על סיפור שלא התחיל

מ"אפרים חוזר לאספסת" ועד "הנמלט" שמרו סיפורי יזהר, מי יותר ומי פחות, על אחדות הזמן והמקום.

"ספור שלא התחיל" (להלן סש"ה) היה הסיפור האחרון שפרסם לפני "השתיקה הגדולה" – ובו חרג, ממש ניפץ, את התבנית הזו.

הסיפור מתרחש, ברובו, בארבעה מקומות וזמנים:

בפרדסי רחובות ובשדות שבקרבתם, בשלהי שנות העשרים ותחילת שנות השלושים (של המאה העשרים);

בכפר המחוק מע’אר (בין גבעת־ברנר לתל־נוף) ובמחצבת הכורכר הנטושה שלרגליו בשנות הששים המוקדמות;

באותה מע’אר, ב־14 למאי 1948, בעת ובעונה אחת עם הכרזת מדינת ישראל, כמפקד בכוח הכובש.

במפגש מסילת הברזל ודרך עפר בקרבת הקיבוץ גברעם שבפאתי אשקלון, בפברואר 1942.

אבל, כמו שנהג ב"ימי צקלג", אלו אינם ארבעה פרקים נפרדים אלא קולאז’ של פסקאות מארבעת הזמנים\מקומות הללו.

לא מעט מאותגרים מאופן כתיבה זה. בסיפורים קודמים ("הנשכח", "ערמת הדשן" ועוד) ניהל יזהר דו־שיח עם קורא חסר סבלנות ודרש בזכות "תיאורי־נוף" השוברים את שטף העלילה.

בסש"ה הוא צועד צעד נוסף: הפעם הוא מנהל דיאלוג עם קורא חסר נסיון אותו הוא מכנה "בני", והדיאלוג אינו בענייני ספרות. את הבן הזה הוא מנסה ללמד לקח ולתרץ באזניו את התנהגותו – כי הסיפור הוא מעין התנצלות.

סש"ה הוא סיפור על בריחה וחיפוש: בריחה מהמקום אליו הגיעו חייו וחיפוש הדרך האבודה לאחיו הגדול, אותו העריץ ותעב, בו קינא ללא גבול וגם, ככפוי שד, ניסה ללכת בדרכו.

  א. אֵם ושני בנים.

01-MZIY-1920

           יזהר על ברכי אביו ~ 1919

מרים סמילנסקי לא ניסתה אפילו, מעולם, להסתיר למי משני בניה נתונה העדפתה: לישראל הבכור, הבריא ויפה־התואר או לאחיו הקטן, הכחוש והחולני. לבכור שאהב את תבשיליה וביקש תמיד עוד או לצעיר שדחה אותם מעל פניו ב"אוי" נגעל, והיא קראה לו "מאוּס" ו"קווטשוש".

תמיד תמיד, כשהייתי מבקר אותה הייתה קודם כל מושכת אותי להתבונן בתמונת בכורה שהייתה תלויה על הקיר מעל מיטתה ואומרת לי: “תראה לולי איזה בחור יפה הוא היה". אף אחד מבני המשפחה לא היה יכול לקרוא לי ישראל; ישראל היה רק אחד.

02

התמונה מעל מיטתה של סבתא.

הבכור היה כדורגלן מצטיין, אופנוען ואהוב הבנות; הצעיר היה תולעת ספרים ביישנית, נחבאת אל הכלים.

אהוב אמא יגדל להיות אהוב הבנות; דחוי אמא יאמין שאין אישה שתאהבנו, ויחזור ויבדוק ויחזור ויבדוק אם אמנם יש כזאת כל ימי חייו.

יזהר חזר ותיאר את אחיו כ"חיה יפה" הפותחת ספר או עיתון ונרדמת מיד; דמות שהוא עצמו היה ניגודה הגמור והמוחלט. ובהפוך מרבקה אימנו העדיפה מרים אמו את עשיו שריחו כריח השדה על פני יעקב יושב האוהלים.

ואז קם זה ונהרג.

04-mikevans4

 ב. אהוב הבנות, החיים הכפולים.

בנות ומחתרת היו שני דברים עליהם לא מדברים בבית, אלא מסתודדים, ובגאווה גדולה. יחסי אחיו עם בנות המין השני והשתייכותו למחתרת (ההגנה) שימשו ליזהר מודל מקטנות, כמין מטרה לשאוף אליה וכסמל להתקבלות.

כך הוא חוזר, מקץ ששים שנה, ב"צלהבים", אל אחיו:

"ופעם אחת בבוקר מוקדם אחד, לאחר שחזרו השניים מאיזו פגישה שלא צריך לדעת עליה והוא גם לא יודע לפי שהם לא שמים לב משום מה שהאח הקטן הזה שוכב לו בפינתו ואיננו ישן, והם מנשפים על הבל הקפה המוקדם, […] ומצחוק לצחוק ומסוד לסוד עברו לצחוקים אחרים ולסודות אחרים, מתוקים יותר וגם משמחים יותר לפי הצחוקים ולפי ההתלחשויות אף על פי שחשבו שהוא ישן, צחוקים וסיפורים על הנחמדות כמובן ועל מה שיש בינם וביניהן, כל מיני סיפורים מפריצי צחוקים ומהוסי לחישות חליפות, הספל המהביל בידיהם והלילה ללא שינה מאחוריהם […] בושה שיורדת כעת על המעמיד פנים של ישן שמכסה פניו בסדין מרוב בושה, ושאינו יודע מה יעשה בכל כך הרבה בושה ואפילו בקצת מכל מה ששמע על איך זה הן הבחורות ומה יודעים ועושים איתן יחד, ולא יוכל לחזור אפילו על קצת ממה שספרו אך זה כעת על הבחורות ההן, ואיך ייתכן שכל כך זה ככה, ובמיני צחוקים טובי לב כאלה וגם בצחוקים גאוותנים כאלה ובגאוות תרנגולים צעירים, ואיך הם יודעים לעשות להן דברים, ואינו יודע מה יעשה בכל מה ששמע טרי ומלהיט כזה, דברים נוראי בושה כאלה, ואיזה עולם מרטיט סודות הוא העולם, איזה מעורר בבת אחת גם רגשה מדגדגת וגם צורך להסתירה, ולכסות בסדין את הפָּנים אבל להרגיש כי בגוף קורים דברים, ולנסות מהר לחשוב על דברים אחרים, מפני שתמיד תמיד הלא יש וגם קורים כל מיני דברים, […] וקמו בשקט, ונעלמו בלא מלה, פעם ישר מן העבודה ופעם ישר מאיזה קן אהבה, ואינם לא של ארגון ולא של חבורה ולא של איש, ובין כך ובין כך וכמו תמיד כבר נבלעו ונעלמו, וכבר חזרו אחר כך, תמיד חזרו, וכבר הלכו להתקלח ולטעום משהו ולהחליף ולהתלבש, וכבר יצאו ברוחב כתפיים ובחיוכים היפים שלהם, וכבר שלובים וכבר חבוקים, חסון זה במתני רכה זו, ודבר לא ייפלט להם מפיהם על כלום מפני שהכל פה כבר משוקע לגמרי מפה לפה בפה אל פה.”

03-Israe4

"כל מיני דברים". כך הוא כותב בסש"ה: “מה אתה יודע. לא הכל אני יכול לספר לך. מאליך תמצא פעם מה עוד אפשר על גבי האדמה הזאת, כל מיני מה שאפשר, כאן, בפתוח, בצל או בשמש, בין שורות התירס העולה,” וביחוד: "ומתוך שיטוט על גבעות, גם קודם כל־מיני גם אחר כל־מיני, דברים שעושים ושאין בהם – פונה לבו לעברך, מאוד, כראש צמח אל השמש, מתמשך בו. נורא. הלא אתה יודע. הו, כן. ועצוב. עד לדעוך כגפרור. את כל אשר יש לו, או יוכל להשיג, אי־כאן אי־כך, שומט, מניח בלא כלום, אילו רק פנית, אילו שעית. מה יעשה בכל ההתפעמות הכלואה. הזו. אליך.”

(כיום יש שם פשוט ל"כל־מיני")

  ג.

לכאורה, בינואר 1958 היה על יזהר להיות המאושר באדם. רק בן 42 וכבר השיג, בלי שיתרפס ובלי שישווק את עצמו, מה שרוב בני האדם אינם משיגים בחיים שלמים: השלים ספר שלא היה כמוהו; סופר מהולל שהעורכים רודפים אחריו; ח"כ מגיל 33 ואילך; מרצה מבוקש בארץ ובחו"ל; בעל משפחה ואב ל3 ילדים; חסר דאגות פרנסה.

אני זוכר מה שאמרה לי אז אמא: “הכל כל־כך טוב, כל־כך מושלם, שאני חוששת כי מעכשיו יתחיל להיות רע".

ואכן, יתכן שכל זה קרה מוקדם מדי.

כי בתחילת 1958 מצא יזהר את עצמו מרוקן, ובחשש נורא שספרו הגדול הוא החמצה, ושהמקום בו הוא נמצא אינו המקום בו הוא רוצה להיות.

הוא רוצה להתחיל מחדש. רוצה איתחול. Reboot.

יותר מעשרים פעם מופיעה המילה "להתחיל" ב’סיפור שלא התחיל’, (ובמקום אחר כתב כי אינו מכיר מילה יפה יותר מ"להתחיל"). לא סתם להתחיל אלא ‘להתחיל להיות’.

"להתפקח מן הכליאה הממושכת ולהתחיל להיות, הו, כדג זה שחזר המימה.”

"להתחיל להיות.”

"לחדש צריך, אילו היה אפשר, את הכוח להתחיל לחיות"

"לא נוכל להתחיל עד שלא נצא ונרחיק"

"ולהתחיל מהתחלה, בהתחלה צומחת. אילו היה אפשר. אבל אי־אפשר.”

"וכי לא צובט בך להתחיל ללכת אל מה שעוד לא. ושלא להחמיץ בעודך מה שעוד יוכל אולי"

"מניין להתחיל, איך להמשיך, מה בשלב ג',”

"צריך להתחיל ללכת לשם. זה הכל. אינני יודע כלום יותר.”

"והרי תמיד אפשר להתחיל. לא? לא נכון שתמיד, כאילו, אפשר להתחיל?”

"חשוב יותר להתחיל משהו. ואם לא להתחיל, לבקש, את הכיוון הנכון, של הדבר הנכון,”

"במה להתחיל? […] אני כאן מלא בכל מה שיש לי ובצפוּן עמי, בכל הזה שהוא מה שאני, כאן, גם בשלא הגיע עוד, בדחוי הזה, ובכל הכבוש הזה, בכל המסולק ליום יבוא, בכל חסר המוצא הזה, והמודחק דחוק הזה"

"יש דרכים שיפה שלא להתחיל בהן. יפה יותר כשיש לך מחילה עמוקה להיעלם בה"

"ושצריך, לקחת יום אחד ולזרוק ולהתנַער את כל אלה השיבושין, ולהתחיל סוף־סוף, משהו.”

"בדיוק מכאן צריך להתחיל, הנה, מכאן: ממה בא אחרי זה. מה בא אחרי שזה לא בא?”

קשה מאד לסיים את החיים הישנים, הקודמים. אולי אפשר גם להמשיך בחיים הישנים וגם להתחיל, בצידם, בחיים חדשים?

והוא נסחף לחיים כפולים, להיות הוא וגם להיות ‘אחיו’.

  ד.

כדי לעזוב הכל מאחוריך: משפחה, עבודה, אורח־חיים – דרושים אומץ־לב, מידה ידועה של רוע, והחלטיות: יכולת לבחור, או בלשונו של יזהר – להכריע. ליזהר לא היה די מאלה כדי שיוכל לעשות זאת בגלוי, לאור יום, והוא ירד למחתרת.

ב־10-9-1962 כותב אליו ידידו המו"ל ד"ר משה שפיצר:

"חזרתי בינתיים בשעה טובה, וקראתי שגם אתה חזרת שנית אחרי נסיעתך לאדינבורג. מאחר שהודעת שאתה עומד לנסוע לשם החלטנו יחד עם אביגדור [אריכא] לא לקנות בשבילך את המשקפת, שקרוב לוודאי אתה תקנה אותה בעצמך באנגליה".

(ב־1962 כבר הלכו וחלפו השנים בהם מבחר הדברים שניתן היה לרכוש בארץ היה דל, ושנסיעה לחו"ל היתה אירוע נדיר ונחשק והזדמנות לרכוש את הנבצר. אבל יזהר לא ממש הפנים זאת והמשיך לבקש מכל נוסע לחו"ל להביא לו דברי חו”ל. ב־1962 היו אלה ספרי צפורים, משקפות ותקליטי ציוצים.)

כי ב־1962 נתקף יזהר בקדחת הצפרות.

מצטייד בילקוט־רועים ובו ספרי צפרות ומשקפת או שתיים, ולאחר התלחשויות אחדות בטלפון, היה יוצא מן הבית ופונה לכוון צפון־מערב, אל פסי הרכבת. שם היה פונה מזרחה לכוון התחנה, שבה כבר המתינה לו מכונית אמריקאית יקרה. אישה צעירה, אלגנטית, פתחה את דלתה בפניו. הוא היה חומק פנימה והמכונית היתה פותחת בנסיעה דרומה.

"סיפרתי לך, כי אך זה לא כבר היה אדם יוצא מן החצר וכבר הוא בין עשבים מנושבים ושיחי קידה ריחניים וכבר בתוך הפרדסים הכהים, המעובדים לעָמקם; שנים אחדות אחר־כך כבר צריך לנדוד, להרחיק, ולהגיע אל פסי־הרכבת ורק מעבר להם להתחיל להיות בתוך האפשר. ואילו עתה יסע אדם חצי ארץ בלא הבט לצדדים, כסוס בין חוֹפוֹת עיניו, כדי שיצא ויתחיל. לפי שאין התחלה בלי יציאה. אתה יודע. וצריך, איפוא, שיהיה סוס לאדם, או אופנוע, או, לפחות, מכונית, כדי שיוכל אדם לקפוץ ולצלוח בחטיפה על־פני המפסיק המפריד הזה, לדלוג מעל הקרוב המעובש הזה, ורק שם, הרחק, לרדת, לשלח רגלים, לפזר אברים, ולהתחיל להיות אדם.”

05-Lady_Hamilton_as_Circe

 ה. אתר הצפרות

מחצבות נטושות הן בין האתרים החביבים על צפרים, כי בקירותיהן מקננות אחדות מן הציפורים המרהיבות ביותר.

הציפורים הללו הן גם משל לחיים החדשים, המקבילים, המחתרתיים, שהמחילות הן מקומם.

"וראית איך אורו צבעיהם כשהתהפכו באוויר? אתה יודע את השרקרקים? זו גבעה מופלאה. עדיין זורם בה הכל כטבעו (חטוף וקח לך מלוא חפניים בטרם יעלו לכאן שיכון). אתה עומד בלב הזרימה העשירה, התאוותנית, השקטה למראית־עין, ורעבה אכזרית בעליל. להיטות חמדה של מי שמוּנוּ לו ימים קצרים.

6

[…] ובכל לוליינות טיוּסוֹ ירדיף השרקרק אחר שרקרקתו המחמיקה בגנדרנות, לבחון כך רוח אבירה במסות עוז ואומץ, […] וכולם מוצלפי שמש, סחופי בוהק, ונשובי רוח־ים, שיכורי שעתם הקוצפת, ואחרים בהם אשר רק הנה עוד מעט הם מתחילים, ויש גם שלא טעמו עוד דבר בחייהם, אפילו לא בקצה היערה, הו, אם אתחיל לספור איזה מין כאלה וכאלה מפליאים יש, עד היכן נגיע.“

ובפירוש:

"מה עוד פשוט וישר ושקט מאשר הודעה כזו: למשפחת הכחליים ארבעה בנים, הכחליים עצמם, השרקרקיים, השלדגיים והדוכיפתיים. היכן הם גרים? הקן שלהם? הה, אינך יודע כי לאלה אין קן. במחילות הם גרים. במחילות העפר. בתוך חומת הקורקר שבגבעה. לא ידעת? אלה החורים המפולשים, עמוקים ויורדים עד אפלה, שם דוקא, במחילות הארוכות, האפלות ההן, שם יש להם מגורים, שם עולמם, והיכן שלנו? מה נתבוננת בי? ובאמת, היכן? אפילו אני בא ומגלה אזניך כי גם החיים שלנו (הה, ה"חיים שלנו!") חלקם מתעלמים במחתרת, דוגרים על לא תראה מה, וחלקם בחוץ, פתוחים לראוה ומתעופפים עטופי צבעונין מתבהק, חוטפים להם ככל שיוכל, ונראים צודקים ביפיים, או בזריזותם, או באומץ לבם לא ידע חת"

06ש-saeed-davariקרדיט: saeed-davari

היכן נמצאת המחצבה הנטושה הזאת בה "מקננים" במחתרת? לא קשה למקם אותה.

הכפר המחוק מע’אר (מערות) היה ידוע בשפע החרסים שבמערותיו.

והמספר מלגלג על זוג חובבי חרסים שבאו בעטיים, כביכול, למקום:

"כפר? רק חורשה נאה של אקליפטוסים ומטע חרובים במדרון. איפה כפר? כשייקלﬠ לכאן יום לא־חשוב אחד התחביבן שלנו לחרסים, ﬠם זוגתו השומﬠת בצמא ﬠם שמכינה את הסנדביצ’ים, ויﬠלה חרס בידו, יוכיח לה בשׂוּם־טﬠם, ﬠד שהיא כבר אוספת ומתנקה מן הפירורים והﬠשבים ומיטיבה נוצותיה, כי הנה ממש כאן, בחביון הגבﬠה הלא־ידוﬠה הזו, שהיו מוצנﬠים בה היא והוא, ﬠד לפני רגﬠ וﬠשו מה שﬠשו, ישבו לפני כך וכך יובלות יצורי־אדם, וגם הם, אולי, ﬠשו כמותם היום כאן, […] אבל שרק לפני תריסר שנים ומשהו היה חי כאן כפר, מוֹשב־אדם חי ושוקק – זה ייראה בוודאי כסיפור־בדים לא־יאומן. הנה, זה כל מה שהוא כﬠת."

