השטחים שואלים: “שח!”

כבר כמה שבועות שואלים השטחים "שח!” – ואנחנו עדיין לא יודעים במה להשיב. ניסו אש, ניסו גאז מדמיע, ניסו מכות, ניסו עוצר, ניסו הסגר, ניסו הרגעת הרוחות, ניסו גירוש המסיתים, ניסו דיבור עם הנכבדים וניסו הפעלת זקני העדה – ועדיין ה"שח" בתוקפו.

יש אולי דברים שעוד צריך לנסות כדי להקטין את החיכוך, ויש דברים שצריך לחדול מעשות, יש דברים שעוד לא עלו על הדעת לעשות, ויש דברים שאסור להעז לעשות – ועדיין ה"שח" בתוקפו.

אש המהומות עלתה מלמטה, ההתפרצות היתה ספונטנית, ממוקד עמוק שחיכה וחיכה, ובעיקרה כתגובת דור צעיר על כיבוש מתמשך, מתמשך עד בלי תקווה – וכעת כאילו סר מעליהם פחד הכובש עד שנוכחותו האלימה, וגם האלימה מאד, אינה מרתיעה אותם עוד – וכך עדיין ה"שח" בתוקפו.

יתר־על־כן, לאחר שחשו הערבים בכוח הגדול שיש בידיהם לא ימהרו להניח אותו ולא ירפו ולא ישקטו, אלא – או, עד שתימצא התשובה האלימה שתחסל אותו בכוח – או, עד שתימצא התשובה האחרת שתבטל את סיבת ההיזקקות לכוח – ועד אז, יהיה ה"שח" בתוקפו.

מה נשאר איפוא?

נשאר שצריך לראות בכל האומץ והיושר את הגורם הבסיסי להתלקחות הזו – ואם הגורם הבסיסי הזה אינו אלא הכיבוש המתמשך – לדעת מה מתחייב לעשות עם הכיבוש המתמשך הזה, ומיד.

יזהר סמילנסקי, דבר, 12.2.1988

נביחות אל הירח

מבצע חיל האויר בתוניס אמנם היה חד ומבריק.

עונש מצליף על הטרור של אשף. אבל השאלה הפלשתינאית נישארה לא פתורה. ובלי פתרון השאלה הפלשתינאית לא יחדל הטרור. רק פתרון השאלה הפלשתינאית הוא חיסול הטרור.

וצה"ל לא יפתור את השאלה הפלשתינאית. עם כל אדירותו.

היטב למדנו זאת בלבנון. לא צה"ל יפתור את השאלה הפלשתינאית.

אותה צריך לפתור בפעולה מדינית ולא צבאית.

באומץ מדיני, בתכנון מבריק מדיני, ובחזון מדיני.

וללא חת. ולהתחיל.

הבעיה האמיתית.

הבעיה האמיתית איננה אש"ף. מי שמדבר על אש"ף רק מטעה ומסיט הצידה. הבעיה היא הפלשתינאית. אש"ף הוא השיניים והצפרניים של הבעיה ולא גופה.

ומי שמוסיף ומדבר על אש"ף ובתוקף ובחימה שפוכה, רק מחזיק חזק באש"ף כדי להסתיר את השאלה האמיתית. את השאלה הפלשתינאית הלא פתורה, ואת ההכרח לפתרה.

השאלה הפלשתינאית היא הצריכה פתרון. היא מוקד המחלה הרעה והיא הצריכה טיפול, והיא המאיימת עלינו יותר ויותר בכל מיני התפרצויות רעות, ואסור לדחות עוד.

אבל יש בינינו כאלה שהאדמות נחשבות בעיניהם יותר מן החיים. תהיה מלחמה. ימותו אנשים. אבל על האדמות לא יתפשרו. מות אנשים הוא הצד הקל של העניין בעיניהם ואילו האדמות הן הצד הכבד.

וכך עומדת היום הדילמה:

אם מוכנים למצוא פשרה הוגנת על האדמות – או מוכנים ללכת למות ולהמית על האדמות.

