, לרדת, לשלח רגלים, לפזר אברים, ולהתחיל להיות אדם.”

05-Lady_Hamilton_as_Circe

 ה. אתר הצפרות

מחצבות נטושות הן בין האתרים החביבים על צפרים, כי בקירותיהן מקננות אחדות מן הציפורים המרהיבות ביותר.

הציפורים הללו הן גם משל לחיים החדשים, המקבילים, המחתרתיים, שהמחילות הן מקומם.

"וראית איך אורו צבעיהם כשהתהפכו באוויר? אתה יודע את השרקרקים? זו גבעה מופלאה. עדיין זורם בה הכל כטבעו (חטוף וקח לך מלוא חפניים בטרם יעלו לכאן שיכון). אתה עומד בלב הזרימה העשירה, התאוותנית, השקטה למראית־עין, ורעבה אכזרית בעליל. להיטות חמדה של מי שמוּנוּ לו ימים קצרים.

6

[…] ובכל לוליינות טיוּסוֹ ירדיף השרקרק אחר שרקרקתו המחמיקה בגנדרנות, לבחון כך רוח אבירה במסות עוז ואומץ, […] וכולם מוצלפי שמש, סחופי בוהק, ונשובי רוח־ים, שיכורי שעתם הקוצפת, ואחרים בהם אשר רק הנה עוד מעט הם מתחילים, ויש גם שלא טעמו עוד דבר בחייהם, אפילו לא בקצה היערה, הו, אם אתחיל לספור איזה מין כאלה וכאלה מפליאים יש, עד היכן נגיע.“

ובפירוש:

"מה עוד פשוט וישר ושקט מאשר הודעה כזו: למשפחת הכחליים ארבעה בנים, הכחליים עצמם, השרקרקיים, השלדגיים והדוכיפתיים. היכן הם גרים? הקן שלהם? הה, אינך יודע כי לאלה אין קן. במחילות הם גרים. במחילות העפר. בתוך חומת הקורקר שבגבעה. לא ידעת? אלה החורים המפולשים, עמוקים ויורדים עד אפלה, שם דוקא, במחילות הארוכות, האפלות ההן, שם יש להם מגורים, שם עולמם, והיכן שלנו? מה נתבוננת בי? ובאמת, היכן? אפילו אני בא ומגלה אזניך כי גם החיים שלנו (הה, ה"חיים שלנו!") חלקם מתעלמים במחתרת, דוגרים על לא תראה מה, וחלקם בחוץ, פתוחים לראוה ומתעופפים עטופי צבעונין מתבהק, חוטפים להם ככל שיוכל, ונראים צודקים ביפיים, או בזריזותם, או באומץ לבם לא ידע חת"

06ש-saeed-davariקרדיט: saeed-davari

היכן נמצאת המחצבה הנטושה הזאת בה "מקננים" במחתרת? לא קשה למקם אותה.

הכפר המחוק מע’אר (מערות) היה ידוע בשפע החרסים שבמערותיו.

והמספר מלגלג על זוג חובבי חרסים שבאו בעטיים, כביכול, למקום:

"כפר? רק חורשה נאה של אקליפטוסים ומטע חרובים במדרון. איפה כפר? כשייקלﬠ לכאן יום לא־חשוב אחד התחביבן שלנו לחרסים, ﬠם זוגתו השומﬠת בצמא ﬠם שמכינה את הסנדביצ’ים, ויﬠלה חרס בידו, יוכיח לה בשׂוּם־טﬠם, ﬠד שהיא כבר אוספת ומתנקה מן הפירורים והﬠשבים ומיטיבה נוצותיה, כי הנה ממש כאן, בחביון הגבﬠה הלא־ידוﬠה הזו, שהיו מוצנﬠים בה היא והוא, ﬠד לפני רגﬠ וﬠשו מה שﬠשו, ישבו לפני כך וכך יובלות יצורי־אדם, וגם הם, אולי, ﬠשו כמותם היום כאן, […] אבל שרק לפני תריסר שנים ומשהו היה חי כאן כפר, מוֹשב־אדם חי ושוקק – זה ייראה בוודאי כסיפור־בדים לא־יאומן. הנה, זה כל מה שהוא כﬠת."

בהמשך חייו חזר יזהר עוד פעמיים לסיפור כבוש הכפר הזה והחרבתו, זורע רמזים עבים יותר ויותר.

הפעם הראשונה היתה ב־1980, בסרט שהכין עבור הטלויזיה החינוכית, ובו הוא מצולם עומד על חורבות הכפר, מעל המחצבה, קורא למקום בשמו ומספר את סיפור כיבושו, בו נוכח, ב־14 למאי 1948.

הפעם השניה היתה ב־1992 ברשימה שפרסם בעיתון "חדשות" לרגל יום העצמאות.

עצמאות 48 – 92

כמפורש בוויקיפדיה ומצויין ברשימה שלעיל, מפקד כיבוש הכפר והחרבתו היה איש גבעת ברנר השכנה.

בין גבעת ברנר ומע’אר מפריד שדה ואליו מגיע זוג הצָפַּרים:

"מה אתה יודע. לא הכל אני יכול לספר לך. מאליך תמצא פעם מה עוד אפשר על גבי האדמה הזאת, כל מיני מה שאפשר, כאן, בפתוח, בצל או בשמש, בין שורות התירס העולה, או על־פני החפשי הספוג שמש ושמים, ובנלהב, כששתיקת הכל נעשית שירה, כשחום היום נעשה וילאות מעופפים, כשהשמש פרח חמנית מחייך אף אם לוהט, עולה־עולה בשגעון פריחה, ומה יעשה בשר ודם, פעם תדע גם אתה, ומקווה שלא תחסיר, ובשנַים תבוא לכאן, שנים שיכורי יחד, מעשה בהם ובאדמה עשירת הפיתוי, זו שבוער בה, שלא די צמחים הצמיחה מתוכה, שלא די חיים שוקקו מקרבה, שמיציה עולים פרחיה כגחלים וזהבה המוּם חוֹם, כואב ערגה, ובוֹער בה עוד ועוד, בשם כל האלים, שֹריפה לוחכת שֹורקת מתוכה, לוחשת להצית ולהעלות בלהבה כל הבא בה, ובחיבוק ובעשבים המתמעכים, שלא כדרכם, בהם ועליהם, ובהינגעות מיציהם שנפגעו, ובניזלי זהב לבן, ובפרחים לבנים שלבם זהב, שקלטו ביניהם ולא נודע, והציקדים הללו שאומדים אז הללויה, בדממה הגדולה הסוּמית, בעוד נמלה אחת, נפתלת בריר הזהב השפוך, תתעדן בקריאה שלא תשמע, במשקל הנוצה של הכבד מכל."

שם, במחצבה, בצפרות, יכולים להתחיל החיים החדשים.

 ו. המקום שנגמר, החיים שנגמרו

"ארץ נושבת בלי פרחי בר – מחנק בה. ארץ שאין בה משב־רוח פתוח, בלתי־מופרע, תהיה מלון ולא מולדת. ארץ נושבת שהכל בה כביש ומדרכה והרגשת הכל־גמור־לי־כאן תאכל כל חלקה טובה בלב צעיריה. עיר שכותרות עציה נכרתים מדי שנה בצד אחד של הכביש, כדי שלא להפריע לקווי החשמל, אינה רק מתכערת אלא שלא ייפלא אם ילכו בה בניה בכתף אחת מוגבהת וכתף שניה שפלה. עץ בן שבעים שנכרת – לא יוכל לבוא במקומו שום מבנה מועיל חדש. אין תמורה לעץ עתיק. המשמיד עץ כזה עוקר שורשי אדם. אין שום בנין או חשמל חשוב יותר מעץ אקליפטוס עבות, שיקמה ישנה, חורש אלונים. הם שורשי אדם. בנין תוכל להקים כאן או שם, ולעץ בן מאה אין תמורה. אין זו רק ואנדליות אלא ערעור העתיד. ובאיזו קלות עוקרים אצלנו. תמיד נמצא שעצים מפריעים למישהו או למשהו, לקו הישר של המדרכה או לחוטי החשמל או לאיזה כיכר קטנה שמישהו יזם בדמיונו קצר־הכנפיים." אמר יזהר בדיון בכנסת על תקציב משרד ראש־הממשלה, ב 12-6-62 – זמן חיבור סש"ה.

בהמשך אותו נאום אמר גם "שיכונים מכוערים יולידו אנשים מכוערים. אנשים מכוערים יולידו נשים מכוערות נשים מכוערות תלדנה ילדים מכוערים וילדים מכוערים יולידו עולם מכוער. ועולם מכוער לא יוליד עוד אלא רק יהיה מלא וסתום וחנוק ותם ונשלם." משפט המופיע מילה במילה בשס"ה.

הכל גמור לו כאן?

את הסיפור הוא פותח במנוסה מביתו, בו אינו יכול יותר. זה מה שמספר הסיפור:

"אין זה דבר שבא מחמת מקרה רע אלא מחמת שדבר לא יקרה לו עוד. דבר שחדל מהיות קורה לו. כאן לא נוכל כלום. אפילו לא לספר."

והדיבור הוא, כביכול, לא על המקום ממנו הוא נס, אלא על הדרך שעליו לעבור ממנו ועד החופש. "אני, כשאנוס לעבור כאן, נוטל אויר ועובר עצום וסתום וחתום, עד מִחוּץ."

כמו שעשינו ב"כל־מיני" נחליף, בשורות הבאות את "דרכים שהעבישו" ב"אהבה שנגמרה":

"נורא שאי־אפשר לקבור דרכים שהעבישו כדרך שקוברים חיים שמתו. הם לירכתי בור והחיים אל חייהם, סֶלָה. חָפשיים מן הכפיה לחיות במה שאין בו עוד חיים. שאם לא הן – אתה מסתתם, שארית חיוּתך, ומוֹתר הרוצֶה שבך. יובש שממון ואבק מלט, כוֹסים כבאפס־משקל על אחרון האיכפתים שעוד בנפשך פנימה. אפילו אי־החשק בא עד חנק. גם לא לרצות לא תוכל עוד. ומה אז? ורק מפני שיום אחד פתאום, ותמיד פתאום בא יום אחד, והרוח מתחילה נושבת, ובנשוב הרוח תתגעש בך פתאום הידיעה שאסור. לעזאזל, אסור ואסור, וגם עדיין לא מאוחר, ושעל־כן קופץ אדם אז ומודיע שהוא, מכל מקום, לא, נאמר: אני, ליתר פשטות, שאני, מכל מקום, לא אוכל עוד, ולא אקח חלק בזה, ולא אלך ולא אעמוד ולא אשב בזה, ולא מוכן עוד לשום ככה־ככה כזה, וגם לא לנשום כלום מכל הכאן הזה, המעובש, לא, לא אני, ולא יכול ולא רוצה, ובשום פנים, ובשום פשרה, לא. ילך כל איש לדרכו ואני – לא. אני קם ויוצא מזה והולך לי."

באמת.

ביומנו של יזהר מאותה תקופה מוצאים את השורות הללו:

"חש איבוד שיווי משקל כשחושב ללכת עם ח. […] צ' זה בית. […] ח. אולי בגלל האשמה ומוסר הכליות, זמני, יפה, ומְפחד ומתגבר על פחד הן ביתר חשק ויצר, הן ביתר הדחקת אשמה. […]

ומה זה להצליח במבחן? להשאר – או ללכת? למה להתפלל? ככה העולם ואין לי מנוס. מבחן חיי כעת. לא המלחמה לא דברים שכה היטב החבאתי אותם מעיני כל, בכל מה שלמדתי מני., כמו חיים כפולים, ונפרדים לשני זרמים. […] המבחן האמיתי שלי כעת: מוכן לצאת אל הידוע, המסוכן, חסר שיווי המשקל, המתחיל, עם אשה כזו שאינה מתחת לפואנציאנה שלך – או לדבר על כך לשיר על כך ולהשאר בחסות הבית."

כאמור, הדרך אל החופש – נוראה. רצופה בעצי ילדותו שנכרתו, ברחובות מוזנחים ובשיכונים מכוערים.

"גם הפרדסים הגדולים, העמוקים, הובשו ונמכרו לסרסורי האמות המרובעות.* הה ארץ מושב רוכלי המועט שבמועט. גן־עדנם של הסריסים. נוֹים של מפצחי הבטנים. כלום פלא באיזו קלות תפַנה שקמה כבדה בשנים מקומה, או יפנה מקומו אקליפטוס נאדרי הוד, לפני לול ביטון מאפיר של שיכון, מעשה ידי אדריכל סריס, מוכה טחורים נכזב, ואכול כיב הקיבה – אשר בעודו טרי כבר מתקלף ומגלע טמטום ועתוני ערב, מוזנחוּת וכביסה על אדני הגזוזטרה, עם נצנוצי טירוף להעשיר. ועל הקורקר המשותנן, בין הא לדא, פגרי חרדונים עבשים וכרזות־הפיס. לנוּס חביבי, לנוס מזה, או ביתה, להיסגר פנימה, ובינך ובין הכל תריסים, חומות ואילנות עבותים, ולא לשרבב גם עוקצו של חוטם החוצה. לשנות? את זה? מי? חדל. מה תשנה. דחפור. אלף כוח סוס. ודָחוף ועָקור הכל. החלק והחזר לקדמותו שמלפני. ולבוא ולהתחיל מהתחלה בהתחלה צומחת. אילו היה אפשר. אבל אי־אפשר. ולא עוד אלא שלא חסר לאיש. ניחא לנו בככה־ככה שלנו. וביום ששי נרוץ עם ארבעה הביתה, עם ארבעה עתונים ונקרא כל השבת ונהפוך ונמצוץ איך כל העולם וכל האחרים גם הם רעים ונפסדים, גם הם"

  ז. להצליח על חשבון חורבן האחר.

ובעודו מתענג על חמודות אהובתו הצעירה במחצבה שלרגלי הכפר המחוק אינו יכול להשתחרר מן המחשבה על גורלם של יושבי הכפר הזה, שבאו אחרים לתפוס את מקומם. כמו זו שבאה עכשיו לתפוס את מקום קודמתה.

"האם אמרתי כאילו היה כפר זה מושב צדיקים שמדדו להם שלא כגמולם? לא אמרתי, כלל לא. ולא היו צדיקים כלל. אף כי מה אני יודע עליהם. אולי היו. ומן־הסתם היו כל דבר כמו כל אחד. ואל יהיה צל של ספק בלבך כי מנעו הללו עצמם מכל־וכל ולא פנו אלא אל הטוב והמיטיב תמיד. רשאי אתה לומר עליהם, ויהי לבך סמוך ובטוח, כי גם הונו גם ליסטמו גם רצחו, איש את אחיו ואיש את יריבו, וגאלו דם דחופי שגעון, וכרתו בריתות סליחה, וחמסו אלמנה ויתום, ושפכו דמי נקיים וירשו גבולות לא להם ומה לא, כשם שעשו צדקה ולבם היה חומל על דך ועל מסכן. אבל כלום אנחנו שופטי כל הארץ לשפוט אם טוב ואם רע ומידינו ייחתך גורלם? אני איני אלא איש רואה וכואב לבו מראות. והנה זה כך: מקום שיצא ממקומו ואיננו. לא אויבים עוד, לא לא־אויבים, רק סיפור בלשון עבר. חיי אנוש. עם ציון למוסר־השכל, למי שיחפש."

עולמם של הללו נהרס, כפי שיהרס עולמה של אישתו לכשיאזור אומץ ויעזוב.

והוא פונה לעיין בחיים הללו שנידונו לעבור מן העולם, חיים שלמרות כל מגרעותיהם ונחשלותם הוא בעדם.

"רבים אצלנו, אמנם, עודם זוכרים כל דבר כפי שהיה אז, תמול־שלשום. בטרם. בנקל תמצא אצלנו אחדים שיוכלו להראות לך אם תשאל היכן היה דר פלוני עבדול־עזיז,"**

והנה "סחוף נסחף הכל, נסחף והלך. החרובים הצומחים הללו, הם כבר לא יחששו כלל לשן עִזִים."

"הכל אבד: המען עם המוֹען, הייחוס, שמות הקנין, השייכוּת, כל שלי שלך שלנו שלהם, שכל־כך היו איכפת וראשון־לכל, סותמים את העולם ויקרים מדם־אדם, נעשו לא של איש, חסרי שום של שהוא, ליעוגו של כל של, מופרכים וחסרי ממשות, מחוקים לארכם, לרחבם ולאלכסונם. כל הנפקא־מינא, כל הזה קודם וזה אחר־כך, כל הלא־כדאי כן־כדאי – היו להיינו־הך, מיושר לכל צדדיו, נקי מכל, חסר שם, סתמי, אלוהים, סתמי שאין עוד סתמי מזה. עד החרובים השתולים האלה. מוזר שאפשר כך. אבל אפשר. עובדה."

הרס כזה אינו נסלח, לא יכול להיסלח, אשתו, האמא־אדמה שלו, לא תסלח: “ולא ילוו אותך קולות בלכתך, ולא שום התייפחות כבושה, רק אדמה, זו שממנה מתחילים ואליה חוזרים, חרושה ונעבדה. אף־כי אולי, לא שוכחת. נדמה לי לפעמים שאדמה, במעמקיה, אינה שוכחת. אינך חש כך? שם, בתוכה, לא. ושמתוך כל היפה והטוב, פתאום, בשעות שונות, שומעים איך נוהמת שתיקה ואינה שוכחת. ולא תוכל לשכוח גם כשכבר חרשוהָ והניבה יבולים חדשים ויפים להלל. משהו בה יודע ולא שוכח. לא יוכל לשכוח.”

ואחרי שהוא שוקל בפרטי־פרטים את שבחי (החקלאות) החדשה, הצעירה, המעודכנת הוא מבין מדוע נפשו קשורה בישנה:

"מהו זה שמפסידים כשהולכים משם והלאה, ודוחפים את המקום הזה ואת הליכותיו למדחפות ולעולם התוהו, ומיישרים על פניו ומחליקים, ועושים שם שדה חדש, יעיל פי־אלף?

קבלת־דין והלוך לאט. בלתי־עשוי לחתחתי צוקים או לתהפוכות ימי סער ופרץ, אבל עשוי לשבילים הארוכים ביותר. לארוכים אין־קץ ואפילו במעגלים החוזרים אין־קץ, להליכות יום מלא וארוך, ללילות ארוכי הליכה, הרווים להם געגועים סתומים, בנישובים העצובים כשהם משיאים ומנשבים זהב־קיץ. נגיעה תמימה בנכון ביותר. בחכם ביותר. ובעיקר בנוגן ביותר, ולפי תומם. צר שטיחו של המאמין המשתחווה עליו, אין בו אלא כשעל, אבל מלא הוא את כל מידות ההשתחוויה. צר כמידות אשרי האיש. ואולי צרות זו דווקא, אולי רחבות היא זו? אף כי לעולם לא ארצה לי את מנת ה”אשרי” הזה, ואין לי דרך אליו.”

ולמי הייתה דרך אליו? לאחיו?

  ח. אופנוע, אח.

(‏אגב, אילו היה אחי הססן… בלתי יודע־להכריע (‏אהה, כמו מישהו) – הלא היה היום אתנו (‏איש מקריח ומבוגר, אבל עדיין יפה ורחב גב).***

07-Sunbeam_1932-G03

לא היו ליזהר ימים טובים כמו אותם בהם דהר עם אחיו על אופנועו בדרכי העפר שבין הפרדסים, חובק אותו מגבו. עדיין הם שניים שונים, אבל עוד מעט הוא יהיה כמוהו:
"תמיד היה אחי גדול ממני בחמש שנים. גם כשהייתי קטן וגם כשגדלתי. אלא שאינן דומות חמש שנים לחמש שנים. פעם היו חמש השנים שבינינו הפרד אין גשר. וככל שגדלנו צמקו והלכו חמש השנים הללו, ההפרד נתמלא והמרחק נתמעט. עד כי הלך וקרב היום שלא יהיה עוד שום מרחק בינינו ורק נהיה אחים שווים, פנים־אל־פנים, להיות זה עם זה, כתף־אל־כתף, וריעות־אל־ריעות – כשנטל בוקר אחד אחי את האופנוע ונסע אל השביל החוצה את הרכבת, ונשארתי בלא אחי, ואין לי אח.”
והרי כשהוא יהיה כמו אחיו יוכל לעשות בלב קל כל מה שהוא עושה כיום ביסורי־מצפון ובמחתרת. יוכל להיגאל מן החיים הכפולים.
לא היה ליזהר דבר שסימל גבריות יותר מאופנוע. הוא הקדיש לכך שני סיפורים וגם הבליע זאת בחיבורים אחדים ואף הביא זאת עד אבסורד וגיחוך בסיפור "דהרות אבירים".
המידרג הוא אופניים, חמור, סוס – אופנוע. ואופנוע=בכור.
"סוס למשל. סוסת בדווים אצילה, זרזיר מתנים. אבל אפילו בחמור מרקד. ריצת דוהרים מישרין. וגם באופניים, למשל, למה לא. גָחוּן טוֹחן וטס. […] ותאר לך באופנוע. אלהים, איך! בכל מלוא כוח הדהירה שבמעיו. מה אתה יודע. טסתי כאן לא אחת, דבק באחי הייתי מאחוריו, אז, חרד מאוד ומתרונן מאוד, והרוח נתשוררה נתרוננה שרקה השריקה עלינו, ובנו, ומעלינו, והפרצנו את שאריתה הבורחת לעמודי אבק, רץ מתהולל. שהקיץ כולו השתעשע בו, […]. אלהים, כמה הייתי מחכה ליום שאף אני.”
08 Israe_Jachish

               ישראל סמילנסקי על החמור השחור ג'אחיש. גדול מכולם.

יזהר אוהב את האופנוע והאופנוע אוהב את אחיו:
" כשאחי היה בא אל אופנועו, וסוקרו ומקיפו במבט שלם אחד, כבר היה זה נענה; וכאילו רעד של התמתחות קשובה נפרט בכולו. מגע קל אחד בדוושה, כמשחיל נימה מחלב, וכבר זה מפכפך ומפכה חיים, פיכויים קלים, בועתיים, מדויקים, סכויי שמן מתרוננים, שאחי היה עונה כנגדם ברינון משלו, משהו מעין ”ולנסיה”, ועולה ורוכב ומרעישו, וכבר מעופפים בתנופה סחפנית אחת, אחת היא כביש, חול, מעלה או מורד, ורק ריח שרוף־יבש שויר לו מאחור.
לעולם לא היה רכובו של אחי מרעים בשצף טחטוחים המוניים כדרך הרבה פוחזים בני בליעל, לעולם היה רכובו מחונך יפה, כסוס מאולף, וכך גם היו נראים דבקים לבשר אחד הפרש ורמכו, כזה שכוחו בו ואיננו מפגינו, שעליזות כוח מתרוננת בו בלי להתבזבז על פחותות, אבל שדי לו במגע אצבע נכונה אחת והוא טס, פורץ ומגמא ארץ, יפה ומתנפנף וחולף, ומותיר רק חריכה יבשה, הד פוחת והשתאות מעריצה, לו דומיה תהילה****.”
09-sunbeam-model-9-1932"מגע קל אחד בדוושה"
ולא היו ימים טובים ליזהר מהימים בהם היה אחיו מתפרע על האופנוע, והוא איתו, חובק אותו מגבו, מתגרים יחד בגורל, חודרים יחד למשוכת האקציות האפלה: “מתרוננים ומרננים ככה, אחי על אוכפו ואני דבק בגבו. היינו טסים במהירות מבעיתה, וחודרים בה בטיסה אל מנהרת האקציה האפלולה כירויי תותח, מיד היו החולות, האפלולית, תקרת המנהרה הנמוכה וארוגה אור וצל, טסים לאחור, מסונוורים ומוצלפים קווי בזיקה שביטיים, אלמלא שגם העצומה שבעצומות הטיסה, אף היא נבלעת אל מצולות החול, ונרגעת בהכרח, אף כי אחי לא יוותר, ופותח עתה בנפנופי רגלים באוויר, הוא מלפנים ואני מאחור, נפנף ובעט להכא ולהתם, להציל את שיווי־המשקל, ואת המהירות שלא תירגע להתהפכות מבישה, היזרק והישפך והאופנוע על ראשנו, ובמומחיות ובזריזות מצוינה היה אחי, ואני מאחוריו, מבעטים בתלוליות החול הסוחפני, הבולע להשקיענו, ניצלים כל הזמן ממפולת, ונושעים בתחבולות מבריקות לסטות מכל קמח טובעני, מתפרצים אל כל סימן מתראה כאדמה קשוחה וקשויה יותר, ונזהרים ברגע האחרון, שלא להיערף בשוכת אקציה סרוחה, שלא להיתלות בה כאבשלום בן מעכה, ולצאת רק פה ושם בתילוש תלתל־מה למזכרת, ונפתלים בעווית מצד לצד, מתוך קיפוץ וניתור מצחיק לולא היה מחריד, מקיצים ענני חול זהוב, ולעתים מרדפים איזה גמל אבוד עשתונות, שיפרוץ את כל קשריו וכל תנומותיו וכל המשאוי שעליו ומשמעת בעליו, ויצא בצריחה צורמת קורעת־לב, ובשרבוט זנב ינוס ישר הישר לפניו כנשרף, עד שתזדמן לו סמטא יוצאת לנטות בה, או עד שיתמחק כולו ורובו אל תוך חובי קיר האקציה הקעור, מרקעֵ במחץ גופו כל ענפיה לרבות אותו שרביטן שדיפן צלעיה, עד שיתרדד עמה פנימה כמי שמודפס עליה".”

