70 ל'השבוי' – ג'.

גיליון מולד ובו “השבוי” התפרסם בנובמבר 1948, בעיצומה של לחימה בצפון ובדרום, כשהערבים נמלטים ומגורשים וצה"ל מרחיב את גבולות ישראל מעבר לגבולות החלוקה.

כיצד התקבל סיפור ביקורתי על “הילדים של כולנו” באותם ימים?

בין הראשונים להגיב היה דוד לאזר, במעריב של ה 10.12.48 . מעריב היה עתון שרוב מערכתו נמנתה על הרוויזיוניסטים, לימים הליכוד – אך לאזר היה חריג ביניהם, חניך השומר הצעיר.

את לאזר, שבא מבית עברי בגליציה לא מטריד תוכן הסיפור כלל וכלל: פשוט כי מעל לכוחו להבין אותו.

lazar3-10-12-48a

לפי כל הסימנים – השפה של פרוזה זו היא עברית. אם כי השפעת שפת הבבלים העתיקה […] – בולטת בה בלי כל ספק. העיקר: היא לא מובנת. כאן לא יועיל גם מילון בן־יהודה. אין זו שפה שבני אדם נזקקים לה. זוהי לשון עילגים".

חמתו של לאזר מתעוררת מן המשפט הראשון של הסיפור הכולל את הביטויים "גריגי האלות, בבתות ורד־ההרים“ וכו’. ביטויים שהיו נהירים לכל מי שהשתתף בקורס שדאות של אחת מתנועות הנוער או ההגנה – אבל לא למי שהגיע מבית ספר עברי בקרקוב.

והוא מסכם: “[…] הוא יצר לו בפרוזה שלו מן "מניירה" סגנונית שהיא, פשוט, ללא נשוא. פרוזה עברית כ ז ו – אם היא מופיעה עוד, למרבה הרעה, בבטאונם הספרותי של פ ו ע ל י ארץ ישראל – עלולה להביא רק לידי תוצאה אחת: היא יכולה להרחיק את הקורא העברי מן הספרות בכלל. האם זו היתה הכוונה?”

עבר שבוע (17-12-48), ולאזר בכל זאת התגבר על המכשולים הנוראים והצליח לקרוא את הסיפור, ומוצא לנכון להוסיף: “סיפורו של ס. יזהר […] מופיע בכל ז ו ה ר אומנותו: זהו אחד הסיפורים הטובים ביותר שנכתבו בימי המלחמה בספרותנו […]”

הרעיון שביקורת על הילדים של כולנו אסור שתשמע – אפילו לא חולף בראשו.

באותו יום עצמו, מופיעה ב"הצופה", בטאון המזרחי (לימים המפד"ל, לימים הבית היהודי) סקירה של ר. האסמאן תחת הכותרת "והיה מחננו טהור"

hazofe0-17-12-48

וכך נאמר בו, בימי הסבים והסבתות של נפתלי בנט, בצאלאל סמוטריץ’, אורי אריאל ושות’:

ובכן: זהו?

לא. לא זהו. לא מעולם ה"קונטר־ראזווידקה" של הרוסים הלבנים ולא ממרתפי הבולשת הזרה. זה – משלנו. זה – תיאור נאמן של חקירת שבוי ערבי בצבא ההגנה לישראל. זה קטע מסיפורו של הסופר הצעיר ורב הכשרון ס. יזהר ב"מולד". הירחון המדיני והספרותי של מפא"י.

