מכתב גלוי אל חברי בדיעה

עלה בזכרוני הנוסח הנושן שבו היו פונים בתחילת המאה אנשים כא. ד. גורדון או י. ח. ברנר אל ציבורם, בכותרות כגון: ”מכתב גלוי אל חברי הפועלים”; או, כגון: "אל אחי ברוח”; או: כגון: "אל חברי בעבודה ואחי בדעה”. – וכל כיוצא באלה.
ובלי שאשים עצמי כמותם, אני מתיר לעצמי פנייה בנוסח נושן זה:
   אל חברי בדעה:
   והמכתב כולו רק שני משפטים אלה:
   הנה הולכות להיות בחירות. אסור שבגין ייזכה בהן.
   זה הכל. זה היום תמצית הכל.
לחברי אינני צריך להסביר הרבה למה. הם יודעים כמוני מי הוא בגין, מהי "הפילוסופיה” שלו, מה היא הפרקטיקה של פילוסופיה זו, החל בשורת המעשים והמחדלים, וכלה בגינונים ובהתנהגויות. פטור אני מספר להם למה לא, ומהבא להם ראיות מפורטות מפני מה, ומהזכר להם מה כעת על כפות המאזניים, וכזה פירושו של הפסד. חלילה, ואיזו מין מדינה שונה בתכלית תהיה המדינה הזאת, אם חלילה ייזכה בגין בכהונה שנייה. הוא וכל מה שהוא מסמל.
מה שצריך לומר כעת, בכל הפשטות ובכל הכוח: האם אתם ואני עושים הכל, כל מה שבכוחנו לעשות כדי שזה לא ייקרה?
יותר מדי זמן היו אנשי העבודה עסוקים בהתלהבות שחורה באכילת זה את זה. בהכפשת זה את זה; בהשמצות גלויות ובלחישות ארסיות, ובלא לנוח עד שיידע העם כולו כי איש לא שווה כלום, וכי כולם מלוכלכים בכל לכלוך. יותר מדי זמן היו כולם מתגודדים כל אחד בדונם הפרטי של אנשי־שלומו, ונאבקים בצדקנות על ספק כבוד, ספק שמירת זכויות, ספק שמירה מסגרות מקודשות.
אבל, למלחמה, למלחמה האחת והיחידה, כדי שלא תיקרה עלינו פעם שנייה הרעה שפעם אחת כבר היתה יותר מדי – למלחמה הזאת עוד לא נתגייסו, או אולי מצאה המלחמה את כולם עייפים, לאי־רוח, ושיפלי ידיים. כי לא שומעים אתכם בשום מקום. ולא רואיס אתכם באף מקום. כאילו לא מלחמה היא. עדיין כולם איסטניסים כאלה, חצי נעלבים כאלה, רוטנים ורוגנים כאלה על עניני כיבוד וזכויות ועל מקום־של־כבוד. בעיני אלה לא מוצאות חן המודעות, בעיני אלה משפט אחד בנאום אחר לא ניראה להם כל־כך, בעיני אלה לא זה צריך להיאמר באספות, ויושבים להם על־כן בחצי ברוגז, בלתי מרוצים, מצוברחים ומדביקים את שכניהם במורך־רוח, ורק מחכים, עייפים ומשועממים, למישהו חדש, שיבוא אי־מזה, ויעשה משהו אגדי, משהו חדש וצבעוני, משהו של תנופה, שיהיה מבריק ומעניין ויפה וחכם, והם יימחאו לו כף, מן היציע.
אבל זה לא יהיה. אין אחרים במקומנו. אין אחרים מלבדך ומלבדי ומלבדו. אתה הקורא, אתה השומע, אין איש מלבדך, אין אבא אחר. אתה היום האבא. גדלת ועליך הדבר. ועליך האחריות. אם בגין יפול או יקום.
