אורי – סוף

'רפי! הו, רפי! אתה בא אתנו?” – 'מה? לאן?' – ”יורדים לחפש את אורי.' – 'הו,' אמר רפי וזחל ויצא מבין האופנים וחש פתאום איך הוא יצור עלוב, ואיך שפתיו יבשות מאד, ואיך הוא יודע מה ששום נמלה לא עולה בדעתה לדעת, ואיך לבו רוחש כולו התנגדות ואי־חשק, תקוּף־זועה, ואיך מעיו מכבידים פתאום עד צורך בהילוכם. – 'כן. אני בא.’
אוירה לא נוחה. יוצאים אל המדרון הדרומי. אותה קרקע עפורה. פה ושם קרחות סלעים בוצצים. קוצים. קובי ואבי ורפי וברזילי ושני הצוערים, וגם אחד מן הרגמים שטרח ויצא והלך עד הסלע הראשון, ושם שִֹירֵע את ארכו המעורטל, נתמך במרפקיו, כעל שפת־הים, לצפות אל המשך מהלך הדברים. התפזרו בשורה רדודה. לא מדברים. שיחי קורנית מקורקפת ואֵילו סירות קוצניות.
מלעניים שהם מרטיטים בזהב־קש, ומחזירים בוהק שֵישִי, שיש בו הד־לדליחוּת השמים. ובכן? יאקוש שלח את עודד עם שני אתים. אבל מה יחפרו והיכן? הנה כבר תחתית הכיפה. מכאן התפרצו בלילה וכבשו, כאילו. הכל מבלשים מבטיהם. מפסיעים קצת ועומדים ומבלשים. וכך עד כי יש ונדמה כאילו נשכח כבר טעם הדבר, ומה מבוקש כאן; מבקשים מתוך שמבקשים, כלאחר ביקוש.
בעצם: כמין תלולית עפר תחוח, או אולי קרעי בגדים. הו, הלואי ולא נמצא. זוָעה נוראה. שלא יתחילו כל מיני זוָעות נוראות. גועליות. שלא יתנו לאדם לישון כל חייו. לעזאזל, למה הכל על ראשנו. וגם זה. והיכן עוד? ומה שם? כאן, לרגלי הגבעה. מחופים מצד האויב, הכל כל־כך בטוח, כל־כך חסוּי מִרָעָה. ושם – הביטו הביטו – פתאום שם, הרחק, מעבר לואדי הגדול, ארמה חרושה אדמדמה, שמתירה את כל נימי הלב, עד כי נראה פתאום, בזכותה, כאילו הכל כאן אחרת ממה שנראה תמיד, ולא כל־כך חמוּר, הו, לא. אדמה נוחה לבריות, קרקעית לראוה, אדמת־גידולים, מניבת־יבולים, רחוקה משום צחיחות שהיא, עד כדי שמכה פתאום הכרה בלבך, בשלה ובוגרת, כי אדמה אסור לראותה אלא ככה בלבד. ועוד כי במקום שיש אדמה שכזו, הכל כבר מתקבל אחרת, וייתכן אחרת ו… לא־חשוב. מחפשים. ועוד מעט ונכריז – אין, לא מצאנו, חיפשנו ולא מצאנו, ומצפוננו כבר יהיה נקי, מבלי שנזדהם בזועה. שיירי אחד שמונח פה ואיננו. אם איננו איך מונח פה? זהו. זה הענין. לא ברור מה הענין. כשתופשים – כבר אובד. אבל היינו־הך. מי שיער שדווקא אורי. היה בחור שכזה. ושסוֹף כזה. רק מתי? רק שלשום! אבא שלו עדיין לא יודע. אמא אין לו. והחברים מחפשים. ורע להם. נורא רע להם. שותקים. שיירים שצריך לסלק מעל־פני האדמה, אל מתחתיה, ואל מקום שאנחנו נרצה בו, ולא סתם ככה, מושלך איפה שהוא. אתה מנסה לחשוב, להעמיק ולתפוש. אבל. כרגיל, הכל מתבלבל מיד, ומוטב לעזוב ולא לחשוב. מחפשים, ואחר־כך, עודד, שהרביצה כל היום בשוחה הקטנה הוגיעה כוח סבלו, והיה מתרוצץ יותר מכולם, כסייח שיצא למרחב, ונראה יותר כמחלץ עצמותיו המעופשות מאשר כמבקש עצמות אורי הקטולות, עודד זה צעק פתאום: 'תראו מה פה! הביטו!' והראה על מקום בלב הקוצים היבשים, חוחים גלודים וטוֹפרניים, על־יד סלע שפוּע אחד, שתל מחוּק של עפר היה מעורם אצלו, תחוח וטרי, ועקבות מובהקים של מעדר ניכרים בו. ומיד היה ברור כמכה: זהו. כאן. ובבת־אחת גאתה הרגשה נרגשת ופחוּדָה בחזה. ונעשה צורך דחוף לקחת ולהסתלק מזה מהר. אכן, שני הצוערים וברזילי גם התמהמהו להם בכה או בכה מגשת, ופיגרו מאחור. האומנם מוכרחים לפתוח? יורדת שתיקה שהשקט אינו מכילה. למה אין איש חכם שיידע כאן כעת מה ואיך. זה יותר ממה שאנו עשויים לו. הלב ממאן נורא. עודד מנסה לחטט בקצה האת וזה שוקע בנקל בעפר. 'זה כאן.' הגה אבי, מלה פשוטה מכולן, ופניו הרזים היו נוקשים ומתוחים. נוברים עוד משהו והאֵת יורד ופוגע בדבר שהוא כבר דבר אחר. וכשמפנה עודד בזהירות את העפר, איום להיוָכח, ובזוָעה מאוחזה בסקרנות־אימה, בהתגלות גופה מפוחמת וסרחון זוחל ממנה. לא. לא! די, לא עוד! לשם מה? לא! 'תראו!…’ נצטווח עודד בעיווי פנים מבחילה, עד כי אבי נטל מידיו את האת בפנים חשוקות, מבוצרות לריח ולמראה, ומוקפאות להיות חזקות, ולא היתה עוד שום סקרנות לראות במעשיו. אלא להיפך: לברוח, לרוץ ולהרחיק מכאן. אבי מסיח את העפר מסביב, מתאמץ ועובד בשיטתיות, בהשלטת־הגיון כפויה, ואנוסה, ונחשפת פתאום ירך חרוכה, והזועה מתכדרת ולוחצת בגרון – הנה תקיא ארצה, כגמל בפלטו את כדור גירתו. לעצום עיניים.