בהמשך חייו חזר יזהר עוד פעמיים לסיפור כבוש הכפר הזה והחרבתו, זורע רמזים עבים יותר ויותר.

הפעם הראשונה היתה ב־1980, בסרט שהכין עבור הטלויזיה החינוכית, ובו הוא מצולם עומד על חורבות הכפר, מעל המחצבה, קורא למקום בשמו ומספר את סיפור כיבושו, בו נוכח, ב־14 למאי 1948.

הפעם השניה היתה ב־1992 ברשימה שפרסם בעיתון "חדשות" לרגל יום העצמאות.

עצמאות 48 – 92

כמפורש בוויקיפדיה ומצויין ברשימה שלעיל, מפקד כיבוש הכפר והחרבתו היה איש גבעת ברנר השכנה.

בין גבעת ברנר ומע’אר מפריד שדה ואליו מגיע זוג הצָפַּרים:

"מה אתה יודע. לא הכל אני יכול לספר לך. מאליך תמצא פעם מה עוד אפשר על גבי האדמה הזאת, כל מיני מה שאפשר, כאן, בפתוח, בצל או בשמש, בין שורות התירס העולה, או על־פני החפשי הספוג שמש ושמים, ובנלהב, כששתיקת הכל נעשית שירה, כשחום היום נעשה וילאות מעופפים, כשהשמש פרח חמנית מחייך אף אם לוהט, עולה־עולה בשגעון פריחה, ומה יעשה בשר ודם, פעם תדע גם אתה, ומקווה שלא תחסיר, ובשנַים תבוא לכאן, שנים שיכורי יחד, מעשה בהם ובאדמה עשירת הפיתוי, זו שבוער בה, שלא די צמחים הצמיחה מתוכה, שלא די חיים שוקקו מקרבה, שמיציה עולים פרחיה כגחלים וזהבה המוּם חוֹם, כואב ערגה, ובוֹער בה עוד ועוד, בשם כל האלים, שֹריפה לוחכת שֹורקת מתוכה, לוחשת להצית ולהעלות בלהבה כל הבא בה, ובחיבוק ובעשבים המתמעכים, שלא כדרכם, בהם ועליהם, ובהינגעות מיציהם שנפגעו, ובניזלי זהב לבן, ובפרחים לבנים שלבם זהב, שקלטו ביניהם ולא נודע, והציקדים הללו שאומדים אז הללויה, בדממה הגדולה הסוּמית, בעוד נמלה אחת, נפתלת בריר הזהב השפוך, תתעדן בקריאה שלא תשמע, במשקל הנוצה של הכבד מכל."

שם, במחצבה, בצפרות, יכולים להתחיל החיים החדשים.

 ו. המקום שנגמר, החיים שנגמרו

"ארץ נושבת בלי פרחי בר – מחנק בה. ארץ שאין בה משב־רוח פתוח, בלתי־מופרע, תהיה מלון ולא מולדת. ארץ נושבת שהכל בה כביש ומדרכה והרגשת הכל־גמור־לי־כאן תאכל כל חלקה טובה בלב צעיריה. עיר שכותרות עציה נכרתים מדי שנה בצד אחד של הכביש, כדי שלא להפריע לקווי החשמל, אינה רק מתכערת אלא שלא ייפלא אם ילכו בה בניה בכתף אחת מוגבהת וכתף שניה שפלה. עץ בן שבעים שנכרת – לא יוכל לבוא במקומו שום מבנה מועיל חדש. אין תמורה לעץ עתיק. המשמיד עץ כזה עוקר שורשי אדם. אין שום בנין או חשמל חשוב יותר מעץ אקליפטוס עבות, שיקמה ישנה, חורש אלונים. הם שורשי אדם. בנין תוכל להקים כאן או שם, ולעץ בן מאה אין תמורה. אין זו רק ואנדליות אלא ערעור העתיד. ובאיזו קלות עוקרים אצלנו. תמיד נמצא שעצים מפריעים למישהו או למשהו, לקו הישר של המדרכה או לחוטי החשמל או לאיזה כיכר קטנה שמישהו יזם בדמיונו קצר־הכנפיים." אמר יזהר בדיון בכנסת על תקציב משרד ראש־הממשלה, ב 12-6-62 – זמן חיבור סש"ה.

בהמשך אותו נאום אמר גם "שיכונים מכוערים יולידו אנשים מכוערים. אנשים מכוערים יולידו נשים מכוערות נשים מכוערות תלדנה ילדים מכוערים וילדים מכוערים יולידו עולם מכוער. ועולם מכוער לא יוליד עוד אלא רק יהיה מלא וסתום וחנוק ותם ונשלם." משפט המופיע מילה במילה בשס"ה.

הכל גמור לו כאן?

את הסיפור הוא פותח במנוסה מביתו, בו אינו יכול יותר. זה מה שמספר הסיפור:

"אין זה דבר שבא מחמת מקרה רע אלא מחמת שדבר לא יקרה לו עוד. דבר שחדל מהיות קורה לו. כאן לא נוכל כלום. אפילו לא לספר."

והדיבור הוא, כביכול, לא על המקום ממנו הוא נס, אלא על הדרך שעליו לעבור ממנו ועד החופש. "אני, כשאנוס לעבור כאן, נוטל אויר ועובר עצום וסתום וחתום, עד מִחוּץ."

כמו שעשינו ב"כל־מיני" נחליף, בשורות הבאות את "דרכים שהעבישו" ב"אהבה שנגמרה":

"נורא שאי־אפשר לקבור דרכים שהעבישו כדרך שקוברים חיים שמתו. הם לירכתי בור והחיים אל חייהם, סֶלָה. חָפשיים מן הכפיה לחיות במה שאין בו עוד חיים. שאם לא הן – אתה מסתתם, שארית חיוּתך, ומוֹתר הרוצֶה שבך. יובש שממון ואבק מלט, כוֹסים כבאפס־משקל על אחרון האיכפתים שעוד בנפשך פנימה. אפילו אי־החשק בא עד חנק. גם לא לרצות לא תוכל עוד. ומה אז? ורק מפני שיום אחד פתאום, ותמיד פתאום בא יום אחד, והרוח מתחילה נושבת, ובנשוב הרוח תתגעש בך פתאום הידיעה שאסור. לעזאזל, אסור ואסור, וגם עדיין לא מאוחר, ושעל־כן קופץ אדם אז ומודיע שהוא, מכל מקום, לא, נאמר: אני, ליתר פשטות, שאני, מכל מקום, לא אוכל עוד, ולא אקח חלק בזה, ולא אלך ולא אעמוד ולא אשב בזה, ולא מוכן עוד לשום ככה־ככה כזה, וגם לא לנשום כלום מכל הכאן הזה, המעובש, לא, לא אני, ולא יכול ולא רוצה, ובשום פנים, ובשום פשרה, לא. ילך כל איש לדרכו ואני – לא. אני קם ויוצא מזה והולך לי."

באמת.

ביומנו של יזהר מאותה תקופה מוצאים את השורות הללו:

"חש איבוד שיווי משקל כשחושב ללכת עם ח. […] צ' זה בית. […] ח. אולי בגלל האשמה ומוסר הכליות, זמני, יפה, ומְפחד ומתגבר על פחד הן ביתר חשק ויצר, הן ביתר הדחקת אשמה. […]

ומה זה להצליח במבחן? להשאר – או ללכת? למה להתפלל? ככה העולם ואין לי מנוס. מבחן חיי כעת. לא המלחמה לא דברים שכה היטב החבאתי אותם מעיני כל, בכל מה שלמדתי מני., כמו חיים כפולים, ונפרדים לשני זרמים. […] המבחן האמיתי שלי כעת: מוכן לצאת אל הידוע, המסוכן, חסר שיווי המשקל, המתחיל, עם אשה כזו שאינה מתחת לפואנציאנה שלך – או לדבר על כך לשיר על כך ולהשאר בחסות הבית."

כאמור, הדרך אל החופש – נוראה. רצופה בעצי ילדותו שנכרתו, ברחובות מוזנחים ובשיכונים מכוערים.

"גם הפרדסים הגדולים, העמוקים, הובשו ונמכרו לסרסורי האמות המרובעות.* הה ארץ מושב רוכלי המועט שבמועט. גן־עדנם של הסריסים. נוֹים של מפצחי הבטנים. כלום פלא באיזו קלות תפַנה שקמה כבדה בשנים מקומה, או יפנה מקומו אקליפטוס נאדרי הוד, לפני לול ביטון מאפיר של שיכון, מעשה ידי אדריכל סריס, מוכה טחורים נכזב, ואכול כיב הקיבה – אשר בעודו טרי כבר מתקלף ומגלע טמטום ועתוני ערב, מוזנחוּת וכביסה על אדני הגזוזטרה, עם נצנוצי טירוף להעשיר. ועל הקורקר המשותנן, בין הא לדא, פגרי חרדונים עבשים וכרזות־הפיס. לנוּס חביבי, לנוס מזה, או ביתה, להיסגר פנימה, ובינך ובין הכל תריסים, חומות ואילנות עבותים, ולא לשרבב גם עוקצו של חוטם החוצה. לשנות? את זה? מי? חדל. מה תשנה. דחפור. אלף כוח סוס. ודָחוף ועָקור הכל. החלק והחזר לקדמותו שמלפני. ולבוא ולהתחיל מהתחלה בהתחלה צומחת. אילו היה אפשר. אבל אי־אפשר. ולא עוד אלא שלא חסר לאיש. ניחא לנו בככה־ככה שלנו. וביום ששי נרוץ עם ארבעה הביתה, עם ארבעה עתונים ונקרא כל השבת ונהפוך ונמצוץ איך כל העולם וכל האחרים גם הם רעים ונפסדים, גם הם"

  ז. להצליח על חשבון חורבן האחר.

ובעודו מתענג על חמודות אהובתו הצעירה במחצבה שלרגלי הכפר המחוק אינו יכול להשתחרר מן המחשבה על גורלם של יושבי הכפר הזה, שבאו אחרים לתפוס את מקומם. כמו זו שבאה עכשיו לתפוס את מקום קודמתה.

"האם אמרתי כאילו היה כפר זה מושב צדיקים שמדדו להם שלא כגמולם? לא אמרתי, כלל לא. ולא היו צדיקים כלל. אף כי מה אני יודע עליהם. אולי היו. ומן־הסתם היו כל דבר כמו כל אחד. ואל יהיה צל של ספק בלבך כי מנעו הללו עצמם מכל־וכל ולא פנו אלא אל הטוב והמיטיב תמיד. רשאי אתה לומר עליהם, ויהי לבך סמוך ובטוח, כי גם הונו גם ליסטמו גם רצחו, איש את אחיו ואיש את יריבו, וגאלו דם דחופי שגעון, וכרתו בריתות סליחה, וחמסו אלמנה ויתום, ושפכו דמי נקיים וירשו גבולות לא להם ומה לא, כשם שעשו צדקה ולבם היה חומל על דך ועל מסכן. אבל כלום אנחנו שופטי כל הארץ לשפוט אם טוב ואם רע ומידינו ייחתך גורלם? אני איני אלא איש רואה וכואב לבו מראות. והנה זה כך: מקום שיצא ממקומו ואיננו. לא אויבים עוד, לא לא־אויבים, רק סיפור בלשון עבר. חיי אנוש. עם ציון למוסר־השכל, למי שיחפש."

עולמם של הללו נהרס, כפי שיהרס עולמה של אישתו לכשיאזור אומץ ויעזוב.

והוא פונה לעיין בחיים הללו שנידונו לעבור מן העולם, חיים שלמרות כל מגרעותיהם ונחשלותם הוא בעדם.

"רבים אצלנו, אמנם, עודם זוכרים כל דבר כפי שהיה אז, תמול־שלשום. בטרם. בנקל תמצא אצלנו אחדים שיוכלו להראות לך אם תשאל היכן היה דר פלוני עבדול־עזיז,"**

והנה "סחוף נסחף הכל, נסחף והלך. החרובים הצומחים הללו, הם כבר לא יחששו כלל לשן עִזִים."

"הכל אבד: המען עם המוֹען, הייחוס, שמות הקנין, השייכוּת, כל שלי שלך שלנו שלהם, שכל־כך היו איכפת וראשון־לכל, סותמים את העולם ויקרים מדם־אדם, נעשו לא של איש, חסרי שום של שהוא, ליעוגו של כל של, מופרכים וחסרי ממשות, מחוקים לארכם, לרחבם ולאלכסונם. כל הנפקא־מינא, כל הזה קודם וזה אחר־כך, כל הלא־כדאי כן־כדאי – היו להיינו־הך, מיושר לכל צדדיו, נקי מכל, חסר שם, סתמי, אלוהים, סתמי שאין עוד סתמי מזה. עד החרובים השתולים האלה. מוזר שאפשר כך. אבל אפשר. עובדה."

הרס כזה אינו נסלח, לא יכול להיסלח, אשתו, האמא־אדמה שלו, לא תסלח: “ולא ילוו אותך קולות בלכתך, ולא שום התייפחות כבושה, רק אדמה, זו שממנה מתחילים ואליה חוזרים, חרושה ונעבדה. אף־כי אולי, לא שוכחת. נדמה לי לפעמים שאדמה, במעמקיה, אינה שוכחת. אינך חש כך? שם, בתוכה, לא. ושמתוך כל היפה והטוב, פתאום, בשעות שונות, שומעים איך נוהמת שתיקה ואינה שוכחת. ולא תוכל לשכוח גם כשכבר חרשוהָ והניבה יבולים חדשים ויפים להלל. משהו בה יודע ולא שוכח. לא יוכל לשכוח.”

ואחרי שהוא שוקל בפרטי־פרטים את שבחי (החקלאות) החדשה, הצעירה, המעודכנת הוא מבין מדוע נפשו קשורה בישנה:

"מהו זה שמפסידים כשהולכים משם והלאה, ודוחפים את המקום הזה ואת הליכותיו למדחפות ולעולם התוהו, ומיישרים על פניו ומחליקים, ועושים שם שדה חדש, יעיל פי־אלף?

קבלת־דין והלוך לאט. בלתי־עשוי לחתחתי צוקים או לתהפוכות ימי סער ופרץ, אבל עשוי לשבילים הארוכים ביותר. לארוכים אין־קץ ואפילו במעגלים החוזרים אין־קץ, להליכות יום מלא וארוך, ללילות ארוכי הליכה, הרווים להם געגועים סתומים, בנישובים העצובים כשהם משיאים ומנשבים זהב־קיץ. נגיעה תמימה בנכון ביותר. בחכם ביותר. ובעיקר בנוגן ביותר, ולפי תומם. צר שטיחו של המאמין המשתחווה עליו, אין בו אלא כשעל, אבל מלא הוא את כל מידות ההשתחוויה. צר כמידות אשרי האיש. ואולי צרות זו דווקא, אולי רחבות היא זו? אף כי לעולם לא ארצה לי את מנת ה”אשרי” הזה, ואין לי דרך אליו.”

ולמי הייתה דרך אליו? לאחיו?

  ח. אופנוע, אח.

(‏אגב, אילו היה אחי הססן… בלתי יודע־להכריע (‏אהה, כמו מישהו) – הלא היה היום אתנו (‏איש מקריח ומבוגר, אבל עדיין יפה ורחב גב).***

07-Sunbeam_1932-G03

לא היו ליזהר ימים טובים כמו אותם בהם דהר עם אחיו על אופנועו בדרכי העפר שבין הפרדסים, חובק אותו מגבו. עדיין הם שניים שונים, אבל עוד מעט הוא יהיה כמוהו:
"תמיד היה אחי גדול ממני בחמש שנים. גם כשהייתי קטן וגם כשגדלתי. אלא שאינן דומות חמש שנים לחמש שנים. פעם היו חמש השנים שבינינו הפרד אין גשר. וככל שגדלנו צמקו והלכו חמש השנים הללו, ההפרד נתמלא והמרחק נתמעט. עד כי הלך וקרב היום שלא יהיה עוד שום מרחק בינינו ורק נהיה אחים שווים, פנים־אל־פנים, להיות זה עם זה, כתף־אל־כתף, וריעות־אל־ריעות – כשנטל בוקר אחד אחי את האופנוע ונסע אל השביל החוצה את הרכבת, ונשארתי בלא אחי, ואין לי אח.”
והרי כשהוא יהיה כמו אחיו יוכל לעשות בלב קל כל מה שהוא עושה כיום ביסורי־מצפון ובמחתרת. יוכל להיגאל מן החיים הכפולים.
לא היה ליזהר דבר שסימל גבריות יותר מאופנוע. הוא הקדיש לכך שני סיפורים וגם הבליע זאת בחיבורים אחדים ואף הביא זאת עד אבסורד וגיחוך בסיפור "דהרות אבירים".
המידרג הוא אופניים, חמור, סוס – אופנוע. ואופנוע=בכור.
"סוס למשל. סוסת בדווים אצילה, זרזיר מתנים. אבל אפילו בחמור מרקד. ריצת דוהרים מישרין. וגם באופניים, למשל, למה לא. גָחוּן טוֹחן וטס. […] ותאר לך באופנוע. אלהים, איך! בכל מלוא כוח הדהירה שבמעיו. מה אתה יודע. טסתי כאן לא אחת, דבק באחי הייתי מאחוריו, אז, חרד מאוד ומתרונן מאוד, והרוח נתשוררה נתרוננה שרקה השריקה עלינו, ובנו, ומעלינו, והפרצנו את שאריתה הבורחת לעמודי אבק, רץ מתהולל. שהקיץ כולו השתעשע בו, […]. אלהים, כמה הייתי מחכה ליום שאף אני.”
08 Israe_Jachish

               ישראל סמילנסקי על החמור השחור ג'אחיש. גדול מכולם.

