העץ, אומרים, מתייבש מן הלב ואל הקליפה. לבסוף נישארת הקליפה ומחזיקה את התוך שנותר, מפוקפק ומתפורר. יום אחד, תנועת־רוח או דחיפה, והכל קורס פתאום בלא־ייאמן ונופל בנופלים, בחריקה נוראה ובהתמוטטות אדירים עד עפר – ונישאר ריק סביב, בלי העץ הגדול.
אם לא יתנכל המשטר החדש לכללי המשחק הפרלמנטריים ולתהליכי חילוּפי שיּלטון דמוקרטיים, ואם לא ײסתבך באיזו הרפתקה מטורפת – הרי שמהיום והלאה ניתן סיכוי כפול: להתחיל להתכונן אחרת ונכון, ולהתחיל לחשל כלים מﬠשיים למאבק. שגם פירוש שניים: שידוד מﬠרכות רעיוני, והתארגנוּת שיטתית למאבק. במה דברים אמורים, בחכמה שלא לאבד את העצבים, ולא להתפס לנכאות־רוח. טובת הארץ דרשה את ירידתה של מפלגת העבודה כפי שהייתה. טובת הארץ דורשת את ﬠליתה, אם תדﬠ להשתנות, בעוז, בחוכמה וֹביוּשר.
*
כדי להשתנות צריכה מפלגת העבודה, קודם־כל, להודות בשגיאות ומייד אחר־כך להתחיל להשתחרר. להשתחרר ממה? מאנשים, מקלישאות, ממושגים, ומן הניתוק מן העם. יותר מדי אנשים הסתובבו שם לשם טובות הנאה; יותר מידי אנשי מנגנון וﬠסקנים "משולמים"; יותר מדי לשם תככים וניצול מצבים לשם עצמם; יותר מדי שנאות ישנות התהלכו שם בפנים צדקניות, יותר מדי שאיפות בלתי מזדקנות ל"גאולת דם׳׳, יותר מדי השתייכויות שבטיות – שמוסיפות ומתקיימות למרות כול האיחודים, למרות כל השותפויות וההחלטות החגיגיות, תמיד בשם הבטחה להחזיר איזו "עטרה ליושנה", אלמלא שלﬠולם אין מחזירים שום עטרה לשום יושנה: את המיושן צריך לפנות לפני החדש, לא בגלל החידוש אלא בגלל התכליתיות. ידוﬠים בארץ, ובמפלגות הפועלים ביחוד, סחפי שינאה פראית ללא פרופורציות, כגון אלה שהשאירו לנו שתי ﬠיּן־חרוד, שתי גבעת־חיים, וכו' – מי יודע היום להסביר במונחים ראציונאליים על מה ולמה היתה אותה שפיכות־דמים בין אחים. ועד כדי כך, שכל מפלגה הנושאת עדיין בתוך שמה "איחוד", "מאוחד", "אחדות" – אם אין אלה קליפות ריקות וחלולות – הרי היא סיר רותח של תככים ואיבות, וגם מין עצה מעשׁית; אנשי השבט שלך ישמרו עליך יותר מכל האידיאולוגיות המאוחדות כלפי חוץ. ִ
*
בין העמדות והדיﬠות שצריכות בחינה מחדש וניסוח מחדש, ושרק עיווריים יתﬠלמו מהן – בולטת העמדה המבולבלת כלפי המונח “מﬠמד הפועלים”. ﬠד כמה שידיﬠותי מגיעות רוב ציבור הבוחרים של מפלגת העבודה הוא מעמד בינוני. ובין אם הם שכירים או ﬠצמאיים או ﬠובדים בפוﬠל בﬠבודות ראשוניות – הרי גם בפועל, גם בהכרה, וגם בשאיפה, ובﬠיקר בשאיפה – הם מעמד בינוני. בורגנות קטנה ולא כל־כך קטנה. רובו של הציבור הזה, כולל "ההתיישבות הﬠובדת”, הוא בﬠל נכסים, בעל בתים, בעל רכוש, בעל ביטוח, ולכולם יש מה להפסיד.
