מטורפים עם רובים

יותר מדי מטורפים מתרוצצים שם על ההרים בשטחים;

יותר מדי מטורפים נושאים שם רובים בידיהם;

יותר מדי רובים יורים שם אש קטלנית;

יותר מדי מהר לוחצים שם על ההדק וקודם־כל הורגים;

יותר מדי מוות נופל שם על ראש כולנו – ועוד נשלם, שלם נשלם כולנו על הטירוף שם.

מי זה המטורף שנותן רובים לכל המטורפים שם?

"הם מרחו משחת נעליים על הרצפה ופזרו עליה סוכר – הם דרשו מאחד הערבים לזחול על ארבע וללקק – ומאחר הם דרשו לאונן ולשיר – "

(דבר, 21.5.88)

“צעירים ערבים שעברו בשער שכם בירושלים הועמדו ליד אחד הקירות ברחוב סואן –

נצטוו לפשוט מכנסיים, לפשוט תחתונים –

ובמשך 20 דקות הועמדו וערוותם גלויה –

אח"כ נתבקשו להתלבש, לא נדרשו להזדהות –

לא נחקרו ונשלחו לנפשם.”

(“הארץ", 11.5.88)

הנה, לא ינום ולא יישן שומר ישראל.

יזהר סמילנסקי, דבר, 15.5.1988

על היהודי

הוויכוח היום אינו על השטחים. אף־על־פי שהוא על השטחים; ולא על הבטחון, אף־על־פי שהוא על הבטחון; ולא על השלום, אף־על־פי שהוא על השלום.
על מה הוויכוח?
הוויכוח הנוקב היום הוא על היהודי. אם יש דברים בעולם שליהודי אסור לעשות. אם יש דברים שכולם בעולם עושים והיהודי לא יעשה. דברים שכולם יכולים לעשות וגם עושים בלי הגבלה, וכל מיני איסורים שאחרים יכולים לדרוס ולא לדרוס; – והיהודי לא. מפני שהוא יהודי.
מפני שהיות היהודי יהודי, אינו מלה ריקה. ויש עליו הגבלות ויש איסורים. ויש דברים שמבדילים בינו ובין השאר, לאו־דווקא דברים שעושים הנאה או עושים קל, או נוח, או פשוט – אלא ממש להיפך: שעושים קשה יותר, ומגבילים את הנוחות ומפחיתים את הקלות ומסבכים את הפשוט.
כגון, כל מה שנוגע למיעוט נרדף, כגון, כל מה שנוגע לעוול ולרשע. כגון, כל מה שנוגע לשימוש הכוח ולכיבוש הכוח. כגון, כבשת הרש. כגון, הרצחת וגם ירשת. וכגון, צדק צדק תרדוף.
כי אם כל אלה הן רק תביעות מצחיקות, וליהודי מותר הכל כמו ללא־יהודי, ובלבד שיהיה מקיים את מלקוח כוחו – נשמט אז מתחת רגלינו איזה איכפת גדול, יסודי, ראשוני, איכפת חסר הגדרה פשוטה, אבל איכפת שכמוהו כמו הקרקע: אם איננו – הכל נופל.
להתקיים, להישרד, לא להישמד, כן, בוודאי. אין שאלה.
אבל במאבק על הקיום, גם במאבק על הקיום – יש דברים שליהודי אסור לעשות ושיהודי לא יוכל לעשות. מעצם היותו יהודי. גם כשקשה.
כגון, לרשת מה שאינו שלו.
כגון, להתעלם מדמעת העשוקים.
כגון, לגרש את שכניו.
כגון, לדכא בזולת את מה שהוא שונא שידכאו בו.

דבר 29.1.88 

הפצרה אחרונה

לא לעלות על הרכבת הזאת של הליכוד. גם לא לנסות.

הכיוון שלנו הפוך בתכלית – גם אם נלך לשם ברגל.

הרכבת שלהם הולכת אל מנהרה חשוכה שבסופה שכול וכשלון.

הכיוון שלנו הוא לעבר סוף הסכסוך וראשית השלום.

