בובקה של חנוך

ברור שאם מכנים סוס בשם בובקה – אין כאן סוס אלא אהבה. ואם ראיתם את חנוך כשהוא נוטל את המושכות ואומר ”נו בובקה !" וזה עוקר את העגלה הטעונה כדי־חלב ויוצא בדהרה אל המחלבה, ועוקף בזריזות ונוטה אל הדרך וממלא את כל השדות והמשתלות שמעברים בשעטה ובצחוק ובשירה, וחולף ברְהָטָה מתחת חופות הפיקוסים הגדולים, ומקים שאון בין דפנות הגשר, ואת הפרד של אהרונצ־יק הוא לוקח ומניח הרחק מאחריו, וגם מְשַייר קריאות של חדוה מצלצלת על־יד פלוני שעובר, וקריאות של הלצה על־יד פלונית שעוברת, וכבר הוא מקפץ על רגבי האבן שאצל המחלבה – אם ראיתם כל זה, בשעה ההיא שלפנות־ערב, בשעה שלא נשאר עור מעבודות היום אלא רק לחזור, להתיר וללכת להתקלח ולאכול – תסכימו גם אתם. כי אין כאן אלא אהבה של אמת. ונלהבת.

p4

בובקה יבוא אז אל אבוס מלא נחת, ואילו חנוך ייצא אל המקלחת שבחצר, הפנס בידו מזה, והמגבת והבגדים שלאחר העבודה בידו מזה, והוא שר והולך וצללים גדולים לצדו עולים זה על זה חליפות בעיגול האור הקטן. ושר הוא כל־כך עד שהפרות פוסקות רגע מגרוס, התרנגולות והברווזים מתחלחלים בתוך ראשית תנומת הערב, ובובקה סופק בפרסותיו הגדולות לאמור: "די חנוך – לא להגזים!"

וכבר למחרת בבוקר, בעוד אני ואתם ישנים בכל עוז – חנוך ובובקה כבר יצאו מן החצר אל עולם של השכמה, כחלחל מאפלה שלא נעורה עדיין, וירקרק מצמרמררת־צינה קלה שלא פגה עדיין, והתלתן הנובט היה רטוב עדיין, וגם מן האשכוליות נטפו טיפות, והחריצים של מסילת אופני העגלה הטבועים עמוק באדמה שהיתה עוטה פלומת־לחות. וכאילו מאליהם הוליכו את האופנים, וכל מיטבע פרסה שמתמול־שלשום קלט לתוכו גם היום את פרסתו של בובקה, קו לקו, ואך הרחיקו קצת בשדה. היה חנוך פותח אז וממשיך בדיוק במה ששר אתמול.

וכשכבר כילה חנוך לקצור ולערום את החציר, וכבר הוא יושב בראש העמיר אצל הקלשון הנעוץ בגודש, וכבר הם פונים למסילה העולה הביתה – גם התחיל העולם מאיר, ועננים במזרח להווריד, וראשי האורנים להתלקח ולהזהיב, והשדות הגדולים להזריח מקרבם אור־כמוס, ולפתוח ולצחוק צחוק ירוק, משובץ מעניות של חוּם, ושל זהוב, ושל לבנבן, צחוק ממלוא הלב, באותו הצחוק, אם לגמת, של כוס חלב מקְצֶפֶת, או כצחוקה, אם שמעת, של פת נקבובית מרוחה בחמאה וריבה.

