הבופור כמשל

“מצודת הבופור הפכה זה מכבר לסמל", אומרים מחברי הספר (שיף ויערי, מלחמת שולל, שוקל, 1984, ע"ע 157 – 162), ומתכוונים לתקופה שלפני כיבושה: המצודה כסמל לאיום הנשקף לישראל; לאחר הכיבוש הפך הבופור לסמל אחר: סמל מלחמת שולל.

כיבוש המצודה, הם מספרים, תוכנן לפרטיו ותורגל בשיטות שונות. אבל, משעה שהתברר שצה"ל יפרוץ ללבנון מגשר העקייה, ולא מן החרדלה, הפך כיבושה לחסר־ערך ולמיותר. ועל־כן גם הורה אלוף הפיקוד לדחות את התקיפה: המצודה תיפול מאליה לאחר שתשאר בעורף. ההוראה יצאה בחצות הלילה אבל משום־מה לא הגיעה לידי הכוח התוקף, סיירת גולני.

מתחילה תוכננה תקיפה לילית, ברגל. אחר־כך שינו והחליטו על התקפה לאור היום, רכובים על נגמ"שים, חשבו על שעה שלוש אחר הצהריים, בסיוע אוויר וארטילריה.

אלא שבתוך המהומה נתקעה סיירת גולני דווקא לזנב השיירה העצומה ולא חצתה את הגשר אלא מאוחר אחר־הצהריים. ושוב נדחתה הפעולה לשעות החשכה. הטנקים שהיו צריכים לסייע לא הגיעו. הפגזת הארטילריה שככה. ברגע האחרון גם נפגע מפקד הפעולה והוחלף, ושיטת הפעולה אולתרה מחדש. לבסוף, בלילה, באורות מלאים, התקרבו אל המצודה.

הקרב עצמו לא נמשך הרבה, אבל "טיהור" התעלות נתמשך, כשבודדים מן הנצורים מוסיפים לירות ולהטיל רימונים. ששה מלוחמי הסיירת נהרגו וארבעה נפצעו.

“למחרת הובא בגין לבופור", מספרים המחברים. שרון הסביר לו את הפעולה. צלמים הגיעו. נערך טקס שבו העניק בגין לרס"ן חדאד את המצודה: “כבשנו את הבופור!” – התפארו הנואמים – ובלי אבידות. אחר־כך התפזרו, ובגין לעולם לא ישוב עוד ללבנון.

*

לא צריך היה לכבוש את הבופור, וכבשו; לא כך צריך היה לעלות עליו, וכך עלו; ואיך אפשר שלא ידעו על האבידות, ולא ידעו.

הבופור הגאה והריק. חדאד מת. בגין נכנס לצל. שרון עוד מעז להופיע הרבים ויש מריעים לו.

ירון ויוסי, אביקם ורזי, גיל וגוני. זכורים נדירים ביופיים.

את עם ישראל הוליכו שולל.

ומי יתן את הדין?

יזהר סמילנסקי, דבר, 11.7.1984