והוא ימשול בכם

שר בטחון אינו בשביל להורות לחיילים איך להפעיל יותר כוח – שר בטחון הוא בשביל להראות איך פתרון מדיני מונע את צורך השימוש בכוח. שר בטחון הוא השר הממונה על מציאת הדרך שלא להפעיל כוח, שלא תיקרה מלחמה, שמהלכים מדיניים יבואו במקום מהלכים צבאיים.

אילו מתחילת פרוץ המרד הפלשתינאי היה ברור לכל הצדדים שהנה הולכים להיפגש ולהידבר, היה כל מה שבא אחר כך שונה, אלמלא שאין בעולם "אילו" ויש רק מה שהיה. ומה שהיה הוא אסון מתמשך, שככל שנתפתל – אנחנו ממולכדים בו.

כנגד מה הורה שר הביטחון להפעיל כוח? כנגד המרד הפלשתינאי בכיבושו. קודם כל, תבע, יש להחזיר את החוק והסדר, כשהקשר בין חוק וסדר ובין עם מורד כנגד כובשיו – הוא כקשר שבין רעידת אדמה ובין סדרי הרמזור, והתקנות לשעת חירום ממצות את השימוש החפוז והלא־בורר־באמצעים שנוקט כל כובש במורדים כנגדו, רשותו לכבוש אותם היא הבלתי חוקית, וצריך רק להיזכר בישוב ובבריטים.

וכשבאים להצדיק את השימוש הלא־בורר־באמצעים כשימוש לפי החוק – קובעים כי הכיבוש הוא החוק והכניעה לכיבוש היא הסדר. וזה העיוות, שלא בתום לב, בקריאת המאורעות. כי לא כל מיני מתפרעים עושים כאן מעשים לא חוקיים, אלא עם התעורר כאן לתבוע את שחרורו, לשנות את הסדר הבסיסי שלפיו מתנהלים היחסים בין כובש לנכבש.

מי שאת זה לא ראה – ואכן לא ראה, ולא רצה לראות – לא הבין מה הוא עושה, וכל מה שעשה לא היה אלא נסיון לשבור את המרד במקום ניסיון למצוא לו פתרון היסטורי. ממש ההחלפה הזו של מהלך היסטורי גדול במהלך טקטי קטנוני, היא בדיוק חוסר החכמה הבסיסי של השר ושל ממשלתו.

מפי מי יצאו המילים "לשבור את העצמות"? רק חקירה מוסמכת תוכל לקבוע. אבל איש לא יוכל להכחיש שהן נשמעו באוויר הארץ כהוראות, ושאיש מן הממונים על החיילים לא התרגש מתוצאותיהן, אלא שהמכות שהיכו החיילים – לא שברו רק עצמות אנשים כפותים. הן שברו משהו חמור מזה בנפש הנוער שנצטווה להכות. חמור, לא רק מפני שהיתה גם ברירה אחרת מלבד העימות המיותר הזה – אלא מפני שנקבעה כאן נורמה של מותר שהוא תכלית האסור. ועוד איננו יודעים מתי והיכן יצוץ זרע הפורענות הזה שנזרע אז בהפקרות.

שבירת עצמות פירושה לא רק הכאבה בשעת ריתחה, אלא גרימת חבלה בלתי הפיכה בדם קר, ושבירת עצמות אינה רק שבירת העצמות הפריכות של האדם הזה השוכב כפות לרגליהם על הארץ. שבירת עצמות היא גם הזריקה שזורקים למעצר המוני אדם, בלי לדייק בהליכים משפטיים, וגם ההרס שהורסים בתי משפחה על חשד במעשי הבן, וגם הגירוש שמגרשים על חשדות חשאיים וגם סגירת בתי ספר למשך שנה, וגם גביית מיסים כהפגנת שרירים וגם טרטור עם שלם והשפלתו וגם התעללות בזכויות היסוד של אדם. לא שהפלשתינאים היו צדיקים ולא עשו מעשים נוראים תוך כדי מאבקם – אלא שהם היו הנכבשים שנאבקים להביא לסיום הכיבוש. ועדיין זכורים מעשים שעשו יהודים כשביקשו להשתחרר מן הכיבוש הבריטי.

לשבור עצמות – זו מדיניות ולא פרקטיקה. זו תשובה של בעיטה בתביעה לזכויות. וזו התוכנית איך להביא רגיעה בלי להביא פתרון.