כי את הבשורה לכלוא עם שלם בביתו, לכרות להם את החשמל ואת המים, ולהעניש כל מי שיעז להביע שמחה למשמע ההכרה בזהותו – את הבשורה הזאת אפשר להשאיר לגיבור ליכוד ביחד עם הגיבור שלנו.

השאלה היום איננה כלל על השרים, איזה וכמה מהם ישבו היום בממשלת הליכוד – השאלה היא על העם הגדול והרב שתלה בשרים האלה אמונה ותקוות.

מי יוליך כעת עם גדול זה ומי יטפח את כוחו האדיר לקראת המבחנים המכריעים – ומי ישליך אותו ואת תקוותיו לאשפת "הממשלה הרחבה", מקץ כל המקח־והמימכר.

זו היתה יכולה להיות שעה גדולה ומטלטלת עם – וזו יכולה להיות שעת בושה ויאוש.

הרכבת הזו – איננה שלנו.

יזהר סמילנסקי, דצמבר 1988.

 

השטחים שואלים: “שח!”

כבר כמה שבועות שואלים השטחים "שח!” – ואנחנו עדיין לא יודעים במה להשיב. ניסו אש, ניסו גאז מדמיע, ניסו מכות, ניסו עוצר, ניסו הסגר, ניסו הרגעת הרוחות, ניסו גירוש המסיתים, ניסו דיבור עם הנכבדים וניסו הפעלת זקני העדה – ועדיין ה"שח" בתוקפו.

יש אולי דברים שעוד צריך לנסות כדי להקטין את החיכוך, ויש דברים שצריך לחדול מעשות, יש דברים שעוד לא עלו על הדעת לעשות, ויש דברים שאסור להעז לעשות – ועדיין ה"שח" בתוקפו.

אש המהומות עלתה מלמטה, ההתפרצות היתה ספונטנית, ממוקד עמוק שחיכה וחיכה, ובעיקרה כתגובת דור צעיר על כיבוש מתמשך, מתמשך עד בלי תקווה – וכעת כאילו סר מעליהם פחד הכובש עד שנוכחותו האלימה, וגם האלימה מאד, אינה מרתיעה אותם עוד – וכך עדיין ה"שח" בתוקפו.

יתר־על־כן, לאחר שחשו הערבים בכוח הגדול שיש בידיהם לא ימהרו להניח אותו ולא ירפו ולא ישקטו, אלא – או, עד שתימצא התשובה האלימה שתחסל אותו בכוח – או, עד שתימצא התשובה האחרת שתבטל את סיבת ההיזקקות לכוח – ועד אז, יהיה ה"שח" בתוקפו.

מה נשאר איפוא?

נשאר שצריך לראות בכל האומץ והיושר את הגורם הבסיסי להתלקחות הזו – ואם הגורם הבסיסי הזה אינו אלא הכיבוש המתמשך – לדעת מה מתחייב לעשות עם הכיבוש המתמשך הזה, ומיד.

יזהר סמילנסקי, דבר, 12.2.1988

אזעקה שאומרת: כעת

גם אני בין הקוראים היום למפלגת העבודה לצאת מן הממשלה יציאה של אזעקה.

צריך שהעם יידע שכך אי־אפשר עוד, ששעת המבחן הגדולה מאז קמה המדינה הנה הגיעה.

צריך שהעם יידע שזה רציני ושעליו להכריע כעת בין שתי דרכים שונות. דרך אחת של העבודה, ודרך אחת של הליכוד. שתי דרכים – או לכאן – או לכאן. ושאי־אפשר עוד באחדות מזוייפת, שמתקיימים בתוכה שני כיוונים הפוכים.

צריך שהעם ירגיש עד־בני מעיו שהגיעה שעת ההכרעה. שאי־אפשר עוד לטשטש או לחמוק או לדחות: דרך אחת הולכת אל שלום דרך פשרות וויתורים, ודרך אחת הולכת דרך אי־ויתור ואפילו אם במלחמה.

צריך שתורגש האזעקה בכל חיינו. וככל הבהירות ובכל האכזריות. מצבנו אכזרי, הברירה אכזרית, וההכרעה אכזרית: או כך או כך.

מי יהיה שר הבטחון? מי יהיו שרי הקבינט? הם יהיו של הדרך האחת, והעבודה תהיה של הדרך החילופית: פיתרון של חיים במקום היסתמות לאסון.

