מילים אחדות בקולו של יזהר (1989).
וכתמיד – נלהב, מתרגש.
תגית: בחירה
על חינוך ועל לא־חינוך – סוף.
אולי, אי־אפשר עוד, במקום שהגענו, שלא לרמוז משהו, כמין דוגמה, לאיזה מין עבודת עיצוב־מדיניות מותר לצפות מאנשי סוכנות זו? אלא שהם עצמם אפוטרופסים לעצמם. זו תמצית הכל. ואין משרטטים בשבילם מפות לעבודתם. בני חורין הם לבחור כל שטח שייראה להם חשוב על־פי שיקוליהם, מכל מה שהוא בחזקת מדיניות כללית למערכת החינוך שבמדינה, לטווח נראה לעין (5 – 7 שנים). מתקבל על הדעת שיהיו מכריעים, מפעם לפעם, על נושא המוקד הראשון לתשומת־לב ולתקציבים (למשל, איזה משלבי החינוך – מוקדם, תיכון או גבוה – או אולי דוקא הכשרת המורים, יועדף); או, אם צריך לקבוע רמת־מינימום לעבודת בתי־הספר, שאין לרדת ממנה בלי לחטוא לחוק, בעוד שלמעלה מן המינימום – מותרים כל הצורות והשינויים האפשריים, בשמחת ריבוי גװנים – בלי שום אחידות־מדים; או, להציע דרכי נוהל להידברות הזורמת והפתוחה דרך־קבע בתוך מערכות החינוך ובינן לבין הציבור בכללו; או, להמליץ על המידה הרצויה לריכוזיות החינוך, לעומת היפוכה; או, כמובן, לדון על עקרונות לתכניות הלימוד, מה מבקשים בהן, לאן הן, כמה הן, איך הן נעשות ומשתנות, בשביל מי ובידי מי – וכיוצא בכל אלה. המורה, נושאי הלימוד, הילדים, ההורים, המימשל, וכל כיוצא בהם – יהיו יודעים כי שם נערכת אותה שיחה שהם גרמו לה, ושמנענוע ”הן” שלה – הדברים הולכים בחינוך, ושמתוך כך נהווה רצון לחינוך.
דבר אחד, מכל־מקום, בוודאי לא יעשו: הם לא יהיו נשאלים להשקפת־עולם בשביל החינוך. לא מפני שאין לכל אחד מהם כזו, אלא מפני שלא עליה הם נשאלים. אין הם נציגים של רעיונות אלא הם אנשים חיים, שמובלעים בהם, כפי שהם, רעיונות, הלכי־רוח, שיקולים, יראות־כבוד, העדפות, פקפוקים, ודאויות, כדרך אנשים חיים. אין הם חייבים לשום הערכה או מערכת עקרונות אחת מכובדה ככל שתהא, כל אלה הם חלק ממה שהם – והפנייה היא אל כל מה שהם, כאישיות שלמה ונוכחת היום, ולא כגלמים מלאים רוח. אילו די היה ברעיון מולך – היו הם כולם למותר.
הציבור ניקרא איפוא לעצב מדיניות, לא כדי שיהיה בעל־מחבר לשולחן־ערוך חדש, אלא לשני אלה: אחד, שיאמר על־פי מיטב שיקוליו מה הוא מבקש כעת מן החינוך בכללו ומבית־הספר במיוחד; ושנית, שיהיה שותף לוויכוח לכל המציע מדיניות לחינוך, מאמונה להאמין בה ועד מעשה לעשותו, מנוהג לנהוג לפיו ועד אופן לנקוט בו. שניים אלה הם עיקר הדבר. היותם־כאן מציעה לחינוך בסיס וכיוון (לא בסיסמאות מופשטות אלא באנשים נוכחים) והעדרם שולל ממנו את טעמו, ושולח את החינוך לרעות בחיובי סרק ובחובות שוא, המתגדלים על האדם ומבקשים להכניע חירותו. ואשר גם בזה וגם בזה מחכים כבר אלה שיודעים לנצל אם את זה או את זה לטובתם קצרת הראות. שלא יבוא עוד לבית־הספר שום קלף כתוב נשגבות ולא שום סטטיסטיקה של ממוצעים המתראית כמדע. הכל יהיה בא ונחקר ונדון בידי הנוכחים שם. ובלבד שיישמרו כללי הדיון והחקירה הנאותים. וכלום לא ייקבע שם לנצח. החינוך אינו למען הנצח. הוא למען הנוכחים כאן וכעת. כדברי אברהם בלכתו אל הר המוריה: ”ואני והנער נלכה עד כה". נלך עד רכס הגבעה הקרובה. שם נחליט מה הלאה. אנחנו תמיד כאן להחליט. בלתי מתחייבים לתמיד. ותמיד מתחלפים הנישאלים הנוכחים. באופן שתמיד זירמו של הציבור נוכח כאן, כפי שהוא בכל עת.