אינני מתכוון כאן לפעילות הממוסדת, במסגרת המפלגתית המוכנה, המארגנת אותך ומשבצת ב"סידור העבודה”. אני מתכוון ליזמה שלך, לפעילות שלך. להפעלת עצמך. במה שאתה יודע, ובמקום שאתה נימצא. בכל מקום ובכל שעה. בכתיבה, בדיבור, בתוכחה, בהוכחה, בוויכוח, ביצירת אווירה, בהשתקת ניכאי אתמול. ובקוצר־רוח אל נירגני הסאלונים בסגירת חשבונות יום־אתמול, אפילו צודקים עד השמיים, ובפנייה ובהתפנות מן הכל, אל מה שהולך להיות, ולהשפיע ככל יכולתך על מה שהולך להיות כאן, ורק מכאן ולהבא. ולא אל כלום אחרת. ולעשות בימים שנותרו כל מה שניתן לעשות, וכפליים ממה שניתן, כדי שזה לא ייקרה שנית, שלא עוד פעם בגין, לא הוא, לא השקפת עולמו, לא התנהגויותיו ולא סיגנונו ולא כל מה שכרוך בו.
לא להתחכם כעת בחכמות, ולא להתחשבן כעת בחשבונות, ולא לפרט לפירטי־פרטים את המחאה, ולא לשחוק את התנופה לאסימונים שחוקים, אלא רק זה: ליצור תנועה, ליצור תנופה, להשיב רוח. לשנות אקלים, עד שצמרות העצים ינועו והחצרות יזועו, והבתים והאנשים, עד שיהיה כתוב באותיות גדולות וברורות לכל, בראש כל חוצות, ובכל השווקים: תקום ממשלה אחרת.
צאו אפוא מן החורים. התגלו ועשו דברים. דברו, כתבו, הכו בתוף. לכו למקומות, תיפשו באנשים, דברו איתם. התװכחו איתם, הידפו אחור את הנירגנות, את הפינוק, ואת העמדת התנאים מראש, גירמו שתתעורר תנועה, אל תניחו לשאלות קנטרניות מן הסוג – ובמה תהיה הממשלה האחרת טובה יותר: אם לא ממשלה זו, כבר טוב יותר.
לתפוש בהם בכל הבוחרים ההולכים לבחור, בוותיקים למישהו שיעשה משהו, ולא שמישהו ירוץ ואני אחכה במזרח ובמערב – שיהיו יודעים על מה הבחירות הפעם, מהו הרווח הכללי ומהו ההפסד הכללי, הגדול, של כולם, להציג לפניהם את החשבון הגדול, את שאלות היסוד: איזו ארץ ישראל, איזו חברה בישראל, איזה ביטחון לישראל, איזה שלום ואיזו עבודה גדולה לפנינו. לא לתת לתביעות פרטיות ולחשבונות אתמול – לחזור כעת. לא לעסוק בכלום אלא בסכנה האחת, סכנת אבדן טעם היותה המלהיב של ישראל. ושאם לא תרד הממשלה הזו ואם לא תבוא אחרת במקומה, העיקר בעולמנו – מדינה יהודית שואפת גדולה אנושית – בספק.
לא להציג תנאים מוקדמים לפעילות. לא זו השעה. לא לתבוע פירעון חובות קודמים, לא כעת. לא לחכות למישהו שיעשה משהו, ולא שמישהו ירוץ ואני אחכה ואראה.
זו פנייה אל כל אחד מאיתנו לתת יותר ממה שאפשר לומר לו מבחוץ. שיקום ויעשה. שיקום וייפעל. בכל דבר שעושה דברים, בכל פעולה שמפעילה אנשים, בכל מה שגורם לעוד אדם ולעוד אדם לפקוח עיניים להכרה, להכרת המציאות וסיכוייה, בלי להניח לו לחמוק, ובלי לתת לו להיסוג, ובלי לערוק אל כל מיני תואנות וטענות – זו כעת החזית של היסטוריה, ולא פחות, וכעת מיבחן תיקװת ישראל: להוריד את בגין ולתת סיכוי לתנופת התחלה אחרת.
קודם להוריד ואחר־כך להתווכח. קודם לגמור את תקופתו ואת שיבושיה. ואז – לפתוח תקופה ותקװתיה.

