”החינוך” כבירבורים

(אגרת קורא אל יחיאל קדמי)

יחיאל היקר,

קראתי בקשב רב את חוברת יוני של "החינוך המשותף". שני ענינים משכו תשומת לבי במיוחד. האחד, דיווחים עצובים למדי על "המצב החינוכי" בכמה קיבוצים; והשני, כמה עצות בטוחות בעצמן איך צריך "לחנך" ולהצליח.

מדווח שם, למשל, כי "החזקת והפעלת הפנימיה עולה לקיבוצים השותפים למעלה ממליון ש”ח לשנה", וכי אע"פ ש"אין ערוך לחשיבותה החינוכית" של הפנימיה, הרי בתחום ההוראה והלמידה "המצב אינו מזהיר כל־כך". מוצגת שם ההבחנה בין מוסד חינוכי ובין בי"ס תיכון רגיל, הראשון מחנך "ברוח הערכים הקיבוציים", והאחרון אינו שונה מן התיכון בעפולה או בבית־שאן. אלא, שגם החינוך במוסד החינוכי נתקל בקשיים. ראשית, "לא כל מורה חש שהוא ממלא שליחות רעיונית"; ושנית, "האווירה הערכית והרעיונות בקיבוצים נשתנתה ועל כן אנו עומדים בפני מצב של בלבול בתחום המסרים הרעיוניים"; ושלישית, יש "בעיות של איזון נכון בין מגמות סותרות – בין הלחץ שהיה בעבר לבין החופש הבלתי־מוגבל שקיים היום".

קושי אחר ב"ישום הערכים" מתגלה בתרגומם ל"שפת הביצוע המוחשי”. ענינים פשוטים כגון השכמה ללימודים, או הקפדה על דיוק ואחריות – נתקלים באי־איכפתיות, ובתשובה לשאלה למה לא העיר את חברו בבוקר, עונה החניך "זה זב"שו,לא זב"שי". והכל מסתבך יותר כש"הנערים עצמם אינם מודעים לבעיית הגבול בין המותר והאסור", וכשגם "ההורים היום אינם משמשים כמחסום נגד פריצת הגבולות", וכבר אירעו כמה "מקרים מזעזעים (…) כגון: אונס קבוצתי, סמים, אלכוהוליזם, גניבות", עד שלעתים נקראה גם קצינת הנוער להתערב.

ואיך הגיעו עד כדי כך? "הסיבה המרכזית נובעת מן השעמום. כשאין פעילות תרבותית וחברתית מספקת, ונוצר חלל ריק" שמזמין חריגות. יותר מדי "שעות ריקות יש במוסד. פחות מדי פעילות חינוכית" ואפילו "השומר הצעיר" כבר איננו ”תנועה חינוכית". ונוצרת "בעיית הוואקום הערכי־מוסרי". וכך גם הזהות הפוליטית, באופן ש״בוגרי מוסדותינו אינם מסוגלים להתמודד עם בני נוער בעלי השקפת־עולם שונה משלנו".

ואילו בעניין ההכרה הציונית וההשתייכות היהודית, עשתה גדולות החוויה של אושוויץ. "המסע ועמו החוויה הגדולה". כך, שבכל פעם שתתרופף ההכרה והשייכות יש עצה – – –.

ואילו בעניין העזיבה של הבוגרים, ההגשמה בקיבוץ, וההזדהות עם ערכי ההומאניזם ותנועת העבודה – צריך להודות שהמסר של ההורים שונה מן המסר של המחנכים. באופן, ש"הבעייה אינה של החינוך אלא של החצר הקיבוצית", וכשיוצאים הבוגרים לצבא מלוות אותן שתי הדרכות: האחת, לומר לא לסרבנות – והשנייה, לומר כן לשמירת הצלם האנושי.

איך עושים את הכפל הזה? לומדים שהשנאה נובעת מפחד ומאי־בטחון, וכשלומדים מתגברים על הפחד ועל אי הבטחון ואין עוד שנאה ואין גזענות. "לא – מסיימת המחנכת – זה לא קל לחנך לפטריוטיזם אמיתי. אבל, זה בנפשנו".

שוב ושוב, בסגנונות שונים, אפשר לשמוע שאסור שחברת הילדים תאבד את הסגוליות שלה, מפני שבית ההורים אינו מספיק. שאסור שיהיה מצב שבו החינוך יהיה נעשה דרך "שלט־רחוק". שאסור לשכוח שההורים אינם יכולים לחנך את הילדים לחיי־חברה. וכשבית הספר לא מטפל בזה – מיד קורים מקרים בלתי נסבלים. וגם אסור לשכוח שהתקופה היא "תקופה סוערת של שינויים בכל המערכת: הלינה המשפחתית, איחוד בתי הספר, המשבר הכלכלי, והמשבר הרעיוני".

מצד אחד רוצים אפוא לרכז ולמסד את החינוך עוד יותר, ומצד שני התקופה והסביבה מתגלים או כחלשים או כעויינים לחינוך המוסרי. ופתאום ואנו שומעים שהקיבוץ הוא האשם ולא החינוך. ושצריך אפוא לקחת את הילד מן הקיבוץ ולמסרו לירי המוסד. או, אולי להפך – לראות את המוסד כמין מיטרד ענקי, אנאכרוניסטי ומיותר. האם צריך לחשוב על פיזור מוקדי הטיפול בילד ולא להפוך את הילדים חלילה ליתומי מוסד? והאם אין משהו צורם בין "חינוך" ובין "מוסד", ודיסוננס בין ”חינוך" ובין "פנימיה"?

אלא שכשהולכים למזג מוסדות ולאחד בתי ספר, ולו רק מטעמי חסכון ויעילות, מיד באים הספקנים: כיצד יהיה ניתן "לשמור על רצף חינוכי במיבנה שאינו מקיף את כל חיי הילד" וכיצד יראו "את הילד השלם", אם יהיה הילד נתון בשלוש מסגרות נפרדות – וכיצד ניתן יהיה לבנות אז את עולם ערכיו ללא סתירה? ושוב, האם רק ריכוז טוטאלי של הטיפול בילד יוכל ל"חנך" את הילד בתקופה המבוכה הזאת? או, להיפך, רק ההיפטרות מן ההידרה הטוטאלית הזאת, החובקת טרפה מכל צדדיו, תפתח את הדרך לגידול נכון של הילד?

מגדיל מכולם חבר אחד שמקונן כששומע שהולכים להסיע את הילדים את כל המרחק ממשמר העמק עד הזורע – איזה נוף מולדת יהיה להם לילדים התלושים האלה, הוא זועק, איך יתנתקו שורשי הילדים מקרקע מולדתם, איך ייהפך הקינון בן־לילה לאיזור שומם – והכל רק בגלל חסכון בכסף? ו"הרי כסף מעולם לא היה גורם מכריע בחינוך ילדינו"! רבותי, משווע אבי העקורים ממולדתם, "לא משנים עקרונות, כשקשה לקיימם!" – ו"צריך לחשוב פעם נוספת!" הוא מסיים את קינתו – תוכחתו.

ואכן, מוכרחים לחשוב פעם נוספת. לא יאומן עד כמה מוכרחים.

ב

לעומת הדיווחים המצוטטים בקצרה למעלה, מביאה החוברת גם כמה רעיונות איך להצליח יותר "בתמונה הכוללת של מערכת החינוך המוסדית של הקיבוץ הארצי". ונקודת המוצא היא ש"המוסד צריך גם לחנך וגם להבטיח הישגים לימודיים" ואם כן "אז מה עושים?"

וגם נמצא כעת פתרון שיאפשר "לכסות להשיג גם את ההישגים הלימודיים וגם את החינוך. על־ידי פיצול זמני הפנימיה: "בי"ס בבוקר – חברה אחה”צ – אכסניה בלילה." ועל המוסד תוטל ה"אחריות להציב בוגרים מגשימים בעלי הישגים לימודיים". ובמפורש: "ההישגיות נתפסה כחשובה, בהיותה התנאי של הפרט, ללא קשר להשקפת עולמו, להישרדות בחברה מודרנית: לפרנס עצמו, לספק צרכיו"… ובו בזמן "החינוך להשקפת העולם הקיבוצית נתפס כחיוני לא פחות".

ולדוגמא: "המחנכים דורשים מחניכיהם להתאמן בלימודיהם, לקום בזמן, לדבר בנימוס, לצאת להפגנה, לנקות את חדריהם" כפועל יוצא ממערכת ערכים מסוימת, ולאחר כל חגיגת "החינוך לערכים": לקום בבוקר, לנקות את החדר, ללמוד, לדבר בנימוס… (איזה דרישות מוגזמות!…).

וכעת בא "הראציונאל" של שאיפת המחנכים, וראוי להקשיב היטב: שאיפת המחנכים היא להשפיע ולעצב את התנהגות חניכיהם. אחת הדרכים לכך היא, שמחנך מקנה לחניכיו את הערכים העומדים מאחורי הדרישות ההתנהגותיות. בתהליך הקניית הערכים, החניך בודק את הערכים ובוחר לאמץ אותם. וכך יש סיכוי להפוך אותו למבוגר מגשים במודע, מתוך בחירה.

נעצור לרגע רק כדי להדגיש כמה פעלים שאינם מקריים (וגם אינם פרי הרישול בעברית שבכל הקטע) להשפיע ולעצב, המחנך מקנה לחניכיו, תהליך הקניית הערכים, החניך בודק ובוחר, מגשים במודע, מתוך בחירה.

ונמשיך לקרוא ולהדגיש:

הפנמת הערכים בדרך זו תאפשר לחניך להשתמש באלה כבסיס מוצק להצדקת התנהגויות במודע, מתוך בחירה. ולהלן:

תפיסה כזו, של קשר בין הפנמת ערכים לבין עיצוב התנהגויות, נכונה גם לגבי המקרה הספיציפי של המתח בין החינוך לערכים וההישגים הלימודיים… (איזו עברית!)

ולבסוף: המחנך יוכל "לנצל את התנהגויות היומיום של חניכיו כאמצעי להנחלת הערכים" ויוכל להשקיע את "מאמציו בהבטחת התהליכים שיובילו להפנמת הערכים" וכך תשמש "הקניית הערכים כאמצעי לחינוך לערכים, והקניית הערכים תבטיח את המוטיבציה הפנימית לפעול להישגים לימודיים בעתיד".

כדי לקצר לא נמשיך במובאות נוספות המדברות על "וויתור על השליטה על התנהגות החניכים", שאיננו "בשום פנים ואופן" וויתור על "הדרישה לקיים את כללי המסגרת" והתוצאה ההכרחית "שלחניך לא יהיה במה למרוד במציאות המוסד" והמוסד יהיה חסין מרד, והצורך של החניך במרד יופנה כמובן אל נושאים שבחוץ.

הפעלים שהודגשו הם מאבחני הפילוסופיה של "החינוך". מצד אחד פעלים כגון: להשפיע, לעצב, להקנות, להנחיל, להפנים, להבטיח, וכו' – ומצד אחר פעלים כגון: בודק, בוחר, מאמץ, וכו'. והצרה היא שיש כאן שתי קבוצות פעלים הסותרות זו את זו. אחת מתארת מה עושים לילד ואחת מתארת מה הילד עושה, ולפיכך, ”מעצב" ו"בוחר" אינם הולכים יחדיו.

או שאתה מעצב אותו – או שהוא בוחר לעצמו. או שאתה משפיע עליו – או שהוא בודק את ההשפעות. כי אם אתה מעצב ומצליח בעיצוב – הוא כבר לא יבחר, ואם הוא בודק את השפעתך ויכול להסכים או לא להסכים – אינך משפיע עליו אלא מציע לו אפשרויות והרשות בידו לקחת או לדחות, להסכים או למרוד, בלי לבקש ממך רשות במי למרוד או על מה. ובלי שתהיה לך שליטה בהכוונת המרד לתעלות הנוחות לך.

אבל שני פעלים מדאיגים כאן במיוחד, גם לאחר שנכתבו, כנראה, בתום לב, ואולי מבלי לחוש עד היכן רחוק הם מגיעים: הפעל "לעצב" והפעל "להפנים". אכן, התאווה לעצב בבני־אדם אינה חדשה. ותולדות העיצוב ידועים בכל הזמנים כתולדות האינקוויוציה, ידועים מכל התקופות ומתחת לכל הדגלים. והן מניחות שמותר לראות בני אדם כאובייקט אפשרי לעיצוב ושמותר לקחת ולהתערב בנשמתם כדי לשנותה, אלמלא, למרבה המזל, אין איש יודע איך לעצב בבני־אדם (ובינתיים גם לא "ההנדסה הגנטית”), ולא מצליחים אלא רק להעציב בהם, ולחבל ולקלקל ולפצוע ולהשחית, נפש וגוף. האם לא צריך לקום כעת ולצעוק: אל תעצבו. גם אל תנסו לעצב. גם לא כמטאפורה. כל אדם שעוסק בילדים או באנשים התלויים בו, נשטף לפעמים מתוך איזה מעמקים מיתולוגיים בתאווה לקחת ילד ולעצב אותו, שיהיה טוב יותר ויפה יותר ומועיל יותר, ו"היותר" – הוא היותר ש"המעצב" קבע, ושהוא שם אותו כמופת ליותר הרצוי עליו. גברים מנסים לעצב נשים ונשים את הגברים, והורים את הילדים הקטנים, לפני שיגדלו, ומנהיגים את העמים. וצריך לראות מה פשר הפועל הזה ולעצור, ולהישמר מפני הפיתוי הקמאי והתאוותני הזה, בין אם נושא את שם השמיים ובין אם את שם הצדק החברתי, השלום, או האהבה – לא לעצב, לא לעצב, לא לעצב.

גם הפועל "להפנים" – הוא יליד רצון מבהיל. לתבוע מאדם שיטמיע לתוך עצמו איזה עניין חיצוני שבחרו לו בשבילו מבחוץ. לספח לטבעו עוד משהו תותב שיהיה לו כ"טבע שני”. מתוך אי אמון באדם שמעצמו ידע, ומתוך חשד שמעצמו לא יכיר – עושים בו מעשים ש"יפנימו" בו את הערכים הנכונים, ומתחילים מוקדם ככל האפשר לפני שיגדל ויהיה אדון לעצמו, למחשבתו ולבחירתו. וכשיגדל כבר ימצא עצמו לכוד. תפוש מבפנים. מתוכו. ושייראה הדבר כאילו היתה זו החלטה שלו ובחירה שלו. כשבאמת היתה זו כפייה מתעללת, וגניבת דעתו של אדם לפני שידע להבחין ובלי שרצה, בלי ששאלו את פיו, בלי שהודו ברצונו ובצורך בהסכמתו. וכך, הפעל האכזרי "להפנים", מתאר בדיוק את אותה הפנמה שמפנים האיש האונס את האשה הנאנסת, כשהוא לוקח ושולל בכוח את חופשתה ומפנים לה.

ייתכן שיהיו סבורים שיש כאן הפרזה במחאה, אלמלא ששימוש קלוקל וחסר אחריות במושגים יוצר מצבים ריאליים. וגם ניכרים הדברים שלא כל כך היה נוח לדוברים להסתפק במה שאמרו על שליטה ועל עיצוב. ולפיכך, כהתנצלות, הביאו גם את הבחירה ואת הבדיקה, שנשמעים כמס שפתיים, מלבד שהם חסרי תוכן לאחר מעשי העיצוב וההפנמה. השורות שדיברו על הצורך להשאיר את המסקנות לבדיקת החניך ולבחירתו החופשית – נראות מוכרות מקרוב לכותב שורות אלה, אבל בהקשרים שבהם מופיעה ההנחה הזו – הן נשמעות חסרות שום תוקף ובטלות בפני התאווה הנואשת לעצב ולהפנים.

כפי שאמרה שם אחת המחנכות בשנינות: "אני רוצה שהחניכים יבחרו בחירה חופשית במה שאני מעדיפה" – בהיר וברור.

ג

במאמר אחר בחוברת (החינוך הערכי – מרכיבים עיקריים), דוחה מחברו הן את החינוך השמרני והן את החינוך הפתוח – ומציע במקומם את "בית־הספר הערכי־המחנך". ומגדירו כך: "מטרתו של החינוך הערכי היא לעצב (!) אדם בעל חשיבה ביקורתית, עם יכולת חשיבה מופשטת, וכלי ניתוח חברתיים". לאדם הזה יעניקו גם "יכולת חשיבה אינטגרטיבית, המשלבת תחומים שונים בתוך השקפת־עולם כוללת", משהו בדמותו של "איש הרנסנס", ולא פחות.

ואיך יודעים לעשות את המשובח הזה? הנה ככה: "בית־הספר הערכי־המחנך, יוצר מצבים "שיכפו” (במקור!) על החניך להתמודד", ובו בזמן הוא גם "מעניק לחניך כלים להתמודדות ובונה תהליכים שבהם נדרשת מהחניך אחריות אישית וחברתית". ונוסף על כך, "התהליך החינוכי מתבטא גם ביצירת נורמות… (שנותנות) חיזוקים להתנהגות מסוימת כגון: שותפות, יושר, אחריות־חברתית, הזדהות וחריצות". ואנו מקווים שבלהט ספירת כל התכונות הטובות, לא נשמטה אף תכונה משובחת אחת מחוץ לרשימה, ואת כל התכונות המשובחות שביה"ס הערכי־חינוכי יודע לעשות מסכם המחבר במושג הצנוע: "האדם הנאבק".

האם צריך לריב עם המחבר שכוונותיו כה טובות בעליל? האם צריך לשאול את מעצב "איש הרנסנס" המודרני מה בדיוק הוא עושה כשהוא הולך ל"עצב" את איש המופת שלו מכל בחור וטוב בקיבוץ, מה בדיוק הוא עושה כשהוא לוקח כל אדם ומעצב ממנו אדם יפה, ממולא ערכים מופנמים, ואיזה הם בדיוק המצבים שבהם הוא לוקח וכופה את החניך להתמודד, ואיזה בדיוק מכל הכפיות הוא לוקח וכופה כשהוא לוקח ומעצב את "האדם הנאבק" הנהדר שלו? מיותר לשאול אותו אם הוא כבר ניסה משהו מכל אלה ומה עלה לו בנסיונותיו? וגם לא מנומס לשאול אם אפשר לבוא אצלו ולראות מקרוב את התוצאות היפות ההן?

לא נעשה דבר מכל אלה, כי נפלה לידינו הזדמנות פז: הנה נמצא בינינו אדם שיודע לעשות אדם ערכי. וצריך לתת לו לעשות. צריך שכל מוסדות החינוך הנבוכים והמתיסרים יקראו לו, והוא יעשה להם את החינוך הערכי המיוחל. אסור לתת לו לשבת באיזו פינה חינוכית ולהתבזבז, וצריך לקרוא ולתת לו את כל מערכת החינוך. הנה סוף סוף מי שיודע מה לעשות. ואת כל מה שרשם פעם אי־מי ברשימת כל התכונות המשובחות – הוא יודע לעשות. קראו לו, תנו בידיו את כל ה"חינוך" – וחזרו ובואו מקץ שנים ותמצאו את הארץ מלאה לה אנשי רנסנס, מלאה לה אנשי ערכים, מלאה לה אנשי מאבק לעילא, ומלאה לה דעת כמים לים מכסים. איך נניח לו לשבת בטל: יבוא, יקח, ועצב, ייכפה, יעניק, ינחיל, יתן כלים, ייחנך לערכים – ובא לציון גואל.

אם רק אין כל אלה אלא סתם מלים מתרברבות, בירבורים בשפה המדוברת, חסרי אחריות, לקוחים ממיטב הספרות החינוכית האופנתית, כשם שדון קישוט לקח ממיטב ספרות דור האבירים, ובתום לב הלך לעשות סדר בעולם. במה דברים אמורים, אם נכתבו הדברים המובאים בתום לב. מפני שלא קל להאמין שאדם שקול ודואג לאמת יאמין בדברים הכתובים האלה כאילו יש להם שחר, כשאינם אלא פסיפס של דברים פורחים בדיוני "פורומים" בין השמשות, ורצון לומר דברים יפים שיתקבלו על דעת כל הצדדים היריבים, ולעשות גשר תלוי בלי חופים.

ד'

כשמסכמים את שתי קבוצות המאמרים והדיווחים שבחוברת, את הקבוצה המדווחת על מצב הדברים בבתי הספר של כמה קיבוצים, ואת קבוצת המאמרים העיוניים על מהות החינוך ועל מטרותיו – אי אפשר להימלט מן ההרגשה שהקבוצה הראשונה עוסקת במציאות וכואבת את בעיותיה, והקבוצה השנייה מתעלמת מן המציאות ומציעה פתרונות רטוריים.

קח למשל את הביטוי הידוע "ערכי תנועת העבודה" – מה זה? האם אלה ערכי תנועת העבודה שהיו פעם, או הם אלה התקפים ומתממשים היום? כי, כרגיל, כשמדברים על "ערכים" נוקטים לשון רבים סתמית: "הערכים" כחבילה, בלי לטרוח ולפרט במדוייק מה שמו של כל ערך וערך, מדוע הוא ערך, ומה עשה אותו לערך, ואם עדיין הוא ערך קיים ומחייב. כי אם למשל הערך הוא "עבודת כפיים”, או הערך הוא "עזרה הדדית", או הערך הוא "לינה משותפת" – הרי אין צורך אלא לבוא ולראות מה קורה באמת, ובמה באמת מתייסרים הקיבוצים. או מה היה הקשר בין סגירת "אתא" למשל ובין ערכי חברת העובדים, או כור, או הבורסה, או החובות, או ההתארגנויות לשינוי פני הקיבוץ ומעשיו מקצה לקצה – מה הם ערכי תנועת העבודה? אלה שמוצגים שם למעלה במוזיאון לערכי המופת על ראש ההר, או אלה המתממשים כאן למטה בעמק המלא דאגות, קיצוצים, ואכזבות?

כי מדוע להציג מציאות מפוברקת, ולהציע לעומתה שלל פתרונות של מלים? המציאות תובעת באכזריות התייחסות ריאליסטית. ואילו כל השימושים שעושים המדווחים והפותרים במושגי היסוד כגון "חינוך", כגון "ערכים", כגון "עיצוב", וכגון "החינוך הערכי", הם שימושים ריקים – לפי שהם מחליפים ממשות קשה במלים שקריות ומתיפיפות. קלות היכולת הזו להציע שיטות פשסניות ל"עיצוב" האדם היא בלתי–נסבלת, כמו הרשות שלקחו להם לראות את האדם כמין חומר־גלם שיכולים לעשות בו מה שרוצים, וההתעלמות הבלתי־מובנת מכל מה שקורה לפניהם, סביבם ובתוכם, העיוורון הזה ממה שהילדים הם היום וממה שהמבוגרים הם היום, וממה שמעסיק היום את אלה ואת אלה, הם סימפטומים מדאיגים ביותר. עיוורון מדעת, התנתקות מן המציאות, וקלות דעת בהצעת פתרונות שעד היום לא פתרו כלום (ואפילו לא קימה בבוקר, ניקוי החדר ודיבור בנימוס…), ואין כל יסוד להאמין שיפתרו אי־פעם שום דבר של חשיבות. וכאילו עיקר החוב שלהם ועיקר המצוקה שלהם היא כלפי העבר, ולתפארת הדברים שנעשו בעבר, כשהעבר עבר, וההווה של התנועה הקיבוצית קשה, במצוקה, ומחכה לפקיחת עיניים, אכזרית ככל שתהיה.

בעשרים השנים האחרונות נתרעדו הארץ והקיבוצים בכמה רעידות אדמה קשות. מעמד התנועה הקיבוצית נתרעד, החקלאות נתרעדה, התעשיה נתרעדה, רעיונות עולם קרסו תחתיהם, התנהגויות שלא עלו על הדעת הפכו למעשי שיגרה, כגון החובות והבורסה וההלוואות, וכגון עזיבת הבנים וכגון הירידה מן הארץ, וכגון התרוקנות הסמלים שרק אתמול נחשבו ליציבי עד – וכן הלאה וכן הלאה – ופה בכתב־העת של הקיבוצים כמעט שאין זכר להם. כאילו והיה זה אקוואריום של נוי בבית סדוק. ועוד מעז חבר טוב אחד, מאוד רומנטי, לקונן על החסכון שמבקשים להשיג על ידי מיזוג כמה בתי ספר. כסף? הוא רוגז, כסף מעולם לא היה גורם מכריע בחינוך! מליון שקלים שהתנועה הולכת ללוות כקבצנית – והוא אינו בוש להשתפך ברבים על הקיטש הרומנטי האבוד. וזה בדיוק הוא הלא חינוך ללא ערכים. ילדי כל העולם יכולים לנסוע באוטובוסים הצהובים וילדי קיבוצו כשיסעו חמישה קילומטר שרשיהם יתנתקו. (וכמה מהם הגיעו ללוס־אנג'לס כשעוד היו שרשיהם תקועים באדמה?)

