על המתאבדים

זעזוע הכאב לאחר הפיגועים האחרונים באוטובוסים אינו יכול להסיט את הדעת מﬠניין עקרוני אחד, מלוחמת ההתאבדות. וביתר דיוק, מן הלגיטימיות שמקבלת לוחמה זו ברחוב הערבי. ומן הלגיטמיות שלוחמה זו מקבלת מידינו בשבתנו איתם למשא ומתן בטרם התנערו ממנה ובטרם גינו את אפשרות ייתכנותה. ולשלול לוחמה זו לא רק כפי ששוללים לוחמה כימית או ביולוגית, אלא לשלול באותה חומרה ששוללים בה קניבאליות.

האם ניתן לסיים יחסי משא ומתן עם חברה שהקניבאליות אינה נראית לה בלתי אפשרית? האם ניתן לסיים יחסי משא ומתן עם חברה שמקבלת לוחמת התאבדות כאפשרות אפשרית? אפשרות שמתקבלת לא רק בלי מחאה ולא רק בלי גינוי ולא רק בהשלמה פאסיבית לאחר מעשה – אלא מתקבלת כנצחון לאומי, כפי שאפשר היה לראות בתמונות הטקסים הסוערים לאחר הפיגועים. אולי שמע מישהו גם קולות מבין הפלשתינים שהתנגדו להפיכת בני אדם לנשק, אם צעק איזה מנהיג ערבי כנגד, אם היו קולות של יחידים שגינו מעשה זה כמעשה בלתי אפשרי, אולי משורר אחד כתב שמעשה כזה מוחק את צלם האדם, אולי מטיף דת קם ואמר שאסור לפי הדת לעשות מבני אדם אמצעי לחימה, מי יודע אם היו כאלה, אבל ההסכמה הכללית נשמעה ולא בשפה רפה ולא בקול נמוך אלא בהתפארות בראש חוצות ובחגיגה קרקסית כאילו הנה זה מופת התפארת לגבורה העילאית.

האם אין כאן אותו רקﬠ שהיה אופייני לימי הביניים ושרק אתמול עשה לאפשרי את מה שעשה בניפלצות סאדם חוסין כשרצח את חתניו? האם אין זו הרקע לקבלה שמקבלים היום ובלי להתפלץ מעשים כמו רצח האחות שרצח אחיה לשם הכבוד? האמנם איננו מבינים משהו באתוס הערבי, האמנם זהו האתוס הערבי? האמנם מקבל האיסלאם חוסר אנושיות כזו, או אלה הם רק החריגים האחרונים מימים עתיקים לפי איזו מסורת אפלה שעדיין חייה ועדיין מכובדת ועדיין כוחה איתה?

כי האפשרות שלוחמת ההתאבדות תהיה מקובלת כלוחמה סבירה – עושה משהו בלתי ניסבל במשא ומתן עם הערבים. כי אם אמנם מתקבלת על דעתם שלוחמת ההתאבדות היא אפשרות סבירה, ולא עוד אלא שהיא נשק יעיל שﬠוד לא מצאו כנגדו מענה, עד שעדיין לא גינו אותה כבלתי ניסבלת, ואינם מתפלצים כלל משימוש בילדים כפצצות חיות, אלא רק מנסים לגמגם משהו כדי להרגיע את הצד השני, אבל בינם לבין עצמם אין היא פסולה כלל, ומותר לשלוח לוחמים בלי לתת להם סיכוי לחזור, ומותר להקריב ילדים למולך הגדול הזה שעומד גם בשערי גן העדן.

האמנם נראית לוחמה ההתאבדות כאפשרות אפשרית בﬠיני מנהיגי הפלשתינים? האמנם רואים כל הפלשתינים ולא מוחים, רואים וגם מוחאים כפיים כשילדיהם הופכים לפצצות חיות, האמנם כולם שם מסכימים שמותר לעשות מילדים פצצות חיות, האמנם זה ניסבל בעיניהם וגם ייתכן – או שמא יש בינינו ובינם איזו אי הבנה תהומית, אי הבנה במה מותר ומה אסור, אי הבנה במהות האדם, אי הבנה בשליטת איזה כוחות אפלים החבויים בתחתית ההסכמה מה כן ומה לא, וזר לא יבין?