יזהר אוהב את האופנוע והאופנוע אוהב את אחיו:
" כשאחי היה בא אל אופנועו, וסוקרו ומקיפו במבט שלם אחד, כבר היה זה נענה; וכאילו רעד של התמתחות קשובה נפרט בכולו. מגע קל אחד בדוושה, כמשחיל נימה מחלב, וכבר זה מפכפך ומפכה חיים, פיכויים קלים, בועתיים, מדויקים, סכויי שמן מתרוננים, שאחי היה עונה כנגדם ברינון משלו, משהו מעין ”ולנסיה”, ועולה ורוכב ומרעישו, וכבר מעופפים בתנופה סחפנית אחת, אחת היא כביש, חול, מעלה או מורד, ורק ריח שרוף־יבש שויר לו מאחור.
לעולם לא היה רכובו של אחי מרעים בשצף טחטוחים המוניים כדרך הרבה פוחזים בני בליעל, לעולם היה רכובו מחונך יפה, כסוס מאולף, וכך גם היו נראים דבקים לבשר אחד הפרש ורמכו, כזה שכוחו בו ואיננו מפגינו, שעליזות כוח מתרוננת בו בלי להתבזבז על פחותות, אבל שדי לו במגע אצבע נכונה אחת והוא טס, פורץ ומגמא ארץ, יפה ומתנפנף וחולף, ומותיר רק חריכה יבשה, הד פוחת והשתאות מעריצה, לו דומיה תהילה****.”
09-sunbeam-model-9-1932"מגע קל אחד בדוושה"
ולא היו ימים טובים ליזהר מהימים בהם היה אחיו מתפרע על האופנוע, והוא איתו, חובק אותו מגבו, מתגרים יחד בגורל, חודרים יחד למשוכת האקציות האפלה: “מתרוננים ומרננים ככה, אחי על אוכפו ואני דבק בגבו. היינו טסים במהירות מבעיתה, וחודרים בה בטיסה אל מנהרת האקציה האפלולה כירויי תותח, מיד היו החולות, האפלולית, תקרת המנהרה הנמוכה וארוגה אור וצל, טסים לאחור, מסונוורים ומוצלפים קווי בזיקה שביטיים, אלמלא שגם העצומה שבעצומות הטיסה, אף היא נבלעת אל מצולות החול, ונרגעת בהכרח, אף כי אחי לא יוותר, ופותח עתה בנפנופי רגלים באוויר, הוא מלפנים ואני מאחור, נפנף ובעט להכא ולהתם, להציל את שיווי־המשקל, ואת המהירות שלא תירגע להתהפכות מבישה, היזרק והישפך והאופנוע על ראשנו, ובמומחיות ובזריזות מצוינה היה אחי, ואני מאחוריו, מבעטים בתלוליות החול הסוחפני, הבולע להשקיענו, ניצלים כל הזמן ממפולת, ונושעים בתחבולות מבריקות לסטות מכל קמח טובעני, מתפרצים אל כל סימן מתראה כאדמה קשוחה וקשויה יותר, ונזהרים ברגע האחרון, שלא להיערף בשוכת אקציה סרוחה, שלא להיתלות בה כאבשלום בן מעכה, ולצאת רק פה ושם בתילוש תלתל־מה למזכרת, ונפתלים בעווית מצד לצד, מתוך קיפוץ וניתור מצחיק לולא היה מחריד, מקיצים ענני חול זהוב, ולעתים מרדפים איזה גמל אבוד עשתונות, שיפרוץ את כל קשריו וכל תנומותיו וכל המשאוי שעליו ומשמעת בעליו, ויצא בצריחה צורמת קורעת־לב, ובשרבוט זנב ינוס ישר הישר לפניו כנשרף, עד שתזדמן לו סמטא יוצאת לנטות בה, או עד שיתמחק כולו ורובו אל תוך חובי קיר האקציה הקעור, מרקעֵ במחץ גופו כל ענפיה לרבות אותו שרביטן שדיפן צלעיה, עד שיתרדד עמה פנימה כמי שמודפס עליה".”

(כמו תמיד ההערצה מתפתחת לגרוטסקה, ל’מיקי מאוס’)

הנסיון לתפוס את מקום אחיו אצל האופנוע, להשתלט עליו, הכרחי אבל מסתיים בכשלון, בבזיון, ובכוויה צורבת: “ובהסתר, בהיחבא, בחרדה שרק לא אתפש […] על יד בית הבאר, בצל הגנוגנת, השאיר אחי את אופנועו, כרגיל, חפוי, ומוצל, […] ונותרתי אני לבדי עם שעתי. תופש מה? לא אאריך: מתחילה אפילו היה הכל כשורה. כפורחת עלה הדבר, כבטוב שבחלומות, הלה פיכפך מיד נכונה ובמדויק, כאילו הייתי אחי, וגם לא ידע שלא להיות מדויק, כך הוא וזה טיבו, ואני כבר על האוכף, מלפנים, על מושב אחי, לבי בגרוני, מושך ומרפה כהלכה והדבר זז, קצת התפרץ התקפץ מדי, אך מיד נשמע והצלחתי לכבשו, וכבר פורץ מתוכי הרנן הנכון ולנסיה, שלא האריך מדי, לפי שזה כבר גמור, בו־ברגע־ההוא, לא יודע איך, או מה קודם למה, והכל כבר הוא ממורס בתעלת ההשקאה המעושבת ההיא, הרנן ולנסיה, האח הצעיר, שבא על מקום אחיו הבכור, האופנוע הכבד, שלא סבל זר, האימה, הדלק השפוך, וכויה אחת נוראה על גבי שוק דלה אחת. טוב. אתה צוחק. כיביתי בעודני הפוך את המנוע. לא בכיתי. בעשתונות נכונים אף כי בלב מת. כויית אש במצפוני המתעלף ומקיץ חליפות. כבד כשאול היה לחזור. לחזור ולהפוך את האופנוע, לחזור ולהשיבו על כנו. כה קל וכה עליז היה בעמדו, ופגר כה כבד ומסורבל בדוממו על צידו. כולי הייתי כואב. ולא היה ממי ליטול עזרה. מלובש כולי ולבדי בכל העומס. וגם אסור היה שיידע מישהו. הכל במחתרת מעיני אחי הגדול. לטשטש ולהניס עקבות. אבל עיני אלהים, כנראה, היו פקוחות עלי, אולי. וכבר הוחזר האופנוע אל מתחת לגנוגנת. וכבר אני מטאט מן החול, ברגלי ובענף את חותם עקבות החטא. וכבר הולך לרחוץ עצמי בחול ובמים מחלאה עכורה. כבר מראה שוקי מחריד, אף כי כאילו רק ממרחק, וגם כאילו כך דווקא יאה לי, והנה בא אחי. סקירת עין. וכבר ידע. ניזלי השמן על חלקת האופנוע הנוצץ? מבע פני? רגלי? – ”א ת ה! –” זעק אחי אלי, ושלח אצבעו אלי, לעבר ויצא ובא לתפוש אותי – – – "
לב מת. כווית אש במצפון. לבד בכל העומס. הכל במחתרת. אסור שמישהו ידע.
כי מה דינו של זה המרשה לעצמו ללכת אחרי ליבו בלא חשבון?
למחבר "סיפור שלא התחיל" אין ספקות בעניין. המשפט הבא אומר כך:
"(אם זה היה די כדי להניאני מנסות שנית? כך אתה חושב? אתה היית נמנע? הבלים. הכי יש בעולם נסיון פסקני כזה שחדלים אחריו?) – לא יצא זמן רב ורכבתי. רכבתי ורכבתי (רכוב הייתי גם בעצם אותו אחר הצהרים, יום שלישי, כעבור שנים, כשבא מישהו מן המשרד לעצור אותי: טלפנו אליך; קוראים לך מן הבית; שתחזור הביתה מיד; לא יודע מה; קרה משהו כמדומה. לאחיך. באפנים? או משהו? מוטב שתחזור מיד. […]).”
10-ofanoaרשיון הנהיגה באופנוע של יזהר ("טיסת קרן שמש"). תוקפו פג ביום שאחיו נהרג ואמו השביעה אותו לא לחדש אותו.

 ט. המורד ועונשו.

"אגב, אילו היה אחי הססן… בלתי יודע־להכריע (‏אהה, כמו מישהו) – הלא היה היום אתנו […] והיינו מוּרוְוחֵי כל הסיפור המעוקש והלא־מתחיל הזה, – אבל הוא היה החלטי: זוכה בכל או מפסיד הכל"
וההחלטי הפסיד הכל.
יזהר מאריך מאד בתיאור מותו של אחיו, ועושה זאת בכעין slow motion קולנועי.
אפסח על קטע זה בסיפור ואפנה את הקוראים ל"אורי, קווים לדמותו".  בו מסופר בפירוט מה יעשה לאיש שהמלך לא חפץ ביקרו.

* מכירת הפרדס שנטעו זאב אביו וישראל אחיו עמדה אז (1962) על הפרק, עקב הצעה מפתה של קבלני בניין.
** עבדול־עזיז הוא הערבי הטוב והאהוב ששב ומופיע בסיפורי יזהר החל ב"גילגוליה של מירי" מ־1946 דרך "הצניחה מן הצמרת" 1958 ועד "הכרכרה של הדוד משה" 1959, שעליו נאמר שם "עבדול עזיז היה מגיש את הפרד, ששפתיו עוד היו מטייפות מימי השוקת, ורותמו בין היצוליים, בשיגרת יד בוטחת, לא חסרת עצבות מה, (האל הרואה למרחוק כבר ידע מניין ומה צפון לו, לביתו ולכל כפרו זארנוגה ועל־מה.)
*** גם כשהוא מחמיא לאחיו אינו יכול שלא לשלוח בו חץ: יזהר ראה באובדן שיער הראש סימן לאובדן האון, כשימשון כשהוסר שערו מראשו.
**** "לך דומיה תהילה אלוהים בציון ולך ישולם נדר" (תהילים ס"ה, ב’) – ולא פחות.

5 – למנצח אל תשחת

אבל מה לנו מרבים כל־כך להסיח בי? והרי היינו מסיחים קודם בקצב הליכת הדברים, לא? שאין לך אומר נכון מאמירת הקצב הנכון. שהאמת שבדברים מוליכה אותם בקצב הנכון שלהם, בריתמוס הנכון שלהם, שבטבע ברייתם, אפילו אם טוב היה, על־פי תוצאה זו או אחרת, אלמלא רצוּ כך. מה הם כולם רצים ככה. מה הריצה הזאת. זה רץ מכאן וזה רץ מכאן. ומקום פגישה נועד לשתי הריצות שמכאן ומכאן, אלים אדירים, מי יוכל למנוע? אחי, אחי, אילו הייתי נמצא שם אז לעצור בך, לתפוס, לנפנף: עצור, לאט, הבט, עצור, אסור, הו, אנא, אל נא, עצור, אינך רואה? היית יכול? היית עוצר? אל תמשיך, הו! שם מחכה לך, נחבא אל השיח, וכחכֵּי רוצח, ההוא לך בחרמשו, חבוי, בסידריה ההיא – היית שומע לי, נעצר? או מחייך בלגלוג, נספיק נספיק, תראה אח קטן שנספיק, אל תפחד תראה שנספיק. ידיים בטוחות, וגב רחב לאחיך הגדול, הווה דבק בו. וזה החסן או האחמד, באמונה אומן, הפקיד רוחו, אהבת אשתו ובניו הקטנים, וסדר עולמם, בו – ההיה יכול לעצור, ההיה עשוי להתעשת, לבלום מיד ובאחת, ביד וברגל, ולהטות בכוח הצידה, במקביל לפסים ולא לחצות, מניח לה לזו המפלצת לרוץ בתאוצתה הנוגחת קדימה, מצרימה, שתרוץ לה פתוחה לתכליתה. בלתי־מתנגפת בכלום על דרכה, ועולה וצולחת בחֶפזונה ההכרחי, ויקחוה כל הרוחות, – ההיית עוצר אז, שם, והכל היה יכול להיות מתחיל, או נמשך, אחרת, פטור־סיוט, ונגאל – ההיית עוצר? יש רגע שעוד הכל אפשר וניתן. רגע הצטלבות הדרכים, שלאחריו כבר הכל אסוּר במוכרח, ורק נופל על־פי חוקי הכובד וחוקי אין־חזרה, בסדר הסיבות והמסובבים, מוכרח ואין מציל; הרגע עוד לא עבר, עוד ניתן להציל, לשנות, לכוון אחרת, קודם שהמוכרח יכנס כתליין שכורך את החבל, קודם שהאבן כבר בתוך נפילתה, הכדור כבר ירוּי וההתנגשות סוגרת. ההיית עוצר? או כבר אי־אפשר היה לך, וכבר היית קרוא, והדבר היה מנהג בך, ולעצור היה כאילו לנתק את הקסם, להינתק מן הקול שאחז בך, שהגיע אליך וקרא לך, לשלול דבר ממך, ולהותיר אותך כאוהב מנותק, קרוע, מתגעגע אל מעבר מזה, שנלקח ממנו, ברגע האחרון, על־ידי פחדנים שפלי אמונה? שאלות שאלות, סרק על סרק, כסילות על כסילות.
כסילות? או, אילו היה, שם שומר מסילה עם מחסום על הפסים, עם דגל אדום ומשרוקית: עצור עצור! או, לחש־סתר לו היה מעופף אליך, דבק אוחז בך, משדל, מזהיר: יקירי אל־נא תמשיך: ההוא שם, הנורא מכל, ועוד בידך לעצור, כעת עוד תוכל – שנה, החלף, בלום, צנח אל החול שמאצל, נסה, תראה, תראה, האם אתה יכול? הו, עורה, אל תישן, אל תהי כסהרורי רץ וממלמל נספיק נספיק – קום, עורה, התעורר, הקיצה נא! היש בך כוח להתעורר? רוצה לקום, חביבי? קום חביבי, יום חדש, בוקר טוב, הולכים לביה”ס, קום. הו, המתן, אל תרוץ, אל תברח, אל תחמוק: עוד אפשר, הקשב, הקשב נא, אנא: עוד אפשר! הו, נהג הקטר עצור עתה. הבט: איש על דרכך, בלתי־יכול לעצור, אלהים אתך: איש כאן, שנים, עוברים את, שים־לב אליהם, שים אליהם לב, שים לבך – – הו, אתה שם האוחז בחרב, מלאך אורב וחרב בידו, רואים אותך ואל תתחבא, קצתך חבוי בסבך כשודד, קצתך עומד ניצב על הדרך גלוי לכל עינים, אתה היורט את הדרך – עצור! נפשי תחתיו – עצור! עצור אתה, איש מבלעדיך כבר לא יוכל לעצור ורק אתה האפשר האחרון – אני אליך. במפגיע. בהפצר. בהתחנן. בהשבע: אל נא. חוס נא עליו. פטור אותו, ותר! אם גם אתה לא, אז… לא? אי־אפשר? כבר מחוץ לכל אפשר? כל־כך מוכרח שרק כך? גם כאן מולך הסדר של אפשר־אי־אפשר והכל בכלאו גם כאן? מה פתאום. והלא רק קצב ריצה סוער, וזה הכל? רק רץ כמי שאין לו עוד אלא באמת רק זה: לרוץ מוקסם: אני בא אני בא! לא כאיזו משוגה או טעות, לא כהשתבשות שאפשר גם לסלקה בקצת רצון, ולא כדמדום שחובה להתנער ממנו, מציאות שרק צריך לצעוק חזק ותיפול לה, כחומות יריחו – לאן זה אתה רץ? מה רידף, או ממה בקשת להינצל, שכבר התחיל משתרג עליך – מה היה לך אחי, שמוטב לרוץ בכל יכלתך ולמעלה מכל יכלתך ובמאוד מאוד ועל־אף־הכל ולשחק בסכנות ולהתל במהירה שברכבות השוטפות, שתספיג בך את תפלצת כל אוצת כבדה וגבורת תנופתה הבוערת, פי אלף מיכולת שום ילוד אשה לשאת ולחיות – ובלבד שלא? איזה מין לא? איזה מוכרח הולבש עליך אין־מוצא? לאן זה היית רץ? מי קרא, מה שמעת, אמור לנו, שכאן, אמור, אל תלך, אמור!
אינני יכול. קופץ עלי. הייתי בוחר שלא, אלא ש. מה אלא ש. לעזאזל כל האלא ש. מבול של התרחשויות נופל סוחף, אי־אפשר שלא, מוצלף קולות הכל. נוכחות הנוגעת עד. אני רץ לשם. הנח לי. להיות עמו אז. אני, שלא ידעתי אז כלום ולא עלתה על דעתי. סתם מתבדח אחד הייתי בשעה ההיא עם רעי, בסתם יום שלישי אחד אחר הצהרים, בלתי־נפלֶה בכלום מכל יום שהוא, עומד לצאת לרכוב אי־לאן – עוזב כעת ורץ מעל הֶפרד הזמן, רץ לאחור, לשם, להשיב, להסב את השעון, ואת דפי הלוח התלושים, רץ
אחי. וכמו תמיד: נספיק נספיק
וחסן. כדרכו: ואולי כדאי ש–
וכעת הנה גם ההוא: אני כאן.

