המחשבה התקועה

הגבול הקשה ביותר לחציה הוא גבול המחשבה התקועה. גם מחשבה שהמציאות כבר הכחישה, גם פתרון שלא פתר, וגם עמדה שלא הוכחה – בני־אדם נפרדים מהן בקושי.
כזו היא גם המחשבה התקועה שרק בכוח ורק הכוח לבדו יוכל להשיג לישראל את בטחונה. או, המחשבה שרק אם נשחק את משחקנו כאילו אין צד שני כלל, ונעשה רק מה שטוב לנו – נספיק לייצור עובדות ברזל שלא יוכלו עוד לבטלן.
מלחמת לבנון היתה הזדמנות הכוח האחרונה, שהוכח בה לכל מי שלא טחו עיניו מראות, שכוח עצום ורב הופעל – והשאלה שצריך היה לפתור, לא נפתרה; ומה שרצו להשיג לא הושג. ולא יודעים איך "לרדת מן העץ".
ההתיישבות החטפנית בין שכם לחברון, היא הזדמנות נוספת לראות איך משחק שמשחקים כאילו אין צד שני מנגד, וכאילו אפשר להתעלם מן העולם – אם רק עושים מהר ולא מביטים לצדדים, ואם רק יוצרים עובדות בשטח ולא דואגים לתוצאות – איך "משחקי כאילו" כאלה, מסבכים את השאלה שצריך היה לפתור ונתקעים לסמטא ללא־מוצא.
כשהמחשבה תקועה, הפתרון המצוי הוא להמשיך ורק ביותר כוח, ולהוסיף ולהתקע עמוק יותר באין־מוצא. עוד כוח ויותר כוח, עוד שטחים ויותר שטחים, בלי לשאול על מחיר ובלי לחוס על משאבים – והשאלה הבסיסית נשארת ללא מענה.
אין צורך להיות חכם מחוכם כדי לדעת מהי השאלה הבסיסית הזאת. גם כשמתעלמים ממנה היא צועקת בראש כל חוצות ומכל השטחים. מה עושים עם מליון בני־אדם שיושבים כאן ועם שני מיליון שאינם יושבים כאן. מה עושים לשאלה שהם שואלים בעצם היותם – שאלה שכבר איננה רק שאלה שלהם אלא היא גם שלנו.
מחשבה תקועה לא תחשוב ולא תשיב על כך. מחשבה משוחררת חייבת לחשוב על כך ולמצוא תשובה. קודם שהסבך יהיה ללא־מוצא ולא יהיה עוד שום מוצא, אלא רק לצאת ולהשמיד אלה את אלה.

יזהר סמילנסקי, דבר, 20.7.1984

שורש המועקה.

,,…אני לא מוכן למות בשביל שום
דבר. כולל מדינה. דמוקרטיה, צבא.
הצבא הוא כורח. ואין לי דבר יותר
חשוב מן החיים."
(חגור, "דבר”, 28.6.84)

האם לא נכון דיבר הבחור?
האם לא רק מצבים נדירים ומסוכנים עד־כדי איום על עצם הקיום – רק הם יכולים להצדיק הליכה למלחמה?
ולמה מעוררים דברי הבחור חרדה, מועקה וחשש לאיזו התדרדרות? מהו ,,שורש המועקה", שואל חגור. למה הם נבוכים כאלה, הבחורים הצעירים האלה, למה הם ממורמרים, למה הם סרבנים כאלה, ומהו בעצם "הנגד" המתמרד הזה שיש להם בנשמה?
אין כמובן תשובה אחת ולא אף תשובה נחרצת. אבל שתיים נראות נוגעות לעניין:
האחת:
מאז התחלפו הדורות, מדור האבות ההולכים למלחמה והילדים הנשארים בבית, לדור הילדים ההולכים למלחמה והאבות נשארים בבית; ומאז הלם יום הכיפורים ואימת שמיטת הקרקע הנוראה – התחיל הפחד מצטבר ומצטבר, פחד מחלחל. ששותקים עליו גם כשמדברים, פחד מנגע: הורים מתהלכים והפחד לשלום בניהם מחליא את לבם. ועוד פחד: הפחד מפני נטישתם, מפני עזיבת מקומם והפיכת־גבם אל ביתם.
ילדים שחשים בפחד הגדולים – מגיבים בהסתמרות. ההשתדלות היתרה שמשתדלים עימם רק מחשידה: יותר מדי פינוק, יותר מדי ויתורים וגם על עקרונות. ובעיקר דלדול הסמכות. כל אותה מוכנות לקנות את לב הצעירים בשוחד הֵיתירים, שחושפים את חולשת המתירים עוד יותר. לא עוד לוחמים על אמונתם, אלא קמוּטים החרדים על המורשה. עם כל אותם הלכי רוח מלנכולים, ורחמים עצמיים של פושטי רגל (משלטון, מיצרים, מאמונה־משיחית) וכך נוצר שם אותו "נוף־של־בדידות" מתחת לדשאים היפים, ו"סביבת גידול" שהמוטיב הראשי בה הוא שתיקת הפחד, פחד ואשמה, פחד וחוסר בטחון, חוסר־בטחון וחוסר־סמכות, ורטינה אין־קץ ש"לא טוב".
שמביא את הילדים לתחושת נעזבים, למרות כל היפה, השפע והפינוק (כמו במשפחה מתפרקת) ולרחשים של מרי, ומי כמותם יודע היכן בדיוק להכאיב להורים. כל חיה נפחדת מסוכנת. כלבים נושכים את המפחדים מפניהם, וילדים מאבדים את שווי־המשקל; כעת מתעוררת הערגה אל האב הסמכותי החזק, אל מסגרת ברורה של סדר מחייב, ואל כוון החלטי ומשחרר. לעשות שיהיה מוצק לו לאדם בעולם המתערער. להיפטר מ"מה יהיה?” גונח, ולזכות ב"כך יהיה!” נוצח.
והשניה:
שקשה מכל לעשות דבר והיפוכו. ללכת למלחמה ולדעת שאין לה הצדקה. מבוגר לומד להתעקם אי־כך עם דבר והיפוכו, ולקבל את החציה שבנפש בהסכמה דחוקה, ולהמציא איזה ראציונאל אד־הוק להליכה שבלב־ולב. אבל ילדים, רבים מהם נשברים על כך. צעיר, בראשית דרכו, קשה לו לקבל עליו אמונה שאינו מאמין בה. קשה פי־כמה לחרף נפשו במלחמה שהוא נגדה.
מלחמה מיותרת אינה רק רעה חולה פוליטית, צבאית או אפילו מוסרית. היא בפירוש השחתה. השחתת תום הנעורים, היא ההיתר לעשות מה שאסור. היא קריאה להיקרע, ללכת למקום שלא צריך ללכת אליו. להשתתף בביצוע דברים שאסור לבצעם. וצעירים – והנקיים יותר והתמימים שבהם – מגיבים במופרעות נקמנית.
זו מחאה של דור צעיר, הן מחאה על אווירה של פחד שגדלו בו, והן מחאה על הכרח להשתתף במלחמה משחיתה, שנשלחו להלחם בה.

יזהר סמילנסקי, דבר, 6.7.1984