הגענו עד הקו שכל השיקולים הטקטיים הרגילים מתרוקנים בו, הגענו עד הקו שכל שיקולי אתמול נמסים בו, ומוכרחים להתחלף באחרים, בשיקולי חירום.

כעת אזעקה. כעת לעצור אנשים. כעת להביאם להתבונן. לחפש מוצא. אזעקה שאומרת: כעת. אזעקה שאומרת: לקום. אזעקה שאומרת: הכל כעת על כפות המאזניים, ושעל היהודים האחריות.

יזהר סמילנסקי, דבר, 5.3.1988

“קומו שותי הקפה"

“זועק בשם הנערים ששלחתם… נסו
 להסביר לי… לא מוצא בכם את הגב
 שאני כה זקוק לו כעת". 
(קיבוץ, שבועון התק"מ).

ישר לנקודה: מי הם אלה ששלחו אותך ושאתה תובע מהם? מי הם אלה שבשמם יצאת לשטחים? מי הם אלה שצריכים לבוא ולהסביר לך משהו?

בן כמה אתה? את מלחמתו של מי אתה נלחם?

אתה איש גדול. אתה משתתף בבחירות. איש לא מתעלל בך כאילו היית חפץ שעושים בו מה שרוצים. איש לא שולח אותך. אתה שותף להחלטות: אם לשלוח או לא לשלוח.

אתה נוטל חלק במערכה ציבורית שקובעת מה יהיה במדינה הזאת. ובמקום להשתפך בהאשמות – עשה משהו שהמדיניות תשתנה. אתה כעת האחראי למה שקורה. ממש כמו הוריך וכמו מוריך שאתה מיילל על ראשם. אינך תלוי עוד בהם, ולא בסיפורי העבר שלהם. ההווה הוא שלך ואתה יכול להשפיע.

מה פתאום אתה צריך שיתנו לך גב. אתה צריך לתת גב. מה פתאום אתה צריך הסברים ושכנועים והצדקות מבחוץ. אתה הוא המסביר, אתה הוא המשכנע. אינך עוד הילד הבכיין שמשפחתו מרחמת עליו. אתה הוא בעל האחריות ובעל המעשה ובעל האמצעים. ובעל הכוח ובעל הבחירה. עשה משהו.

אינך נמצא בשטחים וחובט אנשים באלה שבידיך, בגלל החינוך שלך או בגלל מופת הוריך או כנגד מופת הוריך – אלא מפני שזו החלטה של הדרג המדיני שהיית שותף לבחירתו ושאתה בעל זכות לתבוע ממנו דין־וחשבון.

אתה בעל הבית. אתה אחראי לעינינים.

ואיש לא צריך להסביר לך. אתה יודע הכל. יותר מרבים אחרים. ואינך הולך בשם איש. אתה הולך בשמך. ואינך צריך לא לאהדה ולא לגב תומך, ולא לעינים דומעות על צערך. אתה הוא הנושא בצער הקיום הזה. ואתה גם בעל היכולת למצוא עצה.

אתה כבר גדול. אתה חזק ובעל יכולת. ואל תהיה כעת בכיין ונותן פתחון־פה לעוד בכיינים מאשימי זולתם. אין אחרים. זה אתה. לא תמלט מזה. זה קיומך. אלה החיים שלך. וזה גם עתידך.

אבל, כשאתה מודיע פתאום בקול רם ובפומבי שאין עוד אמונה בך, שבנך יזכה לשבת תחת גפנו – אתה אב מסכן. אתה בורח לילדותיות. לאין אונות. או מעמיד פנים כאלה כדי לזכות ברחמנות עליך.

אל תרחם על עצמך. אתה יכול לשנות. עשה משהו. קרא לאחרים לעשות. יש לך כוח אדיר לשנות דברים בארץ. אתה וחבריך. ותפסיקו לילל. והיו עושים מעשים שמשנים את המדיניות, שמשנים פני הארץ. שנותנים סיכוי לך ולבניך. זו האחריות שלך. ויש סיכוי – אם ירבו הנאבקים לשמו. וברצינות, ובדבקות, ובהסתייגות, ובכל נפשם ובכל מאודם.

