חינוך לאמנות, מילה ריקה – א'

גם החינוך לאמנות, כמו כל "חינוך ל…” אינו אלא הבטחה ריקה שמעולם לא נתבקשה להוכיח הצלחה מעבר להצלחה ארעית, מקרית או מדומה.

די לראות איך רוב בני־האדם, לרבות ב"ארצות התרבות", אינם נזקקים כלל לאמנות. בכל מקום רק מיעוט קורא ספרים, מיעוט מועט ממנו קורא שירים, רק מיעוט מכור לתיאטרון ומיעוט ממלא את אולמי הקונצרטים או הולך למוזיאונים, גם אם נניח שכל מיעוט ומיעוט בא רק לשם האמנות. והלא רוב בני־האדם ב”ארצות התרבות" ההן כבר עברו בדרך מן הדרכים את מפעלות ה”חינוך לאמנות", בבתי הספר, בחוגים המיוחדים וגם בבתי ההורים, וכל ”המחנכים” הלא השתדלו כמיטב כוחם ”לחנכם לאמנות", ולעיתים בהרבה מסירות, ופה ושם גם בהרבה השקעות והסעות, לרבות טרטור הילדים, הן כשהציקו להם שיהיו "יצירתיים”, והן כשהטרידו אותם שיהיו "צרכני אמנות מיומנים” – התוצאה לא השתנתה: תמיד אותו מיעוט שמעולם: אלה שנולדו עם חיידק הצורך באמנות, והשאר, כל "המחונכים", נשארו יודעים על אמנות שהיא שם מכובד וגדול וריק, כמו שמו של המשורר על השלט שבפינת הרחוב.

לעומתם, מי "חינך לכדורגל", והמגרשים מתפוצצים, שרים וצועקים ונהנים, ומי חינך ל”להקת הקצב” והמונים נוהרים ומקפצים מריעים ונהנים, ומי חינך את המון צולי הבשר סביב הכנרת ליהנות מתחת ענן קטורת השבת, או מי חינך לטלוויזיה ובא הערב וכל העם עד קצותיו, ערנים ורדומים, רבוצים להם לאור הבלחותיה ממצמצים ומקבלים נחת. אדרבא, "המחנכים”, גם ברטינה וגם בנאומי הוד, הם דווקא כועסים ונוזפים בכל הסיפוקים העממיים האלה, דוחים אותן כמין הנאות נמוכות, ומוכיחים על ההפקרה שמפקירים את הטוב האמיתי ואת המעולה ואת התרבותי – ולבסוף, שוב נשארים רק אותם קצת נגועי החיידק ההם.

במה מתקשה ”החינוך ”לאמנות" הזה? האם החינוך קשה לו או האמנות? האם ”החינוך” יכול וצולח בכל שאר עיסוקיו, ורק באמנות הוא מתקשה? או שגם "החינוך" הוא תמיד בעיה ותמיד אחיזת עיניים, וגם האמנות היא תמיד בעייה ותמיד חומקת מאחיזה? ושאם כך, למה איפוא מצפים ממכפלה של אחיזת עיניים במתחמק מכל אחיזה?