אנשי גוש האדמות שבינינו, האדמות יקרות בעיניהם מחיי אדם, ואנשי גוש החיים שבינינו, חיי אדם יקרים בעיניהם מאדמות.

האויב שלנו

האויב שלנו חבוק בנו.

האויב שלנו, בלעדיו במה היינו מצדיקים דברים, במה היינו מפעילים המונים, במה היינו מעסיקים דעתם. ובאיזה ראי היינו רואים אז את עצמנו ואת כפילנו.

יש אויב יש טעם לחיינו ולמותנו. יש גבורה ויש רוממות. הוא מאיים עלינו אנחנו מאיימים עליו. הוא פוגע בנו אנחנו מכים בו. הוא כוחנו והוא כבודנו. והוא גם גלי החדשות המציפים אותנו גל אחר גל.

הוא המרים אותנו על רגלינו, הוא הדבק הלאומי שלנו, הוא חווית היחד שלנו, הוא הממריץ הלאומי, הוא המזקיף אותנו, הוא המצעידנו מגבורה לגבורה. והוא העושה שנהיה עושים: בלעדיו ריק היה עולמנו מלאומיות.

בלי אויב, מה יהיה אז תוכן חיינו? מה יהיה הבסיס להשקפת עולמנו? במה יגייסו אותנו ולאן נביא עצמנו יחד, ואת החזקה שברגשותינו, את השינאה, לאן נוליך – ומניין תקום ותתגדל ותתפאר אהבת ישראל ומלכות ישראל ובית המקדש והנס לעמים?

ומה צריך לפיכך אם לא להציק לו לאוייב שלנו, לא להניח לו, לטפח את אויבותו, לשלהבה שלא תדעך, לתלות ולגרש, לדחוק רגליהם של אלה שעוד אינם אויבים, ולהצר צעדיהם עד שיידלקו כולם, מילדים עד זקנים, באיבה גדולה. ויהיה לנו אוייב תוסס ומורגז וגדול וראוי, שונא מאד, אכזרי מאד, והולך ומתקיף על ימין ועל שמאל והולך ומותקף על ימין ועל שמאל – עד החיבוק הגדול במלחמה הבאה. ובזו שאחריה. ובזו שלאחר אחריה, מאה שנות מלחמה על גבי עוד מאה שנות מלחמה. ודגלנו יתנופף מעל כל הדגלים.

השאירו לנו את האויב שלנו באויבותו.

ועוד פעם: הטרור.

ושוב, לא טרור הוא שם הבעייה הראשית של ישראל היום, אלא: הבעיה הפלשתינאית. ודי ללכת סחור סחור. וגם אסור. בנפשנו הוא. והמסוכן מכל הוא ערבוב החזיתות: חזית הסיבה עם חזית התולדה. הטרור הוא התולדה והבעיה הפלשתינאית היא הסיבה.

האם האחריות הלאומית הראשונה והקודמת לכל, והגיוס הראשון והקודם לכל אינו צריך להיות הגיוס לפתרון השאלה הלאומית הראשונה והקודמת לכל: השאלה הפלשתינאית?

לא לדרוס את השאלה הזאת. לא לטמון אותה בחול, לא לעקוף אותה בכל מיני התואנות. אלא ללכת למצוא לה פתרון ביושר, בגדלות, ובאמת.

את כל השאר הלא כבר ניסינו עד תום. ומעבר ליאוש.

ללכת כעת ולמצוא פתרון: פשרה הדדית מוסכמת.

כלומר, שלום.

שתי המילים

כל האמור למעלה – דברים ידועים. ולא נאמרו אלא כאופן לומר ולחזור ולומר עשרות פעמים אותן שתי המילים ובהא הידיעה: “השאלה הפלשתינאית". שתהדהדנה. שתחזורנה על עצמן. שתמלאנה את החלל. שלא תרפינה: השאלה הפלשתינאית.

יהיו שאר הדברים כנביחות אל הירח ורק שתי אלה תהיינה עומדות עד פתרונן: השאלה הפלשתינאית.

כלומר, השלום.

