70 ל'השבוי'

עד עתה סיפרנו בתגובות המידיות ל"השבוי", בחודש הראשון לפרסומו – בעיתונות.

אבל היתה עוד תגובה, והיא נערכה ב 28.12.48. באותו יום נפגשו בן־גוריון וזלמן ארן, מזכ"ל מפא"י, והחליטו לצרף את יזהר לרשימת מפא"י לאספה המכוננת, במקום ה־30. הם עשו זאת בלי לבקש את הסכמתו ובלי שנדברו איתו. הם עשו זאת כי העריכו שיזהר הוא דמות אהודה, ודבריו הביקורתיים התקבלו בהערכה ובהסכמה על ידי ציבור רחב, בפרט על ידי הצבור ה"לא־אקטיביסטי”. באותם ימים היו "האקטיביסטים" יריביה הפוליטים של מפא"י – משמאל ומימין. ב.ג. ושות’ לא ראו ב"השבוי" סכנה למעמדם הפוליטי, או למעמד ישראל בגויים. לשם הדיוק וראית התמונה בשלמותה יש לציין כי בשנים 47 – 48 פרסם יזהר את "החורשה בגבעה" ובה תיאור אוהד (לצד היהודי) של הקרב על חולדה בתרפ"ט, באפריל 48 התפרסם ספר המכתבים של יחיעם ויץ שיזהר ערך וכתב לו הקדמה, ספר כואב לזכר לוחם עברי, ובנובמבר 48, בד בבד עם ה"השבוי" במולד, התפרסמה האסופה "במבחן קרבות" בהוצאת דבר, ובה סיפורו הנוגע ללב "בטרם יציאה", על שעותיו האחרונות של יחיעם. וגם, לאורך כל שנת 47 פרסם יזהר ב"דבר לילדים" סיפורים מעודדים ומנחמים, שהאחרון שבהם, שהתפרסם ימים אחדים אחרי החלטת האו"ם על החלוקה ופרוץ המלחמה מסתיים במילים: "ולנו, על גג בית הבטחון, ברחבי השממה, יש מים. השעה רק שמונה, ועוד היום כולו נכון לפנינו.”

יזהר וסיפוריו, ו"השבוי" בכללם, היו איפוא "משלנו".

ועוד מילה או שתיים. לא מעטים סבורים כי בן־גוריון היה צבוע שבצבועים שהורה במחשכים לגרש את הערבים ולעשות בהם שפטים, אך בציבור התחזה לאדם הדוגל בערכים הומניים ומתנגד למעשים אלו. זו הסיבה, לדעתם, מדוע ציווה באותו חודש נובמבר 48 עצמו להדפיס את טורו של אלתרמן "על זאת" במאה אלף עותקים ולהפיצו בין חיילי צה"ל – רק כדי לטשטש עיקבות זדונו ותו לא.

התרשמותי האישית – ויותר חשוב: התרשמות יזהר – היתה שונה.

ואתחיל בסיפורי הפעוט. בתש"ך (1960) הייתי טירון מטורטר במחנה 80 של הנח"ל. איך התגלגלתי משם ערב הפסח לבית המשפט בבאר שבע ספרתי בהזדמנות אחרת.  ומכיון שהיה ערב ליל הסדר התירו לי מפקדי לחזור לבסיס רק במוצאי החג. ליד שולחן הסדר סיפרתי איך הריץ אותנו המ"מ (לימים במאי קולנוע ידוע) ברחובות חדרה, בטול גבוה, כשהוא מצווה עלינו להכריז "אנחנו לא נוער, אנחנו חרא!”

במוצאי אותו חג נערכה ישיבה של ועדת החוץ והבטחון של הכנסת, בה היה יזהר חבר. בסיומה שאל יזהר את ב.ג. אם ידוע לו שחיילי צה"ל מורצים ברחובות חדרה כשהם מצווים לצווח "אנחנו לא נוער, אנחנו חרא!”

בן גוריון לא האמין למשמע אוזניו. בצה"ל שלו?! אצל הנוער המופלא שלו?! לא יכול להיות. לא זה מה שהוא יודע על חיילנו היקרים. אף על פי כן, יאמר לזכותו, ציווה מיד על מפקד הנח"ל לחקור בעניין ולהסיק מסקנות.

יזהר טען תמיד, וחזר וטען, כי בן־גוריון לא הכיר באמת את הנוער ואת הצבא והאמין באיזה דימוי אידאלי, לא מציאותי שלהם. ההתנגשות הזו בין מה שיזהר הכיר בצבא, מתוקף שרותו בו, ומה שב.ג חשב שהוא יודע עליו – חזרה ונשנתה.

לענייננו חשובה בעיקר תגובתו של ב.ג. על "ימי צקלג". וכך סיפר יזהר, בדברו על העיוורון של ב.ג.:

"כשיצא ספרי ימי ציקלג קרא בן–גוריון את הספר (אני מעולם לא שלחתי אלׂיו את ספרי. כפי שלׂא שלחתי ספרים ל'גדולי העולם': לא רציתי לחייב אותם). הוא קרא מרצונו את הספר. ויום אחד, בכנסת, שלח אלי פתּק: 'הגעתי עד עמוּד מּאה שבעים ומשהו' (היתה אז איזו תחרות מי הצליח לקרוא יותר…). אני מצטער. הפתק הזה נעלׂם ממני, אולי תמצאו אותו פה בארכיון. 'אבל אני רוצה להגיד לך'. כתב שם, 'כי החיילים שבמציאות יותר יפים מאלה שאתה מתאר אותם…' (ואני יודע שהוא האמין בזה בכל לבו – אל זה עוד אחזור מיָד – ההערצה שלו, כמעט עד ביטול עצמו, אל הנוער לׂא ידעה גבולׂ. אולי בפני שרבים כל–כך מתוּ צעירים והוא היה זה ששלחם לקרב?…)”

אבל, וזו הנקודה – מפי יזהר היה ב. ג. מוכן לשמוע טענות והאשמות כלפי צה"ל, בלי שיקבל זאת כחתירה תחתיו המלווה בתגובה דפנסיבית.

הרי לדוגמה מכתב שיזהר שולח לו בחזרו מתמרון צה"ל בקיץ 1951 (יזהר התמיד בשירות מילואים עד הגיעו לגיל 66):

"רחובות, 6/9/51

לח’ בן־גוריון

שלום רב,

אני פונה אליך כאל שר הביטחון.

חזרתי זה עתה מתמרון ג’ של צ.ה.ל, לאחר ששרתתי בו כחודש ימים במסגרת עבודת המילואים.

הריני מזועזע מפגישה זו עם הצבא עד אין מנוח. מתוך מגע בלתי אמצעי, יום יומי ראיתי את הצבא על הליכותיו, על חייליו ומפקדיו, בצאתו ובבואו, בהלחמו ובהנפשו, בתכננו ובבצעו, ועל הכל: במבחנו הגדול – בתמרון הסתיו.

ונמלאתי חרדה גדולה מרובה מהכיל, ואני חייב לראותך ולהסיח לפניך מלוא דאגה וחרדה. אני נכון להמליץ (אם תמצא לראוי) על הזמנת כמה אנשים מקרב הצבא – לחיזוק התמונה הקודרת לפרטיה.

שלום המדינה ובטחונה – מסתבר – רחוק היום מתת איזה אות שהוא של הרגעה. הדבר שנתגלה – מדיר שלווה. ועד שלא נוכחתי לא ידעתי עד היכן רבה הרעה. סיפורים מחרידים תלויים על דל שפתי. ואני אומר בצער ובחששות מכבידים: חייב אני לראות פניך בענין זה!

מכבדך באמת,

יזהר סמילנסקי"

והנה קטע מתגובת ב.ג. לפתק (אחר) ששיגר אליו יזהר:

“לא שמעתי שמץ מנהו. איני מוכן להגיד למפרע שהדבר לא יתכן – אני קורא כמעט יום יום על מעשי אונס, ובין האנסים יש גם חיילים; אבל השתלשלות הסיפור תמוהה ומתמיהה. ברור שהערבי חרש – בכפר ערבי. הסמל הזהיר הערבי שיהרג – ולא הוא הסמל הרג אותו, מכאן שידוע לסמל שהורגים כל ערבי שמזדמן בדרך. האמנם? התוכל לברר שם הסמל ומקום המעשה?”

על יחסו של ב.ג. ליזהר וסובלנותו לביקורת הקשה שהשמיע הנ"ל מפעם לפעם ניתן ללמוד מתגובתו של ב.ג. לעמוס עוז, מוקי צור ואחרים כשבאו אלה (1961) לב.ג. להתאונן על עמיחי, יזהר ואחרים "המשחיתים את נפש הנוער":

“בן–גוריון דחה בחביבות את טענותיהם, אך ביקש לדעת באיזה סופרים מדובר. תשובתו של מוקי צור הייתה שמדובר ב"דרגות שונות", אבל ביניהם נמצא גם יזהר, "אם כי הוא עוד עומד על החוד." בן–גוריון אמר, "אני יודע שבתל–אביב ישנם בתים שכל לילה משחקים בקלפים. אתם מצרפים אותו עם יזהר?" ומוקי צור טען שיש דמיון מסוים. בן–גוריון נחלץ להגן על חביבו: "יזהר הוא אחד האנשים היקרים", ועמוס עוז הסביר שיש דמיון מסוים כסופר, לא כאדם, ושמדובר בעיקר בימי צקלג. בן–גוריון נענה ואמר: "יש שם אמת, אבל לא כל האמת, אמרתי את זה ליזהר. אני קראתי עזבונם של הנופלים. זה נוער נפלא. עוד לא היה כנוער הזה." ושב והדגיש: "יש נוער נפלא. אני נגד הכללות, והייתי גם נגד ההכללה שעשה יזהר כאשר דיבר במרכז המפלגה." עמיחי ויזהר מקלקלים את הנוער, טענו עוז וצור, ובן־גוריון פנה אל עמוס עוז ושאל אם, כתרופה לכך, הוא ממליץ על סתימת פיות: "המסקנה שלך, עמוס, היא אחת – דיקטטורה. כן, כן." עמוס הכחיש בכל עוז, ובן־גוריון התעקש: […] אתה יכול לסגור את הפה לעמיחי?" אחר־כך הרגיע אותם: "מעליש, אל ייאוש, אל רוח נכאה. ועמיחי כותב שירים כאלה – יכתוב. עכשיו אקרא אותו, נראה מי זה עמיחי זה. […] ביזהר אתם טועים, הוא אחד האישים הכי חיוביים. […] תשמע אותו ואז תקבל את התורה שלו בעל פה." עמוס עוז התלונן שיזהר אמר: "כל הדגלים דהה צבעם. כל אמיתות נתבלתה." בן–גוריון השיב: "אם עמיחי יהיה כמוהו, אקרא בעונג את דבריו." (מתוך ניצה בן ארי, ס. יזהר סיפור חיים, כרך ב’ עמ 342-3).

ההתקבלות של "השבוי", אם כן, בתש"ח, היתה מרחיקת לכת.

הפרק הבא

הפרק הקודם

רובד בונה קרקע.

אין לך עם שאין עמו ספור על מי שיצא מזרם הזמן וחזר כעבור זמן ומצא כי אין לו עוד מקום. האגדה שלנו מספרת על חוני המעגל אשר הפליא להוריד גשמים. הוא היה עג סביבו מעגל ומודיע כי לא ימוש משם עד אם יפתחו ארובות השמים, ובכך עצר את מרוץ הזמן השמימי וחייבו להתכופף ולהשתלב בסדר המבוקש מן הארץ למטה.

הצלחתו לא הביאה אותו לידי זחיחות הדעת, ויפה הכיר במיעוט ערכו. וכשראה זקן אחד נוטע חרוב שלא יעשה פרי אלא אחרי שבעים שנה. לגלג על תאבון חייו היהיר של הנוטע. אבל הלה הסבירו כי הנוכחות האנושית מנצחת את הזמן ע"י פרוקו לשלשלת רצופה של חוליות קטנות בזו אחר זו: וכשם שהוא מצא לפניו חרובים ששתלו קודמיו כך מתכוון הוא להכין לנכדיו שיבואו אחריו. עֵדוּת בטחון מוצק ובריא בקיומו ובהתמדתו של העולם, בנצחיות הזמן מִזֶה, ובכוחו של יצור רפה להתגבר על אין־סוף סחף מרוץ הזמן האדיש, מזה.

אחר כך נרדם חוני המעגל, וכשהקיץ והחרובים כבר היו טעוני פרי, ונתנער מקורי העכביש שעטפוהו כאילו כבר היה דומם – לא הכירו שם איש: זר היה ומיותר בעיני עצמו כשם שזר ומוזר בעיני זולתו, עד שביקש רחמים להוציאו מן העולם, לא בטרם הֶחכים לדעת כי השומר על הזמן מפסיד מקומו, והשומר על המקום מפסיד את הזמן, ושחוסר־מקום הוא מוות, ממש כשם שאי־זמן אינו חיים.

העם היהודי חזר לביתו הישן לאחר כאלפיים שנות היעדרות; אפשר לתאר היעדרות זו כאילו נרדם כוח חיותו. ואפשר לראותה כאילו רק החליף אופן חיים אחד באופן חדש. פשט כוח המקום ולבש כוח הזמן.

בשעה שחרבה ירושלים במאה הראשונה לספירה, הקדימו מנהיגי אותה שעה טראגית – מספרת המסורת – והקימו בירה אחרת תחתיה, בלתי ארציית, בלתי מקומיית. שטה מעל לזמן: בירה של רוח, וקראו לה יבנה. מכאן והלאה נדדו מגולה לגולה ואין בידיהם נכסים כי אם ספרים ומסורת למודים. וכשטיבע הזמן תהומה עמים רבים בני גילו, ובהם חזקים וגבורים, ידע הוא לצוף ולהתקיים, אף כי בכל מקום שבא העיר כנגדו חשדות ואכזריות, בכל פעם בתואנה אחרת.

ספרות מיוחדת נתחברה אז בידיהם. זרה וסתומה היום לרבים, שהמפתח להבנתה דתי במהותו. כתבים שדנו אין יהיו נוהגים כשיתחילו מחדש לשתול חרובים ובירושלים יבנה המקדש על כנו; תיאורים רווים געגועים מסתוריים, תפילות נודדים עניים, תלושים ומופקרים לכל רוח רעה, וספרות מוסר, לנהל על פיה עם בלי להשתמש בכלי־שלטון ארציים. שירה ותפילה, קינה ותהִלה, קבלה וצפיה לימי המשיח, מבט לא־נלאה נישא אל ירושלים של מעלה. אלה היו רווחים גם בבטוי העממי וגם בספרות הקודש: ספרות שעניני העולם הזה היו בטלים בה כנגד עניני העולם הבא, ואשר קיומה העצמי, הבלתי מתבולל, הבלתי נכנע העניק לה מבע מיוחד במינו, כהליכת מי שרגליו ניגפות באבנ־הדרך ועיניו מבקשות למעלה.

עם ראשית המאה הזאת התחלנו חוזרים הביתה. לאחר שהיטב היטב נשברה ספינת הנדודים והתחילה טובעת. רק מעטים מן הניצולים הגיעו לחוף הזה. ושום דבר קל לא קבל כאן פניהם. עם זה יפה הרגישו, כי משאת נפש תפילת הדורות הנה הושמה על שכמם: עליהם האחריות לבית החדש בארץ הישנה, מידיהם יבוקש ובלעדיהם אין.

הספרות שאני בא איפוא לספר עליה לפניכם היא פרי שיבה זו הביתה. ו”הביתה” משמע קודם כל בית כפשוטו, אבל גם שתילת חרובים, גם בנין ירושלים. גם מלחמת התקיימות וגם דבור עברי. שפה זו, שהיתה עד אז לשון הקודש שאין לגעת בה לשמוש יום יום – לפתע היתה צריכה להזקק לידים מזוהמות עפר וסיד לשם עסוקי יום יום. איש לא יכול היה כמובן להבטיח אם אמנם יצליחו שרידי עם עתיק לפסוח על אוקינוס הזמן המפריד ולהתמודד מחדש עם ההתחלות הפשוטות ביותר: אדמת השממה, השכנות העויינת, אין הצל, תלאות העבודה, המחלות הטרופיות, התנאים הפרימיטיביים וכו’ – כשם שאיש לא ידע להבטיח אם אמנם תוכל צמרת חדשה ללבלב מגזע השפה העתיקה.

אמת, התחלה חדשה כזו יש בה רעננות, אבל יש בה גם מנת בדידות קשה. נשמעת שם שירת חלוץ המפלס אל טבע פרא, וגניחת התייסרות של ענוג העור מתחת שריפת שמש אכזרית, ומורך לב וגעגועים. אדם נקרא אז להקריב כל קורט של מרץ ושל אומץ כדי שלא יתפתה לעצלות הנסוכה בחום, ולא ירתע מאימת הסביבה העויינת זרים וחדושים, שלא להתפס ליאוש ולא להיות עוד מספק בין לאומי של עלי שלכת ארגמניים, זהובים ונוגים. וגם אם יפים עלי הסתיו, די להם להיות זהב שלכת לאחרים.

השירה היהודית החדשה, נתמלא מילונה עצמים, גופים, תנועה וחיים. חדוות המגע החדש, היחף, בקוסמי, ולא רק הריצה להדביק את קצב העולם המודרני. ההקשבה המחודשת אל רינת צפרים ששמותיהם נשתכחו מן השפה או הפכו משלים בלבד; הגחינה להריח פרח שהופשט בקרב הימים והיה לעידון סמלי המובע ברגעי עלית נשמה – חזרו אל מקורם הראשון, הפשוט, אל מימד המאוזן שבהם. הארציי, לאחר שדורות על דורות היו בחינת קו ניצב, עולה למרומים.

אחד העמים העתיקים ביותר בעולם, התחיל איפוא עושה מעשה ילדות. חוזר למצעדי תינוקות בכל מה שהוא עסקי ממלכות, חברה, כלכלה ויצירת נכסי יסוד. תרבות שלמה ומופלאה, לאחר שהשיגה את המעולה שבבטוי אדם אל שלא מזה, חזרה לחטט בעפר, ליטול כלי עבודה נוקשים, ומחריפות המח אל זבול השדות, ואל השתמשות בכשרונות שלא נזקקה להם דורי דורות, אף פצחה בשיר־עַם ששם מחברם עודו טרי עליהם, בקשה לה סגנון לאומי שיראה מקורי אף כי תמול עצבוהו, ואפילו "סלנג" חיברה בכוונה תחילה על ידי בעלי־לשון מומחים. וכשכל העולם מוסיף ונוהר מן הכפר אל העיר במגמה כללית, עושים הללו למוניטין שלהם את כבוש העבודה הגסה, הבלתי מקצועית, מעלים על נס שתילת עץ חופי ירדן שוקטים, מתהללים בבקתה דלה אשר הקימו במרחבי השומם, ומקוממים מקדש לרוממות־רוח בתאי קומונה כפרית.

אינני יודע אם חשתם בכל זה את המיוחד במינו שאין לו אולי דוגמא, בחדוש המגע הפורה שבין התלוש, הבודד והנרדף – ובין הקבוע, הקרקעי והסוף־פסוק. כשבן מעמד־הביניים למופת, מקבל על עצמו גורל פרולטר מרצון ומדעת, עד כי באמת לא נותר לו להציע דבר מלבד עשר אצבעות עובד־טירון, התלהבות רליגיוזית ואהבה פורצת. נסיונות נתרבו להקים מסגרות חיים שנחשבו עד אז כאוטופיה, או נודעו ביתר פרסום ככפיית סילוף בארצות רחבות ידים. מרצון חפשי נטלו מתיישבים אלה על עצמם לפסוח על כל הניגודים והמרחקים שהפרידו מאות שנים בין היהודי לאדמתו ובין שבטים לשבטים – ואפילו בלי גשר מוצק והסטורי של תרבויות עתיקות עשיר זכרונות וחוויות.

בוודאי בקיאים אתם כל צרככם בספרות מהגרים ושירת חלוצים. אמריקה, אפריקה ואוסטרליה, תרמו לא מעט בשורות כאלה רוויות רטט מפעים, כשם שכאב ולעתים אכזריות. ספורי כל אותם שהגיעו אל הקו המופלא, אשר מאחוריו נגמר הידוע ומלפניו נפתח סוד סוער. אנשי מדע מגיעים לעתים אל קו מופלא זה, חוזי חזיונות, ילדים בתמימותם, וחלוצים בלכתם לפני העם.

וכך החלה מהלכת כאן לפתע ספרות ישראלית. בצעדים מהססים ובלב עמוס. מנסה לומר חוויות ראשוניות אלה, בעוד הכלי הראשון לבטוי, זה שהוא כה מובן מאליו עד כי מפליא להזכירו – אפילו הלשון היתה עדיין כלי ישן ומסורבל. כל אדם ואדם ידע אז על בוריה רוסית, גרמנית או כל שפה אירופאית אחרת, שפה שפה במלוא כבודה, קומתה, מרחביה ועושרה. אבל בכל אלה לא היה מן המסייע לעיקר: לשיבה הביתה. וכך היתה נפשם מלאה ולשונם קצרה. השפה העתיקה לא הכירה את דובריה. לא הקיצה עוד מתרדמתה ההיסטורית. אנוסים היו לביטוי תינוקי בתקופת התפתחות סוערת, כשאפקיהם, כשררנותיהם ויכולתם עודפים פי כמה מכל טה ששפת תפילות היתה עשויה לתת להם, כאֵם דלה זו שביתה רווי זכרונות אבל ריק מלחם. לא מעט שפות, שתרבות גדולה פרחה בהן פעם נשלחו מכבר להיות מוצג של מוזיאון. אבל העברית, מכוח אותו להט של התחלה, רוח חיים נופח בה, בתאוותנות ובעדנה, וממגע חום העם המתרפק וגוהר עליה, זוררה זו וקמה ותתהלך.

וכאן אנו עומדים איפוא. קצת יותר משמינית העם היהודי של היום עזבו את המגורים הממושכים בבית חסר־המקום, בבית המוֹפשט, וקבלו עליהם מחדש עול הקליפה הארציית, אותה מסגרת שבלעדיה אין דמות לאפשרי, ואשר עליה למעשה טורח כל יוצר בתתו צורה לאמורפי, בהעניקו מוצקיות לחולף ובארגנו את הזמני לקבע. בדומה לאותם הסיסים אשר רגליהם המנוונות לא יניחו להם לעמוד וכל היום חייהם על כנפיהם – כך היה להם עד עתה: חיי אוויר, בכל מקום ובשום מקום, בכל זמן ובאין זמן – עתה הנה הגיעו עד החוף. בתאווה עצומה אל שרשים, אל הראשוני, אל הפשוט, ובלי לוותר על יפי סבך הצמרת ותפארת שכלול הפרי והפרח.

חירות כל האחריות, מן התא הראשוני והפשוט ועד המסובך והמשוכלל ביותר. לא זו בלבד אלא, משומ־מה, מעוּדדים הכרה מדגדגת כי לא רק לנפשם הם עושים כאן, אלא נושאים אי־כך בשורת שליחות לאנושות, ממין אותה בשורה, שפעם, בימים רחוקים, על גבי הרים נידחים אלה עצמם, מתהלכים ברגלים יחפות, נשאו חוזים ואמרו דברים שהעולם כולו הקשיב להם והדיהם לא תמו עוד; כאילו יש בהתחברות מחדש זו סימן להתחדשות כוח הבשורה העתיקה ושליחות למופת לגויים. על צד האמת, לא רק שמינית יוהרה בהכרה כזאת, אלא פשוט לעיתים היא נעשית מכבידה: יותר מדי מקווים מאיתנו כאילו היינו אמורים לקבל ולרשת לפיד יותר מדי מזהיר – עד כי ידנו קצת רוטטת בבואה לקחת.

והרי אין זה עם שיצא אך תמול מאפלה ונתגלה על במת ההסטוריה: מיטב תרבות העולם משובצת בשמות אישים מבני עמנו. אין כמדומני נושא סקרנות אנושית, שאיפה או לימוד, שאין לנו בה נציגים מובהקים. ואעפ”כ, על פי מדה מיוחדת שהמחובר־לקרקע מעניק – הרי זה עם מתחיל, ביפעת מעשה התחלה, נרגש התקשרות ראשונה, שואף קצת יותר צל ושלווה סביבו ומחזר חיזור נעורים אחרי יופיה וסרבנותה של נאהבת, שנשא שמה באמונה מעבר כל המרחקים, זמנים ארוכים כימי ההסטוריה, ובקבלת הכבד והמדאיג שבכך ובדחילו וברחימו. מתהלכים איפוא אצלנו ומתפארים בהישגים כה תמימים שיעוררו חיוך אצל רבים ומנוסים מהם: כגון מים, כגון אדמה מעובדת. כגון לשון אחת בפי כל.

אני חש כאילו עברתי גבול המותר, ותחת לדבר כצפוי על ספרות הרביתי למעלה מן הראוי בתאור רקע צמיחתה. לולא שרקע זה מיוחד בטיבו הוא. כלום רבות הן הדוגמאות הידועות לכם על בני אדם שנטשו מרצון רמת תרבות מתקדמת – וחזרו אל האלמנטרי, לעשות במו ידיהם את הפשוטות שבמלאכות, שברגיל רק נבערים מדעת טורחים בהן, ולא עוד אלא למצוא רוממות במאמץ קשה זה – משהו שאינו תם בהצלחה החמרית המושגת, ואשר הישג יבולי הדגן, למשל, אינו רק הצלחה משקית, כי אם מאציל איזו רוחניות, ומשמש מקור השראה חדשה, שתחילתה בשדה או בסדנא, ויוצאת ועולה אל אותם מחוזות אשר נפש פייטנים נפתחת בהם.

כמובן שאין אצלנו רק מגע רוטט כזה. והחיים בשאונם בספרות האומרת אותם, מתגוררים בקומת הקרקע שהרחוב בא ויוצא בה מישרין. קומה זו, רווחת בה כרגיל נמיכות הרוח, הביטוי ההמוני, והחפזון לקחת־לשלם־ולצאת, כשמקנת־זול צרורה לך בעטיפה נוצצת המתראה כדבר חפץ. קומת קרקע זו, כמדומני, אוניברסלית היא. סרטי הקולנוע, המגזינים הפופולריים, פזמוני העונה וגבורי היום – שווים הם לכל נפש, מעבר כל מחיצות גבולות ומסכים. אבל בקומה הגבוהה, בעליה הגג, הנשקפת אל הפתוח, ואשר עולים אליה, אחד אחד, לא בלי סחרחורת, בגרם מעלות מיגעות, בקוצר נשימה, כדי למצוא שם לבסוף משב רוח, להווכח במרחקים גדולים ובנשימת גבהים, עלית גג זו, שאין לה כמובן שום עמידה בלי קומות הקרקע שמתחתיה, היא הנותנת טעם לכל, מקומה ורומה הם המעניקים משמעות למבנה כולו.

