הברברים באים

כולנו ראינו שמענו אותם. כעת כולם יודעים.

מחוץ לאלו שהציגו שם את ההצגה – הם בוודאי, כמו תמיד, גיבורי הצדק שכוחם המפליץ הוא כל צדקם.

האם אלה גם פני העם בישראל היום?

האמנם ראינו את פנינו במראה שם בגני התערוכה?

ישמור האל את עמו ישראל.

או, מי ישמור?

יזהר סמילנסקי, דבר, 12.2.1986

אנחנו כדי לחסום את הטירוף

במקום לעשות הכל שלא תיפול עלינו פתאום המלחמה המתקרבת, במקום שייפגשו נציגי ישראל עם נציגי פלשתין כדי להפריד עם מעם, ולהשתחרר מן הסכסוך; במקום למצוא איך לחבר את יהודי העולם עם יהודי ישראל, ולהשתחרר מן הבידוד; במקום למצוא איך לתת תנופה למהפכה המודרנית עתירת הידע, ולהשתחרר מן המפולת הכלכלית־חברתית – הולכים לעשות הכל להיפך:
לסגור את הארץ מפני קץ הסכסוך; לסגור את הארץ מפני יהודי העולם; לסגור את הארץ מפני פיתוח המדע הידע והדעת; לסגור את הארץ מפני התרבות, האמנות והרוח החפשית – ולקחת את כל הארץ ולעשותה לעדה מופרשת, מנודה מן העולם, סגורה בין החומות, כדמות העיירה הגלותית, או כדמות החצר בברוקלין או בנתיבות, – כל הארץ מאה־שערים אחת, כל הארץ מבצר מלחמתי יורק אש ומוות סביב סביב, ומפריש פנימה דיכוי, צנזורה ויאוש – מדינה כמין בועה של אוטופיה שפניה־לאחור, או בועה על חזון ימי־הביניים – מין פוחלץ היסטורי, או דרקון שחור פולט אש…
– אם אנחנו נשב וניתן להם. אם נשב וניילל כאן. אנחנו כאן כדי לקרוא לאנשים. כדי לגייס למאבק. שלא לתת להם. שלא לוותר על העולם שלנו, ועל טעם החיים.
וכשינסו אלה להעלות התנחלות – נהיה שם באלפים. וכשינסו לשחרר פושעים יהודים, נהיה שם באלפים, וכשינסו לנהוג בברוטאליות שילטונית בנכבשים – נבוא באלפים, וכשיחוקו חוקים בלתי נסבלים נפגין כולנו – אנחנו מאות אלפים, איננו מסולקים הצידה, ואשפי הקואליציות אינם עושים בשמנו.
אנחנו כדי לחסום את הטירוף ואת האיוולת. כדי שלא להניח להם לכסות את השמיים באפר ואת הארץ בדם.
הדגלים אינם יורדים. הם רק מתחילים לעלות.

יזהר סמילנסקי, לקראת הבחירות אוקטובר 1988

הפצרה אחרונה

לא לעלות על הרכבת הזאת של הליכוד. גם לא לנסות.

הכיוון שלנו הפוך בתכלית – גם אם נלך לשם ברגל.

הרכבת שלהם הולכת אל מנהרה חשוכה שבסופה שכול וכשלון.

הכיוון שלנו הוא לעבר סוף הסכסוך וראשית השלום.

כי את הבשורה לכלוא עם שלם בביתו, לכרות להם את החשמל ואת המים, ולהעניש כל מי שיעז להביע שמחה למשמע ההכרה בזהותו – את הבשורה הזאת אפשר להשאיר לגיבור ליכוד ביחד עם הגיבור שלנו.

השאלה היום איננה כלל על השרים, איזה וכמה מהם ישבו היום בממשלת הליכוד – השאלה היא על העם הגדול והרב שתלה בשרים האלה אמונה ותקוות.

מי יוליך כעת עם גדול זה ומי יטפח את כוחו האדיר לקראת המבחנים המכריעים – ומי ישליך אותו ואת תקוותיו לאשפת "הממשלה הרחבה", מקץ כל המקח־והמימכר.

זו היתה יכולה להיות שעה גדולה ומטלטלת עם – וזו יכולה להיות שעת בושה ויאוש.

הרכבת הזו – איננה שלנו.

יזהר סמילנסקי, דצמבר 1988.

 

אזעקה שאומרת: כעת

גם אני בין הקוראים היום למפלגת העבודה לצאת מן הממשלה יציאה של אזעקה.

צריך שהעם יידע שכך אי־אפשר עוד, ששעת המבחן הגדולה מאז קמה המדינה הנה הגיעה.

צריך שהעם יידע שזה רציני ושעליו להכריע כעת בין שתי דרכים שונות. דרך אחת של העבודה, ודרך אחת של הליכוד. שתי דרכים – או לכאן – או לכאן. ושאי־אפשר עוד באחדות מזוייפת, שמתקיימים בתוכה שני כיוונים הפוכים.

צריך שהעם ירגיש עד־בני מעיו שהגיעה שעת ההכרעה. שאי־אפשר עוד לטשטש או לחמוק או לדחות: דרך אחת הולכת אל שלום דרך פשרות וויתורים, ודרך אחת הולכת דרך אי־ויתור ואפילו אם במלחמה.

צריך שתורגש האזעקה בכל חיינו. וככל הבהירות ובכל האכזריות. מצבנו אכזרי, הברירה אכזרית, וההכרעה אכזרית: או כך או כך.

מי יהיה שר הבטחון? מי יהיו שרי הקבינט? הם יהיו של הדרך האחת, והעבודה תהיה של הדרך החילופית: פיתרון של חיים במקום היסתמות לאסון.