רעה ומרה ההקבלה. כואב וצורב עצם האפשרות של איזו נקודת־השוואה בין צבאנו הצעיר, יוצא תנועת העבודה והצדק, בין בחורינו גיבורי ההקרבה וצנועי המלל – ולבין, להבדיל אלפי הבדלות קציני דניקין וחוקרי הבולשת, הסרדיוטים הנוקשים של הקסטרקטין והרצח המקצועי. אבל תיאורו של יזהר – ראי אמת הוא. יזהר, החיל האמיץ והנאמן, נותן את חיי היום־יום של צבאנו כמות שהם, ללא כחל וסרק מקשט ומסלף. […] דולק בקירבו נר־האלוקים של המצפון האנושי־ישראלי ומבדיל הוא הבדלה עמוקה בין ההכרחי באמת [..] והין מה זאינו אלא "אכזריות מוסכמת" “טמטום ששלטים צורחניים מכפרים לו מראש כל תועבותיו… "

האסאמן מפרט בהרחבה את הסיפור ומסכם כך: “[…] יש לשלול בתכלית את הנטיה לטשטש את התופעות הפסולות הללו ועוד להעלות עליהן מעטה של פטריוטיות […] – לנהוג במוסר הוטנטוטים ולטהר מעשים ומנהגים, שאנו כולנו וגם רבבות בנינו־חיילנו עצמם, היו מגנים ומתעבים אותם כשנעשו על ידי אחרים […].

"כלום יתכן להעלות על הדעת אף לשעה קלה כי ד. בן־גוריון ורב־אלוף י. דורי משלימים בלבם אף כחוט השערה עם התופעות האלו של ה"אכזריות המוסכמת" וה"חזיריות של השיגרה" […]. ובכן: מדוע הם שותקים? […] מדוע אין הם מטהרים את הצבא מיוצאי־דופן אלה על ידי משפטים צבאיים ללא ויתור והעלמה? […] טיהור יהיה בצבאנו – והיה מחננו טהור".

במכתב ליזהר מד' טבת תש"ט (5.1.49) סיכם ברוידא את ההד שעורר הסיפור:

משער אני שהגיעו אליך הדי "השבוי". מעטים הסיפורים, כמדומני, אשר היכו גלים במידה כזו בזמן האחרון. לי זוהי גם הפתעה נעימה – שהרי אין בי ודאות גמורה בטעמו של הקהל שלנו. "השבוי" מהנה את הקורא מבחינה אמנותית, ועם זה עושה שליחות – וכלום יש צירוף מעולה מזה? שמח אני ש"מולד" היה הכר שעליו רעה השבוי את צאנו. אקווה כי תעשה השתתפותך ב"מולד" קבע ותראנו כבימתך שלך […]

הפרק הבא

הפרק הקודם

70 שנה ל'השבוי' – ב'.

לקראת סוף סמפטמבר 48 כבר היה בידי יזהר כתב יד מוכן. היתה לו יד קלה, הדברים שפעו ממנו. מכתבים פרטיים, לפעמים שלושה ביום, (מכתבים – לא מסרונים!) כתב ללא תיקון או מחיקה. בכתבי יד שנועדו לפרסום הרבה למחוק ולתקן ולבסוף העתיק לנקי. את כל זאת עשה בכתב היד של "השבוי" אגב שירותו כקמ"ן בבסיס ובשטח.

כתב יד. כתוב ביד. ללא העתק, וללא save וגיבוי בשום מקום. (כתב היד נותר בארכיון "מולד" ונמכר במכירה פומבית ולכן אינו נמצא בארכיון יזהר שבספריה הלאומית).

עכשיו עלתה השאלה – היכן לפרסם?

כבר מתחילת שנות הארבעים חיזרו אחריו כל העורכים הספרותיים והתחרו על פרסום יצירותיו. יצחק יציב, עורך "דבר לילדים" אפילו הסביר, ללא כחל וסרק, מדוע: “ברצוני למשוך ל"דבר לילדים" כוחות חדשים מקרב הדור הצעיר. אחשוב לי לזכות לפרסם שמך בין המשתתפים ויהא בזה משום כוח מושך לסופרים צעירים" (יציב ליזהר 25.4.1946).

נטייתו העקבית של יזהר היתה לבחור בכתבי־עת פחות מרכזיים, פחות אופנתיים.

בפברואר 1948, שלשה חודשים לפני הכרזת המדינה, בלב המהומה, יסדה מפא"י בטאון חדש, ירחון בשם "מולד", שיועד לציבור המשכיל. עורכו והרוח החיה בו היה אפרים ברוידא, חבר מערכת "דבר" וכתב העיתון בלונדון בימי מלחמת העולם.