חשש כבד ומעיק מתגנב, חשש בגלל אי שמיעת קולות גינוי מצידם, בגלל קבלת המעשה כאפשרות ניסבלת. חשש שאולי אנחנו לא יודﬠים משהו שהדעת לא סובלת שהוא ישנו, מפני שהלא לכאורה כולנו בני אדם שמגנים את הלא ניסבל ואינם סובלים את הרוע שמתגלה במעשים בלתי אנושיים? מה עושה שם אבות ואמהות למסכימים, לבלתי מוחים, לבלתי מתערבים, ואפילו למתפארים בפיצוץ ילדיהם? מה עושה את מנהיגי העם למחרישים על הזוועה שכלל איננה זוועה בעיניהם, ואת חכמי העם לשותקים על מה שאסור לשתוק עליו – כשהופכים את ילדיהם למכשירי תופת – מה מסולף בנפשם מה שותק בהם כשילדיהם נשלחים להיות מתאבדים? או שרק אינם מעיזים לצעוק?

קשה לעשות הכללות. בודאי לא כולם כאחד. בודאי לא הכל מובן כאן נכון, ואולי אלה הם רק מעשי יאוש שנתפשים לרבים כמעשי גבורה ומופת? ואילו, מה שנוגﬠ לנו, נראה כאילו אי אפשר שנוסיף לשבת למשא ומתן עם שליחי עם שאינו פוסל את עקרון לוחמת ההתאבדות, כשם שלא היינו יושבים לעשות הסכמים עם אוכלי אדם. מה קרה לכל הפלשתינאים? מדוע לא שומעים מהם קול, ולו נם קול יחיד? או שרק אני אינני שומע? והקול ישנו והולך ונשמע? איך לוחמת ההתאבדות נראית להם כאפשרות אפשרית, איך אינם נגּעלים ממנה, איך אינם מתפלצים ממנה איך אינה מזוויעה אותם עד כדי לצאת ולצעוק שאסור, ואפילו למען הנעלות שבמטרות? איך פיצוץ ילדים יכול להיעשות לדגל לאומי ולחגיגת ניצחון?

נראה אפוא כאילו אי אפשר להוסיף לשבת איתם לשום משא ומתן עד שלא יגנו החלטית אם פיצוץ הילדים שלהם. אנחנו לא נגיד להם איך עליהם להיות, אבל אנחנו בישיבה איתם לא ניתן להם אישור שכאילו גם זו אפשרות אפשרית. בשום פנים לא.

יזהר סמילנסקי, נשלח ל"הארץ", אפריל, 1995

מחכים לקול של גינוי.

רבים הגיבו על מאמרי “על המתאבדים" ("הארץ׳׳, 18.4). לא אוכל כמובן להשיב לכל הטענות, ולאחדות מהן לא אצליח להשיב גם אם אשיב. היו כמובן האזהרות מפני הכללות שתמיד הן מכשילות, ומפני התנשאות והטפת המוסר של מי שאינו בא דווקא מצד שכולו תכלת.

והיו גם האנלוגיות למסתﬠרבים שלנו, למרתפי השב"ב, ולשאר מעשיס יפים שלנו.

לימדו אותי שבמלחמה כמו במלחמה, שאין מלחמה בלי מעשי זוועות, ושאין נקי מזוועות, גם לא אנחנו. לימדו אותי, כי בנסיבות של ייאוש ואין מוצא מתפרצים גם מעשים חריגים מידי כמה קיצוניים המכתימים את שם כולם. ושמכל מקום, אין כאן שום עדות לא לתרבות ולא לאיכות הדת או המסורת – ושמלחמת הישרדות – אינה בדיוק מלחמת אבירים. והתכוונו כנראה לכך, שמאחר שהיהודים אינם צדיקים גדולים, מותר לערבים לזבוח ילד.

כשמחליט אדם להתאבד הוא מחליט על ﬠצמו. אבל כשאדם אחד שולח אדם אחר להתאבד – הוא מבטל את אנושיותו. זו לא שליחה לסכנה, זו הקרבת האחר. ועם כל ההצדקות ועם כל ההסברים – זה ששולח אדם להתאבד מוציא עצמו מכלל הצופן האנושי שעושה את האדם לאדם.

אי־אפשר להסכים שיש נסיבות שמתירות לשלוח ילד להתפוצץ. יש דברים שבני־אדם לא עושים, בדיוק מפני שהם בני אדם, ואם עושים, הם לא בחזקת בני אדם. ואם עושים והחברה שסביבם מקבלת בלי גינוי – זה כתם מבחיל על החברה ועל מאבקה לשחרור. אין כאן שאלה פוליטית, ולא חברתית או אסטרטגית, זו ההכרה הבסיסית שלמעשי בני אדם יש גבול.

