דברים בערב זכרון למשה דיין 19.11.1981.

לא כולם הסכימו תמיד לכל מה שﬠשה, לא כולם ליוו כל דרכו במחנה אחד איתו, ולא כולם נרתﬠו ממנו ברגﬠ מן הרגﬠים – אבל כל אלה שנכחו באזכרה באו מפני שמשה דיין היה נוגﬠ בהם, ומבחינה כלשהי, היה חלק מהם, ומחייהם, ואולי אפילו, לﬠתים, איש כלבבם.

בנוף הישראלי, מכל מקום, גם אלה שהוקסמו ממנו וגם אלה שרתחו ﬠליו, לא יכלו להתﬠלם ממנו. ניכר היה משכמו ומﬠלה בשורת המנהיגים. לא מתﬠרב בהם, ולא דומה להם, אלא, כדרכו, תמיד שונה, תמיד מקורי, תמיד קורא לקשב.

*

תכונה אחת שׁייחדה אותו – ואף זו נתפרשה באופנים קוטביים – היתה יכולת ההכרﬠה המוחצת שלו (בצד רגﬠי ההססנות). בתוך מצב מסוכסך כיוונים, ידﬠ להצביﬠ על שתי הנקודות הﬠיקריות שבסבך, ועל הקו הקצר והישר שביניהן.

ב"יומן מﬠרכח סיני׳׳ שלו, מספר משה דיין ﬠל פגישה ﬠם נספח צבאי צרפתי שבא להיװﬠץ בו ולתאם פﬠולה – משה דיין הציﬠ לו דרך קצרה ופשוטה, הקצרה והישרה מכל מה שﬠלה ﬠל דﬠת הצבא הצרפתי, ואיך נידהם אז אותו צרפתי ו"לא יכול היה להחליט אם מוצﬠ לו אבסורד או ביצת קולומבוס” (עמוד 142).

הרי זה הימור ﬠל חודו של סכין, בין תהום אפלה ובין הפתרון המבריק, כשבודקים מוצאים שלא היה כאן משחק קוביה, לא היסמכות ﬠל האינטואיציה, ולא הפקרות של נפש חסרת מﬠצורים – אלא, חשיבה מהירה ושיטתית, שיקול קר ומפוכח, לא בלי קשב לפחדים ולאתר אות הסכנה – והקצאת הקו הישר כמסקנה הכרחית, בין נקודות המוקד.

לשם כך, צריך להיות יודﬠ להתפקח מייד מן האי־אפשר. לאי־אפשר יש כוח מהפנט שאוחז באנשים כבקסם, אצלו נמחק האי־אפשר בו־ברגﬠ שהוא אי־אפשר. אם לא מﬠשי – לא קיים.

לשם כך צריך גם לדﬠת את תכונת הקו הישר והקצר, ואת מחירו. קו שהוסיף לו תמיד מﬠריצים, ושונאים ﬠוד יותר. ראשית, צריך לקבוﬠ את שתי הנקודות הקריטיות, בתוך ﬠרפּל הנקודות המרצדות והמתﬠתﬠות בשטח, ולסמן החלטית את השתיים המכריﬠות – ואז להנחית את קו הפﬠולה, כקו ישר, קצר ויחיד. קו ,,דייני“ נטול ,,או־או“.

מבצﬠ "קדש" היה כמין הגשמת קו קצר כזה. שתי הנקודות היו נקודות של זמן. נקודת הפתיחה ונקודת הסיום. וקו הפﬠולה היה חיבורן בישר הקצר ביותר, כשׂהסוף סוגר אל ההתחלה, והמצביא דוחף כנגד הזמן.

הליכה בקו הישר־קצר, קו "ביצת קולומבוס׳׳, לﬠתים היא אכזרית מאין כמוה.

למתוח קו ﬠל גבי אנשים וﬠל גבי רﬠיונות, אינו תמיד דבר המﬠורר אהדה דווקא. קו כזה יכול להתפרש גם כמין "השתמש וזרוק". ולא מﬠט אנשים לא יסלחו לו ﬠל כך.

*

יתר ﬠל כן, מתנגדיו הﬠקרוניים של משה דיין, ﬠם שהם מתפעלים מכשרונו הפרגמטי המופלא למצוא את שתי הנקודות ההכרחיות ולחברן לקו הישר וההכרחי – טוﬠנים כנגדו כי תמיד היו אלה שחי נקודות קרובות, ולא שתי נקודות רחוקות. שתי נקודות של טקטיקה ולא של אסטרטגיה, פוליטיות ולא היסטוריות. כפתרונות אד־הוק ולא כמבט־של־חזון, הרואה למרחוק. כאיּלו מצפים תמיד ממנהיג שיהיה איש בשורה, הגבה מכל הראשים השקועים בצרות ההווה. ושנקודת המבט ההיא […] לאחר מותו הוא משאיר צוואה של יעוד.

משה דיין לא היה כזה. ומי שילך למדוד אותו בבחנים כאלה, יחטיא את האיש, או ישאל שיהיה מה שאיננו. מוטב למדוד אדם במה שהיה ובמה שניסה לﬠשות כפי שהוא, ולא במה שלא היה ולא ניסה להיות.

הוא לא היה איש תיאוריות. ולא איש אידאולוגיות. ולא איש של הזמן שמﬠבר לזמנים. הוא היה של כעת־כאן. הוא היה בן־הארץ. בכל המובנים המﬠשיים והרוחניים שיש במושג זה. בן ההווה, בן הבﬠיות שצריך לפתור עד שתשקﬠ השמש, בגובה קומת מצוקות היום־הזה. והוא היה בן־הארץ יותר משהיה בן־הﬠם. הﬠם היהודי לא היה לו, כלרבים מבני דורו, אלא כמין הפשטה. הארץ היתה להם ממשות והﬠם היה כמשל בלי נימשל. אהבת ארץ־ישראל, נתפרשה להם גם כאהבת ﬠם־ישראל.

אבל, מניין יכול היה לדﬠת? ﬠל העם אפשר לדﬠת או מהחיים בו, או מלימוד מפורט ומﬠמיק של מורשתו. ושניהם לא היו לו. בן הארץ שנולד בה לפני ששה […] אז עם סביבו. ילדותו היתה בהסגר תחומי כפר קטן ומבודד. והﬠם היה רק בשמוﬠות מפי הוריו, שמרדו בחוויית הﬠם שﬠזבו מאחוריהם.

ובן הארץ, ואפילו למד אצל מורה כמשולם הלוי המהולל, לא למד ולא ידע הרבה ﬠל המורשה היהודית. מלבד התנ"ך. התנ"ך היה הכל ולתוכו נספג כל הילד. התנ"ך, לא כהפשׂטה ﬠיונית, לא כדﬠות ואמונות, ולא כתורה ומצוות – אלא כהמחשה ישירה של הקשר אל הארץ. הנה נחל קישון. הנה גיבורי התנ"ך. והנה הוא וחבריו, וגם הערבים, כמותם כאבותיו הקדומים, כך ניראו, כך חרשו, כך רכבו וכך נלחמו – הם בני הארץ והוא בן הארץ.

ואילו אלפי השנים שבין ימי התנ׳׳ך ובין ימי נהלל, – הוא וחבריו לא ידעו ﬠליהן הרבה ולא התﬠניינו בהן. המרחק הﬠצום והמכביד הזה, כאילו נסגר ולא היה. כאילו כל תמולם של היהודים וכל אלפי שנות הגולה, לא היו אלא ליל חושך ארוך ומיותר, וכﬠת מתﬠוררים ממנו ישר אלִ הבוקר הﬠולה הזה.

בית חילוני. מושב חילוני. הורים שאינם מנחילים לבניהם כלום ממורשת אבותיהם, אם מהתנכרות מכוונת, ואם מקוצר־רוח וﬠבודה קשה. ילדות של בן־כפר ששדותיו החדשים ממלאים את אופקיו ואת סדר־יומו. ונﬠרות ובגרות של בן־הארץ – שסוס ורובה ומסﬠות מילאוהו בסﬠר נﬠורים שהכל בו: אהבה ראשונה, הבנה מדינית ושליחות לכל החיים.

*

לולא, שאדם אינו יכול לחיות כך לאורך זמן. חיי הקו הקצר והישר – מכלים ﬠצמם מהר. זהותו של אדם אינה מתמצת בפתרונות קצרים. ואת החסר במימד ִהרוחני – מצאו, הוא ורבים מחבריו, במימד העתיקות, כפיצוי לﬠומק, לגובה ולרוחב החסרים. הן המימד הדתי, והן המימד האידיאולוגי, והן המימד החזון האוטופי לﬠתיד לבוא, מצאו אצלם ביטוי – ובצמא לא ירווּה – באיסוף שרידי הﬠבר, בהתרפֿקות ﬠד הזדהות מכאן, ובתוויית יצירה מכאן.

כשמספר משה דיין ב,,חיי ﬠם התנ"ך" שלו, ﬠל פסל נדיר שרכש לוֹ – ראשו של דוד המלך בﬠטרת מלך ﬠמוני – הוא מוסיף ומספר איך הציב אותו "ﬠל כן של ﬠץ שחור, בארון הספרים. תחתיו ולצידו ﬠומדים כרכי התנ׳׳ך, כתבי דוד בן־גוריון, ספרים בידיעת הארץ" (ﬠמ' 193). הפינה הזאת בארון הספרים והצירוף המיוחד הזה של אליל אמוני, התנ׳׳ך, ב.ג., ומדﬠ הארץ הם התיאולוגיה הפרטית של משה דיין; אולי גם של חבריו מבני הארץ.

הארכיאולוגיה לא היתה איפוא רק […] ביטוי הדתיות של החילוני הזה. היא המיתולוֹגיה שלו. דרכה גם ניסח לו את ה"אניּ מאמין", ﬠשוי ממיתוסים ומתמימות גם יחד, כי הﬠם הניבחר (אבותינו העתיקים) והארץ הניבחרת (נחל קישון נחל קדומים), והחוק האלוהי (לזרﬠך נתתי את הארץ) – חוברים יחד בליבו לאקסיומה אחת, פטורה מהוכחות ומחײבת. כך, שהאיש הפורק כל עול־מצוות – האיש היבש מכל מיסטיות – מרכין ראשו האפיקורסי, ומקבל ﬠליו את החוק המיסטי – כאותו ,,הכוזרי׳׳, שאולי גם לא ידﬠ ﬠליוֹ הרבה.