ואיך אפשר שלא לראות כי מה שקוראים לו ”חינוך” אינו רק כל מיני השתדלויות לתקן את האדם ולהרבות טוב בעולם, אלא הוא בדיוק הנטיה לקחת אנשים ולנסות להטיל בהם שינויים רצויים לפי רצונו של מישהו שיודע מעליהם בשבילם ובלעדיהם. באופן ש”החינוך" גם כשכוונותיו נאצלות והצהרותיו מעולות, וגם כשמוסיף ומתרה שאם לא נמהר ל”חנך", יקרה לדור הצעירים שלנו משהו נורא ובלתי נסבל והעולם יחזור לפראותו, מצד אחד, ומצד שני, ש”החינוך” מצידו הוא תמיד יודע היטב מה עושים ואיך עושים כדי שיתוקן האדם וירבה הטוב בעולם וימעט הניפסד. וגם מביאים ראיות מלפני שניים שלושה דורות, כשעוד היה העולם מתקיים בחברות איטיות וסגורות ובתרבויות איטיות וסגורות – ואיך היה אז החינוך צולח: החניכים היו דומים למוצר המוגמר שהמחנכים התחייבו לספק – בעוד שכל מיני צלקות שהשאירו על נפש הצעירים וכל חיתוכי רצועות העול שעל צואריהם הרכים, לא נחשבו כסיבה מספקת לחשוד בטיב הצלחתם – אלא שבינתים הלך העולם ההוא ועבר וגם הלך ונפתח יותר, ורק הרצון העיקש הזה מבקש עדיין לתפוש מוקדם ככל האפשר את כל הצעירים ולעצב להם את חייהם פעם אחת לתמיד, לפי איזה דגם מוכן שבחר להם והחליטו ותיכננו בשבילם בלעדיהם – וזה הוא ה"חינוך” שתולים בו תקוות נואשות כל כך, שאפילו אי־הצלחות ואפילו תוצאות הפוכות – אינן מרתיעות ואינן מביאות לידי היעצרות ולא לידי הרהור של ספק שמא מבטיחים מה שאין בידם לעשות, ושבסופו של דבר הרבה לא ישתנה – מלבד אותן צלקות הכפייה – ואם כן או כך, עדיין הכל מאמינים ב"חינוך", ובעיוורון נלהב ועקשני, ועורכים כנסים לשם "החינוך לאמנות”, וגרוע מזה, גם מפשילים שרוולים ומגבירים חיילים לקום ולעשות ”חינוך" אחד אפיים, ומתכבדים ב”חינוך החדש”, שאינו אלא כמו החינוך הישן, עם השיטות הישנות, ועם האמצעים הישנים, עם כל מעשיו המבורכים של "החינוך החדש” ועם כל אמצעיו החדשים, ועדיין מחכים לתוצאות המופלאות – כחכות למשיח.

מהר מתגלה כי הכל מסובך וקשה. מסובך וקשה לקבוע מה זו האמנות, ומתברר מהר שאין אף הגדרה מוסכמת אחת, ממש כפי שהתברר עוד מימי אריסטו והלאה ודרך כל גאוני עולם שבאו אחריו – כולם ניסו תמיד לתפוש את ההגדרה האחת והנחרצת כתפוש פרפר מתחת לכובע, וזו תמיד רק חמקה לה מתחת כל ידי החכמים. ואין לנו היום אף הוכחה מספקת ולא אף ראייה ניצחת, מתי זו כן אמנות ומתי לא, ושאולי כל מה שעושה אדם ואומר עליו שהוא אמנות הוא אמנם אמנות, ואולי כלום בעולם איננו שום אמנות, ובסופו של דבר אין בעולם אף דבר שהוא יותר או פחות מאף דבר, והמשפט "רמברנדט הוא אמנות” כמוהו כמשפט ”אסלת בית־הכסא היא אמנות”, אם לא לשפוט לפי ערכים מוחשיים יותר, כמו התועלת, או המחיר, או ההמולה שמסביב, עד שצריך להודות כי הנושא הנחשק הזה הנקרא "אמנות”, איננו אלא מין עוף אגדי, ספק ישנו ספק מחזה שרב, ספק תעשיה וספק בילוי לשעות הפנאי, ספק המרד הגדול וספק ההשלמה הגדולה, ספק סוף הדרך ספק ראשית ההתחלה, ובין כך או כך, אין לאיש בעולם אף קנה מידה מוסכם, אין בעולם אף אדם מוסמך, ואין בעולם אף משפט מחייב, כדי להכריע מה זו אמנות, לא אם זו אמנות טובה, ולא אם זו אמנות כל עיקר. ואם כך, לקראת מה הולכים ”המחונכים” לאמנות "לחנך"? ואיך ידעו ”להקנות" לילדים משהו שאין יודע לומר מהו, או שיש לו שתיים עשרה אמירות סותרות ומסתבכות, מלאות ז'רגונים מלומדים, ופלפולים סכולסטיים, ואת מה שידען אחד מעריץ הולך הידען האחר להקיא ממנו. וכל כך הרבה פעמים אדם אחד מציג ואדם אחר בא ובז לו, אם בחזקת קשקוש ואם בטענת גם אני יודע לעשות כזה, וגם זנב כלבי, והידענים גומרים עליו שהוא בור ומפגר, וכל כך הרבה פעמים אדם מתמוגג מדברים והולך לקנות, והידענים אומרים עליו שהוא קונה קיטש ורחמנות עליו ועל טעמו הזול והמבוזה. אם אמנם הקיטש עדיין הוא פסול ומוקצה, אם לא הפך בינתיים והיה למרכז העניין, ביחד עם כל הסוטה והדוחה והמנודה מאתמול שהולכים היום והופכים אותו לקדוש זמננו, ומה שהיה הרבה זמן מרכז הדברים הופך להיות השוליים, ומה שהיו השוליים הופכים להיות המרכז – באופן שכלום לא ברור ב”חינוך לאמנות", לא מה זה "חינוך” ולא מה זה "אמנות", בלי שזה ימנע או יעצור את ההשתוקקות הגדולה לקום ו”לחנך לאמנות”.