להקיא ולהשתחרר. 'אולי… אולי זה ערבי?' – לוחש רפי מתעוות ביסורי־בחילה. אין עונה לו. צחנה כבדה משאת. הבור היה הולך וצר בתחתיתו, כאילו נחפר בחפזון (מתחת לבחילה, או בצדה, מתהפך המוח בחשבונות…), בלא שיור של רווח בין הגװיה לדפנותיו, כאילו נחפרה בקוצר־רוח לבור חפור למחצה, ולחצו וכיסו מעליו והדקו. – 'תראו – זעק עתה עודד – אין לו ראש!' זעק ועצם עיניו, וקפץ לאחור. קובי נטל את האֵת השני ובא לעזור לאבי. חפרו במאומץ. במהירות. מקופלה שלא כדרכה. לאחוריה. הרגליים כפויות הפוכות.
ובין הכתפיים היה פעור פצע, ערוף, מחוץ, מנותק חוליות, וכל מיני גידים וקרעי בשר, שלא יאומן כי אפשר לראות כמו, אבל שרואים ונוכחים אין־מפלט. קשה, הו, נורא. אי־אפשר למשוֹת אותו. עצם המגע, ההחזקה, בדבר הזה… בחילה, ותועבה וטומאה ואימה נוראה… אך נגע בו האֵת והוא מתמקמק לפניך ומתפורר, והצחנה ללא שאת. וכשהפכו את הרגל למטה, לתיקונה, לא היתה עוד שום ברירה, אלא לתפוש בו בידיים ולמשוך, באי־נשימה, באי־שאיפה, באי־הבטה, לעצום ולמשוך, עד שלבסוף הוצא ונפל תחתיו ריקני ושטוח, סרוח כבגד בלוי בלא תוך, עם איזה פכפוך נוזלי, נורא מתת לו שיירשם בדעתך. 'מנוולים… ימח־שמם…' חרק עודד, כדי לפלוט, כדי להקל, הצדה, בלתי־יכול לשאת עוד.
היד הימנית, שלא היתה מאוכלת כמעט, נתהפכה ונתגלו חמש אצבעות שלמות, אנושיות, קמוצות קצת, וצפרנים מוארכות, נאות, מחזירות בנחת את להט השמש, חיות לגמרי, צפרני אורי. לכל דבר. אם ככה… ו… ברזילי הבהיל פתאום כשפנה ורץ מהר במעלה הגבעה והיה ברור מלכתחילה שאינו אלא רץ להוריד לכאן את הג'יפ, שכן זה הדבר הנכון מכל לעשותו, והזמן, קצר ככל שהוא, היה למעמסה נוראה, והידיים צעקו מתוכן. כל הראשים פונים אל הג'יפ, למעלה. לא לכאן. בשום פנים. כל תשומת־הלב לנפתולי הג'יפ היורד בין הסלעים. ונורא איכפת למצוא דרך לג'יפ בין הסלעים. כאילו שישתנה דבר אם יקפוץ מעל סלע ויתנדנד קצת, נפתל בין הטרשים ובא. רק לא לפנות לנורא שעל הארץ. אבי הוריד את השמיכה, שנמצאה מקופלת בג'יפ בדקדקנות, למושב רך, ועטף בה מהר את הגופה, עם הצואר החסר, הפעור, כאשר ראית בציורי־יִסוּרים עתיקים, אבל נורא לא־ככה, נורא עושה הכל אחרת, אותו, את הגוף הזה. ואותך, ואת הכל. וזוָעה לנסות להרהר יותר. ואילו קובי בא, וכרע ועטף וכרך בה את כל הגופה, ושוב השתכשכו איזה נוזלים בבטן התפוחה־ריקה. כבתוך נאד ריק למחצה. גחנו ונשאוּה, במאמץ. חובקים בעל־כרחם, והשכיבוהו מאחור, ורגליו, פתאום, נתדלדלו מעֵבר מזה, ואין איש יודע מה חובה לעשות בהן, או בכלל. או אולי לקשור שלא… ואבי עלה פתאום בג'יפ ונסע למעלה. והיה ברור שנגמר. זה הכל. אלוהים אדירים: תנו חתיכת סבון ומים! נעים־נדים בחבורה מגושמת.
גם שם למעלה לא התעכב הג'יפ, והתותחן, והשלישי בעל הרובה, קפצו איך שהוא ונאחזו מצטדדים כה וכה, כדי לא להיות שותפים לזוועה המרקיבה, וכבר הם מידרדרים ויורדים מערבה, בין הקוצים, אל השביל, והאבק בולע ומעלים אותם בטרם יעלימם המדרון. נשארו עומדים שותקים. לא מעזים. לא יודעים מה כשר לשעה. אחר־כך מסלק עודד עיניו מאחורי הֵעָלם הג'יפ ופולט נשימתו הכלואה. ומתנער ומרים את האת המושלך, ובלא דעת למה, או מצורך בסדר שהוא, מתכופף ומתחיל סותם את הבור הפעור. בתנועות עזות, בריאות מדי, ומפסיק באמצע לרקוק: 'כלבים! הייתי הורג אותם!' יורק בתיעוב ובגועל – טפו לעזאזל! נקמני וצרוד, וממהר להתרחק מטוס אל עֵבר הבקתות, וכל גופו הערום, הצהבהב אדמדם, השעיר, המנומש, משוקע כולו בריצה. 