יה, כמה שאנחנו זרים כאן. כמה שלא רוצים אותנו בארץ הזאת. וגם היא עצמה הארץ לא רוצה בנו. ואנחנו רק עוד חבורת פולשים אחת שנדחקה לכאן לאחרונה, אחרי כל הפולשים לדורותיהם שהלכו ובאו הנה בזה אחר זה לרשת ארץ לא להם, בכל אלפי תולדות הארץ מעולם, תמיד באו עוד כובשים ותמיד הלכו, תמיד נשארו זמן מה ותמיד הלכו ואחרים באו, כבשו לרגע והתיישבו לזמן מה ונהדפו, ואחרים באו תחתיהם, מתיישבים אחר מתיישבים, באים חורשים זורעים ונהדפים באמצע התלם, ואחרים באים כעבור עשר שנים או מאה, וממשיכים מאותו התלם מן המקום שהפסיקו קודמיהם, ואם לא די בהם ובהמונם, באים גם דודיהם איתם ובני דודיהם ניגררים אחריהם, ובזה אחר זה הם באים כל הרעבים כי כבד עליהם הרעב לחיות נפשם ולשבור שבר, מאלצים את האדמה לעשות להם עוד לחם, ולא איכפת להם ממנה, העתיקה העקשניה המנוצלת עד תום הזאת והלא משתנה לעולם, וכבר הם חורצים בה תלמים וזורעים בה ומבתקים בה את כל סדר טיבעה השקט שהיה בה מעולם, אלא שהאדמה וכל יסודות הארץ הללו שידועים מעולם כאילמים וחרשים ונכנעים לכל חורש, אינם כלל כאלה ואינם מוותרים ואינם שותקים וקמים ורק דוחים בכל כוחם ורק לא רוצים אותנו. ומה הם יודעים לעשות? להילחם, כן, להילחם לפי דרכם השקטה ארוכת הזמנים, ותראה פה מה עשו ומה נשאר, לאחר שהכל כבר היה נטוע לגמרי ושתול לגמרי וירוק לגמרי ומושקה ומנובב להפליא ועושה פרי והדר ותפארת, ותראה מה נשאר לבסוף אם לא רק איזה שדה אחרון נטוש, שדה ספיח אחד שכבר שנים לא נזרע, אחרון כל השדות שהולך כעת להיות נימכר למגרשים, כשיעלו המחירים, וכל מיני צמחים שנעקרו מזמן ואבות צמחים שדוכאו מימים רבים בכל הברזלים ואחר כך גם בכל הריסוסים, והדיסקוסים, והסיקסוקים, וכעת הם קמים לבסוף, באורך רוחם האינסופי, וחוזרים וצצים כאן בשקט האינסופי המתון שלהם, והולכים ומנצחים בשקט שלהם האכזרי והאורב של התנין ההוא המונח כוזב כמו בול עץ מת, עד בוא הטרף, ותראה מה זה זינוק המחץ וכבר טריפה כהרף ובבת אחת והיזהר, כן, ועוד מעט יוודע היטב למי הארץ באמת, ומי מכולם יהיה נשאר כאן לעשות הלאה את הפוטוסינתיזה הנצחית של הצמחים שעושים חיים מכלורופיל ומשמש, תראה את הפרדסים שעד אתמול היו מלאים חיים תראה אותם, ואת הברושים שהיו עד אתמול תראה אותם, ואת השביל הזה תראה שהיה עד אתמול תראה אותו, ופתאום וגם אנחנו נדחקים, זרים בתוך חלקת האדמה הזאת תוך כדי שהיא חוזרת אל עצמה העתיק, לאחר שפרצו בה בקלות דעת ופצעו בה בעזות מצח ופיצחו את הגבול השקט והלא משתנה שמימות עולם, וחשבו להתהלך להם כאן מדושני עונג כמו בכרם אביהם.