כלום סיפרתי כבר שעל עורו הלבן של בובקה בזוקות נקודות חומות ברוּדוֹת וגם בזנבו חוטים אדמוניים, ושרעמתו גולשת על צוארו וזה חלק כקטיפת־אפרסק, רטיט ורגיש, ועיניים לו קשובות ואזניים ונחיריים נרגשיים ושרירים קפיציים? אולם חנוך. לעומת זאת, אם ביום ראשון בשנת עדיין קלסתרו ארמוני וחלק, הרי עד יום ששי בשבת הריהו כבר שחור ושעיר כעֵשָו, ורק בערב, כרדת השבת, הוא חוזר ומווריד, מגולח וחלק, וחולצה לו רקומה רקמה־רקמתיים ומכנסיים קצרים, וגרביים מקופלים למשעי, ונעליים מצוחצחות להפליא, ושער־ראשו רטוב מאוד ומסורק מאוד, וכבר מיד, לאחר הסעודה, כבר מוכן הוא לצאת אל החבריה ולקפוץ ולרקוד עד אחר חצות ולשאוג במרומי קולו: זיע זיע אל תזיע – מי כולנו ישראל!

וכאן הגענו אל סיפור המעשה. ליל שבת אחד, כשחזר חנוך מן המחולות והשירים והוא עליז ומזיע ושריריו תפוחים קצת מעמל היום והשבוע, וקצת מן הדילוגים הנלהבים שדילג אמתיים לגובה בשעת הריקוד, סחוב וגרור את חבריו שבמעגל, וקפוץ במסירות (שכן ריקוד אינו דישדוש, ואין מזייפים בריקוד כשם שאין עובדים לחצאין!) כל כך, עד שהבנות בחצאיות הכחולות, החולצות הלבנות והחגורות הרחבות האדומות היו צווחות ומצפצפות שירפה והוא אינו חושש ואינו מניח, שטוף כולו בדילוגים ושאגות – כשחזר חנוך זה לביתו ונכנס החדרה והעלה אש בעששית – יצא וישב על המדרגה שלפני החדר, ועישן סיגריה של הפוגה ושל מנוחה ושל מחשבה קטנה ונוחה.

ואחר כך, קצת אחרי שנתמוגגה אותה מחשבה קטנה ונעשתה כמעט תנומה, והגב איוָה להישען על משהו, והסיגריה היתה כבר אוד־מועט – התנער חנוך והלך לסגור את הרפת, ולנעול את שער החצר, ונזכר כי המנעול שבור, וכי על כן כרך חוט־ברזל וריתק בו את הדלתיים, ונכנס אל האורווה וטפח לבובקה בירכו החלקה ובכרסו ואמר: ”נו, מה בובקה, ככה זה, מה?” ובלי לחכות לתשובה סבב ויצא והלך והתפשט ונכנס למיטה, ועור רגע לפני זה כבר נרדם תחתיו.

כשהתעורר חנוך, אם משום שצנחה שמיכתו, אם משום שרפתן רגיל להתעורר ולהציץ בשעון, ואם משום שהתעורר משום שהתעורר – היה לו רגע אחד של התבוננות תמוהה בעיניים פקוחות אל תוך החשיכה, ונתגלתה איזו בהירות בתקרה, ואיזו אטימות בחלון, איזה שקט גדול, ולא היה ברור שום דבר, וכלום לא היה ידוע, והיתה הרגשה מיוחדת מאוד – וכבר היה חנוך סובב על צדו ונרדם ולבוקר לא זוכר דבר, לוּלא שאז נחלץ מן החושך קול אחד הטעון הקשבה: צעדי סוס, וצליל שרשרת מצטלצלת בחצר.

חכה! כיצד? והרי בובקה קשור לאבוס!

מיד היה חנוך ער לחלוטין, וכבר קפץ ממיטתו וכבר הוא בחצר, בולש כה וכה, וכשפתח ואמר ”בובקה איכָּה?” הספיק לראות את שער החצר פתוח, את בובקה יוצא ועל גבו מישהו מצליף בשוט ומדרבנו לדהרה – וזה בובקה, מתמרמר ונרתע ממכוַת־השוט, הרים פרסותיו בדהרה אדירה ונעלם.

וכל זה ארע בן־רגע. וכל זה לנגד עיניו של חנוך. וכל זה הנה־הנה היה – וכבר נגמר. מה, לעזאזל, הלא גנבו את בובקה!

