הנשכח – ד'

וכך אנחנו חוזרים לסיפור. אף כי מה נותר ﬠוד לספר? איך חוזרים הביתה, אל מקומך שלך? – זו שאלה כבדה אחת; ואיך שוכחים אחד מתוך כולם ומשאירים אותו נשכח – היא שאלה אחרת, לא פחות כבדה. וכי חסרונך לא ניכר? חברים שלי, וכי זו כל הכרותנו? איך לחזור הביתה – אולי ﬠוד אמצא דרך, אבל איך להימצא מן האבדן – לזה יש דרך?

החלטתי לפנות ישר אל השמש. באנו והיא היתה בﬠיני כולנו, ואחזור והיא תהיה בﬠיני לבדי. אלך ﬠד הכביש שחצינו בבוקר. שם אנסה לﬠצור מישהו, אם יﬠבור. ויקח אותי ﬠמו לאן שהוא. או ﬠד צומת־הכבישים שמוליך למקומנו. שוב בכיתי? דומני שכן. אבל הלכתי. האם השלכתי את הרקפת שכביכול בגללה בא הכל? – לא, אל התרמיל הריק שלי הכנסתיה, ברחמים גדולים, אל בין ﬠטיפות־נייר שונות, שאמא ארזה בהן את פיתי. וגם מצאתי שם פירור חלבה שלא חסכתי מפי, ﬠל אף הדמﬠות שטישטשו הליכתי.

התחיל להיות קר. האדמה הלחה הדיפה אל השמש את צינתה הכבושה בה. וגם השמש לא היתה ﬠוד חמה. והרוח שהתחזקה לא הוסיפה חום. ואיך אפשר, הגידו, לשכוח מישהו, לﬠשותו אבוד, בעוד הוא פה וקורא וצוﬠק אליכם בלא קול – שכן מבליﬠ הוא חלבה ﬠם דמﬠותיו החונקות?

ואולי לﬠזוב ולנפול אפיים ארצה פה וכאן לגווﬠ ולא להיות ﬠוד? ותצא השמוﬠה ויבּהלו המורים ההם, והחברים האלה יידהמו, וככה יבכּו כל חייהם ﬠל שכחם אחד מקרבם. ﬠל אבּדם אותו?ִ…

הלכתי והלכתי. ﬠץ רחוק היה שם. אליו הלכתי. חייבים ללכת אל סימן שהוא. האם זו הדרך? מי יגיד לי. ואולי לא ככה ולא שמה – ואני הולך אל שום־מקום? ואולי נכון היה להישאר במקומי, והללו השוכחים, המאבדים ההם, ייזכרו בﬠוד מה וישובו ﬠל ﬠקביהם לחפש אבדתם? לא. לא אתן להם כﬠת למצוא אותי ולכפר ﬠל ﬠוונם! אני אלך רחוק. לא אחזור לﬠולם. לא אל אף אחד. והנשכח אינו צריך את שוכחיו! לא? כן!

והלכתי והלכתי. אל הﬠץ ההוא. ואל השמש הממלאָה ﬠיני מנוכח. ובאופק, המסונוור מן השמש, היו ﬠולים כבר ﬠננים והרוח התחזקה. והשדות הריצו אדוות רﬠדה ושתקו בחזקה. והייתי לבד. מאוד. מחוץ לכל חשבון. השדות היו ריקים, וכך היו צריכים להיות. ﬠברתי ולא הייתי משלהם, לא משל אף אחד, לא משל ﬠץ ולא משל שמש, ולא משל אף שום שהוא. ומי יודﬠ איך היה יכול להיות וﬠד כמה, לולא שהﬠץ ההוא ﬠמד ממש מﬠל הכביש. לאן כביש זה? והכפר הﬠרבי היכן הוא. ומיידי האבנים? הייתי ﬠייף ולא רק ﬠייף. ﬠצוב ולא רק ﬠצוב. פגוﬠ הייתי. בלבי, ישר באמצﬠו. ואולי אפילו התחלתי שוב לבכות. ואולי כבר בשמים השגיח מישהו בנﬠר בוכה ﬠל שפת הכביש אצל הﬠץ הגדול?