(כמו תמיד ההערצה מתפתחת לגרוטסקה, ל’מיקי מאוס’)

הנסיון לתפוס את מקום אחיו אצל האופנוע, להשתלט עליו, הכרחי אבל מסתיים בכשלון, בבזיון, ובכוויה צורבת: “ובהסתר, בהיחבא, בחרדה שרק לא אתפש […] על יד בית הבאר, בצל הגנוגנת, השאיר אחי את אופנועו, כרגיל, חפוי, ומוצל, […] ונותרתי אני לבדי עם שעתי. תופש מה? לא אאריך: מתחילה אפילו היה הכל כשורה. כפורחת עלה הדבר, כבטוב שבחלומות, הלה פיכפך מיד נכונה ובמדויק, כאילו הייתי אחי, וגם לא ידע שלא להיות מדויק, כך הוא וזה טיבו, ואני כבר על האוכף, מלפנים, על מושב אחי, לבי בגרוני, מושך ומרפה כהלכה והדבר זז, קצת התפרץ התקפץ מדי, אך מיד נשמע והצלחתי לכבשו, וכבר פורץ מתוכי הרנן הנכון ולנסיה, שלא האריך מדי, לפי שזה כבר גמור, בו־ברגע־ההוא, לא יודע איך, או מה קודם למה, והכל כבר הוא ממורס בתעלת ההשקאה המעושבת ההיא, הרנן ולנסיה, האח הצעיר, שבא על מקום אחיו הבכור, האופנוע הכבד, שלא סבל זר, האימה, הדלק השפוך, וכויה אחת נוראה על גבי שוק דלה אחת. טוב. אתה צוחק. כיביתי בעודני הפוך את המנוע. לא בכיתי. בעשתונות נכונים אף כי בלב מת. כויית אש במצפוני המתעלף ומקיץ חליפות. כבד כשאול היה לחזור. לחזור ולהפוך את האופנוע, לחזור ולהשיבו על כנו. כה קל וכה עליז היה בעמדו, ופגר כה כבד ומסורבל בדוממו על צידו. כולי הייתי כואב. ולא היה ממי ליטול עזרה. מלובש כולי ולבדי בכל העומס. וגם אסור היה שיידע מישהו. הכל במחתרת מעיני אחי הגדול. לטשטש ולהניס עקבות. אבל עיני אלהים, כנראה, היו פקוחות עלי, אולי. וכבר הוחזר האופנוע אל מתחת לגנוגנת. וכבר אני מטאט מן החול, ברגלי ובענף את חותם עקבות החטא. וכבר הולך לרחוץ עצמי בחול ובמים מחלאה עכורה. כבר מראה שוקי מחריד, אף כי כאילו רק ממרחק, וגם כאילו כך דווקא יאה לי, והנה בא אחי. סקירת עין. וכבר ידע. ניזלי השמן על חלקת האופנוע הנוצץ? מבע פני? רגלי? – ”א ת ה! –” זעק אחי אלי, ושלח אצבעו אלי, לעבר ויצא ובא לתפוש אותי – – – "
לב מת. כווית אש במצפון. לבד בכל העומס. הכל במחתרת. אסור שמישהו ידע.
כי מה דינו של זה המרשה לעצמו ללכת אחרי ליבו בלא חשבון?
למחבר "סיפור שלא התחיל" אין ספקות בעניין. המשפט הבא אומר כך:
"(אם זה היה די כדי להניאני מנסות שנית? כך אתה חושב? אתה היית נמנע? הבלים. הכי יש בעולם נסיון פסקני כזה שחדלים אחריו?) – לא יצא זמן רב ורכבתי. רכבתי ורכבתי (רכוב הייתי גם בעצם אותו אחר הצהרים, יום שלישי, כעבור שנים, כשבא מישהו מן המשרד לעצור אותי: טלפנו אליך; קוראים לך מן הבית; שתחזור הביתה מיד; לא יודע מה; קרה משהו כמדומה. לאחיך. באפנים? או משהו? מוטב שתחזור מיד. […]).”
10-ofanoaרשיון הנהיגה באופנוע של יזהר ("טיסת קרן שמש"). תוקפו פג ביום שאחיו נהרג ואמו השביעה אותו לא לחדש אותו.

 ט. המורד ועונשו.

"אגב, אילו היה אחי הססן… בלתי יודע־להכריע (‏אהה, כמו מישהו) – הלא היה היום אתנו […] והיינו מוּרוְוחֵי כל הסיפור המעוקש והלא־מתחיל הזה, – אבל הוא היה החלטי: זוכה בכל או מפסיד הכל"
וההחלטי הפסיד הכל.
יזהר מאריך מאד בתיאור מותו של אחיו, ועושה זאת בכעין slow motion קולנועי.
אפסח על קטע זה בסיפור ואפנה את הקוראים ל"אורי, קווים לדמותו".  בו מסופר בפירוט מה יעשה לאיש שהמלך לא חפץ ביקרו.

* מכירת הפרדס שנטעו זאב אביו וישראל אחיו עמדה אז (1962) על הפרק, עקב הצעה מפתה של קבלני בניין.
** עבדול־עזיז הוא הערבי הטוב והאהוב ששב ומופיע בסיפורי יזהר החל ב"גילגוליה של מירי" מ־1946 דרך "הצניחה מן הצמרת" 1958 ועד "הכרכרה של הדוד משה" 1959, שעליו נאמר שם "עבדול עזיז היה מגיש את הפרד, ששפתיו עוד היו מטייפות מימי השוקת, ורותמו בין היצוליים, בשיגרת יד בוטחת, לא חסרת עצבות מה, (האל הרואה למרחוק כבר ידע מניין ומה צפון לו, לביתו ולכל כפרו זארנוגה ועל־מה.)
*** גם כשהוא מחמיא לאחיו אינו יכול שלא לשלוח בו חץ: יזהר ראה באובדן שיער הראש סימן לאובדן האון, כשימשון כשהוסר שערו מראשו.
**** "לך דומיה תהילה אלוהים בציון ולך ישולם נדר" (תהילים ס"ה, ב’) – ולא פחות.

עולם אחד שהיה עולם אחד שאיננו.

לפני מאה שנה בא אבי זאב לרחובות. ולפני שמונים ושתיים שנה באה אימי מרים לרחובות. אבי בא עם אח־סבי, משה סמילנסקי (הדוד משה), ואמי באה עם אחיה יוסף (הדוד יוסף) – כך, שרחובות היא נקודת מוצא אמיתית לסיפורו של כותב שורות אלה, עד שגם לאחר שיצא ובא ובא ויצא – כאילו תמיד חי כאן, ושם משפחתו תמיד חי כאן, בין אם על שלטי כמה רחובות, בין אם על שלטי כמה בניני ציבור, ובין אם על כמה מצבות בבית העלמין הישן, ובין אם עדיין כמזהה כמה בני־אדם חיים של ממש, שמסתובבים ומתהלכים כאן, ברחובות העיר רחובות.

אבל הסיפור שיסופר כאן כעת לא יהיה עדותו של מי שעוד איננו מצבה, על מה שהיה וכבר חרוט על המצבות, ולא יהיה סיפור געגועים על מה שפעם היה ושכמעט ולא נשאר לו פֶה לספר, גם לא סיפור על תולדות אבות משפחתו, ואפילו לא קינה על מה שלא נשאר ממנו הרבה – אלא רק סיפור על שני עולמות, עולם אחד שהיה ונגמר, ועולם אחד שישנו ובעצם המשכו, ואיך מה שהיה – היה, ואיך מה שישנו – הנהו לפניכם, לטוב ולמוטב. וגם הסיפור על שני העולמות לא כאילו על עולם אחר שהיה כולו זוהר, ועל עולם אחר שכולו רק האפור המצוי, ובקצרה, לא סיפור על היה היה, ולא סיפור של מוסר השכל.

ומה בין תיאור, דלגני ולא מדעי, של עולם אחד שהיה, לעומת מראהו של עולם אחר שישנו, ושלא יתואר מפני שהוא כאן בחוץ, וכל אחד יכול לצאת, אם ירצה, להשוות השוואות ולהרהר הרהורים.

ומנין יודע המספר איך היה פעם העולם שנגמר ואיננו עוד? מזיכרונו הבלתי־מוסמך וממה שנדמה לו שהוא זוכר ולא ממציא, קצת מסיפורי אבותיו ובני דורם, אם אינו שם בפיהם דברים שלא אמרו, וקצת מגווילי כרך השבועון "הפועל הצעיר" משנת תרע"ג-תרע"ד (1914), שהוריד מן המדף הגבוה שבספרייתו, נישב אבקם ועלעל בהם, נסחף מפעם לפעם לסיפוריהם המצהיבים.

urizvi
דף מכרך תרע"ג-תרע"ד של "הפועל הצעיר"

ועוד מלה מקדימה על השבועון הזה "הפועל הצעיר", שהיה גם שם מפלגת פועלים אחת, שהיתה מתפלמסת בלהט עם אחותה מפלגת "אחדות העבודה", ששם עיתונה היה כמובן "האחדות", וששתיהן היו מתפלמסות בלהט עם עיתון "הקאפיטליסטים" שנקרא "החירות", ואילו בראש "הפועל הצעיר" היתה מתנוססת בכתב רש"י "הפרוגרמה", הקובעת החלטית כי "תנאי הכרחי להתגשמות הציונות – התרבותו של הפועל העברי בארץ־ישראל והתבצרותו בכל ענפי העבודה", שמסבירה, בין השאר למה אבי והדוד משה שאך ניצלו חיים מבעירת הקדחת בחדרה באו לרחובות. ואבי נולד בפעם הראשונה באוקרינה ב־1873 וכעבור שש־עשרה שנים שב ונולד בחדרה ובעוד שדודי הלך ונעשה איכר, הלך אבי ונעשה פועל, כזה שכל היום היה עובד בכרמים ובערב היה יושב לאור העששית וכותב חצאי לילות ל"הפועל הצעיר", וגם יסביר מדוע אמי ואחיה הדוד יוסף, שעלו בוערי ציונות ובאו לרחובות, והדוד יוסף הלך לעבוד בכרמים ובלילה לאור העששית היה יושב וכותב חצאי לילות ל"הפועל הצעיר", כשאמי יושבת כל היום ותופרת כותנות, ובלילה אם לא יצאה לשיר על הגבעה, או להתווכח במטבח הפועלים, היתה יושבת וכותבת חצאי לילות להוריה בגולה ומחברת את הכפתורים, ובשקט משוררת את השיר הנצחי ההוא – "לבי מנבא אביב מזהיר, רענן פורח…"

ואילו בשבועון עצמו תמצאו עולם ומלואו, בעברית של אז, ובדפוס הידני של אז, כשרוב הנדפס אינו חתום בשם כותביו, אם לא רק באות אחת ובראשי תיבות וכינויי עט, הכל מרוב צניעות, ומרוב הכרה רצינית כי לא שם הכותב עיקר אלא התוכן, 

fp
עמוד השער: שימו לב ל"פרוגרמה" בכתב רש"י, ולשמות המחברים בנוטריקונים.

שימו לב, התוכן עיקר. כך שאת אבי תמצאו כ"ז"ס" וכ"בן ישראל" וכ"ב"י", וגם כ"וופסי" (וולף סמילנסקי) ואת חבריו כ"מקומי", או כ"תמידי", או כ"ציוני", או כ"פועל", וגם כ"תושב", וגם כ"ארעי", ואת ברנר תמצאו כ"בר־יוחאי", ואת יעקב רבינוביץ’ כ"י.ר.” מלבד כל מיני "א.”, “ב.”, ו.”–ה.”, וכך גליון אחר גליון של אלמונים חסרי־שם שהליטו פניהם בציבור, אף־על־פי שהעולם הקטן של אז ידע בדיוק הכל, אלמלא שהצניעות מחייבת.

ואילו דווקא "העולם הקטן" הזה עשה את יחודו הבלתי חוזר, ואת אישיותו המובהקת של כל מקום ומקום: רחובות היתה אז רחובות, וראשון־לציון היתה ראשון־לציון, ונס־ציונה היתה נס־ציונה, ועקרון עקרון, בלתי ניתנות להחלפה או לטעות, כל אחת ואחת וצורתה שלה. לא כמו היום שאם תורידו אדם חבוש עיניים לתוך אחד הרחובות ותפקחו עיניו ותשאלו איפה אתה כעת – אין שום סיבה שיידע אם זו ראשון או רחובות.

ומפני מה ככה? מפני שאז היתה כל מושבה כמין אי, ממש אי, מוקף ים פרדסים, שהיו מוקפים ים ערבים, שהיו מוקפים ים של אין־כלום, שהיה מוקף אין־קץ מישורים בלתי נגמרים אלא בחולות ובים, או בגבעות ובהרים – ארץ ענקית, לא ידועה, וריקה־ריקה, ורק נמשכת אין־קץ ומקיפה הכל, כהקף האוקינוס את האי. ואמנם, אין כמו אי לשמירת אישיות עצמית. האי שומר תרבות פרטית, לאי יש "גאוות יחידה", באי יושבים אנשים יחידים ומיוחדים, לאי יש פרטי נוף מיוחדים, יש מבנים מיוחדים וחקלאות מיוחדת – עד שרק ברבות השנים, לאחר שיובש הים והאי חדל מהיות אי, כשהכל נעשה ליבשת מחוברת אחת, מאוכלסת כולה מפה לפה, ואין עוד פרדסים סביב, ולא כרמים, ולא חולות ולא ערבים ואין עוד סביב חישוק עולם עוין, המאיים תמיד, כל מעגל הארץ האחרת, המפחידה בזרותה, כשם שגם קוסמת בלא־שייך שבה, ובלועז ובנכרי, והלא נודע.

ואילו מיד כשנגמרו כל האיים, נגמרה גם הארץ הישנה – והשיכון כבש הכל. בהכרח לא יגונה וגם בלא הכרח ובמגונה, שיכון ההכרח קצר הטווח, הפתרון הנחפז להיפטר, עם חכמת השכל הקצר, עם התכנון המספיק לקבצנים, עם ביצוע הקלקול הנמהר, ובית נוגע בבית, ורחוב ברחוב, ואין־חצר באין־חצר, זו לחוצה בזו, והתנועה נלחצת ביניהם, והחניה נלחצת ביניהם, וכלום לא ישביע את השיכונים הרעבים לעוד שיכונים: תל אצל תל, נוה אצל נוה, רמת אצל רמת, וראשון נוגעת בנס־ציונה שנוגעת ברחובות, ורחוב הרצל אחד רץ מחדרה עד גדרה, ורק הרחובות המצולבים לרחוב הראשי עוד נושאים פה־ושם לפליטה שמות פרטיים כבנימין, כיעקב וכעזרא.

באופן שהיום אין עוד רחובות ואין עוד ראשון, ולחינם מנסים להבדיל ביניהן. הכל תל־אביב, הבולעת הכל, ממעכת את ייחודו של מקום, ומשאירה מעונות ללינת הלילה, זהים בחוצם וזהים בתוכם וזהים בריהוטם, וגם בבדל הגינון שמתחת לעמודי הבית. האם טוב שכך קורה? אין לזה תשובה. זו דרכו של עולם, כנראה. האדמה קצרה והצרכים רחבים, האמצעים קצרים והתביעות מרובות, והזמן לוחץ והדמיון העייף נלחץ – והשם רחובות שוב אינו אומר רַחבוּת, אלא רבע טיפת נוסטלגיה נעלמת והולכת, כי מרגע שנגמר בידול האיים, נגמרה גם אישיותם העצמית. התחילה גיאוגרפיה חדשה, היסטוריה חדשה, ורחובות חדשה – לטוב? למוטב? מי יודע.

נחשול בתי ראשון הנה כבר עולה ומציף לקראת נחשול בתי נס־ציונה ונחשול בתי רחובות הנה כבר קם ומציף לקראת נס־ציונה, ועוד מעט וייפגשו נחשולי הבתים, מכסים את הפרדסים שנעקרו, את הכרמים שנעקרו, ואת החלקות המעשיבות שביניהן, ואת גבעות השיחים שביניהן, על הסביונים ועל האיריסים ועל הקורניות ועל הלטאות, אשר כמובן אין להם ערך, והכל כבר מרוקע יפה וסלול יפה וכבוש היטב, ולגמרי.

rehovoth
רחובות 1909, 19 שנה אחרי יסודה. העדר חוזר מן המרעה; הרחובות אינם סלולים.

אלא שגם עוד בימי היותה אי מוקף ים, לא היתה רחובות אחת אלא לפחות שלוש. היו כמובן האיכרים, שוכני הבתים, והיו הפועלים שוכני הזוויות, והיו התימנים שוכני החוּשוֹת, מלבד הערבים, כמובן, שהציפו את היום ונעלמו עם לילה. למעט אותם שהתגוררו ברפתות ונעלמו בשבתות.

כמובן, שאין איכר אחד ואין האיכר הטיפוסי, וכל "משפחות האדמה" שגרו ברחובות, היו זעיר אנפין של עולם ומלואו. החל באיכרים שרק איכרותם ומלחמת הישרדותם מילאו את חייהם מאופק עד אופק ובקושי – ועד כאלה שהלילה בא להציל להם את מחציתם השניה שלא מצאה ביטוי מושכל ביום: מכאלה שהספיקה להם יידיש, רוסית וקצת עברית, ערבית, ועד כאלה שמלבד עברית ורוסית גם קראו ודיברו צרפתית, גרמנית ואנגלית: היו אחרים שגררו לכאן מנסיעותיהם מעבר לים ארגזי ספרים כבדים, שפרקו אותם אל ספריותיהם הכבירות, והיו כאלה שרק הסידור היה להם הספר האחד והיחיד, פה ושם פרטו הבנות על פסנתרים, ופה ושם התיבבו בכלות הנשמה שירים רוסיים, אם לא סילסולי תימנים. אל הפרדסים רכבו על חמורים, ורק בודדים על סוס, ואת פרות כולם היה מכנס בוקר־בוקר הרועה הערבי, ומחזיר ערב־ערב, כשהוא צווח בקול מרוסק את שם האיכר שלשערו הגיעו, ומטיל במיומנות את מקלו בפרה סוררת ובקללה מהודרת.

האיכרים היו יסוד הכל, ומידם הקפוצה או הפתוחה ניתנה העבודה לפועלים האשכנזים, לתימנים וקודם־כל לערבים. הללו היו באים בוקר־בוקר במאותיהם, בעוד הפועלים האשכנזים נעו בין שמונים למאה, וכמותם גם התימנים, אלא שהפועלות האשכנזיות לא אבו לעבוד עבודה פחותה מעבודת האדמה, הכרם או הפרדס, בעוד הפועלות התימניות לא מאסו גם בעבודות הבית, כעוזרות המנוצלות היטב על־ידי האיכרות.

האיכרים היו בעלי המשק, בעלי הבתים, בעלי בית־הועד, בעלי בית־הספר, בעלי בית־העם ובעלי בית־הכנסת, והפועלים לאחר שהיו המומי עייפות יום העבודה, עייפי המעדר והמזמרה, שהיד הענוגה והלבנה לא התרגלה אליהם עדיין, התאספו לוויכוחים אל תוך הלילה איך יקום החזון, הגדול מן היש, ואיזה יפה יהיה האדם העברי החדש. בעוד הפועלים התימנים היו בלועים ראשם ורובם במלחמת הקיום השנייה, לאחר שסיימו את יום העבודה המפרך הראשון, כפופים בחצרם לעשות לבנים בלי חומר.

שלשה מעגלים היו שם, שכמעט לא התערבבו זה בזה, ואף־על־פי שהיו משולבים זה בזה כל היום הארוך, הלילה הבדיל ביניהם. אלה חזרו אל נווה ביתם ואל שולחן בית־האב, מתחת למנורת הנפט הגדולה, ולהלכות בית כבדות מסורת, ובין בית לבית מפרידה החשכה: ואלה נתלקטו במטבח הפועלים או מתחת לשמי הכוכבים, לאכילת הרבה לחם, לשתיית הרבה תה ולפתרון הרבה משאלות העולם: ואלה שקעו בדחקות צפיפות קיומם, שפועים בו תינוקות ומהסות אותם אמהות טרודות, ונר מבליח עליהם.

ואילו אותם הפועלים שנדחקו זה לזה במעגלם תחת שמי הכוכבים – הם דווקא ראו עצמם כמרכז הכל ובלב העולם. נבדלים גם מן האיכרים נותני העבודה וגם מן התימנים אחיהם לעבודה. נלהבים לצדק החברתי, תובעי העבודה העברית, וחוזי עולם השוויון, אבל לא חולים ולא מתרגשים משכר התימני שעבד על־ידם, שהיה תמיד נופל משכרם, ומאליו מובן ששכר הערבי נפל משכר כל יהודי. זה דווקא נראה כסדר מובן והכרחי. הצדק לא צעק והשוויון לא שיווע, והאדם החדש של החברה החדשה לא התרגש מן החוק שהאשכנזי הרווק יהיה משתכר עשרה גרוש תורכי, התימני המטופל שבעה, והערבי כמובן רק חמישה, כשהוא מבוגר, והנער כמחציתו. הפלא הוא שהתימני ידע לחסוך גם משכר הרעב, והערבי ידע לחסוך גם מפחות ממחצית השכר, ואילו הרווק היחפן, גואל העולם, ששכרו היה גבוה משל כולם, הוא בקושי התקיים מן היד אל הפה. וכך, עובדים יחד ביום העבודה, היו נפרדים עם לילה, וכל קבוצה לעצמה נשארת מוקפת בחשכה שלה, מדברת אחרת, חולמת אחרת, סובלת אחרת, שרה אחרת, ומקווה אחרת ליום יבוא.

teimanim
ידיעה בכרך הנ"ל.

רבים סיפרו על יום העבודה במושבה בימים ההם. מפעמון השחר עד פעמון הערב. אבל מעט מדי סיפרו על הלילה. לא ליל המחולות על הגורן, או ליל האזעקה הסגרירי, אלא הלילה הרגיל של כל השנה. איך רחובות החול, אם לא היו מרובצי מרבדי חושך, ולמה ההליכה לישון היתה מוקדמת והקימה בבוקר היתה מוקדמת, ורק לא להישאר בחושך הארוך. חושך הפריד בית מבית, ורק עששית הנפט דלת האור היתה מקבצת סביבה את בני הבית. ומיד היה מתחיל האומץ – לצאת אל השירותים שבחוץ היה מבצע של אומץ, ולחזור מביקור שכנים היה מרוץ בהול בחול. חושך היה בכל, מדבר חושך בלתי נפסק המכסה כל, אור מבליח מחלון כלשהו, ועוד הבהובי כוכבים רחוקים, היו כל מה שנשאר מן העולם. חושך ושקט, אין סוף חושך ואין סוף שקט, מלבד פה ושם פרה, או פה ושם חמור, או פה ושם תנים, שהעזו להתקרב מרוב רעב, או הצבוע לעתות בָּלהה – שקט ללא קרקעית וחושך ללא גבול.

כל בית – אי אחד מוקף חושך וכל המושבה – אי אחד מוקף חושך, סביב, סביב, הפרדסים – חושך, ואדמות הערבים שמעבר – חושך, והאדמות של אף־אחד שמעבר לכל – חושך, וקשה להאמין שאי־מתי ייגמר החושך, או שאי־פעם יאיר איזה אור. אין כלום. גמור. ולכל צד. חושך. כמו רק איזו ספינה קטנה נשארה שכוחה בים של זוועת חושך. וכל־כך שקט עד ששומעים את דכי הים מעבר לקירות הדקים.