ואילו כל אותם שעדיין הם ﬠובדים כפועלים בﬠבודות ראשוניות – מלבד קומץ אידיאליסטים בכל פינה ופינה של המשק הישראלי, ושﬠליהם, במבט מרחיק, העולם עומד – אינם לא מאושרים במעמדם ולא גאים בו, וﬠושים כל מה שבכוחם כדי להיחלץ ממנו ולעלות בשלבי המﬠמד הבינוני – וּהשצף־קצף שבשמירת הדירוגיות, ההפרשיות, הפעריות, הכבוד, היוקרה וכו' – יעידו. אין כמﬠט קבוצת עובדים שלא נלחמה לאחרונה על "ערכי היסוד" האלה, ועד איבוד החושים. מי שנאלץ להישאר בּמעמדו הפועלי רואה ﬠצמו כמקופח, כ"דפוק" וכמוזנח – ושום הטפת מוסר לא הועילה כאן ﬠד עתה. עבודה, ומעמד של עובדים, שרדו רקִ למי שאינם יכולים בינתיים להיחלץ מתחתית המדרגה: בורים, מפגרים, חדשים ו…ערבים. ואילו הסיסמאות של מפלגת העבודה מוסיפות בﬠקשנות וצוﬠקות דברי תוכחה גדולים וסוציאליםטיים באולמות ריּקים.
*
אין להבין דברים אלה כאילו נאמר בהם שרוב האנשים בארץ אינם אנשים עובדים, ואפילו עובדים קשה, ושחלקם גם ﬠובד בעבודות ייצור מפוארות; או, שהרעיונות על האדם העובד ועל האידיאלים הרוממים של הﬠבודה כאילו פג תוקפם המוסרי, העקרוני. אלא שרוב ציבור הבוחרים פשוט אינו עושה כך בחייו היום־יומיים, אינו חושב כך כשחושב על ﬠצמו, ואינו שותף במעשיו, במלחמותיו ולא בחלומותיו היפים, במימוש אידיאולוגיות אלה למﬠשה. רוב האנשים בארץ יש להם “כוח קנייה", ויש להם אידיאלי צרכנות שהולכים ומתמלאים, ושׂבהתנהגותם הרגילה, בהליכותיהם, בסגנונם, בלבוּשם ובבילוּײהּם ובמשׂאות־נפשם – הם בורגנים קטנים וגדולים. הטיפוס המכונה "האיש הקטן", או "האדם ברחוב" (להוציא, בינתיים, ציבור של עניים ועשוקים, שﬠוד לא השיגו רמת יכולת זו, ושמצוקתם הבסיסית גם ידועה וגם מאימת) – “האזרח המצוי" יש לו בית משלו, והכנסה לא דחוקה, רכוש כזה או אחר, מניות כאלה ואחרות, צמודות לכל מיני צמדונים, והוא טרוד ראשו ורובו בשמירת רכושו ובטיפוחו, אגב הצצות אצל השכן.
גם השביתה מכבר חדלה לשמש נשק "ﬠם עבדים ומזי רﬠב" והיתה ללחץ ציני להשיג יותר בורגנות בכל מחיר, כולל מחיר ריבונותה של המדינה. ציבור גדול וﬠצום הנוסע בהמוניו אל חופי הרחצה, ובהמוניו לחוץ־לארץ, ובהמוניו אל מגרשי ואולמות הבידור, ומוציא הון על הידור עצמי ועל מתקני שירות ביתיים – לפי האופנה הבורגנית ולפי תיקני הצרכנות הבורגנית, לשם הסיפוק הבורגני המפנק ולשם השיﬠמום הבורגני הנילווה אליהם. אלה הם האנשים האמיתיים של מפלגת העבודה. ובין אם עובדים בנמלים, במפעלי התעשיה, בשירותי התחבורה, בחקלאות, או כפקידי הציבור – וככל שהם שונים אלה במאמציהם היום־יומיים ובשכרם – אין הם שונים לא במושגים, לא בשאיפות ולא בצﬠדים מכוונים למימושם.
האדם העובד הישראלי הוא מעמד בינוני בשלבי התפתחות, התבססוּת והזדהות שונים. בבחירות האחרונות הביס המעמד הבינוני הישראלי את ה"שמאל". (ובעיקר, את "שמאל הכורסא": העושה מﬠשׁי בורגני ומבקש שכר כסוציאליסט).
