סופר עברי אוחז בהגה

“סופר עברי אוחז בהגה!” אמר חיים גורי בהתרגשות כשלקחו אותו פעם בימים רחוקים אבא ואמא לטיול בגבעות פנסילבניה המוריקות בקדילק המתפורר שלהם, ומאז הייתה זו למעין ססמה בפינו כל פעם שאבא נהג.

אבא אהב מכוניות כל ימיו, וזה כלל גם אופנועים, כרכרות, סוסים גמלים ואפילו חמורים – כל מה שאפשר לרכב עליו ולנהוג בו "נהיגה של ממש בפרד של ממש… וכל הזמן המושכות ביד, אם אתה תופס משמעות הדבר הזה… רצינו כל-כך להיות נהגי הפרד, אדוני הרכב, המופקדים על כל הנכסף, על כל הנכבד שבו והמרהיב, שהוא כשלעצמו הרבה כל-כך, שאי-אפשר לשכוח אף לרבע רגע התקיימות גדולה זו.”

pered

הנה, כך הוא מעיד על עצמו בסיפור שלא התחיל:

"הו, כאן יפה לדהור, מה אתה יודע, לטוס… סוס למשל. סוסת בדווים אצילה, זרזיר מתנים. אבל אפילו בחמור מרקד… ותאר לך באופנוע. אלהים, איך! בכל מלוא כוח הדהירה שבמעיו.”1932_Lion_500

ידועים לכל, או לאחדים, או אפילו רק ל-happy few זלמן וסוסו ממשעולים בשדות או יהושוע הנהג מהחרשה אשר בגבעה “בחור ברזל אשר המציא המצאות של שטן" שלא לדבר על השיירה של חצות, שיירה שלמה של מכוניות גדולות וקטנות, כמו גם בובקה של חנוך, הסוס הברוד, היפה, שנגנב, והמריצה בעלת המעצורים מ"הנמלט" שהמציא ילד אחד וכמובן האופנוע ההוא של הדוד ישראל, אחיו הבכור של אבא "סאנבים שמו, נוצץ עם ריקועי כרום, ושואן עוצמה מפכפכת".Sunbeam-Model-90

עכשיו תארו לעצמכם ילד בבית הספר העברי של גב' יהודית הררי-אייזנברג, שהייתה גם הגננת העבריה הראשונה, ילד עברי בראשית המאה העשרים, שמוריו מנסים לחבר אותו ישירות לתקופת האבות, ומתריעים ללא הרף מפני העיירה המנוונת של מנדלי – והספרים שהוא קורא מנסים לחבר אותו לעולמות רחוקים בשפת חכמים, ואילו מסביבו הולכת ומתהווה המאה העשרים ופלאי הטכנולוגיה.

את מה יעריץ באמת, למה יפלל?

sunbeam

המילה אלוהים לא הייתה שגורה לא על שפתותיו ולא בכתביו. עד שמגיעים לאותו אופנוע. הנאמר עליו פותח באלוהים ומסתיים ב"לו דומיה תהילה" (תהילים ס"ה, ב)

“ אלוהים, כמה הייתי מחכה ליום שאף אני. רץ הייתי ביחפותי ברחוב, וידי כמלוא רוחב מאחז הנהיגה, מרעיש בפי ומדמה עצמי אופנוע מאובק במשעולי שדות…

…שוקד ומדקדק התחקיתי אחר כל הליכות אחי עם אופנועו. לא בז גם להליכות שהסגנון הטוב מחייב. מן האופן שבו באים ומציצים סוקרים במבט-עין אדנותי, ועד שימת היד הנכונה על כל הטעון בדיקה שבמגע, עם כל גינוני המומחיות הבקיאה, עם שלוות יודעי-כל, זו האדנות שתיטול בעוד רגע את המחריש הזה ותהפכהו לפרץ רוח עזה, לסופה בורקת, הרחק מכל הברוזיות שיש לכם מסביב, הגונה וקטנה ומטופשת. אין צורך לומר שכבר ידעתי על בוריים, ובשמותיהם הנכריים לעומק ולגובה ולקסם שיבושיהם, כל אביזרי הניהוג ופריטי הקרבים; בעל פה וכמעט כעל-יד, שיננתי לדיוקם היכן הוא לוחץ ומה הוא מחלץ, במה ימשוך וממה יחדל, איזה הודפין ומאיזה מרפין עד שהופך הגולם הנאלם לכרוב מעופף ואת והב בסופה. אין קץ פעמים, ובחלום הלילה, הייתי חוזר ויודע: איך ומה ומתי, ולעתים אף בפועל יד ורגל, מחבט באוויר ככל הנדרש, לא בלי התמה עוברים ושבים… – בחור פתאום לפניהם קופץ ומבעט בריק ועיניו אל שלא בזה.