תשובה אחת מחזיקה מעמד גם לאחר כל זה, וכלולות בה בין השאר שתי המילים החשובות ”תרבות” ו”כבוד”, והן שמשתיקות מייד כל חשש או ספק. בלי לשאול לא מה זו בדיוק תרבות ולא מה זו לא תרבות, ולא מה הוא הכבוד הזה שמשתוקקים אליו. ואם התרבות היא השק הגדול שגם האמנות מקשקשת בתוכו בין השאר, או להיפך, אם האמנות היא דווקא החומר המפוצץ את השק הזה, ושעל פי טבעה, לעולם לא תוכל האמנות להיכלל בכפיפה אחת עם התרבות, מפני שהתרבות היא הכספת הגדולה השומרת על מיטב ערכי העבר, והאמנות היא השודד הפורץ אותה, ואם כך או כך, מעולם לא עשתה התרבות את בני־האדם למשובחים יותר במעלותיהם ומכובדים יותר, וידוע הסיפור על העם הגרמני שמי כמוהו היה מעוטר כבוד תרבות מפוארת ומה קם ועשה, כשם שידוע שהתרבות והכבוד לא הנידו עפעף.

ואם כן, למה בעצם מצפים מן האמנות? שתרבה דעת, שתוסיף חכמה, שתנחם את העשוקים, שתעודד את הרכות ואת העדנה, שתראה את האור בקצה המנהרה, שתבטא את המודחקים, שתניף את הדגל, שתפיל את החרב, כמו למשל "גרניקה" הנודעת שבמחאות דורנו, שפיקסו צייר והלוחמים ראו ומייד החרב נפלה מידיהם, ורצו וחיבקו איש את רעהו בחרטה גדולה ובדמעות פיוסין, או כמו הכתוב המפורסם מאין כמוהו "לא תרצח” הקדמוני, שמי שקרא מייד נפלה סכינו מידו וזעקת ה”אללה הוא אכבר” שלו היתה לשם נפנוף כפות תמרים. או, שמא מחכים שתבוא האמנות, ותראה לחברה את פניה כפי שהן?

