שיא עולמי – פרק שישי.

יזהר לא היה צנוע ולא מהמסתפקים במועט. לא, אין הדבר אמור באוכל – סלט ירקות וחביתה היו קצה האופק הקולינרי שלו – ואין הדבר אמור בכוח או בכסף. הוא לא רדף אחריהם ולא דחה אותם – מה שבא בא.

ההליכה שלו בגדולות, שיא העולם שביקש להשיג היה לכתוב ספר שלא היה כמוהו.

מגיל צעיר ידע מה ייעודו. הוא ידע בבירור שיהיה סופר, ולא סתם סופר אלא מי שיכתוב יצירת מופת, יצירת ענק. בשנת 1940, והוא בן 24, כבר כתב לנעמי: "אינני יכול להגיע אל חפצי ‘בינתיים’– אני חייב להגיע אליו מתוך כל הדברים, מתוך מה שזה וזה כך פרצופו ולא אחר, מתוך מה שהגעתי אל מה שרציתי, שהשגתי את ייעודי, את ייעודי שלי, ויש לי ייעוד – אני חש בו יותר מאשר אחוש את הרעב והצמא ואת הבדידות – אני לא אסתפק אם בבוקר בהיר אחד אמצא את ה"מים אשר במדבר", אלא חייב אני למצוא את אשר אחפש, את מקור כיסופי, להגיע למקום שרצוני בו ולא במקום אשר זומן לי, ולו גם גדול הוא ונישא. אני נסוג מפני רטט יד של תאווה לכתוב. לא. איני יכול להסתפק במשהו. אני רוצה הרבה. אני חייב הרבה. אני עבד לתאווה זדונית לעשות בפועל את מה שההזיה והחלום מרמזים ומנחשים."

ב"מקדמות" – ספר על ילדותו שכתב בזקנתו – חזר פעמיים על הבטחתו זו לעצמו, עוד כשהיה קטן.

פעם כששמע – חבוי בין ענפי התות – את מיכאלה בת כיתתו מנגנת את "אור הירח" של בטהובן וידע "ברור, שגם אני, תראו שגם אני, שגם אני אעשה, מין יפה גדול כזה. חכו, גם אני אהיה עושה ככה, אולי לא בפסנתר, אבל אומר כמוהו נכון ככה, גדול […] חכו תראו.”

ופעם, ויותר מדוייק, כשנכנס מוכה הלם לספריה של אדון מילר ברחובות. ש"עושה פתאום מעין החלטה שגם ספרים משלו יהיו עומדים פעם כאן כאן בספריה, וגם הוא יהיה שייך פעם לנכנסים לכונניות האלה, […] ו"בדפים שהוא יהיה עושה שיהיו, שיהיו כתובים יפה והכרחי, לא פחות יפה והכרחי מכל היפה וההכרחי שיש כאן".

בחגים היה הולך עם אביו לבית הכנסת ושם תפסו את ליבו המילים הנדירות והמסתוריות שבסידור. הוא ביקש אותן רדף אחריהן והתענג עליהן כעל צעצועים וממתקים, סבור משום מה שכולם כמוהו, זוללי מילים נדירות, ושכזה הוא “הנכון”.

וכבר אז, בבית, ילד, היה עולה על שרפרף ונואם, בהתרגשות ומעומק הלב כנגד פרות הבשן אשר בהר שומרון, העושקות דלים ורוצצות אביון בעבור נעליים (ביטוי זה היה חביב עליו כל ימי חייו).

תחושת הייעוד הזאת הייתה כרוכה בבדידות גדולה, בהכרה שהוא שונה, בקנאה עזה באחיו הגדול, שהיה אהוב על הכול ולא שונה מכולם, בהתבוננות באחרים מן הצד, בעצם מגבוה, מגובה העץ שטיפס עליו.

לא רק מתיעוב הקולקטיביות התנגד לכל נסיון לשייכו ל"דור" – לא לפלמ"ח, לא למדינה ולא לשום דור – אלא בעיקר מתוך ידיעת החד־פעמיות שבשיא ובפסגה.

" באותם תנאי גדילה של כולם גדל רק מוצארט אחד, ורק גיתה אחד, רק שקספיר אחד ורק דנטה אחד " "דוסטוײבסקי וטולסטוי אינם דור, ואינם קבוצה ואינם אסכולה, ולא בני־זוג לכלום, גם כשהכל סביבם היה היסטוריה אחת. וגם צ'כוב היה אחד בלבד, וכל הדומים לו ושהיו כמﬠט כמוהו, […] – היו רק השדה שהאילן התנשא מﬠליו, מנצל את כל דשנות הסביבה לﬠצמו ﬠל חשבון כולם.”

"כבר אמרנו כי במקום ובזמן מוגדר כלשהו, לא נולדו שני באך, ולא יצרו שני בטהובן, ולא ציירו שני רמברנדטים ולא שני ולאסקזים. ושאם היו פרי המקום והזמן, למה לא גדלו שם יותר מאשר אחד – למה כל כוחו של הזמן והמקום לא הספיק כדי יותר מאחד, ומפﬠם אחת, ואין שני לו להמשילו ולהחבירו […] או, למה ﬠל קרקﬠ היﬠר צומחים באותו מדרון, מתחת אותה שמש ואותו גשם, שיחים וﬠצים רבים, ופתאום, בלי אתראה, מבין כולם פורץ לו אחד מתנשא, בלי קשר לכלום, ומרקיﬠ מצמרותיהם ומﬠלה – שﬠד לאופק הרחוק הוא סימן המקום, וﬠד לקצה הﬠולם הוא הכיוון.”

מילים אחרונות אלו נכתבו ב־1982, חצי יובל לאחר שיצא "ימי צקלג" לאור, וגם חצי יובל לאחר שנכתב "הצניחה מן הצמרת" בו מתואר האקליפטוס הגדול בחצר הדוד משה ממש באותן מילים: “ומכל מקום ומקום היית מכיר על־פיו היכן אתה ולאן אתה. ואף ממקומות רחוקים ביותר, […] ראית צמרת זו ממרחקים ככל שיהיו – וכבר אתה יודע: שם ביתו של הדוד משה".

ומי, לדעתכם, הוא ורק הוא, טיפס והגיע לצמרתו של אותו אקליפטוס?

בדפי הסיום של "צלהבים" נפרד יזהר מן העולם, ואומר מה הדריך תמיד את צעדיו: “זוג רגלי אדם הדוחה מעליו הכל כדי לעשותו נכון".

ב 1989 הוציאה זב"ם מהדורה חדשה של ימי צקלג, ספרו הגדול. במסגרת היח"ץ לספר העניק יזהר ראיון לזיסי סתווי, ראיון ששודר בגלי צה"ל ונדפס בידיעות אחרונות (9.12.88). הרי קטע מן הראיון:

ש: האם מלכתחילה תּיכננת ש"ימי צקלג" יגיע להיקף כזה?

ת: לא, לא ידעתי. […] יּדעתי רק דבר אחד:ִ שאני אומר את הדברים עד הסוף.

ש: מה פיֹרוש עד הסוףּ?

ת: עד הסוף פירושו, שאִם ארגיש שִיש עוד משהו לומר, לא אוותר.ּ גם אם זֹה יהיה ארוך, גם אם זה יקלקל את העלּילה, גׁם אם זה יקלקל את האימפקט המגרִה אִנשים לקרוא. אני אוֹמָר עד הׂסוף. אני כותב כדי שזה ישביע את רצוני. וכל זמן שיש לי עוד משהו לומר בתוך מוחי, בתוך בטני, משהו מכווץ שעוד לא הצליח להיאמר, או משהו מופשט שעדיין לא התגבש, אני אומר את זה עד הסוף. אני לא אוותר, לא אכנע, לא למישהו שיאמר כן יימכר או לא יימכר, יקראו את זה או לא יקראו, יהיו רק חמישה אנשים שיקראו את זה, שיקראו רק חמישה אנשים […]

במלקומיה יפהפיה’, ארבעים שנה אחרי “ימי צקלג”, הדגיש עוד יותר את המחויבות לנכון. מילות המפתח הושחזו, והן כבר "חובה", ו"עד זוב דם", ו"למות ולא לזוז" (עמ’ 100): "כאילו הוטלה עליך חובה, לדעת לאמור נכון, מדויק עד זוב דם, בלי לטייח ובלי להונות, את כל האמת, עם כל משחקי האור והצל, ולא סתם במלים ריקות, רק כדי להיפטר […]".

