זה התחיל במערכה הצולחת של "לא תהיה חקירת דין" ובניצחון הגדול, כאשר נקבע ש"כדאי" ו"צריך" קודמים ל"צודק" ו"לא צודק”. זה המשך בהסתלקות מﬠקרון שנוי שיטת הבחירות, ובהודאת המנהיגים, כי התיימרו עשר שנים בדבר שלא האמינו בו מתחילה. ואחר כך נבנו בשפע, מוסדות המפלגה באופן שדיון לא יכול להערך בהם, ומוסדות המימשל באופן שקול אחיד ישמע בהם, ומי שלא אתנו – נגדנו הוא. אז הוברר גם לסניפים, שעליהם להתארגן היטב שלא ﬠל מנת לדון, אלא ﬠל מנת להיות מסכימים ומקדמים בברכה.
וכﬠת ניצבים זה מול זה רוב ומיעוט במפא"י, שואלים את ﬠצמם; ואחרים שואלים אותם: מה כל זה ולאן זה הולך.
אלה שאינם מאושרים מהתפתחות זו, נמצאים כאן היום, – והם מיעוט שהרוב כנגדו – כדי לשאול שאלה זו עצמה: לאן כל זה הולך מכאן ולהבא ומה הם מבקשים לﬠשות.
את תולדות המצב הרע הזה מסבירים מצדדים שונים, אבל אין זה כעת מענייננו לעסוק במה שהיה אלא במה שיהיה. אף־על־פי־כן יותר מדי רווחת הסברה, כי הכל בעצם אינו כי אם ריב אישי או חריקת חילופי המשמרות. ואין זה הסבר חסר ראיות ברורות. אך חילופי משמרות מהלך טבﬠי הוא ורצוי, וריב אישי, מר ככל שיהיה, דבר חולף הוא, ואילו הכל היה רק זה, היה מקום לבושה או לכאב, אבל לא לאותה דאגה ﬠמוקה המכרסמת היום בלב כל אלה היושבים כאן כבלב אלה שאינם כאן, כחברי המפלגה וכשאינם חברים: הארץ כולה בדאגה.
אחרים מנסים להצביע, כאילו השאלה היא שאלת מצפן חדש למדיניות, כאילו המצפן של ﬠד־כאן הוחלף כﬠת באחר שמכאן ולהבא.
הלוואי וכך היה, כי אז היו הריב ותחושת הקרע לובשים פנים מסוימות והופכים מהר לדו־שיח בריא בין שתי שיטות מדיניות – דבר שכולו ברכה.
לולא שכל מה שקוצרים היום בשדה המדיניות – בבית ובחוץ, בכלכלה ובחברה – נזרע כולו אתמול; וכל מה שמתפארים היום בהישגו – מישהו כבר יסדו וכוננו אתמול, בטוב ובלא־טוב, במוצלח ובבלתי־מוצלח. אפילו האישים הדוחים היום את חבריהם, גם הם לא נולדו היום, כולם גודלו, כולם טופחו, כולם נתנסו, כולם האמינו, כולם ﬠשו צעדיהם אמונים בﬠיקר על ידי איש אחד, גם אותם ששיער אז מה ישיבו לו היום, וגם אותם שלא חלם מה יגמלו לו – וגם אין איש ביניהם כופר, בינתיים, מנין יולד ומי גידלו, ואין איש מציג, לפי שעה, שום חכמות מדיניות ולא מצפן אחר – שלא מידיו באו בשﬠתם, כולם או מקצתם.
אבל זה בדיוק כוחו של האיש הזה, בן־גוריון, וזו חולשתו. שגידלֵ את כולם ולא הבחין ביניהם. שהיה האומן לקמים כנגדו כשם שלהולכים ﬠמו. חוששני כי אפילו מנהגי המפלגה ונוהליה, לרבות אלה שהיום מבוקרים על ידי המיעוט, גם הליכות עסקניה, גם דרך דיוניה, גם שיתוף הסניפים, גם ההתלכדויות לגושים גושים, גם הרחישה־לחישה־בחישה בקרב השורה השניה והשלישית שמאחורי ההנהגה, גם ארגוני אנשי־שלומנו ומקורבינו אלה כנגד אלה ואלה עם אלה, – כל אלה, בדבר הגדול והקטן, כולם התחילו בימי ההנהגה הקודמת, הכל ירושת אתמול, הכל חי ﬠוד מידיו, ולﬠתים ﬠד כדי אבסורד.
ולפּיכך אין זה, לﬠומקו של דבר, לא ריב בין אנשים ולא מחלוקת בין דרכים, אף על פי שיש גם מזה וגם מזה, נוסף על הדברים שהיו כבושים ונﬠשו גלויים, ודברים שהיו סתומים ונﬠשו פתוחים – ולﬠתים ﬠד כדי שמצה.