אבל לא. תראה מה היא עשתה הארץ הזאת לכל צמח חדש שהזידו להביא הנה ולתקוע לתוכה בכוח עם מים ועם זבל ועם דשן, ואיך הכריחו אותה להיאנס ואיך משתיקים צעקתה, בא אדם חדש בארץ ולא איכפת לו כל האזהרות, וכבר הוא רץ מהר ומוסיף וטורח ומביא עוד איזה שקד חדש, זן מופלא, או רץ מהר ונוטע פה איזה תפוח אדום תמים שמעולם לא היה כאן, או גוחן וחופר בורות ומהדק היטב ברגלו סביב איזה זרד גפן חדש מזן צרפתי מעודן שטרח בזהירות והביא ונטע בזהירות, ואיך קמה עליהם בשקט הארץ העיקשת, ובלי מילה לוקחת ודוחה את כל האלה החדשים הזרים הללו, המובאים, ומשסה בהם את מיליון שליחיה הגמדים, אתה יודע, כל אותם רשעים אלימים, קטני קטנים רעים כפי שהם, פתאום הם כולם מתעוררים משנת אלף או מאה אלף השנה שהיו שכוחים פגורים בין כל קפליה פתאום הריחו ריחם של חדשים טריים בארץ, וכטורף עט על טרפו יעטו כל השתקנים האלה לעשות בהם כלה בחדשים, בלי פקודה מגבוה ובלי אות ניתן ובלי הברת קול, פתאום והם כולם כל אותם פחותים ונחותים שאיש לא ידע עליהם ולא חשב עליהם ולא ראה אותם מימיו גם לא שמע שימעם, פתאום וכל המוני ההמונים החבויים להם האלה לא חיים ולא מתים, מליון מליוני קטני קטנים שלא ייראו מקוטן, פתאום הריחו צמח חדש בא לשכונה, וכמו אותו טורף גדול שאך זה הריח ריחו של שה תמים אחד שניגש טיפש רק לשתות טיפה שקטה מן הנחל השלוו, ובבת אחת והוא כבר אחוז בעורפו בטפרי הטורף וכבר המלתעות סוגרות היטב חותכות באבי עורקיו ואבוד, כך גם ההם אחזו כל הפיצפונים האלה אחזו בו בחדש הזה אחוז היטב, זינקו בלי תנופה וכיסו אותו, עטו עליו עטפו אותו, תפשו גרונו תפשו ליבו מצצו חלבו דמו ובשרו, ובכל המון המוני הטטרים הנוראים האלה או ההונים בבת אחת עטו על זרד השקד המסכן שנשתל, ועל מקל התפוח שהובא ועל שורגת הגפן שניטעה, כל ההן מה שמן, כל האקריות והחידקוניות, ימח שמן, והחילדוניות והקימחוניות, מגפה בהן, והכנימות והנמטודות, והנאלחות הפטריות, והעבשים העשים, והכשותית והשית, והשיט והמייט, והפרפרים והרפרפים, עם כל הנמלים והנמלות והצרעים והצרעות, ועם כל החיפושים והחיפושיות שמעולם לא שיערת, והשבלולים והשבלולות שבאו בריצת המונים ובן לילה כיסו הכל לבן ממאיר, וססי־הנמר, ונמרי הסס, וזבובי הים־התיכון, ויתושי הביצות, וספחת הקרחת וכולירת הקדחת, ומי לא, כולם חיות טרף רעבות מותשות רעב דורות, פיצפונות שהנה הגיחו מן הלא כלום ובלי רגליים ובלי ידיים רצו ודילגו בלי כרעיים והתעופפו בלי כנפיים, אלה נישאו ברוח, ואלה התרוצצו באויר דחופים במחץ כוח הרעב, ואלה אצים רצים בשש ובשמונה רגליים חוטיות על האדמה הסבלנית הזאת אין קץ וכלום לא יימנע אותם מהגיע, ואלה זוחלים ומנתרים ומדלגים, עד האחרון בהם, ותוכל לרסס לגפר ולהרעיל והם רק עוד ועוד ורק גל אחר גל, וככל שזעירי ארץ כולם טורפים בני שחץ, חכמים להפוך עמילנים לחלבונים, וטוב להם, עושים חיים מחצי טיפה ומרבע ליקלוק אחד, וקופצים זה על זה בתוך כל הדוחק והמהומה מוצאים את הנקב לטעון בו דור חדש וגם מטמינים לו בצד רבב או שמץ מזון כשיצאו הממזרים לחיים, וכל שפעת החיים התוססת הזאת עם נעורי הנצח שלהם שוב תיפול כספחת על הצמחים המתים, והם גם שיפסקו לבסוף בסדרי האדמה, מי יחיה בה ומי ייספה, עד שלא יוכל עוד ולא ייגדל בה ולא תישאר פליטת ירוק ורק שרידי היסודות הדוממים של העולם הבלתי משתנה, נצחון יצור עיוור חירש ומטומטם שיודע רק ידיעה אחת, למצוץ, לעלוק, לקרצץ, וחסר מוח ובלתי רואה ובלתי שומע ובלתי מבין כלום, ורק בפה הפיצפוני מצצן שלו, ניצמד יונק מכסס ומקמח ומפייח ומסריח ומה לא, וחי לו ושמח לו, וכבר שוב קופץ זה על זה ועושה שיהיו עוד נוספים, כדי שתגדל השמחה ותקיף את הכל־בכל, חוץ מן הנאכלים האלה כל השקדים והגפנים והתפוחים המופלאים ושאר כל הזרים שיהיו מובישים פה ומתייבשים מקליפה עד לב.