יזהר סמילנסקי, דבר, 22.5.1981

על הדגל שנפל

מרבים לדבר כעת בעצב על הדגל שנפל ועל שנכון היה להרים את הדגל שנפל ולהניפו מחדש.
הדגל הוא כמובן משל –– מה הנמשל?
אלה שמדברים וממליצים מאד על הנפה מחדש של הדגל שנפל צריכים להסביר: מה בדיוק כתוב בו בדגל הזה שנפל, מה לא כתוב וחסר בדגל שישנו, מה שונה באחד, נוסף או מיותר – ואיננו באחר המונף היום מעל מפלגת העבודה?
שכן, המטאפורה – הדגל – לעתים כוחה להבהיר ולעתים כוחה דווקא לעמעם וצריך להסביר: האם מדברים על איזו סיסמא יפה יותר ומבקשים לתקן איזו פראזה ביפה ממנה? או מדברים על מעשים שונים ועל מגמות שונות ועל תכניות שונות מאלה הקיימות והידועות ברבים? ואם כן, אנא, מה הן בדיוק?
או, שמא אין זה דגל כלל אלא זה אנשים? ובשמו של הדגל, שתוכן ייחודו והעדפותיו לא נתפרש, מבקשים לקדם איש או אנשים, ללחוץ לקידומם, אם לא לסחוט רגשות עדינים שבציבור ולנצל כל מיני אהדות שבליבו, לשם הפקת כל מיני "קידומים”?
דבר אחד ברור היום לגמרי, והוא הצורך הדוחק והדחוף לסלק מייד את ממשלת בגין, וכבר מחר בבוקר, ולגרום לעליית ממשלה מחליפה. אלא שבעוד שההסכמה להוריד את ממשלת בגין הולכת ומקיפה את הארץ מקצה לקצה, הרי הסכמה זו חדלה מהיות כה כללית כשמדברים על מי שיחליפה. מייד שואלים ובדין, את שתי השאלות ההכרחיות: מי הם האנשים שיחליפו ומה הן התכניות הממשיות של המחליפים?
אם לתכניות, הרי אלה מוצעות מצד דוברי תנועת העבודה על כל צדדיה, אלא שהן נאמרות בלשון כללית מדי, סתמית מדי, כעל עתיד רחוק מדי. ובלי להתחייב מדי. ולא עוד, אלא שגם התכניות העמומות האלה קרובות זו לזו, אע”פ שהן מתקוטטות זו עם זו, הסגנונות עוינים למדי אבל התכנים דומים למדי. וקשה למצוא בקולות השונים הבדלי השקפה או הבדלי פתרון של ממש – ובעיקר לא הבטחה בהירה מה כן יעשו לעומת מה שלא עושים היום, כאילו הבחירות עדיין רחוקות ועוד יספיקו לפרט איך הספינה הזו המשתבשת, תינצל בהנהגתם מהטרפות בין שרטונות האינפלציה ובין שוניות מדיניות החוץ, בין ניבאי החברה המתפרקת ובין גניחות האמון המופסד. בין מצוקות האבטלה המתרבה ובין הדאגה והחרדה ליום המחר. ואם לאנשים, הרי הצרה היא שכל שמות האנשים הנזכרים ראשונים בין מחליפי הממשלה ההולכת – הם אנשים מוכרים, מוכרים מאד, מוכרים היטב, ואפילו יותר מדי. הנה הם כיחידים והנה הם כקבוצה, כולם בני חבורה אחת ודור אחד, דומים זה לזה גם כשהם שונים זה מזה. האם למדו את לקחם, שואלים עליהם, האם ניפקח ליבם לדעת איך לצאת מן הכשלון ההוא, וחשוב מזה, איך להוציא את העם מן הכשלון הזה?