ואילו הגבורה לקחת ילד, או מבוגר, לחבוש אותו בקור רוח בחומר נפץ, לטמטם ראשו בשקרים כגון כבוד או גן הﬠדן, ורק ﬠוד להשאיר בו בינה קצת יותר מאשר לחמור שחבשו נפץ ﬠל גבו, כדי להשיג הולכה מדויקת אל היﬠד והפﬠלה נכונה – בדיוק אז מתגלה גם נורא מכל: ההסכמה הכללית למﬠשה הזה. ממש כאן מתחילה הבהלה. מן ההסכמה הנוראה הזאת.

הלגיטימציה של השילוח להתאבד. השחצנות שלנו מותר להפוך ילר לחומר גלם מתפוצץ. שלנו יש רשות לאיין את זכותו לחיים – וﬠוד לראות בזה ערך מכובד, או לוחמה מוצלחת. ולא די להזכיר שפה ושם היה מישהו שגינה בשפה רפה, או שהיה איזה קול יחיד שאמר משהו כנגד. צריך לצטט במפורש אם אסרו מכאן ולהבא על השימוש בהתאבדות כבנשק, אם נידו והוקיﬠו את לוחמת ההתאבדות, אם כוהני הדת חדלו מהבטח את גן הﬠדן למתאבדים. האם החברה הפלשתינית משלימה (ואולי גם מתגאה?) ורק מתחמקת במלים סתמיות כלפי חוץ?

והאם האפשרות הנוראה הזאת ﬠדיין נשארת, לאחר הכל, לאפשרות אפשרית? זו השאלה. וזו הבהלה מפני תשובת השתיקה.

אין טﬠם להמשיך ﬠוד. אלה שיכולים לשלוח ילד שיהפוך ﬠצמו לפצצה חיה, לשם קידום מטרה צבאית או פוליטית, או לשם שחרור תסכולי מצבם, הופכים את הבהלה לרתיﬠה גמורה. ואין לנו אלא לחכות, בקשב רב, לקול של גינוי אמת, לקול של הסתייגות נחרצת, לא בגמגומים ולא בהסברים מתחמקים ולא בפרשנות זוﬠמת ﬠל הזרים שאינם מבינים. רבים מחכים כאן כﬠת לקול פלשתיני, קול ישר, גלוי ובהיר – כל קול כזה יהיה מﬠורר, וכל אין-קול כזה הופך הכל לבלתי נסבל.

הכותב הוא סופר ומחנך

יזהר סמילנסקי, הארץ, 16.5.1995

על המתאבדים.

קשים ייסורי הבאת השלום. מראש היה ידוע שיהיה קשה, אבל איש לא יכול היה לשﬠר עד כמה. לוחמת ההתאבדות, שהשתוללה להחריד בזמן האחרון, העלתה ספקות מרים, אם אנחנו אמנם מכירים את הערבים. איך אפשר שהם, בלי התנגדות נשמעת, מקבלים בפשטות את ﬠניין לוחמת ההתאבדות, כאילו גם זו עשייה שבגדר האפשר; איך לא מתמרד בהם משהו כשהם לוקחים ילד וﬠושים אותו לפגז חי; איך זוועה זו נראית בעיניהם נסבלת, כאילו בסך הכל אין כאן אלא המצאת נשק מוצלח ביותר שלא נמצא לו עדײן מענה.

חברה, שמסכימה לשלוח את בניה ללוחמת התאבדות ורואה בה את גולת הכותרת לפטריוטיות הלאומית, הורסת את הבסיס המשותף ההכרחי לכל בני האדם, מוציאה ﬠצמה מן הכלל האנושי והופכת לצד שאין מה לדבר אתו. כשם שאין מה לדבר עם חברת קניבלים.

ודאי, גם חיילים במלחמה הולכים לקראת סיכונים, אבל אלה סיכונים מחושבים ומבוקרים ככל האפשר. ההיתר שלוקחים לﬠצמם שולחי המתאבד להתכחש לאנושי ולﬠשות אדם לפגז חי – מתוך שהם מתייחסים בבוז לחייו ולהווייתו – מﬠלה את השאלה אם הם בני אדם, אם חבריהם בני אדם, וכל הסובבים אותם – האם הם עדײן חברה אנושית הזכאית לתבוע לה זכויות אדם?