'גמוּר,' אומר אז קובי בקול, והופך אף הוא לעלות בפסיעות גסות בין הקוצים, ער שיוצא מתוכם, ואגב הליכה הוא גוחן רגע ואוסף מלוא כפו חול לרחוץ בו את ידיו ולכבסן ולכסכּסן מאד. ורגע אחריו, כשאותה הרגשה שנתפשה זה עתה, כי הדבר שכאן הוא הרבה למעלה ממה שאתה יכול לשער, אך הגיעה הרגשה זו ללבך – זעו כל השאר והתחילו עולים בדרך הקוצים הנכפפים בנקיפה, בשתיקה, ובמפורד, ובראש מושפל. גמור. זה הסוף. ידיו של רפי שהיו מרוחקות עד עתה מגופו, מהרגשת טומאתן, התחילו חותרות מאוגרפות, וההליכה עוררה להוסיף וללכת מהר יותר, ולחוש בכל פסיעה ופסיעה שיש בה דבר שמעולם לא פילל כי אפשר לדלות מתחושת פסיעות נפסעות נמרצות, דבר חזק וברור ואמיץ ממשוּת – אף כי, אולי, במחיר קשיחות־מה, או התאכזרות למשהו – והוא הטוב מכל עתה, הרצוי, המחויב, המוכרח להיות. לא להסב ראש לאחור. לא. לחיות. לחיות. בכל מחיר. תמיד. להיאחז בכל כוח. לאהוב בחורות. לאחוז ולנשק להן, לחבקן ולשכב אתן. להיות חי, לעבוד, לרכוב על סוסים, ללכת לרחוץ בים. כל צעד וצעד, כל משחק שרירי הירכיים, והשוקיים, והגידים והעור הנושם את החום, את היצרבות השדרות בחום – ניתנה להם עתה משמעות חדשה, רעננה, כאילו הנה זה התגלו לראשונה. לחיות לחיות. וללכת. ולהיות בכל מחיר.
ולעמוד כאן ולהשתין, שתן צהוב של סוס, וללכת, וללכת, אלף שדים ורוחות. תמיד. – 'היה נורא?' מילמל אז מלמטה שייקה בעיניים מפוחדות כשפתאום סגר קיר הבקתה והדרך הנמרצה נגמרה. רפי לא השיב לו ורק עיקם שפתיו ופיטר בידיו. אל תשאל ואל תעורר. אל תעשה מזה עסק. אולם היעצרוּת זו, סוף ההליכה הנמרצת, המתגברת, עם צורתו החלכאית של שייקה היו בבת־אחת כאלה, שפתאום, רק עתה, צפו ועלו מהיכן שהוא הדמעות בעיניים ומליחוּת בגרון. ורפי השתעל והזעיף עפעפיים, והריץ גב אגרוף (הכף – טמאה!) אל הלחלוחית שכבר נתיבשה. ובכן מה? לשבת? עוד הפעם לשבת! לעמוד? עוד הפעם לעמוד! ועכשיו נשארת כאן תקוע, כאצבע משולשת. אצבעות משתרגות עליך להכעיס: לא תצא. כאן תישאר. ומה יהיה כאן? האצבעות של אורי, השלמות, החיות. ללכת? לאן ללכת? במקומך נסעה השמיכה שלך. וזה הוא המזל (האין זו קטנות לחשוב עכשיו ככה), לא. על מה שהיה שם – לא. שם אין דרך. לא להתחיל. למחוק. להעביר. לשכוח. לא להניח לכלום מן הזוָעה להיקלט. לנבוט, להציץ. (האצבעות עם הצפרנים הדהות. מעֵין השנהב.) למחוק הכל. שלא יחריד באמצע הלילה חלום. לסור מזה. לחשוב על הא ועל דא. לצחוק. לצעוק. לא לבד. להיות קשה. לא לתת לזה. כאילו לא היה. לסגור שריון. לצאת מזה כאוז מן המים, לא. והראש הכרוּת. הצואר ההוא, גזע מגודיד כרות.
ואיום מזה. לא למצוא מלים לתאר. בלי. שיעבור. שיתארה ממך. מה איפוא? לאן? שעה שלוש. כלום לא השתנה למעלה או למטה. כלום לא משתנה. מפעם לפעם עדיין צליפה מצפצפת וצוללת רצה לתוהו. וזה הכל. לשבת, לשכב. לא לחשוב, לא להרגיש. איפה כולם? התחרבנתי עד העצם.
צליפה מצפצפת וחולפת. האויר דחוס מורת־רוח שתוקה. ומזרות־חול של מה־בכך מוטחות באפס־יד, בכל שממון הנפש, בכל אפס התקוה. כעל שפת־ים ה שוממה. ולכאורה צריך שנתאסף כעת כולנו ונשב קצת יחד באחוָה שוקטה וברעוּת, במעגל מצומצם וחובק את הבודדים לברית אחת, ולהרהר בשתיקה ואולי אף לספר באורי.
אח, אורי. אמא של אורי, יש לך מזל שאת מתה. מה שעשו לך מאורי שלך. וכשהגיע ברזילי מלמטה עד בור הדגמים, ונעצר שם ושמט ידיו מאחורי גבו, ונרכן והציץ אליהם ואף־על־פי שיודע מראש כי ישחית דבריו אל אוזן ערלה, ולא עוד אלא שיקצור כלימה ומענה־לשון, ומוטב לסטות מעליהם סביב ולא להתחיל, אי־אפשר שלא להניד אליהם ראש ולומר כבושות:
‘בבור הזה חטף אורי. צאו מכאן לפני שיקרה לכם. אני מוכן לעזור לכם. תתחילו. כמה שתספיקו!' – שעל זה, כמובן, השיבו הללו קצרות: 'לא־צריכים־את־הטובות־שלך.' וכשחזר והבליג וניסה שוב בקול שכנוע, להסביר דבר – קפץ כנגדו אותו גלוח־ראש שבהם, וקירקר בקוצר־רוח: 'אתך אין לנו שום ויכוח.' – 'איזה ויכוח. בחייכם! הלא שמעתם מה אמר התותחן! וגם אבי! שאלו מי שתרצו – תפסיקו להיות… ותתחילו…' – 'הו־הו, אתה גם כן !' קפצו אלה כולם כאחד. מה אכפת להם התותחן. וגם אבי מי הוא להם, הם לא ראו, הם לא יודעים, ואין להם שום סמכות להגיד לרגמים אף מלה. להתחיל כעת לחפור בור כזה! איפה! לא עולה על דעתם. וגמרנו! שומע? ושלא תהיה חכם יותר מכולם, ועדור באשפתך שלך! – 'זה טמטום !' זעק ברזילי רתת.