תרבות ואמנות מלים גדולות. וגם כשתקציביהן שלהן בתחתית הרשימה, הכל מחכים לנפלאות. וכשהתרבות והאמנות והחינוך ייפגשו יחד, יתחילו הימים הגדולים. אמנם שלושתם הם שלושה מבולבלים שנפגשו עם שלושה מבלבלים בחצרות החינוך, זה שאפילו אינו מבולבל אלא רק ריק, והתרבות שהיא תמיד ”פלונטר” של סתירות מתרוצצות, והאמנות שאין לה אף סימן מוסכם של זהות, עם ה”חינוך ל־” שהוא מחסן של מליצות בלי אף עדות שהוא יודע לעשות שום משהו של ערך – ומבטיחים לנו שהנה הם מביאים עלינו תקופה חדשה ודברים גדולים יהיו נעשים אצלנו, מפני שהם הם היודעים בשביל האחרים מה עליהם להיות, בלי לשאול אותם, ויש להם רשות לנסות ולהתערב בנפשו של דור של צעירים, לתקן אותם ולשכלל אותם, מפני שבעיניהם האדם הוא רק חומר גלם רך לעצב בו שאיפות ולהטביע בו אידיאות, כל עוד הצעירים הללו רכים וקטנים, תמימים ותלויים בהם, ואינם רואים כי בעוד יום והקטנים כבר גדולים ושואלים שאלות ומטיחים ספקות, ואינם נעשים בהכרח, למזלם ולמזל העולם, כפי שלשו ועוצבו ותיכנתו אותם להיות, ושלעולם לא יצליחו לבחור בשביל בני־האדם בלעדיהם ושאפילו משטרים אדירים וגיבורים שלא שאלו את פי נשלטיהם קרסו לבסוף על עיי הרצונות המובסים.

יזהר סמילנסקי, טעמים 1, 1993

השחתה

משנה לשנה רבים ומתרבים בוגרי האקדמיות לאמנות – באיזה יתרון דעת זוכים הבוגרים האלה?

בוודאי, הם יודעים יותר על תולדות האמנות, על קורות האמנים, על התקופות ועל האסכולות ועל הזרמים, ואולי גם על תולדות הביקורת והשיפוט האמנותי. באופן שיידעו יותר לומר יותר דברי טעם על היצירה שלפניהם וימצאו יותר רגליהם וידיהם בביאוגרפיות, באיקונוגרפיה ובסימבוליקה, ואולי גם יידעו לצטט מפי קובעיי הטעם האופנתיים את הפסוקים ההכרחיים למי שמבקש להיות ממש בצהריים של אמנות העכשיו.

אבל, האם יהיו מעתה גם נהנים יותר מן היצירות שלפניהם, האם יצירות האמנות יהיו כעת חלק מסדר היום שלהם, חלק מחייהם?

שאלה טפשית. מפני שההנאה איננה עיסקה של שום אקדמיה ובוודאי שלא החיים. כל עיסקה הוא הספקת מידע על האובייקט הזה הנקרא יצירת־אמנות. ועל כן גם עוסקים בניירות שכבר נכתבו על האובייקט וטורחים להוסיף עוד ניירות על הניירות ההם, ואילו יצירת האמנות עצמה איננה הכרחית אלא כמשל בלבד, אם לא כמטאפורה, ובלבד שתהיה מקוטלגת כהלכה ובדייקנות.

ליהנות מן האמנות? לראותה בפגישה חיה בין אדם ובין היצירה? או כהכנה לקראת פגישה כזו? האקדמיה איננה הכתובת. ההנאה היא עניין פרטי ועסקו האישי של כל אדם, ואינה עניין לחוקרי אותו אובייקט ש”הקהילה האקדמית” הכירה בו כבנושא שווה מחקר.

וכך משנה לשנה יהיו מתרבים הבוגרים שילמדו לדעת לומר דברים מוסמכים על כל מיני יצירות, בגבולות מה שיש להם בביבליוגרפיה, וילמדו לומר דברים על תולדותיה של כל יצירה, על יחסיה, על שייכויותיה ועל פירושה, ולא לדעת אותה עצמה אלא כדעת המלך דוד הזקן את אבישג.

מפני שאפשר לדעת על האמנות בלי לדעת אותה, וכמעבר לזכוכית. ואפשר להחיל עליה מדדים מוכנים, ולקטלג ולשייך ולמיין ולארוז בחבילה מכובדת אחת, משובצת לה היטב בתוך איזה מכלול חשוב, וללמוד לדעת לאן שייכת כל יצירה, לאיזה ז'אנר ולאיזה חתך גיאולוגי, וכבר פטור הלומד ואינו צריך להתייחס לשום בת־קול שפונה אליו מן היצירה ואוחזת בו כביכול בשרוול בגדו ומפצירה: הבט בי, אמור משהו, הנה אני, גע בי, הייה איתי: בלי היענותך אינני קיימת.