ברוידא פנה, וחזר ופנה ליזהר וביקש סיפור, ("שורט סטורי") והבטיח כי מולד "לא יהיה ירחון 'מפלגתי' במובן המקובל אלא ישאף לרכז את מיטב הסופרים וההוגים בעם – בלא הבדל כיתה וגושפנקה."

hazmana

יזהר ענה לו "פקוד אפקדך" – לא פחות. עתה היה בידו כתב־יד חדש.

ערב ראש השנה (3.10.1948) הוא יום הולדתו ה־32 של יזהר. לרגל האירוע הכפול הוא מקבל חופשה קצרה ומגיע לביתו, ומשם שולח בדואר, בפחד וביראה, את כתב היד לברוידא, בלווית המכתב הבא:

0

"רחובות ער"ה תש"ט

לח’ אפרים ברוידא – שלום רב!

הרי לך סיפור שלי, וקיום הבטחה שהבטחתי.

יודע אני כי תנאי כתיבה במחנה צבא, בשעות שאינן יום ואינן לילה, נתנו אותותיהם הן בשלמות הסיפור ובצורתו, והן בכתב היד ובצורתו החיצונית – אך רצוני הטוב בלבד לא הספיק, כנראה.

עשה איפוא, אתה, את השתיים: א. אשר מיד קבלת כתב־היד, שלא אחשוש לגורלו בנתיבות הדואר הטרופות. ב. שלח לי עלי הגהה, כדי שאוכל לעיין מחדש הן במרוץ הסיפור, והן באי־הבנות שכתבי העלוב גרמן.

את קשרי הדואר עמך אקיים דרך ביתי ברחובות, כדי למנוע עיקופי דאר־צבאי ותלאותיו. וכתבתי היא איפוא: י. ס. רח’ מוסקוביץ’ רחובות.

היה שלום, ושנה טובה –

יזהר ס.”

כי לא רק למי לשלוח היתה השאלה אלא גם איך. הטוב ביותר היה לסור למשרד המערכת ולמסור ביד – אבל זה היה מן הנמנע. בשבת המערכת סגורה ואין תחבורה ציבורית, ובמוצאי שבת כבר ממתינים לו למשימה חשובה. האם אפשר לסמוך על הדואר הצבאי? ומה תעשה בסיפור הזה הצנזורה הצבאית?

יזהר משלשל את כתב היד לעמודת הדואר האדומה, העגולה, שברחוב יעקב, ממשיך לתל־נוף ועולה על טיסה – לראשונה בחייו – לשדה התעופה המאולתר "אבק" שליד רוחמה, בנגב. המשימה היא סיור קמ"נים משותף לקראת החלפה אפשרית של הכוחות המחזיקים בגזרה: “מחוז השפלה" עם "יפתח־פלמח". קמ"ן יפתח הוא גנדי – רחבעם זאבי. יזהר כתב על הטיסה הזאת פעמים אחדות, בין היתר ב"ימי צקלג".

ב"אבק" מדברים הכל על קרב קשה המתחולל לא הרחק, בגבעה 244. יזהר שרוי בהתרגשות גדולה. מה יהיה עם הספור? האם חטיבתו "המחוקה מרוב ענווה" תצליח למלא את מקום הפלמ"ח, "הידוע בתשבוחות"? לימים יספר יזהר כי בו ברגע ידע שאת סיפור הקרב הזה יספר, ושזו היא הזירה שבה מתרחש הסיפור שרצה לספר כל חייו.