על מי חושבים אפוא כשחושבים על הדגל שנפל? ומי הוא זה שאמור יהיה לקום כעת ולהניפו בגדולה? האם הוא איש חדש, פנים חדשות, רעיונות חדשים, כוח רענן, משאבים מקוריים, חזון סוחף. אפשרויות לא ידועות, הבטחה פתוחה? או איש מאנשי תמול־שלשום. מאותם שהרבה לא שכחו והרבה לא למדו, ושתקועים ראשם ורובם באיבות הישנות, בשנאות הידועות ובבכי המפורסם של ההכשלות שהוכשלו?
מכל צד שואלים אפוא על תנועת העבודה, אם השתנה בה משהו בשנות האופוזיציה שלה. אם קבוצת ההנהגה מעוררת כעת יותר אמון, או אם עדיין מושלת שם השיטה הידועה: מנהיגים ללא חברות, ראשי־עם ללא הידברות בין איש לאיש, צוות ללא אמון הדדי, ללא סמכות מספיקה מבית וללא תנופה מלוכדת כלפי חוץ?
כשמדברים אפוא רתת על הדגל שנפל ושצריך כעת להרימו ולהניפו במקום הדגל שישנו – צריך לאמור דברים ברורים מה מבקשים כי דגל שונה שאינו מסמל תוכן שונה הוא פחות מתפאורה ריקה ויותר מבזבוז אמונה. צריך שהרוטנים באי־נחת ייצאו כעת ויפרשו בבהירות: בעד מה וכנגד מה הם – מה לדעתם צריך לעשות כעת מהר כדי ששעת השינוי הנכסף והמתמהמה עד יאוש – לא תוחמץ הפעם. ומי שאינו מוכן או אינו יודע לעבוד עם חבריו שכם־אחד, אל יכשיל אותם.
המכאיב בכל זה הוא שמכל הרטינות על החלפת הדגל רק עושים להכשלת שעת הכושר. תנועת העבודה כפי שהיא נראית היום אולי איננה זו בדיוק שעליה היינו חולמים – אבל אם עוד נוסיף ונתעלל בה, ואם העומדים בראשה לא יידעו להתנער כעת ולעבוד יחד, בלי התנאת תנאים מכבידים, ובחברות, ובאמון, ובסיוע הדדי, ובנועזות קבוצתית – בלי זה מה אפוא הם מציעים לעם?
הדגל שנפל והדגל שישנו הוא דגל אחד. לא כולו בהיר ולא כולו של מסע הצלחות. אבל הוא הולך כעת להיות דגל שעת המבחן. ולסמל את הטוב האפשרי שאינו הטוב האידיאלי. אם לא יהיה הדגל הזה נישא כעת מתוך התאפקות של כוחות השיסוע והקנטור, מתוך הבלגת כוחות השבטים המתגודדים, בבלימה עצמית של הכיתות המתנצחות, של בעלי האחוות ההיסטוריות, ושל קבוצות הלחשנים המלחשים, ושל ריגוני הנירגנים ושל משלהבי הנירגנויות, שעושים
כמובן רק לשם שמים, ורק בשם השלימות האידיאלית, אף כי בלי להזכיר תוכן מפריד אלא רק ייחוס של רומנטיקה שונה, שמנסה להצדיק התקיימות אירגונים ניפרדים ותביעות לזכויות מיוחדות. כשכל זה נישמע אנאכרוניסטי עד יאוש.
השאלה היום היא, אם תדע או לא תדע תנועת העבודה להתבגר סוף סוף ולהתגבר על "אנחנו ממחנה א" כנגד "הם ממחנה ב’”. השאלה היא, אם מבינים היטב שהבחירות הקרובות אינן כדי שמפלגה שאולי לא מיצתה עוד את חשבון עצמה תחזור בקיצור דרך מזדמן לשלטון. השאלה היא, הצלת המדינה הנהרסת בידי ממשלת בגין. המשך ריב הדגלים וריב האנשים כעת זה חיוכו של בגין הנשאר ובכייה של המדינה הנהרסת.
ולפיכך השאלה כולה היא, אם ללכת לבהירות הקרובות חצויים אבל צודקים בכל מיני צדק פרטי שהוא – או, ללכת יחד ולהציל את ישראל.