*
גם אין להבין דברים אלה, כאילו נאמר בהם שצריכה מפלגת העבודה להסתגל ולהיכנﬠ ולהתחיל לנהוג מעתה כמפלגת הבורגנים הקטנים בישראל. כל כוחה של ישראל, כל מה שנוצר בה והוא אמיתי ועומד בכל תלאות הזמן ותהפוכותיו – כל היפה שבה, מתוך רעיון העבודה בא, ומתוך הגשמתו המסורה, והוא גם שמבדיל בין ישראל ובין גולת היהודים, והוא שמבדיל בין ההיסטוריה החדשה של היהודים ובין זו שהיתה, ולא כאן המקום להאריך.
אלא שבינתיים הלכו להם הפועלים ובחרו להם מרצונם – כהשקפת חיים וכהתנהגות מﬠשית – במעמד־הבינוני כביטוי עצמי ריּאלי.
*
מי שיילך היום לבקש את המעמד הבינוני הזה לחזור בו ולחדש את מעמד הפועלים – פשוט, יהיה עליו לצאת וּלשׁכנﬠ מאות אלפי בוחרים להצביע לשם רעיונות שאינם מתקיימים. במה יוכל לשׁכנﬠ אותם? באיום בסכנות חיצוניות? באיום בהתערערות פנימית, באבטלה ובמחסור? בהפﬠלת תעמולה והסברה כל־יכולים וכל מקיפים? או בניצול שגיאות המימשל ומחדליו הצפויים והצעת אלטרניטיבה פזיזה אד הוק? אין אף דרך אחת שתוכל להביא למשהו – אלא רק זו שתגּרום לציבור אנשים מבוגרים, בעלי־נסיון, שכל־ישר ושיקול דעת – להיות נעצרים, שוקלים ומסכימים מרצון ומהכרה – להתמקח, להירתע, להתאפק, לוותר, להתנזר. לקבל ﬠול סייגים ומשמﬠת – למען שינויים כאלה שבטװח הרחוק עשויים אולי להוכיח ﬠצמם כטובים יותר, הן לכלל והן לפרט, הן לצדק ולמוסר והן לטעם החיים ולמשמﬠותם – או, כיצד אחרת?
דרכים אחרות, "קצרות" יותר, אם שאינן מצויות, אם שקיומן קצר ומאכזב, ואם שאינן יﬠילות. לרבות מה שקוראים לו “חינוך תנועתי", "זרם העובדים", הגישה “הלא־ממלכתית" (שנראית פתאום כאידאל שהוזנח) וכיוצא בכל אלה – כי דווקא החינוך, שתנועת העבודה היתה ממונה עליו כל שנות המדינה ועוד קודם – היה בין הגורמים המעצבים את חיזוק הבורגנות: לא מה שמדברים קובﬠ בחינוך אלא מה שעושים בו – ומﬠשי המבוגרים בבית־וספר ומחוצה לו היו נטייה מﬠשית ימינה
והטפּה רומנטית שמאלה. (כגון, הצבת ההישגים החומריים בראש, כגון בולמוס החמרנות וההידחפות קדימה בקבוצות לחץ, השביתות על חומר ומעולם לא על רוח, ביחד ﬠם העלאה מבהיקה של רמת ראוות המחייה, ﬠם התבססות צרכנית בכל שטחי החיים, וﬠם הנסיגה אל פאסיביות המחליפה פעילות בנוחות, ויצירה בבידור־קנוּי – איפה כל זה מתחיל? ממתי כל זה חוגג?)
*
בחוברות פברואר ומארס השנה, פירסם הירחון "אנקאונטר" סימפוזיון על הנושא "שמאל וימין": שמונהּ־עשר אנשי־שם מלומדים בתורות המדינה והחברה ניּשׂאלו כיצד להבחין היום בין ימין ושמאל: אלא שלדבריהם טושטשׁו ההבדלים המעשיים עד לבלי הכר ﬠוד. ואילו המעמד הבינוני – תהיינה הגדרותיו המלומדות מה שתהיינה – הוא ביצת נחת ﬠומדת. הנכנס לתוכה שוקﬠ לאיטו לאין שוב, כל תנועה נוספת רק משקיעה יותר. לא נימצא ﬠדיין – ככל שידיעותי מגיעות – כוח או פיתוי (פרט לזעיר פה זעיר שם בזמנים חלוציים מיוחדים ולתקופות חלוציות מוגבלות), שיוכל להחזיר, מרצונם, אנשים ממﬠמד הבורגנות אל מעמד הפוﬠלים. בורגנות היא מסוף. היא היﬠצרות. סוף המסﬠ. סוף הטלטול. סוף החלום. שקועים ﬠד צוואר בנחת התרבות הניצרכת: כעת וכאן.