עצם ההסכמה הכללית שמעשה כזה מותר, שהוא בגדר האפשר, ויותר מזה – קדוש – מעוררת את התהײה מיהו השותף שלנו להסכמי השלום. עם מי אנו מדברים? משהו בסיסי אינו מובן. המוח אינו סובל זאת והלב אינו יכול לקבל שיש אנשים שהדברים נראים אפשריים בעיניהם, ושהכל מותר ובלבד שיתפוצץ האויב וײבהל מכוחם. יש דברים שאם בני אדם עושים אותם, לא רק שעשו תועבה אלא נפסלו כבני אדם. חברה, המשלימה עם הפיכתו של ילד לחומר נפץ, שוללת את עצמה ופוסלת עצמה מהיות צד במשא ומתן; האנושיות שלה מוטלת בספק.

יש איפוא עולם שדברים כאלה ייתכנו בו. עולם שממנו יצאו המתאבד ושולחו והחברה שסביבם, שאינה רואה בכך אלא הצלחה הירואית גדולה וגבורה פטריוטית להלל. עולם של מושגים שקשה להאמין בתוקפם בין אנשים, עולם של מותר ואסור לא מובנים, שהכל מסכימים להם בפה מלא ובשתיקה, וחושבים שככה נכון ואפשר, ולמה לא בעצם לקחת ילד ולשולחו אל מותו כפגז חי. חברה שאינה נחרדת מן האפשרות הזאת ואינה ﬠושה ככל יכולתה למנוﬠ את מותו של ﬠוד ילד אחד שיהפוך את חייו ונﬠוריו וﬠתידו לעוד פצצת תופת, שלא ײשארו ממנו אלא אפר וﬠפר בגרוטאה שהתפוצצה, חברה שמסכימה לכל זה – יש בה משהו בלתי נסבל, בלתי נסלח ומשפיל את כל מי שבשמו ובשליחותו ובשם דתו ואלוהיו נשלח הילר אל מותו. ִ

אסור שהקניבליות תתקבל כפטריוטיות. אסור שישלחו ילד להתפוצץ, נשמﬠים לאיזה מולך שטני שמותר לו לטרוף אותם וכבוד להם להישרף. יהיו אשר יהיו הסיבות לכעסם של הﬠרבים, למצוקותיהם, לאיבתם ולצורך שלהם ברצח־תופת – מרגע שהם לוקחים נער וﬠושים ממנו רובוט מתאבד, הם רוצחים את האנושי שבהם. מבהיל לראות איך בני אדם, שכנינו, מוכנים לשלוח את ילדיהם אל מותם בהכריזם שטוב המוות מן החיים, שקודם המוות לחײם.

קשה להאמין שזהו האיסלאם, שכאלה הם הﬠרבים, שכזאת היא תרבותם. אם אין זה כך, ואם אין כאן אלא רק קומץ מוגבל של קנאים מטומטמים, על כל האחרים לקום ולגנות אותם בקול רם, להסתײג מהם חד משמﬠית, ולהילחם בהם בכל מסגד, מﬠל דפי כל ﬠיתון ומודעת רחוב, בכיכרות וברחובות. שליחתו של אדם להתאבד אינה רק שימוש בעוד כלי נשק אכזרי במלחמה, והיא אינה רק ﬠוד זבח אחד לרﬠבונו של האל הגדול – זו זווﬠה שמכחישה את האנושי, מבטלת את הזכות הטבעית של כל אדם לחיים, ושוללת את זכותם של הﬠושים זאת לצפות למשא ומתן מקובל בין בני אדם.

אף אדם אינו רשאי לשלוח אדם אחר להתאבד. חברה שמסכימה כי בניה ישמשו פצצות חיות – אפילו הצליחה בדרך זו לגרום לאויביה מװת וסבל קשה – מוציאה ﬠצמה מכלל האנשים שאפשר לדבר עמם, שאפשר לחיות אתם כשכנים, שאפשר להקים גשר בין מה שהם ובין מה שאנחנו. ואם המװת הוא חלק מהסכמתם של בני חברה זו, אנו לא נכללים בהסכם שלהם, ולא ניתן למװת שלהם לבוא בנו.