יזהר סמילנסקי, דבר, 11.10.1985

שאלות על מלחמה מתמשכת

יותר ויותר מתברר, כי הפתרון אינו בביירות, הפתרון הוא בשכם.
אפשר למגר את אש"ף בביירות – שורש קיומם ימשיך להצמיח אש”ף, בשינויים כאלה או אחרים; אבל, התקרבות לפתרון שאלות על מלחמה מתמשכתשאלת שכם – השאלה הפלשתינאית – היא התקרבות ליצירת עולם שאינו מצמיח אש”ף, אלא מצמיח סיכוי לפתרון הסכסוך המתמשך: ישראל–ערב.
כל מי שעבד פעם בעקירת יבלית יודע: קיצוץ כל היבלית מלמעלה – אינו מונע את פריצת גידולה מלמטה. כעבור זמן: כל שבר גבעול קצוץ מוציא אז צמיחה כפולה.

*

מלחמה צריך שמטרתה תהיה ברורה והכרחית: לשם מה ועד היכן.
מלחמה זו. האם היא לשם השמדת כל האויב? לשם יצירת הזדמנות למדיניות חדשה? לשם שינוי מפת האיזור? לשם הקלה זמנית ממצוקה מתמשכת? ואולי לשם השגת שלום? או,קצת מכל מטרה ולפי המזדמן? או, שמא, יש מטרת מלחמה מוצהרת ומטרת מלחמה מוצפנת? מפני מי?
האם איננו מנהלים בבת־אחת מלחמת כיבוש. מלחמת השהיה, מלחמת מנע, מלחמת התשה – ומלחמה המכינה מלחמה נוספה?

*

מה יכול ציבור לעשות כשהוא הולך ומרגיש שאין שואלים עוד את פיו – בחשובות ובגורליות שבהכרעות? כשהוא מופתע מעובדות עשויות וגמורות? מה רשאי ציבור לעשות, מה הוא חייב?

יזהר סמילנסקי, דבר, 25.6.1982

סוף סוף לדבר

לא רצו לבוא לפגישה עם אשף דרך הדלת – כעת יבואו לאחר שהגג יפול עליהם.

לא רצו לבוא כבני־חורין שבוחרים דרכם – כעת יבואו ויד העולם מוליכה בעורפם קשורים וכפויים.

לא רצו לבוא כשהשלום היה על הסף – עוד לפני האינתיפאדה ועוד לפני כל־העולם־נגד – כעת יבואו כשהמלחמה על הסף, כשהמשק מתערער, ולבד־לבד־לבד מכל העולם.

יבוא היהודי הגאה, והלוחם לכבוד הלאומי יבוא, וארץ־ישראל השלמה תבוא, ודגל התורה עם דגל התחייה – כולם יבואו כעת, עניים, ריקים וכפופים. ִ

אפילו מפלגת העבודה תבוא כעת, תאסוף עצמותיה הזקנות ותזדנב גם היא קפואה למחצה.

אילו היתה כעת האופוזיציה הגדולה והסוערת, הלא עוד הערב הייתה מזעיקה את ﬠם ישראל אל הכיכר הגדולה ולפידים בידיהם:

כעת להתחיל לדבר!

יזהר סמילנסקי, דבר, 18.12.88

עם מי נדבר?

עם אשף לא נדבר. הם מאוסים לגמרי.

ועם מי כן?

עם ערבים בלתי קיימים.

ועל מה נדבר איתם?

על הכל. ועל מזג האוויר.

ועל מה לא נדבר?

על המחיר שצריך לשלם תמורת השלום.

ולמה לא נדבר?

מפני שאיננו מוכנים לשלם כלום.

ומה נשיג אז?

זמן. דחיית זמן.

ואז?

אז תפרוץ המלחמה.

לא עם אש”ף, ולא עם שונאי ישראל. ולא עם קיצוניים.

ועם מי כן?

עם מדינות ערב. הן גם תצענה לנו ערבים לשיחה. ומהם ניבחר לנו את הערבים הטובים. את משתפי הפעולה. את הערבים שלנו.

ואז?

אז נתבע מהם כניעה ללא תנאי לכל התנאים שלנו. מפני שיהודים גאים אינם מוותרים על כלום ומשיגים את הכל.