למה לא שומעים מצדכם

למה לא שומעים מצדכם הפלשתינאים קול ברור המדבר על הכרחיות הפשרה ועל הנכונות להסכמה – מתוך הכרה במחירה – כפי שקולות כה מרובים, נשמעים הן הצד הזה – מחצית העם ואולי יותר?

למה אתם כולבם תקועים, כמו המחצית האחרת אצלנו, בעמדות מיתולוגיות קשוחות, של "רק מאה אחוז", של רק "לעולם לא", של "רק להחזיר הכל" ושל רק דמוניזציה של היריב – למה רק קולות המשלהבים ציפיות מרומות ושירים המציתים הזיות שווא, נשמעים מצידכם ושומטים את הסיכוי הריאליה האחד שיש לפנינו: להודות זה בזה, לוותר זה לזה ולהשיג פשרה הגיונית ומכובדת?

זאת שעה קשה, אבל גם מאוד רגישה ומאוד פתוחה – אם מספיק אנשים משני צדי הסכסוך יבינו, כי נוצר כעת סיכוי אמיתי, וכי הסיכוי הזה הוא בגדר האפשר הממשי, למה אין שומעים מצדכם קולות – שהכאב, הסבל והחרדה זיקקו אותם – שהנה זו הזדמנות כעת לצאת מן הגזירה, שכאילו לא נשאר לנו אלא רק לדרוס זה את זה, כל אחד לפי יכולתו, ורק להפסיד את מה שניתן עדיין להציל – כשיש סיכוי גדול, שהטרגדיה שבה שני צדדים צודקים מכלים זה את זה, תשתנה לדרמה שבה פשרה ווויתור הדדי יהיו פותחים מוצא לחיים ולשלום.

סירוב נוקשה יביא עליכם ועלינו מעשי יאוש טוטאליים – והחזק בכוח יגבר על החלש ממנו, ובכל הנוקשות המבהילה.

אין הכרח להגיע עד כך, מכאן, לפחות חצי העם מוכן לשבת יחד אתכם ולמצוא עצה משותפת – ואצלכם? לפחות קול ברור אחד שיישמע, ועוד אחד, ועוד אחדים?

שתיקתכם מחזקת כאן את המחצית האחרת. אמירתכם תהיה מחזקת את כל הצדדים.

בשם אלוהים, אל תפחדו כעת להרים קולכם. מה שיקרה כאן אם לא נתחיל בתהליך ההידברות – מפחיד עוד יותר. והפחד מה יקרה לכלל, לעם כולו, ולשני העמים האלה – צריך לגבור על הפחד הפרטי המונע אמירה אמיצה.

מחצית יהודי ישראל קוראים כעת לקולות אמיצים מן הצד הפלשתינאי – התעוררו, השמיעו קולכם – אין יותר מדי זמן להסס.

ואם יש אמיצים במחנה הערבי – יתכלו עכשיו. הכל עומד כעת על "הננו כאן" שלכם. קומו, דברו, כעת־עכשיו.

יזהר סמילנסקי, דבר, 25.3.1988

גילוי מחנות הפליטים

בימים אלה אלפי ישראלים צעירים רואים פתאום את מחנות הפליטים.

פתאום נזדמן להם, בנסיבות קשות ומרות, לראות איך האנשים חיים. איך חיים ככה כבר עשרות שנים. רואים הדוחק והצפוף, את העזובה והלכלוך, ואת מי הביוב הזוחלים בסמטאות. רואים את קופסת המגורים שכמה דורות מצופפים בה יחד. רואים ילדים ערומים ויחפים, רואים זקנים עלובים בשיבה רעה, רואים פרולטריון בדכדוכו. ורואים את היאוש, את היאוש בדרגה שלאחריה בהכרח – ההתפוצצות.

כעת ראו הישראלים הצעירים מקרוב איך חיים האנשים הללו ששירתו אותם כל הזמן. בתחנות הדלק, במסעדות, באתרי הבניין ובניקוי הרחובות. ראו איך הם חיים כל הזמן, ולאן הם שבים הביתה, ופתאום ראו את השאלה הפלשתינאית לפניהם, בהוויתה, כפי שהיא.