,,חיי ﬠם התנ׳׳ך׳׳ אינו, איפוא, רק שם לספר אלבומי, אלא זו הגדרת תוכן חיים. ומﬠבר לחיים שהכל בהם בבחינת קווים קצרים וישרים ﬠד שיﬠמום, נפתחים במחפורת הﬠתיקות חיים במימד אחר, חיים שנושמים אחרת, שם, אדם לנפשו, בריכוז מלווה עשיית־ידיים, באותן ידיים דיייניות מיוחדות. עם אצבﬠות האיכר המעוקמות והמסוקסות כשרשיּ אלון, בודד בחיטוטיו, בודד בספקותיו, בודד בגילוײו, בודד וכמﬠט נירדף. שﬠה של שתיקה היא, ומבט לﬠומק אפל.

*

ואמנם הﬠולם, כידוﬠ, אינו בנוי בקווים ישרים בלבד. אדרבא, הﬠולם האנושי הזה, מתﬠוות כשדנים אותו להיחתך בקווים ישרים בלבד. הﬠולם הוא שפﬠ, הומה ישרים וﬠקומים, מתﬠגלים ואף ניפתלים ומפותלים. ולחיות בעולם רק לפי מידת הקו הקצר, זה להפסיד את הﬠולם. כל מי שהכיר את מ.ד. אי־אפשר שאינו זוכר את שﬠות המלנכוליה שלו, השיﬠמום והפסימיות, אותה ,,הישיבה ﬠל הגדר", ואותם היסוסים מפתיﬠים וﬠרפלים לא צפויים – אצל איש “ביצת קולומבוס" הפורץ מﬠל כל המﬠצורים – כשכל המון הטירחה הקטנה מדכא אותו, מנדנד לו, וממאיס הכל.

כשמתחילה הביורוקרטיה הוא נימלט. כשמתחילה תסבוכת הסעיפים הקטנים, כשמתחילה כל הניירת, כשמתחילים כל חוקי התנוﬠה והרמזורים האלה, וכל כללי המשחק הקבוﬠים, כשמתחילים אלה להשתרג ﬠל האדם, ﬠליו וﬠל חרותו, ﬠליו וﬠל פרטיותו, כשהמחזה המוצג לא לפי טﬠמו, השחקנים לא כוכביו, וכשרונותיו שלו לא לשימוש הראוי להם – אז היה נﬠשה רע. רע לﬠצמו ורﬠ לאחרים. ותקופה רﬠה באה ﬠליו. הוא כותב:

"הייתי קצר רוח" – הוא כותב "לא היתה לי סבֿלנות לשמוע את הטענות, הבﬠיות והקשיים, שהעלתה מיפקדת החטיבה. אנשׂיהם ﬠייפים, האספקה אינה מגיעה בﬠיתה. בלילה קר, ביום חם. הרובים אינם יורים בגלל ְהאבק, והמכוניות אינן נוסעות בגלל החול. ידעתי ש […] האלה. את הנגב לא נשנה, ואתה צריך לפרוץ.” (יומן סיני, 103)

הנה אמן הקו הקצר והישר. כאן לא המשורר הנפﬠם מן המצוקה האנושית לפרטיה. כאן המצביא הדוחף קדימה.

נקודה ראשונה: אין פתרון אחר. נקודה שנייה: צריך לפרוץ. וביניהן הקו הישר. את הבלתי משתנה לא נשנה. ובכן – איננו. נישאר המשתנה האחר: אנחנו. והחובה האחת: לפרוץ. וזה הכל. המשרד יירצה להטביﬠ את נחרצות ההחלטה בהמון נקודות וסﬠיפים. צריך לבﬠוט בו ולהמלט, כדי להציל את הקו הגיאומטרי ההחלטי, מן השיבוש האנושי הניפתל.

*

יש אנשים שכמוהם כפלוגת סיור. הם רק בשביל לפרוץ. לא בשביל להתבסס. לא בשביל ניצוּל הפירצה. ולא בשביל יום שני ושאר ימות השבוﬠ. ומוטב להמשיל ככה: כשנסתגררה שﬠת ﬠרפל לאומית, ואנשים הסתובבו נבוכים, משותקים באבדן עצות, וסומים בלא לדﬠת מה ולאן – נמצא להם מישהו שידﬠ להדליק גפרור, בתוך הטחב הכללי, ופתאום נﬠשה אור וכיוון. הגפרור ייכבה בﬠוד רגﬠ. אם לא יימצאו לו מייד ﬠצים להבﬠירם ממנו.

משה דיין הוא מבﬠיר הגפרור, אבל צריך שיימצאו שם אחרים שיקוששו עצים. הוא לא בשביל לקושש ﬠצים. הוא בשביל להצית אש. ואם רוצה הציבור באש גדולה לזמן רב, שייצאו מקוששי העצים ויתﬠסקו ויטרחו ויביאו, ויפרנסו את האש הזו, שהוצתה בגפרור המושיﬠ.

להצית אש ישוﬠה ולהסתלק – ממש ﬠל תכונה זו ﬠצמה, שילם משה דיין, ושילמנו כולנו, ביוקר. לא ביוקר, ביקר מכל. הﬠובדה שהיו רגﬠים קריטיים ושﬠליו היה הדבר לעשות, והוא לא קם בהם, ולא התﬠקש להמשיך ﬠד שיאחיז גפרורו הבוﬠר את האש בﬠרימת הﬠצים, הﬠובדה שלא נחלץ משיגרתו ולא טרח ולא כפף גבו שלו ﬠל קישוש הﬠצים המייגﬠ, ושלא הפך ﬠולמות ולא הזﬠיק שמים וארץ ﬠד שיקשיבו לו ולאזהרותיו, ויﬠשו כדי למנוﬠ את הרﬠה הצפויה – היתה הרת אסון.

משפט מפתח היה לו למשה דיין. זכור לכל יודﬠיו: "כן כן, לא לא”; אם תרצו, מוטב; לא תרצו – לא צריך. אני את שלי אמרתי. "כן כן, לא לא", פסוק זה אינו רק סגנון, אינו רק ספקנות כזו, וכלל לא נון־שאלנטיות, אלא הוא ממש השקפת־עולם. תקבלו – מוטב, לא תקבלו – ﬠנינכם וזז הצידה. ה,,זז הצידה" הזה, היה נורא. היה חולשה שקשה גם לאוהביו להצדיקה. בלתי נסלחת. וכולנו יודﬠים את המשל ואת הנימשל.

*

משה דײן, הוא ﬠצמו לא היה כלל בן מימד אחד, ולא שום קו ישר אחד, ולא שום קו קצר אחד. נפש מורכבת, אפלה, ובתנוﬠת גילוי נבלמת ההתאפקות. רק קצתו נודﬠה החוצה. אפילו אומץ ליבו המהולל, לא היה שום קו קצר, אלא מאבק חבוי והחלטת התאפקות. מחשבתו היתה מהירה, דוחה מדוחי שווא, נמלטת מסתירות ומהסתבכויות, שואפת בהירות, שואפת מסקנה, בלתי סנטימנטלית, אף כי רגישה ומתרשמת ﬠד דק. וגם מה שנראה היה לﬠתים כאילתור מן היד אל הפה, היה לﬠתים כאילתור מנתוח מדוקדק, אף כי מהיר מאוד, ופסקני ﬠוד יותר.

ראו למשל את יחסו אל בן־גוריון (או אל נתן אלתרמן). אהבה ביותר מקו אחד. בחיזורים סובבים, מתקרבים ומתרחקים. הﬠריץ אותו וגם הסתייג ממנו. יצא בשליחותו וגם חלק ﬠליו. התפﬠל מחכמתו, מראיית־הנולד שלו, מﬠליונות שיקוליו המדיניים – וגם התווכח ﬠימו ﬠל דרכיו וﬠל תכניו. תמך בו ונטש אותו. יש אנשים שטוב להם כשיש להם דמות־אב על ראשם. ויש אנשים שדמות־אב כזו מחניקה אותם. משה דיין רצה להיות פטור־אב. חשבון האב שלו לא היה מן הקלים. וכך נמצא כרוך ונכרך אחר ב.ג., וניתק ומתנתק ממנו, באהבה גדולה וﬠמוקה, ובדחיה שלא להשתﬠבד לחסידות של קו אחד.

*

כאלה הם גם תיאורי ירושלים שלו: מﬠגלים מורכבים, ﬠשירי תנוﬠה וגיוון, ואפילו משהו מיסתוריים:

בשוקי ירושלים העתיקה ––– אווירת דמיון, מציאות של ﬠולמות רחוקים. רחוקים בזמן אך קרובים ללב. חוויות מלפני שלושת אלפי שנה. הנﬠר המוכר כעך. הסבל וחמורו הﬠמוס… הפלחיות בשמלות גדושות ריקמה… והליכותיהם של הﬠרבים בכלל וסגנון דיבורם – וביחוד של הכפריים והבדווים… בכל אלה אני מוצא איזו קירבה… (חיי עם התנ"ך, 195)

שימו לב, שבירושלים הזאת, אין יהודים, ובוודאי שלא קפוטות ושטריימלים, לא ﬠירוניים ולא סממני מודרניות – אלא כולה כגלוית־דואר רומנטית־אכזוטית, שהזדהה איתה עד קירבה. אולי, כמין אוטופיה שלמפרﬠ, אוטופיה־ריטרואקטיבית, כגﬠגוﬠים אל ﬠבר – שהוא תמונת הﬠתיד.

*

משה דיין הלך לפני הﬠם וסביבו, אבל לא בתוכו. תמיד בצידי תנועות ציבור או מﬠליהן, אבל לא בקירבן. ,,קציני המטה – רשם ביומנו – טוﬠנים כי היﬠדרי מן המטה משבש את הסדר התקין של העבודה. אפשר שהם צודקים, אלא שאני אינני מסוגל, או שאינני רוצה, לנהוג אחרת" (יומן סיני, 108). אמר בן־התפנוקים של הﬠם. ﬠכבישי הבירוקרטיה לא ישתרגו ﬠליו. ואת הרוכב האביר לא יהפכו לפקיד תקין.

