נגד "אחדות לאומית".

הנשיא אינו מוסמך לשאול את המועמד לראשות הממשלה אלא כמה הולכים איתו, ולא לאן הם הולכים. והלא זו היתה היום השאלה הנחוצה היחידה: לאן הולכים?

המצב הקשה שאליו הגיעה היום ישראל גלוי לכל ואין מכחישו משום צד. אבל המצב הזה לא בא מאליו. הוא תוצאת מדיניות ממשלת בגין. בוץ מלחמת לבנון, בוץ הכלכלה ובוץ החברה – לא נזדמנו במקרה, אלא הובאו עלינו כפרי תכנון כושל וכהגשמת דרך כוזבת.

כעת מבקשים לשם "האחדות הלאומית" לרתום את כל הכוחות שישנם כדי להוסיף ולהמשיך ביותר כוח באותו כוון שנכשל. להשקיע אותנו בבוץ עמוק יותר, ללא מוצא. לא די במחצית הכוחות שהשקיעו אותנו, מבקשים שכל הכוחות ישקיעו אותנו בו עד הסוף, עד שהכל־בכל ישקע, המושכים, הנמשכים ותקוות ישראל.

עד שלא תקום ממשלת הליכוד הזאת ותודיע בקול רם לפני העם, כי דרכם היתה טעות, ומעשיהם שגיאה, ותוצאותיהם כשלון – אין טעם לדבר על שום ממשלת "אחדות לאומית". המוצא היחיד מן המצב הנוכחי – הוא היפוך הכוון. הכוון הקיים נכשל, הכשיל ויכשיל כל ממשלה.

ואם בגין בגבורתו לא הצליח אלא להיכשל, מה יעשו אזובי הקיר (לדבריהם!) שיבואו אחריו וינסו להמשיך בדרכו?

אסור לשמוע לסיסמת השווא "אחדות לאומית". אין שום אחדות לאומית. לאושרנו.

שתי דרכים הפוכות. – או – או. זו הפוכה מזו.

או דרך הליכוד, כלומר להמשיך ולשקוע בבוץ ולהפסיד הכל בכל.

או דרך אחרת, הפוכה, שתנסה לעשות את הקשה מכל קשה: לעצור את המהלך הנפסד ולהתחיל לצאת החוצה.

לזה צריכים כל הכוחות. לזה צריך לגייס את הכל. כדי ללכת הפוך ממהלך הליכוד. לגייס מחדש אמון ומסירות ועבודה קשה, ולהראות איך לצאת מן הבוץ ואיך להתחיל לעלות למעלה.

הפוך בלבנון, הפוך בשטחים, הפוך במשק. הפוך בייצור, הפוך בקיטוב החברתי, הפוך מן ה"להייטיב עם העם" המפורסם, שכמעט וכילה אותנו.

מה שצריך היה הנשיא לעשות, אילו היה בגדר סמכותו, זה לא להציע לכוחות שהביאו את המדינה עד לשפל הזה להמשיך עוד, ולא דברים נמלצים וערטילאיים בשבח "האחדות הלאומית", שתושיע "בשעה חמורה זו" (מי עשה אותה?) – אלא אומץ, אומץ לקרוא להיפוך כיוון.

המשבר איננו משבר שבאקראי, הוא משבר של עיקרון ושל מעשה, פנימי וחיצוני, מקיף הכל ופגיעתו רעה בכל. הוא סופה של דרך אחת כוזבת, ותביעה להתפכחות.

אבל אם הנשיא לא יכול היה לאמור כך ולא לנהוג אחרת – החיים חזקה עליהם שינהגו אחרת. ההגיון האכזרי וההכרחי הוא יעשה לשינוי הכוון. וצריך עוד כנראה לשקוע יותר ולכאוב יותר, לפני שתתמלא הסאה וכל העם יבין ללא טעות מה קרה לו ולמה. צריך עוד כנראה שיחמיר המשבר, עד שגם בשוק יידעו וגם בשוק יבינו.

העם עוד אינו מאמין לדברי בגין שכך אי אפשר עוד. ממשיכי בגין בלי בגין, הם יעשו כל מה שבכוחם כדי שהכל יאמינו: ככה אי אפשר עוד.

במוקדם או במאוחר תישאל השאלה בראש כל חוצות, השאלה האחת, האמיתית, ותקיף את כולם ביללה: איך יוצאים מזה?

והיום יבוא.

יזהר סמילנסקי, דבר, 23.9.1983

הבופור כמשל

“מצודת הבופור הפכה זה מכבר לסמל", אומרים מחברי הספר (שיף ויערי, מלחמת שולל, שוקל, 1984, ע"ע 157 – 162), ומתכוונים לתקופה שלפני כיבושה: המצודה כסמל לאיום הנשקף לישראל; לאחר הכיבוש הפך הבופור לסמל אחר: סמל מלחמת שולל.

כיבוש המצודה, הם מספרים, תוכנן לפרטיו ותורגל בשיטות שונות. אבל, משעה שהתברר שצה"ל יפרוץ ללבנון מגשר העקייה, ולא מן החרדלה, הפך כיבושה לחסר־ערך ולמיותר. ועל־כן גם הורה אלוף הפיקוד לדחות את התקיפה: המצודה תיפול מאליה לאחר שתשאר בעורף. ההוראה יצאה בחצות הלילה אבל משום־מה לא הגיעה לידי הכוח התוקף, סיירת גולני.

מתחילה תוכננה תקיפה לילית, ברגל. אחר־כך שינו והחליטו על התקפה לאור היום, רכובים על נגמ"שים, חשבו על שעה שלוש אחר הצהריים, בסיוע אוויר וארטילריה.

אלא שבתוך המהומה נתקעה סיירת גולני דווקא לזנב השיירה העצומה ולא חצתה את הגשר אלא מאוחר אחר־הצהריים. ושוב נדחתה הפעולה לשעות החשכה. הטנקים שהיו צריכים לסייע לא הגיעו. הפגזת הארטילריה שככה. ברגע האחרון גם נפגע מפקד הפעולה והוחלף, ושיטת הפעולה אולתרה מחדש. לבסוף, בלילה, באורות מלאים, התקרבו אל המצודה.

הקרב עצמו לא נמשך הרבה, אבל "טיהור" התעלות נתמשך, כשבודדים מן הנצורים מוסיפים לירות ולהטיל רימונים. ששה מלוחמי הסיירת נהרגו וארבעה נפצעו.