““גנדי ואני הסתובבנו שם לראות את המקום. ואז הצביע מישהו ואמר: שם ח'רבת מחאז, במרחק. למקום לא היה שום סימן מיוחד, גבעה אחת בין הגבעות. אני חיפשתי באותו זמן סיפור על מקום קטן, על זמן קצר ומוגבל, שקבוצת אנשים קורה לה משהו בתוך המרחב הקטן, בזמן קצר. הרגשתי שקורה לי משהו ושהמקום הזה מדבר אלי…”

כאן משתלבים סיפורי המלחמה של יזהר, שיצאו כולם מקנה אחד. זה מצויין גם בימי צקלג: “ ושסגרו את כל דרכי השיירות שלנו אתה יודע? ושהאחרונה עלתה על מוקשים, ושלוש מכוניות נדפקו ושני בחורים הלכו, אתה יודע? ושהשחורים הקימו משלט על דרך־המעבר האחרונה בחירבה ההיא שעל הגבעה ההיא, ושאנחנו כאן דחוקים כמו עכברים במלכודת, ורק באוירונים שלנו עוד מחזיקים אותנו בלילות […] “ (ימי צקלג עמ’ 75).

יזהר חוזר "לארץ", לבסיס, קופץ  הביתה – ואין תשובה מברוידא. האם הלך כתב היד לאיבוד? נא לזכור: במוסקוביץ’ 14 אין טלפון, ולא יהיה עד 1958. בכל רחובות אין באותם ימים ולו טלפון ציבורי אחד. גם לברוידא, בחדרו שברחוב הירקון אין טלפון (ראו לוגו מולד בנייר המכתבים). הקשר היחיד האפשרי הוא בדואר. כעבור שלשה שבועות פוקעת סבלנותו של יזהר והוא כותב לברוידא:

רחובות 25.10.48

לח’ אפריים ברוידא – שלום רב!

לפני כשלשה שבועות שלחתי אליך סיפור בשם "שבוי" היתה לוטה בו בקשה שתודיעני מיד א) אם הגיע לידיך (לפי שנשלח בתנאים לא נורמליים); ב) שתשלח אלי הגהות (לפי שנכתב בתנאים לא נורמליים).

עדיין לא נעניתי, ואיני יודע אם הדואר אשם כאן, או כתב ידי הוא שקלקל, ואבקשך להשיבני מיד, שהרי לא יעשה כך במקומנו, – ואני ממתין לדבריך המיידיים.

בברכה,

יזהר ס.”

הוא לא יודע כי ממש באותו יום כתב לו ברוידא:

kabala

“25.10.48

ליזהר שלום ויקר –

רב תודות על "השבוי". קראתיו אך פעם אחת, אך מאד שמחתי בו. הוא מלא הלך־נפש, ועצב כועס מתחת למראית־עין זו של גברתנות חיילית, והקונטראסט מוסיף טעם לשבח. שמחתי בו (בתחום שטחי יותר) לפי שהוא שואב ממה שעובר עלינו ועל נפשנו בימים אלה – ומשנה שמחה שמחתי בו לפי שהוא עושה זאת לא על דרך השתבחות אלא על דרך הביקורת.

בימים אלה אשלח לך העתק מכונת־כתיבה ובו תוכל לתקן את התיקונים הנראים לך. בכמה מקומות קשה לקרוא את כתב היד. פה ושם עוד תרצה ל"הדק" את המהלך וגם לקרצף כמה זיזים שאינם מכוונים (כגון: “ואין מחיר עוד ידיעה אחת נוספת שווה את דיכוי האמת הגדולה שבשחרורו" – פסוק "פובליציסטי" יותר מדי. ומכל מקום כדאי להשמיט ממנו שתי מילים: "מחיר" בראשו "ואת" בסופו – ואפשר גם "שווה בדיכוי" אך “שווה את” פוגם במקצת).

איך בכל זאת הצלחת לכתוב סיפור כמותו בתנאים של מחנה צבא? התפעלותי נתונה לך. מה טיב עבודתך בצבא? מקווה כי אין היא מטמטמת יותר מדי. כתוב נא.

שלך באומן אפרים ברוידא.

נ. ב. ואת שלב המכונה השיבה מהר, כי השעה דוחקת"

כעבור יומיים, כ״ז תשרי תש"ט (27.10.1948) כתב לו ברוידא בדחיפות כי הסיפור והתנאים התקבלו, והוא אינו מתקין לדפוס שום דבר אחר. "עליך ועל צווארך".