חס וחלילה. החבילה היא הראשונה במעלה. והחשוב מכל הוא לדעת לקחת ולאגד כל יצירה לחבילה הגדולה, לחבורה, לזרם, לאסכולה, לז'אנר, ולשאר מיני ההקשרים למינים, ולדון בכובד ראש לאן לשייך את המפוקפקים ואת הגבוליים, ובלבד שלא להשאיר אף יצירה אחת כאישיות לעצמה, או בפניה אחת ומיוחדת, באופן שכולם שם עוסקים באריזת החבילות, בקשירת הקשרים ובטװיית היחסים החוצה ובקצרה – טורחים בכל מה שעוסק בו כל סניף דואר מצוי.

ועוד צריך לזכור, כי יש נושאים שקל ללמוד וללמד. העיסוק בביאוגרפיות למשל, או באיקונוגרפיה או בסימבוליקה, החומר לפניך בערמות ורק צריך לרשום ולתייק. גם אם עיסוק זה הוא בדיוק העיסוק בצדדים התפלים של היצירה, ואיננו צריך לכלום אלא לחישוף מסמכים נוספים שיאשרו את סיפורי הרכילות, במקום לעסוק בקשה, ובמיוחד, ובנדיר, ולהקשיב בפתיחות לדיבורה המיוחד של היצירה האחת הזו, ולאופן המיוחד של דיבורה ושל היותה היא־עצמה.

או הסימבוליקה, שהיא שטח הפקר גדול, שאפשר לדלג ולפזז בו לכל צד בלי להיענש, ושמסיע את המבט מן היצירה אל כל מיני הספקולציות שאין להן סוף, גם לאחר שבכל היערות האפלים של המיסטיקה כבר סומנו השבילים עד נדושוּת, ולאחר שכל מיני הדרשנויות והפלפולים כבר נשמעו להחליא, ובלבד שלא לעמוד מול היצירה הזאת ולהקשיב לה מה היא אומרת לו באמת היותה, ומה לך ולה.

ואילו דווקא הביאוגרפיה והאיקונוגרפיה והסימבוליקה הן הממלאות את האקדמיה מפה לפה. למרות כל מה שקרה לאחרונה במפולת ובקריסה רועשת, לכל אותן התפישות שעליהן העיסוקים האלה עומדים: התפישות המארכסיסטיות והפרוידיאניות, שטענו כל שנות המאה הזאת לקשר הסיבתי ההכרחי בין היצירה ובין נסיבות בית גידולה, ורואות בקשר הזה גם את תוכן היצירה וגם את צידוק השתייכותה לחבילה הגדולה, ופני הדור שמחים ופני התרבות שמחים ופני המחקר שמחים: הנה עוד חבילה אחת ארוזה היטב.

יצירת אמנות לפי זה, היא תולדת מגע הגומלין שבין האמן ובין סביבת גידולו, ותמיד, מדעת ושלא מדעת, היא משקפת תקופה, תמיד מתעדת איזו תנועה שבהיסטוריה, ותמיד גם מדובבת את תחלואיו של האמן עצמו, ולפיכך ידיעת הסביבה, התקופה וחיי האמן – הם לא רק המפתח ההכרחי להבנת היצירה אלא גם הבשורה ו"המסר" של היצירה. וכך גם מתחזקת האקסיומה הידועה, שנסיבות מולידות בית גידול, ובית גידול מגדל אנשים, וגם את האמן שביניהם, ומכאן שהאמן הוא יציר מקומו וזמנו ויצירתו נעשית להם לפה.