הנה זו הבטישה, למשל, בדוושת המתנע, פרק לעצמו.

sunbeam-model-9-1932מצווה שתהא זו קלה ונקיה, אחת ולא תוסיף. אחת שהופכת חיים, לא כדרך יש-עושין, שמקפצים לחינם עד הישטפם זיעה קשה וזפת נוטפת ואין קול ואין ניע, פרט לעטישה זו או אחרת, עטישה כוזבת של ריק; לא כאותם שלומיאלים מפורסמים המרקדים ומדלגים על גבי אותה דוושה סוררת, שאינה נענית להם אפילו בזיז, דבר אל הכותל; ולא כאותם שמנסים להתחכם בתחבולות ובתושיות ובדעתנות יתירה, ובין קיפוץ לקיפוץ, שאין פטור ממנו, משתחוים ובאים באצבעות ובחוד חטמם לראות מה שם מסרב במעי המנגנון, ויוצאים נוטפים עכירות, עד חפתי שרוולי חולצת-השבת שלבשו לכבוד, ומקפצים שנית וחוזרים ונחפזים שבעתים ומשתחוים לסגור שם מהר מה שזה עתה פתחו להושיע, ושפתיהם נעות ורוחשות סינון פתנים שבין השבעה לקללה; ולא, הה, לא כאותם שכבר אין להם מה להפסיד, והם רצים ומריצים את הפגר במורד הרחוב להחיותו אי כך, ונעלמים מעבר לפינה בדידוי קרנפים עוקמני, מתדהרים אי לשם.sunbeam_5

כשאחי היה בא אל אופנועו, וסוקרו ומקיפו במבט שלם אחד, כבר היה זה נענה, וכאילו רעד של התמתחות קשובה נפרט בכולו. מגע קל אחד בדוושה, כמשחיל נימה מחלב, וכבר זה מפכפך ומפכה חיים, פיכויים קלים, בועתיים, מדויקים, סכויי שמן מתרוננים, שאחי היה עונה כנגדם ברינון משלו, משהו מעין "ולנסיה", ועולה ורוכב ומרעישו, וכבר מעופפים בתנופה סחפנית אחת, אחת היא כביש, חול, מעלה או מורד, ורק ריח שרוף-יבש שויר לו מאחור. לעולם לא היה רכובו של אחי מרעים בשצף טחטוחים המוניים כדרך הרבה פוחזים בני בליעל, לעולם היה רכובו מחונך יפה, כסוס מאולף, וכך גם היו נראים דבקים לבשר אחד הפרש ורמכו, כזה שכוחו בו ואיננו מפגינו, שעליזות כוח מתרוננת בו בלי להתבזבז על פחותות, אבל שדי לו במגע אצבע נכונה אחת והוא טס, פורץ ומגמא ארץ, יפה ומתנפנף וחולף, ומותיר רק חריכה יבשה, הד פוחת והשתאות מעריצה, לו דומיה תהילה.”

Sunbeam_1932-G03

לא רק שסיפור האופנוע מתחיל ונגמר באלוהים אלא שלאופנוע יש "הילכות" וכשהוא מספר בהן הוא עובר ללשון בה כתובות מצוות הדת, הלא היא ארמית, ואז "הודפין" ו"מרפין" בו ו"מקיימים מצוות בטישה”.

ומיד ניכרת גם תכונה נוספת ביחסו של אבא למכונות, והיא ההאנשה. חיש קל נהפך האופנוע לחי אציל שאצל הפחותים הוא מתמרד ולכל היותר מתעטש ואפילו "משתעל כאחוז דיבוק" אבל אצל אחיו הנערץ הוא "מחונך יפה" לא רק כ"סוס מאולף" אלא, אבוי, הם כבר "דבקים לבשר אחד, הפרש ורמכו" כנאמר בבראשית ב' 24: “על כן יעזב איש את אביו ואת אמו; ודבק באשתו, והיו לבשר אחד".

