במכתב שכתב הפילוסוף הירושלמי שמואל הוגו ברגמן לעמיתו הפרופסור ישעיהו ליבוביץ’ (1970) הוא שואל את השאלה הקשה מה הציר הקבוע בחליפות המתמידות של האירועים בעולם – "ואולי דווקא כאן, באמונה שיש ציר כזה במערבולת התופעות, נמצא בסיסה של הדת?” שואל ברגמן, מפני שקשה לו אם אין לו לאדם בעולם איזה ציר בטוח, מפני שקשה לו לאדם בלי איזה בסיס אחד יציב, ומפני שיותר משהעולם צריך לציר כזה ולבסיס כזה, האדם צריך להם. ומי יוכל להשיג לו אותם, אם לא האמונה הדתית – ואם תשובתה עדיין לא מספיקה, הרי זה כנראה רק בגלל ההקשבה הבלתי מספקת של האדם, ושעל־כן חובה עליו לשפר את קישבו, וביתר ריכוז והתמסרות, ובלבד שלא להכנע ולא להודות שאין בעולם אף ציר אחד קבוע, ושאין לו אף בסיס אחד מוצק, ושאין לו אף תשובה אחת טובה לצורך המתגעגע הזה של הילד העזוב אל האב שידו נשמטה. ממש אלה הם יסורי האדם החשוף בעולם הריק: האמת קורעת את אמונתו של האדם, אבל גם את ליבו הרך. מפני שלהיות חילוני זה להיות עומד ונושא באחריות, בידיעה שאין אף אחד זולתו שיישא באחריות, לא בשמיים מלמעלה ולא בארץ מתחת. ורק הוא, האדם, הוא זה שעליו רובץ העולם, הוא המלובש אחריות, ואין לו על מי להשליך אותה – כולה עליו. וגם כשלא קל ולא נוח, הוא זה שנושא עליו את הכובד הזה, בבת אחת גם באותה עמידה קשה של של נושא הכובד, וגם באותה עמידה נהדרת של הנושא בכובד.
לכל האסונות, כידוע, יש רק זמן עתיד ואולי גם עבר רחוק, אבל אין להם הווה. ובהווה עומד לו היהודי שאינו מאמין ומסרב להודות באף אמונה־מוכנה, גם כשקשה לו בריק שנשאר בלעדיה. לא כולם חשים בכאב הריק מאמונה, בכאב האין־משיח. רבים נוהים אחר כל מיני מסיחי־דעת שונים ומשונים, וגם אל עסקי שיכוך־הכאבים שהתפתחו מאוד, אבל עד לשיכוך כאב האין – לא הגיעו, וזה כאב אמיתי. כאב הריק, כאב השמיים הריקים וכאב האופק הריק. וקשה שלא לנסות לברוח ממנו ולאחור, או ממנו הצידה, אל כל מיני תחליפים של ארעי ואל כל מיני התפשרות של רגע – אלא שגם לאחר כל זה, מוסיף האדם החילוני ועומד בסירובו, ואינו יכול לחזור ולהאמין במה שאינו מאמין.
שכן, לא בכנסיה הדתית חדלה אמונת החילוני, ולא במימסד הדתי על פולחניו וטקסיו – אלא באמונה חדלה אמונתו, ממש באמונה גופה – באמונה הזאת חדל להאמין, ממנה הוא התרוקן, ואין לו עוד.
* * *
ומה קרה להן, לכל האמונות הלא־דתיות, שנוסו בארץ במאה השנים האחרונות מתוך מסירות־הנפש והרגשת הרוממות: האמונה באדם, האמונה בעבודה, בעבודה הזאת שמכל צרה תצילנו, האמונה בדת העבודה ובסינתיזה שבין האדם, העבודה והטבע. האמונה בצדק החברתי, בחברה ללא ניצול, האמונה במוסר ובשוויון, לרבות האמונה במדינה, בעם ובנצח ישראל, שלא להזכיר כל אותם עשבי אמונה שפשטו, כמדיטציה וטקסי שלווה ומה לא – מה נשאר מכל אלה היום, בצאת המאה העייפה הזאת? – שיגרה אוטומטית? נמיכות רוח פראגמטית? נסיונות מכווצי צער להמשיך ולחפש? – או רק יאוש?