אבל, כמובן, לא כולם ולא הכל. יש תמיד גם גיבורים בלתי נכנעים לשום חושך, לא רק השומרים המכורבלים באדרותיהם, המשרוקית קפואה בידם זו והמקל קפוא בידם זו – אלא הנה למשל טוביה מילר בביתו המיליונרי בן הקומותיים, עדיין בכורסתו, המנורה מרובת הקנים מעליו והספר שאך זה הגיע פתוח לפניו, ואצבעות ידו תומכות מצחו הגבוה; או הנה משה סמילנסקי, המנורה המסוככת כחול מעליו, והוא יושב לשולחן טובל עטו והעט יוצא ורץ נייר אחר נייר, פה סיפור מחיי ערב, פה מאמר לעיתון החירות, פה מכתב למערכת הפועל הצעיר, ופה שרטוטי־חפז של כמה הרהורי לב כואב. ופה ושם גם רישומי געגועים מתפייטים שהם: או הנה אל שולחן המטבח, במבנה הקטן שבירכתי חצרו של הנפח קריבצ’נקו, עששית הנפט הקטנה לפניו רכון לו ז"ס, בשקט־בשקט שלא להעיר את מרים או את ישראל הקטנטן, וכותב בַדקות שבאותיות מה אפשר ללמוד מן ההתיישבות בארגנטינה – ומניין לו לז"ס לדעת על ארגנטינה, אם לא מחבילת הספרים שהגיעה ומצרור העיתונים שהגיעו, בגרמנית וברוסית, והוא לומד מהם ורושם בפנקסיו ובדקות שבאותיות, רשימות מחכימות וטורי מספרים אין קץ, ומסכם לטובת חבריו הפועלים, מה ניתן ללמוד מן ההתיישבות הרחוקה ההיא; או, הנה דוד שמעונוביץ שלא נח לבו, וחוזר ובודק לאור מנורה גבוהת רגל את ניקוד האידיליה "ביער בחדרה", ואינו מרוצה עדיין מן ההקסמטרים שבסוף הפרק; מי עוד? גם ד"ר מוסקוביץ, שהשאירו לו נר דולק במסדרון, שלא יגשש דרכו בשובו עמוק בלילה מביקור החולה שהוזעק אליו; אולי עוד אור פה ושם, אל ילד בוכה? אל פרה ממליטה לאור מנורת שדה מעשנת? או זה המקובל התימני שקם לקרוע חצות בסילסוליו המתכרכים אין־קץ אל קץ הפלאות? אלא שלבסוף, תמיד, בפלא חוזר, מתחילים פאתי השמיים להווריד והאור החיוור מתחיל לחלוץ גושים מן האפלה. עוד לא בוקר וההתעוררות כבר עוברת מקצה לקצה, מתעוררת לה משפת האדמה, קולות קוראים וקולות חוזרים, חולבים את הפרות, ומקוששים גבבא להדליק את הטאבון שבחצר, ובבית המלון החדש של אפרים חרל"פ כבר אפשר לבוא ולהשוות את מה שפורסם השבוע ב"הפועל הצעיר" על מלונו "המתנוסס על הדרך",

malon

אם אמנם הוא "ערוך ומסודר בטעם אירופי עם אמבטאות ומזרקי מים", ואם אמנם כה טוב האוויר אצלו והוא אכן "אוויר טהור ונעים וגם מענג ומשעשע", האוויר, כשם שאפשר להיכנס ולטעום את "המאכלים המצויינים" שהבטיח. מתעורר וכבר מקיש בפטישו הנפח פריגוז’ין החסון, מתעוררת גם האלמנה בתיה מקוב, זו שגרשה את בעלה שלא רצה לעלות ארצה, וכעת לבדה ובגבורה היא נאבקת להישרד, ויוצא לו גורדייסקי ומתפהק ברעש ובעסק גדול לפני שירתום את הפרדות וייצא לכרם. וזיידין יוצא להשקות את משתלת החושחשים שלו, ופאדובה לפתוח את המכולת עם החלבה והלחם והדג מלוח, והפועלים מתעוררים קפואי טל, והלילה לא היה בו די לחילוץ אבריהם העייפים כממולאים עופרת. ועוד רגע הפעמון, ויוצאים לעבודה.

אבל אסור שיתקבל הרושם שרחובות שלפני מלחמת העולם הראשונה היתה אופרטה של י־חלי־לי, י־עמלי־לי. החיים היו קשים לרוב האוכלוסיה, גם האיכרים וגם הפועלים עסקו בבת־אחת גם במוצקות החיים היום־יומיים וגם באיזו תלישות אוורירית שהיתה להם בלתי־נגמרת, הכל היה שם תמיד ערב קריסה, הכל היה שם תמיד מתמוטט והולך, תמיד היתה דאגה, תמיד אח־ווי, תמיד איומים על עצם הקיום, ותמיד גם סדר־יום שנראה איכרי ומבוסס. האם המוצק הזה היה האמת־מארץ־ישראל? או האווריריות הזו והמשבר? האם מי שעשה מאזן וראה את כל הסך־הכל, יצא אז וידיו על ראשו, או מי שעשה מאזן וראה את כל הסך־הכל, יצא אז ולבו גַאָה? בין כך ובין כך, מי שהיה יורד ומבוסס בחול של רחוב יעקב למשל, ופניו מזרחה לעבר בית־העלמין, היה רואה לפניו את מוצקות המפה החקלאית, את איתנות מעגלי סדר השנה, פרדסים עמוקי ירק, וגמלים נושאי תיבות הדר, כמצויר בתמונות, או בקיץ הגמלים הנושאים הרי שקדים לקילוף בחצר האיכר, מבעיתים להקת תרנגולות מנומרות אדום וזהוב, ומפריחים ענן יונים מפחי השובכים הצמודים לקירות, או העגלות השוקעות עד סרניהן מכובד הסלים השחורים הממולאים ענבים זבי צוף שחור מעוטר דבורים עליזות, ופמפום פריטות המנועים כפעמת קלרינטים, וכל תרבות בתי האריזה, או בערב כשהעדר היה חוזר גועה ומטריז טפיחות לחות של פרש, וגופי פרות גדולות נדחקות במהומה שהרועה במיני גרגורים ושריקים השתלט עליה, מוליך כל שתי פרות או שלוש לחצר בעליהן: או בלב החורף בשבט, בוקר אחד וענני פריחות השקדים העטיפו לפתע את המדרונות ההם, ענני פריחה שמי שנשם אותם והוא ילד, כלום בעולם לא יוכל לבוא במקומם ליופי ולהתרוננות, או פריחת ההדרים בפרוס הפסח, שעד היום לא צלה המגומד והעקום עוד עוצר אנשים לנשום חריפות ריחה ולהיאנח.

הקיץ היה קשה והחורף היה קשה, וקשה מכל היה העתיד: מה יהיה? שלוש האוכלוסיות לא היו בטוחות בכלום: לא ברווחי החקלאות, לא ביום העבודה מחר, וגם לא די לחם לרעבים. מפעם לפעם ירד היאוש וכמעט כיבה הכל. ומפעם לפעם יצאה הרינה כי הנה תהיה אולי תקווה חדשה. לא זו בלבד, אלא שכל קבוצה חיה לבדה ובינה לבין עצמה. פולמוסי העבודה העברית הפגישו לעתים את הקבוצות לריב מר. שכר העבודה הדחוק ליום עבודה אין־סופי המריד את אלה נגד אלה. הפועלים בעיני האיכרים היו "שמנדריקים" יחפנים, פורעי המידות הטובות ומופקרים ללא מסורת, והאיכרים בעיני הפועלים היו קמצנים צרי־מוח שהתעלמו מחזון התחיה. והתימנים שהיו סבלנים כלפי חוץ, אגרו יותר ויותר זעם על תחתית המדרגה שהודחקו אליה.

shmend
הפועל הצעיר, פברואר 1914

באסיפה גדולה (יותר ממאה משתתפים) וסוערת של האיכרים יצא משה סמילנסקי (פברואר 1914) והוכיח את חבריו שעליהם לזכור כי הם לא באו לארץ כדי להרוויח כסף, שכסף אפשר לעשות הרבה יותר בחוץ לארץ, ושמי שבחר לחיות בארץ בחר בה כדי להשתתף בבניינה, ואפילו אם יקריב קרבנות – ואילו מי שחרד על הפרוטה הוא לא ראוי להיות בין בוני היישוב, ושאסור שכל מה שאינו בדל"ת אמות ה"קַבָּק" יהיה חסר־ערך בעיני המתיישב, ויזכור שקימוץ בפרוטות אינו מדיניות.

ואל הפועלים פנה מ.ס. (מאי 14) ותבע מהם שלא לנהוג בחוסר אחריות, שלא לנהל דמגוגיה מפלגתית, ושעבודה פירושה עבודה, ובלי שביתות, בבקשה, ובלי איבה לנותני העבודה, ובלי לשכוח שהיישוב צריך להיות מאוחד בכל הנוגע לבניין הארץ. כמובן גם האיכרים ענו לו, כמובן גם הפועלים ענו לו, כמובן גם הוא ענה, גם לאלה וגם לאלה, כל אותה שנה, וכל השנים הבאות, ועד היום.

14may

ושוב ירד הלילה, והחשכה הטביעה הכל, ומי שניצל והתכנס אל משפחתו, ומי שניצל והתכנס אל עדת חבריו במטבח הפועלים, כדי שלא לטבוע בחושך. על מה דיברו סביב שולחן המשפחה לא נודע, אף כי אפשר לשער, אבל מה דיברו במטבח הפועלים מפורסם וגם כתוב ב"הפועל הצעיר" ובשאר כתבי העת: פעם אחת בא יעקב רבינוביץ ודיבר על "הספרות העברית החדשה בתור ספרות התחיה", ופעם אחת בא פיכמן ודיבר על "הכוח והצירוף בשירה", ופעם אחת היה זה א. ציוני שדיבר על "מן הפועל אל העובד", כי העובד הוא בעל ההכרה והפועל הוא רק האדם כמכשיר, או שלמה צמח שטען יום אחד לפני חבריו הנבוכים, כי אי־אפשר שכל האידיאה הגדולה תתבטא לבסוף רק בכך, שהיהודי יהיה משתווה במעדרו עם הערבי הזה, וקמו אז עליו וענו לו מכל צד, וגם אהרון דוד גורדון קם וענה לו, והוא ענה לו ולכולם, כל אותו היום, והם ענו לו כל אותו הלילה, גם הוכיחו לו וגם כמעט ניצחו אותו ואת החושך ואת הלבד.

אבל כמה מן האיכרים היו נאותים לבוא ולשמוע שיחות על דוסטוייבסקי? או על מרקס ועל קרלייל ועל "המשתה" לאפלטון? או על חיי גיתה, או על תרגומו של ש. בן־ציון ל"אטא טרול" של היינה? שלא להזכיר שיחות על "תולדות הקולוניזציה", או על "כוחו של ההמון העובד" – מי מן האיכרים היה לו ראש או לב או עברית – לכל מיני שכאלה, מלבד אולי נער פה ושם או נערה, לחרדת לב אמה, שלבה הלך שבי אחר הרוח החדשה וגם אחר איזה נער מתולתל אחד בוער עיניים?

haine

בעצם, שלוש תרבויות נגעו פה זו בזו ולא נגעו, לא רק שלוש קבוצות משקיות, ולא רק שלוש אידאולוגיות חברתיות מסורתיות או לשוניות, אלא ממש שלוש תקוות שונות, מעבר לחזון המשותף על תחיית היישוב החדש. לאיכרים היתה המושבה התחנה האחרונה, וסוף המסע בארץ, ומשם היה להם אופק החיים. אבל לפועלים האשכנזים היתה המושבה רק כמין תחנה אחת בדרך להתיישבות, שם באיזה עמק רחוק, וגם ההתיישבות ההיא רק כסדן ליהודי החדש, ורק כקטע בבניית העולם החדש, ואילו התימנים עוד היו המומים מן השינוי שנפל כאן על חייהם ונואשים ממלחמת הקיום מיום ליום. בעוד שהקבוצה הגדולה מכל, זו שבאה מצדו השני של הגבול, קבוצת הפועלים הערבים, הם עדיין לא התבררה להם אפילו הבעיה הפלשתינאית, אף כי כבר התחילה מעסיקה ומטרידה את הערבים שבעיר, ותהיה הולכת להיות חומר־נפץ.

וכך, בתרדפה סיזיפית אחר המיפרק האחרון של היבלית באדמה הבתולית שעליה יינטע הפרדס המפונק, הצמא תמיד לעוד השקעות עד שזהבו יימכר וייהפך לזהב, בחציבה פראית בקרקע הטרשית בכוח מעדר כבד ובידים חלושות אבל רצון נחוש, חפרו האשכנזים ובסוף המענית כשנפלו שדודים הרימו עצמם בכוח כדי להמשיך בוויכוח שמן הלילה על עולם המחר, והמים בכד וחופן הזיתים וקרע הלחם עם החלבה, נבלעו מפני שהם היו צעירים, אבל ללא שום חשיבות, מפני שכאלה הם חיי החלוצים. גם התימנים דלי הבשר וארוכי הפיאות חפרו ולא פיגרו, ובהפסקה מילאו פיהם במין עשב חריף ללעיסה, ותמהו לוויכוחים המופלאים מהם, וכן הערבים, מן הצד, בצעו מפיתם, כלל לא מותשים ורק מגחכים להם אל שפמיהם לשמע הקולות והברקים של חיוורי הפנים ורכי הידיים שבאמצע.

מעליהם, קצת מן הצד עמד המשגיח, נאמנו של האיכר, משתדל להיות גם נחמד אל כולם וגם קשוח, והפרדסן עוד מעט יגיע על חמורו לראות על מה יוצא כספו המעט, שכה קשה להשיגו, ויעיר ביידיש למשגיח ויחטט בקצה מקלו בעדור אם לא נתעלם שם איזה פטר זנב יבלית, שיקום בלילה ויכסה מחדש את כל אדמת הפרדס – תקוות איכר עני, תקוות עם עני, כי הנה מעדר אחר מעדר, הולכת וקמה מן השממה ארץ הפרדסים, כולה משקה – וזהב יהיה בארץ.

אבל לא רק זהב. כי מה שחסר מכל היתה המוצקות, שתהיה כאן סוף־סוף מוּצקות: אדמה מוצקה ומציאות מוצקה ועולם מוצק. שיהיה באמת יציב, בלתי מוטל בספק, בלתי מפחיד באי־הוודאות הנצחית, בלי המה־יהיה מה־יהיה הניצחי, ושלעולם הסובב יהיה מרכז ממשי, ושיהיה בטוח, אלוהים אדירים, שיהיה בטוח, ושהארץ המובטחת תהיה אמנם בטוחה, מוצקה ויציבה. ושלאדם היהודי הזה יהיה מקום בטוח בעולם מוצק, וכי אי־אפשר שיהיה במקום כזה? הו, אשרי מי שעשה לו מקום ויש לו, אשרי מי שהשריש שורש של קיימא במקום בטוח.

ואחר כך נגמרה השנה, והיתה מלחמת העולם הראשונה, וגם בא הארבה, ואחר־כך באו האנגלים, ובאה העליה השלישית ועמק יזרעאל נגאל, והיה חוסר עבודה והיו מאורעות, וחולדה נשרפה והאירה את חצי השמיים, ובאו עוד עולים, והשקדים נעקרו ונהפכו לפרדסים וכרמי ענבים נעקרו ונהפכו לפרדסים, וכבר מזמן איש לא היה מגדל טבק, והיקב לא עשה יין, ורק עוד מעטים עוד היו מגדלים ירקות או פרות או תרנגולות, והכל נעשה גדול יותר, סלול יותר, כבוש יותר, מתוחכם יותר, ומכון ויצמן והפקולטה, וכבר לא נוסעים לרחובות ברכבת, ומקרטעים משם בחולות העמוקים אל המושבה, וגם "דרום־יהודה" נעשה לאגד, ונעקרו הפרדסים עושי הזהב, ונעקרו משוכות האקציות עם פרחי הזהב, ונתערער ללא שוב איזה שווי־משקל מיוחד שהשיגה הווית המושבה. ואחר־כך נגמרה המושבה בעלת השם והצורה האישית, והלכה ונעשתה לעוד סתם עיר, עוד סתם מקום חסר צורה ופרצוף אישי, עוד סתם מקום אחד חסר אישיות.

ואחר־כך היתה מלחמת־העולם השנייה והעולם נשתנה, ושמועות נוראות על שואת יהודי אירפה, ומלחמות קודם המדינה בערבים ובאנגלים, וההגנה ואצ"ל ולח"י, ומחביאים נשק בסליקים, והרחובות כבר סלולים ויש מדרכות ובתים ישנים מפנים מקומם לחדשים מהם, גבוהים מהם, סתמיים מהם, ופתאום וכבר יש מדינה ובית־קברות צבאי, וכל האיים של המושבות הים שביניהן יובש, והיו ליבשת רצופה אחת, ותל־אביב כבר שולחת זרועות תמנון אדירות התופסות כל חלקה טובה, וכל חלקה נטועה וכל חלקה פרועת אקליפוסים אחרונים, או ג’וּמזים יתומים, וכל חלקה שהיתה נושאת בית אחד, שהיה שונה מבית אחר – והכל, כמתוך ממלחה גדולה, אחת, הלך וניזרה על הכל, הלך וזרע את ממלכת השיכון השלמה.

ורחובות? איפה רחובות? אתם יודעים? צאו, שאו עיניכם, הביטו סביבכם – איפה היא רחובות?

יזהר סמילנסקי, דבר־השבוע, 30.3.1990
(דברים שנאמרו ביום־עיון למאה־שנות רחובות, שנערך במכון ויצמן)

 

mehagrim
הפועל הצעיר, מאי  1914

 

yafo
הפועל הצעיר, מאי 1914

דרשה ראשונה (3)

האם זה נגד מישהו? אינני יודע. לא נגד איש. רק יודע שאני בלתי־יכול בזה. שרוצה לנשום ומתחנק לי מן הבוקר. זה אצל זה: הפרדס שנגמר והבנינים שעומדים להיגמר אך ייגָמרו. זה השיכון הנדון לכליה עוד בטרם נשתכן בו אדם. ומשבצות המגרשים שבין ולבין הכסויים עישבה יבשה. אותו צירוף מדכא של דרדר אפור וקחוָן כבוי, בתוך אין־קץ חילף דל ומרושע המכסה על אנחת אלמװת־הכסף, שרמוּס מתחתיו, עם קוּרטמים ממורטטים וקרוביהם ודומיהם, סבואי אבק ושרועים על גחוֹנם, מקלט בטוח לנעוֹרֶת כל פסולת פורחת, כנועי עזובה, שהרוח מעוללת בקוֹמתם השחורה באין מכלים, שאינם עוד בחזקת שום פרח־בר ולא שום שדה־בר, כי־אם שטח קבצנוּת מחליאה, בשולי השיכון המוקם, עד בוא יומו. באותה נגינה מרבּת־עוז הטוחנת ביגיעה לאמור: למה לך, הו, למה לך. והד גנוּח של כל שפכי הגרוטאות שמעבר, המומי החום, ויגיעי הכוח: למה לך, באמת, למה לך. אז בואו נלך למַשהו. אז בואו נתאסף למשהו, אז בואו נלך לסינימה. עם גרעינים עם בנות ועם פאלאפל, ונחזור בחושך כשהטל נודף טחב עבשושי, כמתוך שק רטוב ישן, והטל יהיה מבהיק, כמעט.

אגב, אל נא תבז לכל אחד מאלה שראית: לקחנו הלבן שלבּו זהב, שמנחשים בו אוהבת־לא־אוהבת, לאלמוות־הכסף השרוע, המרשרש בכספו החיור, וגם על הדרדר לא תלין ועל אחיו הקורטם. כלום הם אשמים? הדרדרים שלשפת שדות־התבואה, והקורטמים שלאחר קש־מוּט שבולת – ילקחו פנימה. אבל לא הכיסוי אבוד־הרצון שאצל הגדרות, שמתפרכס ומוסיף מכל הנשובת הפורחת. רוצו רוצו לכם שתספיקו להצגה ראשונה!

כאן עמד אז בית־האריזה, וזה היה בית הבאר. חורבה מחלידה זו. מעליו נרומו אקליפטוסים במלוא תנופת רשרושם האדיר (נעקרו, נגררו, אינם: רק בור היעקרם פוער פה לא נסתם). והחבלבל הסגול העטה אז הכל ואת הגג.

ופעימות התוֹר של המנוע השואב, אל תוך הכוס הכפויה מעל ארובת המפלט, עם ריח הבשמים מן המשוכות, עם העשב העמוק ירוק הליח מבפנים, עם הגומות העדורות ומפותחות בדקדקנות, והדממה העמוקה המפחידה משהו, של עבי יער שותק, עם תן פתאום מדלג ורץ־עובר ועם מגע המרחק הלא־בלוּם במשוכה שממול, רץ שם ומרחיק עד תכול ריח הים הבלתי־נראה, ורק הומה נשמע בלילות העמוקים וזהב חולות תמימים רק תמול עוד היה – – –

אבל אינני רוצה כלל להתפאר ולא להלל את שום אתמול כי עבר. כשמסביב עוד המה הסער וכל בחור וטוב – אם נדמה לך, אולי, כי גם אני, כמו טובים ורבים משלנו, הולך נטוי, רגליו מאחור לא תמושנה, וראשו ורובו נופל על אפיו בעל כרחו (אם לא להיפך: רגליו נחפזות עם הזמן, וראשו ורובו מתמהמה רחוק מאחור, והולך ומתמוטט אפרקדן?), או כי גם אני כרבים מן הטובים הולך ועיני בעָרפי צופות לאחור בכיסופי התמוגגות, כמין אשת לוט שיוצא לבה אל מה שכבר, סדור ויפה כשם שהיה, ולא על מה שעוד ושאולי – אין לך טעות החלטית מזו. הו, לא. אם יוצא לבי, הרי אל מה שעוד לא בא הוא יוצא. שואף נושם. רוגש. אל מה שהוא עודו בים, נישא נישב ובא מרחוק, כאותם ענני גשם בחורף מאחר לבוא, לבי יוצא אל מה שהוא: הו, אלי, עשה שיהיה ושיבוא, אֵל: עשה נא שיהיה בא, שיהיה יפה ולבו הומה, פי כמה מכל טוב או לא־טוב, מכל סער או סהר גמורים – ולא אומר לפיכך, בשום פנים, לשחור לבן, למכוער יפה, ולצר – נרחב.

שום תאוה איני מוצא בי אל שום תמול נאה. כולי אל מה שלא היה כלל. אף כי אין זה צנוע מאוד למסור מודעה כזו. אל מה שלא היה עוד, אל מה שאולי לא יוכל להיות, אל חרגול זהב רגיש כמו הדק שבמיתרים המכוּוָנים יפה, אל שקט לבוש נקי שאין בתוכו לא שקט ולא נקי אלא נחשול אָפל, אל מבט שנעשה פתוח בהביטו ונהפך פרח מלא כחלות מאירה וקטיפנית, ולא אל שום היה היה. היה? לא טוב ולא חכמה בהיה. רק בלא־היה, באולי עוד יבוא. אילו רק לא היינו קשי תנועה כאלה, עצלים וקשורים ושייכים לכל מיני דברים שקשורים אליהם ומשויכים, כאלה דברים אשר כשלא קשורים אליהם ולא שייכים – בוכים אז מרה על שלא קשורים אליהם ולא שייכים. האם לא מתפרכס בך לצאת, כיעקב וכעשיו ממעי רבקה אמם? וכי לא צובט בך להתחיל ללכת אל מה שעוד, לא. ושלא להחמיץ בעודך מה שעוד יוכל אולי, אל זה אשר אינו בזה, ולא כך ולא כאן, אל זה ששחפים על הים הסוער מכים כנף וצורחים כשרואים בואו מרחוק, אל זה אשר אפס קולו כבר דיו להגעיש, שגם שמץ ריחו מרתיח קורא לרוץ, לצאת, אליו שם, לעברו, לצד זריחתו האפשרית. שם בדחס ההוא הממלא ואובד באופק, ומעבר לו הלאה, מקום שנבלעים בו גם המהירים והגדולים שבעופות הנוֹד.

לבי אל שדות־הבור. ואל שדות־החיטה. בין כשהם נובטים ובין כשהם נקצרים, ובין כשהם חרושים על פניהם ולחיי הרגבים מבהיקות, ובין כשיד איש לא נגעה עוד בהם. שם לא סגר עוד הגמור. שם לא חי האפור מנוּמר הניירות הפורחים, המוזנחות והאכזבה, והלאה משם והלאה, שם הים, ואם רק לא טיפחו עוד ולא פיתחו את חופו ואת גבעותיו שאצלו, תמצא אצלו מרחב נושם אמת, או, אדרבא, הפוך ואל ההרים צא, או אולי, למשל, בכל זאת, בוא נלך דרומה.