“למחרת הובא בגין לבופור", מספרים המחברים. שרון הסביר לו את הפעולה. צלמים הגיעו. נערך טקס שבו העניק בגין לרס"ן חדאד את המצודה: “כבשנו את הבופור!” – התפארו הנואמים – ובלי אבידות. אחר־כך התפזרו, ובגין לעולם לא ישוב עוד ללבנון.

*

לא צריך היה לכבוש את הבופור, וכבשו; לא כך צריך היה לעלות עליו, וכך עלו; ואיך אפשר שלא ידעו על האבידות, ולא ידעו.

הבופור הגאה והריק. חדאד מת. בגין נכנס לצל. שרון עוד מעז להופיע הרבים ויש מריעים לו.

ירון ויוסי, אביקם ורזי, גיל וגוני. זכורים נדירים ביופיים.

את עם ישראל הוליכו שולל.

ומי יתן את הדין?

יזהר סמילנסקי, דבר, 11.7.1984

שאלות על מלחמה מתמשכת

יותר ויותר מתברר, כי הפתרון אינו בביירות, הפתרון הוא בשכם.
אפשר למגר את אש"ף בביירות – שורש קיומם ימשיך להצמיח אש”ף, בשינויים כאלה או אחרים; אבל, התקרבות לפתרון שאלות על מלחמה מתמשכתשאלת שכם – השאלה הפלשתינאית – היא התקרבות ליצירת עולם שאינו מצמיח אש”ף, אלא מצמיח סיכוי לפתרון הסכסוך המתמשך: ישראל–ערב.
כל מי שעבד פעם בעקירת יבלית יודע: קיצוץ כל היבלית מלמעלה – אינו מונע את פריצת גידולה מלמטה. כעבור זמן: כל שבר גבעול קצוץ מוציא אז צמיחה כפולה.

*

מלחמה צריך שמטרתה תהיה ברורה והכרחית: לשם מה ועד היכן.
מלחמה זו. האם היא לשם השמדת כל האויב? לשם יצירת הזדמנות למדיניות חדשה? לשם שינוי מפת האיזור? לשם הקלה זמנית ממצוקה מתמשכת? ואולי לשם השגת שלום? או,קצת מכל מטרה ולפי המזדמן? או, שמא, יש מטרת מלחמה מוצהרת ומטרת מלחמה מוצפנת? מפני מי?
האם איננו מנהלים בבת־אחת מלחמת כיבוש. מלחמת השהיה, מלחמת מנע, מלחמת התשה – ומלחמה המכינה מלחמה נוספה?

*

מה יכול ציבור לעשות כשהוא הולך ומרגיש שאין שואלים עוד את פיו – בחשובות ובגורליות שבהכרעות? כשהוא מופתע מעובדות עשויות וגמורות? מה רשאי ציבור לעשות, מה הוא חייב?