תמצאו לפיכך בו בזמן, כאן כבכל מקום, שירים על הנושא ”הגענו עד –" נוגים וקופאי מבע, אצל מקצבים של ”התחלנו ל –" עזי התפעלות; תחושת ”כבר מלא” על יד מלמולי ”עדיין מחכים”. נקלעים בין תודעת אחריות ושליחות ובין אכזבת בעל־נכסים שנשתמט עולמו. תמצאו הרבה שירי האפנה האחרונה המתרוצצים בעולם קצר טווחים זה, וקצת שירים ששרשם הווית ייחוד עמוקה. יש ספרות שפניה לאחור, כאשת־לוט, בלתי יכולה להפרד ממה שכבר היה לה; תמצאו ספרות שפניה רכונות למטה אל אבני הנגף ואבק היום־יום ונשימתה יגעה; ויש גם, וביחוד בשירה, ספרות הנושאת עיניה אל ביקוּש, וערפל מרחקים במבטה.

נקודה זו, של יחס המקומיי אל הספרות, אי אפשר שלא לחזור ולהפוך בה. דומני שלא תהיה הפרזה אם אומר שמה שהוא מקומיי ונשאר במקומיי הזה – ובחינת אידיום המוסבר לקהל מוגבל – זכותו בספרות מועטה מזה שצמיחתו במקומי אבל נופו מתרומם מעבר לו. כל ספרות שרשיה יורדים ישר תחתיה, יונקים מן התחום המוגבל, הפרטי, מן המקרה החד־פעמי, בתנאי שהיא מתרוממת, שעולה משם והלאה ומתפשטת ונראית עד למרחוק. אין טעם לחזור ולהוכיח כי ספרות בשום־פנים [לא] רק שאינה באה בעקבות המציאות אלא לעתים היא מקדימה ובוראת מציאות. אבל לעולם תהה נוגעת בבת־אחת בקרקע המוצקה שמלמטה, בתחום הצמיחה האפלה, ועם זה גם באוירי, במרחף, בנע־נד שמלמעלה. אם אין לה כפל מגע זה, בכאן ובמעבר לכאן, בנוכח ובמעבר לנוכח, במציאות ובמעבר לה – הרי היא מסתרסת למשהו שאמנם מצוי הספרים לרוב ובעתונים הנמכרים יפה, אבל משהו זה, חוששני, אינו ספרות.

שאלה מיוחדת, מתעוררת אגב כך. היכולה ספרות להיות מה שהיא על פי טיבה, ועם זה להיות, ביודעין ובמישרין, מייצגת מה שאינו בגדרה? התוכל ספרות להיות שליחת רעיון, או משרתת חיוב כלשהו, ויהא זה האנושי והנקי ביותר? או, הספרות מרגע שהיא, ביודעין ובמישרין נעשית שליחת כל אידיאה שהיא, אפילו מרצונה הטוב – מאבדת את נותן הטעם שלה: מתן צורה לדבור אדם בודד, חשוף בין שמים וארץ ומבקש את נפשו. מופעל ע"י קול שרק הוא, מתוך שהוא כזה, עשוי לשמוע ולענות עליו.

שאלות אלה מטרידות סופרים בכל מקום שהחברה שטופה במפעלי בניה יפים. במקומות כאלה חוזרת ומנקרת שאלה כגון, אם יכולה ספרות לצעוד במָארש כלשהו, גם כשהוא מארש נצחון האור על החושך? אם מותר לקרוא לסופרים בעצם הקמת מפעלי עַם גדולים: הו, אתם היודעים דבר, בואו עתה וספרו אותנו ואת עלילותינו, עודדו, הללו, הגבירו אמונה! מתברר כי רבים כל־כך יודעים היטב מה היה צריך הסופר להיות וגם אינם חוסכים עצתם, שבנקל נשמעת כתביעה: העם מחכה לכם! ואינני יודע הרבה מפעלים חיוביים כ”כ, כה אנושיים, כה משחררים ומרבי שלום – כמפעל קליטת אנשים עקורים המגיעים לארצנו נרדפי איבה, ומעשה נטיעתם מחדש באדמה; ואכן, מכל צד נושאם אז אל הסופר מבט מייחל: אתה בעל הדבור היורד אל הלב – עזור לנו. דבר באזני העם, ספר אותבו, שיר לנו, ואנא, בלשון מובנה לעלובים אלה, וחדל נא מן הקינות, וראה את כל החיוב – ובוא תהיה אתנו במפעל אהבה זה. מה עונים על הזמנה כזו?

האם הצדק כאן התשובה כי המשורר אינו לא בן ולא אב אלא אדם לבדו – כמשורר, לא כאזרח – ואינו חב דבר לא לארצו לא לעמו, לא לזמנו. לא לאוהביו ולא למסכניו, לא לדגל הטוב גם לא לדגל הצדק, […] להתעוררות הפראית, המופקרת, הבודדה, האנארכית, שאין בינה ובין החברה כולה אלא צמיחה מקרקע אחת וקצת סמלים משותפים, לא תמיד פתורים כל צרכם?

יתר על כן: האם החברה, המקום, הזמן הם רק בחינת רקע לספרות או שהם מעצם מהות התוכן? וכשיוצא הרקע האחורי ובא להיות המשחק עצמו – כלום יש בזה עוול כנגד אמת היצירה? או, אין תכלית היצירה למעשה, אלא להניע ישירות או בעקיפין אנשים רבים לטוב, אותו טוב שהחברה אומרת שהוא הטוב?

כלום נכון לצאת ותבוא לקול קריאת החברה ולשים לב לסברות מנהיגיה, או שכך תמה לה האמנות ומתחילים עסקי "יחסי צבור" אשר הדומה שבהם הוא, כביכול, הדבור הקריאה והכתיבה?

הזכור לכם שירו של יסנין, שנתן נפשו על שאלה זו:

לכל אסכים. לכל כשהנהו.

מוכן לילך במשעולים סלולים.

למאי, אף לאוקטובר זה לבי אהבתו.

אך לא אתן לנצח את נבלי

לא אמסרו לזר, ואם ידיד הוא

ואם אשה או אמא או אחות.

אך לי בלבד את רון צליליו הפקיד הוא

רק לי הנעים עדנת המנגינות.

שאלות רודפות שאלות. האם יש טעם של ממש באמרה: '"הסופר בשרות החברה”? או, האמנם יש דבר בעולם שסותר לקרוא לו ”ספרות חיובית", או "חינוכית" – או כי שטות נמרצת היא זו, ואין כאן אלא הערמה, תעמולה לתינוקות, ושמוש לרע בלבו הטוב של אדם תמים? או, כלום יכולה ספרות לצמוח במקום שהשמש עזה היא ובהירה, או כי רק בין צללים היא קמה, לא בשעת ההישגים כי אם לעת הגעגועים? האמנם נכון הדבר כי משהגיעו אל משאת־הנפש הבכספת, אין עוד מה לשיר לפי שהדבר עצמו כבר ישנו בעיין, ואין חפץ עוד בספרות שהיא לעולם ההליכה אֶל, הנהייה אל, כשירת אוהב אל יפתו כל עוד הוא בחזור אחריה?

כמובן, שקל להסכים כי את הרע, מכל מקום, אסור לשרת, לא את ממשלת הרע, ולא את מעיינות הרע. אבל, את הטוב? הנה זו השאלה. כשאתה הסופר מודה בטוב […] במקום שהספק הוא בן חורין, כשהרשות בידיו תמיד לעזוב פתאום ולנסות על דעת עצמו, ימינה או שמאלה, או להפוך ולחזור בעקבות הזמן האבוד – בלי להיות לוקה?

וגם זה: הנכון הוא שהעולם קורא – והסופר משיב לקריאתו? או כי הקריאה והתשובה בעיקרם, מתוך עולם פני־עצמו באה, מבית לגבולותיו, ככל שהוא עצמו ספוג עולם הוא, ורווי עולם? ולמי זה עונים: לטרופה של הפיתיה הפנימית שכרות אדיה – או לאיזה "אני מאמין" חברתי מנוסח, לאיזה עיקרים או עקרונות מוכנים מראש, וספרות היא אילוסטרציה – לאידיאה או לחזון המתהלכים בחוץ?

יפה לנסח דברים אלה במשפטי שאלה. חוששני, כי כל תשובה חד משמעית תחטיא כאן. יהיה המשורר בן־חורין כרוח נושבת, מן העולם הוא בא, העולם דבק בו, והעפר מעורב בכל הוריתו. אבל, כנגד זה, אע”פ שמן העולם הוא בא אין הוא נציגו המוסמך. הוא המתבונן מן הצד. וראייתו לעולם דרך עקמומית עדשה היא, נאמר אפילו: דרך מום. כוחה הוא שאינה ראייה מאוזנת יפה, אשר היא ראיית השגרה. ייחודה של התבוננות זו הוא המפנה תשומת־לב, מכאן האיסור לתקן את אופן ראייתו. ילדים המשקיפים על האדם שמתמיד בעד פיסת זכוכית של צבעונין, מגלים סוד כמוס זה. ראיית סופר אינה שייכת על־כן לכל בעל־שייכות שמחוץ לו. ואין הוא אלא שליח ייחוד ראייתו שלו. ונם לא המון הקוראים קובע אמת מדה לטיבו. כי על צד האמת אין לסופר מעולם אלא קומץ קוראים קטן, שלבם אמת ואזנם קשובה, ורק לכבודם כותבים.

אין איפוא טעם לניסוחים כאילו הסופר הוא בחינת מתורגמן הבלתי־נתפש אל שפת הנתפש־המצוי ברשות הרבים; כשם שנפסדת היא ההנחה כי הסופר הוא בחינת מורה דרך לנבוכים, מעין מדריך תיירים בנוף חדש. כל עוד יש לו מה לומר, אינו אלא בודד חסר מקום, המטריד בחוסר מנוחתו את חוסר המנוחה הנצחי המיילל אפילו בלב אזרח שלוו, והמתפלל מתוך מצוקתו שלו תפילת כל איש מצוק.

אני נזכר כעת באברהם, היושב פתח אהלו, על גבול המדבר, אצל העץ הגדול, ממתין לבשורת אלהים מזה ולאורחים יגעי חום מזה, ואהלו אינו כי אם רק מיסתור משריפת השמש, חופה בלי קירות, מפולש לכל ארבע הרוחות, לנשיבתם חמה או צורבת, ואין מנוחה בו, רק נכונות לקום ולרוץ, לכל קול קורא, לעזוב הכל ולצאת, נכונות לתת כל שיש בידו אם כך ייקרא, חסר שום איכפת ושום קניין יקר יותר: אלא פתוח אל הקול הקורא אליו, נכון לומר לפניו מייד: הנני. כולי. שלם.

כך אני רואה לפני שייכותו של יוצר. יוצר אמת, דומני, אין שום ודאות מוצקה לפניו, אלא נכונות פתוחה. מראש אינו לא מאמין ולא כופר, אלא מאזין, וחסר מנוח. שום ביטחון אין בו אם יש אלהים אם אין. עם זה אינו חדל מהרהר בדבר הזה: אם הוא ישנו אם איננו. יסורי סיזיפוס נצחיים הם.

היוצר לעולם בודד הוא. ומוטב ונחדל לשבצו באגודות ולחברו בחבורות ולייחל שיהא נאמן למסגרת כל שהיא. בדידות שאין לו יציאה ממנה. ואין לה היפטרות ממנו. אבל, גם בבדידותו היסודית הזו, ממגע העולם הוא ניזון, בלעדי מגע העולם הוא מתרוקן ויבש. במין אגוצנטריות מופקדת והסרת מעצורים הוא יונק כל מה שנצטבר סביבו בידי כל מי שצבר. פוסח על כל שלי–שלך שהוא ומוצץ לו אל תוך הוויתו. ייתכן אפילו שאין כלל ספרות, אלא יש רק סופרים, ואפילו לא־כך, אלא סופר וסופר וסופר. בלא לשון רבים.

ומה שקוראים ספרות אינו אלא הקרקע המוכנה לגידולו, זו הקרקע שנאגרה בידי רבים, ידועים ונעלמים, דור אחד דור, בסינון של עיקר וטפל, ואשר בלי קרקע זו – לא יוכל להגיח פתאום ולגדול משכמו ומעלה איוב אחד, דנטה אחד, או שקספיר או דוסטוייבסקי, מלא וטעון עד אפס מקום, עושה כבתוך שלו בכל הצבור לפניו, כה יחיד עד כדי שכל אחד ואחד רואה בו חזות יחוד עצמו, ועל־ידי כך הופך להיות כללי, יחיד לעצמו אבל בלתי אפשרי בלי רובד עבה מתחתיו של כל הנסיונות הקטנים והממוצעים שהכינו את הקרקע ודישנוה היטב. לעולם אי אפשר לכוון מהלך זה מראש; אבל לאחר מעשה כך זה נראה מעולם.

הנה כי כן, בדרום ארצי יש שטחים נרחבים אשר אין בהם קרקע. שמיים להם בלי סוף, אבל אפילו לא טפח קרקע מצמחת. תנאי המדבר ורוחות הפרא טחנו סלעים עד שנהפכו גרגרים. נוגעים זה בזה אבל זרים ונטולי שום פשר: בלתי יודעים כלל מהי רטיבות, ואין לשום צמח מה לעשות שם. נסו נא לגדל צמח בתוך רסיסי זכוכית. הזרע ינבוט מכוח הגנוז בו – אבל ייקמל מרגע שהשרשים ינסו לבקש למלא שליחותם.

כדי שיהיו הצמחים צומחים (והכרח שייצמחו שם, לפי שמעובי האדמה ומתאוות חיים, שאינה יכולה להסתפק במה שדי לבדוי: שהקצת מעל האין מספק לו את שיעור פעילותו בין חום לחום). – התחילו מביאים מן הצפון שכבת אדמת מזרע לחפותה מלמעלה ולערבב פנימה אל קרקע המדבר הסטירלית ההיא; כדי שכוחות ההתפרקות ברטוב שפעלו במקום החיות, עם עושר שרידי החיים השמורים בה, יעטפו את רסיסי השבירה המכנית העקרה, ובתוספת תרבות בקטריות שונות מן המוכן, עושים שכבר תצא הקרקע ההיא מגלמודותה, ומזמנים בה ראשית פעילות אורגאנית, וםסייעים לה בזבל ובדשן, ומביאים ממרחקים, או בוקעים אל מעבה מחבוא פנימי עמוק – למשוך מים זורמים, במקום שמדרך הטבע מים כאלה אינם אלא נס, וזורעים בקרקע המעורבה הזו, ועומדים בחויית הווכחות מדהימה, כשם שמפעימה, איר נובט הרך הזה ומגיע לצמיחה, גדל ועולה, ועושה פרח ופרי, ואיך פתאום יש במדבר פיסת צבע לא ייאמן, שהעין הנעצמת מעוצמת האור הלבן, מרוב אפור קלוי, הכואבת מרחבים ריקים – נופלת בתקווה, בצמא, על צבע פתאום זה, וקוראת – הו, ירוק! בהתרוננות, בהאחזות, באותו קול ניחר ומתפעל שקראו בו, מקץ המסע הנורא: ארץ ארץ! או, בקול כלות כל הכוחות שנתרומם פתע והכריז: מים מים!

אינני יודע אם כל דור הסופרים העובדים היום בארץ, אינם אלא אותו רובד בונה קרקע. רובד ראשון, מתקשה באחיזה, אבל מופעם ראשוניות, ממוצע או נמוך קומה, אשר ברבות הימים יאפשר, במסירה מדור לדור, ליפים ולעצומים ממנו לשגשג. יוצרים העושים כמיטב כשרונם, מייחלים לטוב, ובלתי משוחררים מספקות, אבל חסרי מנוח: כלום אפשר להעתיק תרבות ממקום למקום בלי להפסיד משהו יקר? האפשר להצמיח תרבות על מקום חיות עשוי בידיים? כלום המעט שיש לך לומר אינו בטל ממילא במרובה הקיים לא רחוק, בעושר מעורר קנאה?

הרי זה נסיון שזמננו הולך ונוכח בו בפינות שונות של עולם מתעורר, וקשה עוד לגמור משפט נחרץ. הג'ונגלים טומנים בהם שירה לא נודעת, ערבות פרא נידחות; גם הקרקעות העתיקות הנעבדות ביותר לא אמרו הכל, כשם שלא ידוע מה עוד תאמר הקרקע הנעשית בידי אדם ומוצלת מן הגלמי, מן ההפקר הפתוח לשמש.

אם כולן כאחת, לבסוף, תדברנה באוניסונו, כלל אנושי, או לעולם יהיה צבע ייחוד המקום עיקר. מי יכול לדעת. מי יכול לדעת אם סדר הבאות יהיה שרק כמה לויתנים ענקיים יישארו בעולם, לאחר שיבלעו את כל הזעירים, ותשארנה רק שפות אחדות ותרבויות מעטות, או שגם לפעוטים ולנידחים יהיה מקום עצמי משלהם, צבע משלהם, והדגשה בלתי מתבטלת בכלל תזמורת העולם.

אם כה ואם כה לקולו של משורר־עתיד זה מייחלים, יבוא ממקום שיבוא, אין שום ספק כי תהיה עמו אותה מילה, שתוכנה אולי אינו זר אבל טבעה חדש להרנין, פותח וקורא לכל אדם, מאזין לייחל עוד יום נוסף לטוב, מילה שאף־על־פי שקוראת להמשיך תהא נשמעת כאילו אמרה: הבה נתחיל.

ס. יזהר, טיוטא שהוכנה לקראת כנס הסופרים הבינלאומי הראשון, אדינבורו, אוגוסט 1962.

הערות שרשם לעצמו יזהר בכנס

קורה נבובה

לשם מה לשוב ולחטט עתה ולנבור ב"פרשה" ההיא?

היסטוריונים ישׁיבו אולי, כדי להבין את טﬠמי חילוף המשמרות בתולדות המימשל בישראל ובקורות היערכות קבוצות הכוח שבו; חוקרי מדיניות החוץ יﬠסקו אולי בﬠנינים שבאוריינטציה האירופית, בקשירת היחסים ﬠם גרמניה וצרפת, לרבות היחס לשילומים, לרבות מקורות ההצטיידות הביטחונית, לרבות הפולמוס החסוי ﬠל הקמת הכור האטומי; חוקרי מדיניות פנים ייבדקו, את תהליכי הביגור של המפלגות בישראל, את חבלי השתנותן והתאמתן לתנאים החדשים ולתביﬠות המודרניזציה והכשרתן לתפישות המתחלפות בﬠניני החברה, הכלכלה, לרבות ביטויי הכוחות החדשים התובﬠים להם הגדרה ﬠצמיּת; אחרים אולי ייסקרו את דרכי הפﬠלת מנגנוני גיבוש דﬠת־הקהל, את הקואליציות שהוקמו לשם השגת מטרות אד־הוק, את הﬠתונות והרדיו במישחק הכוחות שﬠיצבו את עמדות הציבור בתחרות שׁניטשה אז בין "אויבי המשטר" הקודם וֹסמליו, וּבין תומכיו ומקיימי כוחו וסמליו, את משחק ההתארגנות של קבוצות סביב השליט המודח וסביב השליטים המסלקים אותו, ﬠל הצדדים הראציונאליים וﬠל הצדדים האמוציונאליים הכרוכים בהסטת מוקדי הכוח; פסיכולוגים אולי ייבדקו את התיאוריות של פרויד (בטוטם וטאבו) המסבירות איך מסולקת דמות האב בידי קבוצת האחים הקמים עליו, הורגים אותו ואוכלים מבשרו, ושמים קץ לשלטונו ולחבורתו הקרובה ﬠד שכﬠבור זמן מתﬠרﬠרת התאגדותם ואף מתגלים סימני חרטה ומצפון מייסר.

גם חוקרייּ המיתוסים המודרניים יש לפניהם חזיון מרתק: החלפת דיוקנו שׁל מנהיג – מדיוקן המנהיג בצהרי כוחו – בדמות האב המייסד המורם מﬠם – בדמות העריץ המזדקן, השתלטן הנוכל ורב־המזימות, וﬠד לדמות הדספוט המקייאבליסטי, שאינו בורר עוד באמצﬠים ו"דורך ﬠל גוויות", ובלבד שיקיים את שלטונו ﬠם קבוצת מקורביו – זמירות הצדק והמוסר בגרונו ושבﬠ תוﬠבות בליבו.

חוקרי הביוגראפיות יתמהו הרבה ﬠל ביש־מזלו, ואיך כאילו במו ידיו ﬠשה בן־גוריון כל שאפשר כדי ליפול בנופלים, ונימנﬠ או לא ידﬠ לﬠשות מה שצריך היה לכאורה לעשות כדי להתחזק ולﬠלות – ואיך אירﬠ שׂמדינאי מנוסה ומשׂופשׁף, פּיּקח וערום – נכנס למלכודת אחר מלכודת, ונתפּש באי הבחנה ובﬠיוררון, ולקהּ במין תמימות לא תאומן על גבול הפתיות – או, שככה הצליחו יריביו להוליכו עד שגברו עליו: הם, צידקם נראה לציבור ואילו הוא, צידקו, או מה שטﬠן לו, ניראה רק כמין גחמנות לא מוסברת, כטרדנות בטענות שוא, וכהתאנות סרק מרגיזה – שרק הגבירה את החשד באשמתו ולא את התמיכה בּהאשׁמותיו. או, שמא צדק מיּ שסבר כי לא הוא היה תמים ולא יריבֿיו צדיקים, ובזירה גובר מי שׁהוא שנון יותר, מוכשר יותר ובוחל פחות ב"מכות מתחת לחגורה”.

עולם הפוליטיקה – אומרים כולם – ידוﬠ שאינו גן וורדים, אלא ג׳ונגל; ובג׳ונגל מתנהגים כמו בג'ונגל: מלחמת קיום אלמנטרית כדי להישרד – והשוכח או הנירפה – ישלם מיד ובהכל. וקשה לספקנים להניח שבן גוריון שכח או לא ידע.

דעת־קהל גם אינה סובלת ריבוי גוונים בדמות האחת: מי שהוא פיקח הוא פיקח ומי שהוא תמים – תמים. המיתוס תובﬠ מגיבוריו להיות שלמים ואחידים בסטריוטיפ שהם מציגים: הפיקח תמיד פיקח והתמים תמיד תמים. הציבור לא יילך שולל ולא יקבל כי אדם מנוסה וגדול וחכם יכול להיות בו בזמן גם תמים ופתי מאמין, ולפיכך כשבורחת דמות מן הדגם הקבוע לה – אות הוא לא למורכבותה אלא רק לחולשתה וגרוﬠ מזה: רמז להונאה.

כשם שיתהו אל דמותו ואל התנהגותו של הגיבור האחד בפרשה יתהו גם אל דמותו ואל התנהגותו של הגיבור שכנגד. מיהו פנחס לבון? מה יודﬠים ﬠליו? מה אין יודﬠים, מה מסרבים לדﬠת ומה מתקנים את הידיﬠות ומשפרים אותן? מי היה האיש – קדוש מﬠונה שנירדף בזדון והוכפֿש ﬠ"י רשעים תקיפים ממנו או, שמא, אם נמשיך במיּתוס של ניגודי שׁחור לבן, היה נבל ובן־בליﬠל ששׁרטוט קרימינלי מובהק באופיו, לדﬠת כל יודﬠיו, (ואולי אף מושׂך בכך את היצר הפרוורטי שׂל כמה אינטלקטואלים) – ושׂככל שׂהיּה מוכשר יותר וחריף יותר כן היו שימושי חריפותו נלוזיםֵ יותר? או לא כך ולא כך, וגם הוא וגם בן ריבו לא היו אלא כלי שרת, כביכול, לכוחות גדולים מהם ששיחקו בהם, והשתמשו בעניינם ובתכונותיהם כדי לקדם תהליכים שמעבר לשׂליטתם הישירה?

חשוב לא פחות גם לבדוק מי היו חסידי כל אחד מן השניים. מי, לרבות מפני מה, לרבות אם לשם שמיים או לשם שימושים אחרים, ארציים יותר וﬠכורים יותר? סביבתם המיידית והקרובה של שניהם היתה מאוכלסת פוליטיקאים, אבל לא רק פוליטיקאים.

זו היתה אחת הפﬠמים הראשונות והגדולות שהשתתפו בהן, ולא במקום אחרון ונידח, גם לא־פוליטיּקאים, לרבות מה שמכנים בשם "אנשי הרוח" – ואכן, מה עשתה שם הרוח? כל אחד מן הצדדים טﬠן כי אינו נילחם לנפשו אלא לשם ﬠקרונות מעולים ומקודשים ולמﬠן סולם מﬠולה של ﬠרכים מﬠולים (וזו גם, כמדומה, היתה שﬠת הפריחה לאותו מושג מרומם "הﬠרכים“ לעומת "הנכסים“, שרוצה לומר כי ﬠרכי הצדק והיושר והטוב הוצגו אז לעומת תאװת השלטון, ﬠיוות המידות והדחת הצדיק בידי הרשﬠ, וכל כיוצא באלה), ועם זה, כל צד ﬠורר חשד כי אינו משתמש בשם כל הﬠקרונות המﬠולים והﬠרכים הרוממים אלא לשם אינטרסים ניכסיים מאד, אינטרסים חלודים ﬠטופים טליתות של תכלת.

מה היתה התﬠרבותם של ההוגים, והמלומדים, והמשוררים והסופרים, והאקדמאיים, במאמרים, בשידורים, בפרשנות, בקול קורא ובמינשרים, מה היו המניﬠים להם, או מי אירגן אותם לגוף אחד, מי גייס אותם ומה ביקשו להשיג לאחר התﬠרבותם, וﬠד כמה הרחיקה תרומתם המﬠשית בקידום מהלך הדברים? האם דיברו על המימד "הרוחני׳׳ של האירוﬠים או שאף הם נסתפקו במימד "הגשמי" והפוליטי? ולא פחות חשוב מזה לבדוק, אם קולם בפולמוס זה, היה כקולם הזהיר וּהשקול והמאופּק והספקני בדיסציפלינה שﬠליה הם אמונים כחוקרים, או שאף קולם היה כקול ההמון וכקול ﬠתוני הﬠרב, אותם עתונים שהיו למעשה גיבורים בין גיבורי הּחזיון, לעתים כמקהלת הגורל בטרגדיה, ולﬠיתים אף כטריבונאל "ﬠממי" החורץ דיני נפשות, וֹמכתיב במשפטי ראווה קולניים פסק־דין לפני היות דין.