וכשאמר חנוך מלים אלה, התפלץ לבו – בובקה! – נגנב! – והרים חנוך בבת־אחת את רגליו ואת קולו, ורץ ושיװע: ” הי, תפשו, עמוד, בובקה. הי !”… בשארית קולו, ובקצת בלבול ובלב שותת דם.

מוזר, מוזר כל זה, מוזר ופשוט מכדי היות אמת וכואב מכדי היות מתקבל על הדעת, ואיום מכדי הסכם אפילו רגע שאכן ככה זה.

התאספו כמה אנשים נבהלים. בא השומר מבוהל. היו כמה דברים ודיבורים. היו כמה עצות והצעות. לרתום סוס ולרדוף? בחושך?! לקחת טקסי ולרדוף? אנה?! לצלצל למשטרה – מה יעשו אלה עד אור הבוקר? ואיך גונבים סוס מתחת חוטמו של אדם! והשומר מדוע לא שמר? ומה ההפקרות?! – והשער, מדוע לא נעלת את השער כראוי?! – מה זה חוט־ברזל על השער? מה ההפקרות?!

– ותשתוק: חובתך לשמור! – ושתוק אתה: חובתך לנעול שער! וככה החלו נפרדים ומתפזרים האנשים איש לביתו, והשומר יצא לטלפן, וחנוך שהיה נכון לשאת רגליו ולרוץ ולדהור אחרי בובקה – לא ידע לאן יילך ולאן יבוא ואיך ישכב לישון או איך לא ישכב לישון. ומה יעשה ומה לא יעשה, מה יהיה מחר, ואיך יוביל חלב, ואיך יביא תילתן, ואיך יחרוש את החלקה שלמטה, ואיך ישדד את החלקה שלמעלה, ומחר מה, ומחרתיים, ובוּבקה, בובקה, הוי בובקה!

סוף־סוף האיר הבוקר. הכל היה סחוף ואבוד והבוקר האיר כדרכו. לפרות בכלל לא היה איכפת כלום, כתמול שלשום ניגן קילוח החלב אל הדלי, כתמיד התכשכש הזנב לאטו כה וכה, והחמימות הטובה היתה נידפת וגס ניחוח הזבל – הו אלוהים גדולים – ומה לעשות? חשוק־שיניים מניף חנוך את כד החלב על כתפיו וכורע תחתיו הוא עוקר והולך אל המחלבה – בחרפה כזאת – כמי שנתפש בקלקלתו. משל כאילו הוא הגנב!

וטוב ששבת היתה, וערימת תילתן הוכנה מראש. ובצהריים מפרידים בבית את החלב לשמנת. ואפשר להסתובב ולדבר, ולראות אנשים מבינים ולקחת עצה, ולנסוע למשטרה, ולבזבז שעות רבות, ולדעת, היטב־היטב, שאם לא יימצא בובקה למחר – נוח לו לעולם לחזור לתוהר־ובוהו!

לפנות ערב, במוצאי שבת, באו החברים אל תחת האורן הזקן, והבנות באו בחצאיות כחולות ומגוהצות וחגורות רחבות אדומות וחולצות לבנות ומגוהצות ושער כל־כך סדור, ויפה כל־כך שחבל שלא ללטף בו קצת, וקצת לפרעו בזהירות, מבלי לקלקל את ”השביל” הנאה, ועמדו הכל מעתיקים כובדם מרגל אל רגל. וידיהם בטלות בכיסים, או ממעכות לריק מחטי־אורן דקים, ועדיין לא מצאו מה לומר או לשיר או ללכת, ורק מנידים ראש ורוצים לומר לו לחנוך משהו טוב שמתבקש ושצריך לומר לו ומתקשים לומר משהו כלשהו איזה שיהיה, ולא אומרים, אלא מפעם לפעם: ”מין עסק!” או: ”זפת מזופתת!” אבל מכל זה לא יוצא כלום. בערב בא השומר. ישבו אל כוס תה. חנוך והשומר ושניים־שלושה מן המבינים. ברור: גששים, שהולכים בעקבות, מהם לא תצמח טובה. ומצד שני: יום שני הוא יום השוק לבהמות בלוד, ויום רביעי בחברון, ובפאלוג’ה ביום השבת או ביום חמישי, ועוד שוק בהמות יש בחאן־יוניס. סוס נאה ומפוטם לא יחזיקו תחת ידם זמן רב. פשוט יש לנסוע משוק לשוק ולחפש!