– 'אוף! נמאסת. כמו צנון. גמרנו. תן מנוחה. שלום.' ככה אמרו וככה נעלמו מתחת השמיכה הפרושה מעליהם וחסל. וככה סר מעליהם ברזילי בזעף, ופרש עד קרן־זװית רחוקה, זו שבצד הבקתה הקטנה שמשמאל, אצל עמדת־המקלע, ממול השטחים שמלפנים, ועד האופק החיוור. עדיין מכושים מונפים ואתים גורפים. בחורים ערומים שטופי־זיעה ומתנשפים קשה. לא ינוח ולא ישקוט יאקוש. אותו צלף מסותר כאילו אך להוכיח לשולחיו את כדאיותו, ויותר להטריד את תשומת־הלב מאשר לפגוע. וכשיושלמו ההכנות יפסיקו הצלפים ויתחילו התותחים. האומנם ? עוד באחר־הצהרים הזה? או מחר עם שחר. ברזילי פורש את המפה. שהשאיר בידיו התותחן. מחולקת למשבצות, אשר על־פיהן יוזמן סיוע־האש. פשוט לנקוב במספר המשבצת הדרושה ומיד תונחת אש כמבוקש. מצלצל כאגדה. עבודה נאה ויסודית, ונקיה כל־כך. אנחנו חושבים על הרבה, ורק מעט על הקרב עצמו. אין להעביר יזמת הקרב לידינו? כל־כך אנו יודעים את חולשתנו – עד כי לא נוקפים אצבע לתחבל תחבולות. פשוט, לא מביטים אל דברים קשים. וצריך היה פעם לשבת ולחשוב על הכל. בשיטתיות.
מהנחות־יסוד דרך שיקולי האפשרויות אל המסקנות. צריך, פעם, לחשוב על הכל, מתחילה עד אחרית ולראות באומץ מה באמת. ולא כאילו התחילה איזו רוח נעה בעולם? השמים למעלה דוממים. אבל הריקוע השלם שלהם, האפור, המוצק – כאילו נתפרט כעת למיליוני ריחושים אדיים, פניביים וגבוהים־גבוהים. כאלה היו שמי אוסטרליץ שנתגלו לנסיך אנדריי, כמדומה, בולקונסקי? כשאתה פצוע והמוות בא. מוות. מלה. והחיים? לחשוב פעם באורך־רוח. מתוך אותה הכרה שאין לך רציני מזה, ושכאן מקום לראות יותר מכל מקום בעולם: עד תוך תוכם. מהו זה שמרגישים כעת הומה בך, באויר, ברוח הנושבת, במראה הגבעות ההן, ההולכות לקראת הערב, להעמיק ולהרגיש ולדעת את המשהו הזה, הנחוץ הזה, המיוחד – כבד־הפשר?…
נניח לכל זה. על מוטות רקיע האפר מערבה נתהוותה עתה איזו עכירות תפוזה יותר, כאילו באה שמה השמש, וסביבה שלולית שמנונית של אוכרה, רפשוּת מעומעמה, עד עֵין הבהט הדלוח, אובדת אל אפסַים. וזו כנראה שעה ארבע אחר־הצהרים וזה פרצופה. אין דבר ניכר על־פני השטחים (הג'יפ הנורא בודאי הגיע כבר. פחד וזועה). כמקודם מוסיפה האדמה להיות מושלכה תחתיה גרומה ושלולת־צללים, מופסדת את כיוריה ואת מיבלטיה, ונעדרת שרטוטי־אופק ולא מרחקים, זרוקה כולה כפיתה חררה ותלולנית, ככוֹלאת רוחה בה ומצפה למה שעוד יבוא. האם יבוא? לעזאזל. צביטת ידיעה אומרת: חייך הולכים לריק. הולכים להם ונמוגים. הו, לא להסתבך ברחמנות עצמית. רק עתה מתחיל הדבר נקלט. אורי. לא איזה מין ”יצא ונעלם” למקום שהוא. לא איזה מין "פנה ואין יודע אנה” (ואולי עוד ישוב, אם יצליח בכה או בכה), אלא ממש אין עוד. מרוצץ ומקולקל ומוחרב עד אין עוד. ורחש רימה עושה ממנו פרנסה, באותו תום־לב, באותו גישוש־יניקה חיור, מוצל באפלה, כשרשים במעבה האדמה. ללא השב אבוד. זה הבחור שתלתליו היו מלאים שמש, זה שהיו לו כתפיים חסונות ומתניים ישרים, וההליכה הגנדרנית, הבטוחה, השקטה, בחור תמיר שהמכנסים מהודקים ומסמנים את ירכיו הצרות הגמישות. כסייח צעיר, את זכרותו בגיבוּע מסוים, לעזאזל. מוטב היה לשרוף אותו לאפר. ולזרות. למחוק לכל הרוחות בלי שום קלקול. בלי זה העוול הצורח. הרגל האפויה שלו, נראה שכך התכוונו מתחילה להשמידו, בקצת נפט, כאשר [הם] עושים לאיזה ערבי מת בואדי, שאין איש רוצה להתגאל בפגרו. בחילה נוראה. הבשר שאכלנו בקופסות.
להקיא באיזו פינה. אני רצוץ. אני כמו תינוק. ויש שמדמים כי מלחמה זה כל מיני דברים. אפילו שירי־גבורה שרים. קבצי סיפורים על הגבורה ועל המלחמות.
ימח שמם. חוברת שירים. בבית־הספר אסור שיימצא זכר לשיר או סיפור על מלחמה ועל הגבורה במלחמה. או להראות להם שם את אורי. כל אותם הממזרים המקווים שהמלחמה תציל להם, תפתור ברוב כוחה את בעיות נפשם יחידתם – ומתעלמים מן הטחנה הזו, שטוחנת לך בשר ונפש ועצמות כאחד, ומחרבּנת על כל הבעיות שלך, כולן.