רוצה? אני כולי.

עיף? כבדו רגליך? אל תתרפה. לעולם טוב הלוֹך מיָשוֹב. גם כשעדיין לא ברור כלום, ולא הוברר כל דבר ודבר כל צרכו, גם אז, גם כשאין כוח, ועסוקים ואין פנאי, וצריכים להספיק, וכל מיני שהם, גם אז, כשלא בטוחים אל נכון אל מה ואל מי, ומה אחר־כך או מה־ייצא־מזה – קום וצא. קודם צא ואחר תשאל, שמא, עד כה, תהיה חכם ותיכבד ותשב ותישאר. העולם קשור שיקולי לא כדאי. ולעולם, מסתבר, לא כדאי. אבל זה הלא הכדאי הנפלא ביותר, והוא הטעם היחידי להוסיף ולהיות.

ואל תאמר כשאסיים, קודם אמלא ואחר אצא. אל תסיים ואל תמלא. שהוא קודם כל : חדול מלכת. שהוא: די לי גם בזה, שגם כך אפשר. ומיד אתה נספח אל ציבור משלימי הגורל. ציבור נכבד וכבד. לולא שהגורל, בני, אם אמנם גורל הוא, זה הפורח שינויים ותמורות, נשה, נסע, עקר הלך מזה, זה מכבר. וכי מה יעשה כאן. כאן מלא וממוּלא ואין לו שיכון, אפילו לא חדר להשכיר. פנה הלך אל מחוזות ההר. בָּחל שָמט נָשל השאיר שטיחוּת עקרה זו. מחוץ. מחוץ לידו ולאיכפתוֹ, ונשארה הארץ בלי איכפת, נשארה בלי גורל. די לה במה שהיא, אין לה עוד גורל. תם לה כבר. ענין גמור. תנצבה. ואתה את נפשו הצל.

ומה יהיה איפוא, אתה נחרד, מה אני מציע? אם לא כך, איך איפוא אחרת? ועוד זה: אם יאה לנטוש ולמלט לנו את עורנו שלנו? ואם לא משלהם אנחנו ואין הם שלנו? והאומנם נתמלט ונתפרק את קשרי האחריות הסמויה, האחזנית הזו, והגדולה הזו? שאלות־שאלות.

אבל, חביבי שלי, כלום אני האיש לשאלות? ולכבדות כל־כך? או כלום מישהו מכולם מייחל למה שאני דוקא אדע להשיב, כלום זה מה שחסר למישהו – התשובות שאדע להשיב? אבל בעיקר: האם אלי אתה בא במה יהיה איפוא, שאני אדע להניח דעתך? וכשאתה נוזף בכמעט: אז שתוק שם, אני מקבל ושותק. סר הצידה. אפילו תשובה טובה אחת אין לי ומניחה את הדעוֹת. וכש”לוחצים אותי אל הקיר” אני רק נמעך. וכשמוסיפים ולוחצים לאמור: יפה, לא כך – איך כן? ובכן איך באמת? מה במקום זה? מה אתה מציע איפוא? מניין להתחיל, איך להמשיך, מה בשלב ג', ולאן באים לבסוף?

ולא רק לך ולחברך הטוב עמך, כי אם לכל אדם ואדם ולכולם כאחד? מה אתה יש לך איפוא לתת לבני־האדם?

לי? צחוק: אני? מניין לי לתת כלום? לעצמי יש לי? (כלום דיברתי כל־כך, אילו ידעתי?). וכי מה יש בידי דבר אחד מוצק שעליו אפשר לעמוד בבטחה ולהציע דברים לטוב ולהיטיב, מה יש בידי מחוץ לאחד הזה לבדו: שלא כך. כמין שוטה חרש וקטן איני יודע אלא רק לחזור: שלא כך. ונראה לי גם כאילו מאליו נראה שכך הדבר, גלוי לכל מי שרוצה להביט: שלא כך. בין אם ”יש הצעה בידי” ובין אם אין. הלא רואים – ועד מֵיח העצמות רואים. לא? שלא כך. אף לא ליום אחד נוסף. זה לבד אני יודע. עד כאן חכמתי. אבל את זה יודע עד תכליתו. ולא יוליכו אותי שולל. גם כשאין לי ואיני יודע מה להציע במקומו. ואינני יכול וגם לא מתיימר להיות בעלן לשום סדרים שהם של שום מישהו, וגם איני מנסה, ולא מעלה על דעתי, מניח זאת לכל מי שהוא יודע, לפעיל וליעיל, וליעיל הפעיל, שעושה וקובע ונוטל יזמה ומזימה ובידיו הדבר לעשות. וברכות לראשו.

מה יהיה איפוא? מושך כתפי. אף אם לא יפה לעשות כך. מי אני כי אדע. דל אחד ואין לו. זר גם במקום חיוּתוֹ. ורק זה רואה ויודע: שלא כך. לא יודע דבר אחר מאשר זה הפזמון החוזר: שלא כך. וגם אולי עוד אחד: שאחרת. לא יודע איך. אף כי, וזה נראה לי ודאי ומעל כל ספק: שאפשר ושיש. ושניתן. ואל תבקש ממני ראיות. אי כך בעולם. ליתר זהירות: אולי, אי כך בעולם. ואולי אין זו אשליה. אולי כך זה באמת. ורק צריך הרבה מאוד אורך־רוח, כדי להגיע אל קרבתו האפשרית של זה היש. ולא להפסיק לחפש קרבתו, גם כשאין שום עדוּת לה בעולם אלא לחש הגחלים שבקרבך. כלום זה מספיק? האומנם כך, האומנם יש, האומנם אי־שם אי־כך, יש אמת עד כדי שלא לזרוק הכל, ומכל וכל? ושלא להתייאש על־כן ולהוסיף ללכת אליו, לצד הזריחה שלו – איפה זה? – משום שאם לא כן, שאם אין כזה כלל, וללכת־ללכת אין זה כלום אלא רק להתקרב כאילו אל מה שבכלל אין, הרי, הרי זה… אינני יודע. ומוטב להפסיק כאן. משום שמה יש עוד? ומכל מקום: אם אמת שיש, צריך להתחיל ללכת לשם. זה הכל. אינני יודע כלום יותר. אם יש – אז ללכת וללכת. ללכת ולטעות, ללכת ולפנות, וישר היישר, ובעקלתונים משונים, עד כה ועד כה, ללכת, להיות בתנועה, לא לתת לזמן ההולך למצוא אותו בלתי־הולך, רובץ באיזה בין המשפתים, רואה־כי־טוב באיזה ארץ־כי־נעמה, ומטה שכמו לסבול – ללכת, בתנועה, לא בהסבה, לא בשייכות כי בטלטול, לחכות מתוך הליכה. בהתהלכות. כמו לבשורת לידה. ההליכה עצמה, אתה יודע, אינה שום דבר לפתור כלום, ורק שאינה מניחה לשבת בשלום בתוך האין ולומר יש. מנערת ומנערת ופותחת. כולה היא אי־השלָמה. אין בה אלא אי השלָמה. אי ישיבה. וזה מיטב כוחה. התהלכוּת. אתה יודע. שבין זריעה לחרישה.

כן, אני שומע. ואתה צודק. אין לי שום זכות למלט נפשי ולהותיר אחרים במה שהם. אבל אם להם לא נועד? ואם אני בוער לי? מי אומר, אתה אומר, שלי ראוי טוב אחר? אני איני אומר. רק שאין לי עוד מה אעשה כאן. זה הכל. מיתרי אינם נפרטים עוד כאן. אינם אלא מתכווצים שלא להיפרט. שלא יגעו בי. שלא יתערבו בי. שלא ישאלו ממני. מתחמק ממגע. וכשחייב לומר מלה – הרי זה רק כדי להשתמט, להיפטר, לצאת ידי חובת אזרח במשהו, לסלק אותם במשהו מעל לנפשי, להיפטר מטרחנוּת, לשלם מס־ציבור. ואל תחפש בדיבורים מה שאין בהם: שום אמת־מידה. מה יוצא? יוצא שהלא חשוב והלא עיקר בולע בפה פעור את הכל, ולא נודע כי בא אל קרבו, כפרות פרעה דקות הבשר. ואי־אפשר עוד כך. אז נוטל לי ויוצא. אוחזים בי לחזור. ואני חוזר ומשתמט אל פתיחות השמש. אל מרפד עשבים רעננים. אל הרוך שבנודם ברוח, אל שכרון הרוח הזהובה, אל השקידה הזמזומית ששם, אל הרחבות, אל השקיפות ההיא, כשל צואר נערה שקוי שמש, שהדופק בו והצחוּת המפתה, והזכּוּת הענבית ושלמות עיגולם, בפתוח הבלתי־נפגם, נושם ויוצא, לא פותר שום שאלות, כמו, כמו מה, כמו ינשוף הנושם ויוצא ברדת החושך; כמו קיפוד שנפתח כשיורד סביבו לבסוף השקט, כששורקת לו נשיבת חירות: כעת תוכל; וכמו קרפדה בביצה, כשהריחה את הקשב הממתין לה, בשותפות הפתוחה הזאת. שם מתחיל מתרונן בי הנכון שבי, שעוד נותר, ולא כשום עצה לשום חסר־עצה שהוא – שם נפתחים דברים מכיווּצם, שקט נושב לקראתו, כמי שבא למקומו. וגם צורך לעשות מעשים מכווָנים ונכונים. מאליו מתרונן פתאום זמר בך. זמר כלשהו. ולא ייחבא ולא ייכלם. מתרונן ובא ובלי לפתוח פה אני מזמר נוראות. מריע. עומד על ראשי. מתהפך. והאבק המדלג חפשי, והשמש, והעפר, וחרגול מנתר, והעושר שאין לו סוף ולא שום מלים – ומוקף תנועת ים, ופתיחות נושמת…

חייך, חייך לך. אינני עושה לי שום גן־עדן בדוּי, לא תולה לי בעננים שום מגדל רִגשוּשי, רק מנסה להיות יודע להודות על היפה כשם שבועט כשאינו. להודות כל שעה יפה על השעה היפה. לומר הן על הן. בין שעה ארוכה היא, בין כביעף וכחלוֹם יעוף. בין יש לה המשך בין היא כתם אחד בעולם – לא זה שיחבל בממשוּתה, ובאמיתה המלאה. בתוך כל הצער, הבזבוז, האבדן והשממון הזה – פתאום נאת־מדבר: רגע קצר אבל מלא. כתמר עליי עין. למענו. חיים שלמים בשביל הרגע האחד. מרוויח עולם מלא ברגע הזה. כזוכה בפיס. יוצא לו נפטר מן הדלות, פטור ולא שרוי עוד בה. פטור מחביקת החד־גוניות התובעת בחד־גוניות תשובות חד־גוניות. רק הן, תמיד הן והן בלבד. ישמרנו הבורא. מציל לי כלשהי אחיזה. אינך יודע עד כמה. ואיני יודע לומר איך. מעשה שהיה פעם, כשכל עולמי הטוב, העומד, המסודר, המאמין, נפל, פעם אחת, נפל בנופלים ולא קם. ופתאום, אל תוך האבדן, השומם הזה, אל תוך הטמטום המקיף – רוח ים טובה. חיוך. חיוך בשל. יודע. ומובן. בלתי־קשור בשום היסטוריה, ביאוגרפיה או מה שיהיה. בלתי־מבטיח לא תקוות ולא חשבונות של סיכוי. נקי מכל אלה. כולו עשוי תבונה יודעת של המובחר שבחברים: שיודע לדעת נכון. הויה שכל עצמה – היותה. היות של אמת. היות של חיים. שהשעה נחה עליה מכאביה. שלא רוצים שתעבור. שמבקשים להישאר בסוגריה. שהם הפתוחים ביותר. פתוחים מכל פתוּחַ. שהם הפתוח עצמו. הו, אל תלכי, אל תפני מזה, הישארי, היי נשארת, תני ונישאר, הו, רגע, המתיני, עוד רגע, הישארי!

 

דרשה ראשונה (2)

כן כן, נחדל מזה. הגיעה העת. אני ממלא אזניך בדברנות־דברנות חבוטה, מתפלמסת עם צלה, וגרוע מזה – שמתראה מטיפת מוסר יומרנית. מניין לה, לכל הרוחות, לדעת דבר שמעליו אפשר לעמוד ולהטיף מוסר? צר לי שנתפסתי לצדקנות זו. כבר אנחנו יוצאים. הנה נפנה כאן. רוצה לבוא? שם, דרומה. אולי נמצא נקי יותר. פתיחות פטורה מן הסתימות הזו שהגיעה כאן למלכות אלף השנים. מלכות המלא הקטן האפשרי (הו, מה הווה על קצת החיים היפים שלנו, החד־פעמיים!). וחוץ מזה, אתה יודע, זה שלפנינו – הוא הדבר עצמו, והדבר עצמו, כשם שלימדו אותך, אינו בשום פנים שום סיפור. אלא נשאר הדבר עצמו. ובכן – מיותר. הדבר עצמו, שברחוב ובבתים, הוא זה שממנו, אם יודעים איך. יוצאים ועושים משהו, ולעתים גם מעשה או מעשיה, ששומעים לה ומחייכים, מושכים או לא מושכים כתף, ויוצאים ופורשים איש לאשר לפניו, אם יש לו. ואילו זה גופו ששרוע לפנינו פה, הוא הממלא ושרוע על כל, כפגר של לויתן שנפל וכיסה על ציידיו, ועלי ועליך ועל הסיפור המסכן החנוק לו מלמטה. בוא נמהר לנו.

רחוב יפה. לא? מְחוּץ שמש, קְלוּי אור. המום אפור, מדוכא חרבונים. הגינה הזאת? לא, היא כן חיה, רק לא השקו אותה, זה הכל. בשבת, אולי. לא נורא. בשבת ישקו. אבל החום האפוֹר הרובץ כאן הוא מטבעו של דבר, חלק לא ייפרד. מוזר לשער כאן זה בלי חום אפור, כאילו איננו הוא, או כאילו לא הגון. כבר נלאית? הזהרתי אותך. בוא, נרחיב צעד. אין כאן הרבה יותר ממה שיש כאן. רצית לומר משהו? הנה, רק עוד זה: שכלום לא ימות כאן. וזה אולי צד טוב. לא ימות כי כבר הוא מת. כאן הנצח. והנה פניו. תארת לך ככה את הנצח? נצח אין חפץ. אם זה נצח תנני אלי רק יום אחד.

נתאחז בך וגם לברוח לא תוכל. אינך מאמין? אבל לא צריך שתאמין. מי צריך אמונה. מתקיימים גם בלי, גם ככה. להתקיים צריך ולא להאמין. תכלית כל הדברים כבר באה. הנה כאן. הנה. כאן. כעת. הכל. מה רצית לומר?

האנשים? היכן הם האנשים? בשעה זו? איש לעברו. אבל כל הזמן כאן. אם לא פניהם כאן, הרי הרדיו שלהם, משפיך פתוח במלואו. אל מלא רחמים. וגם היצוצים כל הזמן אתה מלווה הצצות והיצוצים: מי הוא זה הולך באמצע היום ולא מהכרח תכלית? ואם אינו חייב, למה לא יהיה אף הוא חובק ברכיו לעת כזאת בתנוּמות חום היום ‏(נסה נא, עמוד וקרא בקול: הו, הו, האזינו אלי בני אדם! – תבריח את כל העורבים, תקיץ שנים שלושה מנומנמים, גם כלב צרוד אחד יתחיל מנבח). אבל אחרי הצהרים כבר יהיו עֵרנים יותר: בעתון הערב בידיהם ילקקו סיפורי שחיתות. שלא להזכיר כלל את השיחות שתוכל ללקוט בכל אחד מאלה הבתים, כאילו היו כולם בית אחד, תמיד: להשיג. זה הכל. אפשר להשיג. אי־אפשר להשיג. מחר בטח אפשר יהיה להשיג. הם כבר השיגו. ואתם? ומה השיגו הם? ונשיג? אמן, כן. תכלית האדם. זה תמיד. אבל גם: מה אמר, תמיד מה אמר. מה אמרו מה אמר מה אמרת אמרו אומרים אומרות ומה יגידו, הוי מה יגידו, מה יגידו כשידעו, כשישמעו, כשיבואו, מה יגידו עלינו, מה יגידו עליהם, מה יגידו כשיגידו, כשידעו, כשיראו, כשישמעו, ומה נגיד להם, מה יגידו כשיהיה וכשלא יהיה, כשלא כלום, כשכלום, מה יגידו השכנים, הדוֹדים מה הם יגידו, מה יגידו בעבודה, בעתונות רחמנא ליצלן, אלה שיודעים מה יגידו ואלה שאינם יודעים, מה יגידו האנשים שבחצר השניה, ברחוב השני, בכיכר הגדולה. בחוץ, מה יגידו כלל האנשים שבחוץ, היינו־הך מה. תמיד ולעולם רק זה. ואין אחרת. גם הצמחים הללו מכוסי האבק אילו השיגו ודיברו – כך היו אומרים: מה יגידו. אין אחרת. גם לא בניגון אחר.

מה אני רוצה מאתם? רוצה? לא מאתם. רוצה אולי להיות יכול לומר מה לי ולהם. אלמלא אני מהם והם אני. אם אין כל זה אלא פשוט שנאה המעוררת מראות בכוחה, ומעוותת את השורה? שבאה? לא, רק רוצה לברוח. זה הכל. מתפרנס בי לנוס, לצאת מזה. בוער בי שלא להיכנע. לשמור על שביב המרי, כל עוד הוא שביב, כל עוד הוא ממרה. שאהיה יכול לשאת מבט אל רחוק יותר. שלא להיסחף להיבלע להיכנע לשטיחות הכל כוללת, להיות סורר במלכותה. להיות נשבע לאחרת, שייך לאחרת מזו של כאן, יותר של כל שָם מאשר של כל איזה כאן שהוא, יותר של אי־אפשר מכל אפשר אפשרי שכאן, אהה, אלהים, האפשר האפשרי של כאן! הוא והקולות האלה שלהם, כל התכנית בבקשתך, שאין לה כלום לבקש, כל הזמר זמר לך, כל במעגל הימים, דבר השעה, לקראת הבאות, בחיים ובמדע, במפלגה ובהסתדרות, כל ה־ – – –. טוב. אשתוק.

כספינה נובלת אין רוח מנוטש אדם תחתיו: מפרשיה מדולדלים ולבה נעגם, יפה ועשויה לדרך, ומונחת תחתיה. ספינה זנוחת רוח. רק מייחלת. רוטטת כל ערב, מודדת אם לא, אם לא עננים עולים באים, מודדת כל בוקר כמה עוד נשאר לַח. מרחרחת מריחה כל משב, כל נשיבת רוח אם תבוא. אם תקח, אם תסיע. אם זיע יחלוף במפרש, במפרש הרום או בירכתיי, אולי זה, אולי הפעם. קדחת הדרך, רתת בכל. ונובלת, רוח רוח. התבוא עוד? העוד יש רוח? והגיע עד הנה? לא תדלוג עלינו, מחוקים מלבה? יש יום וגם עד כאן? ברבות הימים? לא נמחק מחוז זה שלנו מחפצה? או, אולי חובה לקום לעשות משהו? לתת לה, להקריב לה, לשיר לה, לתופף על הלב? האתן בני חטאת נפשי? הו, רוח, שתעקור, שתמלא, תנפח, תחייה. תטיס אל הים המתנפח וגואה בכרבוֹלוֹת ובדְכִי, ואז, אולי, ובמלוא התנופה, ובתנועה, בסוערת, מטולטלת ומודחפת תצא מלאה ויפה למרחב – הו, מה אתה יודע!

על מה אני סח ביחוד? על עצמי, על האנשים, על נוות ביתם, או על הדרכים ההולכות האלה? על הדרכים כן. על ההולכות. על החפץ להיות בדרכים ההולכות. על הזוָעה להיות נותר בבתים העומדים ולקבל על עצמך דין הזה שעד כאן כגזירה. על שלא רוצה, לא רוצה, לא רוצה, להיות נואש מכל, ולא להיות לברות הזמן המכרסם, טרף הפקר לשממון היחוּל הכוסס. ורוצה שכל עוד אני רוצה, שכל עוד יש בי רוצה – שאהיה לא רוצה ולא רוצה ולא רוצה. זה הכל. לא להיות חי ומַשלים עם הוָיית דומם. שעושים בו. להיות בלתי־זרוק לכליית הממילא. כמין קופסת סַרדינים ריקנית זרוקה. כבית הזה. כרחוב הזה. כגדר הזו. עם העתון התקוע. שהשמש אוכלת ומשחיתה באין מכלים דבר. שמוטה שמיטוּת. נטוש. חסר חפץ.

אלהים אדירים, מה אני רוצה מאתם ? הרבה ריבוא אדם, שלא כולם כמו כולם? למה איני רגיש להם? אני? והם, כלום הם רגישים? אלמלא ניחא להם ולו כזרת – כלום היו נראים כאלה, מפוטמי יש, כאלה שהגיעו ויש להם? עד זוָעה. לאחרים, שקצת לא היה בתחילה ניחא כל־כך – לאלה הספיק כוחם רק עד שהציגו עצמם עד־כאן, באו הציגו ונוֹאשוּ ויצאה רוחם, ואינם עוד מכאן ולהבא אלא אך לברות הזמן האוכל הכל. נואשו? הבלוּתות. גם לא חלמו על הרבה למעלה מזה. אילו חלמו לא השלימו ולא גמרו באמצע לכתם. באמצע? בשליש. ברבע. בחצי הרבע. בני עשרים ואחת.

כך עשה האלהים וכך הוסיף: שיהיה להם ניחא וגם ניחא להם: נוח ועתון ורדיו, ודבר חביב לרגון עליו – שהרגינה, כידוע, חלק מן הניחא, קצת התבלין, דמעות התנין. רק עוד הוסף וזבד להם עוד נתח בידור אחד, ועוד חתיכת נוחות אחת, עם טיפת קצת מזה וקצת מזה – ושלום להם, שלום עולם. קוצר לב נתן להם האלהים עם קוצר יצר. אשריהם. אך זה ליבלבו בחמדת ימים, צעירים עזים וצעירות תמירות, וכבר הנה שלכת וקרחת ושובע ופימה ושיכון וחסכון ולא־נורא, ויא־בים־בם ואח־ווי־אוי. תם החי ונעשה דומם. חמישים שנה קודם שסגרו עליו בעפר. הנה לך. ברח לך בני. ברח ברח. לֶך־לְך כל עוד הולך. אם יש לך לאָן וגם אם אין. כל עוד הולך. זה כל הדבר: לך לך כל עוד הולך.

ואל תשאל קודם לאן ואחר תצא. קודם תצא ואל תשאל. גם אם אין שום לאן שהוא בעולם בשום עולם שהוא, ולא פחות ולא יותר בשום מקום מן המקומות, גם אז. גם אם מי־יודע. גם אם עוד־נראה. או אלהים ייראה לו. ובלבד שלא לחכוֹם דבר שבעטיו תופסד ההליכה. ורק שלא לעגון במפרץ הקטן הראשון, גם כשהוא מי־שופכין עומדים. ולא, לעולם לא. לא לומר כן על המכוער ולא לומר מה־יש. לא לחדול לבחול בו. לתעב עצם היותו ואת מגעו את קרבתו את אפשרותו. ולא להילחם בו כי הוא מטמא במגע, כשֶרֶץ, ככלי נידה, כצרעת, וכמת. אלא לחפש עולם אחר. מהתחלה. אם אפשר. אם יש. וגם אם לא. ואל תחוס עליהם. לא חולי הוא. הוא דוקא מיטב בריאותם. הוא השלוָה הנכספת שמגיעים אליה, ומאחלים עליה בכרטיסי שנה־טובה, מגיעים משיגים וחדלים ומתים כעוד כחיים חייתם, פ"נ איש טוב ומיטיב, ינוח בשלום על שיכונו, הֲנָאָה לו והנאה לעולם. הישמר לך ואל תהיה עיף לרגע. תפוש יתפוש אותך אז הלז. חבוק יחבוק אותך. ייכרך סביבך: בוא גם אתה עמנו. בוא רקב איש חי. חבוק יחבוק כאוהב, ייכרך ולא ירפה – גם אתה חלה כמונו בוא רקב עמנו.

