הצדיק

צדיק יש במדינה, הולך הלוך וייסר את העם: למה מחרישים כשבלבנון טובחים, ולמה אין צועקים על הדם כעת, כשם שצעקו על סברה ושתילה.

לבו, לבו של הצדיק זועק על הדם שנשפך לשווא. מעיו, מעיו הומות אל הצועקים לעזרה ואיננה באה. רחמיו, רחמיו נכמרים אל בני־אדם, שפותרים סכסוכים בדם ולא במשא־ומתן הדדי.

איפה ארבע־מאות־אלף היום, מטיח הצדיק מעל במת הרחוב, איפה הארבעים, איפה הארבעה, שואל הצדיק כשאלות אברהם לפני הפיכת סדום ועמורה.

הנה, יחיד וצודק וגדול עומד הצדיק הבודד ברחוב ותובע צדק, ותובע יושר, ותובע לחדול מהצביעות: איפה הם בעלי המוסר, כשהדם בלבנון צועק, מדוע מחשים כעת יפי־הנפש?

כעת יירד הצדיק ויציע לכל עובר ושב עצומה לחתום עליה. ובעצומה כתוב:

סכסוך בין עם לעם פותרים רק במשא־ומתן ולא בדם, תמיד.

שאלות מדיניות קשות פותרים רק בפשרה הדדית ולא באש. תמיד.

מלחמה אסור שתהיה בחזקת יש ברירה אלא רק באין ברירה אחרון. תמיד.

בסוף העצומה תהיה כתובה עוד שורה, כזאת:

וזה שהיה אחראי לדם. אחראי לאש, אחראי למלחמה – יכרע על ברכיו, ברחוב, ויבקש מחילה לפני העם, ויביע חרטה – וצנוע ייעלם מאתנו. כי צדיק וישר הוא.

יזהר סמילנסקי, דבר, 28.9.1983

arik

אנטומיה של מתפרעים

האם שאגות המתפרﬠים באספות הבחירות – אינן חוזרות אלינו ואומרות: אנחנו שאגות הילדים שלכם שגדלו בּשוליים?

אנחנו קולות המוזנחים שלכם מכל ימות השנה: אנחנו נושרי בתי־הספר, אנחנו ניכשלי ההיקלטות בחברה, אנחנו פליטי קוצר־היד שלכם – אנחנו הילדים שגדלו בצל ההצלחה של כולכם, נידחים בצידי התרבות שלכם ותקועים בגזירה להישאר נחותים מכם – האם מנאשמים הם הופכים למאשימים, האם שאגות המתפרﬠים הופכות לקובלנות הנחשלים במרוץ?

אין ספק שזﬠקות אלה יש בהן גם אמת דחוייה שניטרקת כﬠת בפנינו – ושהשילהוב הפוליטי שנזדמן להם רק נתן לפתחון־פה לוולקן מחאה, ושﬠה גדולה לכל אלה שנושאים את תג הרﬠים,‏ המופרﬠים והנחשלים אין ספק שכשהם מתפרﬠים הם מבטאים, יותר מאשר ﬠמדה פוליטית, ושההתפרﬠות היא גם כמי טקס התבגרות מאוחרת, וגילוי אלים של זהות ﬠצמית, ויש בה סיפוק היציאה מן "הגיטו", וסיפוק ההריסה של סמלי ה"אין־כניסה"; ואין ספק שרגשת הכוח מגבירה את ההתרגשות הכמו אירוטית, והכרת הפחד שמפחדים מפניהם – מﬠניקה להם תנופה וﬠמדת מיקוח, נוסף ﬠל הּסיפוק מן הﬠמידה באור זרקורי האומה וההכרח שהם מכריחים את כולם להודות בהם ובקיומם המפחיד: הנה, אנחנו האיום שלכם!

אבל ראייה זו אינה אלא חלקית בלבד. לא רק בגלל הניצול הפוליטי החד־צדדי שמנצלים את כוחם המאיים, ולא רק משום שמישהו מאחוריהם מכוון אותם והופך את סיבלם לקרדום תﬠמולה – אלא, הרבה מדאיג מזה – הם אינם גוף האסיפה אלא רק הנוספים ﬠליה. כמין קצף תוסס ﬠל גבי הזרם שמתחתיו. בלי הזרם שמתחתיו לא היה הקצף נישא. ולכן, לא הם סיבת הדאגה הגדולה, אלא הזרם הנושא אותם הוא המדאיג; זרם שאינו של מקופחים, ולא של נחשלים ולא של נﬠזבים: אלא זרם ראשי בציבור הישראלי.

בניגוד למה שהיה מקובל ﬠד ﬠתה, חדלו המקופחים ואינם רואים ﬠצמם כמשתייכים למפלגות שמן המרכז ושמאלה (ההסתדרות, מפלגות הפוﬠלים, תנוﬠת קידמה חברתיות, וכו') אלא גם נוטים אל המפלגות שמן המרכז וימינה וﬠד הימין הקיצוני. והבשורה המבוקשת להם היא – לאומנות, קנאות, וﬠדתיות, או במלים אחרות: אנטי ﬠרבית, אנטי אשכנזית ואנטי סוציאליסטית.