החמור של אחי

ולמה היה לו לאחי חמור גדול כל־כך ומקושט כל־כך, כשכּל חבריו נסתפּקו כרגיל בחמור קטן ועכברי? צריך שתדע משהו על אחי. לב טוב ורחב היה לו, וגם דמיון מרקיע שחקים.

הנה, כששמע אחי על אחד מבני האִכּרים שעשה לו רבע דונם פּלפּלים והוא מקווה לעשות הון – קפץ וחכר לו מיד עשרה דונמים שלמים ומלאים, ושכר לו חמישה פועלים, ובשבוע אחד מלא גבורה ותנופה משחר עד חושך עשָׂה עשרה דונמים שלמים ומלאים פּלפּלים, עגבניות, ותירס בין הערוגות, וגם תעלות־השקאָה חפר לו והעביר צינורות־פחים, – מעשה כביר שנגמר כעבור שלושה חודשים כשהשוּק היה מלא ירקות וממוּלא – בחלקת עשבים גבוהה מקומת אדם, בתירס לא נקלף, באשפת פלפלים רקבים ועגבניות ממוּיחוֹת, – סלט לעורבים ולתני הלילה, ולמשיכת כתף דוחה, לאמור – אַל תזכירו ואל תזכּרו…

או משהגיע תור האבטיחים, וכל בחור בעמיו היה מביא הביתה ביום שישי, בשובו מן השדה, שתיים שלוש גולגלות אבטיחים גמלוניות, עקודות פסי לובן על שלמות ירק סגלגלותם – אבטיחים ברוּרים ושקולים בכפות, שהעיקו עליהם בכפותיים למדוד בשלותם, והקישו בכף פשוטה לקשוב להד סומק פנימיותם, אף בּדקו יובש פיטם עוקצם הקטוף, עדות לבגרות ולכשרות – ורבו בחזקה עם הערבי המוכר, שנשבע ליפיים 'על הסכין' – ושבו והורידו לו גרוש מכל מחיר שנקב הלה באלה ובחרמה ובזקן־הנביא, וגדשו כל אחד משני השקיים שעל החמור, וגם על האוכּף הניחו אחד, ואת כפם הגדולה עליו, שואבת לתוכה חלקלקות קרחתו , – אחי כנגדם היה חוזר הביתה בשיירה קטנה, הוא בראש וחמורו עמוס יפה יפה על מידותיו, ואחריו נגרר בשני חמוריו ובנזיפות לא מעטות על עצלותם, אותו אחד מוכרן וכל מרכולתו אתו, להביא הביתה ליום שישי לאכול אבטיחים – אכלו רעים, שתו ושכרו דודים! …

ובסופו היו כתריסר אבטיחים מושלכים בליל חשיכה אחד, ליל קטב מרירי, בעיווּי פנים ובבלימת אף מנשום, נישאים בבחילה להיזרק הרחק, להיקבר מהרה, לבל יצחינו בעיפושם כל חלקה טובה, וזמן רב עוד היה עומד בחלל־הבית ריח מקמק איום ומחליא, שלא הועילו כנגדו כל מירוקי אמא ושטיפותיה בסבון ובמים, בליזול ובקרבול,ּ ואף התנים חדלו מבּוא בתחומי אדמה חפורה אחת עונה שלמה וארוכּה,ּ אף כי, ניתנה האמת להיאמר, טעמם של האבטיחים בעודם בכבודם הראשון – לא היה כמותו לעסיס, לסומק, למותק, ולא לחינם היו גרעיניו פנימה מוקפים זר שחור כמין טבעת,ּ הלא הוא הזן 'אוּם־חסנה' המהולל בתהילות,ּ אף־על־פי שאנחנו נרפאנו בעונה ההיא מאכילת אבטיחים ומראיהם בלבד היה מעלה קֶבֶס ומעורר זעווה.

כך אירע גם בעניין החמורים. שכּן מתחילה היה לאחי חמור אחר, סתם חמור, אלא שהלה הובא לחצר רק מטעם אחד בלבד – יען כי לא נמצא בו ביום חמור גדול ממנו. וכשנמצא – פוטר הקטן וסולק ממקומו, נמכּר בחצי־חינם, הוחלף בחצי שק תבן אם לא בקליפת־השום. ואז הובא אלינו הלה, הגדול (שרק שמו מימי קטנותו נשאר לו…). ויהי לנו חמור גדול, מהולל בחצרות הבתים, ובפתחי הקיוסק לעת־ערב, בהאַסף העם לדון על כל הנכבד והחשוב. לא יצא זמן רב וכל עדייו של חמור, המתחייבים ממעמדו ומערכו – נוספו עליו: אוכּף ושקיים ואפסר מצויץ. ומי יודע עד היכן היינו מגיעים בתפארת, לולא הקיץ הקץ, כעבור מה, על ימי החמורים ועונת האופנועים הגיעה, ולא יצאו ימים רבּים ולאחי, אהה, כבר היה אופנוע. ישן בתחילה, וחדיש וכבד ונורא, בסופו.

וכך אירע שתחת חמור קטן היה לנו חמור גדול ונהדר. ומן ההוא, העלוב, לא נותרה לנו בחצר אלא הטבעת. וכשבאנו לבנות לג'אחיש החמור הנכבד מעון להשתכן בו – לא היה לנו למענו אלא רק אותה טבעת בלבד. שכן את הסככה העלובה, העשויה ענפים ושקים בלויים, ספק סוכּה בכרם ספק מלונה במקשה, פירקנו בבעיטה אחת, והפשלנו שרוולים להקים לו דירה תשווה לו סביב הטבעת. אלא שאתה תמיה ואינך יודע כלל מה טבעת ואיזו היא.

ובכן, שמע בני:

במעונו של חמור תוכל לוַתר על הכל,ּ על דלת, על גג, על כותל אחד ועל כולם, ורק לא על הטבעת. בלא טבעת, תדע – אין חמור. לא יועילו לך הכתלים, הגג, הדלת, המנעול הכבד, אם טבעת אין לך. ואילו אם טבעת כאן – הכל כאן. כמובן, זו הטבעת שאליה מרתקים את שרשרת אפסר־החמור, המלובש על ראשו ועל צווארו. לפיכך חפרנו אחי ואנוכי, עוד אז, בימי החמור הראשון, בור לא בלתי־עמוק, עירבנו תערובת מלט וחצץ וכורכר, תקענו בלב הבּור קורת־ברזל חרורה בראשה, שתצא מעל מיפלס פני הבּור, יצקנו סביבה את גוש־הבּיטון והוספנו חישוקי־ברזל וכל פסולת נקרית בחצר, לרבות מסמרים, חוטי־ברזל וסיר ישן שנזדמן לידינו, וכן כמה וכמה אבנים כקדקוד לגודל – וימים אחדים אחרי־כן עוד השקיתי במים רבּים מַסד איתן זה. לבסוף השחלנו בנקב שרשרת עבה וקצרה, ובפטיש הכבד נחסמה עינה של אותה הטבעת – ויצקנו רצפת־בּיטון סביב, מותירים רק את עינה של אותה טבעת פקוחה ממעל – ותהי לנו טבעת. את זו, מעתה, לא יסיע לא כוחו של חמור ולא כוחו של סוס, ולא צמד פרדים, וגם בטרקטור – טענו המבינים שבחברי אחי – לא תעקור את הטבעת הזו ממקומה.ְ הבוז לגנבים בלילה. כעת יבוא חמור לחצר.