יזהר סמילנסקי, דבר, 25.6.1982

מכתב גלוי אל חברי בדיעה

עלה בזכרוני הנוסח הנושן שבו היו פונים בתחילת המאה אנשים כא. ד. גורדון או י. ח. ברנר אל ציבורם, בכותרות כגון: ”מכתב גלוי אל חברי הפועלים”; או, כגון: "אל אחי ברוח”; או: כגון: "אל חברי בעבודה ואחי בדעה”. – וכל כיוצא באלה.
ובלי שאשים עצמי כמותם, אני מתיר לעצמי פנייה בנוסח נושן זה:
   אל חברי בדעה:
   והמכתב כולו רק שני משפטים אלה:
   הנה הולכות להיות בחירות. אסור שבגין ייזכה בהן.
   זה הכל. זה היום תמצית הכל.
לחברי אינני צריך להסביר הרבה למה. הם יודעים כמוני מי הוא בגין, מהי "הפילוסופיה” שלו, מה היא הפרקטיקה של פילוסופיה זו, החל בשורת המעשים והמחדלים, וכלה בגינונים ובהתנהגויות. פטור אני מספר להם למה לא, ומהבא להם ראיות מפורטות מפני מה, ומהזכר להם מה כעת על כפות המאזניים, וכזה פירושו של הפסד. חלילה, ואיזו מין מדינה שונה בתכלית תהיה המדינה הזאת, אם חלילה ייזכה בגין בכהונה שנייה. הוא וכל מה שהוא מסמל.
מה שצריך לומר כעת, בכל הפשטות ובכל הכוח: האם אתם ואני עושים הכל, כל מה שבכוחנו לעשות כדי שזה לא ייקרה?
יותר מדי זמן היו אנשי העבודה עסוקים בהתלהבות שחורה באכילת זה את זה. בהכפשת זה את זה; בהשמצות גלויות ובלחישות ארסיות, ובלא לנוח עד שיידע העם כולו כי איש לא שווה כלום, וכי כולם מלוכלכים בכל לכלוך. יותר מדי זמן היו כולם מתגודדים כל אחד בדונם הפרטי של אנשי־שלומו, ונאבקים בצדקנות על ספק כבוד, ספק שמירת זכויות, ספק שמירה מסגרות מקודשות.
אבל, למלחמה, למלחמה האחת והיחידה, כדי שלא תיקרה עלינו פעם שנייה הרעה שפעם אחת כבר היתה יותר מדי – למלחמה הזאת עוד לא נתגייסו, או אולי מצאה המלחמה את כולם עייפים, לאי־רוח, ושיפלי ידיים. כי לא שומעים אתכם בשום מקום. ולא רואיס אתכם באף מקום. כאילו לא מלחמה היא. עדיין כולם איסטניסים כאלה, חצי נעלבים כאלה, רוטנים ורוגנים כאלה על עניני כיבוד וזכויות ועל מקום־של־כבוד. בעיני אלה לא מוצאות חן המודעות, בעיני אלה משפט אחד בנאום אחר לא ניראה להם כל־כך, בעיני אלה לא זה צריך להיאמר באספות, ויושבים להם על־כן בחצי ברוגז, בלתי מרוצים, מצוברחים ומדביקים את שכניהם במורך־רוח, ורק מחכים, עייפים ומשועממים, למישהו חדש, שיבוא אי־מזה, ויעשה משהו אגדי, משהו חדש וצבעוני, משהו של תנופה, שיהיה מבריק ומעניין ויפה וחכם, והם יימחאו לו כף, מן היציע.
אבל זה לא יהיה. אין אחרים במקומנו. אין אחרים מלבדך ומלבדי ומלבדו. אתה הקורא, אתה השומע, אין איש מלבדך, אין אבא אחר. אתה היום האבא. גדלת ועליך הדבר. ועליך האחריות. אם בגין יפול או יקום.
אינני מתכוון כאן לפעילות הממוסדת, במסגרת המפלגתית המוכנה, המארגנת אותך ומשבצת ב"סידור העבודה”. אני מתכוון ליזמה שלך, לפעילות שלך. להפעלת עצמך. במה שאתה יודע, ובמקום שאתה נימצא. בכל מקום ובכל שעה. בכתיבה, בדיבור, בתוכחה, בהוכחה, בוויכוח, ביצירת אווירה, בהשתקת ניכאי אתמול. ובקוצר־רוח אל נירגני הסאלונים בסגירת חשבונות יום־אתמול, אפילו צודקים עד השמיים, ובפנייה ובהתפנות מן הכל, אל מה שהולך להיות, ולהשפיע ככל יכולתך על מה שהולך להיות כאן, ורק מכאן ולהבא. ולא אל כלום אחרת. ולעשות בימים שנותרו כל מה שניתן לעשות, וכפליים ממה שניתן, כדי שזה לא ייקרה שנית, שלא עוד פעם בגין, לא הוא, לא השקפת עולמו, לא התנהגויותיו ולא סיגנונו ולא כל מה שכרוך בו.
לא להתחכם כעת בחכמות, ולא להתחשבן כעת בחשבונות, ולא לפרט לפירטי־פרטים את המחאה, ולא לשחוק את התנופה לאסימונים שחוקים, אלא רק זה: ליצור תנועה, ליצור תנופה, להשיב רוח. לשנות אקלים, עד שצמרות העצים ינועו והחצרות יזועו, והבתים והאנשים, עד שיהיה כתוב באותיות גדולות וברורות לכל, בראש כל חוצות, ובכל השווקים: תקום ממשלה אחרת.
צאו אפוא מן החורים. התגלו ועשו דברים. דברו, כתבו, הכו בתוף. לכו למקומות, תיפשו באנשים, דברו איתם. התװכחו איתם, הידפו אחור את הנירגנות, את הפינוק, ואת העמדת התנאים מראש, גירמו שתתעורר תנועה, אל תניחו לשאלות קנטרניות מן הסוג – ובמה תהיה הממשלה האחרת טובה יותר: אם לא ממשלה זו, כבר טוב יותר.
לתפוש בהם בכל הבוחרים ההולכים לבחור, בוותיקים למישהו שיעשה משהו, ולא שמישהו ירוץ ואני אחכה במזרח ובמערב – שיהיו יודעים על מה הבחירות הפעם, מהו הרווח הכללי ומהו ההפסד הכללי, הגדול, של כולם, להציג לפניהם את החשבון הגדול, את שאלות היסוד: איזו ארץ ישראל, איזו חברה בישראל, איזה ביטחון לישראל, איזה שלום ואיזו עבודה גדולה לפנינו. לא לתת לתביעות פרטיות ולחשבונות אתמול – לחזור כעת. לא לעסוק בכלום אלא בסכנה האחת, סכנת אבדן טעם היותה המלהיב של ישראל. ושאם לא תרד הממשלה הזו ואם לא תבוא אחרת במקומה, העיקר בעולמנו – מדינה יהודית שואפת גדולה אנושית – בספק.
לא להציג תנאים מוקדמים לפעילות. לא זו השעה. לא לתבוע פירעון חובות קודמים, לא כעת. לא לחכות למישהו שיעשה משהו, ולא שמישהו ירוץ ואני אחכה ואראה.
זו פנייה אל כל אחד מאיתנו לתת יותר ממה שאפשר לומר לו מבחוץ. שיקום ויעשה. שיקום וייפעל. בכל דבר שעושה דברים, בכל פעולה שמפעילה אנשים, בכל מה שגורם לעוד אדם ולעוד אדם לפקוח עיניים להכרה, להכרת המציאות וסיכוייה, בלי להניח לו לחמוק, ובלי לתת לו להיסוג, ובלי לערוק אל כל מיני תואנות וטענות – זו כעת החזית של היסטוריה, ולא פחות, וכעת מיבחן תיקװת ישראל: להוריד את בגין ולתת סיכוי לתנופת התחלה אחרת.
קודם להוריד ואחר־כך להתווכח. קודם לגמור את תקופתו ואת שיבושיה. ואז – לפתוח תקופה ותקװתיה.

יזהר סמילנסקי, דבר, 22.5.1981

על הנשק לגרמניה

אינני מאושר על מכירת הנשק לגרמניה.
אינני מאושר על מכירת נשק לכל ארץ שהיא, על כל עסקת־נשק שהיא.
אך פחות מכל אני מאושר על קניית נשק; על ההכרח להיות קוני נשק. שאין משמעו אלא ההתכוננות למלחמה שתבוא, אני מתפלל שלא תבוא.
אבל מי שהודה כי חוֹבה להיות מוכן לכל – הוא תובע הצטיידות בנשק; שואף לחדש ביותר, לקולע ביותר, למרתיע ביותר, ומקבל עליו – בין בהרכנת ראש בין בזקיפת ראש – את ההכרח ואת מסקנותיו. מי שמודה כי צרכי הבטחון מתירים כל מאמץ הצטיידות – אינו שואל עוד על מידות הרגש כי אם על מידות הבטחון.
מוסרו של זה אכזרי, ובמצב שאינו מניח לרכישה אלא אך שניים שלשה פתחים דחוקים למדי, חייב המתכונן למחר – בעמדו לפני סכנה גורלית – למהר ולהצטייד, בכל מאדו, בכל דרך אפשרית, ומבעוד מועד, ומידי האחראי ייתבע.
אגי מתקומם כנגד ההכרח הכופה לעסוק בנשק, רואה כל נשק כרע, וכאות לכשלון האדם. אך אין ההכרח שואל כאן את פי. ואין מוצא מגזירת האחריות.

יזהר סמילנסקי, דבר, 3.7.1959

למה התפטר בגין

למה התפטר בגין

כי בכל לילה ולילה

כשעייף והלך לישון

מצא את חדרו מלא

כולו מלא צללים

חמש מאות צללים ויותר

אין אומר ודברים

עומדים עליו שם תמיד

ממלאים חדר לילו

ממלאים אי־שנתו

עומדים שותקים עליו:

אתה!

 

מי לא בא להפציר בו?

 

 

לא באו אנשים שכבר בגרו ואינם צריכים עוד אבא על ראשם,

לא באו חקלאים שבשיא תנופתם נהרסו וכשלו לא משפל ידיהם,

לא באו אלה שאינם מאמינים לא בציונות של כוח, ולא ברק־אנחנו, ולא ברק־כך,

לא באו ציונים מארץ־ישראל, שעם צודק עדיף בעיניהם מעם כובש,

לא באו אזרחים, שהצירוף אדמה־דם־ודת מבהיל אותם וממריד,

לא באו אלה שמשתכנעים מתבונה ולא מנאומי חנופה,

לא באו אליו אמהות של בני תשע־עשרה,

אבל שורה ארוכה של מתים לשווא,

הגיעה אליו בלילה בלילה.