יזהר סמילנסקי, דבר, 28.3.1980

 

קומו סכנה!

שמעתם את קול נהמת ההמונים ואת קול מנהיגם הנוהם?
אני, אנחנו, עמנו, ארצנו – ותרועות שיכורות אלימוּת חוגגות –
אין עולם, אין עמים, אין שני צדדים – רק אני, אנחנו, עמנו, ארצנו – נגד כולם, נעלה על כולם, שיידעו להם, נעלה באש, נראה להם, נסחב את כל העולם עלינו – רק כך – אני, אנחנו, עמנו, ארצנו –
אם פיליפ חביב לא יזיז – הוא נוהם – אני אזיז, אנחנו, עמנוּ, ארצנו – ואחרי זה מה? אחרי זה סוף – או רק מתחיל? אחרי זה שלום – או מתחילה המלחמה?
אין אחרי זה, אין אחר כך, אין מי שישלם את האש ובמה ישלם – אבל יש אני, אנחנו, עמנו, ארצנו – מעל הכל!
איפה כבר שמענו ככה? מי נהם ככה אל המונים נוהמים?
ולמה אנחנו נותנים לו, לאן הוא דוחף אותנו, איך נמסרנו בידי הנוהמים?
היזהרו בו – תותחים בידיו והוא הולך לפתוח באש, יום לפני הבחירות!
אל תתנו לו לסכּן הכל: את החיים, את המדינה, את העתיד, ואת שארית התבונה ואת התקווה: אל תתנוּ לנהמות לעשות מדיניוּת, והיזהרו, תותחים בידיו!
איך הגיע לכאן האייטולה המשולהב? מתי הגיע לכאן הקדאפי המתלהלה? מי הם מנפנפי האגרופים הנוהמים האלה? איפה אנחנו ? מה קורה כאן? לפני שיהיה מאוחר, קומו יהודים, קומו ישראלים, קומו – סכנה עלינו! ביום הבחירות הקרוב הורידו אותו!

יזהר סמילנסקי, דבר, 16.6.81 (למחרת עצרת הבחירות של בגין בלוד).

אסור לתת להם

השאלה כעת איננה אם מצע המערך הוא הטוב שבמצעים; אם אנשיו הם הטובים שבאנשים; אם מעשיו הם הטובים שבמעשים – כלל לא זו היא השאלה כעת.
השאלה כעת היא מה יקרה אם בגין יזכה בכהונה שניה? אז לא סגולותיו הטובות של המערך ייבחנו – אלא סגולותיו המדאיגות של הליכוד.
ו”הליכוד”, לא יהיה אז אלא "חירות”. קנאית, חשוכה. חסרת מעצורים, זו שאצה לקבוע עובדות ולחשוב אחר־כך.
את הלא־מוצלח שיש פה ושם בהיערכות המערך – תמיד אפשר יהיה לתקן; אפשר יהיה להתווכח, להתמקח, להוכיח ולשנות, כללי המשחק הדימוקרטי – יישמרו. באופיו הבסיסי המערך הוא כזה, גמיש ודימוקרטי.
אבל, אם יעלה הליכוד לכהונה שנייה – מי ישנה אז דבר? מי יוכל להוכיח משהו, ובאיזה דרכים? הם יהיו פי כמה וכמה יותר נוקשים, יותר שלטניים, יותר תכליתיים ונחפזים להשיג הכל. הפעם להשיג הכל, ומי יאמר להם די?
ובמלים אחרות: מה אתה עושה כדי למנוע את ממשלת בגין? אם אתה לא תעשה – הפקרת את היקר בעיניך; אם אתה לא תעשה – אין מי שיעשה במקומך.
דחה אפוא כעת הכל. התפנה ולך להילחם שישראל תהיה ראוייה לשמה.