יזהר סמילנסקי, הארץ, 18.4.1995

טנקים מעל שכם

כשהוצבו הטנקים סביב שכם ביום האדמה ותותחיהם טווחו על מטרות בעיר – מה חשבו נותני הפקודות שייקרה אחרי כן?
שרק תהיה בהלה ביו הערבים והם ינוסו מייד, ילמדו לקח ויחזור השקט? האם העלו בדעתם שהעיר המופגזת בתותחים תיהפך אז ללפיד ולהצהרת מלחמה ולחידוש כל קרבות הכיבוש? שתיפתח עלינו מלחמה שראשיתה ידועה והמשכה ככדור שלג, בהתערבות מדינות ערב, וכל העולם, אלה בטילים ואלה בנידויים? או הכל כדאי ובלבד שאוסלו תמות?
האם העלו בדעתם שלהפגיז את שכם זה להטיל פצצה בעולם ומלחמה אצלנו? מלחמה שלא תהיה כמו הקודמות כי אף מלחמה אינה כמו הקודמות. החזית תהיה בלב העורף. וטילים מטילים שונים ינחתו באמצע הערים. ואין צורך להמשיך.
מי צריך עוד מלחמה? למה עוד מוות, למה מות חיילים, למה מות אזרחים רבים מופגזי טילים? וקודם כל, למה צריך תותחים כשאפשר לדבר?
ולמה צריך סמלים ריקים וחסרי שחר כהר־חומה וכ"קבר יוסף", ולמה שפך דם בגללם מי יודע עד כמה? שאלות אל הקיר.
בני אדם, מה אתם עושים? יהודים בישראל, מה אתם עושים?
בשבוע שעבר עמדו הטנקים של צהל מעל שכם והתותחים כבר טיווחו על בתיה, מי מציל אותנו מן הפקודה מן הירי מן האש מן הזוועה מן האיוולת ומן החורבן?

יזהר סמילנסקי, 1997

רבין

בראשית ימי האינתיפדה דיברתי וכתבתי כנגד יצחק רבין, עם ה"לשבר את העצמות" שלו – ונישאר דוק של ריחוק בינינו.

עם תחילת מהלכי־השלום של הממשלה החדשה תמכתי בו לא רק בלי סייג אלא בהליכה שלימה איתו. הסיפור על מה היה בינינו הוא כמובן חסר חשיבות, ולא בא אלא רק כדי להראות את התפנית הגדולה. ואיך ראה פתאום יצחק רבין את כוכב הצפוִן לפניו וידע לאן בדיוק צריך ללכת מעתהּ ולאן להוליך, ומאז ועד ליל הרצחו לא חדל מללכת ולהוליך בכל עוצמתו הבלתי מבוטלת אל האור שניגלה לו ושהפך מעתה להיות לוודאות שלימה ולפקודת מבצע היסטורית. הוא ידע בברור שכלום בארץ לא יוכל להיפתח ולא יוכל להשתנות אם לא ייפתח מייד תהליך שלום שביטויו המעשי הוא ההסכם.

ההסכם, ההסכם הוא שם השינוי, ההסכם הוא האופן היחיד שיכול למנוע מלחמה ולבוא במקומה. הוא הכוח היחיד שיכול למנוע שימוש בכוח. וההסכם משמעו הודאה בשני. והודאה בשני פירושה הידברות והידברות פרושה פשרה, ופשרה פירושה וויתורים, וויתורים מּשמעם הסכמה לתת משהו תמורת משהו. וידיעה שאף צד לא יקבל את מלוא מלוא ואף צד לא יפסיּד את כל עולמו. והסכם שסיכומו אי אפשר שלאּ יהיה הנכונות לתת שטחים ולקבל אפס מלחמה.

וכאן צמח יצחק רּבין ועלה מהר למלוא גדולתו. והיתה לו עמדה של עוצמה בעם, והוא השתמש בכולה כדי לקדם את ההליכה אל האור שניגלה לו. ואל ביסוס ההכרה שבלי פתרוִן פוליטי אין כוח, ויהיה הכוח חזק ככל שיהיה, שיש בכוחו לשנות את המציאות, להפסיק סכסוך עקוב מדם ולהתחיל חייֹ שכנות בשלום.