את הכל ואת המלחמה הבאה.

* * *

והלא את זה כבר עשיתם.

הלא כבר גרשתם, כבר סגרתם, כבר כלאתם רבבות וכבר עצרתם את כולם, כבר הרעבתם, כבר הכבדתם על היום יום, ועל כל תנועה חיים אפשרית ומה הועלתם?

במקום לשבת ולפתור את הסיבות שוב לדרוך על התוצאות? שוב רגליים גסות במקום פתרון? שוב לא לומדים כי פתרון לא עושים ברגליים? שוב לא זוכרים את לבנון?

פתרון, פתרון, פתרון, מוח, עוד מוח, יותר מוח. לא כוח, עוד כוח, יותר כוח.
* * *
כשראש הממשלה אומר ”שלום”, מתכווץ השלום והופך לאפר.

כשראש הממשלה אומר ”שלום”, פורץ השלום בצחוק, בין לעג לבכי.

כשראש הממשלה אומר ”שלום", שומעים קדיש מבתי הקברות ואל מלא רחמים.

יזהר סמילנסקי, דבר, 29.3.91

"קבר יוסף״

סגרו מאה אלף כדי לתת למאה להתהולל בהילולת ”קבר יוסף” – –

מאה אלף סגרו כדי לתת למאה להתהולל בהילולת ”קבר יוסף” – –

כדי לתת למאה להתהולל בהילולת ”קבר יוסף” סגרו מאה אלף – –

להתחולל בהילולת "קבר יוסף” סגרו מאה אלף כדי לתת למאה – –

איפה נשמע כזאת?

ומי החכם הטיפש הנבל, שסגר מאה אלף כדי לתת למאה להתהולל?

פרס נכשל?

ומי הכשילו?

יש מ”חבריו” שהתכוונו כל הזמן שייכשל וגם נתנו לו להיכשל ורק חיכו לראות איך הוא נכשל; ויש מ״חבריו״ שישבו מן הצד ורק נגעלו כל הזמן מן הגועל ואת ידיהם הנקיות לא געלו – שיתגעל לו הוא לבדו;

ויש מ”חבריו” שיחד איתו חפרו גם בבוץ כדי להגיע אולי אל מוצא השלום.

כעת, לאחר שנכשל, באים כל ”חבריו” האלה, החכמים והיודעים האלה, הרצויים לרוב האלה, אלה שהשלום שלהם נגמר ב"אוטונומיה" שתבוא לאחר "הבחירות” – בעוד שהשלום לא יוכל לבוא אלא רק לאחר שייגמר הכיבוש – אלה החברים שוב אין בינם ובין הליכוד אלא רק כמה מליצות ריקות, והסף בינם ובין הליכוד כבר הונמך עד שכמעט ונמחק – והרחוב הישראלי המתעב את השלום כבר שמח לקראתם: הנה שוברי עצמות הפלשתינים מכאן, ולאומני שלמות־הארץ מכאן.

גם ה”שמאל” יכול להתפאר כעת בידיו הנקיות, בדחיית הסיכוי ובהברחת תקוות השלום: מצוחצח וזך יישב לו עכשיו על יאוש נקי.

פרס נכשל. ומי ניצח?

לא השלום. השלום הלך ברח לו.

שלום הוא סוף הכיבוש

מי שאומר שלום ואינו אומר סוף הכיבוש לא אמר שלום.

מי שאומר שלום ומתכוון ל"יוזמת השלום” או ל”תוכנית השלום” – עצרו אותו: שקרן.

שלום הוא שלום כשהוא שלום עם הפלשתינים ואיננו שלום כשהוא שלום עם עצמנו.

ואם הוא שלום עם הפלשתינים הוא הידברות על פשרות ועל קח־ותן הדדיים, בינינו ובין הפלשתינים.

ואם הם הפלשתינים זו הידברות עם נציגיהם, עם אש”ף.

ומי שאינו הולך לדבר איתם על פשרות ועל קח־ותן – איננו הולך לדבר על השלום, ואינו מתכװן לשלום אלא להונות אותם ואותנו ואת העולם, אבל לא את המלחמה הנוראה המתקרבת.