אבל לא כך הם פני הדברים אצל מי שעתיד להיות סופר עברי.

הניסיון הראשון שלו, עם האופנוע של אחיו, גובל בגילוי עריות והוא כמעט מעשה קין בו צופה אלוהים. במקום לצאת ולרכב כמעט הורג הסופר העברי לעתיד את האופנוע של אחיו ואת עצמו גם יחד.

“… ויום אחד זה בא. על יד בית הבאר… השאיר אחי את אופנועו… והוא ופלוני היו אמורים ללכת לפרדס הסמוך… ונותרתי אני לבדי עם שעתי. תופש מה? לא אאריך : מתחילה אפילו היה הכל כשורה, ואני כבר על האוכף, מלפנים, על מושב אחי. לבי בגרוני. מושך ומרפה כהלכה והדבר זז. קצת התפרץ התקפץ מדי, אך מיד נשמע והצלחתי לכבשו. וכבר פורץ מתוכי הרנן הנכון ולנסיה, שלא האריך מדי, לפי שזה כבר גמור. בו-ברגע-ההוא… והכל כבר הוא ממורס בתעלת ההשקאה המעושבת ההיא, הרנן ולנסיה, האח הצעיר, שבא על מקום אחיו הבכור, האופנוע הכבד, שלא סבל זר. האימה, הדלק השפוך, וכוויה אחת נוראה על גבי שוק דלה אחת… כיביתי בעודני הפוך את המנוע. לא בכיתי. בעשתונות נכונים אף כי בלב מת… לחזור ולהפוך את האופנוע, לחזור ולהשיבו על כנו. כה קל וכה עליז היה בעמדו, ופגר כה כבד ומסורבל בדוממו על צידו… הכל במחתרת מעיני אחי הגדול. לטשטש ולהניס עקבות. אבל עיני אלהים, כנראה, היו פקוחות עלי, אולי… והנה בא אחי. סקירת עין, וכבר ידע. ניזלי השמן על חלקת האופנוע הנוצץ? מבע פני? רגלי? "- א ת ה –", זעק אחי אלי, ושלח אצבעו אלי, לעברי, ויצא ובא לתפוש אותי –” new_pa41

הכישלון להיות נהג מוצלח שב וחוזר בכרכרה של הדוד משה, בדהרות האבירים על החמור "ג'אחיש" ובפרט בנסיון העלוב להיות עגלונו של אברמוביץ' הזקן. כל הנסיונות הללו מסתיימים בכוויה, בבזיון, ביד שבורה ובאבטיחים מרוסקים ובתאונת דרכים, וככגודל התשוקה כך גודל הכשלון.

מכל תיאורי אותו שמנסה ולא מצליח להיות רוכב ואפילו עגלון בחרתי באברמוביץ' הזקן.

זה הסיפור היחיד שנכתב בעיצומה של כתיבת "ימי צקלג" ושבר את רצף הכתיבה שלו.

אבא ידע תמיד שיעודו הוא להיות סופר עברי אליטיסטי שאינו מתפשר עם שום דרישות שוק. למותר להסביר איך תפישה עצמית כזו מתנגשת עם אתוס ‘החלוצים השבים אל האדמה’ של אביו מצד אחד, ואל דרישות הקיום הפשוטות של נער הבא מבית עני והוריו מקיימים את עצמם בקושי – מצד שני.

הוא היה גם שרוי ביחס אמביוולנטי מאד עם מקצועו: ההוראה. מצד אחד היה תמיד מורה כריזמטי ואהוב על תלמידיו ומצד שני חש שההוראה סוחטת ממנו את כוחות הנפש ואת הזמן הדרושים לכתיבה. לכן אחרי שנת הוראה ראשונה, ומוצלחת (פרט לחשבון) ביבנאל, ואחרי ימים אחדים בגבע, החליט את ההחלטה המוזרה לחזור לבית הוריו ולעבוד, כאחיו, בפרדס. אז כתב את "אפריים חוזר לאספסת" שלאחריו סודרה לו בפרוטקציה עבודה בתחנת הנסיונות החקלאית ברחובות, היא "משק ת'” שבסיפור.