בסוף ימיו הטיף בשקידה לא תילאה להגשים מה שנשא בליבו כל ימיו. להכיר כי בארץ חיים שני ﬠמים שונים, שנגזר ﬠליהם לחיות יחד. לא זה יסלק את זה ולא זה את זה. ובדרך מן הדרכים ובזמן מן הזמנים, לא יהיה מנוס והשניים ילמדו לחיות יחד. לא בגלל שום אידאולוגיה, אלא ככורח המציאות מזה (כוחות שקולים), וכהחיאת מושג היסוד: בן הארץ. יהודי כﬠרבי. ולא פﬠם קם ואמר, אילו אני ﬠרבי והיו ﬠושים לי מה שאנחנו ﬠושים – אני הייתי שותק? די במﬠשים כאלה. מוכרחים לחיות יחד.

ויום אחד, טס מ.ד. מן הגבול ובחזרה לביתו. הארץ למטה היתה כולה חתוכה ומבותרת לאזורים נפרדים, משוסﬠת ניגודים ואינטרסים ﬠוינים. בכל מקום היו קווי ביצורים, ﬠמדות תצפית, חשדות ופחדים. כך על פני האדמה. אולם מן המסוק רואים טוב יותר, רחוק יותר. וכל ההפרדות והניגודים – נשכחים:

למטה נישקפת ארץ אחת, ללא חלוקה בין יהודים לﬠרבים. ארץ זרוﬠה כפרים וﬠרים, שדות וגנים, ארץ אשר גבולה במזרח הוא הירדן, ובמﬠרב הים הגדול, בצפון מתנשא החרמון ראשו מעוטר שלגים, ובדרום סוגר ﬠליה המדבר הצחיח" (חיי ﬠם התנ"ך, 202).

ומה כל זה ביחד? כל זה ביחד, אמר משח דיין וחתם, הוא: ארץ ישראל. אמר כמי שאומר הכל בכל. באמונה שלמה. כולו שלם בדבר האחד שהוא הכל.

ארץ ישראל.

אמר משה דיין. אמר וסגר דבריו.

יזהר סמילנסקי – דברים שׂנאמרו בﬠרב הזכרון למשה דיין, במלאת חודש למותו, בהיכל התרבות, ת"א. כ"ב חשון, תשׂמ"ב (19.11.81).
פורסם גם במעריב.
 

"מלך פילוסוף" (במלאת שלוש שנים לפטירתו של דוד בן־גוריון)

בתחילת שנות הששים היה נטוש בארץ ויכוח ﬠירני ﬠל "המימשל הצבאי" שפיקח אז על התושבים הﬠרבים בישראל. בתשובה למכתבים שכתבתי בנושא זה לראש הממשלה אז, ושחלקו על דעתו והציﬠו לבטל מימשל זה, חזר וכתב אלי בן־גוריון והסביר את ﬠמדתו, ואני מביא כאן קטﬠים אחדים משניים ממכתביו.

במכתבו הראשון, מ־12 בפברואר 1962, כתב בן־גוריון בין השאר:

– – אין לי כל מוסר־כליות בהגבלות הקשורות בבטחון, אלא אם יוכח לי כי הגּבלות אלה אינן דרושות לבטחון – – – ביטול המימשל הצבאי – לפי הכרתי הﬠמוקה – ﬠלול לגרור אחריו תגרות דמים בין ﬠרבים ויהודים – – – והסתננות אלפים ורבבות ﬠרבים מעבר לגבול. מדינת ישראל לא תﬠמוד בפני אסון זה. – – – לי ברור שׁביטול המימשׂל פירושו הפקרת המדינה {ההדגש במקור)… אין מדינה בﬠולם שלא היתה נוקטת באמצﬠי הרתעה נגד מסיתים ואויבים פנימיים – אילו נמצאה במצב שבו נמצאת ישראל. ורק ﬠיװרון וחוסר הכרה מוסרית בזכותנו לחיותו פה כﬠם חופשי – – – מאפשרים הקמפניה נגד המימשל הצבאי.

שני הדברים באים אך ורק לבטחון המדינה. צה"ל דרוש להרתיﬠ האויב החיצוני והמימשל דרוש להרתיﬠ האויב הפנימי. האם סבור אתה שהאויב הפנימי אינו קיים?

ולכן ﬠמדתך, לדﬠתי, היא מוטﬠית ואיך לה כל יסוד וטעם מצפוני.

במכתבו השני, מן ה־14 בפברואר

(כאן מספר בן־גוריון כי ב־1933 כשנבחר להנהלת הציונית הלך בין השאר אל מוסה עלמי): ולאחר שפיזמנתי באוזנו ההנחה הציונית הנאיבית ﬠל הברכה וכו' (שיפיקו הﬠרבים מן היישוב היהודי) אמר לי בפשטות: ,,אני בוחר שארץ זו תישאר שוממה ודלה ﬠוד מאה שנה ﬠד שאנחנו, הﬠרבים, נהיה מוכשרים לפתחה. מייד הבינותי שזוהי האמת הﬠרבית” – – – ואם אינך רואה האפשרות שחלק גדול מﬠרביי ישראל ﬠלול להצטרף בתנאים מסויימים לתוקפינו – אתה ﬠיוור.

(וﬠם כל זאת): אני נגד תפישה שנאצר או שאר שליטי ﬠרב יהיו לעולם שונאי ישראל וזוממי השמדתה. אני מאמין בכל לבי שיבוא יום ושלום־אמת יקום בינינו ובין שכנינו הערבים. איני יודﬠ אם זה יקום בינינו בעוד 3 או 5 או 10 שנים. – — – (ומה יביא את המיפנה?) – תפוג המתיחות בין ברית המוﬠצות ובין ארצות הברית, ייגדל מספרנו ויאוכלסו הנגב והגליל, ירבו ידידינו באפריקה ובאסיה – ויקום השלום, כי יגוז החלום להכחדת ישראל.

(ומה ﬠד אז?) ﬠרביי ישראל כﬠרביי אלז'יר ילחמו ביהודים מלחמה נואשת. – – – איני סבור שﬠרביי ישראל נופלים בהרבה מﬠרביי אלז'יר – (לא זו בלבד אלא שמלחמתם יש לה סיבה ﬠמוקה): – תאר, בנפשך לרגﬠ שהמצב הפוך. סביב א"י קיימות שבﬠ מדינות יהודיות המונות 35 ְמיליְון נפש. ובא"י ישבו לפני 15 שנה שני מיליונים יהודים ושבﬠ־מאות אלף ﬠרבים. וﬠצרת או"ם החליטה לחלק הארץ, ולהקים מדינה ﬠרבית בשטח שיש בו חמש־מאות אלף יהודים, צבאות יהודיים מכל הארצות השכנות פלשו לארץ – והובסו ﬠ"י המיﬠוט הﬠרבי והוקמה מדינה ﬠרבית שנשארו בה 250,000 יהודים. האם אתה מתאר לﬠצמך שיהודים אלה היו נאמנים למדינה הﬠרבית וביחוד לאחר שכל שליטי המדינות היהודיות השכנות היו מכריזים ﬠרב ובוקר – שהם מתכוננים להכחיד את המדינה הﬠרבית?

ﬠד כאן. והרשו נא בטרם ניפנה אל תוכן הדברים להתﬠכב רגﬠ ﬠל ניסוחם. האיש כולו בניסוחיו. הדברים ברורים וחדים ונאמרים בשחור לבן כמﬠט. מה שאינו הכרה בקיום ישראל אינו מוסרי ולא רק אינו מדיניות נכונה. וכל הכרה התורמת לקיומה של ישראל – היא גם המצפונית. ראה את הנגטיב – שים ﬠצמך במקום הﬠרבים – ותבין את הפוזיטיב. אין לדברים שולי ספק, או שולי אי־ודאות, שמא גם הﬠרכה אחרת תיתכן. ואין סתם ,,שלום׳׳ אלא רק שלום אמת. ומי שלא רואה כמוך – הוא ﬠיוור, הוא טוﬠה. באותה חתירה לנקודה, שאינה רק ﬠיוורת צבﬠים לﬠתים, וחסרת הומור לﬠתים קרובות יותר – הומור כסליחה לחולשות אנוש וכראיית מורכבות הבﬠייה – אלא שאינה מבחינה ברגישותו של הזולת. ותיקוב האידיאה את ההר.

וכידוﬠ היה בן־גוריון אמן הנאום ה […] חות, לפי הﬠנײן והנסיבות, כשאותן שלוש נקודות קריטיות חוזרות ומוצגות כיסוד־מוסד להבנת הסכסוך, לﬠיצוב המדיניות, ולחישול הכלים הנכונים לטיפול בו.

מצב המלחמה בין היהודים והﬠרבים. רדום או מתלקח, הוא הכרח, משום שהוא ,,האמת הﬠרבית" נוכח ההתיישבות היהודיתלא מכוחם של תושבי הארץ ולא של תושבי האזור כולו לפתור את הסכסוך – הפתרון יהיה פונקציה של יחסי הכוחות בין שתי מﬠצמות הﬠל מזה, ושל יצירת ﬠובדות פנימיות מזה, שילכו ויצטברו ﬠד שיווצר מצב שבו יתבטל סופית "החלום הﬠרבי להכחדת ישראל". מלחמת הﬠרבֿים ביהודים טﬠמיה כה הכרחיים ואף מוצדקים ﬠד שאנו במקומם היינו ﬠושים כמותם – שהוא מﬠין אישור לאומי ואף צידוק מוסרי להתנגדות הﬠרבית למפﬠל היהודי.

*

אין אני בא לשאול ﬠד כמה היתה אבחנתו של בן־גוריון בﬠניין המימשל הצבאי נכונה אם לא, ומה הוכיח הזמן שﬠבר מאז וﬠד ﬠתה (וכידוﬠ, צדק בן־גוריון ולא צדק: ארבﬠ שנים לאחר דבריו אלה נתבטל המימשל הצבאי – נובמבר 1966 – וכלום מפחדיו הגדולים לא נתממש, אבל את פוטנציאל המתח הﬠוין והמודחק בלי לכבות למרות כל ההתקדמות – אין איש יכול להכחישכשנבוא לסכם מה היתה התפישה הבסיסית שﬠיצבה את מסד ההתנהגות הישראלית כלפי הﬠרבים – ניווכח שוב ושוב בשימוש החוזר של התואר "הכרח" – הכרח במין גזירה – השליט בכל מﬠרכת היחסים: הקמת ישראל היא הכרח, מלחמתם של הﬠרבים בה היא הכרח, וחיפוש שלום (שלום־אמת) הוא הכרחאין יחס דיאלקטי בין כל הכרח והכרח, אלא כל אחד מהם מתמשך לﬠצמו, ואין שליטה ִמלאה ﬠליו לאף אחד מן הצדדים.