ה

אבל, הנושא המרכזי בחוברת הוא: המוסד החינוכי. ואם מותר לאדם מבחוץ, בכל הענווה ודרך הארץ ומבלי להשיא עצות כשלא נשאל – להעיר משהו, הרי הערתו היא לבדוק מחדש את כל עניין הפנימיה הזאת, על ערכיה ועל כוחה לשמר ערכים (עם המחנכת שנשארת למרות עייפותה עד שש בבוקר כדי לפקח…). לבדוק מחדש, בחשבון רווח והפסד, (נס כספי!) מה תורמת הפנימית לגדילת הילדים לטוב ומה היא תורמת לשלילה. לבדוק לא לפי שירותיה לאיזו אידיאולוגיה, שבעצם הימים האלה עוברת שינויים כואבים, אלא לפי שירותיה לגדילת הילדים כבני־אדם מאוזנים המוכנים לקחת אחריות לחייהם, על פי שיקולי הכרעתם ולבחור להם את דרכם בעולם לפי שיקולי בחירתם.

המוסד החינוכי לא הוכיח את עצמו מעל כל ספק, גם לא כבית גידול תנועתי אידיאולוגי, והוא עשוי להיהפך למעוז שמרני בעל סמלים מהפכניים, במהפכה שנתקעה בדרך, ונשארה היום כרטוריקה פאתיטית. ואילו הרעיון לעשות משהו משותף עם תלמידי עפולה או בית שאן אינו כל כך רע, ואינו צריך להבהיל את האריסטוקרטים המתבדלים, ואולי במקום לפנות לאחור אל נוסטלגיה רומנטית – מוטב להגביה ראש ולראות את המציאות שחייבים לענות לה. אכן, שילוב עם ילדי הסביבה, לרבות ילדי המושבים וילדי הקיבוצים של הזרמים האחרים (שומו שמיים!), וייתכן ששילוב כוח רק יזרים דם חדש ומרץ חדש לחניכים הנירפים והמפונקים, שצריך להעיר אותם בבוקר, וצריך לשנן להם בפנימיה מה לענות כשיהיו חיילים, מפני שאי־אפשר לסמוך עליהם שיידעו מעצמם, לאחר שמכל קיתונות האידיאולוגיה היפה ששפכו עליהם יצאו יבשים ובעיקר מבולבלים. למותר להזכיר כי החממות נועדו לגידול פרחים ולא לגידול ילדים ולא לגידול אידיאות וכי ילדים ואידיאות גדלים בתוך, במציאות, בפתוח. פעם בחמסינים ופעם בגשם השוטף ובבוץ. ואילו "האדם המורד" בחממה נראה מגוחך, והאדם "האוניברסלי־הומאני" בחממה יוצא משועמם ומחפש גירויים חזקים יותר, לא תמיד כולם מוסריים.

מגוחך עד עצוב לרוץ אחרי הילדים תמיד ולפקח עליהם תמיד ולהתיאש מהתנהגותם תמיד. ולערוך כנסי "מחנכים" מקוננים, וכנסו "פדגוגים" שיש להם יותר מלים מאחריות, עד שמתגלה כי גיבורי "החינוך" הם אנשים חלשים, ושהמציאות אינה לפי כוחם, אינה לפי מושגיהם ולא לפי קומתם, והיא רצה לה המציאות הזו ומשתנה מהר מדי – וטוב היה על כן, לחזור ולהחזיר אל הימים ההם ואל המושגים ההם שהיו פעם כל כך מפעימים, והנה חלפו ללא שוב.

ומה שצריך כעת יותר מכל, יחיאל היקר, זו מחשבה נועזת ועוז למחשבה. לא מחשבה סגורה בבונקר ומתעלמת מן המציאות, אלא מחשבה פתוחה ומתמודדת עם המציאות, על כל כאביה. ובעניין שלנו, אומץ למחשבה על גידול הילדים. וגם הילדים צריכים להיות שותפים לחבלי חיפוש הדרך ולדעת המחסור. ויותר משהם צריכים את מופתי אתמול הם צריכים להיות יושבים שותפים יחד עם הוריהם אל שולחנות הדיונים והלבטים של הקיבוצים המתלבטים על חייהם – זה ממש עיסקם.

"מוסד חינוכי" – זה שם מבהיל אם לא מבחיל, והנסיון לעשות "בועה" של "חינוך" בתוך המציאות הקשה. זה אי־אימון בהורים ולקיחת הילדים כיתומים לבית־אימון. זה נסיון למכור לנוער מה שאיננו מעוניין לקנות. זה נסיון לפתות, וגם להכריח, אנשים צעירים לקבל עליהם שלא לפי בחירתם. זה נסיון להתעלם מכך שהחיים שלהם מלאים ריגוש וחיות ואינם תלויים בחייהם למה שנשאר במחסני העבר. ואילו "השעות הריקות" שעליהן מתאוננים הן, לעתים, השעות היפות שבשעות.

יזהר סמילנסקי, החינוך המשותף, 37, 1990.

ושוב: על חינוך ועל ערכים – ג'

אבל קודמת לכל אלה, כמובן, היא הנחת־היסוד, שערכיך הם באמת הערכים: שאין אלוה מבלעדי האלהים, ואלה הערכים הם שלוחיו. מנין כי אמנם כך הדבר? או מי החליט על כך? הדמוקרטיה? הרוב שהוא תמיד צודק? קבוצות הלחץ הלוחצות יותר? המומחים לדבר? (מומחים למה?) או, רצונם של "הנוגעים בדבר”? ושנית, לכמה זמן טובה כל החלטה כזאת? ומי בודק ואיך בודקים אם טובה ואם לא טובה? או שמא הכול מתחיל בהתגלות מסתורין שמעבר מזה, או שאין זו אלא כסות־עיניים לדברים שמן העבר הזה? מי קוצב לכל ערך וערך את כבודו, ומי שם ערך אחד להיות ראשון לפני אחרים, ועל סמך מה מעלים אותו עד שיהיה חובה על הכול לתמיד ובכל מקום? מן השמים, מן השכל, מן הלב, מן התועלת הציבורית, מן הבריאות, מן ההנאה? ומה כששני ערכים יפים מתנגשים זה בזה? או מה עושים באנשים שאינם מודים בערכיך ואינם סבורים כמותך? מנדים אותם, כופים עליהם, משדלים אותם, או מקדימים ותופשים אותם בעודם רכים ותמימים ו"מחנכים" אותם עד שלא יוכלו אלא לומר אמן ומודים אנחנו? אבל אם הסמכות שמפיה הערך הוא ערך טעונה הסכמה, כיצד משיגים הסכמה זו? שהרי השאלות על הערכים אינן על יופיים, ואין אדם שפוי שיכפור ביופי זה שלכאורה – השאלות הן על גמישות שימושם, ועל יישומם היום־יומי, בהתחככם בסתירות ובאי־הבהירות שבמצבים האנושיים המצויים, ובודאי באלה שאינם מצויים, כשאדם פונה אל סביבותיו למצוא לו מצפן להתנהגות נכונה יותר, ומתגלה לו כי אין סרגלים מוכנים מראש ואין שום קו ישר שהוא, מתוח כביכול מסוף העולם ועד סופו, והכול חוזר אליו ואל מעט אחריותו הנלחצת.

שאלות על גבי שאלות, ולא שום דבר ברור ונחרץ. לעתים מתעורר ספק, אם אין כל העיסוק בערכים אלא עוד עיסוק במוסכמות ארעיות, חברתיות ותרבותיות, שעולות ויורדות, שבאות ומפנות מקום, שעונות לאיזה צורך וחדלות לענות לו, ושלעולם אין בהן הכול כדי להקיף מציאות שלמה לאורך זמן, או שאין בהן בדיוק אותו הקצת הדרוש לרגע מסויים שבו אני שרוי, ושממצוקתו אני פונה אליהן. אם שהן קונוונציות בעלות מעמד של יוקרה, אבל רחבות כל־כך, שהמציאות שלי בורחת בעד חורי הרשת הגדולים, או שהן תביעות מכווצות וצרות עד כדי שהמציאות אינה עוברת דרכן.

נראה איפוא שהבסיס הרעיוני לתביעה "לחנך לערכים” הוא החשש מפני אנארכיה, מפני סטיות ומפני ייצר לבו הרע של האדם; ושהבסיס המעשי הוא הדחף לעצב בני־אדם לפי דגמים או טפסים מוכנים מראש, כדי שיתמידו בהשתייכות הטובה. שתי תפישות אלה נראה שאין להן על מה לסמוך,  הן כוזבות בתיאוריה ובלתי מתקיימות כמעשים.

יוצא איפוא שאין בהן אלא עינוי של סרק. תמיד ובכל עת ניסו אנשים "לעצב" אנשים ותמיד לא העלו אלא עצבת, צלקות והתפרצות שכנגד, כשהותרה הרצועה ועוד קודם.

האפשרות המעשית היחידה לעצב בני אדם היא כשסוגרים אותם. מידות שונות וצורות שונות יש לסגירה משתיקה זו, ובין השאר כשנוטלים מערכת של ציפיות ושיטה של הכרעות עשויות מראש, מעטרים אותם בהילה של יוקרה ממלכתית ועושים אותן לחוק מחייב (אפילו יהיה חוק ריק שאיש לא ייעשה כמותו), ומתחילים בסדרת לחצים לקבלו כאמת־מידה בלעדית וקבועה, כנורמה רשמית לטוב ולרע, ליפה ולצודק, לעשה וללא־תעשה, – שאפילו אם חברת המבוגרים כבר סיגלה לעצמה מנגנונים שונים כדי להפטר מעוקץ חומרתם וכדי לעשות מה שבני־אדם שכמותם יכולים לעשות – הרי לילדים צריך שיישמשו מופת וסמל, ומאמץ החינוך הוא ל"השתיל" בהם שומר־תמיד: רגש אשם שיישאו עמם לכל מקום.

קשה לקצר בנושא כה מורכב, מרובה פנים, מעורר ריגושים ושאינו יורד מעל סדר־היום, מפני שלעולם אין לו פתרון סופי; אבל, בקצרה, השאלה העומדת כאן בוויכוח היא: האם מצבה של חברה כלשהי, ומצבה של תרבות כלשהי מגיעים פעם לכלל גיבוש סופי שאין עלינו אלא להנחילו, להפנימו ולתבוע לנהוג לפיו; או, שאין אלה תמיד אלא אך רגע בתהליך רצוף, ושהנוגעים בדבר אינם רק בכתיבת מופעלים של המורשת, אלא גם בבחינת מפעילים של ההמשך, שותפים לתמורות, והכרעותיהם מתפתחות מתוך נטילת אחריות אישית? באופן אחד נראה האדם כמי שהמסגרת עשתה אותו, באופן השני, כמי שאחריותו עושה אותו; זה יפול בלי מסגרת וזה לא יעמוד בלי אוטונומיה.

מה שאדם יכול לתבוע מעצמו אין זה מובן מאליו שהוא רשאי לתבוע מחברו: הוא יכול להציע לו אבל לא לחייבו כחוק. חינוך אומר, בין השאר, לדעת דברים ולדעת לבקר את אמיתם, לבדוק צדדים שונים, להטיל ספק ולהווכח, לפקפק ולוודא, לשאול ולהשוות, לבחור ולהכריע. ומכל מקום לא להעמיד פנים כמכריע בשאלות שכבר הוכרעו בשבילו בלעדיו. לזה אין צורך בחינוך; לזה די בנוהלי המפלגות הפוליטיות שלנו.

וגם אין לאיש שום "מנדט" לעשות משהו לאיש אחר, יותר משיש מנדט לשודד ללסטם את הבריות. ”מנדט" אומר, שבתחילה היתה סמכות בידי מישהו ואחר־כך מסרה לידי מישהו, כולה או מקצתה, כדי שיעשה בשמו. בידי מי היה המנדט הראשון? ומה בדיוק נאמר בו במנדט הזה, שאיש לא ראה? או שאינו אלא משל – וכמשל הוא אומר בו בזמן יותר מדי ופחות מדי. ומי שמנסה להתחמק ומציע את "החברה" כבעלת המנדט – לא אמר כלום: מי זו "החברה”? המשטר והאירגון הפוליטי של המדינה? חברה ומדינה חד הן? קבוצות אידיאולוגיות כלשהן? קבוצות כוח? חוקרי החברה ומלומדיה? ואולי אנשי הדת או רופאי הנפש? או שמא המשוררים וההוזים? או, מתי נאספה ”החברה” כחברה ופסקה דבריה ואמרה מהו בדיוק המנדט הזה שבידיה ומה ממנו היא מוסרת לידי שמשיה במקצועות ובשרותים השונים? ואם אין כל זה בדות, הרי אין כאן בסך־הכול אלא אותה מסירה עיוורת שמוסר בתמימות ובחוסר ישע ההדיוט את עצמו ואת בנו לידי המומחה, ולידו מספק השרות: אתה היודע ואתה תעשה מה שאתה יודע: קח את הילד הזה ועשה לי ממנו "בן־אדם”.

נראה איפוא שמי שבא להציע לרבים את "החינוך לערכים” שלו, לא כאפשרות אחת בין אפשרויות אלא בחיוב החלטי, יהיו נימוקיו יפים ככל שיהיו ותהיה רשימת ערכיו נפלאה ככל שתהא, ולא השיב על כמה שאלות – לא הציע אלא אם אשלייה שמתקה אולי נחוץ למישהו, או שהציע עריצות שתועלתה נחוצה למישהו, אבל לא זו עניינה בחינוך ולא זו; את הראשונה צריך להפריך ואת השנייה צריך להדוף.

שאלות אלה יכולות להנסח בכל מיני אופנים, אך תמיד הן חוזרות אל מקור הסמכות, אל אמות־המידה ליישומה, ואל האפשרות המעשית להפיק תוצאות חזויות מראש, וביתר פירוט:

א. מנין נוטל לו אדם את תוקף "הערכים" שהוא בא להציע כחובה לזולתו? (מה סמכותו לכפות על בני־אדם לעשות כדבריו ולהענות לצװיו?).

ב. מי זכאי "לתרגם” ערכים נעלים לדפוסי שימוש מיידיים, ומה המנגנון להתאמת תכנים כלליים לחיי יום־יום דינמיים? (מה טיב הקשר – חיקוי, ציות, הגיון, שיפוט, חווייה, אינטואיציה וכו' – בין אידיאות מופשטות, או "הזמנות חברתיות", – ובין מקרה פרטי במהלך החיכוכים שבין אדם וסביבתו? מה אמת־המידה להעדפת טופס התנהגות ממשי אחד על פני אחר, ומי הנושא באחריות להכרעה בין אלטרנטיבות?).

ג. והאם יש שחר לציפייה שניתן לעצב ולשנות בני־אדם לפי אידיאות מוכנות? (מה קורה למעשה כשנתבע אדם להשתנות ולהפנים דגם התנהגות מוכן, ומה תוצאות ההטלה על אחריותו של אדם שלא שאלו את פיו – לפי כוחו בכל שלב של התפתחותו האוטונומית?).

שאלות אלה בלתי מרפות. האם רצוי, האם אפשר, האם מעשי הדבר, לתכנן לאדם את בחירתו בלעדיו? על מה מבוססות התביעות אל הילד? האם לעולם על צרכי התרבות־חברה? או שמא על מערך דינמי רכ כיווני, שבו הילד, התרבות, החברה והנסיון, או הדעת הנרכשת, משפיעים כל הזמן ומושפעים הדדית? האם הנסיון של דור ההורים, מופלא ככל שיהיה, הוא היסוד לכל התביעות והוא גם דגם המופת? ולאיזה מין אדם מצפים מקץ כל תהליך החינוך? למה עוד מחוץ לאדם אוטונומי, ככל הניתן לו, שיטול על אחריותו את הכרעותיו? או האמנם אפשר לכוון אדם להכרעות עקרוניות ומעשיות, ולהציע לו סרגלי התנהגות בשעה שייתפש בין לחצים סותרים ובלתי משוערים מראש?

העצה למסד עקרונות שמרניים כדי לשמור את הילד מסכנות בנויה על ההכרה ברוע הטבעי של האדם, על החשש להשאירו חשוף להכרעותיו, שואפת להפוך הוראה מתוך הכרה לכמין רפלקס מותנה, ולספק מוצרים סטנדרטיים בפסיחה על תהליך ההתנסות המגלה – ובכללה הרי זו אינדוקטרינציה בשליחות אידיאולוגית כלשהי, שמזלנו הוא שלעולם אינה מצליחה ככל זממיה ולא לאורך זמן, אף־כי לא בלי להשאיר סימני צלקות, כלומר – במחיר העולה על ההישגים הצפויים, ואין נזקם שווה בשכרם. התביעה "הייה כך וכך, או זה וזה” אינה מעשית לאשרנו, אבל מקובלת ומולידה בהכרח משטר חינוכי של סגירה, פסילה והענשה. כידוע, מרחב האחריות האישית של אדם אינו אין־סופי. ואין אדם גדל חופשי מטביעת חותם סביבתו: הלשון, הרגלי היסוד בסיפוקים ובדחייתם, קישורי תגובות, תחושת ביטחון, מופת המבוגרים שבהם הילד תלוי, ועד הדהודי מיתוס קדומים וכו' וכו' – ולפיכך חובה היא לנקוט משנה זהירות ולא לשבר את המעט העדין האישי הזה, ולא למעוך אותו בלחצים, את מעט הייחוד העצמי של אדם, שעם כל זה, הוא טופס יחיד וחד־פעמי בעולם. ומיבחן החינוך של אדם אינו אחר אלא בעמדו בחזקת עצמו ובנטלו אחריות אישית לבחירתו.

בתוך תנופת ההאחדה הכללית ליצור דפוסי התנהגות אחידה וקולות התביעה להשמע למופתים ולסמלים מאחדים ולכללי הליכות אחידים ושװיוניים, אסור לסחוף את קצת זכותו של היחיד להיות שונה במשהו, להשאר בעל פרטיות, בעל ייחוד, ובעל קלסתר אישי. שתי זכויות יסוד הן – הזכות להיות שווה והזכות להיות שונה; וחסרונה של אחת מהן משמט את טעם העולם.

יזהר סמילנסקי, "הד החינוך”, כרך מ"ז. גל' ל"ג 14.6.73

ושוב: על חינוך ועל ערכים – א'

מקוצר היריעה לא אגע הפעם אלא בנקודות ספורות שהעלו שני משיגים על דברי מעל דפי "הד החינוך” (חנן שדמי חוברת כ"ו. ושלום לוין חוברת כ"ט). מדברי חנן שדמי ניכרת דאגה, שמא אם אין עושים מעשים בעוד מועד פונים חלילה בניו, נכדיו וחניכיו ופורשים להם, אם כה ואם כה, מדרכו שלו, שאמורה היתה להיות להם למופת, ומחמשת היסודות שלמד מנסיון חייו ואשר ביקש להנחילם להם בשלמות ("אני יהודי", ”אני ישראלי", "אני סוציאליסט", "אני איש־קיבוץ”, "אני אדם") – והוא פונה בצר לו אל החינוך כאל כלי שיסייע בידיו להקביעם היטב במקומם.

חמישה יסודות אלה ‏(המעניינים הן מבחינת עצמם הן מבחינת סדרם והן כסימפטומים) הם עקרונות החלטיים, לפי מה שהוא מביא אותם, דמויי נקודה וסוף פסוק, ולא תחומים פתוחים, מעורבבים, שנויים בחילוקי דעות, ומוסיפים ומשתנים כל הזמן לפי העדפות מתחלפות, בהיענות ללחצים שונים ובהצעת פתרונות לא חזויים מראש. לא חש כנראה חנן שדמי שכשהוא אומר, למשל, ”יהודי", לא אמר דבר אחד אלא עשרים דברים שונים ונלבטים במחלוקת; וכן כשאמר, למשל, סוציאליסט, אמר עשרים דברים שונים פתוחים לכיוונים שונים ומרוחקים למדי, וכאילו אמר עולם ומלואו – ולפיכך לא אמר הרבה, או כאילו הזמין פרשן שייפרש מה היא נקודת המוקד במעגל הגדול שהיתווה בידיו בחלל. וכיוצא באלה, גם כשאמר "ישראלי”, ”איש קיבוץ” – אמר ריבוי ולא ייחוד, קל וחומר כשאמר לבסוף "אדם" – הכי אדם אחד הוא?

אבל עקרונות אלה נראים לו כה מובנים מאליהם והכרחיים כאילו היו אקסיומות, שאין צורך עוד לשאול עליהן כלום, כגון מנין שדווקא אלה ולא עקרונות אחרים, שדווקא אלה בסדר ההעדפה הזה, שדווקא אלה בפירוש ממקד אחד ולא בפירוש אחר?

וכן גם אמונה טובה בלבו, שאם רק מציגים יעדים טובים לפני מחנך טוב וכבר חצי מלאכתו בידיו, וכבר יש סיכוי נאה שאפשר יהיה גם לעשותם היטב: פשוט נוטלים "הזמנה חברתית” יפה מכאן, נוטלים ילדים רכים מכאן, מזמנים אותם יחד באמצעות כלי החינוך – והתוצרים הרצויים כבר מוכנים להיות מופקים והולכים למישרין. תפישה פשטנית זו (ושאם אינה עולה יפה כמבוקש – תמיד יימצאו אשמים לה דברים חיצוניים ולא היא עצמה) ימיה כימות עולם, ואף כי מעולם לא הוכחה בשום מקום (אלא אם כן נסגר בית־הספר בתוך חברה סגורה והילדים גדלו בתוך מציאות סגורה, כשהחברה, התרבות, האידיאלים וכו' במעגל הסגור) – אי־אפשר לעולם להפטר ממנה, והיא תלוייה כריחיים על צווארי החינוך – לא בגלל החינוך אלא בגלל אלה העושים בחינוך שימוש למטרות שמחוץ לו.

כל ערך וערך מערכי־היסוד שמנה לפנינו חנן שדמי פתח בזיהוי עצמו לאמור: "אני יהודי”, ”אני סוציאליסט" וכו' – שהצד השווה בהם הוא היידוע "אני": אני כך, ולפיכך גם אתם כך. ההכרעות שאני הכרעתי בשעתי הן חובה אוטומאטית על הבאים אחרי לכל הזמנים. ודי ב,,אני" אחד להכרעות כאלה, ה"אני" של המייסד, כדי לפטור כל "אני” זולתו מטרחת ההכרעה בין אלטרנטיבות, ואין עוד "אני” מכאן ו"אתה” מכאן ודו־שיח בינינו, אלא יש "אגו” גדול הרובץ על הכול: בחירתו שלו גם מספיקה וגם מחייבת מכאן ולהבא ולתמיד, וכך נהפך נסיון־חיים לכללי־חיים ואלה מוכתבים לתלויים בו, והדיאלוג החינוכי נהפך למונולוג עריץ, מעוטר בכותרת "ערכי היסוד".

הוויכוח אינו איפוא על כבודם או על יופיים של הערכים המוצעים על ידיו – אלא על כוחו של אדם לתבוע את הגשמתם לא מידי עצמו אלא מידי זולתו, ועל זכותו של האדם הנתבע לקבל או לדחות תביעות אלה, בלא לשאת אשמה. הוויכוח הוא, אם החינוך בא כדי לקצר דרך ולחסוך ליחיד, או לבני־דור, לבטי בחירה והחלטה ולבחור להט במקומם, ועוד קודם שהללו הגיעו לכלל בשלות כוחם העצמי לתפוס אותם, ולקבוע עליהם דפוסי התנהגות ויעדי בחירה וכללי העדפה? השאלה היא, מנין שואב לו בעל־הערכים את תוקף תביעתו להסכמה אוטומאטית? ואם הכרעות עקרוניות די להן שהכריעו בהן פעם אחת כדי שתתקיימנה לכל הפעמים תמיד? ואם אין הכרעות כאלה זקוקות לאישור מחדש מפעם לפעם, לניווט מחדש בנסיבות שהשתנו, ואם תוקפן מתמיד והולך גם כשלא שאלו את פיך עליהן (וכשאתה בשל די צורך התשובה, ולא כבול מדי, רגשית ושכלית, עוד קודם שהגעת לשעת ההכרעה האוטונומית), ואם מושם על כל אדם צעיר רק להתיישר לפי קו מובהק כלשהו, או רשאי הוא גם להתמודד עם ההכרה בקו הזה. וכיוצא בהן שאלות.

לא כל שכן כשהערכים שמביא חנן שדמי הם מעין כותרות, כלליות מדי, ועם זה גם נוקשות – מכדי לנהוג לפיהם במציאות שבגובה לבטי בני־אדם (מה בדיוק עושה אדם כדי שיהיה אדם? מה ייהרג ואל יעבור הסוציאליסט? או, עד היכן רשאי אדם לכפור בעקרונות הדת ולהשאר יהודי? וכו'), באופן שאנו נזקקים לפירוש ולתרגום ולהעמדת האידיאות על בסיס ארצי, קונקרטי לאותה שעה ולאותו מקום – ומי יהיה אז המפרש? ומכוח מה יהיה פירושו תופש? ומפני מה צריך יהיה לשמוע בקולו דווקא? משום שהוא איש־בשורה, משום שהוא מומחה לדבר, משום שהוא בעל כוח, משום שזו החלטה של הקהילה שלו, משום שהעיד על עצמו כי בימיו היה זה נסיון יפה? ובאופן כולל יותר: מנין לאיש אחד, או לקבוצת אנשים, הסמכות לפסוק עקרונות־חיים לאיש אחר, או לקבוצה אנשים? לאמור: האם, רצונו של איש אחד מספיק ומחייב גם את זולתו? האם ערכים מקבלים את תוקף סמכותם גם כשאין בוחרים בהם, כשלא הביעו רצון או אמונה בהם, ודי אם הוצגו בחזקת קדושה שאסור לערער עליה וכמיתוס שאינו סובל ספקות?