הדברים מוכרים היטב, ואפילו כשמסכימים שאין הדברים פשוטים כל־כך, כדי שלא להישאר בין שרידי מעריציו האחרונים של ליסנקו הסובייטי, עדיין מסבירים כך את "התופעה האמנותית” והאקדמיה הולכת בראש: נוטלת משכנותיה שב"מדעי הרוח" את "הכלים" למחקר, ומתרגמת כל יצירה מזדמנת ללשון הסטרילית של המדע, ומסבירה את המוזרויות ואת החריגות ואת הבלבולים של כל מיני המופעים, ומתייקת לבסוף את השונים והמשונים בצרורות של דומים, ומלכדות את הבלתי מתלכדים ומחזירה לסדר את הבורחים מן הסדר, ומצליחה לומר במונחים תיקניים את הממזרים הבלתי חוקיים, ולעשות את החד־פעמי לאחד מן הסך־הכל, ולהפוך את הניפלה המופלא לטריוויאלי, ואת המיוחד הנפלא – לוכולי וכולי וכולי.

וכך הולכת האקדמיה ונעשית למבייתת, למתרבתת ולמכניעת הסוררים, עד שייכנסו לסדרות הממוינות של הבאנאלי. וככל שביקשה יצירה אחת לברוח הלאה מן המיון הכובל הזה, תופשים אותה ומחזירים הביתה, חלומותיה פתורים, סיוטיה מפורשים, גם נועזותה – מבוארת, וגם חולשתה מקוטלגת. באופן שיודעים כבר הכל על מקומה של היצירה במקום ובזמן, ורק לא יודעים אותה כיצירת אמנות שעושה משהו לעומד ממולה.

מה עושה לך הסיפור הזה? מה עושה לך התמונה הזאת? מה עושה לך המוסיקה הזאת? זה בדיוק לא עיסקה של האקדמיה. זה לא מדע והיא מדע. וכך, מסתבר, אפשר לדעת על יצירת אמנות בלי לדעת אותה, בלי להיות בה, בלי להגיב עליה, בלי לפגוש בה ובלי להיפגש איתה, בלי לחייך ובלי לגנוח. כל תפקידה של האקדמיה הוא להעלות את היצירה מן החושים אל המושגים, ומן המושגים אל מיונה התרבותי, עד שתגיע היצירה למקום שבו לא נדרשים לראות אלא להתפלסף, ולא לגעת אלא לזהות את סוג החבילה, ולא לדעת אלא לאתר אם אנחנו כבר במודרניזם, או אולי כבר בפוסט מודרניזם ואולי אפילו כבר בפוסט פוסט מודרניזם, ואת הקש העבש הזה מלמדים ברצינות, ותובעים מן הבוגר שיוכיח שגם הוא כבר יודע להשתתף ב”שיח” המלומד שבסופו יהיה נקבע, זמנית, באיזה פוסט אנחנו כעת, ולא יבייש את חבריו בפיגור הדעת.

מבוקש לנו על כן אדם נטול חושיו של אדם, נטול שכלו של אדם, נטול נירגשותו של אדם, ובקצרה אדם נטול אדם, אדם שלא יתפתה להיות אחד מן הבורים שברחוב, שבבערותם מגינים על מה שרואים, בלי להתבייש לא ברגשותיהם ולא בחושיהם וגם לא באינסטינקטים שלהם ולא בהנאתם או בבחילתם, כאלה שעונים בקריאות התפעלות או להיפך בשריקות בוז, ולעתים גם יוצאת להם הקריאה הפרימיטיבית כל כך – יפה, כמה יפה.