השלום הוא מין הכרח שבואו תלוי, ובﬠיקרו לא תלוי, בנו. ומה שיש בידינו לﬠשות כדי לקרבו אינו אלא תהליך התבססות צﬠד אחר צﬠד, רצוף ואיטי ולא מהפכני, ושﬠשוי גם להתמשך ﬠל פני היסטוריה ארוכה, ושתובﬠ מצידנו אורך נשימה ומסקנות מחמירות להתנהגות מדינית, צבאית ואזרחית.

לפי תפישה זו, נצטרך בבת־אחת גם לﬠשות למﬠן השלום וגם לחיות כאילו לא יבוא, או ללמוד לחיות זמנים ממושכים בלﬠדי שלום, בתנאים קשים, וללכת ממלחמה למלחמה באין ברירה. וזו הנקודה הﬠיקרית, והﬠקרונית, למי שבא לשאול ﬠל דמותו של המנהיג.

*

הגדרות שונות ניתנו מאז ומﬠולם לסוד כוחו של מנהיג, ולהסברת סבך יחסי הגומלין בין מנהיג ובין ﬠמו, בין אישיותו של מנהיג ובין ההיסטוריה המתהווית; מבין כל ההשקפות אחת […] של מוצא, ויודﬠ גם לגייס את הכוחות המצויים, ולחשוף את הגנוזים, לארגנם ולכוונם אם כדי לקחת סיכונים ולפרוץ, אם כדי לשלם מחיר בויתור ﬠל משהו שבתמורתו ישיג משהו חיוני יותר, לטווח רחוק. מנהיג הוא מי שיש בו עוז לדעת לנהוג לפי הכלל: היוואש מיאוש – “Never say never”.

המנהיג יודﬠ אפוא לאבחן את השנייים את האפשר ואת האי־אפשר, ולנווט מן השני אל הראשון, גם כשבתחילה הכל נגדו – כולל אלה שלמﬠנם הוא פועל – והוא ﬠושה מתוך בדידות כדי ליצור את הקשב הנכון לדבריו, ”ודרך אין־סוף אי־הבנות, התנגדויות ויריבות, הוא הולך ומשחרר את הﬠוצמה שהייתה משותקת, מבטא את המאוויים הכמוסים שרחשו קודם כﬠוברים ﬠיוורים, ויוצר דינמיֵקה אשר תוליד מצב חדש, כזה ששוב יהיו בו אפשרויות פתוחות.

המתח בין השניים, בין האפשר ובין האי־אפשר; והאבחנה המפלה בדייקנות את האפשר מן האי־אפשר וההכרח להודות בשניים ובשום פנים לא רק באחד מהם (שזה פתח לדמגוגיה ראוותנית, לוויתורי סרק שאין להם תמורה): הכרה גם במה שהוא אפשר וגם במה שהוא אינו־אפשר, והפצת ההכרה הכפולה הזו, גיוס המשאבים, והצﬠת שלבים בדרך מעשית ואפשרית, כדי לנטות מן האי־אפשר (למרות פיתוייו הרבים, וקיסמו המחניף לרגשות קלי־התלקחות וכו׳), אל האפשר שנראה לﬠתים במﬠשיותו כאילו היה קר, בהסתפקות באפור יותר, כוויתור ﬠל חזון מבהיק יותר, וכאיטי יותר וכמתפשר ﬠם הפחות, ואפילו ממש כאילו היה הסתלקות ממיטב הﬠקרונות הרוממים.

בתודﬠת הﬠמים מתהלך המושג שאפלטון טבﬠו ותיארו בהרחבה ולא במﬠט התפﬠלות, ,,מלך־פילוסוף׳׳, שהוא בו בזמן, כשלמה המלך בשﬠתו, גם מנהיג פוליטי שﬠוסק בכל ﬠנייני הבורסקים, וגם איש־רוח שׂאומנותו בﬠנייני הבשמים. ואגדות כל הﬠמים יודעות לספר על מלכים כאלה, משכמם ומעלה טובים מכל השאר, ושני כתרים להם, כתר מלכות וכתר תורה.

ﬠניין זה ראוי להשתהות ﬠליו. לא רק משום שבן־גוריון, מלבד היותו מדינאי שﬠיסוקיו בﬠניני הציבור, היה כידוﬠ מקדיש מזמנו ללימודים ﬠיוניים ולהגות בדברים שברומו של ﬠולם הרוח והמדﬠ (ושגם באלה קנה לו אויבים, ומלגלגים, ומרירי־ביקורת, לא פחות מיריביו במחשבתו המדינית ובמפﬠליו הממלכתיים, שלא הניחו לו אלא הטיחו בו בנקמנות כי הוא רק דילטנט, ורק חובבן, ואפילו מאחז־ﬠיניים). אף ספרייתו הﬠשירה ומרובת הפנים הזו היתה לצנינים בﬠיני כמה וכמה ,,מומחים׳׳ ו,,בﬠלי־מקצוﬠ”. שכן בנוהג שבﬠולם רואים האקדמאים את האוטודידקט כראות רופא את המכשף המתחרה בו.

לא אבוא לשפוט ואיני מוסמך בכלום לחרוץ לא לכאן ולא לכאן, ובדיון ﬠל "המלך הפילוסוף", איני בא כלל לשאול אם אמנם היה או לא היה בן־גוריון פילוסוף כשם שהיה מנהיג מדיני אליבא דכולא ﬠולמא – אני בא לשאול ﬠל הﬠקרון שביסוד הדימוי הניכסף: ,,מלך פילוסוף".

ואם מנהיג ניכר בכשרונו לדﬠת לחלץ בני־אדם ממצבי שיתוק, ובכוחו לרסן חלומות והזיות מתוקות במגבלות ריאליסטיות, כשם שגם להיפך, לדרבן מﬠשים ריאליים מתוך המשאבים האידיאליסטיים ה,,חזוניים׳׳, וכך מתגלה המנהיג כמי שיודﬠ לקרוא בנפש הﬠם כמה סטרוקטורות־ﬠומק, לא מודﬠות כל צרכן, וגם יודﬠ להפﬠיל אוחז בדרך פרגמטית כדי ליצור מהן סטרוקטורות גלויות ואפשריות, ומשחרר בדרך זו אנרגיה כבושה והופכה למציאות מתגשמת וﬠד שהוא ניפתל בכל מדוחי האי־אפשר המפתים הן בשלמות האידיאלית שיש להן, והן באליבי השלם שהן מﬠניקות שלא לﬠשות כלום שהרי אין מה ִ לﬠשׁות; ובהיותו דבק במטרה, רק בה וכולו בה, איש מוכה אמוק, וכמופﬠם "אידיאה פיקס" שׂהמציאות שצריכה להיווצר חשובה בעיניו לא פחות מהמציאות שצריכה להשתנות, היה נעשה אטום לכל מיני תביﬠות צדדיות, הצﬠות, איומים, או חנופות, וﬠקשן ללא נשוא, וטרדן לﬠתים בלתי נסבל, היה חוזר ומתופף בתוף הגדול האחד שהיה לו, את הטקסט הקצר והאחד שלו, טקסט שכל תוכנו כבר ידוﬠ, נדוש ופשוט – פשוט מפני שקולﬠ, ונדוש מפני שאין לו תחליף – הפתרון האפשרי בתוך ﬠולם האי־אפשרי שמסביב ובתוך אלף האלטרנטיבות שלכאורה – רק הוא המציﬠ דרך מﬠשית אפשרית, מה שﬠושה אותו בﬠיני המקיפים אותו, לﬠתים, כהר ניבצר מעלות ﬠליו, ולﬠתים להיפך, כבקﬠה שמטילים בה כל אשפה, ושﬠל־כן היה ניראה בﬠיני אחדים כﬠרמומי ביותר ומלא תככים ונכלים, ובﬠיני אחרים ניראה תמים כילד, קל להיפתות וכמﬠט ﬠיוור אל הסובב־הקרוב אליו, פﬠם הוא כמקיאבליסטן שנון וחריף ואפילו אכזר ו,,דורך ﬠל גוויות", ופﬠם הוא כדון־קישוט שאינו מבחין בדברים יום־יומיים. בין מציאות שבﬠליל ובין מציאות שבדמיון – ובאותו נאום אחד שלו, הנאום אין קץ, ובאותה שקידה לא תילאה, כהתברג בורג אל תוך מושבו הﬠמוק – ידﬠ לדחות לצדדין כל מיני תפל ולהﬠמיד ﬠל כמה ﬠיקרים בהירים ופשוטים, ושום דבר לא יסנוור אותו או יזיז אותו או יﬠצור אותו או ינמיך רוחו – מהתקרב אליהם – כמוקד ﬠדשה המרכזת הכל. לנקודה הבוﬠרת.

וﬠם כל זה, הדימוי ,,מלך פילוסוף" שאפּלטון תּארו ברפובליקה שלו (בעיקר בספר השביﬠי) ﬠוטה הוד: הפילוסופים האמיתיים – כתב – יהיו שליטי המדינהוהם יפים בתכלית היופיהם יוליכו את הﬠם ויפנו את מאור נשמתם כלפי מﬠלה, וﬠד כדי שיהיו כחצאי אלים (דימונים) – דימוי זה של הצירוף המﬠולה מכל הצירופין – מלך ואיש־רוח – ניראה שאינו אפשרי כלל, לפי שהוא שׁני הפכים שאינם יכולים לדור באיש אחד.

המלך – הוא מי שמבדיל בין האפשר לאי־אפשר, מסלק את האי־אפשר ובוחר באפשר, באפיק חיובי לכל כוחותיו ופﬠילויותיו; ואילו איש־הרוח הוא מי שהאי־אפשר הוא שטח מחייתו. וכמוהו גם האמן, וכך הוא המשורר, וכך גם איש הדת. ברגﬠ שמשהו מתגלה כאי אפשר – המלך כבה, ונדלק אישׂ־הרוח.

כשאני נוכח שדבר הוא אי־אפשר, אני מסיע דעתי ממנו ומנסה כיוון אחר, אומר המדינאי; כשאני רואה דבר שהוא אי־אפשר – מתפעל המשורר – אני מתחיל לנוע סביבו מוקסם. דעתו של זה […] ממוגנטת אל האפשרי. דעתו של זה מהופנטת אל מה שמﬠבר לאפשרי. אבסורד? ובכן, סוף הדרךִ הזו – אומר המדינאי וחוזר ﬠל ﬠקבותיו; אבסורד? – כאן מתחילה הדרך – מתלהב האמן ונוטל חומר לידיו. שאלו את הפילוסוף ותמצאו כי בכל כוח כשרונותיו הגדולים הוא רץ אל אותן שאלות שאין בכוחו לﬠנות ﬠליהן, אותן שתמיד יישארו בחזקת שאלות, לאחר כל התשובות.