מעבר למעשי האיבה, מעבר לאבנים ולאלות, מעבר לדיאלוג ההתכתשות האלימה – פתאום מתגלה עולם, שמעולם לא היה רחוק מבית הישראלי, ושמעולם כלום לא היה רחוק יותר ממנו: רחוק מן העין רחוק מן הלב רחוק מן השכל.

אבל, השאלה הדוחקת היום איננה ההיסטוריה של תולדות מחנות הפליטים. השאלה הדוחקת היום היא איך פותרים אותה: מה עושים כעת? והשאלה פונה ממש אל כל הישראלים הצעירים שנתגלגלו וראו כעת מה שראו: מה הם מבינים כעת יותר? מה לעשות מכאן ולהבא?

מפני שלפני שנים לא רבות, היה היות פליט כמעט שם נרדף להיות יהודי. וכעת היות פליט הוא עניין הפונה אליכם, אתם היהודים הצעירים. מה אנחנו צריכים לעשות בעניין הפליטים, לאחר שראינו, לאחר שנוכחנו, לאחר שכבר לא נוכל לומר לא ידענו ולא שמענו.

מעבר לכל מחיצות האיבה והמכות והמעצרים והשנאה – במבט אל הימים הבאים: מה צריך לעשות? מה נכון לעשות? מה צודק לעשות?

בסופו של דבר

והלא בסופו של דבר תשבו עם הפלשתינאים לדבר, הלא הכל הולך לקראת זה, למרות כל ההתפתלויות להתחמק, לדחות, להרוויח זמן, ליצור עובדות בשטח, וכל שאר ההתחכמויות – בסופו של דבר הלא תשבו איתם, כי אין שום מנוס מזה, בסופו של דבר הלא תוכרחו להכיר במה שאפשר היה להבין מתחילה –

ואם כך, למה היה צריך בכל הסבל והכאב, בכל המתים והפצועים, בכל המכים והמוכים, בכל ההתכתשויות המעצבנות האלה, ולהתבזות לפני כל העולם, ולשחרר בפנים יצרים אפלים, למה צריך היה לסבך את הנוער באלימות, למה צריך היה להתבהם עד כדי כך –

איפה היה השכל של אלה שנתנו לדברים להתדרדר ולהסתאב, במקום לתת להם מתחילה לזרום באפיקם הנכון: לשבת יחד ויחד למצוא עצה?

למה היה צריך להוסיף כל־כך הרבה כאב, למה צריך עדיין להוסיף כאב, למה לא מיד, למה לא להתחיל היום?

יזהר סמילנסקי, דבר, 4.3.1988

את דעתך כבר שינית?

כי כל מי שלא שינה דעתו לאחר מה שקרה כאן לאחרונה, הוא אדם חשוד. בין אם היה תמיד שמאל ובין אם היה תמיד ימין, ובין אם היה תמיד מרכז – משהו קרה כאן לאחרונה שצריך היה לטלטל את המוח שלו ולשנות דעתו הקודמת, ואם לא טולטל בו כלום, הוא איש חשוד.

ואם עדיין הוא מחזיק בדעותיו, במסקנותיו ובהצעותיו של תמול שלשום, של לפני כל מה שקרה כאן לאחרונה, אם לא עצר לעשות סדר חדש, בדיקה מחדש – הוא אדם חשוד, ומאד.

חשוד במה? חשוד שאינו אדם אלא מאובן. שליבו אבן ושכלו אבן, ושטוב היה אילו פגעה בו אבן כדי לטלטלו. ייצא ויילך לשטחים, יעמוד ויביט, יחטוף אבן ואם ראשו יישאר שלם – יתחיל לחשוב.

בלתי נסבל, בלתי נסלח ובלתי מתקבל הוא זה שממשיך עדיין ומציע רק מה שהיה מציע תמיד, זה שמציג עצמו כחכם גדול שראה תמיד הכל, שמראש ידע תמיד הכל – עד אתמול, הוא עצמו – אתמול. והיום הוא – אפר קר.