הרבה מן העיסוק האקדמי באמנות דומה לעיסוק כל דיסציפלינה במושא מחקרה. מלבד שהיא עוסקת באמנות, ולא בהיסטוריה, ולא בפילוסופיה ולא בסוציולוגיה או בפסיכולוגיה. ואם זו אמנות היא אינה קיימת בלי שיהיה אדם בא ונענה לפנייתה. מאורעות ההיסטוריה קיימים תמיד שם בחוץ במקום שהיו, ומחשבות הפילוסופיה קיימות שם בחוץ כפי שהם, וכן מושאי הסוציולוגיה והפסיכולוגיה. ואילו האמנות איננה ולא קיימת בחוץ, אלא רק מלאחר תגובתו של הרואה אותה והנענה לה. בוודאי, הצד הפיסי של האמנות קיים כמובן בחוץ, והמסמן החומרי של הפסל, ותמונה, המוסיקה או הדף הכתוב נמצא שם בחוץ – אבל הוא אינו הופך לאמנות אלא רק מלאחר שאדם אומר עליו יש, ורק מלאחר שאדם מגיב עליו, ובלי המעשה שעושה האדם שמחוץ ליצירה – אין יצירה ואיננה קיימת. באופן שאם ממול האמן שיצר יצירה אין אדם שיהיה נענה לה – אין יצירה ואין כלום. כל העולם וכל הטבע אינם נענים ליצירת האדם ונשארים אדישים לה, רק אנשים נוכחים שיהיו מגיבים עליה – יהיו הופכים את מעשה האמן ליצירת אמנות.

לא די להיות מלומד וידען וחוקר כדי לדעת אמנות. לתולדות האמנות ולקורות האמנים ולהשפעות ולמושפעים ולקטלוגים ולארכיונים די בכל המיומנויות של כל אקדמאי. ואילו לידיעת האמנות צריך מי שיודע משהו שונה, שיודע להגיב על היצירה הפונה אליו, כמו שלדף תווים צריך שיהיה מי שיודע לנגן אותו ולדף ספרות צריך שיהיה מי שיודע לקרוא בו, מעבר לקריאה של תקשורת. ואילו רבים ממורי הדרך לאמנות יודעים הרבה על האמנות מבלי שבחייהם נפגשו בה.

וכשעוברים מן המושגים המופשטים המחוכמים והמתוחכמים, והמצוטטים לרוב בכל הפייפרים הפוסט מודרניים והפוסט פוסט, והפוסט פוסט פוסט, ורואים איך הם, מורי המורים הגדולים, נוטלים וקוראים שיר, למשל, ומה הם מציעים לעשות בו בשיר המנוהל הזה שנתפש בידיהם – נדהמים למראה רומאן יעקבסון ורודי, הנוטלים וקוראים שיר של ייטס, למשל, או יעקבסון וג'ונס, הנוטלים וקוראים סונטה קי”ט של שקספיר, למשל, או יעקבסון ולוי־שטראוס הקוראים סונטה של בודליר, או רולאן בארת קורא בנובלה של באלזק (“Z.S”), ומה הוא עושה ממנה: בארת נותן בה לוח צפנים להבנת היצירה, שהוא חומר מצויין להכשלת סטודנטים תמימים. או איך, למשל, ראה פרויד את משה של מיכלאנג'לו, כשידיו תועות בתוך זקנו האדיר, ומעלות על הדעת הרהורי חטא מסויימים, או את המאדונה והילד של דה־וינצ'י, כשבאמצע התמונה מצויירת אדרת פרושה, והוא רואה בה תמונה של עיט גדול, שעט אל אמצע גופו של הילד כדי לסרסו, ישמרנו הבורא. ועוד יותר, מה עשו תלמידיו ותלמידי תלמידיו של פרויד להַמלט המסכן, או לקפקא, או לג'ויס או לפרוסט, אם להזכיר רק כמה גדולים ואיך לא נשאר אחריהם אלא כהישאר עצמות התרנגולת בתום המשתה.

צריך לראות כדי להיווכח איך אפשר לעשות חורבן מפואר מיצירת אמנות, ואיך אפשר להעלות יצירת אמנות קרבן על מזבח אלילים טפשים ואיך מעמידים ממול היצירה החיה כמה כתבי סופסטיקה עקרה וסבולסטיקה שדופה, שאינה מקדמת כלום מלבד שמשמשת כמקור לציטוטים מכובדים לכמה עשרות אקדמאים חדלי אונים. ולא זה הצד הגרוע שבעיסוקים האלה, אלא שנמצאים תמיד כמה אמנים תמימים שמתפתים להאמין שיש עליהם חובה לדעת מה גוזרת עליהם הדקונסטרוקציה או מה מצפה להם מן הגראמאטולוגיה, מבלי שיעזו להתנער מן העובש האקדמי המכובד הזה ולנוס על נפשם כל עוד הם חיים.