קטנים ואפסיים הם יוצאים צפים מתוך שאול האדמה ומבין היסודות הדוממים הם קופצים ועטים על כל ירוק בגינה, בדונמים, במטע ובמרחבי השדות, עולים ישר מן התרדמה הגדולה, מאלף שנות שינה סופית, מתוך שתיקת האדמה הנצחית, ומתנפלים ככלבים עזים על כל מסיג גבול, כאילו שרקו להם מקצווי ארץ והם שמעו ובדילוג אחד כבר הם כאן בהמוני המוניהם ככל שוסי עולם שמעולם שאך שמעו כי הוריק בעולם שדה אחד בירוק וכבר הם בו בכל גמליהם וסוסיהם וחמוריהם וביחפותיהם הקשוחות ובנשיהם בשחור, נחפזות להן נלבטות בהיסחבות אורך השמלות השחורות שלהן שעוטפות בין קפליהן השחורים גם עוד שוסה קטן על ליבן יונק זב רר אחד זבובים כולו, ועד שיחזרו וכבר עוד אחד נירקם להן בבטן הבלולה מליל השמחה שבין ימי המשיסה, כולם כולם באו. הללויה.
אתם, נואם כעת חסר הקול, אתם אינכם החיות של המקום הזה. וכאן זה לא שלכם, נאום מלך השוסים האפסיים הללו שיצאו משאול האדמה. אתם לא ילידי קפלי הגבעות האלה, הוא נואם, אתם לא דבר אחד עם השיחים האחדים האלה, שמימות עולם, עם השיזף הקפוח ומלוחך הגמלים, ועם גידמת שרידי האלה המעוקשת, לא בדמכם מיצי עשבי הבר של כאן, ולא מזרעכם הופרתה נאקת השתוקקות הפרא, ואין לכם כוח חיים עם הלא קורה כלום הזה שתמיד ונצחי כאן סביב סביב, בכל המרחבים הענקיים האלה הריקים תומם מלבד משובות הרוח והאבק, לא אתם יצאתם מכתמי בוץ האדמה האדומה קודם שהיתה נחרשת, ולא אתם המלקטים עוללות מן הגפן הזוחלת בר, לא אתם יודעים איפה הנץ סמדר הבר, ולא שבעתם מן התאנה העומדת בחצי כדור עיגולה הענק והעיקש מלאה כולה שופעת דדיה הפקר לכל כמה שיבואו עוד, כל אורי התאנים, ואתם לא של השקמים פה ושם עם גדודי גומזיהם החיוורים ווורודים, אתם אינכם מכאן, אתם זרים מרחוק באתם ודחפתם בה באונס כל מיני שתילי עצים זרים ונטעי חוץ שלכם אל תוך תומת מהות הארץ, ואתם כרעתם על פתחי הארץ כאילו נבעלה לכם ואתם אינכם שלה, אתם אחרים אתם לבושים אחרת מדברים אחרת עושים אחרת שותים מים אחרים מאיזה נהרות שקטים שהולכים לאט, שייכים ליער אשוחים שחור צפוף שחור אדמה ושלג, לאדמה אחרת ולא זו שכאן, זאת, הנה זאת, הגדולה הזאת אין סוף, חול חמרה וכורכר בין אם תצליחו לגדל בה או לא – ובינתיים כבר קלקלתם, ביתקתם בכל חוזקכם את תומת ואת התמה היפה, האיטית, האמיתית, שגמרה כבר מזמן להשתנות ונשאר לה רק להתקיים בשלימות הזאת שלה שהשיגה לה בדרך שידעה מעולם להשיג לאט לאט במיליון שנה ושנה, והיא מיטב השלימות והיופי וגם האמת, תמיד.
כי הלא תמיד מתברר ללא הכחש שאין לך מקום בעולם שלא היו בו קודמים לך. איפה הם? איפה הקודמים ההם? סתם פשוט התאדו להם ואינם? או, מה עשית להם לקודמים ההם שהיו כאן כדי שיסתלקו מכאן ולא יהיו עוד כאן? רק הרעב הרג בהם, רק מפני הצמא ברחו? או למה אינם עוד כאן? באמת לא בגללך, אתה לא הצקת להם, לא דחקת, לא דחפת, לא משכת אדמה מתחת רגליהם? אז איך זה שהם אינם עוד כאן? לא העשבים הקדמונים, אלא האנשים, איפה הם האנשים שהיו כאן לפניך, איפה הם?
ס. יזהר.
נשלח לתלמה אדמון, מעריב, ונכלל מאוחר יותר ב"מלקומיה יפיפיה", 1998, עמ' 178- 180.
ס. יזהר חוזר 