וגם האופנוע אינו מחריש: רץ לי זה הכל יפה רץ לי
והרכבת ההיא: אני שוטפת להפליא כמו בטוב שבחלומות
ושוב אחי: אל תפחד
וההוא, מתוך הסידריה: בואו בואו. אני מוכן.
ואחי בשלו: אל תפחד זה כלום
שעל זה חסן: לא לעצמי, אבל
והאופנוע; אני שר, קולי יותר
אבל ההוא: בדיוק לכאן, וכאן אני.
וחסן: אבל הבית. אתה יודע, האשה והילדים ואולי כדאי
ואחי: שום דבר. היא רחוקה ואנחנו קרובים, קפיצה יפה אחת ו–
וחסן: אינני אומר כלום, אבל
ואחי: באמת לא כלום, הו, ואני מוכרח, נורא אץ לי, שום סבלנות לכלום אחר, לא יודע לומר, רק לרוץ, קצרה נשימתי, גם אתה, הוי אחמד?
וכבר לא רחוק, ואין לי שום יכולת, אני בא אני בא, ובכל כוחי מהר, כן, אני בא וכבר פה, כן – – –
הו? זה אתה הוא?
אלהים אדירים, מה

ועץ־הסידריה, שעומד שם תמיד (דַבֵּר דַבֵּר, אל תשתוק כעת עץ־הסידריה. מתפחד קצת? אבל כעת צריך לדבר. ותורך. כולם כבר. וכעת אתה. חושש? הבט עליו. בן מאה, לפחות, מאימת ההוא וידו הקשה? או תם ותמים ונכלם שכזה? מצחיק קצת. דבר כעת עץ־הסידריה. מותר לך. או, מבקש שנקרא לך שיזף?):
אלהים אדירים אני, הוא בי, קשה לי, מוטב שלא אראה, אין לי קול לצעוק, ולא יד לשנות, רועד בי, כולי, נורא, הרוח רועדת. נרעד בי – – והרוח. רוח של לפני הצהרים: אלהים אדירים, אני רוחפת ארץ רבה פנימה ויש לי המון, ואין לי, ולא אוכל פשוט לצעוק כל הדברים שבעולם. נעטפת ורצה לי הלאה. תמיד – – – ושונים כעת. זה עם זה וזה על־פני זה. וכל מיני:
לי אין כלום אני כאן
לי אין אני נמצא. הו
לי אין כלום אני בגבך, רוץ
רץ, לי אין כלום אני בריצה
לי יש הכל, ונספיק, תראה
לי אין צורך בהרבה, רק בך,
ולי לא יהיה כי לא יעצור
נפלא יש לנו ולא יעצרו עלינו
נפלא יש לנו ולא נעצור עליהם
בוא אל תפחד,
בוא נספיק, כי אני נורא ממהר, נורא
מוכרח להיות, קצרה נשימתי, שום סבלנות
כן כן כן, באים
אנחנו, אני, כן
הוא בי, קשה לי, מוטב שלא אראה, אין לי קול לצעוק, ולא יד לשנות, רועד בי, כולי, נורא, הרוח רועדת. נרעד בי – – והרוח. רוח של לפני הצהרים: אלהים אדירים, אני רוחפת ארץ רבה פנימה ויש לי המון, ואין לי, ולא אוכל פשוט
לצעוק כל הדברים שבעולם. נעטפת ורצה לי הלאה. תמיד – – – ושונים כעת. זה עם זה וזה על־פני זה. וכל מיני:
לי אין כלום אני כאן
לי אין אני נמצא. הו
לי אין כלום אני בגבך, רוץ
רץ, לי אין כלום אני בריצה
לי יש הכל, ונספיק, תראה
לי אין צורך בהרבה, רק בך,
ולי לא יהיה כי לא יעצור
נפלא יש לנו ולא יעצרו עלינו
נפלא יש לנו ולא נעצור עליהם
בוא אל תפחד,
בוא נספיק, כי אני נורא ממהר, נורא
מוכרח להיות, קצרה נשימתי, שום סבלנות
כן כן כן, באים
אנחנו, אני, כן
הו, מי זה?
אתה הוא כאן? הה, אלהים

נפסיק פה. לא, כבר אי־אפשר. אל תפריע. מהר חזור אל מקודם, קצת קודם.
חזור, החזר עד ראשית הדבר. בוא מהתחלה, שוב
הרכבת לאופנוע: נראה מי משנינו
המסילה לשביל: כעת אחצה אותך, פשפש שדות
השביל למסילה: אפילו עשבים בלחיי אני חוצה אותך אחרי בלותך
האופנוע אל אחי: הדהר איש שלי, מטריף ונרגש כמו, דהר אותי הדהר, מזוּוָג לנו ונדהר, פרש יפה שלי, להפליא הולך לנו –
אחי אל חסן: פתאום נחרדת היום, אחרי כל מה שאנחנו תמיד, היום דוקא, ביום יפה כזה – אני שקט לי כל כך, יפה לי היום כמו היום היפה הזה, היפה שבימים –
אחי אלי (ובחיוך רחב): אח קטן סמוך. אינך סומך על אחיך הגדול?
סליחה (מי זה אמר "סליחה”).
והמגחך, אל כולם (בלי קול, אבל בגיחוך רחב): אני שומע אותך. אתה המזנק ועושה עלינו את היאָמן ללעג ואותנו שוממי־ריק –
אני, אל אחי: הו –
אחי, אל העולם: שלא
ואל ההוא: חדל, זו לא חכמה
אני, אל המוכרח ואין־מה־לעשות: ואסור לך, שומע? באבי־אביך לא!
אני, אל הקטנה שבתקוות הדחויות באי־אפשר: שכן, שכן, שכן,
הו, אלהים. שכן. כבר למעלה מכוחך שיהיה כן? לא תוכל?
הו, עשה שיהיה כן, אם אתה כן עשה שגם יהיה כן, עשה הפעם
שכן – הלא אתה רואה –
אני, (כאן, מכעת, לאחר כל־כך הרבה שנים – שהרי אז, בשעת, כלל לא ידעתי – צועק מכעת לאחור, אל אז, כשהוָוה): ואין שום פתח לאחרת מזה? לא שום?
ואל אחי (מכעת אל אז): אתה היזהר, שים לב, הוא כאן, פקח הפעם עיניים, פה, בזה השיח, נחבא עליך בשיח, אסור לגלות אבל אני צועק: ההוא יקש פה לך פח!
ואל ההוא (כעת אל אז): אל תתחבא, רואים אותך. שברת את הכלים. צא! הרפה נבל, אומרים לך, כך זה לא משחק, צא
ואל חסן: מה אתה שותק, מתחנק ב'אבל'. הלא אתה רואה. זה הסוף.

עצור בו. צעק עליו. הפצר בו. הכה בגבו, חבוט!

ושוב אל חסן: חבוֹט, הזכר לו אל עג'אלא מן אל שאיטאן, המהירות מן השטן, שהמכבד אלהיו לא יאוּץ, שההולך לאטו יבוא בעתו. ש– אמור משהו! צעק! חבוט חבוט!

ושוב אל אחי: יקר שלי. זה אני. פקח לב

הפעם לא גבורות הן –– זה הכל!

האֵט. מְנע. לאן אתה רץ ככה, או מה ראית?

עצור, שמע, גלה את אָזני, אינך יכול עוד אחרת?

אבל אם להאט כבר אינך יכול – הו, פרוץ נא איפוא עתה, הגבר, רוץ שבעתים, חטוף! הכל על חודה של שניה מחוקה – רוץ להספיק הוֹ רוץ כמו משוגע, צלח!

ואל השביל: אתה התעקם, יַשנוּן אחד, התעקם אומרים לך, זחל מתחת, או דלג מעל, כחרגול, או שמאלה או ימינה, או להיפך, ורק אל תחצה, אל, לא, חוֹל מטופש שכמוך!

ואל המסילה: ברזל שכמותך!

והרכבת כעת אל האופנוע: לי אין זמן – הוֹ, עצור שם, אני רצה –

והאופנוע כנגדה: אני? מצפצף עליך ואצלח לפני שתחלמי לגעת בי –

הה, דבריס בטלים. כלום לא. זה רץ להיתקלות. מוכרח. לכך עשוי הכל. מהירות הרכבת מהירות האופנוע המרחק הרץ האפשר הבורח אין־הזמן הנמלט קוצר־הזמן לשנות, ההה, אתה תזכה, הפחדן שבשיח. (כאילו מי הפחדן חשוב ולא מי שיישאר!). גמור. גמור? מי אומר. הבלים. לא! אני כאן. ואני לא אתן. בכולי אצא כנגד. לא אתן בשום אופן. ובוא מהר אל מהתחלה, מוכרחים:

אחי אלי: אח קטן סמוך על אחיך הגדול.

אחי אל העולם: אבל מה פתאום עולם. מה לי פתאום ולכל העולם. אני רק רץ לי כמו תמיד בשביל עפר קטן אחד, באופנוע הזה שלי להספיק לקרקעות, והאחמד שלי של־תמיד אתי. נכון אחמד? שום דבר שיכול לעניין את העולם. ואל תעשו מזה פתאום עסק. תנו לי הלאה בשקט. נכון אחמד?

הקרקעות: כן. מחר גשם. נורא כבר נובט לנו לנבוט. מלא לנו.

השקדיות: עוד מעט. פוקע לנו לצאת. לבן עד ענוֹת. בטוּ, טוּ, טוּ־טוּ

הרכבת: טוּ־טוּ־טוּ, זהירות בסיבוּב, סכנת החלקה, הנוהגים ברכב מוּזהרים

הסידריה: נבלה. בדיוק בי נדחקת להיחבא בבטני, שודד אחד לחתוף. חכם גדול. שאשרוט לך באחוריך כשתקפוץ –

כברת האדמה הקטנה ההיא: עלי, פה, אני, היום, נחנקת מ–,

יפה דיי בשביל כל־כך? אוכל להיות לכם כמו שיפה שאהיה? ומעלי, פתאום, בזניק אש אל השמים, הו, שפתאום, שממני, בדיוק, שאני, שאוּכל, אין בי נשמה, שעלי כל זה: ולא אהיה כבדה מדי, מגושמה כזאת, נוקשה נורא? – – מה פה כל זה רועד. מה פה הולך להיות כל־כך, אני כברת־אדמה שלא כל־כך מבינה רק נרגש בה כל הקשה שבה, כמו –

נהג הקטר (מעלה סיגריה): מוּסק וטוב, יפה רץ לנו היום ונספיק חלק.

מסיק הקטר (מקנת זיעה): מוסק וטוב ונשיג ויהיה ויגידו ונגיע ונאכל ויהיה מלא.

נהג הקטר: הוסף עוד. שיותר. וצְפור בסיבוב. שידעו. הולך לנו היום. יופי של יום לנו היום.

אני, מכעת, מכאן: עצור חמור, צְפור ועצור!

עצלנים שפלי ידים מה כל־כך חרוצים דוקא היום הסקתם!

בן־אדם. עצור! הו, אתם השנים! פקחו לב!
הביטו מה, אין עוד זמן, מהרו! מושך לכם בשרשרת האַזעקה שלכם, תלוי בה כולי למשכה – עצרו! עצרו!
איש, אי בעולם: שום דבר. אָבוד. רק מה שמוּכרח מוּכרח. השאר לא מוכרח. וכלום לא יימלט. אָבד מנוס מקל. חזק לא יאַמץ כוחו. גיבור לא ימלט נפשו. אַמיץ לבו בגיבורים. ערום ינוס ביום ההוא. קדחת ינוס. לא ינוס. ייתפש. וככה זה.
כמה זה: והביטו. באמת: ככה זה. הנה ככה זה. לכו ספרו זה לזה: שככה זה. רק. תמיד. ככה זה. עד שמי השמים.
שמי השמים: ופתאום בנו. אל תוך הריק הכחול שהוא אנחנו. נתרטט בנו, ואלינו, ישר מלמטה. רטובים שכאלה באו, רועדים שכאלה, אפרוחי זה עתה, לא מנוסים לא לומדו להתהלך בכמו אלה, ירויים אלינו מבוהלים, כמין זיקי אש, אבל לא שום אש, רק גוזלים רוטטים וערומים, מי אתם כאן, אל מי באתם, ומבוהלים נורא, בואו, קטנים שלי, בואו נראה מה אפשר לעשות, היכנסו מכאן (משתעל קשות, נשימה כבדה, ומשתעל), אוח, הצינה הזאת, אז מה נעשה בכם? מכאן בבקשה. ומכאן והלאה אין עוד שום הצטלבות. רק למישרים, מישרי מישרים, מעתה ועד עולם: זהירות במפתן. הוא האחרון.
אי מזה: –

קול רחוק: –
ופה, ממש פה: –
אבל. לא יודע מה אמרו. אי־מזה, קול־רחוק ופה, ממש־פה, לא. וגם לא חשוב. והכל מסתדר כל־כך יפה, בשֹורוֹת, בֹשירוֹת, בסדר, בנקי, בדיבור אחר דיבור, אלמלא שאין דבר כזה. הבלי־הבלים. רק המולה יש מעופרת וטרופה מעורבבת עד מוות כשכלום לא ברור ועד מוות, פתאום רק מוות וזה הכל, ורק זה נכון אוי ואבוי לנכון.
האופנוע ההפוך: הה, גולם לי, די, קרוע עד תוך, כבד, לק–, או לר–, או–, לא, די.
אופנוע קרוע כואב, שם, הביטו, מטרטר בלי, קורע, קרוע, מתפרפר בלי, הפוך עד ש, ו–
לא, מי זה שם כעת מתברח כגנב מתחת הסידריה, החכם הגדול, פרצוף כסוי, הגיבור הגדול, ברח ברח, נבלה, לוּ באת תחת ידי, כי אז באבן הראשונה, ועל גולגולתך המיובשת –
קשרים, קוים, פסים, קולות, ריצה, ריצות, מכל הצדדים, ואלה שאינם, ופריחה ומחץ, מי צעק, אמא אי כאן אחת, הו, מה יכולנוּ לעשות. ברזליות, שנשתחקה, פסים, גלגלים, ברגים, חריקה נוראה, איש באמצע כל הברזליות הנכתשת, ובמירוץ שנכרת, כל־כך ותחוח הילוד אך, אשה. בתוך כל הברזלים הנכתשים, שיכורי כובד תאוצה נוראה, הפוכים נמשכים נשאבים אל הסוף, אל הסוף שאפשר, ובו סוף־סוף נשארים, עד כאן ואין עוד, תופש מה? אני לא. מי כן? אף מי לא. רק לא. לא עגול ושלם. סופי. מה זה לא? מה זה סופי? אתה יודע? אני לא. מי כן? אף־על־פי־כן. נראה שזה הדבר. ונראה שבאמת לא.
האיש שבישר לי: מהר. שתחזור הביתה. באופנַים. אמרו. או, מה שהוא.
האמת לאמיתה: אל תתנחם. הכלבים יתנחמו. אל תתחבא בנחמות. הפעם זה הרע מכל: הוא. ולגמרי. שלם. ולא פחות, הכל, וזו האמת. לאמיתה.

כולם (ביחד, וכל אחד לנפשו, ואין פנאי, לעולם לא, נחפזים להספיק, בוער להם); בקול רם! קשה לשמוע! מה אמרת? אמור שנית! לא, לא, רק שמתגעש. נורא. רק. העולם כולו (מוצלף כולו מצולב קוי דיבור. אלה ואלה מעל אלה, לחודם ולכללם, בקול המון, ובחרישית שבלחישות, כהטף טל על עשב, ובקריאות שאינן חוזרות, ומהיום אל אתמול, ומאפשר אל אי, וקולות התראה, ואחדים שבוכים – אל תבכו בבקשה – וקולות שאינם חוזרים רבים מכולם, וקללות, כן, לא מעטות,ואיומים, והפצר, בלחש, עד זוב לב, ויותר, ההוא לבדו אינו אומר. למה לו. פטור. יותר מדי חזק מכדי הצטרך לדבר או להשיב. יקבל גם כך. אלא מה, לא יקבל?): מי בעולם יכול לעשות משהו?
ההוא: אני כמובן האחד שיכול.
יכול כל־כך עד שלא יכול שלא.
אני: ואני אינני יכול.
אני: גם אני אינני יכול.
אני: והיית רוצה?
אחי: הו, על זה… זה רק מי שעבר יודע. ולא אומרים לאחור. אל נא תיחפז אח קטן.
(מי שם צוחק מבין שיניו? חמור, אל תצחק כעת, לא אליך מדברים, – סליחה. לא אמרתי כלום. –), (אם אינני סתם מתסבֵּך ומתפרץ אל תוהו: אם לא רק מקלות־דעת הרפתקנית קפץ אז לחצות כשבאה ממולו הרכבת השוטפת, וכל אחד יכול היה לראות ולעצור, ולא שום קול־קורא היה שם, ולא חלום נפעם, ותפסיק להציק בדמיונות! – כן? כך אתה יודע? או יודע אתה? או יודע מי?) מי איפוא יכול לדעת משהו?
האופנוע
הרכבת
הפסים          לא אני
הדרך            אני איני יכול
היום היפה     מה יכול? רק מה שמוּכרח
חסן              מוכרח מה?
אחמד           לשם.
שניהם
אוהביו
עולמם שלהם
ואני, אני־אני
ההוא (מחייך, בן הכלבים): אבל אני יכול (חכם גדול!)
ואוכל. ויכול.
רוצים לראות? הנה – חפ – ראיתם?
איך יכולתי, הה?
מה נשתתקתם כולכם? נבהלתם?
אבל ככה עושים את זו!
(אוסף כליו לברוח) (רוצח! רוצח!) (שנים מוטלים). (שתיקה).
כולם: (כל באי עולם): אבל – – –
אבל שמבל. די. איזה כולם. מה כולם. זה גמור. הביתה ילדים. אין עוד.
מהומה נוראה. לא כדאי עוד. מה מציגים הערב? משהו קל ומשעשע?
נשאר מה שנשאר. רק זה אמת. בדיות בדיות כל השאר. הכל. כבר אורות.
קראו לאמבולנס. הביתה. ולנסיה, הלך לשוק, קנה בקבוק, אינעל אבוק.
בזוג נעלים ישנו–ו–ו–ות.

