לגרש לגרש

 

מתהלך בארץ אחד עבה־עורף ומגלגל גללי [מיל]ים: לגרש לגרש, לגרש מאה, לגרש אלף, [לגר]ש את כולם.
[ד]ם יהודי! – הוא גולל גללי מלים – דם יהודי! [ח]יילים יהודים בלבנון, דם יהודי, דם יהודי.
[ל]גרש, לגרש! – מדקלם מצח־הנחושה – שלא [ישפ]ך דם יהודי! דם יהודי!

כבוד תורתנו

[הרו]צח מחברון שוחרר ונישא על כתפי חסידיו
[שומ]רי דת ישראל יצאו בריקוד
[או]ר תורת ישראל עליהם זרח
[האס]פנים הייחודים אוספים שלל
[הרו]צח החרדי רוקד במקהלות יה
[שונ]אי ישראל זוכים ומלאכת ביזוי היהדות
[נעשית] על־ידי צדיקים.

לא יתנו לו

יובל נאמן מצהיר כי צריך לגרש אלף ערבים כדי שיהיה שקט בארץ.
יובל נאמן לא ישוכנע לעולם כי השקפתו טעות ומסקנותיו אסון.
אם תכתוש את האוויל במכתש בתוך הריפות לא תסור מעליו איוולתו.
יובל נאמן אינו אװיל. הוא חצוי לשניים. חציו שבמדע מתוקן, חציו שבאנושות משובש.
אבל את זה הוא צריך לדעת בשני חצאיו, יש בארץ יהודים רבים שלא יתנו לו. וביום שילכו לעשות כעצתו תפרוץ בארץ מלחמת אחים. ויצטרך לגרש דרך חומות יהודים.

אדם מולך

מאה אלף בני־אדם נהרגו במלחמת המפרץ. זה ששלח אותם שרד. איך זה להיות מי ששלח מאה אלף למות בשבילו? איך זה להיות אדם שמאה אלף מתים בשבילו?
מה חושב על עצמו אדם מולך? מה חושב המולך על בני האדם? מה חושבים הנותרים בחיים עליו? האם ככה זה העולם, בעיניהם, ואין מה לעשות?
האם רק מפחד מפניו קיבלו עליהם למות לשמו? או אולי יש גם כאלה שהעולם יותר יפה בעיניהם כשיש מעליהם אדם כזה שטוב למות בעדו?
האם מעולם לא שמענו שטוב למות בעד מלכנו, בעד משיחנו, בעד עפר קדוש, בעד הר־הבית? מעולם לא היו סמלים שכבוד היה למות בעדם, מעולם לא היו סיסמאות שהיו שוות יותר ממוות, וגם יותר מהרבה מוות?
כי מה אנחנו בסך־הכל אם לא קצת אשפת היסטוריה?

יזהר סמילנסקי, דבר, אביב 1991

מתפתלת

מתפתלת לה הממשלה וחורקת תחת לחץ הציבור. לחץ שהלך וגבר הלך ונתהדק, ﬠד שבבהילות, ביום ששי בין השמשות, נתכנסה הממשלה להחליט. נורא לא היה להם חשק להיחקר. וכמי שיד בﬠורפו נלחצו לומר הן. אבל לא לחקירה אלא רק ל"בדיקה".

למה הם מתפתלים כל־כך? מפני־מה הם חוששים? מה כל ההתיעצויות המוקדמות וכל ההתגודדויות רצוא ושוב? כל אחד מהם מצהיר כי אין לו מה להסתיר, וכל אחד מהם רק מתלבט איך להימנﬠ מן החקירה האחת הנחוצה – נחוצה לפי כובד העניין, נחוצה לפי כובד תביעת העם, הנחוצה לפי כובד התוצאות האפשריות: וﬠדת חקירה ממלכתית.

האם אינם בטוחים בעצמם או בﬠובדות? האם צריך להם עוד זמן כדי לחשל את האליבי? להתכונן יותר לפני שיוכלו לעמוד לפני הבודק ולומר בפניו את האמת? אלא שלפני בודק אומרים את האמת, אבל לא מחוייבים לומר רק את האמת, אומרים את האמת אבל לא מחויבים לומר כל את האמת, כפי שמחויבים לומר כחוק לפני ועדת חקירה ממלכתית.

ממשלת ישראל וגּיבוריה הגדולים (הם פחדנים גדולים.) אינם מﬠיזים לבוא ולהיחקר לפני וﬠדת חקירה ממלכתית.

אלאְ שאנחנו כאן, ורבים כמותנו, לא ניתן ולא נניח להם עד שהאמת תיחשף כולה: אם ועד כמה היתה ממשלת ישראל מעורבת, במעשה או במחדל, ישירות או עקיפות, בטבח שטבחו הפלנגות, בסברה ובשתילה.

האמת צריכה להתגלות קודם־כל לשם האמת.

להבדיל בין מדינת ישראל וביּן ממשלת ישראל, בין ﬠם ישראל ובין ראש הממשלה, בין שר הבטחון ובין צה"ל – הממשלה הזאת, ראש הממשלה ושר הבטחון הם מקרים חולפים שבקרוב ילכו להם – והמדינה והעם וצה"ל יתקיימו להם נקיים ממﬠשיהם וממחדליהם.