לא עבר הרבה זמן עד שהוברר לו סופית כי תפארתו לא תהיה על הדרך הזוburlואברמוביץ (הפרד הענק) יצא לדרך… ולי לא היה אכפת, ולא שום רחמים על אברמוביץ – רחמים! עליו! – והוא כיווץ שריריו וסחב… כמי שיודע תפקידו גם בלעדי. ואכן, בנקל הייתי נוטשו והולך לי הביתה. עודני מהרהר בזאת, … ואברמוביץ קפץ והסתער לרוץ בכביש, והעגלה והשקים כדליל נוצה בעקביו. ופתאום – … ידעתי כי הכל מתפרק, השקים נושרים, צווחות וצעקות ונפילה בלא קץ תהומה. אחר כך היו עומדים עלי אנשים שמעולם לא ראיתים, והיו אומרים לי ללכת לבית-הכנסת בהזדמנות ראשונה ולברך 'הגומל', כי חוץ משניים-שלושה שקי דשן כימי שנתפזרו על הכביש, וחוץ ממכונית-משא שנתעקמה עליה כנפה הימנית ופנסה נתנפץ, ומחוץ למפולתי על החול שמעבר הכביש, לא אירע דבר של חשיבות, וכי מוטב שאקום ואסע ואשתה מים היכן שהוא, והבינותי שצורתי לא היתה כזו המביאה הוד ועיזוז בלב רואי. רגלי רעדו, עורקי היו נטולי-דם, חיכי יבש וראשי המה תרועות והמולה.

… נשענתי אל העגלה, כולי זעם, כאב ועלבון. ואיני בטוח, אם גם לא דמעה או שתיים נספגו שם בחול, ואולי אפילו אמרתי לאברמוביץ… כמה דברים וביטויים שנידפו אל שמי הצהרים הדוממים, ושהלה אפילו את אזניו החמוריות לא הטה אליהם; ואולי צדקה עשה עמי כשלא שמע – שאם היה שומע, היה עושה ממני גל של עצמות. ואולי יפה היה לי כך, יפה לי ויפה לעולם. טוב, הגעתי אל הרפת. השמועה כבר עשתה כנפיים. הכל באו לראות אותי, גם פינון הקטון ורונן הגדול, ופינון בא אלי ולחש; 'מה קרה?' ועד שאני מוצא מלה חזקה-קולעת-מוחצת-מסבירה-מפרשת-נוקמת-ומשוועת, כבר היה הוא עומד אצל אברמוביץ ומלטף את ירכו של הלה… אותו היה הוא מלטף, לשלומו היה חרד, לגור-הכלבים שלו, לאברמוביץ. אהה, די, הייתי נכון לשאוג, כי אני לא משחק עוד והולך לי הביתה, שלום.“

ואז נאמרה לו מילת גנאי נוראה אחת שסיכמה את הכל: "מלמד" (בהברה אשכנזית, כמובן).

והוא חזר אמנם להוראה ולא חדל לקלל על כך את יומו. כל זה היה משנת 38 ועד 48. בשנת 48 גויס, כמו כולם לצבא, למלחמת השחרור.zahal-1948

והנה, בשלהי המלחמה, בעודו משרת כקצין מודיעין במחוז השפלה, וזלמן ארן, לימים שר החינוך והתרבות ואז מזכיר מפא"י הציע לו מקום ברשימה לכנסת הראשונה. הימים היו ימי הועדה המסדרת, טרם פריימריז, ולשני הצדדים היה ברור כי תפקידו של ס. הוא לקשט את הרשימה בלבד ואולי אפילו מוטב שלא יעשה דבר פרט לכך. ארן אמר לו בפירוש "בכנסת עובדים שלשה ימים בשבוע בלבד, ויש הרבה פגרות, ויהיה לך זמן לכתוב.”

אחרי התלבטויות, ולאור דרישתה התקיפה של אמא, הוא קיבל את ההצעה – שהניבה בסופו של דבר את "ימי ציקלג". לא היו אז, אולי אין גם כיום, דרכים אחרות למדינת ישראל לסבסד אמן. וחלומות נועדו להגשמה, לא? וכך הייתה הכנסת לאבא מה שהיה אסתרהזי להיידן ורזומובסקי לבטהובן וה"תומס קירקה" לבאך. איש מהם לא מכר את נפשו למעסיק אלא ידע לנצל את התמיכה שניתנה לו כדי לאמור את אשר בליבו וליצור דבר של אמת. והוא לא התפרנס מעבודת אישתו ואחיו, כג’יימס ג'ויס, או מכספי בעלה של המאהבת שלו כהנרי מילר. ומקום ארבעים וחמשה ברשימת מפא"י הספיק לצורך כך עד שנת 55 בה ניגפה מפא"י ולכנסת נכנסו ממנה רק 40 הראשונים ברשימה – ואבא נשאר בחוץ.