*

במה דשו אז הכל? מה היתה שאלת המוקד בשﬠת הפולמוס ובתוך ריתחתו? האם ביקשו לאמת את דיוק הפרטים ולבדוק את תקינות ההליכים שלפיהם ניבדקו הפרטים? או שאלו ﬠל ﬠקרונות היסוד שנחשפו בתוך כדי הפולמוס: שאלות של ﬠקרונות ממשל, ﬠל הסוכנויות לבדיקת דין־אמת, וﬠל דרכים תקינות להוצאת האמת לאור? מה כאב אז יותר לסיּﬠות הניצות – הפגיﬠה באיש הנﬠרץ או מאיש הבזוי בעיניהם? הפגיעה באינטרסים המﬠשיים של צד מן הצדדים? הפגיﬠה במוסר? הנכונות להקריב אדם אחד כדי שאדם אחר ײנצל? הפגיעה ביסודות המאגדים חברה תקינה? הפגיﬠה בﬠקרונות יסוד אנושײם? החרדה לגורל המדינה הצﬠירה ולמראה פניה הנﬠצב? האחריות לתוצאות הכלליות או האחריות להצלחות פרטיות כלשהן? האם השתייכות למפלגה, לתנועה, לאידיאולוגיה נתונה, לקבוצה מוגדרת כלשהי – היא שבאה ראשונה והיא שהכתיבה את הצטרפות למחנה מן המחנות? או, ההודאה בכמה ﬠקרונות ובמושגים שמﬠל לשייכות המיידית לשכר הישׂיר?

וחשוב מזה: האם במהלך התבררות הדברים, נמצא אדם ששינה את ﬠמדתו מקצה לקצה, או שאין בני־אדם יודﬠים, אחת היא מה מﬠלותיהם התרבותיות, אלא רק להתחפר יותר ויותר בﬠמדות הפתיחה שלהם, ולא תזיז אדם מדﬠתו הראשונה, גם כשאין לה ﬠוד לכאורה ﬠל מה לסמוך? האמנם אפשר להטות בני־אדם מצד נתון לצד חדש? או שיש איזו נאמנות קודמת לכל, נאמנות לקבוצה, לשבט, למוצא, לסימן היכר מייחד כלשהו – וזה על אף כל הארגומנטים ההגיוניים: ו"שלנו׳׳ תמיד קודם לכל ראייה או הוכחה; ו"אנשי שלומנו" באים לפני כל צדק, רשע, חמס או יושר? כך, ש"בגידה׳׳ יש רק אחת – לא בﬠקרון כללי, אלא באנשים שלי.

יש גם מלים שלא תוכנן אלא האיּש האומר אותן צובע אותן מייד בגװן מחשיד, המעורר ספק, והיסוס אם להאמין להן כשהן יוצאות מפיו שלו. כשפוליטיקאי אומרי "צדק׳׳ למה הוא מתכוון? כשהוא טוﬠן שהוא "לוחם לצדק" – מה מבינים אז שומﬠיו?

התגובה הראשונה – ספקנות, והשניה הסתייגות (להוציא חסידים שוטים ותמימים גמורים), והתגובות הבאות אף הן רק ﬠשויות להיות ציניות או סרקסטיות: כשפוליטיקאי מתחיל לדבר ﬠל צדק, משמﬠ הﬠנינים יגﬠים, ומשמﬠ, מזימה מתבשלת אי־בזה.

ﬠוד נקודה בﬠניין זה: החיבה האוניברסלית ל"כלב המוכה". וכך, הנה פתאום שני הצדדים הניצים מתחרים מי מהם ייראה "הכלב המוכה" יותר? או מי מהם הוא "השנוא ביותר" הלאומי? הסימפטיה, והטיית הדין תינתן למסכן יותר, וממסכנותו המוכרת בדעת־הקהל יעשה חייל, ויגבר על יריבו בתחרות. ומי, לבסוף, באמת היה "הכלב המוכה" יותר בפולמוס "הפרשה"? אבל, לפי שאחד מן היריבים תוֹאר מראש כאריה – ברוּר היה מלכתחילה לאן תישוב הרוח, ולאן תיטה כף המאזניים בדין הציבור.

נקודה אחרת היא תסביך, תסביך ה"אני מאשים". מאז ימי זולא מצפה כל עסקן, כל עיתונאי, כל "מצפונאי" – להזדמנות חייו, כשיהיה אף הוא למאשים הגדול, כשיעמוד כשייקרא כזולא את קריאת ה "J'accuse” שלו – ומאז תסביך ה"ז׳אקוסיזם׳׳ הזה מתﬠתﬠ לא מﬠט לבבות, והפוזה הדרמטית לﬠמוד לפני האומה ולפני ההיסטוריה, באצבﬠ נטויה כנגד מלך חוטא, וכנתן הנביא לפני דויד להצביﬠ בלי־מורך־ובלי־משוא־פנים: “אתה האיש!“ – את מי לא פקד אז תסביך זה? אבל כמה תרם התסביך לחשיפת האמת או לבריאות הציבור? מכל מקום, כשנתקף עיתונאי חרוץ קדחת ה"J'accuse” והאריה הגדול המוקף ציידים וכלבים עומד לפניו – ברור מראש מה יהיה כתוב אצלו במאמרו החוצב צדק.

לחוקרי ההיסטוריה ידועים בוודאי חזיונות דומים לא מעט. כשׁﬠומד אדם, בעל שיעור קומה ציבורי ואומר בקול גדול "צדק"; וכשﬠומד כנגדו יריבו, אף הוא אדם בﬠל שיﬠור קומה ציבורי, ואף הוא אומר בקול גדול "צדק": מה שומﬠ אז הקהל: מה שומע הקהל האוהד ומה שומﬠ הקהל הﬠויין? וּמפליא מאד איך אין אדם יכול ללחום את מלחמת האינטרסים הניכסיים שלו בלי להיזקק למילת הﬠרך "צדק׳׳ – וכדרך שיהודי לא ייכנס לבית תפילתו ללא כיסוי ראש, וכשם שׂמוסלמי לא ייכנס לבית תפילתו בלי לחלוץ את כיסוי רגליו, כך גם לא יּﬠמוד מדינאי לפני העם בלי נסיון יומרני להתכסות בצדק, אפילו אין איש מאמין בדיברת צידקו – הנימוס מחייב, והצורך להיראות היטב מחייב, וגם הרשע שברשעים ייטען אינטרסים המרושﬠים שלו בשם הצדק, אדרבא, מי שיחטא לריטוּאל הזה מראש יהיה נדון להיּחשד, וּלכל הפחות כמפר הסדר הציבורי.

כיוצא בזה גם כוחו של הדימוי. כי לעולם אין אדם מה שהוא, אלא הוא מה שמדמים שהוא. מי יודﬠ מה הוא “באמת" האדם "כשלﬠצמו”, מי מוסמך להﬠיד ﬠליו? אבל משנדבק דימוי לאדם לא תשנה אותו ﬠוד גם בדינמיט. לכל היותר יאמרו עליו כי, הנה מתכחש הוא לﬠצמו, משײתגלה שהדימוי היה כוזב. קל וחומר כשאדם זה הוא מנהיג, בשﬠה מיוחדת, בתוך סﬠרה של אי־וודאות טוטאלית, מנהיג שיודﬠ להתמצא במצבים מייאשים, ושיידﬠ לכוון היטב את המהלכים. כשהכל ﬠוד היו שרויים בהלם – למנהיג כזה הדימוי הסטריוטיפי לו מוכן וכיצוק נחושת. מה אמת ומה רק בדות בדימוי הפופולרי שלו? או, מה קודם – התג או האדם?

אם כה ואם כה, שעה מיוחדת מכל השﬠות היא השﬠה שבה נופל פתאום ספק בכשרות התג ובמהימנותו. וחמורה מזו היא השעה, כשלנגד ﬠיניו הנבהלות תג מחליף תג: לבן בשחור, טהור בטמא, יקר בבזוי. ובני־אדם שﬠולם התגים הוא להם מציאות יותר מן המציאות – לאלה האדמה נעה אז תחת רגליהם, הקרקﬠ משתמטת להם, ובא ﬠליהם הקשה שבדברים: הצפון מתﬠרﬠר והמאורות הגדולים לוקים. כגון, השבתאים כשׂשבתאי צבי המיר דתו, וכגון, הסטאליניסטים כשגילו את כזבו – ואין טרגדיה גדולה מזו של מאמינים שהכזיב להם האל – זו הבגידה הנוראה מכל, זו המﬠילה המתﬠללת בכוחו של אדם לﬠמוד בﬠולם.

אין זה סוד שלאנשים רבים היה בן גוריון יותר מאשר ﬠוד מדינאי או ﬠוד מנהיג, והם האמינו בו, בהופעתו ובדבריו, כבהתגלות שלמﬠלה מן השכל (אחד מהם התבטא: "האמנתי בו כבמשיח צידקנו“…ְ). ואין זה סוד שהיו לו כנגדו גם בני־פלוגתא חריפים ושנונים, שונים בﬠוינותם לו, מעוינות מנמנמת ורק רוטנת, וﬠד ﬠוינות יוקדת ושוצפת זפת בוﬠרת. אלה ואלה ראו בו חזות שלמה אחת ומונוליטית: או כולו רע או כולו טוב. אותם שהתנדנדו וראו בו לﬠתים כך ולﬠתים כך – לﬠת פולמוס הפרשה, נתפלגו ונצטרפו בשלמות אם לכאן או לכאן, כך בשבﬠמדו בקשה שמבחנים שפקדוהו מﬠודו – עמד לפניהם כאילו אינו אדם אלא הוא דמות מיתולוגית: צדיק כולו או רשﬠ כולו.

*

הבניין שבנתה הפרשה בנוף הישראלי, היה בנין אדיר ונעווה: מרובה קומות, לא סדיר, מפולש מכאן ומרקיﬠ לו מכאן, קרוע ומחובר, רב צלﬠות, רב יציﬠים, מﬠלות ומורדות, בשום מקום לא גמור, ועם זה בניין מצויין בייחוד לﬠצמו, בנאים רבים התחילו וﬠזבו, אדריכלים מוזרים שירטטו תכְניות נידפו ונﬠלמו, ואדריכל סמוי וכביר כוח ניצח כל הזמן, נﬠלם מן העין, ﬠל הכל: – מין "הכל“ שבנוי מטלאים, מחתיכות, מחצאי אמיתות ומשקרים שלמים, מהטﬠיות, מהולכת שולל ואחיזת עיניים,ִ מתמימות ומהיתממות, מבוגדנות, מזיופים ומכתבי פלסתר, מאשׂפתות ומביבים, מלא חתרנות, לשון כפולה, שמתהלכים בה אנשים בעלי שמות מיסתוריים, "האדם השלישי", "הגבר׳׳, "הקצין הבכיר", ומתהלכות בו וﬠדות של שניים, של אחד, של שבﬠה, שמטיחים בו מקצה אל קצה ﬠלבונות, גידופים, שמות גנאי, שחושפים בו בכל צעד את קלון כל אחד, מלﬠיגים ﬠליו, מזכירים לו כל חטאיו מיומו הראשון, ולחישות אין קץ ושמוﬠות אין קץ, ונאומים חוצבי צדק, אוכלוסיות ﬠצומות נודדות בו, ועתונים וﬠלונים פורחים, ואין אדם שחי אז בארץ שלא עבר בו, ולא נשתהה בו, ולא נבהל שמא הכל מתמוטט ﬠל ראשו – שום דמיון יוצר משוגﬠ אשר יהיה, לא היה מספיק כדי להקים יצירת הוד וזווﬠה זו, מיבנה מפלצתי, מדהים, ותלוי כולו על קורי ﬠכביש – כמיבנה הזה שײצר "ג'ניוס הפרשה" לפני כחמש עשרה שנה. כאן בארצנו הקדושה: חלום רﬠ שנתגשם.

*

לﬠסוק באותה "פרשׁה”, זה לﬠסוק בתלי תלים של פרטי פרטים ובדיוקי דיוקים. ממרחק הזמן שׁﬠבר אפשר שדיוקי־דיוקים כאלה ניראים כﬠניין מטריד וכטורח מייגﬠ וראוי להיות נישכח, שבמקומו צריך היה להשתייר רק מין סיכום מכליל, שיחליף את כל פרטי הפרטים להשקפה אחת שלמה, כגון: מי צדק בריבו ומי לא צדק, או כגון, ﬠל מה בסופו של דבר היה הריב, או כגון מה לנו היום ולכל אותו ריב נושׂן, וכגון, מה נישאר לנו היום מכל אותו ﬠסק גדול?

אלא שאי אפשר לﬠשות כך, אי אפשר לﬠשות הכללה היסטורית מאותה התכתשות לאומית, בדיוק מפני שﬠם אותם פרטי הפרטים וﬠם אותם דיוקי הדיוקים או בלﬠדיהם – ההשקפה משתנית מקצה אל קצה. הﬠניין ההוא הקשור ב"פרשה“ מצד אחד כבר ניגמר וחלף ﬠם דפי הלוח המתהפכים, ומצד שני כלל לא ﬠבר והוא תקוﬠ בינינו ﬠד היום, לא רק בגלל דפי הסבל שנכתבו בו ולא רק בגלל גרדומים ומאסרים וﬠינויים שאירﬠו בגללו ולא רק בגלל פרצוף אמת של כל מיני אנשים חשאיים שהואר לרבות פרצופו של מלשין ובוגד ומתﬠתﬠ, ולא רק בגלל חשיפת דמות אנשי־שם כשהם נתפשים במאחורי הקלﬠים ולא תמיד לשבחם דווקא – הﬠניין תקוﬠ בינינו בגלל כוחו הדמוני, בגלל כוחו המחליא, הפאתולוגי, שﬠדיין תוסס, ושצריכה רק שעת חולשׁה או שﬠת משבר – והוא ﬠשׂוי לפרוץ ולהתלקח מחדש, דרכם של חלאים שלא נירפאו עד תום, שהם רוחשים מתחת לאיזה קרום כביכול המכסה ﬠל התגלותם החולנית, כפוטנציאל הממתין לעונתו. וכידוﬠ, לא בחיי היחיד ולא בחיי האומה, אין פותרים דבר על ידי הדחקתו.

בלי כל אותם פרטי הפרטים ודיוקי הדיוקים – כלום לא יכול להתבהר, כלום לא יוכל להתחיל להבריא; פרטי פרטים אלה ודיוק דיוקים אלה – הם שהיו חסרים כל הזמן מאותה פרשה מתוסבכת, ולפיכך גם היתה לה כל השנים התנהגות מיתולוגית ולא התנהגות תבונית.

הנה, ממש, זו הנקודה. בכל מﬠרבל הפרשה שבחשה והבחישה בכל אשר התקיים בין שמים וארץ – דבר אחד לא נﬠשה, דבר אחד לא הניחו לו שייﬠשה: שפרטי הפרטים ודיוקי הּדיוקים יהיו נפרשים במלואם, ברצף הנכון, בסדר ההכרחי, וייתמצו שיטתית כשהם במלוא כל הידוע ובאופן הנכון, כדי שהמסקנה ממיצוי מלא זה תהא שלימה ככל האפשר, אמיתית כבל האפשר, וצודקת ככל האפשר.

ו"ככל האפשר" שכאן לא במיקרה: כי אפשר מאד שאי־אפשר להם לבני־אדם לרדת עד חקר כל האמת, עד שלמות ועד תום, אלא אפשׁר להם רק במידת האפשר. ואפשר שמﬠולם לא היה משפט ולא חקירה שיכלו להתיימר כי השיגו כל מאה האחוזים של דﬠת האמת. מראש צריך להיות מוסכם כי כוחה של חקירה אינו אלא יחסי, וכי גם תוצאותיה אינן אלא יחסיות, ולא תכלית השלמות. אלא שזו הדרך שטובה ממנה לא מצאו בני־אדם כדי להﬠמיד דברים על מירב דיוקם, כדי לעמת טﬠנות והפרכות אלה כנגד אלה – אמת ככל האפשר עד כמה שאפשר ולא יותר משאפשר, לאחר מירב כל המאמץ לדﬠת היטב הכל.

מי אינו יודﬠ כי חקירות משפטיות מﬠלות לעתים חרס, לﬠתים הן רק מסבכות את הפשוט לכאורה, ולעתים משאירות בתיקו מאכזב את המייחלים להכרﬠה חדה ונחרצה – ואף בתי הכּלא יודﬠים על נישפטים שעברו את כל הליכי עשיית הצדק ומרצים ﬠונש ﬠל לא ﬠװל בכפם.

לאחר כל אלה – וזו בדיוק הנקודה – כל אותה פרשה מסﬠירה שזיﬠזﬠה מוסדות ארץ – לא ﬠברה חקירה משפטית. לא טיפלו בה במכשיר החברתי האחד שבני־אדם לא מצאו טוב ממנו לתכלית זו; טיפלו בה בכל־המכשירים האחרים, הﬠקומים והנלוזים והחלקיים ורק לא באחד הזה: בחקירה משפטית. כאן נמצא רוב ומיﬠוט, והרוב פסק: לא תהא חקירה משפטית.

*

למה?

האם רק מפני שחקירה משפטית אינה הדרך היﬠילה ﬠד תכלית? האם מפני שהפרטים כבר הם ידוﬠים ומוסמכים? או, מפני שבﬠצם לא חשוב לדﬠת מה היה אלא חשוב היה לדﬠת איך לעשות רווח ממה שהיה? האם מפני שﬠקרון הפרדת הרשויות לרשות מחוקקת, מבצﬠת ושופטת – הוא ﬠקריון מיושן שתש תוקפו? או, מפני שרשות פוליטית ברצותה יכולה להיות גם רשות שופטת, בדריסת כל כלי המשחק המקובלים במשפט? או, מפני שמראש היה מוחלט מי זכאי ומי חייב? או, מפני שיש אנשים ויש ְמצבים ויש זמנים שהם פטורים ממשפט שאחרים חייבים בו? (כגון "לא תחסום שור בדישו“ וכו').

אם כך או כך, הפרשה ההיא נימלטה ממשפט. כשכולה, כשסיבתה, כשהסתבכותה התחילה בשאלה הידוﬠה: "מי נתן את ההוראה?", וזה אומר בכה וזה אומר בכה, וצריך היה להכריע בין הטﬠנות, בין הﬠדויות, בין השקרים, בין הזיופים, בין ההדחות, בין הסתירות וההכחשות – ולפלס דרך על פי אותם כללי חשיפת האמת המקובלים על כל שאר העולם גם בפשוטים שבמקרים – פרט למקרה הזה שהפך בגלל כך ל,,פרשה׳׳.

ואילו הדרישה לחקירה, התביעה לחקירה, ההפצרה לחקירה – ההמרצה שתהא חקירה משפטית, ההמרצה שהטיחה ראשה בקיר, הﬠקשנית והלא מרפה, תביעה זו עלתה בתוהו. לא נתנו לה להיות. וﬠד היום. והכל בנוי של אי־חקירתה. וﬠל ﬠקיפת החקירה, ועל הסירוב לחקור אותה בשום חקירה משפטית. זו הנקודה. זה טﬠם קיום הפרשה ﬠד היום. וזה גם הטﬠם לחזור עליה היום ומחר וכל הימים. אפשר שכל החומר המובא אצל חגי אשד אינו מהיימן דיו: אפשר גם שהוא טוﬠה ומטעה; אפשר גם שיש דברים שאינו יודע, אפשר שיש דברים שהוא יודﬠ ומעלים, או יודﬠ ומסלף, שמחר קם אדם וכותב ספר ומביא מיסמכים משלו – היום לא זו השאלה. השאלה היום היא שהﬠניין הוברח מפני בית־המשׁפט הבנוי ככל־האפשר כדי להיות יודﬠ ככל האפשר, כדי להיות חורץ דין בין אמיתות מעומתות, ﬠל פי כללי חקירה המקובלים ﬠל הכל והחלים על הכל.

כיצד קרה הדבר שהתביﬠה שלא לחקור גברה של התביעה לחקור? מה או מי ניצח כאן? האמת? ההגיון? השכל הישר או הפחד, החשבון ו"חרושת הזווﬠות"? איך קרה שנימצא רוב לאי חקירה ורק מיﬠוט מבוטל ומבוזה לקיום חקירה? ושלפיכך לפי כל כללי הדימוקרטיה הפוליטית הפך המישפט למישפח, כלומר לאין משפט. והיכן היו אז, ובאיזה צד, כל רגישי הלב, וﬠדיני החושים ודקי האבחנה? אלא שהרוב והמיﬠוט לא הגיעו משום מקום אחר אלא בדיוק מן הרשות הפוליטית הזו ששחקה לה השעה להיות רוב, אותו רוב של אותו וויעוד פוליטי ﬠצמו שסילק את בן גוריון ומﬠך את תביﬠתו ומחה פיו ואמר: מﬠתה נמאס לנו מכל הפרשה, והניחו לכל החיטוטים הﬠקרים ובואו נלך לרחוץ בים.

ככה ﬠלתה התביﬠה לחקירה משפטית בתוהו: העולם היה נגדה. הנימוקים? וכי חסרים נימוקים? נימוקי צדקנות. נימוקי פרגמטיות ונימוקי ﬠייפות. לא כדאי לחקור: אין מה לחקור: לא תצמח שום טובה משום חקירה; נשאיר להיסטוריונים; הכל כבר ידוע ומה שאינו ידוﬠ אינו שווה להיות ידוﬠ. אגב, מה שאינו ידוﬠ גם מסוכן: ﬠשוי להיות ל”קבר אחים", או ל"תיבת פנדורה“; וגם כל התביﬠה לחקירה אינה אלא רק מזימה לתפוש בשלטון; וגם לא כנגד בן־גוריון הזעם – אלא רק כנגד בני חסותו הייחסניים; ולפיכך, ﬠיזבו את "פרשיות העבר" ובואו ניפנה כולנו קדימה, ועוד וﬠוד נימוקים, ולא לשכוח את ה"מוחץ" שׂבכולם, כי זה הצדיק הגדל בן־גוריון, למה לא חקר הוא הכל כשעוד היה מלך גדול ויישב על כסאו? או, אילו באמת התכון לאמת למה שתק? ועוד ועוד וכיוצא בכל נימוקי העובש הידועים.

וככה, בכה או בכה, ﬠם נימוקים ובלי נימוקים, נצטברה וﬠלתה חומה בצורה: לא תהא חקירה. והﬠולם הישראלי נחצה אז, וﬠד היום, לבעלי לא־תהא־חקירה־משפטית, ולבﬠלי כן־תהא.

*

השאלה היום כבר אינה אם צדק בן גוריון או אם צדק לבון. השאלה אינה כי אם זו: איך הוסכם לקבוﬠ מי צודק בדרך אחרת מאשר בדרך הנכונה לכל אדם ואדם במדינה מתוקנת. השאלה היא, מדוﬠ נמנﬠה ולא ניתנה הסכמה לחקירה משפטית, ולא ﬠוד אם פלוני חשוד יותר מאלמוני במﬠשים היפים והלא יפים.

השאלה היא ﬠל מניﬠת תהליך ﬠשיית הצדק. ﬠל ﬠקימת תהליך ﬠשיית הצדק. וכל מי שיבוא היום ﬠם ﬠוד מיסמך או ﬠם ﬠוד תﬠודה או ﬠם ﬠוד דרישה כלשהי, אינו מﬠלה ואינו מוריד לשאלה העיקרית. ואיש אינו חייב לא להאמין ולא לא להאמין, כﬠת הכל חומר מת. כי מי השופט שיחרוץ ערכם?

ספרו של חגי אשד מראה ברור איך ללא שימוש בהליכיּ הוצאת דין־צדק קבﬠ הﬠולם בשﬠתו כי בן גוריון היה הרשﬠ ואיש ריבו היה הצדיק; כי בן גוריון היה מלך רשﬠ שרדף פרﬠוש חסר מגן – וכך הפך הרשﬠ והיה לצדיק־הנירדף. המדיח היה למודח, והמודח למדיח. זה שﬠמד במרכז הﬠולם הניבנה היה לגולה מזדקן וזה שהדפו, או זה שהיה התואנה להדיפתו, אף הוא לבסוף לא שפר חלקו, ולאחר שנשתמשו בו סילקוהו לגורלו הﬠצוב.

אבל קומץ חסידים שלו ﬠדיין מאמין בו, כאותם שבתאים שלא יוכיחו להם כלום ﬠל רבם. חסידים אלה לא יודו בחלקם בתבוסת הצדק והמוסר, ובהשחתת נורמות ההתנהגות הציבורית התקינה.

משהפך נושא הריב והיה לנושא שאומה שלמה מתבוססת בו, והשאלה איך להכריע בו הטרידה כבר את כל קצות הציבור, תקופה ארוכה ובראש כל הענינים, והוכרﬠ לבסוף כי פורום פוליטי חד־צדדי הוא שיכריﬠ ולא שום פורם משפטי – הוכרﬠ אז לפני כל העם, ובנחרצות שׂאין לפניה שום סייג, כי לא החוק מכריﬠ אלא הכדאיות הפוליטית – וניקבﬠ דבר מרחיק לכת, דבר החותר מאז תחת כל היסודות, לא רק תחת אותה קבוצה פוליטית, אלא תחת מוסדי האומה כולה.

ואפילו אם כבר היה ניראה כאילו נשתקﬠ בינתיים כל העניין ההוא והושתק, מתברר כי לא כן הוא. ובכל הזדמנות, שאינן חסרות למרבה הצﬠר, כשנופל ﬠוד משבר ﬠל האומה, משמתגלﬠ מצב לאומי חולה, מייד החולייה הרופפת הזו, החוליה החולה הזו, חורקת בﬠמוד השידרה והגוף כולו מתﬠוות ממכאוב. כי אין קוברים עוול בעודו חי. הﬠוול משווﬠ לתיקון, להודאה בו, לתודﬠת קיומו, ולהשתחררות מכוחו המחליא ﬠל ידי הבראתו לאור היום.

דברים אלה אינם באים כלל כדי להיות כתב הגנה לבן גוריון, או כתביﬠה להכרת זכויותיו, הוא אינו צריך לזה. גם איש אינו טוﬠן כי היה בן גוריון מחוסן משום שגיאות משום עוולות ומשום כשלונות, לרבות כשלונות בשיפוט ובהﬠרכות, וﬠד למﬠשים שﬠשה שניראים נוקשים מדי, ולﬠתים אפילו אכזריים: בן גוריון לא היה נקי ממזימות, ומתחבולות וממﬠשי פוליטיקאיים; אלא שכל אלה אינם ﬠתה על סדר היום. וגם אם ייזכרו ﬠתה וֹיזכירו מקרים שבהם אף בן־גוריון לא הקפיד ﬠל מלוא כל הנהלים התקינים ולא שמר על כל כללי המשחק הראויים – גם זה אינו ﬠתה ﬠל סדר היום. הביוגרפים, ההיסטוריונים ודﬠת הקהל יטפלו בזה.