זה זרם ציבורי השואף שישראל תחזיק בכל, שלא תחזיר כלום, ושתראה לכל הﬠולם את כוחה הגדול. זרם ציבורי שמוכן להסתכן בכל הסכנות – כדי לממש את חלום הגדולה היהודית, וכדי לבטא את הﬠליונות הלאומית, וכדי לקיים את האגוצנטריות הישראלית – מﬠל הכל.

יוצא, שקבוצוֹת המתפרﬠים באספות אינם רק בריונים, או רק שובבים, או רק מתמרדים, או כרצונכם, אלא הם תיסמונת לזרם שמﬠליו הם נישאים, ושבﬠגה הפוליטית הוא ניקרא "הימין השחור".

זרם האגוצנטריות הלאומנית האלימה – זרם שדוחה ראציונאליות, שדוחה דימוקרטיה ודוחה טווח־רחוק – ומﬠמיד הכל ﬠל הסיפוק המיידי, וﬠל אידיאולוגיה משיחית – שהמזרח התיכון הולך ומתמלא בה – ﬠד יותר מדאגה.

המתפרﬠים האלה מכריזים לילה לילה בקול ניחר ﬠל התממשות שלושה משברים בישראל:

– משבר תנוﬠת הﬠבודה וﬠקרונותיה

– משבר ההגמוניה של הישוב הוותיק

– משבר המודרניזם של הנחשלים

ומי שיש בידיו פתק בוחר – אסור שלא יחשוב היטב ביום הבחירות.

יזהר סמילנסקי, טיוטא מתקופת בחירות 81.