אימה חשכה נפלה עליו. שוב יהיה עליו לחפש עבודה המצריכה את כל עתותיו ולא יוכל עוד לכתוב את "ימי-צקלג” שלו. הוראה? חזרה לתחנת הניסיונות? או אולי כתיבה פופולרית ושווה לכל נפש, קלת תרגום?

בו בלילה, במצוקה קשה, ישב וכתב את מה שחזר וחי בו והתרחש כשמונה עשרה שנה לפני כן – את הסיפור על תקופת עבודתו בתחנת הניסיונות, על הפרד אברמוביץ' הזקן ועל עגלונו הכושל, המלמד.

כראוי לספרות פופולרית הוא שלח אותו לפרסום ב"דבר לילדים" אבל חוששני שלא התקבל שם בהבנה מלאה.burels

הוא חזר לעבודה בתיכון, ולהשלמת הכנסה גם שימש כעורך ב"הקיבוץ המאוחד" וערך כמה ספרי חקלאות (למגינת מחברם פרופ' הורביץ' שלא הבין את הכתוב בספרו לאחר שאבא ערך אותו), את "עד סלע" של רחל סבוראי מרביבים, ואפילו חיבר טקסט לספר צילומים של פטר מרום (עליו לא הסכים לחתום בשמו אלא רק בחילופי אותיות: ה. רזי). לאחר שנה יצא כשליח מחלקת החינוך של הסוכנות לאנגליה, לדבר שם עם הסטודנטים היהודים. כדרך אותם ימים הוא הפליג לשם באניה, אנית הנוסעים נגבה, עם כל משפחתו, וכך גם חזר, לאחר כחמשה חודשים. בינתיים פרשו מספיק חברים מהרשימה כדי שיוכל לחזור לכנסת, ולחזור לכתיבת ימי צקלג.

אבל אי אפשר לסיים בלי להגיד שבסופו של דבר בא הכל על תיקונו. ואחרי תלאות מסוימות שנספר בהם פעם אחרת היה לו כבר רישיון נהיגה, ואחרי עוד תלאות לא מועטות גם מכונית פרטית משלו אותה אהב לרחוץ ביסודיות, לבוש מכנסיים קצרים וגופיה, בימי שישי אחר הצהריים, עם התקדש השבת. למכונית היה תמיד שם ותמיד היה מדווח לנו אם היא שמחה או עצובה, מרוצה או מתאוננת, רעבה או צמאה, ואפילו הייתה אחת שליבה נשבר.

אז איך אני יודע שהכל בא על תיקונו?

כי אחרי הכל, וכשכבר גר במישר וידע שזו התחנה האחרונה כתב עוד שני סיפורים על אופנוע.

בראשון הוא צולל עם האופנוע שלו למעמקי החושך המוחלט – עד קצווי העצב, עד עינות החושך "כזה מין דבר שלם, דבר שלם כולו, כמו רק מעט דברים שיכולים להשיג את המדרגה הזאת ולהיות אחד שלם ואחד הכול, ופתאום תראה, וזה נראה כל-כך יפה. כל-כך מיוחד וחגיגי. פתאום הכול ככה, או מין רוממות, שבעצם, אולי אפילו, לא תאמין, אולי אפילו נראה כמו אושר?” ובתוך החושך הזה הוא מגלה "כאילו יש שם למעלה מסננת אדירים גדולה כזו, שמעבר לה בשמי השמים הרחוקים ההם, שמעל השמים האלה הקרובים, מתלקחת שם אש גדולה ועצומה ולבנה מרוב אש, ורק דרך נקבי המסננת רואים את הלהבה ההיא, כהרבה נקודות אור קטנות אין ספור, מטפטפות אלינו בהמון טיפות מסוננות מן האש העצומה ההיא שבשמי השמים, דרך כל רום קומת העולם הגבוהה.”