יזהר סמילנסקי, דבר, 31.8.1983

begin-r

begin

חסין אדם

"חסין־אדם" הוא מי שנתחסן כנגד רגישות לסבל בני־אדם. מי שכל מיני שיקולים פוליטיים קודמים אצלו לאדם ﬠצמו, מי שבחשבונות המשקלים שלו יש רק חישובים ואין בני־אדם, מי שׂﬠושה אסטרטגיות גדולות ומתﬠלם ממחירן בחיי אדם. זה שיש לו, או שﬠשה לו, ﬠור ﬠבה ﬠד שנﬠשה חסין מהרגיש בצﬠרם של בני אדם, ולא כאבם ולא דאגתם אינם פוגﬠים בו, ואפילו הסכנה לחייהם אינה מרגשת אותו במיוחד – זה חסין־אדם.

יש חסיני־אדם המחוסנים מפני כל בני־האדם, ו"לדרוך ﬠל גוויות" בדרך אל מטרתם אינו שום קושי בﬠיניהם, גם לא מתחיל להיות: נפוליון ביפו, למשל, שגם ציווה להמית אלפי שבויים תורכיים, וגם הפך עורפו והפקיר למוות אלפי חיילים צרפתים חולים – היה חסין־אדם לכל. כנגדו יש חסין־אדם למקצת, ללא בני־ﬠמו למשל, כגון שאינו מתרגש שﬠה ש"גויים הורגים גויים" – הללו אינם משלנו, אינם בני־אדם.

סכסוך הרופאים־האוצר גילה פתאום חסיני־אדם מצד שלא פיללנו מﬠולם גם בגרוﬠים שבחלומות. שהאוצר יהיה חסין־אדם וידחוף את הרופאים למﬠשי יאוש – זה הפתיﬠ פחות. שהאוצר, שריו, מנהליו וﬠוזריו יהיו קהים לחיי בני־אדם וששיקוליהם הכלכליים והיוקר […] יהיו מתﬠלמים מסבל וגם מסכנת חיים – לזה, לאחר לבנון, כמﬠט שהיינו מוכנים. לאחר ככלות־הכל הם פוליטיקאים שהתכנית הפוליטית שלהם קודמת לכל, לרבות סבל בני־אדם, וﬠד כדי שלא טרחו כלל להסתיר מﬠיני הציבור לא את שאט נפשם מפני רגשני־הנפש ולא כיצד הם עצמם ﬠשויים מבולי ﬠץ נבוב.

אבל, שהרופאים יתגלו כחסיני־אדם, זה כבר מﬠבר לכל השﬠרה פראית. בוודאי, לא כולם, אבל אותו רוב שהיה פﬠיל וקולני, אותו רוב אוטומאטי ומציית למנהיגי הסתדרותו, כמתוך היפנוזה כפייתית – הרוב הזה נאבק בכל כוחו, ובליּ הרבה כחל וסרק, ﬠל דברים שהוצגו כקודמים לחיי אדם.

אין ספק שיש סיבות מקילות להתנהגות זו. האוצר "שיגﬠ" אותם, הוליך אותם שולל פﬠם אחר פﬠם, הישלה אותם בטכסיסי שווא, וכו' וכו'. אבל לבסוף, בצﬠד המכריﬠ, הודיﬠו הרופאים לﬠולם פשוט וברור: צידקנו קודם לחיי אדם. ואם אנחנו לא מנצחים – שימותו.

כשאידיאה כלשהי נﬠשית קודמת לבני־אדם, השאול מחייכת. כשצדק פרטי של קבוצה נﬠשה קודם לחיי כולם – נישמטת הקרקע. כשהישגים כלכליים ומﬠמדיים, חשובים וניכבדים ככל שיהיו, באים שווי־ערך לאחריות לחיי אדם – נﬠשים בני־האדם זולים מכל, והחיים פחותים משווי נייר שטר ההישג. הכוח לחטוף, הוא נישאר מנצח. רופאי האדם מציגים אז מופת קולני: מלחמתי וצידקי גדולים מן הﬠולם. ואין זה משנה אם באמת ﬠשו או רק איימו לﬠשות: כשכך מנצח הרופא – ניצח וﬠרכו אבד.

תרבות פירושה הגבלה, קבלת סייגי ﬠד־כאן. הפקר פירושו קח ככל שתוכל לחטוף והכל מותר. וצפוי היה שמלחמתו של רופא תהיה מלחמה ﬠם כבלי סייגים על ידיו. אלא ששביתת הרﬠב שימשה כהצדקה לשמיטת הסייגים: אי־אפשר ﬠוד לדרוש ממני אלא רק לתת לי. הצלחתי לסכן את הכל. החיים ניתלו כעת ﬠל החוט האחרון שהיה בּידי.

כאמור, אין כאן נסיון להחסיר גם שמץ מאחריות הממשלה הזאת שדחקה את הרופאים לפינה – ממשלה זו לא צריך להרחיק כדי להﬠיד ﬠד כמה חסינת־אדם היא – ואיך את שארית הכוח שבידיה כפתה הממשלה ﬠל הרופאיםְ בנסיון לכופפם, ﬠד שאמנם הצליחה לבסוף להפוך את הרופא שומר האדם – לשובת חסין־האדם.

ניראה גם שקם לנו דור חדש של רופאים. לא ﬠוד בני דורם של ד"ר שיבא ז"ל או ד"ר פדה יבדל"א אלא דור חתוך חיתוך מודרני: מקצוﬠי, תוﬠלתני וחומרני, שאין ספק לפניו בצידקת טﬠנותיו המﬠמדיות, כשם שאין־ספק שפחות מﬠצורים לפניו. מרגﬠ שנﬠשה הרופא לחסין־אדם לא חס להשתמש באיום ﬠל חיי זקנים, יולדות ופגים – אפילו אם לא יממש איומו, הרי ﬠצם היכולת לאיים על חיי חסר־ישﬠ – מבהיל ﬠד תהום.