הנקל לומר לנוד בשווקים – ומי יעבוד לך כאן, והפרות והמשק והעונה הקרובה! בדיוק מחר יוצאים להכין חלקות, ולפתוח תלמי השקייה – ואתה כאן תקוע ומתוקע, חמוץ ומחומץ.

אמנם היו חברים. שהציעו לחנוך ליום־יומיים, להכרחי ביותר את פירדם (וחנוך גם יודע להעריך קרבן זה!). אלא שהיו חברים אחרים שהציעו לנסוע לירושלים, או אולי לגשת לתל־אביב, ועוד אחרים לא הציעו דבר ורק אמרו וחזרו ואמרו: הרי לך, מין עסק שכזה!

יצרי משיאני להרחיב ולספר כל מה שסיפרו וסחו כל אותו ערב כשישבו אל כוסות התה ונגסו פת בריבה, ועישנו סיגריות, ופיצחו שקדים במעיכת כפותיים, מלים קצרות ושקולות – וברור היה לכל, שאין מה לעשות אלא להשיג ממקום־שהוא מאתיים לירות ולקנות "בהמה” חדשה, שכן משק בלא בהמה גרוע מקלשון נטול שיניים! ולא אשמע ליצרי ולא אספר כלום. אלא מה שארע לדודה שרה כששהתה בבית־הבראה שבהר.

שכן הדודה שרה אמנם שהתה אותם הימים בבית־ההבראה שבהר הנשקף אל הים ואל הרוח, ואל הכחול של המרחב, ואל האור הגדול והמעומעם קצת והחריף קצת והקל קצת, בתוך אוושת אורנים צפופים, מעל מדרונות עשויים דרגות מלבלבות, והיתה יושבת בתוך קהל מבריאים אחוזי שממון ותשישות החלמה, מלאי הקשבה אל מה שאין לב פנוי להקשיב בבית, ואל תוכי־תוכם, ואל כרסם המטופחת, ואל פטפוטי שכניהם – והלוך־הלכה באותה שנה עצמה אחר־הצהריים, דודתנו שרה, עם קהל המבריאים להרצאה אחת על נשמת־העם בארץ־המתחדשת ועל מה שבין השיטין של המעשים הגדולים. הלוך הלכה בשביל המרוצף חצץ ופרחים מעבריו, ומה שמחה לקראת ברוך־קה (הוא החצרן בקבוצה) שנקרה אז לפניה, ומה שמח הוא על דודתנו שרה, ידידה ותיקה עוד מחוץ־לארץ, ותחת לשמוע את ההרצאה ישבו על הספסל הפונה אל הים ואל ההרים ואל הקרוב ואל הרחוק ודנו והעלו זכרונות מלפני עשר שנים ועשרים שנה, ומלפני זה, אז, בבית, כשעוד היה בית והיה הכל אחרת כל־כך – ונעמה עליהם השעה, עד שפעם אחת נשא ברוך־קה עיניו אל אחד חבר שנעצר אצלו לומר דבר, וגם אמר מה שאמר, ועוד אמר: "לא־כלום. תפשנו סוס שם למטה.”

"סוס?” אמר ברוך־קה.

"סוס לבן.” השיבו הלה.

"לבן. מה?” חקרו ברוך־קה לדעת.