עד כאן מעשה הטבעת. ומאז היה לנו חמור.

אז הקמנו את מעונו החדש של ג'אחיש הגדול, מקורות ומקרשים של ממש חדשים, לבנים וריחניים. ואת כל אשר הקמנו יומם ביגיעה, בתושיה וברִוב הכאות־פטיש – במגע רגל אחת, בגישוש שוגג אחד לאחוריו, חיסל ומוטט אותו עיר בלילה ההוא. ומזלו שכּרדת הלילה לא הספקנו להעלות קורת־גג על ראשו, שכן אחרת – שם היתה קבורתו, או שהיה מתארע שם מחזה־אֵימים בחשיכה, כשחַיה כלוּאָה בין קירות נופלים וסגורה בין קרשים היתה מבעטת שם והופכת שמים וארץ.

מה עוד? נסתפק הפעם. אלה מקצת שבחי ג'אחיש, חמורו הגדול של אחי, עד שהחליפו באופנוע הנורא.

ס. יזהר, מתוך "דהרות אבירים", דבר לילדים  22.9.1958

בגבי אחיו (או מזמור לאופנוע)

הו, כאן יפה לדהור, מה אתה יודע, לטוס, לרוץ בהתלהבות. סוס למשל. סוסת בדווים אצילה, זרזיר מתנים. אבל אפילו בחמור מרקד. ריצת דוהרים מישרין. וגם באופניים, למשל, למה לא. גָחוּן טוֹחן וטס. ויחף? יחף לא? לא היית רץ כאן יחף, ביחפות מתחפחפות בעפר החם הזה ? ותאר לך באופנוע. אלהים, איך! בכל מלוא כוח הדהירה שבמעיו. מה אתה יודע. טסתי כאן לא אחת, דבק באחי הייתי מאחוריו, אז, חרד מאוד ומתרונן מאוד, והרוח נתשוררה נתרוננה שרקה השריקה עלינו, ובנו, ומעלינו, והפרצנו את שאריתה הבורחת לעמודי אבק, רץ מתחולל. שהקיץ כולו השתעשע בו, בנפלו לאטו, כמתוך תמהון, אבק בריא אבק שדות, חום, זהב וקמח. אלהים, כמה הייתי מחכה ליום שאף אני. רץ הייתי ביחפותי ברחוב, וידי במלוא רוחב מאחז הנהיגה, מרעיש בפי ומדמה עצמי אופנוע מאבק במשעולי שדות. אני אוהב משעולי שדות. חומים וחמים, וגם אפורים. אין מה לדבר אדומים. וגם כשהם טובעני בוץ חורף. כלום תתפלא כעת, אם אך אינה המקרה לידי – ומיד ניסיתי כוחי גם אני, באופנוע, הו, גם אני, כן, גם אני כבר פעם, גם אני, מושל לבדי בכוח הדוהר ההוא, ובהסתר, בהיחבא, בחרדה שרק לא אתפש בצאתי, שכן אחר־כך כבר יהיה הכל מן־הסתם פשוט יותר. וכשהחליף אחי את האופנוע הראשון, השחור והמזוהם, המשתעל כאחוז דיבוק, בחדש ממנו, סאנבים שמו, נוצץ עם ריקועי כרום, ושואן עצמה מפכפכת, כבר הייתי מוחזק בעיני עצמי פרש מומחה ובקי, ורק תנו־נא לי ואראה לכם.

שוקד ומדקדק התחקיתי אחר כל הליכות אחי עם אָפנועו. לא בז גם להליכות שהסגנון הטוב מחייב. מן האופן שבו באים ומציצים סוקרים במבט־עין אדנוּתי, ועד שימת היד הנכונה על כל הטעון בדיקה שבמגע, עם כל גינוני המומחיות הבקיאה, עם שלות יודעי־כל, זו האדנות שתיטול בעוד רגע את המחריש הזה ותהפכהו פרץ רוח עזה, סופה בורקת, הרחק מכל הברוזיות שיש לכם מסביב, הגונה וקטנה ומטופשת. אין צורך לומר שכבר ידעתי על בוריים, ובשמותיהם הנכריים לעומק ולגובה ולקסם שיבושיהם, כל אביזרי הניהוג ופריטי הקרבים; בעל פה וכמעט כעל־יד, שיננתי לדיוקם היכן הוא לוחץ ומה הוא מחלץ, במה ימשוך וממה יחדל, איזה הודפין ומאיזה מרפין עד שהופך הגולם הנאלם לכרוב מעופף ואת והב בסופה. אין קץ פעמים, ובחלום הלילה, הייתי חוזר ויודע: איך ומה ומתי, ולעתים אף בפועל יד ורגל, מחבט באויר ככל הנדרש, לא בלי התמה עוברים ושבים, משתרכים בעצלתים כחום היום; נארגים בלא יודעים אל רקמת הצל שבירכתי הדרך מתחת חופות העצים – ובחור פתאום לפניהם קופץ ומבעט בריק ועיניו אל שלא בזה.