*

המדינאי הוא מי שמכריע בין זוגֵ 'או־או'. אחד הוא מוחק וממילא מתבטל ה'או' השני, והופך מברירה להכרﬠה. ואילו הפילוסוף חי במתח שבין האו הזה והאו הזה. אין הוא חיית ים ולא חיית יבשה, אלא הוא חיית בין העולמות […] אלא שטח ההפקר שבין הים ובין היבשה. תחום התמחותו הוא ב"והיה אם – “, בספקולציה שבה הברור אינו מﬠניין והסמוי שוצף אפשרויות. במקום שדﬠתו של המדינאי נחה ושקט יורד ﬠליו, שם ניסﬠר האינטלקטואל כנימלט ממלכודת סגורה; במקום שאחריותו של האחד מצאה פתרון – שם צפות האלטרנטיבות לשני פרוקות שום אחריות; וכל מה שנימחק ﬠל ידי הפתרון שב למקומו וחוזר לכבודו הראשון. הזמן אינו ממית כלום. מה שנולד לתוך הזמן לא יזקין ולא יחלוף לו. השאלות שנישאלו פﬠם תישאלנה תמיד, והשאלות החדישות הן אותו שנישאלו בכל הזמנים. מה שאמר אריסטו בפיסיקה – ביטלה הפיסיקה; מה שאמר אריסטו במטאפיסיקה ﬠדיין כוחו ﬠימו, ﬠדיין דשים בו, ואינו בר־ביטול, וכאילו נאמר הבוקר.

ומבחינה זו היטיב אפלטון לראות כשדרש לגרש מן הפוליטיקה שלו את המשוררים, כגורם מתסיס ומפיץ מחלות בתוך הסדרים הסניטאריים המתוקנים שהיקצה לאזרחים ההגוגים שלווכך, אותה הבחנה של בן־גוריון בשאלה הﬠרבית, שבה פתחתי ובה אסיים, בין מה שהוא אפשר ובין מה שהוא אי־אפשר, וההסﬠה שצריך להסיע את הﬠשײה מן האי־אפשר לﬠבר האפשר, אל אותו אפשר שהצטבר בﬠמל מהררי האי־אפשר האידיאלי, ההבחנה בזמן ובמרחב ובמשאבים, שבתנאים נתונים אלה אפשר להשיג רקְ ﬠד כאן, ושﬠד שלא ישתנו התנאים – נשאיר את האידיאל ,,שלום־אמת" – בסוגריים של אי־אפשר, ונתרגם את משמﬠות האפשר והאי־אפשר לשפת מﬠשים אפשריים, להתנהגות פוליטית, חברתית וצבאית מסויימת וכו' וכו, – הבחנה זו היא היא הבחנת המדינאי למופת.

אלא שהמציאות לﬠולם אינה רק מציאות של מדינאי בלבד. היא מציאות של יותר מתוכן אחד, מהבנה אחת, מפירוש אחד, ומתרגום אחד. המציאות היא גם מציאות של הלא־מדינאים. חוכמת המדינאים היא חוכמת האפשר. וגבולות מפﬠלם כגבולות האפשר הידוﬠ אותה שﬠה, אותו מקום באותם תנאים, ובאותם משׁאבי כוח זמינים – והיא שבויה בגבולותיה. ואילו איש הרוח משוחרר – אם רוחו נכונה בו – מתלות זו בגבולות אלה. והוא תוקף מנקודת ראותו ואינו מוותר ולא ניכנﬠ למה שקוראים "חוקי ההגיון”, שהם חוקי האפשר הזמני השורר כעת, עד שיחלוף וישתנה. האפשר אינו מכיל את האמן. האי־אפשר קורא לו. לא באי אפשר אלא באפשר שׂמﬠבר לקו הרכס, שׁמﬠבר לקו הרקיﬠ, שׂמפעים את דמיונו וקורא להביא תמורה במציאות הנתונה.

*

והואיל והמנהיג המדיני, לפי הגדרתי, אינו יכול להשלים ﬠם מצבי שיתוק, והוא נעשה מנהיג כשהוא קם וחולץ ממצבי השיתוק האלה, קורה ששני הכיוונים ההפוכים מזדמן להם פתאום להתלכד, לרגﬠים היסטוריים קצרים, במקומות משבר בﬠיצומו. וכך יש מקומות ויש רגﬠים שבהם הרהורי איש־הרוח במופלא שמעבר מזה לאפשר, והתײסרות מצפונו על מה שהוא רואה לﬠיניו במלכות האפשר ובהחמצת מה שמﬠבר לו – כל אותה שחיתות הכרחית שההסתפקות באפשר מוכרחה להביא – ובו בזמן ובו במקום גם תחבולותיו של המדינאי להיחלץ ממלכודת האפשר שניכנס לתוכה ﬠד שיתוק, ושאי־אפשר ﬠוד לשבת באפשר הזה מבלי להפסיד את כוח החיות של הﬠם שהוא מנהיגו – במקומות האלה ובזמנים האלה, גם המדינאי וגם איש הרוח, כל אחר ממקומו, ומטיבו, וממניﬠיו – ﬠומדים פתאום שׂותפים שלא במתכוון ﬠל סף תפנית הכרחית אחתﬠל סף ניסוח הכרח חדש, וויתור ﬠל משהו לשם משהו, והתחשלות למאבק לשם משהו שאינו פחות מהכרת אמת הכרחית – ומי ﬠוד בימינו ומי ﬠוד במקומנו שאינו חש את הרגﬠ הזה ואת ההכרח הזה קרב במהירות ובא ﬠלינו: שאם לא נשתנה לא נתקיים, שאם לא ניחלץ מן האפשר שהספיק אתמול – נפסיד את מקומנו כאי־אפשר. האופק של האדם אינו מקוםהוא המתח שבין כאן ובין שם, בין האפשר והאי־אפשר. והשאלה הﬠרבית, ושלום האמת – הם היום האופק.

ס. יזהר    דברים שנאמרו בבית בן־גוריון עם צאת ספּרו של שבתי טבת: "קנאת דוד”, 1977

על בן־גוריון ככנעני.

לא הכינותי עצמי לשיחה הזאת ולא התכוננתי ולא אספתי ספרים ולא פתקים, מה שאני הולך לומר זה רק התרשמויות, דברים של בוננות.

העניין הראשון שאדבר עליו הוא, איך פגשתי את בןגוריון, אלא שלא פגשתי את בןגוריון, אלא עד ימי "הפרשה”. אף על פי שלכאורה נפגשנו עוד קודם, אלא שלא לשיחה ולא מקרוב ולא עמדתי על טיבו, אלא משמיעה מכלי שנישלישי או כעד מהצד.

יום אחד, כשעוד הייתי בצבא ובסתיו 1948 בישרו לי חברים מסביבי שהוכנסתי לרשימת המועמדים של מפא"י לכנסת. זה עורר בי מיָד זעם רב. אמרתי: "מה זה? בלעדיּ? בלי ששאלו את פי?" ומיד שלחתי מברק התובע למחוק אותי מן הרשימה.

כתוצאה מן המברק הזה הופיע בביתי זיאמה ארן ואמר שהוא לא יחזור לביתו (וגם בןגוריון לא הרשה לו…) עד שאסכים. ואפילו ישב כאן כל הלילה, כל היום, שבוע ימים, פה הוא יושב ולא יחזור עד אם הסכמתי. והוא אמנם דיבר ודיבר ודיבר, ואני טענתי כנגדו שאינני איש מפלגתי, ואינני חבר מפא"י וגם איני רוצה להיות חבר מפלגה, שאני שומר על העצמאות שלי, ועוד ועוד אמרתי, ככל הדברים שאמרתי לו. לבסוף הוא שבר אותי, כמובן. ובשני נימוקים גדולים: אחד גדול ואחד קטן. אבל גדול בשבילי. הנימוק הגדול היה: "יש לך הזדמנות לשבת על היציע כשמייסדים מדינה. אתה תראה הכל, לא כמי שיושב למטה מן הצד, אלא תשב למעלה באמצע ממול המקום שבו קורים הדבריס הגדולים'.

זה היה נימוק שלא עלה על דעתי, להיות עד המלך בשעת הקמת המדינה. הדבר השני שאמר הוא כי שני ימים בכל שבוע אהיה חופשי, והיו לי כל מיני מזימות לכתוב כל מיני כתיבות דחויות במקום לשבת לילות ולתקן את מבחני ביתהספר התיכון שעסוק הייתי בהם עד אז.

בקיצור, באתי והסתבר להם מהר מאד שהם טעו בי טעות גדולה. הם לא חשבו שאני מה שאני באמת. הם חשבו שאני מייצג דברים אחרים לגמרי, כששמו אותי ברשימה חשבו שצדו להם באיש אחד שלושהארבעה אנשים בבתאחת: צעיר, חייל. סופר, מחנך, ועוד כהנה. הם לא ידעו שהם תפסו טיפוס אינדיבידואליסטן אחד, בלתי שייך לשום קבוצה, בגלל טבעו הפגום, מן הסתם, שלא הולך לשום בית קפה, שלא מעורב ולא נפגש עם אף אחד מן האנשים שמדברים בהם. שהוא חולה בושה, התכנסות עצמית ומין עכבר ספרים, שספרים אצלו באים קודם לאנשים. הם חשבו שתפסו להם טיפוס קלתנועה ומרובה קשרים, מלהיב נוער ומושך אנשים, שהוא ידבר ויחנך ויתרום ויוסיף וכן הלאה וכן הלאה.