והיומרה העצומה (עמ’ 165):

"לא לאמור את מה שאתה יודע, או את מה שאתה מדמה שאתה יודע, או את מה שאולי כולם יודעים, אלא את היותר ממה שאף אחד בעולם יודע ואת היותר משאמר מישהו בעולם, לאמור סוף סוף היטב ונכון, כפי שצריך לאמור, במוכרח ובנכון וביותר נכון מכול, בלתי מסתפק רק בדומה ובכמעט, ולא במועט שקל לאמור אותו וללכת הלאה, אלא לא ללכת ממקומך עד שתהיה יודע לאמור היטב ונכון, ולמות ולא לזוז עד שתהיה יודע, יותר מכל מה שנאמר או אמר או ידע מישהו לאמור אי פעם.”

יזהר נכנס לכנסת בעיקבות "השבוי" שפורסם תוך כדי קרבות תש"ח; משרה זו אפשרה לו (הבטחה מפורשת של מזכיר מפא"י) להתפנות שלשה ימים בשבוע ל"כתיבה עד הסוף" של ספר שיקסום לחמישה קוראים אולי, ספר שיא שלגבהיו יוכלו להעפיל רק יחידי סגולה.

כ־8 שנים כתב. כל עוד כתב הרגיש שהוא כותב נכון: שהמילים "יושבות טוב על הדף" וכל פסקה היא "אבן גזית", חלק ממבנה עצום (ראיון ליצחק לבני, 2000).

אבל אחרי שמסר את כתב־היד להוצאה נתקף ספקות וחרטה.

“כשכתבתי את הספר הזה, הוא נכנס לׂתוך חיי והייתי מנותק ממש מהעולם. נכנסתי למצב פסיּכי חולניּ כִמעט. הרגשתי לפעמים, ואולי זה יישמע מוזר, שאחריִ הספר הזה אני לא אחיה יותר. שהספר יגמר ואני לא אהיה. […] כשגמרתי את "ימי צׂקלג", איש אחד מת וּבקושי הוא חזר למשהו שחי אחרת.” אמר לזיסי סתווי.

הסיפור הראשון שכתב אחרי מסירת כתב היד להוצאה היה על נמלה הנושאת גרגר גדול בהרבה ממנה, והמייחד אותה מכל יתר הנמלים. ברגע שהיא פורקת אותו מעליה היא חדלה להיות: “ואין עוד חומית".

ביומן שנכתב באותה תקופה פתקים־פתקים, בכתב יד נורא, ובכל רגע שנצטללה בו מחשבה, שירבט:

"כשאני חוזר וקורא אני מוצא בכל שורה לא מה כתוב בה – אלא מה הוחטא בה מה [לא נ]אמר. כשלונה של כל שורה. של משפט. של סימני ההפסק. כל הזמן האלטרנטיבה מתלבטת לרגלי, ומפריעה כל הליכה למישרין. חבל. איש לא ישער עד כמה אחרת זה צריך להיות. כמה מקרי שנשאר ככה דווקא.”

"לעיתים, כתוב פחדני, בלי אומץ להתאכזר ולוותר: כולם כאן כושלים וחזקים. לא נעשה כאן המעשה ההוא: להטיל מצוק ההר למטה את הילודים הרפים" (“כולם” כאן הם הקטעים, הם "אבני הגזית" – ולא הדמויות המופיעות בספר.)

"ואולי צריך היה לבדות גם את השלד. זה שאינו בדוי הוא פגם: ממשות של אמת בתוך עולם מעוצב, חיים שלא נעצבו בתוך חיים שנעצבו, סביבה משוכללת ואבן גלמית בה, או להיפך.”

"שם יש גדולה בכחנלית. אבותיו, כנראה, הרגו לא פעם, היו ציידים, שתו לשכרה, ונשבעו לצלב. אצלי – איפה! צדיקים [….] “

"סיפר לי על איך היה בלוד. כשהוציא מן המיסגד מאה ערבים, כשהודיעו הנה התקפת הנגד באה בשריון וכו’ – וכשהיו הללו נושאים שקים לביצור הלוך ושוב והם מלפנים, כשומריהם על הגגות – ראה פתאום את אושוונצים.”

"ולעתים: ואולי צריך לקנא בכל מי שיודע להגיד לפי תומו בשורה אחת פשוטה לאמור: – עברו שבועות אחדים. או: כעבור שמונה ימים. או: הייתה שעה קשה, ולבסוף עברה. איך אומרים, פשוט, דבר כזה?”

"אינני סבור שהוא טוב. אילו ניתן היה להמתין עשר שנים ולבנות אז ממה שיש היום. או אילו היה לי מקסוול של ת. וולף – "

"… נועד לכשלון הוא הבא לתאר לכל פרטיו וכמוּתו את הים. לעולם לא יוכל.”

שימו לב שבכל דברי הביקורת האכזריים הללו השיפוט הוא ספרותי בלבד. הספר לא נכתב כמניפסט פוליטי \ היסטורי \ אידיאולגי. הכותב אדיש לכך. הביקורת העצמית היא עד כמה הצליח לספר נכון את חלוף הזמן באותם שבעה ימים על הגבעה.

"ימי צקלג" נמסר להוצאה בינואר ויצא לאור ביוני.

עכשיו נותר ליזהר מלא הספקות להמתין למשפט הביקורת. הוא לא ציפה לטוב:

"השופטים הללו – – והלא ספר החוקים שלפיהם ישפטו – הוא כשלונם. לבוא עם ספר חוקים כתוב ליצירה שהיא חוק חדש ושונה…”

אבל למבקרים לקח הרבה זמן לקרוא את הספר הענק וביקורות החלו להופיע רק בסוף אוגוסט.

לפני כן, בסוף יולי מלאו לעגנון 70 שנה והוצאת שוקן ערכה מסיבה לכבודו, אליה הוזמנו בין היתר המבקר ד"ר קורצוויל, ויזהר.

קורצוויל לא היה כוכב הביקורת באותו זמן – הוא היה שמש הביקורת, מאירה ושורפת. עם דוקטורט על גטה ופאוסט מאוניברסיטה גרמנית מכובדת, בקי בכל שיאי הספרות הגרמנית, פרופסור ודיקן ובעל לשון חריפה ופוגענית שאינו מהסס להעליב ולהתעמר, נוקם ונוטר ונוטה לחיסול חשבונות אישיים (וחשבון אישי עם יזהר היה לו גם היה)

הוא פתח את דבריו כך:

ואז הכריז כי ההישג הטוב ביותר בפרוזה הוא שתיקה, ועבר לדבר בגרמנית.

את כל זה הפנה לאיש שזה עתה פירסם ספר בעל 1143 עמודים, ולקהל הנוכחים (עגנון ועוד) עמו.  יזהר ידע שדינו נחרץ.

כשחזר הביתה ישב וכתב את "הצניחה מן הצמרת". את הסיפור שלח ל"משמר לילדים" שלא הסכים לפרסמו. מכתב הדחיה הגיע בד־בבד עם הביקורת הקטלנית של קורצוויל על "ימי צקלג".  והסיפור מסתיים כך:

"עוד זה רציתי לספר לך ואחדל.