ללכת בגדולות

מה חסר לו היום לעם בישראל? האם חסר לו, שנחזור כעת ונספר לו השכם והערב בפרטי־פרטים את כל מעללי
ממשלת בגין ואת כל כישלונותיה אחד לאחד? או זה חסר לו, שישמע בפה פעור מה יהיו גבורות מפלגת העבודה כשתעלה לשלטון ולהעלות לו את רמת הציפיות הגבה מעל כל מה שאפשר לקיים, וכך לזרוע את האכזבה עוד בטרם התחיל דבר?
לעם ישראל לא זה חסר ולא זה. חסרה לו היום הידיעה הנאמנה, בי הנה הולכת להתחיל תקופה חדשה, שונה, אחרת. התחלה למודת־ליקחי־העבר, כשמתחת רגליו תימצא לו סוף־סוף ריצפה מוצקה של אמינות מוסרית, ונגד עיניו ייראה סוף סוף אופק מגרה עניין; בשורה חדשה שתזרים בו הרגשה, כי הנה שוב הוא עם, וכי הנה הולכים לעשות כאן דברים שמשנים את פני עולמו שניתקע.
לצאת מן האפור והחלוד, מן המדכדך והמשתרך, מכשלון אל כשלון, ולהתחיל להרים מבט ולהיווכח, כי דברים יכולים להשתנות. מה שחסר הוא הניצוץ המדליק אמון. קרקע מוצקה של אמינות מוסרית מתחת הרגליים, ובשורת חיים מתחדשים באופק – זה מה שחסר לנו כעת, העם בישראל איננו עם רעב, אלא לאמינות, פשוטה כמשמעה.
ואמינות מוסרית היא יותר מאפס שחיתות, האמינות באה מנאמנות, מאמונה ומאמת. והשחיתות מניין היא באה?
קודם כל, מכסף קל. מכסף שלא עובדים עליו בעבודה קשה, מכסף שמחלקים מלמעלה למטה. זה הכלל: כספים שלא עובדים עליהם קשה, מתחילים לעבוד על מקבליהם. ראשית, באשליית השפע ובסינוור. שנית, בחלוקת השלל בין הקרובים לצלחת; שלישית, בתלות המדכאה שתלויים המקבלים בנותנים.
וכך, במקום "על עבודתך תחיה”, פיתחנו לנו את "על לחציך תחיה”. ובמקום: זה שיוצר יותר יש לו יותר, קבענו כי זה שמאיים יותר – מקבל יותר: ושיותר זכויות אינן תלויות כלל ביותר חובות.
לאחר שנות הדכדוך, האכזבה והבושה של ימי ממשלת בגין הזאת, לאחר כל ימי הקטנות שלנו, המדנים והשנאות, המשובות הטיפשויות וכל שיפכי הרוע – צריך כעת להראות לעם, ולהצביע על נימוק של אמת, שיביא אותו להאמין, כי אמנם ייתכן אחרת. וכי דברים בעולמנו אמנם יכולים לזוז ולהשתנות, ושאוצרות לא־מנוצלים של כוח ושל רצון טוב מוכנים להיחשף כעת, תוך כדי מימושם, וכי הכל הנה כאן מחכים למילה הזו של האמת ולהתחלה של בשורה.
כשתעלה מפלגת העבודה לשלטון תמצא עם מתוח וחסר־סבלנות, חשדן ונוטה לדון ברותחים. כל פינה בארץ תהייה משוועת לכל תשומת־הלב ולכל המשאבים וליותר מהם. אף אחת מחורבות האמון החרוכות למחצה, שנישארו לאחר הליכוד אי־אפשר יהיה לתקנה בנקל, ביום אחד, במחי־יד. יותר מדי קלקלה, יותר מדי הזנחה, יותר מדי דברים חצי־גמורים ורבע־עשויים מפוזרים ברחבי המדינה – משיוכל מישהו, ויהיה גיבור בגיבורים, לתקן מחר, לנקות ולהבריק למשעי.
בתקופת הליכוד השיגה ישראל כמה שיאים, שקשה לפלס אחריהם דרך למישור. שיא האינפלציה בעולם. שיא סיחרור הבורסה, שיא הירידה מן הארץ, שיא הבידוד הבין־לאומי, שיא הכלנתריזם והסחר־מכר הממלכתי. שיא הכניעה ללחצי הדתיים וחוקי נסיגה מצפונית, שיא החמצת תהליך השלום, שיא בהתיישבות הסרק, שיא בהתגרויות בשכנים ובשכל הישר, וחטיפת חלקות בלא־צדק בבולמוס שבית־המשפט בקושי בולם. ועל הכל: שיא הלעג של העם לממשלתו, ושל הממשלה לעם, ושל הממשלה לממשלה, ושל כל אחד משריה לכל אחד משריה, שיא בריחת שרי ממשלה מן הממשלה ועד לשיא שפל ערכה של הממשלה הזאת, של מילתה, של הבטחותיה, ושל כבודה בבית ובחוץ. ואילו כל נסיון לטפל בבת־אחת בכל השיאים יפזר מיד את הכוחות לקצת לכל מקום, למעט לכל פינה, ולבלתי מספיק לכל עניין, עד שנימצא עצמנו מהר שוקעים מחדש בכל מה ששקעו הם, והכוונות הטובות עם ההתחלות המובטחות ישחקו מהר, ויעלו בתוהו ויאבדו.
או, אם להתרכז רק בכמה מאמצים מועדפים, ולדחות את האחרים לזמנים אחרים, ולמקד את הכוחות רק בכמה נושאים קודמים־לכל, צריך יהיה אז להצביע על הנושאים הנכונים, הנבחרים, ההכרחיים מכל, ולהכין את העם להאריך רוחו ולא לדחוק את הקץ, שלא יתחיל לתבוע ולהתמרמר ממחרת יום השלטון – על שלא מתחילים מאצלו, מחצרו, משכונתו וממצוקתו הלוחצת שלו – ולרגון כי אם כך, מה הועיל שלטון משלטון, וכי אלה כאלה כולם תמיד רק מוליכים שולל.
ולפיכך – כששואלים היום, לאחר מאה שנות ציונות ושליש מאה שנות המדינה, מהו הנושא הראשון מכולם, שאיתו הכל קם ובלעדיו נופל, ועוברים על התשובות השגורות על סדר־יומנו, כגון: הארץ וגיבוש גבולותיה, השלום וסיכויי מימושו, הפתרון הראוי לתביעה הפלישתינאית, אופני התאוששות המשק והחברה. מוראל העם ועוז רוחו, ועוד שכמותם – אי־אפשר לא להגיע אל מוקד כל הנושאים ואל לב המאמצים, אל סיבת התקוות שהיפוכה הוא סיבת הכשלונות – הלא הוא – העם.
עם ישראל. שאם הוא עם – אנחנו דבר אחד. ואם אינו עם – אנחנו לא רק דבר שונה, אלא דבר שאיננו.
אם העם אינו עם, גם הקרקע משתמטת, הארץ מופסדת, האדמה, מוצקותה, ביטחונה, הכלכלה והמשק מתמוטטים, והחברה והחינוך והתקוות ומה לא: הכל הופך לחולי, לעזובה – והיאוש בבית. העם הוא הנושא. הוא הסיבה. הוא התכלית. העם, איכותו, חסינותו, ליכודו, אמונתו במשותף המאחד. הן העם כאן בארץ והן העם במרחבי תפוצותיו.
ולפיכך – אם מבקשת מפלגת העבודה לתפוס את התקופה בעיקרה; ולכוון את מיטב כוחותיה אל יקוד המוקד,