וגם בשני, “קרן-שמש", קורים דברים נפלאים.sunbeamlogo

ראשית, דווקא בו מכולם בוחר המורה להיסטוריה לוי סקונדה כמורהו לנהיגה באופנוע. “כאן אני נכנס, מכל בן שמן המעטירה בחוכמה, במשק ובחינוך הומאניסטי, הביט לוי סקונדה סביבו ומצא אותי… לא המכונאים המפורסמים לא הטכנאים ולא הספורטאים… ולא המבינים בצבא וברובים ובסליק, … מכל המופלאים והדייקנים והמאומנים בחר לוי סקונדה בי. ואני בלי להסס ומבלי להודות שמעולם לא נהגתי אופנוע קפצתי על הצעתו בהסכמה כזו שהוא עמד והסיר משקפיו וניגב אותם מתון מתון וגם אמר ידעתי שאתה האיש.

לא שלא היה לי מושג באופנוע ובאופנועים ובהערצתם, אלא שרק לא ניתן לי לממש את המושגים הלכה למעשה.” “באתי בצהריים אחרי הלימודים כשהמורים מתחילים להיות בני אדם, ולוי סקונדה מרוצה מאד הולך לפני עם הבחור השחור ההוא האופנוע קרן שמש באותיות זהב, וסמל השמש ממעל,sunbeamוהתייצבתי ליד האופנוע. ופתחתי כזקן ובקיא את ברז הגאז וכיווצתי בתוך ידי את דוושת האני לא זוכר מה. (אולי הצ'וק הוא המשנק ?) והרמתי רגל והרבצתי תנופה על ידית המתנע והדבר פתאום נענה כמרוח בשמן ופצח והתנער וטרטר וטִחטח ואמר דברים ברורים ואני כזקן ובקי עליתי וישבתי באוכף ו"הכנסתי בראשון" ולא יאמן זה זז. ותוך כדי כך וכאתלט גמור ולא כמורה ממושקף להיסטוריה קיפץ גם לוי סקונדה אל המושב האחורי ונחת בדיוק נכון למקומו ושנינו כבר עושים מעגלים בחצר הפנימית כשאני לא מאמין לעצמי ולוי סקונדה רק מאמין בי והאופנוע בעין פוזלת מציץ לראות מי הם השניים הללו שעלו עליו בבעלות גמורה כשניכר בהם …שהוא ושכוחו ושמעלת יכולתו לא בדיוק לפי מידותיהם, כמו שהסוס יודע מייד מי על גבו וגם יראה לו מהר מי בעל הבית, וגם מעגל הסקרנים שתמיד הם נמצאים ואינם הולכים לישון שנת הצהריים נדחקים בזהירות אל הקירות ואל הגומחות ואל פתחי הדלתות כדי לסקור בביטחון יחסי את הלא-יכול-להיות שמתחולל כאן לפניהם במפורש ולא כהזייה, וכולם גם יודעים בבירור שהכול ייגמר רע.”

אבל לא. הפעם זה לא מסתיים רע. הפעם זה מסתיים טוב, ואפילו טוב מאד. כי מי אם לא המורה הצעירה ג'ודי, המורה לאנגלית ג'ודי, באה ומבקשת סיבוב?judi

ולא רק שהאופנוע מציית עכשיו, עכשיו הוא עבד ויעשה כל מה שיצווה עליו בעליו:

“האופנוע שקיבל כל דין באותה רטינה כלבית ובמוכנות של עבד מוכן לרוץ כשיגידו לו ויתירו את הרסן… ומיד שולחה המכונה לרוץ והפכה מיד לחיית טרף נוהמת נוראות ורצה בריצת טירופים, והיא, ג'ודי, כבר פרצה בשיר הלא צפוי ממנה ומשום מורה לאנגלית ששמה יהודית – צורחת ככל כוחה וצווחת בכל קולה ושרה טירופים, ושערה היה מנושב לאחור כאילו עד לסוף העולם, ואני בשיר שלי… מצוויח צווחת הכול מותר וצרחת הכול אפשר והכול יכול לצאת ומותר לומר הכול ואין גבול ואין מעצור אלא רק סוף סוף לשיר כבן אדם. כן. וגם האופנוע וכולנו והייינו מין יחד מוזר עשוי משלושה שהם חופש אחד ושחרור אחד ושלושה שהם שום חוק ושום גבול.”