הייתי שם לא מכבר. אין־השקט טילטל אותי לחזור ולבוא עד שם לראות. הרבה נשתנה סביב אותו מקום. חרוש, מעובד ומטופח. כפרים אחרים שהיו אי־כאן אי־שם אינם עוד, ואחרים נשתלו, עודם מתאחזים ומשתדלים לצמוח, אבל הגבעות לא נשתנו, ולא משוכות השיזף, אותן שבהן נתחבא אז בעל האלף־העינים, וגם לא פסי־הרכבת המתעקלים שם על־פני שביל דומם ולא משומש, וגם הרכבת אינה עוברת שם עוד, מאז נכרתה הריצה מצרימה. הכל עומד בעינו, וגם אותה חלקה קטנה אשר אליה הוטחו אז, לא ברור באשמת מה או אם היתה כאן אשמת מי, וממנה נלקטו אז השנים אשר בקשת מתקמרת שנתהפכה מהר ונפלה. בכרוּת, ראש לפני גוף, שטופי מהירות אצו נרומו אז שני רוכבים עורגים להספיק, והכל, כל כוח המהירות הצבורה בהם, כפול כָּבדם, ניחת בהולם אחד על רפיפות הקשר הענוג של חוליות הצוואר אל הראש, נתפרק, ופרצו מתוכו, כזיקי אור, נישאות מתעלמות תוך כך, מתוך נאקה או צפצוף היחלצות, נצטפצפו שתי נשמות ויצאו כזיק אור ירוי למעלה, ושנים ריקים לגמרי היו שכובים במעוות זה בכה וזה בכה, חובקים עפר וזה הכל.

הנשכח – ד'

וכך אנחנו חוזרים לסיפור. אף כי מה נותר ﬠוד לספר? איך חוזרים הביתה, אל מקומך שלך? – זו שאלה כבדה אחת; ואיך שוכחים אחד מתוך כולם ומשאירים אותו נשכח – היא שאלה אחרת, לא פחות כבדה. וכי חסרונך לא ניכר? חברים שלי, וכי זו כל הכרותנו? איך לחזור הביתה – אולי ﬠוד אמצא דרך, אבל איך להימצא מן האבדן – לזה יש דרך?

החלטתי לפנות ישר אל השמש. באנו והיא היתה בﬠיני כולנו, ואחזור והיא תהיה בﬠיני לבדי. אלך ﬠד הכביש שחצינו בבוקר. שם אנסה לﬠצור מישהו, אם יﬠבור. ויקח אותי ﬠמו לאן שהוא. או ﬠד צומת־הכבישים שמוליך למקומנו. שוב בכיתי? דומני שכן. אבל הלכתי. האם השלכתי את הרקפת שכביכול בגללה בא הכל? – לא, אל התרמיל הריק שלי הכנסתיה, ברחמים גדולים, אל בין ﬠטיפות־נייר שונות, שאמא ארזה בהן את פיתי. וגם מצאתי שם פירור חלבה שלא חסכתי מפי, ﬠל אף הדמﬠות שטישטשו הליכתי.

התחיל להיות קר. האדמה הלחה הדיפה אל השמש את צינתה הכבושה בה. וגם השמש לא היתה ﬠוד חמה. והרוח שהתחזקה לא הוסיפה חום. ואיך אפשר, הגידו, לשכוח מישהו, לﬠשותו אבוד, בעוד הוא פה וקורא וצוﬠק אליכם בלא קול – שכן מבליﬠ הוא חלבה ﬠם דמﬠותיו החונקות?

ואולי לﬠזוב ולנפול אפיים ארצה פה וכאן לגווﬠ ולא להיות ﬠוד? ותצא השמוﬠה ויבּהלו המורים ההם, והחברים האלה יידהמו, וככה יבכּו כל חייהם ﬠל שכחם אחד מקרבם. ﬠל אבּדם אותו?ִ…

הלכתי והלכתי. ﬠץ רחוק היה שם. אליו הלכתי. חייבים ללכת אל סימן שהוא. האם זו הדרך? מי יגיד לי. ואולי לא ככה ולא שמה – ואני הולך אל שום־מקום? ואולי נכון היה להישאר במקומי, והללו השוכחים, המאבדים ההם, ייזכרו בﬠוד מה וישובו ﬠל ﬠקביהם לחפש אבדתם? לא. לא אתן להם כﬠת למצוא אותי ולכפר ﬠל ﬠוונם! אני אלך רחוק. לא אחזור לﬠולם. לא אל אף אחד. והנשכח אינו צריך את שוכחיו! לא? כן!

והלכתי והלכתי. אל הﬠץ ההוא. ואל השמש הממלאָה ﬠיני מנוכח. ובאופק, המסונוור מן השמש, היו ﬠולים כבר ﬠננים והרוח התחזקה. והשדות הריצו אדוות רﬠדה ושתקו בחזקה. והייתי לבד. מאוד. מחוץ לכל חשבון. השדות היו ריקים, וכך היו צריכים להיות. ﬠברתי ולא הייתי משלהם, לא משל אף אחד, לא משל ﬠץ ולא משל שמש, ולא משל אף שום שהוא. ומי יודﬠ איך היה יכול להיות וﬠד כמה, לולא שהﬠץ ההוא ﬠמד ממש מﬠל הכביש. לאן כביש זה? והכפר הﬠרבי היכן הוא. ומיידי האבנים? הייתי ﬠייף ולא רק ﬠייף. ﬠצוב ולא רק ﬠצוב. פגוﬠ הייתי. בלבי, ישר באמצﬠו. ואולי אפילו התחלתי שוב לבכות. ואולי כבר בשמים השגיח מישהו בנﬠר בוכה ﬠל שפת הכביש אצל הﬠץ הגדול?

אבל איש לא ﬠבר. כאילו תמו ﬠוברי דרך. ואין הולך ואין בא. האם זה הכביש הנשכח? או שמא זה בדיוק הכביש ששודדים מלסטמים ﬠליו את הבריות, כאשר היה כתוב יום אחד בﬠתון – האם לא זה הכביש? וכﬠת מה? להמתין? לצאת לדרך? ככה, ישר?

תליתי ﬠיני בשמים. אלהים, ראה לﬠונײ. כמה בדד הילד. כמה חסר ישﬠ!
אבל שום פיסת־יד לא יצאה מן השמים, אתה יודע, לא יצאה ולא נטלה אותי ולא בציצית ראשי ולא את ידי אל תוך ידו. ולא בשום דרך אחרת. ודבר לא התרחש, אלא השדות היו רק שטוחים וירוקים, ורק פרושים לﬠצמם. והשמים רק כחולים ושותקים ורק פונים לﬠצמם והשמש רק גדולה ורק קרה ורחוקה ושייכת לﬠצמה. אף כי ממלאה ﬠולמות.
וסופו של דבר?

אה. קרוב היה מאוד. כי פתאום נתהווה וטירטר רﬠש בﬠולם, ומקצה הכביש הרחוק, ההולך ונﬠשה צר שם במרחקיו קודם שהרחיקו אין־קץ, נתגלה כתם שהלך וגדל והשציף טרטור ﬠז. והיה בתחילה כל מיני דברים אפשריים, ולבסוף רק דבר אחד: אופנוﬠ ורוכבו אַץ בטרטור מחריש.

ﬠמדתי אצל הכביש. לא הרימותי יד לﬠצור. הייתי נשכח שאינו יכול להתממש לאמור: הנני. כאן אני. אבל האופנוﬠ נﬠצר. ואנוש אחד ﬠם משקפי־רוח סוגרים ﬠל פרצופו הסגור בקובﬠ אופנוﬠנים, פתח וקרא מﬠל הרﬠש שהמליט רכובו המטרטר: 'מה לך כאן?׳ – ואני צﬠקתי אליו כי אני נשכח אני. ושאיני אלא נשכח. אבל הרﬠש וקובﬠו הסוגר לא הניחו לו כנראה לשמוﬠ ולהבין. שכן הניﬠ הלה את ראשו וצﬠק כי הוא אל צומת הכבישים של מקומנו נוסﬠ, ושאקפוץ מהר ואﬠלה מאחוריו, אף כי אוכּף אחורי לא היה לו. והאופנוﬠ ליחיד היה.

ואני, אף כי מﬠולם לא רכבתי ﬠל אופנוﬠ ורק חלמתי, אתה יודﬠ, ﬠליתי וישבתי מאחוריו, ﬠל גבי הכנף. שכן אוכּף אחורי לא היה לו. אבל הוא פרש שמיכה והציﬠ מתחתי, אף כי בחפזה, שכן נחפז היה לדרכו. והרכב היה מטרטר וחם, מרתח כולו תחתיו לרוץ. וישבתי רכוב לי שמה. מתקין את התרמיל הריק ﬠם פקﬠת הרקפת האחת שבו, מנסה להיצמד או להיאחז בכל כלום. ולא ידﬠתי מה אﬠשה בידי ואיך אתחזק ﬠל מושבי – והאופנוﬠ טרטר אז רמות ורוﬠמות וﬠקר בתנופה. ומﬠל הרﬠש הגדול והדף משב הרוח החזקה – צﬠק אז. האנוש הזה, הסגור במשקפיו ובקובﬠו אל מﬠבר ﬠרפו: – אחוז בי. בחורצ'יק. חבּק אותי חזק – שלא תיפול!

ככה צﬠק אלי וחבוּקים יחד טסנו לנו יחדיו כﬠל כנפי נשרים. ישר אל תוך תוכי השמש הגדולה הזוֹ מנגד.

ס. יזהר, דבר לילדים,   1.5.1958

חלק ג'

בגבי אחיו (או מזמור לאופנוע)

הו, כאן יפה לדהור, מה אתה יודע, לטוס, לרוץ בהתלהבות. סוס למשל. סוסת בדווים אצילה, זרזיר מתנים. אבל אפילו בחמור מרקד. ריצת דוהרים מישרין. וגם באופניים, למשל, למה לא. גָחוּן טוֹחן וטס. ויחף? יחף לא? לא היית רץ כאן יחף, ביחפות מתחפחפות בעפר החם הזה ? ותאר לך באופנוע. אלהים, איך! בכל מלוא כוח הדהירה שבמעיו. מה אתה יודע. טסתי כאן לא אחת, דבק באחי הייתי מאחוריו, אז, חרד מאוד ומתרונן מאוד, והרוח נתשוררה נתרוננה שרקה השריקה עלינו, ובנו, ומעלינו, והפרצנו את שאריתה הבורחת לעמודי אבק, רץ מתחולל. שהקיץ כולו השתעשע בו, בנפלו לאטו, כמתוך תמהון, אבק בריא אבק שדות, חום, זהב וקמח. אלהים, כמה הייתי מחכה ליום שאף אני. רץ הייתי ביחפותי ברחוב, וידי במלוא רוחב מאחז הנהיגה, מרעיש בפי ומדמה עצמי אופנוע מאבק במשעולי שדות. אני אוהב משעולי שדות. חומים וחמים, וגם אפורים. אין מה לדבר אדומים. וגם כשהם טובעני בוץ חורף. כלום תתפלא כעת, אם אך אינה המקרה לידי – ומיד ניסיתי כוחי גם אני, באופנוע, הו, גם אני, כן, גם אני כבר פעם, גם אני, מושל לבדי בכוח הדוהר ההוא, ובהסתר, בהיחבא, בחרדה שרק לא אתפש בצאתי, שכן אחר־כך כבר יהיה הכל מן־הסתם פשוט יותר. וכשהחליף אחי את האופנוע הראשון, השחור והמזוהם, המשתעל כאחוז דיבוק, בחדש ממנו, סאנבים שמו, נוצץ עם ריקועי כרום, ושואן עצמה מפכפכת, כבר הייתי מוחזק בעיני עצמי פרש מומחה ובקי, ורק תנו־נא לי ואראה לכם.

שוקד ומדקדק התחקיתי אחר כל הליכות אחי עם אָפנועו. לא בז גם להליכות שהסגנון הטוב מחייב. מן האופן שבו באים ומציצים סוקרים במבט־עין אדנוּתי, ועד שימת היד הנכונה על כל הטעון בדיקה שבמגע, עם כל גינוני המומחיות הבקיאה, עם שלות יודעי־כל, זו האדנות שתיטול בעוד רגע את המחריש הזה ותהפכהו פרץ רוח עזה, סופה בורקת, הרחק מכל הברוזיות שיש לכם מסביב, הגונה וקטנה ומטופשת. אין צורך לומר שכבר ידעתי על בוריים, ובשמותיהם הנכריים לעומק ולגובה ולקסם שיבושיהם, כל אביזרי הניהוג ופריטי הקרבים; בעל פה וכמעט כעל־יד, שיננתי לדיוקם היכן הוא לוחץ ומה הוא מחלץ, במה ימשוך וממה יחדל, איזה הודפין ומאיזה מרפין עד שהופך הגולם הנאלם לכרוב מעופף ואת והב בסופה. אין קץ פעמים, ובחלום הלילה, הייתי חוזר ויודע: איך ומה ומתי, ולעתים אף בפועל יד ורגל, מחבט באויר ככל הנדרש, לא בלי התמה עוברים ושבים, משתרכים בעצלתים כחום היום; נארגים בלא יודעים אל רקמת הצל שבירכתי הדרך מתחת חופות העצים – ובחור פתאום לפניהם קופץ ומבעט בריק ועיניו אל שלא בזה.

הנה זו הבטישה, למשל, בדושת המתנע. פרק לעצמו. מצוה שתהא זו קלה ונקיה. אחת ולא תוסיף. אחת שהופכת חיים, לא כדרך יש־ עושין, שמקפצים לחינם עד הישטפם זיעה קשה וזפת נוטפת ואין קול ואין ניע, פרט לעטישה זו או אחרת, עטישה כוזבת של ריק; לא כאותם שלומיאלים מפורסמים המרקדים ומדלגים על גבי אותה דושה סוררת, שאינה נענית להם אפילו בזיז, דבר אל הכותל! ולא כאותם שמנסים להתחכם בתחבולות ובתושיות ובדעתנות יתירה, ובין קיפוץ לקיפוץ, שאין פטור ממנו, משתחוים ובאים באצבעות ובחוד חטמם לראות מה שם מסרב במעי המנגנון, ויוצאים נוטפים עכירות, עד חפתי שרוולי חולצת־השבת שלבשו לכבוד, ומקפצים שנית וחוזרים ונחפזים שבעתים ומשתחוים לסגור שם מהר מה שזה עתה פתחו להושיע, ושפתיהם נעות ורוחשות סינון פתנים שבין השבעה לקללה; ולא, הה, לא כאותם שכבר אין להם מה להפסיד, והם רצים ומריצים את הפגר במורד הרחוב להחיותו אי כך, ונעלמים מעבר לפינה בדידוי קרנפים עוקמני, מתדהרים אי לשם.

כשאחי היה בא אל אופנועו, וסוקרו ומקיפו במבט שלם אחד, כבר היה זה נענה; וכאילו רעד של התמתחות קשובה נפרט בכולו. מגע קל אחד בדושה, כמשחיל נימה מחלב, וכבר זה מפכפך ומפכה חיים, פיכויים קלים, בועתיים, מדויקים, סכויי שמן מתרוננים, שאחי היה עונה כנגדם ברינון משלו, משהו מעין ”ולנסיה”, ועולה ורוכב ומרעישו, וכבר מעופפים בתנופה סחפנית אחת, אחת היא כביש, חול, מעלה או מורד, ורק ריח שרוף־יבש שויר לו מאחור.

לעולם לא היה רכובו של אחי מרעים בשצף טחטוחים המוניים כדרך הרבה פוחזים בני בליעל, לעולם היה רכובו מחונך יפה, כסוס מאולף, וכך גם היו נראים דבקים לבשר אחד הפרש ורמכו, כזה שכוחו בו ואיננו מפגינו, שעליזות כוח מתרוננת בו בלי להתבזבז על פחותות, אבל שדי לו במגע אצבע נכונה אחת והוא טס, פורץ ומגמא ארץ, יפה ומתנפנף וחולף, ומותיר רק חריכה יבשה, הד פוחת והשתאות מעריצה, לו דומיה תהילה.

לא הזכרתי עוד כי בימים ההם, היה נפוץ בארץ הפיוט ”ולנסיה” על כל לשון ומעל כל גרמופון, מתרועע בכלות, ביחיד ובציבור, ועד מצוץ הנפש והתמוגג – פותח בקריאה הגבוהה ויורד עד השפלה. שנתקשתה להיאמר מנומך, שהקול כמעט ואבד על סיפה, וניצל רק כשנמצא נוח לחזור ולצוף (וזה היה גם מה שניגנו בקול גדול, קול אימה, בערב, אצל בית־העם, כשהצליחו לבסוף להתניע את המוטור הזקן שעשה שם חשמל. והבריות ראו ראיה ושמעו שמועה אף נזכרו מיד: הה, איזה יום היום, הלא היום סינימה לנו, בית יעקב לכו ונלכה!), פיוט תמים וכולו ערגה:

ולנסיה!

הלך לשוק

קנה בקבוק

ילען אבוק

בזוג נעלים ישנו־ו־ו־ות

ולנסיה !…

והפזמון הסוגר לא היה כמובן אחר אלא זה :

אפשר חביבי

להשתגע

אפשר חביבי

להשתגע

תריסר פעמים רצופות, עד רגעון הנשימות, ושוב לאזור כוח, ולצלוח אל קריאת הזעקה שבהתחלה: ולנסיה – ה – ה!

ובזמר זה היה אחי מתחרה את האופנוע כשהיה שוטף וטס, מתופף בכתפיו, בקצה נעליו ובקצה אצבעותיו המפרטטות על הידיות, וכשמגיע לבו למרום עינוגו היה נוטש את כל המלים הגדולות ההן ומחרה ממשיך בלה־לה־לה טם־טם־טם, בלבד, שהוא מכיל יותר, ממצה יותר ועשיר פי כמה. או גולש, בלא הבחן, אל אחי הפיוט הנזכר למעלה והנחמד ממנו להלל, לאמור :

יש לנו זבל כימי

פוקסטרוט, טנגו, שימי

נעלים, גרבים וכל דבר שהוא ––

(או, אולי; מים, גרבים, גזוז וגם גלידה !), (וכלל לא, כפי שעשוי מישהו לייחס בטעות של בורות מזיקה, כאילו איזה: חושו־אחים־חושו, או העבודה היא כל חיינו, או תחזקנה, או זבחו זבחי צדק, וכל דבר שהוא).