ולהתחיל בראשון לכל – לפני מדיניות החוץ, לפני מדיניות המשק, לפני הסכמים – כאלה או אחרים – זה הדבר: להתחיל בנושא הפונה אל כל אחד מאפיקים אלה והמזרים בו זרם חיים, באותו נושא המתעל את כל המאמצים ואת כל ריבוי העניינים הניפרדים, לעניין מאחד אחד: העם היהודי.
ומהו הדבר הזה, שיוכל להיות נושא התקופה החדשה שלפתחה אנו עומדים? הנה, זה: ארבעה מיליון יהודים בארץ ישראל בחומש השנים הבא. פשוט ולא יאומן. יאומן ולא קל. ניראה כפחות מדי וניראה כמעבר לכל חלום, אם נצליח לעשות שהמדינה תדע לפעול היטב בכל מה שנחוץ ונלך לעבר היעד – תתחיל זרימת חיים בארץ. הכל ירימו ראש, יהיה לפניהם יעד אחד ומאחד, נאמן על הכל, וסוחף אף כי לא קל. יחושל אז בסיס לתביעה מכל אדם ומכל קבוצה – להכיר כי השלם קודם לחלקים, ובסיס לתביעה מכל אדם ומכל קבוצה להיות שותפים פעילים, בסיס לתביעה להתאפקות מכאן ולהתעוררות מכאן.
לעורר מאות־אלפי יהודים ברוסיה. באירופה, באמריקה הדרומית ובעיקר בצפונית. ולאחוז ולנער רבבות יורדים מן השיבוש שנשתבשו, ולפתוח ולהניע את משק הארץ ואת פעילותו וצמיחתו מ"אין לי" משתק ל"יש לנו" מחייה. להביא מחנות בני־נוער לתקופות שונות, לפתוח את האוניברסיטאות לגלי לומדים בכל מיני שיטות ומשכי זמן, להרחיב את הארץ לפני יוזמות כלכלה נוספות. ובקיצור: לגרום להתעוררות מקצה לקצה.
לא ללכת בקטנות. כבר היו לנו כאן יותר מדי קטנויות. יותר מדי נמיכויות ויותר מדי אין תוצאות. כבר היו לנו כאן יותר מדי התעשרויות פרטיות, חטיפות איש לעצמו וכל קבוצה לעצמה עם בולמוס קניה מטורף של כל מיני צעצועים נוצצים וצבעוניים ונוצות־טװס יקרות על ראווה בכמויות מבהילות ומבחילות, ובקניינים שככל שעלו ועבו ושמנו גם עשו לנו רוח קטנה ונפש נמוכה. ללכת אל יהודי התפוצות בגדולות, בהכרת ערך הדבר להם ולנו. בהזמנה שהיא גם תביעה. להזמין אותם להיקלטות ריאלית, יד ביד איתם, לבוא אליהם כעת כרוח אביב. לבוא אליהם כמציעי יתרון. לקרוא להם להחליף קיום מטושטש זהות בהקמת זהות נושאת באחריות, להיות בין מעצבי ההתחדשות ההיסטורית של העם היהודי.
אין זה כאילו הפלגה אל דברים שמעבר לאפשר הריאלי. ואין זה מעבר למעשה הסביר. שהארץ תקלוט שש־מאות או שבע־מאות אלף יהודים בחומש הבא. ושהם מצידם גם יקשיבו וגם ירצו וגם יבואו, ושאנחנו מצידנו נדע לקבלם היטב: בלי אפוטרופסות עליהם ובלי להפיכתם לחומר גלם לתיכנונינו. מאות־אלפי יהודים מברית־המועצות, מאמריקה הדרומית ובעיקר מצפונה. וקודם כל להחזיר הביתה את רוב היורדים אם לא את כולם. לעודד את החלטתם ואת התפכחותם ולתמוך בהכרעתם לחזור.
מה יפרנס את התנועה הגדולה הזאת? כל מה שיש לנו כבר בעין – בחקלאות, בתעשיה ובמדע – וכל מה שניתן להוסיף עליו בתנופה: בתעשיות חדשניות, בתעשיות המוח, בחשיפת מקורות אנרגיה, במרכזי רפואה לשירות האיזור כולו וביידע סיעודי ומרבה רווחה, במפעלי הימים, בהמתקת הים וב"חקלאות ימית”, במוסדות השכלה ומדע, פתוחים לכל בקנה־מידה בין־לאומי הערוכים, קודם כל, לקליטת הרבה רבבות בני נוער יהודי. בפיתוח אוצרות תבונת האדם, ומשאבי תבונה כפיים. מוקדי אמנות ותרבות ואמנויות, סדנאות של יצירת מובחר מצטיין ושל ייחוד טיב מעולה, וב"תעשיות" תיור ונופש, ובמה לא.
זו ארץ תוססת אפשרויות, לא ארץ "אין לי" מתסכל, אלא ארץ יש לנו מתעורר, ארץ מלאה כוחות ועוז פריצה אל הבלתי־ידוע, אם, רק לא יגררו אותנו שוב אל תחרויות סרק, ואל מלחמות אחים. מריבות יהודים ולהתנגשויות יוקרה, הסוחבות את פגר אתמול לכסות בו את התפעמות המחר.
[לא] לעשות עוד ממשלה שתתחיל לבזבז את הדינר לפרוטות, שתתחיל ללכת אל האינפלציה לחוד, ואל הסכמי השכר לחוד, ואל שיקום השכונות לחוד ואל תקציב הבטחון לחוד, כולם חשובים מכל חשוב – ולא לבוסס בכל שלולית לחוד – אלא ללכת אל עניין גדול אחד, ורק דרכו אל שאר כל העניינים המפורטים: דרך התעוררות עליית היהודים וקליטתם הטובה, אל ארבעה מיליון יהודים בישראל עד סוף חומש הזה.
יש עמנו כוחות בארץ למעלה ממה שמשערים. כוחות גלויים ועוד יותר כוחות גנוזים. יש לנו כוחות משקיים, כוחות ארגון וניהול, כוחות מדעיים וכוחות תרבות, וגם כספים יש לנו, יותר מן הגלוי לכאורה, ואם תהיה בנו גם אמונה גדולה בדבר גדול – ייחשפו גם מיבחר כוחות ומשאבים, שקשה לשער מכשולים שלא יידעו להתגבר עליהם. די לדשדש בנכאים. אינ[נ]ו מסכ[נ]ים. די בדמעות התנין שבכל סלוני יום ששי: אוכלים שם, שותים ובוכים.
די לגנוח בארץ הזו. די לילל. די לחפש אשמים ואשמות. די לבוסס במי אפסיים, לקום כעת ולקרוא קריאה גדולה.
לעם היהודי כאן ולעם בתפוצות. קריאות גדולות מוצאות תשובות גדולות. עשייה גדולה מעוררת תנועה גדולה. אין כאן שום דבר בלתי־אפשרי.
מעשה שיש בו הקיץ ויש בו חלום. שיש בו כעת ועוד יותר אחר־כך. אם בעוד ארבע־חמש שנים יישבו כאן לבטח ארבעה מיליון יהודים – נהיה אנחנו אחרים. תהיה ההיסטוריה של העם היהודי אחרת, ויהיה האזור שאנו יושבים בו אחר. מאזן הסביבה יהיה מאזן חדש, ומאזן השלום יהיה מתייצב מחדש. האם צריך עוד להוסיף דבר? רק זה, כי אמנם נדע, נאמין ונעשה – נוכל להיות גאים: אנחנו עשינו שיהיה.