מה איפוא יש כאן? על פי דעתי, יש כאן תקופה אחת המגיﬠה והולכת אל סופה, ותקופה אחת שﬠומדת ﬠל סיפה. לא כעת נעריך את התקופה שהדף שלה מתמלא וצריך להפכו. לא את החיוב המרובה ולא את השלילה. הנושא כעת הוא: מה מכאן ולהבא, מה יﬠשו האנשים החיים כאן ואיזה דמות תהיה לחברתם.
כי המצב הזה, מצב הביניים הזה, אינו יכול להמשך. המוﬠקה הזאת צריכה להתפרק להחלטיות. מהו המדאיג במצב הקיים במפלגה?
קודם כל, התאווה הקולנית הזו למונוליטיות, לאחידות, סיכומי פה־אחד, חטוף וסכם. אמת, גם מנהג זה לא התחיל היום, אך במימדים של היום הוא נראה כחידוש מאייּם. הרתיﬠה הזו מויכוח פומבי חופשי גם בנושאים שהויכוח הצבורי הוא נשמת אפם. ההסתגרות זה מפני זה. הכתמת הדיאלוג החי כאילו אינו אלא ריב ומדון. גם שורש־הרע של אנשי־שלומנו ומוקרבינו לא היום נשתל, אך מﬠולם לא פרח ולא גבה ולא עשה צל על הכל כמו היום. אי הסבלנות, הרצון ליישר ויהי־מה כל דמויִ התנגדות, לסלק בעלי דעה אחרת ולמהר חיש קל ולהפטר מהם כל עודם קטנים ומﬠטים. החזיון שתהיה מפלגה שלמה נקראת שלא לדון, שלא להתווכח, שלא להביע ספקוֹת, שלא לﬠרﬠר. שיקיפו כל דעה אחרת, שיסמנו כל מהרהר אחרת, שיעשו סביבו ﬠיגול, שיעקבו אם הוא הולך לכנס זה או לכנס אחר, ואם הוא אמנם מאנשי־שלומנו מבהיל הוא הרצון הזה לאחידות מבהילה עוד יותר נכונותו של הצבור לתת הסכמתו לזה. זה הרוב המבהיל ששקט, שנוח וש”יתנו לחיות" – הוא מיטב מאוויו. זה הרוב הסתגלן, סתגלן עד עד תמיהה ויותר מתמיהה עליו. ההתרגלות שעשויים להתרגל לכך שציבור אינו כי אם רק בעל תביﬠות ולא נושא לתביﬠות ממנו.
הויתור על הזכות להכריﬠ במדיניות, זכות אזרח ראשונה, תמורת קבלת שלל קטן וקבלת תפקידים קטנים וירושות קטנות. הנכונות הזאת להריע תמיד, תרועה נצחית לכל מי שבשלטון ושהשעה משחקת לו – תמול לזה, היום לזה. להתייצב תמיד מאחרי גבו של מישׂהו, כגוש אחד, להצביﬠ בﬠד ולדחות כל מי שיהיה פורע במנוחה ובסדר הכללי. ההתרגלות שצבור אין לו דיבור של השפﬠה, שמוסדות המפלגה ריקים ומרוקנים,ִ שהמדיניות אינה נﬠשית בהם, ורק מחיאות כפים. ואנשי־שלומנו הנצחיים מתהלכים רמשים לוחשים ומארגנים – והמכונה ﬠובדת להפליא. כל זה כמעט כמו אתמול ורק קצר־רוח יותר, יעיל יותר וחסר מעצורים.
מה עוד מדאיג במצב שנוצר? הקולקטיביות הזו, שאולי היא מצרכי קבוצה הבאה לﬠמוד במקום שקודם ﬠמד יחיד, ההוא שבטחה ואלה מתוך חשש ובאין בטחה, אבל מין קולקטיביות שיש בה משהו מחריד כגון ההווכחות שנוכח הﬠם פתאום, ﬠרום וﬠריה, ﬠד כמה כל אותם גיבורי דורו, מנהיגי היום הגדול שלו, אינם אלא אכולי משטמות ישנות ואיבות וﬠוינות ומרירות, וכל אותם שחייכו אליו באחוה מﬠל כל הבמות שנים כה רבות – היו דוגרים בלבם על איבה ומחכים ליום יבוא. ואיך נוכח עולם ומלואו ולאור השמש – יצאה מן האגדה מפלצת. שנים רבות כל כך לעבוד יחד ולﬠמוד בקשיים ובנסיונות, ולכווץ כל הזמן פנימה ולדחוק רגשות התנגדות מרים ואפלים כאלה – ויום אחד קמה כל אחות־האחים הזאת להכות נפש את הבכור, מתוך תערובת נרגשת של השתחררות, פחד והﬠרצה, ולפני הכל, לעשות ולﬠשות הכל כדי שלא ישוב.