לאחר כל הפצרות תנועות השמאל, לאחר נסיונות שיכנוﬠ מרובים בכל כלי "המידײה”, ככל שהשיגה ידם ובכל הנימוקים קוצרי השיכנוﬠ – רוב אזרחי המדינה לא השתכנﬠו, וֹפנו להם יותר ימינה. רוצים, כנראה, שהנכסים שהשיגו יהיו נכסים של קיימא, ורוצים שגם ערכים חברתיים מקבילים – יתלװ להם.
ומחוץ לקיומם של ההישגים המﬠמדיים שהשיגו – מבקש לו הרוב, כנראה, שיהיה כאן בארץ די שקט כדי ליהנות מהם, ודי המולה כדי להרגיש חשובים. שהציונות לא תפריע ליהנות מן החיים, אבל שתתרום ﬠם זאת להרגיש כלשהו "ﬠם־סגולה”: ﬠם חשוב אף־ﬠל־פי שקטן, ﬠליון, אף־ﬠל־פי שמיﬠוט באזורו, צודק, אף־על־פי שזר ושנוא ﬠל שכניו, ושגם הﬠולם יהיה מתפﬠל ממנו וממﬠלליו, אף־ﬠל־פי שמבית אין איש מתפﬠל מכלום. לא מלחמות, כמובן, אבל למה לא נצחונות מפﬠם לפﬠם? הרפתקאות לא, כמובן, אבל למה לא להראות לﬠולם מפﬠם לפﬠם, ושײדﬠו להם הגויים?
*
רוב הפוﬠלים המכונים “פשוטים”' 'הצביﬠו ימינה, והרבה מן המכונים "מבוססים׳׳ הצביﬠו שמאלה. לאלה "ימין" פירושו מחאה על רוﬠ מﬠמדם, לאלה "שמאל" פירושו פיצוי ﬠל טוב מﬠמדם.
דיבור כגון "חברה ֵﬠובדת המתפרנסת על פרי ﬠמלה ומחלקת אותו בצדק", נשמﬠ כתביﬠה יפה; אלא שזו לבשה צורה ופשטה צורה עד שנעשתה לפשרה: מﬠמד בינוני השואף לביסוס ﬠצמו בכל מחיר, והיחסים ﬠמל ופרי־ﬠמל כהירארכיה של צרכנות. ואילו קובלנתם של “העניים והﬠשוקים" אינה רק על פיגורם המﬠמדי, אלא גם ﬠל רוב מﬠשי הטובה שהשפיﬠו עליהם מלמﬠלה: כמﬠט חוק הוא: אנשים נוקמים במיטיבים ﬠמהם, כדי להשתחרר מאבהותם המדכאת.
*
הﬠם, כפי שמתגלה במרחביו אינו מבקש כמה דברים והוא מבקש ומבקש דברים אחרים – לא בדיוק כפי שסבורים היו שראוי לו לבקש או לא לבקש.
ואי־אפשר היום לצלם את דיוקן פני הﬠם בלי למצוא בו איפיונים כאלה: טרוד ומוטרד עד צוואר בנכסיו ובהבטחת ﬠרכם, נירגן ומתמרמר, מאשים, מקנא וזוﬠף; אץ להתבדר ומתנחם בהפגנת ﬠרכו בליקוק שכיות־החמדה שציפו לו; חרד מפני תהפוכות ומבקש בטחונות ושלווה, בלי שיוותר על התבשמות מרגﬠי גאווה לאומית והשראה חגיּגית משיחית. בין אם מוצא הדבר חן בﬠיני מבקריו ובין אם לאו. אבל, בו בזמן, במבט חודר יותר, מגלים בו, גם תכונות אחרות, כיכולת עצומה צפונה למעשים גדולים, כוחות מפתיﬠים ואדירים שמחכים להיות נקראים. כושר לעשות מﬠשים אידיאליסטיים, אנושײם, פותחי מרחבים כמוסים ומרנינים. במצבי חירום נכון העם, כפי שחזר והוכיח פﬠם אחר פעם, אף לשאת מכאובים בבגרות, מתוך תבונה ומוסריות כאחת, ולשקול שיקולי בﬠד־ונגד תבוניים ולא רק איגואיסטיים או אתנוצנטריים קיצוניים.