מה שﬠומדְ ﬠתה ﬠל סדר היום אינו בן גוריון ואפילו לא "הפרשה" "עסק הביש" שבשלה כל הרﬠש. מה שﬠומד ﬠתה על סדר היום, אינו אלא ההכרה כי התביﬠה שתבﬠ אז בן גוריון, התביעה שהﬠמיד על סף המדינה – ﬠדיין היא בתוקף. שﬠניין שהיה, בתוקף כל מיני הסתבכויות ונסיבות למﬠרבל מזﬠזﬠ בחיי האומה – התחדד והתמצה ﬠד כדי השאלה האחת: כיצד הצדק נעשה לצדק. חלק ממנהיגי הﬠם, ומחכמי הדור, ומטובי מלומדיו, וממיבחר שריו בממשלה, ומראשי ההסתדרות, והרוב בכל המפלגות לרבות "תנועת הﬠבודה" – אמרו וקבﬠו אז כי: צדק עושים על ידי ﬠקיפתו, כשכדאי לﬠשות כך. וזה הכל.

והטﬠנה שכנגד כי צדק אינו נחלק וכדרך שעושים צדק לכולם גם כאן צריך היה לﬠשות כך – טענה זו נידחתה ﬠ"י הרוב.

אותו ﬠניין מסﬠיר, שהפך במהלך הדברים והיה לעניין הממלכתי והראשון במﬠלה, לﬠנײן הלאומי, שרתח בראש כותרות הﬠתונים תקופה ארוכה ורבת שינויים ותוצאות, ﬠניין שהעלה והוריד ממשלות, וחצה ופילג – לא לשני חלקים שווים – את הציבור, שאיחד את האופוזיציה ﬠם הקואוליציה בפﬠם הראשונה, ושלאחריו מצאה האופוזיציה ﬠצמה בממשלה – הﬠניין ששידד דפוסי חיים ושינה מﬠרכות מקובלות, והתחיל כמה התפתחויות וﬠיצב לכאן או לכאן תולדות – הﬠניין הזה מתמצה כולו בתביﬠה הזו שתבﬠ בזְ גוריון, ואחת היא כﬠת מאיזה מניﬠים תבﬠ כן – התביﬠה הזו נידחתה, מן הטﬠמים שנידחתה ובאופנים שנידחתה – הדחיה הזו נישארה והיא כתם חרפה, כתם לא יכובס, ולא כתם אלא נגﬠ, ולא נגﬠ מוגלד, אלא נגﬠ חי ופעיל, ותוסס בכל רקמות חיינו עד ﬠתה, הן בגילויים ישירים והן בגילויים עקיפים. דחיית חקירת הדין ההיא, הטילה על תולדות תקומת ישראל עיוות פורה חולי.

לא זו השאלה ﬠוד אם היה בן גוריון כליל מﬠלות השלמות או אם אף הוא לא היה נקי מחולשות – הוא הטיל לפנינו, בכל כוחו ובכל מאדו ובכל מה שהיה לו וﬠד להפסד הכל – את הﬠניין הﬠקרוני, ואנחנו, בהתנהגות של ﬠם, אנחנו התחמקנו. וכך, בראשית דרכה של המדינה בחרה דעת־הקהל הישראלית, ברוב דימוקראטי למהדרין, ﬠ׳׳י נציגיה, ײצוגיה, ﬠתוניה, חכמיה, מלומדיה ושריה ורוזנייה, וקודם כל ﬠ"י מפלגותיה, והכריעה, כי – – –

בין צדק לכדאי, הכדאי עדיף.

בין "אנשי שלומנו" ובין "יקוב הדין”, אנשי שלומנו ﬠדיף.

בין שוויון כולם לפני החוק ובין החוק שבין כל השווים יש תמיד שווים יותר, ﬠקיפת החוק ﬠדיפה, ושלחשיפת האמת ולﬠשיית הצדק, די בהחלטה פוליטית.

וﬠל ההכרעות האלה נתנה החברה הישראלית הסכמה והיא חיה ﬠל גביה ﬠד היום. רוב בוגרי האומה הסכים אז וחתם ﬠל הכרﬠות אלה. מי בהסכמה בקול תרוﬠה ומי בהסכמה בקול דממה, אלה ראו את ניצחונם ואלה הוכיחו את בורותם, ואלה זרעו זרﬠים שהיום נבטו ומכסים בצילם את הארץ – ומכל מקום, אלה ואלה ואלה נתנו יד להשתיק את הﬠוול, ולחמוק מן הקריאה הﬠזה לדין צדק.

כל זה אירﬠ לפני כחמש עשרה שנה. לא יותר מדי רחוק אבל כבר לא קרוב. וזה הדבר שאירע אז ולא תוקן. וכאן מורסה מלאה מוגלה. כאן אחד ממקורות הזיהום שאת תוצאותיו אפשר היום לממש מרוב ﬠובי במציאות יום־יום ובהשתקפותה של המציאות בכל התקשורת, ושאת סיבותיה מנסים מאז לשכוח ולהשכיח.

מדינת־ישראל סגרה בין נידבכי בנינה המתחדש ﬠוול קשה. כבר לא ﬠוול לאנשים, אלא ﬠװל לﬠקרון הראשון של קיום נכון: ﬠל התביﬠה לצדק – השיבה החברה הישראלית – כי לא כדאי, וכי ההנאה מהשתקת התביﬠה גדולה מקיומה וקודמת לכל. וכי חובת האחריות לאינטרסים של קבוצה – קודמת לחובת האחריות לצדק שמﬠל הכל.

הכרﬠה זו ﬠוד לא בוטלה, וﬠדיין היא תקפה, ומפיה אנו חיים.

יזהר סמילנסקי, דבר 27.7.79

1 הוצאת עידנים, ירושלים, 1979.

ארץ שממת אבות

אומרים: במי תחליף את האלה שהיום בשלטון?

תובעים: קרא בשמות המחליפים שיידﬠו להביא את החילוף המיוחל?

מוכיחים: ואל תחליף ממשלה כושלת בממשלה שכשלה לפניה!

והשאלה, על כן, היא: מה קודם? אם קודם מוצאים ומציגים לפני הﬠם אנשי מﬠלה טובים וחדשים, שיﬠשו את הממשלה הטובה החדשה, שתחליף את זו הבלתי־ניסבלת; או, קודם מﬠיפים את הבלתי ניסבלת ומביאים קץ על מכשלתה – והאנשים הטובים חזקה עליהם שיימצאו תוך־כדי־כך, שהרי, מכל־מקום, פחותים ודלים מן הנוכחײם אי אפשר שיהיו.

זו ארץ לא גדולה. הכל מכירים את הכל. ומיבחר כל האנשים גלוי וידוﬠ. גם היושבים היום בממשלה וגם היושבים כנגדה. כולם מצולמים הרבה וכולם מצוטטים הרבה, פנים ואחור ועד עייפּה, הם ורﬠיונותיהם, הם ותוכניותיהם, הם ושבירת רוחם והם וטירוף רוחם, לרבות כל תולדות עברם, לרבות סיגנונם, שינאותיהם ואהבותיהם. הכל ידוע והכל בלתי מקסים. יתר־ﬠל־כן, אפילו ההם שהיו בבחינת נעלמים, וכמין הבטחות גנוזות לאיזו יכולת רﬠננה ומפתיﬠה – גם הם נחשפו בינתיים, והוכח לﬠיני כל כי לא מהם ניוושﬠ.

מה עושים אפוא כדי להביא ממשלה טובה לאחר שזו הנוכחית היא כישלון ויאוש? לשבת ולהמתין עד שיתגלו כוחות חדשים מﬠולים וﬠד אז להיכנﬠ לניפסדות הממשלה הזאת ולהנהגתה המסונוורת והשלומיאלית? או שמא להשכים ולﬠורר גל סוﬠר של דעת־קהל מתמרדת כדי לגרום לסילוקם מחר בבוקר, מתוך בטחון שאחרים וטובים כבר יימצאו אי־כך, ולא אלמן ישראל?

אלה שאלות מוזרות, בﬠצם. מעבר להן עומדת הנחה פסימית, כי מלאי האישים בארץ הזאת כמﬠט ונישדף. וכאילו לאחר כל השמות המוכרים מן "הניבחרת הלאומית" החדשה, ומן הלא־כל־כך חדשה – כאילו דלל המלאי, כאילו בצורת נפלה עלינו, וכאילו אנו דור חסר אנשי מﬠלה, חסר מדינאים לפחות. כל רשימת "אנשי מעלה" שנעלה, מכל פינות החיים, המפלגות והתנוﬠות, כולם כבר אישים שכבר עשו, שכבר הצליחו או שכבר איכזבו, לרבות אלה הנוצצים שמהר מדי כבו והפכו לאפר.

ואולי צריך היה לשבת עתה ולהחריש שנים אחדות ולחכות בסבלנות עד שיגדלו הטלאים וייﬠשו אילים? או, אולי ניתן ליטול ולגדל בידיים מנהיגים, לטפח ולﬠודד ולﬠשות לנו "אבות האומה", כשם שמטפחים בﬠדר את הפרים המרביעים בעלי היוחסין? אלא שמנהיגים אין עושים. לא מﬠודדים מנהיגות בתמריצים. ולא מזמינים אבות לאומה. הללו, דרכם שהם באים ולוקחים. ולﬠתים, למרות כולם.

*

מה נישאר? נישאר שמבוקש היום מן הﬠם להיות עם של מונהגים בלי מנהיגים. כאילו אין ברירה, אלא לדﬠת להתקיים נכון גם בלי “אבות גדולים", ובלי ניהוגם של "מנהיגים דגולים” – ואולי אף אין זו כלל ברירה רעה – לדﬠת להתקיים כדור ללא אבות?

אולי. אלא שניראה כי זו תביﬠה שאין רוב הציבור יודﬠ לﬠמוד בה. ובוודאי לא בתקופה ניסערת, הפּכפכת ומדאיגה כתקופה הזו. יפה היה לומר דברים כגון: בנ־אדם אינם צאן, ולפיכך גם אינם כצאן בלי רועה; או, כי בני־אדם אמורים להיות במיטבם גם כשהתנאים נﬠשים רעים וקשים; או, כי לא היחיד ולא הציבור לעולם אינם יושבים באפס ידיים ורק ממתינים כד שיעלה הﬠשב מﬠצמו וﬠד שישתנו הﬠתים מאליהן – וגם לא יניחו להם לשבת ככה – ולפיכך יהיו חייבים להמשיך היטב גם בלי מנהיג הירואי, דווקא. וכאמור, הדברים נישמﬠים יפה, אבל מי שומﬠ להם?

גם הנוף המוכר לנו, אינו מציﬠ לבוחר אלא אזור שטוח סביב סביב, נוף מפלגות מחוקות, ללא שיאים, קטומות חוד, ללא דגל מלהיב וללא נושאי דגל, ללא בעלי סמכות גדולה, ללא בעלי רצון בוער ומדליק, ללא מתחילים גדולים, וללא ממשיכים גדולים – וכשנידמה רגע באילו הנה שם יש, מתקרבים ומוצאים את הידוע מתמול שלשום: אנשים בעלי עבר, שבהווה אינם אלא חולים מחלות שינאה־קינאה־הכשלה, ועד תיסכול גמור. ועד שניראה כאילו בצורת קשהּ פקדה את הדור הזה. או, עיברו מפלגה אחר מפלגה, היכן אתם נﬠצרים, ועל מי?

לﬠתים, מקשׁטת מפלגה זו או אחרת את רשימתה בכמה שמות "נוצצים" מכל נוצצות שהיא, פﬠם מתפארים בתארים אקדמאיים, פﬠם במצליחים על במות הצלחה אלה או אחרות, אבל ציצים ופרחים אלה נושרים. למחרת הבחירות, ואפילו לא נשרו, לא מהם תיּוושע ישראל במנהיגות מוכשרת ויודעת לﬠשות מﬠשים.

*

ושוב, אולי ניּשתנו כבר העתים, ואין צורך לﬠם מודרני שיהיו לו אבות מנהיגים (סמכותיים, כאריזמאטיים, בﬠלי חזון, בעלי נסיון, נושאי באחריות, כשם שיודﬠים לבטא את לבב עמם, וכו')? אפשר, שכולנו כבר ילדים גדולים, שאין להם חפץ עוד, לשם הנהגתם התקינה לא באבות גדולים משכמם ובמﬠלה, ולא במנהיגים דגולים ואנשי־מופת, ולא באישים כדמותם ולא כדמויי דמותם? אפשר, שהﬠולם שלנו כבר בגר ויודﬠ לכלכל דברים באחריות מספקת גם בלי דמות אב ובלי מנהיג על גבו; ואולי זו אפילו שﬠת הכושר לﬠמידה איתנה של קיום בוגר בעולם; שמא, באמת עבר זמנם של הבן־גוריונים, של הדה־גולים, של הצ'רצ'ילים, לרבות היו"ר מאו, שלא להזכיר את האייתולה חומיני – שככל שאינם דומים זה לזה, ושככל שכל אחד מהם היה סיפור לﬠצמו – הנה אף זה לא כבר כיסה כל אחד מהם במקומו את השמייּם ואת הארץ – עד שעצם השיחרור מהם משׁמש אולי תעודת בגרות שיש להתברך בה, למרות כל מיני קשיים פסיכולוגיים לכמה מבני כל אומה להישאר חשופים בלי אב ובלי מנהיג מופת, על כל המשתמﬠ מצורך “כפייתי־ינקותי" כזה –אולי. ואם נמשיך, אולי גם יפה הדבר לקיים חברה כזו שכוּלם בה כמעט שווֹי־קומה, שכולם בה כמעט ככולם, ושאחד מכולם הוא רק "הראש התורן", חכם ככולם ולא אמיץ מכולם, יודע ככולם ונבוך ככולם, או, אולי יבוא צוות מנהיג במקום היחיד הנישא והאבהי – ואולי אפילו יש אפשרות מעשית לעשות ככה,ְ גם כשהתקופה קשה וניסﬠרת, מסוכנת והפכפכה כפי שהיא לפנינו – אולי. אבל, חוזרים לנקודת המוצא, כי אם מסיבה כלשהי חש העם כי לשם קיומו התקין ולשם איזון ביטחונו העצמי הוא צריך ל"מנהיג מורם מﬠם", ולדמות ה"אב הנאצל”, והוא גם זקוק וגם מייחל בפועל לכוחו סמכותו של האב הזה, לכוח הכרﬠתו, להשראת האמונה שהוא מפיח, ולעצמת ההזדהות עימו – הרי, אצלנו, עכשיו, למרבה התדהמה – אין אצלנו כעת אבות. ואנו כעת ארץ ללא אבות. ארץ שיממת אבות.

*

היינו בנים לאבות, היינו סגנים למנהיגים, היינו מנהלים מוכשרים מתחתיהם, היינו מפקדים מצוינים בשליחותם, היינו "מספר שניים" מעולים, והיינו “בﬠלי־תפקידים" יﬠילים – אבל לא גדלנו להיות אבות בלי האבות הראשונים שמﬠלינו, ולא נﬠשינו מנהיגים מכוחנו ולא מכוח המנהיג שהﬠלה אותנו. נישארנו מתוסבכי סגנות. על צד האמת די נבהלנו כשמצאנו יום אחד, כדרך הטבע, והנה אין עוד אבות עלינו, והכל התחילו פונים אלינו: כﬠת אתם האבות – אנחנו?

צל אחרוני האבות עלינו, וﬠם שמתחיל נמוג, עדיין מכסה צילם הגדול עלינו, כשהסדר שנישאר אחריהם ושהיה הסדר המורגל – יש אבא בבית – הפך פתאום והיה לסדר מבהיל – אין אבא בבית – ריק באמצﬠ, מקום חלול, בלי אב. האבות של היום – אינם אבות. וצריך שנדﬠ שאין לנו היום אבות. לא גדלו לנו אבות בארץ הזו.

לא שילדי הארץ הזו לא בגרו, או שאירﬠ להם דבר ולא הולידו ילדים – אלא שאין הם אבות במובן המבוקש. האבות שהיו לנו – באו מרחוק. לא כאן גדלו. הם גדלו על דושן מצטבר של דורות רצופים ויושבים תחתיהם. הם גדלו בהוויה מתמשכת לאט ושמורה פנימה, מסופגים באותו דושן טבﬠי וﬠשיר, ככל דושן המצטבר לאיטו ושרק רפידה על רפידה על רפידה של שלכת על שלכת, על שלכת, שנירפדת לה לאיטה שנה אחר שנה דור אחר דור, בהתמשכות איתנים איטית ורצופה עמוקה ואפלה, יודעת לזקק ולאגור עד שתמצית הווית העם ורוחו ניספגת בדושן הזה – הדושן המיוחד הזה לא ניצטבר עוד כאן, ואילו הדושן שהובא מבחוץ נתמצה, כנראה, עד כלה.

אחרוני האבות הידועים באו מן הדושן העמוק העמוק, הﬠשיר והמזוקק הזה, כשהם עשו – העם היהודי עשה, כשהם דיברו דיברה ההיסטוריה היהודית, ואילו אלה האבות המצויים היום כאן, הם אבות חדשים, בני מהגרים, אבות עשויים, זן חדש, זן חפוז, לא גמור, דק ורדוד, רזה ושטוח, וחסר שום עושר אפל וﬠמוק – דור שמה שיש בידיו ניקנה מהר לאחרונה, מין דור אבות שאף־ﬠל־פי שהם ממהרים ובכל כוחם ומאודם להיות מהר עשירים, והם כבר, אכן, עשירים בהרבה סממנים של עושר, פי כמה משהיה לאבותיהם, שבﬠושר זה דווקא היו עניים, אלא שזה עושר קנוי ומטויח בחופזה על גבי העוני היסודי שבפנימו, עוני היסטורי, עוני בתמצית התרבותית המזוקקת, עוני של חול נודד שמכסה מהר ונחשף מהר – באופן שיש לפנינו דור עשיר רק בכל מה שאפשר לקנות ב"כח הקניה היקר", וﬠני בכל מה שכוח כזה אינו קונה.

מצד שני, אפשר כיּדוﬠ, גם בלי אב. סוף כל אדם ליתמות, וﬠולם כמינהגו. אבל, שוב, מה אם העם והתקופה ִהם עם ותקופה שאינם יכולים בלי אב? מה אם למרות כל השיקולים המבוגרים – מפחדים בלי אב בבית? מה אם רבים רבים נושאים כאן עיניים כלות ודואגות אל דמות האב – אל העוז המצופה ממנו, אל תבונת הכרעותיו, אל שלוותו הסוככת, אל סמכותו המקילה, אל נסיונו ואף אל תוכחותיו ואל פקודותיו, אל השכנת הסדר בבית, אל המסגרת המפורשת והנוחה, אל קץ המדנים הפנימיים – כשם שאל קרינת כוכבו ואל מזלו הטוב, ואל ידיﬠתו תמיד לקום ראשון כשכולם עודם הלומים ונידהמים – מה כשלא ניסבל לעם האין־אב? אז – קשה.

שכן, האבות המצויים לנו, הם, כאמור, שונים. תמיד הם נחפזים מדי. עצבניים מדי. תמיד הם עייפים מדי. בקושי יש להם זמן להיות אבות. כולם חיים מן היד אל הפה, כולם אין להם צבירה, ולא שאיבה מבאר עמוקה: ממה שצברו בבוקר הם ניזונים בﬠרב. חוששים מפני הספק, נירתעים מפני המורכב, נסוגים מפני המכאיב שבאחריות, אצים תמיד לפתור משׂהו בן הרגע הזה, פתרון שאינו אלא המומלץ המיידי, והפרגמטי המיידי, כאלה שנובטים מהר וקמלים מהר. ולפיכך הם אבות החוששים מפּני ילדיהם, אבות שאינם מעיזים לתבוﬠ מהם דבר, אלא רק למצוא חן ולוותר להם עד להתרפסות, ומהר מדי ניכנעים לתנאי האפשרי הקל הראשון, ונימנﬠים מﬠמוד בתוקף על חובת הראוי שמעל לאפשרי הראשון. ומכל־מקום, אין בידיהם אף מידה אחת שתהא כבדה יותר, עמוקה יותר ומורכבת יותר, מן המידות המספיקות לכﬠת־כאן־ככה. אפילו הﬠזתם אינה מרחיקה מﬠבר להרפתקה שכל חברת ביטוח זהירה היתה מסתכנת בו.

ניראה שתהליך היות האדם לאב אינו תהליך ביולוגי פשוט בתוך כדי דור או שניים, אלא הוא, מסתבר, תהליך היסטורי מתמשך ואפל למדי.

*

אבל, בין אם הדברים ממש כך, ובין אם הם שונים במשהו – הכל יכול היה להמתין עד שיתברר ברר היטב – אלמלא המקום והזמן שהם מתרחשים בו. הﬠולם שוטף עתה ודברים מצטברים ומתﬠצמים בחוץ במתח גובר ומדאיג, ודברים מבית מתקפלים ומתרופפים במתח נחלש ומדאיג. ואלה שצריכים היו לנהג היום את המדינה ניראים יותר ויותר כמי שניסתתרה בינתם, וכטייס נידהם שניכנס לסיחרור הרסני – ואלה שאמורים היו לכאורה לרוץ ולהחליפם נתפשו בכל מיני חולשׂות, תככים ישנים וסיכסוכים, מגמגמים פושרים ומתפשרים, כאילו אין שום יצר בוﬠר ומדליק בהם, כאילו תשׂשה מיניותם עד אין־אונים, כאילו כבר אינם אלא רק פחמים שרופים – כשׁרגﬠ ההכרﬠה נﬠשה חמור מאין כמוהו, וﬠומד בכל רגﬠ להתפוצץ עלינו בלתי מוכנים ואובדי־ﬠצות.

אלא שזה ממש בלתי אפשרי שיהיה כך. בלתי אפשרי לנו כﬠת לשבת ולחכות אובדי עצות, כדור חסר אב שיושׁב וממתין לו לאבא הגדול שיבוא אי מזה. האבא האגדי הזה, שיבוא ויﬠשה סדרים בבית ובחוץ – לא יבוא. אין מה לחכות. אבא איננו. והכרחי לעשות במה שיש ובמי שישנו. ובארץ "שיממת האבות" ניקראים האנשים להתחזק ולהיות אבות והנשים להתחזק ולהיות אמהות. אין זולתם.

להתבגר וליטול אחריּות לקרוא לכל בעלי הרצון – שיבואו. שﬠת ההכנות ניגמרת והולכת, וכמעט שﬠברה. והתאוצה אל שﬠת ההכרעה היא בתוך כדי תנופתה, והיא בלתי נמנﬠת, כשהכל על הכף: השלום, המלחמה, המדינה, החברה, טﬠם החיים וﬠצם החיים עצמם.

*

ממשלה זו נידונה להתחלף וקרוב הדבר, ואפילו אין לנו להחלפתה אלא רק הטובים שישנם ולא הטובים־ביותר – שאינם.

אבל הטובים לא יהיו טובים אלא בשני תנאים הכרחיים: אם יהיו צוות חברים יעיל – והדגש על חברים – ואם תהיה לפניהם תכנית עשייּה ברורה, אמיצה והחלטית – כזו שﬠקרונותיה יהיו פותחים לפני הﬠם מוצא מן האין מוצא: בשלום במשק ובחברה.

וייתכן גם שעצם מעשה ההיערכות להחלפת השלטון – יצמיח את הכוחות, יגלה את האנשים, ייצור את החברות, וינסח היטב את היעדים החיוניים – אולי עצם הנעת התנועה גם תﬠלה את מנהיגיה.

יזהר סמילנסקי,  דבר, 30.11.1979

(ברקע הדברים: פרסום הספר 'פנקס שירות' של יצחק רבין, שכלל הכפשה חריפה ומשפילה של מנהיג מפלגת העבודה באותה עת, שמעון פרס).

שלום לך, מפא"י

בחורף תשׂ“ח, בעודי משׂרת בצבא, באו חברים וספרו כי ראו שמי ברשימת המועמדים לאסיפה המכוננת, מטﬠם מפא"י. איש לא דיבר איתי ולא שאל פי על כך, גם לא הייתי אז חבר בכל מפלגה שהיא, ולפיכך הברקתי אל מזכיר מפא"י בקשה למחוק שמי מאותה רשימת־מוﬠמדים.

בתשובה לכך בא אלי, בכבודו ובﬠצמו, מזכיר המפלגה באותם הימים, החבר זלמן ארן. לשוחח אתי ארוכות כדי לשכנעני שלא למחוק שמי. בהסבירו לי כי יש ברשימה מקום גם לבלתי מפלגתיים, וכי כר פעולה נרחב מחכה שם דוקא לי ולשכמותי, ועוד כהנה וכהנה – עד אשמורת לילה. שקלתי דבריו ימים אחדים, והחלטתי, כהצעתו, לנסות דרך חדשה זאת, אם אמנם תהלום את יכולתי. ואם אמנם אוכל לתרום משהו, ובﬠיקר בﬠנייני חנוך ונוער.

השליח שהביא לי אז את טופס החתימה להכנס לשורות המפלגה. היה אותו שליח שׁהביא בשבוﬠ שעבר את טופס ההזמנה לבית משפט זה, כדי להוציא אותי משורות המפלגה.

מאז וﬠד לפני חודשים אחדים, להוציא הפסקה בת שנה ב־1955, הייתי חבר־כנסת מטעם מפא“י. וﬠסקתי בﬠיקר באותם נושאים שראיתי ﬠנין בהם; חנוך ונוער.

אינני יודﬠ אם תרמתי משהו כמצופה ממני, אך הייתי תלמיד שקדן בבית־ספר גבוה זה, צופה הליכות המדינה והמדינאים, בתחילה מתוך שתיקה ממושכה ואחר־כך מתוך התערבות גוברת.

ﬠד ימי סיני היתה המדינה רדופה ממצב חרום למצב חרום, בטחוני, כלכלי וחברתי, ובשטף העליה שהציפה אז את הארץ ובכאב חבלי קליטתה. אולם בתקופה שלאחר סיני התחילו ענינים שבמבנה החברה הישראלית ובארגון סדריה תופסים מקום יותר ויותר בסדר־היום של דיוני הכנסת והמפלגות.