זה מקרוב, לפני שבועיים או שלושה, עברתי לתומי במקום שמכבר לא הגעתי אליו. על יד ביתו הישן של הדוד משה. הדוד משה כבר איננו. […] ואילו העצים שסביב הבית נכרתו. סיבות חשובות היו לכך, הסביר לי ישי, ותוגה בעיניו. ואולי אימת היותר־מדי היתה עליו. השורשים העמוקים יותר מדי והצמרת הגבוהה יותר מדי הפריעו לנוות ביתו ונכרתו. על מצבתו של אחד או שניים מהם כבר התכדרה עלעלת עלעלים צעירים, מאותם שאקליפטוסים מחליפים בהיכרתם, אדמוניים ורכים, כמין תספורת נערה נאה. ואילו הגדול שבגדולים, אותו שקצת סיפרתי לך עליו, זה אשר ממרחקים היה נשקף ולמרחקים היה משקיף, אות וסימן לכל מה שיש כאן: הוא – היה כרות. ואף כי מצודד היה ולא היה בטבעת המגפפת את הבית הישן שמגרדת בגגו עם כל רוח, ולא סיכן לכאורה את מסד הבית – לא ניצל. והיה כרות עד מסדו. קבוצה מיוחדת של דרוזים – הסביר לי ישי – הובאה לכאן, והם באלף תחבולות גמדים, ובתושיה וביוזמה ובגבורה, ובחבלים ובמוטות ובגלגלות, היטוהו וכפפוהו וניסרוהו וחטבוהו דחפוהו והדפוהו והוסיפו וכוונו מפלתו שלא תתערער על גג הבית הישן. וכל מאמציהם עלו יפה – והענק הוכרע ארצה ונפל, ונעשה לעץ נפול. סדן מיכרתו שלו לא הצמיח אף עלעל אחד. ורק חתך לא מישורי נותר תחתיו. […] וחטוטרות גב השרשים הענקיים, הנאחזניים הללו, שנתבלטו בעוזם רגע קודם שנבלעו תהומה אל תוך בית האדמה האפלה פנימה – בלתי מובילים כלום, ובלתי מעגנים דבר. וזה הכל. איננו עוד העץ ולא תוכל עוד לראותו. כי איננו. גמור. האם זה סימן למשהו? או סתם ככה?

מה אני יודע. מה אוכל לומר. מוטב ואחריש.”

הפרק הקודם PREV

 

 