כﬠת השאלה שוב איננה הממשלה. זו מלאה סאתה מכבר. השאלה כﬠת היא הﬠם. איזה מין ﬠם הוא זה. האם שחיקת שכר, האם ההצמדה וההיצמדות, האם המﬠמד והיוקרה – האם רק הם מרכז הﬠולם ורק הם הטﬠם היחידי להתﬠורר לﬠשות דברים. מה היא רגישותו של הﬠם הזה? ﬠל מה הוא מוכן לקום מאדישותו ולהתﬠורר ולﬠשות דברים, ומה הוא מוכן לשאת ולסבול, קצת רוטן וקצת רוגן, וכאילו דבר לא קרה.

השאלה ששביתת הרופאים הﬠלתה איננה ﬠוד שאלת מﬠמדם המקצוﬠי. היא הפכה לשאלת ﬠרך חיי אדם. לשאלת הפקﬠת בני אדם כבני־ﬠרובה במאבק המקצוﬠי.

השאלה היא על ההודﬠה שהודיﬠו הרופאים בשביתה הזו, כי אין שום דבר יקר ואין שום דבר קודם, גם לא חיים ומוות, אלא שכר מﬠמד וכבוד.

היום הצטרפו הרופאים אל הפוליטיקאים ואל האסטרטגים המשחקים בחיי אדם למטרות המתﬠלמות מבני־אדם. וכשם שﬠשיית "סדר־חדש" בלבנון קודמת לחיי אדם, וכשם שתפישת שטחים בכוח וישיבה בהם בכוח – קודמת לסבל בני־אדם (אבל לא, כי אלה רק ﬠרבים) וכשם שתכניות משיחיות כאלה ואחרות קודמות לחיי אלה שישלמו ﬠליהם בחייהם – כך גם מספר שﬠות הﬠבודה ושכר ההתחלה ושכר ההמשך, שקולים כנגד חיי בני־אדם חסרי־ישﬠ.

חיי אדם. מה כבר ﬠרכם. לאחר שהוצאת והשארת רק את בני ﬠמך בחזקת בני־אדם, ורק בני אמונתך הם בני אדם, הגיﬠ הזמן להוֹדיﬠ שרק בני אומנותך הם בני־אדם, ושטובתם וקידומם מﬠל הכל. ואם הרופאים כך, מה כל השאר? ואם האחרים אינם נחשבים אלא כהמון ניבﬠר וחסר דעת – מה הם הרופאים?

לא די להצטדק באטימות לב האוצר ובטכסיסיו הנוקשים, לא די להתחבא מאחורי מגושמות הממשלה ולתלות הכל בפגיﬠה שפגﬠה בכבוד הרופאים ובהשפלה שהשפילה אותם כדי להסביר איך יצאו הרופאים ונתנו לפני הﬠם מופת מרחיק רדת זה: הרופאים כמו כל ההמון וכל ההמון כמו הרופאים. משהו בסתר־הלב קיווה שהם – יותר. שיש דברים שרופאים לא יעשו גם במשבר קשה. משהו בסתר־הלב קיווה כי הרופאים הם יותר. ורטט דאגה ﬠמוקה ﬠובר כעת וﬠד הﬠומק, ועד מתחת ליסודות.

הלוואי שנתבדה: האם הנורמה שהנה קבﬠו רופאי ישראל לא תלך הלוך וחלחל ﬠד לשרשים, שמהם הולך וצומח, הולך וגדל לﬠינינו דור חדש?

את ניצחון הרופאים אפשר למדוד במונחים משפטיים וכלכליים. את הפסד הרופאים ואת הפסד הﬠם – איך למדוד? כמה שווה רופא חסין־אדם?

יזהר סמילנסקי   מרס 1983

מתי חייל אומר לא?

מקובל ﬠל דﬠת הכל כי – "הדרג המדיני" יחליט ו"הדרג הצבא" יבצﬠ.

כי הרשות הנבחרת ﬠל־ידי הﬠם היא הקובעת מטרות ויעדים, כי הרשות הממונה ﬠל־ידיה היא המוציאה אל הפוﬠל וכי החלוקה הזאת היא ממידותיה הבסיסיות של הדמוקרטיה וגם תריס בפני השתלטות הכוח הצבאי על הסדר הדמוקרטי – ושלא יﬠלה על הדעת, על־כן, לﬠרﬠר על המיבנה ועל הסדר ההכרחי הזה.

אבל מה קורה אם "הדרג הצבאי" – לאמור, הנהגת הצבא או המפקד במקום – רואה שהחלטת "הדרג המדיני”, הרשות הנבחרת, היא שגויה, או מזיקה או בלתי־אפשרית – ומכל מקום, בלתי־מתקבלת ﬠל דעתו?

בלתי־מתקבלת על דﬠתו משני טﬠמים: או מן הטﬠם הצבאי או מן הטעם המוסרי.

אם לפי מיטב הﬠרכתו כ"בﬠל מקצוﬠ" (או כֵ"מומחה לתפקיד׳׳) מסתכמת ההוראה שקיבל בשלילתה, או, אם לפי מיטב הﬠרכתו כ"אזרח בעל מצפון" מסתכמת ההוראה שקיבל בשלילתה? מה ﬠושה אז המפקד? ִ

האם חייב הוא לבצﬠ תמיד כל הוראה כמיטב יכולתו, גם כשזו נוגדת את מומחיותו הצבאית או כשזו סותרת את קול מצפונו? או שמא חייב הוא אז להסתלק מתפקידו ולהתפטר?

יש המפרידים בין שני המצבים. אם זו "התנגדות מקצוﬠית" – יביא נימוקיו לפני הממונים ﬠליו ויבהיר ﬠצמו במיטב טיﬠוניו, וגם אם נדחו טﬠוניו – כבר ﬠשה את שלו ומכאן והלאה יחזור ויבצﬠ את ההוראה כמתחייב מן המשמﬠת הצבאית, התובﬠת מן החייל, מכל חייל וחייל, לקום ולﬠשות לפי הפקודות שקיבל גם כשהתפקיד קשה, מסוכן, לא־סביר וגם דוחה מכל סיבה שהיא: הבהיר התנגדותו, נשמﬠה התנגדותו ונדחתה – אין לו עוד אלא לקום ולﬠשות את המעשה בדבקות ובכל מאודו.

לעומת זה, אם היתה התנגדותו מצפונית, כאן המצב שונה. כאן הוא קם ומודיﬠ קטגורית ומלכתחילה: אני לא. אינני יכול להילחם כנגד מצפוני. לא אמﬠל באמונתי. אני מסרב ומוכן לשאת באחריות ובמסקנות. ויוצא. בין אם התקבלו טיעוניו ובין אם לאו.