פﬠילותי במפלגה גברה אז בﬠניני הדור הצﬠיר, ולימים כהנתי כיו“ר ועדת הדור הצﬠיר. ככל שבאתי יותר בסוד הדברים ובמקום התרחשותם – מצאתי ﬠצמי יותר ויותר שותף לחברים שהבקורת על המצב הקיים גברה בהם על ההשלמה ﬠם מה שהיה מקובל עד אז. בחוגים רﬠיוניים שונים נתרבו וגברו הקולות התובﬠים תיקונים שונים, ומצדדים שונים הצביﬠו על צורך בשינויים, הן בתוכן הענינים שעמדו לדון בהם, הן בסדרי הדיון, והן במגמות המפלגה ובדרכי דיוניה הדמוקרטיים.

כיו"ר ועדת הדור הצﬠיר הייתי נוסﬠ ברחבי הארץ ומדבר על לב החברים הצעירים לנטוש שאננות ואדישות ולקחת יזמה, להקים חוגים לבירור מדיני ללימוד סוגיות בחיינו, ולנסיון להשפיע על מהלך הדברים, ובלי להרפות מן השאלה כיצד נולדת החלטה מדינית במפא"י. וכיצד יוכלו גם הם להיות שותפים להכרעות. הרבה נאבקתי בתביעה הפופולרית של אותם חברים צעירים להרבות בבידור ולהמﬠיט בדיון. בנטיה הקלה שלהם להסתפק בשייכות פאסיבית אוטומטית ולהמעיט בנטילת אחריות והתﬠרבות של ממש, בעוד הממונים על ארגון חיי המפלגה מרוצים דוקא מן הנכונות הזאת לרכוש קולות רק על ידי סיפוק שעשועים מלווים הרצאות הסברה סתמיות, שכן לעולם היה חשוב בﬠיניהם כמה היו באולם, ולא מה דנו שם. אלה מכאן לא ביקשׂו להם אלא חיים פוליטיים קלים ומתובלים בידור, ואלה מכאן רק ששו לתת להם מתיקות זו, ובלבד שלא יטרידו קולות צעירים בעסקי קביעת המדיניות.

אבל גם כאן נתקלה קריאתי החינוכית־מדינית, לתנוﬠה אקטיבית של חברי המפלגה בשׁומרי החומות של המוסד המפלגתי הגדול והכל יכול.

בירורים רעיוניים תמיד הדאיגו אותם והזעיפו פניהם: שמא מרעיונות יצאו שינויים ומשנויים מעשים, שיטלו מהם את סמכותם לﬠצור שלא ישתנה הקיים. אותם חברים שעליהם נשענה המפלגה בעיקר בימי בחירות, ואשׁר גילו כושר מקצועי מפליא להביא אחד מכל שלושה בוחרים במדינה שיצביﬠ א', ואשר מעולם לא התענינו בתוכן המדיניות ובמגמותיה, אלה רק בכיסאותיהם של עוזרי ﬠוזריהם של המדינאים – אלה היוו רוב גדול, חזק, כבד וזוﬠם. באופן שלא ארכו הימים ותביעתי לנהג את הדור הצעיר בדרך חינוכית נתקלה בהתנגדות, "אנשי שלומנו“ שלא היה להם עקרון אחר אלא רק זה: שׂאיש משלהם יכהן במקום שׂקבﬠו לו. ומצאתי ﬠצמי קל מהרה משוחרר מאותה שליחות חינוכית.

כשנסער עולם המפלגה בﬠנין הפרשה, ראיתי עצמי מבודד יותר, בקבוצת חברים מצומצמת יותר, אשר היטב נﬠלבו מנכונות הרוב לבלוע עוול ולהחריש ולמחות פיו. נפקחו אז ﬠיני לראות יותר ולהבין תהליכים שקודם התנהלו סמויים, או גולמיים, וכעת נתגלו בכל עוצמתם.

נתברר שזרמים שמתחת־לשטח שכבר היו ערים ורוגשים זמן רב לפני פרוץ הדבר, כעת כשניתן האות – הגיחו עכורים מן האפלה, והיו לתהליכים ציבוריים גלויים ומסויימים, שאף־על־פי שהדהימו רבים, והבהילו לא מעט, הרי שתוקפם לא נברא אז, אלא רק יצא אז מן הכוח אל הפועל.

הדברים ידועים ולא אטריח עליכם. הרוב שבחר להחשיך תביﬠה לחקירת עוולה נתגלה בﬠיני ככוח עיוור ומדאיג בﬠוצמתו. כבר אז התחלתי נמלך בדﬠתי אם לא הגיﬠה שעתי לצאת מכל זה ולפרוש לי לנפשי, אלא שלא יכולתי להשלים וחושׁ של אחריות לחש לי שלא לנוס ולנסות עוד ומחדש.

בחוגי חברים, ובקבוצות של דיונים היינו נפגשים לשאול כיצד להפוך את המסה הכמותית הגדולה, ואת הפוטנציאל של חיות טבﬠית של מפלגה גדולה זו, לציבור רﬠנן המכוון יותר למחשבה ולביטוי דיעותיו. לברור ולנטילת אחריות, ולתביעה לעיצוב מדיניות של תמורה כמעט בכל שטח משטחי חיינו. הדברים היו נשמעים בהקשבה ותמיד היו נראים כנקלטים על לב נכון; אלא שלמחרת היתה האינרציה, העצלות, ואהבת הנוחות – מחמיצה כל התחלה והכל חזר לרפיונו הפאסיבי, לרגינה ולרטינה ילדותית, במקום הפשלת שרוולים מבוגרת לעשות.

האיבה שנתגלתה לכל חוג רעיוני מטעם צמרת המפלגה וראשיה – לא היה בה כדי לעודד נסיונות אלה, אבל עם זאת, דווקא הקינטור שׂבשמרנותה היא אתגר שלא לחדול מזה. התחלתי להיות מפגﬠ לאחדים מהם, נזפו בי על אין־קונפורמיות לקו המקובל. כשטﬠנתי באסיפת חוג אחת כי אסור שמפלגה לא תתעורר לחיים ברחבי סניפיה אלא לﬠת בחירות, ובין בחירות לבחירות ישרור בה שׁממון – נזפו בי בקול רם ומכל צד. כשׁהודעתי שלא אשמש עוד שופר למנגנון המסתפק בשייכות בלי להביﬠ רצון ובלי להלחם להכרעה מדינית – חדלו כמה ממיטב ידידי בצמרת המפלגה לברכני לשלום. היה ברור כי שאיפתי לקרוא לתמורה בחיי המפלגה, ולרﬠננות ולאחריות – אין לה תקוה אלא אם אתחיל להתנגש בגלוי ובמכוון עם כל אותם ﬠויינים לתפישתי – שוב שאלתי עצמי אם טוב לבזבז קצת כוחי על מלחמה שנראתה דון־קישוטית מלכתחילה, ואם לא איטיב אם אטוש כל זה ואפרושׁ לנפשי ולעבודתי בעוד מועד.

חברי ואני התחלנו מדברים אז פעם על סיעה נפרדת, ופעם על כלי ביטוי שבכתב, ועל מאבק גלוי יותר, ונמרץ יותר. עד שבא מאמרו הידוﬠ של בן־אהרן שעורר תקוה חדשה, ואכזבה שלא אחרה לבוא אחריה, והדברים התחילו מתגלגלים במהירות ככל הידוע לרבים. ויותר ויותר מצאתי ﬠצמי מחוץ לדרך שבה הלכה מפא"י. אלמלא קמה ﬠתה רפ"י – בודאי כבר הייתי מחוץ לפﬠילות מפלגתית בהחלטה ﬠצובה כי איש לא צריך לי ולשכמותי במפא"י. כי אין לי כלום מה לתרום במצב הקיים. וכי פרישתי זו תהיה אולי אזהרה גלויה לכל אותם לא־פוליטיקאים שׂמוטב להם לא לנסות להתﬠסק או להתערב בﬠניני מדיניות ומפלגות שכן כל הצפוי למפלגה המתוארת למעלה הוא להישדף בשממה, או לתת שמם לדברים שלא תמיד ישמחו לחתום עליהם.

המפלגה, במראה מוסדותיה המרכזיים, נעשתה לעיני מדבר רוחני ושממה אינטלקטואליתּ, לא מפני שאין בקרבה אישים בעלי ערך עצמי אלא בשל תכונתה הכללית כגוף פוליטי. גוף כבד ושותק עד שיקרא לתת פתרונות אד הוק מזמן לזמן. במבט קצר טווח שאין איש טורח לשאול על תּכליתּו. הסניפים כרגיל היו שותקים אילמים. תמיד מקבלים את הדין ולא נשארו אלא כדי למחוא כפיים. הדיונים המדיניים נעשו בּכל מקום לאחר שהברור כבר הוכרﬠ אי־שם בחדרים סגורים, בחוג אישים מﬠטים, כמין הפטרת אפיקומן לאחר הפסח. רﬠיונות על תמורה, היו נדחים כמטרד של תעלולים רﬠי־לב. הקריאה למחשבה מדינית חדשה נגזה עליה שוב שיטת הדיונים בחדרים פרטיים, ואילו בפומבי היתה מסתרסת לאמירת פזמונים קבועים בנוסח ידוע.

יותר ויותר מצאת ﬠצמך מבודד, חסר טעם בקיומך שם. ישיבות המזכירות היו ﬠינוי של שממון. שום ניצוץ של שאר רוח, לא גחלת של רצון טוב, לא דיאלוג בין שיטות או תפיסות עולם. מילים וסיסמאות ודבורים חבוטים, בז'רגון הפּוליּטי המקובל מימות עולם, עד יאוש לשנות משׂהו, או לגרום משׁהו עד כי מסה עצומה זו תחדל מהיות מניעה ראשה דרך־קבע בגחמת הסכמה עולמית.

לא היה לפני עוד מנוס מן ההכרה כי לא אוכל עוד להיות בחבורה זו, וכי אין לי מה לﬠשות בקרבה. כוחו המדברי העמום של הרוב, יחנוק כל נבט של תחייה. המפלגה חדלה מלכת, והיתה מבצר גדול של שמרנות ופחד מפני החדש כשרבבות שׂומרי חומות, ﬠסקני הּמנגנון, טרודים שם בזמזום אין סופי של ריצה ועשיה חסרת יעוד, שאינה באה מכוח רצון לשנות כלום, אלא רק מכוח הדאגה מה יהיה חלילה אם יקרה משהו. במקום תנועה ההולכת בחוץ, במציאות, בעם – קמה פירמידה של ביורוקרטיהּ, הּחסה על עצמהּ קודם כל, ומוכנה לדרוס כל הפוגﬠ בה; וֹהיה עלי לבחור איפא אם להניח לכל זה, או אדרבא, לקרוא למרוד במצב החונק הזה. בחרתי בדרך השניה.

אני מצטער שהעסקתי אתכם יותר מדי בענינים שיכולים להיראות אישיים מדי. לא נותר לפני איפוא אלא להפרד, וזה גם מה שנותר לי לאמור לכם ובﬠיקר לאחר ששמעתי את הדיונים באולם הזה. רבותי הּמכובדים: אינני רואה ﬠצמי עוד כחבר מפא"י. ולפיכך אין לי עוד זיקה למוסדותיה, ואיני מייחל להּכרﬠותיה; ובלי לפגוע כלום בכם ובכבודכם, אין לי אלא לאמור לכם רבותי כי אתם פטורים מהּסק מסקנות הּנוגעותּ אלי. אני הסקתי אותם, מאלי, זהּ כבר. סמכותכם אינה פונה עוד אלי. וברשׂותכם אני בחוץ.

 

 

 

יזהר סמילנסקי דברים לבית המשפט העליון של מפא"י שדן בסילוקו מן המפלגה 19־8־1965

רקויאם לרפ"י ותקוות־מה לבאות

צר לי על רפ"י. לא מפני שבחייה הקצרים היתה כולה מתום ומום לא היה בה. דבר אחד מכל מקום היה בה יפה: שלא היה בידיה הרבה חוץ מרﬠיונות אחדים; התﬠוררות נﬠורים ומלת קסם משכרת "תמורה". חוץ מאלה היתה ﬠנייה בכל: באנשים, בנכסים, בכסף, במפﬠלים, בﬠתון, ובמה לא.

משהו מﬠודד ומﬠורר היה בכל כנס של חבריה. שתמציתו היתה מﬠין: אי אפשר ﬠוד במה שהיה, בואו ונתחיל אחרת.

הגיל הממוצﬠ היה בין שלשים וארבﬠים. האנשים באו מאמצﬠ ﬠשיתם. בבשלות רעננה. הדיבור היה שואל לﬠנין. הנכונות לצאת ולﬠשות היתה סוחפת. סוחפת ﬠד כדי כך שלא התﬠכבו ﬠל אמת ﬠצומה אחת שהיא לבסוף שניצחה: כי ההולך להקים מפלגה אינו צריך לא רﬠיונות נכונים, לא בקורת נכונה, לא חדוות ﬠשייה, לא שותפות לﬠשייה זו ולא הכרה בצדקתה – אלא שקי זהב.

ומי שאין לו שקי זהב אל ילך לבחירות. וזה הלקח הגדול והחשוב מכל. והמופת הגדול לאמת גדולה זו – במפלגה הגדולה מכולן.

כﬠת מדובר ﬠל איחוד פוﬠלי ישראל. שלוש מלים גדולות, שדלקו כגחלים תקופה כה ארוכה בייחול כה מפﬠים. צלצול מלים אלה כﬠת נשמﬠ כמשהו אחר. ואל אחטא בשפת, לא כראשיתו של שינוי מﬠורר, אלא כﬠיצומה של שמרנות אדוקה.

האמנם יש שם מי שמאמין באמת ביותר מזה? או, מי לא הלך שמה שלא כדי לחתות יותר ﬠרמונים לﬠצמו?

מי אינו רואה שקוּף מה מﬠבר למלים הגדולות שתצלצלנה כעת ברבים? ושוב, הלואי ואתבדה ואל יהי כחששותי. דבר הנראה קרוב יותר הוא כי הנה ימים גדולים באים, ימי התﬠוררות להרבה מאחינו המחוננים, ויפשילו שרוולים לﬠשות, בתמרונים רבי השראה, ובטלפונים מקדימי שחר, כדי שבﬠזרת זה כנגד זה, ישיגו לבסוף נצחון של שני אחוזים וחצי בווﬠדה א' וﬠוד נצחון של שמינית האחוז ללשכה ב', וסוף סוף יהיו לנו חיים פוליטיים תוססים, והסכמים ובני הסכמים, כנאמר במפורש, ובמוצנﬠ שאינוֹ נאמר במפורש, ובכל שאר הטוב המשומר הזה.

מפלגת הﬠבודה. אני רוחש דרך ארץ למלים אלה. אבל משום מה נראה, כי זו שבאה כﬠת אינה אלא דודתנו הישנה, ואפילו באותה אדרת, אותה מפא"י שמימים רבים. קצת השמינה קצת הכבידה, לא פחות חולה, וקנאית פי כמה, שלא להניח למישהו לשנות משהו. וקנאות איבה זו היא שתחזקנה ﬠל רגליה למרות התסביכים, המכאובים והמיחושים שמחמת גיל מופלג. כﬠת, בﬠזרת השידוכים החדשים, נעשתה ﬠצומה ﬠוד יותר בכבדה המפחיד, ותוכל לשתק שבﬠתיים כל נסיון לגרום למפנה. נפולה במשמניה ﬠל אמצﬠ הדרך, לא היא תלך ולא תניח לאחרים ללכת. ובכוח מוגבר ובלתי חושש לבקורת תנשוף ﬠל סביבה אותה רוח כבדה. תטיל שממון זﬠפני, ידוﬠ ומוכר כ"כ, ﬠד כי מרוב ﬠליזות תרצה לנוס אל מﬠבר מדבריות – אילו יכלת להגיח מתחתיה.

לאן איפוא חזרו חברי הטובים? וכי אינם יודﬠים זאת כמוני וﬠוד יותר? למה הם מקווים? אולי ﬠתה, כשקלו דאגות הפרנסה, תימצא שﬠה לדפדף ולמצוא גם את שירי ביאליק הראשונים, ובהם את השיר "בתשובתי" שהבית הראשון בו פותח ב־"ושוב לפני זקן בלה", והשני פותח ב־"ושוב לפני זקנה בלה" והשלישי "וכמאז לא מש ממקומו" (ﬠם חוזה דמיוני בין חתול וﬠכברים), והרביﬠי "וכמאז באפל מתוחים" (ﬠל פגרי זבובים נפוחים), ואז בא האחרון שראוי להקדישו לﬠלייה החדשה במדרגות הישנות לפגישת האחים, בירקון 110:

לא שוניתם מקדמתכם,

ישן נושן, אין חדשה;

אבוא, אחי, בחברתכם,

יחד נרקב, ﬠד נבאשה!

וכאן יצטלמו הכל גם יחד בתמונת משפחה מוגדלת ומאוחדת מחדש, וחיוכים ממותקים יידחו לשﬠה את הלחישות הנחמצות.

לומר את האמת, אנשים אחדים אינני יכול לשﬠר איך יהיו שבים וﬠולים במדרגות ההן. וצר לי ﬠליהם הנה ככה תמה הסטייה הזמנית; האפיזודה של רפ"י חלפה; ושבו הבנים השובבים לגבולם. והכל שוב יהיה כמימים ימימה. שוב כמאז בחדר אחד יהיו מחליטים ובחדר אחר משימים פנים כמצביﬠים, בחדר אחד יהיו ממנים אנשים, ובחדר אחר יעשו כאילו נבחרו, ובין החדרים יתרוצצו השוﬠלים, והנמיות, וזאבי הבית הנשכניים ישמרו ﬠל התור – שהוא נשמת הכל – ובפתיחת המושב ישירו את כל ההמנונים ההם, אלמלא שבזיוף הקולות הכללי אי אפשר להבחין מה שרים – הכל דומה לכל. ומפא"י תהיה בכל.

צר לי מאד ﬠל רפ"י. שנתיים צלצלה בפﬠמון הקורא להתקהל, ומשלא נתקהלו הניחה לפﬠמון ולקריאה ונצטרפה אל כל הקהל שלא בא. ‎ ‏‎

‏יום גדול היה היום שפרשנו מכל זה שלמﬠלה. גדלנו אז. ויום קטן היום שחוזרים ל"בית הישן”. חוזרים ומצטמקים. מה קרה בין הימים? האם הזﬠזוﬠ הגדול שמלחמת ששת הימים זﬠזﬠה הﬠיר סיכוי גדול? או, רק אז נתממש יותר חוסר הסיכוי הריאלי להגיﬠ לשלטון, משום שאם אפילו ששת הימים לא זﬠזﬠה את הﬠם לשינוי – מה ﬠוד יניﬠו לשנות? או לא כך, אלא שפשוט נתמאסה הישיבה הﬠקרה באופוזיציה חסרת הד, בבזבוז כוחם של אנשי מﬠשה טובים ﬠל בטלה ממושכת? או, הדלות והﬠוני והמחסור המכלה בפשוטים שבאמצﬠים שכל מפלגה צריכה להם כדי לדבר עם הציבור, דלדלו את הכוחות ואת הסבלנות להמשיך?

או, אולי גברה תבוסתנותם של גיבורי ה"שינוי מבפנים"? – אכן ראינו כבר גם ראינו את ה"משנים מבפנים" הללו. הם שנשארו אז במפא"י כדי לשנות, הם כך התפארו, "מבפנים". ראינו אותם ואת גבורתם. קולם, כמובן, לא נשמﬠ בחוץ, אבל כשנשמﬠ היה דומה יותר לקול ﬠנות "הצילו", מקול ﬠנות גבורה. מי בהם שינה, משהו, מתי, היכן, ומה נשתנה. לשנות את מפא"י! אילו יכלו משהו, לא היו נשארים שם.

או, כל אותם החברים היקרים שנשארו תלויים מסכנים ﬠל הגדר שתי שנים ארוכות ולא נוחות, לא הﬠזו לקפוץ לכאן אבל גם בושו לחזור לשם. כﬠת ירדו מנצחים בחיוך סריסים. מפא”י, שוב אותם החכמים, אותן החכמות, ההתלחשויות, הריצה מ"זקן" אל "זקן", התככים האינסופיים, דמﬠות הזקנה של הנרגנים למיניהם, ותשואות הצﬠירים הנצחיים שמסתופפים שם, אלה היודﬠים מה כדאי ומתי כדאי יותר ממאה זקנים. ויום אחד גם יחטפו להם נתח. מה יﬠשו שם אנשי רפיּ שכבר הורגלו באויר צח? מפא"י, ולא שום מפלגת הﬠבודה.

האחים שחזרו לאחותם, כשלכל אחד מחשבות לﬠצמו וכל אחד מﬠלים מחשבות מאחיו. האם אני טוﬠה? אפשר שיש שם זרמים תחתיים מוכנים לשינוי. אפשר כלואים שם קולות חנוקים ורק מחכים שתבואו לגאלם משביים. אפשר. אבל חוששני כי כל זה מﬠשיות בטלות. סיכויי המאבק הפנימי במפא"י, שהוא מיטב מה שאפשר לצפות כדי שיבוא שינוי, נראים מופרכים: הפירמה הגדולה ההיא תבלﬠ אתכם ואתם תבלעו בה. וגם רפ"י, הפלג הרץ תהיה למים עומדים.

מי שהיה טוב במפא"י ולא ﬠזב אותה יש בו משהו, חייב להיות בו משהו בולעני, שמוכן לקבל הכל ולבלוﬠ הכל. בפנים נﬠוות לעיתים, אבל בלוﬠ בלוע יבלע. לא במנהיגים לבדם אני דן כﬠת. לא בשניים שלושה אישים, שלדﬠת בן־גוריון הכל באשמתם, ואיני מקבל סברתו: אנשים מרובים מדי פﬠילים במפא"י, שונים זה מזה, אבל הצד השוה שבהם – למודים בלוע, בלענים שבלעו. כולם הם אנשים שבלﬠו.

בתוך חייהם הציבוריים נמצאה שעה שבה למדו לבלוע ולהחריש – וזה לא ניתן עוד לתיקון.

ייתכן שרבים מהם עשו שבﬠים דברים בימיהם, דברים גדולים ומפוארים. אבל במקום אחד אבדו את צלמם כשלמדו לבלוﬠ ולהחריש. לבלוﬠ עוולה קטנה ולהחריש, ולבלוﬠ ﬠוולה גדולה ולמחות שפתיים. אנשים שיודﬠים מתי כדאי להחריש ומתי לא כדאי להזדﬠזﬠ, ומה יש יקר יותר מדברי יסוד פשוטים אחדים; פﬠם קיום הממשלה יקר יותר, פﬠם אסור לעשות כﬠת כי השﬠה חמורה, ופﬠם מפני חשש שיפגעו ההמונים של א', ופﬠם מפני חשש שירחיקו מﬠלינו את הציבור של ב', והכל תמיד, כרגיל, ברוב חסידות, דבקות וצדקה.

ואל הבלענים האלה לחזור ואל המסדרנות הידוﬠים, ואל כל המסתובבים שם, ושוב במזכירויות הגדולות מאד והגדולות פחות, והמצומצמות והצמצומיות, ככל הידוﬠ, ככל הזכור מאז – איש לא נשתנה שם ואיש לא ישתנה. שום הרקולס לא יינקה מצבורים ישנים אלה. וכל מﬠשי האיחוד למיניהם רקִ יבטיחו המשך יציב למצב חולה שצריך היה להפכו, לשנותו מיסוד, לטלטלו, למוטטו, ולהחליפו. ושחיכה לנו שאנחנו נﬠשה כך. הפחד מהתמודדות בבחירות עשה איחוד זה. איחוד של מי שהיו, שגמרו. ואם יצאו להיבחר – ספק אם ישארו שם. לא שניים שלושה אישים, אלא מפא"י ככלל גדול הם מכשול, בﬠיני, לכל תמורה. מפא"י בכללה היא חזיון חברתי שהגיﬠ ﬠד מיצוי הטוב האפשרי שהיה בו – ושצריך היה כﬠת להיות מוחלף כפי המצב שנתחלף. הרי זה ארגון שבילﬠ את שליחותו. ומﬠתה הוא אחראי לתהליכים שאינם כדי לקדם אלא כדי לﬠכב. ישיבה ממושכה ובלתי משתנה זו בשלטון, כשהמציאות כולה נשתנתה – רק חוסמת מוצא. פירמה וותיקה זו אינה ﬠשויה עוד להכרﬠות רציניות. והארץ כולה ראתה בעליל, אך זה לא כבר, את עצמת התיסכול במפלגה כבמנהיגה.

איש לא ישנה מבפנים. הוא רק ייצטרף. גם כשיצליח ויטליא חור אחד בכברה ההיא – בﬠקרו יהיה שותף להמשכת קיומו של גוף צבורי שגמר ושחייב היה לפנות מקומו ולצאת. כל מיני נפשות גנחניות, שנשארו במפא"י, יאמרו לכם כעת כי חיכו לכם שיחד תשנו – ובאמת רק חיכו שמכוחכם יידחפו הם שלב אחד למﬠלה. ואילו הליכה רעננה כהליכתה של רפ"י, אותו נסיון ל"מבט חדש", בלתי מושלם ככל שהיה, (אף כי כלל לא דרדקי, אלא מאומן בכל שטחי המדינה והממשל, נסיון מיוחד זה שנצטרפו בו בינת שנים ורﬠננות נﬠורים להעיז לנסות אחרת) – יתבולל כﬠת במסה הבצקית הﬠצומה של מפא"י ויחמיץ בה ﬠם כל שאר התקוות שלחשנו לﬠצמנו וגם אמרנו בקול, ושרבים התחילו מטים להן אוזן.

הנושא כﬠת הוא: מי ייטה את הרוב של מפּאי אל צידו.

ונמצאו בתוכנו יודﬠים, שהבטיחו נאמנה כי רפ"י בתוך מפא"י תגנוב ממפא"י בתוך מפּא"י, את הרוב הדרוש לה ואז יעשו גדולות. שהנה הסניפים רק מחכים ומוכנים להשתנות ולשנות, שהנה המאכל כבר בשל כפרי מוכן למה שיניע את העץ, ורק הכינו כלים.

קשה כמובן להינבא, אבל מותר להטיל ספק בהצלחת המבצﬠ "שלהם – לשלנו" הזה. גם אם יצליח, ספק גדול יותר מוטל בכשרותו של רוב כזה. לא מפני שיש פגם כשמנסים להעביר במפלגה רוב מצד אל צד, אלא מפני שזה יהיה רוב שזוכים בו בלי בחירות מפני שאם ﬠדיין יש ליוצאי רפ"י שליחות זה מנוול את טﬠם השליחות.