והתכנית המקורית איך לא לעשות כלום ורק להעמיד פנים של עושים לקידום השלום – היא יוזמת הליכוד והיא הולמת את הגיונם הפוליטי. התכנית איך לגרור גם את מפלגת העבודה ליוזמה זו היא האמצאה המקורית של הטוענים היום לראשות העבודה. עם הליכוד יש רוב. נתפשר פה ושם על ניסוחים אחדים ויחד נלך לעשיית שלום שאיננו השלום ולעשיית פתרון לסכסוך שלא יהיה הפתרון. הרוב המוכן שיש עם הליכוד מעביר על הדעת. עם רוב כזה גם אפשר להטעות את העם ואת העולם. לא את המציאות.

כעת יפיצו את ההכרה שהולך ובא על ישראל מצב חירום (בלי לומר באשמת מי), כעת יפיצו את ההכרה שרק מנהיג חדש יוכל לקדם את מניעת החירום (בלי לומר מה עשה המנהיג הזה עד עתה) – ואז לחבור אל הליכוד ולעשות שלום עם האנשים הכפותים לרגלינו. מנהיג שהוכיח שאין לו ראייה היסטורית אלא ראייה של תקנות לשעת חירום, שאין לו רגישות לאנשים ולא יחס לסבלם ושאין לו דמיון מעבר למצוי ב"זה מה שיש" המצוי, ושבשעה שהכפופים לו עשו מה שאסור לעשות, הוא רק נהם: הכל לפי החוק – גם כשאין שום חוק בעולם שאוסר את הזכות הטבעית לחופש, וגם כשאין שום חוק בעולם שמתיר לעשות את המעשים האסורים שעשו ושהורו לעשות בשמו.

מה שאולי יקרה בארץ לבסוף, לאחר שהעולם יכפה את ישראל להתחיל להידבר עם הפלשתינים על פשרה סבירה – היה יכול לקרות עוד לפני שלוש שנים מיוזמתנו. על ראשו של מי איפוא רובצים שש מאות האנשים המומתים האלה, ובהם תינוקות, ילדים, נערים, נשים ואנשים (מקצתם הומתו בידי אחיהם) – אל מי צועק דמם מן האדמה?

מה שהולך וקורה אצלנו היום הוא מהלך ההשלמה של העם היהודי עם מה ששולל את ההיסטוריה של העם היהודי ועם מה ששולל את היתרון של העם היהודי. צרות מוחין, קהות לב ואגואיזם נפוח. וגרוע מכל, קשיות המצח במקום מחשבה, הביטו במראה יהודים, ולכו לבחור לכם מנהיג.

יזהר סמילנסקי, ידיעות אחרונות, 17.7.1990

לפרק כעת

נראה שכעת הגיעה השעה לפרק את ממשלת "האחדות הלאומית". כל מה שהיה אפשר להשיג באמצעות השותפות הזאת – כבר הושג. יותר טוב מזה אין בידי הליכוד להציע. ואין לצפות מהם מעתה אלא להכשלה בלבד.

בשלושת הנושאים הגדולים שעל הפרק, במאמצי השלום, בחידוש הצמיחה הכלכלית ובתיקון עיוותי החברה, וקודם־לכל בפתרון השאלה הפלשתינאית – הדרכים נפרדות והכוונים מנוגדים.

כולנו מכירים היטב את הצדדים השותפים במממשלה. את מעשיהם בעבר, את מעשיהם בהווה ואת הרעיונות למעשים לעתיד. כל השנה האחרונה הייתה הממשלה עסוקה ראשה ורובה בהצלת הארץ מתוצאות כשלון שלטון הליכוד. כמעט ונשברה אז מפרקתנו ורק האחראים לתוצאות עדיין לא הודו באחריותם הכבדה.

הקריאה להקמת ממשלת "האחדות הלאומית" באה כדי להציל ממלחמת לבנון ומן "הכלכלה הנכונה", אבל גם כדי לתת לליכוד הזדמנות ללמוד ולהשתנות. להכיר בעובדות ולהסיק מסקנות. הם לא למדו. ואם רק יניחו להם, יחזרו ויעשו בדיוק מה שהם יודעים לעשות: לקלקל כפי שקלקלו.

כולם מכירים את העומדים בראש. את כולם ואת כל אחד מהם לחוד. איש מהם לא יפתיע עוד, וחדשים אין להם. אלה שלא הודו בטעותם ושעקבות מעשיהם ומחדליהם פזורים בגדול על פני הארץ המסכנה הזאת, אלה שהכשלון היה בכל מה שנגעו בו ידיהם, ואלה יחזרו שוב לשלטון?