יזהר סמילנסקי, דבר, 23.6.1981 (שבוע עד לבחירות)

ממשלת דרווישים לאומית.

הליכוד מחר הוא חרות.
חרות מחר היא לוי. שרון וארידור, ממשלת בגין, לפיכך, אם לא נכשיל את הקמתה, תהיה ממשלה קיצונית, דמגוגית והרפתקנית.
הללו לא יהיו נרתעים משום פעולות שאחריהן נמצא כולנו סחופים ללב סערה קשה ומיותרת. שמי יודע איך יוצאים ממנה.
ממשלה חסרת שיקולי תבונה (ראיית הנולד), חסרת מעצורי אחריות (העדפות מוסריות), ומתנפחת מעבר לכל מידה שפויה (פארנויה שוביניסטית); עם תוספת התבלין הדתי – ויש לגו ממשלת דרווישים לאומית.
זו אינה חזות מחזה שווא – זו סכנה ממשית וקודרת.
מה איפוא אתה עושה היום, כדי שמחר לא תהיה נוסע נבהל באוטובוס חסר מעצורים, שבור הגה, שנהגו שיכור?

לגמור תקופה ולהתחיל

כעת יש בידינו לשנות דברים בארץ. כעת יש בידינו לגמור את תקופת הליכוד. כעת אפשר לעשות כך, שתקופת הליכוד לא תיזכר עוד אלא כאיזו תקרית בדברי ימי הארץ – כאיזה אירוע חולף, כמו חמסין, כמו בצורת, כמו אבק פורח.
אבל כדי שתיגמר התקופה הרעה ותתחיל טובה ממנה, צריך להפשיל שרוולים. לא מישהו יעשה בשבילך, אלא אתה תעשה בשבילך ובשביל כולם. כדי שתקופה תיגמר ותקופה תתחיל – צריך אדם לקום ולהתנער, לקום ולעשות דברים. ובידיך הדבר.
החודש הזה לא לבכות בכיות, ולא לתבוע תביעות ולא להתגאות בשחיקות שנשחקת. החודש הזה הוא כדי לאסוף נשימה וכל קורט של מרץ, ולעשות דברים. לדבר, להשפיע. להוכיח – כי ארץ ישראל צריכה לממשלה אחרת. ממשלה שיש סיכוי שתדע לעשות כך, שדברים יזוזו לקראת טוב יותר, בביטחון, בכלכלה, וברווחת החברה.
ישיבה מנגד – תוריד עליך את המכה השנייה. ישיבה מנגד – תבטל את כוחך לשנות.
זו שעתו של הבוחר, להיות קובע דברים.
זו שעתך. קום ועשה.