האומנם אלה הן וכך הן שתי הדרכים האפשריות לפני מפקד, שאינו מסכים למשימה שהוטלה עליו על־ידי הﬠם באמצעות ממשלתו הנבחרת? אפשר לנסח את השאלה כך: ﬠל מי מוטלת האחריות – ﬠל השולח למלחמה או על המבצע את המלחמה? האחריות להצלחה ולכשלון, האחריות לאבדות ולנזקים, האחריות למﬠשים ולמחדלים תוך כדי המלחמה?

ואפשר גם לנסח כך: היש למפקד בשירות הצבא גם זכות הווטו? מתי? מתי לא? באילו נהלים כן ובאילו לא? היש כאן מקום כל־עיקר להשגות המפקד, או שהﬠניין גמור ונﬠול מראש, ואין מה לשנות, בגזרת הסדר הדמוקרטי: הדרג הנבחר מחליט והדרג הממונה מבצﬠ, ורק מבצﬠ, ואין מה לשנות.

מפקד צבאי, האם יש לו מקום והוא צד פﬠיל בשעת ההחלטות, או אין לו שם מקום ואינו צד, אלא אולי בשﬠת השיקולים, אם הוזמן אליהם, ובוודאי בשﬠת הביצוﬠים – שזו שﬠתו והיא מיבחנו, והיא לבסוף תהילתו. תהילתו?

נלחמתי כנגד הכרתי? גרמתי מוות, הרס ושינוי ﬠולם (בזירת הקרב) – למרות שחשבתי, שלא צריך לﬠשות כך? היית מפקד מוציא־לפוﬠל, שﬠיסוקו בחיי אדם ובמותם, וביצﬠתי היטב מה שלא צריך היה לבצע כלל למיטב הכרתי?

האומנם מפקד גייסות כמוהו ככל בעלי המקצוﬠ, השרברב, הבנאי, המכונאי ודומיהם, ﬠושה בלי לשאול לשם־מה. יודע איך לעשות ולא ﬠיסקו לשם־מה? וגם מי שחיי אדם ושלומם וקיום הﬠולם בידיו – גם הוא רק יודע איך לﬠשות ולא ﬠיסקו לשם מה?

בוודאי, התנגדותו של המפקד אינה פשוטה כלל. וכידוע, יש גם מפקד שמתנגד אבל שותק. ויש מפּקד שאינו מﬠז להתנגד. ויש שﬠושה חשבון אם כדאי לו, או שהוא בהיפנוזה של כל החבורה הסוגרת ﬠליו תמיד. ורבים כל־כך פתאום אינם יודעים כמה הם שתיים ועוד שתיים, ומגלים קהות־חושים ואינם רואים ואינם שומﬠים ואינם יודעים כלום וגם לא חושבים כלום ורק מסתגלים ורק מתיישרים ורק ﬠושים כנידרש.

אבל מה ﬠל מפקד שכן רואה וכן חושב וכן יודע. שמכיר ויודﬠ שהוא מתנגד – מה אז? מה כשהוא אמיץ ומוכן לקום ולומר מחשבתו ומעז גם לומר כנגד זרם – מה אז? מה משקל התנגדותו, מה חוקיות התנגדותו – האם להתנגד זה להתאבד, או להתנגד זה להציל עולם?

אין צורך לצלול בהיסטוריה. מלחמת לבנון היא דוגמה מספיקה. הממשלה החליטה לצאת למלחמה בלבנון ומפקד הצבא (הרמטכ"ל והמטכ"ל) הכין את הצבא למלחמה ופקד על מהלכיה. את המלחמה, כמיבצﬠים אחרים, ניתן לדון אם לפי מטרותיה המוצהרות, אם לפי סופה למﬠשה ואם לפי מאזן ההישגים לעומת ההפסדים וכל כיוצא בזה. כל שלב ושלב בדיון הזה נימצאו ﬠליו, ככל הידוﬠ, מﬠרﬠרים בצבא. היו שהתנגדו לכל רﬠיון המלחמה הזאת מתחילתה. היו שהתנגדו לשלב מן השלבים בה. והיו שהתנגדו לאופנים שבהם נעשתה המלחמה. מלבד ההתנגדות שהיתה, ככל הידוﬠ, ושמקובל לקרוא לה התנגדות מצפונית, בקטﬠים שונים של המלחמה ובכל כולה, מלפני התחלתה ועד לאחר סופה.

מה ﬠשו המתנגדים האלה? עד היכן הלכו בהתנגדותם, או בריסון התנגדותם? ומה חשב הצבא ומה ﬠשה הצבא למתנגדים האלה? (המקרה של אלי גבﬠ הולם כאן רק באופן חלקי. מפני שמקרה בודד ייתכן שנﬠשה משיקולים מקריים מסובכים במצב מקרי וקשה להקיש ממנו על התנהגות ﬠקרונית).

כמה שאלות יסוד ﬠקרוניות נישארו מאז מלחמת לבנון ועד היום הן במחלוקת:

– למה הלכה ישראל למלחמה הזו?

– למה המשיכו במלחמה גם לאחר שהתואנה "שלום הגליל" להרחקת הקטיושות נתרוקנה?

– האומנם הלכו ללבנון, כדעת אחדים, כדי לפתור שם בכוח את השאלה הפלשתינית ולהשמידה פיסית?

– או הלכו, כדﬠת אחרים, לא לשם שום פתרון אלא כדי להשיג שם תהילת־ﬠולם וכבוד־מנצחים לשלושה תאבי תפארת, יוזמי המלחמה ומנהיגיה?

מה צריך איפוא מפקד צבא לעשות כשהוא רואה וחושב ויודﬠ ולא מסכים – וכשהוא אחראי לחיי אנשים ואחראי למהלכי הקרב? או, אם הכניסה לביירות, למשל, נראתה פסולה בﬠיניו משיקולים צבאיים־מקצוﬠיים האם היה ﬠליו לבטא את התנגדותו באוזני הממונים ﬠליו, ואז, מפורק ונקי מאחריות, לחזור חיש־קל ולהמשיך ולעשות בדבקות את מה שהוטל ﬠליו? או אם היתה הכניסה לעיר פסולה בﬠיניו מנימוקים מוסריים, היה עליו להודיע "לא הולך למלא הוראה זו" ומוכן לשאת במסקנות?

או, למשל. הבט"ש (הבטחון השוטף): הבט׳׳ש אוכל בצבא. צבא, לכאורה, הוא כדי להיות ﬠומד במלחמה, גייסות מול גייסות, ולא כדי להיות שוטר בשטח כבוש. כשצבא, מעבר לתקופה קצרה ובדלית־ברירה, מוסיף ופוﬠל בשטחים הכבושים מפני שﬠדיין לא הוכרז גורלם בדרך מדינית – והוא ניתבע לפﬠול שם דרך־קבﬠ וכאילו זו הנורמה של הצבא וזה החוק – האם אינו מסלף אז את שליחותו כצבא, את תוכנו, את תכונותיו ואף מעוות את צידוק תביעתו של הצבא מן הנוער המגוייס?