הפרק הבא

הפרק הקודם

70 ל'השבוי'

בראשית ספטמבר 1948 נכתב הסיפור "השבוי" – בכור הסיפורים השוברים שתיקה. על נסיבות היכתבו והתקבלותו אספר בפרקים הבאים.

*

מאמצע יולי 48 ועד אמצע אוקטובר 48 היתה הפוגה בלחימה בארץ, 'ההפוגה השניה', הפוגה שנכפתה על הצדדים הלוחמים תחת איום בסנקציות של מועצת הבטחון.

מיד אחרי שפלשו המצרים ארצה הם ביתרו אותה לשניים, וכך נמנעה אספקה מישובי הנגב ומכוחות צה"ל ששהו בו. האו"ם התיר להעביר אליהם אספקה, המצרים מנעו את העברתה  וכך הופרה ההפוגה מפעם לפעם על ידי נסיונות לפרוץ לנגב; בסופו של דבר התחדשו הקרבות בדרום במלואם ב־15 לאוקטובר – ב"מבצע יואב" שנועד להסיר את המצור ולהדוף את הצבא המצרי מעבר לגבול הבינלאומי.

החטיבות הקרביות שהשתתפו בהתכתשויות הללו היו יפת"ח־פלמ"ח, הנגב־פלמ"ח (“סרגי") וגבעתי. גם שריון, ח”א, תותחנים ואפילו חיל הים השתתפו. אליהם, מתחת לראדאר, הסתפחה חטיבת "מחוז השפלה", חטיבת קשישים (יחסית), שיועדה להיות חיל מצב – לא חטיבה מסתערת וכובשת.

יזהר היה הקמ"ן, קצין המודיעין החטיבתי של החטיבה הזו.

יזהר כתב ארבעה סיפורים המתרחשים כולם בחודשים המעטים הללו, וזירותיהם נמצאות בטווח קילומטרים אחדים זו מזו: ‘שיירה של חצות’ מתרחש ב 31 ליולי, דרומית לתלזיתא, ‘השבוי’ מתרחש באמצע אוגוסט דרומית מזרחית לתל זיתא, ‘ימי צקלג’ מתרחש בתחילת ספטמבר דרומית לתל זיתא (חרבת מאחז), ו’חרבת חזעה’, כעשרים ק"מ מערבה משם, (אל־מג'דל) ובסוף נובמבר. פרט לימי צקלג אלו סיפורים מהסוגה הנקראת כיום "אוטופרוזה" – דברים שהוו במחבר גופו, ומדווחים בדייקנות לפרטיהם.

לחיילי מחוז השפלה היו אוגוסט־ספטמבר 48 חודשים משעממים, חמים ומנוונים. חלקם שכן בקסרקטין (מחנה בילו, ליד צומת בילו של היום) וחלקם במשלטים לאורך קו החזית הצפוני עם המצרים. הקו הדרומי היה באחריות חטיבות הפלמ"ח.

האם תנאי השירות במשלט גרמו להתבהמות האזרחים־הקשישים־המגוייסים? “שאכלם לא אוכל, מימיהם לא מים, יומם לא יום ולילם לא ליל"? ולכן "הבה נתעפש העפש היטב, ונגדל זקן, ונשחצן לשוןונירה בכלבים משוטטים" (היריה בכלבים משוטטים, וההתעללות בחיות בכלל נתפסה תמיד אצל יזהר כשפל המדרגה, שלא תכופר.1) האזרחים המבוגרים המגויסים הם מכל שדרות החברה, כולל כאלה "שהיו יודעים פרק בהוראץ ובישעיהו הנביא ובחיים נחמן ביאליק וגם בשיקספירוכאלה ששונאים פרוטקציה, שטוענים לתור צודק, ושגם על מה שהוא ריחו־של־צל־של־קיפוח ירימו קול זעקה".