יזהר סמילנסקי, דבר, 21.6.1981

לבדו עשה בגין את השלום

בעתון שלפני מדווח על תחרות כדורגל. מסופר כי הקשר הימני בעט וכבש שער חשוב. בעקב כיבוש זה זכתה קבוצת הפועל וניצחה את קבוצת המכבי. האם הקשר ניצח את קבוצת המכבי? האם קבוצת הפועל בעטה לשער? מסתבר, כי בלי כל מה שעשתה קבוצת הפועל עד הבעיטה לא היה הקשר יכול לבעוט. מסתבר גם, כי בלי מה שעשתה קבוצה המכבי, לא היה הקשר יכול לבעוט. לא הקבוצה בעטה ולא הקשר ניצח, אלא הוא בעט והקבוצה ניצחה.
ועל שם מי נקרא הבית הגמור, על שם מניח הרעף האחרון, או על שם כל שרשרת בוניו מן המסד ועד הגג? ועל שם מי נקרא היבול, על שם הקוטף שעל הסולם שקטף מן העץ ושם בסל, או על שם כל מי שהכין והכשיר ונטע וגידל וטיפל ושמר וכו’ – עד שהיה הפרי מוכן להיקטף ולהינתן בסל?
ומיהו זה כעת המתפאר שהוא לבדו, במו ידיו, (האחרים רק דיברו והבטיחו…), קם ועשה את השלום? או מי נהנה מכל מאמצי כל הממשלות שקדמו לו, ומהכרעות המצרים שלמדו את ליקחם והכריעו מנימוקיהם שלהם, עד שלבסוף היה השלום בשל לבוא – וזה שעמד כעת על הסולם קטף ושם בסל; וזה שעמד כעת על הגג קיבל והניח את הרעף המשלים, וזה שהיה כעת בעמדת הבעיטה קיבל ובעט לשער.
להיסטוריה אין ‘מה היה אילו’ אבל כשחושבים שאילו היה באותו רגע היסטורי ראש ממשלה אחר, בלי הלהיטות הזו ליהודה ולשומרון, למשל, עד שהיה מוכן לשלם עליהם בכל מאה אחוזי סיני מעבר לטוב שבחלומות מצרים. לרבות ויתור על ישובים, לרבות ויתור על שדות תעופה, לרבות ימית, לרבות אופירה – ואילו ביהודה ושומרון שכאילו הרוויח – שם עולה השלום על שרטון ונתקע ללא תזוזה.
את השלום לא עשה בגין לבדו. את בזבוזו הוא עשוי לעשות לבדו, אם יתנו לו עוד הזדמנות לבעוט.

יזהר סמילנסקי, דבר, 14.6.1981

למה יושבים במנוחה?

חמור גרם רובץ בין המשפתיים וירא מנוחה כי טוב...
ויט שכמו לסבול

מה אתם לעזאזל יושבים ושותקים, אנשי העבודה?

למה לא רואים אתכם, למה לא שומעים אתכם בשום מקום בזמן הזה?

למה אתם כאלה אפורים מני אפור. כאלה עייפים, כאלה שפופים, כאלה לא־יוצא־להם דבר לומר כעת?

הולכת לבוא כעת עלינו התמודדות מכרעת בסיסית, שתזרוק אותנו אל יאוש מכל יפה, או תפתח לפנינו מוצא אל הסיכוי לטוב יותר –

ואתם? באפס־יד? בהמתנה שמישהו יקום ויעשה בשבילכם ואתם תחרישו? מחכים שיקראו לכם? שיגידו לכם מה לומר ולאן ללכת? צריך עוד להסביר לכם משהו? לא בוער לכם תחתיכם?

האלה, שאותם צריך להוריד כעת, ומהר ובנחרצות ולגמרי, הם מדליקים היום הכל, מדורות מדורות: מדליקים ביטחון, מדליקים כלכלה, מדליקים חברה, חינוך, רווחה. עלייה וירידה – ממשכנים את המחר, צועקים בכיכר העיר, שולטים בטלוויזיה, אינם בוררים באמצעים. בהבטחות. בהשפעות ומה לא ובכל כוחם ומאודם –

ואתם? מעולם לא היה כל־כך הרבה על כתפי מפלגה אחת, כמו שיש עליה כעת: ממש הכל או לא־כלום הצלחה או השחתה, ארץ־ישראל ראויה או בלתי נסבלת – ואיך אפשר לשבת כעת ולחכות למישהו שיעשה משהו?

איפה מפלגת העבודה? איפה קולה, איפה מעורבותה. איפה תנועתה. איפה עבודתה. איפה צידקתה, איפה ביטחונה, איפה נוכחותה? שיראו אותה בכל מקום וישמעו אותה ברחוב, ובכיכר, ובעבודה, ובכל מקום שבני־אדם שוקקים בו – לנער אותם, לא להניח להם, לשאול אותם את שאלות־היסוד. לשאול אותם לאחריותם – איפה השואלים, איפה המלהיבים, איפה המתופף, איפה התוקע בשופר?