עיקרה של היהדות שמירת תורה ומצוות, ואילו היהודי החילוני נוטל לו חירות להדגיש במרכז את עקרונות המוסר. מאז ומעולם נוטל לו כל דור ודור רשות להדגיש איזה צד ביהדות, והחילוני של היום מדגיש בראש הכל את הצד המוסרי, והמוסרי הוא שמפלה בעיניו את היהדות מכל שאר האמונות. לא האומה בראש הכל, ולא השלווה בראש הכל, ולא היופי בראש הכל – אלא: הצדק. זה שמעז ותובע גם מבורא־עולם את הצדק. הצדק לעומת העוול. הטוב לעומת הרע. האיסור המוסרי לעומת ההפקר המוסרי, ולא מפני שהאל ציווה או מפני שהאל יעניש, אלא מפני שהכירו בדבר ומפני שנוכחו מגופם.
היהודי הדתי קורא בכתבי־הקודש והיהודי הלא דתי קורא מכתבי־הקודש. זה מסמן מה עיקר וזה מסמן מה עיקר. והחילוני מסמן לו את העמדה ללא פשרות כנגד העוול – ויהיה הרשע יחיד או מלך, ירושלים או יהודה וגם ישראל – וזו התביעה לצדק קוראת אליו עד היום, מרגשת אותו ונעשית לו כמין מוֹטוֹ, תביעה כבדת ימים וחדורת חכמה עתיקה, כאמת שעברה את כל מיבחני הזמן, וזהבה זוהר ולא יחליד – והוא קורא ומוצא בכל פרשה ופרשה את העדפת הצדק על פני התועלת, ואת דחיית הכדאי מפני הראוי ומאז ימי בראשית. פסוקים כגון: אי הבל אחיך, או: השופט כל הארץ לא יעשה משפט, או צדק צדק תרדוף, או: הרצחת וגם ירשת, או אתה האיש, או על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה, או: על השאננים בציון והבוטחים בהר שומרון, ועוד רבים כמותם מתריעים ונוצצים מכל דפי המורשת היהודית לדורותיה. וכך גם בכתבים שלאחר המקרא, שגם בהם חוזרת התביעה הזאת, בכל פרק ובכל דף, ובראש הכל פסוקו של הלל הזקן, שקשה לשער פסוק ממצה יותר את הכל לגביש אחד, פסוק שמחליף את "ואהבת לרעך כמוך" הבלתי אפשרי, ב"מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך" – האפשרי.
פסוק זה של הלל הזקן נשמע כתמצית המוסר האנושי, כתמצית המוסר שבין אדם לאדם ןבין עם לעם. התביעה המעשית מבני־אדם מציאותיים, התביעה המזקקת את תמצית כל התורה כולה ואת תמצית כל המורשת, שפירושה המעשי הוא אתה יהודי, יודע מה זה להיות מדוכא, ולכן לא תוכל לדכא אחרים. אתה יהודי, ולכן יש דברים שלא תוכל לעשות לאחרים, בדיוק אותם הדברים שאתה שנאת כשעשו לך, אתה יהודי, ולכן לא תוכל לגרום לאחרים שיפללו מן המיצר לאלוהיהם כדך שהתפללו פעם היהודים לאלוהיהם, כשקצו בחייהם מנגישות ומרדיפות, אתה בן לעם של פליטים ולכן לא תוכל להישאר אדיש למחנות פליטים; אתה בן לעם שההיסטוריה שלו חבטה אותו בלי רחם ויודע יותר מכולם איך זה לחיות כחלש – ולכן אי־אפשר שתהיה מדכא עם אחר, כעת כשאתה חזק. אבל, כך או כך, עד שנדע היטב מה כן ובמה להאמין – צריך שנדע שלא להיסחף בינתיים להשלמה עם כל מה שהוא לא. ושאסור להשלים עם אונס, ועם דיכוי, ועם רמיסת אנשים, ועם ממשלת רשע שחורה, וצריך לדעת לומר לא לשלילת זכויות, ולא לאכזריות, ולא לרשות לבעוט בכבודו של אדם. ולא לנטייה להתכנס בעור העבה של אנחנו־לא־יודעים־ולא־שומעים־ולא־רואים, ושגם בלי שום אידיאולוגיה שלימה – הרי עצירת החמס ומניעת העוול היא החובה הראשונה: קודם כל שלא להיות בהמות, ולהיות אנושיים קודם־כל.