הנה זו הבטישה, למשל, בדושת המתנע. פרק לעצמו. מצוה שתהא זו קלה ונקיה. אחת ולא תוסיף. אחת שהופכת חיים, לא כדרך יש־ עושין, שמקפצים לחינם עד הישטפם זיעה קשה וזפת נוטפת ואין קול ואין ניע, פרט לעטישה זו או אחרת, עטישה כוזבת של ריק; לא כאותם שלומיאלים מפורסמים המרקדים ומדלגים על גבי אותה דושה סוררת, שאינה נענית להם אפילו בזיז, דבר אל הכותל! ולא כאותם שמנסים להתחכם בתחבולות ובתושיות ובדעתנות יתירה, ובין קיפוץ לקיפוץ, שאין פטור ממנו, משתחוים ובאים באצבעות ובחוד חטמם לראות מה שם מסרב במעי המנגנון, ויוצאים נוטפים עכירות, עד חפתי שרוולי חולצת־השבת שלבשו לכבוד, ומקפצים שנית וחוזרים ונחפזים שבעתים ומשתחוים לסגור שם מהר מה שזה עתה פתחו להושיע, ושפתיהם נעות ורוחשות סינון פתנים שבין השבעה לקללה; ולא, הה, לא כאותם שכבר אין להם מה להפסיד, והם רצים ומריצים את הפגר במורד הרחוב להחיותו אי כך, ונעלמים מעבר לפינה בדידוי קרנפים עוקמני, מתדהרים אי לשם.

כשאחי היה בא אל אופנועו, וסוקרו ומקיפו במבט שלם אחד, כבר היה זה נענה; וכאילו רעד של התמתחות קשובה נפרט בכולו. מגע קל אחד בדושה, כמשחיל נימה מחלב, וכבר זה מפכפך ומפכה חיים, פיכויים קלים, בועתיים, מדויקים, סכויי שמן מתרוננים, שאחי היה עונה כנגדם ברינון משלו, משהו מעין ”ולנסיה”, ועולה ורוכב ומרעישו, וכבר מעופפים בתנופה סחפנית אחת, אחת היא כביש, חול, מעלה או מורד, ורק ריח שרוף־יבש שויר לו מאחור.

לעולם לא היה רכובו של אחי מרעים בשצף טחטוחים המוניים כדרך הרבה פוחזים בני בליעל, לעולם היה רכובו מחונך יפה, כסוס מאולף, וכך גם היו נראים דבקים לבשר אחד הפרש ורמכו, כזה שכוחו בו ואיננו מפגינו, שעליזות כוח מתרוננת בו בלי להתבזבז על פחותות, אבל שדי לו במגע אצבע נכונה אחת והוא טס, פורץ ומגמא ארץ, יפה ומתנפנף וחולף, ומותיר רק חריכה יבשה, הד פוחת והשתאות מעריצה, לו דומיה תהילה.

לא הזכרתי עוד כי בימים ההם, היה נפוץ בארץ הפיוט ”ולנסיה” על כל לשון ומעל כל גרמופון, מתרועע בכלות, ביחיד ובציבור, ועד מצוץ הנפש והתמוגג – פותח בקריאה הגבוהה ויורד עד השפלה. שנתקשתה להיאמר מנומך, שהקול כמעט ואבד על סיפה, וניצל רק כשנמצא נוח לחזור ולצוף (וזה היה גם מה שניגנו בקול גדול, קול אימה, בערב, אצל בית־העם, כשהצליחו לבסוף להתניע את המוטור הזקן שעשה שם חשמל. והבריות ראו ראיה ושמעו שמועה אף נזכרו מיד: הה, איזה יום היום, הלא היום סינימה לנו, בית יעקב לכו ונלכה!), פיוט תמים וכולו ערגה:

ולנסיה!

הלך לשוק

קנה בקבוק

ילען אבוק

בזוג נעלים ישנו־ו־ו־ות

ולנסיה !…

והפזמון הסוגר לא היה כמובן אחר אלא זה :

אפשר חביבי

להשתגע

אפשר חביבי

להשתגע

תריסר פעמים רצופות, עד רגעון הנשימות, ושוב לאזור כוח, ולצלוח אל קריאת הזעקה שבהתחלה: ולנסיה – ה – ה!

ובזמר זה היה אחי מתחרה את האופנוע כשהיה שוטף וטס, מתופף בכתפיו, בקצה נעליו ובקצה אצבעותיו המפרטטות על הידיות, וכשמגיע לבו למרום עינוגו היה נוטש את כל המלים הגדולות ההן ומחרה ממשיך בלה־לה־לה טם־טם־טם, בלבד, שהוא מכיל יותר, ממצה יותר ועשיר פי כמה. או גולש, בלא הבחן, אל אחי הפיוט הנזכר למעלה והנחמד ממנו להלל, לאמור :

יש לנו זבל כימי

פוקסטרוט, טנגו, שימי

נעלים, גרבים וכל דבר שהוא ––

(או, אולי; מים, גרבים, גזוז וגם גלידה !), (וכלל לא, כפי שעשוי מישהו לייחס בטעות של בורות מזיקה, כאילו איזה: חושו־אחים־חושו, או העבודה היא כל חיינו, או תחזקנה, או זבחו זבחי צדק, וכל דבר שהוא).