הו, כן. אני רואה את ההעוָיה על פניך. אינך מקבל. אינני מוצא חן בעיניך: איזה יהירות, בן־אדם, איזה יהירות! הזכות הזאת לתעב את אשר הם משכנות האדם; ואת שיחם־ושיגם; ההתנשאות הזו; ובשם מה? רואה את מחאתך על היוחסנוּת לעשות מין סך־הכל מרושע, להוציא משפט כליה ללא דין ובלא לשמוע בעלי הדין, ובכל אשר אפגע ארשיע. אתה הולך לומר לי, מי שָֹמך. אתה הולך לומר כי רק מבזה אדם יכול לעשות משפט אחד לכל, בלי למצוא גם חוט אחד של זכות. הולך לאחוז בגרגרתי: בכלל מניין זה מותר לי? ואיך נטול שום סבלנות לא אל חולשה, לא אל קוצר כוח ולא אל נסיבות ומסיבות מקילות – בא אחד ונוטל ושופך החוצה במחי־אחד את הרבה עליבות הבריות ואת קצת יפים. אשר עוול שלא לראותו. והלא אין לו דבר בלי יפיו. ואין לך יום־יומו בלי שבתו. לא? וכאן בא זה לתבוע פתאום ובהתנשאות: הכל או לא כלום. ממי? גם מעצמו? הוא יודע לעמוד בזה? או יש גיבור כזה, אי־בזה? מניין זכות ההטפה הזאת? הטפה גאותנית במקום סיפור מובטח. ותדע – אתה נד לי – לא את כיעורן של הבריות אתה עוין, בגלל מה שהם, אלא אולי, בגלל מה שאתה? ואגב, כלום הצצת בראי, בימים האחרונים?

הה, היטב טפחת על פני. מלה ומלה כקורנס. לולא שריבך אינו אל מול פני, דלי תואר כפי שהם, כי־אם אל מול זה: הבט, הנה – זה, וזה, ושם, הסב ראשך, והכל ביחד: להם עליך להוכיח. ותדע כי התקיימות הכיעור לעולם, מפני שלעולם הוא קצת נסלח, שלעולם מוצאים לו טעם לקוּלא, שלעולם יש לו נסיבות או מסיבות מכפרות, עד שאי־אפשר שלא לחוס. וכשחָסים מפסידים. לא? לעולם יכאב כל שינוי או יכאיב, ואתה שונא להכאיב. ובכן מה? נשארים כך, חשופים ב”הגענו” הזה? נשארים משוטחים בעולם של רק מימד אחד, כאילו לא היינו אלא כתובת מודפסת, רבוצים משוחדי כל מיני אשרינו, מופסדים מרצון, ומנוחים ומנוחלים בזה העד־כאן הזה, שאין פחות ממנו? או, אולי לא? אולי להיפך? אולי מסרבים ומסרבים, אולי קמים ונוטלים עצמנו ומסתלקים? או מה?

מה נשאר איפוא? נשאר שנשאר. וסופגים עצבות. מכל צד שהוא. מכל השָֹאת עינים שהיא. יותר ממה שיש בעולם להציע מוצאים לעצמנו עצבות כמצוא לו המגנט את הברזל החבוי. שואבים עצבות מן היפה ומן המחריש, מן המגיד ומן הדומם. מן היום־יומי ומשבת הגדול, מן הרחוק שאיננו ועוד לא בא, ומן הזה הכפוש הזה, הזה שיש ובמגע, ומגלגולו של החלום לשברו, ומן ההתפעמות אל פתרונה, ואל ממשה, ומההתפכחות שמתפכחים ומהמדוחים שמדיחים, ומן העננים התלויים ביום סתיו בקצה העולם, בשעה מחרישה ועומדת בתפילה. עצבות עצבות. מה עוד אחרי זה. עצוב לי אלהי עד דעוך. הה, לא, שוב דברים שלא מן הענין. שוב סטיה מן המזומן לנו, שהיה, כמדומה, סיפור אחד שהיה עלינו לספר. מעשה באיש אחד, ביום אחד, ובדברים שבאו בזה אחר זה, כל אחד מהם עושה חיוך מיטיב יותר. לא כן?

בוא. לא נהיה עצובים. עוד מעט ויוצאים. כאן כבר מעורב הנטוע בבנוי. הנטוע מכבר והבנוי זה מקרוב. מכל הפרדס הגדול שהיה גואה עד חופי המשֹוּכוֹת, עשו מגרשים, ומן המגרשים עשו מבנים, גמורים ושעוד אינם גמורים. וגדרות, וקרשים, וחפירות, ובורי סיד, ואקציה אחת, פליטת הימים ההם, הנה זו, ואפילו פורחת. לה, כביכול, הכל כתמיד. הגיעה לה עֵת לבלוב, שעת קישוט. כל פקעי רקמתה עליה. כל פקעי המוך הזהוב העלו אור, בתום רקמת כותנת כפרית, שרים כאילו הכל עדיין כאן – ואינה אלא כשן שנותרה בפה עקור. כלימה. לעצום עינים ולא לראות. שריד סומא של פעם, כשהפרדס עוד היה אמת, כשגאה והגיע אל חופו, אל גודש המשוכה, ועבר בדילוג, בגל צמיחה, כהה, והעלה תנופתו ממנה והלאה, ותחתיה והמשעול (שכעת הוא כביש מחושף), היה נחל חול מוצל, טמון בקמור, מנותז הבהובי אור ורצוצי פשושים, סיבכיים וחוחיות. וריח כבוש, מתקתק חריף, כמעט מבחיל בהתעצמו, ואין עוד פרדס, ואין לו גבול משוכה, ואין דבר מאותה גאות, ורק זו, מעשה־גולם, מנסה לחייך כאן, חיוך של אביב, הה אלי. קורע לב. אז מה יש עוד לספר?

משוכה (ולעתים מלובשה כולה פרחי לפופית כחולים, שתחילתם במסגרת גדר הרשת וסופם שזנקו מעל כל מסגרת והעפילו עד רום הברושים בלהט תעלולים והעטו עליהם כחול פריחה. שאינה ממינם, מוזרה ומגוחכה לברושים ולכבודם, וקפאו באבלות הדעיכה, הברוש ולבושו, כנשף מסכות שהפך אבל). (או ז'קורנדה עקורה למחצה, בהינומת פריחתה, מוכפשת בעפר החוֹלה אשפה}. קפא הכל תחתיו על עמדו. במחציתו. מָחוּץ במחציתו. חדל מלכת. לא הולכים בהן. והן אינן הולכות עוד. כל הלוחמים על מנת אור השמש מתחת הצל הכבד של האילנות המלאים, היה להם לפתע אור שמש שבעתים מכפי שירצו, אלא שכבר אינם רוצים, לפי שאינם עוד. אבד להם העולם. אין להם עוד עולם. והפרדס שהוביש, יורשים אותו קהל צמחים פוחחים, קבצנים מזדמנים לעוט על שיירי טוּבו שנשדף. גם הם ייעלמו ויחזרו לאטם הקודמים, הראשונים, שמלפניו, אותם שעקרום לפני שלושים שנה בחימה ובהתלהבות חלוצי המטעים, במחרשות עמוקות, באין סוף עידורים עמוקים, וברדיפה אחר כל נתח יבלית תועה, ובנהרי נחלי זיעה – שוב חוזר לכאן החילף הנצחי, השומם. והדרדר הנמוך, התלתניים, התורמוסים וכל מיני בני חיטה פרועים, ואם אך תניח להם לפי דרכם שנים אחדות, וחורש דליל של אלונים או חרובים עם כל מיני שהם ישלוט כאן ככימים מקדם. אבד למישהו עולמו. היה לו עולם, יסוד ומוסד. ואבד. ונשאר בלי. מסתובב בעולם בלי עולם.

כולה צל סוד וחול זהב, ניצוצות אור וריח כבוש, היתה מנהרת האקציה. והבט בפריחת זו. ובגידמוּת הפרדס הכרות שנותרו כאן ושם ועוד לא נבנה עליהם. שרידים קולטי־אשפה פורחת. אפופים יבשות קוצים עד רגליהם. בלי שום כוח או חשק לכלום. הו, איך יהיה חשק ולמה יהיה חשק. וכאן אתה מחַפש קצת חסד של יפה? הנח. אין פה אלא טפשושיות. הרבה־הרבה חכמה לכל מיני ערמות. להלוָאות, לשטרות לתשלומים לשיעורין, לקנאה לרהיטים – אבל למה שעושה את החיים לכדאי – לזה טפשושיות, סתוּמות, עובש. עיפושי עיפושין. מלמטה עד למעלה, מאלף עד תיו, טפשושיות. מעשים טפושים בכוָנות טפוּשות ובנחת מטופששה, ויום ליום טפוש ומטופש. חדל לך. מה לך כאן מי לך כאן. על מה אתה חס על מה? חמוק לֵך. כל עוד אתה. היפלט הימלט. בלי לשאול מלה נוספת. הטח בדלת, וגם בלי, ובלי כלום ובלי ברכת שלום, נדֵף עצמך משם והסתלק ולך לך.

לאן? ובלבד שלא כאן. תחפש. אחפש. יחפש כל אחד לנפשו. לא ימצא. אולי ימצא. קרוב לוודאי שלא. נתבונן. תתבונן. אתבונן. נהיה בלי. עד שאולי יהיה לנו עִם ונהיה אז עִם. תהיינה לנו ידים ריקות. אשרי ריקי הידים. חסר וטוב להם. להם הידים הפתוחות. האפשריות. הם יוכלו לאחוז – כשיימצא להם. ואילו זה שידיו מלאות איך יאחז כשיימצא לו על דרכו. גם לא יחפש למצוא, גם לא יצא לדרך, ואין לו צורך בדרך: די לו בידיו המלאות. ידים מלאות למעמסה. באות במקום כל דרך. אין עוד חפץ בדרך כי כבר הגיעו. ובמי אתה מקנא? הו, אשרי המוצאים על דרכם. על אחד ההרים או במישר השדות. אשרי שאין להם כלום אלא ביקוּש. עשה לך בני ידים ריקות כדי שתוכל להיות בביקוש. אל תצא מעוּמס. בלי נכסים ובלי ערכים. נקי. ופתוח. וקל. ובן־חורין. לא כצב בשריונו, לא כקיפוד במחטיו ולא כחלזון שבּצתו הובישה פתע, נֶחְפְשָֹה לה.

עשה שתהיה יכול לצאת. כשיבוא לך הדבר. עשה שלא תהיה שייך כדי שלא תצטרך לוותר. כדי שתוכל לחפש את מה שאין. הנח את כל שיש לבעלי היש. וצא לך לחפש את כל שאין. עשה שלא יהיה לו כלום, כדי שתרצה למצוא. ושלא תהיה סָתום ושלא תהיה בעל נכסים ולא איש לערכים, אלא פתוח פתוח, פתוח. כשדה ליורה. זרעיו טמונים ממתינים ופניו השמימה. וצא צא בחור. זה הכל. זה כל היפה. מה יפה מזה. הישאר ריק וצא. צור לך במטפחת והימלט. צא לך ההרה. צא ולבך פתוח. זה הכל. מה צריך עוד?

ורק שלזו שלפנינו לא תקרא דרך. הזו כבר הגיעה והיא סוף המסע. לא נדרש לה מעתה אלא כורסא, עתון ורדיו. הנה, הבט, הנה זו למשל, הדרך אל שכנינו מכאן, אל ,דגל־התחיה'. הנה היא לפניך. כל ארכה. נורא קל לנהג בה, אם אך לא יירדם משממון. מאליה נוסעת ומסיעה. מרהיבה, לא? וגם לא תימצאנה שום הפתעות מעבד לעיקול ההוא, אם על כך אתה שואל, עיקול בנוי להתעקל בשלום כאילו לא היה עיקול מעולם. כולה כולה כולה – היינו־הך. פחות מלא־איכפת ויותר ממה־זה־עסקי, או עסק־אבי. לא רק בשל שולייה שניירי כל העולם הוסחפו שמה להיאחז ביבושת הקוצים בדרכם אל כלום, לא רק בשל התנים והכלבים הנירצצים יום יום וממורחים על נוקשותם האטומה מאוד, לא רק בגלל יובש הפרדסים שמעבריהם, אשר על משוכותיהם, כביכול, יורדים שיירים כפרחים, יושבים על הכל ובכל ועד לפני־ולפנים, פורחים בכל פרחי העזובה, נימוּרי אפור ודהה ומצהיב ועכור ולבן שנצטרע, ואפילו לא זה, וגם לא שבקרוב איה”ש יבנו כאן בעזה"ש – וכבר עשו פארצילציה, לו יפרצלצו את פרצופיהם המפורצלצים – לא כל זה – וגם לא הלא־איכפת היושב על הכל, יושב וממלא מפה לפה, את כל הדרך הגלוּחה היפה, אשר, וזה הדבר, זה בעיקר, זה: אשר אינה שום דרך, אשר בסופה אתה בראשיתה, כאילו לא דרך ולא כלום, ורק בו במקום: ישר שהוא מעגל סגור, גמור, והיינו־הך, ולא איכפת, וגם ככה אפשר, הללויה, וככה זה בחיים. הנה, ככה.

 

 

 

דרשה ראשונה (א)

ואתה יודע, יש דרכים שאי־אפשר עוד בהן. לא לעבור לא לראות ולא להריח ריחן. כל הממעך נשמת חי הפריח בהן עלה עד מלא. אין עוד שם כי־אם שלמות האין עוד. אל תשאל כעת מה פירוש שלמות האין עוד. רק תדע שאין זה דבר שבא מחמת מקרה רע שהפסיק, אלא זה שבא מחמת שהגיע ודבר לא יקרה לו עוד. דבר שחדל מהיות קורה לו.

קום איפוא, בוא נצא. הלא אתה רואה. נתחיל ללכת, אם טוב בעיניך. תוכל לזוז? לא יודע אנה. נצא ונראה. כאן לא נוכל כלום. אפילו לא לספר. אני, כשאנוס לעבור כאן, נוטל אויר ועובר עצום וסתום וחתום, עד מחוץ.

נורא שאי־אפשר לקבור דרכים שהעבישו כדרך שקוברים חיים שמתו. הם לירכתי בור והחיים אל חייהם, סֶלָה. חָפשיים מן הכפיה לחיות במה שאין בו עוד חיים. שאם לא הן – אתה מסתתם, שארית חיוּתך, ומוֹתר הרוצֶה שבך. יובש שממון ואבק מלט, כוֹסים כבאפס־משקל על אחרון האיכפתים שעוד בנפשך פנימה. אפילו אי־החשק בא עד חנק. גם לא לרצות לא תוכל עוד. ומה אז? ורק מפני שיום אחד פתאום, ותמיד פתאום בא יום אחד, והרוח מתחילה נושבת, ובנשוב הרוח תתגעש בך פתאום הידיעה שאסור. לעזאזל, אסור ואסור, וגם עדיין לא מאוחר, ושעל־כן קופץ אדם אז ומודיע שהוא, מכל מקום, לא, נאמר: אני, ליתר פשטות, שאני, מכל מקום, לא אוכל עוד, ולא אקח חלק בזה, ולא אלך ולא אעמוד ולא אשב בזה, ולא מוכן עוד לשום ככה־ככה כזה, וגם לא לנשום כלום מכל הכאן הזה, המעובש, לא, לא אני, ולא יכול ולא רוצה, ובשום פנים, ובשום פשרה, לא. ילך כל איש לדרכו ואני – לא. אני קם ויוצא מזה והולך לי. לאן? לשם. אל לא זה, לא כאן ולא ככה. זה הכל. כך אני עומד ומטיח אל מול פני כולם: שתדעו: או – או. בבקשה. או שאני יוצא, או ש– – –

אתה מחייך ? טוב שאתה מחייך. אבל שמת לב בוודאי גם אל תוגתה של היעצרות אחרת, זו של הדברים שחדלו משיר. שהיה להם ואין עוד. לא רק אוהבים שחדלו, כי־אם גם דוממים בכלל: מפעל, למשל, שהיה שוקק ושורק ופועל ויצא לבטלה, משום מה, עזוב לו מחליד באפס־יד, קורע לב בשתיקתו המופסדת. או, למשל, הנה פה, הבט, פרדס אלמנוּת זה שחדלו ממנו ונשאר למנוּטשוּת. לחילף, לדרדר, לַלַנטֶנָה היבשה ולנשירה הגידמת – ראית את ההבָּטה הזו שלהם, ההבטה חסרת האור, הבכיה חסרת העינים, מוטב שלא. ארשת נפוּלה על פניה וריקה. לחינם וזה סך־הכל. בוא נניח לזה, ורק שמע, שלא תקבל ש״מה אפשר היה לעשות”, ולא ש”אם כבר כך אז אולי באמת” – לא כך ולא אולי ולא באמת: סְטֵה מזה, ברח אל תעמוד, מזה והלאה, רוץ לך רוץ, לא לראות ולא לדעת לא להוציא שום פירור של רגשה על זה, לא לבזבז שום עצב ורק לא להיות עוד בזה, ולא כלום, בשם כל היקר, ובזיק אחרון של חיות, אם עוד נותר בך, סור מזה והלאה, ומהר החפז, אל תביט לאחור הימלט ממגע כפיפתם הנאלחה, אל מחוץ למעגל הבזוי המדבק הזה, המטמא במגע ובריח, כל עוד נושאות אותך רגליך, הימלט, נוס, צא, אטום, סתום, עיור, ורק רץ, הרחק ממלכות אוחזנית זו, הימלט מתחת ידו הקרבה של שחין אפור זה, הנופל חרש ובא על כל.

לא? מוגזם? שמע, אם רגע תחדל להגזים – וכבר אתה מתכנע, כבר מתפשר ומתחיל מוצא אפילו חוט של יפה, כביכול יפי השלכת, או תוגת הסתיו, אַדמוּת ימי־הבציר, או מה שיהיה – וחדל מראות כי אין כאן, כלום לא, לא תוגה, לא בציר, לא סתיו ולא שלכת. כלום זו שלכת היא זו? מוּשלכוּת היא זו. מושלכות וזה הכל. אשפת מוּשלכות, מושלכות שאין לה כלום יותר מזה. הנה, זה הדבר, לא מושלכות מפני שמילאה יעוּדה, או מפני שגרמו לה, מפני שהרעו לה, מפני שהביאו עליה באָנסה – אלא מושלכות מפני שהיא היא, שזה כל מה שיש בה, שמעולם לא היה בה יותר מזה, וכל מה שהיה הגיע, כל שהיה חבוי בה לצמוח. ודוקא ככה שלם לה. לא עליבוּת היא זו לה. אלא השגת כל רצונה. ורצון אחר אין לה ולא היה. זה כל טבעה, וחדלת ביקוש לאחרת מזה. כנטל עופרת לא. ממילא. על־פי כל חוקי טבעה. מלוא כעוּרוֹת הממילא. הנה כך.

נשתתקת? לא זה מה שנתכוונת לשמוע היום? גם אני לא שיערתי שזה מה שאומר. כך פרץ פתאום. ואל נא ייחר אפך בי, אם אומר אך עוד דבר או שנים שאינם ממין הסיפור שהיה בדעתנו לספר. כשנצא ונלך מזה, אפילו אם ייראו הדברים בעיניך כמין דרשה רגשנית, דרשה תחת סיפור. מעשה שאסור לעשות, ואין לו כפרה וגם אני מפסיק ממנו, רק זה אומר ואחדל: כי אוצר מלות הרע אין בו כלום אלא קודם־כל הבאות: סתם. ומילא. ולא־חשוב. ומה־זה־משנה. ומה יש. ותלוי מה. ולא נורא. וגם ככה חיים. ולמה דוקא. ועזוב כעת, ובפעם אחרת, וגם כך אפשר, והמון־אנשים־הלא־חיים־כך, ואז מה, ואל תתרגש, ומ'כפת לך, ובינתים, ובהתחלה־אפשר־גם־כך, ומי זה הגיד לך – אלה, ואלף שכמותם, הן המוליכות את העולם תהומה. תהומה? שטות. כי תהומה יש בו הוד. וכאלה אין כי־אם עד מאומה. היעצרות אצל אין עוד. עד כאן. פה נשב ופה נאכל לחם. וגם כך חיים. מה יש, למה לא, לא חיים ככה? הבט סביב: כן חיים. הנה המאוזן לשיטוחו הגמור. כנחל שנתאפס אל הים: תמו הרים תמו מיצרים תמו מעקשים תמו כל הנפתולים: הגענו. הודו לאל חסדו.

אל תחיה באלה, בני. אל תאבה. לעולם לא. אל תחיה בלא חשוּב. אל תגור במה־יש. אל תנשום גם־כך־אפשר. קום צא, רוץ משם, עוּשָה חוּשָה, אוצה נוסה, בן יקר, הימלט כל עוד נמלט לך, כל עוד אתה חש, כל עוד לא נתאחזת גם אתה בקורי העכביש ובחבלי הנוחות ההם. הימלט. נוס על נפשך, בן פורת, ההרה. מהר אל תבט אחורה פן תיספה. נוס כמפני מגפה, יותר: למגפות ולנגעים־רעים יש רפאוּת, מים טהורים ונוצת יונה, אֵזוב ושני־תולעת, ולזו אין כי־אם הימלטות. המנוגע – לא יחיה עוד. לא ייכבס, לא יטוהר, לא יחוטא. ותר על הכל, ערום ויחף ורעב וחסר־כל ואל תשלים עם שום ”סתם”, עם שום ”מה־יש”. יש. יש ויש. יש תמיד הרבה יותר. אינך משער עד כמה תמיד יש. אפילו אם איני יודע לומר לך היכן מה ומתי. תמצית העולם: שיש. שגם כשנראה שאין – יש בו. כל עוד רוצה אדם ואוהב. וכל עוד מתפעם בך – שא רגלים ולך. החָפֵז וצא ממגע כפיפתם. מגע מְנַגֵעַ, מטמא מכל צרעת, מסוכן מכל דֶבֱר.

חדל. אל תנסה להתווכח. עוד אינך יודע. וגם אל תתחיל להיאבק כדי לשנות. לשנות? רק אתה תתגאל ומאום לא תגאָל. אף לא שום קול ענות חלושה כאן, אלא מלוא הקול המשיג. רואה איך? ועל כל צד. היטב מושלך על כל צד. מה יפה משלכת, ומה מכוער ממושלך. לא חולי הוא ויעבור. הוא תכלית הבריאות, משוש תורת אם ומוסר אב, ושכר הטוב תמיד לצידו: שיכון, ריהוט, גִמלה, תחביב וקרן מבוטחת שתישא פירות ותגמול חסד של אמת. ועל זה לקמץ, לחסוך, להונות, לקנא, להדוף, ולדחוף, להזקין בלא עֵת – ולהגיע: הנה הבתים שהגיעו, שגרים בהם האנשים שהגיעו, וחיים בהם החיים שהגיעו. הללויה. עד כאן. תמו התפילות. אין עוד על מה. אין עוד אל מה. בוא, נצא מכאן.

קל להגיד נצא. הנגע פרח וכבר פשט והקיף סביב. תמול־שלשום פסיעתיים וכבר אתה בחוץ. היום יאוץ אדם וייחָפז ויסע חצי יום מחצית הארץ עד שיהיה יוצא סוף־סוף ממאחז הקרישות הגמורה, ההישגית הזו, המנוגעה. כדי שיהיה יכול לנשום לו סוף־סוף לרוחה, במלואו. פטור מכפיפת העובש הבריא ההוא. בן דרור בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא, ובין יציריו שעוד ברכה בהם ותום ההתחלה.

לרוץ לרוץ. זה הטוב שנותר. לרוץ כאיל משולח. לרוץ בלוּם נשימה וחבוש עינים. וכנמלט מתוך עשן, או כמפני מקמוק נבלה סרוחה – היאטם והיחָפז בני, עד שתרחיק למדי ותהיה לך די רוָחה סביבך, ותוכל שם סוף־סוף לפקוח לב לפקוח מבט ולשוב ולקחת מַשַב נשימה עמוקה, להתפקח מן הכליאה הממושכת ולהתחיל להיות, הו, כדג זה שחזר המימה.

סיפרתי לך, כי אך זה לא כבר היה אדם יוצא מן החצר וכבר הוא בין עשבים מנושבים ושיחי קידה ריחניים וכבר בתוך הפרדסים הכהים, המעובדים לעָמקם; שנים אחדות אחר־כך כבר צריך לנדוד, להרחיק, ולהגיע אל פסי־הרכבת ורק מעבר להם להתחיל להיות בתוך האפשר. ואילו עתה יסע אדם חצי ארץ בלא הבט לצדדים, כסוס בין חוֹפוֹת עיניו, כדי שיצא ויתחיל. לפי שאין התחלה בלי יציאה. אתה יודע. וצריך, איפוא, שיהיה סוס לאדם, או אופנוע, או, לפחות, מכונית, כדי שיוכל אדם לקפוץ ולצלוח בחטיפה על־פני המפסיק המפריד הזה, לדלוג מעל הקרוב המעובש הזה, ורק שם, הרחק, לרדת, לשלח רגלים. לפזר אברים, ולהתחיל להיות אדם.