אלא שעבר די הרבה זמן עד שידעו איזה מיקח טעות עשו, הם כולם היו שקועים אז בעבודתם ובעסקיהם והוא היה 'אאוטסיידר', זר, חיצוני, ושונה מהם. כלכך שונה, שני דורות לפחות היו מבדילים בינו ובין האנשים. לא דיבדתי בשפתם, לא חשבתי כמותם. מן הבדיחות שלהם לא צחקתי. נדמה לי שבשנים הראשונות כלל לא הוצאתי מלה מפי. ורק התהלכתי בעקבות ההרצפלדים למיניהם, כל אלה מבני המעלה, מן העלייה השנייה והשלישית. שלא ידעתי מה עושים אתם, לא היה לי מדריך איך ללכת אתם. הם היו בעיני מוזרים למדי, די מבדחים, אע"פ שאסור היה להגיד שהם בדיחה. לא הבינותי את היידיש שלהם, ואת מארג היחסים שלהם, ויחד עם זה, זו היתה תקופה שבה הם עשו את הדברים, וגם דברים גדולים. ראיתי את הדברים האלה, ואת האנשים האלה, ובתוכם כמובן גם את בןגוריון, מרחוק. לא נדחקתי אליו, לא הייתי 'מאנשי שלומו'. וכשלא קראו לי לא באתי, הריחוק הזה הלך ונמשך עד לתקופת 'הפרשה'.

וגם בימי 'הפרשה' בתחילה הייתי מבחוץ ולא ידעתי כלל מי צודק כאן בריבו, ומה בדיוק קרה כאן. אבל כשהתברר לי נכנסתי בכל רמ"ח ושס"ה. אני חושב שמבני כל הדורות ההם אולי אני האחרון שנשאר עם ההכרה שבןגוריון אכן צדק בריבו. נשארתי כמין מוהיקני אחרון במלחמה אבודה.

ראיתי אז שיש פה עניין עקרוני, ועל זה אני רוצה לדבר. כידוע, כל אדם ואדם תמיד הוא גם קצת עיוור למשהו וקצת חירש. וכשהוא אדם גדול עיורונו וחירשותו נעשים לעתים מסוכנים. גם בספקטרום של ראייתו הגדולה של בןגוריון היו כתמים שחורים שהוא לא הבחין בהם. ואת החירשות והעיורון הה ניצלו יריביו הפוליטיים, אלא שחשבו שהוא מלך. ומלך עקרונית לא יכול להיות הצודק. או מלך או צודק. ושהוא באותו הזמן כבר לא היה מלך, לא ראו רבים, וכך הוא נשאר צודק אבל לא מלך. חשבו שהוא, מכוח מעמדו, מכוח מעשיו מכוח הכריזמה העצומה שהיתה לו הולך לעשות כעת דבר בלתי צודק, ושאינו אלא רק מתעמר באמת ובמשפט כשהוא תובע מהם לעשות משפט אמת – עמד אז לפניהם אדם במדרון, שגם הכריזמה שלו הייתה הולכת ונגמרת. והם לא האמינו לו שהעניין שלו היה באמת התביעה לצדק, ואז, דווקא ברגע הזה, נקשרו פתאום בינינו קשרים. דווקא כשהיה מלך נרדף, המלך ליר הבודד, בודד בין חבריו, התחלתי להכיר אותו אז יותר מקרוב. התחלתי להתעניין בו מקרוב, אבל גם אז – לא יותר מדי. לא נדחקתי אליו. לא הייתי קרוב מדי, ורק כשהזמינו אותי באתי, ורק לפעמים, אבל נדמה לי שבחושים מחודדים ראיתי אז דברים שאחרים אולי לא שמו לב אליהם.

ואגב, בתקופהּ ההיא גם התברר לי, לאט לאט, עיוורונו של בןגוריון או חירשותו לספרות. 'ספרות יפה' לא אמרה לו שום דבר (מחוץ לספרות נעוריו: אהבת ציון או הרומנים של המאה הי"ט). ספרות לא הייתה בתפריט שלו, חוץ מאשר כשהיה בסיפורים ובשירים משהו פוליטי: קריאה כגון 'לעזרת העם', כאשר שימשו כשופר, כאמצעי גיוס. או כמעידים בעדות חיה על המעשים הגדולים. מבין הסופרים והמשוררים, שדיבר עליהם, כגון ביאליק או אלתרמן, הדגיש תמיד את האידיאולוגיה ואת הרטוריקה המגייסת שלהם, אבל גם לאלה לא התייחס הרבה כי לא הבין בהם הרבה. הם לא היו בתפריט יומו. אני מצטער. לבו לא ענה להם. יש האומרים שהיה לו גם איזה עיוורון כבני אדם. ולפעמים טעה וקירב אליו אנשים לא ראויים או ריחק אנשים ראויים, עד שכעבור זמן היתה לו מחשבה חדשה, חשבון שני, על יחסו אליהם ועל יחסם אליו. אבל את יחסו לספרות אני ראיתי. ואזכיר כאן מן הניסיון המועט שלי.

כשיצא ספרי ימי ציקלג קרא בןגוריון את הספר (אני מעולם לא שלחתי אלׂיו את ספרי. כפי שלׂא שלחתי ספרים ל'גדולי העולם': לא רציתי לחייב אותם). הוא קרא מרצונו את הספר. ויום אחד, בכנסת, שלח אלי פתּק: 'הגעתי עד עמוּד מּאה שבעים ומשהו' (היתה אז איזו תחרות מי הצליח לקרוא יותר…). אני מצטער. הפתק הזה נעלׂם ממני, אולי תמצאו אותו פה בארכיון. 'אבל אני רוצה להגיד לך'. כתב שם, 'כי החיילים שבמציאות יותר יפים מאלה שאתה מתאר אותם…' (ואני יודע שהוא האמין בזה בכל לבו אל זה עוד אחזור מיָד ההערצה שלו, כמעט עד ביטול עצמו, אל הנוער לׂא ידעה גבולׂ. אולי בפני שרבים כלכך מתוּ צעירים והוא היה זה ששלחם לקרב?…)

זמן רב ייחסו לבןגוריון השפעה מאגית על בני שיחו. ורבים חשבו שבבואו אל הנוער יתפוס אותם מיָד בלׂבם ויסחוף אותם לעבר היעדים הגדולים. לא כך היה בשיחמוניס. רבים נאספו ורּבים שמעו את המשפט הראשון: 'נוער, קריירה או שליחות?' אלּא שאחרכך הוסיף ודיבר עוד שעתיים ולא נשמע מהם דבר. המולׂה כלׂלׂית, רמקולׂ עלׂוב, רוח נגדית, ריחוק לבבות – וזה היה מעמד קומיטרגי ביותר. ומה שהוא חשב על הנוער לא הוכח במציאוּת. הוא האמין שהנוער הוא כוח ממשי. הוא לׂא נתן לעצמו לרׂאות שיש בנוער גם אופי אחר. הוא לא נתן לעצמו להבחין, הוא לא הרשה שיגיעו לתודעתו עדויות סותרות שאומרות: יש בעיות. הוא דחה אותם: אתם לארואים טוב. אתם מסתכלים במבט קטן ואתם קטנוניים. ואילו אם תביטו במבט גדולׂ, במבט היסטורי תראו שהנוער הזה לא היה עוּד כמוהו, ולא יהיה כמוהו. ועוד תיווכחו וכו'. אין קץ לסופרלׂטיביםִ שהעניק לנוער. לצעירים שהעולׂם עודנו לפניהם, ושגורלם לׂא יהיה כגורל משה שלׂא נכנס לארץ הנבחרת אלא הם יבואו והם יעשו אותה לׂארץ המובחרת.

בעיניו סופר, עד כמה שהבינותי, היה שופר. שופר לגיוס, שופרּ להתריע, שופר לׂהלהיב, שופר לניצחון. בוודאי, רבים כמוהו חושבים שזה אמנם מה שעושה הסופרּ. ובעוד שבעיני הסופר – הסיפורים והשירים נעשים לשם עצמם, בעיני בןגוריון, כמו בעיני כל בנידורו, סופר הוא מי שייצר תעמולה עקיפה. מגייסת, כשהוא מנצל את כוח הרטוריקה שלו, שמקשיבים לה רבים, ושדרכה אפשר להעביר דברים, כדי שישכנעו את האנשים לטוב, לׂיפה, לׂצודק, לבונה, לציונות, לסוציאליזם ולמה לא.

וביתר תוקף בתקופה שבונים עם חדש. הנה כאן העם החדש הזה הולך ונבנה, והנה כאן אנשיס טובים בתקיעת השופר וגם מקשיבים להם: הם יזעיקו לטוב והשומעים ייענו להם ויפנו לעבר הטוב. גם הוא, גם כל ציבור יוצאי העלייה השניה והשלישית הסכימו לאפיון הספרות הזו: ספרות היא ספרות מגוייסת ומגייסת. אגב, לבןגוריון לא היתה מעולם 'חצר משוררים' או 'שבט סופרים'. ואם מישהו חושב שאלתרמן, מאיזו בחינה שהיא, היה נועץ בבןגוריון או מקבל ממנו הזמנה ישירה או עקיפה – הרי להד”ם. אלתרמן הזדהה אתו. ובןגוריון הזדהה עם אלתרמן. ובעיקר הזדהה עם ספרים כמו עיר היונה או שירים כמו "הטור השביעי", בעוד שעיר היונה נחשבה בין "המומחים" של ביקורת הספרות ככישלון. אינני בטוח אם בןגוריון קרא או ידע מה יש בכוכבים בחוץ – שהם תפארתו של אלתרמן – אם קרא שירי ספר זה ועלעל בו. ואילו התיאור ההיסטורי איך חוזרים היהודים לארץ ומה קורה להם כאן, עם ההתפעלות העצומה מן המפעל הציוני, עם התמונות מן העלייה ומראשית ההתנחלות זה היה בעיניו משהו שאין גדול ממנו, ואלתרמן גם הסכים אתו. היו כאלה שאמרו שאלתרמן שבר את הנבל הלירי שלו על מנת ליצור את העוגב ה'חיובי' הזה, ואילו בןגוריון קיבל את האפוס הזה, האמין בו, ועודד כל מי שתרם לו, ולכן נכון היה מצדו להגיד לסופרים 'לכו אל המעברות', אבל לא כדי שימתחו ביקורת על הממשלה, אלא כדי שיעודדו את יושביהן ויהיו להם לפה. כשהאדם במצוקה הוא רואה עד גובה נעלו המבוססת בבוץ. בעוד שסופר רואה את המצוקה בפרספקטיבה ומעודד אותם, 'שאו מבט גבוה יותר', וזה המבט ההיסטורי. הוא היה סבור שהסופרים יהיו אלו שיעניקו לעם את המבט ההיסטורי, את הממד ההיסטורי, ואת הגדולה של השעה. וזו גם הייתה תכונתו המיוחדת של בןגוריון: ראיית הממד ההיסטורי, מעבר לקונקרטי המידי, מפני שבממד המרחק הקונקרטי, אין הרבה מעבר להרבה תלאות ומצוקה.