בעניין זה כדאי לחזור רגע אל מאמרו הידוע של פרופ' קליינברגר, השואל אם ניתן לבסס תוקפם של ערכים מחייבים ”דרך הדת של גילוי שכינה", או אם "דרך הראציונאליזם המוסרי", או אם ”דרך האונטולוגית” [i] ולא בהתעלם מצרכיו הפסיכולוגיים של הילד וממצבה ההיסטורי של החברה אותה שעה – באופן שאנו נקלעים עמו לדילמה ללא מוצא: מכאן ש”אין לנו זכות לחנך לערכים מחייבים" – ומכאן ש"אין לנו אפשרות להמנע מחינוך לערכים מחייבים" – ושעל כן חוזר הכול לידי המחנכים הנוכחים במעשה החינוך ולשיקוליהם שעל־המקום – שעושה דווקא את השיקולים האלה, את ההתלבטות הקשה, ואת ביקוש ההכרעה מדי בוקר מחדש – לנושא האמיתי של החינוך – ולא כמעשה של "הנחלת ערכים” סטטיים, ערוכים ומגובשים וגמורים כמין מובן מאליו, ואז, בכל העוצמה החינוכית והטיפולית והסביבתית שיש בידיו – כגון התלות של הילד בו, כגון שידולים ואיומים, לחצים ופיתויים, עונשים ותגמולים, כגון הצגת סמלים ומופתים בלעדיים, כגון הוקרת הסביבה או איבתה, וכגון מיתוס שאינו זקוק כלל לאישור המציאות או להוכחות של ממש.

שלום לוין, לעומתו, מבקש למסד רשימת ערכים הכלולה בהצהרה פרוגרמטית משנת 1953 ולהטילה כחוק על כל תלמידי ישראל ועל כל מוריה, כדי להשיג יתר קונפורמיזם ושמרנות שיצילו את העם הצעיר, להערכתו, מכל מיני התדרדרויות, רעות חברתיות כאישיות.

מה טיבם של "הערכים" (המרכאות, כי דיבור בלשון סיטונית על "הערכים" הוא כמכירת חתול־בשק) שהוא מבקש לכפות כחוק? אלו הן סיסמאות שנוסחו בידי פוליטיקאים ברגע היסטורי מסויים, מתוך כפיפות והתפשרות עם לחצים חברתיים של אז, מלובשים בקלישאות שאולות מן המורשה וממצעי "חזות העתיד", ומגובשות כסעיף מחייב בחוק, שסייע אותה שעה למלט את מערכת החינוך מחזקתן הישירה של המפלגות המסורתיות שעד קום המדינה, ושמאז ועד היום גם נשארו כמין סיסמאות שאין הרבה ביניהן ובין מה שמתרחש במציאות החברתית והחינוכית.

ומדוע איפוא להטריד ולהעלות באוב את הסעיף הנרדם הזה? משיבים, כדי שישנה שינוי מהותי את התנהגות הצעירים בארץ. והלא אין איש בארץ להעיד על תרומתו החיובית של הסעיף עד כה? – ומשיבים, לא בגלל החוק הכשלון, אלא בגלל מפיריו. תמיד יש אשמים בדבר ותמיד הם מחוץ למערכת שאנחנו בה. הנה, למשל, אילו ניתנו עוד ארבע שנים, נוסף על השמונה שהחוק כבר מחייב אל[יהן זה] עשרים שנה, והכול היה משתנה מקצה. עוד ארבע שנים בגיל ההתבגרות זה מה שחסר כדי ש”הערכים” ייקלטו ופירותיהם יהיו להלל. מי מאמין בזה? ועל סמך מה? מחוץ להודאה כי שמונה השנים של תקופת הילדות לא הספיקו עד כדי הפנמת "הערכים”, נתבעת הארכת מועד הפרעון לעוד ארבע שנים בגיל המרידה והתסיסה, והן שתעשינה את הנכסף הנבצר הזה. אבל מה אומרת דוגמת תנועות הנוער החלוציות שבגיל ההתבגרות – וכי אין הן מתחילות ברבבות ומסיימות במאות עד שמוצאים לבסוף כמה עשרות על משמרתם?

האמנם צריך להפריד בדיון בין השניים כסברת המשיג, בין הקושי המעשי לקיים הוראות אלה ובין הצד האידיאולוגי שבצדקת תביעתן? בשום פנים לא. כי החינוך בכללו הוא דיסציפלינה פראקטית. כמו הרפואה: תיאוריה רפואית שאינה עולה יפה במעשה הרפואה, אינה לא תיאוריה ולא מעשה, וזונחים אותה. ואילו בחינוך, האם מותר להעלות אידיאות רוממות מכאן ולהכשל טוטאלית בעשייתן מכאן? וכי עיני עצמנו נאחז?

i קליינברגר אהרון, ”הזכות לחנך לערכים מחייבים”, ("מגמות". כרך י'א נובמבר 1961).

יזהר סמילנסקי, "הד החינוך”, כרך מ"ז. גל' ל"ג 14.6.73

מי צריך חינוך לערכים

בחוברת כ”ג של ”הד החינוך" (1.3.73) התפרסמו דבריו של הח' שלום לוין בכנסת כשהביא הצעת־תיקון לחוק החינוך הממלכתי מ־1953 ”להגברת החינוך הערכי בעל־יסודיים”.

אינני יודע אם הצעתו כבר נתקבלה והפכה לחוק ואם לא מאוחר לנסות להניעו להרהר שנית – אם לא ראוי שיקפל הצעתו ויורידנה, ויניח לחוק ולסעיף ב' שבו להישאר בגינזכים.

לא משום שיימצא אדם בר־תבונה שיכול להיות כנגד הערכים היפים (אף כי הדיבור הסיטוני על ”הערכים”, בלי לנקוב בשמו של כל ערך וערך במפורש, יש בו יותר מהכללה סתמית וקרוב יותר לטיח־טפל), אלא משום ש"חינוך־לערכים” הוא תרתי דסתרי – אם הוא חינוך אינו כפות לתוצאות מוגדרות ומחוייבות מראש, ואם הוא כפות להן, איך הוא חינוך.

לא פירש ש. ל. בדבריו מניין נטל את הקביעה שהמחנכים שאינם סבורים כמוהו הם ”לא מעטים” ואילו אותם הסבורים כמוהו ”רבו יותר” – מתי נערכה ספירה מעין זו והיכן? מלבד שבנושאי עיון כאלה יסכים גם ש. ל. כי לא המספרים קובעים אלא טעם הדברים.

יתרון המחנכים המצדדים בזכות לחנך לערכים לאומיים, לדברי ש. ל., הוא קודם כול בשלילת ”הנייטראליזם הערכי” של המחנכים שאינם סבורים כמותם, וכדאי להבהיר מייד: לעולם אין אדם נייטרלי, ואין שום מחנך שיכול להיות נייטרלי בשום עניין של חשיבות; אבל אין זה מתיר לו ללחוץ על חניכיו בכיוון המועדף שלו, אלא הוא מניח להם לצמוח ויכריעו כפי שיכריעו על פי האוטונומיות האישית שישיגו לכשיגיעו לידי כך, לכשיבגירו ויהיו בשלים ליטול אחריות; כשהוא, המחנך, מאמנם כל הזמן בשקילה, בבדיקה, בבקרה ובשימוש באופנים שבהם נעשית החלטה כהלכה.

הנימוקים שמביא ש. ל. לשלילת מה שהוא מעטר בתווית הגנאי ”נייטראליזם ערכי” הם שלושה: צורך הילדים ב”בטחון פנימי”; הסכנה להפקירם לחינוך הרחוב; והתביעה להיענות ל”סיטואציה האקטואלית במדינה” שעל החניך לסייע בידיה להשגת מטרותיה. טענות אלה אפשר להתקיפן קודם כל מצדן המעשי, ולשאול אם ניתן להוכיח לאחר עשרים שנות תחולת החוק (1953–1973), כי סעיף ב' הנ”ל אמנם סייע בהצהרותיו המחייבות (א) לבטחונם הפנימי של הילדים; (ב) התערב שלא יופקרו לחינוך הרחוב; ו־(ג) הלהיבם לשותפות במשימות המדינה? לא רק כמה מבוגרי היסודי וממוריו זוכרים תביעות אלה והטרידו או הוטרדו בהם כל שנות לימודיהם, אלא כמה מאלה שאמנם נחשפו להשפעת דברי הסעיף, ישירות כעקיפות, כמה מאלה הושפעו מזיוו המוסרי ומתוקף אמיתו? האם לאחר עשרים שנה הן בחזקת סיסמאות או בחזקת מעשים הניכרים בשדות ובסדנאות? או היכן מוצאים את בוגרי היסודי לכשהבגירו נדחקים בתור להצטרף להגשמת המצוות הנזכרות בחוק, מתוך בטחון פנימי, מחוסנים מהשפעות זרות, ומגוייסים בלב־ונפש להשגת מטרות ”הסיטואציה האקטואלית”?

שהרי סעיף ב' הנ"ל אמור היה לחולל שינוי ככל הדברים הטובים הכלולים בו – האם נעשה כדבריו? יתר על כן, האם יש מחנכים שיודעים מה עליהם לעשות לאחר שקראו והסכימו, וכיצד לעשות כדי שמצוות אלה תתקיימנה בפועל – מה עושים ואיך עושים, למשל, כדי להרבות חלוצים בישראל, כדי לטפח, למשל, את אהבת הבריות, או לעודד את הפרחת השממות, וכל כיוצא באלה? והאם הצליחו כדי כך ביסודי עד שכדאי להרחיב עתה את תחולת הסעיף גם על התיכון?

אמת, מיזוג עדות, הפרחת השממה, וגיבוש התרבות – שבשמם מפרש שלום לוין – הן תכליות מאירות כל־כך, שאפשר גם להצטרף אליהן בעיניים עצומות, אלמלא שטובות מהן העיניים הפקוחות, המבינות בשיקולי בעד ונגד, היודעות תנאים ומיגבלות, המכירות במורכבות הנושאים ובסביכותם, ובעיקר מאומנות באופני בחינה ובדיקה. ”מיזוג העדות” הוא נושא גדול, אלא שעדיין לא הוכח בשום מקום חרף מאמצים כבירים; ומכל מקום, יותר משהוא ודאות הוא בעייתיוּת, שקל לומר בה הצהרות וקשה עד יאוש לעשות בה מעשים נכונים לאורך־זמן, ואין בזה לאיש ידיעה מובהקת מה עדיף ממה, מה קודם למה, ומה יוצא ממה מתוך העשייה. גם ”הפרחת השממה” היא משימה לאומית נעלה – אלא שכשמתורגמת לנתונים הריאליים נתקלת מייד במגבלות, במגמות סותרות, ובתכנונים שונים ומביכים, עד שרצון ההצטרפות של המתיישב שבכוח אינו היחיד שבהם, ולא תמיד המכריע. ואילו ”גיבוש התרבות הלאומית” הוא ניסוח שיותר משהוא מלהיב הוא מדאיג: מה זו תרבות? מה זה גיבוש? מה זה גיבוש התרבות? ומה זה גיבוש התרבות הלאומית?

ולמה זה טוב כל הגיבוש הזה? כל תיבה בעייה וכל צירופיה בעיי בעיות, שכל אחת מהן תובעת הסכמה מוקדמת על ההגדרות, על זווית הראות, ועל סולם ההעדפות, וכמעט שאין לזה סוף – ולא קשה להראות ש”גיבוש” בהקשר ”התרבות” אינו שונה מ־”ייבוש” בהקשר של תבואות, או מ”חניטה” בהקשר של חיים. ותרבות כידוע היא עניין חי ומשתנה, מתפצל ומסתעף, מחליף תכנים ומשנה צורות, ורחוק מכל גיבוש שהוא. תרבות אינה מושג גמור המכיל את מופתי העבר וסוף פסוק, אלא היא תהליך מתפתח והולך שהצעירים האלה עד שיבגירו ימצאוהו שונה והם עצמם עוד ישנוהו בבוא עתם.

ולפיכך כשאתה אומר מיזוג עדות, הפרחת השממה וגיבוש התרבות, אמרת מצד אחד יותר מדי ומצד שני פחות מדי; ולא רק שתבעת דברים שאין להם שיעור ואין להם צורה, אלא שאין איש יודע איך לוקחים אנשים ומעצבים אותם לפי הדגם הנתבע הזה, אם רק לא בכפייה ובסגירה, שאפילו זו כוחה מוגבל וזמני, ומחיר הכאבתה אינו שווה בתוצאותיה.

אין צורך להרחיק לכת. קח ניסוח כלשהו מתוך סעיף ב' הזכור לטוב, כגון ”להשתית את החינוך – – – על הכשרה חלוצית” וקח את בתי הספר שאתה מכיר מקרוב, השווה והודע מה הקשר שנמצא בין זה לזה, הלכה למעשה? והרי זה חוק, והרי אלה מורים שקיבלו עליהם את עולו מרצון, ומדוע לא עלה בידיהם אלא מה שעלה?

או קח את הצהרות המטרות שמביא שלום לוין מן החינוך הסובייטי – וראה מה יש בהן ומה אין בהן, וראה מה הקשר בין הכתוב בהן ובין ”הסיטואציה האקטואלית”: ”רוח של בינלאומיות… אי־סובלנות כלפי אי־צדק” – ומה מחירם של אלה בפועל? ואם הצהרות מעין אלה מעודדות תקווה ורוח טובה או מעלות חיוך ציני ויאוש?

אבל הצהרות לחינוך כמה שתהיינה ליברליות תמיד הן נוקשות. הן תובעות מן המחנכים להימצא בעמדות קבועות ולעשות דברים שאין הם יודעים לעשות ושאין איש יודע לעשות, ושאולי גם אין צורך שייעשו. ניסוחן צפוד ונוטה להיות פסקני וחד־משמעי, כשאין כלום בעולמנו, בחיינו, במציאות המוכרת לנו, בתרבות, בהוויה האנושית שהוא כזה – אלא שכל האנושי משתנה תמיד, זורם תמיד, ואדם נתבע תמיד לנווט עצמו מחדש. לעולם לא יידע אדם היכן תתפוס אותו שעת ההכרעה ובאיזה עניין. ואי־אפשר לשים בפיו תשובה מוכנה מראש וגמורה למצב בלתי־ידוע, אלא אם כן תאַבּן את המציאות או תאבן, חלילה, את האדם הבוחר.

אבל, השאלה הנחוצה לעניייננו אינה המעשית אלא דווקא העיונית: מהי אותה תפיסת החינוך, שעל פיה נחוצים למחנכים ולחניכים הצהרת מטרות קודם שהם באים לעשות בבתי־הספר את מעשי יום־יום שלהם?

תשובות אחדות תיתכנה לשאלה זו, כולן מיוסדות על מין אמונה מעין זו שמבקשים היורדים בספינה, שלספינה יש קברניט, שלקברניט יש מפה מדוייקת ומצפן מהימן ועל־פיהם תנווט הספינה ושלום על נפשם בים הגדול. אמונתם של המאמינים במפה ובמצפן של החינוך אינה דומה לאמונה הראשונה והיא מיוסדת על־כך שמוכנים לקבל עיקריה בלי לבדוק, בלי להוכיח ובלי להרתע לעולם משום ראיות שכנגד.

בדרך זו יש מאמינים, כי אם אך נכתוב בראש המעשים דברים יפים ונכוחים לפי ההגיון ולפי הרגש, ואם עוד יבואו הדברים מטעם הסמכות העליונה – כבר חזקה על המעשים שייכנעו לדברי הכתוב ויילכו במצוותיו.

ועוד יש מאמינים שמאחר שהדברים היפים ההם אמנם יפים, אין עוד יפים כמותם ולא יפים מהם, והטעם שעל־פיו בחרו באלה ולא באלה הוא הטעם היחיד ותוקפו לזמנו ולזמנים, ולא יקבלו שהטעם היה בן זמנו וטוב לשעתו ולא לכל הזמנים המשתנים ולא לכל השעות המתחלפות, ושלפיכך אין להחילן על מה שמעבר לזמנם ועל מחוץ לשעתם. לולא שהאמונות כך טבען שהן אחת ולתמיד; בלתי מחלידות לעולם, בלתי מוכחשות לעולם, ולא תימוטנה לעולם, ולפיכך חייבים הדברים להתכופף ולהתיישר לפיהן, שעל כן הם ”ערכים” – לאמור מיני תוכן שעל פיו מודדים את המשתנים שבעולם, לטוב ולרע לקרב ולרחק. והשאלה העקרונית תהא: מיהו המכריע – האדם הבוחר הנוגע בדבר, או האידיאה שבחרו בשבילו?

עצם הקביעה של מטרות גדולות כחיוב, כבר מחטיאה את המציאות האנושית הריאלית, שצריכה לתרגום מיידי בקנה־מידה קונקרטי של כל הדברים הרמים, שאם לא כן הם יהיו נשארים במרומיהם לבדם, ובני־האדם יהיו נשארים לבדם במקומותיהם.

ביטויים כמו ”ערכי תרבות ישראל” או ”הישגי המדע” הבריות עשויים להתמוגג רק לשמעם. אלא שהללו אינן רק מילים עמומות, פחות מסתמיות ויותר מיומרניות, כי־אם מכשילות: אילו שאלנו כל חכם וחכם מחכמי ”תרבות ישראל” להגדיר מה הם הערכים הגדולים בתרבות זו, וכל מדען ומדען מן הבקיאים ב”הישגי המדע” מה הם ההישגים הגדולים של המדע ומפני מה, אין שום בטחון שלא היינו זוכים לתשובות כמספר הנשאלים הדגולים, ולא היינו יודעים לבסוף מה הם הערכים שעליהם צריך להשתית הכול, בעומדם נעמוד ובנופלם ניפול, ולפי מה נדע להעדיף ערכים מערכים ותרבותו של מי היא התרבות?

לעומת זה עומד לפנינו דיוקן נמלץ של ”המחנך” כמין כל־יכול: אתה רק בקש ממנו והוא יעשה. בקש ”חינוך לחלוציות” יעשה לך חינוך לחלוציות, הזמן אצלו ”הפרחת השממה” יעשה לך הפרחת השממה, תבע ממנו ”גיבוש התרבות” והוא לא יסוג ויגבש לך את התרבות כבקשתך. כל מה שהוא צריך אינו אלא בעל סמכות שיעמוד מעליו ויאמר לו מה – והוא כבר יודע לעשות ככל המבוקש. לכן הוא מחנך – כדי לעצב אנשים לפי תביעות בעלי הסמכות ולפי הזמנותיהם. ולא רק בענייני ערכים, כמובן, אלא גם, ואולי עוד יותר, בענייני הדעת שהוא מקנה: תן לו רשימת־מצאי בהיסטוריה, בספרות, בביולוגיה – והוא כבר יעשה ממנה ”הרכשת דעת”, או כמאמר הבריות הוא כבר ”יעביר” חומר והחומר עבור יעבור, עד שמרוב העברות יעבור החינוך מן הארץ.

האמנם רק תמימים מוסיפים ומאמינים שאפשר וניתן לעצב אנשים לפי דגמים קבועים וערכים מחייבים מלכתחילה? אבל בדרך זו עושים את המחנך, קודם כול, לקבלן־משנה לבעלים הממונים עליו בלי לשאול את פיו, לא כל שכן את פי חניכו, ודוחפים את המחנך ואת החניך להגיע אל יעדים שנבחרו בשבילם, זה בלי שבחר וזה בטרם ידע לבחור. ולא עוד אלא שאפילו אילו בחרו, אין שום ערובה שיידעו איך לעשרת ”משימה בלתי אפשרית” כזו, ככל הכשלונות שהמציאות הוכיחה וחזרה והוכיחה למעצבה, ונשאר רק הלחץ להשיג את הנבצר, ולהתהלך רווי אשמה על האידיאל שהוחמץ.

מה טעם בהפרחת אידאות אידיאליסטיות בדמות סיסמאות כתובות בחוק? ממה נפשך: אם שהאידיאלים הללו הם כה גדולים שהכול־בכול כבר כלול בהם, ואז אין לאן לכװן, ובאשר תפול תגיע; או שהם כה מצומצמים ומדוקדקים שמה שנשאר מעבר להם אינו בהכרח הפחות חשוב או הפחות נחוץ, ושוב אין לאן לכוון. ו”הישגי המדע” המהוללים ו”שיאי התרבות” הגבוהים בין אם הם עקרונות או חוקים, ובין אם מפעלים ומעשים, מתגלים לבסוף אם כ”ישומי טכנולוגיה והמדע השימושי” ולא כאידיאלים נשגבים, או שעליהם להישאר כמושגים בתנועה שאין לה סוף ושאין לקובעה בנעץ אל הלוח שבכיתה.

אבל הטענה העיקרית ומוקד הוויכוח בין תפיסתו של שלום לוין ובין התפיסה המערערת על דבריו נסב על תפיסת החינוך: אם חינוך המתחיל מהצהרת מטרות, עוד לפני שהתחיל תהליך החינוך במגע־הגומלין שבין המחנך וחניכו, עדיין הוא חינוך, ואם אינו חשוד שאינו חינוך אלא אם כן גם האינדוקטרינציה היא חינוך. אם חינוך היודע את התשובה לפני שהתחיל תהליך הגילוי המשותף, ההדדי, ואם הוא מכתיב את תשובתו במקום למצוא אותה, אם הוא פטור מהידרש למישחק החקר החופשי, להוכחות ולבקרה, לספקות ולפתרונות, אם חינוך כזה אינו חינוך אלא רק לפי שמו? או שמא צריך החינוך, ככל שהוא חינוך, לרצונו של האדם המתחנך, ולהסכמתו בכל שלב משלבי התהליך, לפי מידת בשלותו של החניך בכל שלב משלבי התפתחותו – ולא ייתכן לדלג על רצון זה, על הסכמה זו, ואפילו תהא זו הסכמה למפרע, לאמור, שלא יגנה החניך את מחנכו על שכפאו למה שלא נראה בעיניו כעת, בבגרותו? ומכל מקום שאי־אפשר, אם זה חינוך, שיחליט אדם אחד גם בשביל חברו, רק משום שהלה תלוי בו וחי מידיו. חינוך צריך להסכמה מרצון, ולא לכפייה עד שיאמר אמן, להבנת הדבר שעליו הוא נתבע להסכים, לא לפני שבשל כוחו לעמוד בוויכוח, לא לפני שאומן בידי מחנכו להתווכח עמו, להטיל ספק, לשאול להוכחות, להפעיל שיפוט תבוני, ובקצרה: לא לתפוס את החניך לפני שהלה יודע לעמוד על שלו.

אין זה חינוך אם אין בו הכרעה אישית ומרצון. כשם שלא ייתכן חינוך שיבוא תמיד מצד האידיאה, ולא מצד האדם שמתבקש אליה, ושלא יהיה כפוף ונדון להכרעות גמורות שכבר נפסקו בשבילו מראש, קודם שיידע לשאול, וקודם שיידע להשיב.

באופן שהשאלה איננה כלל מה הם הערכים החשובים שצריך להכליל ברשימת ערכי הכבוד המוצעים לבית־הספר לרמותיהם השונות, כדי שיוכלו לנווט בהשראתם את מעשיהם, אלא השאלה היא אם רשימה כזו, מפוארת ככל שתהא, נחוצה כל עיקר, ואם אין רשימה כזו מטילה סימן־שאלה על החינוך, לא רק – כפי המצוי – מפני שתמיד הרשימה לחוד והמעשים הנעשים שם לחוד – אלא דווקא מפני שאם מתייחסים לרשימה זו ברצינות ומנסים לעשותה בכתבה וכלשונה, דווקא אז מעלים את החינוך על שרטון.

צריך להשתחרר ממסורת הכפייה האבסורדית הזו. יותר מדי הכאיבה ליחידים רבים מדי ולחברה בכללה. אי־אפשר להתנחם כאן אפילו במעין ”אם לא תועיל לא תזיק”, לפי שתזיק ומזיקה. כיצד? נפגעה בעצמאותו ובחרותו של האדם הבוחר, ובכבודו ובאחריותו. מפני שעל בחירתו זו העולם עומד, ושבהתעלם מבחירתו אין זה עוד חינוך אלא אינוס, גלוי או מוסווה, מר או ממותק. צריך להשתחרר גם מדימוי האב היודע הכול מראש ותמיד צודק, עד שהוראותיו הן חובה בלתי משתנית. מעולם לא נעשה בית־ספר לטוב יותר לאחר שחרתו על משקופיו סיסמה משובחה ככל שתהא. כעבור זמן נראות הסיסמאות לא רק מיושנות וחד־צדדיות אלא הופכות לעדוּת מרשיעה להתעמרות שהתעמרו כאן בילדים רבים ובחרות בחירתם, שהיא מיטב אנושותם.