ומתרוננים ומרננים ככה, אחי על אוכפו ואני דבק בגבו, מעל כל הטרטורים והפכפוכים, ולעתים בלוויית ניקודי ציפרורי הצופר, לקישוט ולהידור יתר, היינו טסים במהירות מבעיתה, וחודרים בה בטיסה אל מנהרת האקציה האפלולה כירויי תותח, מיד היו החולות, האפלולית, תקרת המנהרה הנמוכה וארוגה אור וצל, טסים לאחור, מסונוורים ומוצלפים קווי בזיקה שביטיים, אלמלא שגם העצומה שבעצומות הטיסה, אף היא נבלעת אל מצולות החול, ונרגעת בהכרח, אף כי אחי לא יוותר, ופותח עתה בנפנופי רגלים באוויר, הוא מלפנים ואני מאחור, נפנף ובעט להכא ולהתם, להציל את שיווי־המשקל, ואת המהירות שלא תירגע להתהפכות מבישה, היזרק והישפך והאופנוע על ראשנו, ובמומחיות ובזריזות מצוינה היה אחי, ואני מאחוריו, מבעטים בתלוליות החול הסוחפני, הבולע להשקיענו, ניצלים כל הזמן ממפולת, מנתרים על מלכודות ענפים קבורים בחול, על מהמורות מפסעי כובד גמלים, על ריקקי פרות שהתריזו, ונושעים בתחבולות מבריקות לסטות מכל קמח טובעני, מתפרצים אל כל סימן מתראה באדמה קשוחה וקשויה יותר, ונזהרים ברגע האחרון, שלא להיערף בשוכת אקציה סרוחה, שלא להיתלות בה כאבשלום בן מעכה, ולצאת רק פה ושם בתילוש תלתל־מה למזכרת, ונפתלים בעוית מצד לצד, מתוך קיפוץ וניתור מצחיק לולא היה מחריד, מקיצים ענני חול זהוב, ולעתים מרדפים איזה גמל אבוד עשתונות, שיפרוץ את כל קשריו וכל תנומותיו וכל המשאוי שעליו ומשמעת בעליו, ויצא בצריחה צורמת קורעת־לב, ובשרבוט זנב ינוס ישר הישר לפניו כנשרף, עד שתזדמן לו סמטא יוצאת לנטות בה, או עד שיתמחק כולו ורובו אל תוך חובי קיר האקציה הקעור, מרקעֵ במחץ גופו כל ענפיה לרבות אותו שרביטן שדיפן צלעיה, עד שיתרדד עמה פנימה כמי שמודפס עליה: או חמור בן אתונות, שהיה מתבהל ומפליא רוץ, ורץ אז סוף־סוף, כאשר לא רץ גם בטוב שבחלומות בעליו הנדהם, ישר לכל מקום שלא פיללנו וכמעט הופך טיסתנו ההיא לאשפת שני רוכבים חמור אחד ואופנוע, נוראה וצורחת, שלא להזכיר כל אותם שלא חטאו, כולל בעלי כנף שנסתתרה בינתם מאימה ומאין דעת לאן להתעופף קודם, משימים ושמים לאל כל שגרת פעימי המנועים השלוים, המודדים זמנם בפכים קטנים, ותפילתם זכה וכמתוך חלום אין קץ, לא נשאר מהם ומהמייתם סימן ושארית, ואחי לא החסיר כלום מן המהירות ורק היה מוסיף מהירות, ומוסיף ומבעט באוויר ובחול, בהול להציל טיסתנו וקצת חיינו, מבעט ומרנן, ואני דבק בגבו מאחור, ולנסיה, הלך לשוק, קנה בקבוק, וגם צועק אלי מפעם לפעם: החזק היטב, או: וכעת הבט, כצעוק בזירה אל דוקר השור, הבט וראה את זה, או כשזה כבר חלף ומאחור: איך זה היה? כשצלחנו מחפורת סמוייה בניתור מרסק ובגבורת גיבורים אנשי־שם מגלי עולם.

*

תתפלא איפוא אם הייתי אני מייחל, ואיך ציפיתי ועקבתי ונהיתי אחר הרגע הנבחר שאוכל לנסות בו? ויום אחד בא בא. על יד בית הבאר, בצל הגנוגנת, השאיר אחי את אופנועו, כרגיל, חפוי, ומוצל, והוא ופלוני היו אמורים ללכת לפרדס הסמוך, בענין רכב, או זבל, או כבל, או מה, ונותרתי אני לבדי עם שעתי. תופש מה? לא אאריך: מתחילה אפילו היה הכל כשורה. כפורחת עלה הדבר, כבטוב שבחלומות, הלה פיכפך מיד נכונה ובמדויק, כאילו הייתי אחי, וגם לא ידע שלא להיות מדויק, כך הוא וזה טיבו, ואני כבר על האוכף, מלפנים, על מושב אחי, לבי בגרוני, מושך ומרפה כהלכה והדבר זז, קצת התפרץ התקפץ מדי, אך מיד נשמע והצלחתי לכבשו, וכבר פורץ מתוכי הרנן הנכון ולנסיה, שלא האריך מדי, לפי שזה כבר גמור, בו־ברגע־ההוא, לא יודע איך, או מה קודם למה, והכל כבר הוא ממורס בתעלת ההשקאה המעושבת ההיא, הרנן ולנסיה, האח הצעיר, שבא על מקום אחיו הבכור, האופנוע הכבד, שלא סבל זר, האימה, הדלק השפוך, וכויה אחת נוראה על גבי שוק דלה אחת. טוב. אתה צוחק. כיביתי בעודני הפוך את המנוע. לא בכיתי. בעשתונות נכונים אף כי בלב מת. כויית אש במצפוני המתעלף ומקיץ חליפות. כבד כשאול היה לחזור. לחזור ולהפוך את האופנוע, לחזור ולהשיבו על כנו. כה קל וכה עליז היה בעמדו, ופגר כה כבד ומסורבל בדוממו על צידו. כולי הייתי כואב. ולא היה ממי ליטול עזרה. מלובש כולי ולבדי בכל העומס. וגם אסור היה שיידע מישהו. הכל במחתרת מעיני אחי הגדול. לטשטש ולהניס עקבות. אבל עיני אלהים, כנראה, היו פקוחות עלי, אולי. וכבר הוחזר האופנוע אל מתחת לגנוגנת. וכבר אני מטאט מן החול, ברגלי ובענף את חותם עקבות החטא. וכבר הולך לרחוץ עצמי בחול ובמים מחלאה עכורה. כבר מראה שוקי מחריד, אף כי כאילו רק ממרחק, וגם כאילו כך דווקא יאה לי, והנה בא אחי. סקירת עין. וכבר ידע. ניזלי השמן על חלקת האופנוע הנוצץ? מבע פני? רגלי? – ”א ת ה! –” זעק אחי אלי, ושלח אצבעו אלי, לעבר ויצא ובא לתפוש אותי – – –

טוב. לא אמשיך. היה מה שהיה. וכזה ובזה היה הנסיון הראשון. עזוּב, הפוך בתעלה וחייב לכלכל לבדו את כובד חטאו (אם זה היה די כדי להניאני מנסות שנית? כך אתה חושב? אתה היית נמנע? הבלים. הכי יש בעולם נסיון פסקני כזה שחדלים אחריו?) – לא יצא זמן רב ורכבתי. רכבתי ורכבתי (רכוב הייתי גם בעצם אותו אחר הצהרים, יום שלישי, כעבור שנים, כשבא מישהו מן המשרד לעצור אותי: טלפנו אליך; קוראים לו מן הבית; שתחזור הביתה מיד; לא יודע מה; קרה משהו כמדומה. לאחיך. באפנים? או משהו? מוטב שתחזור מיד. – אמר ההוא. אבל זה, כמובן, אינו שייך לסיפורנו כעת).