תמול ומחרתיים

אם איני טועה, הרי הטעם לדרוש אל מה שכבר היה ועבר – הוא מה שעוד לא היה ושעתיד אולי להיות; אם ביצירה אנחנו סחים, ולא באיסוף דברים וחניטתם לשם זכרון. הפניית הראש לאחור – נימוקים רבים וטובים לה, כפעם בפעם. מלבד
שדברים שכבר היו קל יותר לתת בהם סימנים: לסדרם ע”פ מתכון חריף זה או אחר, לייחס להם שיטה מאחדת אחת, המשווה לה סבר פשטות יציבה – ולקבל ככה סיפוק על שיש לפניך מיתאר יפה המגשים בו עקרון מובהק כלשהו באופן שכל הבא להוכיח נוסחתו, יכול לחזק דבריו בראיות מן העבר – מצביע לאחוריו כשמתכװן לפניו.
קלות זו למצוא מוסר־השכל בקורות העתים, לראות במהלך הדורות התקדמות מתמדת במסלול מסויים, כמין רצף הממשיך כסדר התחלה שהתחילו אי־פעם אם בכה או בכה – קלוּת זו מפתה תמיד ומחדש למצוא מציאוֹת באלה, וּלעולם הן גם נכוֹנוֹת למדי וגם לא כל־כך נכוֹנוֹת, גם דברים כהװייתם וגם להד”ם, ומכל מקום מעשי העבר הם הדבר המבוקש. ואילו לספרות המשקיפה אל העבר אין מכל אלה אלא כמעט רק זה: ביקוש זהות עצמך פה היום.
מי אינו מכיר מאז ילדוּתו תאווה זו לחטט באוצרות טמוּנים ולחשוף מהם שכיות־חמדה – בין אם להועיל: להיות מופרה ממה שכבר הוכח, ומן הכבד שנתמצה בעתיק עד ריכוזו; ובין אם להנאה, מדבר שנאמר עד דיוּקוֹ ונגאל, וממגע בכליל תמימות ובחכמה םזוקקה, או מתחוּשת שהייה עם מה שניצח ועבר גבולות שימושו, מעביר עליך משב־רוח ממה שמעבר לגבולין, או מספיג בך אותו שקט של מעגל שנשרו ממנו חיספוסי השעה שחלפה, ומאחז נכון במוצקיות שאינה ככל הקלים
הללו שבהם אנחנו פה. ואולי להוסיף כי רק דבר שכבר היה – ניתן להקיפו מכל צדדיו, כדרך שבוחנים פסל; ולא רק מצידו האחד הפונה אליך, כדרך שהתמונה נראית. ועוד אולי מותר להעיר על חמדת ההסתכלות בעבר, שיש בה פנים המזכירות אותה השתאות של אנשים אל קופים: כמעט כמונו ולא אנחנו; הכרח זהות האנחנו לאור השוני המוזר; שבקופים הוא הנלעג שבדומה, יסוד עם זה גם המהותי שבדומה, יסוד עולם הלא משתנה שבכולנו. כך גם מסיפורי העבר קורא אליך, מעבר לכל השונה, האנושי הנצחי, מרווח מרחק התבוננות הנותן לך להיות נוגע ולא נוגע, רואה בלתי מעורב, הבוחן ממרומיו גם את קטנות הדבר הרחוק, וגם את עקשנותו הבלתי נלאית להיות.
אנחנו מתהלכים כאן ותמיד פסוקים שכבר נאמרו מצלצלים באזנינו, לא תמיד לטוב, אך תמיד מחייך אדם למצוא מכר נושן בתוך כל זה החולף על פניו. וכ"כ יודעים מה כבר אמרו טובים ממנו על מישהו או על משהו עד שלעתים פטורים שבויי הפסוקים מראות מהו הדבר הזה לאמיתו.
(ואגב, כלום נכון הוא, כי על ארצות שפסוקים גמורים אינם מלווים אותנו בהן, פרושה מין שיתוקיות מתנכרת ואימת ישימון?). ויש משהו בנו הזוכר תמיד, גם כשאין יודע מניין לו שיזכור.
חוקרים שהתבוננו בחידת מסעי הציפורים, מצאוּ, כי הגוזלים שבגרו והגיעה שעת נדודיהם, גם בהם יש משהו היודע דרכם אפילו אם מעולם לא עברוּ בה, עד כדי כך, שגם ציפור בודדה תדע לעוף ולהגיע. ציפור־שיר פעוטה אחת, שנתגדלה בכלוּב, הגיעה שעתה והיתה מתלבטת בכלובה למעוף הגדול, הראו לה בכיפת מצפה־הכוכבים שבו גידלוּה תמונת שמים מלאכותית, וזו כיוונה עצמה, בודדה ויתומה, 15 גרם של נירגשות מכת־כנפיים, ובחרה לה בלא טעוּת את כוכביה הנכונים
אשר מעולם לא ראתה, והיתה מתעופפת בכלובה ומוסיפה והולכת בכיװן אחד, מספר שעות מסויים, ונוטלת מבט בשמים המלאכותיים ונמלכת בהם ומשנה כיװּן, כדי מרחק זמן מסויים, וחוזרת ומיישירה דרכה ליעדה הסמוי, שלפי חשבונות שחישבו שוביה בעפרון על גבי המפּה, מצאו כי הנה עתה היא חוצה את הים, כאן היא כבר מעבר לו, ומכאן ולרוחב המדבר הגדול היא מגעת אל המקום הנכסף לה, הוא אשר אבותיה הלא־ידועים לה ואבות־אבותיה לפניהם היו טסים אליו מימות עולם. עד שלבסוף כשנרגעה הקטנה ממעופה ושלװה באה עליה, נמצאה אז ממש במקום שעל פי הזמן והכיװן שחישבו המחשבים, הוא באמת מחוז־חפצה המסומן אצלם במפות הצפרים לבני אותו מין ציפורים.
וכך התעופפה אל מחוז־חפצה הטמון בה, על־פי זכרון של דבר לא ידוּע לה, ושלא נאמר ולא יכול היה להיאמר לה, שחי בה והפעימה, עז יותר מרעב וצמא, והוליכה מישרים לאיזה מחוז־חפץ שהיה חפצה בלי שתדע כי הוא הוּא, בלי ששמעה עליו, בלי שהיה מי שישמיעה, מופעמת זכרון תמונת שמיים וכוכבים, נסערת זכר מידות זמן ודחפי החלפת כיװן, מנװטת עצמה בדקדוק מעלות האורך והרוחב.
מה באמת בנפשה הזוכרת של ציפור־שיר קשה לדעת. קשה אפילו לדעת מה היה בנפש צעיר אחד ששר ”אל הצפור”, בחתרו אל משאת־נפש זכורה לו ולא ידועה, איזו "הארץ החמה היפה”, ש"האביב בה ינווה עולמים”, איזה ”עמק השרון וגבעת הלבונה" מופשטים שהם, זכורים אך לא מוכּרים. שצליל המלים מפתה בהם, אך נטול פרצוף. רבים הזוכרים, רבים החוזרים לאחור. יש מחפש שם את אבידת מיטב ימיו ואת התפארת ששקעה, ויש שאינו אלא רק מואס כל מה שיש לפניו כעת; אחד מוקסם הבהירות שהיתה לדעתו לפנים, ואחר נתהבהב לו סוד בעומק הבאר וליבו אל אפילת הטמיר ונעלם; ואחר, פשוט נוח לו להרחיק עדותו ולומר ליבו בעד מסווה ימים רחוקים. וכן תמיד יש מישהו שזה לו ביקוּש תיקון לנשמתו היגעה, אם לא עשיית חסד־של־אמת לאיזו אבידה עולמית – ואשר אם כך או כך, הפנייה אל העבר תחילתה בך וסופה בך. ואתה הוא האיש המבוקש. עליך שואלים ואתה בלב החיפוש, ובלא נוכחותך שלך אין כל פאר העבר אלא תפאורה לשם משהו שלא בא, במה מפוארת וריקה למחזה שלא יוצג.
מה ענין לאיש ב"איך היו וחיו פעם”, אם הוא עצמו אינו שם? ולשוא יוכתר הסופר בתואר ”מזכיר הקורות והעתים", או "רושם דברי ימי הדורות” – כתר היאה אוּלי לראשו של היסטוריון אבל ריק מכלום ליוצר. הסופר, כל ההיסטוריה אינה אלא ככלי בידיו; להשתמש בה לצרכיו ובצורות שטבעה, להתיך מחדש דברים שכוּּסוּ אפר, או הוטלו לאשפה. וכל הכוונות שמברכים אותו עליהן, כגון שבא לתאר תקופה, או להזכיר נשכחות, או להציב יד לזכר – אין בהן אלא ברכה של תפאורה ריקה. שהרי אין יצירה בלי נוכחוּת, כשם שאין דיבור בלי נוכחות זו, נוכחות השניים – האומר והשומע: אולי שלושה – האומר, השומע, והדיבור שביניהם. וזה אולי כל הדבר כולו: הנוכחות, ובלעדיה גם היפה שבמעשי עבר אין לו כלום. וחבל על כל תקופות "תור הזהב”, שיש להן תמיד מעריצים כה נלהבים, שטורחים לקוממן לפנינו כמין אב־טיפוס לטוב ולמעוּלה – חבל שיתייבשו להן ויובישו בשממון בנאות־מדבר בבצורת, אם, נוסף לכל הטוב שהיה בהן, אנחנו את עצמנו לא נמצא בהן. כל מה שהיה־ועבר צריך שיהיה יודע לחזור ולהיות נוכח כאן אתך, כמין שוליים שכבר סומנו על פני דף אתמול אתה מגלה בין השאר גם ממש את אלה שביקשת לך לסמן על פני דף היום, לרבות אותה התחלה עצמה שנדמה היה לך לכאורה שאתה גילית ראשון. עד כי יורדת עליך לרגע חולשת הדעת אבל אחריה לעתים גם איזו רוממות: להיות שותף למאמץ רצוף ונמשך, כאותו נוטע החרוב שייטע כדי שיאכל נכדו כשם שהוא אוכל ממה שנטע סבו.
אבל זה, כמוּבן, נשמע קצת כאידיליה, משל, כאילו רק יום אחד יש בעולם תמיד, חוזר וחוזר על עצמו אין קץ, רץ ואינו נפטר כחותם קין של עצמו, ושכל הימים הרבים אינם אלא מהדורה חדשה של אותו יום אחד. לעולם מתאמץ אדם לנוס מפני כוחו של תמול, ומכל התמולים שנשתרגו עליו ועל צואריו לעייפה – ולעולם נמצא עוקף עקיפה כזו שמחזירה אותו שוּב אל אותם ימים: אל ילדותו שלו, ואל ראשית מעשי ראשונים שקדמו לו. וחוזר ובורא ככה אותה נוכחות חסרת־שעה, ואותו "הנני" שאין לו קץ, ויחוש אז, לעתים. במבוכת־מה, כי הכובד שמפניו נשתמט הוא דוקא כובד מרוב עושר, כשל גזע מוצק נטוע העמק, וכשװדאות כזו בגבך, כביכול, קל אז יותר לקום ולהצטרף אל אנשי קולומבוס היוצאים אל העולם החדש.