וכי כיצד יסייע החוק ”לעמוד בפרצות”? כלום על ידי שיהפוך את הבלתי נשמעים לעבריינים? או רק מכוח זיו יוקרתו הליגלית? או, יישא חן מלפנינו מתוך שיפטור אותנו מהתחבט בשאלות היסוד, תמיד מהתחלה, ויתן לנו תכנים גמורים, משובחים ומומלצים מטעם הרשות? האמנם יחזק חוק זה את בטחון הילדים, מתוך שמי שיהיה מוכן לשלם בצרות ישיג שלווה, ומי שיתנהג יפה יקבל מנה של תשובות אפויות ומסוכרות, וכך יינצל מן הניכור, מן הסמים, ומן החבורות הרעות, ומשאר מרעין בישין ר”ל?

אם זה חינוך, עליו לבטוח באדם, על כל תהפוכותיו ומעלליו. בטחון באדם אינו מוליך לאנרכיה, אלא למגע הדדי ולהידברות. יש ילדים שמפאת חוליים צריכים טיפול מיוחד וזקוקים לסמכות יתירה שתחפה עליהם, אבל רובם פטור מטיפול זה. ואין לחשוש מלבטי התבגרותו והיפתחותו של הצעיר עד שישיג איזון ועצמאות, ולא צריך להכתיב לו עולם והתנהגות. תמיד יהיה ויכוח בין הבוגרים והמתבגרים ומוטב שיהיה מודע וגלוי, ובעיקר דו־צדדי. אדם שגדל נכון גם יבחר לו ערכים על אחריותו, בחזקתו כאדם בוחר, ובזיקה לחיים שהוא בוחר לו לחיות, אין קיצור דרך להכרעתו של אדם ולא עקיפה מעבר לה: אין שום ערך בין הערכים כהכרעתו האנושית.

יזהר סמילנסקי, ”הד החינוך”, כרך מ”ז, גל’ כ”ה, 7 – 5, 15.3.73

הורדת גשם בהשבעות ריקות

ככל שמעיינים בדבר יותר, כך מסתבר שכל מה שאמרו מעולם על החינוך, לא אמרו על עובדה אלא על משאלה שמעולם לא התקרבה בשום מקום להיות מתממשת, ושאין אף עדות בעולם כי מה שקיוו אמנם קרה בעליל במקום מן המקומות, ושאף־על־פי־כן, “החינוך", כמו המשיח, חי וקיים ורק לא בא.

ועוד מתברר, שבכל מקום שדיברו על החינוך עשו בעצם שלשה דברים: אינדוקטרינציה, תעמולה והסברה (וגם לימוד שעליו נדבר לחוד) בלי לקרוא להן בשמן הנכון, וכך ניסו להשליט איזו אידיאה מוכנה על חיי הצעירים, ניסו ליישם בהם עמדות מומלצות מטעם, וגם את כוחה של כל חזרה עקשנית ומתמדת על איזה "מסר" חשוב, עד שיצליח זה "לעצב" את רוחו של האדם הצעיר, “יופנם" לתוכו ויוטמע בו כטבע שני, “משופר", כמובן.

וכך ל"חינוך" המשתמש במקל קוראים "אינדוקטרינציה", ולאינדוקטרינציה בגזר קוראים "חינוך", ומיד, מעבר לחינוך בהיר העיניים, אוהב הילדים ודורש טובתם, מציץ כמובן דור המבוגרים המבקשים לעקוף את ההימור המסוכן שמא יבחרו הצעירים לעצמם, בבוא שעתם, ואז לא מובטחת לא שייכותם ולא המשכתם ולא הצטרפותם.

שהרי מאז ומעולם, נושא החינוך לא היה רק בערותו של האדם או רק טירונותו בדרכי החיים, אלא בעיקר הפחד מפני טבעו – שאם לא תטפל בו ולא תשגיח בו, יפרוץ טבע זה מסוגרו ויחזור חלילה אל היער.

שעל־כן חזרו תמיד וטיפלו בו בטבע האדם ותמיד ידעו בשבילו איך צריך שיהיה, ולא רק כהוראות מבחוץ, אלא ממש כ"הפנמת" האידאות לתוכו, עד שייראו כאילו נטמעו בו והיו לטבעו שלו – והדברים הלא ישנים וידועים. וכך מזמין עליו טבע האדם הבוגדני את החינוך, וזה נוחת ומקיף אותו בסייגים, בתביעות ובתגמולים.

וכי לא ראינו כל זה לאחרונה, איך אידיאות יפות (כגון אלו שדיברו על חברה ללא מנצלים ועל בני־האדם שכולם שווים) הונחתו על האדם, ובכוחו של משטר עריץ הקיפו אותו יומם ולילה ועקפו את רצונו, ואת רשותו לבחור לעצמו; איך כל יומו וכל לילו של אדם היה מוקף חינוך, ואיך החינוך מעולם לא שכב לישון, ולא קם לו מתחרה ולא צל של ספק. ואיך מכבש שכולו חיוב, שכולו עולם הטוב לחץ וכבש ועיצב והפנים, כבמיטב החלומות של כל מחנך. כולם אחוזים בידיו כל הזמן, בלי מתנגדים ובלי ספקנים – והדברים הלכו ונמשכו שבעים שנה ושנה, עד שצפוי היה שהאידיאות כבר דבקו בחניך ופועלות בו כפעול התוכנה במחשב, ואז, יום אחד, בשנה שעברה, קם פתאום טבע האדם המעוך הזה מסמרטוטיו וזרק מעליו את התוכנה עם המתכננים, ואת החינוך עם המחנכים, ואת המעשים עם האידאות – וביקש לו דברים כרצונו, לאחר שנתיישר מלוחציו. ופתאום ביקש פרטיות, וביקש היבדלות לאומית, וביקש דתיות, וביקש זהות פטורה מכל האידאות החינוכיות, וביקש את מימוש זכויות טבעו האנושי, עד כדי כך שבכיכר האדומה, בערש כל המהפכה הגדולה, הוא מבקש לו כעת בלהיטות, ובתורים ארוכים, לזלול סוף סוף כריך של המבורגר במקדונלד, ופתאום נפשו של אדם מתגלה חופשיה מכל חינוכיה, ומכל האידיאות שבחרו לה בלעדיה ומכל הגזרות שגזרו עליה מלמעלה.

אפשר לטעון שאין המשל דומה לנמשל, מפני ששם היה הכל שונה, וכאן הכל נעשה אחרת. חלומו של כל מחנך הוא שיוכל לשלוט בסדר יומו של כל חניך, באופן שגם החינוך שנחשב נקי, הומני, ליברלי, דמוקרטי, לא דוקטרינרי, לא טוטאליטרי וחלילה לא כפייתי ובוודאי לא עריץ, כולו רך ידיים ומסביר פנים – גם זה, אל מה הוא שואף, אם לא לקחת ולעצב את נפש האדם ואת רצונו?

מפני שהחינוך, כל חינוך, על־פי הגדרתו, שואף להתערב ולעצב את טבע האדם ולקבוע לו מה טוב בשבילו. וכל חינוך מקבל כמובן מאליו שיש אידיאות שהן קודמות לאדם, בין אם מקורן באלוהי השמים ובין אם סמכותן מידי מוסדות הארץ, וכל חינוך נשבע בראשית מעשיו בשם איזה "מטרות החינוך", יודע מראש מה היא "תעודת האדם", ותמיד מחליט בשביל אחרים כאילו הם החליטו, ובהתעלם מאזהרת הוראציוס שאמר כי "מי שמציל אדם כנגד רצונו – נוהג ממש כמי שהרגו".

ה"מחנך" אולי לא יודה שהאידיאות חשובות בעיניו מן הילדים, ושהמחויבות שלו לכל מיני ערכים קודמות להוויתו של הילד, וגם לא יחשוש כלל שמא הוא עושה מן האדם כלי ריקן שאפשר למלאו מבחוץ; והאדם הופך בידיו למוצר ייצור, לאוביקט של הינדוס ולתפוקה של תכנון וכמובן לא יסיק שהגיעה השעה לחדול מזה. לא רק מפני שזה לא אנושי אלא גם מפני שזה לא מתממש, למזלנו, ושזו יומרה ריקה שרק מבזבזת שעה אנושית על מאמצי־שווא.

האם לא הגיעה השעה לראות שמכל עסקי החינוך רק הלימוד הוא אמת: נותן לאדם מכשיר שימושי עם הוראות תפעול, ואם ישתמש בו או לא, זו חירותו של המשתמש, לימוד שנותן כלי בידי האדם ולא נדחק לנשמתו, שמציע לאדם יכולת ומסייע לו – רק כשמתבקש.

ואם מבקשת החברה משהו מן האדם, היא יכולה, והבה נקרא לדבר בשמו הנכון, לעשות תעמולה לשם כך, כדרך שעושים תעמולה לשיווק של כל רעיון, כדרך שעושים תעמולה להפצת כל מוצר, תעמולה אינה מילה גסה; אדרבה, היא משחק חופשי, פתוח להזמנת קונים, בלי לחדור לטבע נשמתם ובלי להניף את כל הדגלים הגבוהים, פשוט, ירצו יקחו לא ירצו יחדלו.

אדרבא, אם החינוך אינו שטיפת־מוח, אם אינו תעמולה ואם אינו הסברה ואינו לימוד – מהו אפוא? עוד מושג עטוף תהילת עולם אבל פטור מהזדהות? עוד שם יומרני ורברבני שמעבר לתהילתו אין בו אלא עוד זאב אחד בשביסה של הסבתא? או אולי זה, בסך־הכל, רק "שם גג" מנהלי לכל מיני ההתעסקויות והטיפולים שמופנים אל הילדים?

כך או כך, החינוך מבטיח לעשות והמציאות באה וטופחת על פניו. ויום יום כולנו עדים להצלחותיו במפח נפש, האם צריך להזכיר איך הלך החינוך שלנו ולקח וחינך בכל כוחו לאהבת המולדת. ואיך ירדו מן המולדת חצי מיליון, ואיך לקח וחינך לחשיבה אחראית, ואיך השיג את "הראש הקטן", ואיך חינך למעורבות פוליטית ולסובלנות חברתית, והשיג אדישות פוליטית בצד קנאות חמומת ראש. ואיך חינך לדמוקרטיה והשיג שוועה למנהיג כל־יכול, או חינך לדו־קיום בשלום והשיג את ה"מוות לערבים" ושאר הישגים גדולים, שמעידים כי החינוך לא רק שמפריח בועות שווא אלא שהוא פשוט אין־אונים גמור וכישלון חרוץ. ולא מפני שהמחנכים לא היו טובים או שהאמצעים לא היו מספיקים – אלא מפני שניסו להוריד גשם בהשבעות ריקות.

באופן, שכל מי שעדיין מאמין ב"חינוך" יצטרך כעת להוכיח הוכח היטב, שמה שקוראים לו "חינוך" א. ישנו. ב. עושה דברים. ג. שהם דברים שאינם נעשים על־ידי אחרים. ד. שהם אמנם מעשים שמשאירים אחריהם את מה שביקשו מהם. ושאם אין המאמינים יכולים להוכיח – למה לא יירדו מעלינו ויחרישו?

וגם לא די לשאול את המחנכים ושולחיהם מה רצו לעשות. צריך לשאול את העובדות, ואת החניכים, מה עשו בהם ומה קרה להם מן החינוך, בין אם לאחר כל החינוך לא קרה כלום והם יצאו יבשים, ובין אם קרה ונותרו בהם צלקות של אצבעות ושל סרגלים אידאולוגיים. וצריך להיווכח איך מכל "מוסד חינוכי" לא נשאר לבסוף אלא "המוסד", על כל מה ש"מוסד" אומר לבני הדור הזה.

רק באחרונה התפרסמו שני סקרים. האחד על שיעורי ההצלחה בלימודים והאחר על העדפות הנוער. הראשון מספר כידוע על הצלחה פוחתת בבחינות ככל שמתרחקים ממרכז הארץ. והשני מספר על שני־שליש מבני הנוער שתומכים בגירוש הערבים מן הארץ, על שני־שליש ששוללים שיווי זכויות למעוטים, ועל שרק מחצית מבני הנוער הואילה לרצות להישאר בארץ. מי חינך אותם לזה? או מי חינך אותם להיפך מזה? ידוע שקשה מאד ללמד היטב, אבל גם ידוע שאפשר ללמד ושאפשר ללמוד. בעוד שלחנך איננו יודעים כלל, לא היטב ולא לא־היטב, מפני שזו תביעת שווא, ובית־הספר אינו יכול להיות אחראי לתוצאות. הוא מוסד מפולש, וכל העולם וכל השפעותיו עוברים דרכו, ועושים דברים, וכמעט שלא נשאר לבית הספר אלא להיאנח: איך ציפו כי מטחינת המוץ ייצא קמח.

אבל אי־אפשר עוד להתעלם מכך שטבע האדם וטבע החברה אינם נושא לעיצוב, ואינם אובייקט לתכנון, לא רק מפני שאין למתכננים כל־כך הרבה חוכמה, או כוח, אלא מפני שהם בגובה שאר האנדרלמוסיה האנושית, המפעפעת והנלבטת והמנסה. ומפני שאין בעולם חכמי חינוך שיודעים בשביל המחונכים, ואין חכמי האדם שיודעים בשביל האדם, לא כאן ולא בשום מקום – אלא כולם בנבערות דומה, כולם בשגרת מחשבה דומה, גם כשאחרים חשים כמיהה מהססת לאיזה ידיעה של יותר מן הידוע.

וזו באמת הנקודה המכרעת: זכות־היסוד של האדם להיות אדם נשאל, אדם בעל רצון ובעל הסכמה, ולא אדם הנדון דרך קבע או רק מפני שהוא מיעוט או רק מפני שהוא אישה. זכרו אותה חולה שביקשו לכרות רגלה כדי להציל חייה והיו נאלצים לבקש הסכמתה, בתוקף החוק, ולא יכלו לעשות בה דברים בלי רשותה. וגם הילד הקטן, עוד מעט לא יהיה קטן ולא יוכלו לסגור אותו, ולא לעוות את רשותו ולא להקביע לו את חייו השכם לפני שיידע ויחליט אם להסבים או לא.

אני יודע שכל דברי לחינם. אני יודע שכולם ימשיכו לדבר על החינוך כאילו ישנו, וכאילו עושה איזה טוב. השגרה, האינרציה, וגם הפחד הכפול מן הוואקום ומן האמת חזקים מכל. ועם זאת, מי שלא מוכן לסלק מושגי שווא לא יתחיל לחפש ולמצוא מה כן. וכך, בכל פעם שיהיו נאספים כדי להחליט מה יהיו פני החינוך מחר ולאן תפנה דרכו – כאילו נאספו שם איצטגנינים כדי להחליט מה יהיה מזג האוויר ולאן תנשב רוח.

ולמה לא נניח למה שקראו לו בשם "חינוך", ויילך לו זה אל היכל הנשמות הערטילאיות, כפרתנו – ואנו נשתדל ללמד טוב ככל שנוכל, כדי שהצעירים בבוא שעתם יבחרו לעצמם כמיטב בחירתם.

ס. יזהר, הארץ, 21.1.1991
נוסח מקוצר של דברים שנאמרו בכינוס לזכר מרטין בובר.

מי מאמין בחינוך? ד'

ד.

יש קסם בעיני הבריות לתיבה "חינוך". רואים בה כאילו אמרה דבר־מה מסויים מאוד וחד־משמעי ובעיקר דבר־מה יפה. ולא יסכימו כי תיבה זו היא אחת מאותן תיבות קצרות הנואשות משאת ﬠולם מורכב ומסוכסך; מאותן מלים מהפנטות שאין להן שום צורה ברורה מאחוריהן, המסמנות באזלת־יד סוגים סותרים של עשיות, של ביקושים ושל ניסויים בלתי נגמרים לעולם. אבל הבריות אינן רוצות במין חינוך שנשמע בו ספק או דבר ﬠמום, גם כששני מושאי החינוך – האדם היחיד והחברה ככלל – שניהם אינם דבר מסויים וסופי, והבלתי־גמור שבבני האדם, הבלתי־מבוטא שבהם, גדול פי ממה מן הגלוי, ﬠד שגם משל הקרחון שרק ראשו מבצבץ מן המים ורובו מתﬠלם בהם, אינו מספיק. ההתייחסות אל קצת הנגלה כאילו הוא הכל – היא יותר מטעות, יותר משלילת יתכנויות ﬠשירות, יותר מﬠיקור פוריות אפשרית – היא הפסד אמונה באדם וריתוקו אל צורה מובנה אחת, והיא, בﬠצם, החמצת העושר שבאדם. אבל נוח יותר ליצור תמונת אדם סופי בכוחו, לפי שאפשר אז להקיפו ולתוקפו מסביבו עד שישתבץ במקום ובתפקיד שהיקצו לו ויקבל ﬠליו מרות וסדר ויתנהג כמצופה ממנו בלי להדאיג כל יום מחדש. גם חכמים כאפלטון שגו בכך, או נכון יותר, ניסו לחמוק מן הרב־גוניות שיש באדם ולﬠשות להם צלם אדם חד־משמעי, בעל צורה אחת, בעל תפקיד אחד וייﬠוד אחד, ורק אחד. אלא שההבדל בין חלומו ההנדסי של אפלטון ובין הנדסת המחנכים היום, כי הוא רצה לעשות באדם דרך הפﬠלת כוחותיו ﬠ"י המוסיקה והגימנאסטיקה, דרך הרפייה ומיתוח, כלומר, דרך תנועות מפוקחות – ואילו מהנדסי דורנו מתכוונים לכך, אם גם בלי להודות במפורש, מבלי להפﬠיל "כלי ﬠיצוב" ראשוניים מלבד המגﬠ המילולי, שאפלטון דווקא ﬠקפו, ואין להם להציﬠ אלא הטפות־מוסר כמכשיר החינוך, נאומים והקניית מידﬠ מילולי, מלבד הלחצים הﬠקיפים ותשלומי השכר והעונש שהיו כמותם מעולם. כוונות אלה אין שום ראייה שהצליחו אי־פﬠם, וﬠם זה, מעולם לא אמרו נואש ﬠליהם. טקסי הטפות המוסר הגדולות והטלות האימים הגדולות התחילו אי־אז כשנברא הﬠולם ונמשכים והולכים וסוף אין להם ולא נראה. מחנך הוא, לפי זה, מי שרואה חובה לﬠצמו להטﬠין במה שיש לו את ידי זולתו. לא אם יאבו יקחו ואם לא יאבו לא יקחו, אלא – אם יאבו ואם לא – לקוח יקחו. אם לא יﬠשה הכל ﬠד שיקחו מידיו, יראה ﬠצמו המחנך ההוא מוﬠל בﬠצמו ובשליחותו. אך האם לוקחים? מﬠולם לא.

נראה כאילו לוקחים כל ﬠוד הלה תלוי בך, וכל עוד המצב ﬠל מי מנוחות. אך מה בגאון הירדן?

אין צורך להזכיר כי החינוך אינו נﬠשה בחלל ריק וכי בדרך כלל לא ניתן להפריד בין מה שﬠושה החינוך המכוון (כגון ביה“ס) ובין מה שﬠושה החינוך הנרחב שמחוץ לשליטה. הכל משפיﬠ, הכל פוﬠל, הכל מטביﬠ חותם, וההפﬠלות ﬠל האדם לﬠולם לא תשכבנה לישון, באופן שגם הישגי המחנך ומה שהוא מציג כתרומתו, לﬠולם הם רק קטﬠ מזרימה אין סופית של השפעות פעילות. כל מה שנוגﬠ בילד – ﬠושה בו משהו, ורﬠיון המחנכים הוא להשתלט, ככל האפשר, ﬠל יותר ויותר ממגﬠים אלה, וכמו בהטיית נהר פרוﬠ לשירות יצרני מוﬠיל – כך לכוון השפﬠות מקריות אלה ולהוליך מכוחן אל איזה יﬠד טוב. מקובל גם כי החברה אומרת למחנכים מהו היﬠד הזה והמחנכים שומﬠים ומוליכים אליו.

אבל כאשר לחברה אחת יﬠדים כאלה, ולאחרת יﬠדים אחרים והחינוך שומﬠ ומשרת את שתיהן – הרי כשלﬠצמו אין לחינוך תוכן ואינו אלא מוליך תכנים ומשרת את בﬠלי התכנים. וכך נעשה הטוב והמיטיב הזה למשרתו של כל אדון המורכב לראשו.

רבים לא ישמחו ﬠל ניסוחים אלה. ייראה בﬠיניהם כאילו מﬠוותים להם כך משהו שבאמת הוא טוב מזה, ישיר מזה ובﬠל צורה מזה. כדאי אולי להזכיר כאן שני קולות של בני־סמכא, אחד מציﬠ אמונתו בחינוך ואחד מספר על נסיונו בחינוך – כדי להבליט שתי גישות שונות, ששתיהן מודות בחינוך: שני אנשים בני אותו מקום ובני אותה תקופה ושניהם מרוחקים למדי מאיתנו ﬠד שנוכל לקשוב להם ממירװח מקום וזמן, והם מספרים ﬠל כוחו של החינוך.

כך אומר ג'והן דיואי בראש ספרונו הידוﬠ "אני מאמין בחינוך" (1897):

"אני מאמין כי: כל חינוך אינו מתגשם והולך אלא תוך שיתופו של היחיד בתודﬠה החברתית של הגזﬠ האנושי. תהליך זה מתחיל שלא מדﬠת, כמﬠט ﬠם יום הלידה; מﬠצב הוא בהתמדה את כוחותיו של הילד, מרווה את תודﬠתו, יוצר את מנהגיו, מפתח את מחשבותיו ומﬠורר את רגשותיו והיפﬠלויותיו. באמצﬠות אותו חינוך בלתי מודﬠ מגיﬠ היחיד מﬠט־מﬠט לידי השתתפות באוצרות השכל והמוסר שהצליחה האנושות לצבור לﬠצמה, נעשה הוא יורש־שׂותף בנכסי צאן ברזל של התרבות. אין לך חינוך, ויהיה הפורמאלי הטכני ביותר שבﬠולם, שיוכל לסטות, ללא נזק לﬠצמו, מאותו תהליך כללי. אין הוא יכול אלא לארגן תהליך זה או לשנותו בכיוון מיוחד, זה או אחר".

ולהלן ﬠוד כמה ראשי משפטים להשלמת התפישה.

"חינוך ראוי לשמו, ורק הוא, בא לידי הגשמה תוך דירבון כוחותיו של הילד ﬠ"י התביﬠות של המצב החברתי, בו נתון הילד – – – התהליך החינוכי שתי פנים לו: בחינה פסיכולוגית ובחינה סוציאלית, ולא ייתכן שבחינה אחת תידחק בפני השניה".

ובסיכום אותו פרק:

"מאמין אני, כי היחיד שﬠלינו לחנכו יחיד של חברה הוא; כי החברה היא התאגדות אורגאנית של יחידים“. [1]

ראוי להﬠיר כי הביטוי "מﬠצב" (Forming) נשמעת בו עשייה מכוונת, היודﬠת מראש תכליתה ומפﬠילה לשמה אמצעים מפוקחים ומדוייקים ככל האפשר – אבל זו כבר אינה הולמת את תחומי מה שהוא מכנה "חינוך בלתי מודﬠ“, אלא רק את המודﬠ, אם אמנם קורה בו כך ולא רק רצוי היה שיקרה. אבל כשהוא מדבר ﬠל ׳׳ארגּון“, על “דרבון“, ﬠל ׳׳תהליך׳׳ שצריך לשמור איזונו – הוא מדבר אז על החינוך כעל אופן. ואשר לחברה אם היא באמת “התאגדות אורגנית של יחידים" צץ כאן יותר מספק אחד, שצריך היה להביא ראיות טובות כדי לסלקם. וכן לא ברור כל צרכו איך תלמד החברה את רצונה ואיך תדﬠ להﬠביר ולומר את רצונה לחינוך, ואיך ידﬠ החינוך את המצב החברתי ואיך יתורגם זה לצרכיו.