יזהר סמילנסקי, דבר, 6.2.1981

גם לאמת יש כוח

באנו להגיד לכם שלא רק לאגרוף יש כוח, ולא רק לגידופים יש כוח, ולא רק לצריחות ﬠם מחיאות כפיים יש כוח, וגם לא רק לרימון מתפוצץ יש כוח – אלא, גם לאמת יש כוח, ושכוח האגרוֹף וכוח הצריחות וכוח הרימון נגמרים הרבה לפני כוֹחה של האמת, וכשׁניגמר כל הרעשׁ האמת נישארת.

שהאמת – אפילו לא נעימה – אי־אפשר לרמות ולא להשתיק, כשהיא רמוסה קמה האמת וחוזרת חזקה יותר וקשה יותר.

מהי האמת הזו שאין רוצים לשמוע, שרוצים להשתיק בכוח, בּרמיסהּ ובאלימות, בהמון צורח ובניפנופי אגרוף? – האמת היא שהמדינה הולכת בכיוון מסוכן ומונהגת בקוצר־ראייה אל מעבר לתמרור "עצור" – שראינו בשבוﬠ שﬠבר.

האמת היא, שמכל מיני האלימות שאנחנו יודעים, מלכת כל האלימות, הנוראה והאכזרית מכולן – היא המלחמה. האמת היא, שמלחמה שאינה לשם הצלה מכלייה – מוכרחה להסתבך. ואלימות המלחמה הזאת כבר מכה בנו חודשים ארוכים, וכבר הרגה לנו חמש מאות חיילים ופצעה אלפים ועוד לא ניגמרה, ועדיין אוכלת חיילים צעירים, ואינה מבחינה בין המחנות, בין ימין ובין שמאל, בין ספרדים ואשכנזים, בין שכונות ובין מרכּז העיר – ואם לא נעשה משהו והיא תיסחב לה מאיתנו עוד ועוד, ואם לא נעצור – ניסחב כולנו יותר ויותר אל תוך ביצת לבנון האומללה.

מה עוד צריך לקרות בארץ לפני שיתﬠורר העם ויבין לאן מוליכים אותו. היום, כמעט כל ידידי ישראל – נגדה; היום – צידקתה של ישראל – בספק, היום – העם בישראל ניקרﬠ לשניים. מה עוד צריך שייקרה כּדי שהעם יבין?

אותו שר־ביטחון שכה רבים הריﬠו לו – ועדת החקירה הממלכתית שמינתה הממשלה – סילקה אותו מעל כנה כבלתי־ראוי, וגזרה על הרחקתו מתפקידו – מה עוד צריך שׁייקרה כדי שהעם יבין?

אפילו שבוע המפולת בבורסה והפסד ﬠצום של רוחים מלא־עבודה, לא גרמו להתבונן באמת – מה עוד צריך שיקרה כדי שהעם יבין?