מה ﬠושה איפוא מפקד צבא, שנהפך דרך־קבﬠ לשוטר בשטח כבוש כדי להנציח את הכיבוש – האם הוא מתכופף ומוסיף וﬠושה את תפקידו במקצוﬠיות כמיטב כוחו – או מתיישר ותובﬠ משולחיו כפי יושרו האזרחי? מפקד צבא, האם הוא בﬠל מקצוﬠ לכל תפקיד צבאי שיוטל ﬠליו ושליח מיומן לכל ביצוﬠ? או יש לו גם ווטו חוקי ו"עד כאן”?

אין תשובות לשאלות האלה. השאלות מלחשות קצת במודחק וקצת במודע ומתעלמים מהן מפני שלא נוח בהן ומפני שהאינרציה והשיגרה מטשטשים את הכל. ולפיכך, מפנים אליהן כתף, דורסים אותן בﬠקב ופוסחים עליהן בצﬠד צבאי ממושמע, ושוב מהססים קצת, ושוב לא נוח.

האם דרך נכונה לתשובה, חלקית לפחות, לשאלות האלה היא הקמת אותה מועצת לאומית לבטחון (שווﬠדת חקירה ממלכתית כבר המליצה עליה) כדי שזו תﬠמוד בין הממשלה ובין הצבא לשיקול שני, בריחוק מה וביתר מחוסנות משיקולים ומלחצים פוליטיים קצרי־טווח?

או אולי צריכה להיות איזו הרשאה מפורשת בחוק כדי שמקרים חמורים במצבים חמורים של התנגדות (ווטו) יוכלו למצוא להם נהלי דיון מחדש, שיקול מחדש והכרﬠה מחדש?

איִן מירשם פשוט לפתרון. ואין ההﬠרות והשאלות שלמﬠלה אלא כמין גירוי לדיון מחדש. שאלה קשה היא. אלא שאי־אפשר עוד לטמון אותה "מתחת לשטיח". 

איך לא לתת עוד פעם לשלושה תאבי־כבוד לגרוף אומה שלימה למלחמה כזו ﬠל כל תוצאותיה הנוראות האלה – –

איך לא לתת למפקדי צבא ליהפך ל"מומחים מקצוﬠיים", המשרתים אוטומאטית כל אדון לכל מטרה בלי לשאול לשם־מה ואם מותר– – –

ובקצרה: אחריותו של איש הצבא ואחריותו של ניבחר הציבור – איך הן הולמות זו לזו. ומה כשאין הן הולמות?

יזהר סמילנסקי,  מעריב 4.10.85

לצאת משם מהר.

בושה.
שפוף תחת בושה הולך היום אדם בארץ ואינו מוצא לו מקום.
בושה שהוא נוגע בדבר, בושה שהוא שייך במשהו לסתימות הזו שהניחה לטבח להיות ולהיעשות.
הולכים להם מרחוב לרחוב וטובחים מבית לבית, ובעודם חבוקים מכל צד בידינו ומבין אצבעותינו האוחזות בהם וכשהלילה מואר באורינו – הולכים להם וטובחים לאורנו.
עלילת דם?
הקול הרם המטיח כעת את הגערה ”עלילת דם נעצר על העלילה ואינו מגיע עד הדם. אילו הגיע עד הדם היה אולי אומר דבר של צער, מילה של השתתפות, של אבל, מילה אנושית. אבל לא באה מבית הממשלה אף מילה אנושית אחת. נשאר הטבח. המתה המונית ביריות ובשחיטה.
יש בינינו אנשים שרגישותם לכאב, לסבל, למוות ניתנת או לא ניתנת – רק לפי השייכות. כל סבלם של בני־אדם, מותם של בני־אדם שחיטתם של בני־אדם – איננה ממשות אם אינם משלנו.
לא היום התחילו טובחים בלבנון. הטבח שם הוא יותר מייתכנות – הוא ממשות. חלק מן הנוף, חלק מן החיים. תל זעתר, דאמור, זחלה, והרשימה ארוכה.
הולך אדם ברחוב, ומבחוץ הוא בן המאה שלנו כמוני כמוך; אבל בתוכו, מחכה לשעתו, אורב פרא־אדם, אוכל אדם, שמגיח בצריחת חייה – להרוג, להרוג לתיאבון. בלי מעצורים. להרוג כדי להרוג. להרוג לשם הכבוד. להרוג לשם הנקמה. להרוג לשם צחצוח הגאווה שהחלידה, להרוג לשם זקיפות הקומה, להרוג להאדרת מוסר המשפחה – אלהים־אדירים, האמנם כולנו אותם בני־אדם ונפשו של כל אדם היא נפש אדם?
גם מלים, מוזנחות כמעט, מלים כ"נקמה”, כ”גאולת הדם”, כ"שמירת הכבוד”, מלים מתקופת האבן – פתאום הן קופצות והופכות לעינינו ממלים לחיות־טרף ממשיות שטורפות בפועל והורגות אנשים מלוא הרחוב, לעשרות. למאות ולאלפים. הנה מוטלות גופותיהם ברחובות סברה ושתילה.
כמין גלגל אין־קץ חורק שם בחד־גדיא עיקשת: פעם טבחו אלה את אלה, שעל־כן טובחים הפעם אלה את אלה, שעל־כן עוד יטבחו אי־פעם אלה את אלה. והכבוד חוגג. איזו אורװה של ברבריות מתגלית מתחת כל המדים של כל הנדחקים זה בזה שם בבירות – במקום לב אדם.
ואת כל זה יודע כל מי שנמצא שם בלבנון. ידעו גם אלה שכיתרו את שכונות הטבח.
תמונות הנטבחים אינו משות. ואי אפשר למוש מהן. דהות ועמומות על דף העיתון כפי שהן. הן אינן פוליטיקה. ולא כדי להפיק מהן ”תועלת” בפולמוסים. הן כדי לראות לדעת ולהתפלץ. הן כדי לקרוע קריעה גדולה, כל מי שלב אדם בו. נדהם מהפקרו של עולם, מאכזריותו של האדם השכן, מעבר כל סיוט. הנה, הבלתי יאומן – יאומן.
אבל הן גם כדי להזכיר שאנחנו איננו פטורים ממה שקרה שם. ולא נוכל לרחוץ ידינו בשום אליבי, ובשום תירוץ, ובשום התנערות או גערה. גם אלה הפוטרים הכל ב״עלילה” יודעים שלא הכל עלילה. ושאת מה שהיה שם באמת אי־אפשר לכסות או לטשטש. ולא איך קרה שהאפשרות לטבח הפכה והיתה לממשות הטבח.
עצוב.
אבל גם שואג למהפכה. להניע את אמות הסיפים בארץ הזאת. וקודם לכל – לצאת. לצאת משם. מהר, היום, עד שתשקע השמש. לשים גבול בינינו ובין כל הצדדים המסובכים האלה: עיסקם לא עיסקנו, שינאתם לא שינאתנו, כבודם לא כבודנו, וטירופם לא טירופנו.
לצאת משם, לחזור, הביתה, היום. בלב כבד ובלקחים ללמוד.
ובהחלטת ברזל – כנגד הממשלה הסתומה הזאת.