הקול השני הוא קולו של הנרי אדאמס, בספרו הידוﬠ ﬠל חינוכו (1907), כשׁהוא מתפאר בחינוך הטוב שקיבל בהארוורד. במה היה טוב? “הפלא הראשון בחינוך הוא – שאיננו מהרס הכל בכל, מורים כלימודים… כﬠבור זמן יש והיה (המספר) מהרהר אם בﬠצם לא הרסו כבר גם אותו וגם את חבריו, אלא שלמרות כל האכזבות, היה הקולג' של הארוורד מזיק פחות מאחרים באותם הימים. למדו שם מﬠט, ומﬠט זה באופן גרוﬠ, אלא שהשאירו את הנפש פתוחה, חפשית מדﬠות משוחדות, הם היו בורים בעובדות אבל נשארו קשובים. לבוגר לא היו אלא רק מﬠט דיעות קדומות קשיחות. הוא ידע מעט, אבל רוחו נשארה גמישה וקלה, מוכנה לקלוט דעת". [2]

הטוב בחינוך היה איפוא שלא הּכניּﬠ את רוחו החפשית של הבחור, שלא תקﬠו דוגמה לראשו. יותר ידיעות או פחות היינו־הך, ורק שנכנס בשלום ויצא בשלום ורוחו לא הודברה שם בידי המחנכים, זה כל שׁבחו של בית ספרו. ואולי באמת אין גדול מזה: שלא התﬠרבו לו עד [כדי כך] שחיבלו בו.

מכאן איפוא החינוך המתﬠרב בכל, מדעת ושלא מדﬠת, ומכאן – החינוך המתערב ﬠד גבול; ﬠד שלא יﬠצב את רוחו של הצﬠיר וישאירו חופשי כפי שהוא. מכאן – החברה המﬠבירה לחינוך את תביﬠותיה ואת ציפיותיּה, בדרך שלא פורשה (אם אמנם הסכמנו שהחברה מודעת את מטרותיה, ואם יש לה מכשיר הגון לבטאן ולהגישן לחינוך כדי שיממשׁו). ומכאן היחיד שמתנגש בתביﬠות, כפי שהן, ומשתדל שלא לאבד את צלמו האישי, אפילו אם אין לו עוד מאישיותו אלא נבט בלבד. אלא שנבט זה הוא היקר מכל: בלﬠדיו אין כלום ובשבילו כדאי הכל.

שהרי אפשר כמובן להתﬠרב בחינוך בכל. ומבחינת הכוח להתערב – כמﬠט ואין מי שיעמוד שם כנגדו – לא הילדים הקטנים ולא הוריהם הטרודים או הנבﬠרים, ולא הפוליטיקאים המגלגלים בחינוך בין שאר כל ﬠיסוקיהם ומלחמותיהם על עמדות־כוח. לפיכך חשוב להקפיד שבדבר אחד לא יוכלו להתערב: בקצת ה"אני רוצה" הנובט של הצﬠירים האלה. כל “אני רוצה" כזה משמעו גם "אני יודע”, גם "אני מעדיף”, גם "אני משהו בעולם”, וגם "אני שווה לאחרים אע"פ שאני שונה קצת”, ומשמעו גם "ﬠל האחריות”: איש לא יוכל לשאת בה במקומי, גם כשמכאיבה, ואני נקרא לבחור בין דברים ﬠל־פי הּכרﬠתי, ובחירתי היא אני. בלעדי "אני" אין עולם. כשם שבלﬠדי הﬠולם אין "אני”, בלי "אני רוצה" לא נשאר אלא לא־אני, שום־אדם, מין אף־אחד כזה, סתמי, תפקודי, כאבזר־חילוף במכונה גדולה, חברתית או כלכלית או פוליטית או תרבותית, או מה שתהא, אדם שהוא רק תפקיד, שמשמש במקום שהוצב בו, במקום שהושאר לו, אדם ש"חונך" להיות כזה ומסתפק בזה, בלי שישאלו את פיו מעתה ולהבא. אפשר איתו ואפשר גם בלעדיו. התפקיד יאויש תמיד, אם לא ראובן יבוא שמעון, וחוץ משמם אין הם שונים בכלום. אינך איכפת הרבה לכלום, וגם לא כלום עליך, אינך אלא מחכה שיתנו לך, מחכה לקבל. מישהו חייב לתת לך משהו. אם לא ייתן תתארגנו ותלכו לשאוג. כלום לא מחכה לך במיוחד והלוואי ורק היית מבוטח מפני כלום רע. ובקצרה: מי צריך את כל זה.

לא לגעת איפוא בנבט הﬠנוג הזה. לא לחנך אותו. לﬠיתים ככל שתחנך פחות תחנך יותר. וחובה להיזהר. כאן מתפתח "אני רוצה" שיידע לרצות, בן־חורין, אוטונומי ככל־האפשר, בר דעת. יודﬠ להשתמש במה שצבר, להﬠביר מתחום לתחום, ולנהוג כבﬠליו של ﬠושר הﬠולם, וכאדון הכוח שבידיו, ומכל־מקום לא כקורבנו.

מה שנשאר כאן לחינוך הוא: היות נוכח. לﬠיתים גם לﬠזור ויותר מזה: למנוﬠ הפרעות. "אני רוצה" אינו קפריזה בת־רגﬠ ואינו יצר פראי; אינו כמין צמח־בר, וצריך להרבה תשומת־לב כדי שלא יוזנח כﬠזובה המשלימה ﬠם גורלה. אלא כמו כל כשרון – צריך טיפוח, תירגול והרחבה ﬠם הﬠדנה. "אני רוצה" אינו ביטוי לאגוצנטריות ילדותית, אלא ביטוי לידיעה בוגרת, שטבﬠו של אדם הוא לﬠבור מידיﬠת ﬠצמו וידיﬠת הﬠולם כהמשכו של ﬠצמו, אל ידיﬠת ﬠצמו כחבר בקבוצה, וידיﬠת הﬠולם המובדל ממנו, כתנאי לידיﬠת ﬠצמו ובידול ﬠצמיותו וייחודהּ. ואולי ככה: שלא יﬠשה לאדם אוטומאטי בﬠולם אוטומאטי.

מובן ﬠל־כן שהמחנך אינו ﬠוד "איש המופת" המפורסם. ואין אצלו כלום יותר טוב בשביל מישהו זולתו. בלי – שלי טוב משלך, ועליך להיות כמוני. בלי – ﬠליך להצטרף אל המקום שאני כבר בו. ולהמשיך אתי, וממני והלאה, אבל, כמובן, לפי מה שאני התוויתי לי ולך. בלי כל ההﬠמסה הזו ובלי לקשור אותך ﬠל ידי טיפוח רגשי האשמה. אלא כך: שבבחירתך שלך – אם תרצה במה שאני רוצה – נוכל ללכת יחדיו. אם תבחר לך מרצונך האוטונומי כאילו אתה הוא המתחיל בדבר. בחירתי שלי כמחנך לא תוסתר מפניך אבל לא תחסום לך את בחירתך, הטירון. וממתינים לך שתדﬠ יותר לפני שתבחר, שכל מה שבא בלי בחירתך אינו אלא זמני בלבד, ﬠד שתתﬠורר: מחכים לך ולבחירתך.

כמובן שאין כאן דברים פשוטים, לא בחברה המודרנית הזאת. ואין כװנה להתעלם מסבכים ומהסתבכויות. כל ההתרחשות מסביב היא בהכרח קונפליקט אין־קץ. הדגש הוא רק זה, שאין מחנכים להגיע אל יעד רצוי כלשהו (אלא אם כן היﬠד הזה הוא ﬠצם היכולת לבחור, והיכולת ללכת אל יﬠד נבחר) ושבחינוך לא התוצר עיקר אלא הדרך אליו. [3] וגם אין זה תוצר ולא מוצר ולﬠולם לא; הרי זה היוצר ﬠצמו, האדם היוצר, הוא כל הדבר. בלי להפוך את היוצרות ולהרכיב מצב קיים כאילו הוא הנכסף, ומבט מוגבל – כאילו הוא תכלית האופק. אסור גם לשכוח שאנו מתחילים להבין כל תקופה – שנים רבות לאחר שכלתה וﬠברה. כדי להבין דבר נדרשים כלים וידיﬠות ורגישויות, שהשחזתם מזה, וההתנתקות מן המושגים הישנים מזה, צריכים כימי דור, וכשסוף־סוף יש בידינו כלי התבוננות מוכנים למדי – כבר ﬠברנו את השעה ההיא, והשﬠה הזאת שוב אינה כמותה; אבל אז דווקא באים לבדוק את החברה הקיימת ואת התקופה הזאת באותם הכלים שהכשרנו בשביל תמול. כשלון הבדיקה כבר צרור ﬠוד קודם שהתחלנו. מי מאמין איפוא בחינוך? אלה שמבקשים לתפוש להם נפשות ולתקוﬠ בהם נﬠץ, המבקשים לגייס חיל מילואים לצד שלהם, בﬠודם רכים ובלתי מתברחים מידיהם, שתמצית מﬠשיהם היא: לקשור אליהם ולשײך בכל מחיר – מכאן. ומכאן מאמינים בחינוך אלה שמבקשים שבני־אדם יהיו הם הרוצים לﬠצמם כרצונם הבוגר, ופועלים כאחראיים למﬠשיּיהם, לתוצאותיהם ולשײכותם. וצריך להכריﬠ בין אלה לאלה.

ומהו "רצון בוגר"? רצון שיש בו לפחות שלושה סימנים, שאינם מודבקים ﬠליו מבחוץ ﬠל פי חכמת איזה חכם, או בהמלצת איזה מדינאי המתיימר לייצג את החברה, אלא הם אינטגראליים וחיים כטבﬠם בכל אדם ואדם כפי טבﬠו: תחושׁת האחריות, חפץ היצירה, וההכרה בזולת כאופן להכרת ﬠצמו.

אולי כדאי רק להזכיר מנסיון יום־יום, כי אנשים המתהלכים ללא אחריות לכלום, הפטורים כביכול מכל ושרויים להם בחופש, בלי לשאת בשום נטל – חשים ﬠצמם מהר למדי שאין להם מקום ושאפשר גם בלעדיהם. ואנשים שכוח יצירתם, ולא רק כוח ייצורם, אינו מוצא לו ביטוי בתחום יקר בﬠיניהם, מתהלכים כנובלים, נסוכי שעמום אפרורי, וכל הבידורים שהם צורכים לנפשם משאירים אותם בסבילות מדכדכת, שאוכלת בהם כל חלקה טובה.ִ וכן גם אנשים שהזולת אינו מוכר להם כאפשרות של היות הם עצמם ושל פתחון מרחביהם הכמוסים ﬠמהם – לא רק שהם בודדים, אלא חיים כמופסדים ובעלבון של אין־אונים. ויש אנשים כאלה לא מﬠטים. אמת, לא קל לשנות כאן משהו, או להמליץ המלצות סﬠד. הטוב והפורה שבחינוכים קצרה ידו מעשות כל מה שצריך לעשות במצב סבוך או אטום. כשם שאין להתﬠלם מתופעה שנראית סותרת את האמור לﬠיל, שכן כל־כך הרבה אנשים משתדלים להתנער מאחריות, ונותנים הרבה כדי להשאר פרוקי אחריות; וכן רבים הם שלא יצירה מושכת אותם אלא פי־כמה לחמוק ממנה, ולצרוך בלי ליצור; וﬠוד רבים שנוטים לא לגלות את הזולת – אלא להיסגר מפניו; אך אין באלה אלא כדי להﬠיד שוב כי לכוחותיו של אדם יש תמיד כיוון והיפוכו, כי המצב האנושי ﬠל פי טבﬠו הוא מצב של קונפליקט אין־קץ, ﬠם הפוגות, ﬠם התגברויות של כיוון זה על פני כיוון זה, ושלעולם אין לו הירגﬠות פּאסטוראלית; וﬠם כל זה, שלושה אלה הם חומר לחינוך. בשר מבשר האדם. ודרך הגברת המודעות הﬠצמית, דרך הפעלת מה שיש, דרך תירגול, פיתוח, עידון, העשרה, וכיוצא באלה, הם מתﬠצמים ומבגירים, ורצון בﬠליהם לא זה בלבד שהולך ומתאושש, אלא שכלום לא תוכל לﬠשות ﬠמו בלעדי רצונו הפﬠיל הזה. אדרבא, במקום שרצון האדם נמצא חי וﬠירני – שם גם נמצא לו הﬠולם.

שלושה כאלה ושכמותם חיים כניצנים בחובי כל אדם ואדם. לא תורות מבחוץ, לא אידיאות הקודמות לאדם ונﬠלות ממנו – כי אם כוחות אדם ותכונות האנושי שבו. הם צריכים חישוף, ﬠידוד, הﬠשרה והתנסות רבה. לא למﬠנם כמובן אלא למען האדם שהם ממנו. כי אדם לא בא כדי להשיג אמונה מחוץ לו; הוא מאמין כיוון שהוא אדם. ותמצית כל זה: אדם מחייה אידיאה – בבחירתו.

ס. יזהר, שדמות מ', תשל"ב.

[1] תרגם י. מן, "ספרית פועלים" 1946, ﬠ"ﬠ 16־9.
[2]  The Education of Henry Adams, Houghton Mifflin, 1951, p. 55
[3] ראה למשל, ר. ס. פיטרס "מטרות החינוך" (בחוברת "פילוסופיה וחינוך" בהוצאת אוניברסיטת קולומביה, 1966): "להיות מחנך אין פירושו להגיע אל איזה יעד; פירושו הוא להיות נוסע במבט חדש, מה שנדרש אינן הכנות קדחתניות לקראת משהו המצוי אי־שם הרחק, אלא פﬠולה מדויקת, עשויה בחשק ובטוב־טעם, פונה אל אותם דברים ראויים, שמצויים בהישג־היד".

מי מאמין בחינוך? ג'

ג.

מה טיבה של הידיﬠה שיודﬠ המחנך בבואו לחנך?

האם היא כידיﬠה שיש לגנן בבואו אל ﬠץ פרי פלוני? הגנן הוא היודﬠ, הﬠץ הוא הנﬠנה לידיעה. והידיﬠה כוללת בה לא רק את בﬠיות השוק ואת הציפיות שבﬠבורן משלמים יותר, אלא גם את הﬠץ הזה, את תכונות טבﬠו ואת מגבלותיו, את מנגנוני השינוי ואת תכסיסי הפﬠלתם הנבונה. והﬠץ, אם שיוכנﬠ לתביﬠות או שלא יגדלו אותו. וכיצד יוכנﬠ? באמצﬠי ברירה, ריסון, הדברה והכלאה ובאמצﬠי שיבוח וטיוב וזירוז, בהתﬠרבות במנגנוני החיים פנימה ובהיתﬠרבות בתנאי הגידול מבחוץ. אם יהיה צורך יבודדוהו מן החוץ יתﬠרבו בכל שלב משלבי צמיחתו כשבתודﬠת הגנן מנגן כל הזמן המוצר שיכבוש את השוק. אבל כשנוטלים ומעבירים ביקוש כזה וטיפול כזה ותחבולות כאלה אל בני־האדם – האם לא ﬠולה צליל מוזר, ואפילו מאיים? נראה שלא. כי אין איש שיכריז בקול: אם כזה הוא מראה החינוך – מי צריך חינוך.

יתר ﬠל כן. יודﬠים שבאמת לא ייתכן הדבר ובכל זאת מאמינים בו וﬠושים כמותו. בהלה היתה יורדת ﬠלינו אילו נתברר כי באמת כבר יודﬠים לﬠשות ולשנות באדם כל־כך. המדﬠ של ימינו אומרים ﬠליו שהוא כבר קרוב למצב שבו יצליח להתﬠרב באמצﬠיו בפורטרט האנושי. באמצﬠים כימיים שונים כבר אפשר כידוﬠ להשפיﬠ ﬠל מוחו של אדם וﬠל תגובותיו, זמנית לפחות, באופן, כך אומרים, שלא רחוק היום שיוכלו אצבﬠות אדם לגעת במה שﬠד ﬠתה נגﬠו רק אצבﬠות האל.

נשווה בנפשנו כי בא היום ההוא והמדﬠנים מודיﬠים כי יש בידם לשנות בני־אדם לפי הזמנה. מתחילה אולי רק בﬠניינים שוליים אבל כעבור זמן גם בﬠניינים מהותיים. איזה יום יהיה היום ההוא – יום חושך או יום אור? ומה היינו מזמינים? מה אנו יודﬠים להזמין? איזו אחריות היינו חשים פתאום וללא נשוא כמﬠט? מה אומרים המאמינים בחינוך־המﬠצב, כשהם מתהללים כבר ﬠתה שהם יודﬠים וגם ﬠושים שינויים באדם לפי הזמנה חברתית, אידיאית או כלשהי? ומה מתגלה לאור שאלות כאלה בשיﬠור קומתם המתרברבת – כשהללו מן המﬠבדות, דרך טיפול גנטי ישיר ובאמצעים אחרים, יהיו ﬠושים באדם כרצונם ומפיקים ממנו צורות, כוחות ותכונות, בין אם כהשבחת הקיימים ובין אם כיצירת ברואים דמיוניים שלא נודﬠו ﬠוד כמותם. מכל מקום, איך נשמﬠת היום יומרת המחנכים הדגולים ﬠם “מהנדסי הנפש", ו׳׳מתכנני האדם" – שהם יודﬠים לעצב אופי, לﬠצב אישיות, וחברה וﬠם ומה לא. רק זה: כשהאדם נﬠשה פתאום אל – מה נשאר מפﬠלו? נישאר המחיר המכאיב בלי התוצאה הבוראת. מחינוך כזה נשאר הﬠוול שבהתﬠרבות זה בחיי זה, נשאר הלחץ וכבישת האדם במכבשים הידועים בשם אידיאות הנצח. מי יודﬠ איך לעצב אדם רצוי? מה זה אדם רצוי? מי יכול להחליט? ﬠל סמך מה? איזו תשובה אנושית יש לשׁאלהּ אלוהית זו?

אם כה ואם כה, מה שידוﬠ בינתיים הוא כי אין שום נוסחה ולא ידיﬠה כללית, וקשה לשער שאי־מתי יימצא מתכון לחינוך. לא רק מפני שמספר המרכיבים שמהם ﬠשויה הבריה האנושית מרובה בהיקף, מסובך ומותנה ביותר מדי נסיבות מורכבות, אלא מפני שגם כשיהיו שולטים בכל הסבך הזה, אין יודע מה צורתו של אדם נכסף, זולת אם מקשרים אדם לתפקיד, ועושים מן האדם לא אדם אלא מכשיר להשיג משהו שמﬠבר לו; אבל אז יפה ממנו ויﬠילה פי כמה – המכונה: זולה יותר, מהירה יותר, מספיקה יותר – ובעיקר ממושמﬠת יותר. אין לך מחונכת מן המכונה. ואילו באדם לא הוברר מה יתרון השפﬠה אחת ﬠל השפﬠה אחרת או איך יגיב כל אדם ואדם ﬠל אותה מנת השפﬠה ﬠצמה, ומה לבסוף יישאר בו מכל זה. אם האדם הזה הוא א', ואם האדם הרצוי הוא ב', לא ברור לאיש במה כופלים את א' כדי לקבל את ב'. בין גורמי המכפלה יימצאו בוודאי גם צרכים של בני אדם ואינטרסים שלהם, ונסיבות שמסביבם. כל אחד מאלף מרכיבים אלה נפגש באלף מרכיבי אישיותו של כל אדם – ﬠד שצריך יהיה להכפיל משהו אחד שאין לו שיﬠור במשהו אחר שאין לו שיﬠור, במין מכפלה שכולה נﬠלמים – כדי לקבל משהו שאיננו. וזה תמצית מה שמקובל בדימוי הרווח של ה“חינוך׳׳. האם צפוי שאפשר יהיה לחשב אי־מתי את הגורמים המשתנים הללו? רק כשיהיה האדם סופי. אבל אז טומנים אותו בבית־ﬠולם. מה נשאר? שהחינוך, אם כזה הוא, נהפך למין מיתוס שהכל סוגדים לו בהתפﬠלות ומﬠלים לכבודו קרבן ילדים רכים. רק מﬠטים יﬠיזו להזכיר כי החינוך לא תמיד רק ברכה בכנפיו – ושﬠשוי הוא גם להיות סכנה, לא כשאינו חינוך אלא בﬠודו חינוך לכל דבר, וﬠד כדי קללה רﬠה שקשה להחלץ ממנה.

לא פחות בלתי ברור הוא השלב הקודם למﬠשה החינוך: שלב החשיפה. האם זה שהיום נראה חשוב ﬠד שמﬠמידים אותו בראש הכל, יישאר חשוב גם בﬠוד ﬠשור או שניים? לא רק מפני שפﬠמי הﬠדפה חברתיים כאישיים משתנים, אלא, בﬠיקר, מפני שאין אדם אחד יכול לרצות בשביל חברו ולצייר למענו ﬠתיד רצוי – גם אם הלז קטן ﬠדיין ורופס ופתי לכל דבר. ﬠדיף להשאיר לו את הﬠולם כך – שלכשיגדל ויבשיל ויבגיר, יהיה רצונו שלו בלתי חסום לקבוﬠ לו, ואל להשתיל בו מראש רצון אחר, חנוט ומוגמר כקביﬠה סוגרת. זה גם לא ייצלח. רצונו לא יוחנק לﬠולם. לכן הוא אדם. רצונו יפרוץ אפילו אם ﬠיקמוהו לו מחנכיו בﬠלי האידיאות. בגרוע שבבתי הסוהר במרחבי סיביר הקפואה, מתאר סולז'ניצין, ﬠומד איבן אחד, ברבﬠ האמה המרובﬠת שמצא לו, ומזדקף מלוא קומתו האנושית, חזק וחפשי מכל מﬠניו, [1] אסור לשכוח שׂמﬠולם לא הייתה אידיאה יפה שחסידיה לא ﬠינו ﬠליה בני־אדם: יחידים את יחידים, חבורות את יחידים וחבורות את חבורות. אך לא ﬠל יפי האידיאה דנים כאן – אלא ﬠל כך שלא יבחרו לאיש אידיאה יפה מן המוכן במקום בחירתו שלו, ושלא יתנו לו מן המוכן עולם טוב ככל שיהיה. ושיחדלו לחנך “חינוך תנועתי" ו"חינוך לﬠרכים“ ויתנו נא לאדם להתנוﬠﬠ כבחירתו. ייתנו נא לו ככל האפשר, יותר כלים, יותר נסיון מבוקר, ואם אפשר קצת יותר מאור פנים. וזה הכל. החינוך מציﬠ לצﬠיר השתהות כדי שיידﬠ יותר את נפשו, את כוחו, ואת הﬠולם שבו יפﬠל; השתהות חסויה, כמין ארכה, או מוראטוריום. לאדם הצעיר דרוש אולי תירגול בבחירה, בשקילה, בשיפוט – אבל לא תוצאות הבחירה, השיקול והשפיטה. תהליכי בחירה ושיקול –– לא בחינוך לבחירה ולשיקול – אלא תמיד כﬠידוד ה א ד ם הבוחר, השוקל, השופט. לﬠולם לא לחבר אדם ל׳׳משהו׳׳ – אלא לחנך את האדם כמישהו. אין שום דבר מופשט גדול יותר מנושאו, האדם. תמצית החינוך, אולי, היא הנסיון החוזר שבו מוצא אדם את חזקתו: שלא לאמור ﬠל כן – לא, ולא לאמור לא – ﬠל כן.

אם מתבקשת דוגמא לﬠשייה מבוקרת אפשר ללמוד מזו של החוקר: בזהירות שלו, ביושר שלא לﬠװת את מימצאיו כדי להוכיח את סברתו. דוגמה לכלים שהחינוך מתבקש להציﬠ, הן השיטות לבקרת פתרונות: להטיל ספק בכל כל ﬠוד לא הוכח, ולהוכיח בדרך הוכחה הגונה. ולא לעקר את הספקנות שבלב כל אדם מטבﬠו, ולא לסרס את ההרפתקנות שבנפש כל צﬠיר, ולא לסתום את הנהייה אל המופלא שמﬠבר מזה, ולא לתת לו דברים גמורים כאילו הם תכלית הדברים וסוף החיפושים, אלא להיפך, לקרוא לו להרפתקנות רוחנית, מתוך סקרנות, מתוך הנהײה אל ﬠוד ואל יותר מעבר מזה, מתוך פנייה אל האנושי שבאדם, אל מה שיש בו ושמכיל תמיד, במידה כלשהי, נכונות לקחת אחריות, נטייה ליצור דברים. והודיה בזולת כמי שבלﬠדיו גם הוא ﬠצמו פחות. אחריות, יצירה והיזקקות לשני – הם התנהלות של אמת. לא מפוברקות ולא כפויות. צריך עוד לנקותן, ולהנהירן, לﬠשותן מודﬠות לא דרך כפייה אלא בשימושן הפתוח, התכליתי ואפילו הפּרגמאטי – כדי שבﬠולמו של אותו יחיד יהיה יותר טﬠם ויותר משמﬠות ופחות מאותה הרגשת שﬠמום מאובק, תיפלות צדקנית והיינו־הך מחניק, או מקומם קודם שׁהחניק.