הממד ההיסטורי הזה מתבלט במכתבים שכתב בןגוריון להורים שכולים. הוא הלא היה כותב להם מכתבים במו ידיו. לכל משפחה ששכלה את בנה כתב מכתב מיוחד. ובכל מכתב כתב משהו שנדמה לי שגם תפס את לב ההורים. בעצם שני משפטים: האחד, כי לבן שנפל אין תמורה, ולאהבתם את הבן הזה אין חילופין ולצער הזה אין ניחומים. והשני, שהבן היה שותף חשוב ומוכר לעשיית ההיסטוריה, וכשכולם ישכחו את כל המאורעות הקרובים, יזכרו רק את המאורע הגדול ביותר בהיסטוריה – איך קמה מדינת היהודים – והבן שלכם עשה את ההיסטוריה הגדולה הזאת. הוא שייך למבט הגדול, לתנופה הגדולה, הוא שייך למה ששינה את היהדות ושינה את העולם. ולכן אף על פי שאין ניחומים ליקר לנו, הוא השאיר אחריו גדלות של אמת מתקיימת ושל גאווה מתקיימת – והורים רבים, אני יודע, קיבלו את זה. ובייחוד הורים לאדתיים, והיה להם אז כמין פתחון פה טרנסצנדנטלי, שותפות במעבר למקומי, היאחזות במעבר למוגבל, מעבר לחולף. המכתבים האלה, מבחינה זו, מזעזעים, אףכי בלתי מובנים לנו. איך אפשר כך לדבר אל בניאדם כשהם בוכים על הבן היקר להם – שידעו להרים ולשאת עיניים אל ההיסטורי? כאילו איזה קשיותלב, כאילו היה הבן אמצעי למטרה, כאילו חייו שלו היו רק פירור בתהליך – מי יודע רוח אדם. לפני זמן מה דפדפתי בכרכים הישנים של הפועל הצעיר שהשאיר לי אבא. ומצאתי, בין היתר, ברכה לזוג שהתחתן: 'תחיו חיי יושר', לא אושר אלא יושריאכל האדם קדחת, יחיה קדחת, אבל יחיה חיי יושר! הכוח הזה לראות ממד היסטורי גדול, ממד ערכי גדול, ולהתעלם ממצוקית היוםיום, הוא גם היה כוחו של בןגוריון. ובעוד הסופרים, כרגיל, עסקו בנכאים פרטיים, במצוקות אישיות, ובדכדוך מקומי הוא עסק במבט הגבוה וביקש, ואפילו דרש, שגם הם ירימו מבט, יהיו נושאי המבט הגבוה אל היעד הרחוק.

כבר אמרתי שלא מעט אנשים סבורים כבןגוריון שתפקיר השירה הוא: לגייס, להפיץ רעיונות נכוחים, ולהרים ככה את המוראל. המשורר הוא כדי לצאת לפני המחנה ולהרים דגל. ואילו הספרות כסוג של נוכחות מיוחדת שרק הספרות יוצרתהיתה מעבר לתפיסתו. לזה לא היו לו עיניים לראות תמונות, כמו שלא היו לו אוזניים להומור. הוא ידע קצת, הוא קרא בילדותו את ספרות התקופה, עברית ורוסית את מה שהתאים להשקפת עולמו קיבל ואת כל השאר דחה הצדה. והוא דחה כך את המיסטי, את ההוזה, את "התלוש", את המדוכדך, ואת המתייסר. ובעיקר, את פורק עול השייכות.

בשהותי בין הפוליטיקאים הייתי שומע שוב ושוב את המשפט: "אם זה לא מעשי זה לא קיים', בעוד שאם זה לא מעשי למשורר זה רק מתחיל להיות יפה. 'אם אין לזה פתרון תוריד את זה'. בעוד שאם אין לזה פתרון מתחילים המשוררים לטפס על הקירות החלקים. הפוליטיקאים המעשיים לא יכלו להבין, הם לא תפסו את זה.

בןגוריון היה אדם פרגמטי. וגם האוטופיה שלו, המבט למרחוק, לא היתה אוטופיה מטפיסית, ולא חזון מיסטי, אלא תכנית פרגמטית, אפשרית וריאלית. הנה עוד מעט יקום כאן אדם חדש. יהודי חדש בארץ־ישראל החדשה. פעם אמר שאצלו לא הציונות ראשונה אלא היהדות אבל יהדות של שני צעדים: הצעד הראשון היה לפני אלפיים שנה, והצעד השני מתרחש היום, ואין גשר מעל התהום העצומה שבין הצעדים האלה, אלא רק חשיכה. רק השואה נשארה אולי כמין מובלעת בתוך החשיכה הזו שבין שני הצעדים, בין בית ראשון ובין מדינת ישראל לא קרה ליהודים שום דבר חשוב, לא נוצר שום סמל גדול, ולא שום מודל לחיקוי.

ומכאן גם אי ההבנה שנתגלתה ביחס אליו בתקופת 'הפרשה'. אנשים ידעו אותו כאדם פרגמטי. וכשאדם פרגמטי מדבר על צדק מטאפיסי ועל מוסר אוטופי הוא נחשד כחורש מזימה. וכשהוא טוען 'צדק' הוא בוודאי מתכוון לדבר אחר. ונוצר אז הדיסוננס, שמיד ארחיב את הדיבור עליו, אבל לא לפני שאומר משהו על הרטוריקה של בןגוריון.

הרטוריקה של בןגוריון היתה דומה לאגרוף קשוח: בכל הכוח, ישר קדימה, ובלא הומור, בלא איגופים, והיה מוסיף ומנחית את המכות הישירות שלו. כשבא לכנסת היו מחכים תמיד לדוקרב. והתשובה שהשיב ליריביו הייתה כזאת עד שאמות הספים רעדו, והנוגעים בדבר ידעו שהנה הולך ונופל עליהם רעם גדול. ואילו הרטוריקה שלו בדברו אל העם היתה בשיטת 'הפטיש והמסמר'. מסמר כידוע אינו חודר פנימה במכה אחת, ולפיכך מורידים עליו מכה אחר מכה. הוא נסע בארץ לאורכה ולרוחבה והלם בפטישו טחטחטח, על ראש המסמר שלו האחד עד הסוף. הוא לא סמך על כך שאפשר להבין גם בשמיעה אחת את העניין. ואילו לי, כשנדמה שיש בין השומעים מישהו שכבר שמע את דברי אני מיד משתבש ונכשל בלשוני. והוא – לא: שוב ושוב אמר אותו הדבר. הוא היה לוחם, וללוחם אגרוֹף, ואת האגרוֹף הטיח והטיח והטיח. בטענות ברורות, בתביעות חדות, ובהגיון ברזל. הלך והכה את המסמר שלו עד שחדר זה ללִבם או לראשם, וזה מה שעשה את הרטוריקה שלו למיוחדת במינה. בלי מטפורות פיוטיות או סמליות אלא כלוגיקה של הכרח ואם אתה אדם רציונאלי לא תוכל להימלט ממחויבותה. ואחרכך היה נושא ומרים את מבט הקהל אל הרחוק, וכאילו גם המבט הזה הגיוני ככל טענותיו הקודמות: לא מבט של הוזה אלא מבט של איש ההיגיון. ומי שנִשבה להגיונו נִשבה גם לחזונו. ואנשים הודו לו על הסדר ההגיוני שעשה להם בערבוביית עולמם בשעות מצוקה ועל הרמת העיניים מן המקומי המדכדך.

הרבה דיברו בשעתו על בןגוריון כעל 'המלך הפילוסוף' של אפלטון, ורמזו על כפל איש הרוח והמושל הפוליטי. כבר היתה לי פעם הזדמנות להעיר בעניין זה. ואילו כאן רק אעיר שהוא בוודאי לא היה "מלך משורר", הוא לא היה דוד הלוחם ודוד המשורר. הוא גם לא קירב אליו אף משורר להשלים את המלך. הוא היה רציונאליסט, אף כי סנטימנטלי (וסנטימנטליות אצל רציונאליסט נראית כמשהו מפתיע, ועלכן גם אמיתי ומזעזע). הוא היה אדריכל לבניין ערים, הוא לא היה אדריכל פנים, ובוודאי לא משפץ דירות ישנות. לא אכפת היו לו קישוטים, ולא שאל איך זה יהיה נראה, ולא איך זה ימצא חן, או איזה צבע יהיה הולם כל זה לא עניין אותו: עניין אותו הכיוון אל המרחב הגדול, ואת כל השאר הניח לאחרים. הוא התווה את קווי האורך והרוחב, ואחרים ימלאו בפרטי ניווט. לפרטים לא היתה לו סבלנות, ולא ידע תמיד לכסות את איסבלנותו, וייפגעו הנפגעים כמה שייפגעו. הוא לא הסתיר את איהסבלנות לטיפשים, למשלכל אחד מאתנו לפעמים טיפש או נפגש עם כאלה אבל אנחנו משתדלים להתנהג – והוא רק מחץ במבטו את מי שנראה לו טיפש והלה נמחק. 'טיפשים', לרבות רטוריקנים, פראזיולוגים, טרדנים שחוזרים על דברים מצוצים, נבובים שמדברים בקלישאות, או שאינם מוכשרים לדבר בקיצור ולעניין מהם הפך והסיר את קשבו מיד. ואילו הספרות היא הלא תמיד מתפתלת בייסודי האמירה, אמירה, חזרה ואמירה, ואמירה מחדש, ואמירה במלים אחרות, והסופרים הללו נלחמים תמיד בייאוש על המשפט שלהם, מוחקים וכותבים, ועל התחביר שלהם שיהיה מתפתל עם הדבר הזה שלכאורה בלתי ניתן להיאמר

לא הרבה שוחחתי עם בןגוריון. בתחילה היה לנו דושיח בכתב, ובעיקר בתקופת הממשל הצבאי, כשאני טענתי כנגדו שצריך לבטל את המּמשל הצבאי, והטיעונים שלי היו מוסריים בעיקרם. הוא ענה לי שאסור לבטל את הממשל הצבאי והטיעונים שלו היו בטחוניים פרגמנטיים: איאפשר לסמוך על הערבים, ובענייני ביטחון אסור להסתכן. לימים, כשהחליף אותו אשכול לקח וביטל מיד את המּמשל הצבאי. ואילו בןגוריון טען אז אלי: זה מסוכן, ואני אחראי לתוצאות. ואני טענתי אליו זה לא מוסרי ולפיכך חסר צידוק. כל הטענות האלה חזרו והופיעו אחרכך, בזמן 'הפרשה', בהיפוכן של הטענות: שאין זה מן הדין לחקור אדם עלידי האנשים הנוגעים בדבר. ואילו באותה חליפת המכתבים שהיתה אז בינינו, טען שכל זמן שהוא אחראי לביטחון לא יהמר על הסתכנות. הנימוק העקרוני שלי כבודו במקומו, אבל הנימוק הבטחוני המעשי מכריע. וכאילו אמר: אבא לא עושה דברים מוסריים עקרונית, אלא דברים מעשיים ששומרים על חיי המשפחה.