אגב, הלה לא יצא כלל לחפש עולם חדש. הוא יצא, ככל הידוע, למצוא עולם קיים, מוּכח על־פי ראיות חכמי תמול, ומתוך בטחון תמים כי זה שהוא מבקש, יימצא, עד כי גם כשמצא מה שמצא לא ידע מה מצא, ובודאי שלא ידע כי את יום מחר מצא. הפלג הפליג לו אל המשוער כאמת, מצוייד בסידרה של טעויות וצופה לפניו מעל תורן קליפת האגוז שלו בעיוורון רואה למרחוק. כל ידע ימי־הביניים כל קוצר־הדעת, וכל סירוס תמונת העולם, היו לימינו, מלבד הדמיון, ההקשבה למופלא, וכן גם הלהיטות לזכות בפרס.
כשם שכלל לא מרוב נטייה להרפתקה (מסופקגי כמה מלחים היה מלקט לו אילו דיבר אליהם על הרפתקה…), עד כדי כך שבבואו אל העולם החדש מיהר וכפה עליו את גלימות העולם הישן שהיו עמו, כאילו זו תכלית בואו, ועד שהתחילו הבריות תופשות מה כאן באמת, כבר היו עובדות יסוד אחדות כה קשויות וקבועות, ואחרות כה מעורבבות שאי־אפשר היה להשתחרר מהן עוד: ונשאר מכל זה לא קומדיה של טעויות אלא עולם בנוי ממה שבנו אותו, וככה זה.
אין צורך, כנראה שיהא משהו אמיתי, אלא מספיק שיהיו הבריות מאמינים שהוא אמיתי, כדי שיהיה שװה־ערך לאמת, ואפילו נוֹצֵחַ אותה מפניו. (אולי לפיכך באה היצירה, כדי לבעוט בכל כמעט אמת ולסכל דמוי־אמת כאלה, ולקרוא למציאות הנוכחת בשמה הנכון, לטוב ולרע, למרומם ולמשפיל, לולא שזה נסיון נכשל אין־קץ). שיטה באה ושיטה יוצאת אסכולה רודפת אסכולה, והמציאות נשארת בלתי ניצודה, והאפל שלא־נאמר מרובה תמיד על המוּאר שנאמר, ובעצם אי־אפשר כל עיקר לומר כלום על כלום שלפניך. קשה עד יאוש לומר מה שיש בכל הימים החולפים עלינו, קשה לא פחות לומר נכון אפילו יום, יום אחד מכל הימים. נבצר הוא כמעט מהיאחז. והחיים כולם לא יספיקו לאמור נכון שעה אחת. נשאר הלא־נאמר עשיר ומעניין מכל הנאמר עליו.
שתי דרכים הן, זו הנשבעת כי אין לאמיתו של דבר הרבה ימים בעולם ולא הרבה אנשים, אלא אך יום אחד ואיש אחד תמיד; ואשר בשינויים של מה־בכך, שבירכתי השוליים, הוא סובב סובב אין־קץ וחוזר על עצמו, בלי שיסגיר כל שפע אפשרויותיו ומשמעויותיו הטמונות בייחודו, משתמט מכל מיני המצודים שעורכים סביבו בהרבה כשרון ותחבולות, ונשאר לבסוף בתומו, יחיד בלתי נכבש, כבד מדי או חמקמק מדי מאחוז בו; ודרך אחרת יש כנגדה, הכופרת ביום אחד ובאדם אחד ואינה מודה אלא בריבוי: בשפע ימים, בשפע מקרים ובשפע צוּרות, ואשר רק בריבויים נמצא צף האחד ההוא, הבלתי קיים, האידיאלי. ריבוי אשר השונה בכל פרט מפרטיו מיוחס מכל הדומה, ואשר אף־על־פי שהם פרטים, הוטבע כל אחד מהם לשמו, כל אחד מהם נגעו בר ידי אלוהים לעצמו כשנברא, מצטיין בייחוד שלו, בחד פעמי, בבלתי מתערבב, בבלתי חוזר. באינו חופף. ואשר לעולם על־כן אין "האדם" אלא תמיד רק אדם ועוד אדם, בלא שום הא־הידיעה, כשם שבים אין לעולם אף גל שהוא "הגל" אלא לעולם רק גל וגל, גל אחר גל, כל גל כמו כל גל. ואף גל אינו כמו גל וגל, תמיד הוא גל ולעולם לא הגל. במשחק חזרה אין־קץ, בלתי שב על עצמו ועם זה חוזר על עצמו, ואשר חוק קיוּמו משנה פנים, אין־ספור חליפות ותמוּרות, ומוליד אין־קץ צורות לסיבת התגלותו: תמיד הוא האחד שהנה הוא ותמיד תוך כך כבר אינו זה, בשוּם נקודה אינו כל מה שהוא ובכל נקודה הוא הוא, ושום צילום של גל לא יוכל להיות אמת, אלא תמיד רק אפס־קצה ממנה, ובמעוות. ובסדרת ואריאציות על נושא סמוּי. או כחוק שלא נוסח ומקומו משוער רק על־פי ההליכה סביבו על־פי האמצע שאינו מושג, על־פי הריק שנשאר מעוקף – כך חיים הדברים על־פי מתכונת שלא הוגשמה עוד במלואה מעולם, שלא קפאה עוד מעולם תחתיה עד גיבושה. עד שתוכל לשמש מופתלכל השאר, ואף־על־פי־כן הכל גזור על פיה, אָמוד על־פי מידותיה ונשמע להן, כמין שאיפה בלתי כלה להגשים. כביכול, אב טיפוס בלתי־קיים. שאיפה נצחית להשיג, ולא שום השגה מוגשמת, ובוודאי שלא שום הגשמה אחת שמביאה לידי גמר; שלעולם היא רוגשת להיות ולעולם לא תגיע להיות. לפי שהיותה חולקה בין רבים, ורק על כתפי כולם ניתן לשאתה; שזהות היחיד לא תיזכר אלא בחוק שהרבים נושאים בו, עד כי רק באלף הגלים יחיה הגל הנבחר ההוא, הנכסף, השלם, אשר לעולם ינוּע ותמיד הוא שם, אשר לעולם יכלה ותמיד הוא חי, כמין מסע־חלום שהולך והולך ולא יכול להמיש רגליו ממקומו.
אינני יכול, איפוא, לראות את ממדי הזמן כאמות־מידה ליצירה, אלא היפוכו: את הדחף לומר – אמת־מידה לכל השאר: זמנים, מקומות וצורות. דחף אדם לומר את עצמו, דחף אדם לחפש את חברו ולומר לו, לפנות אליו נוכח אל מול נוכח, יהא תוכן האמירה אשר יהא, או סגגונה, או משליה או קרקעה – נוכחות שכזו, שהנוכחים בה יוצאים ונפרדים איש מרעהו שונים משהו מכפי שהיו ומחוברים משהו יותר משהיו.
ואם הכל עומד על האמירה הגואלת שעונים לה, הרי זו איננה ולא כלום אלא רק כל עוד עונים לה, כל עוד לא נס ליחה ולא נתדלדלה כפסיגים ריקנים. שכן מאום לא יציל אז, לא עבודה שקודה, לא יגיעה מרובה, ולא אלף מיני אמצאות דקות ומחוכמות מעשה אמן – חדלים משמוע לה. ומי שבוער בעצמותיו לומר דיבור נכון אין לו אז אלא לצאת לנדודים ולחפש את חיות האמירה הנכונה, לכאן ולכאן, ונסה וטעה, והתחל התחלות ונטוש, והתנפל אל צורות שנראו רעננות ומעוררות, לא ידועות, מהפכניות בגילוין החריף, והתפרץ לקראתן, חוגג כיבושן, ומתעורר עמן לתחייה חדשה, עד אשר גם מציאה זו תבוא עליה עיתה. והיא נתקעת לסימטת עצמה. תתחיל לחקות חכמות עצמה, כל הברקותיה תדהינה מרוב שימוש, תחזורנה על עצמן אבודות טעם, באין אונים נירגן, מאשים זולתו או משתכר להשכיח. ו"יוני הזכוּר שלחתין לעת בוקר שמימה / שבו אלי לעת ערב והנן עורבים מלומדי אשפתות” נזכרים אז גם באותה אמירה קודמת שנשארה קטועה במחציתה, ואולי באחת קודמת לה אי־שם, אלמנה שוממה, מימים רבים – וחוזרים ומוצאים בה טעם חדש. ולא עוד אלא שמתקבלת אז כמין רציפות, גם כשלא בכוונה תחילה, כמין משך מסורת שפסח והחליק על המרידות ועל המחאות ועל המהפכות של שעה, ונתמצע לו כבד וחוגג כמין דרך המלך, שרוחבה סופג הכל.
מתקבל, איפוא, שהצעד קדימה המחפש ביטוי חדש חוזר תמיד, מעשה סורגת, לענב לולאה חדשה באחורי הלולאה הקודמת, וחוק כל שלשלת לולאות שתהא אשה חובקת מותגי רעותה קודם שתצא לפתוח מלוא לולאת עצמה, ושזו שתבוא אחריה אף היא תחזור ותקיף את עובי קודמתה, קודם שתצא להיענב לפנים, ועוד מסתבר כי בנסיגה הקלה הזו אל תמול, שעל־מנת לצאת ולמשוך הלאה – טמון דבר מיוחד. שלא רק שאין בו מעשה כניעה או ויתור, אלא יש בו אולי משהו שבגדילה. שלא רק שאין פחיתות בהרכנת הראש, אלא שבלא ריכון כזה אין זריעה. שזו ענװת העובד, ההודאה בגדול ממנו, וקבלת־דין חוקי העולם העתיקים ביותר, אשר באפיקיהם, אם כה ואם כה, אנו הװים. אדם בצל אקליפטוס כביר שנטעוהו ראשונים יש וכך הוא חש. ועד לו העץ החסון הזה להתגברות על כל מה שהיה לחצר – ועד ביטחה טובה.