מי הוא איפוא העם שאליו הולכת לפנות מפלגת הﬠבודה? את מי איפוא הולכים כﬠת לקרוא, לפגוש, לשוחח, אל מי פונים, איזה כוחות לחשוף, לﬠודד, וממה וממי להתחיל?
*
השאלה הראשונה לפני מפלגת הﬠבודה היא איפוא: מפלגה של מי היא – ומפלגה לשם מה? מיהו הציבור שלה – ומה היא מציעה לו לציבור הזה? האם היא מפלגה של אלה שכבר הגיﬠו, שכבר יש להם, וﬠל המפלגה לבוא ולשמור ﬠליהם וﬠל מה שחסכו ורכשו והשיגו, ולהתפשר ﬠם כל מיני גורמי חוץ ופנים, ובלבד שמה שנירכש יובטח?
או, אם היא מפלגה של אלה שמכירים כי ﬠודם בחצי הדרך הקשה, כפרטים וכציבור, וכי מה שאיןִ להם ﬠדיין מרובה ממה שיש להם, ובﬠיקר שכלום ﬠדײן אינו מובטח. לא הקיום הﬠצמאי, לא הריבונות הלאומית ולא השיחרור היסודי מאיומי השכנים – וﬠל המפלגה להיות אז כוח מﬠורר אל יﬠדים שמעבר מזה, המדגישים חיים של טﬠם, אפילו במחיר דחיית סיפוקים קרובים ונוחים.
לדרך הראשונה יש היום רוב מצביﬠים מובטח וגדול בארץ, אבל לא כמפלגת ﬠבודה – אלא כביטולה.
לדרך השנײה אבד כﬠת הרוב שהיה, אבל נישארה ﬠוד רשות קריאה להתﬠוררות, ולהתגייסות מחדש – קריאה שלפי מיטב התחושה רבים מחכים לה זמן רב.
*
איזו מין קריאה, ולמה?
בתמצית: קריאה לפﬠולות שתבטאנה למﬠשה את מה שגלום במושג "ﬠם ﬠובד“, במושג "ממﬠמד לﬠם", ובמושג "אנחנו ושכנינו׳׳.
הרי זו קריאה להתאמת רעיונות הﬠבודה הבסיסיים (ﬠבודה יוצרת, שותפות והדדיות, אחריות לכלל, חלוציות אישית וכו') לתנאי הגשמה ריאליסטיים מודרניים. לתת ליותר ויותר בני אדם הזדמנות ממשית לביטוי־היפה שבהם: על־ידי ﬠידוד יוזמות אישיות וציבוריות, ﬠל־ידי שיתופם הפﬠיל בפיתוח מרחבים משקיים מתקדמים, על־ידי חשיפת משאבי כוחות אנושיים והנﬠתם מרצון למפﬠלי־יצירה, בשדה, בסדנא ובמﬠבדה – תוך כדי העתקת מרכז הכובד מתרבות של סיפוקי צריכה ושירותים, לביטויים של כוח מפעיל יצירה, ותוך־כדי שינוי מﬠמדם הפוליטי מהמון אפור של נוסעים בלתי נישאלים, ליחידים ולקבוצות כשותפים משפיﬠים ביוזמה, בהכרﬠות ובמﬠשים.
*
מפלגת הﬠבודה תתחיל להיות אז מפלגה תובﬠת ולא מפלגה משלמת. מפלגה שיהיה מכובד להשתייך אליה, ולא רק כדאי.
מפלגה כתנוﬠה של שיקולי דﬠת ולא כ"בית" הנותן מחסה ומספק שירותים. ושלא יהיה בה חייץ בין מה שהיא ממליצה כחובה ובין מה שהיא מוותרת למﬠשה כדי למצוא־חן. ולהפסיק סוף־סוף לפחד מפני הציבור. ולהיות סוף סוף שלמה ﬠם ﬠצמה ﬠד כדי יכולת לקום ולהתווכח, להוכיח ולשכנﬠ, לדרוש דברים ואחריות, גם בהסתכנות שלא להיות פופולאריים. את הרוב הניקנה בדמגוגיה – אחרים ייטיבו להשיג.