וסוף-סוף נודע שגם מורה, אפילו מלמד, יכול.

judi1

"טיסת קרן שמש"  , קריאה (קל להבין ולהנות מיזהר כשמאזינים לסיפוריו):

ofanoa

החמור של אחי

ולמה היה לו לאחי חמור גדול כל־כך ומקושט כל־כך, כשכּל חבריו נסתפּקו כרגיל בחמור קטן ועכברי? צריך שתדע משהו על אחי. לב טוב ורחב היה לו, וגם דמיון מרקיע שחקים.

הנה, כששמע אחי על אחד מבני האִכּרים שעשה לו רבע דונם פּלפּלים והוא מקווה לעשות הון – קפץ וחכר לו מיד עשרה דונמים שלמים ומלאים, ושכר לו חמישה פועלים, ובשבוע אחד מלא גבורה ותנופה משחר עד חושך עשָׂה עשרה דונמים שלמים ומלאים פּלפּלים, עגבניות, ותירס בין הערוגות, וגם תעלות־השקאָה חפר לו והעביר צינורות־פחים, – מעשה כביר שנגמר כעבור שלושה חודשים כשהשוּק היה מלא ירקות וממוּלא – בחלקת עשבים גבוהה מקומת אדם, בתירס לא נקלף, באשפת פלפלים רקבים ועגבניות ממוּיחוֹת, – סלט לעורבים ולתני הלילה, ולמשיכת כתף דוחה, לאמור – אַל תזכירו ואל תזכּרו…

או משהגיע תור האבטיחים, וכל בחור בעמיו היה מביא הביתה ביום שישי, בשובו מן השדה, שתיים שלוש גולגלות אבטיחים גמלוניות, עקודות פסי לובן על שלמות ירק סגלגלותם – אבטיחים ברוּרים ושקולים בכפות, שהעיקו עליהם בכפותיים למדוד בשלותם, והקישו בכף פשוטה לקשוב להד סומק פנימיותם, אף בּדקו יובש פיטם עוקצם הקטוף, עדות לבגרות ולכשרות – ורבו בחזקה עם הערבי המוכר, שנשבע ליפיים 'על הסכין' – ושבו והורידו לו גרוש מכל מחיר שנקב הלה באלה ובחרמה ובזקן־הנביא, וגדשו כל אחד משני השקיים שעל החמור, וגם על האוכּף הניחו אחד, ואת כפם הגדולה עליו, שואבת לתוכה חלקלקות קרחתו , – אחי כנגדם היה חוזר הביתה בשיירה קטנה, הוא בראש וחמורו עמוס יפה יפה על מידותיו, ואחריו נגרר בשני חמוריו ובנזיפות לא מעטות על עצלותם, אותו אחד מוכרן וכל מרכולתו אתו, להביא הביתה ליום שישי לאכול אבטיחים – אכלו רעים, שתו ושכרו דודים! …

ובסופו היו כתריסר אבטיחים מושלכים בליל חשיכה אחד, ליל קטב מרירי, בעיווּי פנים ובבלימת אף מנשום, נישאים בבחילה להיזרק הרחק, להיקבר מהרה, לבל יצחינו בעיפושם כל חלקה טובה, וזמן רב עוד היה עומד בחלל־הבית ריח מקמק איום ומחליא, שלא הועילו כנגדו כל מירוקי אמא ושטיפותיה בסבון ובמים, בליזול ובקרבול,ּ ואף התנים חדלו מבּוא בתחומי אדמה חפורה אחת עונה שלמה וארוכּה,ּ אף כי, ניתנה האמת להיאמר, טעמם של האבטיחים בעודם בכבודם הראשון – לא היה כמותו לעסיס, לסומק, למותק, ולא לחינם היו גרעיניו פנימה מוקפים זר שחור כמין טבעת,ּ הלא הוא הזן 'אוּם־חסנה' המהולל בתהילות,ּ אף־על־פי שאנחנו נרפאנו בעונה ההיא מאכילת אבטיחים ומראיהם בלבד היה מעלה קֶבֶס ומעורר זעווה.