לא, לא ידענו היטב. כולנו לא. אף אחד לא. לא חשבנו מספיק טוב. העדפנו מה שלא צריך היה להעדיף, ופסלנו מה שלא צריך היה לפסול, ולא עלה על דעתנו מה כן צריך לעשות באמת.

איש מאיתנו לא צדק. איש מאיתנו לא היה די חכם. איש לא ראה את הנולד כפי שהוא היום. לא מימין, לא משמאל ולא מן המרכז (והח"מ בכלל…), כך שתמצית כל הדבר שצריך לעשות היום היא פשוטה ולא קלה: לחשוב מחדש. לנענע את המוח הנרפה ולהתחיל לחשוב מחדש.

אם אנחנו לא נתחיל לחשוב כעת, יבואו אחרים ויחשבו במקומנו. והם כבר בדרך, ואת מה שלא עשינו מבחירה מרצוננו נעשה מכפיית רצוננו, ובקרוב.

ושתוק שם, אתה ששוב הולך לומר מה שאמרת תמיד.

יזהר סמילנסקי, דבר, 7.10.1988

חשבת שזה יתכן?

מכל צד מחזיקים בי היום, וגם אני מחזיק בי בתוכי: מה אתה אומר? חשבת שזה יתכן?

הארבעה שהתעללו בשני עצירים ערבים;

ארבעת העצירים שנקברו חיים בידי אנשי־צבא;

החריגים מן הנורמה שעוד מעט והיו לנורמה;

האירועים שהמצלמות מנציחות לדיראון, ובכל העולם –

מה אתה אומר?

מי יָלַד לנו את אלה?

האם זה החייל הזה שנושא בתוכו בילבול, תדהמה, תסכול ועלבון מצטבר?

האם זה האדם, כל אדם, הנושא בתוכו אוּרווה של יצרים רדומים עד בוא ההזדמנות?

האם זה הזמן המתמשך ומתמשך עד ששוחק את שארית עצבי הבלימה של הצעירים במדים?

או האם אלה מחליטי ההחלטות ונותני הפקודות שמפילים על הצעיר הזה מצבים קיצוניים שקשה להישאר בהם שומר חוק?

או האם אלה ראשי המדינה שאין להם ורק אין להם אף תשובה אחת מה יהיה מחר, אבל תובעים כל הזמן מבני התשע־עשרה שהם לבדם יהיו נושאים על כתפיהם הצעירות את כובד אין־הפתרון של שולחיהם?

מה אומרים להם?

לא אומרים להם אחרת ממה שאומרים לצעירים הערבים שממולם. אומרים להם שיש גם דרך אחרת. שצריך להתחיל בדרך האחרת. ושכבר מאוחר, מאוחר כל־כך, ושנעשו כבר כל־כך הרבה מעשים שלא צריך היה לעשות, ולא נעשו מעשים שצריך היה לעשות – שאסור לבזבז עוד זמן יקר וכואב: וצריך להתחיל להידבר. כעת. מיד. היהודים כפי שהם והערבים כפי שהם. שליחי אלה עם שליחי אלה. לדבר ולחפש יחד מוצא. לא קל הדבר ולא פשוט – אבל זו ההתחלה.

עצם משב ההתחלה – כבר סימן לשינוי, והשינוי – עושה יש־סיכוי, ויש־סיכוי – מחזיר בני־אדם לאנושיותם.

יזהר סמילנסקי, דבר, 6.3.1988

גבול הכח

שוב מתברר כי יש מﬠרכות שלא מנצחים בהן בכוֹח, ואפילו הכוח הוא אדיר וחכם לעילא. נראה שאת הקטיושות לא מנצחים בכוח, כשם שאת המתאבדים לא נצחו בכוח כשם שאת האינתיפּדה לא ניצחו בכוח. הקטיושות הֵן נשק עניים ﬠלוב, המתאבדים הם אדם אחד בודד חגור נפּץ, והאינתיפּאדה אחזה בנשק הכי פּרימיטיבי באבנים סכינים ובקבוקים. וממולם כידוע ﬠמד צבא מﬠולה בנשק מעולה ובכוח אדיר ובתחכום מן המתקדמים שבﬠולם.