בנוף של קו החזית, בקיץ ההוא, שלטה הדורה. דורה היא תבואת קיץ ועונת קצירה היא אוגוסט. בחלקות אחדות, כתוב ב’השבוי’, היתה הדורה עדיין "מוריקה מצהבת"2 והעולם "מצולב גיאיות זהב של דורה". הרועה (שעליו נסוב הסיפור) ועדרו כבר חונים "בשלף הדורה" – כלומר בשדה דורה שנקצרה; חלק מהדורה לא נקצר כי טרם הגיעה שעתו, וחלק – כי זורעיו כבר היו רחוקים משדותיהם.

הסיפור מתחיל בגוף ראשון רבים מפי החיילים הפשוטים, העירוניים, המגוייסים הקשישים מ”מרחב השפלה” (“היינו לצחוק ולקלס – וכך גם אמר המם־מם שלנו, וטען שמלמדים־כמותנו, וטמבלים כפי שאנו, אינם מסוגלים לכלום אלא לקלקל כל דבר יפה וטובושבצחוק פרוע נשתלט על כסילותנו המהססת, הנבוכה משהו, ושנהיה יפים וטובים יותר, חיילים"3). יזהר היה קצין, במטה החטיבה, ולפיכך, לכאורה, לא השתתף אישית באירוע אלא שמע עליו מפי אחד או אחדים מהמשתתפים; יתכן שבעת תחקיר שלאחר מעשה. אבל באלבום התמונות הביתי של יזהר נשמרו תמונות השבוי שצולמו באירוע (“והיה שם אחד שצילם את כל הדבר הגדול הזה”4.)

17-eder-hashavooi

הסלעים המופיעים בתמונה מעידים כי "הדבר" התרחש במערב מורדות הרי־חברון, בסביבות בית־ג'וברין כפי הנראה, אולי בקירבת דווימה (אמציה, כיום).

*

מפקד הסיור מחליט ללכוד רועה הנצפה מרחוק. הטעם היחיד לתפישתו הוא לא לחזור מהסיור בידיים ריקות; אמנם התרחשו מקרים טרגיים שאי שביית ערבים בהם נתקלה באקראי מחלקה שיצאה לקרב הסתיימו באסון – ויזהר ידע היטב מה הביא על יחיעם ויץ בן־דודו את סופו אך המקרה כאן שונה בתכלית.

באותו אלבום תמונות ישנה עוד תמונה שמצידה השני רשום "השבוי":

16-48-shavooi-1a

ובה נראים ארבעה קצינים, יזהר ביניהם (שני משמאל, מוסתר חלקית) צופים במשקפות במדרון שלפניהם. האם בחר יזהר, ב"אוטופרוזה" הזו, להנמיך את דרגת המשתתפים? גם המעבר התמוה בהמשך בו הופכים הסיירים לחוקרים מובן יותר אם הסיירים הם בעצם קציני המפקדה.

לאחר מעשה, ב־11 לספטמבר, כתב הקמ"ן יזהר "נוהג חקירת שבויים" והפיץ אותו בין יחידות החטיבה:

comb

 

11 ספטמבר 1948

חטיבת השפלה/ מג"ד 1.

חטיבת השפלה/ מג"ד 2.

לידיעת מפקדי הפלוגות והמשלטים.

הנדון: נוהג בשבויים.

1. שבויים הם הם אחד המקורות החשובים של ידיעות על האויב, כוונותיו וארגונו.

2. יש להקפיד על נוהג נכון בשבוי הנתפס בידינו.

3. אל תחקור את השבוי כל עיקר, אלא אם אתה לפני פעולה ושאלות מסויימות לך על פרטים טקטיים דחופים שעשויים להעמיד מפקד פעולה על התפתחות מיוחדת ודחופה בסביבתו.

4 . לחקירתו של שבוי קיים מוסד מיוחד ומוסמך. עליך להעביר את השבוי במהירות אל מרכז חקירת השבויים, או, במקרים מיוחדים ודחופים, הזמן את החוקר באמצעות המודיעין אליך למשלט.