אם אני מוקנט שככה מדבר? כך זה נשמע? צר לי שיצאתי מגדרי. בוא אספר לו דבר שנזכרתי, מעשה במזרן השומרים. הנה, סיפור מימים עברו, אותם שהכל מתמוגגים עליהם. היתה אז עמדה מבוצרה אחת בנויה כמין שובך מגושם, מטופש מכל בחינה שהיא, ובעיקר מבחינה צבאית: בולטת, צועקת למרחוק וחסרת כל מסתור. שני השותפים לשמירת הלילה היו לנים בה איש בתורו על גבי המזרן שבפנים. ביום לא היית מאמין כי אכן היית יכול וגם יכולת ליקרב אליה, לגעת ולא עוד אלא לכרוע ולשטח בשרך, דבק בה גוף בגוף, אשפה ממורחה זו, שנקראה מזרן השומרים, בחשכת הלילה, בתשישות האשמורה הארוכה, כנוּע ליאות היית נסחב מתכנס לך לתוך חיק אוהב זה, מבקש מרגוע וגם מוצא, מכורבל מתעַטף מתרפק אל חיק מרגעה זו, מתעלם מן הריח העפוש, מן המגע המחליא, ומתפנק בקוער הזה הממועך הזה.

לישון בו שנת הצדיק. מוסר־הַשכל? אין. מעשיה נאה בפני עצמה. ומסתגלים, אתה יודע, זה הכל. אלי שבשמים ולמה לא. מסתגלים מסתגלות יסתגל אסתגל תסתגל נסתגל יסתגלו תסתגלנה. הללויה.

ורק שאתה לא. שומע? נתק תתנתק מזה. עטוף ראשך בסודר שלא תיגע ולא תתנגע, שלא תתאלח, שלא תשמע, שלא תתפתה, לא למרגעה ולא למנוחת פוגה, ולא לחנופת קצת־טיפ־טיפה, רק־פעם־אחת מה־יש. וכעובר אֵדי קֶטב מרירי – אל תנשום ורוץ, ושלא תעשה לו שום שייכות שהיא, לכלום לא, לא תקנה לך בית ולא מגרש, אפילו לא שולחן, ושלא יהיה צר לך על כלום – ורק כשתרחיק מאוד, ועד שתרחיק, אל החולות, אל השדות, אל ההרים, או אל הערבות – עד שם לא, ורק משם להפתח, לנשום, לשאוף, להתחיל להיות. שומע?

ושלא תתחיל להיות לי בעל־לב כעת. שומע! לא לחוס ולא למצוא הצדקות וסיבות ונסיבות, ולא לבקש נקודת־חן בלחי החמור, או פירור אור בקרן־זוית אחת, ומשהו תוגות בפינה אחרת: היזהר אתה שלא תחליק ותמעד אל הרקק המכשיל הזה. רבים כשלו בו, טובים וחזקים ממך, ואתה כל עוד אתה יפה, ונחיריך אוהבות נשימת חירות – נוס לך כל עוד קומתך זקופה, ולא ולא, שומע? ולא. זה הכל.

כל־כך? כן, כל־כך. אם לא יהיה כל־כך, מיד תתחיל, ולא בלי לב־טוב, לחפש חמישים צדיקים בסדום וגם למצוא ולראות שאולי לא נורא עד כדי כך, וגם שנורא הפרזתי לפניך, ושגם־כך אפשר, ושאולי מישהו אי בזה בָּאַש, אבל לא אתה, ולא משלך, ושגם לאטום קול יבב, מתרפק מעבר לעליבותו, מפתיע כמעט, ובעוד רגע ואתה מתחיל מגלה, שלום־עליכם, את כבוד הנשמה הבוכיה הגנוזה פנימה, וגם כי אין לו דבר שאין לו צד זכות, וכי אין לך עני מכל שאין בו איזה ניצוץ, או שאין לו תקוָה ליום יבוא – אל תתחיל, אוי לך, לא תתחיל לחפש בכיעור נוי, שומע? ולא שמחת עניים. שְֹטֵה מעליו ועבור לך. זה הכל. בטרם תתחיל גם אתה. זו תחבולת ההינגעות: שמתחילים למצוא טעם בחסר־הטעם. שמסכינים עם המסכנות. עם השטיחות. שמניעים ראש, שמושכים כתף, שמוּכים בלי להתאונן. ראה הוזהרת. מרגע שראית כי כך לא – זנוק. פרוץ: אתה לא. ויבוא אשר יבוא.

קל להגיד? אני יודע שקל להגיד. ובכל זאת. למה? ככה. זו שכאן חלקה כבויה היא. כל יצריה האֵזניחו. כל להטה להניב. כל שעשועי ימי פריחתה – כבו כבר נבלו. ומה נשאר? מי אמר שנשאר. לא נשאר. נשאר: ככה זה. הנה זה נשאר. ככה זה, וצא חיה לך בככה זה. רוצה? על חצי דונם של נכזבוּת, חצר ובית ועצי־פרי, מחסן ומשכנתא צמוּדה. וזה וזה ופה ושם.

הנה זו הממלכה שלנו. כאן אדם חי. זה וזה ופה ושם. רואה איך? ונמשך לכאן ונמשך לכאן, וגם ישר לשם, או, מוטב לא, לא לא: אל תביט.

מה יש כאן?

אין. אמרתי לך: הכאן הזה הגיע עד סוף כוחו. יותר מזה אין בו עוד. גם לא היה שיהיה. כל הטמון בו – בא. לא נותר לו אלא להוות. לא כדי ולא בכדי. לא בעד ולא נגד. לא ברכה ולא קללה. רק הווֶה. הווֶה טָפוח מרוּח על כל מה שהוא. ושמיטוּת. שמיטות כל חפץ וכל עיקר וכל יתרון. לא שום יותר ולא שום פחות אלא משטח ככה־זה, כולו שטיחות אחת. סביב. שטיחות מפורקדת עד סוף האופק. איזה אופק. איפה ראית אופק למי חפץ באופק. אם אופק – הרי לא כאן. למה? למה שכאן הכל כאן. כבר הכל בתוך ככה זה. ואפילו לא זה: לא ככה, כי־אם ככה־ככה.

המאבקים עד רגעונם. זכרונות של גבורות במקום גבורות. ושום סוד מעבר שום דלת סגורה. אצל כל אחד כאצל כל אחד. מישור העד־כאן סביב. הנה אטום הפרצוף. שם הלא רוחץ. פה חולה האבק. ולהלן זה שמשוּכתו קרויה גדר־חיה, חושפת שיני יתדוֹת, יבשי צמא בטמטוּם. והכל יפה מרוח־שמש. יפה נטול שום־חסד. יפה מתוּקע בנוולוּת היותו. אילם ולא יהגה, גם כשהרדיו שלהם פעור תמיד בכל כוחו, משלח זרמתו הבואשת אל עולם מצולהב שמש מטורפת. הבט הבט, קח לך בטרם נעבור: הרחוב כולו, צורתו, הבתים, עמידתם, צירופם שבאקראי, באקראי שהפך נצח, השורה הזאת כולה, ואחריה זו השורה, ושתי השורות מזה ומזה, ומראה השלם: כולו לפניך, ולכאן וכאן, וגם ככה: זה מקומי ואנוֵהו: נסיכות החיים. וגם מזה הצד, בבקשה. אל תפסח על כלום, אם כבר. שהכל. ואל תיחפז לומר: וכולי וכולי. כאן כל אחד לעצמו גם כשכל פרטי הפרטים של השונה חוזרים חדגוניים. אין סוף לחילופי הלא־שונה. ואת זה ראית? פרחי הגינה שמעבר. עצי הפרי הללו. הגואבה, הלימון והשזיף. והכלליות שמכאן והלאה. וכל פרט ופרט. אל תאבד אחד. למען תיטיב לרוץ אחר־כך. הה, אלי, אלי הרחמן. הכל בי נובל. מת מיתת צמא. למה עוד לייחל. הכל מלא ”זהו” גדול עבה ושמן. עד אפס מקום. ובלא שום חיוך לרפואה. אף לא קריצה ושום תרמית עינים. ”זהו”, טבוע כולו במה שהוא. כחלום זוָעות, לולא שאין לאן להתפקח ממנו. כגזר־דין סופי. הו, זו הנמיכות של אין־בעד־מה. או, כיקיצה רעה אל מה־כעת, מה־נשאר איפוא. מה נישאר איפוא? אולי רק חיש־מהר להצמיח כאן עצים גבוהים גבוהים, להבליע כל זה מתחתיהם ולכסות, כבבית־עולם. ענין שנגמר. תנצב”ה. או – לברוח. וזה כנראה האפשר.

תבוא? ספקות לך? שאם אמנם כל־כך ככה – איך חיים כוּלם ונראים מרוצים למדי? הו, כן. או האם להם אפשר האי־אפשר? הלא אתה רואה. עובדא שאפשר. הכל דוקא עושים חיים. וכך וכזה הוא הכל? טוב שאתה נרגש. מזמן לא נתרגש כאן אדם. בן, כך וכזה. וכלל לא נורא, מסתבר. ולא כל כך איום. ואפשר ואפשר גם ככה, מה יש, לא? הנה, כן. אחרת ו בוודאי שיש אחרת. הבט, זה, למשל. אחרת: אטום פרצוף אחרת. וזה חולה אבק אחרת. וזה אין לו צל אחרת, פתוח כולו מרום לשמש, כולו מתוקע אחרת בנוולות משלו. או, מה קיוויה לשמוע? הנה, שמע, שירת הרדיו הזה שמתנבא ושר לרחוב וקולו נבוב אחרת.

שר! חביבי שלי. תן לי רגע. איני רוצה לקנטר איש בעולם. אבל שיר? כאן? אלה שהגיעו? להם שיר? שיר על מה? שכבר אין עוד ואין הלאה? שרק עוד ארכת־זמן סגורה, בישימון הככה־זה סביב – זה ושיר? כל דבר שהוא ולא שיר. בית ומגרש וחצר ושער ואבן ופארות עץ ועתונים ומה שתרצה – אבל שגם מן המבט המופנה ביותר, המוסט ביותר, המורכן ואינו רוצה להיוָכח, שמנַסה לפסוח ולעקוף, בגישוש סומא, שגם ממבט מכסה עצמו, ממאן, מצודד – לא תוכל שלא לתפוש את העד־כאן: קצה גג מאובק מוכה שידפת חירבוּן, וחוד של ברוש ניחר מוביש. וזה הכל. סוף פסוק. קץ השיר. סוף־פסוק לא ישיר. עיפושי־עיפושים. גמור. אינך מקבל. אי־אפשר – אתה מוחה – וכי אלה הם חיינו שלנו הם אלה? אסור – אתה נוזף בי – ועיווּת־הדין לראות ככה. בוא, בני, עמוד. מכאן. בית אחד זה, כן. ניצב כולו עומד בזה. בכולו. בקירותיו המתקלפים. בנוכחותו נהרסת השמש, בגמירוּתוֹ לשעבר המתפרקת. נישחת בידי האיטיים שבכוחות, ובידי שפלוּתו, בלי להתגונן, רק בעמוד מולם, עמידה מקבלת דינה, אנוסת בליעל תקיף ולא ירפה. כל מָכוּת מי שהקימו וטעמי למען מה הקימו – מתגלעים חשופים אין בושה. בושה? על מה? מפני מי? כאן? הלא בתוך שלנו אנחנו. מי אינו מסתובב על מרפסתו בתחתוניו. מערומים אינם מבוזים גם בכיעורם. ולא נכלים קטנים שנתפשו. לא אשמוּת בהם ולא נִקלוּת. רק ישנם. זה הכל. והזמן מכלה הכל. ואת המפואר המהודר והממורק שבבתים. הכל ממוטט אותם יותר. השמש, הרוח, האבק, האויר, הדיירים הרשלנים, שכניהם ושכני־שכניהם, העוברים ושבים, בעל־הבית. הממשלה, העיריה. מזג האויר, הקמצנוּת שביסוד היסודות, והקבצנות שברצון הרצונות – הכל עליהם, וגלוי ויחיד יתנשא לו שם למלוך, ה”ככה זה”, בלי שום בושות להתבייש. בושות? על מה? וכי אי־אפשר ככה? עובדא שאפשר. לכאורה רָפוּס כנייר ישן, ממועך תחת מה שיש ומה שאין, שלא יעמוד בו כוחו עד סוף השנה – ועמוד יעמוד גם אחרי ואחריו, חביבי, חזק מכל מה שאנחנו, ועד סוף כל הדורות. עובדא. קיים ומולך. פטור מהצטרך לשוּם טעם מצדיק איזה שיהיה. או מצורך בשום התנצלות שהיא.

מי אמר התנצלות? אתה ואני וכמותנו, אנחנו נתנצל. על שאנחנו כאלה מין פרצופים ואיסטניסים מפונקים. ומי שָֹמנו לדבר מלה. ואילו המציאות – היא מאליה. מוכחה מעצמה. מכוח כבדה. בלתי־צריכה שום ראיה או טעם נוסף. מה פתאום נוסף? הבלים. לא יוסיף ולא נוסף, לא כוסף ולא נכסף ולא כלום שבעולם. לעזאזל, למה? הכל כבר בתוכה. סגור. שום תנועה, שום נטיה, שום צמיחה, שום פריחה. הכל אומר: די לי. והכבר־בנוי, כידוע, אין לפניו עוד מעתה אלא רק ממנו ומטה. הלוך וירוד מן הגמור ומטה. גמירתו – סוף צמיחתו. שלמותו – מותו. מיתה ממושכת ועקשנית שקוראים לה התקיימות. או: גם־כך־אפשר. משלמים ומקבלים שכר דירה. גובים דמי החשמל. בשבת סגור. ובמוצ”ש סינימה. ובסוכות יושבים בסוכות. ובגשם רטוב. וחיים. ואפשר. וזה הכל. טוב. אני עוצר. נסה אתה. פנה כעת ומצא אי־בזה פינה אחת לא כזו. פינה אחת תמימה שתוליך עליך צל, או ריווחת נשימה או חיוך עֶצב או רק צורך להתעכב, לומר אגשה נא אראה, אסורה אראה מקרוב. אל תיגש, לא תמצא. אין. לא כאן. לא סביב סביב. סגור. חסר־בינה ובלתי־יודע. רק שקוע כולו בתוך בוץ שוּחת קיומו. התקיימוּת שאינה נוכחת. קח לך או חדל. אבל רק מזה תוכל לקחת. אם תבחר ואם לא תבחר, רק זה יש. לא שום יותר. המדפים ריקים מיותר ומאחרת. כל השאר – מלים חלולות. אפשר בלעדיהן וגם בריא יותר, אולי. הנה. לכל צד: רחובות שלמים עומדים במלוא פריחת גם־כך־אפשר.

והלא יש גם דבר בעתיקוּת של סמטא נידחת – אתה מזכיר לי – ובמעמד של כתלים דהי עזיבוּת, לא? כן, אבל זו שכאן, כלום זו עתיקות? סתימות היא ולא עתיקות. יָשנות בעודה חדשה. עשרים שנה ועשר שנים או חָמש, והרי לך זקן תשוש, אף כי לא ימות לעולם. לא רק מחמת עצלות ושפלות ידי הבונים, לא רק מחולי אשפה ומאי־טיפוח – אלא מחמת שנולד גמור. גם המהודר והממורק שבבתים. שהשקיעו בו את כל אשר עשקו פרות הבשן – גם זה נולד מת. אין לו לא יותר ולא למעלה ולא רחוק ממה שיש. סתום וגמור במה ששָֹמו בו. דמיון קצר־כנפים ולב זבוב. זה כל שהיה ועד תום. מה כעת? מה עוד? לא. עד כאן. אין עוד. אם עוד אתה מחַפש, לא כאן חביבי. וגם לא את ימיו ואת עצבו של הישן. אם ישו בעיניך הוא הכבד בשנים ובאמת – מה איפוא לו ולמתראה ישן מרוב בְּלוּת; המתגלע בעוד צבעו טרי; נס הלֵיח בעודו ירוק; חסד הגיל; חסר ההליכה; שאינו עוד אלא גל של עליבוּת, מפגע חסר דעת וחסר התנגדות לשמש, לרוח ולחריוני הצפרים המשועממות (ולחינם גם ינסו, מפעם לפעם, לחדש את הצבע על־פי האפנה – לחדש צריך, אילו היה אפשר, את הכוח להתחיל לחיות; אבל זה כבר דבר אחר לגמרי).

והסיפור? מה בא על הסיפור שלנו? הרי היינו אמורים לספר סיפור, כמדומה, לא? כן, ורק לא נוכל להתחיל עד שלא נצא ונרחיק. בוא ניחפז. אינך עיף? כי הסבלנות תמה מהר בדרכים השטוחות האלה. לעולם לא תדע אם כבר הרחק הרחקת למדי. או אם על מקומו אתה מדשדש תחתיו. כולו פה בארץ הלא־איכפת. הנה. זה הדבר: כאן מת האיכפת וחי הלא איכפת. אלה מצבותיו. בתים, עצים, רחוב, עוד רחוב, כולם, הכוללות כולה החוגגת, כל פרט ופרט והסך־הכל: לא־איכפת. נסה־נא, אם טוב בעיניך, אני אמתין, לבוא בחצר זו, לדפוק בדלת הבית. הנה בזו. ושאל נא את הבא לקראתו על אודות האיכפת. אמור בא לו כי הברח וחשוב שיהיה איכפת לאדם. שנורא הוא להיות חי באין איכפת: לא מין מַשֶהוּ־שְמַשהו, אלא כזה איכפת שמקפיץ אדם ממקומו ומריצו כבמכת חשמל. – "מי זה שם ?” – יצעק זה שמבפנים אל זה שיפתח לקראתו. ”משוגע”. ישיבו הלה. ”מה הוא רוצה מה?” – ”רוצה שיהיה איכפת.” – ”איכפת מה !” – ”אני יודע? איכפת כל דבר.” – ”זרוק אותו; שומע? זרוק אותו. אמור לו שבפעם אחרת. שכעת אין. שלא כאן. זרוק אותו.”

אבל מייללים מכל הם האילנות. האלה, שפעם היו במלוא כבודם. אינך זוכר? צויחת יתומים קולם, שַועת אחרוני השבט. כבר קצצו בהם לכאן ולכאן. ופעם אחר פעם, כבר דחקום עד הקצה. והכל חזק מהם. הקיץ חזק מהם, והאבק, והחורב, והרשלנות, והניירות הפורחים, והלא־איכפת מכולם. כבר שכחו שהם־הם, ורגילים שאינם אלא חלק מן ההיינו־הך. מלבד מה שעל פי תכנית אחת עתידים לעקרם בקרוב, עוד השנה, בעוד שנתים, אולי עשר, ויעשו חנויות, או, יש אומרים, תחנה מרכזית לחניית מוניות. אדרבא, כך זה מצטרף היטב לכל הבינתיים של יפי עמודי החשמל, הטלפון, הכלונסאות, הפיגומים הישנים, וכל אותם זיזים יבשים, פה ושם, אחוזי חלזונות שממון, ובריתמוס אחד.

לא. נמאס. לא אמשיך. אבל החצרות הללו. אלי אלי. כואבות האשפה. תמיד. גם כששקד פלוני על חצרו וגרפה על סביביה במגרפה ביום ששי האחרון בין השמשות. השממון זריז ממנו. צחנת הגמור־ומת כוסה על הכל.

אם זה מקבצנות?

לאו־דוקא. מהיינו־הך. מזה שאטום לגמרי בגְמירות שלו. מזה שוה כל עד־כאן שלו וסוף פסוק כי לקבצנוּת, אתה יודע, יש סיכוי: יום אחד אפשר תקום לה רוָחה וניצלה. לא מקכצנות בממון, איפוא; מקכצנות בחיות, מקבצנות קטומת כנפים, כזחל לא יעשה כנף, מקבצנות בנשימה, בנשיפה, מקבצנות בדמיון, ברצון, אני יודע ממה, מקבצנות באהבה אולי – הוי, אלי, עד אנה תוכל להרחיק בכאלה? מה תפגוש בדרך? שממון תקוע. סתם בן סתם אבי סתם יושב על המשפתים, קורא ידיעות, הרדיו באָזניו, רכילוּת שכניו, כל ימות החול, וכל ימיו חול, חולין אין קץ, ערימות־ערימות, לגובה לרוחב ולעומק, ועד מלא. אולי פעם היה לו בלבו, ותם והוֹביש כבאר סתומה ואיננו. הבט – הבט־נא, כלום מלבי אני בודה? חצר אחר חצר. הכל משתמט ממבטך המבקש. חומק מזדחל אל סתרת כל מיני בינתים ערמומיים: מיני ארגזים ולולים וכלובים ופחים ובלוקים. ושני נסרים, וחוט־ברזל, וצפוף ונוגע, להינצל מעמידה בת־חורין, להיבלע ולהיעלם מהבטה זקופה, באלף אלפי הפשרות עם האפשר הראשון המזומן. הקרוב, שאצל סף הבית וכבר מתקבל שגם כך אפשר. וגם אמרנו כך כבר וחזרנו, כמדומה, למדי. מי אמר שהעולם עגול. הוא שטוח, חביבי, שטוח שטוח.

ואתה יודע, אגב, נורא מדבר שהתחיל פעם לטוב ונעזב באמצע, משפלות ידים ומיובש לב, כבול עץ מוּתקע בנחל שזרמו חרב לו? לחזור אין עוד, להמשיך אין עוד, ונשאר זה שהוא עד כאן: לא תם ולא שלם, לא בור ולא פרא, לא בא ולא יוצא. רק חדוּל, כבוי. ככה. כנר כבוי. כבוי. כבה. כּבה כנר כבוי.

והתחלות שאין להן צמיחה, חביבי שלי, טוב מהן שלא התחיל. שלא נולד. גלָמים אלה של סוף־פתאום. של התפוררות הנדחית בטלאים. בהעמדת פנים כמין אַרכּת־זמן מדומה, שאינה מבטלת שום גזר־דין. אילן אתה אומר? צחוק. כלום זה אילן ? ניסרוהו, גדמוהו, קצו בו למעלו ולמטו, דחפוהו הדפוהו, עד ירכתים, שלא יפריע לאיש, לא לכביש, לא לחוטי החשמל, ולא לקומה ב', ולא לחבלי הכביסה, מה נשאר? מפלצת פרושה זרועות גדמות זועקת דממות. נשאר כמו תמיד, העיקום המתחבט, התחבולות להערים. כל אותן אמצאות פעוטות לתפוש, בלי לטרוח הרבה, בלי לבחול גם בהונאה קטנה מזדמנת, ובלעקוף את הקול הלוחש לעתים אדם־אדם, ובלהינצל מבינתים אל בינתים. ובלהשיג. מה להשיג? רוָחה כדמות דבשת. הפוגה כמוּם קטן. לא נורא. זוהמה קטנה. שלא מתים ממנה. ונשאר לך הרבה לעת־עתה, ולא הרבה ולא־מעט כל־מיני־דברים. ושתי פשרות ושלוש. ונחלק את שעתנו, וקצת מזה וקצת לזה, וככה ככה. ומה מציגים הערב, ויפה יפה, ולא המתים יהללו יה, והכל נכון, וגם צידוק הדין. וסיבות ונסיבות הלא יש תמיד, וגם הרבה לא־פשוט יש, ואפילו די־מסובך, וגם שהכל יותר מדי. ומה סוף סוף? – גמדוּת שמתה בלידתה. לא. לא מתה. שממשיכה למות. תמיד. כעת, ומחר, ולעולם. מוסיפה ומתה אין קץ. אילו מתה! אי מוֹת המתה.

הו, לא, לא. מה להם ולזה שבעיניך לא הם יפים, ולא כל מה שהם־הם. הרשות בידך, אם נא לא מוצא חן בעיניך, הרשות בידך – וכולי. לא כלום בעיניהם כיעוּרם בעיניך. ולא כלום בעיניהם היות מישהו בלתי־יכול עוד ביניהם, וכולי, בלתי־יוצא עוד מפתחו אלא בלילה בלילה, בחשוך, במסותר, תחת גלימה, בצל השחור, רק אז מעז הלז ויוצא, כשכלו כל הקיצין, כשמוכרח ויהי מה – מה להם ולזה. יערב לו. לא מהם ולא מידיהם הוא, ולא מהם ולא מידיהם יידרש עלבונו של רְצֵה, לא כבודו של חשוֹק, ולא כזבו של אהוֹב. מה עוד ? דבר חדש! וכולי וכולי.