בראשית המאה הזאת, הגיע הציור הדמותי עד משבר, חדלה ממנו משמעות מחמת איזה חסר שלא ידעו להגיע בו אצבע, אז נתפרקה ההליכה הכללית ונעשתה לאלף מיני חיפושים, ועולם שלם נפתח עתה ונתגלה מעבר לעולם הדמותי השגור, גילוי זה הלך ונעשה מודע, ונפרץ מהר כמין משב רוח רעננה, וחשו ריװחת בוטוי לדברים לוחצים שהיו כל כך בלתי נאמרים, מחכים לכוח האמירה הנכונה, עד שהגיעו אל המופשט. ואל הציור כלעצמו. שאינו משמשו של ביטוי אחר, אלא נושא עצמו, האומר בקולו שלו, בקו, בכתם, ביחסי־קצב, את הדברים המייחלים להיאמר – והרחיקו בכך עד מקום שהאבסורד שבלהציץ מחדש וכאילו להד"ם. אבל ממש אז נתברר, כי הנה יש בידיהם כלים ודעת לבוא אל המקום שבו [נתקע] המהלך הקודם מחמת שהגיע אל אפיסת כוחו, בלתי יודע לצאת ובלתי מוצא נפשו – ומצויידים בהיװדעות שנודעת עליהם בינתיים. לאחר הפירוקים והחיבורים שלמדו לחבר, במכאובים שנתנסו בהם ובכיבושים שכבשו – חשו כי יש לאל ידם מעתה לשוב אל אותו מקום שנשתבש בו הדיבור, ולעשות שם כעת משהו, כדי שיהיה זה ניזוז. המעצורים, או מקצתם, הוסטו, האופק נתרחב, ושוב חוזר פה ושם הדמותי לתמונה, באחיזת משמעות חדשה, בלתי דומה עוד למה שהיה, אף כי לא בלתי קשוּר, כאותו עץ שחזר עליו לבלוב לאחר שלכת. חוק עתיק זה של הגלגל־החוזר, של בלוֹת והתחל, של כלות והתחדש, של תמוז המת החוזר וחי – נעשה מוכח מחדש. לא שהדרך החדשה נוצחה ונסוגים ממנה תמולה, ולא שחזרו אל הישנה בעלבון אמיתה, אלא שבגרו לראות, עד כדי לראות זה וזה, גם להסיט את התקוע ממדמנתו, וגם להוסיף וללכת נכון יותר בדרכם, לא בחינה נוצח או מנוצח, אלא בבגרות שיש עמה די כוח ודי רוחב־מבט לראות. אין לתקופה אחת רק דרך אמירה אחת, אלא לעולם באים בשבילים אחרים, שזה או זה מהם נעשה רחב יותר ומשמש את הרכיב כברת־דרך. אדרבא, אילו היה באמת כי אין אלא רק דרך אחת, היתה זו דרך אוכלת הולכיה.
חוששני, כי רבים מדי הם קרבנותיה של דרישה זו המקובלת כל־כך, שתהא היצירה רתומה לשרת רעיון כלשהו, איזו אידיאה נוצחת זו או אחרת – עולמית, דתית, מדינית או חברתית – או לו רק בתם היחידה של אנשי־שלומנו הטובים נרם־יאיר, המוכנים תמיד לנדב לך, בלי להתבקש, עצה מוכנה במה להאמין ולאיזה טוב לכתוב, לא כמתן בסתר ומפה לאוזן, אלא אדרבא, ברעם חצוצרות מלוא דף עתון של שבת, ובצדקנות רבת־ציטטין המוכתרה תארי חכמה ודעתנות יתרה; כל אותם הבאים בשם ובמלכות, כל מיני דמויי סאבונרולה-של-כיס, פטורים מאימת המוקד שלא יקדשו עליו שום שם, וענקי רוח מבית מדרשו של ר' גרונם־יקום־פורקן. עד כי בושה שלא לקחת לאלתר וללכת בעצתם הפשוטה והנחרצת: להאמין ולעשות, כשאין הידרדרות חמורה ומרסקת יותר לסיפור משעה ששומע להם, ובא לשאת בעול הטוב: לשרת את הרעיון המוצע, ןלעשות לו באמנותו אילוסטרציה או דימונסטרציה. ולצאת בשליחותו בברכת כוהנים גדולים, ולאבד ככה נפשו לדעת. סיפור לעולם אינו כדי לתאר, להציג, להדגים, להמחיש, להגשים, או לאמת לפני הרבים איזה רעיון טוב שהוא; סיפור אינו אלא כדי לספר: ביטוי אדם ולא ייצוג משהו – דיבור האומר, קול המבטא, מראה המעיד על אדם, על מצבו של אדם; וכל השאר לא מעלה ולא מוריד, להיפך: מוריד ומוריד. ויישאר לו פתוח לפני מי שיחפוץ לגלגל בו בטרקלין, באולם, בעתון, או בקרן־רחוב אצל גן־העיר. לא זה הדבר, הדבר אינו כי אם אמירה – אמירה ולא הפגנה. אף לא המחשה – לא איך חיו אבותינו, לא איך לחמו גיבורינו, אלא רק איך אתה ואני, ומהו שלוחש בנו, או מתריע, או חולם או כלום.
אבל רעיון השליחות, או נשיאת הדגל לפני המחנה אינו מרפה. למה לא לקחת, איפוא, את האיש הלז היודע לספר ולהוליך שבי בכח מלים ובקסמי דמיון – למה לא להשתמש בו, שיעודד, שייטיב, שיסייע, או שיכה ברעים: קח, איפוא כינור. סובה עיר ושירה לנו שיר! אתה תשיר ואנחנו נלחש לך, וכאותה גבירה שבאגדה שהיתה נמלכת כל בוקר עם אספקלריתה אם יש יפה ממנה, עד שהוקנטה בוקר אחד היטב־היטב – כך לא פעם מוכן ציבור לקרוע כדג, על מה שראה או על מה שלא ראה כדרך שביקש לראות וכדרך שמאמין כי ראוי לו: אמור לגו, אתה בעל־הסיפורים, כי אנחנו טובים, כי האחרים רעים, כי תמיד יש סיבה להצדיק חולשתנו, וכי למרות הכל הסוף יהיה טוב. לולא כל זה נראה איוולת, שחבל גם לכותשה במכתש בתוך הריפות, וסיפור לעולם אינו לא ראי ולא אורים־ותומים לערכים, היא דיבור, דיבורו של אדם על עצמו. היא ,,הנני”. אני כאן. היא מבטים שנפגשו.
כרעיון־ה"שליחות”, גם רעיון ה”אחר" מוסיף ומתעתע לבבות מאז ומעולם. שיש  כביכול, בעולם איזה עמוד־התװך המבריח את כל המראות השונים לדבר אחד, לאיזה ”הכל” המצמצם את הריבוי לאחד החלטי. תאווה היא ולא תרפה ממנו: למצוא בכל פיזור שהוא קווים מתלכדים לתבנית א ח ת. לכוללות חובקת כל. האל הטוב יודע מה טיבה, מה שמה, ואם יש, – היתה או תהיה כזו לעולם. לולא שקשה לבריות עד כאב להשלים עם כל תשובה שלילית, שתטיל ספק בהימצאות מופלא־ונפלא כזה הבונה עולם אחד על פי כוונה אחת. וכואב להם להתפרק מתשוקה משתוקקת כזו, שאדם אמון לה משנות חייו הרכות ביותר ואילך, ובלעדיה הרי זה פתאום להישאר נורא לבד, נורא "יחף”. ונורא יוצא אל ריק. ומה עוד מפחיד מריק זה. שאף־על־פי־כן הוא מעמדו המוכרח של אדם בן־חורין: שאין עליו סוכך, שרק הוא ואחריותו. שעומד כאן במשפטו שלו, בהכרעתו שלו, בהיאזרות שלו ובנפילתו שלו. ושהכואב הזה דווקא הוא אולי הנותן טעם.
אולי זה פשר הערגה אל סיפורי ימים עברו: לחדול מהיות זעיר־אנפין, גרגר בטל ובן־חלוף, ולבוא ולהיות שייך לגוף הגדול הקיים משכבר והמתקיים להבא. ולא יהיה אדם נידף כעלה, מורדף לתוהו. יש לו מעמד. חיבור לגזע, ולא יאבד: אתה של עם, אתה של היסטוריה, אתה של עתיד, לא בך נוסדה ארץ ולא אתך ימות עם. אתה קטע מואר מדרך ארוכה, שראשיתה כבר כוסתה חושך ואחריתה עוד לא נודעה. וכעץ בודד הפורה לעצמו בירכתי גן נטוש, כשמתגלה שכלל לא כך אלא פרט הוא מאביב כלל העצים שנפתחו לפרוח. בלי שהם נראים מכאן: וכי אביב כללי נתפעם בכל הכרמים ובכל השדות ובכל העולם, וכי נשימה גדולה אחת היא ומשהו מחוקי הנצח – כך אתה נעשה חלק מו הרציפות הגדולה. אפוף זרימת כוחות איתנים שאינם כנגדך אלא אתך, ואפילו אינך יודע – אתה כאן ואבותיך כאן ואבות אבותיך מתפקדים אתך כאחד, ועד אברהם יצחק ויעקב. הרגשה הוגנת היא להתייצב בטור אחד להתפקד עם דורות, לחוש משך רצוף המנצח את החולף, לטעום את משחק הלפיד הנמסר, מיד ליד דור אחר דור, את גאוות היחוס, את העצמה הגזעית (המגונה לעולם כשאצל אחרים), להתגדר בגינוני בני־הייחוד,נבחרים בני־סגולה, אותה התכנסות שנותנת אחוות ביטחה, המקנה יציבות ומעוררת רגישות לסוד אפל, קשב לאיזה "קול הדם" אם אמנם יש דבר כזה, המוּצא בדחילו לעיתות חירום מנרתיקו הגנוז, עם אותה יראת־כבוד לתהומות, ליצרי, ולתחושת השבט המתגעשת פתע, עם ההתנאות במסורת, בסמכות הראשונים, במורשת האבות, בלבושים כקדם, במנהגים העתיקים. בחיקוי סגנון קדומים, ביחד מיסתורי, בסמלים, בחגים, בניבים, ובסיפור תולדות משותף, מעין "כשהיינו קטנים” מעורר את הלב. אנחנו נעשים מרצון תינוקות חסויים שגם ראוי להם שישמעו סיפורים שליקחם עבה למדי, סיפורי־שכר ועונש טוב ורע, ובעיקר: כי כל מה שהיה – לטוב היה. כל אלה וכיוצא באלה נראים לעתים כה מכובדים והכרחיים שאנו נתבעים לעשות מהם סיפור. ולתתו לבני הנעורים שיהיו רואים ונוכחים עד כמה באמת הטוב הוא טוב והרע רע, ועד כמה כל מה שעשה הרחמן לטוב עשה, ולאשר בכך כי הסיפור ההיסטורי אינו אלא כמין שטר חלק אך חתום בחותם כבד הוד, שכל הרוצה בא וכותב רצונו בכתב־ידו. ויבוא בעל־החותם […] רענו, והנאה לעָבר הנאה להווה והעתיד יוצא נשכר.
זה מכאן. ובימות עולם יש כנגד זה תמיד גם "מכאן" אחר, קול דחוי שהוא המוסיף ומיילל לנפשו, בצד כל ההיסטוריה על מה "אשא בשרי בשיני ונפשי אשים בכפי" – קולו של נגוע אחד היושב בערימת האפר מול כל הנצחי הזה. מול כל הבריא הזה, מול כל החינוכי להלל הזה, מול כל ה"אל תירא עבדי" הזה, והכוללות הנכספת, זו תכנית האחר המולכת, אינה מדהימה את קולו האנושי לשאול, לכפור, לכאוב, ולמרות מרי – עד כדי שעניינו הפרטי של אנוש נדכא אחד, נחנק ב"ארץ, אל תכסי דמי", נעשה פתאום שווה כובד לכל גודל שמים וארץ וחוקותיהם הרוממות – "ילוד אישה קצר ימים ושבע רוגז" מכאן וכל הגבוה העתיק והנצחי הזה מכאן.