5. כל זמן שהשבוי בידיך – אל תציק לו, אל תתידד איתו, אל תעניק לו סיגריות ואוכל ומצד שני אל תכה ואל תתעלל בו. כל מה שמוטל עליך לעשות הוא – למהר בהעברתו התקינה (מכוסה עיניים ובלווי מתאים) למרכז החקירה.

6. עד להודעה חדשה, מרכז חקירת השבויים – במשטרת רחובות. אם אין במשלט תחבורה, יש להזמינה במטה הגדוד באופן דחוף.

7. את השבוי ילווה מכתב, ובו: שם השבוי; מקום התפשו; הזמן; היחידה ששבתה אותו; חתימת מפקד היחידה (העתקה למודיעין).

8 .  כל סטיה מנוהג זה היא עברה שינקטו כלפיה צעדים משפטיים מתאימים. 9

. נא לאשר קבלת חוזר זה.

קצין מודיעין (על החתום: יזהר)

די ברור כי את ה"נוהג" הזה לא כתב איש צבא מקצועי, שהנוהל הזה אינו מסוגל לאכוף ציות, ושערכו המעשי זניח. אבל הדברים היו חשובים מאד לכותבם.

הנוהל נכתב ב 11 בספטמבר.  יזהר לא הסתפק בכתיבת ה"נוהג" – כתיבה זו היתה במסגרת תפקידו וחובתו המקצועית כקמ"ן.

לא היה די בכך. העוול שהתרחש מול עיניו ובהשתתפותו קומם אותו. אך לא רק זאת: האירוע הרעישו והפך את קרביו מסיבה נוספת, אישית: אי יכולתו לקבל החלטה, בפרט החלטה פורצת מסגרות. חולשתו זו המשיכה לרדוף אותו כל חייו. והוא ישב ועשה ממנו את מה שכן היה מסוגל (ומוכשר) לו: סיפור.

*

הרועה וצאנו מתחברים ליזהר לאבותיו הקדמונים מן התנ"ך שלמד והפנים בילדותו: “איבזה לחכו צאן שוקטות, צאן מימי אברהם יצחק ויעקב"5 וחיבור זה גורם לידיעה ולהכרה שיש מישהו שצופה מלמעלה על מעשי החיילים: “ולא ראינו את השמש שהיתה כל אותה השעה – משתפלת והולכת, מזהיבה והולכת […] עד שפעם […] הטיחה בנו גל עצום ומסנוור של בהק: צלחתית, מאובקת, משולהבת, עד שנראתה לכאורה כמין תוכחה אילמת, גבוהה, שועה אל הרבה יותר מזה.”6 המשלט בו שוכנת המחלקה ויושביו מזכיר לו רגע נוקב של חשיפה – מותו העלוב של אביו, וגוויתו הערומה, הדלה, השוכבת תחת הסדין בחדר הגדול במוסקוביץ' 14:

פתע נחשפו שוליהם, […] לפני לפנים שלהם. פתע הופשלה שמלתם על פניהם, נחשף קלון מערומיהם, והנה הם דלים, צפודים ובואשים. ריקנות פתע. מיתת שבץ. זרות, איבה ויתמות.”7

סגל המשלט, הסיירים\קצינים מתחיל בחקירת השבוי ועובר כך על סעיפים 3, 4, 6 שבנוהל. השבוי מוסר כי כוח של 15 מצרים נמצאים בכפר ו"החוקרים" מנסים לאמת את המספר על ידי בעיטות בשבוי חסר הישע.

שכן רצונך בדברי אמת : הכה. אם ישקר האיש – הכה. אם ידבר אמת (אל תאמין!) – הכה לבל ישקר להלן. הכה שמא יש עוד אׁמת, אחרת. הכה משום שברגלך הוא. כשם שנענוע העץ משיר את הפרי הבשל ביותר, כך טלטלת שבוי מולידה את האמת הגדולה ביותר. וזה ברור שכך הוא. שאינו סבור כן – אל תתוַכח עמו: תבוסתן. שכזה לא יעשה מלחמה. אל תחוס: הכה. גם עליך לא חסים. וחוץ מזה: הגוי רגיל למכות.”