מכה על הראש, מכה על הלב, ומכה על הכיס – ועדיין לא זע העם הזה ועדיין לא נע, יותר מדי אנשים בתוכנו אינם רוצים שייפרו להם את "השקרים המתוקים" שלהם, אינם רוצים שיקלקלו להם את "אגדות התינוקות" שלהם – ומבקשים להאמין שאנחנו הכי גדולים והכי חזקים והכי מנצחים, ושהכל מותר לנו, ורק לנו, ושאף אחד לא יגיד לנו מה לﬠשות, ושכלום לא יעצור אותנו, ושעוד נראה לכולם ולכל העולם, ושיותר כוח – זה גם יותר צדק, אלימות זה לשלול בכוח את זכותו של מי שאינו כמוני. זה לעשות שמי שלא כמוני – לא יוכל להתקיים, זה למחוק את הדיﬠה יחד אם בעל הדיעה, זה להפחיד במקום לשכנע. להיסגר מפני התבייעה לחשוב.

מדוﬠ מרגיזה התביעה לשלום ﬠכשיו חלק גדול מן העם? מדוע התביּעה לשלום־ﬠכשיו מעוררת יצרי אלימות?

על מה מגינים כשרודפים את אנשי השלום? ממה מפחדים כשנסגרים מפני השלום?

מדוע לא רואים שהארץ לא תשקוט ארבעים שנה, ולא ארבע שנים ולא שנה אחת, כל עוד סיבות האיבה בין יהודים וערבים לא מצאו תקנה – ושבכוח הנשק לעולם לא נמצא תקנה לאיבה הזו, אלא רק במשא ומתן ובהסכמה הדדית? מדוע לא רואים שכוח ﬠמיּדתה של ישראל אינו יכול להתבסס אלא רק על שניים: רק על צידקתה שלה ורק על עבודתה שלה? ושגם אחדות העם בתוכו, על כל שבטיו ועל כל עדותיו, לא תוכל להתקײם אלא רק על דיאלוגּ, ולא ﬠל שני מונולוגים של כוח.

שינאה אינה פותרת כלום, אלא מרבה שינאה. אליּמות אינה משנה דבר, אלא גוררת עוד אלימות. וּמעולם לא כיבו אש על־ידי אש.

מה שצריך כעת הוא תפנית. של שכל ולא של כוח. תפנית אל הכרת האמת. והאמת אינה יכולה להיות אחרת אלא היא זו היּהודית מכּולן: לא בעוול ולא בכוח. בצדק ולא בעוול, בשלום ולא בכוח.

יזהר סמילנסקי, אחרי רצח אמיל גרינצוויג, פברואר 1983

בגין מבקש מאש"פ

כשמסלקיּם מהודﬠת הממשלה את המלים המתביישות, ואת התחכמויות הניסוחים הﬠוקפים, ﬠם תירוצי הסחור-סחור – מוצאים כי לא יאומן, אבל ממש כך: ממשלה בגין ביקשה הפסקת־אש מאש"פ.

וכך, לאחר יהירות "היזמה המונﬠת", לאחר גאוות "ההפצצות המאסיביות", לאחר הצלחת "הפצצות התשתית", של המחבלים ושל מיפקדותיהם – לרבות הפצצות נשים וילדים – מבקשת הממשלה שיפסיקו, כי כבדה ידם עלינו.

יש לומד ליקחו קודם-מﬠשה במחשבה תחילה; ויש לומד ליקחו לאחר-מﬠשה, במכות מכאיבות ובחיי אדם.

האמנם למדה הממשלה הזאת? האמנם תדﬠ ללמוד, כי – הפצצות אינן תחליף למדיניות, וכי שימוש בכוח אינו בא במקום חכמת הרואה את הנולד?

בגין מוכרח ללכת.

לא בגלל הפסקת האש. אלא בגלל הדלקתה. הוא שהדליק והוא שניבהל מן הדליקה.

ﬠליו ללכת.

 

יזהר סמילנסקי,  טיוטא, יולי 1981 (משוער)

קומו סכנה!

שמעתם את קול נהמת ההמונים ואת קול מנהיגם הנוהם?
אני, אנחנו, עמנו, ארצנו – ותרועות שיכורות אלימוּת חוגגות –
אין עולם, אין עמים, אין שני צדדים – רק אני, אנחנו, עמנו, ארצנו – נגד כולם, נעלה על כולם, שיידעו להם, נעלה באש, נראה להם, נסחב את כל העולם עלינו – רק כך – אני, אנחנו, עמנו, ארצנו –
אם פיליפ חביב לא יזיז – הוא נוהם – אני אזיז, אנחנו, עמנוּ, ארצנו – ואחרי זה מה? אחרי זה סוף – או רק מתחיל? אחרי זה שלום – או מתחילה המלחמה?
אין אחרי זה, אין אחר כך, אין מי שישלם את האש ובמה ישלם – אבל יש אני, אנחנו, עמנו, ארצנו – מעל הכל!
איפה כבר שמענו ככה? מי נהם ככה אל המונים נוהמים?
ולמה אנחנו נותנים לו, לאן הוא דוחף אותנו, איך נמסרנו בידי הנוהמים?
היזהרו בו – תותחים בידיו והוא הולך לפתוח באש, יום לפני הבחירות!
אל תתנו לו לסכּן הכל: את החיים, את המדינה, את העתיד, ואת שארית התבונה ואת התקווה: אל תתנוּ לנהמות לעשות מדיניוּת, והיזהרו, תותחים בידיו!
איך הגיע לכאן האייטולה המשולהב? מתי הגיע לכאן הקדאפי המתלהלה? מי הם מנפנפי האגרופים הנוהמים האלה? איפה אנחנו ? מה קורה כאן? לפני שיהיה מאוחר, קומו יהודים, קומו ישראלים, קומו – סכנה עלינו! ביום הבחירות הקרוב הורידו אותו!