שהרי זה רוב מוכן ﬠל ידי אחרים שנשאלו והכריﬠו כנגדכם, במפורש. זה רוב שהשיגה מפלגה שהם התנגדו לה וּהּטיפו כנגדה בכל הכוח האפשרי, ונלחמו במה שהיא. רוב כזה פסול לא רק מפני הדרכים שבהם נקנה ﬠ"י מפא"י, ובין השאר גם בדרכים שקשה להתגאות בהן, אﬠ"פ שהבלענים בלﬠו גם "כדאי לנו" זה, – אלא קודם כל, מפני שלא אתם ﬠשיתם אותו לכם, אלא תזכו בו כמן ההפקר. ובדﬠות אנשים אין זוכים כמן ההפקר אפילו כשמזדמנת "מציאה" כזו בשוק. איני מאמין ברוב שאתה לא שכנﬠת אותו להכיר בצדקתך ושלא בחר בך בﬠינים פקוחות. דומני כי זה אחד ההבדלים בין רפ"י למפא"י בימי הבחירות. איש לא הצביﬠ בשביל רפ"י בﬠבור תגמול כלשהו. ידי רפ"י היו ריקות ממתן ונקיות. מצד שני נראה כאילו היו לרפ"י סיכויים לא מבוטלים להגביר חיילים הפﬠם, גם בגלל האופן הזה שנהגה; גם בגלל מה שרפ"י הציﬠה, גם בגלל אלה בתוכה שהציﬠו זאת; בגלל צרוף זה של אידיאות ואנשים. כשם שבגלל השלילה שנגלתה במפא"י. בגלל אין האונים שלה ביום ﬠברה, ובﬠקר מפני שגבר והלך האמון במפנה המוצﬠ ובתמורה, המבוקשת – רוב ישר וכן, אפילו אם אין בו עד כדי מהפכה שלמה החל ממחר, אפילו אם צריך לﬠבוד בתנאים קשים עוד עונה או ﬠונות נוספות – זה היה רוב אלטרנטיבי מצטבר והולך. ומכל מקום לא רוב של כריתת הסכמים בין מזכירויות ﬠוינות למי היו שייכים קולות ההמונים שברשותם וכמה אחוזים יהיו למי. הסכמים אלה, מחוכמים כאשר יהיו, עיקר חכמתם היא: שהכבדהו שבהם קטן מאד מן החשדהו. כי אם סיכויי התמורה לא נראו אפשריים בהתפתחות רגילה, והמלחמה לשינויי נראתה אבודה מראש ובלתי מﬠשית, יוצא שהצﬠד לאיחוד לא בא אלא מחמת ייאוש. ייאוש מתקוה לשכנﬠ בפרק זמן נראה לﬠין צבור די גדול ﬠד שניתן יהיה לשנות. יאוש שחישב ומצא כי גם לקח ששת־הימים לא יישנה כנראה הרגלי הבחירות הקבועים של הציבור הישראלי, וכי גם בבחירות הבאות ישובו ויצביﬠו כתמול שלשום ולפיכך כלום לא יוכל להשתנות, והישיבה הבטלה באופוזיציה העקרה תהא קללה ממושכת מדי – שכן אם אפילו הפﬠם לא זז הציבור – מה ﬠוד יוכל להזיזו?

הבחירות הבאות ﬠוד לא היו, וכל אלה רק השﬠרות, אבל השﬠרות שחורות, שהוליכו בחזרה אל "הבית הישן". ובמקום להפוך את הﬠולם – הבה נﬠשה מהפכה זוטא בחצרות מפא"י. נבוא פנימה ונﬠשה להם שם סדרים כלבבנו. (לא כאן המקום להרחיב ﬠל תליית מושג ה"בית" במפלגה פוליטית, וכי מפלגה פוליטית אינה בשום פנים שום בית, אלא רק הליכה בחוץ, תנוﬠה וחיפושי דרך, מתוך התארגנות חפשית ומשתנה). לﬠומת זה אני חושש כי באותו ה"בית" לא רק שלא יניחו למישהו להשתמש בהמוניהם, אלא ינסו להשתמש בו ובשמו, בחותמו ובפתילו, כדי לבסס להם יותר אותם המונים.

כﬠת תהא רפ"י מופת לחוזרים בתשובה, שמרדו ולקו וחזרו. ורבי האיחוד הזה, ובצדק, ידאגו לנטרל כל תנוﬠה שלהּם. ולכך מפא"י מוכשרת מאין כמוה. עסקניה מנוסים יותר וﬠרומים יותר ממה שצורתם מﬠידה. בﬠניני יוקרה ושליטה הם שקדנים הרבה יותר ואינם בוררים באמצﬠים, – ולא יפנו מקום. והואיל ואתם לא תתﬠסקו במה שהם מתﬠסקים ולא תוותרו ﬠל איסטניסיות – והואיל ובמפא"י של היום אין ﬠוד איש תקיף כל יכול, שיﬠמוד לימינכם וייקשה ﬠורף (ﬠד שיורחק), והואיל וה"תור" כידוﬠ, וסדרי הוותק, עשור שנים הזז ומתקדם אחר עשור שנים – ויש אנשינו, ויש שלנו בא קודם, וזה כמובן, מלבד שלוש המפלגות המתאחדות שלכל אחת יצר משלה, ולכל אחת מוﬠמדים לראשות הכל, ולשם כך התכנסו יחד – הואיל וכך לא יעברו ימים רבים והמאוחד יצטרך להכריﬠ בין שתי דרכים, ובין שני מוﬠמדים, או חלילה להתפלג מחדש.

צר לי ﬠל רפ"י. צר לי ﬠל אנשי־ערך שיהיו "מסתובבים" שם‏ מחדש. אבל ﬠיקר חמסי ﬠל מפא"י. אינני מאמין בהם. אינני מאמין בשום שינוי שיבוא מהם, ולא משותפותם. דבר לא ישתנה שם וגם לא "דבר". לא רק שמפא"י לﬠצמה היא שﬠמום גדול, לא רק שצרורות שם לא מﬠט ﬠוולות מכוסות ומגולות, אלא שהיא, היום, שלא כפי שהיתה פﬠם, מחסום לכל חיפוש דרך. שאלו כל מי שניסה לﬠשות דבר, בשנים האחרונות, בכלכלה, במדﬠ, בפיתוח, בארגון חברתי, ובמה לא. ﬠל פי טיבה היא שממה אינטלקטואלית. היא מנה גדושה של שמרנות בﬠלבתית, והיא היפוכה של כל רעננות וכל חיפוש שהוא. אפילו יחסי רﬠות פשוטים ואנושיים אינם עולים שם תמיד כפורחת. מפא"י, ולא שום מפלגת הﬠבודה, שהן מלים המבזבזות מושג גדול (כמו, להבדיל, בשﬠתו, תנוﬠות השלום הידוﬠות, שנופפו דגל שאין נשגב ממנו למטרות פחות נשגבות), בכל צירוף שהוא, היא מפא"י, וכל הארץ מפא"י, לרבות מפלגות האופוזיציה, פרט לגווני זכרונות שונים, ולסיסמא אחת או שתיים שלא תמיד נתקיימה.

מי יקח וישנה את מפּאי? צחוק. שממון שם מתמשך סובב, ריק מדמיונות. שﬠה שתיים בשבת אחר הצהרים. אבק ואובך לכל צד. שטיחות של מדבר. אבל גם אכזריות של מדבר, כלפי אלה שאינם משלנו.

איש לא יישנה את מפא"י. ורק הגיﬠה השﬠה שתפנה מקומה כולה כמות שהיא. "מבפנים" לא ייצלח כלום. "נאמני" הבית הישן, יﬠשו הכל, וימים כלילות, מאחורי הקלﬠים ולפניהם, בבריתות ובהסכמים שבלחישה, בהדלפה ובהטחה, בליטופי חתול ובצפרני ברדלס, כדי שכלום של ממש לא ישתנה. והם, כאמור, אינם מפונקים, כפי שהיינו אנחנו, הבאים יום אחד בשבוﬠ לנמנמם בישיבה שוממה, שם מקוצר רוח לחטוף הצצותֵ בכל הﬠתונים, או מואילים להקדיש שלוש שעות לפנות ﬠרב.

הם תמיד שם. ה"נאמנים". ו"סדר יסדרו" את כל הקמים ﬠליהם.

‏איש גדול אחד ממיסדי המדינה כבר הדפו, את האחרים יהדפו בפחות טרחה או מﬠצורים. בכך אינם רק בﬠלי מקצוﬠ גדולים, ‏אלא אמנים מפורסמים. זוכרים את הצגת משפט ההוצאה ממפא"י? או, שאלו פי אלה מהם שניסו לשנות שם כלום בשנתיים שלוש האחרונות. אפילו הוא איש תקיף במקומו – לא הוא ששינה אלא הוא שנשתנה.

שאלו פי "הצﬠירים" שלהם, שנשארו שם וכל אחד קיבל כסא גבוה, אבל לא, אין צﬠירים במפא"י. קטנים יש למכביר אבל לא צﬠירים. אילו היו לא היו נשארים שם.

קבוצת האנשים המנהיגים במפא"י – ובהם גם אנשים נלבבים, שﬠשו גדולות וגילו אומץ, כשרון ואחריות, ﬠד שהגיﬠו אל גבול יכולתם – קבוצה זו אינה אילמת, ומה שיש להם לומר ידוﬠ ברבים. ומה שהם יודﬠים לﬠשות גלוי ﬠוד יותר. ומי שמחכה מהם לבשורה רﬠיונית, או למﬠשה של מפנה, ייצטרך לחכות לאליהו.

ועם זה אנחנוֹ ﬠומדים היום ולפנינו ﬠולם משתנה והולך במהירות ותובﬠ התמצאות חדשה, אבחנה נכוחה, וﬠוז לפנות אל נושאים בלתי ידוﬠים, ולקרוא לﬠשות דברים שלא ﬠשינו ﬠוד – ככל שמבט מרחיק־ראות קורא לﬠשות. ומשמﬠ הדבר הזה אחד – חילוף במושגים, באמצﬠים, ובאנשים.

תרגומו של המﬠשה הטוב – משתנה מﬠשור לﬠשור. והכוח להשיל ולצאת מקליפה שנתרוקנה מונﬠ ﬠיכוב בהתפתחות הכרחית. במקום זה תם הפרק החיובי והמפואר שהיה למפא"י, ﬠל כל שלוחותיה, ומתגלה קוצר הדﬠת לפתוח בפרק הבא, שפניו לפנים.

בדברים יסודיים מדי ראינו בשנים האחרונות את מפא"י והנה שם קוצר מוחין עם צרות לבב ועם כנפי תרנגולת. והם מוסיפים וﬠוד יוסיפו להמשיך במה שכבר נגמר, ולפרוש את הגמור ﬠל פני מה שצריך להתחיל. לכך בדיוק מוכשר המנגנון, צבא הפקידים, המוסדות והסוכנויות, והם חרוצים במלאכה זו מאין כמותם. והאחראים למנגנון הזה לא רק שﬠל פיהם יישק הדבר, אלא שﬠושים הכל, בארץ ובחוץ, ל"גייס" שקי זהב, שישנו ושאיננו, בדרכים גלויות ושאינן גלויות – כדי שתיﬠשה המלאכה: ושכלום לא ישתנה.

תמצית האיסטרטגיה של ההנהגה היא: הליכה מפגﬠ אל פשﬠ. לﬠולם בין שתי צרות, תמיד בבקﬠה שבין הרים. ומאין מבט מדיני מרחיק אין הליכה אל פסגות; הצרות הקרובות חוסמות את האופק. המדיניות הנקבﬠת היא מדיניות לשלושה חדשים. כולה אילתורים ואמצאות אד־הוק. ותמיד אזﬠקה באויר ובהילות לכבות ﬠוד שריפה וכבר לרוץ אל השריפה הבאה. לכבאים אין מדיניות. הם אסירי השריפות. אבל מדינאים? מה הם בלי לשאול שאלות יסוד, בלי להקיף בראייה כוללת, בלי להרים מבט לפנים? לולא כל כך הרבה שנים חיים כך אצלנו, עד שאילו גם בקשו מטﬠם כלשהו, לﬠצב מדיניות רחקת טווח לא היה יודע איך ﬠושים זאת, איך ﬠובדים ובונים מדיניות, והיו חוזרים מהרה אל האלתורים הפזיזים, באותה ﬠצבנות ידוﬠה; ﬠד שזה מנסה זה מכשילו. וכך, מסתבר גם יישאר להבא. כי מי ישנה? לשם מה לשנות? וכי לא נﬠשו גדולות גם כך? מלבד מה שתוצאות הבחירות הלא כבר מובטחות מﬠתה.

או, מי בכל היושבים ראשונה יודﬠ לנהל ﬠבודת צוות? או איזה תכנון מדיני יכול, בﬠולם כﬠולמנו, להתנהל שלא בﬠבודת צוות? כל שר שלנו הוא קיסר גדול בממלכתו. לא מפני שתמיד כל מﬠשיו תכלית הﬠוז והחכמה, וגם לא מפני שאיננו זקוק לﬠצה, אלא, לﬠתים, פשוט מפני שאינו יודﬠ לא לשאול לעצה ולא לקבל עצה, אינו יודﬠ להפﬠיל צוות מוחות, מתקשה לחלק מסמכויותיו, מתכווץ משמוﬠ בקורת, וחרד מפני נוכחות מחשבה ﬠצמית אצל פקידיו. הצביﬠו ﬠל שר, או על מנהל רם מﬠלה, שפוﬠל בﬠבודת צוות שיטתית, שסובל בקרבתו מוחות חלוקים ﬠליו, ושיודﬠ ליהנות מפרי ﬠבודתם, בלי לתסכלם מראש או בלי לגנוז כל ﬠמלם לבסוף, ובלבד שלא תצא לרחוב השמוﬠה כי המלך ﬠרום, אף ﬠל פי שﬠרמומי.

קבוצת המנהיגים, מנגנון הלחצים המניﬠ את הגלגלים ו"המוני החברים" – אינם ﬠשויים לשינוי. ויﬠשו הרבה ויותר, כדי ששום דבר חשוב לא ישתנה. וככל שׂהם כבדים יותר ייקשה יותר לﬠשות כלום. ﬠוול היה איפוא להוסיף ﬠליהם ﬠוד כובד, שמרחיק לﬠוד תקופה את יום המפנה. ואם חשש זה ממשי – הרי הוא הפסד למדינה ולחברה שבה, מﬠבר לכל מה שמפלגה זו או אחרת ﬠשויות לזכות או להפסיד. ﬠוול כפול הוא: שלא ﬠצרו את הרﬠ ושﬠוד הוסיפו ﬠליו. אלא שכאן מבטיחים לכל מתאונן שמﬠיכוב התמורה לא הוא יהיה שיפסיד ולא מכיסו שלו ישולם, אלא תמיד מכיסו של זולת – וזו בינת הקיום שלנו. כי למי אין אצלנו טוב מיוחד שהוא כדאי יותר וקודם יותר לטוב הכללי? לזה הﬠיר שלו קודמת. לזה התנוﬠה המשקית שלו קודמת. לזה המפﬠל היקר שלו. לזה חבריו מנוﬠר. לזה הבית, "הבית הרﬠיוני", או כלשהו. הכל קודם לכלל. וכל שלי קודם לשלנו. המפלגה הופכת לחמולות חמולות, שבטיות, כלכליזת מקצועיות ומה לא – והפלא הגדול מתחולל אז: הכל רק זוכים ומרוויחים משקי הזהב, ואין איש מפסיד. חוץ מאשר ––– אבל זה לא יתגלה כﬠת מייד. וﬠד הבחירות הבאות נשתדל לאזן איך שהוא. חשבון רחוק נדחה מפני קרוב. ואגב, מניין ומי הביא לﬠולם את הביטוי: "הסכמים שמתחת לשולחן" ובﬠיקר "תשלומים שמתחת לשולחן?"

אדרבא, כשההלכה הפוליטית בתוך המפלגות היא: אינך צריך לﬠשות כלום; וכשהמﬠשי לעשות הוא: וﬠוד תשתכר כך יותר.

מה ﬠרך אז לכל הרﬠיונות היוצאים למלחמת הבחירות? או, כשמפלגה, ישירות וﬠקיפות, מחזיקה מפﬠלים משקיים, גם משום שהם מחזיקים המוני בוחרים תלויים, וגם מפני שאפילו בהיותם כושלים הם ﬠדיין משפכים טובים לגלגול זהב חשאי לבחירות – מי יוכל לﬠשות אז בחירות? האם ינסו כﬠת יוצאי רפ"י לשנות בזה או גם הם יבואו להטות לצידם את ברכת משקי המפלגה? אבל‏ אלה מן הדברים שלא יפה לדבר בהם.

בואו איפוא נדבר ב־חזון. איזו תכנית סוחפת שמﬠנו לאחרונה מבית מפא"י? תכנית הקוראת לגדולות, לדמיון, להﬠזה, לרצון להשתדל, לנכונות לוויתור ﬠל הא וﬠל דא, כדי שמשהו גדול מהם יבוא וייﬠשה? החלום הנוﬠז ביותר המוצﬠ לנו בימי החג המרהיבים הללו, דומה בכל למציאות השכיחה ﬠמנו, בשניים שלושה תיקונים, באופן שאם ימעיטו משהו או יוסיפו פה ושם, ואם יזיזו אלף אנשים – (והלוואי שהיו זזים) וילכו לבנות מקומות חדשים, נצא כולנו מרוצים.

ﬠיינו בתקציבי המדינה, הקשיבו ברצינות לנאומי הפתיחה החגיגים כדי ללקט משם שניים שלושה רﬠיונות ליום מחר, אם לא תאספו לכם לקט מטבﬠות ישנות מאוצר מטבﬠות היהודים. ורﬠיונות כאלה שבחלקם כבר הפכו נחלת המוזיאון – נדחפים לﬠתים לכוון פקקי תנוﬠה סואנת וﬠולה.

רבים מדי ממדריכי העם בעסקי החברה במדיניות ובמשק, חיים עדיין במושגיהם אי שם בימים ההם, הטובים והמפּוארים. חצי המאה מאחור. איני אומר שכלל אינם מבינים פירושן של מלים, אבל המשפטים של שליש אחרון זה של המאה הﬠשרים – זרים בעקרם להכרתם ולוﬠזים לתפישתם. מושגי מדﬠ, ﬠקרונות משק מודרני, רﬠיונות חברתיים בלתי מנוסחים מאתמול, נראים להם בעקר כאור אדום של אתראה לשלטונם – ולפיכך מﬠוררים חשד, התנגדות וצורך למהר ולהתגונן, כאילו לא בא כל זה אלא כדי להדפם ממקומם ולסלקם מסמכותם. מה שלמד כל חקלאי במשקו, וכל תﬠשיין במפﬠלו כי כﬠת ﬠושים דברים אחרת אם רוצים להתקיים, לא נתפש כל צרכו בליבם של עסקנים רבי זכויות אלה, מלבד מה שהם מאמינים כי הם באמת מתקדמים מאד, ובטוחים שלמרות הכל הם פיקחים יותר מכל תלמידי החכמים, ולפיכך יכול הכל להיעשות מידיהם כתמול שלשום.

אבל כשׂהמשק לבדו הולך ומשתנה בתאוצה גוברת ואילו המדיניות אינה סובלת תמורה כשחידושים‏ טכנולוגיים אינם מלווים בהכרה מﬠמיקה של מהות השינויים – סכנת אבדן הניווט נﬠשית מוחשית, וכן גם סכנת התלות וההגררות אחרי מי שלמד יותר ויודﬠ יותר בחוץ, נﬠשית מאיימת יותר, וﬠד כדי ביטול הרבה מהישגי הריבונות שלנו: קונים אז יידﬠ מן המוכן ממי שמוכן למכור ואת מה שהוא מוכן למכור חיים על עמל דעת אחרים ורוכשים תוכן חיים – רק כדי לצרוך ממנו ולא כדי להיות שותפים ליצירתו.

"תמורה" אינה, מכל מקום, תיקון בכמה דברים, פה ושם, טובים ונחוצים כמוזכר לﬠיל, הנוגﬠים לקבוצות אנשים אחדות ולפינות אחדות בארץ; כי תמורה, אם אינה מליצה, מתכוונת לשינויים מרחיקי לכת בהליכות החברה הישראלית; היא הדגשת מקורות חיים שלא מתמול שלשום, מוסדת ﬠל פיתוח אפשרויות שנתגלו ומתגלות מיום ליום; היא אי־השלמה מרדנית ﬠם מה שהוא היום פניה החברתיים והמשקיים של ישראל; היא סירוב לקבל שפני הממשל ונוהליו צריכים להראות כפי שהם; היא תביﬠה לשינוי האקלים האזרחי המקובל השורר בארץ; שינוי שייפנה אל רבים ושרבים יותר ויותר ירצו לבוא ולהיות שותפים לו, מהבנה ומהסכמה. היא קריאה לטובי המוחות לבוא ולהצטרף לדון במדיניות ולהיות נושאים באחריות מדינית.

ומה איפוא מﬠכב? יש מסבירים כי רבים מדי בﬠם נהנים מן המציאות המפגרת. וכי נבצר ממישהו להתחרות בשיטה הקיימת המניחה להשיג בלי להתאמץ. מפא"י של היום היא השיטה הפוליטית המבססת והמﬠודדת מציאות זו. וחיזוקה של מפא"י מכשיל סיכויי התמורה. רפ"י, היתה אמורה, לכאורה, לנﬠר את הצבור עד שייראה נכוחה; היתה אמורה לטלטלו ולא רק להחניף לנוחותו; היתה אמורה אף להיות בלתי פופולארית כשנמצא ﬠניין ראוי. כי מנהיגים של אמת מחוננים במﬠלות שונות, ובין החשובות שבהן: חוש ﬠרני לבלתי צפוי, וחכמה מיוחדת להחלץ ממצבי שיתוק. והיפוכו באמרכלי הבירוקרטיה: השוקדים ליצור דפוסי נוהל קבוﬠים תמיד ולהתמיד לעולם במצבים מיישרים. וכך הפך רﬠיון האיחוד ונתגלגל להיות טקטיקה להתמדה בשמרנות, וכמין מודﬠה לצבור התוהה: אל תדאגו, כלום לא ישתנה. ואראה בנחמה אם לא כﬠת מחר יצביﬠוֹ חברינו ל"מוסדות המפלגה", באותן דרכים שתמול שללו בתכלית, מה שהיה הוא שיהיה. ִ

לﬠתים ﬠובר חשש מבהיל כי איחוד כזה נתאפשר כﬠת לא רק מתוקף נסיבות חוץ סוﬠרות, אלא, לא פחות מזה, מן ההכרה העגומה בהתרוקנות שמבפנים: כשהתברר ללא הסתר ﬠוד, כי אוצר האידיאות של הצדדים השונים נשדף, והכל שווים באין להם מה להציע. ﬠד כדי שהדבר האחד שנותר לﬠשות הוא "לﬠשות את המלאכה" מיום ליום, בלי לשאול שאלות מרחיקות יותר. איחוד כמתוך משיכה של ריק אל ריק.

ובנקל יכלו להצטרף אל המתאחדים גם כל שאר המפלגות בישראל. אין הבדל מהותי ניכר ביניהן: לא במחשבתן, לא בארגונן, לא בדיבורן, ולא בַּהסתלקות הנחפזת מכל שאלות ﬠקרוניות, עם אותה "לﬠשות את המלאכה" שפירושה לשבת בממשלה. כמה מילי קסם אבסורדיות. האם זו דוגמא לכן אצל רבי הכלכלה שלנו, שם מופת חשוב, הן למﬠשים, והן לתפישה המחשבתית שביסוד המﬠשים. שם, רואים איך תפישות שרווחו בפּרוס המאה, באות להריץ מﬠשים שׁנתחדשׁו היום, ולקדם מﬠשי היום שיבוא. איך למשל מניעים תﬠשייה מודרנית בלהטי מימון בלי לטרוח הרבה להבין במהותה המיוחדת של הﬠשייה, לא בפניה הטכנולוגיים ולא בפניה המחשבתיים – ולפיכך גם החברתיים אנושיים; יתר ﬠל כן: בלי להאמין במהות מיוחדת זו. כל ﬠניין הקידמה נתפש להם כמין גלגול נוסף של הידוﬠ להם כבר מﬠולם, ולא כהזדמנות מהפכנית ליצירה אחרת ההופכת חכמת אדם למשק ﬠם, ואשר בה יידﬠ והשכלה הוא כממון וכחומר הגלם לפני דור או שניים, וﬠולה ﬠליהם. רב אשף הוא האיש שלנו באוצר. היודﬠ לפרנס תﬠשייה בלי כללים, אלא ביחסים אישיים אליו, בגלגול ממון בלי לדﬠת ובלי לﬠודד מסביבו דיﬠה בﬠקרונות המיוחדים להבנת האפשרויות החדשות, בסיכוני ההשקעות המבטיחות מכל למחקר ולפיתוח, ובכל מה שﬠושה את המשק לזה שהמאה שלנו גילתה, ושלא היה ידוﬠ קודם, לא כחומר ולא כקונצפציה, בלא לשאול ולהבין מהי זיקת הגומלין המיוחדת שנתאפשרה כﬠת בין אדם ומשק כזה, בין כלכלה וחברה, ולא מה האופקים הנפתחים מהבנה זו. שכן מי צריך אפקים נפתחים? צריך רק להצליח להשאר בשלטון. ומצליחים. ﬠובדא היא.

איחוד זה ירדים כﬠת את תחושת המציאות. אנשים יתהלכו בתביﬠות בלבד, בלי לשאול לאחריות. (להוציא ﬠנייני בטחון). האיחוד יקהה את הקולות התובﬠים שינוי. אזרחים יוסיפו להתנהג כילדים התלויים במספק צרכיהם, וכך גם ינהגו בהם. וכמו תמיד יהיה תלוי באויר זמזום של רטינה, כשם שכיסופים אל מנהיג דמוי אב, שנרגנים אליו אבל גם נשמﬠים להדרכתו.

הכל יישאר בפנים. נוֹציא הודעה לעיתונים, נצביﬠ כמו תמיד, נסכים כמו תמיד, נתאונן כמו תמיד, ומפﬠם לפﬠם נקבל תוספת כדי להירגﬠ. ויהיה טוב מאד.

צר לי ﬠל רפ"י. חוששני כי זו הזדמנות שהוחמצה. המלחמות, כידוﬠ, נגמרות במקום שהיו צריכות להתחיל. וראו אנה באנו.