* * *
וצריך אולי להיות פעם בג’בליה שבעזה, כדי לראות בעיניים מה זה פלשתיני פליט, אחד מ־700 אלף, מה יש לו בעולמו כבר ארבעים ושתיים שנה: ארבעה קירות, שניים תקרה־ריצפה, אחת כותנתו לעורו, וכלום ואפס יותר. ילדים אין־ספור, צעירים חסרי מוצא ומבוגרים כבויי תיקווה. בני־אדם שאין להם כלום גבוה יותר מסחי הארץ, נמוכים יותר מעפר הארץ, ושכבר ניסו כל מה שנמוכים שכמותם יכולים להיאבק כדי לשרוד, ואולי רק זה עוד נשאר להם וזה אולי גם כל כוחם שאין להם עוד מה להפסיד. וזה הכל. הנה הם האנשים עד־עפר, ואלה הן עיניהם שמביטות בנו.
כי מה פירוש "אני מאמין באמונה שלימה", בלי מבחן האמונה השלימה הזאת במציאות? ואם מיבחן המעשה הוא מיבחן האמונה, הרי זו כעת שעת היהודי להוכיח מהו ערך אמונתו בפועל, אם יש לו אמונה. ושעל כן, עד אז, עד שתימצא לנו כל האמונה השלימה, התמימה, ללא פגם, וכזוהר הרקיע – צריך שבינתיים לא נהיה מנוולים, ושעם או בלי אמונה שלימה, קודם כל לא נחדל מהיות בני־אדם.
* * *
אינני יודע אם אתם מאמינים ובמה אתם מאמינים באמונה שלימה, וגם אין לי רשות לשאול אם אומנם יש לכם איזו אמונה כלשהי, שלימה או חלקית או רק מפעם לפעם – כזאת מין אמונה שיש משהו שהוא מעל היום־יום, שהוא מעל המועיל, הפרטי, המיידי – שיש משהו שמחייב אדם, ומשהו שאיתו היום־יום נעשה כדאי ובלעדיו הוא נשאר אפור וסתמי – אף כי למבקשי אמונה צריך אולי שתהיה גם תמימות או נלהבות כדי להאמין, ואיפה יש היום תמימים, ואיפה יש נלהבים, ואיפה עוד יש "פראיירים" להאמין, ואיפה נשארו עוד פתאים מאמינים – וגם אינני יודע אם קשה עליכם הדבר לחיות בלי להאמין בכלום, או שכבר התרגלתם לחיות בנורא מכל, שאיננו אלא ממש ה"זה־מה־יש" הארור הזה, ששורץ אצלנו היום ומתפאר בכל מקום כמין חוכמת־חיים נתעבת, חוכמת המוּבס, והולך וממוטט עלינו בכל מקום ומקום של תיקווה לטוב.
רק זה אני יודע, לבסוף, שאשרי אדם מחפש, שאשרי אדם לא משלים, שאינו נכנע לשום "זה־מה־יש" ומכופף אנשים להשלים גם עם הזבל, שאשרי מי שעדיין נושא נפשו אל יותר ממה שיש, שאשרי מי שלא הובס ומוכן עוד היום לקום ולצאת ולחפש שיהיה עוד, ושיהיה יותר, ושיהיה הלאה, ועוד, ורחוק ויותר.
ס. יזהר, ידיעות אחרונות, 6.7.1990
דברים בטקס הענקת תוארי דוקטור לפילוסופיה ולמשפטים
באוניברסיֶטת תל-אביב ב-11.6.1990.
ס. יזהר חוזר 