שלום הוא שלום רק כשהוא סוף הכיבוש.

יזהר סמילנסקי, דבר, 11.5.90

 

זורע עורמה לא יקצור שלום.

למפלגת העבודה יש רעיון על השלום, אבל אין לה רוב.

למפלגת הליכוד יש רעיון כנגד השלום, אבל יחד [א]יתה יש רוב.

מה עושים? מקטינים את הרעיון על השלום עד שלא יפחיד את בעלי הרוב.

איך מקטינים? מחפשים, למשל, פלשתינים טובים ובלתי מפחידים. לא אומרים אש”ף, אלא מדברים על נציגים שייבחרו בשטחים, בבחירות שתערכנה ברבות הימים, ושלאחריהן תהיה הפסקה של אוטונומיה, ושעד אז יימשכו אין־סוף דיונים מופלגים, והפתרון אם יימצא לבסוף, לא יימצא לפני קץ־הימים – ולכן, ממה יש לפחד?

וכך, על־ידי הקטנת המפחיד שבשלום רוכשים את הרוב המפחד מן השלום, וכך, יושבים היום כל חכמי הדור ועוסקים בהקצעת ובליטוש הכשרים לשיחות המוקדמות: יקחו חצי מגורש, עם רבע בעל־דירה בירושלים, עם שמינית ידוע־בציבור כאש”ף מתון, ויוסיפו חישוקים על ביטוחים, ויערבבו מיסמוסים עם טימטומים – וכבר כולם שמחים: כאילו־שיחות־שלום על כאילו־בחירות – אינן מפחידות עוד איש.

אש”ף הוא שם מפחיד ולפיכך בלי אש”ף. ואם מתגלה שבלי אש”ף אין פלשתינים – אפשר ליזום אש”ף סינטטי, אש”ף ציוני ליברלי, ומאחר שבין כה־וכה הכל יתמשך ויתמשך ולא יהיה בימינו – יתפתו פחדני הליכוד ויסכימו להכנס למלכודת השלום של המערך.

הנה, בזבל הזה עוסקים היום גדולי האומה. איך להערים על הרוב המוכן שבליכוד, ואיך אפשר להציג לפניהם שלום בלתי מפחיד ואיך אפשר לאפר את פניו עד שגם סרבני השכל – יתפתו.

ובעצם, מה רע בהרכבת ״לא־רוצה” על גבי ”לא־יכול”, בהרכב עיוור על פיסח? הלא הכל רק לשם השגת השלום, וזו גישה ריאלית לקידום בכוחות הפוליטיים הקיימים, על־ידי עקיפת מה שמפחיד את הרוב – ולמה לא?

מפני שתהום לא עוברים בצעדים אלא בקפיצה.

ומפני שבין שהשיחות על הכנת הבחירות ובין השיחות על תוצאות הבחירות יימשך כל מה שיש עכשיו, שהוא מוות והוא הרס והוא השחתה, ויעברו שנים, וכלום לא יקרה – ורק כולם ירמו את כולם, וכולם רק יפסידו והשלום ככלב מוכה יישאר בפינה מיילל.

מה שנתגלה ממש בימים אלה בקרקס הליכוד אומר ברור שאין בראש הליכוד אלא ואקום. וכלום לא יזוז שם מפני שאין שם איש. ואין שם אלא רק כמין דייסה אפורה גדולה השפוכה על־פני הדרך לשלום. ותחבולות מפלגת העבודה איך לזכות בתמיכת הרוב המוכן הזה, על־ידי מיסמוס השלום בשם השלום – אין בהן כלום, מלבד איבוד זמן, מלבד המשכת המוות וההשחתה, ומלבד סיכון כל מה שנוצר כאן זה מאה שנה.

העסקת הציבור במיני יוזמות כאלה היא בזבוז טרגי של הסיכוי, והיא התאכזרות אל השלום. כעת צריך ללכת לדבר עם הפלשתינים. לא קל הדבר אבל הכרחי. ובמקום להוסיף ולדרוס אותם, צריך ללכת ולמצוא איתם פתרון. לליכוד הרץ כפרש בלי־ראש אין פתרון, ומפלגת העבודה לא צריכה עוד להחזיק בזנבם כדי להיגרר אל השלום.