ושיהיה ברור היטב מה יודﬠת העבודה לﬠשות שהליכוד אינו יודﬠ. ומה רוצה העבודה שהליכוד אינו רוצה, ומה רוצה הליכוד שהﬠבודה אינה רוצה.
*
לצאת אל בין הבריות במקום ﬠבודתם ובמקום מגוריהם ולהסביר להם דברים, כגון שאם שמים בכף האחת שלום וביטחון וריבונות והתיישבות – מוכרחים לשים בכף השנייה מחיר שקול. שאם מוכרחים לקבל כדי להתקיים – מוכרחים גם לתת. ושאם חשוב להﬠדיף משהו – צריך לדﬠת גם לוותר על משהו. ושאם מבקשים ריבונות מתחייבת מזה מייּד גם התאפקות וגם עבודה קשה.
"ﬠדיפוֹתו של מה – תכתיב וויתור ﬠל מה?” זה יהיה טיפוס השאלות הנכונות. מה, איפוא, להﬠדיף – איזה סיפוקים ﬠל פני איּזה וויתורים? מה לא להרשות לשום תקיף, חזק וﬠשיר ככל שיהיה לקחת מאיתנו, ומה מצידנו, לא ננסה לקחת מאחרים? ושמול הצדק שלנו יש צדק לא רק לנו. ושחשוב להיות, ואי־אפשר שלא להיות הצד הצודק בכל ריב, ושחשוב מזה הוא למנוﬠ ושלא יהיה ריב. ושאין מנוס אלא צריך לדעת לשקול מה גדול ממה, מה בא ראשון לפני הכל, איזו הנאה קודמת לאיזו הנאה, איזה מבט חוזה לרחוק, ואיזה מבט חומד לקרוב.
*
ולא יהיה מנוס אלא לחזור ולהדגיש דברים פשוטים כגון, שרﬠיון חירות האדם ﬠומד במרכז תפישת המדינה. ולחזור ולהדגיש כי ככל שתיקטן כמות הכסף שלא נוצר בארץ כן תיגדל ריבונותה וכן יחולקו פחות הטבות של שחיתות. ולחזור ולהדגיש כי ככל שנדﬠ לטפח אצלנו יותר תנאים חיוביים להתקרבות כן נﬠודד אצל הﬠרבים מוטיבציות אפשריות לשיפור יחסים הדדי. ולﬠודד קשב בﬠם אל שאלות כאלה. לﬠורר בו אחריות לתשובות האפשריות: אתה הוא השילטון – מה איפוא אתה הולך לﬠשות?
הנהגה של ציבור כזה תצטרך לדﬠת להוציא את הציבור מן ההיﬠצרות ﬠל הסיפוקים המיידיים, להוציאו מן הפאסיביות הרוטנת, לﬠודד יוזמה לתמורות נחוצות, ובﬠיקר, תצטרך לדﬠת להציﬠ לפניו את השאלות הנכונות, את הברירות האכזריות, ואת המוכנות מרצון להﬠדיף טוב כללי רחוק, ﬠל־פני טוב פרטי קרוב.
וגרﬠין כאן וגרעין שם של אנשים המשוכנﬠים בצידקת הכרעותיהם ומוכנים להוכיח במﬠשים את עוֹז בחירתם – הוא ראשיתה של תנוﬠה, שﬠשויה להיות תנוﬠת אלטרנטיבה רﬠננה ומשחררת.
*
אחת הדרכים לטפל בﬠץ ﬠתיק שׂקרס תחתיו, הוא לכרות חלק וישר את סדן הגזﬠ והנמך ככל האפשר, ﬠד המקום שהגזע ﬠודו מלא ושלם וטﬠון חיות דשנה, השרשים ﬠדיין ﬠמוקים באדמה, וכוחות הצמיחה החשאיים אינם מכזיבים ומכינים את פריצת הלבלוב שתבוא, ﬠם תקופת הצמיחה החדשה. וכשהשרשים במעבה האדמה הטובה איתנים, וכשהכבד והמיותר והמדכא והניפסד שמלמﬠלה סולק – ומה נישאר מﬠתה אם לבטוח באותה ידיﬠה וותיקה ויסודית: "כי יש לעץ תקוה אם ײכרת וﬠוד יחליף ויונקתו לא תחדל".
יזהר סמילנסקי, דבר, 7.7.77
ס. יזהר חוזר 