נושא זה – של עיצוב המדיניות לחינוך, מתוך דו־שיח בין הציבור ובין העושים משמו, והתװיה, בדרך נכונה, של מטרות החינוך, מיבנהו ואירגונו – ראוי כמובן שיהיה נושא לחקירה מפורטת, נושא לניסוי ולדיון, שככל שירבו משתתפיו וירבו זוויות־הראות שלפיהן יהיה נידון – קל יהיה להתחיל בו מהר יותר ובפחות שגיאות וטעויות.
במה דברים אמורים? אם מוסכם, שהחינוך כחינוך הוא נושא רציני כדי־כך שקוצר־ראייה בו הוא הפסד חמור; ואם מוסכם שכדי שיעלה יפה אין לו לחינוך כלום מן המוכן ולא מן המובן מאליו – לא מצפן, לא מפרש ולא הגה – מלבד מה שמצוי בידי האנושי־הנוכח שבחברת בני־אדם, בשעה שאלה, רבים ויחיד, נוטלים אחריות לחירותם.
רשות החינוך עצמה, תהא אז קלת תנועה יותר. פטורה מהתבזבז על דברים צדדיים, שכל פקיד מנוסה יודע כעבור זמן לסדר ולהחליט מאליו. היא תהא פנויה לעסוק בדברים מרכזיים ותוכל לצאת בראש, לנוכח מישברי השינויים התכופים, והצרכים הבאים בשיטפון, לא בשבתה במושב נייח, ולא בהישמעות לעקרונות גמורים וטובים לצמיתות – אלא מתוך ”ניהול נייד”, מתוך עקרונות פתוחים, לפי דוגמת הלוחמה המודרנית: לא בישיבה מעבר לקוים באיזה מבצר עבה כתלים אחד בעורף המוגן – אלא בזחל”ם הרץ עם ההתקדמות, עטוף באבקה ומנצח על כל המהומה הנוראה – מתוך שיודע מה הוא רוצה ואיך לשנות ולהשתנות כדי להתקרב אל הדבר שרוצים בו, ושרצון זה אינו שלו אלא של הכלל הנוסע והנלבט הזה, ואשר כל אחד שם במהלכו האישי יש לו לא רק ידיעה על המטרה אלא הוא חלק מן המטרה ההיא, ורצונו נעשה בה. החידוש בניהוג "נייד” כזה, אינו רק בהשלכת הסירבול המדכא הקודם, לא רק בהצלחתו המעשית, דרך השתנות מתמדת ונקיטת אמצעים ופסילת אחרים, ועם זה צמוד תמיד ודבק במטרה, שאף היא לובשת צורה ופושטת צורה אגב כך; החידוש אינו רק בעשייה גמישה תוך תנועה, זורמת, שאין צורך לעכב הכל כדי להתעשת ולדעת, אלא רק לדעת להתנועע נכון כדי לקיים את הרצון – איתך נוסע הכל, וכל העולם איתך וגנוז ברצונך הבוחר ויודע – החידוש הוא: עצם העמדת הכל על הרצון הזה, שהוא הדבר, שאין אחר תמורתו, שאין להסיח את הדעת ממנו, אלא לתת לו להיחשף, להצטלל, לשאת באחריותו ולהתממש, לא כדי להיות משהו גמור או שלם, אלא, אדרבה, כדי להיות פתוח, תמיד פתוח לבדוק מחדש, תמיד רגיש להכריע מחדש, אפילו אם כואב כך ובודד כך, ומעייף מאד: ששום דבר אינו נצחי, אלא אחריותו של אדם ומעשהו היוצר. וכי דופק־חיים יתפעם כאן, אם אכן רוצה העם.
ס. יזהר חוזר 