מי שרוצה בשלום ילך אל השלום בגדול, באומץ, וביושר, ויצא לרחוב ויאבק על גיוס רוב אמת בעם, ויקרא אל היהודים לדבר עם הפלשתינים – אנחנו כמו שאנחנו והם כמו שהם: מהטעיות ומפחדנות, ומרכיבה על גבי רוב בלתי־רוצה – לא ייצא כלום. וזורע עורמה לא יקצור שלום.

יזהר סמילנסקי, דבר, 23.2.90

המוצא

כעת, עם משבר הממשלה על פגישות ויצמן עם אש”ף – במקום כל הנפתולים וההתפתלויות האלה – אילו קם מחר בבוקר שמעון פרס והודיע באוזני כל ישראל: הולכים להיפגש עם אש”ף! – היה זז אז רכס המועקה שחוסם את בוא הגשם.

שום דבר לא היה מקדם את השלום יותר מהודעה ישרה כזו.

סוף סוף! והקץ לסחור־סחור. הקץ לדחיות אין קץ, הקץ להצטדקויות, הקץ לאשליות "הבחירות בשטחים” – והקץ לבריחה מן השלום.

שום דבר לא יהיה קל וכלום לא פשוט – אבל הכל יתחיל לזוז בכיװן האחד שיש לו סיכוי.

אילו קם שמעון פרס מחר בבוקר וקרא אל אש”ף ישר ובאומץ: בואו נדבר!

היקום? תהיה זאת שעתו היפה.

יזהר סמילנסקי,  דבר\המשבר,  2.1.90

 

 

לדבר עם אש"ף – או לגרוטאות

מפלגת העבודה איבדה את האומץ להיות המובילה את הגל ההיסטורי, ובחרה להיות מזדחלת מאחור. זחול ומלמל את ה”לא אש”ף” האומלל, משום־סיבה של טעם, מלבד החשש מ”ציבור הבוחרים” שברחוב, ציבור ששמה של מפלגת העבודה מכעיס אותו לא פחות משמו של אש”ף.

או, אולי הם רואים כאילו יש להם ”רוב פרלמנטרי” מן המוכן ל”בחירות בשטחים” – כשמוכן להם רק טכסיס של הטעיה ודחייה.

אלא שבינתיים התנערו רבים ואינם מבוהלים עוד מדיבור עם אש"ף. ורבים כבר רואים דיבור זה כדרך היחידה, המציאותית והקצרה, להידברות עם הפלשתינים על פתרון הסכסוך – ורבים כבר הסיקו ומרדו בנדר הנפל הזה שב”לא אש”ף״ – ואילו מפלגת העבודה עדיין מזדנבת לה, שקועה בלבטיה, מפוחדת, מהססת ומפסידה.

עדיין הם מדברים על השלום כאילו הוא בראש מעיניהם, כשכל מעשיהם בפועל הם רק תרגילים ביאוש ממנו. נגמר. כעת הגיע רגע הברירה החדה: או ללכת לדבר עם אש”ף – או להפסיק לדבר על שלום.

או ללכת בראש או ללכת לגרוטאות.

אין אחרים

אייבי נתן, אדם אמיץ לב, יושב בבית־הסוהר בדיוק מהסיבה שלא היה צריך לשבת. ואילו מחוקקי החוק הפחדני שלפיו נשלח לסוהר, הם בוחרים להיפגש עם אש”ף בצל, במחבואים, בעקיפין, ודרך צד שני ושלישי.

כעת גם הם יצטרכו להכיר באש”ף בגלוי, ולהודות כי אין עוד אף דרך אלא רק לשבת איתם ולדון איתם על פתרון הסכסוך.

אם יסרבו ולא יסכימו לזה, יתקעו לאין־מוצא ויסתבכו עם העולם כולו, ומהר יצטרכו להתקפל ולהשקיע הכל בהתחפרות קיפודית מבוצרת כנגד הכל, לאחר שישלחו למעצר את חצי העם.