יזהר סמילנסקי, דבר, 22.9.1982

מתפתלת

מתפתלת לה הממשלה וחורקת תחת לחץ הציבור. לחץ שהלך וגבר הלך ונתהדק, ﬠד שבבהילות, ביום ששי בין השמשות, נתכנסה הממשלה להחליט. נורא לא היה להם חשק להיחקר. וכמי שיד בﬠורפו נלחצו לומר הן. אבל לא לחקירה אלא רק ל"בדיקה".

למה הם מתפתלים כל־כך? מפני־מה הם חוששים? מה כל ההתיעצויות המוקדמות וכל ההתגודדויות רצוא ושוב? כל אחד מהם מצהיר כי אין לו מה להסתיר, וכל אחד מהם רק מתלבט איך להימנﬠ מן החקירה האחת הנחוצה – נחוצה לפי כובד העניין, נחוצה לפי כובד תביעת העם, הנחוצה לפי כובד התוצאות האפשריות: וﬠדת חקירה ממלכתית.

האם אינם בטוחים בעצמם או בﬠובדות? האם צריך להם עוד זמן כדי לחשל את האליבי? להתכונן יותר לפני שיוכלו לעמוד לפני הבודק ולומר בפניו את האמת? אלא שלפני בודק אומרים את האמת, אבל לא מחוייבים לומר רק את האמת, אומרים את האמת אבל לא מחויבים לומר כל את האמת, כפי שמחויבים לומר כחוק לפני ועדת חקירה ממלכתית.

ממשלת ישראל וגּיבוריה הגדולים (הם פחדנים גדולים.) אינם מﬠיזים לבוא ולהיחקר לפני וﬠדת חקירה ממלכתית.

אלאְ שאנחנו כאן, ורבים כמותנו, לא ניתן ולא נניח להם עד שהאמת תיחשף כולה: אם ועד כמה היתה ממשלת ישראל מעורבת, במעשה או במחדל, ישירות או עקיפות, בטבח שטבחו הפלנגות, בסברה ובשתילה.

האמת צריכה להתגלות קודם־כל לשם האמת.

להבדיל בין מדינת ישראל וביּן ממשלת ישראל, בין ﬠם ישראל ובין ראש הממשלה, בין שר הבטחון ובין צה"ל – הממשלה הזאת, ראש הממשלה ושר הבטחון הם מקרים חולפים שבקרוב ילכו להם – והמדינה והעם וצה"ל יתקיימו להם נקיים ממﬠשיהם וממחדליהם.

מה שניראה היה בסוף השבוﬠ הראשון למלחמה כהצלחה מהירה ומרשימה – ניראה בסוף השבוע השישה־עשר למלחמה – כהסתבבות בﬠסק־ביש וכצרה צרורה. ומה שהאיר בתחילה כ"שלום הגליל", נתגלה כעת כאפלה בסימטאות ביירות.

מה פלא אפוא אם לרבים בארץ מסמלים ראש הממשלה ושר הבטחון את הדוחה ואת האטום, את הנפוח המתנשא, ואת השחצן המתרברב, את צרות־הלב הלאומנית, ואת קטנות־המוח המדינית, את המוגבלות המוסרית, ואת הﬠורמה לנסות ולהתפתל ולהתחמק אחר־כך מﬠמוד באחריות מעשיהם או מחדליהם.

כל מלחמה שאינה לשם מניﬠת כלייה ִבהכרח מסתבכת, ובהכרח מסבכת. שיקומה של לבנון הדרומית – הוא שאלה ישראלית.

*

מכל ארצות ערב שאליהן זﬠקו המחבלים המוכים והנילחצים – לא נענתה אף ארץ אחת במעשים. רק נהמו מרחוק והטיחו דיבורים מזרי איומים באוויר. וי לחלש. הﬠולם כולו נגדו. המנוצח לבדו יישא את מפלתו. הכל נופל על ראשו לבדו. איש לא יבוא לקריאתו. לבדו יישא מתיו. לבדו יישא עיניים ריקות מניין יבוא ﬠזרו. לבדו יימק.

שמחזק את ההכרה הברזלית שאין לנו קיום בלי צבא חזק, בלי הצבא החזק ביותר.

אלא שצבא אינו יכול לבוא במקום מדיניות. בלי אגרוף פלדה אין לנו קיום, אבל אגרוף פלדה אינו אלא כלי בידי התבונה המנהיגה אותו: תבונת המבט הגדול, לטווח רחוק.

מה קורה כּשמתגלה שהכלי הוא משוכלל ויﬠיל וקולﬠ ומצליח – יותר מכל מה שיודעת התבונה לפתור, לקדם או למנוע? מה קורה כשבמקום לפתור שאלות קשות – כותשים אותן?

*

כשנאלצת האומה לצאת למלחמה היא מטילה את עצמה על בני התשﬠ־ﬠשׁרה. פתאום כל כבדה של ההיסטוריה היהודית וכל תולדות ישראל בּארצו – מוכתפות על שכם בני התשע־עשרה הללו. רגע לפני שעברו את סף בגרותם ובטרם ניכנסו לחיים, בין צאתם מרשות ילדותם ובין הכנסם לרשות גברותם – הם ניקראים להעביר את הכבד מכל כבד מצד לצד, במשובת תלתליהם, בעינים מבוהלות קצת, בתושיייּת ידיהם הצעירות ובקפיצת ההעזה אל יהּייה־אשר־יהיה – יוצא לב האומה אליהם: לוּ ידעו להישמר, לוּ ידענו לשמור ﬠליהם.

יזהר סמילנסקי, טיוטא, סוף ספטמבר 1982