משאלה אחת אינה נשמﬠת בכל החינוך המקובל: אם יש מישהו שצריך להסכים לו: אם זו החברה בכללה, או המומחים. או ההורים, או הילדים, כולם כאחד, או שמא די בהסכמת "נבחרי הﬠם" הפוליטיקאים? מתי נאספה "החברה" להחליט על מטרותיה ומי שאל מעולם את החברה כחברה להסכמתה? כלום יש לחברה, מלבד בימי חירום, רצון אחד מנוסח שאפשר להפכו מניה־וביה לתכנית פﬠולה, שמוﬠדה כעבור ﬠשרים שנה? כל זה מתנהל כידוﬠ אחרת לגמרי. כדרך שהאם אינה שואלת את תינוקה מה רצונו והיא יודﬠת בשבילו, כדרך שגם חכם כאפלטון הציﬠ שלא לשאול איש בבואנו לﬠשות מדינה אלא לקחת ולחנך את אנשיה, שכן הוא כבר יודﬠ בשבילם – כזה גם הסדר תמיד: הכל יודﬠים בשביל זולתם, בלﬠדיהם. מי הוא זה "הכל?" – מסתבר, כוח הכובד הﬠצום, האוקיינוסי, של מה שכבר היה.

יוצא שבכל מﬠשי החינוך יש, לכאורה, רק צד אחד בעל־רצון וצד כשנגדו מקבל־רצון (“לכאורה׳׳, מפני שגם "בעל־הרצון" אינו אישיות אלא הפשטה). מוזר מכל הוא שגם לצד "בﬠל־הרצון" אין שום אירגון מוסמך לאמור את רצונו, ולא שום סוכנות מוסמכת לניסוח רצון החברה. הדברים נעשים בתיווכי ﬠקיפין, ומתנסחים כהגהות הנוסחים שהיו מקודם. באופן שאין לך ﬠמום יותר מן המראה הממשי של “רצון החברה". כל יﬠדי החינוך נולדים כביכול בלי אב, גדלים בלי אם, ונפוצים סביב בלי רוח. הם פשוט ישנם ואין מפלט מהם. כמה שתתקן מוסדות חינוך – הם חזקים יותר ונשארים כפי שהיו, כים שמתיישר לאחר סﬠרה. מאז ומﬠולם חדר הלמודים והיחס מורה־תלמיד לא נשתנה הרבה. כשחופרים וחושפים ממﬠבה האדמה בית־ספר קדמון, כולנו בני־בית בו. כוח ההתמדה הצבור בﬠסקי החינוך הוא מﬠל כל תמורה אפשרית.

בתוך נוכחות לא־סימטריה כזו, יוצא שהחינוך הוא מין דו־שיח מוזר בין דובר לשומﬠ. לא שני "אני“ נפגשים שם, וגם לא שני “אתה׳׳, אלא, ﬠל־פי רוב, “אני“ אחד ו"אתה־שם" חסר־אני שכנגדו: "אתה־שם" סתמי, ﬠוּברי, חסר צורה. וﬠם זאת הכל כאילו ﬠולה שם כפורחת, כל ﬠוד התהליך בﬠיצומו. הריב מתגלה רק אחר כך. ואסור לטעות בדבר: שיחת החינוך אינה נﬠרכת ﬠל פני זמן אחד, אלא ﬠל פני שני זמנים, רחוקים זה מזה כﬠשרים שנה. לכל צד זמן משלו ובו יד הדובר אותה שﬠה ﬠל הﬠליונה. ככל שﬠובר הזמן מתחלפים הדוברים וזה שﬠד ﬠתה רק הושמע יתחיל מﬠתה להשמיﬠ, וזה שרק דיבר ישנה להט דבריו להפטרה מﬠין "בנים־גידלתי־ורוממתי”. כעת ניצב האחד ששתק, והוא במלוא אוניו, רענן ובלתי תלוי,  יודע מה שיודﬠ ואינו יודע מה שאינו יודﬠ, ומנסה את רצונו בצעדים ראשונים משלו. ויש לו שאלות אל מחנכיו. לא כולן ערבות. וכעת שעת המיבחן. האם יהפכו שני הצדדים לשני מחנות זה כנגד זה, או ימצאו איך ללכת זה עם זה? באותה שעה חדל החינוך להיות תיאוריה, או ייחול, או הטפה. כעת הוא עומד בסך־הכל שלו, לרבות תביעות וביקורת, ואין עקיפה מעימות זה. אם שהיה טוב בחינוך יהיה ניכר כעת. אם לא היה טוב יהיה חיכוך צורם. אבל הדיאלוג החינוכי יתקיים, דחוי כפי שהוא, באופן שכל מה שעושים ברגﬠ הזה בחינוך אינו שום ﬠובדה סופית. הגדיים הרכים של היום מחר הם תיישים גדולים שכבר יודﬠים לנגח ﬠל חזקתם. רצונו של מי מתקיים בחינוך, לבסוף? הנה זו כל השאלה. אין שאלה אחרת בחינוך. נראה על־כן שכל מה שצריך החינוך לﬠשות צריך להיעשות כך, שבבוא שﬠת העימות, כשהשניים גם מודﬠים רצונם וגם יודﬠים לאמרו – שיהיה זה ﬠימות פורה ולא מהרס, משלים ולא שולל הכל, מלבד שכל ﬠניין חי בין אנשים בﬠלי־רצון הוא לעולם תנועה רב כיוונית, ואפילו מסוכסכת לﬠיתים, ולﬠולם לא חד־משמעית, אלא אם נתאבן חלילה כוח חיותם. ולפיכך, שני מיני חינוך הם: האחד שבא להקריש בכל אמצﬠיו את האדם ﬠל המקום שהוחלט בשבילו כי הוא הטוב; והאחד שמשחרר את האדם מכל התקרשות ומטלטלו לגמישות. חינוך אחד אץ להקנות ידיﬠות, דיעות ועמדות – ואחד משאיר אדם פתוח למצוא, לבחור ולהכריﬠ: תמיד ﬠוד, תמיד אחרת, תמיד מחדש. אחד חרד מפני תמורות ואינו סומך ﬠל האדם שידﬠ להכריﬠ מכוחו ושומר ﬠליו במים שקטים ככל האפשר – ואחר מאמין באדם ומאמן אותו לשחות גם בים פתוח וסוﬠר. זה משתחל לגייס לו מבﬠוד מוﬠד ממשיכים, תומכים וציבור בוחרים שיהיו שייכים לו אחת ולﬠולם – וזה רואה באפשרות כזו את שלילת האנושי שבאדם וכמין הפיכה של אנשים למצבות. יוצא מכאן שגם לטיפול המוסיף הקשחה וסוגר את המשך ההתפתחות הפתוחה קוראים חינוך; ולﬠומתו, גם לטיפול פותח להלאה מזה, לﬠוד ולגמישות – קוראים חינוך. שני מיני חינוך אלה רק אחד מהם הוא חינוך, והשני – תﬠשיית שימורים.

צריך איפוא להכריﬠ אם החינוך הוא טיפול באנשים כפי שהם וכפי שישנם, או שהוא טיפול ברצוי שיהיו לאור רעיון שמחוצה להם. אם מאמינים באיש חי, או מאמינים בחיי רﬠיון. אם יודעים מראש מה צריך למצוא והחינוך הוא פתרון מוכן, או מחפשים בלי לדﬠת מה ימצאו ובלי להתחייב על התוצאה, אלא רק ﬠל המחפש, אם חותרים אל מטרה שנבחרה בשביל אדם מראש, בלעדיו; או סומכים עליו ומאמנים את כוחו לבחור. רק אחד מן השניים הוא חינוך.
[1] בסיום ספרו ב"מדור הראשון" אומר סולז'ניצין ﬠל האסירים המובלים אל המאסר הגרוﬠ ביותר: "בנפשם היתה שלווה. השתלט ﬠליהם האומץ של אנשים שאיבדו הכל, ﬠד הסוף – אומץ שאפשר להשיג רק בקושי, אבל לאחר שׂהושג הוא איתן".

ס. יזהר, שדמות מ', תשל"ב.

הפעלים בלשון החינוך ד'

אולם בדעת הקהל בכללה מצוייר החינוך כמין כוח כול־יכול, ושרק צריך למצות את כוחו למטרה טובה – והעולם יהיה נגאל. אחת האמונות הנפוצות ביותר – ותמיד בטון של התאוננות על שאין מקיימים אותה כהלכה – היא האמונה הרווחת ב"חינוך לערכים”, שאין לך בלתי־אפשרי שלא ייראה אפשרי כפי שהאמונה ב”חינוך לערכים” או ב"צריך להקנות להם ערכים”, וכל כיוצא בהן גניחות צדקניות לרוב – שנראית אפשרית ועד הכרחית. כל החינוך נראה לרבים כמין מכון לביצוע הזמנות של הטוב, העומד אותה שעה בצהרי דעת הקהל.
אתה רק התקן את ההזמנה אל החינוך, וזה ישתנה ויתחיל לשנות להפליא לצד הטוב. מדי יום אפשר למצוא בעתונים מיני תביעות נאות אל החינוך כגון: ”לגבש בצעיר עמדות וגישות. השקפות־עולם ועקרונות חיים” ולא פחות מאלה. ואנא המחנכים! ("ידיעות אחרונות”. 8.2.74) – תביעה שלכאורה אין כמוה סבירה ופשוטה, או: ”להעמיד את ערכי־המידות במקום הערכים האזרחייס־חברתיים” (שם) או: לחנך טיפוס של יהודי, שהוא בעל השקפת־עולם יהודית דתית במהותה ובעל יחס אישי, חוויתי ושכלי ללימודים אלה” (י. שכטר, ”הד החינוך". 4.2.74). קב ונקי, ופשוט וקל, ובמין בטחון נפלא, ספק תמים ספק עיוור, שעלינו רק להזמין כראוי את ההזמנה הנכונה, ולהחליף תביעה לא־נכונה בנכונה ממנה, והחינוך כבר יבוא וייעשה הכול עד הערב. אמונה כפולה היא: שהכול תלוי בהזמנה, ושהכול ניתן לעשייה. ואם רק ניתן לחינוך אתראה בעוד מועד כדי שיתכונן לחילופיס המבוקשים – והוא ייעתר, יחליף ויעשה. האם תהא האכזבה קשה מדי לציבור כשישמע, שכל אלו הן ציפיות־שווא, והטעיות על גבול ההונאה? הזמנות כאלו, וכל חילופיהן, אינן עוסקות בחינוך ובמה שהחינוך יודע לעשות, אלא הן מערבבות, כמקובל, לא־חינוך בחינוך, ואינדוקטרינציה, תעמולה, שטיפת־מוח, שפירותיהן דחופים ומעשיהם קצרים – בארוך ובמסובך ובאטי שבתהליכים, על־ידי צמצומו התכליתי לסדרת נהלים, נושאי לימוד ושיטות טיפול כאלה – שתוצאותיהם אם אינן בורחות מיד מן המיוחל, הרי כל קשר בינן ובין המיוחל אינו אלא מקרי, ותלוי אולי, מפקידה לפקידה, בדרך חסד, שאין איש יודע להסבירה לדיוקה ולמה דווקא הפעם.
שום תביעה ”לגבש” משהו בצעיר אין לה שום משמעות זולת משמעות של הונאה, כמין עטיפה לכפייה גלויה או לפיתוי ישיר, ו"השקפות־עולם ועקרונות חיים” אינם מיני תכנים וכל מי שמתאר חינוך כמימוש תכנית ערוכה מראש, המכינה בני־אדם לחברה, לתרבות ולשותפות למאוויים גדולים – אינו יודע מהו סח, אלא־אם־כן הוא מתכוון באמת לתפוס בני־אדם בעודם רכים ולסגרם בפועל זמן רב ככל שיוכל, ואחר שיעוצבו ישולחו למלא משבצות מוכנות שהועדו בשבילם, ולו גם עטורות בהילות צדקות רוממות כלשהן, לרבות טעמים כה נוגעים אל הלב כרדיפת הצדק־הטוב־האמת־והשלום, הזכורים לטוב תמיד. מצטטים משמה של האנתרופולוגית מרגרט מיד: "סבתי ביקשה, שאהיה מחונכת ולפיכך הרחיקה אותי מבית־הספר”. וויליאם הל, מחרה מחזיק אחריה: ”אילו לימדנו את ילדינו לדבר, לא היו לומדים לעולם”. ושניהם חכמים, שעיסוקם בבני־אדם, בהכרתם ובהבנתם.
מרגע שאמרת, כי ”מטרת החינוך” היא ”לעצב אדם” – ויהא זה לאהבת האמת, לרדיפת הטוב, לשמירת הצדק, ולהשכנת השלום וכו’ – חדלת מעסוק בחינוך. אי־אפשר לעצב אדם, גם לא כשימוש מטאפורי בלבד. וראוי לחזור על כך בפעם האין־ספור. אדם אחד קם והולך לעשות באדם אחר כאילו היה זה בידיו חומר גולמי רך וזול ונלוש ונכנע לכל ביקוש ולכל לחיצה, וחסר שום ”אני” משל עצמו ושום ”עצמי” – גולמי ותמים ככל שיימצא – ורצון עצמי של ”אני”, מפותח או מדוכא, והכרה עצמית בדרגה כלשהי, ושאיפות משלו, יפות או לא כל־כך יפות, ואפילו אם מבולבלות למדי או גם סותרות זו את זו, שכנגד הכוונות הברורות והמלוטשות של מתכנניו אינן אלא כמין דייסה עכורה – עדיין הן הוא עצמו, ואי־אפשר להתעלם ממה שהוא ומכפי שהוא, אישיות שיכולה לקחת ויכולה לדחות, שיכולה להסכים ויכולה גם לסרב. כל מה שיכול אדם אחד לפעול עם אדם אחר הוא – למצוא קשר משותף, עניין משותף, ולנסות עם כך לתת הזדמנויות כפולות להרחיב ולא להצר, להגדיל ולא להמעיט, לעדן ולא לסרבל, להנות ולא לעצב. וכל זה על־סמך מה? על־סמך ההכרה שהחינוך נמדד מרגע שמלוא האחריות נמסר לידי החניך, ושהתנהגותו כאדם אוטונומי היא מבחנו, ככל שהוא יכול, מעוניין ובשל לכך – ואין לעשות בו דברים מעין אלה (הרחבה, הצרה, קידום אז ריסון), שהוא בהתבגרו יקום כנגדם וימרוד בכל שפוטם בעל־כורחו, אלא בשלב כלשהו של בשלותו הטבעית צריכה לבוא הסכמתו החופשית, ועל הקונסונאנס האפשרי שיתהווה אז בין מעשי המחנכים ובין היענות המתחנכים מרצון יודע־בחירה.
מעשה החינוך אינו איפוא הליכה עקבית אל יעד, אלא הוא משתנה ומגלה יעדיו תוך־כדי עשייתו. זהו תהליך, המקים את עצמו, ומחליף מטרות וכלים ושימושים תוך כדי לכתו, מביא בחשבון תמיד את המשתנים העיקריים – סותרים או עמומים ככל שיהיו – ואת הגורמים הפועלים כל אותה העת מסביב בחברה ובתרבות, לרבות ”המצב ההיסטורי” של אותה שעה־מקום, ואת אישיותו של המחנך ומעל לכול את טיבו, את ייחודו ואת איכותו של החניך הזה, שהוא סיבת כל ההמולה הזאת, הן כיחיד והן כחבר בהווית סביבתו. אין מטרות מוכנות מראש, אלא־אם־כן כמרכיב נוסף בין שאר המרכיבים ששיקול־הדעת החינוכי מונה אותן עם שאר הכוחות המשתתפים בפעולת־הגומלין הגדולה ואשר צירופיהן וצירופי־צירופיהן – למעלה מהשגת אדם, גם כשיסתייע במחשב יעיל.
חינוך, המתחיל במטרות, המשתמש בשמות ובתארים וקושר אותם לפעלים תוקפניים וחד־צדדיים, הם לשונו של ספַּּק בהתייחסו אל צרכן, וחינוך מידיו של ספַּק, ככל שינסה להסוות, לא יהיה אלא תמיד תעמולה, ועל כן גם קשיח למרות חיוכיו. חינוך אינו שימוש באמצעים שבידי הםפּק, ההולך לקנות את הצרכן כדי שיקנה רק מידיו, ולא עוד אלא שהוא משתדל לעצב לו את דמותו כצרכן הטוב שלו, קרוב ככל האפשר וזקוק תמיד לצורכי הספק.

*

לעולם אינך יודע מראש מה ייצא בסוף תהליך החינוך. אפילו היילוד מפתיע את הוריו. זו הרפתקה, תמיד. ארץ לא־נודעת, המוקפת אמנם בכמה מסגרות, אלא שגם הן משתנות והולכות תדיר, ובין המסגרות ובין המעשים שבתחומן מתחוללת בלי־סוף מערכת יחסי־גומלין, מין יחסי־גומלין, שלעולם אין להם שיעור ושהם עשירים וסבוכיס ממה שיש לאל ידינו לנסח,
או להקביע, קל־וחומר לתכנן. קצתם יחשבו ”מחשבה הוליסטית” וקצתם ”מחשבה אטומיסטית" – ואין בכך רע שאין אחידות דווקא. והנסיון לעצור את הדברים הזורמים כדי לקרוא להם שם אחד נייח וניסוח קופא — לעולם פוקע מיד כשעולה יפה, מלבד שאבן מאסו המתכננים נעשית לעתים לראש־פינה. מטרות החינוך הן פועל־יוצא בסוף תהליך החינוך, ששותפים לו כל הגורמים, ולא סוף־מעשה במחשבה תחילה. ובני אדם מוטב שלא יתחזו כיודעים לעשות מעשי האלהים – הסיכוי להיתפס אז במעשים מכשילים ובעיוות צלם אדם נעשה אז קרוב, ודוגמותיו המרובות – מחרידות.
הצד החולה בלשון החינוך, והמשקף את חולי תפיסת החינוך, הוא הקשר שבין הפעלים והלא־פעלים שבהצעות או שבתביעות, המופנות לחינוך. לא די במטרה מנוסחת יפה כדי שהחינוך ידע מה לעשות, או יוכל לעשות, או יעשה והדבר יעלה בידיו; יתר־על־כן, יש דברים שמראש ברור לכול, לאחר כל־כך הרבה נסיונות־שוא, שחזרו וניסו מחדש דורות על דורות, ששום חינוך, אם הוא חינוך, לא יוכל לעשות ושאסור גם לנסות לעשות. יש דברים שכשעושים אותם אולי קורה משהו, אבל בודאי לא חינוך, בשום פנים לא. אלא התפיסה, הרואה בחינוך מכשיר העונה להזמנות, מתעקשת ואינה מוותרת לסברת בעלי תפיסה זאת, כי כל מה שתזמין אצל החינוך, אם הוא בא בגושפנקה חשובה של סמכות החברה – החינוך חייב לציית ולעשות, ובעשותו כן, הוא חינוך. כמין כלי סתמי, שכל הזמנה יכולה להתבצע באמצעותו, הזמנה לימין או לשמאל, דתית או חילונית, – החינוך מיד נשמע למצוויו ויפעל וילך בשירותם ויפיק ויוסיף מוצרים כמוזמן אצלו, וכל אותה העת ובהתהפך כל העתים – יישאר חינוך.
אם כשהוא מפיק פאשיסט ואם קומוניסט, דמוקראט או אוטוקראט – אין לו לעצמו שום צביון אישי, ולא שום וטו המובנה בו, ולא ימרוד אלא יציית ועדיין יישאר תמיד חינוך, ולא יחדל מהיות חינוך גם כשיתבקש לעשות דבר והיפוכו, – מין חינוך שקוף, המקבל את צבע ההזמנה החברתית, מין כלי ריקן, המכיל את הכול. ואולי ההגדרה הקולעת ביותר לחינוך לא תהא אלא זו שתאמר מפורשות: עד כאן; זה לא! עשייה, היודעת להפיק כמה דברים ושדברים אחרים אינה יודעת ואם נכפית לעשותם – היא מתבטלת מניה־וביה. אלא שכידוע, יומרות ה”חינוך” גדולות מכוחו, ושום ”חינוך” כול־יכול, זה שרק צריך לשים לפניו הזמנה והוא יבצענה בילדים – שום חינוך כזה אינו קיים, אלא רק כשֵם נאה למעשים בלתי נאים. אין לך תקופה, שלא תופסים בה, כי החינוך לא עשה כצפוי ממנו, והטענות אליו גוברות מכל צד עד ביטויי אי־נחת קולניים, הן מצד המתחנכים, הן מצד המבוגרים, ובעיקר מצד המבוגרים, שייחלו לתוצאות שבוששו לבוא. כל תקופת חירום זורקת מרה ומטיחה נזיפות אכזבה בחינוך. ובכל שעת שינויים נתפס בית־הספר פתאום כנוכל פושט־רגל. אבל כשמנסים לבדוק מה אירע והיכן השגיאה – מגיעים עד ניסוחי ההזמנה אל החינוך, ושם נעצרים. מפשפשים אז במטרות ובלשונן, מוחקים נסחים אחדים וכותבים אחרים תחתיהם, שיידמו יותר להלכי־הרוח שבאופנת השעה, מחליפים סיסמות ומשנים מודעות – ומחזירים את המתוקן אל מערכת החינוך ומחכים לדעת מה ייצא הפעם, כשהכול הפעם כתוב בהזמנה להפליא. ואילו סיבת הכשלונות אינה נעוצה בשום ניסוחי מטרות אלא בטיב השליחות, ששולחים את החינוך לעשות: אם ממידות כוחו היא או ממידות שאין בכוחו. הצלחת החינוך בחינוך טמונה תמיד בקשר שבין אפשרותו לעשות ובין האנשים, שאתם הוא בא לעשות.
אסור לשכוח אמת פשוטה זאת. יש דברים שאין בכוחו של אדם לעשות באדם שממולו, גם כשיש בידיו הרבה כוח כופה. יש דברים שאסור שיתחיל לנסות לעשות אדם באדם – לא בכוח ולא במתק־פיתוי. יש דברים שחבל שמתחילים בהם, ושאעפ”י שמתראים לכאורה כהצלחות יפות, הם כשלונות מכאיבים. לפי שמחיר השינוי הוא עיוות אישיותו של אדם צעיר ודחיפתו להיות משהו, שהוא איננו ושלא בחר בו ולא רצה בו ולא הוא שייהנה מהשגתו.
האם למותר לחזור בפעם המאה, כי האדם גדול מכל מתכנניו וכי תמיד, לבסוף, הוא בורח מידיהם, המשמשות כביכול בקודש ומבקשות להכניעו? וצר רק שמוטל עליו לצאת בצלקות כדי שייראה מחונך. וצר שסיסמות חנפניות מסתירות מעיניו את המציאות כהוויתה.
החינוך שונא סיסמות, את כולן. גם היפות ביותר מחליאות. אין חינוך אלא מין דו־שיח חרישי בין בני־אדם, בגודלם הטבעי, מכאן הם ומכאן המציאות, שיחד הם קוראים אותה, יחד מפרשים את צרכיה, ומאמנים את כוחם להיענות לה, בלי להקריב את זכותו הכפולה של כל יחיד ויחיד: להיות שווה ולהיות שונה. ומתוך דיאלוג אין־קץ כזה לפגוש את הקונפליקטים, המתרחשים כל הזמן, וללמוד איך להבין, איך למצוא דרך, ואיך לבחור נכונה בין האלטרנאטיבות הפתוחות. ומי שנראה בעמדה כזו אי־אפשר שלא לכבד את כוחו כאישיות יודעת בחור, וכאדון לאופני בחירה.
כאזרח יכול אדם להסכים בכל לב למטרות המוצעות לחינוך ואף להיות נכון לממשן בגופו; אבל כמחנך אין מעמד המטרות במדרגה גבוהה ומעמד המתחנך במדרגה נמוכה, באופן ש”מורידים” אליו מלמעלה למטה תכניות והוראות וסדרים ומדדי הישגים – ורק מגע־הגומלין, המתפתח והולך בין הנוגעים בדבר, מפרש ומוסיף ומשנה יעדים ויעדי־ביניים, שאין אחד מהם נכבד לכשעצמו, אלא כעוד שלב־ביניים במערך גילוי העולם והבנתו. וכל אותם דימויים פופולריים על־אודות המחנך הדגול ואיש המופת, הנוטל ילד ועושה ממנו "בן־אדם”, כתהליך חד־סטרי, חד־משמעי שניתן תמיד להכוונה טובה יותר – אין להם שחר. נושא החינוך אי־אפשר שיהיה אחר, אלא הוא תמיד הקשר המעשי שבין אנשים ובין מקום־זמן, בין אנשים ובין תורות, בין אנשים ובין מעשים הנגזרים מהכרעות או המשנים אותן. קשר שאינו שום ישות סופית כלשהי, אלא קשר שהוא התנסות משנה ומשתנה, נוכחות פעילה בתוך מצבים ריאליים, והתמצאות חוזרת ונבחנת בקונפליקטים, שאם יישארו בהוויתם כפי שהיתה או שישתנו בכיוון מועדף יותר – זה עסקם של הנוכחים בהם, ועל אחריותם היוצרת. ומה שעושה את החינוך מסתמי לחינוך יוצר מתואר בלשון הפעלים שהוא נוקט. ואם מסרבים הפעלים לציפיות הטובות שתולים בהם – אין שם חינוך.
כשזורע אדם זרעי צנונית, חזקה עליו שבתנאים סבירים יאכל כעבור כמה שבועות צנוניות מגינתו. ואילו כשזורע אדם ”זרעי חינוך”, כלום אינו מובטח – לא מה ייצא, ולא אם ייצא. ואין שום קשר הכרחי בין זה לזה. לא אי־הודאות הזו היא שפוסלת את שימוש הפועל ”זרע” בחינוך, אלא דווקא הבטחון שאין לציפייה זו על מה לסמוך, ושאי־אפשר לקחת אדם ולעשות בו דברים ושחזקה עלינו שאלה כבר יעשו בו ממילא דברים כאלה שכולנו – לרבות אותו אדם עצמו – נוכל להשתבח בהם. ואילו דברים שאדם רואה ורוצה בהם ומוכן לעשותם על אחריותו כמי שבחר בהם – כל אחד מהם מוסיף יתרון לעולם.