ומתרוננים ומרננים ככה, אחי על אוכפו ואני דבק בגבו, מעל כל הטרטורים והפכפוכים, ולעתים בלוויית ניקודי ציפרורי הצופר, לקישוט ולהידור יתר, היינו טסים במהירות מבעיתה, וחודרים בה בטיסה אל מנהרת האקציה האפלולה כירויי תותח, מיד היו החולות, האפלולית, תקרת המנהרה הנמוכה וארוגה אור וצל, טסים לאחור, מסונוורים ומוצלפים קווי בזיקה שביטיים, אלמלא שגם העצומה שבעצומות הטיסה, אף היא נבלעת אל מצולות החול, ונרגעת בהכרח, אף כי אחי לא יוותר, ופותח עתה בנפנופי רגלים באוויר, הוא מלפנים ואני מאחור, נפנף ובעט להכא ולהתם, להציל את שיווי־המשקל, ואת המהירות שלא תירגע להתהפכות מבישה, היזרק והישפך והאופנוע על ראשנו, ובמומחיות ובזריזות מצוינה היה אחי, ואני מאחוריו, מבעטים בתלוליות החול הסוחפני, הבולע להשקיענו, ניצלים כל הזמן ממפולת, מנתרים על מלכודות ענפים קבורים בחול, על מהמורות מפסעי כובד גמלים, על ריקקי פרות שהתריזו, ונושעים בתחבולות מבריקות לסטות מכל קמח טובעני, מתפרצים אל כל סימן מתראה באדמה קשוחה וקשויה יותר, ונזהרים ברגע האחרון, שלא להיערף בשוכת אקציה סרוחה, שלא להיתלות בה כאבשלום בן מעכה, ולצאת רק פה ושם בתילוש תלתל־מה למזכרת, ונפתלים בעוית מצד לצד, מתוך קיפוץ וניתור מצחיק לולא היה מחריד, מקיצים ענני חול זהוב, ולעתים מרדפים איזה גמל אבוד עשתונות, שיפרוץ את כל קשריו וכל תנומותיו וכל המשאוי שעליו ומשמעת בעליו, ויצא בצריחה צורמת קורעת־לב, ובשרבוט זנב ינוס ישר הישר לפניו כנשרף, עד שתזדמן לו סמטא יוצאת לנטות בה, או עד שיתמחק כולו ורובו אל תוך חובי קיר האקציה הקעור, מרקעֵ במחץ גופו כל ענפיה לרבות אותו שרביטן שדיפן צלעיה, עד שיתרדד עמה פנימה כמי שמודפס עליה: או חמור בן אתונות, שהיה מתבהל ומפליא רוץ, ורץ אז סוף־סוף, כאשר לא רץ גם בטוב שבחלומות בעליו הנדהם, ישר לכל מקום שלא פיללנו וכמעט הופך טיסתנו ההיא לאשפת שני רוכבים חמור אחד ואופנוע, נוראה וצורחת, שלא להזכיר כל אותם שלא חטאו, כולל בעלי כנף שנסתתרה בינתם מאימה ומאין דעת לאן להתעופף קודם, משימים ושמים לאל כל שגרת פעימי המנועים השלוים, המודדים זמנם בפכים קטנים, ותפילתם זכה וכמתוך חלום אין קץ, לא נשאר מהם ומהמייתם סימן ושארית, ואחי לא החסיר כלום מן המהירות ורק היה מוסיף מהירות, ומוסיף ומבעט באוויר ובחול, בהול להציל טיסתנו וקצת חיינו, מבעט ומרנן, ואני דבק בגבו מאחור, ולנסיה, הלך לשוק, קנה בקבוק, וגם צועק אלי מפעם לפעם: החזק היטב, או: וכעת הבט, כצעוק בזירה אל דוקר השור, הבט וראה את זה, או כשזה כבר חלף ומאחור: איך זה היה? כשצלחנו מחפורת סמוייה בניתור מרסק ובגבורת גיבורים אנשי־שם מגלי עולם.

*

תתפלא איפוא אם הייתי אני מייחל, ואיך ציפיתי ועקבתי ונהיתי אחר הרגע הנבחר שאוכל לנסות בו? ויום אחד בא בא. על יד בית הבאר, בצל הגנוגנת, השאיר אחי את אופנועו, כרגיל, חפוי, ומוצל, והוא ופלוני היו אמורים ללכת לפרדס הסמוך, בענין רכב, או זבל, או כבל, או מה, ונותרתי אני לבדי עם שעתי. תופש מה? לא אאריך: מתחילה אפילו היה הכל כשורה. כפורחת עלה הדבר, כבטוב שבחלומות, הלה פיכפך מיד נכונה ובמדויק, כאילו הייתי אחי, וגם לא ידע שלא להיות מדויק, כך הוא וזה טיבו, ואני כבר על האוכף, מלפנים, על מושב אחי, לבי בגרוני, מושך ומרפה כהלכה והדבר זז, קצת התפרץ התקפץ מדי, אך מיד נשמע והצלחתי לכבשו, וכבר פורץ מתוכי הרנן הנכון ולנסיה, שלא האריך מדי, לפי שזה כבר גמור, בו־ברגע־ההוא, לא יודע איך, או מה קודם למה, והכל כבר הוא ממורס בתעלת ההשקאה המעושבת ההיא, הרנן ולנסיה, האח הצעיר, שבא על מקום אחיו הבכור, האופנוע הכבד, שלא סבל זר, האימה, הדלק השפוך, וכויה אחת נוראה על גבי שוק דלה אחת. טוב. אתה צוחק. כיביתי בעודני הפוך את המנוע. לא בכיתי. בעשתונות נכונים אף כי בלב מת. כויית אש במצפוני המתעלף ומקיץ חליפות. כבד כשאול היה לחזור. לחזור ולהפוך את האופנוע, לחזור ולהשיבו על כנו. כה קל וכה עליז היה בעמדו, ופגר כה כבד ומסורבל בדוממו על צידו. כולי הייתי כואב. ולא היה ממי ליטול עזרה. מלובש כולי ולבדי בכל העומס. וגם אסור היה שיידע מישהו. הכל במחתרת מעיני אחי הגדול. לטשטש ולהניס עקבות. אבל עיני אלהים, כנראה, היו פקוחות עלי, אולי. וכבר הוחזר האופנוע אל מתחת לגנוגנת. וכבר אני מטאט מן החול, ברגלי ובענף את חותם עקבות החטא. וכבר הולך לרחוץ עצמי בחול ובמים מחלאה עכורה. כבר מראה שוקי מחריד, אף כי כאילו רק ממרחק, וגם כאילו כך דווקא יאה לי, והנה בא אחי. סקירת עין. וכבר ידע. ניזלי השמן על חלקת האופנוע הנוצץ? מבע פני? רגלי? – ”א ת ה! –” זעק אחי אלי, ושלח אצבעו אלי, לעבר ויצא ובא לתפוש אותי – – –

טוב. לא אמשיך. היה מה שהיה. וכזה ובזה היה הנסיון הראשון. עזוּב, הפוך בתעלה וחייב לכלכל לבדו את כובד חטאו (אם זה היה די כדי להניאני מנסות שנית? כך אתה חושב? אתה היית נמנע? הבלים. הכי יש בעולם נסיון פסקני כזה שחדלים אחריו?) – לא יצא זמן רב ורכבתי. רכבתי ורכבתי (רכוב הייתי גם בעצם אותו אחר הצהרים, יום שלישי, כעבור שנים, כשבא מישהו מן המשרד לעצור אותי: טלפנו אליך; קוראים לו מן הבית; שתחזור הביתה מיד; לא יודע מה; קרה משהו כמדומה. לאחיך. באפנים? או משהו? מוטב שתחזור מיד. – אמר ההוא. אבל זה, כמובן, אינו שייך לסיפורנו כעת).

שתיקת הכפרים

[…] כפר? רק חורשה נאה של אקליפטוסים ומטע חרובים במדרון. איפה כפר? כשייקלﬠ לכאן יום לא־חשוב אחד התחביבן שלנו לחרסים, ﬠם זוגתו השומﬠת בצמא ﬠם שמכינה את הסנדביצ’ים, ויﬠלה חרס בידו, יוכיח לה בשׂוּם־טﬠם, ﬠד שהיא כבר אוספת ומתנקה מן הפירורים והﬠשבים ומיטיבה נוצותיה, כי הנה ממש כאן, בחביון הגבﬠה הלא־ידוﬠה הזו, שהיו מוצנﬠים בה היא והוא, ﬠד לפני רגﬠ וﬠשו מה שﬠשו, ישבו לפני כך וכך יובלות יצורי־אדם, וגם הם, אולי, ﬠשו כמותם היום כאן, ואולי אפילו יﬠלה ויפﬠנח בכוחו את הסריטים המחוקים וימצא שם מﬠין: שלך לנצח, אם לא חותם אישבﬠל, הוא איש בושת. אבל שרק לפני תריסר שנים ומשהו היה חי כאן כפר, מוֹשב־אדם חי ושוקק – זה ייראה בוודאי כסיפור־בדים לאיאומן. הנה, זה כל מה שהוא כﬠת.

לא ייאמן ﬠד כמה זה שנﬠלם מכאן ואיננו היה מטיל אימתו ﬠל הכל, ואך לפני שנים מﬠטות. באיזו זהירות היו נאזרים לﬠבור פה, כשﬠוד ﬠמד זה ﬠל תילו. ,,קן הצרﬠות׳׳ קראו לו, או ,,קן הﬠורבים", ואחרים אפילו ,,קן הנשרים", איש כיד דמיונו הטוב. ﬠל המפות היה מסומן כמקום מוﬠד לפורﬠנות. סחור־סחור לו ﬠקפו בימי "מאורﬠות", ומתי לא היו כאלה. תחבולות שנונות זממו בﬠלי התחבולות איך לחלוף ﬠל פניו בלא להינזק. ותמיד שילם מישהו בכל חייו, יום ﬠכור אחד. „כפר המרצחים“ קראו לו אז בﬠתונים, בלא להתייגﬠ מאוד לדﬠת מה מראהו והיכן הוא בדיוק. אבל תמיד טוב שיש לבריות מקום שמצטייר כמין מﬠרת פריצים וחוּר צפﬠונים. קשה לחיות בﬠולם שאין בו מקומות נוראים כאלה. ואולי, אפילו, היה זה מקומו של ההוא אבו־ג׳ילדה האיום, המהולל במﬠשיות המשתכחות, כאן היה לן, או לפחות כאן ﬠבר כשחלף להטיל אימתו, כאן שתה לוגמת קהוה, רצח קצת, ﬠלה ﬠל סוסתו ונﬠלם. יהיה מה שיהיה, זה אשר הוא היום. גבﬠוֹנת מיושרה, מפונה, בלי סימן לכלום, לא לבית ולא לאבני הבית, ורק חרובים קטנים שתולים ﬠל החריש. נהנים לצמוח, מן־הסתם, ﬠל אדמה שנתאפקה שנים בה רבות מהצמח, חוגגת שמיטת שבתון אריכתא. אבל בסך־הכל מה? מﬠשיות ישנות, ידוﬠות ﬠד זרא. כפרים נטושים? והיכן אין.

מה היה שם המקום הזה? לפני שנים מﬠטות ﬠוד היה מקום והיה שמו. אבד המקום ואבד השם. מה נשאר? בתחילה, שם תלוש מקום, ﬠד־מהרה גם השם נמחה. נשאר לא מקום ולא שם. השם ירחמהו: וﬠל פניו נהפך. חרוֹש נחרש והיה לשדה. הנהו חרוש ומניב לפניך ובין הטרשים חרוּבים צﬠירים. כשם שהווה למקום היה לשם. זמן־מה נשתהה, תלוי מתמהמה באוויר, ﬠד שנמוג. שמות בלידברים פורחים כבוּﬠות, משתהים ופוקﬠים. הנה זו גבﬠה מיוּשרת. היטב יישרוה. נמוכה וחסרת שום סימן של גבורה. השיבוה אל קודם שהיתה. שלושה ימי ﬠבודה לדחפור אחד וקצת תﬠסוקה לפוﬠלידחק. מיד נטﬠוה שורות אקליפטוסים ממהריצמוֹח, וקצת חרובים בשיפוﬠ, והנה לך הדבר. מקום מגוזז מסופר משופר ושותק, וזהו. כתינוק בבית־מחסה. וטוב וקל לנו, לא? כולנו, וגם אורחים שיסורו, מרוצים. יש סדר.

ושלא קשה להחזיר בתי חומר לקדמותם – אין צורך לומר. מה סוף כל סוף כל־כולו של בית פלח אם לא חוּשה: גבב חומר מיובּש שמש, טוּח חומר מיובּש שמש, קרוּי חומר וﬠשב מיובּש שמש. דחיפה נאה אחת ושוב הן חומר, תן ﬠליו קצת גשם והרי זו אדמה משוטחה, מופקﬠה מז המזוּקף וחוזרת למקורה, כי מן החומר לוקחה, ושבה זוחלת אל הבור אשר ממנו נוּקרה פﬠם, בחגיגה משפחתית מזמרת וצבﬠונית מאוד. ואין ﬠוד שום מניﬠה מﬠלוֹת ﬠליה ומחרוֹש ומﬠשוֹת שדה, ולא יבוא ﬠוד שום קול לצﬠוק ולא יכאב לאיש, כי אין מי, כי ריק. גם היונים שהתגוררו ﬠל מﬠזיבת הגג, בפחים ובכדים, פרחו מזה ולא נותרו כאן, לא קאת ולא קיפוז, לא ציים, לא בנות יﬠנה, ולא שום שׂﬠירים מרקדים. מה יﬠשו אלה כאן. אפילו סוס לא ולא גמל או חמור או צאן. ורוח־הים הטובה, ﬠם צהרים, כשבּאה – תלך לה כאן שפי כﬠל שאר כל השדות, באין מפגﬠ.

נחשול השדות שמסביב קם ובלﬠ את המקום והתיישר ﬠמו, בדרך שבולﬠ נחשול שבּים את טובﬠו, זה טובﬠ וזה מתיישר מﬠליו. ובמוֹת דבר, כידוﬠ, יתקבל כל מה שהיה בו, שלמותו שלו. בין אם תצﬠק שﬠוד היה צפון בו דבר שﬠוד לא אמר, בין אם לא נותר בו דיבּור נוסף ולא־כלום. הנה כולו, זה שﬠד כאן. מותו – שלמותו. מת ונשלם. מﬠשה שהיה. האוויר מלא מﬠשה שהיה כזה. ואיפה לא. לא תוכל לאטום אזניך, כיון שהגﬠנו. קול מתיילל סביב חנוק בדממה של עד־כאן.

אבל, אם עד כאן הגיע – משמע לכך היה אמור להגיע. לא כן? אולי ביקש יותר אבל זה כל מה שהוא, וזה שהיה, מסתבר, האות הטבוע בו מיום בריאתו. כשהקימו בקתות אלו, כשצמחו מתחתיהן מאדמתן שבתן, כשהזקיפו את שריעות האדמה השכובה, כשליבנו בשמש לבני אדמה, וערבו ולשו בתבן לחזקן, כשהניחו נדבכים סדורים, ומדדו באנך, לקוממם מיוצבים לאורך ימים, כשגררו כל קורה וכל קלח לעשות מהם תקרה כשהכל היה מלוכד ומחוזק וקשור ועומד, כשהפך להיות שלם המכיל בו הווה – כבר אז היה טבוע האות, חותם האמן, על־פני כל המאמץ המלוכד הזה: אל האדמה יחזור אשר ממנה לוקח. לא? מה לא? כן, ולא לא. שמע מה אומרים לך ואל תאמר לא. כן. ואם כן – אזאבל בוא, נניח להן לחקירות במופלא.

האם אמרתי כאילו היה כפר זה מושב צדיקים שמדדו להם שלא כגמולם? לא אמרתי, כלל לא. ולא היו צדיקים כלל. אף כי מה אני יודע עליהם. אולי היו. ומן־הסתם היו כל דבר כמו כל אחד. ואל יהיה צל של ספק בלבך כי מנעו הללו עצמם מכל־וכל ולא פנו אלא אל הטוב והמיטיב תמיד. רשאי אתה לומר עליהם, ויהי לבך סמוך ובטוח, כי גם הונו גם ליסטמו גם רצחו, איש את אחיו ואיש את יריבו, וגאלו דם דחופי שגעון, וכרתו בריתות סליחה, וחמסו אלמנה ויתום, ושפכו דמי נקיים וירשו גבולות לא להם ומה לא, כשם שעשו צדקה ולבם היה חומל על דך ועל מסכן. אבל כלום אנחנו שופטי כל הארץ לשפוט אם טוב ואם רע ומידינו ייחתך גורלם? אני איני אלא איש רואה וכואב לבו מראות. והנה זה כך. מקום שיצא ממקומו ואיננו. לא אויבים עוד, לא לא־אויבים, רק סיפור בלשון עבר. חיי אנוש. עם ציון למוסר־השכל, למי שיחפש.

אני עודני זוכר את הבית הגדול, בית האבן. על ראש הגבעה, עתה גלי אבן, שעשו מהם גדרות במדרון. כמוהו כל שאר הבתים שהיו מפוזרים פעם לאורך הכביש הגדול. בית־בית ושם בעליו עליו: בית פלוני בן פלוני. אבל כלום רבותא בזה, לא יתואר כלל אחרת. הנה, דוקא הלא־יתואר הוא שנשאר. כמה? כאלף נפש, אם איני טועה, ישבו על גבעה זו עצמה, בימי היותה. אל תתפלא. בקתה ובקתה, זו בצלע זו. וגם בכפר השני, שתראה מימין כשנעלה, גם בו היו כאלף, אולי רק שמונה־מאות. כולן בקתות מלאות וממולאות אדם ובהמה ועוף ומה לא. ואחר־כך נמלאה סאת הפורענות הכתובה עליהם, הכל נהפך ולא יושב עוד כאן איש ולא גר בן־אדם. אל תעקם פניך. אינני בא להספיד. מעשה שהיה. אלפים כמוהו. וכי מי אינו יודע. ואיפה בעולם לא.