"קיצור דרך" זה של "נשנה מבפּנים" – ידחה כﬠת לתקופה את מייטב הדברים שהטיפו להם ושׁרבו יותר השומﬠים להם. הקריאה לשינוי שיטת הבחירות, תתמסמס לעוד וﬠדה מלומדת שתדגור ותמצא תשובה מרגיﬠה המשאירה את הקיים בשם יותר יפה; ואת המאבק הפתוח והבריא לשינוי שיטת הבּחירות ימירו בﬠצות איך לקיים קרח חם; כך גם שינוי מוסר הﬠבודה, וכך גם שינוי היחס הנבﬠר או אפילו הﬠויין אל הקדמה המדﬠית, או הﬠוז לקפל מוסדות שתמה שליחותם, או איך לבחור בשליחי ציבור שהציבור באמת שולחם, או הנכונות לבקש דרכים לא נדושות לﬠליית יהודים ולקליטתם, ולהחזרת יורדים והשרשתם, או כל הנוגﬠ לחנוך וכגון מה שﬠושים בסﬠד, וכל שאר הדברים שהיו נתבעים בלהט על ידי רפ"י, כפי ﬠצמת קולה, בלי לגחון כל הזמן אל מצפן הבחירות הקרובות, ובמבט מורם אל הכרﬠות היסוד.

צעד כזה: לצאת ממפא"י ולהקים את רפ"י כדי לקפל את רפ"י ולחזור למפא"י – אינו דבר של כלום, שבﬠוד זמן ייתישר ויישכח. זה חותם לא יימחה. וחותם זה, חוששני, ﬠלול לזרוﬠ בלב צﬠירים זרﬠ ציניות ויאוש, ואנשי ערך ינוסו וייסגרו מפני הקלקלה. הלואי ואתבדה. הלואי ואתבדה, הלוואי ואתם תצדקו.

וֹמה יושג מכל זה? פשרה אחת, או שתיים, או אפילו שלוש, שעד שתושגנה תצא הנשמה, וﬠד שתכתבנה ותחתמנה וﬠד שתתפרשנה ברחוב לא יישתנה כלום, ותשאר לה הפאסיביות הידוﬠה, ורק התככים, הבריתות והלחישות יﬠלו כפורחת. ורצים יצאו דחופים לספר מה אמר פלוני כנגד פלוני, כדי שיהיה קצת שמח ליהודים. ובזה בחרנו.

צר לי לומר. כל זה נראה כמין תחליף מיסכן למה שבאמת היה צריך להיות. אם יש טﬠם לדבר ﬠל מה שצריך היה להיות, ולא רק ﬠל מה שהנה הוא ישנו.

תחליף לאיחוד המיוחל, הדינמי, הפתוח, תאב התמורה, המתרחב מﬠבר למסגרות הישנות הנודﬠות בּז'ארגון שלנו כ'מפלגות הפוﬠלים' כדי שתקום באמת תנוﬠת עובדים מיוחלת, ובה יחסי אמת בין אנשים מחפשים, קרואים לבקר לערער ולחשוב ולשנות – ואילו מה שיישאר כשוך כל החגיגות, חוששני, לא יהיה אלא מים ﬠומדים. כל הנחלים הולכים שמה וגם רפ"י. האינרציה ניצחה, או העייפות או התיאבון קצר הרוח לֵ"ﬠשות את המלאכה" ולא להוסיף ﬠוד לרוץ בחוצות ולצעוק חי וקיים, או להטיף לאיזו תמורה שבאמת אין איש צריך לה, שכן מה רﬠ, בﬠצם, גם ככה, כﬠת?

חרדתי מפני הנימוקים ששמﬠתי לטובת ההצטרפות. אם הם רק תירוצים, הרי נורא שﬠושים שימוש בשמות גדולים לﬠנינים נמוכים; אם הם אמת – ראו אנה באנו. מפלגה גדולה אחת תהיה כﬠת בישראל. מפא"י בהסבת שם. יהיה בזה אולי חסכון לאומי מסוים. אבל הפסד לאומי מסוים לא פחות. שלא יהיה כﬠת מי שיאמר בקול, בויכוח חפשי וגלוי, לא דרך דמגוגיה, ולא כדי לקצור תשואות קלות של מרי הנפש הנצחיים – כי ככה לא, כי הכרח לשנות, כי לא ﬠוד כמו מפא"י, וכי אפשר לשנות, וכי יש דרך אחרת, וכי צריך להתחיל. ﬠקר מהותה של רפ"י היה בהזדמנות לשינוי, והקריאה לשינוי הזה. לא שינוי לשם שינוי אלא שינוי מפני ששﬠתו מלאה ובשלה לבוא. מסתבר כי לא. לא מלאה ולא בשלה לבוא. ולפיכך כאילו צצה רפ"י לפני זמנה, והנה חוזרת לביצתה, ﬠד שתבוא שﬠת ההצצה הנכונה. ולפיכך, לאחר שרפ"י וויתרה, ומאחר שכל שאר המפלגות בישראל הן מפא"י בשנוי נוסח פה ושם, וכולן שונאות שינוי, ושינוי בתוכן קודם כל, וטוב להן המשטר הזה – לא יישאר כﬠת אלא לצפות לקולם של אנשי רפ"י שחזרו לביצתם שיהיה מטיף ואומר: אבל לאט לאט, לא בבת אחת, חכו חכו, ﬠוד תראו, בואו מחר.

ואילו בדיוק בשﬠה זו, קשה שלא להווכח בהתפוררות המבנה של המפלגות הקיימות מאז, על ידי המבנה האמיתי החדש של החברה הישראלית. לא רק בצאתם לשדה הקרב, באיחוד של אמת ושל ממש, אלא גם בשובם ובדונם ﬠל תוצאות המﬠרכה, דרך אספות ודרך המודﬠות בﬠתונים שנתחדשה לאחרונה, חותמים ﬠל כרוזים לשינוי מדיניות מﬠבר לקשרי המפלגות שלהם, ומשום שמפלגותיהם שתוקיות. הרי זו רק דוגמא איך פורצת לה הדימוקרטיה דרכה כשהדרך המוסדית חסומה לפניהם בקרישות. האיחוד עם מפא"י היה התחמקות מפתרון וﬠקיפת ההכרעה. דחיית שתיהן. "קומבינציה" במקום הכרעת בחירות. בלי שניתן לבוחרים לבחור באמת, כשמציגים לפניהם באומץ, ולﬠתים באכזריות נושאי ההכרﬠה האמיתיים. מה המשותף למפלגות שנצטרפו כﬠת, (מﬠבר לﬠניני הביטחון המאחדים את כל הﬠם כולו), האם הם שותפים קודם כל להכרה בהכרח התמורה? האם הם מסכימים כי הגיﬠה שﬠת מפנה ותמורה מהותית? או ישקלו אם בﬠד או נגד ככל שﬠניני הטוב שלהם ירוויחו? שכן, אם הם לקראת תמורה – יימהרו נא ויתחילו מייד, מייד לכשיסכימו‏ שינוי נכסף זה מהו; אם אינם אלא יוצרים רוב כנגד כל שינוי של ממש – ולא רק של שם – לשם מה איפוא כל זה?

אבל, לאנשים לא מﬠטים יהיה כאן, אם כך או כך, לקח להוﬠיל. וזה אולי הטוב שבכל הלא כל־כך טוב הזה. לדﬠת, כי אין ﬠל מי לסמוך, כי חייב היום כל אדם לחשוב בﬠצמו, ליטול אחריות בﬠצמו, ולפקח בﬠצמו ﬠל מה שנﬠשה סביבו. אנשים אחרים אולי יסיקו כי מוטב שילכו לכל רוח ובלבד שלא יקחו ﬠוד חלק בשום ﬠניין ציבורי או מדיני. הם יאמרו: זוכרים את רפ"י?

מבפנים לא ישתנה דבר. ומבחוץ לא יהיה מי שיישנה. בית ישראל לכו ונישןְ.

ורק ﬠוד זה. כי בﬠצם כל כוונתה של רשימה לא־שמחה זו היה לא לקונן, אלא דוקא לﬠודד. לעודד אנשים, ואנשים צﬠירים במיוחד, שלא לומר כך, ושלא לומר נואש. שלמרות כל זה שלא ייבחלו בﬠניני הציבור, ושלא ימנﬠו ﬠצמם מנטילת אחריות, ושיהיו מוכנים הם להתחיל. בלי לקבל שאין מה לﬠשות. בלי לקבל שהחומה שנפלה כﬠת ﬠל הדרך כבדה מדי. ובלי להיאחז ולומר, ראו מה ﬠלתה לה לרפ"י. סידור זה של הסכמי האיחוד הזה, אינם בהכרח סוף פסוקָ. ומפא"י שנתרחבה לא תוכל להיות אכזב תמידי לשאיפות ולתקוות שמﬠבר לה ולכבדה. גם הר כבד יבול ואבנים שחקו מיים.

איחוד זה היה פשרה פּורתא של גיבורים ﬠייפים. הסתפּקות במוﬠט מקוצר רוח. ו"לﬠשות את המלאכה" לא יוכל לבוא במקום לבחור ולהכריﬠ בין טוב ובין לא־טוב. ויש טﬠם רב לﬠשות דברים, כדי שלא יﬠמוד ﬠיפושה של מפא"י לתקופה ממושכת מדי. ושהחשק לשנות, והﬠוז לשאת בכאב האחריות, ושהקריאה להתﬠורר – אי אפשר שלא יעלו ולא יﬠוררו: אין מנוס מהתﬠוררות. חזק הדבר מכל ההסכמים המחוכמים, ותקיף מכל הימנוני אתמול. הדבר מוכרח להשתנות. וגם כשישתנה ויהיה אופק פתוח, רחב ודי גדול, כגודל השאיפות, לא כגידול טפול בתוך המפלגות הקיימות – אלא כגידול חפשי מחוץ לערוגות המכוסות האלה.

לכאורה אפרורית יורדת כעת. אנשים שכמﬠט ואין להם מה לומר ﬠוד – יוסיפו לומר הרבה. נוסף ﬠליהם כובד שיתן להם להתמיד ﬠוד זמן ﬠל מקומם. יהיו כﬠת מוﬠצות ווﬠידות ﬠם דגלים והימנונים, יהיו כנסים של מוחאי כפיים, יהיו מזכירויות, לפי חשבונות מקומטים וכל מיני אומרי הן מאורגנים, ויהיו לשכות כדי לﬠקוף את המזכירויות, ויהיו לחשים שיקיפו הכל ויﬠקפו את הכל. אבל כמה זמן יכול כל זה להמשך? חבל ﬠל כל שנה מיותרת. חגיגת האיחוד הלואי ולא תהיה ראשית ספירת הדחייה של מה שצריך היה להקדים ולבוא. אבל אנשים גדלים בארץ. ומנהיגים ביניהם. בהם כל התקווה. אולי בהם תהיה יותר דﬠת, יותר אומץ, יותר דבקות במטרה, יותר יצר בנייה, יותר התלהבות כדי לסחוף את המדינה להליכה אחרת, זו שהיא ראויה לה ומחכה לה כבר זמן ארוך מדי. והם גם ידﬠו פרק בהיסטוריה וידﬠו איזה דוגמאות יהיו למופת ואיזה רק לאתראה: לא כך. צר ﬠל השנים שיאבדו. צר ﬠל משקﬠ תקוות שנכזבו. וﬠל דשדוש מתמשך במיים ﬠומדים. מﬠין "נשנה מבפנים”. לשוא. משנים רק מבחוץ. ואין חבוש מתיר ﬠצמו.

צורך השﬠה הוא שינוי. בשיטה הכלכלית, וקודם לה במחשבה הכלכלית. ובסתימה החברתית ובמחשבה החברתית. בתפיסה הרוחנית. בﬠובש האירגוני. ובשיﬠור קומתו של הציבור, ובדרכים שבהם יכול הציבור לומר הכרﬠתו כשהוא במיטב שיﬠור קומתו. תמורה זו אי אפשר לﬠכב. היא חייבת לבוא וגם תבוא כרוח הﬠזה הזו, המבשרת גשם וראשית צמיחה.

יזהר סמילנסקי ינואר 1968

לא מונוליטית

זה התחיל במערכה הצולחת של "לא תהיה חקירת דין" ובניצחון הגדול, כאשר נקבע ש"כדאי" ו"צריך" קודמים ל"צודק" ו"לא צודק”. זה המשך בהסתלקות מﬠקרון שנוי שיטת הבחירות, ובהודאת המנהיגים, כי התיימרו עשר שנים בדבר שלא האמינו בו מתחילה. ואחר כך נבנו בשפע, מוסדות המפלגה באופן שדיון לא יכול להערך בהם, ומוסדות המימשל באופן שקול אחיד ישמע בהם, ומי שלא אתנו – נגדנו הוא. אז הוברר גם לסניפים, שעליהם להתארגן היטב שלא ﬠל מנת לדון, אלא ﬠל מנת להיות מסכימים ומקדמים בברכה.

וכﬠת ניצבים זה מול זה רוב ומיעוט במפא"י, שואלים את ﬠצמם; ואחרים שואלים אותם: מה כל זה ולאן זה הולך.

אלה שאינם מאושרים מהתפתחות זו, נמצאים כאן היום, – והם מיעוט שהרוב כנגדו – כדי לשאול שאלה זו עצמה: לאן כל זה הולך מכאן ולהבא ומה הם מבקשים לﬠשות.

את תולדות המצב הרע הזה מסבירים מצדדים שונים, אבל אין זה כעת מענייננו לעסוק במה שהיה אלא במה שיהיה. אף־על־פי־כן יותר מדי רווחת הסברה, כי הכל בעצם אינו כי אם ריב אישי או חריקת חילופי המשמרות. ואין זה הסבר חסר ראיות ברורות. אך חילופי משמרות מהלך טבﬠי הוא ורצוי, וריב אישי, מר ככל שיהיה, דבר חולף הוא, ואילו הכל היה רק זה, היה מקום לבושה או לכאב, אבל לא לאותה דאגה ﬠמוקה המכרסמת היום בלב כל אלה היושבים כאן כבלב אלה שאינם כאן, כחברי המפלגה וכשאינם חברים: הארץ כולה בדאגה.

אחרים מנסים להצביע, כאילו השאלה היא שאלת מצפן חדש למדיניות, כאילו המצפן של ﬠד־כאן הוחלף כﬠת באחר שמכאן ולהבא.

הלוואי וכך היה, כי אז היו הריב ותחושת הקרע לובשים פנים מסוימות והופכים מהר לדו־שיח בריא בין שתי שיטות מדיניות – דבר שכולו ברכה.

לולא שכל מה שקוצרים היום בשדה המדיניות – בבית ובחוץ, בכלכלה ובחברה – נזרע כולו אתמול; וכל מה שמתפארים היום בהישגו – מישהו כבר יסדו וכוננו אתמול, בטוב ובלא־טוב, במוצלח ובבלתי־מוצלח. אפילו האישים הדוחים היום את חבריהם, גם הם לא נולדו היום, כולם גודלו, כולם טופחו, כולם נתנסו, כולם האמינו, כולם ﬠשו צעדיהם אמונים בﬠיקר על ידי איש אחד, גם אותם ששיער אז מה ישיבו לו היום, וגם אותם שלא חלם מה יגמלו לו – וגם אין איש ביניהם כופר, בינתיים, מנין יולד ומי גידלו, ואין איש מציג, לפי שעה, שום חכמות מדיניות ולא מצפן אחר – שלא מידיו באו בשﬠתם, כולם או מקצתם.

אבל זה בדיוק כוחו של האיש הזה, בן־גוריון, וזו חולשתו. שגידלֵ את כולם ולא הבחין ביניהם. שהיה האומן לקמים כנגדו כשם שלהולכים ﬠמו. חוששני כי אפילו מנהגי המפלגה ונוהליה, לרבות אלה שהיום מבוקרים על ידי המיעוט, גם הליכות עסקניה, גם דרך דיוניה, גם שיתוף הסניפים, גם ההתלכדויות לגושים גושים, גם הרחישה־לחישה־בחישה בקרב השורה השניה והשלישית שמאחורי ההנהגה, גם ארגוני אנשי־שלומנו ומקורבינו אלה כנגד אלה ואלה עם אלה, – כל אלה, בדבר הגדול והקטן, כולם התחילו בימי ההנהגה הקודמת, הכל ירושת אתמול, הכל חי ﬠוד מידיו, ולﬠתים ﬠד כדי אבסורד.

ולפּיכך אין זה, לﬠומקו של דבר, לא ריב בין אנשים ולא מחלוקת בין דרכים, אף על פי שיש גם מזה וגם מזה, נוסף על הדברים שהיו כבושים ונﬠשו גלויים, ודברים שהיו סתומים ונﬠשו פתוחים – ולﬠתים ﬠד כדי שמצה.

מה איפוא יש כאן? על פי דעתי, יש כאן תקופה אחת המגיﬠה והולכת אל סופה, ותקופה אחת שﬠומדת ﬠל סיפה. לא כעת נעריך את התקופה שהדף שלה מתמלא וצריך להפכו. לא את החיוב המרובה ולא את השלילה. הנושא כעת הוא: מה מכאן ולהבא, מה יﬠשו האנשים החיים כאן ואיזה דמות תהיה לחברתם.

כי המצב הזה, מצב הביניים הזה, אינו יכול להמשך. המוﬠקה הזאת צריכה להתפרק להחלטיות. מהו המדאיג במצב הקיים במפלגה?

קודם כל, התאווה הקולנית הזו למונוליטיות, לאחידות, סיכומי פה־אחד, חטוף וסכם. אמת, גם מנהג זה לא התחיל היום, אך במימדים של היום הוא נראה כחידוש מאייּם. הרתיﬠה הזו מויכוח פומבי חופשי גם בנושאים שהויכוח הצבורי הוא נשמת אפם. ההסתגרות זה מפני זה. הכתמת הדיאלוג החי כאילו אינו אלא ריב ומדון. גם שורש־הרע של אנשי־שלומנו ומוקרבינו לא היום נשתל, אך מﬠולם לא פרח ולא גבה ולא עשה צל על הכל כמו היום. אי הסבלנות, הרצון ליישר ויהי־מה כל דמויִ התנגדות, לסלק בעלי דעה אחרת ולמהר חיש קל ולהפטר מהם כל עודם קטנים ומﬠטים. החזיון שתהיה מפלגה שלמה נקראת שלא לדון, שלא להתווכח, שלא להביע ספקוֹת, שלא לﬠרﬠר. שיקיפו כל דעה אחרת, שיסמנו כל מהרהר אחרת, שיעשו סביבו ﬠיגול, שיעקבו אם הוא הולך לכנס זה או לכנס אחר, ואם הוא אמנם מאנשי־שלומנו מבהיל הוא הרצון הזה לאחידות מבהילה עוד יותר נכונותו של הצבור לתת הסכמתו לזה. זה הרוב המבהיל ששקט, שנוח וש”יתנו לחיות" – הוא מיטב מאוויו. זה הרוב הסתגלן, סתגלן עד עד תמיהה ויותר מתמיהה עליו. ההתרגלות שעשויים להתרגל לכך שציבור אינו כי אם רק בעל תביﬠות ולא נושא לתביﬠות ממנו.

הויתור על הזכות להכריﬠ במדיניות, זכות אזרח ראשונה, תמורת קבלת שלל קטן וקבלת תפקידים קטנים וירושות קטנות. הנכונות הזאת להריע תמיד, תרועה נצחית לכל מי שבשלטון ושהשעה משחקת לו – תמול לזה, היום לזה. להתייצב תמיד מאחרי גבו של מישׂהו, כגוש אחד, להצביﬠ בﬠד ולדחות כל מי שיהיה פורע במנוחה ובסדר הכללי. ההתרגלות שצבור אין לו דיבור של השפﬠה, שמוסדות המפלגה ריקים ומרוקנים,ִ שהמדיניות אינה נﬠשית בהם, ורק מחיאות כפים. ואנשי־שלומנו הנצחיים מתהלכים רמשים לוחשים ומארגנים – והמכונה ﬠובדת להפליא. כל זה כמעט כמו אתמול ורק קצר־רוח יותר, יעיל יותר וחסר מעצורים.

מה עוד מדאיג במצב שנוצר? הקולקטיביות הזו, שאולי היא מצרכי קבוצה הבאה לﬠמוד במקום שקודם ﬠמד יחיד, ההוא שבטחה ואלה מתוך חשש ובאין בטחה, אבל מין קולקטיביות שיש בה משהו מחריד כגון ההווכחות שנוכח הﬠם פתאום, ﬠרום וﬠריה, ﬠד כמה כל אותם גיבורי דורו, מנהיגי היום הגדול שלו, אינם אלא אכולי משטמות ישנות ואיבות וﬠוינות ומרירות, וכל אותם שחייכו אליו באחוה מﬠל כל הבמות שנים כה רבות – היו דוגרים בלבם על איבה ומחכים ליום יבוא. ואיך נוכח עולם ומלואו ולאור השמש – יצאה מן האגדה מפלצת. שנים רבות כל כך לעבוד יחד ולﬠמוד בקשיים ובנסיונות, ולכווץ כל הזמן פנימה ולדחוק רגשות התנגדות מרים ואפלים כאלה – ויום אחד קמה כל אחות־האחים הזאת להכות נפש את הבכור, מתוך תערובת נרגשת של השתחררות, פחד והﬠרצה, ולפני הכל, לעשות ולﬠשות הכל כדי שלא ישוב.

אין זה משנה כלל מי התחיל בכך, מי נתן את האות. יﬠסוק בזה ההיסטוריון. הדבר הקובﬠ הוא שכך זה קרה והאם ראה, משהו נשתנה ואיזה חום שאין לו תמורה גגוז מחיינו, וגם שﬠרﬠור אמונה אין לו רק כיוון אחר, אלא הוא נופל סביבו ועל הכל.

גם השﬠור לדוגמה שניתן לפני העםִ כיצד מרחיקין, וכל חבלי הﬠסק הזה, יקלו מﬠתה לעשות את החלופים שעוד יבואו, כולל חילופי אלה שﬠתה הם המחליפים – חסר מﬠצורים עוד יותר: אם לראשון ﬠשו כך, לאחרים הבאים יﬠשו חלק וקל פי כמה. מﬠציב לחשוב על כך. אך כדאי לזכור.

מה ﬠוד מדאיג כאן?

מראה פני המציצים מן השורה השניה שלאחר המצולמים בחזית, והמחכים בלהטנות לתורם. פּני אלה ידידינו המוכרים לנו, שמעבר לגבות,ִ מﬠבר למרפקים הגדולים, ומעליהם ומצדדיהם ומכל צד, אלה שﬠוד פסיעה והם הראשונים, ובינתיים נכונים לכל, נכונים לשרת, נכונים להוﬠיל, לצﬠוק בﬠוז ולכרסם אויבים.

כאן תמים הויכוחים האידאולוגים והﬠקרונות: כאן חטיפה ודחיקה. את אלה ‎מעולם לא הקו המדיני ﬠניין, כי אם מקום השררה: צד שלנו או הפטרון שמעלינו, וכל שררה שהיא, קטנה, גדולה או בּינונית, ובלבדו ששררה. וברית בין השאפתנים הללו. שם מתייבשׂים הויכוחים וכל האמונות – מליצות ריקות. ההם לﬠולם בעד השולטים. אם תלך המדינה לכאן או לכאן, אם יהיה מחיר ההליכה כזה או אחר, מה ‏נכון ממה בשיקולים – לא להם הדעה אלא לבחיריה, ולא מה אמר הוא עיקר, ‏אלא תמיד מי אמר. אין פלא שלא יביאו לפני גוף מדיני של מפלגה ﬠנין חי לדון בו, אלא תמיד ימיתו אותו קודם בחדרי־חדרים, ורק כשיהיה מת די הצורך ולא יראה עוד סימני פּרפור – מותר להביאו לפני הפורום הנכבד של הדיון.

מה עוד מדאיג?

עוד זה, וזה מכאיב: ההתפוררות.

שמה שהיה נראה תמיד יציב מתפורר ככה. ויותר מזה; שיש ִדברים בחיינו שהיית בטוח תמיד שהﬠולם יזדﬠזע ﬠליהם כשיקרו – ובאמת אין איש חל ולא זﬠ. שיש חזיונות נוראים בחיינו שכבר ‏מסתכלים בהם בלי להניד עפﬠף, ‏כאילו כך דרך הטבע ובלי להתפּעל עוד על שום עוותים, שום מכשלות, שום סילופים, שום ביאושׂים – אלה אינם גורמים ‏עוד טרדה לאיש. מדאיג ביותר הוא שמצבנו אשר לאמיתו, על פי כל בחינה שהיא, אינו קל, כלל לא, מכל צד אינו קל, יותר ממה שהציבור מוכן לשמוﬠ או רוצה שיאמרו לו, ואף ﬠל פי כן שאננים, שומﬠים, רוטנים משהו ‏ועוברים לסדר היום? כלום, אפשר לﬠבור על זה לסדר היום? כן, אפשר, ‏וﬠוברים […]

נותנים לצבור זה או אחר כבקשתו – או ישביתו לך הכל, אם לא תיתן, ועד שתיתן ותיתן. ובכל השאר עוברים לסדר היום. ושיהיה שקט. ושיעשו שלום. ושיחדלו לריב. ובעצם נמאסו כולם. כאחד, ובואו לרחוץ בים.

אלה וכיוצא באלה מדאיגים.

‏ואילו מפא"י אינה מוכרחה להיות כזו, ולא לתת ‏דוגמה לשאר מפלגות שיהיו כמוה. יש מקום לעשות ויש מה לעשות בתוך מפלגה ‏גדולה והמומה זו. ﬠד ﬠתה, מכל מקום, היתה, למרות הרבה חסרונות, פתוחה למדי. סובלנית למדי ואחראית למדי.

והנה ﬠתה היא שעת מפנה. זו הזדמנות למפנה. ואם יש טוב בהיות מיﬠוט – הרי הוא שיהיה פנוי למחשבה, לביקורת ולהצﬠת תכנית למפנה הזה.

הגﬠנו למקום כזה בהתפתחות המדינה, במשק, בחברה, ביחסי חוץ, בבטחון – שההמשך מחייב שינוי, הערכות אחרת. השאלה הראשונה העומדת לפנינו היא להיות מדינה מודרנית, ישראל בת־זמנה, הנכנסת לשליש השלישי של המאה הזאת ישראל בת אופיה המיוחד ורצונה המובהק, עצמאית ויודﬠת את חירותה.

אם יש טﬠם בפעולה במפלגה, הרי זה הטﬠם הזה: לשנות, לדגול במה שﬠוד לא בא. כי זו הזדמנות גדולה, שלא תקרה מהר שנית. ואסור להחמיצה. לבנות על כך שיש גם אחרים במפלגה ובﬠם, לא רק המאורגנים ההם. ﬠל זה הכל בנוי: שׂיש גם אחרים שׂﬠושים כל מיני דברים בכל מיני מקומות, פחות חשובים ויותר חשובים, ושׁצריך למצוא אותם, לבוא אליהם ולﬠורר אותם. לנﬠנﬠ, לזעזע, ולטלטל אותם משלוותם: האחריות ﬠליכם, חברים. מה אתם יושבים כך היום? אל תראו שהמפלגות של היום דוחות, שﬠסקני היום אינם אהודים. ניתן לעשות אחרת, לבנות אחרת אם אתם לא באים – כולנו ואתם נשלם את ההפסד. לפנות אל החברים שבמפלגה, להפגש אתם ולקרוא אליהם, ואל אלה שעוד אינם בה, לפנות אל כוחות רﬠננים, שכעת ﬠליהם לבוא. לﬠזוב את תאנתם הטובה ואת גפנם, את דבשם ואת מתקם – ולבוא אל שדה הקוצים הזה. לנסות לﬠשות משהו אשר אם לא יעשה, ובﬠוד מועד, כולנו נשלם הרבה וכבד.