כמובן, שום דבר לא היה קל, לא מחוץ ולא מבית. העם ניפלג מייד למסרבי מסירת שטחים ולמסכימים בדלית ברירה. הפילוג היה קיצוני ומר ולעתים גם מחוספס וכוחני ובלתי בורר באמצעים. ואף על פי כן, בקואליציה בלתי אפשרית וברוב על חודו של קול, עמד רבין מלוא קומת הקברניט וניווט בכל עוצמתו ויוקרת סמכותו, כדי להשיג את השינוי, כדי להשיג נכונותִ להידבר על קח ותן, וכׂדי להשיג פשרה שתביא הסכם לשינוי המציאות [ה]מסרבׂת להשתנות בשני הצדדים.

חזק ועקשִן ומסור לדבר אחד, מתמרן ומנווט, נוגח קדימה ומושך אחריו, הלך אז רבין וגדל לעינינו, ברעננות של מנהיג צעיר, ובנסיוִן של חייל וותיק ובדבקות של מאמין גדול. ובלי להסתמא בקריאה לא נכונה של מפת האפשר והאי אפשר.

כעת גם גילה את החברות עם שמעוִן פרס, שאחר כל מה שהיה עכור ביניהם זמִן רב מדי, הם מצאו זה את זה ואת הדרך להיות משִלימים זה את זה. ועשו את הצמד המושך את העגלה הכבדה והשוקעת, לעתים עד עמוק בבוץ. לא קל לשנות הרגלים, לא קל לבטל סטיריוטיפים, לא קל למחוק חדשות, לא קל לעמוד בזעם הרחובות הכועסים, גם לא קל היה לגשת ללחוץ ידיו של עראפת, ובודאי לא היה קל לעמוד במכות הפיגועים והאירועים הנוראים שניחתו עלינו, ושרבים השתמשו בהם כהוכחה לכשלוִן ההסכמים.

להפוך את מה שנראה כאי אפשר חסום לאפשר פתוח, לא רק שזה דבר לא קל אלא שזה מהלך מפחיד, שמא מסתבכים, שמא מסתכנים ובודאי שמאבדים את הרגלי ההתמצאות הרגילה, ואנשים שונאים שינויים, שונאים איבוד שיווי משקל מורגל גם כשהוא לא נוח ועקום למדי, ואנשים שונאים להיקרא למה שלא נקראו כל ימי המדינה – לעשות הסכם עם הערבים, ﬠל ידי פּשרה, וויתורים וקח ותן, ועל ידי הימור נועז על הביטחון.

רק איש כמו רבין יכול היה, ובתנאים הגרועים ביותר, לﬠורר אמון בקבלת הסיכון. הוא היה חייל, והוא היה ישר, והוא היה יציב, והוא היה דמות אב חזק. וכשהוא ושמעון יחד הוליכו את קצב השינויים ואת מהותם, היה כפל אישיותם נותן לציבור הרגשה מרגיﬠה משהו, אבל לפני הכל, הציבור ידﬠ שאבא ﬠושה רק לטובתם ולא יﬠשׁה דבר שׁיוכל לפגוﬠ בהם. אבל לא כל הציבור. חלֵק חלַק ﬠליו במסגרת הדמוקרטיה. חלק מרר את חייו בשם המיתולוגיה וחלק קטן גם זמם כנגדו, כשלוחי איזה ערכים מוחלטים שמחייבים אותם יותר מכל ﬠרכי הדימוקרטיה.

אלה מצאו שליח ﬠם אקדח והוא רצח את רבין היורד במדרגות עצרת השלום. מאחורי האחד קצת רחוק ממנו עמדו אחדים וקצת יותר רחוק ﬠמדו יותר ובמרחק רחוק כבר עמדו רבים ומסביבם עמד אקלים חם ולח של הסכמה ועידוד. באופן שבאקדח שהחזיק הרוצח בידו – ﬠל ההדק לחצו רביםְ מורﬠלים כולם באותו סם לאומני־דתי ורצחו את האבא של השלום.

אבל המם את הארץ. קשה לסבול שמה שקרה – אמנם קרה. ומשהו מוכרח כעת לההשתנות. העם חייב להתבגר. ולעמוד כעת מאחורי איש אחד, איש שבור זוג, שיהיה קשה לו מאד ויצטרך לכל התמיכה כדי שיוכל להמשׂיך ולﬠשות כעת לבד מה שהיה קשה גם לשניים, ובלבד שהמסﬠ לשלום לא רק שלא יהיה ניקטﬠ, אלא שיהיה הולך ומגבר חיילים והולך וניפתח והולך ונימשך הלאה, ﬠצוב יותר, אבל גם מבוגר יותר.