אומרים כי ההסכם שנחתם לחילופי ראשי ממשלה מחייב, וכי האות הכתובה תקיפה מסכנת שובם. במה דברים אמורים? אילו עמדו במבחן ההשתנות שהיו צריכים להשתנות. כי לא להשתנות ולחזור לשלטון פירושו לקבל רשות לקלקל, להמשיך בקלקול כפי שהם יודעים לקלקל וכפי שכבר הוכיחו ועד היסוד: אותם האנשים באותן השיטות לאותם היעדים. הם לא התבגרו.

הנה הם לפנינו. כל אותם המוכרים לנו: קטני רוח, עבי עור ומדקלמי דקלומים. מה הם יודעים לעשות יותר ואחרת מאשר להוסיף ולהיות קטני רוח עבי עור ומדקלמי דקלומים, וביתר שאת?

את חסכונות בלימת האינפלציה יפזרו מחר. את מיטב המשאבים יזרימו אל שטחי הגדה כדי להעצים שם את פצצת הזמן שתתפוצץ ממש בהתקרב סיכויי השלום להתממש; את מרבית עשייתם ישקיעו בעיצום הכוח לשם הכוח, הכוח כטעם השלטון, והכוח לבדו כאמצעי הבטחון.

מי שנכשל ואינו מודה בכשלונו, מי שהכשיל ואינו מקבל אחריות, מי שכשל ומעז לתבוע את שובו לשלטון – לא רק שהוא עצמו לא למד כלום, אלא מאמין הוא שגם העם לא למד דבר. ושלא דם לבנון ולא באושי "הכלכלה הנכונה", ולא פרשנות "קרקעות השטחים", ולא שממת האין־שלום, ואפילו לא אימת מלחמה מתקרבת – לא ירתיעו איש מתומכיהם. ושום מכה קשה, ושום מפולת מרסקת, ושום אסון לאומי לא יניאו אותם מתת אמונם מחדש במחוללי הכשלון – אמון שאינו תלוי בהוכחות, אמון שלא הגיון ולא מכות ולא מוסר אינם פועלים עליו. ומה כן? מיתוס הדם־אדמה־ומלכות. והכבוד. כלומר בתי הקברות.

ממשלת "האחדות הלאומית" היתה ממשלת מעבר לתקופה קצרה, לשם תכלית אחת: להציל מפגעי תקופת שלטון הליכוד. שותפות לשם עצירה. ואילן לשם הקידום לא תצלח עוד השותפות הזאת. מפני שהכוונים הפוכים.

אך לפני שנה כמעט ומוגרה ישראל בידי הליכוד. נהג שהביא אסון – שוללים ממנו את רשיונו לנהוג. ומנהיגים שהביאו כשלון – אסור שיחיזיקו עוד בהגה. ובמקום שילכו לעשות עוד ממשלה, ממש כדוגמת זו שכבר היתה ונכשלה, מוטב לליכוד שילכו בעיקבות מנהיגם הראשון, שהבין, כנראה, והרכין ראש, וכבש פניו, ומחריש מאז בבדידות.

יזהר סמילנסקי, דבר, 21.2.1986

אתם המדינה

אם תכניעו את הממשלה תהיו אתם המנוצחים, ואם הממשלה תכניע אתכם – היא תנוצח.

צריך להפסיק מייד את התחרות הנוראה הזאת מי ינצח. אין כאן צדדים ואין לא אתם ולא הם, זו ספינה קטנה אחת בשעת סופה קשה.

אין אף דרך קלה לצאת מן השעה הקשה הזאת. ולא פרט אחד או אחר הוא שצריך תיקון בתכניות. הנושא הוא עצם הקיום. אי אפשר שלא לראות את חומרת הדברים, נצחונו של צד אחד – כל צד – זאת תחילת תוהו ובוהו.

די להתנפח זה כנגד זה. שביתות והפגנות אינן פתרון. הפתרון איננו יכול להיות אלא רק הכרה בסף התהום ורק שינוי קיצוני בחיינו יומיום: עבודה קשה, ויתורים קשים, והדדיות, ככל האפשר הדדיות.

מי שיש לו יותר יוותר יותר. לא כל הפועלים עומדים בשפל המדרגה הכלכלית. ולא כל עתירי הכוח אינם פועלים. וההדדיות מתחילה בפועלים עצמם.

כמו מה אנו כעת?

כולנו כבר בעצם הנפילה – ורק המצנח צריך להפתח קצת לפני החבטה.