במה היינו עומדים? אילן זה. זה? יורד בן נכבדים. קל מדי וקלוש מהיותו שרשים ומרבה על גחונו מהיותו צמרת. ובכך מהו? לא הר ולא ענן. מה כן ? צפרדע. זה כן. אפילו לא. שחוּי מעל הגג המאובק, באותה דמימות כנועה. מעליו תלאובות שמי־תכלת שהם, נלאי ריק, אבק וחוֹם, ומתחתיו – די. כלום. לא: מה־בכך. זה עוד. מלוא האופק מה־בכך. אילו היה אופק. והלא אין. רק אובך קל, לא חשוב וכבד מנטל עופרת, ממעך נשמת כל חי, סוגר כגולל על, ועלי ועליך ועל מה לא. עד שאילו גם נותר צוהר צלול פתוח אל שמי השמים – היה מתכסה קורים שוממים, עתונים ישנים, ידיעות נושנות, ואבק מה־בכך. סתום.

תמיד אילן מפריע. אינך יודע? תמיד רק בינתים הוא כאן. עד שיעשו משהו מועיל יותר. נטלו מן הטבע את רשותו על אילנות. אלמלא שדלוּ הידים והלב משאת, קרסו כּשלו מייד, נשתטחו על אפיהם, קלקל ומעוך מעוד וקלקל. גם הפרדסים הגדולים, העמוקים, הובשו ונמכרו לסרסורי האמות המרובעות. הה ארץ מושב רוכלי המועט שבמועט. גן־עדנם של הסריסים. נוֹים של מפצחי הבטנים. כלום פלא באיזו קלות תפַנה שקמה כבדה בשנים מקומה, או יפנה מקומו אקליפטוס נאדרי הוד, לפני לול ביטון מאפיר של שיכון, מעשה ידי אדריכל סריס, מוכה טחורים נכזב, ואכול כיב הקיבה – אשר בעודו טרי כבר מתקלף ומגלע טמטום ועתוני ערב, מוזנחוּת וכביסה על אדני הגזוזטרה, עם נצנוצי טירוף להעשיר. ועל הקורקר המשותנן, בין הא לדא, פגרי חרדונים עבשים וכרזות־הפיס. לנוּס חביבי, לנוס מזה, או ביתה, להיסגר פנימה, ובינך ובין הכל תריסים, חומות ואילנות עבותים, ולא לשרבב גם עוקצו של חוטם החוצה.

לשנות? את זה? מי? חדל. מה תשנה. דחפור. אלף כוח סוס. ודָחוף ועָקור הכל. החלק והחזר לקדמותו שמלפני. ולבוא ולהתחיל מהתחלה בהתחלה צומחת. אילו היה אפשר. אבל אי־אפשר. ולא עוד אלא שלא חסר לאיש. ניחא לנו בככה־ככה שלנו. וביום ששי וביום ששי נרוץ עם ארבעה הביתה, עם ארבעה עתונים ונקרא כל השבת ונהפוך ונמצוץ איך כל העולם וכל האחרים גם הם רעים ונפסדים, גם הם. והזה, במחילה, שאיננו מוצאים חן בעיניו – הוא יכול לצאת, בבקשה. מה נשאר? אבק. וככה־ככה. ללא רחמים או תקוָה. מתחת שמש בוערת אין רחם. בתוך עזובת מי שחי חי, מי שמת מת. בקוצים המאפירים על המגרשים, בדְהי המעוזב על־פני כל, כאנחה שאין עוד אחריה, בשיירים הפורחים צבעונין של פיתי אשפה, בזמרת כבסים נחבטים באובך, בלא חשוב, בידיעה כי בעוד כלום ואתה כלה תחתיך, משממון, מכלות כל אפשר, מאין צריך לכל אהבתך המבקשת, מנשמת קרבתו המחליאה, הו, אלי אלי, והלא יש עודם זוכרים את המקום הזה צומח, אך תמול שלשום, בעוד הכל כאן קטן ותם – כעת כבר לא קטן וכלל לא תם. אפילו לא קצת תם,

לרפואה. אגב, שמעת מימיך על אחד למשפחת הפרפרניים המצוי לרוב, באביב ובראשית הקיץ יפריח. צמח חיור מצהיב ועליו תלתניים, ושמו מכל השמות שבעולם – צחנן מבאיש. בכפול, דוקא. ואפשר, מסתבר, גם בלי שום סימן תלתניות או פריחת אביב שהיא – להיות צחנן מבאיש, מכל צד שהוא. הרחמן יושיענו.

נניח לזה. מה טעם להזכיר כי זה שאך תמול שלשום עוד המה חיים והווה פתוח ומצמח – הפך מאז ונסגר שיכונים. יזכו יושביהם לרוב נחת, אמן. אבל מלה אחת, כיון שכך, על השיכונים המכוערים ועל צמוקי הנפש שעשו אותם: שיכונים מכוערים יולידו אנשים מכוערים. אנשים מכוערים יולידו נשים מכוערות נשים מכוערות תלדנה ילדים מכוערים וילדים מכוערים יולידו עולם מכוער. ועולם מכוער לא יוליד עוד אלא רק יהיה מלא וסתום וחנוק ותם ונשלם.

"התפרעויות בני נוער"

יושבת־ראש נכבדה, חברי הכנסת. יש נושאים מסעירי ציבור שכל־כך קל להאשים בהם ולדבר אז גדולות, וכל־כך קשה
להציע דבר־מה שצריך לעשות, ולדבר אז קטנות. נושא זה שלפנינו הוא אחד מאלה. קל להיות כאן תוקף ומוכיח בשער, וקשה, עד אכזבה, להיות בעל עצה ותושיה.
נושא הנוער הוא נושא בעל זקן, ומובטחת לו, מסתבר, זיקנה נצחית. ייתכן כי הואיל ו"נוער" תיבה אחת, מדמים כי יש כאן גם שאלה אחת עם פתרון אחד בצדה, וזה אולי מקור קוצר־הרוח והנגישה שנוגשים מצדדים שונים בכל אלה המוחזקים בעיניהם יודעי דבר, או אחראים לדבר: למה כאלה פני הנוער שלנו ולמה אין עושים כלום. ואילו לאמיתו יודעים הכל כי עולם ומלואו בתיבה זו האחת, כל מה שמובא במנין כשדנים על אדם ועל עולם. וצריך שתהיינה אלף ידיים חזקות למי שינסה לעשות כאן משהו ושתוכלנה להיות באלף מקומות בבת־אחת ולנסות להתערב בבית ההורים, בבית־הספר, במקום העבודה, במועדון כשישנו וברחוב כשאיננו, בענין שמוצאים בחיים, בסרטי הקולנוע, ביצרי המתבגרים, במגרשי הספורט, באולמות הבידור, בין משוטטים ועבריינים, בחדרי מעצר של המשטרה ובחדר־וחצי צפוף־נפשות שאין בו גם מקום לבכות בחופשי. אין פינה ואין מקום ואין דבר ואין זמן שאי־אפשר היה לכאורה לעשות שם משהו טוב כדי לתקן, להתערב, לשמוע, לייעץ, לנחם או להטיל מרות. ומה איננו משפיע על צעיר? – החל בבית ההורים ובילדות שהיתה לו, ועבור אל מעמדו בחברה, אל סיכוייו להתקדם, דרגת השכלתו, מנת תרבותו, סמכות בעלי הסמכא עליו, הדוגמות שהוא רואה לפניו במעשים טובים ושאינם כל־כך טובים, באופנת הלבוש, ביחסי המשק, במקומה של הדת, במצעדי הלהיטים, אפילו בהפרחת הלווינים. אבל עוד יותר במה עושים אמא־אבא וכל הדודים בשבת אחר הצהריים, ומתי וכמה הפסידו במשחק הקלפים.
ולפיכך מי שבא לדון בעניני הנוער, חייב קודם כל להציץ בראי ולראות מה צורת עצמו לפני שיפתח דבריו; מה הוא, מה שכניו, מה קדם למה שהוא מתאונן עליו היום, מה עשה הוא ומה היה נכון לעשות, וכמה לתת משלו ומכוחו כדי שאמנם יהיה ויתקיים מה שנראה בעיניו ”רצוי”. אם אין "רצוי” זה אלא, כרגיל, איזה ציור מטושטש של זכר ימיו הטובים שחלפו, הדי זמירות טובות שפעם היו לו, ואי־נחת עצמית ממה שהוא כעת ומן המקום שאליו הגיע – משמשים בו בערבוביה ועושים את התוכחה: למה הנוער הוא כזה, לגניחת סרק שטעמה בגניחתה, וכהקלה שמביאה נגיחה ללב איש יהודי, ומיד מחפשים סביב מישהו שיהיה אשם במקומך, ויקח מעלינו את המכשלה הזו ויפטור אותנו, ויהיה לנו שקט ונחיה בלתי־מופרעים כאשר אנחנו, במה שאנחנו, וכפי שיש לנו.
אם כך או כך, זו שאלה קשה, מאותן שאינן נפתרות לעולם במחי דיון אחד, גם כשהכוונות טובות וגם כשהרוחות נסערות, ובייחוד לא אז. לא רק מפני שקשה למצוא כאן פתרון טוב אחד, אלא מפני שאין כזה בנמצא. מועדון לנוער הוא דבר טוב; מועדון לבדו אינו כלום; עבודה מעניינת – יסוד חשוב, עבודה לבדה אינה עושה מאליה את השעות הפנויות שלאחר העבודה: שיכון נכון – תנאי גדול, שיכון נכון לבדו אינו עושה טעם בחיים. אין לנו איפוא אלא רק לנסות להתקרב אל משהו טוב, שתוך כדי כך ישתנה ויתבע ניווט מחדש, מאתנו והלאה. אין זה פוטר מעשיית כל אחד מאלה, אבל התוחלת שמייחלים כי למחרת עשייתם השלמה והנכונה כבר הכל פתור ושלום עלינו – היא תוחלת מוגזמת מאד.
רבים רשמו חװת־דעתם בשולי בחינת מצבו של הנוער. הרבה דברים חכמים כבר נאמרו בעולם בכלל ואצלנו כפרט, ולא נשאר כמעט דבר חכמה שלא נאמר ישר והפוך, מלא וחסר. כבר דיברו על השתנות העולם היציב שמתמול־שלשום, ועל התערערות כמה מוסכמות יקרות, שנחשבו זמן רב כערכים החלטיים וקדושים, וכאמת־מידה רוממה להתנהגות ולכיסופים.
דיברו הרבה על מצב המשפחה בימינו, התא היסודי בחברה, ששוב אינה מה שמקובל היה לחשוב שהיא היא: איה שולחן בית אבא, איה הנימוסים הנאים והמידות הטובות, איה כבוד אם ואב, ואיה סמכותם – כשם שהצביעו על הורים, מתרבים והולכים, העוזבים ביתם בבוקר בבוקר. שניהם כאחד כל בוקר לעבודה, לעשות להם רמת חיים לא פחות מאצל השכנים, ועל הורים עייפים השבים מקץ יום העבודה ואינם מבקשים כעת אלא לא רעש, לא בעיות, ולא עוד טרחה.
דיברו כמובן על בית־הספר, על מה לומדים בו ועל מה אין לומדים בו; על מה מחנכים בו ועל מה אין מחנכים בו, והדברים ארוכים וידועים. דיברו לא מעט על הרחוב שאליו נמלט הצעיר מן הבית הצר שבשיכון הצר ומן המושגים הצרים על מה שעליו לעשות בכוחו הצעיר – איזה מין רחוב הוא זה, מה יש בו הרבה ומה אין בו כלל; דיברו על השפעת כלל המציאות, כלל החיים, כלל מראה התקופה וזיו פני החברה. לא מה היא אומרת בפניה המתחסדות, בשבתות ובימים טובים, אלא אל מה באמת היא מתכוונת ברצינות ובהשקעת כל הכוחות ומיטב הימים – מופת לילדים ושיעור לדוגמה שאין לו מתחרה: מה באמת רוצים האנשים ועל מה הם מתים ברוצם להשיג? דיברו על מראה פני כלל העולם שבו האנשים חיים היום בגבולותיו הרחבים ביותר, במה שידוע עליו וממנו, מפי העתון, מפי הסינמה, מפי השכנים, מפי האופנות, האופנועים, הדיסקוטקים, ומה הנפוץ בו ביותר ומה אמת־המידה להיות נפוץ ביותר, ומהו ומיהו המודל שמחקים אותו בסיטונות וביחידות, ובעקבות מי יוצאים אחרי רבים להטות, ואולי גם זה: מה מראה פני מנהיגי הדור, איך הם, מי הם, ובמי הם, וכל עסקי העסקנים והמותר והאסור שלהם, וכבוד פרנסי העדה ואיזה כבוד עדיף מכבוד, ומה המגע בין אדם לאדם, בין בני־אדם לבני־אום, בין בני עדה זו לבני עדה זו ובין בני אמונה זו לבני אמונה זו, וביניהם לבין בני בלי כל אמונה. ועל מה רגשו לבסוף בני הנעורים שיצאו פה ושם להפוך מהפכות של הוללות ורעש ברחובות, למה הם רצים שם בפראות במכוניות גנובות, למה הם דורסים את השלווה, למה צװחים ומתגעשים, ששים אל סכנות עשויות בידיהם, מתגרים בשומרי החוק, מפירים בבריונות כללי אזרחות טובה ומבהילים את כולנו. – האם זו מרירות? – מרירות על מה? האם זו מחאה? – מחאה כנגד מה? האם זו סתם בריונות? – מה פירוש סתם בריונות ואיך נולדה סתם בריונית? האם אין זו אלא ריקנות? – ריקנות ממה ובשל מה? האם אין זו אלא דלות מתמרדת? – דלות ממה וכנגד מה? או אולי אין בכל זה אלא מציאת סיפוק הרסני החוגג חוויית הסיכון וההרס כשאין לאל ידו לחוג את חוויית הבניה? נהנה מכוחו לפרק, עד שיידע ליהנות מכוחו להקים? האם יש כאן מרי על השטוח והשומם המחכה לו למתבגר מיד למחרת שימו עול אחריות על צוואריו? האם זה ביטוי של מעמד מקופח או של פרטים נחשלים שלא הסתגלו יפה למציאות? ואולי לא כך אלא עולה מכאן יללה אל סמכות שניטלה מעולמם, סמכות אבהית שמכבדים אותה, שיש מורא כבוד בפניה, שיש הדרת כבוד לפניה, זו שעשויה לתת לאדם הצעיר יתר ודאות ויתר ענווה בעולם מבולבל ודוהר זה שמסביבו?
האם בני עניים מתמרמרים כאן על קיפוח בנכסים ובהזדמנות, או מתהוללים בני עשירים שיש להם יותר מדי מן המוכן ורק לא קצת טעם חיים? או אלה הם נכווי תקופת הטכנולוגיה חסרת השם הפרטי? ומה טעם החבורות המתגודדות הללו, הלבושים לאחר יום העבודה, כולם כאחד מדים שווים ושחורים, מסורקים בדומה ומנועלים בדומה, כדי להיות זהים בלי יוצא דופן, בנים במדים שלהם, בנות בשלהן ובהפגנת אופנועים ומכונות מתמודדים עם משהו שאין להם עצמם מושג מלא עליו, אלא רק הרגשה עוקצת וחריפה שכך יפה להם, שכך הם יפים יותר, אפילו אם ירגז מי שירגז, ואדרבא. ומה צריך איפוא לעשות? האם צריך להכות אותם באגרופים או ללטף אותם ניחומים?
אם כך או כך, אין כאן דבר אחד ולא שאלה אחת מוגדרת בסייג אחד שאפשר לבודדה, ולעסוק בה לבדה, כשם שלא ניתן לכבות פינה אחת באמצע שדה בוער. אלא זה מצב שלם המכיל את הבמה ואת הנפשות הפועלות כאחת. מצב הנוער הוא לפיכך מצב החברה כולה. הוא בבואת המדינה ותרבותה, הוא השתקפות העולם, ועם זאת הוא גם מצב פינה אחת ומוגדרת ברחוב מגורים מסויים. ואל רחוב המגורים הזה חוזר צעיר אחד מעבודתו או מלימודיו, או מן הצבא, ובא
אל החדר וחצי הצר והממולא עד שאינו עשוי להכיל כלום מחוץ לאכילה, שתיה, לינה. ומיד הוא פורץ ונמלט לרחוב.
ואיך הוא הרחוב? זאת כולנו יודעים. איש לא שיער כי יהיה הרחוב בעל ייעוד כזה לקלוט את נפלטי השיכון הצר,  ולא הכינו רחוב נכון, רחוב כפי שהללו מחפשים למצוא להם.
אבל למה באמת לא להכין ולתת להם רחובות נכונים? פתוחים, נרחבים, עם רחבות נרחבות, עם ככרות פתוחות וחופשיות, עם מרחבים מוכנים נכון לקלוט ולספק צורך נכון, שהרי בתנאים המצויים אצלנו הרחוב הוא צורך חי ואמיתי. למה לא לתת להם רחוב נכון? רחוב שמגרשיו פנויים, פארקים, גנים, דרכים לא סלולות ומקומות מפגש וחופש תנועה, באוויר, במוצל, מחוץ למחנק הדירה הקמוצה הכפוי עליהם.
אולי מוזר יהיה לשמוע כי אין רק שלילה בכל מה שאנחנו מנסים לגנות היום. אין שלילה בצעירות, במרץ, בכוח, בבריאות, בחיפוש־פורקן. יש שלילה כשמקום דחוק בולם מוצא חופשי לביטוי טבעי; יש שלילה בכך שהדוגמות למציאות הפורקן נעשות אלימות ופרועות, ועברייניות. אבל היתקלות בגדרות במקום שאין צורך בגדר, אינה אלא גירוי לנגח.
העיר איננה מתוכננת נכון, השכונה עוד פחות ופרברים אחדים עוד פחות מן הפחות. שינוי שיטת השיכונים, דילול השכונה, תכנון ככרות גדולות ופתוחות, שדות חופשיים בתוך כל הדונמים היקרים ההם, שרבים מן המספסרים בהם בלהטנות, גונחים, על הנוער שבימינו. האפיק הגרוע עושה את הזרם להרסני.
אבל רוב המשתתפים בדיון הזה מנסים לחפש קודם כל מי מן המוסדות הקיימים צריך ויכול לעשות כאן משהו. מסתבר כי כל משרדי הממשלה מעורבים בעניני הנוער ואין אף רשות אחת מיוחדת להם ולפיכך טבעי הדבר שנעצרים אצל שער בית־הספר. וכאן כדאי לומר דברים אחרים שאולי לא יהיו מקובלים. בסמינר שנערך בחודש שעבר באוניברסיטה בירושלים על ”תפקידי החינוך במניעת עבריינות הנוער” – סיכם הפרופסור פרנקנשטיין, והוא אחד מבני הסמכא המובהקים בענין זה, את שבוע הדיונים באומרו: ”שומה עלינו שלא להגזים בציפיותינו לכוחו המונע של החינוך”. דברים לא־צפויים מפי מחנך זהיר ואחראי, בענין שרבים דווקא נוהגים לדבר בו בהכללות מוגזמות ובייחול כל־יכול. הוא מזכיר בדבריו תכונות מלידה, תנאי סביבה, נטיות אישיות, מונה היעלמותם של מעצורים פנימיים, התפוררות המסגרות המחנכות הטבעיות, פיתויים של גורמים חיצוניים, ועוד כהנה כוחות הרסניים שאין לבית־הספר שליטה בהם וידיו קצרות מעמוד בפניהם. אפילו כשהוא בית־ספר טוב, מוריו נאמנים ומסורים לעבודתם, עושים עבודתם מתוך השראה ואמונה חינוכית – כל שכן כשאינו כזה, ואיך הוא באמת, הרי אנו יודעים. את בית־הספר המצוי ואת כוחו לעזור בענין שלפנינו וטיב פעולתו הוא מגדיר כמעשה של ”טעות טראגית” ובמלים אלה:
"כתוצאה מהשמרנות הנוקשה של מתכנני תכניות הלימוד והמבצעים אותן, הולך ורב מספר התלמידים שאינם מסוגלים להפיק תועלת מבית־הספר; שאינם מגיעים דרך הלימוד לחוויית ההישג וההתקדמות; שאינם מגלים בלמידתם הזדמנות לבטא את עצמיותם; תלמידים אלה מתייחסים אל הלמידה כאל דבר־מה המוטל עליהם מבחוץ ועל כורחם ושממנו יש להימלט מוקדם ככל האפשר: התחברות עם ילדים או צעירים הדומים להם מחוץ לכותלי בית־הםפר לשם רדיפה אחרי תחליפי סיפוק, התכוונות בלעדית של תודעתם לערכים חיצוניים; מעשי נקם מודעים או בלתי־מודעים המכוונים כנגד החברה המאכזבת בכללותה; – בקיצור, עבריינות כאמצעי להתגבר על הדגשת הריקנות המלווה את אותם צעירים העוזבים את מסגרות הלימוד המאכזבות, עבריינות כנסיון למלא את החלל הריק – זו היא התוצאה הבלתי־נמנעת כמעט מכשלונו של בית־הספר".
עד כאן דבריו התמציתיים של הפרופ' פרנקנשטיין, דברים קשים ומדוייקים. את עיקר החבלה בנפש הצעיר שלפנינו רואה איפוא אותו מלומד ב”חלל הריק הנוצר מתמת העדר חוויית הקביעות ביחסי הילד אל הוריו ומחמת העדר ההכוונה האבהית וההגנה האימהית".
עזבנו על כן את חצר בית־הספר וחזרנו שוב אל דלת הבית הפרטי, בית ההורים, ופנימה אל המשפחה. שם זה מתחיל. שם זה נקבע ושם אבדן עצות גמור. מה עליהם לעשות? וכי יש למישהו פתרון יפה למשפחה? בית־הספר, המועדון, מגרשי הספורט, אולמות התרבות ומועדוני המפלגות – גבורה זו מחוץ לכוחם. אבל הם עצמם, בית־הספר, המועדון, הספורט, המפלגות – מעוצבים דווקא על־פי אותה התחלה, שאין בכוחם לשנותה, מה עושים איפוא כדי שהעולם הקטן, אמא־אבא־ילד, יהיה מתחיל נכון ומעניק ”חוויית קביעות” לנפש המפוחדת, חונן ונותן הרגשת בטחון וכוח להתגבר על החלל הריק שיימצאו בו כשייצאו אל העולם הגדול, שאין בו בטחון ולא קביעות ורק חלל ריק סביב.
מה יש בכוחנו לעשות כאן? אין שאלה אחרת, זאת השאלה. כי כאן המקום, וזאת השעה לעשות. כל השאר – טיפול מאוחר במחלות כרוניות. ואילו כאן שעת החינוך הגדולה, בטרם קרה דבר. וזה מקור ההכנה הטובה ביותר או המשחיתה ביותר, לכל ההמשך הבא אחריו, לרבות דיון זה שאנו עומדים פה, בלי לדעת היטב מה לעשות.
יוצא שאין מנוס, אלא לעסוק בבתים הפרטיים. משהו מרתיע אותנו מכך, בגלל הפרטיות ובגלל אימה מפני תכנון־יתר שיחדור כל־כך פנימה. אבל בעיקר מרתיע – מי יוכל לעשות כל זה ולהרים משא אין־סוף זה. ואף־על־פי־כן, פשוט אין מוצא אחר. הדרך המרומזת כאן איננה אלא אותו טיפול כפול בילד הרך ביותר ובהוריו הצעירים, בו ובהם כאחד.
המשפחה המתחילה, והחיים המתחילים, הם הנושא שלפנינו.
השילוב הזה, הורים וילד – הוא הדבר. נושא זה עדיין לא למדנו למדי, לא די עסקנו בו, למרות כל מיני התחלות, וכמעט ואין לנו בו כלום. גן־הילדים עצמו צריך כעת לבוא אל מוקד הזרקור החינוכי. גן־הילדים, והגן שקודם לגן, והגיל שקודם לגן, כלומר: הוריו של הילד הרך. פירושו: שנוסף לגננות ולמורים בגיל גן־הילדים נצטרך לסוג מדריכים חדש, שעוד לא היה לנו כמותם: מדריכים לתקופה שלפני הגן ולהדרכת ההורים המטופלים בפעוטות.
מסתבר כי לא העוני הישיר הוא הגורם העיקרי לעזובה, למופרעות ולהתפרעות, אלא העוני בבטחון, בהרגשה החיים המופחדת, הרפיפות והרגשת מקומו המלא תחת השמש וייחודו האישי של אדם; דלות, גם כשהוריו עשירים, כל שכן כשהם עניים. לבוא איפוא עד בין ההורים, ולהתעסק אתם בחינוך, ולהראות להם איך ומה. שם בביתם שלהם, אתם, בכוחם. להקים מדריכים למשפחות צעירות שיורו פרק בתרבות טיפוח הילד, וכשם ש"טיפת חלב” חוללה בשעתו נפלאות בחינוך לבריאות הגוף – אפשר לקוות לתוצאות מעודדות בחינוך לטיפוח הנפש הרכה של הילד. רעיון זה אינו עוד בחזקת טעון עיון, אלא בבחינת אומר ועושה.
ועד שמביאים לפנינו בחורים מבוגרים וגברתניים המפילים אימתם, אני מציע לחזור אל התינוקות. ובמקום להתחיל באותן חבורות מתהוללות שצריך להניע שמים וארץ ומוסדות כל החברה כדי להצליח ביניהן במשהו – אני מציע להעתיק את נקודת הכובד אל ההתחלה המבטיחה, אל ימי הילדות הרכים. כל הפתרונות לאנשים צעירים – קשים הם ושל ארעי. ואילו של הרכים – יהיו של קבע.
שאלותיו של בחור מגודל – רציניות הן, וחמורות מאד. אבל הן בשר מבשר החברה כולה, וככל מה שהחברה כולה טורחת, מנסה ומצליחה או נכשלת. ואילו הילד הרך, שקודם גיל הגן, הוא והוריו הצעירים הם נושא אחד. הם הם שאלת החינוך היסודית. הם ההתחלה, הם המוצא, הם ראש הדרך, ורק צריך להזכיר להורים איך עושים חינוך.
כלום כדאי להזכיר גם איך יותר מדי מצוקות רבות ושונות בחיינו אנו באים לפתור היום על־ידי בנין בתים? בונים מועדונים, מקימים מיתקנים, באים באמצעי בידור, וסבורים שבכך פטרנו נפשנו מאחריות. מועדון ומיתקנים ושעשועים הם דברים טובים. אבל קודם להם הטיפול הישיר במקור הכל: בילד ובהוריו; בבני־אדם אלה, ולא במבנים. בהם עצמם, ובידי עצמם. שפירושו: להתחיל היום להכשיר לשם כך אנשים שיחשבו על זה, שיתכוננו לזה, שילמדו אמנות לא־ידועה זו, שאם מצליחים בה – זוהי הצלחה בסיסית בכל. ואם חלילה נכשלים בה… אבל אין כל סיבה שלא להצליח, במידה זו או אחרת, אם רק נתחיל נכון, אם לא נוחה התחלה זו, אם נפתח מהר ונלמד איך עושים זאת, ונתחיל לעשות, ונמשיך ונלמד אגב עשייה.
אני מציע איפוא לראות מעשים אלה כנכונים ביותר בשאלה שלפנינו: לטפל בילדים הקטנים ביותר בעודם רכים ביותר. לעסוק בהוריהם הצעירים בעודם הורים צעירים, ולהפעיל בכל אזור, שכונה או ישוב, שיטה קהילתית מקפת, הרואה לפניה כלל מציאות ולא רק פרטים, ולנסות להניע כוחות האזרחים הגרים שם, תושבי אותו אזור עצמם, בטוב הגנוז בהם, שהרי בכל מקום ומקום גנוז טוב המחכה לגילוי. ובעידוד הנהגתם שלהם לבנות קהילה חיה שתדע לבטא רצונה ותפעל בדרכה שלה ובאחריותה המתעוררת לרווחתה שלה ולסדריה הטובים. 