ס. יזהר, דברים בפתיחת הסמינר על "הסופר והעבר" באוניברסיטה העברית בירושלים, 23.5.64. נדפס בדבר 5.6.1964

­

 

עיורה של מושבה.

אילו באתם לכאן לפני שנה ﬠוד הייתם יכולים לראות על מרפסת הבית הזה, הבית המיוחד הזה, אחרון כמﬠט לדור של בתים כאלה (וראו את תחרת הﬠץ שעוטרת לכרכוב הגג!),

saba-zeev-1906
אספת פועלים בבית דונדיקוב, 1906. שמאלי בשורה הראשונה – זאב סמילנסקי, אביו של יזהר.

גברת קשישה אחת, עדיין יפה וכולה חן ועדינות שבירה, יושבת בכתם האור שﬠל האריחים האדומים ונחה לה בחום אחרהצהרים, האקליפטוסים האלה מרשרשים לפניה והחצר הגדולה והריקה כמﬠט, מבדילה בינה ובין העולם שמעבר לגדר כאילו כאן לחוד ושם לחוד.

שוב לא ניראה אותה. לפני שנה נפטרה לבית עולמה בת מאה שנים, והבית נתרוקן, כמו החצר הזאת, והרחוב הניבדל שמﬠבר לגדר מאיים כעת לפרוע פנימה ולנחול את החצר ואת הבית ואת הﬠצים, ולﬠשות מהם שיכון רב קומתי, כדרך שנעשה כבר מזמן בבתים מימינם ומשמאלם ובכל הבתים והחצרות שפעם ﬠמדו כאן.

רחוב יעקב שמעבר לגדר הזו ראה פﬠם ימים אחרים. פעם היה הוא הרחוב הראשי במושבה השקטה (שקטה למרות הפעמון הגדול שהיה תלוי בפתח החצר הזאת, בראש הגבﬠה, ושצלצוליו הקצובים היו פוסקים סדר לכל יום יום חדש) עד ליום שהﬠולם הקטן ובﬠל הצורה המסוימת הוחלפה לו צורתו ונﬠשה מאז לעולם אחר, שונה לחלוטין: הפﬠמון נילקח, הצלצולים תמו, השקט תם והצורה נגמרה.

משפחת דונדיקוב, שהיתה בעלתהבית המסוגנן הזה, היתה בין ראשוני רחובות. קרקעות הרבה היו להם, רובם ממש בתוך מה שלימים הפך מרכז השטח העירוני של העיר הגדולה, זו שקמה על מקום המושבה הקטנה. באופן שהרבה מן העיר ניבנה על מגרשי דונדיקוב לרבות המגרשים שעל הגבﬠה הזאת, שפעם בשכבר הימים בהרבה חיוכים קריצות ורמיזות, והיום בלא מﬠט געגוﬠים היו קוראים לה בשם המבטיח "גבעת האהבה": רחוקה, פראית, ונטושה לזוגות המתבודדים.

רחוב יעקב הזה שלפניכם, היה ﬠוד לפני קום המדינה רחוב של חול, משמﬠ, לא סלול ולא כבוש, והולכיו פשוט בוססו בחול בקיץ וברפש בחורף. בוקר בוקר היו נאספות מפתחי כל חצר הפרות בגערות הרוﬠים בדרכם אל המרעה.

rehovoth

והפיקוסים האלה המחפים כﬠת על הכביש שכאילו עובר במנהרתם, לא היו אז. במקומם היו ﬠצי תות, גזומים היטב בחורף כבתספורת קצרה, וירוקי צמרות מכודרות בקייץ, מעדן תאווה לתולעי המשׂי ומקלט מחבואים לזאטוטים.