מי קם והולך להקיש על תריסי הישנים לעוררם – קומו כעת, שלא לאחר את המועד!

התגברו כארי. קומו כעת. בזמן שעוד נותר – לנענע את לב כולם, יותר מדי יקר בסכנה, יותר מן המותר לסכן.

מפלגת העבודה השמיעי קולך. ברור, מזעיק, מלהיב. קורא לבוא. אנשי העבודה צאו מרבצכם, היו בחוץ, היו בתנועה, עשו שתהיה תנועה, היו כאלה – שהחיים ירגישו בכם, עשו שאפשר יהיה לחיות, עשו משהו, עשו יותר ממשהו – עשו שיהיה משהו בארץ הזאת.

יזהר סמילנסקי, דבר, 4.6.1981

איזה לא ואיזה הן

פה ושם מעקמים אנשים חוטמם: הם אינם מתפעלים מצורתו של מועמד אחד וגם לא מדיבוריו; אחרים אינם מאושרים מכל העשרה הראשונים, הם היו משבצים אחרת; תמיד מישהו אינו מאמין ביושרו של מישהו; תמיד זוכר מישהו חשבון ישן מימים עברו, ולא ישקוט; ותמיד נאנח משהו ומפיל ספק בכל: האם בכלל טובים אלה שכאן מאלה ששם, ואם באמת טובה מפלגה אחת ממפלגה אחרת – ואז למה לשנות?
תמיד יש אנשים מתהלכים בינינו בין ספקנים במשהו, ובין כופרים בכל; תמיד לא הכל בעיניהם הוא מאה אחוז כמו שהיו רוצים וכמו שהיה ראוי שיהיה; תמיד יש למישהו פתרון טוב יותר, הגדרה הולמת יותר והצעה גאונית יותר – מאלה ששומעים וקוראים עליהן.
ואולי אפילו צודקים המבקרים פה ושם בדברי ביקורתם.
אלא שכל זה עכשיו חסר משקל. גרוע מזה. כל זה עכשיו הוא אבני נגף. כעת, חודש לפני ההכרעה. מה שמוצע היום – הוא מה שיש. הנבחרים הם הטובים שישנם. אלה הם היום כלי העבודה של ההיסטוריה של היום. וגם ניתן עוד לשנות דברים ולהלום יותר את תביעות המציאות.
לא זה הדבר כעת.
הדבר כעת הוא אחד ופשוט וחמור: לא להניח לממשלתו של בגין לחזור לשלטון. לא בשום פנים, לא בכל מחיר.
זה הדבר, וזה הכל.
היום אין שאלה אחרת, לא אם אנשי העבודה הם הטובים ביותר, ולא אם רעיונותיהם הם המוצלחים מכל. היום השאלה היא על דרך המניעה: שממשלת בגין לא תחזור עוד לעשות ממשלה.
אנו יודעים עליה כל מה שאפשר לדעת, כדי לדעת שהיא סכנה, והיא מכשלה, והיא בגדר אסון לאומי.
וכדי למנוע אסון לאומי – צריך להתגייס ולעצור, להתגייס ולהפוך את הדברים: שלא יחזרו עוד לשלטון. ללכת לעם, כל יום, כל הימים, כל אחד, בכל לשון של הסברה, של הפצרה ושל אזהרה. ללכת אל כל קצווי העם: תקום ממשלה אחרת, קודם כל אחרת, קודם כל לא זו, לא בגין עוד.
שיישאר זכר שלטונו של בגין כזכר שנת הבצורת שנגמרה, שנת הארבה שחלפה. ללכת אל כל אחד, לאחוז לו בדש בגדו ולא להניח לו עד שיאמר מכל ליבו: לא. והן.
לא לממשלת בגין.
הן לממשלה שתחליפו.

יזהר סמילנסקי, דבר, 2.6.1981