אי־אפשר עוד להוסיף ולהתעלל בעובדות המציאות ולהמשיך בתעלולי ההתחמקות המפותלים. כעת צריך להתיר את הנדר המאגי והפחרני הזה, שלא לדבר עם אש”ף. כעת צריך להודות בשגיאה, שכבר טבולה בכל־כך הרבה דם חינם ויסורי שווא, וצריך לצאת כעת ולפגוש את אש”ף בחצי הדרך, וכבר מחר בבוקר.

לדבר עם אש”ף בלי מבוכה. ההיסטוריה בוחרת את שלוחיה לפי גחמות משלה. והמדיניות בוחרת את מעשיה לפי הגיון המציאות הנתונה. ואלה הם הפארטנרים לשיחות על השלום. אין אחרים. ואי־אפשר להמציא בכוח אחרים.

בלי מנצחים ובלי מנוצחים. לבוא משני צידי המתרס המסוכסך הוה, ולשבת לדבר על הפתרונות.

נגמר לעקוף. נגמר לדחות עוד היום להתחיל.

יזהר סמילנסקי, דבר, 22.12.89

הכל לפי החוק

מפעם לפעם מוציא מנהיג ממנהיגינו את ראשו מבין כתפיו ונוהם בזעף: הכל לפי החוק.

תוקפים אותו: למה נהגתם בברוטליות? למה פעלתם באװילות? למה רצתם לעשות דברים שלא צריך לעשות?

הכל לפי החוק! עונה הנוהם בנהמה.

מכים לפי החוק, עוצרים לפי החוק, הורסים לפי החוק, משמידים לפי החוק, יורים באוויר ופוגעים בלב, יורים ברגליים ופוגעים בראש, יורים ברעולי־פנים והורגים תינוקות – הכל לפי החוק.

ורק עוד שאלה אחת:

למה לא מוחקים חוק מטופש ועושים במקומו חוק חכם? למשל, שאלה ששלחו למאסר את אייבי נתן על חטא ביקוש שלום – למה לא ישבו הם במאסר על חטא הסרוב לשלום?

אילו מפלגת העבודה היתה קיימת

אילו היתה קיימת היום מפלגת העבודה, האם לא היינו מרגישים שהיא ישנה?

הלא הארץ הזאת מזועזעת מתביעתה ההולמת בה, הולמת הולם ולא מרפה: למה לא ללכת לדבר אתם עוד היום, ממש אתם, עם נציגי הפלשתינים כפי שהם, בלי כל כרכורי הסרק סחור סחור, לקום באומץ וללכת לדבר אתם על הפתרונות, סוף סוף?

למה לא לדבר אמת בגלוי, למה לא לקום באומץ ולנער את דמדומי האמת, את ”לא אש”ף” אבל ”כן” במחבואים, את הכניעה הזו להונאה, ואת ההתחנפות לרצון הרחוב, ואת מכירת האשליות העכורות לנרגנים השחוקים – אילו היתה מפלגת העבודה קיימת – אילו, אילו…

לא צריך נקודות

בקול רם ובלא שום כרכורים: לא צריך עשר נקודות, ולא צריך חמש נקודות, ולא צריך מתװכים ולא שליחים מתרוצצים ולא את תוכנית בייקר. צריכה רק הכרעה אחת – להחליט וללכת ולדבר אתם, עם הפלשתינים, אנחנו כמו שאנחנו והם כמו שהם. ועוד היום.

כל החלטה אחרת היא רק תרגיל דחייה, רק טכסיס עקיפה, רק ניסיון הטעייה, ורק בזבוז עוד ניסיון כושל "להרװיח" זמן ולהפסיד עולם.

כלום לא ישתנה. ורק הכיבוש ימשך, ורק המוות ימשך, ורק ההשחתה תימשך, ורק מאוחר מדי ומופסד מדי נצטרך לחזור מוכים ולעשות מה שהיה אפשר לעשות מוקדם: לדבר אתם כעת. וכל השאר – הונאה. אנחנו הם רעולי הפנים.

 

יזהר סמילנסקי,  10.11.89, דבר