והיו אקליפטוסים. מה אתם יודעים. כאלה אין ﬠוד. אלה שבחצר דונדיקוב הם כשרידים דלים מאלה שהיו. מזכרת עצובה לקהילת האקליפטוסים הראשונים שחיו כאן באדיר. מכולם זכורים שניים. הנה זה האחד שכאן, עם החטוטרת הזו: פצצה נפלה בדיוק כאן מאווירון מצרי ערב מלחמת הﬠצמאות, הרסה את בית המועצה שעמד כאן ונתקﬠה בגזﬠ חﬠץ הﬠנק ולא יכלה לו אלא בצלקת זו: בלﬠ את הנפץ ולא נודע כי בא אל קירבו.

והאקליפּטוס האחר אותו לא נוכל ﬠוד לראות.

הוא האקליפּטוס שצמח פעם בחצרו של הדוד משה. לא היה ﬠץ גבוה ממנו בﬠולם, ולא נמצא גזﬠ רחב ומוצק מגזעו. סמל למוצקות, סמל לשרשיות, וסמל לשאיפּה למרומים – כל הסמלים עם הﬠץ המוצק והאדיר הזה ביחד כולם ניכרתו יום אחדניכרתו בידי גמדים בעלי גרזנים ומשורים, שורשיו נעקרו, גיזﬠו נעקר, וצמרתו נﬠקרה והושלכו וסולקו עד לאדמה חלקה ומיושרת, שׂעליה נבנה השׁיכון הזה, הנה זה.

בתים בני קומה אחת וגג רעפים אדומים לראשׂם, שביל מקורה גפנים ודקלי וושׂיגטוניות, ומעקה מחופּה צדפים לנוי, עמדו כאן פעם אך זה לפּני שׂנים לא רבות. בתים קטנים ומרווחים זה מזה, ומגרשׂים ארוכים נימשׂכו מאחורי כל בית לעומק, חמשים דונם, ויותר, המגרש האחד: למיבני המשק, למחסנים, לגן הירק הצמוד לבית, והלאה לכרם ולשדה התלתן מספוא הבהמות ועד לכרמי השקדים שעל גבﬠת היקב.

חמשים הדונם ההם חולקו אחרכך לדונם דונם, ﬠל כל דונם ודונם הוקמו חמש שש קומות דחוסות, ואין אקליפּטוסים, ואין תותים, ואין אורוות ולא רפתים, ולא כרמים ולא פרדסים, ולא תלתן לפּרות, מה אפשר לעשות.

קראו למושבה בשם רחובות, כי "ﬠתה הרחיב לנו" – לא עוד בית דוחק בבית, לא עוד גג מגיﬠ בגג, אלא בית איכרים בית ומגרשו בית ומגרשו, ברחבות וברוחב ובגודל ובחזון איכרות מושרשת. ושם, הלאה מן המגרשים, על הגבעות האדומות ההן שם השתרעו כרמי היין, כרמי השקדים, הפרדסים וﬠד השיקמים שﬠל גבול רמלה לשם, בוקר בוקר היו יוצאים ﬠם צלצול הפﬠמון רכובים ﬠל חמוריהם האיכרים, ולשם בוססו בחול וצﬠדו בוקרבוקר הפועלים, ראשם מחופה מגבעות קש גדולות,

וﬠל זרועם סלי הנצרים ובהם לחם, זיתים וחלבה, וגם עתון "הפועל הצﬠיר" מקופל, ובין ﬠידור וֹניכוש יקראו בו מה השיב א.ד. גורדון לדברי י.ח. ברנר.

hapoel-hazair3

כל עוד היתה רחובות מושבה, אפשר היה להכירה ולהבדילה משאר המושבות. כשהפכה לﬠיר נעשתה כמו כל שאר הערים הקטנות הללו, חסרת צורה אישית, חסרת מיוחדות עצמאית ורק בהולה להושיב יותר אנשים ﬠל פחות אמות מרובﬠות.

ואדם אילו נפל לכאן מן השמיים, לא היה יכול לדעת אם נפל לראשון לציון, לפתח תקוה, לחדרה או לרחובות שׂום מקום דומה לכל־מקום.

הנה רב הקומות הזה. הביטו בו. מה יש לראות? משלטי החנויות שבקומת הקרקע ועד לרום החלונות הגבוה מעל הרחוב הצפוף הזה אישׂ לא מציץ אל שום מקום שהוא. בית שהוא בית ולא בית שהוא מקום.

פּﬠם עמד כאן ﬠץ אקליפטוס אחד. שׂרשׂיו היו חבויים במעבה האדמה ובלשׂדה האפל גזעו היה רחב מחיבוק עשׂרה אנשים. וצמרתו היתה נעה לה ברוח הגבוהה שרק ﬠורבים יכלו לנוע על גביה שרים בקולם הצרוד ומלשלשים למטה על ﬠוברים ושׂבים, וגבוהי העלים היו מרשׂרשׂים להם גדודים גדודים, בתדר שידור חי שנישׂמﬠ ושׂניראה מאופק הים שם ועד אופק הרי ירושׂלים שם.

אבל כמובן וכי יש ברירה אחרת? איפה תשים אנשים לגור, והארץ כה קטנה? או אולי מוטב אילו היינו בונים בתים על החולות שעל שפת הים ומשׂאירים את מיטב האדמה הפוריה לחקלאות? אבל עשׂינו להיפך כיסינו בחולות שׂהבאנו מן הים, את האדמה החקלאית הטובה ועל החולות האלה הצמחנו את השׂיכונים ההכרחים.

התאווה לעיר, הצורך בעיר, ההכרח שׂתהיה לנו עיר כרת את הﬠצים, כרת את הפּרדסים, את הכרמים ואת השקדים, כרת את הבתים, כיסה בחול את האדמה, כיסה בבתים את הנוף, ביטל את פני המולדת, והשאיר לנו שיכון, שיכון שׂל שום צורה, חסר שום צורה, בעיר חסרת צורה, ברחוב חסר צורה, לתועלת אנשׂים שאין להם זמן לדאוגִ לצורה.

והנה ככה אנחנו.

מהפכה זו שׂלאחר קום המדינה. אינה ניכרת רק בשינוי יעדי האדמה העתיקה – מחקלאות בעל נמוכה שׂﬠושׂה קצת קמח לפיתה הנאפית בצל חושׂה שׂחוחה על אש קוצים, לייצור שפﬠ שואף ייצוא, שׂעוצמתו עוד לא הגיﬠה למלוא גילויה האפשׂרי: גלם לטקסטיל, מזון טרי ומעובד, השׂופע בעושׂרו כל השנה, מלבד מוצרי תעשׂיה מתוחכמת, ממעיטה בחומרים ועתירה בחכמה – הרי זו מהפיכה בקפיצה אחת, היישר מן התקופות העתיקות שׂנירדמו מאז ימי הפלשתים ולא נשתנו מאז אל תוך תקופה חדישה ואל תרבות מודרנית שׂוצפת עוצמה. מהפכה של אדם שׂהשתחרר ופרץ מגבולות כוחו שׂל הטבע לתת, והשתלטות תרבות שׂל אדם היודﬠ לקחת וליצור לו חיים מכוח תושׂייתו ומהעזתו להיות ריבון לחייו.

תום האדמה העירומה והאנשים שׂמילאו בקצת הקיום שׂלהם את קצת המקום שׂלהם – התחלף עתה בעוצמת תושׂיית התרבות הלבושׂה, והיפה שׂבפתוח הריק – התחלף במועיל שׂבפיתוח המאורגן, מאורגן לעיתים יותר מדי – במקום אותו הכלום לאמאורגן, הפרוץ הזה לכל רוח ולכל מקרה.

ומה טוב יותר?

מה יפה יותר?

יזהר סמילנסקי, תמליל לסרט "רחוב יעקב" שהופק על ידי הטלוויזיה הלימודית,  1981