יזהר סמילנסקי, דבר, 16.6.81 (למחרת עצרת הבחירות של בגין בלוד).

במה אנו שונים

1. איננו רוצים להקים מדינה דו־לאומית בארץ ישראל. אנו רוצים במדינה יהודית, ציונית, ריבונית, בטוחה וחייה בשלום.

2. אנו רוצים במדינה החייה על עבודתה ולא על כספי האמריקאים ולא על עסקי אוויר ונייר: חברה המתפרנסת על ייצוא של תוצרים מובחרים, שנעשו בעבודת חרוצים מיומנת, במעט ככל האפשר ניצול, ובהרבה ככל האפשר שותפות.

3. אנו רוצים במדינה שלאזרחיה תהיה פתוחה הזדמנות טובה לעמוד על רגליהם, כלכלית, חברתית ותרבותית – לא בהכתבה מלמעלה למטה, אלא בעידוד שיכלול עצמם בידי עצמם, לפי דרכם, ובהנהגת עצמם. כשותפים לעיצוב מדיניות החברה והרווחה.

4. אנו מבקשים שתהיה כאן מדינה שלא התקיף זוכה בה, ולא בעל הקשרים מרוויח, ולא האלים מחברו – תופש הכל. שלאזרחיה יש בה זכות לחיות בטוב – בלי להיטחן, בלי להידחק ובלי להתכתש בחוקי כפייה ובאינוס המצפון.

5. שתהיה כאן מדינה שיהודים מכל העולם יתגאו לעלות אליה, ושבניה לא יעלה על דעתם לעזבה – מדינה משרתת יושביה, ותושביה שפתוח לפניהם כאן מרחב לפיתוח מיטבם.

אלה דברים כלליים. ואולי נשמעים מופשטים מדי. פירוטם למעשים במציאות – לפי חכמת הממשלה שתקום לנו, לפי האמון שתיזכה בו, לפי עוצמתה המשקית, ולפי בטחונה ושלומה של המדינה.

יזהר סמילנסקי, “כי לעוררך אני בא" (י. ח. ברנר), דבר, 25.7.1981
(חמישה ימים לבחירות, יומיים לפני נאום הצ’חצ’חים)

 

אסור לתת להם

השאלה כעת איננה אם מצע המערך הוא הטוב שבמצעים; אם אנשיו הם הטובים שבאנשים; אם מעשיו הם הטובים שבמעשים – כלל לא זו היא השאלה כעת.
השאלה כעת היא מה יקרה אם בגין יזכה בכהונה שניה? אז לא סגולותיו הטובות של המערך ייבחנו – אלא סגולותיו המדאיגות של הליכוד.
ו”הליכוד”, לא יהיה אז אלא "חירות”. קנאית, חשוכה. חסרת מעצורים, זו שאצה לקבוע עובדות ולחשוב אחר־כך.
את הלא־מוצלח שיש פה ושם בהיערכות המערך – תמיד אפשר יהיה לתקן; אפשר יהיה להתווכח, להתמקח, להוכיח ולשנות, כללי המשחק הדימוקרטי – יישמרו. באופיו הבסיסי המערך הוא כזה, גמיש ודימוקרטי.
אבל, אם יעלה הליכוד לכהונה שנייה – מי ישנה אז דבר? מי יוכל להוכיח משהו, ובאיזה דרכים? הם יהיו פי כמה וכמה יותר נוקשים, יותר שלטניים, יותר תכליתיים ונחפזים להשיג הכל. הפעם להשיג הכל, ומי יאמר להם די?
ובמלים אחרות: מה אתה עושה כדי למנוע את ממשלת בגין? אם אתה לא תעשה – הפקרת את היקר בעיניך; אם אתה לא תעשה – אין מי שיעשה במקומך.
דחה אפוא כעת הכל. התפנה ולך להילחם שישראל תהיה ראוייה לשמה.

יזהר סמילנסקי, דבר, 23.6.1981 (שבוע עד לבחירות)

ממשלת דרווישים לאומית.