ושמא צריך בכל זאת להתנער כעת מכל זה, ולנסות להתחיל מן ההתחלה, ולפנות אל האמנות כדי לפגוש אותה, וכדי להגיב עליה, וכדי להיות איתה, פנים אל פנים, בלי ניירות בין הנפגשים, ולראות תמונה כדי ליהנות ולקרוא ספר כדי ליהנות, וההנאה איננה כפי שמנסים להלעיז עליה, אותה קריאה נמוכה של משרתות רגשניות, ישמור האל, אלא היא ההנאה שבשעור גודלו המלא של האדם, הנאה אינטלקטואלית, והנאה רגשית והנאה חושית, ממש הנאת החושים, כן, אפילו זו, גם כשאי אפשר לעשות מן ההנאה האנושית שום פייפר ראוי לציון, וגם לאחר שבעיני האקדמיה, מה שאינו עושה פייפר אינו שווה קיום.

ההשחתה של האקדמיה את האמנות נעשית כשהיא מציגה את האמנות כאובייקט חיצוני. בעוד שהאמנות בלי פגישת האדם איננה, אלא היא רק פוטנציאל שלא הוגשם. והיא מתחילה להתממש רק מלאחר הפגישה.

ורק נוכחות האדם האחֵר הנענה לה היא התנאי לקיום האמנות. ושום יצירה אינה מתחילה להיות, אלא רק מלאחר שאותו האדם האחר יהיה מעוניין בה, פתוח אליה, סקרן לכפי שהיא, וזוכה בהנאה שהוא נהנה מן הפגישה, מין הנאה מיוחדת, לא מוגדרת סופית, לא חוזרת על עצמה, שברירית למדי כשם שעזה וסוחפת – אבל רק היא זו שעושה שתקום ותהיה יצירת אמנות.

ההשחתה של האקדמיה את האמנות מתחילה אפוא כשהיא מתפארת בכוחה לסגור את האמנות בתבניות שאולות מן המדעים הנהוגים בכל הפקולטות שמסביבה, וכשהיא נאטמת מפני האנושי הלא מוגדר והנזהר מן ההגדרות, וכשהיא מתיימרת לדעת לביית את המופלא, לתייק את הפרוע, ולהכליל את היוצא מן הכלל. אילו הסתפקה האקדמיה בתולדות האמנות, בפילוסופיה של האמנות, בסוציולוגיה של האמנות, ובשאר מיני הלמדנויות כיוצא באלה – ניחא. אבל כשהיא מנסה להיות לאקדמיה לאמנות, מתחילה השחתת יצירות האמנות לכדי אובייקטים של דברנות, ומתחילה פריסת הדברנות על פני כל יצירות האמנות, עד שגם כמה אמנים נתפתו והתחילו מכניסים דברנות שדופה פנימה אל תוך עבודתם, ואין עוד צורך כמעט לטבול את העיניים בדבר עצמו ודי לכולם באותו ”שיח" דברנות מטרטרת, ובהזכרת שמות כמה מגדולי דברני הסכולסטיקה של היום, כדי שהכל יהיו שטופים להם בפלפולי ההתפלפלויות, כזכרם לברכה בטלני בית־המדרש מאחורי התנור.

וכך מתנחל היאוש בארץ. ”מדעי האמנות" הולכים ומכבים כל גחלת לוחשת, ביחד עם כל מיני מיבני הסרק שקמים ומוצגים בכל פינה, ועושים נוף אחיד של ”ללא כותרת״ ותובעים השלמה עם דװקא ככה, ועם קבלת דין בזבוז החיים לריק, וכך יותר ויותר בוגרים יוצאים ונעשים למה שעוד פיקאסו לפני כך וכך הרבה שנים ידע לכנות היטב: ”עיוורים עם תיאוריות”.

יזהר סמילנסקי, הארץ, 1992