למה? בין השאר מפני שקשה לנצח אנשים שנראה להם שאין להם מה להפּסיד, אבל גם מפני שקשה לדבר כששני הצדדים מדברים בשתי שפּות בלתי מתחברות. ובמקרה המתאבדים והקטיושות ﬠומדים מכאן אנשים שהמוות עשה להם גבול. ומכאן עומדים אנשים (ולפּחות בין הלוחמים) שהמוות אינו ﬠושה להם שום גבול. מכאן יש צד ששואל ﬠל המחיר בחיי אדם, ומנסה לאתר ולדייק ולפּגוﬠ רק בחלון אחד ולא בכל הבניין, ומכאן יש לוחמים שאחת היא להם כמה ייפגﬠו במחנה האו"ם שעל ידו הציבו במתכוון את הקטיושות שלהם תוך שהופּכים אנשים חיים לחומר גלם ולפּרסומת מוחצת.

כמובן שאי אפֿשר לאפיין ﬠמים שלמים ותרבויות שלמות ביחסן אל המוות מפּני שרוב בני האדם ﬠשויים במידות אנוש. אבל בתוך העמיּם יש תמיד גם קבוצות פּטורות מכללי המשחק האנושיים. כל מיני משיּחניים שעומדים מעל חיי בני אדם, כל מיני בעלי יעוד שמעל שום ויכוח צבורי, כל מיני בעלי נקודה אחת שהיא ורק היא מוקד הכל, כל מיני בﬠלי “פּולסא דינורא”, וכל מיני בעלי שגעון פרטי שמכבה את שאר השיקולים האנושיים והם תמיד יש להם משהו גדול מן האדם וחשוב מן החיים.

כשהמוות איננו גבול ההרתעה אין אפּשרות דיבור. לא לשון שיכנוע ולא לשון משא ומתן כשיש איזו איּדיאה פרטית שבזה לחיי אדם ונתונה בידי מנהיגים שנחשבים קדושים ובידיהם גם המפּתחות לﬠולם הבא – אין מקום לשום יחסים אלא רק למעשי אכזריות בלבד.

איך מדברים איתם? או איך נלחמים בהם? מה שכואב לאלה לא כואב לאלה, ומה שמפחיד את אלה לא מפחיד את אלה ומה שמובן מאליו לאלה לא מתחיל להיות מובן לאלה. וכאילו אין לשני הצדדים לא כאב משותף ולא סף אימה שאסור לעבור אותו, לא סיכוי אחד ולא הפּסד משותף?

כי מה יכול להיות נדון בין צד אחד שנכנע רק לחוק החרש־ﬠיוור שלו, ובין צד אחר ששוקל כל מיני שיקולם אנושיים? מה משותף בפגישת שניים כל כך בלתי ניפגשים כאלה? הנה, כאן אנו תקוﬠים. וקשה למצוא פתרון. ייתכן ֵשכשמתמלאת הסאה מן הראוי להגיב בכוח כמין סטירת לחי חזקה קצרה ומבלבלת, רק כדי שיתעשתו וידעו שיש גבול. ובשום אופּן לא להמשיך ולא להסתבך בשום זמן מתארך, מפני שהמשיחניים הם חסיני מוות ואינם נבהלים מִן המוות ויכולים כפי שראינו נם לארגן בשטניות מוות חפים רבים רק כדי לסבך אותנו.

אין מנוס אלא רק לשוב אל הדרכים המדיניות. מלחמות אינן מנצחות אלא רק ההסכמים. ומי שמונע אותם הם תמיד אותם משיחניים. צריך לחשוף אותם ואת הבליהם הﬠוטים כביכול תו אלוהי, צריך להוקיﬠ אותם ולגנות אותם, את הנﬠרצים הללו שחיי מﬠריציהם אינם נחשבים בעיּניהם ונקלים מדומן, ובין אש לאש ובין סטירה לסטירה צריך לחזור שוב ולפּנות אל השכל הישר של רוב העם, שלמרות הכל ולאחר הכל מבקש לצאת מן היאוש, וככל שהאזור ישתחרר מן המשיחניים שלו כן ייגדל הסיכוי להידברות יחד על אופּני החיים ביחד.

יזהר סמילנסקי, נשלח ליואל אסתרון, הארץ, מרץ 1996