יזהר סמילנסקי, דבר, 11.7.1985

נגד "אחדות לאומית".

הנשיא אינו מוסמך לשאול את המועמד לראשות הממשלה אלא כמה הולכים איתו, ולא לאן הם הולכים. והלא זו היתה היום השאלה הנחוצה היחידה: לאן הולכים?

המצב הקשה שאליו הגיעה היום ישראל גלוי לכל ואין מכחישו משום צד. אבל המצב הזה לא בא מאליו. הוא תוצאת מדיניות ממשלת בגין. בוץ מלחמת לבנון, בוץ הכלכלה ובוץ החברה – לא נזדמנו במקרה, אלא הובאו עלינו כפרי תכנון כושל וכהגשמת דרך כוזבת.

כעת מבקשים לשם "האחדות הלאומית" לרתום את כל הכוחות שישנם כדי להוסיף ולהמשיך ביותר כוח באותו כוון שנכשל. להשקיע אותנו בבוץ עמוק יותר, ללא מוצא. לא די במחצית הכוחות שהשקיעו אותנו, מבקשים שכל הכוחות ישקיעו אותנו בו עד הסוף, עד שהכל־בכל ישקע, המושכים, הנמשכים ותקוות ישראל.

עד שלא תקום ממשלת הליכוד הזאת ותודיע בקול רם לפני העם, כי דרכם היתה טעות, ומעשיהם שגיאה, ותוצאותיהם כשלון – אין טעם לדבר על שום ממשלת "אחדות לאומית". המוצא היחיד מן המצב הנוכחי – הוא היפוך הכוון. הכוון הקיים נכשל, הכשיל ויכשיל כל ממשלה.

ואם בגין בגבורתו לא הצליח אלא להיכשל, מה יעשו אזובי הקיר (לדבריהם!) שיבואו אחריו וינסו להמשיך בדרכו?

אסור לשמוע לסיסמת השווא "אחדות לאומית". אין שום אחדות לאומית. לאושרנו.

שתי דרכים הפוכות. – או – או. זו הפוכה מזו.

או דרך הליכוד, כלומר להמשיך ולשקוע בבוץ ולהפסיד הכל בכל.

או דרך אחרת, הפוכה, שתנסה לעשות את הקשה מכל קשה: לעצור את המהלך הנפסד ולהתחיל לצאת החוצה.

לזה צריכים כל הכוחות. לזה צריך לגייס את הכל. כדי ללכת הפוך ממהלך הליכוד. לגייס מחדש אמון ומסירות ועבודה קשה, ולהראות איך לצאת מן הבוץ ואיך להתחיל לעלות למעלה.

הפוך בלבנון, הפוך בשטחים, הפוך במשק. הפוך בייצור, הפוך בקיטוב החברתי, הפוך מן ה"להייטיב עם העם" המפורסם, שכמעט וכילה אותנו.

מה שצריך היה הנשיא לעשות, אילו היה בגדר סמכותו, זה לא להציע לכוחות שהביאו את המדינה עד לשפל הזה להמשיך עוד, ולא דברים נמלצים וערטילאיים בשבח "האחדות הלאומית", שתושיע "בשעה חמורה זו" (מי עשה אותה?) – אלא אומץ, אומץ לקרוא להיפוך כיוון.

המשבר איננו משבר שבאקראי, הוא משבר של עיקרון ושל מעשה, פנימי וחיצוני, מקיף הכל ופגיעתו רעה בכל. הוא סופה של דרך אחת כוזבת, ותביעה להתפכחות.

אבל אם הנשיא לא יכול היה לאמור כך ולא לנהוג אחרת – החיים חזקה עליהם שינהגו אחרת. ההגיון האכזרי וההכרחי הוא יעשה לשינוי הכוון. וצריך עוד כנראה לשקוע יותר ולכאוב יותר, לפני שתתמלא הסאה וכל העם יבין ללא טעות מה קרה לו ולמה. צריך עוד כנראה שיחמיר המשבר, עד שגם בשוק יידעו וגם בשוק יבינו.

העם עוד אינו מאמין לדברי בגין שכך אי אפשר עוד. ממשיכי בגין בלי בגין, הם יעשו כל מה שבכוחם כדי שהכל יאמינו: ככה אי אפשר עוד.

במוקדם או במאוחר תישאל השאלה בראש כל חוצות, השאלה האחת, האמיתית, ותקיף את כולם ביללה: איך יוצאים מזה?

והיום יבוא.

יזהר סמילנסקי, דבר, 23.9.1983