קצת יותר, אולי, משום שכל זה אירע פה לא מכבר? אולי. וגם רבים אצלנו, אמנם, עודם זוכרים כל דבר כפי שהיה אז, תמול־שלשום. בטרם. בנקל תמצא אצלנו אחדים שיוכלו להראות לך אם תשאל היכן היה דר פלוני עבדול־עזיז, ואת ביתו של פלמוני אבו־חסן, המוכתר, או איה מושב החאג', ולמי היתה פה מרפסת גדולה. סכוּכת גפן סורחת, סודת סיד כחלחל, מנושבת בריזת־ים, וכד המים המטוּנן בפינה, וכפות יחפות על רצפת האבנים הקרירה של הבא להקריב לפני האורחים קהוה ומתיקה, בעוד הם צונחים על מחצלות ועל כרים מפוספסים, נאנחים אחת לדרך־ארץ ואחת ליראת־שמים, ושואפים להם צל ברגלים מכונסות. בנקל תמצא עוד מי שיספר לך בפרטים על ההוא שהיה גר כאן בפינה, איך היה ברנש כזה־וכזה, נורא ואיום, או להיפך, רך וחנון ולב פתוח, ואולי דוקא קמצן ידוע־לשם. ועל רעהו שדר ממול ידעו לספר לשון־הרע, איך קילקל פעם, בשדה, עם בת שכנו, וכל הקורות אותם והמוצאות הנוראות, ועד לגופה שמשו פעם מן הבאר הנטושה בשדה, מעשה, שרק לשונאיו יש ענין לחזור ולהפוך בו, כשכבר הוכח שכולו כזבים מופרכים; ועל בית השייך יספרו לך, ואיך בחפזון יצאו הנשים לשאוב מים והנער לתפוס טלה, כשבאו באמצע הצהרים מן השלטונות, ואיך, על ראשיהן שכוב היה הכד ועל לבן יונקן, דישדשו ובאו הנשים ובאיושת כתונת – – סחוף נסחף הכל, נסחף והלך. החרובים הצומחים הללו, הם כבר לא יחששו כלל לשן עזים.

עזים? והדג'אגאת, התרנגולות, הנמלטות להן בצויחה. והבהמה והכּבודה אשר על־פיה יימדד אדם: שבעה גמלים ושלוש אתונות וחמישים דונם במישור ועשרה על־יד הוואדי, לבד מן האדמה הנחלקת ב„מושאע” – גדול מכל שכניו, ועשרה עצי תאנה לו, רימונים שניים, ודקל אחד. בתוך החצר. וקראו לו בשם מלא פלוני בן פלוני אבי פלוני איש כפר פלוני. הכל אבד: המען עם המוֹען, הייחוס, שמות הקנין, השייכוּת, כל שלי שלך שלנו שלהם, שכל־כך היו איכפת וראשון־לכל, סותמים את העולם ויקרים מדם־אדם, נעשו לא של איש, חסרי שום של שהוא, ליעוגו של כל של, מופרכים וחסרי ממשות, מחוקים לארכם, לרחבם ולאלכסונם. כל הנפקא־מינא, כל הזה קודם וזה אחר־כך, כל הלא־כדאי כן־כדאי – היו להיינו־הך, מיושר לכל צדדיו, נקי מכל, חסר שם, סתמי, אלוהים, סתמי שאין עוד סתמי מזה. עד החרובים השתולים האלה. מוזר שאפשר כך. אבל אפשר. עובדה.

מן וֶן אינת יא־זאלאמה? מניין אתה האיש! – אה, אני, מכפר בית־אדם. ואיך אצלכם עכשיו? וכיף אל־אחואל עֶנדכּוּם פיל־בלאד? ושטת ענדכום? ירדו גשמים אצלכם? כבר חרשו גם במדרון? וגאה הוואדי הגדול ? ולמחסוּלאת? והתבואה? הו. כן. וראח ואחד מן הל־בלאד ואֵחיד לו מרה מן הל־בלאד. והלך אחד מכפר זה ולקח לו אשה מכפר זה. הנה גמלי התהלוכה המעוטרים הולכים בדרך, והמשוררות לפניהם. או גמלים באים נושאים תבואה במשעולי בין השדות. אבל גם המשעולים האלה נחרשו. של עכשיו הם משעולים אל שדות ולא אל כפרים. מתחברים אחרת ונפרדים אחרת, ומפולסים אחרת, והטרקטורים הכבדים הרצים בהם, והקטפות והמרססים והבולדוזרים. כפות הגמל עושות שביל אחרת וסיבובי השביל נעשים אחרת. או, פסיעי החמור, מצומצמים אך נמרצים, ופעמי ההולך אחריו, בסנדליו או ביחפותיו, ונשים הטופחות ומאריכות בבוהן רגלן שרטוט קו בעפר החם, ותמיד, גם מתחת כובד המשא שעל ראשיהן, יש בלכתן קצת טפיפה, נלבטת קצת עם שנחפזת, וכל הרוך מיושר להן בכהוּת השמלות שעד עפר.

כל זה עודו חם כאן, אבל איננו. אני לא שכחתי דבר מיום כיבוש המקום הזה. באנו אז במחלקה שהחליפה את הפלוגה שעתה־זה כבשה וניצחה והביסה והניסה, והתבססה. זוכר את הטיפוס הנרגש אל המקום שעתה־זה נתהפך, סקרנים ונרתעים כאחד. כהצץ אל מקום תאונה. ושתיקה דרוכה מתאחזת. זרות המקום, החידוש שבו, ההתפלאות אל בית האויב (אויב? כותרות מחוקות, דהות־זמן). קן האימה שפלאה נתקהה, כמין הצצה בפגרה של מפלצת. או שחשבו שהיא מפלצת. הסמטאות הראשונות במעלה ”קו הנשרים". ופתאום כבר גוויה ראשונה מוטלת: מן הפתח והחוצה על אפיה. העובדות בהוָיתן. לא לראות. אבל גם: לראות ולדעת. לא להתחייב, אבל גם בתוככי החובה. זקן קטוּל הוא. וגם בתעלה אחד (לא ייקברו? מי יעשה זאת? ואם לא אף אחד – אני?), ועד למעלה. עדיין קצת יריות. דריכות גוברת. עתה־זה נכבשה. פעימות חיים מתחלפות בנטישות שהנה־זה התחילה. עוינות שמכאן והלאה. התאריך מתייצב משעה זו. קו המעבר רוטט. ועוד הרוג. גבר במלואו על צדו. כפות ידיו פתוחות. אולי נעקר הרובה מתוכן. עתה־זה, בתוך תאריך חייו. ועוד שניים. קרב־המגע. ”טיהור” מבית לבית (טהור־עינים מהביט רע –‎). השאר? ברחו ושלנו בתרדפה. למטה – לפתוּח (בערך כאן). רוח ים הניעה הכל. לא חשוב. תופי הלב ומרוצת הכיבוש העולה. זה המפקד. זורח ועיף. הגבר שכבש. שתכניתו ואיגופיו ושיטתו עלו יפה.

מקלע נובח. מרדף באש. מכאן רואים גם את הבורחים מרחוק (בעמק ההוא, שם). נמלים מסכנות. גורן גדולה היתה אז שם. עוד מעט ותעלה באש. איש לא יודע דוקא ועל איזה חטא. רגעים מלאים הויה ברתחת התהפכותה. הכל בעצם הרגע הזה. האוויר מלא שלנו שלנו, לקחנו לקחנו. שלהם בורחים, בבריחה. יברחו להם, באבי אביהם, שיברחו להם (מי אמר להם להתחיל!…). פלוני, משלנו, כבר רץ לתפוס לו תרנגולות. משלהם, שבּחינם, אחרים, שלנו, כבר מתגרדים מן הפרעושים, שלהם.

שבילים. מפיחי אבק. פעמי רגלי גמלים שנשאו תבואה. אבק על הגורן, מִזרַת מדוּשת התבואה. כפיסי אור מתלקחים. מתהבהבים. רוח נמוכה מן הים. הכל נקי. חרשו את מקום הבתים. את עיבורו של הכפר (כוחו לגדל דגן עודו חי בו – הבט!). אפילו כיכר הגורן, הנוקשה מדריכוֹת דורות – ואשר מימי היאסף עליה הערימות הגדושות תחת מבחר לילי הקיץ רושפי הכוכבים, החלו לא מעט מונות תשעה ירחים – חזרה ונעשתה תחוחה, ומצמחת פרא מבראשית. והתבואה תיאסף עתה במכבשים ובקרונות ותובל ארוזה היטב ואחרת אל מקום טוב אחר, לא כאן. פעם אתה האוסף פעם אוספים אותך. אל תחפש פה יונים. הלכו היונים כי אין שובכים, כי אין קירות, כי אין בתים, כי אין עוד מקום, כי חזר השדה הפתוח – הנה עפרוני־השדות מתקפץ פה בציוציו. בוקר טוב צפור נעלסה. לא נותר כאן מקום אפילו לבריות החורבן שבאגדה: לא קאת, לא קיפוז, לא ציים לא איים, לא אוחים ולא כוס־חרבות. גם חרציות שנוח להן להפריח על קרקע חורבות לא תצמחנה כאן: על החרוש כבר עשו תירס, למעלה מקומת אדם, ובשנה הבאה, אם ירצה השם, יעשו כאן כותנה שתיזרע במכונה, תיקטף במכונה ותיהפך ליצוא. וכך יפה וטוב.

אפילו לא עצוב. רק דומם. הן גם קירות ופתחים לא נשארו שיתבוננו בך בעינים שואלות. גם אבן מקיר לזעוק לא נותרה, ולא אשנב אחד כמין עין לבכות. לא שום מסתורים ולא ילוו אותך קולות בלכתך. ולא שום התייפחות כבושה, רק אדמה, זו שממנה מתחילים ואליה חוזרים, חרושה ונעבדה. אף־כי אולי, לא שוכחת. נדמה לי לפעמים שאדמה, במעמקיה, אינה שוכחת. אינך חש כך? שם, בתוכה, לא. ושמתוך כל היפה והטוב, פתאום, בשעות שונות, שומעים איך נוהמת שתיקה ואינה שוכחת. ולא תוכל לשכוח גם כשכבר חרשוהָ והניבה יבולים חדשים ויפים להלל. משהו בה יודע ולא שוכח. לא יוכל לשכוח. ואולי גם עין מגבוה תבחן. אלא שזה פחות מורגש. היכן אני רואה כל זה?

קשה לומר. לא יפנו אליך רעפים שראו והחרישו; ולא עכבישים שנוכחו כעדים אילמים; ולא שום עינים שואלות חשבון. מי שיכול היה לדבר – ברח. עזב הכל ואת הקרב, ונמלט. מלמעלה עד למטה נמחה אותו עולם. דממת מקום ששמו אבד. דממה ריקה ושווה על מקום ריקותם. כים שבלע תהומה ומיחה פיו. ואולי כך טוב יותר, וצריך גם לסייע לטשטש עקבות מה שהיה. אם אפשר, למחות סימני הקודם מעל האדמה. להשאיר חלק כאילו לא כלום. כמי שלא חטא, ואפשר יהיה מעתה להיות טובים ורק טובים ונקיים לאדם ולאלוהים? בואו חבריה, בואו נשכח מקום זה. נלך. שהיה ושנברא. למה נישא חטוטרת על גבנו. שהיו שם בתים וסמטאות ואנשים ונשים וטף אשר לא ידע, ובהמה. מה נפקא־מיניה אם היתה פה סמטה, מעוקלה למדי וקשה להליכה, שמזהירים עליה כרדת הגמל העמוס לו (כי הגמל ששבר רגלו – אין לו אלא שיישחט מיד!), או טפשות מעין איזו תעלת ירוקת שהוליכה לה פה פליטת מים נצחית ששימחה עשבים אחדים ושתים־שלוש צפרים משתכשכות, או שכאן עמד בית־הבד של הכפר, כבד על עמודיו ועל קורותיו, אותו ואת כל אשר בו, את הים ואת הממל ואת הבתולות, את העכירין ואת הגלגל, ואת הקורה ואת החצר, ואת אווירה שלחצר, והבור והדוּת – הכל נתמחק ונמחק, והחנות, על צנצנות הזכוכית המפוטמות סוכריות־צבעונין, שניטפו מרוב־ימים והחנווני המנמנם וצחנת העיבושים, והכתלים עם מעזיבתם המתמקמקת, ופחי השובכים והחומות המקורות סוככי שמיר, והשומרה העשויה טיט וענפים, הכל לעפר, והבית והיציע, החדר ועליית־הגג, התנור שבחצר הוא התאבון, כיכר הגורן, שדה הלבן שדה האילן, הזיתים והקיץ, והריחיים ואבקם וטיבם ובלוּתם, והזמרה הכרוכה בטחינה, ומנוע הנפט החדש, והצינור שמישהו יזם וזמם וחסך וקנה (אם לא במשיכה ממשק סמוך), והגינה והחאכּורה, והתחבולות לעשות פרי ולהצליח, והשיחות והמשלים, משלי הגמל, מאפי כביר אלא אל ג'מל – אין גדול אלא הגמל או, אשירה לגמל אשר משאו זהב ומאכלו גבב, צדיק מחריש, וכנגדו הגמל הבועט, הרע, המיוחם והפולט את להאתו הסמוקה נתעבה־למראה וקצופה לזוועה פרועה. או הבקר, זה הבקר האוכל תבן כבקר, ולא תבן בלבד, וריח התבן הזהוב, ואבקו הנישב בקרני השקיעה. והבקר החוזר והבקר המושך עם החמור ומנוהג במלמד הבקר. והבע'ל, חמורה אמו וסוס אביו, אם לא נהפוך: הנולדים מן הסוס אף־על־פי שאביהן חמור והנולדים מן החמור אף־על־פי שאביהן סוס, והפרוטיות שהן אסורות והרמך מותר, וכל שאזניו גדולות זנבו מטופש, צחוקו קורע לב, מושך בכל עול ומסתפק במועט; עם סוס הפגירה הוא הקדישה, אשר עליו המשילו כידוע: המתן שפל הברך עד יעלה העשב, איסתנא יא'קדיש תא יטלע אל־חשיש. ונערות החמורים, קהל הנאמנים, המבשרים כל בשורה ואת עלות השחר, ואת עולם כסדרו, ואת בוא האורחים, ועושים בהמוני פסיעים מצומצמים את הארוכות שבדרכים. או המופלאה, האצילה, הטופפת, של שועי־ארץ לבדם, שאגדות לפניה, שאינה נמכרת אלא רק ”למחצית הבטן” והמחצית לעולם לבעליה, שכלי־תפארתה עליה ואדוניה יתברך. כלום אבוא למנות על פי סדר את הע’נם, הצאן, הלוחך בחשיפיו עד עפר הארץ, ודי לו בקטן או בשוטה לנהגו, ומאליהן בחום היום יביאו הכבשים ראש זו תחת אלית זו, להצל, ואת הכלב, הכלב הערבי. העז והמוכה, המקולל הנרדף, והגיבור הנובח זנבו אל בית אדוניו. כלבים נובחים אליהו בא לעיר. ומעבר לוואדי זהירות: שם הדבע והוואוי, עם שאר כל הסכנות היוצאות עם חשכה כדמות שדין ורוחין. אתה מחייך? עולם מלא שהגיע. מלא עד גדותיו. שאין לו. ובמקומו נצבע הכל מחדש. גם שמות חדשים הושמו לכל. הרבה יותר תרבותיים כמובן, ואחדים גם מן התנך. כיסו וירשו את ההולך ושלום על ישראל. מסמיה הפכה משמיע־שלום, קסטינה איני יודע, אולי קשת־תאנה וקרוב יותר כעס־וטינה. ובוא לא נמשיך בזאת. אלה המרפרפים למעלה? כבר אמרתי לך, לא יונים, שני בזים הם, בזים, מן הסוג: בז מצוי.

עמוד. מה נפלה רוחך? הו, לא, אנא, בוא נלך. אין לך טוב לרוח נפולה מהלוך. הולכים הולכים, העקבים משתחקים והחלודה נגררת. אם יבוא אדם ויאמר לך כי השדות האלה יפים יותר מכפי שהיו אי־פעם, האמן לו. אין ספק כי גם תנובתם גבוהה יותר ונקיה יותר. עיבודה מכוּן יותר, מדעי יותר, מוסבר ומתוכנן יותר, ותכליתי פי־כמה. השדות האלה, חביבי, תרבותיים יותר. והכל הרבה יותר בהם, פרט למשהו. אבל איני יודע איך לומר שלא תחשוב כאילו אני מתייפח על ימים־עברו שעברו, שתטעה לסבור כאילו על איזו בדות של רגשנות אני חס, או כאילו ביקשתי לעצור את העולם על עמדו ממהלכו הזרומי המבריק, עומד ונשקף לאחור, כנציב מלח.

שדות הם שדות תמיד. והרוח עליהם היא רוח. ועצבות המרחבים היפים – עצובה, וגם הד ילל הפרא לא אבד עדיין גם מעל השדות המטופחים שבמתוכננים שהזחלילים עוברים בהם בנחת, משורבבי מבנה גבוה, מרובע, מאדים ומגביה. גם הגמלים כשעברו בשבילי השדות האלה היו גבוהים וחורגים נתקעים בחלל, וצלליותיהם עמוסות תבואה עד הגבּה הולכים שקוטי־צוואר בהילוך הספינה המהפך שלהם, נעים בשתי רגלי ימין ונדים אל שתי רגלי שמאל, ובהיטלטלות לכאן ולכאן נישא ראשם שקט, קטן לעומת קומתם, בשפה תחתונה תלויה, ובעיני איילות גדולות ונשקפות. אין צורך לומר החמורים שרצו בשבילים האלה, שמנומך שפלם מותר לשבת אגבם גם ברישול, הכפף ועיף, להרהר הרהורים פזורים ורק להוסיף ולנטץ נטץ נמץ לאורך כל הדרך, כדי להזכיר את ארך־האזנים בפעם בפעם, כי יש אדון ויש הודו; ואף כי בדרך אל האורווה ירוצו הכל בחמדה, והזירוז למותר, מוסיפות מטוטלות הרגלים ומדרבנות באגב סנדל בבטנו. וקצת בחומר המקל בשדרתו וקצת גם, לעתים, אומר אדם לחמור חרפה נוראה שמרעידה את האוזנים הארוכות, מניסה את הזבובים ואינה משנה דבר לא בהליכה, לא במשעול, לא בעולם.