”לבן עם נקודות,” ענה החבר, והוסיף: ”פתאום עבר סוס לבן בשביל. הבטנו: שני פרחחים על גבו. ‘סוס טוב,’ אמרתי לאיציק. ‘סוס יפה,’ אמר איציק. ‘סוס בריא.’ אמרתי אני. ‘סוס אדיר,’ אמר איציק. ‘סוס כזה להתפאר בו,’ אמרתי אני. ‘סוס כזה – כיצד נפל בידי אלה?’ אמר פתאום איציק. הבטנו אז והבטנו. הביט הוא בי ואני הבטתי בו. ואני אמרתי: ‘בחיי, גנוב הוא. איציק, סוס זה גנוב הוא, זה סוס ממשק !’ ‘סוס כזה ממשק הוא !’ אמר אז גם איציק והרים קול ושאג, ”הוי הכלבתיים – מה הסוס הזה לכם ?”

וכששמעו הללו עד מה, וראו אותנו, ככה, על השביל, לא שהו ולא פהו ונשמטו מן הסוס והפשילו כנף אדרתם, וקפצו לואדי ואינם עוד – והסוס, זה הלבן עם הנקודות – נשאר מָעמד. עייף היה, חביבי שכמותו, ותפשנוהו.”

"פלאי פלאים! – אמר אז ברוך־קה – ומה הסוף?"

"הסוף? – אמר אותו חבר – לא כלום. איציק רכב אל המשטרה וימסור אותו שמה.” וכאן השגיח אותו חבר, שכבר השחית זמן לרוב ועקר נעליו הגדולות והפסיע בשביל ועבר לו. ואלו ברוך־קה ודודתנו שרה – חזרו צללו במה שפעם היה, היה ואיננו עוד.

p2

ועדיין לא חש איש באצבע־אלוהים שהנה נגלתה כאן. וכי מנין לדודה שרה שאותו סוס לבן אינו אלא בובקה של חנוך? וכי מנין לברוך’קה שסוס זה אינו אלא כמעט בן־משפחה של הדודה שרה? אף אני לולא הייתי יודע כל אלה – הייתי רואה כל זה כ”בובה־מעיישֶֹה”. – הגיעו בנפשכם!

וככה עמד לו סוס נאה במשטרה, סוס שבא מן ההר ובעלים אין לו. אין שואל ואין יודע דבר. עוד יום, עוד יומיים ישלחוהו השוטרים מהם־והלאה – וכי יאכל לשווא את מספוא הממשלה?

וכך נמשך הדבר עד שביום שלישי התגלגל אחד מידידיו של חנוך אל בית־ההבראה של הדודה שרה. ומעניין לעניין סיפר לה, כמובן, על חנוך ועל בובקה, והדודה שרה כיון ששמעה כך – מיד הבינה דבר מתוך דבר, וקפצה על רגליה. מה הבראה ומה החלמה – ורצה אל ברוך’קה. וכשנודע לו לזה – קפץ גם הוא ורץ. והיתה קצת מרוצת זקנים בחצר הקבוצה. לבסוף נרתמה עגלה ו”יהודית", הפרדה הלבנה. יצאה במחול־ישישים רצה בין היצולים וגררה במורד הגבעה את העגלה המנתרת על האבנים.

וכשחזרו וטיפסו במעלה הגבעה, אל המשק, היו דמעות של גיל נוצצות בעיני הדודה שרה, קינחה וחזרה וקינחה משקפיה והיתה בה שמחת עצב כאותה שמחת־עצכ של בן אובד שחזר הביתה, וחזרה הדודה שרה וציחצחה משקפיה. וברוך’קה היה מחייך חיוך, שהתפשט ונפוץ סביב באויר המחלים והקל שבמעלה הגבעה, והאורנים היו ירוקים ממול, ירק צח ואוורירי, וגם צפוף וצונן, והגגות האדומים שהתגבהו מאחוריהם פשוט צעקו צעקות של חדוה בתוך העולם הגדול.

