לזכור ולא לשכוח

מי הוא זה התובע בתוקף לזכור ולא לשכוח? אנחנו, כמובן. אבל הארמנים? הם? מה פתאום?

מה יש להם לזכור? איפה הם ואיפה אנחנו? ולמה לנו להפסיד את התורכים בגללם?

כי התועלת קודמת לכל זיכרון. והחזירות לפני הכל.

המתות נתעבות

את ההמתות הנוראות שממיתים ערבים את ערבים, אפשר להסביר בכל מיני הסברים. כל ההסברים כולם נשרפים: הנתעב והבלתי־נסבל שבהמתות אלה – דוחה כל הסבר.

מה שנותר לנו לעשות, כאן, זה לא להטיף להם, ולא לנסות לשנות אותם, ולא לומר להם מה כן ומה לא, ומה מכוער מכל כיעור –

אלא רק להיפרד מעליהם. הם לכאן ואנחנו לכאן. ויעשו מה שיעשו לפי המיתולוגיות שלהם, המסורות שלהם, “הכבוד" שלהם והקנאות שלהם – ואנחנו לא מעורבים בהם. הם לעצמם ואנחנו לעצמנו. וזה גם טעם השיחות על השלום שצריך לפתוח בהן: כדי להיפרד מהר, מהר ככל האפשר.

בית סחור

מה עשינו בשבועות האחרונים בבית־סחור? האם הוכחנו שם את כוחו הבלתי־מתפשר של החוק? האם הוכחנו שהטרטור הוא הכוח המובחר שבידי השליט? או הראינו איך היד האזרחית והיד הצבאית עושות יד אחת, כדי להוכיח "הצלחה" שאיש לא התכוון אליה?

אבל, קודם כל, שוב הוכחנו, ולעיני כל, מה קורה כשמפעילים מעט מדי שכל עם יותר מדי אגרוף.

וכי האגרוף הגדול והשכל הקטן – זה אנחנו.

כלום לא יעזור

כלום לא יעזור לכם, סרבני השלום, ואתם תשבו עם אש"ף.

כלום לא יעזור לכם ואתם תנהלו אתם שיחות, נציגי עם אחד עם נציגי עם שני, ותדברו על פשרות ועל קח־ותן, ותפתחו מוצא לפיתרון, סוף סוף.

אז למה לחכות, למה להמית בינתיים ולמות? למה להשחית, למה להישחת?

הלא כל זה בהכרח יקרה – אין דרך אחרת – אז למה לא היום, למה לא מיד, למה לא כבר?

יזהר סמילנסקי, דבר, 3.11.89

הבטחון – לבני־אדם

בכתבה מאת רולי רוזן (שבועון ,,הארץ׳׳ 30.9.88 ) מסופר על איסמﬠיל: בת 27, מן הכפר אל־חדר, על יד בית לחם, נﬠצרה ב־20 בפברואר קרוב למקום שממנו נזרק בקבוק תבﬠרה על ג'יפ של צה"ל.

כבלו ידיה מאחורי גבה, הרביצו בה ובﬠטו, והעבירו לירושלים, לצינוק: מטר וחצי על מטר וﬠשרים, מטונף כולו כבית שימוש, עד הבוקר.

בשﬠת החקירה הלבישו ﬠל ראשה שק מסריח, הושיבו אותה כבולה על מתקן צנורות ברזל שמכאיבים בכל צורה של ישיבה, לשמונה שﬠות.

ואחר־כך נעלו אותה ב"ארון”: תא בטון ודלת ברזל, מטר שבעים על שמונים ﬠל ששים, מלא כולו צואה, קיא ועוּבש. בֿ"ארון" הזה השאירו אותה שבוע ימים.

משם החזירו אותה לצינוק ,,הרגיל׳׳ ובחזרה ל"ארון" חליפות, עשרים יום. פעם גם הושיבו אותה שﬠות אחדות תחת זרם מים קרים, ומשם הכניסו אותה לחדר שמזגן הקפיאו כמﬠט. ִ

במהלך החקירות הסירו את נעליה ואחד החוקרים נﬠול מגפים קפץ ﬠל רגליה החשופות. ֵ

שלושים ושלושה ימים לאחר מﬠצרה הוחזרה לתא המאסר והורשתה להתרחץ ולהחליף בגדים.

באמצﬠ יולי, לאחר ערעור שהגישה עורכת־הדין שלה, שוחררה מן המﬠצר.

רפי לוי, דובר המחוז הדרומי של המשטרה, לא הכחיש את הסיפור. אבל מאחר שלא הוגשה תלונה ﬠל היחס אליה אין בכוונת המשטרה להתייחס לטﬠנותיה.

סיפור זה בודאי איננו הסיפור הקשה או המחריד מכל הסיפורים שישנם ולא הוכחשו.

ואף־על־פי־כן:

מה הם עושים, מפלצות הﬠינויים האלה, בשם מדינת ישראל במרתפים שלהם?

מי הרשה להם? מי שלח אותם? מי האחראי להם?

ולמה לא יכניסו אותם ל"ארון" ההוא – וימסרו את בטחון ישראל לבני־אדם?

יזהר סמילנסקי, דבר, 7.10.88

לא לחכות – לדבר היום!

והלא לבסוף, בעוד שנתיים שלוש, או ארבע חמש. כשכל משחקי הפוליטיקאים יגיעו אולי, למרות הכל, עד להידברות, עם הפלשתינים – ידברו בדיוק עם אלה שאפשר לדבר איתם כבר היום – כולם כאן ואין אחרים – אז למה לא היום?

בשם אלוהים. למה לא היום?

למה צריך שימותו עוד, למה צריך שנמק ההשחתה יעמיק עד השורש, למה לבזבז מליארדים לשווא, למה לתת להדק את המצור על הגבולות, למה ללבות את עוינות העולם נגדנו – למה עוד יום נוסף. למה לא היום?

והלא אפשר היה לחסוך מאיתנו את עינוי השנתיים הנוראות האלה, למה להוסיף עוד יום אחד?

למה לא לחדול מבלבולי המוח על איזה "בחירות בשטחים”, למה לא ללכת לדבר איתם ועוד היום?

ראשי מפלגת העבודה – למה אינכם יוצאים מן הבוץ הזה? למה אינכם מוציאים ממנו את העם הזה?

למה פוליטיקה של עכברים במקום גדולה של מנהיגים?

הם כאן – ולמה לא ללכת לדבר איתם ועוד היום?

יזהר סמילנסקי, דבר, 2.3.90