אבל לא למותר יהיה אולי להזכיר כאן בסוף, כי אין הכרח תמיד לראות בכל מעשי הוללות חטא ושומו־שמיים וסכנה לדור, למדינה וליהדות רחמנא לצלן. כי אין צעיר בכל מקום ומקום, ואפילו בכפר שאנן וטובע בירק ובשקט, אין צעיר שאין בו יצר לעולל מעללים שאינם תמיד תכלית יישוב־הדעת ושמירת הסדר הציבורי הטוב. ואין זה סימן חלילה לירידה ולמדרון, אלא לרוחות מתפרצים המחפשים להם מוצא, כמין ביטוי, מעוות לפעמים, שצריך להקשיב למהותו, ביטוי לנעוריהם, ולשובבותם, אבל גם למריים. ובלי להתערב יתר על המידה, בלי לרצות לתכנן הכל עד תכלית כל תכנון, ולא לפקח על הכל, ולא ליישר את כל יוצאי־הדופן ולהדפם פנימה אל בין הדפנות – אם ניתן לפני אנשים צעירים אלה הזדמנות יפה לביטוי חיים; אם יהיו לפניהם יעדי חיים המגרים לחינוך; אם יהיו הם שותפים בנטילת האחריות – חזקה עליהם שמעז ייצא מתוק.

יזהר סמילנסקי (רפ"י), דיון בכנסת  29.12.1965

בגנות השיכון

אדוני היושב־ראש, חברי הכנסת. מעשה השיכון והדיור הציבורי בארץ שלושה פרקים לו: קודם, בשעת ולאחר. בכל אחד מאלה, הכל מודים בהתקדמות יפה, לעתים מהפכנית ולטובה, אף כי שום התקדמות לא תוכל לבוא ולכפר על כל החטאים והמשוגות שכבר נעשו בכל אחד מפרקים אלה אך זה תמול שלשום. שכן עדיין גרים בהם.

דומני כי אני פטור מלפרט כאן את הסיבות שדחפו בשעתן לעשות כפי שעשו ולהשיג מה שהשיגו. כולנו זוכרים יפה למה נעשו השיכונים בבהילות; מה הוא שלחץ ועד כמה לחץ זה לפתור בחפזה, ומה הוא שעיכב אז מהרבות בשאלות ספקניות ובהקדמת הרהורים גדולים למעשה הנחרץ, ואיך חסרון פנאי וחסרון כיס הפכו אותן שאלות להרהורי סרק נבובים, בטלים בפני גזירת המציאות: בחינת מעשה הצלה. וגם אין אנו עוסקים היום במה שכבר נעווה, אלא במה שעתידים לתקן מכאן ולהבא, לאחר שלמדו לקח טוב מן העבר, שעוד לא עבר כולו. אף על פי כן אין כל זה מקל מעל ממשות התוצאה שנקבעה ברוב כוח והוטחה על מפת הארץ ונופה, ולא עושה תוצאה זו פחות חמורה ולא מסלק אותה מסדר היום. שיכוני קבע לא מעטים, גדולים וקטנים, בכל רחבי הארץ, שהוקמו בשעתם, נראים היום – ואל אחטא בשפתי – כמין מפלצות של דלות בכל מובן שהוא, לרואה אותן מרחוק, לעובר בתוכן מקרוב, ויותר מכל לגר בהן פנימה, גם כשאינו יודע לומר, ושאי־אפשר להשלים עם הווייתו הזאת. לא במובן החברתי, לא במובן התרבותי ולא במובן הפשוט מכל: כמשכנות לגור בהם, לאורך ימים ולמורשה. נבראו אצלנו שיכונים – ואני אומר: שיכונים ולא מעברות, כי למעברות יש תקווה – שיכונים אשר בבואך אליהם אתה נוכח כי הרעיון המבוטא בהם אינו אחר אלא: אכזבה ושממון. קוביות בטון של בינתיים. בינתיים נצחי ומלך מלכי המלכים על כל הליכות אדם וחייו. בינתיים כחותם היכר וכתעודת זהות דבק בכל: במראה, בלבוש, בשפה, במנהג; בקשרים, באיכפת ובלא־איכפת ובשמחת החיים. בינתיים של מה לנו כאן, מי לנו כאן. הכל זמני, ארעי, עוד מעט אשוב, או עוד מעט אצא. מציאות שככל שניכרים בה יותר הצבעים החדישים והמרהיבים, סימני ההנדסה, התכנון, הסרגל הישר וקווי האנך של מחשבת יוצריה – הרי היא נעשית חסרת חנינה יותר, עירומה בעליבותה וריקותה מפהקת מכל זווית. ובתוך אווירת האדישות – לא שלנו, לא אנחנו, ואיננו אשמים בכלום – השפוכה שם על הכל, מתבלטת אז ביתר שאת הבהילות האחת, שהדריכה בשעתה את מנוחת יוצרי אותו שיכון, והיא: לא לעבור על התקציב. והצלחה אחת זו, המבוטאת שם בחומר ובלבנים, היא הצלחה עד כדי שצריך היום למצוא עצה כיצד להעבירה מהעולם ולפטור עצמנו מכיעור שאין לו תקווה, שהושלך פעם, בצוק העתים, על מדרון גבוה אחד או אל אמצע מישור אחד, כמין: הרי לכם, כאן תעשו חיים!

ככל שהארץ נעשית נושבת יותר: מלאה יותר, הרי שאלת המשך הבניה; איתורה, אופיה, תכנונה, יחסה אל סביבתה ופתרונותיה החברתיים והאישיים – שאלה זו נעשית דוחקת יותר ומכבידה יותר. מעתה כל שגיאה שתיעשה קודם שיונחו היסודות, תהיה מעוות חסר כפרה. שכונה כעורה, זרה לסביבתה, עויינת ליושביה, רומסת כל מאמץ של כל חינוך שהוא, ושום בית־ספר טוב שהוא לא יוכל לעשות בתחומיו כל כך כדי ליישר מה שהשכונה בהווייתה היום־יומית רומסת תחתיה; מה גם שכלל איננו כה גיבור ונצחני, בית־הספר שבאותה שכונה.

ולפיכך כה חיונית ההקפדה למסור את ביקוש הפתרונות לשאלות יסוד אלה בידי הטובים ביותר שאפשר למצוא בינינו, ושאינם רק אנשי בנין בלבד. והציבור יכיר טובה אם יציגו לפניו את האחראים לתכנון השיכונים, אותם מניחי יסוד למראה הארץ ולרווחת האדם בה. והייתי מציע לפרסם בראש כל שיכון ושכונה את שם האדריכל אשר יצרה. למען ייזכר וייפקד לדורות. מברכיו יברכוהו, ולאחרים תהיה כתובת.

ואינני בא היום לחזור אל מעשים שהיו כשהקימו שיכונים על אדמה עידית טובענית כשמנגדה גבעות חול או זיבורית של כורכר. את אדמת הפלחה השמנה כיסו בטון עבה ואת החולות יזבלו וידשנו היטב כדי שיפרחו. ואילו צד הזכות היחיד ליצירות בנאות עלובות אלה – הוא התפוררותן המהירה, מחמת בניה דלה ורשלנית – לו יתפוררו! – וגם היינו־הך להתחקות על עקבות אותם אדריכלים רזי דמיון ושונאי אדם שזו יצירתם. חשוב מזה לשאול על העתידמכאן ולהבא.

עתה, כשמלאה סאת האפשרות לשגיאות נוספות ואין עוד מקום פנוי בארץ לנסיונות נפל, ובהבטה כזו לעתיד שני נושאים לפנינו: החדש שעוד לא נבנה, ואותו חלק מן הישן שחבל שנבנה ככה, ושאסור שיהיה סוף פסוק.

אזרחים פרטיים, שכספם וטעמם להם, גם הם נכשלים לעתים ומשיגים במחיר רב קלקלה גדולה למגוריהם; אך שיכון ציבורי גדול אינו נושא ונותן עם נקודה אחת ולא בא להטיל כתם אחד בתמונה גדולה. שיכון הוא התמונה כולה.

הוא שינוי בנוף בבת אחת, במרחב שמאופק עד אופק, ולעתים הוא שינוי סדרי בראשית, הוא קביעת עובדה חומריתכלכלית וחברתית, כשם שהוא קביעת עובדה ניצחת בטעם, בסגנון, בהליכות חיים מכוח מעשה חד־פעמי שהוליד מיד עובדות נוספות בהמון, ושינה פני האזור, קבע אמות־מידה ונעשה, מדעת או שלא מדעת – הוא והתעסוקה – לגורם החינוך העז ביותר: שבית־הספר בצידו אינו אלא פרט אחד ממנו.

שיכון, על כן, אינו שוליים במציאות שלנו, הוא האמצע, הוא מסכת האריג שעליה נרקמים פרטי החיים. אין הוא חישובי תקציב וכמויות חומרי בנין, ולא בסיס מרובע לרצפת מגורי משפחה, הוא מסר להשקפת עולם ולהליכות חיים, ובו בזמן שיכון הוא בחינת בגד אחיד ומחוייב לבישה לאנשים שונים בצעדיהם הראשונים בחברה ובארץ.

ולפיכך אין התנופה הממלכתית העצומה במעשה השיכון יכולה להסתפק בפתרון חלוקת שטח מוגבל פלוני ליחידות כאלה או אחרות, אלא היא שקובעת את פרצוף כל הבניינים, את מערכת היחסים בין מבנים אלה לבין מבנים אחרים, את חלוקת האוויר והאור, הגובה והרוחב, החלל כולו, השקט והרעש וגדלי היסוד שעליהם ילד גדל. היא היא המעמידה את יסוד המגע והקשר בין אדם לאדם במסלולים, בכבישים, במדרכות. היא המציבה ומייסדת את מוסדות הציבור ואת מקומם, את חזותם ואת כושר שימושם. בקצרה, אין זה תא שנבנה שם, כי אם הגוף כולו, ולא לשעה קלה, כי אם לדור ולדורות. אין זה דבר־מה בין דברים אחרים: זה ממש יסוד מוסד.

ולפיכך הרי זו קריאה לא רק לכשרונם הטוב של אדריכלים מובחרים, אנשי בנין ולבנים, אלא לנסיון הסוציולוגים ולראיית המחנכים, ולראייתם למרחוק של אנשי רוח שונים. שכן מתמעטים המקום והיכולת לעשות שגיאות של בהילות, והעדרם של אלה האחרונים עלול להיות גורלי. וגם אין זה ענין של תקציב בלבד, אף כי כמובן הרי זה ענין של תקציב כבד שבלעדיו דבר לא יזוז. אך יותר מאשר ענין של תקציב, זה ענין של אנושיות. בו, בתקציב, אפשר לעשות כיעור ואפשר לעשות אחרת. זה נקבע לדורות וזה נקבע לדורות. למה לא להתאמץ איפוא ולהטות לצד היפה יותר? וצריך, על־כן, שיהיה מישהו ער וקשוב ורגיש, שלא יניח ולא ישלים עם פתרונות של אץ־קוצץ. ופרטים של מה בכך, כביכול, כגון צבע הכתלים או צבע הפתחים אלה מול אלה, או מראה הכניסה וחבלי הכביסה, והכבסים שבלי חבל, מעל חזית הבית, ושל דודי השמש על הגגות, והפתרונות או אי הפתרונות לפחי האשפה – הופכים כשהם נכפלים פי מאות, ובמתכונת דומה, לערכים מכבידים מנשוא, שאילו פרעו האחראים להם תחת נטל עולם, לא היו יכולים לא לנוח ולא לשקוט ולא לקבל עליהם שום דבר שבראיה ראשונה, או בנגישת הממונים עליהם, נראה כפתרון קל. אל הקל הזה מתנפצים ערכים כבדים וחמורי תוצאות. וקודם כל: יחס אדם אל בית חיותו.

ויפה אולי גם שידע הציבור ויכיר את מי שקובע לו את כל אלה. ושיהיו אלה טורחים ובאים ומגינים ברבים על הכרעותיהם ביחס שבין ציבורבתים ובין קו האופק הטבעי, והיחס שבין אוויר פתוח ובין חלל סגור וכבוש, ושיהיה שיתוף פורה בין אלה שמתכננים את החיים כמקום שמכינים למענם, לבין אלה שיהיו חיים באותם מקומות מגורים, כשיוכנו.

כדאי להרחיב רגע בנקודה זו. שתי דרכים הן: לתת הכל בידי מומחים לדבר, הם יחליטו ואנחנו נחיה בפרי הכרעתם; או לבקש מן המומחים שיעשו לנו כיד חכמתם כפי שאנו רוצים לחיות. בדרך האחת אנו נותנים הכל בידי אלה, שגזירה שהם באמת חכמים מאתנו, מנוסים מאתנו ויודעים יותר מכל מה יפה לנו. ולפיכך אנחנו בעיניהם איננו כי אם קליינטים, צרכנים דוממים, שחושבים תחתיהם, מחליטים במקומם ופותרים למענם, בלי להיזקק לחיווי דעתם. משל היה המשתכן כמין חפץ חי לשבצו פנימה, חסר ערך להישאל ולהשיב. חובה עלינו ככל האפשר וככל שניתן לשתף את המשתכנים בכוח, גם כשהם מגמגמים, בדיון על רעיונות היסוד וההכרעה על הפתרונות שמציעים לשיכון שהם יגורו בו. חובה לא לקבוע להם מחוץ לכוחם לבחור יותר מדי. חוששני, שאנו נוטים בחברה המודרנית לתכנן כדרך שעושה רופא החיות: מרפא בלי לשאול, חותך בלי להסביר, וגוזר בלי להתנצל, כמובן לטובת החיה המסכנה. דרך זו לא רק עזות פנים בה, אלא שתוצאותיה, הישירות והעקיפות, מרחיקות לכת יותר מן המשוער והרסניות.

כל זה נוגע למה שעוד יבוא, ושקיצורו הוא כי יפה שיקום גוף ציבורי בעל ערך, שיראה את התמונה בשלימותה, שלא יפסח על האדם שבה, ושיהיה עשוי לפתור מתוך עושר דעת, אף על פי שיעלה, ככל הצפוי, על כושר היכולת שתעמוד לרשותנו, לעשות הכל, אבל שימנע רעות חולות.

אבל מכולם נוראים הם השיכונים ה"זקנים" כני עשר השנים. די להתהלך בכמה רחובות מאותם שיכונים, או שכונות ש"בגרו” מהר מאד וכמשו בעודם באיבם, ולהיווכח איך שכונות חדישות חזרו ונעשו ואדי־סליב ומוצררה, בעוד צבען טרי עליהן (ואדרבא, הדיסוננס רק צוחק למשובתנו), מראה עלוב של התמוטטות, של מוזנחות ושל אזלת יד, ומה שגרוע מכל: של התרגלות למצב מעורער ודל זה, כאילו כך הוא ואין להשיב. לא יצאו שנה או שנתיים וכל המבנה החדש, שכה שקדו עליו בוניו, נראה כמין חורבה, שהכבסים על החזית המטופחת ועל מיטב חלונותיה ומרפסותיה מפרסמים הרבה דלות בכל מיני צבעונין. כלום אין פתרון אחר לכך? או אילו דר המתכנן עמהם, כלום היה משלים עם זאת, אם נניח כי רק שוגג או פליטת־שכחה היה זה?

או שמא יפה שבכל שכונה יישאר עם הבתים הנגמרים, הנמסרים לבעליהם החדשים, גם מדריך או חצרן, שלא יניח לדיירים הללו להזיק, וסמכויות יהיו בידו להקפיד ולקרוא לסדר מי שאינו יודע חובה כנגד זכות.

או עצים. בתים שאין צל עצים עליהם – הם מעברה, גם כשבנויים בטון קשוח ובקומות גבוהות. כעומק שרשי העצים שסביב הבתים וביניהם – עומק קשר האזרחים לחצרם, לביתם, למקומם ולארצם. ואולי אפשר שלא לסיים בית ולמוסרו לבעליו בלי לתת עמו לפחות ארבעה עצים מצלים בכל פינות הבית?

ונקיון החצר על מי? או דודי־השמש, כלום חובה שיהיו תקועים פרע בראש כל גג, או אפשר שיהיו מתוכננים שם שלא כמין שיניים תותבות.

אבל מסתבר כי שברון מראה הבית החדש בלא עת אינו פועל יצר־הרס, אלא בעיקר פרי חוסר־דעת; אין הרגלים, אין אכפת מחייב ואולי גם תוצאת רכישת הדירה בחצי חינם? קופסה נאה שאין יודעים איך לקיימה האם על־ידי פריטה על נימי הבעלות: זה שלך? או על־ידי פריטה על נימי האזרח: זה שלנו? או על־ידי קריאה לחוש היפה: אל תשחית? או על־ידי הטלת מרות ביד זועמת? ומכל מקום לא להשאירם לבדם בתיבות הנוצצות החדשות שקיבלו. מישהו צריך להישאר עמהם להדרכה, לחינוך ולטיפוח.

עד שבונים שיכונים נוספים, חובה להציל את השיכונים הקודמים מכלימתם, לנסות להצילם מחובת ההתכערות בלא עת והחזרה המבישה על שכונות עוני. שלא יהיו עוד שיכונים בני עשר שמראיתם כגרוטאות מחלידות, אין חפץ. ככל שבונים שיכונים נוספים, יפים ומשופרים כל צרכם, חובה לחזור אל אותם שנבנו אז בחפזה ובבהילות, ולהיות נכונים לשאת בקצת מן ההוצאות, שרובן כמובן על התושבים עצמם, ולתכנן חידוש פניהם על־ידי נטיעות שיכסו מומים פה ושם, על־ידי שיפורי מבנה, תוספות ושינויים, בין במגע קל ובין במגע יותר מקל, על־ידי הדרכה, על־ידי עמידה על המשמר, ולא לתיתם להתרגל לעזובה, שהיא אם כל חטאת.

מכוח עצמם לא יוכלו להיוושע יושבי שכונות שהוזנחו. וחובה לסייע עמהם, לא בהטפת מוסר, אלא במציאת דרכים מעשיות שתבאנה בהדרגה גם את ההתחלות הראשונות ההן להטבה. גם מה שבא באשמת קוצר ידם וקוצר רוחם של מייסדי אותו שיכון, וגם מה שבא באשמת רשלנותם ושמיטות ידיהם של הדיירים. יחזרו נא הבונים והמתכננים המנוסים אל השיכונים שבחזקת גמורים, ולא יניחו להם לחזור אל מיטמוט מגורי עוני. לא תמיד עוני כלכלי הוא. לעתים קרובות הוא עוני חברתי, עוני חינוכי, עוני במושגי יסוד של אזרח בן־חורין. לפיכך גם בית־ספר מעשי זה של אי־ההשלמה עם עזיבות ושממון – חיוני הוא ומוטל עלינו, כאותו הכרח של חינוך חובה לתינוקות של בית רבן. אף כי כאן אולי לא לחינם, ורק כחובה הדדית. שום רשות מקומית לא תעמוד בזה לבדה, כשעודנה כורעת תחת כל צעד וצעד, אלא יש להוסיף נטל על האחראים למעשי השיכון: תיקון מעוות החיפזון של ימי החירום, ככל שניתן.

כי לא נצא ידו חובתנו אם לא נאשים מישהו בהזנחה זו ונעזבו לנפשו. פה ושם הרי זו שפלות ידיים, אבל בדרך כלל הרי זה קוצר דעת: או אולי קוצר המצע? דירה שאינה מכילה את יושביה, ולפיכך הם פורצים את מה שגבל המתכנן ויוצאים מגדרם כפי מעט כוחם: בקרש ישן, בפח מחליד, בארגז נוסף, בבלויים על החדש, או שמנסים למתוח הרגלים ישנים על פני מציאות חדשה ושונה בתכלית, והכל מתבלבל בידיהם, הישן עם החדש, וזה גם מראיתם.

אם כה ואם כה הילדים הגדלים ברחובות המזוהמים, בבתים שנתמרטטו, בחצרות השוממות, ובעירום חסר הצל של השכונה – הם ודאי זכאים ליותר מזה.

מלה על צפת, על צפת העתיקה. בעוד שמשליכים על הרי צפת המופלאים קוביות שיכונים חורגות לאלוהים, הרי צפת העתיקה מתמוטטת. מבנים בזה אחר זה, והשכונה כולה, נפסדים והולכים, ואין להם תמורה. בתי כנסת, מסגדים, מעונות מגורים, שחותם כבוד שנים ודורות עליהם, ויפי התואם בין מעשי אדם לקורות העתים – מתמוטט. נכון שצפת בכללה צריכה לתעסוקה, לתעשיה, למסחר ולכל פיתוח שהוא, אך צפת העתיקה, עם אלה ובלי אלה, בתיה נופלים תחתיהם. אם לא יעשו מעשה עתה, מיד, יאבד ערך שאין לו חילופין. היש מישהו שיתעורר לעשות מהר שצפת העתיקה לא תימחה?

יזהר סמילנסקי (מפא"י) דיון בכנסת על תקציב משרד השיכון   5-3-1963