אין פלא איפוא אם ביום הרביעי אחר־הצהריים, כשהיה חנוך מושך ועודר ופותח תלם להשקאה, במקום לתלמו במחרשה הרתומה לסוס, כפוף ובגופייה אפורה, ובפנים שחורות, ובאו ואמרו לו כי שוטרים ממתינים בבית – זקף מיד, תקע את המעדר בתלם, ויצא ובא, ממהר והולך, חופז והולך, לבסוף אפילו רץ וגם לקח ורץ מהר, ורק לפני הבית כבש ריצתו, וכבש לבו, כבש נשימתו הרועשת, ולבש פנים של כתמיד, וצפה כה וכה לראות את בובקה, ובובקה לא נראה ורק השוטרים ניצבו שם, שניים מן העיירה הסמוכה. ואמרו לו בפשטות שבתחנת־משטרה פלונית, ביום כך־וכך. נמצא סוס כזה־וכזה, ושעליו, על חנוך, ליתן דעתו על כך. ואין רע בדבר אם יכין צמד תרנגולי־הודו ליום מחר, וכי שווה הוא הסוס יותר מקרבן דל זה, אות חיבה והערכה לשוטרים ידידים, שהושיעו ויושיעו וניוושע כולנו אמן, הללויה!

ופתאום. למחרת, לאחר שכבר נואש חנוך בפעם השבעים ושבע, לאחר שכבר החליט וגזר על עצמו שלא להפתות ולא להפנות ממלאכתו הקשה (ואין זה כה פשוט לשאת שקי תילתן על השכם!) ולא לחזור ולהציץ עם כל רשרוש או צל הבא מנפתולי הכביש במרחק, וכבר התחרט על ההכנות של הבוקר (אבוס מלא, שוקת מלאה, מגרדת ומקרצפת מוכנות. ואפילו… התגלח בעצם יום חמישי ולא בוש), ואחר־כך היה רגע שחכך חנוך בדעתו אם לא מן הראוי להכין פרח או שניים או כמה. ופתאום, כשכבר לא נתן לבו, והיה שקוע בהנפת החרמש, להספיק ולקצור בעוד היום גדול ולהספיק ולעמוס כל זה בשקים על שכמו, פתאום כשנטה כתפו לחכך את זיעת סנטרו באגב, ראה והנה בשביל עמוק־חריצי־האופנים טופף ובא מעדנות בובקה הלבן והשוטרים והשומר, ושניים שלושה אחרים בעקבותיו בתהלוכת אלם צוהלת!

p3

נפעם ניצב חנוך. לבו גאה. והוא אמר: חה־חה, ואמר עוד: בובקה. ויצא לקראת בובקה, ונמלך ושהה עד שיגיעו אלה אליו,

ושכח ופסע אליהם. אז שלח יד אל הרעמה השופעת של בובקה, מתכוון ללטפה, והשיב ידו במבוכה. ואמר לשוטרים: ”כן, כן.” ורצה לומר אחרת ולא אמר. ויפה שהספיק לשתוק. ופתאום חייך אל סביבו. ואחר־כך קימט מצחו. ואחרי־כן קרב ידו אל צוארי בובקה ונגע, כמעט החליק. ומיד אחר כך היה חרישי ואמר "נוּ, בובקה…” ומשהו קצת רעד היכן שהוא. ובובקה הניע ראשו והטיח בפרסה לאמור: "חנוך! די, אל תגזים, חנוך!” וחנוך הרתיע כפסיעה והביט אל בובקה, והביט אל השדה הגדול. והביט גם רחוק. והיתה ריתחה בלבו, וליקק שפתיו, עד שאמר לבסוף: "נו, כן, ככה!…”

והשוטר שהיה לצדו גחן אז ולחש אל חנוך: ”ואל נא תשכח אותם תרנגולי־הודו השניים!"

ס. יזהר, דבר לילדים, 23.1.47

han-47
חנוך ויץ, 1947. "והוא עליז ומזיע ושריריו תפוחים קצת מעמל היום והשבוע, יצא וישב לפני החדר. ועישן סיגריה של הפוגה ושל מנוחה ושל מחשבה "