יזהר לא רק שאינו מזדהה עם התנהגות החיילים, רעיו לנשק, היא מעוררת בו בחילה, וגם חוסר תוחלת – אין עם מי לדבר. “ ‘אתה שקרן!’ התווכח החוקר מיואש ‘בעינים שלך אני רואה שאתה משקר!’ ואיים באגרוף אל מול כיסוי העיניים.”

סוףסוף עושים השובים את מה שהיו צריכים לעשות מלכתחילה (אם בכלל הייתה סיבה לקחת את הרועה הנ"ל בשבי) ושולחים את השבוי למתקן לחקירת שבויים. כאן משתנה קול המספר ועובר מגוף ראשון רבים לגוף שני יחיד. קול המצפון דובר אל הזקיף שנשלח לשמור בדרך על השבוי. הדילמה שלו היא בין גרימת עוול לחף־מפשע לבין מעילה בתפקידו ולקיחת החוק בידיו.

אתה יפהנפש. תהרהר, תתלהב, תתחרט, ותחשוב, גם אחר־כך תצלול בים של מחשבות, הוי למה לא עשיתי. ואת חמיצות ההויה הלא־מושלמת שלך –, תשפוך על עולם ומלואו: העולם המכוער, הגס. עשה. עשה הפעם. עמוד בנסיון. צא והלחם"

וגוף ראשון יחיד מצטדק:

אני מרחם עליו. חבל שבי בחרו לתפקיד זה. הייתי עושה – לולאּ חששתי, איני יודע מפני מה. לו, לפחות, היינו לבד כאן. זה כבר פועם בי בתאווה שהנה היא בידי, ואיני יכול. איני יכול להתחיל. למעלה מכוחיכשאני נזכר שצריך יהיה להסביר, להתעסק, לבוא אל אנשים ולהתוַכח, ולהוכיח, להתחיל להצטדק – איני יכול. מה לעשות?”

מעניין שהדחף לשחרר את השבוי מתעורר בו לא כשהוא חושב על השבוי אלא על אשת־השבוי: “כשאשתך שלך בבית ממתינה, והכל נחרב, מסוער כמוץ, לטמיון, ממתינה כשהּלב נשרף – ואינך בבית, לחכות, בדמעות, לחכות באגרופים, לחכות בהכנעה, לחכות במחאה, לחכות בתפילה…”

בחשבון אחרון הזקיף אינו יכול לשחרר את השבוי בגלל אי־היכולת שלו לעמוד בעימות עם החברה לה הוא משתייך. בחשבון אחרון הוא בשר מבשרה וכשהיא עושה עוול הוא שותף לו. הוא לא קורץ מהחומר של סרבני הפקודה, סרבני השירות בשטחים, סרבני הפצצת שכני המחבלים, והוא יודע זאת.

*

קול בודד ויחיד בשנת 1948.

איך ומתי התפרסם הסיפור, באיזו במה וכיצד התקבל – בפרק הבא.

הערות :

1על ערש מותו פנה דן בןאמוץ אל יזהר בבקשת מחילה על שהתעלל בכלבה בבןשמן. יזהר סירב למחול לו.

2השבוי" מתוך סיפור חירבת חיזעה , ספריית פועלים, ספרי משלט, מרחביה, 1949 ע"מ 93.

3ע"מ 96. יזהר ראה ב"מלמד" יצור עלוב, גבר לא גברי, והיה רדוף תמיד מהידיעה כי ההוראה היא המקצוע היחיד ממנו הוא יכול להתפרנס. וראו "אברמוביץ’ הזקן".

4ע"מ 100

5ע"מ 93

6ע"מ 98

7ע"מ 99. גם מחנה המפקדה בגדרה מתואר ב'שיירה של חצות' כמקום מבחיל (עמ. 87 – 89): “לעזאזל אותו מחנהשנאה ובחילה ושיממון.”

biv