הליכוד מחר הוא חרות.
חרות מחר היא לוי. שרון וארידור, ממשלת בגין, לפיכך, אם לא נכשיל את הקמתה, תהיה ממשלה קיצונית, דמגוגית והרפתקנית.
הללו לא יהיו נרתעים משום פעולות שאחריהן נמצא כולנו סחופים ללב סערה קשה ומיותרת. שמי יודע איך יוצאים ממנה.
ממשלה חסרת שיקולי תבונה (ראיית הנולד), חסרת מעצורי אחריות (העדפות מוסריות), ומתנפחת מעבר לכל מידה שפויה (פארנויה שוביניסטית); עם תוספת התבלין הדתי – ויש לגו ממשלת דרווישים לאומית.
זו אינה חזות מחזה שווא – זו סכנה ממשית וקודרת.
מה איפוא אתה עושה היום, כדי שמחר לא תהיה נוסע נבהל באוטובוס חסר מעצורים, שבור הגה, שנהגו שיכור?

לגמור תקופה ולהתחיל

כעת יש בידינו לשנות דברים בארץ. כעת יש בידינו לגמור את תקופת הליכוד. כעת אפשר לעשות כך, שתקופת הליכוד לא תיזכר עוד אלא כאיזו תקרית בדברי ימי הארץ – כאיזה אירוע חולף, כמו חמסין, כמו בצורת, כמו אבק פורח.
אבל כדי שתיגמר התקופה הרעה ותתחיל טובה ממנה, צריך להפשיל שרוולים. לא מישהו יעשה בשבילך, אלא אתה תעשה בשבילך ובשביל כולם. כדי שתקופה תיגמר ותקופה תתחיל – צריך אדם לקום ולהתנער, לקום ולעשות דברים. ובידיך הדבר.
החודש הזה לא לבכות בכיות, ולא לתבוע תביעות ולא להתגאות בשחיקות שנשחקת. החודש הזה הוא כדי לאסוף נשימה וכל קורט של מרץ, ולעשות דברים. לדבר, להשפיע. להוכיח – כי ארץ ישראל צריכה לממשלה אחרת. ממשלה שיש סיכוי שתדע לעשות כך, שדברים יזוזו לקראת טוב יותר, בביטחון, בכלכלה, וברווחת החברה.
ישיבה מנגד – תוריד עליך את המכה השנייה. ישיבה מנגד – תבטל את כוחך לשנות.
זו שעתו של הבוחר, להיות קובע דברים.
זו שעתך. קום ועשה.

יזהר סמילנסקי, דבר, 21.6.1981

לבדו עשה בגין את השלום

בעתון שלפני מדווח על תחרות כדורגל. מסופר כי הקשר הימני בעט וכבש שער חשוב. בעקב כיבוש זה זכתה קבוצת הפועל וניצחה את קבוצת המכבי. האם הקשר ניצח את קבוצת המכבי? האם קבוצת הפועל בעטה לשער? מסתבר, כי בלי כל מה שעשתה קבוצת הפועל עד הבעיטה לא היה הקשר יכול לבעוט. מסתבר גם, כי בלי מה שעשתה קבוצה המכבי, לא היה הקשר יכול לבעוט. לא הקבוצה בעטה ולא הקשר ניצח, אלא הוא בעט והקבוצה ניצחה.
ועל שם מי נקרא הבית הגמור, על שם מניח הרעף האחרון, או על שם כל שרשרת בוניו מן המסד ועד הגג? ועל שם מי נקרא היבול, על שם הקוטף שעל הסולם שקטף מן העץ ושם בסל, או על שם כל מי שהכין והכשיר ונטע וגידל וטיפל ושמר וכו’ – עד שהיה הפרי מוכן להיקטף ולהינתן בסל?
ומיהו זה כעת המתפאר שהוא לבדו, במו ידיו, (האחרים רק דיברו והבטיחו…), קם ועשה את השלום? או מי נהנה מכל מאמצי כל הממשלות שקדמו לו, ומהכרעות המצרים שלמדו את ליקחם והכריעו מנימוקיהם שלהם, עד שלבסוף היה השלום בשל לבוא – וזה שעמד כעת על הסולם קטף ושם בסל; וזה שעמד כעת על הגג קיבל והניח את הרעף המשלים, וזה שהיה כעת בעמדת הבעיטה קיבל ובעט לשער.
להיסטוריה אין ‘מה היה אילו’ אבל כשחושבים שאילו היה באותו רגע היסטורי ראש ממשלה אחר, בלי הלהיטות הזו ליהודה ולשומרון, למשל, עד שהיה מוכן לשלם עליהם בכל מאה אחוזי סיני מעבר לטוב שבחלומות מצרים. לרבות ויתור על ישובים, לרבות ויתור על שדות תעופה, לרבות ימית, לרבות אופירה – ואילו ביהודה ושומרון שכאילו הרוויח – שם עולה השלום על שרטון ונתקע ללא תזוזה.
את השלום לא עשה בגין לבדו. את בזבוזו הוא עשוי לעשות לבדו, אם יתנו לו עוד הזדמנות לבעוט.

יזהר סמילנסקי, דבר, 14.6.1981