יזהר סמילנסקי, עיונים בחינוך 4, יוני 1974

הפעלים בלשון החינוך (א')

לשונו של אדם עשויה בעיקרה שמות ופעלים. השמות מדווחים, כידוע, על מצב, והפעלים מניעים אותו; אלה מעידים על היותו של חלל ממוקם ביֵשים וביחסים מסויימים, ואלה מטילים בו שינוי, הנע בזמן: לאחר שבא הפועל, ישתנה, במידה כלשהי, הסדר הקודם.
לשונו של החינוך מיוחדת מכל לשון בהכרע המובהק, שהיא מכריעה לצד הפעלים: יהיו השמות, הננקטים בהיגד חינוכי, ככל שיהיו, – החינוך מתחיל או חדל לפי הפעלים המשמשים בו. יכול שהשמות, התארים, הסמלים והמאוויים הגנוזים בהם יהיו ממיטב תוחלתו היפה של האדם: לא הם העושים או לא עושים את הלשון ללשון החינוך ואת החינוך לחינוך, מקום שנזקקו לפעלים בני איכות אחת יש בו חינוך, ומקום שנזקקו לפעלים בני איכות אחרת אין בו חינוך, אלא כמין תדמיתו של חינוך, או תרמיתו של חינוך, או אף סרחונו של חינוך.
מה היא איכות זו, העושה את לשון החינוך, ושאם היא כאן יש חינוך, ואם חסרה אין חינוך? הכול לפי טיבו של השינוי המצופה מן החינוך; והואיל והמצופה מן החינוך הוא שינוי כלשהו בהתנהגותו של האדם, יהיו הפעלים, המאפיינים מהלך שינוי כזה ואת אופן היעשותו – מבחנו. לאמור, ”השינוי המצופה” מתחיל אמנם בפילוסופיה שביסוד תפיסת החינוך, אך נבחן באופן שימושה הלכה למעשה; אם הולם האופן או סותר תפיסה זו.
כל המניח, כי החינוך הוא פעילות, המשנה בני־אדם לפי הזמנות, שניתנו לפניו כתכנית מבחוץ שעליו למלאה, מתחיל ממילא בחוץ בעשיית ההזמנות, וטורח להכין מתכון נאה של שמות, תארים, סמלים וניסוחי מאװיים, ואחר־כך מבקש להפעיל ביעילות את החינוך פנימה כמין כלי שיממשם. לשונו של חינוך כזה עשויה בעיקרה שמות כאלה, תארים כאלה וסמלים כאלה, רוויי מאוויים שחפצים ביקרם. ואסכולות חינוך שונות תהיינה מתחרות אז זו בזו על תוכן ההזמנה (חברתית, תרבותית, מסורתית, מתקדמת וכו’) – הכול לפי האידיאולוגיה של המזמינים הללו. תכנית שנתגבשה בידיהם עוד קודם שתהליך החינוך התחיל. התחרות כזו אינה על החינוך אלא על האמצעים, שיעצבו מן המתחנכים אישים, שיידמו הרבה ככל האפשר להזמנה שהזמינו מן המחנכים, כלומר, אמצעים שיסייעו לקשירת הדור הצעיר אל המבוגר ולשיוכו, מהודק ככל הניתן, אל מזמיני החינוך ואל תבנית תפיסתם, צעדם הראשון יהיה תמיד בחירה שתוטל על הצעירים במקום הבחירה שלהם, כלומר, בחירה בהיעדרם. ולפיכך אינה חינוך, ואילו כל המניח, שהחינוך אינו כלי למילוי הזמנות מבחוץ ולעולם לא יוכל לשמש כמכשיר להגשמת רצונם של מזמינים – כשרים וחמודים ככל שיהיו – לא מבחינת האפשרות הריאלית לעשות כן, לא מבחינת הצורך לעשות כן, ולא מבחינת הרשות לנסות ולעשות כך, ולא להפעיל אמצעי שינוי בבני־אדם – מבחן לשונו של הרואה את החינוך כך יהיה, כאמור, טיב הפעלים, שהוא נוקט בהם בדבור על חינוך: יש דברים שיוכל לעשות כשהוא מחנך, ויש דברים שלא יוכל לעשות, או לא יצליח בעשותו מלבד להכאיב, או יחרוג מרשותו בעשותו אותם, כלומר, יסטה אז ויחדל מהיות מחנך.

*

במאמרו ”מימוש עצמי והיות־יחד" (1) מביא אלכסנדר ברזל שמונה מסקנות לעניין החינוך,
כל אחת מהן מונעת על־ידי פועל מרכזי אחד, כדלהלן:

      1) (תפקידו של החינוך) לשמש (מכשיר של אינטגרציה…)
      2) יש לחזק (באדם את מודעות היותו…)
      3) יש להצמיח (מחשבה הוליסטית…)
       4) יש לחנך (את האדם למודעות…)
       5) יש לחנך (ל"צרכים גבוהים”…)
       6) יש להעניק ולילד את התודעה…)
       7) יש לחנך (אישיות עשירה רב־צדדית…)
       8) יש לחנך (לבקש בחיים משמעות…)

ארבע פעמים בא כאן הפועל ”לחנך”, מלבד הפעלים ”לשמש”, "לחזק”, ”להצמיח”, ”להעניק”, על מה מעידים פעלים אלה, ומה טיב החינוך, שפעלים כאלה משמשים אותו?
את הפועל ”לחנך” אין לראות כאן אלא בסמיכות הקשר לשאר הפעלים וכבן אותה איכות. יתר־על־כן, סמיכות ”לחנך” אל ”יש ל־” מעניקה לו אותה מידה של התערבות־כופה מכשירנית ("לשמש מכשיר”), המאשרת כי לפנינו שמונה פעלים בדפוס תפיסה אחת, כולם כמין הוראות למפעילי החינוך, הוראות של סמכות מבחוץ, המציגה את "ההזמנה” לחינוך, שלפיהן ידעו איך לקשר את הרצון, המובע באגף זה של ההזמנה, אל הוראת התפעול, המוצגת באגפה זה, שמונה פעלים כאלה, בהקשר הזה, מסגירים מיד את הפילוסופיה של החינוך יותר מכל שאר הטיעונים המפורטים, הביסוסים המלומדים וההסברים המועילים, ולפני כל השמות, התארים והסמלים, המשובחים כשלעצמם לפי כל אמת־מידה חברתית, תרבותית, אידיאולוגית, אטומיסטית או "היות־יחד”ית או כלשהי, שכל אחת במקומה ובתחומה ולעניינה חשובה אולי והכרחית, מלבד שדרך שימוש פעלים כאלה אין לה דבר עם חינוך; וכל אותם ”מודעות האדם”, "אישיות עשירה”, ”משמעות לחיים” וכל כיוצא בהם, שייכים לחינוך או חדלים לא לפי כבודם האישי אלא לפי האופן שהולכים להפעילם, ואם הם באים, בזה אחר זה, בדפוס פעלים יוצאים, המפעילים מבחוץ, כדי להתערב ולהשיג שינוי רצוי מסויים מבפנים, וכדי לכפות, בסופו־של־דבר, בחירה שבחר מישהו בשביל מישהו זולתו, משום שהאחרון היה קטן ורך ותלוי ונתון בידי הראשון – באופן שהרצון להביא לידי שיוכו של הילד (לאידיאה, למפעל, ואולי גם לתנועה פוליטית וכיו"ב) הוא שמניע את כל מעשה החינוך – כגון "שני מושגי חינוך בסיסיים: … העמקת המודעות של שייכות רצופה…” ו"…העמקת מודעות השייכות החברתית בתנאי קיום…” (עמ’ 15) וכן (שם): "אין אנו באים להתחיל היסטוריה אלא להשתלב בה בעת ובמקום עומדנו בה –…" ועוד כיו"ב, החינוך מתחיל איפוא בפתרון שהומצא בשבילו, פותח בתשובה שיש לו מן המוכן מראש, וחוזר ובא אל מעשה החינוך כשהוא כבר יודע מה ”המוצר הסופי” המבוקש שם, ודוחף ומושך לקראתו בכל האמצעים שיש בידיו.
מה היא איכותם הסגולית של פעלים כגון: "יש לחזק”, "יש להצמיח" (2), "יש להעניק”, ו"לממש”, שהם כולם פעלים מן הדפוס "יש לעצב”, ומה ערכם הריאלי של פעלים מן הדפוס ”יש לעצב”? האם הוכח מעולם, שניתן הדבר בעולם המעשה לקחת ולעצב אדם את אדם? בכול, תמיד, את כולם ובידי כולם, ותמיד יישאר זה חינוך? איך, למשל, "מצמיחים מחשבה”?
מה מחירה המעשי של מטאפורה זו? ומכל מאה ילדים לכמה "יצמיחו" מחשבה כזו? או מה בדיוק עושה המחנך שעה שהוא ”מצמיח” למישהו מחשבה, מלבד כשהוא נוקט ובאמצעי אינדוקטרינציה? או מהו ”מערך השיעור” של מורה כשהוא ”מעניק תודעה” מלבד ”שטיפת מוח”? כי אדרבא, איך מצמיחים מחשבה ומעניקים תודעה? (וזה עוד לפני השאלות אם כולם רשאים "להצמיח”, אם לכולם, אם תמיד, אם המחיר שוזה את הנזק, או איך מודדים לבסוף אם צמחה המחשבה ואם הוענקה התודעה, לא רק על־פי דיוק החיקוי?), פעלים אלה באים כאן ומעידים יותר מכול, כי כל הליברליות שלכאורה, וגם הפרוגרסיביות ההומניסטית, וכל הדרישה אחר מין "היות־יחד” יפה – אינן כנראה אלא טליתות של תכלת על־גבי עריצות נוקשה, ועריצות ”עטופת ערכים” קשה כידוע מעריצות מפורשת.
התיאוריות החינוכיות לעולם הן באות אחר־כך, וקודם־כול בא הצורך. כגון הצורך ”לשייך”, שנזכר למעלה, או הצורך לשמר, או לשנות, או לקשור משהו אל משהו, ואחר־כך – בלי לחטוא לצורות ״כללי־המשחק” הליברליים, ובלי להתעלם מממצאי ”מדעי ההתנהגות”, או מן הנורמות המקובלות כ"מלה האחרונה” של התקדמות – עוטפים בסיסמות מן האופנה תכנים עתיקים נושנים של קשיחות דוגמטית: אתה תהיה שייך לנו, תתנהג כמונו, תאמין באמונתנו, וזהו זה, וכמו תמיד אין אידיאולוגיה באה לעולם בלי שתנסה לטפל בבניה ובבני אחרים בשיטות עריצות, מתינות או תקיפות, ובכפייה גלויה או ממותקת, לפי הנסיבות – שהרי זה הוא ”החינוך המעצב”, שאין עצוב ממנו כשמדברים בחינוך.
הפעלים מסדרת ”לעצב” (להצמיח, להעניק, להרגיש, להקנות וכו’) מעידים על בעליהם, כי רואים הם את האדם שלפניהם כמושא, שאפשר להטיל עליו מבחוץ כל השתנוּת מבוקשת (אפשר להתווכח על תוכן הבקשה) ובלבד שתבוא בלחץ הנכון, ובהתמדה הנכונה והמספקת, כשהסובייקט עומד תפוס במצב סגור ולא יוכל לחמוק מן ההשפעה השוטפת אותו; בעוד שפעלים כגון ”להרחיב” (לשכלל, לעדן, לתמוך, לעודד – ובמובן זה גם ”לחזק” אלמלא "יש לחזק” – וכיו"ב) רואים את האדם כאישיות, המכילה אפשרויות וכוחות, העשויים בתנאים נוחים להיות מתממשים, ולא כחומר־גלם, שמטביעים בו צורה, שהוכנה בשבילו מחוץ לו, לטובתו, אך בלעדיו.
את המטאפורות, שמשתמשים בהן בלשון החינוך, היטיב לתאר שפלר בספרו הידוע ”לשונו של החינוך” (3) בפרק ”מטאפורות חינוכיות” ואין להוסיף על דבריו שם אלא את הדוגמות שלפנינו, השימוש בפעלים מסוג זה הוא כמין מלכודת לבעליהם: מעצם שימושם לומדים יותר מכל שנאמר לפניהם ולאחריהם ברוב שקידה, ברצון טוב להיטיב, ובהרבה מלומדות להועיל,
הכורעת תחת לקט אזכורים מלומדים עוד יותר: קשה אז להצניע את המרצע – אם חינוך כאן, או אין כאן אלא שימוש בשמו של החינוך למטרות אחרות.

*

בדפוס הנוסח "יש לחנך ל־” אין עוד נפקא־מינה מה בא מיד אחר־כך, אם לשם ”צרכים גבוהים” או לשם ”צרכים נמוכים", לא משום שהגבוהים אינם עדיפים מן הנמוכים, אלא משום שלאחר ”יש לחנך ל־” אין עוד חינוך, החינוך כבה מיד עם הידלק האות ”יש לחנך ל־”, החינוך – אם הוא חינוך – אינו אלא אופן נכון של עשייה מסויימת, ולא התוכן של עשייה נכפית זו לבדו. הרי זה אופן של יחסים בין אנשים, ארגון של הידברות מסויימת, שיטה של התנסויות בני־אדם עם בני־אדם, פעולות־גומלין מסויימות בין אנשים שונים המחפשים יחד – ולא שום תוכן אחד מוגדר, חשוב ככל שיהיה ומומלץ כפי שיהיה, ומשובח מכל טעם שהוא (ושלרוב מתעלמים אז מטעמים אחרים בלתי־הולמים או בלתי־מסייעים) – עד שנראה כי התוכן הזה הוא טעם כל המסע החינוכי והוא יעדו ושבהשגתו מוכתר המסע בהצלחה. מרגע שמודיעים, כי ”יש לחנך ל־” ותולים הכיל בתוכן המשובח הזה ודולגים בלי לפרש כלום מהו האופן או האופנים, שיינקטו בהם כדי להשיג את הטוב המבוקש ההוא, ועל־ידי מי הוא מבוקש – אם על־ידי המזמינים או גם על־ידי זה שבו ההזמנה עוסקת, בשלב כלשהו של בשלותו להשיב, ובודאי כשמפרשים בגלוי את האופן על־ידי פעלים מן הסוג ”לעצב” או "יש לחנך ל־” – תם הדבר עוד לפני שהתחיל, ואין עוד כאן חינוך אלא אחד מסוגי ההתערבות התקיפה שמרשיס לעצמם כל אותם משרתי אידיאולוגיות לנקוט כדי לעקוף את זכותם הראשונה של בני־אדם לבחור לעצמם, לקבל או לדחות, לאשר אי לפסול, להסכים ולמאן, אם לאלתר או בבוא שעתם.
במקום אחד מצטט המחבר מפי בר־סמכא דברים לאמור: ”סידור, ארגון; סינתיזה של פרטים ע"י מיון, משמע: צירוף ודחיית פרטים ע”י העדפה…” (עמ’ 13), ואלה הם ממש הדברים, אם ההעדפה הנזכרת אינה זו של צד אחד, המנחילה לצד שני וכופאה עליו, אלא זו ששני צדדים עשו בה יחדיו עד שהגיעו אליה, מבלי שיש לצד זה יתרון מראש על צד זה, שהרי החינוך אינו ביטול רצונו של אדם אחד מפני רצונו של אדם אחר רק מפני שהראשון רך בשנים והשני בא בשנים, ולא חניטת כוח בחירתו והקפאת יכולת הכרעתו עוד קודם שלמד להשתמש בהם, וכביכול אחת ולעולם, הפעלים מסדרת ”להצמיח” לא זו בלבד שכפייתיים הם, ודוחקים את האדם ממעמדו האנושי אל מעמד הצומח, והפעלים מסדרת ”לעצב” לא די שהם מיכניסטיים ודוחקים את האדם ממעמדו האנושי אל מעמד חומר דומם, אלא שהם מתכוונים להטיל על החינוך לממש תכנית מוכנה מראש עוד קודם שהתחיל מעשה החינוך.
בלי לשאול על זהות המתחנכים, על איכותם ועל מצבם, באים המחנכים מצויידים כבר בתשובות ובדגם המוצר הסופי המבוקש, וממנו הם חוזרים אל החניך ונטפלים אל נשמתו

[ חסר כאן עמ' 17 – יושלם אחרי הסגר ]

ולא מורכב” – מה מחירו הריאלי של ניסוי זה בבית־הספר? מה צורתו, ואיך היא עשייתו? או גם משימה פשוטה מזו: "יש להעמיק את כיבוד הערכים” (בניגוד להסתת הניהיליסטים – כגון כותב שורות אלו – המרעילה פה ושם ברשות הרבים) – האם יוכל מישהו להבטיח לנו, כי הוא יודע לעשות כל־כך, וכי תוצאות עשייתו אמנם יהיו כיבוד, ולא חלילה זלזול, ולא, מה שקרוב יותר, לא הא ולא דא, אם לא קצתם כך וקצתם כך, לעתים יותר ולעתים פחות, ובסך־הכול, כשמדובר בבני־אדם מרובים – בלי שום שינוי ”משמעותי”? מי יוכל להבטיח משהו ”משמעותי” בנוגע לכל ”צורכי הקיום של האדם כיש רוחני”, האל הטוב יודע גם מה זה? יש דברים, הנשמעים יפים להפליא בכתב וקשה להכירם במעשה, ולעתים קרובות מדי, לצערנו, מנער המעשה מעליו את הרעיון היפה, כנער האווז את המים, ומשתייר בעולם עוד מעשה אחד לא מעלה ולא מוריד; לכל המרובה, מה צריך המחנך לעשות ב"יש הרוחני” המוגש לו, ואיזה פירוש מכל הפירושים האפשריים מחייב אותו? ומה עליו לעשות לילד הזה בעניין ה"יש הרוחני”? ועוד פעם: מהו הסימן, כי אכן הצליח במעשיו ויש לו מעתה ”יש רוחני”? אבל מה יקרה כשלא יצליח? ואם גם הפעם, כמו תמיד, נוכל לחזור ולהשתמש בתירוץ המוכן שיש לנו לכשלונות: עוד מקרה אחד של "בעיות הצומחות בכל מהפכה” – הפוטר אותנו מעונש כשאין בידינו הצלחה מרשימה וחד־משמעית, כמובטח? ובשעת הדחק, כידוע, כל מגוון חמקמקות הדיאלקטיקה, המתכופפת לכל עבר, תעמוד לנו, וברצות האל גם קנה־קש יציל.
אכן, אם נקח ילדים ונסגור אותם, נוכל להשיג מהם התנהגויות, דעות ואמונות לפי כל מיני דפוסים מוכתבים, כלפי חוץ לפחות וכל עוד אינם ברשות עצמם, אבל מה יקרה להישגים אלה כשתישוב הרוח וייפתח פתח, או כשתגיע שעת הילדים לצאת כבוגרים, או כשיתערבבו הדברים הסגורים בפתוחים, ובהריחם חירות: האם לא יקומו אז ויתנהגו כאשר יתנהגו ולא בהכרח בכיוון שאליו נלחצו, אם כי לעתים לא בלי התפתלות עם רגשי אשמה, שמחנכיהם השכילו להדביק בהם? אם כה ואם כה, לעולם אין התנהגותו של אדם עשויה כמוכן לה מראש על־ידי מכוונים, ולמרות כל ההשתדלויות וההכאבות והפיתויים והדרשות וההטפות, שכינו אותם משום־מה ”חינוך”, יהיה עשוי, – אם יחפוץ באמת – לעמוד לפני התחלות חדשות, על אחריותו שלו ולפי בחירתו האישית.

(1) אלכסנדר ברזל: "מימוש־עצמי והיות־יחד", בעיונים בחינוך (2), אוניברסיטת חיפה ינואר 1974.
(2) הביטויים "החקלאיים" בלשון החינוך הם תמיד מן הקיצוניים שבלשון העריצות, המתחפשת לשפת ציצים וצמחים: ועיין בתכניות הלימוד, שהציע משרד החינוך בשעתו ותמצא שם לרוב מיני "לטעת בלב אהבה ל’ “, ”להשריש בילד…”, "לשתול בו…”, "להצמיח”, וכמובן ובאותו הקשר "להקנות" ו"להלביש" לרוב – כגון "תכניות הלימודים לביה”ס היסודי" (1955) וכיו"ב.
(3)  1968 Scheffer, J. : The Language of Education, Thomas Publ. 5 edn

יזהר סמילנסקי, עיונים בחינוך 4,  יוני 1974.