ועוד נקודה. לא כל אחד יכול להיות המפקד ששולח את האחרים למוות. לא קל לחיות בזה. אמנם, יש אנשים שבנויים לכך היטב (אני לא הייתי מחזיק מעמד בזה). ובןגוריון, ששלח אנשים לקרב, היה אסיר תודה, והביע את הוקרת ההיסטוריה לנוער שעשה את המלחמה, וגם חשב שצריך להציב את הנוער כמדרגה הגבוהה ביותר. לימים ציפה גם שהנוער יוסיף תמיד ויצא ב'משימות הדור' – שילך, למשל, ליישב את הנגב ואת הגליל, ולכל שאר התפקידים המתאכזרים לנוחות הפרט. ואם הנוער נשאר לא משוכנע ולא נלהב ולא נרכש, צריך יהיה להלהיב אותו, צריך יהיה להדביק אותי באותו הפאתוס הגדול. והנוער עדיין לא בא. מצד אחד הקשר המתרפק הזה על הנוער, ומצד שני, חוסר המגע שלו אתם או חוסר הבנה לנפשם. הוא מיאן לקרוא את המפה האמיתית של הנוער ככל שהבאתי לפניו דוגמאות סותרות לתמונת האידאל שלו מיד הייתי לוקה מידו. אחדים אולי זוכרים את 'דור האספרסו'? ‘מה פתאום דור האספרסו?' זעם עלי – 'הלא זה הנוער הנפלא: תפארת האדם. אתה אינך מכיר אותו. אתה אינך יודע עליו, הוא הרבה יותר טוב, הוא נהדר, והוא גם יעשה את כל הדברים הנפלאים, ועוד תראה'. ההרגשה שלו הייתה שדווקא אני ובני דורי איננו קוראים נכון את הנוער ומנמיכים אותו, ואילו אם רק נעניק לנוער את ההכרה שהוא מוקד חיי האומה, ושהוא יכול לעשות נכון ושהוא יהיה משוחרר מכל נגעי הגלות ומכל פסולת החינוך הקלוקל שהיה בעבר הגלותי – והכל יהיה אז נגאל. גלותיות – היתה מלה של גנאי, הגלות – זה החושך, וכל תקופת הגלות זו תקופת החושך.

בעיר היונה של אלתרמן, יש שיר אחד 'כביד סוּפָה', המספר איך היתה הארץ לפני שכיסו אותה במטעי ההתיישבות, ואיך נראתה עוד הארץ הערומה, כשעוד הסלע היה סלע חשוף, והעפר היה עפר לא מכוסה, לפני שפיתחו אותה בכל ה'פיתוחים'. ויש בשיר מין הקשבה לסטיכיה הראשונית הזאת, לפני היות ההיסטוריה. אלה שני מבטים עצומים: המבט המיתולוגי והמבט ההיסטורי. בןגוריון היה שייך לנושאי המבט ההיסטורי. ובתוך ההיסטוריה הזאת, היתה לו סלקציה: ההיסטוריה שלו היתה היסטוריה בררנית ומכווצת בצורה מכאיבה ביותר, כל כולה. כפי שאמרתי, השתרעה בין יהושע בןנון ובין ישעיהו (לפעמים כללה גם את ספר תהלים) מכאן, ובין היום הציוני מכאן, ובין ימי בית ראשון ובין ימי "בית שלישי" לא קרה כלום. כשניסו להציע לו שמות גבורים ונושאי גבורה מתקופת ברכוכבא, למשל, ולהעטיר בהם את האלופים, לא קיבל. גם את הכתבים שלאחר התנ"ך, המשנה והתלמוד וכו' – לא קיבל. הם לא נוצרו בארץישראל, ואסור שיהיה אפשר שיצירה יהודית בעלת ערך תהה נוצרת מחוץ לאדמת ארץישראל. ואם התלמוד נוצר בבבל אז התלמוד לא.

הרי זאת הסתלקות מההיסטוריה וכפייתה להיות ציונית. מוזר העניין איך התגנבה הכנעניות אליו, בלתימשוערת מראש, ובלתיידועה. אבל מי שיקרא בכתבי משה דיין ויגאל אלון, למשל, יראה שגם הם ראו בהשקפה דומה. בןגוריון ידע את ההיסטוריה ולא הסכים לה, והם פשוט לא למדו מספיק ולא ידעו. משולם הלוי בנהלל לא לימד את דיין כלום מעבר לתנ"ך. וגם בתנ"ך לימד רק את ספר יהושע, שופטים ומלכים וכל השאר כלום. לוח חלק. ולא היה להם כלום. את המעט שידעו ידעו היטב. והשתמשו וגם הרבו לצטט מזה, ולהביא דוגמאות, ואילו בין ימי ישעיהו ובין ימי אלתרמן לא קרה בהיסטוריה היהודית כלום ביאליק אולי היה מעין מבשר. קשה להודות איך דורם של דיין ואלון גדל בבורות תרבותית גמורה. סף ביתספר יסודי נמוך עיצב את השכלתם היהודית הבסיסית, ולכן, כשהוא סמך ואישר את בורותם ברום סמכותו, אמר להם שזה לא חשוב, אין צורך לדעת יותר מזה, ושגם הסופרים לא צריכים להתעסק בכל נטל מורשת היהדות הגלותית וכך נוצרה אווירה 'כנענית', שהעדיפה את המיתולוגיה העברית מכאן ואת ההיסטוריה הציונית מכאן, וראתה רק את אלה מעל הכל. לחטט בעתיקות ישראל מכאן, ולשאת מבט רחוק אל עתיד ישראל מכאן זה היה התוכן החי של היהדות.

את הסיפור הבא שמעתי פעם מפי חיים גורי, אינני יודע אם הוא מתועד ואינני יודע אם אינו אגדה, אבל כך שמעתי מפיו. וכאילו אמנם כאלה היו הדברים, יושבים כאן חוקרי בןגוריון והם יוכלו לאשר אם אמנם נכון הדבר או לא (הערה: יש פה גם חוקרי גורי). בעיני הסיפור נכון.

וכך הוא הסיפור: בעיצומה של מלחמת השחרור, בתוך התהדקות המצור על הנגב, ניתק הקשר. ואי אפשר היה להעביר עוד שיירות. גם האווירונים הגיעי בקושי, והמצב הלך והחמיר והידרדר עד שנעשה לבלתינסבל. האנשים בנגב התחילו סובלים עייפות. תופעות חולניות, ממחסור בוויטמינים, ממחסור באוכל טרי, מחסור בירקות ובפירות, ועוד פעם שמירה ועוד פעם שמירה, ועוד פעם יריות ועוד פעם צינור המים התפוצץ ועוד פעם אין אוכל. וקשה היה להם ונורא ואיום. מה לעשות? מחליטים לשלוח משלחת לבןגוריון, קשה לעבור את השטח המפריד בין הנגב הנצור ובין תלאביב, ובהרבה תלאות ובמאמצים הם זחלו ועברו מן הצד הזה לצד הזה. עד שלבסוף הגיעו לקריה וסוף סוף הנה הם יושבים לפני בןגוריון, ובןגוריון כמו בתמונה המפורסמת, יושב וסנטרו נתמך בשני אגרופיו. ושומע להם ושומע ושומע – והם זועקים לפניו זעקות כאב: מה אין, ומה קשה, וכמה זמן עוד, שאי אפשר ככה, ואנחנו בסך הכל בני־אדם, ומה יהיה מה יהיה? והוא שומע ושומע עד שהאחרון בהם גומר ואמר הכול, מפעם לפעם הוא רושם לעצמו מה שהוא. וכשהאחרון גומר לדבר נופל הס, והשקט מתמשך ומתמשך, אנשים מתחילים להסתכל זה בזה מה קורה. ואולי הוא לא הקשיב כלל. ואולי אין לו מה לענות?… ופתאום פותח בןגוריון ואומר להם ככה: 'באילת יהיה נמל עמוק מים!' הוא אומר לתדהמתם, 'לאילת תבואנה אניות מאפריקה ומאסיה!' הוא אומר – "אילת תהיה נמל בינלאומי…' הוא אומר להם והם מסתכלים זה בזה. האם לא שמע? מה זה? נתק תקשורת? על מה הוא מדבר? והוא ממשיך בשלו, ומספר להם בביטחון עצום מה הולך להיות באילת. ואז. פתאום תפסו האנשים מה הדבר. ואת מה שהם שכחו מרוב צרות ועבודה קשה, ואיך שכחו את המבט הגדול, את המבט ההיסטורי, את המהלך הגדול, ואיך נתכווצו לתוך המבט הקטן המקומי והמסכן, לאטלאט נתיישרו בהם הקמטים. מכנסי החאקי שלהם נתגהצו, ופתאום הרגישו עצמם כאנשים חדשים, ושהם עומדים כעת, כפי שאמרו, "על השפיץ של ההיסטוריה", ואיך זה המקום הנפלא ביותר בעולם, המרתק ביותר. הוא לא דיבר אתם לא על הקשיים ולא על הויטמינים ולא על הצרות הצרורות, ולא על המים עם החלודה, ולא על כלום, ולא על שום דבר. 'באילת יהיה נמל עמוק מים' אמר להם. זה הסיפור. אם היה או לא היה אינני יודע. זה מה שסיפרו על בןגוריון. ואני בטוח שהסיפור נכון.

ס. יזהר
דברים שנאמרו ביום עיון על ‘בןגוריון והספרות’, שנערך במרכז למורשת בן־גוריון, 1990, ופורסמו ב’עיונים בתקומת ישראל’, 3, 1993 1 – 9.