כך אירע גם בעניין החמורים. שכּן מתחילה היה לאחי חמור אחר, סתם חמור, אלא שהלה הובא לחצר רק מטעם אחד בלבד – יען כי לא נמצא בו ביום חמור גדול ממנו. וכשנמצא – פוטר הקטן וסולק ממקומו, נמכּר בחצי־חינם, הוחלף בחצי שק תבן אם לא בקליפת־השום. ואז הובא אלינו הלה, הגדול (שרק שמו מימי קטנותו נשאר לו…). ויהי לנו חמור גדול, מהולל בחצרות הבתים, ובפתחי הקיוסק לעת־ערב, בהאַסף העם לדון על כל הנכבד והחשוב. לא יצא זמן רב וכל עדייו של חמור, המתחייבים ממעמדו ומערכו – נוספו עליו: אוכּף ושקיים ואפסר מצויץ. ומי יודע עד היכן היינו מגיעים בתפארת, לולא הקיץ הקץ, כעבור מה, על ימי החמורים ועונת האופנועים הגיעה, ולא יצאו ימים רבּים ולאחי, אהה, כבר היה אופנוע. ישן בתחילה, וחדיש וכבד ונורא, בסופו.

וכך אירע שתחת חמור קטן היה לנו חמור גדול ונהדר. ומן ההוא, העלוב, לא נותרה לנו בחצר אלא הטבעת. וכשבאנו לבנות לג'אחיש החמור הנכבד מעון להשתכן בו – לא היה לנו למענו אלא רק אותה טבעת בלבד. שכן את הסככה העלובה, העשויה ענפים ושקים בלויים, ספק סוכּה בכרם ספק מלונה במקשה, פירקנו בבעיטה אחת, והפשלנו שרוולים להקים לו דירה תשווה לו סביב הטבעת. אלא שאתה תמיה ואינך יודע כלל מה טבעת ואיזו היא.

ובכן, שמע בני:

במעונו של חמור תוכל לוַתר על הכל,ּ על דלת, על גג, על כותל אחד ועל כולם, ורק לא על הטבעת. בלא טבעת, תדע – אין חמור. לא יועילו לך הכתלים, הגג, הדלת, המנעול הכבד, אם טבעת אין לך. ואילו אם טבעת כאן – הכל כאן. כמובן, זו הטבעת שאליה מרתקים את שרשרת אפסר־החמור, המלובש על ראשו ועל צווארו. לפיכך חפרנו אחי ואנוכי, עוד אז, בימי החמור הראשון, בור לא בלתי־עמוק, עירבנו תערובת מלט וחצץ וכורכר, תקענו בלב הבּור קורת־ברזל חרורה בראשה, שתצא מעל מיפלס פני הבּור, יצקנו סביבה את גוש־הבּיטון והוספנו חישוקי־ברזל וכל פסולת נקרית בחצר, לרבות מסמרים, חוטי־ברזל וסיר ישן שנזדמן לידינו, וכן כמה וכמה אבנים כקדקוד לגודל – וימים אחדים אחרי־כן עוד השקיתי במים רבּים מַסד איתן זה. לבסוף השחלנו בנקב שרשרת עבה וקצרה, ובפטיש הכבד נחסמה עינה של אותה הטבעת – ויצקנו רצפת־בּיטון סביב, מותירים רק את עינה של אותה טבעת פקוחה ממעל – ותהי לנו טבעת. את זו, מעתה, לא יסיע לא כוחו של חמור ולא כוחו של סוס, ולא צמד פרדים, וגם בטרקטור – טענו המבינים שבחברי אחי – לא תעקור את הטבעת הזו ממקומה.ְ הבוז לגנבים בלילה. כעת יבוא חמור לחצר.

עד כאן מעשה הטבעת. ומאז היה לנו חמור.

אז הקמנו את מעונו החדש של ג'אחיש הגדול, מקורות ומקרשים של ממש חדשים, לבנים וריחניים. ואת כל אשר הקמנו יומם ביגיעה, בתושיה וברִוב הכאות־פטיש – במגע רגל אחת, בגישוש שוגג אחד לאחוריו, חיסל ומוטט אותו עיר בלילה ההוא. ומזלו שכּרדת הלילה לא הספקנו להעלות קורת־גג על ראשו, שכן אחרת – שם היתה קבורתו, או שהיה מתארע שם מחזה־אֵימים בחשיכה, כשחַיה כלוּאָה בין קירות נופלים וסגורה בין קרשים היתה מבעטת שם והופכת שמים וארץ.

מה עוד? נסתפק הפעם. אלה מקצת שבחי ג'אחיש, חמורו הגדול של אחי, עד שהחליפו באופנוע הנורא.

ס. יזהר, מתוך "דהרות אבירים", דבר לילדים  22.9.1958