זה הדבר שלפנינו: התכוננות לתקופה הבאה. כלים חדשים, אפיקים שונים מן המקובל, מידות שונות ומימדים אחרים. אין עוד להניח לדברים כפי שהם. המפלגות הקיימות, כולן על סדריהן, מושגיהן וסמליהן, וﬠל היתושים המנקרים לﬠסקניהן במוחם, אינן ﬠרוכות להתמודד ﬠם התקופה הזורמת וגואה לקראתנו. מפא"י בינתיים היא הזדמנות: בגודלה, בפתיחותה, ברוב גווניה, בהיותה המדריכה את האחרים וכדוגמתה יﬠשו הם. אסור לתיתה להיות עוד מפלגה סבילה, בהמוני חבריה ובמוסדות פּﬠולתה. צריך להשקיﬠ כל כוח אפשרי, להוציאה מן השמרנות המחשׂבתית, מן המדיניות המתמידה בשגרתה. תקופה מתדפקת על פתחנו. רוחות חדשות. רעיונות חדשים. אפשרויות לא ידוﬠות. וﬠוז לברר ואומץ לבדוק ויכולת להכריﬠ. לא למצוא חן בﬠיני הרבים. מפלגה אינה ﬠתון ﬠרב. אלא לתבוע מן הרבים. להכניס שבכות חדשות. להציע רעיונות ולתבוע מחשבה. מצוידים בידע, בהשכלה, בנסיון, בנכונות. לא סניפים של מוחאי כפים, אלא חוגים המנסים לברר, לקרוא למחשבה. לﬠודד בקורת ורוח פרצים חפשיה. למצוא את אלה שﬠד עכשיו הסתייגו מפעילות מפלגתית. אלה הם אוצר בּלום. צבור שרוי מן הצד, בכל התחומים, והוא אינו מופעל, אינו נקרא. ואין לו עניין בעסקנות הזוטרית הזאת, שומר נפשו ירחק ממנה. ולא נקראנו לכאן כדי שהעסקנים שלנו יקומו על הﬠסקנים שלהם. זה ﬠלוב.

ולבטל את סדר הזחילה לשררה על פי זכויות הותק. לבנות על המתקדם ועל החיובי ועל המאמין שבתוכנו. חברה בת־זמנה שתעמוד במבחן התמורות ותדע לבנות חייה מתוך ידיﬠת נפשה. לכך יש טעם להאבק.

אילו זה היה בכוחנו, אילו בזה עסקנו מﬠתה, אילו רוחנו התחילה נושבת מכאן – כי עתה היה המיﬠוט לברכה ודיבור ראשון למעשה שעוד יבוא.

 

 

יזהר סמילנסקי 26 במאי 1965 כנס "המיעוט" באביחיל

 

 

מכתב ל־22 פרופסורים

ירושלים, י׳ בטבת תשכ"ה

15.12.64

"מכובדי,

היה בדﬠתי לפרסם את המכתב הרצוף בזה בﬠתון, כתגובה למברק ששלחת ﬠם חבריך אל רה"מ אשכול, אך בינתיים חלו התפתחויות נוספות שדחקו ﬠניין הציבור מנושא זה אל ֵנושא אקטואלי יותר, ולפיכך אני מתיר לﬠצמי לשלוח אליך אתֲ דברי בתקוה כי תקשיב רגﬠ לקולי.

–

בﬠתונות נתפרסם מברקם של 22 פרופסורים אל אשכול ובו הם מבקשים לחזק ידיו "נגד הנסיון ליצור מכשיר לדרישה וחקירה שאין בה לא צורך ולא תוﬠלת".

שמות החתומים ﬠל מברק זה חייבו ﬠיון מחדש וחוזר בדבריהם הקצרים, ומﬠיון לﬠיון נתחזקה התמיהה ﬠל כל דבר ודבר שבמברקם הנמרץ.

בודאי לאֵ נתﬠלמה מﬠיניהם חוות דﬠתו של היוﬠץ המשפטי לממשלת ישראל, שחקר ודרש ימים רבים בחומר שקיבל לﬠיונו, והוא איש מוסמך לבדיקה זו, מאומן לה, ובﬠיקר איש ניטראלי לגמרי, וחפשי מכל פניות שהן.

והנה, כלום מה שמצא והמליץ – ﬠפר ואפר בﬠיני החותמים ﬠל המברק, והם אשר לא קראו בחומר ולא חקרו ולא דרשו, מוצאים ﬠצמם מוסמכים ממנו לקבוﬠ כי אין צורך בחקירה, וכאשר מסכם הוא "יש בזה משום טרגדיה לא מוﬠטה שלא רק הענין עצמו היה עסק ביש אלא שגם הטיפול בו היה ביש מזל מתחילתו וﬠד סופו.”?

כשקובﬠ היוﬠץ המשפטי כי: "סוף הפסוק שהוצﬠ לﬠנין בﬠקבות מסקנותיה של וﬠדת השבﬠה – אינו סוף פסוק כלל" – מה מסמיך אותם לומר כי הוא חייב להגנז?

כשהוא מוצא כי מסקנות הועדה ההיא "נטולות ערך של קביעה משפטית או מדעית" – באיזו סמכות משפטית או מדעית הם קובעים כי ערכן שריר וקיים ואין צורך בחקירה ודרישה?

כשהוא אומר: “כי הקביעות העובדתיות של ועדת ה־7 לא היו עומדות במבחן אילו היוֹ מוﬠבֿרות תחת שבט ביקורתו של בית משפט בֿישראל", כלום דברים בטלים הם, ו"טובת המדינה דורשת שהﬠנין ייגנז?"

וכשהוא קובﬠ, לאחר ששקל בﬠד ונגד, כי הממשלה, אם תרצה לחקור, "תיטיב לﬠשות אם תﬠמיד לחקירה מחודשת את הﬠנין בהיקפו המלא" – ﬠל מה הם מבססים הצהרתם שאין בכך לא "צורךְ" ולא "תוﬠלת”?

אבל דברים אלה, "צורך” ו"תוﬠלת" הם שהחרידוניָ מכל: לא רק מפני השאלה, צורך של מי? ותוﬠלת למי? אלא בהﬠמדה של "צורך" ו"תוﬠלת", כנגד חקירת דין וקביﬠת האמת – האמנם? ובשמכם מכובדי יהיה נקבﬠ מﬠתה כי האמת תיסוג מפני התוﬠלת, וכי ﬠל חקירת הדין להיגנז מפני ש"אין צורך"?

מהי איפוא אותה "טובת המדינה" אשר בשמה אתם קובﬠים כי אין צורך בחקירה ודרישה של האמת? מהו זה שכוחו ﬠדיף מבקשת דין? ואשר בשמו אתם מחזקים ידי המתנגדים לחקירה?

אחדים מכם, מכובדי, כבר חתמו ﬠל כרוזים באותו ﬠנין ﬠצמו לפני שנים אחדות, וﬠדיין קבוﬠים באותה ﬠמדה כאילו כלום לא נודﬠ בינתיים, או כאילו יודﬠים משהו המחזק דﬠתם כי אין צורך לא לדﬠת ולא לחקור ולא לדרוש ושתיגנז התביﬠה לחקירה – ﬠל סמך מה? בשם מה? מה ידוﬠ לכם שנותן תוקף לדרישה זו? מה מייפה כוחו של אדם לקום ולתבוﬠ כי לא ייﬠשה משפט?

ה"פּרשה" לא תוכל להפסק אלא לאחר שתזכה פﬠם אחת לטיפול משפטי מלא ושלם, יהיו המימצאים הנחשפים כואבים כאשר יהיו – ושתצא ה"פרשה" סוף־סוף מידי הציבור שאינו־יודﬠ, ותﬠבור לבסוף לידי יודﬠי דת ודין, והם במושב־דין יקבﬠו ﬠובדות ויוציאו אמת לאור. איך אפשר להתנגד לזה? איך אפשר להיות שותפים להחשכת תביﬠת דין, בשם נימוקי "תוﬠלת" ו"צורך"? כי אפילו לא אמר היוﬠץ המשפטי דבר – ﬠדיין לא מובן בשם מה רשאים לתבוﬠ שלא ילך הדבר לבית דינו?

מﬠציב הדבר להווכח איך נוטל הקהל וקובﬠ ﬠמדהּ קשוחה בﬠנין סבוך מתוך שאינו יודﬠ,ִ או מתוך דיﬠה מוקדמת, או מתוך איבה לאחד מגיבורי החזיון שלפניו – אבל לא ייאמן אם גם בחירי הקהל יהיו מופﬠלים כמותם.

אלא שאני מאמין כי דבריכם לא נאמרו רק ﬠל־מנת לבטא סולידריות ﬠם מישהו והתנגדות ישנה למישהו שכנגדו; וכי לא אתם שתצאו בפומבי מתוך רגשות שמקלקלים את השורה, אני מאמין כיּ אותו חיוב המניﬠ איש לקום ולחקור ﬠובדות ולחשוף אמת, הוא־הוא שהניﬠ אתכם לפרסם מברקכם – באופן ששכר פרסומו לא יהיה ﬠוד "התגודדות" פוליּטית אחת וחיזוק צד פוליטי שהוא, אלא, כמקווה ממﬠמדכם המכובד, רק אותו שכר שמשלמת האמת למבקשיה.”

יזהר סמילנסקי

רוחו של בן־גוריון

שנותיו האחרונות של בן־גוריון היו שרויות בצל הפרשה. אמרתי בצל ואמרתי הפרשה. בצל, מפני שעמד יחיד כמעט ובודד, וכנגד רוב נציגי האומה וכנגד רוב דעת־הקהל שהובעה בעיתונות. ולהיות בודד כנגד כולם, הרי זה אם מפני שאדם טועה לגמרי ואינו רואה מה שכולם רואים, או מפני שאדם צודק והרבים אינם רואים מה שהוא מראה להם. במצב זה מוצא המנהיג עצמו מנודה: אתמול הייתה מילתו דבר כל האומה, אתמול שיחרו כולם לפיתחו וקיבלו דבריו כדברי האורים והתומים, והיום, כשהוא עומד לפניהם במלוא קומתו, במלוא בינתו, במלוא נסיון חייו ואומר דברו – סוטה הציבור מעליו ומתרחק ממנו, כאילו סרה רוחו מעליו, כאילו אינו היודע שעד אתמול ידע כביכול בשביל כולם. ואין לך צל כבד יותר לאדם מהיותו דחוי לחשכה.

מה שבעיניך אור, אמרו לו, בעינינו חושך, ומה שאתה קורא לו "לא יתכן" לנו הוא יתכן. אין פשרה בין שני צדדים כאלה: אחד מהם טועה ואחד מהם צודק. מי היה הטועה ומי היה הצודק?

ואמרתי הפרשה. לצעירים שביניכם הרי זה סיפור ישן ומטושטש, ידוע ובלתי ידוע, שחוד ממשותו נתקהה מזמן, ונשתחק בענינים חדשים יותר. לא אחזור על הסיפור אלא רק על לקחו.

שני אנשים רבו מי מהם דובר אמת. מי מהם נתן הוראה צבאית אחת שביצועה היה הרה שואה, מוות, מאסרים, עינויים ולחינם, ובלא כל הצדקה מספיקה. מי מן השניים היה האחראי לכשלון לסבל, לביזיון? שני האנשים התנערו מן האחריות וכל אחד מהם הצביע על השני. אחד מן השניים היה שר הביטחון, השני היה קצין בכיר בצהל, ראש המודיעין. כיצד אפשר לקבוע מי מהם דיבר אמת, או, מי הטיל על השני את עול האחריות כדי למלט נפשו?

בנוהג שבעולם בתי־המשפט בנויים לכך. וכל אדם מן הישוב כשקובל על עוול, על אי־צדק, על פשע – בא ומתלונן לפני ערכאות המשפט. ובית המשפט רק הוא המוסמך היחיד בציבור לפסוק בין אמת ובין שקר, בעניינים שבין אדם לחברו.

אלא, ששני הצדדים היריבים באותה פרשה, כל אחד מנימוקיו שלו, נמנעו ולא רצו להישפט בבית־המשפט, ועם זה ביקשו הכרעה על צידקם. כל הארץ כבר רגשה, וכל המפלגות כבר בחשו בדבר בחגיגה גדולה וביקשו להיבנות מן המבוכה.

וכאן אנו חוזרים אל בן גוריון.

טענתו הייתה כי עשיית צדק בין שניים מופקדת בחברה מתוקנת רק בידי המשפט, על הליכיו, כלליו, ושיטותיו, וגם במקרה הזה רק חקירה משפטית תוכל להוציא לאור את האמת, ככל שבני אדם מסוגלים להשיגה.

"כשיש ריב בין שני אנשים – יהיו מי שיהיו, האחד עליון שבעליונים והשני תחתון שבתחתונים – יש לשניהם אותה זכות להוכיח צדקתם.”

כנגדו טענו רבים כי במקרה הזה, בגלל חומרתו, בגלל האנשים המעורבים בו, בגלל התוצאות הפוליטיות האפשריות – הכל כאילו שונה, ומוטב לסיים את הדיון מחוץ לבתי המשפט, בין אנשי שלומנו, במקום ובסדרים ובנהלים שיועילו יותר לקבוצות הפוליטיות החזקות. את עמדתם סיכמו בהנמקה שאפשר לנסחה מעין זה: לא מי צודק חשוב, אלא מה יותר כדאי, והצדק נידחה, משעה שאינו מועיל ולא כדאי לבררו. ומהו ה"כדאי" ו"המועיל", או ה"לא כדאי" וה"לא מועיל" – הכדאי הוא המועיל לקבוצת הכוח שבשלטון.

ממש כנגד זה יצא בן גוריון. ובמלחמתו זו נישאר בודד, קולו הרם אבד, מקומו הרם נישמט מתחתיו, והוא הודח לצל, והוצא מן המערכה.

אלא שלא הושתק. קשה היה להשתיקו. השאלה שוב לא הייתה אישית. היה הייתה שאלה על יסודות החברה בישראל, על יסודות המדינה היהודית, – מה יהיו יסודות החברה, העם, המדינה: צדק או כדאיות, אמת או תועלת. אם כשלא כדאי הצדק יושתק, וכשלא מועיל הצדק לא ייעשה, או, שהצדק לעולם לא נימדד בכדאי ובמועיל, אלא רק בצודק ובנכון.

כל חייו וכל מפעל חייו של בן גוריון מגיעים כאן לא לשפל אלא לשיא. שרק, אולי, על־כל ההבדלים, הנביאים בשעתם, כיחידים וכציבור, חוק הצדק או חוק הכדאי.

אם כל האנשים מחויבים בדין אחד, או שיש אנשים שיש להם זכות דין שונה: מפני שהם שייכים למחוסנים מן הדין, מפני שהם שייכים לאנשים חשובים, ומפני שהם אנשים חשובים בעצמם, ומפני שהם שייכים לבעלי הכוח שיכולים בכוחם לעקוף את התביעה לצדק, או מפני שעקיפת הצדק מועילה לקיום כוחה של קבוצה זו או אחרת בשלטון.

מעטים הבינו אז לנפשו של בן גוריון. מעטים נשארו עמו במחנהו. מעטים שאף הם הלכו ונתמעטו, עד שהמדינה, העם, החברה, העיתונות חדלו ממנו ועברו לסדר היום.

אלא, שעניין זה משעוברים עליו לסדר היום – קובעים את סדר התקופה: את סדר האמת אין עוברים. ופריעת הסדר אינה נישכחת ואינה מתהדקת במרוצת השנים עם כל דומן הזמן. הסדר הנשחת מתכסה, אבל נישאר פתוח. וכואב. וחולה. וחסר השתקה. ומפיץ חיידקי חולי. ועם שפוסח על עניין זה, רק הולך ונעשה חולה: המחלה מקננת בו ומחכה לרגע אומלל כדי שתפרוץ.

סיכום כל שנות חייו ומפעלו של בן־גוריון מתגבשים, כאן בשאלה האחת הזו – האם ניתן או לא ניתן לבנות חברת בני אדם תקינה כש"כדאי לנו" מכבה את "הצדק מחייב אותנו"? ובין ההכרעה לצד זה ובין ההכרעה לצד זה – גדל כאן הדור הצעיר בארץ, ויום אחד יצטרך להתערב, לתת דעתו ולהכריע הכרעה משלו.

אם יש ממש בביטוי "רוחו של בן־גוריון" הרי, דומני, שממשותו היא מימוש התביעה הזו – שלצדק אין קודם. ושאמת מודחת חותרת תחת מוסדי הארץ, עד שתתגלה.

יזהר סמילנסקי טיוטא במכונת כתיבה עם תיקונים בעט תיק 27_03 בארכיון ס. יזהר בספריה הלאומית.

שיעור בהיסטוריה של ימינו

בספרו ”במו ידיו” (בית הוצאה ”כתר” ירושלים, 1989) מספר ההיסטוריון פרופ' יעקב כץ על פגישה אחת שנפגש הוא וכמה פרופסורים מכובדים עם בן גוריון, בימי ”הפרשה". הפגישה מתוארת שם כ”אירוע גרוטסקי כמעט" שהלך ו”התנהל בכבדות ולא העלה שום דבר של ממש”.

נתגלגלו הדברים ואותה פגישה עדיין זכורה היטב גם לח”מ, מפני שהוא היה יוזמה. זה עתה חזר הנ”ל מחו”ל, ונפל לתוך הקלחת הרותחת שבלעה אז ארץ ומלואה. ומאחר שהצדדים הניצים לא ידעו עדיין למי הוא "שייך”, ניסה כל צד למשכו לצידו ולהסבירו הכל הסבר היטב. לא כאן המקום לתאר שעה מיוחדת זו, אלא רק איך כטירון גמור ניסה הנ”ל ללמוד מכוח עצמו מה היה הדבר לאמיתו, ואיך הלך וישב עם כל אחד ואחד ושמע ושאל ונענה בדרך שנענה.

בין שאר תמיהות שתמה אז, עד שלא נחבט על ראשו בחבטת "התבגרות” קשוחה, תמה איך שומעים אנשים הכל ואיך פתאום הם נעשים חרשים. אבל יותר מכל תמה, איך לא מבינים זה את זה גם חכמים ונבונים – או שמא רק מפני שלא ישבו זה לפני זה, לשאול ולהשיב, להקשות ולהיענות?

ולפיכך, נמלך הטירון בדרכי הפוליטיקה ופנה יום אחד בבקשה אל ב.ג. שיאות לפגוש כמה מן הפרופסורים המכובדים, שכבר הספיקו לצאת נגדו בגילויי־דעת אחדים. ופנה גם אל ידיד מן הפרופסורים המכובדים שיאות לזמן את חבריו לפגישה חברתית זו, שאכן גם נתקיימה כעבור זמן־מה בלשכת ראש הממשלה ברחביה, בירושלים.

”חבורה נכבדה של פרופסורים (כותב יעקב כץ בספרו): הוגו ברגמן, גרשום שלום, אפרים א' אורבך, נתן רוטנשטרייך, יעקב טלמון ואני ישבנו מול ב.ג. כשעיניו מושפלות והוא נטול מגע עם שומעיו, אך מרצה באזניהם את טענותיו ומניעיו שכל קורא עתון בארץ ידעם והכירם. משארכו הדברים והספקנו להחליף מבט זה עם זה רמזנו לפרופ' ברגמן, זקן החבורה, שיכנס לדברי מארחנו והוא אמנם עשה כן בהעירו, כי לא באנו לחזור ולשמוע את הידוע לנו, כי אם לשאול שאלות תוך ציפיה לתשובות. ב.ג. נרתע ממש לאחור ובקושי עבר מן המונולוג לדיאלוג שהתנהל בכבדות ולא העלה שום דבר של ממש. משקמנו ללכת נתרופף המתח וב.ג. נכנס לשיחה אישית עם אחדים מאתנו…”. עד כאן דברי י.כ. בספרו (עמ’ 139).

ואמנם כזו היתה השיחה. כבדה ומנוכרת. לאמיתו של דבר איש לא בא לשמוע. ומחיצה של עוינות שאפשר היה למושה בידיים הפרידה בין הנאספים. כל אחד היה נחוש בדעתו שלא להשתכנע. וענן של חשד היה תלוי מעל דברי המארח: חשד ביושרו, חשד בכוונותיו וחשד בשימוש לרע בכוחו. גם מתח של אי־אמון הפריד בין המארח לאורחיו, וגם דימוי של מושל עריץ המנסה להצדיק עצמו לפני מאשימיו, אנשי הרוח. ומכאן שגם תיאורו של ב.ג. כמי שישב שם ו”עיניו מושפלות” הוא ככל הנראה תיאור מוכן מראש, מפני שככל הזכור לח”מ לא כך היה שם, כי גם אז, כתמיד, דיבר ב.ג. כאיש בוער, ואולי אפילו בוער מדי. אדרבא, ככל שגברה התרגשותו כן נכשלה התקשורת וככל שנכשלה התקשורת כך גבהה החומה, אם לא להיפך, ככל שגבהה החומה כן גדלה ההתרגשות וכן נכשלה התקשורת. כמוהו גם התיאור כאילו ב.ג. ”נרתע ממש" מן הדיאלוג, בלתי הולם את מה שזוכר הח”מ, אבל הולם את דימוי שבתו כנידון, כשפוט מראש, לפני שופטיו הקשוחים, שישבו שם סגורים ומבוצרים בדינם, וזיק לא יעבור את חומתם האטומה, וכאילו כבודם היה תלוי בקיום שלמות החומה שהביאו אתם.

כשלוש שעות ישבו שם המכובדים. ופרופ' ברגמן אמנם גם העיר אז, כי על ב.ג. להתפטר מפני שלא עמד במבחן השאלות שנשאל. והחומה שהפרידה בין הצדדים שמעברי השולחן כשם ששלמה הובאה לחדר, כך גם יצאה ממנו שלמה.

נתבררה אז אמת עצובה, כי אנשי הרוח שמצפים מהם לכאורה שיהיו רואים מבעד לסטריוטיפים דמגוגיים – לא באו אלא כדי לפרזל אותם, בלי שום רגישות לשונה ולמורכב, וגם לא לטרגי, וכמין עיוורון מופגן שאף התגאו בו.

ועוד אמת עצובה אחת נתבררה, כי גם ב.ג. לא הבחין כי הכריזמה שלו מתמול־שלשום סרה מעליו, ושקשה יהיה לו לשכנע איש בלי הכריזמה שסרה מעליו. וכך לא נפגשו הנפגשים, ורק רכוסים לגמרי ישבו שם מאשימים, שישה נתן הנביא מול מלך רשע אחד.

אבל, הסיפור לא תם כאן, כפי שנגמר בספר המצוטט לעיל, מפני שכשנפרדו הנאספים ויצאו, יצא איתם גם הח”מ וניסה פה ושם לעכב ולשאול את רבותיו המכובדים, למה נכשלה השיחה שהיתה, ולמה לא נפגשו הצדדים שישבו יחד ומפורדים?

אולי גם יעקב כץ זוכר איך יצאנו יחד מלשכתו של ב.ג. ועודנו במדרגות ואני עיכבתי אותו ושאלתי, מה דעתו על דברי ב.ג.? י.כ. הביט בי וענה משהו מעין זה: כבר מתחילה, רק נכנסנו, ידעתי ששיקר. וממילא היו כל דבריו אחר־כך כולם שקר.

נדהמתי, עד כדי כך? ”ואיך ידעת ששיקר?" פשוט. הבוקר נפגש עם אדם פלוני, שסיפר כי הנה הוא בא מלשכת ראש הממשלה. ובמו אזניו שמע מפי ב.ג. שאך זה עתה קרא את גילוי־הדעת של הפרופסורים, ומה אמר בכעס בו־במקום ומנייה־וביה. ואילו בתחילת הפגישה שממנה ירדנו, העיר ב.ג. כי עדיין לא ראה ולא קרא את גילוי־הדעת ההוא. ואם בשקר התחיל ממילא גם כל מה שאמר להלן היה שקר.

נתקעתי על מקומי. עד כדי כך. שאלתי לשמו של אותו אדם פלוני שבמו אזניו שמע מה ששמע מפי ב.ג. ובן־שיחי קרא בשמו של האיש. חסר מנוחה חיפשתי ומצאתי וטלפנתי אל אותו אדם נקוב שמו. האיש תמה על שאלתי, וסיפר כי לא כך היה הדבר. הוא אכן היה בבוקר במשרד ראש הממשלה, כשהגיעו העתונים ובהם אותו גילוי־הדעת, והשיחה בין האנשים שנכחו שם נסבה על מה יאמר ב.ג. כשייקרא את המתפרסם כאן – אבל הוא עצמו לא ראה את ב.ג. וממילא לא שמע מלה מפיו. הוא רק סיפר מה שחו האנשים שהיו במשרד.

כשסיפור הבהרה זה טרי בידי, חזרתי וטלפנתי אל י.כ., ובבקשת סליחה על ההטרדה סיפרתי לו את הכחשתו של האיש, ושאלתי איך אפשר שסיפור־שווא יחסום את שמיעתו עד שיטיל ספק בכל מה שיאמר אחר כך, כל אותן שלוש השעות שישבו זה מול זה? ואיך אפשר שהיסטוריון גדול שכמותו, שאמון על קריאה ביקורתית של מסמכים ותעודות, יהיה נלכד לשמועת־שווא לא בדוקה, שתחסום אותו משמוע דברי המארח הנסער שממולו, ותחמיץ את הפגישה?

י.כ. לא כפר בהפרכת השמועה ששמע. אבל, אמר, גם אם בדבר זה אולי לא שיקר ב.ג. – אין זה אומר שבשאר דבריו לא שיקר. ושעל־כן רק שיקר כל הערב, לפני כל המכובדים, דייניו, ולא אמר להם כלום אלא רק שיקר, וכלום לא יעזור לו, ממילא כל דבריו שקר. ועד כאן.

וכך, אם תרצו, הנה לפניכם שיעור מעשי קצר בהיסטוריה של ימינו.

 

בצל אוטוביוגרפיה של היסטוריון / יזהר סמילנסקי  דבר 1-12-1989