מה קרה איפוא כאן? מה אני יודע. אבל רואים שקרה לטוב? למוטב? אולי. אולי. הבט וראה כמה היטב יודעים לחרוש היום נכון. ומה שהספיקו פעם בחודש עושים עכשיו ביום. או בשעה. ומה שהיו מספיקים פעם עבור ומדוד מלבן הניר, בית־כור או בית־סאה באלפי צעדים צעד אחר צעד, הלוך והעק על קת המחרשה ונזוף בשוורים או בגמלים או בסוסים. ואף דקרם תמרורים במלמד – עושים היום בישיבה, כבריחוף אמה מעל מגע הרגבים (שנשארו אמנם בשירים), הלוך וגלגל סביב והפק תוצרת, דונם גמור אחר דונם גמור. שוב אין זו מחרשת־עץ דלה אחת אלא עשרות מכשירי פליחה כבדים וקלים ומתוחבלי מתוחבלים, שיודעים לחרוש נכון, וגם יודעים עד להמטיר כל חלקה ולהצמיח ירוק בלב הקיץ, ולעודד וליעל בדשן את הטובים ולדכא ולהדביר בריסוס את הרעים, פטורים סוף־סוף מהשתוללות הפרא של נשיפות הטבע, משוחררים מאותה אימה חסרת־אונים של הנה־בצורת־באה, מאותה אימה מעיקה של הנה־שדפון, הנה־ירקון, הנה שנות־רעב, דקות ורקות – בלתי־צריכים עוד לצוּם ולשאת עינים אל האופק אולי ירחם, פטורים מהיות שואלים בשלושה במרחשון, לא מתעניין משבעה־עשר במרחשוון ואילך, לא גוזרין על הציבור מראש חודש כסליו, ולא ממעטין במשא־ומתן ולא בשאילת שלום, כבני־אדם החשובים הנזופין למקום, הן רביעה ראשונה והן רביעה שניה ושלישית – שכן, פשוט, ידינו תושענה לנו ברב או במעט, והממלכה הנה היא באה מאחרינו, ושעל כן זקופים יותר, על כן בלתי־נכנעים לתהפוכות אל עיור, פטורים כמעט מאכפת ידם של מסלולי גורל נשגבים מבינתנו, מתלות בכל מיני ספק, שמא ואם ירצה השם, וכלום לא מפסידים ושום דבר, אלא רק משהו שהוא: מגע, פנים אל פנים. ותחת זאת מרוויחים יותר, וקודם־כל בטחון, בטחון גדול וטוב, משהו ברור יותר, גאה יותר ומסוים יותר, שכחתי ברגע זה מהו משהו ברור זה שמרויחים יותר.

הללויה, החיים אינם כה נמוכים. אינם כה כפופים לרוחות בר. הבתים אינם בקתות חומר. גם לא אהלים. וזה טוב. אין הכרח ליצור כל דבר רק ממה שיש מצוי לך בבית־גידולו – אפשר לקנות בנקל ובשפע ואין הכרח תמיד להימצא, אפשר גם לצאת; וזקופים ולא כנועים, ומבוטחים ולא תלויים. פטורים ונקיים מחסדי מסתורין הפכפכים. ויודעים לרסס בשעתו את המזיקים שבשדות הכותנה ולהביא עליהם סופת־השמד חסלנית. והמזיקים הנוראים אמנם מתרעלים להם מיד ומתים, ומיתה יפה להם. ואוכלי המזיקים שאכלו את המורעלים מתים עליהם. באים אוכלי המזיקים, צפרים כחרקים (ופעמים, בשוגג. גם תינוק תם), אף הם אוכלים ומתים עליהם. באים הטורפים הגדולים, תנים והדורסים שבעוף, אוכלים ומתים עליהם. יצאו הטורפים. מי נשאר? הכותנה ליצוא. מזריעה ועד ניפוט פטורה מיד אדם ומאילוח חי: טהורה ממגע. מה שאירע לטורפים אירע לאוכלי הזרעים לנברנים למיניהם, לטורפיהם ולטורפי טורפיהם. העולם המאוזן בפלס הישן, או בדרך שאמרו, במידותיו שלו יתברך, נתפרע איזונו הזה העתיק, נתפרעה מידתו ההיא. ואם לטוב או למוטב עוד נראה. והדברים שוב אינם צומחים מכוח מגע אדם שוחה על עבודתו, מתוך כפיפת ענוָה, ומתפילה לחסד, שעל־כן אינם עוד גוצים ומסכנים כאלה, שלא היו ראויים אלא לבית־גידולם ההוא המסכן, ולאדם העלוב שגידלם. ערבי זקן צולע ומסכן התחתן עם ערביה צולעת ומסכנה נולד להם בן צולע ומסכן. מי צריך היום עוד חסדיה של שום קרקע בית גידול. נושנות שעבר זמנן. אצלנו מייצרים קרקע, ומלעיטים בדשן ובסמי־הדברה, ומחפים וכונסים בשרוולי ניילון, ומשיגים תוצאות מפתיעות, וכבר הוכח למעלה מכל ספק כי אפשר לייבא הכל ולייצא הכל, ולתאם ולתכנן, לממן, ולימן, ולשלם נזקי פיצויים; פעם למוגבלים, פעם למחוננים, ולהקות של בדרנים יגישו מופעי־חינם. ואין צורך לצדוק הרבה כדי לייצר הרבה אלא רק לייעל הרבה, במכשירים קולעים יותר, והודו כי טוב, תנאי אשראי נוחים ועמדות כוח בשלטון. לא. בוא נניח לכל זה. יסתדרו בלעדינו. הפלגנו קצת, חוששני, לצדדים.

לא, חביבי, אינני מרטנן. אבל אתה אינך רואה אולי את הנקודה: מהו הדבר שחסר לי. כיצד אומר לך? שוב אחזור עד הגמל? או להיפך, אל האופנוע? לא, אגב, אולי ככה: בחרנו לנו יניקת עציצים בחממה, יניקת בית במקום יניקת חוץ. נאמר: העטפנו, במהופך, את הבית על פני החוץ, במקום אותה יניקה שוקקה מתהום אפלה. נשמע מנופח? אבל צמחי העציץ בחממה, כלום אינם יפים יותר, כלום לא כתרנגולות בבית האימון, מספיקים יותר בתקופת חייהם, לקבל יותר ולתת, לנפוק ולהפיק, ויותר נקי ויותר סדר, ובכללמי צריך תהום אפלה! הצג מכאן את המשקים הפורחים, היודעים להפוך יסודות עפר למספוא, ולהוסיף ולהפוך מספוא לנכסי חלבון נאכל, והצג מכאן – את כל ערכו של שדה ישן של פלחה חרבה, ומה? עניות, כמובן, עבדות, כניעה, ולעולם עלסף הטמטום. וזה נכון. ומה כל המרחק אז בין אדם לגמלו? באמת מה? וכשמותחים קו מסכם מתחת כל מה שזוכרים, מה בעצם נשאר? התמימות ההיא הבלתי אמצעית, ההיות שלהם, אז, הבלתי־מחוכמת, הבלתי־יודעת איך היא צריכה להיראות כדי שתיראה יפה ונכונה, וכדי שתתקבל, הכניעה לעול כוחות שהיום אפשר כמעט לרסנם, ההשלמה עם אזלת־היד, הצניעות שהיא כנראה צד אחד למוגבלות, ההודאה בחוקי מה שלמעלה ממך, בלי לנסות להניף משור משוכלל ולתקן מה שנראה כאילו סותר את מידות ההגיון, התועלת והחירות, כעקיצה המחציפה להכריחו לאמור סודו האפל – כשאתה מותח קו מסכם מתחת חשבון הנמוך־כעשב הזה, רק כטפח מעל החמור והגמל, מה נשאר לך אז? איזה טוב? או, אם לא כך: מהו זה שמפסידים כשהולכים משם והלאה, ודוחפים את המקום הזה ואת הליכותיו למדחפות ולעולם התוהו, ומיישרים על פניו ומחליקים, ועושים שם שדה חדש, יעיל פי־אלף?

רוצה רגע לבוא ולראות דבר? עיון־ביון של חטף בהליכת הגמל שכבר הזכרנו פעמים כה רבות. ההליכה שלו. קבלת המשמעת בהכנעה וקצת בריטון; קצת בשתיקת אדישות וקצת בחרחור מתמרמר; תקופות קצרות של התייחמות פרועה נורא; ותקופות ארוכות של עול, עול, עול, וסבלנות אין קץ, ובלי להתאמץ כלל להיות סבלן; וחטיפת לחיכה מכאן, וזלילה מזדמנת מכאן, ועתים ארוכות של הילוך כמתוך נמנום. אתה תופס מה? אף כי רדודה מנת החיים של החי הגבוה הזה, לא הרבה מעל מנת חיי צמח – הרי מלאה מנתו על גדותיה. משיג מה? שום דבר לקנא בו, או לאחל כברכה, ורק איזה תואם תמים למה שהעולם הוא. מידה לא־יפה של כניעה אצל מידה יפה יותר של ענווה. קבלת־דין והלוך לאט. בלתי־עשוי לחתחתי צוקים או לתהפוכות ימי סער ופרץ, אבל עשוי לשבילים הארוכים ביותר. לארוכים אין־קץ ואפילו במעגלים החוזרים אין־קץ, להליכות יום מלא וארוך, ללילות ארוכי הליכה, הרווים להם געגועים סתומים, בנישובים העצובים כשהם משיאים ומנשבים זהב־קיץ. נגיעה תמימה בנכון ביותר. בחכם ביותר. ובעיקר בנוגן ביותר, ולפי תומם. צר שטיחו של המאמין המשתחווה עליו, אין בו אלא כשעל, אבל מלא הוא את כל מידות ההשתחוויה. צר כמידות אשרי האיש. ואולי צרות זו דווקא, אולי רחבות היא זו? אף כי לעולם לא ארצה לי את מנת ה”אשרי” הזה, ואין לי דרך אליו. אשרי מי שיש לו אשרי כזה, יפה לו כעץ שתול על פלגי מים. אלא שהרוח, חביבי, היתה עזה אז גם ממה שהוא יכול לשאת, אפילו שתול איתן זה – נידף בה, כמוץ אשר תדפנו רוח, כמוץ אשר אליו נמשלו הרשעים.

ובכך אנחנו נשארים. משהו שלא כהלכה. איני יודע דבר יפה מן היניקה מעצם מעבה האפלה אשר למטה. אשר לא יודעים ולא בוננים בה הרבה, אבל שמי שזכה – הווה אותה למישרין. הכניעה עד ענווה, הענווה עד יפה, היפה עד תפילה. בין תפילת מי שיודע, ובין תפילת מי שרק הווה. תפילת גמל בלכתו. תפילת שדות רזים, תפילת קיום פגוע, למוד בצורת, שוד וחמס, ילל בודד ששומעים מרחוק ופוחדים לגשת. שרק שמש שם, שרק ארץ, רק רוח, רק עננים, רק שדות משחקים בו, שרק הקווים הגדולים ביותר חיים שם, רק תקופות־הזמנים הארוכות ביותר, ומבציר עד בציר אין בעל הכרם מציץ בו. מידה כעורה היא כניעה. אבל, מסתבר, יש כניעה ויש כניעה. יש כניעה שפלה, יש כניעת העלוב, כניעת המפוחד עד־תום, והמאוסה מכולן – כניעת בעל החשבון; אבל יש גם, כנראה, כניעה, שהיא אמנם כניעה, אך כניעה אחרת, והיא כבר מעבר למידה שבידנו, שבידי ובידך יום־יום, מחוץ לאפשר שלי ושלך ושלנו, שמתנהלים בו יום יום, כניעה שממנה מתחילה אולי צומחת הגדוּלה, אותו הצנע־לכת, אם אתה זוכר, צמצום שמעליו נפתחים הגבוהים והרחבים שבשמים, שיש בו שתיקות, שיש בו, אולי, דמעות בלוּעות, אבל שיש בו נקיון הומה כזה, ודי טהרה, עד כדי לפגוש מבט אלוהים חולף, אם מביט הוא, אם הוא, אם.

ואתה יודע? לא, אינך יודע. איך תוכל לדעת. וגם אינך צריך. ולא אבוא לצער אותך. לא עליך בדידות מי שקורא ואין משיב. פונה ואין קושב. אבל כלום לא אמרתי לך כזאת כבר קודם? נחדל מזה. לעולם כנראה, לא ידע אדם לומר כל מה שראוי לומר. לא את אשר עצור בעצמותיו, ואפילו לא לזוז פסיעה ולומר יותר ממה שכבר אמר קודם, לזוז ממקום למקום ולומר עוד ועוד. טוב. והסיפור שלנו, הבושש לבוא, מה עליו? הו, כן. בוא עכשיו הנה נתחיל באמת.

הו, אם עד האמת הגענו. אם עד כדי כך רחוק הרחקנו. אות הוא כיהאמת? הסתבר כי לא אָפנים, וכי לא בבית, וגם לא איזה ”קרה משהו” מטושטש שהוא, ולא שום דבר, ורק ”אחיך” היה נכון, וש"קוראים לך”, זה היה אמת. וגם זה לא. כי אחי כבר לא היה. עד שנודע, ועד שהועבר אלי, ועד שקראו לי – מכבר היה הכל רחוק מזה, ולא הרגשתי כלל, כי שעות על שעות נקפו ואחי כבר לא היה, איננו, ואין לי אח. תמיד היה אחי גדול ממני בחמש שנים. גם כשהייתי קטן וגם כשגדלתי. אלא שאינן דומות חמש שנים לחמש שנים. פעם היו חמש השנים שבינינו הפרד אין גשר. וככל שגדלנו צמקו והלכו חמש השנים הללו, ההפרד נתמלא והמרחק נתמעט. עד כי הלך וקרב היום שלא יהיה עוד שום מרחק בינינו ורק נהיה אחים שוים, פנים־אל־פנים, להיות זה עם זה, כתף־אל־כתף, וריעות־אל־ריעות – כשנטל בוקר אחד אחי את האופנוע ונסע אל השביל החוצה את הרכבת. ונשארתי בלא אחי, ואין לי אח. אבל אל תיתן לי להתחיל בזה. עצור בי, סמטא סתומה. לא סיפור ולא לספר. נעבור מזה.

גם הוא כך אמר לפני שצלח ועבר באופנוע שלו, ואחמד או חסן היה שמו, שעבד עמו בעסקי הקרן־הקיימת, צמוד אליו מאחוריו, על שפת סוללת הרכבת, סוללה אחת נמוכה ומתוקה כמעט, והרכבת עצמה ספק ניתן לראות בבואה לקראתם מעבר לעיקול, ספק רק שמעו צפירתה, ואולי גם זו נתבלעה בטרטור האופנוע, או שמא היתה אז השעה הקבועה לרכבת, ואחמד שידע, הזכירו להמתין ולא לרוץ, כי המהירות מן השטן, תמיד וגם הפעם, ולמה לצחק בנשכן ההוא, ואולי אפילו צעק הבט־הבט, או כך או אחרת – שעל כולם השיב אחי בנחת: נעבור ונגיע, ענה ואמר אחי, צעק לאחור, כדי שזה ישמע ותנוח דעתו, בקאפי בקאפי, נספיק נספיק, אמר אליו, ואולי גם אל הכלל, אל כל מי שהתעניין לדעת וקולו נגע בו בדרך זו או אחרת, כדי להתרות בו שם – מא תחאפיש, אמר אחי בנחת, בקאפי, אל תהא חושש, ואל תהיו חוששים, נספיק – כך אמר אחי הגדול, אל חסן, כשהם רוכבים שניהם יחדיו, והלה דבק בו באחי בגבו וחובקו ‏(מניין לי שכך אמר? מי שמע להעיד? וכי לא רק שניהם לבדם היו שם אז, סגורים במעגל של לבד עם הרכבת שלהם השוטפת לקראתם באוצה מצרימה להיות עמם למועד הפגישה העזה הזו? איש לא שמע. איש לא יכול היה לשמוע. לא שמעתי ולא נודע על מי ששמע ויודע. אבל אני יודע שכך אמר). אמר ודהרו לקראת, וגם הרכבת ההיא דהרה לקראת, כאמור, אותה רכבת שלהם (כמובן שלהם, אלא מה), באה השתערה לדרכה, חסרת שום פנאי, בוער לה להגיע, נוגחת לפניה, שוצפת עצמה עצומה להגיע, בלי שום כוונה לעצור פתאום בשום מקום, או להתנגח על דרכה בשום כלום – אל תחשוש, חייך אחי הגדול ואמר לו – בדיוק נספיק, נספיק נספיק – והאופנוע קפץ פרץ והשתער להספיק בשביל החוצה ההוא – בדיוק נספיק – אמר אחי ויותר מזה לא אמר.

ובוא נפסיק גם אנחנו כאן. טוב? נשאיר את הסיפור הזה לא מסופר. יש כאלה סיפורים שממקום אחד חדלים ללכת, חדלים שם מהיות סיפורים ונעשים לא־סיפורים אלא הדבר עצמו. בלתי־יודעים להספיק לעבור, להתהפך ולהשתנות ולהתלבש ולהיות סיפור. מן היושר להניח להם ולסטות מזה והלאה. כלום אין דברים אחרים לספר? עולם יפה, גדול ומלא דברים אחרים. לא?

ס. יזהר
מתוך "סיפור שלא התחיל" עמ'  147 – 164. נכלל ב"סיפורי מישור", הוצאת הקבה"מ 1963.
התפרסם לראשונה ב"קשת" ה' 19 (אביּב תשכ"ג  1963): 5-15, וכן ב"שדמות למדריך" 13, (אדר תשכ"ד 1964): 37-39.