אין זה משנה כלל מי התחיל בכך, מי נתן את האות. יﬠסוק בזה ההיסטוריון. הדבר הקובﬠ הוא שכך זה קרה והאם ראה, משהו נשתנה ואיזה חום שאין לו תמורה גגוז מחיינו, וגם שﬠרﬠור אמונה אין לו רק כיוון אחר, אלא הוא נופל סביבו ועל הכל.
גם השﬠור לדוגמה שניתן לפני העםִ כיצד מרחיקין, וכל חבלי הﬠסק הזה, יקלו מﬠתה לעשות את החלופים שעוד יבואו, כולל חילופי אלה שﬠתה הם המחליפים – חסר מﬠצורים עוד יותר: אם לראשון ﬠשו כך, לאחרים הבאים יﬠשו חלק וקל פי כמה. מﬠציב לחשוב על כך. אך כדאי לזכור.
מה ﬠוד מדאיג כאן?
מראה פני המציצים מן השורה השניה שלאחר המצולמים בחזית, והמחכים בלהטנות לתורם. פּני אלה ידידינו המוכרים לנו, שמעבר לגבות,ִ מﬠבר למרפקים הגדולים, ומעליהם ומצדדיהם ומכל צד, אלה שﬠוד פסיעה והם הראשונים, ובינתיים נכונים לכל, נכונים לשרת, נכונים להוﬠיל, לצﬠוק בﬠוז ולכרסם אויבים.
כאן תמים הויכוחים האידאולוגים והﬠקרונות: כאן חטיפה ודחיקה. את אלה מעולם לא הקו המדיני ﬠניין, כי אם מקום השררה: צד שלנו או הפטרון שמעלינו, וכל שררה שהיא, קטנה, גדולה או בּינונית, ובלבדו ששררה. וברית בין השאפתנים הללו. שם מתייבשׂים הויכוחים וכל האמונות – מליצות ריקות. ההם לﬠולם בעד השולטים. אם תלך המדינה לכאן או לכאן, אם יהיה מחיר ההליכה כזה או אחר, מה נכון ממה בשיקולים – לא להם הדעה אלא לבחיריה, ולא מה אמר הוא עיקר, אלא תמיד מי אמר. אין פלא שלא יביאו לפני גוף מדיני של מפלגה ﬠנין חי לדון בו, אלא תמיד ימיתו אותו קודם בחדרי־חדרים, ורק כשיהיה מת די הצורך ולא יראה עוד סימני פּרפור – מותר להביאו לפני הפורום הנכבד של הדיון.
מה עוד מדאיג?
עוד זה, וזה מכאיב: ההתפוררות.
שמה שהיה נראה תמיד יציב מתפורר ככה. ויותר מזה; שיש ִדברים בחיינו שהיית בטוח תמיד שהﬠולם יזדﬠזע ﬠליהם כשיקרו – ובאמת אין איש חל ולא זﬠ. שיש חזיונות נוראים בחיינו שכבר מסתכלים בהם בלי להניד עפﬠף, כאילו כך דרך הטבע ובלי להתפּעל עוד על שום עוותים, שום מכשלות, שום סילופים, שום ביאושׂים – אלה אינם גורמים עוד טרדה לאיש. מדאיג ביותר הוא שמצבנו אשר לאמיתו, על פי כל בחינה שהיא, אינו קל, כלל לא, מכל צד אינו קל, יותר ממה שהציבור מוכן לשמוﬠ או רוצה שיאמרו לו, ואף ﬠל פי כן שאננים, שומﬠים, רוטנים משהו ועוברים לסדר היום? כלום, אפשר לﬠבור על זה לסדר היום? כן, אפשר, וﬠוברים […]
נותנים לצבור זה או אחר כבקשתו – או ישביתו לך הכל, אם לא תיתן, ועד שתיתן ותיתן. ובכל השאר עוברים לסדר היום. ושיהיה שקט. ושיעשו שלום. ושיחדלו לריב. ובעצם נמאסו כולם. כאחד, ובואו לרחוץ בים.
אלה וכיוצא באלה מדאיגים.
ואילו מפא"י אינה מוכרחה להיות כזו, ולא לתת דוגמה לשאר מפלגות שיהיו כמוה. יש מקום לעשות ויש מה לעשות בתוך מפלגה גדולה והמומה זו. ﬠד ﬠתה, מכל מקום, היתה, למרות הרבה חסרונות, פתוחה למדי. סובלנית למדי ואחראית למדי.
והנה ﬠתה היא שעת מפנה. זו הזדמנות למפנה. ואם יש טוב בהיות מיﬠוט – הרי הוא שיהיה פנוי למחשבה, לביקורת ולהצﬠת תכנית למפנה הזה.