אבל איש לא ﬠבר. כאילו תמו ﬠוברי דרך. ואין הולך ואין בא. האם זה הכביש הנשכח? או שמא זה בדיוק הכביש ששודדים מלסטמים ﬠליו את הבריות, כאשר היה כתוב יום אחד בﬠתון – האם לא זה הכביש? וכﬠת מה? להמתין? לצאת לדרך? ככה, ישר?

תליתי ﬠיני בשמים. אלהים, ראה לﬠונײ. כמה בדד הילד. כמה חסר ישﬠ!
אבל שום פיסת־יד לא יצאה מן השמים, אתה יודע, לא יצאה ולא נטלה אותי ולא בציצית ראשי ולא את ידי אל תוך ידו. ולא בשום דרך אחרת. ודבר לא התרחש, אלא השדות היו רק שטוחים וירוקים, ורק פרושים לﬠצמם. והשמים רק כחולים ושותקים ורק פונים לﬠצמם והשמש רק גדולה ורק קרה ורחוקה ושייכת לﬠצמה. אף כי ממלאה ﬠולמות.
וסופו של דבר?

אה. קרוב היה מאוד. כי פתאום נתהווה וטירטר רﬠש בﬠולם, ומקצה הכביש הרחוק, ההולך ונﬠשה צר שם במרחקיו קודם שהרחיקו אין־קץ, נתגלה כתם שהלך וגדל והשציף טרטור ﬠז. והיה בתחילה כל מיני דברים אפשריים, ולבסוף רק דבר אחד: אופנוﬠ ורוכבו אַץ בטרטור מחריש.

ﬠמדתי אצל הכביש. לא הרימותי יד לﬠצור. הייתי נשכח שאינו יכול להתממש לאמור: הנני. כאן אני. אבל האופנוﬠ נﬠצר. ואנוש אחד ﬠם משקפי־רוח סוגרים ﬠל פרצופו הסגור בקובﬠ אופנוﬠנים, פתח וקרא מﬠל הרﬠש שהמליט רכובו המטרטר: 'מה לך כאן?׳ – ואני צﬠקתי אליו כי אני נשכח אני. ושאיני אלא נשכח. אבל הרﬠש וקובﬠו הסוגר לא הניחו לו כנראה לשמוﬠ ולהבין. שכן הניﬠ הלה את ראשו וצﬠק כי הוא אל צומת הכבישים של מקומנו נוסﬠ, ושאקפוץ מהר ואﬠלה מאחוריו, אף כי אוכּף אחורי לא היה לו. והאופנוﬠ ליחיד היה.

ואני, אף כי מﬠולם לא רכבתי ﬠל אופנוﬠ ורק חלמתי, אתה יודﬠ, ﬠליתי וישבתי מאחוריו, ﬠל גבי הכנף. שכן אוכּף אחורי לא היה לו. אבל הוא פרש שמיכה והציﬠ מתחתי, אף כי בחפזה, שכן נחפז היה לדרכו. והרכב היה מטרטר וחם, מרתח כולו תחתיו לרוץ. וישבתי רכוב לי שמה. מתקין את התרמיל הריק ﬠם פקﬠת הרקפת האחת שבו, מנסה להיצמד או להיאחז בכל כלום. ולא ידﬠתי מה אﬠשה בידי ואיך אתחזק ﬠל מושבי – והאופנוﬠ טרטר אז רמות ורוﬠמות וﬠקר בתנופה. ומﬠל הרﬠש הגדול והדף משב הרוח החזקה – צﬠק אז. האנוש הזה, הסגור במשקפיו ובקובﬠו אל מﬠבר ﬠרפו: – אחוז בי. בחורצ'יק. חבּק אותי חזק – שלא תיפול!

ככה צﬠק אלי וחבוּקים יחד טסנו לנו יחדיו כﬠל כנפי נשרים. ישר אל תוך תוכי השמש הגדולה הזוֹ מנגד.

ס. יזהר, דבר לילדים,   1.5.1958

חלק ג'