חינוך אינו מתחיל מתשובה

בין כל הענינים הרעים והיגעים שהכל נלאים מהם – יש גם פינת דשא ירוקה של טוב ושל שלום ושל תקווה – אחד המובהקים שבהם הוא כמובן החינוך: כחול וירוק וילדים נחמדים. מה טוב מחינוך טוב ואיזה טוב לא יוכל החינוך הטוב להשיג? הקושי הוא רק למצוא את אמצעי החינוך הטובים, ומשנמצאו – העולם נפתח לפנינו, יוצא שאם רק יהיו לנו די מורים טובים, די שיטות הוראה טובות, די ספרים טובים, די אמצעים טובים וכו’ – וכבר החינוך יוכיח את כוחו המיטיב וגם ייטיב, והחיים ישתנו מקצה: הרע יתמעט, הפשיעה תתמעט, הבערות תתמעט, החושך יתמעט, ואילו הטוב יתרבה, הצדק יתרבה, הדעת תתרבה, ההתנהגות הטובה תתרבה, והחברה הטובה והחיים הטובים יתמלאו טוב – ויהיה נפלא. השאלה כולה כבולה בפתרונות מעשיים, מניין להשיג יותר מורים טובים, יותר שיטות טובות ויותר אמצעים מרובים וכו' – וכשנשיג תהיה יד החינוך על העליונה, והדברים הטובים יתחילו.
שהחינוך איננו באמת יכול לעשות ככל המיוחל ממנו – לא יעלה על הדעת, וחלילה. מצד שני, בין כל מקצועות העשייה שבני־אדם מטופלים בהם, אין כמעט מקצוע שיהיה פטור מהוכחה ומצורך בראיות – כחינוך.
איש לא ישקיע כספו בעניין שלא נבדק כל צרכו ולא נוסה, ובודאי שלא בעניין שהנסיון כבר הוכיח קוצר־יד ודלות הישגים, לעומת ההשקעות. ואילו החינוך הוא אחת "התעשיות” הגדולות ביותר בכל מדינה מפותחת, המעסיקה למעלה ממחצית האוכלוסיה, והבולעת ברעב שאין לו שובע את ענקי התקציבים: המרכזיים, המקומיים והפרטיים, ושרק תקציב הבטחון, בגלל מצב החירום, עולה עליו. מה מפיקה תעשיה ענקית זו? מה תוצרתה? האם זה מפעל כושל או מצליח? ואיך יחס התפוקה למשאבים ויחס התוצאות לציפיות? תיקו. אין תשובה. ולדעת חוקרים לא מעטים – כישלון, כישלון חמור, בכל מה שהבטיחו – מן ההוראה האינפורמטיבית, ודרך מיומנויות היסוד ועד ההתנהגות למופת המיוחלת.
אבל, למה מצפים בעצם מן החינוך?
ממש כאן נפתחת סידרת שאלות שאיננה ידועה בכל שאר מקצועות המעשה: האם זה שאליו מצפים בחינוך הוא גם זה שהחינוך יודע לעשות? (כגון, האם יודע החינוך, כשכל כליו ”טובים”, לעשות "אדם טוב”? ”חיים טובים”? ”התנהגות טובה”? "מוכנות טובה לחיים הטובים”? וכו' וכו') – והאם מה שהחינוך יודע לעשות הוא גם הדבר שאליו כה מצפים? (כגון, יותר מידע על נושאים חיוניים, יותר דעות מבוססות על המציאות, יותר תירגול במצבים מסובכים?) ואולי ציפיות לחוד, ותוצאות לחוד, ואינרציה לחוד הגורמת לכך שהכל יימשך ויתמיד להבא, כפי שהוא וכפי שהיה, לטוב וללא כל כך טוב?
אבל מה זה בעצם "חיים טובים”? מה זה בעצם ”אדם טוב”? מאז זוכר העולם את עצמו לא פסקו השאלות האלה, ומרוב תשובות אין גם אחת מוחצת, סופית.
ושעל כן איך מבדילים בין טוב ובין לא טוב או פחות טוב, או, איך מפלים בין טוב אחד לטוב אחר, כשהם מתנגשים זה בזה? ואיך לומדים לדעת כי טוב זה עדיף מטוב זה? אין אלה שאלות סתמיות. אין שאלות חמורות משאלות פשוטות אלה. או, מניין לחינוך הזכות לתבוע ממישהו שיהיה משהו? ומניין נוטלים את הזכות לתבוע איש אחד במה שמצא בשבילו איש אחר? או מניין שואבים סמכות להעדיף הגדרת טוב אחת על פני אחרת: מן השמיים, מן השכל הישר, מן הרגש, מן המקובל, מכולם כאחד, מאף אחד לא? מהו המנגנון החברתי, או האישי, או המוסדי, שבהפעלתו ניתן להשיב על שאלות כאלה, בדומה למנגנון שיש לחברה כדי לקבוע מהי ההלכה המשפטית שלפיה חורצים דין, ושאפילו כאן אין לך חוק ברזל שאין לו פירושים נמסים וכפל השתמעויות, עד שמספיקים כדי פרנסת לגיונות עורכי־דין בצידו של החוק הכתוב רב־היוקרה?
משהו מוזר ומפתיע מתגלה ביחס העולם אל החינוך: אותה זהירות שבה מודדים בני־אדם ובודקים כל צעד אחראי, נשכחת מהם כשמגיעים אצל החינוך: כאן בגודל לבב ובוותרנות אין־קץ מוכנים לקבל בעיניים עיוורות מה שמציעים להם. זה מין טוב שאינו זקוק להוכחות, לא למישוש, לא לשקילה, ולא לבדיקה. גם קשה לדעת כאן מה היא ההוכחה ואיך מוכיחים. עצם השאלה מה היא ”הצלחה בחינוך” היא עצמה שנויה במחלוקת. אך מתי זו "הצלחה בחינוך”? או, מה הם סימני ההצלחה? או מה בעצם צריך לדעת זה שיודע, ואיך יתנהג זה שהוא מחונך?
ובינתיים מוסיפים ומזרימים אל החינוך יותר ויותר אוכלוסיה ויותר ויותר משאבים, והצרכים נעשים יותר ויותר תובעניים: כמעט כל הילדים בבתי הספר, שנות הלימוד מתרבות והלחצים מתעצמים – ומה הצדקת כל התכונה המקיפה והיקרה הזאת? כולה עומדת על האמונה שכך אמנם טוב יותר, אבל מהו בדיוק הטוב הזה או טוב למי, או באיזה מחיר, הן מחיר אנושי והן מחיר כלכלי, או אולי יש גם צל לאור הזה, או שמא שכרו והפסדו שקולים זה כנגד זה – – – שאלות כאלה עצם שאילתן כבר נחשבת לתבוסנות ונתבעים להפסיק.
ואילו כל נסיון להשוות בין הצהרות הפתיחה, של בעלי החינוך ושל מפעילי החינוך בכל דרגות מעמדם – נבהל עד מהרה מן המרחק הבלתי נגשר, בין מה שהוצהר כרצוי ובין מה שנמדד כמצוי, עד כי לעתים אין כל קשר בין הייחולים שמייחלים מו החינוך, ובין התוצאות שמפיקים ממנו למעשה: לפעמים יש, לפעמים אין. לפעמים הרבה לפעמים מעט. אולי כספינה בנסיונותיה להגיע לחוף בלי הגה: לעתים נגרפת, לעתים מתכוונת, לעתים נתקעת, לעתים טובעת: תנועה בלתי נשלטת בעיקרה. אמונת העם בחינוך יותר משהיא ממשות – היא מיתוס שאסור להטיל בו ספקות, כשם שאסור להטיל ספקות בכל אמונה, שאיננה ידיעה מוכחה.
שני מיני מיתוס נפוצים מאד בעולם המודרני: מיתוס התיכנון, ומיתוס החינוך. שניהם פונים אל העתיד, שניהם באים כדי להיטיב, שניהם מקצועות פרקטיים [המציעים] פתרונות מפורטים, שניהם בולעים מיטב המשאבים ושניהם עומדים על תקוות יפות. ושניהם נולדו בגלל הצורך לתת לרבים מה שבסדר אחר רק מעטים היו זוכים לו, ובקושי.
המיתוס של התיכנון בנוי על ההכרה שניתן לעצב צורה מכוונת לאיזה רצוי שבדך הטבע לא יבוא כמבוקש, לקחת הוויה אמורפית ולתת בה צורה. לזרז תהליכים רצויים; להעדיף מגמות מועילות. לייעל התפתחות שבטבע היא מרושלת, ובקצרה להשלים פתרון נבחר־מראש על מצב גולמי. הכל טוב ויפה עד שלא הושלמה המלאכה, כשמתגלה אז מה שכחו, על מה לא חשבו, ומה המחיר הממשי של ההישג לא רק בערכים כלכליים, של כל טובה וטובה שהשיגו, והדברים ידועים.
"פתאום” נוכחים כי שום תיכנון לא עלה מעולם כמתוכנן למרות כל ההשתדלות. תמיד משהו בורח, תמיד משהו נוסף, תמיד משהו משתבש, לא רק מפני שאיננו מושלמים בכוחותינו ובנתונים שבידינו, אלא גם מפני שהגדרת ההצלחה משתנה תור כדי העשייה, בעוד שיעד התכנון היה במין הקפאה של מצב נתון, או העדפה של צורה אחת, במקום שהכל משתנה בו ומתחלף והולך אין קץ. וגם מפני שהטובה שצמחה מן התכנון הולידה בצידה גם סרח־עודף לא כל כך טוב שהתעלמו ממנו בתחילה אבל כעבור זמן הוא נכרך על הטוב וכמעט מבלעו. (זכרו את ייבוש החולה, שהקסים את המתכננים בתחילה ומביא היום לחיפוש בהול של פתרונות כיצד להתגבר על תוצאות אותו ייבוש המכלות את הכנרת).
ואילו כשהתכנון אינו בדומם אלא בבני אדם, וקצת בני אדם מתחזים כבורא כביכול לגבי שאר בני אדם, הופך אז התיכנון לסיוט, שבו קם הגולם על בוראו. בני־אדם נעשים אז לחומר, ”החומר האנושי", בני אדם נעשים אז לכוח, ”כוח העבודה”, בני אדם נעשים אז לסתמיות ולהפשטה כ״האדם הממוצע", כ״האיש הקטן" כ״האדם מז הרחוב", ואתה ואני חדלים ואת מקומנו תופש הממוצע הסטטיסטי. וזה גם אופי מנגנון התכנון: לעשות טוב ממוצע שיביא להנאה ממוצעת במחיר ממוצע: בקצרה, לעשות בשביל מישהו בלי לשאול את פיו. כלומר, לקבוע לו את טובתו – בלעדיו, לפתור לו – בלעדיו, ולעשותו מאושר – בלעדיו. מאדם אחד הוא הופך לאף־אחד, ממישהו לכלשהו, ובמחיר שלילת רצונו הבוחר ואפיסתו – הוא מקבל מן המוכן חומרי צריכה, סדרי ייצור, וטעמי חיים מוכנים וארוזים מראש. אם אינכם יורדים לסוף הדברים – צאו וראו בשיכון הקרוב ובמשתכניו, באולמות הבידור ובקהל, ובמפלגות הגדולות ובציבורי חבריהן הבלתי נשאלים מעולם: הכל בשבילך: בלעדיך.
*

אבל המיתוס של התיכנון מוגבל לעומת המיתוס של החינוך. החל בתקוות המאירות וכלה בטוטאליות הכל מקיפה, לרבות הלחצים, השידולים של החברה והזרמת המשאבים שאין להם קרקעית – הכל בנוי על דבר נכסף שלא הוכח, שאין לו ראיות, שהשאלות מרובות בו על התשובות, והפרוץ על העומד – ושחסרונות אלה אינן מעכבות איש: יש לבני־האדם סוג של עשיות בעולמם, הפטורים מזיקה לתוצאות ובלא תלות בהוכחות – והוא הסיפוק דרך ריטואלים מקודשים: מיני טקסים מוסכמים, שמעוררים שביעות רצון והרגשה שהנה עושים את אשר באמת צריך לעשות, בלי לעשות שינוי ממשי. המיתוס של החינוך שיודע לעשות בשביל שולחיו בדיוק את אשר הם מזמינים ממנו, ושאם רק יספקו לו מפעילים נכונים, אמצעי עשייה נכונים בזמן הנכון – ייכנסו אליו מזה כל מיני ילדים ויצאו ממנו מזה אנשים מחונכים במידה טובה. והכל יהיו מרוצים: הנאה להם והנאה לעולם.
על מה מיוסד הביקוש הזה לחינוך? שלושה מוטיבים הם מן הנפוצים ביותר: שתפקיד החינוך הוא הכנה לחיים; מסירת המורשה מדור לדור; ופיתוח מאוזן של האדם הרצוי לחברה.
במלים אחרות, שבלי התערבות הדור המבוגר יימצא הצעיר פרוע, לא מבויית, בלתי מוכן לחייו, מנותק מן הקשר הרצוף שבין עבר להווה, כלומר שלול זהות עצמית, בלתי בשל, ובלתי עשוי לממש את הפוטנציאל האישי החיובי הכמוס בו, מכאן – ובלתי מאומן לרסן כוחות הרסניים שבו, מכאן. וכל זה על מנת שיהיה הצעיר מוצב לבסוף בחברה במקום הראוי לו ולה, שותף לרצונותיה, לתכניה, ולערכיה, למופתיה ולסמליה. ושידע להמשיך משם והלאה לשביעות רצון הכלל, ושלום על נפשו ושלום בינו ובין עולמו. כל מה שצריך הצעיר הלז איפוא, הוא לקבל מה שמוסרים לידיו, מידע ודעת והתנהגות, להסתגל לנורמות המקובלות. לתביעות ולסיפוקים, ולהשתלב במעט חיכוכים ככל האפשר, ברובד נוסף הבא בשלום על גבי הרובד הקיים.
היוצא מכל זה הוא שהחינוך מתחיל בתוכן שהוכן בשבילו עוד בטרם התחיל מעשהו. לחינוך מוצבת מטרה ויעדי ביניים, ומושם עליו מטעם החברה להוביל את החניך ממצב גולמי נתון למצב משוכלל נכסף. כלומר, להקנות לחניך תוכן מבוקש, לראות שיעכלו היטב ויפנימו ככל האפשר, לתרגלו בשימושיו, ולעשותו כך לאדם בעל גושפנקא ומוניטין מאושר – ולהטביע בו באמצעות בושה ואשמה – כשאיננו מתנהג כמיוחל ממנו – שייכות אוטומאטית. מטרת החינוך היא איפוא – סיגול תוכן רצוי; והאמצעי לסיגול זה – הוא העיצוב.
מהר התוכן המבוקש הזה? מניין הוא בא? מי קבע אותו? מה חשיבותו? מי החליט וכיצד החליט כי אמנם תוכן חשוב ונחוץ הוא? חשוב למה ונחוץ למי?
מכל מקום מוצע לחינוך תוכן של יוקרה שהעדיפו על פני תוכן אחר. מנימוקים טובים ותבוניים. והתוכן הזה מומלץ כעת בחד־משמעות לצעירים, ועל החינוך מושם לקחת בני אדם ולעצב אותם לפי צורות אמות־מידה, ולפי טפסים מוכנים שהוכתבו מן התוכן הזה. לעשות שיפנים הצעיר את התוכן ויטמיע אותו בנפשו, כמין טבע שני, וכשמעשה ההטמעה הזה יושלם – החינוך עלה יפה, והאדם הבוגר עלה יפה.
יהא התוכן אשר יהיה – החינוך צריך לדעת להפנימו. כל כולו אינו אלא לשירות החברה: כל הזמנה חברתית תבוצע בידיו, בטכניקות המתאימות, עד שתושלם. יהא התוכן אשר יהיה – החינוך יודע לעשות ממנו בני אדם מעוצבים. יהא התוכן אשר יהיה – התוכן נקבע לפני שהחינוך התחיל. ועל החינוך להיגמר כשהתוכן ניכר בחניך וממלאו, כאילו היה שלו מעולם.
כיצד עושים זאת? כאמור על ידי טכניקות העיצוב. ומה זה עיצוב? סיגול חומר לאידיאה; השלטת רצון על מצב אמורפי; הנהגת סדר בסתמי; ואירגון הפתוח לכל צד לקבלת כיוון מועדף לצד אחד – ובקצרה שימוש בנוהלי התיכנון בבני אדם. והאם בני אדם הם באמת בבחינת חומר, בבחינת מצב חסר צורה, סתמיות חסרת רצון אישי, פתוחים לכל עיצוב ומוכנים להיות כל מה שהזמינו בשבילם? אם כן ואם לא, העיצוב רואה אנשים כחומר רך לשינויים, חומר פחות יקר מן התכלית שלשמה משנים אותם, חומר שאפשר, ובוודאי מותר, ללוש בו לכאן ולכאן, לכוון אותו, למתוח או לקצר, כחומר בידי היוצר. זו אמונה וזו גם פרקטיקה שאפשר לקחת אדם, ורצוי רך וצעיר ככל האפשר, ולשנותו לפי דגם רצוי – ושהדבר גם טוב וגם אפשרי, וכל מה שצריך לדעת הוא כיצד להשתמש נכון באמצעים הנכונים כדי להפיק מן האדם הזה את מה שהועד לו בשבילו – בלעדיו.
ואילו התוכן המבוקש כיצד הוא נראה? אם נניח שכבר הסכמנו על ערכו, על האופן שבו נבחר, ועל טיבו המוכח מעל ספק – התוכן הוא בלתי משתנה, הוא סטאטי, והוא מכובד עד כדי כך שמותר גם להכאיב לשמו: הוא כבד יותר מן העוולות שהוא עשוי לגרום פה ושם בדרך סיגולו; יתר על כן, הוא דרך המלך ולא שביל לבודדים, לסוטים או לתמהונים.
תפישה זו היא מן המקובלות ביותר. בשמות שונים, בניסוחים לקוחים מתורות שונות, מחוקות שונות, ומאידיאולוגיות שונות. בסיגנונים שונים ובקשיחות שונה ובגמישות שוונה – זו אחת התפישות העתיקות ביותר, וחוששני כי למרות כל דברי ומחאותי, תהא גם אחת התפישות מאריכות הימים מכולם: לוקחים ילד, ועושים ממנו בן־אדם, גם יודעים מה זה בן־אדם וגם יודעים איך לעשות.
ומה פסול בתפישה זו? ואם היא כל כך מקובלת ומתקיימת – האין זה אות שהיא גם נכונה ומצדקת? אולי רק לרכך פה ושם אולי קצת לגמש פה ושם – מה רע בה?

*

טענות הבקורת הן שתיים. עקרוניות ומעשיות.
נתחיל באחרונות.
חינוך המתחיל בתשובה, בתוצאה, בידיעה מנוסחת מה צריך לדעת, לאן צריך להגיע, ומה יותר ממה – הנסיון שהצטבר בידינו ובכל העולם מראה כי אף על פי שהתפישה עתיקה ואף על פי שבכל מקום עושים כמותה – בשום מקום לא הוכח כי הדברים הםיוחלים אמנם קורים. בשום מקום לא הוכח כי היא ניתנת לעשייה, וכי מעולם, למרות כל הלחציט והשידולים לא עלתה יפה אלא בשני מקרים: במקום סגור ובמצב נייח, או בתנאי חירום המוחקים אלטרנטיבות ומעמידות הכל על קלף אחד, לאמור, באין תנועה. ואילו בעולם פתוח, בחברה ניידת, בתרבות של תמורות, על רקע של קונפליקטים בלתי חדלים, כלכליים, פוליטיים, לאומיים, צבאיים, תרבותיים ואישיים – אין שום הוכחות כי מה שמתכוונים אליו אמנם בא ומתרחש בפועל, או דומה למה שאליו התכוונו ועליו הצהירו. מתברר כי אדם אינו חומר גולמי, כי אי אפשר לקחת מישהו ולעשות ממנו דברים, ואפילו כשנראה שהדבר עולה ומצליח הרי זה כהצלחת אותו אדם שכמעט הצליח בסוסו שיעבוד בלי לאכול. כל עוד אובייקט הניסויים החינוכיים האלה צעיר מאד, ותלוי כולו במחנכיו וחדל אונים לפני סביבתו – הכל נראה קל, ופשוט יחסית; אבל מבחנו של החינוך הוא מן הרגע שהחניך ניתק ממחנכיו ועומד בחזקת עצמו ונוטל ומנווט דרכו על אחריותו, המחליט לפי שיקוליו או נטיותיו מה כן ומה לא, ואיך כן ואיך לא, וכמה, ומתי ולאן. לא בהכרח הוא מסרב אז לכל מה שהשקיעו בו מחנכיו; וגם אי אפשר כך – שהרי הוא כבר במערכת אחת של לשון, של הרגלים ושל לחצי הסביבה וכו' – לא בהכרח הוא קם ומורד בהם, אלא שבשעה שהשפעתם מתנגשת בכוח חדש, ועליו לבחור ולהכריע – אין שום ערובה מראש איך יכריע (לא במצבי חירום של אין ברירה). ואין שום ידיעה מוסמכת מה פועל אז על הכרעת המבוגר ועל בחירתו: עיצוב חינוכו או כוחות אחרים. אין שום ידיעה מראש אם דווקא לחץ חינוכו אינו מכשילו כששולל ממנו די גמישות ועצמאות בחירה, ובדיוק כאן אין לאיש תשובה מוחצת לכאן או לכאן – מה עשה שיכריע האיש כדרך שהכריע. כשהכל שלום ושקט ותקין, או להיפך כשאין ברירה טוטאלית – הכל ברור יותר; אבל המצב האנושי הרגיל הוא קונפליקט מתמיד בין מאוויים, בין לחצים ובין העדפות – ומהו "הקש" האחרון שיכריע, או התהליך שייקבע, או המצפן שייפנה אל הבחירה הנכונה, אם יש בחירה כזאת שהיא ”הבחירה הנכונה” נשאר פתוח.
כשמתבוננים במקרי בני אדם רבים – מוצאים כי הכל אפשר, והם מכריעים בגלל חינוכם ולמרות חינוכם, בהשפעת החינוך ובהתעלם מכל השפעתו. ולעתים רק עושים מה שעושים אבל מתרצים מעשיהם במונחים שהחינוך התגאה בהם.
ואילו מן הצד העקרוני – אין שום בסיס לעיצוב, לפי שאין שום סמכות מספיקה לא כדי להודיע לנו מהו התוכן האנושי, מהי מטרת אדם, מהו הערך הנכון – שאפשר לחייב בו כל אחד ואת כולם; אלא אם כן התערבה כאן כפייה, או אותה הכרעה שהשתלטה על מישהו והכריעה בשבילו – בלעדיו. לא שמצפים להכרעה מתינוק שלא בגר, אלא, כאמור, שהכרעתו המצטברת של הבוגר לא תהא אוטומאטית אלא נבחרת בדרך אוטונומית ככל האפשר, נבחרת מרצון פעיל ועל־ידי הפעלת רצון, בכל שלב ושלב, ועל ידי קבלת סמכות מרצון ולפי אופני בקרה תבוניים והליכי בחירה והחלטה שהתאמן בהם. כל ערך וערך שבעולם צריך להסכמת כל אחד ואחד מן הנתבעים לו, הסכים – מוטב, לא הסכים – הברירה בידו ובידי החברה.
*
יוצא שחיבור המתחיל מן התשובה, מן הידיעה מה לדעת, ומה יותר ממה – אינו חינוך כלל.
הוא משהו אחר הנושא שם החינוך לשווא. כדרך תנועות הנושאות שם השלום לשווא, או שם שמיים לשוא.
ומהו באמת? אם אינו אינדוקטריבציה עריצה, הוא אולי שטיפת מוח, ואם אינו טימטום הדעת הוא גניבת הדעת, אבל לא חינוך.
כמובן שצריך להבדיל בין קניית אינפורמציה ובין הכרעה בין אלטרנטיבות; האינפורמציה ידועה מראש ותשובתה לעתים מוכנה אבל השימוש בה ויישומה להכרעות לעולם אינו עשוי מראש. גם מיומנויות שונות יש להן צורה גמורה בכל שלב של התפתחות, אבל גם הן בבחינת מכשיר ולא בבחינת מטרה. ההכרעה דורשת את אישורו החפשי, המשכיל, הנבוך, העומד לבקרה פתוחה של כל אדם, כשהוא משתמש באופני שימוש נבונים של הדעת הנתונה. ובדיוק זה הוא עיסקו של החינוך.
החינוך אינו שום תוכן מוכן, אלא הוא אופן, אופן שלפיו יודעים דברים, לפיו מחליטים בין דברים, שלפיו בודקים ספקות ומחפשים תשובות, וחוזרים ובודקים תקיפותן, ואינו הולך אל תוצאות חזויות מראש; ואינו מתחיל מן המוצר המוגמר נכבד ככל שיהיה. הוא פונה אל יוצר המוצרים, ואל כשרון יצירתו ואל אחריות בחירתו. כל אוטופיה יפה על העתיד כבודה עמה, אבל צריך שבני אדם ירצו בה, ויבחרו בה כבני אדם אוטונומיים; הערכים צריכים להסכמת בני האדם ואינם נעלים מעל הבעת הסכמתם, ואין מקבלים אותם מן המוכן עם תווית יוקרה על אריזתם. חינוך אינו מתכון מוכן מראש: אין לו תשובה לתמיד ולכל, אלא תמיד שיקולי דעת שעל המקום, בין בני אדם נוכחים יחד, כצדדים לעשייה אחת; חינוך אינו הכרעה אחת לכל הפעמים, הוא תמיד חיפוש, תמיד ביקוש, תמיד הרפתקה ותובע תמיד את רצונם של כל העומדים בו – בני אדם פתוחים ולא כללים סגורים.
וגם אין שום דרך אחת שהיא הדרך, אחרת איננה, ובה ללכת, ללכת עד תום – כמאמר המשוררת, אלא תמיד צריך לבחור בין אלטרנטיבות פתוחות. מפני שלא התרבות ולא החברה הם דמויי נקודה ובוודאי שלא דמויי סוף־פסוק. מיטב תכונתם שהם תבנית שבתנועה, ושרצונות וחילוקי דעות משנים אותה במעט או בהרבה.
נראה איפוא כי ”חינוך” המתחיל בתשובה, אינו אלא הונאה. הוא כפייה של מצב קיים על מצב שתכונתו השתנות, הוא הנמכת האדם מיוצר לצרכן, מבעל רצון לצייתן, מאחראי לממושמע. תשובה צריך לגלות. במדע, בתרבות, באמנות, בהליכות חיים. וזה חל על כל הנוגע בחינוך: על החניך ועל המחנך, על שולחיהם ועל המצפים לתרומתם: מעשה החינוך הוא יצירת מערך של גילוי, מתוך סקרנות פתוחה, מתוך שימוש מושכל בתאבות הדעת, בספקנות ובהוכחות תבוניות. לימוד פירושו שניים: קניית דעת ובקרת אותה דעת. וזה כשכל מה שמסביב לוחץ והולך על האדם לוותר על זכותו להיות בעל רצון, לחדול מהיות בעל צביון אישי, בעל אחריות ליצירתו, כדי שיהיה משובץ בנקל במסגרות רבות־העוצמה שהוכנו בעבורו, והתביעה היא שיהיה מציית לרצון מוכן, ושיבחרו בשבילו – בלעדיו, ולטובתו – בלי לשאול את פיו. חינוך הוא מרד בלחצים להיות חסר זהות, חדל אישיות, המקבל מן המוכן, והנתבע לשלם על נוחיותו בסילוק רצונו, ועל סיפוק צרכיו במחיקת הכרעתו. להפריך את הכוונה לפטרו מן הלחצים, להשאירו ילדותי, ותלוי, ומקבל את הדין, לפטרו מלחצי הדמגוגיה של אמצעי התקשורת השונים, שברשות קבוצות הלחץ התקיפות, מפיתוי הפירסומת, משידולי הנוחות וחלקות ה״אל תתאמץ” שמציעים לו מכל עבר, חברות כלכליות, מפעלי בידור ומפלגות המוניות: אל תרצה, רק היה שלנו. ותקבל בלי להתאמץ – אנחנו נעשה הכל למענך ותקבל מן המוכן, הכל בשבילך – בלעדיך.
ממול זה בא החינוך – כחינוך. באופן המחזק אדם בעל רצון, בעל בחירה ועשוי להכרעות – אדם שעליו העולם עומד ועימו העולם הולך.

 

דבריו של יזהר סמילנסקי נאמרו בערב העיון השנתי לזכרו של רב-סרן משה (מוש) חביב ז”ל, שנפל במלחמת ששת־הימים בקרב על רמת־הגולן.
התפרסם בדבר השבוע, 8 יוני 1973.