הגﬠנו למקום כזה בהתפתחות המדינה, במשק, בחברה, ביחסי חוץ, בבטחון – שההמשך מחייב שינוי, הערכות אחרת. השאלה הראשונה העומדת לפנינו היא להיות מדינה מודרנית, ישראל בת־זמנה, הנכנסת לשליש השלישי של המאה הזאת ישראל בת אופיה המיוחד ורצונה המובהק, עצמאית ויודﬠת את חירותה.
אם יש טﬠם בפעולה במפלגה, הרי זה הטﬠם הזה: לשנות, לדגול במה שﬠוד לא בא. כי זו הזדמנות גדולה, שלא תקרה מהר שנית. ואסור להחמיצה. לבנות על כך שיש גם אחרים במפלגה ובﬠם, לא רק המאורגנים ההם. ﬠל זה הכל בנוי: שׂיש גם אחרים שׂﬠושים כל מיני דברים בכל מיני מקומות, פחות חשובים ויותר חשובים, ושׁצריך למצוא אותם, לבוא אליהם ולﬠורר אותם. לנﬠנﬠ, לזעזע, ולטלטל אותם משלוותם: האחריות ﬠליכם, חברים. מה אתם יושבים כך היום? אל תראו שהמפלגות של היום דוחות, שﬠסקני היום אינם אהודים. ניתן לעשות אחרת, לבנות אחרת אם אתם לא באים – כולנו ואתם נשלם את ההפסד. לפנות אל החברים שבמפלגה, להפגש אתם ולקרוא אליהם, ואל אלה שעוד אינם בה, לפנות אל כוחות רﬠננים, שכעת ﬠליהם לבוא. לﬠזוב את תאנתם הטובה ואת גפנם, את דבשם ואת מתקם – ולבוא אל שדה הקוצים הזה. לנסות לﬠשות משהו אשר אם לא יעשה, ובﬠוד מועד, כולנו נשלם הרבה וכבד.
זה הדבר שלפנינו: התכוננות לתקופה הבאה. כלים חדשים, אפיקים שונים מן המקובל, מידות שונות ומימדים אחרים. אין עוד להניח לדברים כפי שהם. המפלגות הקיימות, כולן על סדריהן, מושגיהן וסמליהן, וﬠל היתושים המנקרים לﬠסקניהן במוחם, אינן ﬠרוכות להתמודד ﬠם התקופה הזורמת וגואה לקראתנו. מפא"י בינתיים היא הזדמנות: בגודלה, בפתיחותה, ברוב גווניה, בהיותה המדריכה את האחרים וכדוגמתה יﬠשו הם. אסור לתיתה להיות עוד מפלגה סבילה, בהמוני חבריה ובמוסדות פּﬠולתה. צריך להשקיﬠ כל כוח אפשרי, להוציאה מן השמרנות המחשׂבתית, מן המדיניות המתמידה בשגרתה. תקופה מתדפקת על פתחנו. רוחות חדשות. רעיונות חדשים. אפשרויות לא ידוﬠות. וﬠוז לברר ואומץ לבדוק ויכולת להכריﬠ. לא למצוא חן בﬠיני הרבים. מפלגה אינה ﬠתון ﬠרב. אלא לתבוע מן הרבים. להכניס שבכות חדשות. להציע רעיונות ולתבוע מחשבה. מצוידים בידע, בהשכלה, בנסיון, בנכונות. לא סניפים של מוחאי כפים, אלא חוגים המנסים לברר, לקרוא למחשבה. לﬠודד בקורת ורוח פרצים חפשיה. למצוא את אלה שﬠד עכשיו הסתייגו מפעילות מפלגתית. אלה הם אוצר בּלום. צבור שרוי מן הצד, בכל התחומים, והוא אינו מופעל, אינו נקרא. ואין לו עניין בעסקנות הזוטרית הזאת, שומר נפשו ירחק ממנה. ולא נקראנו לכאן כדי שהעסקנים שלנו יקומו על הﬠסקנים שלהם. זה ﬠלוב.
ולבטל את סדר הזחילה לשררה על פי זכויות הותק. לבנות על המתקדם ועל החיובי ועל המאמין שבתוכנו. חברה בת־זמנה שתעמוד במבחן התמורות ותדע לבנות חייה מתוך ידיﬠת נפשה. לכך יש טעם להאבק.
אילו זה היה בכוחנו, אילו בזה עסקנו מﬠתה, אילו רוחנו התחילה נושבת מכאן – כי עתה היה המיﬠוט לברכה ודיבור ראשון למעשה שעוד יבוא.
יזהר סמילנסקי 26 במאי 1965 כנס "המיעוט" באביחיל
ס. יזהר חוזר 