מה שניראה היה בסוף השבוﬠ הראשון למלחמה כהצלחה מהירה ומרשימה – ניראה בסוף השבוע השישה־עשר למלחמה – כהסתבבות בﬠסק־ביש וכצרה צרורה. ומה שהאיר בתחילה כ"שלום הגליל", נתגלה כעת כאפלה בסימטאות ביירות.

מה פלא אפוא אם לרבים בארץ מסמלים ראש הממשלה ושר הבטחון את הדוחה ואת האטום, את הנפוח המתנשא, ואת השחצן המתרברב, את צרות־הלב הלאומנית, ואת קטנות־המוח המדינית, את המוגבלות המוסרית, ואת הﬠורמה לנסות ולהתפתל ולהתחמק אחר־כך מﬠמוד באחריות מעשיהם או מחדליהם.

כל מלחמה שאינה לשם מניﬠת כלייה ִבהכרח מסתבכת, ובהכרח מסבכת. שיקומה של לבנון הדרומית – הוא שאלה ישראלית.

*

מכל ארצות ערב שאליהן זﬠקו המחבלים המוכים והנילחצים – לא נענתה אף ארץ אחת במעשים. רק נהמו מרחוק והטיחו דיבורים מזרי איומים באוויר. וי לחלש. הﬠולם כולו נגדו. המנוצח לבדו יישא את מפלתו. הכל נופל על ראשו לבדו. איש לא יבוא לקריאתו. לבדו יישא מתיו. לבדו יישא עיניים ריקות מניין יבוא ﬠזרו. לבדו יימק.

שמחזק את ההכרה הברזלית שאין לנו קיום בלי צבא חזק, בלי הצבא החזק ביותר.

אלא שצבא אינו יכול לבוא במקום מדיניות. בלי אגרוף פלדה אין לנו קיום, אבל אגרוף פלדה אינו אלא כלי בידי התבונה המנהיגה אותו: תבונת המבט הגדול, לטווח רחוק.

מה קורה כּשמתגלה שהכלי הוא משוכלל ויﬠיל וקולﬠ ומצליח – יותר מכל מה שיודעת התבונה לפתור, לקדם או למנוע? מה קורה כשבמקום לפתור שאלות קשות – כותשים אותן?

*

כשנאלצת האומה לצאת למלחמה היא מטילה את עצמה על בני התשﬠ־ﬠשׁרה. פתאום כל כבדה של ההיסטוריה היהודית וכל תולדות ישראל בּארצו – מוכתפות על שכם בני התשע־עשרה הללו. רגע לפני שעברו את סף בגרותם ובטרם ניכנסו לחיים, בין צאתם מרשות ילדותם ובין הכנסם לרשות גברותם – הם ניקראים להעביר את הכבד מכל כבד מצד לצד, במשובת תלתליהם, בעינים מבוהלות קצת, בתושיייּת ידיהם הצעירות ובקפיצת ההעזה אל יהּייה־אשר־יהיה – יוצא לב האומה אליהם: לוּ ידעו להישמר, לוּ ידענו לשמור ﬠליהם.

יזהר סמילנסקי, טיוטא, סוף ספטמבר 1982

הצדיק

צדיק יש במדינה, הולך הלוך וייסר את העם: למה מחרישים כשבלבנון טובחים, ולמה אין צועקים על הדם כעת, כשם שצעקו על סברה ושתילה.

לבו, לבו של הצדיק זועק על הדם שנשפך לשווא. מעיו, מעיו הומות אל הצועקים לעזרה ואיננה באה. רחמיו, רחמיו נכמרים אל בני־אדם, שפותרים סכסוכים בדם ולא במשא־ומתן הדדי.

איפה ארבע־מאות־אלף היום, מטיח הצדיק מעל במת הרחוב, איפה הארבעים, איפה הארבעה, שואל הצדיק כשאלות אברהם לפני הפיכת סדום ועמורה.

הנה, יחיד וצודק וגדול עומד הצדיק הבודד ברחוב ותובע צדק, ותובע יושר, ותובע לחדול מהצביעות: איפה הם בעלי המוסר, כשהדם בלבנון צועק, מדוע מחשים כעת יפי־הנפש?

כעת יירד הצדיק ויציע לכל עובר ושב עצומה לחתום עליה. ובעצומה כתוב:

סכסוך בין עם לעם פותרים רק במשא־ומתן ולא בדם, תמיד.

שאלות מדיניות קשות פותרים רק בפשרה הדדית ולא באש. תמיד.

מלחמה אסור שתהיה בחזקת יש ברירה אלא רק באין ברירה אחרון. תמיד.

בסוף העצומה תהיה כתובה עוד שורה, כזאת:

וזה שהיה אחראי לדם. אחראי לאש, אחראי למלחמה – יכרע על ברכיו, ברחוב, ויבקש מחילה לפני העם, ויביע חרטה – וצנוע ייעלם מאתנו. כי צדיק וישר הוא.

יזהר סמילנסקי, דבר, 28.9.1983

arik