יזהר סמילנסקי, 1996

לא אחדות

מעל כל במה מבקשים היום אחדות. לעשות אחדות ולשמור על האחדות.
ומהר לפני שתתחיל ההתכתשות המיותרת. אומרים ”אחים” ואומרים ”עם ישראל”
ואומרים ”פיוס” ואומרים ”יחד”, ושאר מלות ההרגעה האמיתיות והמתחסדות,
ואולי הגיעה השעה לאמור ברור: לא אחדות.
אחדות לפני שנפלה ההכרעה על הדרך, איננה בבחינת שביתת נשק, או
הפסקת אש, ואיננה בבחינת צינון רוחות לוהטות, וגם לא נסיון אמיתי או כוזב
להרגעת האלימות המילולית. אחדות כעת היא רק הודאה בחולשת אחד הצדדים
ובנסיגתו החד־צדדית. ואילו הוויכוח עומד כעת בשיאו. נגמרו כל מיני משחקי
הדחיות וכל ההתחמקויות הגיעו עד מיצוין, וברור כעת לכל מה זה בטחון ושלום
ומה זה שלום ובטחון, ומה זו אחיזת עיניים. כעת אנחנו עומדים זה מול זה בריב
אמיתי על המשך הדרך בשעת הכרעה. ולריב הזה אין אמצע, ואין לו פשרה ואין לו
קצת מזה וקצת מזה, וגם אין לו עוד פסק זמן, אפילו לא רק כדי הפוגת נימוסין.
כעת הוא רגע המשבר הגדול בכל חומרתו: או לכאן או לכאן.
ברגע הזה אין ולא תתכן אחדות בין שוללי אוסלו ובין מחייביה. בין שואפי
שלום המוכנים גם לשלם מחיר, ובין שוללי אוסלו המוכנים לנסות להחזיר את
הגלגל לאחור. כעת ברור לגמרי שאין ולא תיתכן אחדות עם דתיים לאומיים ולא עם
לאומיים דתיים, וברור לגמרי שאין ביניהם ובין אלה החולקים עליהם, לא דיבור
משותף ולא הגיון משותף, ואין מקום לאמצע עם חרדים מתונים ובודאי שלא עם
חרדים קנאיים, וגם לא עם כל אלה שמסוגלים לראות בנתניהו מורה דרך, ובודאי
שלא עם כל צורחי ה”היידה ביבי” למיניהם, לא רק בגלל הסגנון הפרוע אלא בגלל
הכוח העיוור שהם נותנים למנהיג מסוכן.
את המתח שבין הצדדים אסור למהול, ואסור לטשטש, ולא לרכך בשום
סיסמא צדקנית, ואין מקום לשום הסכמה ולא מקום לפשרה, מפני שאין חצי שלום
ואין חצי סכנת מלחמה. אלה הן שתי דרכים הפוכות שמוליכות לשני קטבים
הפוכים. והמתח הוא אמיתי, חמור מאין כמוהו ואולי גם גורלי, שבסופו, תהיה או
הכרעה או התפוצצות.
הקריאה לאחדות כעת רק מרפה ידיים. רק יוצרת אשליות. רק מנסה שוב
לדחות את הבלתי סובל דיחוי. רק מסווה את המשבר ומורחת מליצות על פני
ההכרח להיחשף לאמת. למתח הזה שממלא את האוויר אין השתקה. ולא דרכי
עקיפין ולא בריחה, ובריחה גם לא תצלח. ואסור להיבהל ואסור לסגת ואסור
להוריד את חומו, או לרכך את חדותו. ולא להאמין לנופת ”עם ישראל”, ולא
להתפתות להרגעות ממותקות, כשם שלא להסתפק בגניחות מה יהיה, ובאוי לנו
ואבוי. ריב הוויכוח הכרחי כעת. אין צורך להפכו לאלימות אבל אסור להימנע ממנו.
המשבר מוכרח למצוא פתרון. הצדדים חייבים לשכנע זה את זה, ולהכריע. לא
אחדות מזויפת ולא בריחה מן ההכרעה. מה שצריך כעת הוא לא אחדות מזויפת,
אלא דווקא עימות זה כנגד זה, והכרעה בין כיוונים קטביים: אם הולכים אל פתרון
או מתדרדרים אל אסון.

יזהר סמילנסקי, נשלח לפרסום ב"הארץ", אחרי בחירת נתניהו לראש ממשלה, מאי 1996