הגענו עד הקו שכל השיקולים הטקטיים הרגילים מתרוקנים בו, הגענו עד הקו שכל שיקולי אתמול נמסים בו, ומוכרחים להתחלף באחרים, בשיקולי חירום.

כעת אזעקה. כעת לעצור אנשים. כעת להביאם להתבונן. לחפש מוצא. אזעקה שאומרת: כעת. אזעקה שאומרת: לקום. אזעקה שאומרת: הכל כעת על כפות המאזניים, ושעל היהודים האחריות.

יזהר סמילנסקי, דבר, 5.3.1988

הבטחון – לבני־אדם

בכתבה מאת רולי רוזן (שבועון ,,הארץ׳׳ 30.9.88 ) מסופר על איסמﬠיל: בת 27, מן הכפר אל־חדר, על יד בית לחם, נﬠצרה ב־20 בפברואר קרוב למקום שממנו נזרק בקבוק תבﬠרה על ג'יפ של צה"ל.

כבלו ידיה מאחורי גבה, הרביצו בה ובﬠטו, והעבירו לירושלים, לצינוק: מטר וחצי על מטר וﬠשרים, מטונף כולו כבית שימוש, עד הבוקר.

בשﬠת החקירה הלבישו ﬠל ראשה שק מסריח, הושיבו אותה כבולה על מתקן צנורות ברזל שמכאיבים בכל צורה של ישיבה, לשמונה שﬠות.

ואחר־כך נעלו אותה ב"ארון”: תא בטון ודלת ברזל, מטר שבעים על שמונים ﬠל ששים, מלא כולו צואה, קיא ועוּבש. בֿ"ארון" הזה השאירו אותה שבוע ימים.

משם החזירו אותה לצינוק ,,הרגיל׳׳ ובחזרה ל"ארון" חליפות, עשרים יום. פעם גם הושיבו אותה שﬠות אחדות תחת זרם מים קרים, ומשם הכניסו אותה לחדר שמזגן הקפיאו כמﬠט. ִ

במהלך החקירות הסירו את נעליה ואחד החוקרים נﬠול מגפים קפץ ﬠל רגליה החשופות. ֵ

שלושים ושלושה ימים לאחר מﬠצרה הוחזרה לתא המאסר והורשתה להתרחץ ולהחליף בגדים.

באמצﬠ יולי, לאחר ערעור שהגישה עורכת־הדין שלה, שוחררה מן המﬠצר.

רפי לוי, דובר המחוז הדרומי של המשטרה, לא הכחיש את הסיפור. אבל מאחר שלא הוגשה תלונה ﬠל היחס אליה אין בכוונת המשטרה להתייחס לטﬠנותיה.

סיפור זה בודאי איננו הסיפור הקשה או המחריד מכל הסיפורים שישנם ולא הוכחשו.

ואף־על־פי־כן:

מה הם עושים, מפלצות הﬠינויים האלה, בשם מדינת ישראל במרתפים שלהם?

מי הרשה להם? מי שלח אותם? מי האחראי להם?

ולמה לא יכניסו אותם ל"ארון" ההוא – וימסרו את בטחון ישראל לבני־אדם?

יזהר סמילנסקי, דבר, 7.10.88

במקום

במקום לעשות הכל שלא תיפול עלינו פתאום המלחמה המתקרבת, במקום שייפגשו נציגי ישראל עם נציגי פלשתין כדי להפריד עם מעם, ולהשתחרר מן הסכסוך; במקום למצוא איך לחבר את יהודי העולם עם יהודי ישראל, ולהשתחרר מן הבידוד; במקום למצוא איך לתת תנופה למהפכה המודרנית עתירת הידע, ולהשתחרר מן המפולת הכלכלית־חברתית ––
הולכים לעשות הכל להיפך:
לסגור את הארץ מפני קץ הסכסוך; לסגור את הארץ מפני יהודי העולם; לסגור את הארץ מפני פיתוח המדע הידע והדעת; לסגור את הארץ מפני התרבות, האמנות והרוח החפשית – ולקחת את כל הארץ ולעשותה לעדה מופרשת, מנודה מן העולם, סגורה בין החומות, כדמות העיירה הגלותית, או כדמות החצר בברוקלין או בנתיבות, – כל הארץ מאה־שערים אחת, כל הארץ מבצר מלחמתי יורק אש ומוות סביב סביב, ומפריש פנימה דיכוי, צנזורה ויאוש – מדינה כמין בועה של אוטופיה שפניה־לאחור, או בועה של חזון ימי־הביניים – מין פוחלץ היסטורי, או דרקון שחור פולט אש…
– אם אנחנו נשב וניתן להם. אם נשב ונילל כאן. אנחנו כאן כדי לקרוא לאנשים. כדי לגייס למאבק. שלא לתת להם. שלא לוותר על העולם שלנו, ועל טעם החיים.
וכשינסו אלה להעלות התנחלות – נהיה שם באלפים. וכשינסו לשחרר פושעים יהודים, נהיה שם באלפיס, וכשינסו לנהוג בברוטאליות שילטונית בנכבשים – נבוא באלפים, וכשיחוקו חוקים בלתי נסבלים נפגין כולנו – אנחנו מאות אלפים, איננו מסולקים הצידה, ואשפי הקואליציות אינם עושים בשמנו.
אנחנו כדי לחסום את הטירוף ואת האיוולת. כדי שלא להניח להם לכסות את השמיים באפר ואת הארץ בדם.
הדגלים אינם יורדים. הם רק מתחילים לעלות.

יזהר סמילנסקי, לקראת הבחירות אוקטובר 1988